שאלה

שלום. אני בן 20, כרגע עתודאי, ואני בהרבה מבוכה משתף פה בבעיה (שלא הייתי מעז לשתף לולא הייתי מבין מהיא). כבר כמה שנים שהייתי חרד מלראות ילדים, מאחר שחשבתי שהם גורמים לי משיכה מינית. היו פעמים שהצלחתי להפגש עם ילדים ולדחוק את המחשבות, אולם היו פעמים בהם הייתי מבוהל מעצמי. ברור לי (גם בעקבות חומר שקראתי על העניין) שאני לא פדופיל ולעולם לא אפגע בילד! מאז שהבנתי את הבעיה נרגעתי- המחשבות פחתו. האם הן ישובו לפקוד אותי? מה כדאי לעשות? מבהיל אותי לחשוב שהגעתי למצב כזה...

שלום לך, נשמע לי שהמחשבות שלך מאוד הפחידו אותך, עד לכדי המנעות מקרבה לילדים. הבהלה מעידה על חשש שלך שלא תוכל לשלוט במחשבות, ואם תחשוב זה גם יקרה. הפחד הזה עלול לקרות לגבי מחשבות שונות, ובמקרים בהם ישנו איסור כה חמור כמו במקרה זה, הבהלה אף עולה. שמחתי לשמוע שהצלחת פחות לחוש חרדה ופחות להיות עסוק במחשבות הללו. זו התחלה טובה. השאלה אם זה קורה לך רק בתחום הזה, או שישנם חלקים נוספים בך שאתה חושש מהם. אם אתה מרגיש שזה מפחיד או מטריד אותך, אני מציע שתפנה לטיפול, תנסה להבין מה בדיוק קורה לך, מדוע חששת שאתה נמשך לילדים. הבנות אלו יכולות לעזור לך פחות לפחד מהדברים הלא ידועים לך. דרור

טיפול בילדים נפגעי פגיעות מיניות יעל פרי זהר (2007) ילד, עם השנים הולכים ומתרבים האיסורים על המילים, כבוגר תמנע ממילים מדוברות. ילד, עם השנים הולכים ומתרבים האיסורים על רגשות, כבוגר תבין שרגשות הורגים. ילד, עם השנים קשה מיום ליום חובת התבונה השותקת, כבוגר תדע הכל, תגיד מאומה. ילד-גבר, ילדה-אישה, הרחמים אינם חלים על הנידונים לאלם. ילדים שעברו פגיעה מינית חווים במלוא העוצמה את האיסורים על המילים, האיסורים על רגשות. גופם נחדר ונפשם כמו נעתקה ממקומה. קשה לתאר את עוצמת הבהלה, האימה והבלבול אותו הם חווים. באותו רגע איום בו נחדרו ונפרצו כל הגבולות, התחושה הנה כי נידונו לאלם, מעטפת עורם הפיזית והנפשית חוררה, והשבר כה גדול עד כי המילים באמת הופכות דלות מכדי לתאר את עוצמת הזוועה. התעללות מינית בילדים כוללת לרוב חוויה של מגע גופני או לא גופני בין ילד ומבוגר, בה הילד נתון לניצול או השפלה מיניים. היא כוללת מעשים שבהם יש מגע מיני ישיר בין הילד למבוגר או מעשים בעלי תכנים מיניים המיועדים לסיפוקו של המבוגר, כמו התערטלות בפני הילד או חשיפתו לחומר פורנוגרפי. היחסים בין הילד למבוגר מאופיינים בעיקר על ידי כוחנות, תוקפנות, שליטה ופיקוח מצד המבוגר, והנזק הנגרם לנפשו ולגופו של הילד הוא עצום (Webster, 2001 ). התעללות מינית יכולה להתרחש בתוך המשפחה או מחוצה לה, על ידי אדם זר או כזה המכיר את הילד. יש שההתעללות הנה אירוע חד פעמי ולעיתים היא מתמשכת זמן רב, אפילו כמה שנים (לביא– קוצ’יק, 1999). שכיחות התופעה משתנה כתלות בקריטריונים המתודולוגיים, אך נתונים עדכניים מצביעים על שכיחות שנעה בין 60%-41 , כאשר רק כחמישית מהקורבנות משתפים אדם אחר בכך שעברו פגיעה מינית. בנוסף נמצא כי התעללות מינית, לרוב, אינה אפיזודה חד פעמית וכי ילדים שנחשפים אליה חווים, לעיתים