(בבקשה..)

בימים האחרונים אני מרגישה שאני מאוד זקוקה לפורום, כמו שהכרתי אותו מפעם. זו שורה לא מוצלחת, אני יודעת.. יש בה משהו מלין או לא מרוצה, וזה, אני יודעת, מיד מרחיק אותך קצת או מציב אותך בעמדת קריאה חשדנית וחסרת חשק. (לא לזה התכוונתי).. כשאחתום את שמי למטה, או אולי פה למעלה בשורת המחבר, ארחיק אותך צעדצ'יק קטן נוסף לאחור. את מבינה- איכשהו השתלשלות היחסים בינינו (יחסים? בינינו? את ודאי שואלת בפליאה..)..לא מאפשרת לי לכתוב מילה אחת בלי למחוק אותה. אז אני מתגעגעת לזמן שהרגשתי אחרת. זו לא האשמה או רטינה. סתם צורך.. אוף.. לא יודעת.. אני כנראה לא אצליח להעזר במקום הזה ובך כמו שהייתי רוצה.. הייתי נורא רוצה מקום שמכיר ואוהב אותי קצת, שכשאכתוב אדע שמישהו מהצד השני מחייך קצת בחיבה כשהוא קורא אותי. שכאביי או התלבטויותיי נקראים בתערובת של הבנה, צער וחיבה.. שמישהו שם מרגיש אותי קצת. לפעמים אני נורא צריכה את המקום הזה כמו שהכרתי אותו מפעם. כשהיה לי מקום או פינה קטנה וחמימה משלי בקרבו. הוא נעלם מזמן, אני חושבת.. ממש מזמן.. אבל פרידה, כך אני יודעת, קשה לי מדיי ואף פעם לא באמת מושלמת (מהמילה להשלים, לא מהמילה מושלם). בשבועיים האחרונים אני בסוג של דכאון, אני חושבת.. אין יום שאני לא בוכה בו. גם באוטובוס, לצערי. כשאני מגיעה הביתה אני נכנסת למיטה, ובחגים וסופי שבוע זה קשה במיוחד כי נשארים בבית. אני אומרת לעצמי שזה מועצם בגלל המחזור החודשי, אבל יודעת שבדרך כלל זה לא כל כך ארוך, העצב הזה.. אני בסוג של אבל על אמא שלי, מאז אמה של חברתי נהרגה במפתיע. אין לי את מי לשתף, למעט המטפלת שלי, אבל גם זה קשה- להיות אבלה על מי שעדיין נמצא. אני זקוקה לה יותר מבדרך כלל וממש קשה לי להרפות ממנה במחשבות. וגם זה קשה- הצורך הפועם הזה בנוכחות שלה. אני לא יודעת איך כתבתי לך את כל זה. כשניסיתי כמה פעמים השבוע, מחקתי ברגע האחרון הכל בתחושה ש"את ממילא לא קונה את זה", כמו שכתבת למטה לרון. לא קונה את הכאבים שלי. אולי המשפט הזה לרון הוא שעודד אותי לכתוב בכל זאת. אני מרגישה שאת מעדיפה שאכתוב כמה שפחות, וקוראת את מה שאני כותבת בתשומת לב וחשדנות, שלא יסתננו פנימה תכנים שאת לא מעוניינת שיופיעו פה. מרגישה שהכאבים שלי בנאליים, את מרפרפת עליהם מהר, מחפשת לקצר אותי ואת הדיאלוג שיכול אולי להיות. את המילה בכי קשה לי לכתוב במיוחד.. הבכי שלי דוחה אותי קצת, כשאני חושבת עליו מעינייך. מרטיב וזר ומגעיל.. אני ואת, כנראה או אולי, לא נסתדר.. לא חשוב מה אכתוב לך ארגיש מ"סוג המטופלות" שצריך להרחיק ולשמור איתן על גבולות ברורים כל הזמן. בפועל אני לא כזאת, אבל זה לא משנה. והסיטואציה הזאת קשה לי, ובאופן אולי פרדוכסלי, גורמת לי להתנהג בהתאם לציפיות שאני מייחסת לך. ובמקביל- שלא כמו אחרות שמאוד מתחברות אליך, אני מודה שאני לא. לא מתחברת ולא כל כך מחבבת גם. אולי נפגעתי מדיי. ובכל זאת נמשכת לכתוב לך. וגם זה קשה נורא. אולי המונולוג הזה יגרום לך להחליט לא לפרסם. אני מאוד מקוה שבכל זאת תתני לי להניח כמה דברים כאן, גם אם זה לא בדיוק מה שהיית רוצה שיכתבו בפורום שלך. אני יודעת שקצת לא קל איתי פה, וגם לא עם כל ההשלכות שאולי פרקתי פה. (מאידך- פורום אינטרנטי בנושא פסיכולוגיה קלינית מו?עד, יותר מאחרים אני חושבת, לאלף השלכות של כולנו... מקוה שלא אכפת לך להחזיק (או להניח) גם כמה משלי..) (אל תסנני אותי, בבקשה..אני ממש צריכה לכתוב) לילך וסליחה שלא כתבתי את שמך למעלה, או אמרתי שלום כמו בן-אדם.. באמת שניסיתי.. "זה יגעיל אותה" חשבתי.. "זה לא אמין.. נשמע מניפולטיבי ומעצבן", אני אומרת עכשיו.. מילא.. (נאנחתי) ל. מבטיחה לא לכתוב ככה הרבה..

