"אתה משוגע, לך לבית משוגעים, אני חותם עלייך"

אבא שלי, היום התבטא ככה. נכנסתי לחדר ובכיתי. נסיפור הוא כזה; אבא שלי מעדיף את אחי ונותן לו הכל, לו ולחברה שלו. חברה של אחי גרה אצלנו והם מקבלים פה הכלף כלכלה,אוכל,יחס חם מאבי. ואותי.... הוא שונא. כשהוא מסתכל עליי בעיניים יש לו מבט אחוז אימה. הוא ממש מתרתח עלי. אני לא רוצה להתיימר להבין , אבל אני חושש שמדובר בכך שאני מזכיר לו את עצמו, בשלבי חייו המוקדמים ואפילו כעת. אני עובד ולומד. עובד במשמרות, המשכורת לא מגיעה לגובה רב, אבל מספיקה לי די צרכיי. הוא טוען שאני "לא עובד". הוא אומר לי כל הזמן שאני מוזר שאין לי חברים. אני נשבע שאני אוהב, אני אוהב חברים. אוהב אנשים. אבל הוא גרם לי לניתוק עם הסביבה במהלך חיי. הוא תמיד היה אומר לי דברים כגון: " איזה גבר הוא" על חבר שהיה בא אליי, ולכן עם הזמן הרגשתי צורך לנתק את הקשר עם חברים מהבחינה של ביקורם בבית שלי. ונכון, היום אף אחד כמעט לא נכנס אליי . אני גר עם הוריי. ואני ממש מת מפחד שאנשים יבואו אליי ויראו את מעמדי השואף לנחיתות גמורה במארג המשפחתי. ומה בכלל יש לדבר על חברה? היא בכלל תביע סלידה כשתראה את יחסו הלקלקני של אבי אל אחי ואת יחסו המזלזל והדמבחיל כלפיי. כפי שאמרתי קודם, אני משוכנע שאני מזכיר את אבי בקווים כלליים- הוא לא אוהב את עצמו במיוחד וייצור דיי ממורמר, ולכן הוא לא מסוגל לראותני ואף משתגע לנוכחותי. בהיר לי שאם אעזוב את הבית דברים יבואו על תיקונם, לפחות בחלקם המכריע, אך זאת אפשרות שאיננה ברת המציאות כרגע, משום שאני לא מוכן לכך, אין לי דיי כוחות על מנת לאסוף את עצמי נפשית. וגם כלכלית. ולא תהיה עזרה. הוא בחיים לא יעזור לי. אני שואל דבר כזה, מה המקור ליחסו אליי? האם זה הגיוני? האם יש בי משהו שמצדיק את זה? למה אני מרגיש כה מזולזל כשאני מגיע לביקור משפחתי (הוא טוחן ת'מוח למשפחה המורחבת על כמה אני מפריע לו בחיים ) אני מתבייש לבקר אצלהם. יש קטע, שאם אני אומר לו שהכרתי אדם חדש, או מישהו, הוא תמיד שלישי, והוא אומר לי "אתה לא אוהב אנשים, אף אחד לא יכול להסתדר איתך, מעניין אותי מי יסכים להתחתן איתך" ומה הכי מפליא? שהוא אומר שכולם אוהבים אותו ובכל מקום שהוא הולך הוא מרגיש "מעל כולם"- את זה הוא אומר ביחס לביטחון הנמוך שלי. ובכן, אם הוא מרגיש כל כך טוב ומעל כולם, למה הוא תמיד חייב להבהיר זאת? אולי הוא מקיים תחרות סמוייה נגדי? אם מעירים לי ונותנים מחמאה, הוא מסתכל בקנאה, הוא לא יכול לשמוע זאת. הייתה לי לפני חודש וחצי חברה(קשר של חודשיים), משפחתה אהבה אותי, אבל אני עזבתי אותה, אמרתי :"מה היא צריכה חרא כמוני?

הסיפור שתארת מתאר גם את המצב במשפחתי.נוסף ליחס הרע ישנם אלמנטים דומים:גם אימי מפארת את עצמה ,גם אבי הסתכל עליי בעין רעה,גם הורי רומזים למכרים שהם מסכנים בגלל מכה כזאת.ד.א: אבי אף סידר לי תור לפסיכיאטר כשאמרתי בפעם יחידה שיש לי קשיים.הציע לי לעבוד במלצרות (למרות שאני בוגרת טכניון)לאחר מכן- לא התענין. לאחר שנכנסתי לדכאון ראיתי שמעמדי במשפחה נמוך. גם לי לא היה כח לעבור -שנים ארוכות.אני ממליצה לך בחום- לעבור למקום אחר. בכל זמן שאתה נמצא בבית-בריאותך וחוסנך הולכים לאיבוד.אתה עשוי לאבד רבות. אני מציעה לעבור -תוך כדי ההרגשה של חוסר כח. תשקיע את כל כוחך במעבר ורק בדברים החשובים. כשתהיה בסביבה אחרת -כוחך ישוב אליך והמצב ישתפר. אל תחכה לאזור כוחות כשאתה בביתך. למנהל הפורום אודי:מה הסיבות להתנהגות הורים זו?הוריי אנשים מצליחים אולם אותי הם דכאו בעקיפין , התעלמו ונהגו בתוקפנות (אימי הכתה אותי וגם אבי בהתפרצויות נדירות,(אני סטודנטית) דוקא העוינות שאינה גלויה -קשה להתמודדות מפני שקשה להוכיח קיומה.)