קרובות, טראומות רבות במהלך ילדותם, עובדה המגבירה את הסיכוי להתפתחות בעיות רגשיות בחייהם הבוגרים (Webster, 2001 ). הנזק הנגרם בשל ההתעללות המינית הנו רחב היקף הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. בטווח הקצר קיימת פגיעה באיזון הנפשי הכללי כדוגמת הפרעות אכילה, הפרעות בשינה, פוביות, פחדים, בושה אשמה ודיכאון (לביא- קוצי’ק, 1999). מאפיינים קליניים בולטים של ההתעללות המינית בילדים על גיל ההתבגרות הנם: הערכה עצמית ירודה, שנאה עצמית, העדר יציבות אפקטיבית, שליטה ירודה בדחפים אגרסיביים, חוסר אמון בסביבה, התנהגות מתגוננת, תחושת ריקנות, העדר רגש, פיצול אמביוולנטי, אירועים חוזרים של אובדנות ונזק עצמי, דיכאון של נטישה ועוד (אדר, 1997). בטווח הארוך קיימת פגיעה בדימוי העצמי, דיכאון, התקפי חרדה, הפרעות שינה, הפרעות אכילה, הפרעות דיסוצאטיביות, קהות רגשית, הרס עצמי וקשיים משמעותיים בהסתגלות המינית (לביא-קוצ’יק, 1999). כמו כן חווית הטראומה גורמת לכשלים חמורים בקשרי הזולת, נפגעת היכולת למתן אמון, לאוטונומיה ליוזמה ולאינטימיות (הרמן, 1992). ילדים שחווים פגיעות מיניות גדלים באווירה של יחסים משובשים עד היסוד. שומה עליהם ליצור קשרים ראשונים עם מטפלים מסוכנים או מזניחים, עליהם לטפח אמון בסיסי במטפלים שאינם ראויים לאמון זה, לפתח יכולת לוויסות עצמי של הגוף בסביבה שגופם אינו עומד לרשותם, יכולת להרגעה עצמית בסביבה שאין בה נוחם ולפתח יכולת לאינטימיות בתוך מערכות שהיחסים האינטימיים בה מושחתים (הרמן, 1992). במשפחות מתעללות הגבולות החיצוניים הנם נוקשים ביותר לעומת הגבולות הפרוצים והמטושטשים שקיימים בתוך המשפחה. הילד הקורבן צריך להסתגל למשפחה בה ניצול, חודרנות ובגידה באמון הם מושגים מקובלים, ונאמנות למשפחה, סודיות והקרבה עצמית הנם המרכזיים שבמערכת הערכיים של המשפחה (אדר, 1997). בדומה לאדר, גם פרניס (1995), מדגיש את השוני שבין ההתעללות המינית בילדים ובין צורות אחרות של התעללות בילדים, בעצם קיומם של שני תנאים משולבים הייחודיים להתעללות המינית: ההבנה בדבר טבעה הספציפי של ההתעללות המינית בילדים כתסמונת של התמכרות עבור המתעלל וכתסמונת של סודיות עבור הקורבן והמשפחה. עבור המתעלל, בהתעללות המינית קיימים מרכיבים אגו-סינטוניים ממכרים הטמונים בטבעה המיני של הפגיעה המינית ובתענוג שהמתעלל חש באמצעותה. ההתעוררות המינית והפורקן המיני הבא לאחר מכן יוצרים אצל המתעלל תלות פסיכולוגית והכחשה של תלות זו. הילד הופך להיות כלי להתעוררות המינית וזהותו כאדם נשללת לחלוטין. להסתרת הפגיעה המינית והפיכתה לסודית ומוסתרת, סיבות רבות. ראשית ילדים תלויים במבוגרים מבחינה פיזית ורגשית ומגיל צעיר הם לומדים לציית למבוגר ועלולים כלל לא לדעת שמותר לסרב למבוגר (לביא קוצ’יק, 1999). לעיתים קרובות נאמר לילד לא לגלות דבר וכי מה שמתרחש הנו סוד בינו ובין המתעלל. סודיות המחוזקת פעמים על ידי איומים, אלימות או ענישה (פרניס, 1995). לחלופין, פעמים, הפעילות המינית מלווה בטובות הנאה כמו פינוקים, כסף ובגדים. מעמד הבת במשפחה עולה