confused

I'm lonely. and i cling to my loneliness. Stopped returning phone calls, stopped talking to others, stopped feeling like i have a chance of feeling part of something. I am always a passer-by. a bystander. My therapist told me that i tend to stay on the safe side of things, talking either of the philosophical layers, OR simply about details- without talking much about the inner layers. without letting go of this constant control.. letting myself express my emotions instead of talking about them. She said that maybe it was time to start my journey. She repeated this sentence over AND over, watching me as i slowly freeze. I couldn't move for a whole hour afterwards. Sat in the street, gazing into space without moving. my mind empty of thoughts. then fell into bed for a couple of hours. I am scared. (don't know what of). ..I hardly know what i feel.. I was sure i was doing ok, but now i think that maybe she was simply being patient with me up to now.. a bit like a slap in my face.. I don't know how to act.. just know how to talk about acting. Don't know how to let go. wish i knew why. Maybe i have no good reason to go to therapy. Maybe i cannot give her what she wants. Maybe i should just leave if i cannot do better. How should i act now on future sessions? After what she said i have to do an extra-effort to feel without explaining. but i don't know how to do it. I'll probably feel silly AND vulnerable.. maybe she won't be able to relate to the stupid little feelings.. How can i do more to give her what she asks for? Don't know why in English this time, Orna.. simply spilled out this way (kind of a billingual). Nothing came out in Hebrew somehow.. I feel weird today. Please don't try guessing my name.. Thank you, as always.. and sorry for being so long.. Ani

