אדם בוגר חי במציאות על המגבלות שהיא מביאה...

אודי המגבלות שהמטפלת כפתה עליי במסגרת עבודתה בקליניקה הן לא מגבלות מציאות אלא מלאכותיות . המצאה סימבולית שאמורה לייצג משהו אחר במציאות לכל היותר. אם הייתי מקשיבה למטפלים הייתי יושבת עכשיו במפעל כפועלת ייצור במשרה מלאה מרוויחה מינימום או אולי אפילו פחות.. היה מלווה שיקומי אחד שהעז לבקש שאחתום על טופס הסכמה לפחות והערך העצמי שלי אז היה ככ נמוך שעוד חשבתי להסכים. העוסית התערבה והתנגדה כי 'מדובר בבחורה אינטיליגנטית וכשירה לסוג העבודה המדובר ככל אדם אחר ואין שום סיבה לפתוח פתח לניצול מצבה בידי מעסיקים בשביל לחסוך כסף' . האידיוט שליווה אותי בשיקום הוא בחור אם אינטיליגנציה נמוכה משלי, זה ניכר. הוא רגיל לעבוד עם אוכלוסיה של בעלי פיגור ולקויות אוטיסטיות וכנראה לא ממש הבדיל כבר ביני לביניהם. על גבוליים הוא אמר לעוסית 'הם תמיד בורחים מהמסגרת ונוטשים' (אני עובדת בעבודה הנוכחית שלי שאותה מצאתי בכוחות עצמי אגב כבר למעשה משנתיים. זאת משרה חלקית ולכן אני מסוגלת 'לנשום' ולהתמיד. זאת גם עבודה ללא לחץ.) אז אם הייתי מקשיבה לבחור האידיוט שמלווה אותי הייתי עוד חותמת פנסיה במפעל בעבודה במשרה מלאה על פחות ממינימום.... וזה 'הליווי השיקומי'.. ולמה בכלל פניתי מלכתחילה לדבר הזה? כי הפסיכולוגית הגאונה לחצה עליי מעמדת הסמכות שלה לצאת לעבוד. ככה. בלי דיבור, בלי בירור. ואני צייתתי. נעניתי להוראה. הקשבתי לסמכות שלה! ואיך אפשר היה שלא? הריי היא פסיכולוגית בכירה מומחית ואני רציתי להיות פסיכולוגית גם. רציתי להשתייך גם. להצליח גם. האמנתי שהיא יודעת, היא קובעת, היא תוכל להוביל אותי להגשמת הכמיהה הנחשקת. 'קודם לעבוד' היא אמרה.. הייתי עייפה ולכן בחרתי בדרך זו של פניה לשיקום... הקטע שהיא בכלל לא בנתה על כך שאעשה פסיכולוגית. זאת הייתה מיניפולציה!!! כדי להביאני למצב של 'תפקוד תעסוקתי. השתלבות'. זה היה ניצול העברת הסמכות והאידאליזציה כדי לדחוף לי איזו אג'נדה תפקודית שלה שבכלל לא קשורה אליי ולרצונותיי והעדפותיי!!! וכל החוצפה הזאת תוך שהיא גובה ממני תעריפי עתק כי היא לטענתה 'עבדה קשה'. זאת פשוט חוצפה ממדרגה ראשונה. ואחרי ששחזרתי את טראומת הנטישה וחוסר אונים הראשוני גם הבנתי מה האירוע הלא מודע שהיה שפגע לי בבניית כוחות האגו בהמשך החיים... אז הכל ביחד זאת פשוט צביעות וחוצפה כל המנגנון הזה החברתי שאליו נפקחו עיני!! אז מה מציאות פה? הכל כשלים מעשה ידי אדם. שום מציאות מחייבת לא היה לכלום כאן. היא פשוט טעתה באופן מזויע בצורת ההתייחסות ועבודה שבחרה איתי. והקליניקה? הכללים שמנחים אותה להציב גבולות ולעמוד על שמירת החוזה כפי שסוכם בתחילת הדרך. לא היה לי מושג על זה. לא הכרתי כללים אלה. ומעמדי כצרכנית פשוט זכה לביזיון שם כי הרי אני משלמת לה - אז אם יש לה את הכללים האלה ואכיפתם יכולה לעורר ממרבצם טראומות לא מודעות באופן מזעזע וחווייתי כתופעת לוואי או אולי אפילו לא תופעת לוואי אלא התרחשות די שכיחה בטיפולים אנליטים בבעלי פגיעות מוקדמות בעצמי - אז גם על זה לא קיבלתי שום הכנה מקדימה או מושג ממנה בצורה מספקת. וכלום פה לא קשור למציאות ולמגבלות המציאות. פשוט כלום. הכל מעשה ידי אדם. הכל קביעות של אנשים. המציאות היחידה ומגבלת המציאות היחידה היא הזמן הממשי שחולף ועובדת המוות של כולנו יום אחד. כל היתר נסיבתי. ונסיבות אפשר אולי לשנות. אבל לא הייתי רוצה שינסו לכפות עליי חסר וחסך בכח באופן מאולץ ומלאכותי בזמן שמצד שני עושקים אותי רק בשביל לשבץ אותי בתוך מסגרות חברתיות בעיוורון מוחלט לרצוני והעדפותיי ולסמן וי על 'תפקוד/הסתגלות'. זה לא הסתגלות . זה אילוף. זה שבירת הרוח. זה הריגת מה שיצירתי. אתה יודע אם היה לי כסף לא הייתי עובדת כשכירה אפילו שניה. אני מטפחת את הביטוי היצירתי שלי בתחום אהוב ומנסה להתפרנס מזה. כי שיש בטחון כלכלי אדם פנוי לסקרנות וחקירה יצירתית. ממש כמו תינוק (אתה אוהב את מטאפורת התינוקות). הבטחון שתינוק מקבל מהאמא הטובה דיה שמאפשר לו לחקור עצמו ועולמו בחדווה ולהיות יצירתי משול למה שקורה לפרט בוגר בחברה כאשר הוא נהנה מבטחון כלכלי. הוא משקיע עצמו בהגשמה עצמית ולא בלשרוד בלבד. איכשהו הפסיכולוגית פעלה באופן שהיא שחזרה לי חוויה של סמכות שמנסה לרדד את קיומי לרמה של 'לציית' ולשרוד. במקום לטפח את הנפש והרוח באמת. את היצירתיות באמת. הבעיה שפסיכולוגים מנתקים את הפסיכולוגי מהסוציולוגי. ובמציאות האמיתית אין ניתוק שכזה! כל הסיפור של טיפול אמור להיות ספרציה ופתרון ההעברה. אצלי ההתערבויות פלשו יותר מדי מעמדת הסמכות שלה. עכשיו כבר נגמרה ההעברה שלי. מקווה שלא תחזור לעולם. וכן עליי ללמוד להתמודד עם המגבלות האמיתיות של המציאות זה בטוח. בלי לוותר על שאיפות לעצמאות וביטוי יצירתי. זה לא מחוייב ממגבלות המציאות בכלל! תודה לאל. אז ש'המשקמים' למיניהם הגרועים יקפצו לי. העושי טובה למיניהם ש'נותנים עבודה' . שידחפו לתחת. שהם משאירים ומשמרים אנשים ברמת ה'לשרוד'. ושזה משרת את המימוש של עצמם לא פחות מאת הלשרוד של העובד. אז שיסתמו ויגידו גם לעובד תודה שהוא עובד אצלם בכלל.