תודעת שירות

לפעמים דברים שנראים לנו ברומו של עולם, אנחנו לא רוצים לפרוט אותם לפרוטות מוחשיות יותר, כאילו אנו פוגעים ב'קדושה' שלהם. ועם כל זה, הדבר לא פעם צריך להעשות, כדי לבחון את הדברים. אני מדברת על חובותיו של מטפל כלפי מטופליו. בעצם בין המטפל למטופל יש הסכם שירות, בין אם בכתב או בעל פה, זה לא משנה איך נכרת ההסכם, זה הסכם שרות, המטפל נותן שרות איקס ומקבל תמורה של ווי. עכשיו השאלה היא מה כלול בתוך אותו הסכם? אם ההסכם הזה קובע שהמטפל חייב למטופל 50 דקות בשבוע ולא יותר מזה, אזי גם לא אוכל לבא אליו בטענות אם לא מסכים לתת מעבר לאותן דקות, כי הוא לא חייב. אבל אם ההסכם בין המטופל למטפל קובע שאם המטופל יהיה צריך את המטפל בעתות לחץ ומצוקה אזי תוך זמן סביר הוא יתפנה עבורו, אזי זו מחויבות המטפל, והוא לא עושה טובה בזה שהוא אכן נותן את אותו שירות. ואפשר וצריך לקבוע את התשלום עבור הטיפול הנוסף הזה, האם מגיע למטפל תשלום ואם כן כיצד הוא יחושב, הכל צריך להאמר בצורה הברורה ביותר כדי למנוע אי בהירות ואי הבנות בהמשך.. אני לוקחת בחשבון שישנם מטופלים נצלנים, או מטופלים תלותיים שרוצים מעבר למה שהמטפל בעצם חייב להם, ויש להם טענות למרות שאין להם כל בסיס, והם שוכחים את הגבולות, או שיש להם צרכים שהמטפל לא יכול לענו עליהם, שהרי הם לא ילדים יחידים, לכן צריכים לזכור שהחובה של המטפל למטופל היא לאו דווקא מוסרית אלא חובה חוזית ככל חובה אחרת, וצריכים שהיא תהיה ברורה לשני הצדדים מה היא כוללת. כאשר אני משלמת כסף לביטוח עבור גרר אם המכונית נתקעת, אני מצפה לא להמתין 5 שעות בחושך בקור באמצע הלילה עד שיגיע הגרר, בדרך כלל הוא מתחייב להגעה תוך זמן מסוים, ואם לא יגיע בתוך אותו זמן אזי הוא לא קיים את ההסכם ביננו. לא לכולם יש תודעת שרות גבוה. אני אישית נותנת שירות מכל הלב, ודוחקת הצידה צרכים אישיים אם לקוח יכול להינזק. נכון, שאני לא מקבלת כל לקוח, ואני בוררת אותם, אם הם נצלנים, נודניקים, או תוסיפו כל סופרלטיב אחר, אני מסרבת לקבל אותם כלקוחות, אבל כאשר אדם הוא לקוח שלי הוא יקבל הכל. פעם הייתה לי עובדת שעבדה אצלי שבועיים וראיתי שהיחס שלה ללקוחות הוא מזלזל, ראיתי שאין לה מוסר עבודה והתחייבות לעבודה או ללקוחות, ופיטרתי אותה. החמודה הזו תבעה אותו לפיצויים בגובה 150,000 ¤ (מאה חמישים אלף ¤), בטענה שהיא הייתה בהריון (שאני כלל לא ידעתי עליו) ושיש לה ילדים קטנים. פניתי בשעתו לתמ"ת לשמוע את חוות דעתם, הם אמרו לי שלא לפרוטוקול, אל תוותרי, היא נצלנית, אך הם לא היו מוכנים לתת לי חוות דעת בכתב כי החוק מאפשר להם לתת חוות דעת רק לעובדים כנגד המעבידים ולא למעבידים כנגד העובדים. (שזה גם שערוריה!!!) לא אתאר לכם את כל התלאות שעברנו, רק אומר לכם שלא רק שהיא הפסידה במשפט אלא שהשופט הטיל עליה סכום עצום כהוצאות לשלם לי, והשופט גער בה ואמר לה שמעולם עוד לא ראה תביעה הזויה שכזו, הוא שיבח הן את האמינות שלי, והן את הדרישה שלי לתת שירות ללקוחות, וכדי להיכנס באותה עובדת חזק, הוא אפילו לא חכה לפסק הדין אלא תוך כדי דיון הוא פסק לה הוצאות על כל מיני דברים ביזאריים ובפסק הדין הוא אמר שעשה זאת כדי לאותת לעובדים שלא יחשבו שבית הדין לעבודה ייתן להם הגנה כשהם לא עושים את המוטל עליהם, ויש אוטונומיה של המעביד שזכותו לראות את העסק שלו מתנהל כפי שהוא רוצה ודווקא יש לשבח את אותם בעלי עסקים