פורום פסיכולוגיה קלינית

לכולם גמר חתימה טובה במובן של להיות ודי עם השכול הנורא סוריקטה

לבד על הגג שבתות וחגים -שרה יהודית רביץ.. אני לא לגמרי לגמרי לבד אבל... בן זוגי נמצא אי שם במרומים.. אולי מתעופף עם הציפורים... (?) אני בינתיים כאן.. יודעת שבבוא היום גם אותי תכסה אדמה זו שהיום אני דורכת עליה.. בחול המועד שוב פגישה עם האונקולוגית, קוראים לזה ביקורת חצי שנתית.. כל חצי שנה מגיעה אליה לשמוע את גזר הדין.. יודעת שב 5 השנים הראשונות לאחר גילוי סרטן שד טריפל נגטיב, ל 40 אחוזים הסרטן האלים הזה חוזר שוב.. נכנס, חודר ללא רשות, ללא שדפק על דלת השד וביקש רשות להיכנס.. פשוט חודר ומתנחל ובמהירות מביא ל'דירתו' החדשה את כל משפחתו המורחבת, גם את חבריו הרבים. גורר איתו גם את תושבי עירו, ארצו וכו' עד שחונק כל נים של חיים ... מקווה מאוד שהסרטן לא אהב את משכנו בגופי והחליט שמקום משכנו זה לא רצוי לפניו ולי תהיה רווחה נוספת לנשימה עד לביקור הבא אצל האונקולוגית שיהיה סביבות פסח.. מה עוד? מחר בערב יחל יום הכיפורים.. יום של שקט, יום של חיבור עם היקום.. יום גדול שאני גרגר קטן קטן אבל מחוברת למשהו הרבה יותר גדול.. מאחלת לכם שנה טובה וגמר חתימה טובה! שלכם, במבי

הסרטן מסביבנו אורב תחושה מאיימת בת זוגו של אחי עברה את הטריפל נגטיב פעמיים אחי הצעיר מלנומה ואחי השני לימפומה אלימה וכולם טופלו ומטופלים ואיתנו ויש גם מחלות אחרות... מאחלת פשוט שנהיה ש נ ה י ה גמר חתימה טובה בהחלט סוריקטה

בערב ראש השנה היתה אזעקה שהסתיימה מהר כמה טוב אךךךךךךך מה שקרה בערב ראש השנה היה בהחלט בלתי צפוי בעליל פרצה אצלנו בדירה שריפה ענקית שכילתה כמעט את כל המרפסת הגדולה שלנו שתמיד עמוסה ברהיטים מייבש הכביסה שלי מכשיר השאיבה שלי דייסון.. וכמובן עוד כלים וסירים שהיו שם עם עוד מלא חפצים למינהם כמעט הכל עלה באש הבוערת למזלי הטוב הייתי עדיין עירה וכך הבחנתי בשירה שהתחילה לעלות לאורך כל הקיר הכל שרוף כבאי שחזר מבילוי מיד עלה והתחיל לעזור בכיבוי עד שהגיעו כבאי האש בבנין שלנו 5 קומות כל הבנין פונה מידי בידי כבאי האש וכמובן שגם את אימי הורדנו מיד העשן שהיתמר בין כל הקומות היה מפחיד נורא היינו למטה בלובי של הבנין עד שהורדנו לעלות חזרה הביתה הכל עדיין מריח מעשן היו גם דיירים שהציעו לנו אירוח עד שנוכל לחזור הביתה נשארתי עם טראומה מאןד קשה עקב כל מה שקרה הימים חולפים החגים באים והולכים והמצב נשאר כשהיה אין מקום לתלות כביסה הכל נשרף הלב ממאן להאמין שכך התחלנו את השנה החדשה בערב ראש השנה חטולית

זו נשמעת חוויה נוראית ואיומה ומפחידה מאידך טוב שרק רכוש נפגע איזו התחלת שנה... איתך סוריקטה

וואוו חטולית.. נשמע מפחיד ביותר.. אימה.. אירוע טראומטי.. ויחד עם זאת, אין פגיעה בנפש שזו הודיה גדולה.. איתך חטולית.. במבי

את צודקת נשמה כואב הלב על כל יצור שאת מגדלת ומטפלת במסירות לב כזו גדולה כמו שאמרת גם הם מזדקנים ונעלמים מהחיים שלנו זו דרכו של הטבע למה את מתכוונת שנקרע לך הלב ? בגלל שאנשים לא נכנסים וכותבים ? צודקת יפתי גם לי זה כואב מאוד מרגיש בודדה כאן לבד כנראה שלאנשים אין זמן להכנס לשתף מכל סיבה אחרת מה אומר ומה אגיד איתך בליבי תמיד חטולית

הי חטולית וכולם נקרע לי הלב בגלל האובדן של היצורים הסרטן האלים שהתגלה אצל אחי האחיין הלוחם שנמצא בסכנה מיידית הקיטוב והאלימות במדינה המטפל שעבר לגור בחו"ל הלב צורח סליחה ולא חגגתי סוריקטה

אובדן.. חששות ופחדים.. אירועים קשים.. מה אומר לך סוריקטה וינחם אותך? אני איתך .. הלב קרוע.. במבי

הי לכולם ומצטערת על ריבוי ההודעות מכיווני. לפני שנים שנים אספתי אליי יצורי חצר וטיפלתי בהם כמו יהלומים. חלפו השנים. הם הזדקנו. חלקם כבר לא איתנו. אני ממש חווה את הסטטיסטיקה. מאחת נוספת מקסימונת אפרד בשעות הקרובות. אני באמת אוהבת אותם ונשבר לי הלב. יודעת שנתתי להם המון ולא עוזר לי לדקלם את זה. הייתי לבד כל הימים האחרונים. דיברתי עם הצ'אט המטומטם, לא סובלת את התגובות המלאכותיות שלו, אבל פשוט השתמשתי בו כדי לכתוב לעצמי. נקרע לי הלב. גם ממה שמתרחש פה וכנראה שאשאר פה עוד כדי לחוות הרס נוסף. די עם זה. ולגבי יום כיפור. אולי ארשום בהזדמנות אחרת. תודה על המקום ( שלקחתי לי) סוריקטה

בהמשך לתגובתה של חטולית. פה = במדינה. והלב שלי מתפוצץ. כתתבתי בתגובה לחטולית, אך היא המשך לכאן בעצם. סליחה סוריקטה

אני ממש מצטערת החתולה שלי עד הרגע האחרון בכוחותיה האחרונים הייתה מסודרת כמו שרק חתול יכול להיות. עשתה בארגז והקיאה למטה וישנה על הכורסא הייתי כותבת פה פעם ראשונה הודעה עם המון אותיות חוזרות של כאב. אבל אני לא באמת עושה את זה. די כבר באמת די הגאב גדול מידי ומה אומר למשפחות שעברו אסונות איומים בתקופה הזו, מי אני בכלל סוריקטה