והיא הופכת לבת המועדפת המורמת מעל אחיה ואחיותיה, ולרוב אף מעל אמה. האב יכול בקלות להעביר את העדפתו מבת לבת אחרת, בדר"כ לצעירה יותר, הן בגלל התנגדות הבת להמשך היחסים או מפני שהריגוש המיני פחת (רימרמן, 1986). למעשה במצב זה, הבת אשר רכשה את כוחה באמצעות קשר מעוות זה עם אביה, הופכת לכודה במלכודת עכבישים עוקצנית ומסועפת. יתכן וברגעים מסוימים היא זוכה לחום ולקרבה אליהם היא כה משתוקקת אולם באותם רגעים בדיוק גם כל יישותה הנפשית נהרסת ושוב היא הופכת לקורבן תוך שימוש אכזרי בגופה ובנפשה. היא מטלטלת, נקרעת ולנפשה ששוסעה אין כוח די לשאת מורכבות איומה זו. ל’ בת ה-16, עברה התעללות מינית מתמשכת, היא סובלת מהפרעות אכילה קשות ומספר פעמים ניסתה לפגוע בעצמה. במהלך כל תקופת ההתעללות נאמר לה כי אם תדבר הכל יוכחש, איש לא יאמין לה והיא תישא באחריות לפירוק המשפחה. רק לאחר ניסיון אובדני שכמעט וצלח סיפרה לקרובת משפחה אחר המתרחש. ל’ הפנימה בצורה כה חזקה את דבריו של הפוגע ובמשך תקופה ארוכה בטיפול המשיכה לשאת באחריות ובאשמה הקשה מנשוא כי בגללה התפרקה המשפחה. רובד נוסף שייחודי להתעללות המינית ומגביר את עוצמת הבושה, תחושות האשמה וככזה המוביל להסתרת והכחשת האירועים הנו הגירוי הפיזי שעלול להתעורר כתוצאה מהפגיעה. מגע עור אינטנסיבי וגירוי הגוף במשך הפעולה המינית יוצרים מצב של גירוי פיזי ופסיכולוגי בילדה. הגירוי הפיזי יכול לגרום לתחושות גוף עזות, משולבות וסותרות, של כאב נוראי והתעוררות מינית, רמות החרדה אותן חווה הילדה מתעצמות עוד יותר על ידי תחושת חוסר האונים ושליטת האחר בה. כל זאת כאשר ההתנסות המבלבלת מבחינה חושית מתרחשת בהקשר בו מנסה המתעלל לפצל ולהכחיש את קיומה של ההתעללות המינית וזאת באמצעות טקסים שונים דמויי דממה, חשכה, מגע פיזי טקסי, הימנעות מקשר עין ויצירת אינטראקציה נוקשה וטקסית (פרניס, 1995). גם "בלבול השפות" בין המבוגר לילד, כפי שמיטיב לתאר זאת פרנצי (1933, אצל:פרנצי, 2003) מוביל לחרדה איומה, משתקת, מפרקת ובסופה גם להפנמת רגשי אשמה של המבוגר המתעלל, בקרב הילד, קורבן ההתעללות המינית. פרנצי (1933) מתאר את האופן בו לילד יש פנטזיה על משחק עם מבוגר, משחק העשוי ללבוש גם אופי אירוטי, אך כזה הנשאר כל הזמן, עבור הילד, בממד של הרוך. לא כן הדבר עבור המבוגר בעל המשאלות המיניות שהנו בשל מבחינה מינית וכזה המרשה לעצמו להיסחף לאקטים מיניים עם הילד. כאמור, במצב נוראי זה הילד חש חסר אונים וחרדה מפרקת, אישיותו שטרם גובשה חווה טלטלה עזה כזו שאינה ניתנת לעיקול ולעיבוד. וכדבריו של קוהוט (1987, עמ’ 371 אצל: קוהוט, 2005, עמ’ 172) ".. המקור החשוב ביותר למבנה פסיכולוגי מתפקד היטב הוא אישיות ההורים, ובאופן ספציפי- יכולתם להיענות לתביעות הדחף של הילד בתקיפות בלתי עוינת ובחיבה לא פתיינית.. אם נחשף הילד באורח כרוני לתגובות הוריות בלתי בשלות, עוינות או פתיניות כי אז החרדה או גריית היתר רבות העוצמה הנובעות מכך יובילו לדלדולה של הנפש הגדלה.." הנפש המדלדלת נדרשת להישמר מפני פרגמנטציה וכאמצעי לשרוד פעמים רבות היא תנקוט