איך זה להרגיש אמא לילד פרי בטן

שלום לכולם רציתי לדעת איך זה להרגיש אמא לילד פרי בטן? האם הקשר אליו כה חזק, כך שאם בן הזוג זוכה עליו במשמורת בבית המשפט, זה דבר שגורם כאב לב? האם בגלל זה יש אמהות שמטביעות את הילד שלהן במקום להעביר אותו למקום אחר? אני לא יודעת כי עדיין אין לי ילד.

הי, אני אמא. וכן הקשר חזק. הכי חזק. ואין לי מושג, אבל נראה לי שאם האבא של ילדי היה לוקח לי אותם, זה היה כמעט הדבר הכי כואב בעולם. והייתי נלחמת כמו פנתרה ועד טיפת דמי האחרונה. אבל לא הייתי שופכת טיפת דם אחת שלהם. כי זה הדבר היחיד שיותר גרוע משיקחו לי אותם. שהם ייפגעו. ועוד שאני אפגע בהם? צריך להיות חולה ומעוות כדי לפגוע בילד שלך כדי שלא יהיה אם אחר. זו לא אהבה זו קנאות ורכושנות חולנית. אל תבלבלי. י.

שלום לך, שאלת על ההרגשה להיות אמא אז מבחינתי להיות אמא זה לעשות הכל, אבל הכל, כדי שלילד שלך יהיה טוב! ולהטביע אותו ממש ממש לא נכנס לרשימה. חוץ מזה שלהיות אמא זה אושר מ ו ש ל ם ! זה הדבר היחיד שיכול לרומם אותך מכל מצב.

אמא- ככ הרבה רגשות מקופלים במילה אחת, אהבה,דאגה,טרחה,שמחה,התלהבות ומה זה בשבילך,אם אפשר לשאול? וגם להטביע באמבטיה נראה לי הנורא מכל, אולי את זקוקה לתמיכה,לעזרה מקצועית? ח.

היום הכותרות על השריפה התחלפו בכותרת על אותה אמא רוצחת. אמא שלי לא רצחה את הילדים שלה, אבל הייתה מאיימת מידי פעם שתעשה את זה, לפעמים האיומים היו גם פיזיים (אלו הזכרונות הראשונים שיש לי מאמא שלי) אבא שלי לצערי, היה גם הוא דמות עויינת ומסוכנת. היום כאישה בוגרת, אני יודעת, עדין לא מבינה איך היא יכלה, אבל יודעת ומבינה את הקשיים שהיו לה ויש לה. למרבה הפליאה, בתור ילדה הערצתי את אמא שלי, בעיניי היא הייתה כמו אמא אדמה, היא הייתה מקור החיים מצד אחד אך גם מסוכנת ופראית, אדישה מאוד לברואיה. אני לעומת זאת בתור אמא, מעולם לא הייתי אלימה אבל היו לי (לפעמים עוד יש לי קצת) מחשבות נוראיות פחדים וחרדות שאין לאנשים נורמאליים. היום, אחרי כך וכך שנים של טיפול, אני קצת יותר נורמאלית. אם כי בימים כאלה שהילדים בחופש ואני איתם כל היום, אני די מתחרפנת. לא צריך לדאוג, אני לא יעשה שום דבר. מקסימום אני אכתוב קצת שטויות פה ושם.

הי, איזו שאלה... ואני גם חושבת לי מדוע את שואלת... רוצה לספר בהקשר הזה משהו עליי. הייתי ילדה בסיטואציה דומה בעיניי לזאת שתיארת, והיא נחשבת למקרה קיצוני שקשור בפתולוגיה נפשית קשה. אמא שלי במגבלותיה וחוליה לא הצליחה ממש לראות אותי כייצור נפרד, עם צרכים, רצונות. ונכון, לכן במצבים מסוימים גם לא ניתן לדבר על רגשות כאהבה (אין בתפיסה כזו שניים בכלל, שלא לדבר על השלישי). ובעיקר באותם הימים סביב הגירושין שהיו היא פגעה בי באופן אלים ומסכן חיים. שונה משתיארת, מוסווה, אבל רע דיו, וכנראה שהפעולות הללו גם לא נמצאו בקשר עם התודעה שלה. יכול להיות שכמעט עלו על זה בגלוי. כמעט חשפו. אך העניין הוחנק. גם התעתוע היה רב. היום אומרים לי שמי שהיה בסביבה, ואיכשהו אולי הבין דבר-מה בתוך העיוורון הכללי, נטה לא ללכת על כיוון ההפרדה הטכנית (למרות שמצד אחד הדבר התבקש) מתוך חרדה שאם ינסו להפריד - תמות הילדה וגם האמא. מאמינה שיש מצב שזה נכון. אמא הקפידה לחסום בפניי אפשרויות להיעזר ולהיתמך באחרים זולתה, ובמיוחד היכן שלא יכלה היא. והייתה הרבה נקמנות וקנאה סביב הקשר עם אבא - ההיי לייט גם התרחש כשהייתי בגיל של השלב ההתפתחותי הילדי ע"ש התסביך ההוא. אז בחרו לא להגביר מלחמה והשאירו ביחד (הרע במיעוטו?). ואמא אפילו לא טופלה אז. כפי שניתן לראות, אני עוד כאן, ולא אשקר אם אומר שאני עדיין תוהה לפעמים האם היה טוב אילו היה מצליח לה בטעות עד הסוף, לו הייתי מתה ולא חווה שנים של סבל וכאב ומצוקה ובדידות. רוצה לציין שהיות שזו ההיסטוריה שלי, חשבתי משך תקופה שהמושג 'אמא' מתאר אישה שמתנהגת באופן דומה למוכר לי. שכך כל האמהות מסוכנות. שכך בכלל מתנהלות מערכות היחסים בעולם. למדתי להכיר שהמצב שונה. שהרוב המכריע אינו כזה. ושבאמת צריך להיות במצב נפשי מאד מסוים ולחצות איזו נקודת אל חזור. אז יש מזה בעולם של המין האנושי. ולי הייתה אמא כזו. זו אמא שלי, אמא שלצדי הייתה רוב הזמן במצבים מאד רגרסיביים. והיו בה גם צדדים אחרים. היא גם אחראית לכך שאני חיה. וכנראה שקיים גם משהו גרעיני מספיק, שאלמלא הוא, לא יכולתי לעבור ברבות הימים טיפול נפשי ולנסות להשתקם. איך אומרים - "זה מה יש", וכנראה שכך גם אהבתי אותה. אפשר אולי להבין שגם הזעם שלי גדול, ואין מילים שיכולות לתאר את הכאב, ועדיין לא בטוח שנכון להפוך ל'מפלצות' ולעשות לינץ' משתלהב ומוחלט- כי אם האמהות הללו מפלצות אזי ניתן בתנאים של טשטוש הפרדות לעשות את הקישור שצאצאיהן גם. והם לא. לא מפלצות וגם לא מלאכים טהורים. סוריקטה

סוריקטה יקרה, כואב לי בלב לשמוע. אני מוצאת שאני מהססת איך להשיב. שאני זהירה בתגובה. כי אי אפשר לדעת מה מן המילים יחווה כלינץ או הפיכה למפלצת של האמא הפוגעת. אני כן מרגישה בעוצמה שזה דבר נורא ושצריך להבדיל בינו לבין אקט של אהבה. מה שברור שיש כאן מחלה, אבל ברור עוד יותר שהצאצא הוא לא מפלצת הוא קורבן. בקורבן צריך לטפל, לעזור, לבנות ולא להוקיע. מחבקת מרחוק י.