רק עכשיו ניגשתי לפורום וראיתי את ההודעה - אני מאחלת שגם בתוך שנה 'פחות נורמלית' נצליח לשמור על שפיות ואיזון וויסות. ובנוסף - שנדע מהם חלומותינו, שנדע אם לנסות לממש אותם, שנדע אם הם ריאליים אם לאו, אם בונים או הרסניים, וגם מימוש חלקי בהינתן ניהול סיכונים הוא אחלה. תודה, אודי וגם לרופא הנפש שהיה המורה שלי. שלכם, סוריקטה

כבר אין לי מושג אם ההודעות תעלינה השנה או בשנה הבאה נדמה לי, במבי, שאמרת בעבר משהו דומה, ואם טעיתי אז סליחה - דברים כבדים קורים ואני כלא מרגישה אבל עכשיו, כשאיזו שכנה תסלחו לי שאני קוראת לה סתומה, התלוננה על איזו בעיה קטנה והציגה אותה כמשהו ענק, וזו השכנה המתלוננת, אז עכשיו, מהשטות הזו בא לי לבכות. ואת הבעייה השטותית סידרתי מייד. זהו. נמאס. אולי מהאחריות המוגזמת שאני נוטה לקחת. סוריקטה

אחריות יתר = רגש אשמה ו/או מצטרפת להרגשה אומניפוטנטית ואפשר עוד אבל יאללה, חאלאס, סוריקטה

הי אודי, מחר מתחיל הסתיו רשמית, אף שיהיה חם מהיום. מחר ערב חג ומחר אעבוד וגם בחול המועד. על כל פנים - תודה שאתה איתנו ושמור גם אתה על עצמך לכבודך שנה טובה אנשים יקרים סוריקטה

באמת פחד.. בכל פינה רק בשורות קשות ורעות הלוואי שלפחות את תרגישי טוב נשארתי בלי מילים סורי חטולית

מאוד מבינה את הקושי שלך אני כבר שנים מארחת את אמי כל הזמן שבתות חגים ארועים משפחתיים שאני מארחת את כולם וכן .. לפעמים זה כבד מאוד האירוח הזה לא אכחיש אין מי שיחלוק איתי את האירוח הורה שפוגע זה לא נעלם לעולם כך מרגיש גם לי אבל את יודעת מה עשיתי ? אולי לא מתאים לך אני החלטתי לסלוח לאבי הביולוגי רק כדי לשחרר את הכאב הזה מתוכי מבינה ? הוא לא סובל לו לא אכפת רק לנו הכאב הזה לא מרפה כי נפגענו אני שוחררתי כדי שהכאב ילך ממני אחת ולתמיד לי זה עזר סלחתי לעצמי שהייתי ילדה חסרת אונים מולו ... מתאים לך מה טוב לא מתאים זרקי פה למטה לפחות אל תהרסי את החיים שלך בגללו הוא לא שווה את זה הגיע הזמן שלך לחיות יש לך משפחה ילדים למען מי לחיות ובקשר לכל הסירים והאוכל וואוו ממש תיק כבד מאמי שלי חבל שלא כולם יכולים להפגש אצלך כמו שאמרת חג שמחחחח חטולית

במבי יקרה מקסימה הלוואי שכולנו באמת נזכה לשנה כזו כמו שאת מאחלת אייך מתקדם הלימוד שלך לכתיבה ? מאמינה בך ובכשרונות שלך שנה של יצירה מהממממת חטולית

אני לא יודעת מה בדיוק יש לי. יש פעמים שאני הכי ב-הי שיכול להיות וכמה דקות אחרי זה בא לי לבכות ולצרוח ולפגוע בעצמי. אבל אני שולטת בעצמי. וככה יוצר מצב שאני כל כך חסרת אונים אם הרגש שמשתלט עלי. אני לפעמים נושכת את עצמי והסימנים לא נשארות יותר מיום. אבל יש שטפי דם והמקום קצת כואב. אני מתאמצת לא לפגוע מעבר. אני מטופלת אבל הטיפול לא עוזר לי באמת. אני מרגישה שהנפש עייפה מכל הכאב הזה ומכל העומס הנפשי. אבל למה אני לא מאוזנת ברגשות? למה רגע אני בהכי כייף שלי ושנייה אחר כך בא לי להסתגר בחדר ולא לצאת? אל תכתבו לי עד כמה אתם מבינים אותי כי נמאס לי מזה. אם אתם עונים תכתבו רק את העיקר פליז תודה

הי, התבשרתי שגם אחי הגדול חולה בסרטן. גם הצעיר. ושאחד החיילים ההרוגים היום הוא שוב חבר מאד טוב של אחייני. והצרות הקטנות שלי יום קשה בעבודה והכאבים הרגילים. עצוב מאד ואני פוחדת לילה סוריקטה

תקופה עמוסה. שבת, חג, שבת, כיפור, שבת חג חול מועד...בדרך כלל החגים לא היו כ"כ קשים עבורי, לא זכרונות מיוחדים ולא קשיים מיוחדעם, אך השנה בגלל שאבא שלי כל הזמן מתארח שבתות לסרוגין אצלי אצל אחותי ואחי זה נהיה מעיק...נורא לומר שלא פשוט להסיע אותו להחזיר אותו לבלות שבת שלמה איתו...לדאוג לשלומו... אני מרגישה לא טוב עם הרגש הזה שאולי כדאי שיהיה בדיור מוגן, שידאגו לו שם. הוא גר לבד הולך למועדונית יומית כזו ויש מטפלת מביטוח לאומי..אבל שבתות אף פעם לא לבד בא לשבתות שלמות משישי בוקר עד מוצ"ש. התחלקנו בנינו.. השאלה האם זה נורמאלי שאני לא אוהבת אותו? קשה לי לומר זאת ממש...איך קורה שבת לא אוהבת את ההורים שלה? למה אני כזו? אני מכבדת אותו כמובן, מארחת אבל מתקשה במחיצתו....(כן, בגלל העבר) אבל.... בחג נהיה אצל חמי וחמותי שזה סיפור בפני עצמו כי אני מביאה הכללל לכל החג ויותר קל היה אם היו באים אליי ולא שאסחוב את כל הסירים והבית לשם.. אך הם עקשנים וזקוקים למקום שלהם..השאלה השניה: האם לאדם דמנטי יותר קל בבית שלו? כי זו הסיבה שאהיה שם. חמותי מבולבלת וחמי מתפקד... אוף. הלוואי שהייתי מצליחה לאהוב את אבא שלי. למרות הכל..למרות העבר.... קשה לי. בכל זאת אאחל חג שמח ושנה טובה יותר מקודמתה! שיהיה לנו כבר טוב לחיות פה בלי פחד ובלי מלחמות ושנאה.