במנגנונים הגנתיים ודיסוצאטיביים. סאמיט (1983) מתאר, כיצד עשויה הילדה לגלות מצבי מודעות שונים כדי להימנע מכאב או להתנתק מגופה כדי שלא לחוש בהתעללות. אחד המאפיינים של ילדים שחוו התעללות מתייחס לשימוש השכיח במנגנוני הגנה פרימיטיביים- הכחשות, השלכות, בידוד, פיצול, רגרסיה והדחקה. הילד נוטה להתנתק ולבודד את עצמו מהרגש הכרוך בכאב ובהשפלה, הוא נוקט בפיצול של דמויות ההורים, מעוות את החוויות המכאיבות ולאורך זמן מתעוותת ראיית המציאות שלו והוא עלול להאמין כי הוא הגורם להתעללות (פינצי ועמיתיה, 1999). מנגנון הפיצול על פי קליין (1946, אצל: סגל, 2003), הנו כתגובה הגנתית - עולמו של הילד מורכב מחלקי אובייקט הנחלקים לרעים הורסים ולטובים מגנים. המשימה הפסיכולוגית הראשונה של התינוק היא טיפול בסכנה הנובעת מדחף המוות. סכנה הנחווית על ידי התינוק כאיום של הרסנות פנימית (כגון פנטזיות של טורף ונטרף). הדרך לטפל באיום זה הנו כאמור, באמצעות פיצול פנימי של טוב ורע, פיצול והפרדת מקור הסכנה מזה שנמצא בסיכון (אוגדן, 2003). ה"פיצול" נתפס גם כפעולה שמארגנת את החוויה הראשונית של התינוק לקטגוריות של עונג ואי עונג, סכנה וביטחון וכיוצ"ב. כל אירוע קיים כשלעצמו, אך לא ביחס לעצמי, המתקיים לאורך זמן או מצוי בקשר עם משהו פרט לעצמו (אוגדן, 2003). במקרים קשים של פגיעה מינית הילד נעזר במנגנונים אלו כדי להמשיך ולשרוד . הילד זקוק לאשליה של הורים טובים כדמויות מציאותיות בעולם החיצון, ואילו הקווים ההורסניים והרעים של ההורים הפוגעים הופכים לאובייקטים פנימיים רעים שאתם האגו מזדהה. ש’ בת ה-5 נפגעה מינית ע"י בן משפחה. בחדר טיפולים המשחק מבולגן ומבולבל, הבובות מתבלבלות בתפקידים, החיות הולכות לאיבוד, לי ניתנים מספר הנחיות סותרות והרצף הסיפורי אף הוא מבולבל ולוקה בחסר. אני מתקשה לעקוב אחר המתרחש ולבסוף משקפת בפני ש’ את תחושותיי ואומרת שאולי גם היא לעיתים חשה כך – מבולבלת, אבודה. לרגע אחד, בתוך הכאוס שבחדר, ש’ עוצרת, היא מביטה בי ואומרת "אני מבולבלת, ילדה רעה ומבולבלת אני רוצה להיות ילדה טובה לא רוצה להיות ילדה רעה ומבולבלת". מנקודת מבט של תיאוריית ההתקשרות, בילד אשר חווה הורות מתעללת ופוגענית, מתפתחות הפרעות רגשיות, עקב מודלים סותרים ובלתי תואמים של דמויות ההתקשרות, אשר מובילים לעיוותים הגנתיים ולנקיטת דיסוציאציה הגנתית. כאשר התנהגות ההתקשרות של הילד מתעוררת ובתגובה הוא נענש או נלעג על ידי ההורה, או שכתגובה לראייה נכונה את המציאות המשפחתית, הילד נענש או מואשם, נוצר מצב לפיו בייצוגים הפנימיים של הילד, הכוללים הן את דמויות הוריו והן את עצמו, יהיו 2 מודלים סותרים, תפיסת החוויות תיוותר מעוותת והילד יאלץ להרחיק מהמודעות את הזיכרונות עליהם נענש (בולבי, 1988). גם הרמן (1992) מתייחסת לכך שילדים שחוו התעללות מפתחים סגנון התמודדות דיסוציאטיבי. מצב דיסוצאטיבי הנו מצב שבו האירוע אינו מקודד בזיכרון כחוויה הוליסטית, שלמה ומאורגנת. בדיסוציאציה יש ניתוקים, פיצולים ולעיתים חלקים שלמים מהאירוע נשכחים (אליצור ואחרים, 1998). הזיכרון