אור יום, ליל חשכה..

אתמול, לקראת שעות הלילה המאוחרות, חשבתי שהחיים שלי נגמרים. שאולי לא אמשיך לחיות מעבר. שאין טעם. שמה הסיבה? פלונטר אחד גדול. קשיים. התמודדות. מלחמות יומיומיות במקום להלחם על לאהוב את היותי ולהפסיק להלחם.. בי.. דפוסי מחשבה ועשייה, דפוסים דפוסים דפוסים. כמו להיפטר מעלוקות רבות שלא עוזבות ומאימות למצוץ את דמי עד כלות. בשום מה הרגשתי לא נכון לחתוך את עצמי אתמול בלילה. אז לא חתכתי ואני מאוד גאה בעצמי. הרגשתי שצריך ויבוא משהוא לחנוק אותי וזהו. שאני לא אעשה כלום לעצמי – ו..החיים יפסקו. לא יהיו יותר. לא יהיו. פשוט ככה. הקשבתי למוזיקה מדכאת, מנסה כנראה איפה שהוא לחפש את החיים. שואלת את עצמי אם מה שאני שומעת באמת עוזר לי. כנראה שהרצון לשקוע בדיכאון מטשטש, או לא מצליח. מה לעשות..? נראה שאני כבר במקום טוב יותר ממה שהיה לפני שנתיים למרות שנראה שהמחשבות על מוות לא עוזבות אותי כל כך מהר.. מין ערבוב של חיים ומוות.. כמו החיים. מסע מעניין. מרתק לפעמים מאיים לשתק. לא מצאתי את עצמי. התגלגלתי במיטה מצד לצד, מחפשת מזור לכאב שאי אפשר לו.. ונורת הלילה דולקת כשאני חושבת לעצמי, מה הטעם? מה הטעם שיש באור.. ? הרי זה מפריע לי. התאים לי אתמול חושך. התאים לי אתמול בור. והמוזיקה מתנגנת ונוגעת אבל אני, נשארת אדישה. מעין מצב חנק מתיש, כמו שכך ייחלתי. אך החנק לא מסתיים במוות. הרי אני פה עכשיו. הוא מסתיים רק בשינה.. כמו סיום הפגישה הטיפולית אתמול. ויש אמת בדבריה. אני זאת שדואגת למצב הזה. (((((((((((???!!!)))))))))) אני זאת שרוצה להרגיש ככה. עם פצעים פתוחים. נושאים לא סגורים. מביאה את כל האותיות אליה כתחילת משפטים. ללא סיום, איגוד. ללא מסגרת, וכואב שכך. ממתינה שיעבור. מסוגלת להמתין עכשיו רק בגלל המוזרות שבי. שהקימה אותי היום בבוקר ליום רגוע בלי להבין איך, ומדוע.. בדרך כלל סערות ליליות לא מסתיימות בבוקר שלמחרת. לפחות לא אצלי. אבל היום היה משהו שונה. הרי כבר אמרתי שאני כנראה במקום אחר.. וטוב שכך. רק ממתינה לבין הערביים הזה שיעבור. מסכימה עכשיו לצעוד ליד, אל מול השקיעה שתוביל ליום חדש למרות שלא הסכמתי אתמול בלילה. לא הסכמתי בכלל. רציתי למות. וכמו כל הדברים הקטנים הללו שמובילים אותנו קדימה בלי שנשים לב, אולי נכיר בזאת מאוחר יותר בחיים, הגיע לידי היום בבוקר על ידי קולגה לעבודה - מסמך יקר. כמעט ויקר יותר מהחיים.. ואני לא מכירה מספיק בנמצא בידי.. מסמך שגרם לי לחשוב עליכם. על כל האנשים באשר הם. על הנפש הזאת המוסתרת בתוכנו. זאת שמגיע לה לצאת, בלי להבין עדין מדוע מהרגע שרואים עולם – נגזר על הנפש לגור בכלא. כלא אותו בונים אנחנו בעצמנו, לעצמנו. ואחרים עוזרים לנו לבנותו מעלינו. כלא. כלא מקושט אפילו, אולי בשרשראות כבדות שמקומן לא עלינו. עשוי טוב, 'מגן'.. ((((((((((???))))))))) כמה אבסורדי. וכשקראתי את שנכתב, חשתי רצון לצאת, לראות עולם. ולא להיות לבד. להניח את הראש כאן, על הכר הרך המכיל והמשותף לכולנו, ולשתף... כותבת אני חלק משנכתב על ידי חנוך דאום (10.06.05) מילים שתמכו בי היום, לצאת מהחנק ולנסות, רק קצת, להתחיל לנסות לנשום... אהובים (מוסיפה לכם בהקדשה) הקדישו לעצמכם חצי שעה ביום. קבעו את זה כפגישה ביומן. פגישה עם עצמכם. עצמכם זקוק לזה. עצמכם נואש לזה. מגיע לו. צאו מהבית, צאו מהמשרד ושבו חצי שעה בחוץ, בלי גג או קירות. שבו בחוץ, על ספסל ציבורי, על אבן נוחה, על גג משרד גבוהה, על דשא ירוק