פצע נרקיסיסטי

אודי ממש קשה לי שאני רואה סביבי אנשים שמסוגלים לעשות דברים שאני לא. שמבחינה תפקודית נראה שאין להם איזה מחסום או פחד משתק כמו שלי ואז בגלל שזה מכאיב ככה וגורם לי להגיש נחיתות ורע עם עצמי אז בא לי להתרחק מכל העולם ולשכוח הכל . לא לשים לב לאחרים ושלא ישימו לב אליי. גם מתוך תחושת הנחיתות הזה אני כל הזמן יורדת על עצמי וצוחקת עליי כאילו בצחוק למרות שמבינה שזאת התנהגות מביסת עצמי אני לא מצליחה באמת להפטר מזה כי כל הזמן סביבי צצים עוד ועוד גירויים השוואתיים כאלה שגורמים לי לחוש נחיצות. באופן איירוני השיא של תחושות הנחיתות הללו היה מול הפסיכולוגית לשעבר וזה היה מזעזע. היא באמת הייתה מוצלחת בקנה מידה אובייקטיבי מכל מיני בחינות. חיצונית,אקדמית, מצב סוציואקונומי גבוה.. לא כיף לי. אני רוצה להיות מסוגלת לתפקד רגיל ובאופן יעיל, ללמוד דברים חדשים, להתפתח גם אבל כל הזמן שרואה פערים מרגישה את התחושות האלה ננעצות והכל בי מתקפל וחווה יאוש ונחיתות ואין לי גאווה בעצמי. אני צריכה לכבד את עצמי יותר. ודווקא מתי שיותר מתחכחת באנשים ורואה פער ברמות תפקוד/ניסיון חיים/הישגים זה גורם לי להרגיש חוסר ערך ועצב עמוק כזה. קיומי עמוק,שקשה לסבול. מישהי דתיה אמרה לי שזאת מחלה של אגו ואני צריכה לעבוד על המידות ולהודות לבורא עולם על מה שיש.. לשמוח בחלקי. אני לא מצליחה כ"כ ליישם גישה כזאת. אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי ולדעת לתבוע דברים לעצמי (כמו כסף למשל, ולהיות עם בטחון מול אחרים) למה זה כל כך קשה? נמאס להיות במצב שהשכל מבין הכל אבל הרגש במעגלים משלו. אני רוצה להצליח להתמודד בכוחות עצמי ולהיות גאה בי. איך עושים סוויצ' ככה שיחזיק לי מעמד ולא יכנס יאוש ברגע שיעבור לידי מישהו שמסוגל למשהו שבשבילי מפחיד/קשה?