שלום ל. אני מניחה שנורא קשה להרגיש את מה שאת מרגישה ובכל זאת לפנות לכאן ולכתוב לי. אם את בכל זאת עושה זאת, אז כנראה שמשהו בין כל הכשלים האמפטיים שאת חווה ממני, כנראה עדיין פוגש משהו בך נכון. או שאולי זו רק הנוסטלגיה שאת נשענת עליה?.. אולי. הצטערתי לשמוע על הדיכאון שאת חווה לאחרונה ושדרך מות אמה של חברתך את 'מתרגלת' אבל על אמך - בעודה בחיים. אני מציעה לך לנסות ולהספיק דווקא לחוות אותה חיה - כל עוד אפשר, וכמה שאפשר במסגרת מגבלות מצבה. וחוץ מזה, שרגעי השבירה מובנים וטבעיים ומותר גם לבכות. אפילו באוטובוס. אני מקווה שהיחסים (!) בינינו (!) יחזרו להרגיש מספיק בטוחים עבורך כדי שתוכלי להיעזר במקום הזה ובי בתקופות שאת צריכה. שיהיה קל יותר (כאן ובכלל), ענבל

ענבל, (אם לא הייתי חוששת הייתי מוסיפה עוד מילה..אולי יקרה..) אני משפילה ראש ומחייכת, חיוך כבוש של תודה.. קראתי את ההודעה שלך כמה פעמים היום עד שהצלחתי לענות.. כאילו רציתי לשאת עוד קצת את התחושה הגולמית והטובה של הח?ז?קה, לפני שאפרוט ואפזר אותה במילים. יש משהו נעים בלתת שם למה שמרגישים, אבל לפעמים יש משהו מאוד חזק ברגש העצו?ר והמרוכז, בלי מילים. תודה על התחלה חדשה.. על הזדמנות נוספת.. על מתן מקום לי ולתחושות שלי, על הכרה בהן. זה באמת המון. מקוה שאצליח להשתמש בכל זה.. הרגשתי שהסירה שלי כבר כל כך מטלטלת, כשכל פעם צ?ידה נוטה עוד קצת אל תוך המים, והספלש כשהדפנות חובטות במים נעשה גבוה יותר ויותר, עד שכמעט לא נותרה לי ברירה: לקפוץ החוצה ולוותר על הסירה, או לחכות שתשקע ואני איתה.. בכמה מילים אספת אותה אליך, אחזת בחרטום בשתי ידיים בוטחות והפסקת את הטלטלות. הרגעת את סירתי.. עכשיו קצת שקט. תודה :-) (..הקלה..) (וגם על סימני הקריאה..) תודה (לילך)

לילכונת, אני מניחה שהמילים שלך יועדו רק לענבל, אבל בוחרת בכל זאת להתייחס למה שכתבת... "שכשאכתוב אדע שמישהו מהצד השני מחייך קצת בחיבה כשהוא קורא אותי. שכאביי או התלבטויותיי נקראים בתערובת של הבנה, צער וחיבה.. שמישהו שם מרגיש אותי קצת." אז אני תמיד. מחייכת בחיבה או נצבטת מבפנים, יחד איתך. את אף פעם לא נקראת אצלי מבלי להשאיר חותם ושובל של מחשבות, גם אם אני בוחרת להשאירן אצלי בלבד (אפילו נמש מיילל כאן בהסכמה, ממש עכשיו...). את אמיצה על הכתיבה הזאת שלך, הרבה יותר מכפי שאת מרשה לעצמך להרגיש. חושבת עליך, נועם