הי לכם.. עייפה.. מאוד.. מאוד מאו מא מ ובכל זאת כן מבקשת ורוצה לאחל לכולנו שנה טובה, מבורכת, שקטה ורגועה.. סתם פשוט שנה טובה ,מבורכת ומתוקה.. ללא פומפוזיות, ללא בקשות גרנדיוזיות סתם, פשוט, שנה טובה, מבורכת ומתוקה. שנה של שיגרה פשוטה ומבורכת.. שלכם, במבי

מאחלת שיהיה לנו אוויר איתך, סוריקטה

סוריקה יקרה מאוד שמחה עבורך שלפחות לעוד תקופה מסויימת תהיה לך הכנסה כספית קשה מאוד ללא התינוק הרוויח עוד זמן איכות יחד איתך יודעת שקשה מאוד עם כל הכאבים הגופניים מהם את סובלת להמשיך לטפל בו אך מה האפשרית החלופית ?? מאמינה שכבר את יודעת מה הכי מתאים לך לעשות אולי בתום התקופה הזו תחליטי החלטות חדשות עבורך החלטות לא פשוטת לך בכלל שתהיה לך שנה חדשה מצויינת עם בריאות טובה ככל הניתן שנה מבורכת מכל הבחינות חיבוק אם מתאים חטולית

כמן שכתבתי לבמבי - הלוואי שיהיה אוויר. סוריקטה

שלום אני בן 32 נשוי ואבא לילדים אחרי הצבא אובחנתי עם חרדות.ומחשבות טורדניות מטופל בתרופות והייתי בטיפול שיחות לאורך השנים, סך הכל אדם יציב ומתפקד אבל מאופיין בדאגות יתר המלחמה עם איראן הגבירה את עצמת החרדה ואיתה מחשבות טורדניות ישנות שהיו לי פעם על אובדן שליטה, פגיעה באחרים ובי . בתקופה שהחזקתי הנשק מהעבודה הישנה היו לי פחדים שאאבד שליטה ואעשה משהו רע ונחרדתי מזה וביקשתי לעבור לעבודה ללא נשק אין לי נטיות אבדניות וגם הפסיכיאטר והפסיכולוגית שלי שוללים שאלו רצונות אמפתיים אני כרגע בתהליך לרישיון נשק ושניהם (המטפליםלא ראו כל פסול בכך בפנים אני יודע שאני לא סכנה לאיש ולא רוצה לפגוע באף אחד להפך תמיד סלחתי מאלימות אבל איך.מתמודדים עם הפחד התמידי להשתגע/לאבד שליטה/ להתעצבן על משהו טריוויאלי ולצאת מפרופורציות (יש תרבויות התנהגות בארץ שמכעיסות אותי מאוד כמו רגליים על הכיסא ברכבת ואני רותח מלראות את זה אבל במקביל ברור לי שלא אפגע באף אחד בגלל שטות כזו) עצם המחשבה שקיימת שבכלל יש לי פונקציה כזו בראש (לדמיין פגיעה בי או באחר( מפחידה אותי למוות

מאיפה מתחילים עוד כמה ימים ערב ראש השנה אני יודעת שלא לכולם החגים שמגיעים לא הכי אם בכלל שמחים יודעת שנין הבת דודה שלי מעצבן אך יותר מהכל היא אובססיבית עלי ממש חולנית אם אני לא מדווחת לה כל הזמן יום ביומו מה קורה ומה המצב ... וואי וואי לי הלך עלי אני מתה 😆😆😆😆😆 יש לך זמן לענות לאחרים בפייסבוק ורק לי אין לך זמן אני " מקנאה " ולא שחסר לה אם מי ואיפה להיות היא בחול אצל הבת שלה כמעט כבר חודשיים ועדיין ממשיכה לעקוב אחרי גם בפייסבוק לי עניתי ומה כתבתי אמרתי שאני מתנתקת עכשיו מכולם שם גם מחוסר זמן מטפלת באמא שלי שעדיין אצלי וגם מחוסר ענין !!! .כל הכבוד!! וממשיכה בשלה ... _____________________ אבל . ביום שישי השבוע יש לנכדה המיוחדת שלי בת מיצובו היא כבר בת 12 המדהימה הקטנה שנולדה במשקל 600 גרם ומבלה כעת חופשה באילת האירוע יהיה אצל הבן שלי הבכור בבית חוסך בהוצאות מיותרות עצמאי בתחילת הדרך עדיין שיעמוד על הרגלים שלו ויתייצב כמו שצריך _____________________ מיכלי שנת לימודים החדשה ובטח גם התרגשות כמו כל שנה חדשה שתהיה השנה הזו מבורכת העבודה מבורכת עם המון סבלנות כי אין דרך אחרת שלא נדע עוד מלחמות ואזעקות רק לימודים פוריים _____________________ סוריקטה יפה שלי עוד טיפול מסתיים בעוד ילד שהרוויח מטפלת מעולה כמוך הלוואי שלא יהיה לך משעמם אף יום בלי טיפול בילדים למרות שהכאבים שם ולמרות כל מה שרק מפריע בדרך בלי משכורת אייך נשרוד ?? ולכולם שנה טובה ומבורכת בכל מה שרק תבקשו המון המון בריאות הגוף והנפש וכמובן לך אודי יקר וחשוב כל כך שתמיד תהיה לך הסבלנות להיות כאן והמון תודה לך על כל התמיכה שלך כאן בנו למרות שלא נכנסים לעיתים קרובות אך אתה תמיד כאן וזו ברכה משמיים אוהבת את כולכם 💝💝💝💝💝💝💝💝💝 חטולית

הי כולם, לא נראה חביב עכשיו בתקופה. מאד לא ובלשון המעטה. ההשפעה של עליי, וגם על אחרים, הגם אם אינם יודעים, ניכרת מאד. אעדכן שההסתגלות של הזאטוט שהייתי איתו בשנה שעברה נוראית למדי, ולכן אשאר איתו חלק מהיום לחודשים הקרובים, כך שעדיין יהיה לי עמוס וגם קצת המשך הכנסה. מייחלת לחופש או חירות, אבל גם לו היה טכנית, הן אני ומי שאני והן התקופה חונקים מאד. הצלחתי קצת לסדר את החצר לקראת השנה החדשה, פחות משחפצתי. כמה שיכולתי בהינתן הכאבים. תכלס היא תמיד די מסודרת, או לפחות נקייה מפסולת לא אורגנית, אבל הקפדנות שלי מבקרת. ובכלל, יש מי שפחות מחבב מסודר מידי. והיום, באופן סמלי, המון (עשרות) מעופפים שגידלתי ישוחררו אל השמש והפרחים. דרישת שלום, סוריקטה