שרואים זאת כחובתם לתת את מלא השירות ללקוחות, ועומדים על כך שזו הצורה שיתנהל העסק שלהם. מי שלא יודע בבית הדין לעבודה יושבים שלושה, אחד שופט ואחד נציג העובדים ואחד נציג המעסיקים, ושלושתם גערו בה, נתנו לה על הראש על החוצפה לתבוע אותי, ועל החוצפה שהיא חשבה שזכותה לא לתת את מלא השרות והעובדה שהיא האמינה שעצם זה שהיא בהריון ואמא לילדים קטנים יתן לה הגנה מפני פיטורין. כך שעם כל הכבוד למטפלים היקרים, אני חושבת שדברים צריכים להיעשות בצורה ברורה לחלוטין, גם אם זה לא כל כך נעים, חייבים לשים את כל התנאים בתחילה על השולחן, מה המחויבות שלו, מה הזכות של המטופל, למה הוא יכול לצפות ולמה הוא לא יכול לצפות, ושני הצדדים צריכים לדעת את הזכויות ואת החובות שלהם. בצורה כזו המטופל גם לא יפגע אם לא יקבל שירות המטפל, ולעומת זאת אם יש התחייבות המטפל יידע שחובה עליו לתת את השירות גם אם לא נוח לו, כי זוהי עסקת חבילה. אני אפילו הייתי מייעצת למטפלים לעשות טופס סטנדרטי אותם הם נותנים למטופל בתחילת הטיפול שם יהיה רשום בדיוק מה החובות והזכויות, ואם המטופל והמטפל ירצו להכניס שינויים אינדיבידואליים יעשו זאת, אבל בשקיפות ובבהירות, ולא בזמן מצוקה של המטופל אלא בתחילת הדרך, כשהכל עוד דף חלק. אני לא אומרת שאי אפשר לבקש לפנים משורת הדין, כאשר יש צורך במשהו מסוים, כמובן שבאינטראקציה שנוצרת במשך הזמן בין מטפל למטופל הגבולות קצת מטשטשים, אך צריכה להיות שתית ראשונית נכונה, ואזי אם המטופל יבקש משהו שלא בגדר ההתחייבות אי אפשר לכעוס כאשר המטפל לא עומד בציפיות הללו. לכן אני חושבת שראוי לדבר על הדברים הללו מראש, לעשות תאום ציפיות, וכל אחד ידע בדיוק את חובותיו וזכויותיו. זה יכול למנוע הרבה עגמת נפש בהמשך הדרך. ואגב, הסכם יכול להשתנות תוך כדי תנועה, למשל מספר ביקורים, וגם התחייבות של המטפל בהתאם, אך הכל צריך להיות ברור, המטפל לא צריך להרגיש כמו מקבץ נדבות, ומאידך הוא לא צריך לפתח ציפיות מעבר למה שהמטפל מוכן והתחייב לתת לו. כשהדברים יהיו ברורים, יוכל כל מטפל להחליט אם שירות כזה מתאים לו אם לאו וההחלטה הזו תעשה לא בזמן אמת של מצוקה שאז הוא ציפה למשענת ולא קבל, אלא היא תעשה בתחילתה הדבר בצורה רציונאלית ומודעת.

ההסכם הראשוני ביני לבין הפסיכולוגית היה אני קובעת פגישות בהתאם לצורך שלי להגיע. שום מילה לא נאמרה על טבעו האמיתי של טיפול פסיכולוגי שעשטי לשחזר טראומות לא מודעות ולהכניס לכל מיני מצבים רגשיים רגרסיביים, לתסכל ולעורר דחפים תוקפניים בשל כך.. באמת לא היה לי מושג. חשבתי משלמים על אוזן קשבת ותמיכה וגם רציתי ללמוד פסיכולוגיה במובן של 'לעזור לאחרים' וגם להתקבל .. ממקום נאיבי מאד מסתבר שלא באמת מבין מה אופי המקצוע במציאות (הצבת גבולות שיטתית למשל) .. ובתוך הטיפול נקשרתי והופיע שחזורים רגשיים של טראומות חוסר אונים ומצוקה. המטפלת התחילה לנזוף אם אני רוצה לבוא או לא. כשבפתיחה התייחסויות שפגעו בי נרקיסיסטית ואני הרגשתי קשורה ותלויה מצד אחד, נרדפת על ידי תביעה שאגיע מסודר מצד שני כי זה לא מה שסובם בינינו. רציתי לבוא בשביל אמפתיה ולשלם על זה אבל דברים שהתעוררו שם אחכ יצרו מערבולת רגשית אחרת לחלוטין והרגשתי שעליי להאבק בה ובתלות ולא ללכת 'בתנאים שלה' כי היא כופה עליי דברים. ניסיתי לבקש יותר זמן והיא לא נתנה. אומנם חוזית היא לא הייתה חייבת להסכים אבל מנטלית זה שחזר חוויה