שאלה מכל הלב

האם קשר זוגי עם אדם בעל הפרעת אישיות טורדנית כפייתית (אישיות, לא OCD חרדתי), נועד לכישלון מראש? האדם מודע לעצמו בהחלט, לכפיתיות, לביקורות העצמית, לחסכנות ולכל הסימפטומים, ולדבריו זה לא מפריע לו בחיים. אכן אישית לא מפריע לו, אך בכל מערכות היחסים שלו עם הסובבים אותו (שהנם מאד מועטים, רק אח והורים ועמיתים רחוקים מהעבודה שאין לו קשר רציף איתם אם בכלל...) יש בעיות. (הוא נוקשה מאד, חסר סבלנות, חסר אמפתיה בכלל, לא מסוגל להבין שאחרים מרגישים, נפגעים, נעלבים מהתנהגויות מסוימות שלו) מאד מרוכז בעצמו. הוא אדם טוב, שקט יחסית, מסוגל לחזור על כל דבר שלוש פעמים (אל תשכחי זה ואל תשכחי זה), יש לציין שכאשר הוא מודע למשהו הוא מנסה לשנות אותו, אך לא תמיד זה מצליח לאורך זמן), לגמרי לא פתוח לשינויים או ספונטניות, לא מחייך הרבה או... בעצם לא צוחק הרבה. כאילו... קפיץ מאופק רוב הזמן.. ממש ככה. הכוונות שלו טובות. אבל... השאלה אם זה לא נועד לכישלון וזהו. שהרי... הרגלים אפשר לשנות.... אך... איך משנים אצל אדם יכולת אמפתיה... או התחשבות... או.. ללמוד ליהנות מהחיים קצת. על איזה טיפול היית ממליצה? (אגב, בשנות החמישים לחייו, אב לבחור בן 20) תודה מראש

על התשובה ועל ההכוונה. הבנתי כל מה שכתבת ומסכימה עם כל מילה מקצועית שלך. לדעתי כעת, הבעיה העיקרית היא לגרום לבן אדם לגשת לטיפול.... שהרי אחת מאמונות היסוד היא 'אני בסדר. אז אני נוקשה עם עצמי אך לא כופה על אחרים את הנוקשות שלי' והרי ברור שזה לא נכון, הוא מתכוון לסדר וניקיון אך הנוקשות מתבטא בהרבה תחומים בעיקר בחשיבה ודעה על מצבים חברתיים ותגובות בהתאם. וזה מאד רגיש ה.... 'אני צריך לתקן משהו בעצמי'. ההכרה ש... משהו לא בסדר ויש צורך בתיקון. וזו בעיה של הרבה אנשים, לא רק שלו. בעיקר גברים. (סליחה על ההכללה). כשיכולת ההכלה וההבנה שלי הגיעה לקיצה, הקשר נגמר. לאחר חודש החל שוב, ואני מנסה כעת יותר להבין. אך החשש שלי, שבשלב מסוים שוב אתמודד עם תשישות. שהרי אי אפשר תמיד להיות מרוכזים רק בצד השני שממילא מרוכז בעצמו כל הזמן, ולא מתוך רוע. יש לציין שכאשר מפנים את תשומת לבו לדברים הוא מנסה לסטות ממסלולו, אפילו בדברים הקטנים. אז נכון להיום, ששוב החל הקשר, (ולכן.. פנייתי אלייך הייתה מעין... רצון לשתף מישהו.. מתוך מקום כואב), אני פשוט מנסה לשקף לו את התנהגותו לאחר.... יש לציין שאליי הוא תמיד התייחס יפה וגם אם היה מסביר לי שבע פעמים שעדיף לי לחנות את הרכב שלי ברברס ולא קדימה, הייתי מחייכת אליו ואומרת לו שאני באמת מסכימה איתו, אך עדיין, אני אישית מעדיפה ככה, אצלי העולם לא מתהפך והרכב נשאר כמו שהשארתי אותו. ואני מחייכת תוך כדי שיבין שעבורי זה לא נורא להחנות את הרכב רגיל. הוא מעיר באופן מאד נעים, לא כופה ולא מעיק, ולכן אני גם מגיבה ועונה בדרך של הומור, שיבין שיש אנשים שטוב להם בדרך אחרת. והוא מבין. וזה בא לידי ביטוי בכל מיני תחומים. זה המקום גם לציין שלא 'פסל' אותי כבת אדם בגלל שבדברים מסוימים אני אחרת ממנו. יש לנו הרבה דברים דומים, אך גם שונים וזה לא מפריע לקשר. אישית מפריע לי שהוא לא אמפטי, שקשה לו לחוש כאב של אחרים אלא אם זה נוגע לו. שהוא נוקשה באמת ולכן גם לא נהנה כמעט מדברים, לא זוכרת מתי ראיתי אותו צוחק בפה מלא ומשתחרר..... כאילו לפעמים - מתחשק לי להוציא לו את השסתום ושיתפוצץ החוצה עם כל האנרגיות הטובות שתקועות לו בפנים. איך מצליחים לאט ובסבלנות לגרום לאדם להבין שחשוב שילך לטיפול מבלי שזה ישמע 'רע'. תודה לך על ההקשבה :)