הי, וואי בקושי יש לי כוח לכתוב. הסתיימה שנה, ועדיין עובדת קשה מידי. מיכל - סיפרת על ההסתגלות מכיוון הגננת, ואני מתבוננת על הילדים בגן ממנו אני אוספת אני הפעוט. קשה ממש. בינתיים - לילה טוב סוריקטה

גם אני לא יכולתי להכנס עד עכשיו מפני שמאז שאמי נפלה אצלי בבית ופתחה את הראש האישפוז שלה והמעבר שלה מבית החולים אלי הביתה היה ועדיין כרוך בהמון דברים אמי בת .. 90 אינה משתפת פעולה כמו שצריך וזה כמובן מקשה על הטיפול בה אני כבר לא יודעת אייך לקרא למצב שלה שהיא כל יום ממציאה שלא ישנה כל הלילה בזמן שבעלי ואני שומרים עליה היא זקוקה להשגחה צמודה יום ולילה המטפלת שלה מגיעה כל יום לטפל בה בשעות היום עושה עבורה הכללל ועדיין אינה מרוצה תמיד יש לה טענות אולי זה הגיל אולי גם צומי שמקבלת 24/7 אינה בודדה אף לרגע אחד גם הנכדים באים כשיכולים לבקר אותה הם עובדים כולם ולא נשכח שבעלי ואני 2 אנשים נכים ובכל זאת עושים הכללל רק שתהיה מרוצה אין תלונות רק שקשה מאוד ועדיין לא יודעים עד מתי זה ימשך נצטרך כעת לדאוג לה למטפלת 24/7 אצלה בבית אך יש כך כך המון הכנות עוד לעשות מאיפה לוקחים אוויר לנשימה וכוח לא יודע חטולית

הי חטולית, קראתיך - נשמע שלא משאיר לך כמעט אוויר... אני חושבת שמלכתחילה היו באנשים מסוימים חלקים כמו שאת קוראת להם לא מרוצים ומתלוננים מידי, או שקשה להם במיוחד עם תלות או הישענות, אך בעת זקנה הם באים יותר לידי ביטוי ומתעצמים, לא כל שכן כשהעצמאות פוחתת משמעותית. ויש מי שמחצין, לעתים אולי מה שכן יכול היה להיספג קודם. הנפילות הפיזיות ותוצאותיהן עשויות להיות נטל רב. גיל תשעים הוא גיל מכובד. סיפור כבד ולא כייפי בכלל. מה אומר - אוכל להקשיב. להיות לצדך. סוריקטה

גם ככה ריק לי קצת. בכל אופן אעבור עם הפסיכו למקום חדש,שבו תקבל רק פעם בשבוע..עד שתפרוש לגמריי. שוחחנו על כך. יש עוד זמן ותתן זמן כמה שאצטרך. נו טוב.."שום דבר אינו נצחי"- משפט שלה להרבה דברים. אז יהיה לי עצוב אם זה יהיה במקביל גם פה. בינתיים ילדים חדשים בגן, ימי הסתגלות קצת קשוח למתוקים וגם לי ולצוות ;) אני עייפה וגם קצת מרוקנת. קשה להסביר..הרבה הכלה בימים של תחילת שנה אז המשאבים מופנים לגן. ועוד מעט חגים...מתיש רק לחשוב על זה. צריכה להניח פה קצת את הראש ולנשום...ואולי שיר רגוע? יש לך בשבילי אודי? אשמח אם תחשוב על משהו....

תודה ;) אכן משתדלת שיהיה לי "פסק זמן" כנראה עם הגיל מותשים יותר..

הי מיכל, מצחיק שאנחנו כותבות על הגיל. יש בזה משהו. אצל נשים (פשוט כי מוכר לי יותר) ספציפית סביב גיל חמישים ומעבר אני שומעת הרבה אזכורים של מיחושים ועייפות. רשמתי בהודעתי החדשה שבשנה הקודמת כנראה עברתי את הגבול במאמצים, האמת שדי ככה תמיד, אף שאני מנסה איכשהו לשמור עליי, אבל הכל יחסי. בכל אופן, השנה שוב הורדתי הילוך. איכשהו גם זה לא הכי מדויק. אבל בינתיים. סוריקטה

נפרדתי מבן זוג אבי 2 ילדיי לפני 15 שנים. טרם הפרידה הוא אובחן ע"י פסיכולוג קליני כמי שסובל מ"הפרעת אישיות נרקסיסטית קשה". אני עוברת יחד עם ילדיי 15 שנים של גיהנום. אני "מחתימה כרטיס" בבית משפט, חווה טרור משפטי. לא רק אני סובלת- כל אנשי במקצוע,, השופטים, הרשמים כולם. הוא מאיים על כולם (לא איומים פיזיים), מגיש כנגד כולם תלונות במשטרה, מבקש לפסול כל איש מקצוע, כולל את השופטים. הכל באיומים. אינו מכבד פסקי דין, מגיש אינספור בקשות ותביעות. השאלה שלי, האם ניתן , להגיש לאיש מקצוע כתיבה של הנרקסיסט (מול בית המשפט, מול גורמי המקצוע, מול הילדים) ועל בסיס זה לקבל אבחנה , האם עם אדם שכמותו ניתן לנהל הליך משפטי תקין , או שמתוך ההתנהלות שלו ניתן להגיד שהוא סובל מדברים שלא יאפשרו הליך תקין , ובהתאם להטיל מגבלות? פשוט הוא לעולם לא יסכים ללכת לאיבחון. בעבר בית המשפט קבע שיש לבצע איבחון משפחתי (לבקשתו) , והוא סרב לשתף פעולה מחשש בתיבדק המסוגלות ההורית שלו..