הטראומתי, מאופיין בדרך כלל, בהיותו דיסוצאטיבי. לרוב, אין לזיכרון זה עלילה והקשר מילוליים, והוא מקודד בתחושות ובתמונות חיות (הרמן, 1992). הפסיכיאטר וואן דר קולק (1995) העלה סברה שבזמן שמערכת העצבים הסימפתית שרויה בעירור גבוה, הקידוד המילולי של הזיכרון מושבת ומערכת העצבים המרכזית חוזרת אל צורות חושיות ואיקוניות, השולטות בילדות המוקדמת. חסרון העלילה המילולית וצורת הזכרון החווייתית והחזותית, אופיינית לפעוטות ונראה שהיא חוזרת ומופיעה גם אצל ילדים ומבוגרים בנסיבות של אימה כובשת. סגנון התמודדות זה, בקרב ילדים שעברו פגיעות מיניות, נחקק ונלמד היטב ומוביל לעיתים לידי כך שבבגרותם, קיימת התעלמות או המעטה בערכם של אותות ורמזים חברתיים, שבנסיבות רגילות היו מעוררים את דריכותם לסכנה. באופן שכזה נפגעות התעללות, פעמים רבות, מוצאות את עצמן שוב ושוב במצבי פגיעות והן נותרות קורבנות (הרמן, 1992). ד’ בת 17 עברה מספר פגיעות מיניות במהלך שנות חייה. בטיפול ד’ מתארת כיצד כשנער מחמיא לה מיד היא מסתנוורת ונהיית עיוורת. למעשה אלו גם הרגעים הבודדים בהם היא חשה חיה ושלמה. תיאור מצמרר וקשה זה המחיש בעוצמתו את הריקנות העצומה ששוררת בד’, אותו צורך קיומי ב"אחר" שיראה אותה, יגע בה ויפריח חיים. רק באמצעות ה"אחר" ד’ מרגישה את עצמה, רק כך היא "חיה", בלעדיו, הכול מרוסק ומפורק, חסר בסיס, חסר שלד, חסר קיום.. בתהליך טיפולי ארוך נדרש הצורך להבחין בצרכיה האמיתיים לחום, מבט, ליטוף ואהבה, אשר תורגמו למין. הצורך להתחיל ולראות שיש ד’ בתוך המעטפת של הגוף, יש ד’ עם צרכים ותשוקות ומשאלות, ד’ מלאה ברגשות. עמדתו של התרפיסט המטפל בילדים שעברו פגיעות מיניות התבוננות במורכבותם של יחסי הריפוי, כפי שמתארת אותם הרמן (1992), מאירה ומאפשרת התבוננות על המורכבות הנפשית שנפגעי הטראומה נתונים בהם. הפגיעה הראשונית במגוון היחסים עם האחר עד כדי רצון להתנתקות, בריחה, הימנעות, סגירות ובידוד מוחלט ומאידך הצורך הנואש וההזדקקות לאחר כדי לשרוד, חוסר האונים, תחושת הקורבנות, יחסי הכוח והשררה, האימה החרדה והדריכות התמידית לתגובות הזולת אשר עוטפים את כל עולמו והוויתו של נפגע הטראומה מובילים לידי שיחזור בלתי נמנע של אותם דפוסים שנלמדו, באמצעות ההשלכות ויחסי ההעברה, גם באותה מסגרת טיפולית, שמורה ועוטפת. הילד שעבר טראומה מינית ואשר סבל מהתעללות ואלימות, חווה דינמיקה מעוותת של יחסים. יחסים פוגעים, הרסניים ומשפילים, יחסים אשר וודאי טלטלו וערערו את קיומו הפיזי, הנפשי והרגשי. אותה עוצמה הרסנית חודרת ליחסים הטיפוליים וככזו הנה מחייבת התבוננות והבנה מעמיקה ביחסי הטיפול. ללא הבנה מעמיקה של הקושי והמורכבות המצויה בקשר הטיפולי, הבנה של ההעברה הטראומטית, ושל הטראומטיזציה החלופית, עלול הטיפול להיכשל ובעצם לשחזר שוב סוג של יחסים פוגעים, נוטשים, יחסים המעוררים תחושה של כשלון, ערך עצמי מופחת, מחשבות אפשריות מצד הפציינט על ההרסנות האדירה המצויה בו שהצליחה לכלות אפילו את היחסים הטיפוליים וכיו"ב. על המערכת הטיפולית, המתבצעת בתוך מערכת של יחסים, ליצור, לבנות