של משבר אמון ונטישה והחומרים הרגשיים הלא צפוים האלה זה משהו שמטפלים אמורים לדעת לעבוד איתם בצורה שתאפשר לשרוד הכל... אם תוך כדי טיפול מטפל לוחץ מעמדת סמכות שאמצא עבודה. לא מתייחס לקשיי ולשחיקה שלי. רק אומר ככה בהוראה מלמעלה. ואני מצייתת ומתגלגלת לעוס שכן מסבירה פתאום מהם קשיים תפקודיים על רקע נפשי וזכויות.. כל מיני דברים שהפסיכולוגית לא הסבירה. כל התמונה משתנה. כל הסטטוס הזהותי משתנה כי נעשה רשמי כזה . פתאום פער בלתי נתפס בין רצוי למצוי. והתגובות המתקוממות שלי להערת ה'עבדתי קשה' הייתה צריכה להצביע כבר אז לפסיכולוגית שיש בו איזה עניין של כוחות אגו שמן הראוי להתייחס ברגישות. זה לא היה. בקיצור היה התייחסויות לא מותאמות וניהול טיפול לא נכוו שלדעתי נבע בראש ובראשונה מהערכה שגויוה של המטפלת לכוחות אגו של במטופל ובחירת התייחסויות מסוג לא מתאים לאורך הטיפול שרק שחזרו פגיעות ולא הכילו ושידרו הבנה. כאילו לא הייתי שם ברמה של בן אדם בכלל! לא הסבירו לי כלום כמו שצריך למרות שאת המידע על תעריפים שהמטפלת גובה את זה ידעו להגיד מאד ברור. לכל מטופל צריכה לעמוד הזכות שיסבירו לו מה זה באמת טיפול פסיכולוגי ושזה לא שסתם קונים אמפתיה ותמיכה בכסף. לי לא היה המזל לקבל שם אפילו את האמפתיה הבסיסית שכן הייתה אמורה להיות לקשיי. רגישות ולא התנשאות מגברת צפונבוניה קלינית בכירה עם חיי השמנת שזכתה להם וזה ניכר עליה. חבל שלא נפלתי על מטפלת אנושית וצנועה יותר מראש.. בעקיפין הטיפול שלה סגר לי את הלב ופתח את העיניים. הוא היה אמור לפתוח את העיניים שלי בלי לאטום את הלב תוך כדי. זה לא הגיוני שטיפול נפשי ימרר בני אדם מרוב תסכולים וצביעות והתנשאות. המטרה היא להעצים אבל אם עושים את זה בדרך לא נכונה אז שיבדקו את עצמם. כל הפואנטה זה לראות את הרגש לא מותאם לעובדות המציאות? זהו?... כנראה . אבל למה לבזות נרקיסיסטית תוך כדי??? וכל פסיכולוג צריך גם להסביר למטופלים מתקשים שיש דבר כזה זכויות סוציאליות בלי שהאחרון יאלץ להתגלגל לעוס רק בשביל לגלות פתאום שקיים עולם שלם של תמיכה. ואז מטופל והפסיכולוג שלי ישקלו יחד! לאן המטופל בוחר לפנות ומדוע? ממקום ער ומודע למצבו. לא מתוך ציות לסמכות או השפעות העברה או סתם בלבול ביחס לפער שבין איך המטפל מבין דברים לאיך המטופל מבין אותם. צריך שלא יהיה בלבול בזה. אם מטפל מתסכל ה'למה' צריך להיות ברור ומובן למטופל. אם החוזה הוא חוזה גם זה צריך להיות ברור. למטופלים לא ברור כלום לעיתים מלבד משאלת נפשם למציאת חיק מטפח בהווה שלא היה שם בעבר. הם לא רוצים לבכות על זה. רוצים לזכות לזה. בטיפול עוד יכריחו אותם לבכות. לפחות אז שיהיה מובן יותר לאנשים מהו טיפול כזה. זה הרבה יותר מסתם 'קביעת חוזה פגישות בתשלום'. זה התעסקות בדפוסים ובזכרונות רגשיים מודחקים של בני אדם. זה כפיית טרנספורמציות על האופן שבו ההכרה פועלת קולטת ומעבדת נתונים חברתיים וביניאישיים.... זה מורכב הרבה יותר ממה שניתן לשער תחילה. לפחות עבורי זה היה כך. ולי בכלל היה טלטול זהותי שם ונאלצתי להכיר פער בלתי נתפס בין רצוי למצוי במקום לקבל כלים אמיתיים ומועילים לצמצום הפער. כיום אני מנסה כל מיני דברים שבאמת יעזרו להעצמת יכולת. ואני לא מחפשת את זה בטיפול פסיכולוגי יותר. בדברים אחרים וחוויתיים יותר שיכולים לאמן אצלי מיומנויות לא ככ מתורגלות. רק ככה אפשר לתת צאנס להתפתחות , גם אם מאוחרת.