זמנים קשים לכולם עכשיו קצת קשה לי להכנס עכשיו אמא שלי שוב מאושפזת בבית החולים ביום שישי האחרון שוב נפלה הפעם לא בבית שלה אלה אצלי בבית ופתחה את הראש אין לכם מושג כמה דם יצא לה מהנפילה מיד הזמנו אמבולנס ובעלי נסע איתה לבית החולים וזהאחרי שביום ראשון כבר הייתי איתה בחדר מיון הקפוא למוות שם בגלל סיבוך וזיהום שלה בפה מהשיניים התותבות שלה וחיכיתי במיוחד לרופא פה ולסת כמה שעות שיטפל בה אחר כך כמובן חזרה אלי הביתה ואז קרה ביום שישי שנפלה ולא ברור מדוע ופתחה את הראש עדיין מאושפזת ועוברת בדיקות ואני בבית מאחר ובמוצאי שבת עד אתמול בבוקר ישבתי איתה לטפל בה ובגלאים האלה 90 פלוס כבר הרבה יותר קשה איתם חזרתי הביתה חולה עם שילשולים וחום עכשיו בעלי כל הזמן מחליף אותי לא יכולה להיות לידה צריכה גם לטפל בעצמי סוף סוף טוב שיש לה מטפלת גמישה שנמצאת איתה בשעות שאני בבית בנתיים אין תשובות מעודדות על מצבה הבריאותי עצוב וכואב שכך מזניחים אנשים בגיל הרביעי חטולית

יש לי רגישות לצלילים מסוימים, לא בעצמה גבוהה כמו: משיכה באף, טיפוף עם הרגליים או היד, שריקות, ציקצוק, לעיסות וכ"ו. הבנתי שקוראים לזה מיסופוניה ושמאבחן איש מקצוע בתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. אני רוצה לעבור אבחון למיסופוניה. האם זה דורש התמחות מסוימת\ספציפית? האם לפנות לפסיכולוג או פסיכיאטר? זה משהו שמאבחן רק איש מקצוע פרטי או גם בקופ"ח?

משהו כמו שבוע אולי יותר כשניסיתי להכנס לכאן היה חסום עבורי, כתבו הודעה כזו שזה בגלל פרסום פוגעני או משהו שכתבתי..תמוהה כזה. חסימה לכל האתר "דוקטורס" אז כתבתי לאודי באתר שלו בשם שלי פה "מיכל" תודה אודי אם ראית ותיקנת. זה הרגיש כאילו זורקים אותי מפה בלי הסבר..למרות שידעתי שזה לא הגיוני. דילגתי על שתי פגישות שזה יצא שלושה שבועות שלא אראה את המטפלת(שבוע הבא ניפגש) בשל נסיעה לחופשה. היה כייף להתנתק מפה, מהכל...עם כל הכאב שקורה במדינה הייתי חייבת לעצמי ניתוק כזה. אני ממש מתלבטת לגבי הכיוון שלי עם המטפלת, האם כבר עכשיו פשוט להתחיל תהליך של פרידה, האם לחכות לפרידה שהיא תחליט לפרוש? האם ללכת איתה למקום החדש להתחיל להתרגל לחדר חדש ואז פרידה? האם לפתוח נושאים? לסגור נושאים? לא מובן לי וגם היא לא יודעת מתי בדיוק היא תפרוש.. היא נפרדת מאנשים עד שלא ישארו לה מטופלים, זה נותן הרגשה של "מחכה שתסיימי" למרות שברור לי שלא כך הדבר. לכן אמרתי שאני אהיה זו שמכבה את האור אחרונה..וגם המצב במדינה הרעש הזה שכל הזמן יוצרים פה, אנחנו לא יודעים שאפשר לחיות אחרת כבר. לא יןדעת מה אני רוצה לומר..פשוט רוצה לחיות בשקט, בנחת, וכן להשאר עוד קצת בטיפול..איתה לא רואה עצמי מטופלת של אחרת...האם אני כ"כ תלויה בה? לא בטוח. אני פשוט רגילה אליה ואוהבת אותה..

הי, כואב נורא בגוף ומתפשט, לא כיף. כבר כמה שנים כאלה. אמר הרופא, ואני מבינה, שיש מרכיב רגשי. באמת מבינה. איני יודעת כרגע, בתוך התקופה למצוא איים של רגיעה. נכחתי באותו אירוע של יקירי אחרי שעות ארוכות של עבודה קשה, בקושי נגעתי באוכל, סיימתי בבחילות ובקושי עמדתי על הרגליים. לא יכולתי להנות. נראה מה יהיה. משהו חסר. ועוד מעט שוב לעבודה. וזו עבודה קשה ממש. סוריקטה

הי חברות ואודי, מסתבר שהפעם אני חולה. חולי פיזי. תמיד מתלווה אליו קריסה נפשית. לקחתי חופש מחלה שזה דבר נדיר ביותר אצלי. היה מותר לי גם קודם, אבל לא העזתי. סוריקטה

חיילים נכנסו לכיבוש (נורא) אחד מהם הוא חייל ממשפחתי הקרובה, ונוסף הוא בן של אחד החברים הטובים ביותר. צרחה. סוריקטה

סוריק יקרה! כאבים בגלל מצב נפשי אי אפשר לראות, קשה להבין אותם לעיתים..זה פשוט מתעתע. מבינה כ"כ. גם אצלי זה קורה וקשה לשים את האצבע על הסיבה ממש. ולעבוד בחום הזה קשה ומסוייט. מקווה שיהיה לך חופש בספטמבר לפחות או עד התינוקי הבא ;) אני כבר עם הראש בעבודה...חיבוק נעים ומתאים עבורך שמרגיע את הכאב.

הי חברות ואודי היקרים והיקרות, לא באמת מצליחה לנוח. כבר שבוע עם קורונה, שזו לא מחלה קלה עבורי, אסיים באנחה ובקשת סליחה, סוריקטה

כל כך מבינה אותך זמנים לא יציבים משובשים לגמרי היה לי ארוע משפחתי השבוע ןלא הלכנו בגלל סיבות משפחתיות שרובן הן בגלל אמי שבקושי זזה או הולכת האמת גם בגלל שהקירבה המשפחתית אינם אינה כבעבר ישנה התרחקות גדולה. גם המרחק הפיזי ואין רכב להגיע ______________________ יקרה שאת מודה לך מאוד על כל מילותיך המחזקות ועל דרך הראיה שלך על הדברים אגב קירבה משפחתית מנסה לאמץ את הגישה הזו בכל מקרה חיזקת אותי בדבריך חיבוק אם מתאים חטולית

הי חטולית יקירתי, אולי הרגשת שכל האירוע הזה גדול עליך נפשית וזה מספיק בפני עצמו. גם זה בסדר. אפילו אם מרגישים החמצה - באותו רגע פשוט לא יכולת. מותר לכאוב ולא חייבים בכוח. אם יש משהו שמכווץ לפחות אותי הוא לעשות דברים כי מישהו אחר רוצה או דורש אותם עבורי או מצפה ממני או מחליטים שיודעים טוב ממני מה טוב לי. אז אולי אני סוג של מורדת לפעמים. איתך, סוריקטה

