לאודי

הי, קודם כל- כן. ענית. לא פיספסת... מצטערת על מבול ההודעות החוזרות, פשוט היה קושי בשליחה ו"המע'" לא התנהגה כרגיל בעת שליחה. שנית- לא התייחסת למשהו בהודעתי: מה דעתך על התנאי שהפסיכולוגית שרק"חזרה" מציבה: לצרף עוד "מישהו"- לדעתי פסיכיאטרית לטיפול, לא עבור תרופות. אלא כעוד גורם מטפל פעם ב... למה? כי היא אינה יכולה לבד. האם זה דבר מקובל? לי זה לא מובן. מדוע ללכת לפסיכיאטר פעם ב, אם לא עבור תרופות? ומדוע אם היא לא יכולה, אז הפתרון הוא להוסיף עוד, ולא "פשוט" להחליף לפסיכולוגית שתוכל? הנוכחית אגב, חלוקה עליה גם בעניין הזה.... היא הסבירה לי שבמשך התקופה איתה היא התרשמה שאני זקוקה ליציבות. ללא נסיעה, ללא הריון. ללא שינוי והיפוך בהגדרת גבולות ושלמעשה היא חושבת שאי אפשר לנתק את ההתפרקות שלי מנסיבות חייה של הפסיכולוגית. ושהיו יותר מידי כאלו- בטיפול. ושזה היה קשה לכל אחד לעמוד בכזה דבר ועדיין להרגיש מוחזק. אני בעיקר עצבה. אני אוהבת את שתיהן. ונטמע בי ספק מאד גדול באשר ליכולת לטפל בי. אולי באמת הפסיכולוגית צודקת? ואני כן זקוקה לעוד גורם מלווה? היא מכירה אותי שנתיים... מצד שני- גם מה שהנוכחית אומרת נשמע לי הגיוני ומרגיש לי נכון יותר. זה די מערער את האמון -שגם ככה התרסק בפסיכולוגית. להוסיף עוד מישהו?... לא יודעת. אני גם עדיין לא החלטתי. אני באמת מרגישה שאני לא יכולה לבחור. הפסיכולוגית היא עבורי כמו "איבר" בגופי... אבל מה שהיא "העבירה" אותי הוא בלתי יאומן: קודם כל לספר לי כבר לפני שנה על נסיעה שאולי תהיה( ואגב- י לי חרדת נטישה כמו "שאתם" קוראים לזה. וגם פוסט טראומה מורכבת). אח"כ "לגרור" אותי בעל כורחי לפסיכיאטרית- שתגיד את דעתה. - והיא אמרה. שאין בה צורך. ושנמשיך. ואז- ניסינו לסדר טיפה את המסגרת ולשנות את הגבולות, אך כעבור חודש וחצי- היא הודיעה(וראו כבר) שהיא בהריון. ולפי לו"ז המקורי היא אמרה: יש לנו עוד 5 חודשים עד חופשת הלידה שלי. 3 חודשים חופשה. ואחריה- אחזור. ל3 חודשים ואז אסע לחו"ל. ואז- אני באמת התחרפנתי. (מה זה אומר? יותר מידי תקשורת בין הפגישות. כשהיא לא עמדה בזה). רק לקראת סוף ההריון, היא הודיעה שהנסיעה נדחית בשנה. והנה- עכשיו, כשהיא מציעה שנחזור לטיפול, תוך כדי הצבת תנאים, נשארה לה בערך שנה עד שהיא אמורה לסוע. אין לה משהו ברור יותר לומר על הנסיעה. רק שהיא צפויה בעוד כשנה. זה מייסר. זאת דילמה נוראית. אודי, מה נשמע לך נכון? האם אני "צודקת" כשאני די מתנגדת לתנאי הזה שלה? לא כהתנגדות רעינוית, אלא כי זה כבר נשמע יותר כמו אי יכולת שלה... מו אולי כן סיכוי לטיפול תקין אצל הנוכחית. אני פשוט מרגישה שנגרם לי נזק על ידה. גם אם לא בכוונה. וגם אם תמיד אוהב אותה. - עובדה קשה לי לעזוב אותה. אבל כרגע אני די לבד. כי אני אצל הנוכחית.. אבל נפגשת גם איתה- בפעם השנייה. במטרה שאחליט מה אני רוצה. כי במצב הנוכחי שתיהן אומרות שאין טיפול והוא רק מזיק.

זה מוזר לי. ואם זה ההגיון כמו "אמא" ואבא- לדברייך, אז מדוע למשל הנוכחית לא מסכימה לצורך הזה? והשאלה היא מדוע בעיניך זה לגיטימי, אך יותר מזה- הגיוני? רק אם זה פסיכיאטר? או גם אם זה פסיכולוג נוסף? הכוונה היא מראש שזה לא עבור תרופות.- שתיהן לא חלוקות על כך. ולכן, אני לא מבינה איך זה עוזר? ולא מזיק?? כמו עכשיו- שיש לי 2 מטפלות?אז תוכל בבקשה להרחיב ולהסביר מה ההגיון? ומדוע אם היא לא יכולה או חשה שהיא לא "מספיקה" לבדה, אז המסקנה היא בהכרח להוסיף עוד גורם( שזה גם גורם לפקפוק שלי ביכולותיה המקצועיות, וגם מהווה נטל כלכלי נוסף!), ולא למשל- להחליף טיפול=אותה? ולהשאר אצל הנוכחית... הנוכחית בטוחה שנסיבות חייה של הפסיכולוגית- במיוחד הנסיעה הצפויה הן הרסניות עבור מישהי כמוני, כי הן לא מאפשרות סביבה יציבה דיה לטיפול. בנוסף- היא גם חושבת "שההתהפכויות" בהגדרת הגבולות גם הן גרמו נזק. אך בעיקר העיסוק הבלתי נפסק בנסיעה- וחוסר הוודאות.. ולכן חושבת שהיה טוב עבורי אם הייתי מסוגלת לעזוב את הפסיכולוגית ולעבור אליה.