כואבת יקרה, מותר לומר כמה דברים בתור מישהי שמזדהה, מנקודת המבט שלה? אומר לך את הדברים שהייתי אומרת לעצמי. את יודעת, כמישהי שנמצאת גם בטיפול, אולי תוכלי לקחת מכאן משהו קטן. הכאב... החרדות... זה אומר שאת כבר בפנים שמה, במקום הזה שלפעמים מתחרטים שנכנסנו לתוכו בכלל. בלתי נסבל, הא. אני מסתכלת על רגעים כאלה כרגעים שבהם כאילו לאף אחד אסור לגעת, אנחנו רוצים להיות-ולא-להיות, רק לצפות מלמעלה, קצת מסוכן, ממולכד, ואולי דווקא הכי רוצים עכשיו שיהיה שם מישהו שייגע, אבל נגיעה מדויקת ועדינה שבעולם (היא גם זו שכואבת כ"כ בקצוות), נגיעה עם אומץ ושלא יהיה צורך במילים, ואולי, אולי רק חיבוק מגן, אבל לא כובל. עם מרחק ביטחון. שמשאיר לך מקום. להיות את. לחשוף תהליכים לא מודעים, או לשקף, זאת רק התחלה קטנטנה, קשה ומפחידה נורא בפני עצמה. זה לא אומר בכלל שאת חייבת להשתנות ולהיות אחרת בבת אחת, או לעשות בכוח משהו שאין מצב שתצליחי בקלות כזו. זה פשוט לא עובד ככה. מה גם, שהשגת ה'מטרה' כאן אינה מהווה תנאי להמשך קיומו של הטיפול (וגם לא להפסקה). ממילא כואב ה'רק לדעת' הזה, והוא עדיין לא מספיק. ובכל זאת, צריך להתקדם קצת קצת (שיט! ממש לא מתאים לשמוע את זה עכשיו, נכון?). מטפלים טובים יודעים מה הם עושים ומתי. הם לא מזיזים בכוח רב מידי (כן... עם התגבשות הקשר הטיפולי, מגיע השלב שבו חייבים לנסות לדחוף קצת קצת, בעדינות ובאומץ....). הם יודעים שאם יופעל כוח רב מידי נשיג את הדבר ההפוך ונגדיל את ההתנגדות מידי (שוב) מעבר לגבול. ברוב המקרים, אנחנו כמעט כמעט על הגבול, אבל, בלי לעבור אותו. נראה כאילו הולכים לאבד שליטה... ובכל זאת - לא. וזה נורא כואב. המממ... חולירע, אי אפשר להתקדם בלי ההעזות הקטנות האלה. קטנות-גדולות שראויות לתודות הענקיות ביותר. בדיעבד. זה נכון. המון חוסר ישע יש שם כשאנחנו מרגישים שאנחנו נדרשים להיות מה שהולך לנו נגד כיוון השערות, כאילו מנסים לפצח אותנו, לדבר שאיננו יכולים עדיין ומי יודע אם נוכל אי פעם, אין לאן להימלט, ובכלל לקחו לנו משהו כל-כך יקר, הכי יקר וקשור אלינו, אנחנו חשופים ונטולים כל-כך, ואין, עדיין אין תחליף שימלא את החסר. זה קשה מאד... נסי לחשוב על הרעיון (שתמיד רושמים בפורומים) לנסות להביא לשם את מה שרשמת פה. הכל. יש לך פה ים של חומר לעבוד עליו בטיפול. כמו שממליצים פה לרוב, את יכולה אפילו להדפיס (ככה, באנגלית, וגם זה אומר את דברו...) ולתת לה ב'עיניים עצומות' בלי לדעת, או, עם לדעת... אם לא תוכלי להביא בפניה את הדברים בכל צורה שהיא, לא לדאוג, זה יקרה מתי שזה יקרה, לאט לאט כשכן אפשר יהיה. וכמו ששומעים את הדברים הללו פה המון בפורום - על אף הקושי צריך לעשות את כל המאמצים כדי להגיע לפגישות איך שייצא. אפילו להגיע בשביל לא לומר כלום אלא רק להיות שם. אפילו להגיע בשביל לומר "אין לי בשביל מה לבוא יותר" או "בשביל מה אני ממשיכה, כי הרי...?" או " לא רוצה להיות פה". זה נורא נורא קשה אבל אפשרי בסופו של דבר. הם שורדים וגם אנחנו. קורה גם לפעמים שכואב מידי מידי ולא מצליחים להגיע, כי חייבים לתפוס מרחק, וגם זה בסדר אם עד כדי כך לא ניתן. אבל בסוף, בסוף חוזרים. בקושי רב, אבל כן, חוזרים למקום הטוב הזה (וגם המכאיב הזה, שילך לעזאזל) שהוא היחיד שבסופו של דבר יכול לעזור לנו. על באמת. כן... קל לומר מבחוץ, וכשאת בפנים - ממש כמעט בלתי אפשרי... הלאה התלות! P-: הא! איך הם מנצלים את העובדה שאנחנו נקשרים אליהם בשביל לקדם (נאמר אך רק באהבה...) את לא חייבת לעשות בהכרח שום דבר. אם נראה בעינייך שהמטפלת ניסתה לקחת קצת יותר מידי דברים לידיים, או נתנה איזו 'הוראה' או רק עצה מכוונת שנראית לך לא מבטיחה או ממש גדולה עליך, תמיד תמיד, את יכולה 'להוריד הכל עם המים באסלה' ולבחור לומר לה - זה לגמרי לא יכול ללכת עכשיו; בחדר הטיפולי יש לך מקום לומר "לא יכולה / לא רוצה" על כל הנפח, מבלי להיות ילדה רעה / פוגעת / לא מושלמת / מאכזבת / לא כל יכולה / "אשמה" (תחשבי איך זה בעולם האמיתי שלך? מדבר אליך איכשהו?). ו...לסיום, לא לדאוג, אם באמת באמת לא יכולת, זה לא אומר שויתרת לחלוטין ושלהבא לא תנסו שוב. לא אבדה ההזדמנות. לא החמצת הכל. להיפך, חשוב להגיע לשם מכיוונים שונים ובעתות אחרות ממקומות אחרים. אני, לפחות הייתי רוצה, מאד רוצה, שתעמודנה בפניי אפשרויות מסוימות לחזור למקום שעכשיו סירבתי לו נורא, אפילו מיליון פעם. במקרים מסוימים זו הדרך הנכונה, למיטב הבנתי. אז כך שאפשר, רצוי, וחשוב להגיע לנושאים אחדים בפעם אחרת מכיוון אחר (אם לא הצלחנו הפעם). אולי הפעם האחרת היא ממש עוד מעט קט ואולי יסתבר שלא. אל הלב מגיעים תמיד אחרי עבודה מאומצת... וסתם כך, אפשר גם שיהיו נושאים שעוזבים. לתמיד. אבל חשוב להגיד לה ולדבר על זה... מה דעתך? אני חושבת שאת הדברים שנאמרו, בעיקר בשתי הפסקאות האחרונות היית צריכה לשמוע ממנה. שיאמרו במו פיה... ולא ממני... אם יש פה משהו באיזה כיוון זה אחלה נושא לדיון בטיפול. את בידיים טובות. היא איתך, היא איתך המטפלת, והיא כנראה מצליחה לגעת במקומות הנכונים, מאד, ואולי זה בדיוק מה שהכי מפחיד. הכי לבד מרגיש כשאת ביחד, כשיש לידך זולתך... אכן מ-א-ד confused... מ-א-ד. בעיניי, זה טוב ככה לפעמים להתכנס פנימה ולשמור על אינטימיות מוגנת החזיקי מעמד

הלוואי וידעתי איך את מזהה אותי... בכל שפה ובכל שם.. מדהים. כאילו עומדת שם מעבר לרשת, מוכנה תמיד לתפוס ולמסור כל כדור שאשלח. המממ... חשבתי על טניס, אבל הרשת האינטרנטית זה גם טוב מרגיע..ומחמם את הלב. הזרות קצת מצטמקת תודה לך, חיפושית יפה! מעומק הלב ותודה גם לך, אהובה, שהשבת את המילים לחיקי.. שאפשרת לי לבכות. ולצחוק. (כן, כן, א?ת..)

אני יקרה, אני יכולה להבין כיצד דברי המטפלת שלך נחוו כסטירה, כהרחקה. אני מבינה את התחושה שלך שאם זה מה שאת יכולה, אולי לא נכון להמשיך בטיפול. זה עצוב בעיני, משום שהתחושה שלי כשקראתי את דברי המטפלת שלך הייתה מאוד שונה - לי יש הרגשה שהיא מזמינה אותך לצאת למסע א-י-ת-ה. ללכת איתה בדרך של העמקה, והסתכנות, וקרבה... זה נשמע כל-כך אחרת, האין זאת? חשבי על כך, ואם תרצי ספרי לנו עוד בהמשך, אורנה

To my colorful beetle-friend, AND to Orna Wanted to write more than just thank you.. maybe to try AND explain. But i can't.. so thank you both for being here for me i mean it