הי אנשים, התקופה תקופה אסונית. הזמינו אותי בסוף השבוע לחגוג אירוע משפחתי במקום מיוחד. יש בי קול שזועק שעכשיו לא מתאים. הכי לא מתאים. איך זה בכלל שהעולם ממשיך להיות סואן ופעיל במקביל. כאילו כלום. ועוד חגיגות. מחשבה שמאפיינת שורדי שואה וגם דור שני. בפועל - כן אלך, כי זו חגיגה עבור אחד האנשים היקרים ביותר בעולמי. ושוב לרגע לא אהיה סינדרלה. רק חצי. לא יודעת איזה מחיר אשלם אחר כך. רגשות מבולבלים. סוריקטה

המטפלת שלי תמיד אמרה שהיא כאן, אמרה גם כשנפרדנו, משפט שלה "הדלת שלי תמיד פתוחה" אז לא נכון!!!! אוףףףףף. היו לי כמה פרידות ממנה ידעתי שבעת צרה אוכל לפנות אליה וכך גם קרה! נפרדנו ולאחר תקופה אימי נפטרה, אני קבעתי פגישה והתחרפנתי..חטפתי היפומניה והיא הייתה איתי וליוותה וחזרתי לטיפול. זהו! המשוואה הזו תגמר. כי אם היא יותר לא תקבל מטופלים זה אומר שאין קליניקה, אין חדר! אין מקום למפגש ואין מקום לכלום. זה נשמע סופי...אף פעם לא היה נשמע כל כך סופי כמו עכשיו. זה כאילו היא "מתה" לא תהיה יותר קיימת בשבילי. ברור לי אודי שיש את העכשיו, שאנצור כל רגע, שאצטרך לשאת אותה בליבי ומשהו ממנה ישאר בי. ובכל זאת זה לא זה!! איך איך אפתח איתה מה מפריע לי? איך אשתף רגיל כשאדע שהיא יכולה כל רגע להודיע מהיום עוד x זמן נפרד...לא יודעת. ומה נמאס לה לטפל?? נהייתי מעמסה והיא שחוקה מהמקצוע? גם לה מגיע להיות בפנסיה ברור..אבל עצוב לי.

הי מיכל, המשפט 'אני תמיד כאן בשבילך אינו מדויק' בעיניי. אף פעם לא. למרות שמובן מה הכוונה. יש הורים שאומרים זאת לצאצאיהם וזה אכן נשמע מרגש ומפעים ומרחיב את הלב ולכאורה מפחית את החרדה, אבל לעולם אינו מדויק. ולא נכון, לדעתי, להיות תלוי בזה מידי. הייתי מנסחת - ככל שאוכל והמצב יאפשר. יש הורים מאד טובים שמזדקנים ומאבדים יכולת. הם מילאו את תפקידם החשוב והעיקרי בעבר. אתן שתי נשים נפרדות. והפעם יש לכך משמעות כואבת עוד יותר. והנפרדוּת - תמיד יש את הזולת ואפילו צרכיה הבסיסיים. כשהיא עסוקה בהם, היא עסוקה בעיקר בעצמה וטוב מאד שכך. משאלת ההתמזגות קיימת גם אצלי, מאידך מימוש שלה הוא הרסני עבורי. ברמת הרס החיים. נראה לי ששנים חלפו עד שהבנתי את העניין לעומק. עדיפה אמת, כואבת ככל שתהייה ולא אשליה. יכולה להתחבר לחוויה בפרידה שזרקו אותי או הפנו לי את הגב. גם, למשל, בתקופה כזו בה אני מסיימת פרק זמן של עבודה עם משפחה ותינוק. בסך הכל הם ממשיכים הלאה. ההיגיון יודע לדקלם. אבל אני, החלומות והרגשות מדברים הרבה. העיפו אותי, אני גרועה, לא צריך אותי, מגיע לי לשבת בין סורגים ולרעוב ולחטוף מכות ולהיבעט ולזרוק אותי לפח. מאד יכולה להזדהות עם ההרגשה שלך. היא גם עוזרת לי להתבונן ממעוף הלוויין. אני גם מהמטופלים האלה שלא מוכנים לסיים טיפול רשמית. זה מעביר אותי על דעתי. ואפילו ששנים נפגשנו ולא עשינו איזו עבודה רגשית עמוקה, הפגישה עצמה היא בערך המקום היחידי שלי לדבר ולשתף בחומרים לא נעימים פנימיים, וגם אחרים נעימים יותר. אני אדם מאד שותק. הכתיבה פה בפורום, אפילו המענה אליך כרגע מאד תורמים לי. לפחות הרגשתי כרגע. גם זה לא יהיה לעד. הסופיות אמיתית ומעצבנת לפעמים. לפעמים יש דברים שאנחנו כן כמהים שיחלפו כבר וקורה שהם מסתיימים. ואז יש ריקנות. דבר מוכר, גם אם נוראי לנו, חלף. אז רגע מה נעשה עם המקום הפנוי. חפרתי, סוריקטה

לא יודעת מה לכתוב לך..תודה על שאת כאן, משתפת.