ולשקם את אותם אינטראקציות עם הזולת, שנפגעו פגיעה כה חמורה ולשקוד על הרחבתם של גבולות ההכלה וההחזקה. י’ בת ה-11, הופנתה לטיפול לאחר ניסיון אובדני שביצעה. אמה, וכל סובביה לא הבינו את פשר האירוע והגורמים שהובילו לניסיון באובדני. י’ הייתה ילדה נעימה, תלמידה טובה, בבית תמיד הקפידה לסייע לאם וזו תיארה אותה כילדה שקטה ללא קשיים מיוחדים. ניסיון האובדנות היה בגר הפתעה מוחלטת לאם. במהלך הטיפול י’ חושפת בפני ניסיון לאונס שעברה מספר שנים קודם לכן. כשאני בודקת את הדבר עם האם היא מציינת כי אכן היה אירוע כזה אך "י’ כבר עברה אותו... זה לא מעסיק אותה... ובכלל למה להתעסק בעבר" . האם מופתעת שי’ בכלל זוכרת. אך י’ זוכרת. חלקים מסוימים יותר וחלקים אחרים פחות, היא חשה מבולבלת כואבת מתקשה לתת מילים. לאט לאט דברים מתבהרים. בצעדים איטיים קדימה ואחורה ניתנת לה הזכות והאפשרות לזכור ועם האפשרות הזו, גם האפשרות לעבד את אותן חוויות קשות. הורים רבים מנסים להגן על ילדיהם מפני "התעסקות בכאב". לעיתים קיימת אמונה שמכיוון וילדים הם "קטנים" נכון יותר "לתת לזמן לעשות את שלו", עולות תהיות בדבר יכולתם לזכור דברים ולהבין את משמעותם של אירועים. פעמים רבות יש גם דרישה מודעת או לא מודעת של הסביבה המשפחתית ב"השתקתם של האירועים" מתוך חשש לפירוק המשפחה, בושה ועוד. חשוב להדגיש כי ילדים זוכרים. כל חוויה נחרטת באופן שונה וברמות שונות של התודעה. חווית הפגיעה המינית מהווה אירוע כה טראומתי עד כי אצל ילדים רבים שנפגעו ניתן לצפות במצבים דיסוצאטיביים. לזיכרון החלקי, המנותק, הדיסוצאטיבי רווח ראשוני גדול. רבים מקרב נפגעי טראומה שלקו בזמן האירוע בהתנסויות דיסוציאטיביות (peritraumatic dissociation ), מציינים כי הייתה להתנסות זו השפעה אדפטיבית - הפחתה מעוצמת הכאב וההשפלה הכרוכה בזכירה מלאה ומקיפה של האירוע הטראומתי(Candel & Merckelbach, 2004 ). עם זאת השפעותיה של הדיסוציאציה ו"הניתוק מן הכאב", לטווח הארוך, יקר ביותר. קיים קושי לעבד את החוויה ולהגיע לשליטה עליה באמצעות שחזור ובנוסף נמצא כי קיים קשר הדוק בין הופעתם של זיכרונות דיסוצאטיביים, בשלב הראשוני שלאחר הטראומה, להתפתחותה של תסמונת כרונית פוסט טראומטית (Candel & Merckelbach, 2004 ). כאשר לטראומת האירוע עצמו מצטרפת אימתה של הסביבה אשר בצורות לא מודעות מעודדת את השתקתם של אותם זיכרונות קשים (מסיבות שונות, אשר רק חלקן תואר לעיל), נותר הילד בחוויה של בדידות עזה, ועם עוצמה איומה של כאבים וזיכרונות לא מעובדים, שבשלב מסוים, לעולם יחפשו את פורקנם. בטיפול יש לשאוף לאפשרות לשמוע ולאפשרות להשמיע. ההתעללות עטופה בחשאיות ולרוב נעשית בחדרי חדרים, לרוב קיים סביבה קשר של שתיקה, והפגיעות, חוסר האונים והחולשה הנם כה קשים עד שפעמים רבות לילד, לילדה, לנער או לנערה שעברו את הזוועה לא נותר עוד כוח לצעוק, לזעוק, לדרוש את הסיוע, המבט, האמונה בעצמם ובעצמיותם. מחובתנו, להיות שם, אתם, בתחילה כילדים ואחרי כן כנשים וגברים, לסייע להם להסיר ולו במעט את האיסורים על המילים.. האיסורים על רגשות.....