לילך יקרה מאוד היה לי ממש לא פשוט לקרוא את מה שכתבת,אולי בגלל שאני די מסכימה עם הדברים.אני גם קצת שמחה שכן כתבת בסוף,וזה כן פורסם. לצערי אין לי הרבה זמן לכתוב כרגע,אז זה יהיה קצר יחסית אבל רק רציתי להגיד לך (לא יודעת אם זה עוזר במשהו) שגם אני בזמן האחרון מתאבלת על אמא שלי בעודה בחיים,ואחרי תקופה לא קצרה שהיה לי מאוד קשה עם זה הבנתי שאין ברירה,וכדי שאני אוכל קצת עוד לחוות אותה חיה זה חייב לקרות.ואני מרגישה שזה אכן קורה. אני חושבת שאם היו נותנים לאנשים לבחור איך למות הרוב היו רוצים שזה יקרה בפתאומיות,בלי סבל מיותר ,אבל לצערי לא נותנים לנו לבחור והדבר היחיד שטיפה מנחם זה שאפשר לעבד לפחות באופן חלקי,בעיני זה לא משהו רע בכלל. דבר נוסף שחשוב לי להגיד לך כפי שבטח כבר שמת לב,גם אני מטופלת שיש לה מה להגיד על כל מיני דברים ואני גם אומרת.ופעם בטיפול שלי שהרגשתי שהגזמתי לגמרי שאלתי את המטפלת שלי איך זה גורם לה להרגיש.היא כמובן אמרה שלפעמים זה באמת לא נעים לקבל ביקורת,אבל שזה טיפול וזה ממש בסדר,ויותר מזה.היא אמרה שמבחינתה למרות הקושי לפעמים ,מבחינתה זו זכות ממש ממש גדולה לקבל פידבק כזה.ואני חושבת שלקבל אותך כמטופלת זו זכות ממש גדולה ואם מישהו חושב אחרת זאת בעיה שלו שהוא צריך לעבוד עליה.ואולי הדבר היחיד ממה שכתבת שאני לא לגמרי מסכימה איתו,נראה לי שפה זה לא המצב. בכל מקרה אם את מרגישה שאת רוצה לכתוב ולא מתאפשר לך כאן אני תמיד שמחה לשמוע ממך,אבל רק אם מתאים. אז אם תרצי ערוץ חליפי [email protected] דנה

היו כמה ימים עמוסים ולא הצלחתי ממש לשבת לכתוב (האמת שגם עכשיו אני עם רגל בדלת), אבל היה לי חשוב לומר לכולכן; ענבל, נועם, דנה ומםמם (שמך בשפה מדוברת..:-)), שממש תודה שהתיישבתן לידי.. הרבה פחות לבד לי עכשיו.. (תודה) ורק כמה מילים לדנה... רק לומר שבהשפעת א' שלי מתפתחת קירבה מסוג חדש ביני לבין אמא שלי. אני לא בטוחה שאני יודעת לתת לה שם, אבל סביב הפחד ממותה היו כמה רגעים בהם הייתי ילדה והיא אמא.. אעשה לה עוול אם אומר שזה נדיר, אבל נדיר שאני מרשה לעצמי להיות ילדה שצריכה לבכות בחיקה של אמא, ואמא מחזיקה את עצמה ולא בוכה יותר ממנה. מחזיקה ומחבקת כמו שאמא יודעת להחזיק את הבת שלה.. קורים כמה דברים מרגשים. לא בקנה מידה עולמי, אבל בדברים הקטנים אני לפעמים לא מאמינה.. מעבר לזה, רציתי לומר שלמרות שכאן אני מעירה מפעם לפעם על דברים שקשה לי איתם, אצלה אני טובה-טובה. ביישנית ממש, כמו כשהייתי ילדה. כשמשהו מטריד אני אומרת, אבל די בשקט ואיכשהו היא כל כך מכווננת אליי שזה כאילו הלבישה עליי מגברים קטנים שמחזקים את האמפליטודה של כל דבר קטן שאני אומרת. היא מבינה את הדברים הקטנים בעוצמות גדולות ממה שאני מסוגלת להביע. יודעת לייחס משמעות גם לדברים שאני עדיין לא. או לא בקול רם לפחות. אז אין לי צורך לומר או להעיר שום דבר, כי היא תופסת כל מצמוץ מיותר וכל שתיקה מתארכת. תופסת הכל ומחזיקה חזק. כמו שאמא יודעת להחזיק. כמו שמטפלת יודעת, בעצם.. מאוד אוהבת אותה. (ובקרוב היא בחופשה... אוי-וואיי..).. טוב, כדי לא להאריך אעצור כאן.. דנה- כל כך תודה שאת מסכימה להיות כתובת בשבילי..כל כך לא מובן מאליו.. כרגע אני בסדר כך, אבל אשמור לי לימים גשומים.. תודה..:) לילה טוב, לילך