אז כן זו עדיין הבת דודה שלי שיודעת הכל מכל וכל יותר טוב מכולם היא כבר מתאמנת במשך 4 שנים במכון פיזיומיינד ליד מגוריה אך כמ טוב עבורה והצפיות שלה ממני גבוהות כמו עד הכוכבים ... היא מנסה להראות כמה היא גמישה וקלת תנועה בכל התרגילים שהיא מבצעת האמת התרשמתי ממנה באמת לטובה אך.... מכאן ועד אלי שרק לא לפני הרבה זמן שהתחלתי לעשות פיזיאותרפיה כחודש ימים אין בכלל מה להשוות אני רק בתחילת הדרך עדיין מגושמת כבדה גם במשקל ולא מתכוונת אפילו להתחיל שום סוג של תחרות איתה ולא עם אחרת אין בכלל מה לדבר ובטח לא להשוות ! אני יודעת שאת.מסוגלת לזה אז בואי ונעשה ביחד תראי כמה "קל" חחחחחח עבור מי שמתאמנת 4 שנים רצוף ביומיום בטח קל נסיתי להסביר שאין לי את הניסיון שלה ..זה נקרא דברי אל הקירות הם שומעים ומבינים ... לא התנדבתי לשום פעילות כזו או אחרת איתה לא מתאים לי וזהו שתקבל את זה כמן שבה לה הלחץ המשוויץ שלה לא עשה עלי רושם וגם לא היה באמת משהו שמזמין לבוא לראות להתרשם מול כל האולפן הענק שלהם בהם כולם כבר מתאמנים כמה שנים והמשכתי בשלי באימונים שלי לחיזוק הרגלים לנסות לייצב את כפות הרגלים לכדי הליכה לא כואבת אך לוקח זמן אז מה שיקח זמן לאט אך יותר בטוח ולמה בכלל אני אמורה להיות חיית המחמדת שלה מול כל המתאמנים התיקים? לא מתאים לי לא נכון לי ולא הלכתי כבר בפעם ה3 שביקשה שאבוא אני אלך אך ורק בקצב הנכון שלי ובזמני הנכון להתחיל את יום האימון שלי ומתי אסיים אותו כך אומר המטפל שלי בפיזיותרפיה... אפילו במקום לקבל זמן מוקצב מראש מתי מתחילה ומתי מסיימת גם לא נקבע מראש אלה רק תוך כדי האימון אם יש אפשרות להאריך את הזמן קיבלתי אישור ואם לא אז מפסיקה אחרי הכל יש לו למאמן אחריות על כולם של שלא יפגעו בעיני בת דודתי לא מצא חן למה רק ככה ? המאמן הסביר שכך נהוג ולא עוברים על הכללים כאן במכון ! לא מצאתי חן בעיניה וחזרה למכון שלה חחחח ועד שהתחלתי להתקדם בעצמי ואני נהנית בשבועיים הקרובים המכון יהיה סגור גם המאמן זקוק לחופשה מה שנכון נכון בנתיים אבדוק מה אוכל לעשות תרגילים בבית למרות שאין לי כאלו מתקנים נראה כבר אייך אסתדר והיא טסה לה לשבועיים לבקר את בת הזקונים המקסימה שלה אי שם ומאמינה שגם שם תצבור חןןיןת וגם המון הערות שתחלק לכולן שם יהיה שמייייח טוב שבוע מבורך לכל באי הפורום ונשבשר בשורות טובות יודעת ששכחתי לרשום עוד דברים כעת לא זוכרת כן משהו על הדפק שלי במול אבל זה כבר מתחיל להיות ארוך אולי גם משעמעם כמוני אכתוב שוב בפעם אחרת עייפתי מכאבים אוהבת את כולם חטולית

קשה לסנן רעשי רקע ומבינה שאת נפגעת מהם. עם השנים למדתי לסנן רעשי רקע, כמוך גם לי תמיד הפריע מה שנאמר לי ואנשים מתנשאים וכו' תעשי מה שלך טוב!!! מה שאת מסוגלת. הלוואי שתצליחי פחות להפגע ולקחת ללב מה שאחרים אומרים לך. אני אומרת העיקר לזוז, מה שאני יכולה אני עושה ומה שלא חבל אבל זה מה יש!!! אני אוהבת לשחות אז שוחה..והעיקר לזוז, ללכת וכו. מה שניתן. עם כאבים תמידיים, כבר,שכחתי מה זה שלא כואב לי כלום בגוף :( אז אם היא משווה אותך אליה נסי לסנן! שלא יכנס ויחדור ללב..קל להגיד קשה לבצע יודעת..איתך.

הי חטולית, ממליצה להתבונן על שיפור והתקדמות ביחס לעצמך ונקודת הפתיחה שלך. ולא במיידי, אלא לאורך זמן. בגיל מבוגר, ובוודאי עם נכות התהליכים הללו איטיים. וגם אם אין הישג מרשים, או גם אם רק שמרת על הקיים והאטת את הדינמיקה שמייצרת כאבים נוספים או מוגברים - הנה עשית משהו. אבא שלי, למשל היה מאד חולה בשלל מחלות בעשרים שנותיו האחרונות. הוא היה נכה. כן נעזר כדי להאט את הקצב. ובמקום שיהיה משותק באיברים רבים תוך זמן קצר, בדיעבד, הטיפולים הקטינו את ההתקדמות של המחלה שהייתה גם הופכת מהר מאד לממאירות מתקדמת. מה שאת יכולה ומועיל, אם את יכולה , וכמה שאת יכולה - זה טוב. אנחנו מזדקנים ומרגישים את זה. ואם את מוצאת את רוחך צעירה עם הנכדה המיוחדת - זה, למשל, גם נפלא. סוריקטה

כל הכבוד לך על השמירה הבריאותית שלך מניבה תוצאות טובות הלוואי עלי נכון שהמצב נגרר מבאס הכי הרבה בגלל החטופים אני מבינה כמה קשה המצב הזה לא רק להבנת גם להכיל כולנו באותה ספינה רק שלא תטבע נקווה לבשורות טובות יותר בימים הקרובים רק שלא נהיה שוב במצב מלחמה שעדיין לא הסתיימה ורק לא שוב טילים גמני במצב די כמו שלך לא מוצאת כל כך הרבה מילים לנחם חטולית

הי חטולית, לא זוכרת אם כבר הגבתי קודם. אבל נראה לי שתגובתי למיכל תתאים גם כאן. השמירה אינה פשוטה וככל הנראה הופכת להיות מורכבת או מסובכת יותר עם השנים. החזיקי מעמד, והמון תודה, סוריקטה

זה שהיא מצמצמת ימי קבלה לא אומר שזה בגללך למה תמיד לחשוב שלילי כנראה שגם אצלה מצטצמים הימים קחי בקלות חטולית

חטולית יקרה, אם קראת גם את ההודעה השניה אז את מבינה שהיא מצמצמת כי היא רוצה להפסיק לטפל...אני לא חושבת שזה בגללי, וזה עצוב ממש. זה לא יקרה כרגע, אבל בהדרגה. ואני חשבתי שאוכל להעזר בה תמיד :(

היי, הייתי נסערת. דברתי עם המטפלת בפגישה, תראו היא אישה מבוגרת, כלומר היא בגיל פנסיה כך שביקשתי כנות על צמצום שעות העבודה שלה ותארתי לעצמי שבטח היא רוצה לצאת לפנסיה.. היא אמרה שכבר שנה היא לא מקבלת מטופלים חדשים, אז אמרתי שהיא מחכה שכלם יסיימו ;( לא הכחישה..כן, היא אמרה שהיא לא מאיצה אף אחד וכמה שיקח. הייתה ממש כנה. אמרה שברור שאם היא תחליט להפסיק מעצמה היא תתן מספיק זמן לפרידה כמובן. בנתיים היא מקבלת יומיים בשבוע, הטיפול עובר למקום אחר. אני רוצה טיפול לנצח איתה! ממש כזה בלי סיום. אבל ממש ממש מבינה אותה, היא אמרה שהייתה רוצה להיות מסוגלת למשל לטוס לחו"ל לאיזה חודש או משהו כזה, יאמר לזכותה שהחופשות שלה מקסימום שבועיים לא יותר, מעולם לא לקחה חופש ארוך. היא כזו מחוייבת..וכשבאתי אליה זה היה דרך קופ"ח היום זה פרטי. והיא מקבלת רק פרטי כך שלאט לאט לא תמשיך לטפל...חשבתי שהיא מאלה שירצו לטפל לנצח- לא באמת ;) אבל לא יודעת. אז לזה היא התכוונה במצמצמת..אוףף. קראתי את סיפרי יאלום, הבן אדם לא הפסיק לקבל מטופלים המון שנים..ככה דמיינתי אותי איתה ;) מצחיק. טוב, יקח זמן אולמ עד שאפרד ממנה בנתיים אבל זה עצוב לי ממש. ומצד שני משמח אותי שהיא רוצה להקדיש זמן לעצמה- מגיע לה!!! וגם יש לה נכדים והיא בטח רוצה להקדיש גם להם זמן...אני זו שבחרה מטפלת מבוגרת ממני מלכתחילה כי רציתי מישהיא מנוסה.אז מקווה שיקח זמן עד הסיום שלנו..רוצה להיות המטופלת האחרונה שלה שתסגור את האור, חחח. אני שמחה שדברה איתי ממש בכנות על כוונותיה, לפחות זה.