עם מעט צל. שבו והשקיפו על העולם וראו את דמותכם משתקפת בו. אל תחשבו על המשך היום. אל תחשבו על ראשיתו. חשבו רחוק. הפליגו עם מחשבותיכם אל מקום בלתי נראה, בלתי מושג, נסו לחלום, לייחל, לקוות. את רוב חייכם אתם מקדישים לאחרים. ח-צ-י שעה ביום הקדישו לעצמכם. ר-ק לעצמכם. כתבו מכתב בו אתם מסבירים לאדם קרוב מדוע אתם אוהבים אותו. אל תתקמצנו במילים. נמקו. רדו לפרטים. כתבו לו על כל מה שטוב בו. על כל מה שיפה בו. ספרו לו כמה הוא חשוב לכם. כמה הוא יודע להקשיב. כמה הגון, מעניין מתחשב ומשעשע הוא. ספרו לו כי הוא חשוב לכם. ולבסוף, גם אם הוא שכן, בן משפחה או עמית שאתם פוגשים כל בוקר בעבודה, - שלחו לו את המכתב בדואר. כתבו מכתב כזה גם לעצמכם! נסו ליצור, נסו לצייר, לפסל, לכתוב שיר, נסו לרקוד. נסו לנגן בחלילית או בפסנתר. הרכיבו פאזלים. התמודדו עם משחקי חשיבה חמודים. נסו לבנות קערה מחימר. לא נולדתם כדי לנייד עכברי מחשבים. יש לכם שימושים נוספים. גלו אותם. לכו. לכו שלא על מנת להגיע. לכו שלא על מנת לקבל פרס. לכו שלא על מנת להרזות. לכו כדי להרגיש את הרגליים. לכו כדי ללכת. לכו להנאתכם. לכו. פשוט לכו. בכו. כאשר עצוב, בכו כאשר לחוץ, בכו כאשר קשה, בכו כאשר אתם רוצים לבכות, בכו. אל תחסמו את זה, אל תתבישו בזה, אל תנסו לגבור על זה. אם יש דמעות שרוצות לזלוג, צריך לתת להן לעשות זאת. זה מזכך. דברו על מה שכואב לכם. אל תטייחו. אל תנסו להתמודד לבד. אל תחשבו שאיש לא יאזין לכם. אל תחששו להראות חלשים. אל תחששו להטריח. גשו לחבר קרוב, לבן משפחה אהוב וספרו לו מה כואב. שתפו אותו במה שקשה. חלקו איתו את מה שטורד, שרודף, שמאיים, שמטלטל, שמפריע לישון. אל תתמודדו עם הכל לבד. איש לא יתן לכם תעודת הצטיינות על כך שלא בקשתם עזרה, שלא התיעצתם. מ-ו-ת-ר ל ה י ו ת חלשים.. קנו ערסל. הרשו לעצמכם להתערסל בו. (אוווי ליאאאתתתת....) הרשו לעצמכם להתכרבל בו. הרשו לעצמכם לשקוע בו באמת ולחזור למצב העוברי שבו החלו חייכם. יש הרבה מטלות ומשימות כבדות בחיים הללו, אבל ישנם רגעים שבהם כל מה שצריך כדי להסתדר, זה לשכב בערסל ולהתנדנד... מלי.. התחלתי לכתוב את הנ"ל היום בבוקר.. ועכשיו יורד הלילה שוב.. ושוב המחשבות הקשות.. בכיתי וטוב שכך.. כבר הרבה זמן שלא בכיתי.. אני חושבת לאני מעריכה את היופי שברצון לחיות – רק ביום כשזה בסדר..לא בלילה.. לפחות לא בתקופה המטורללת הזאת.. ושוב לילה... מה יקרה הפעם...??? תושיטי לי יד.. בבקשה ממך... ~נילי~

שלום נילי אני קוראת את המכתב שלך בתערובת של עצב ואופטימית, כנראה כמו שאת מרגישה (ואולי...אני מעיזה לקוות... הרגשת???). אני שומעת את הזעקה, הקריאה לעזרה, תחושת החנק והכלא, ובה בעת מזהה את הרצון לחיות, לנשום, להאחז בדברים הקטנים, באור, בשמש, ביד המושטת לעזרה. המכתב שצירפת מקסים, ותהיתי למה הוא עזר לך. האם תוכלי לחשוב? אולי הוא ממקד אותנו בדברים הפשוטים, הקטנים, היומיומיום של החיים, משאיר את הדאגות והמשאות הכבדים (הדפוסים "המעצבנים" האלה, שכתבת עליהם בהתחלה) לימים אחרים, מפנה קצת מקום לדאוג ולשמור על עצמנו, לאהוב את עצמנו כמו שהיינו רוצים שיאהבו אותנו, כמו שאולי אנחנו מסוגלים לאהוב אחרים. אני מושיטה לך בשמחה את היד שביקשת, אבל מרגישה צורך להראות לך שאת כבר פחות טובעת, למרות הגלים הסוערים שעדיין מציפים ומאיימים. ונדמה לי ממה שכתבת שאת לומדת יותר ויותר להציל את עצמך, להושיט לעצמך יד כשאת במערבולת. החזיקי מעמד, מלי.