הי מיכל, אהבת האמת היא דבר נדיר, בעיניי. על הכאב, לעתים קיצוני אפילו, שבה. גם אני, או חלקים בי - כנראה מדויק יותר, כפי שהבנת, מתנגדים לפרידה 'רשמית'. ונפרדנו ולא נפרדנו - זה אולי את המצב. ובסוף תמיד נפרדים... נפרדוּת אותו שורש. יש לך מטפלת מתוקה סוריקטה

הי אודי, מה שרשמת, אתה ומיכל היקרים, מזכיר לי שהמטפל שלי אמר שהוא לא יהיה האחרון שיכבה פה, במדינה, את האור. והנה הוא באמת עבר עם משפחתו. אני עדיין בהלם שכתבתי את זה. ממנו מקבלת את הרושם שהמדינה הלכה, ונסחפת עם הייאוש ואולי המרירות. אתה משדר קצת שונה. כמו כן, הוא ומשפחתו גם כך כל השנים על הקו בין חו"ל לכאן. מקווה שיישאר אור. יישאר? השמש תישאר. ויחיו כאן בני אדם ככל הנראה. איך? שאלה. סוריקטה

הי חברות ואודי, בחודשיים האחרונים הקפדתי יותר על כללי התזונה הידועים והמומלצים בשילוב הפעילות שלי, ונראו תוצאות משופרות בבדיקות. אנחנו כבר בגיל שדורש הקפדה יתרה לשימור. אף שאני חלשה בהמון תחומים - בזה איכשהו מצליחה. בינתיים. כאדם בודד - אך זה נכון עבור כל אחד - מקווה שיהיו לכך גם יתרונות. הלוואי שתגיע כבר מעט נחת בגלובלי, אם כי מסתמן שכרגע אנחנו בשלב נגרר מאד. חסר איזה אסון טבע נוסף ואז יראו שוב איך אנחנו מאד לא מוכנים. הבלתי צפוי הפך לצפוי. סוריקטה

שמחה לשמוע שאת שומרת על עצמך...לי קשה לשמור ככה באדיקות. הגב שלי גמור..כואב רב נזמן. דיקור סיני, פיזיותרפיה ולשמור על כושר גופני זה מצויין אבל קשה לי עם זה, להקפיד כנ"ל תזונה וכו. כל הכבוד שאת שומרת ויש לך איזון.

הי מיכל, גם לי יש כאבים כרוניים. כמה שנים. פיזיותרפיה או פילאטיס, שיאצו, דיקור וכיו"ב החריפו את המצב. לכאב הזה לא מצאתי פתרונים. כואב ומאד כל הזמן. ויש דברים שכן הצלחתי. ואני פעילה למרות הכאבים. וחכי, רק חודשיים, נראה כמה אוכל עוד עם ההגבלות, משהו שנדרשים מאמצים מיוחדים עבורו עם הגיל. תודה :-) סוריקטה

תודה

מעניין..הם הולכים ונעלמים..וכך דמוקרטיה נעלמת. גם אני מרגישה בתוך כל זה נעלמת..לא יכולה להביע את דעותיי באמת. לא הצלחתי מקודם להכנס הייתה איזו תקלה פה אולי... מקווה שההודעה תראה ולא תעלם. בזמן האחרון מרגישה..הפסיכו' שלי מצמצמת ימי קבלה וכנראה צמצום במטופלים גם..בכל אופן אמרה שהיא "מצמצמת ימים". ולי זה נשמע מצמצמת "בהרחבת" המובן ..מטופלים? אותי??? אולי בכלל אצטרך להצטמצם מה זה אומר? היא תעבור מקום גם.. לא יודעת חושבת על המילה "צמצום"..היא אמרה שהיא מצמצמת ימים בהקשר לכך שביקשתי עוד יום ואמרה שמקבלת רק יומיים בשבוע פתאום...וגם ביקשה שנעבור מקום נחליף גם את היום.. מרגישה שהמדינה- השלטון מצמצם גם אותי..מצמצם את מה שמותר להגיד בקול..אוף לא באמת רק הרגשה כזו בראש שאסור להגיד מה חושבים... מקווה שאני מובנת. עצוב ממש..החטופים נשכחים ככה??? והם ממשיכים לפטר את כלםםם זה נקרא שאין איזונים ובלמים הם יעלמו...ואז מה? נהיה אחרונים לסגור את האור? מצמצמים....אוףףףף

הי ושבוע מתחיל, מוקדם כרגיל, מספר פעמים - אתמול ושלשום ניסיתי להיכנס לכאן והעליתי חרס בידי. הנה הצלחתי. ראשון ט באב. לשאלתך אודי - אכן יש קשר בין החרדות פרידות. יודעת זאת. מרגישה פרוצה ופגיעה במיוחד וחוששת ששוב אשען כביכול על דמות שאינה מיטיבה עימי, להרגשתי, אלא מכאיבה מאד. חודש של עבודה קשה מאד לפניי. והסיפורים בחדשות - מפוררים את הנפש. 'אתם לא לבד, אנחנו אתכם' מכריזים - אבל במקום כלשהו וגם בהיות עדים מזדהים ותומכים ומאד, החוויה בסדר גודל שלה על הבשר שעוד נותר, עם נותר, בודדה מאד. יום חורבן וכאילו גם יום רגיל. 'התרגלנו' זה נורא. סוריקטה

היי במיוחד נפלאה שאת גמני אוהבת את הארץ הקטנה שלנו כמו שהיא על כל מה שהיא מביאה זו הייחודיות שבארץ שלנו והיא שלנו תודה יקרה על כלממה שהעלית וכתבת חטולית