פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, לבני בן 4 וחצי נקבע אבחון התפתחותי אצל פסיכולוג בעקבות הפניית גננת. בכל אופן, השאלה שלי היא מה לומר לו ואיך להסביר לו לקראת מה הוא הולך. הוא ילד סקרן ושואל שחייב לדעת ולהבין הכל כך שאין לי ספק שהוא ישאל לאן הולכים ולמה ולא הייתי רוצה לומר לו את הסיבה האמיתית כמובן.

היי נירית, אני לא ליאת מנהלת הפורום, אך אענה לך גם אני, אם זה בסדר. בהודעתך לא כתבת מדוע הפנתה אתכם הגננת לאבחון התפתחותי. לכן אולי גם קשה היה לי להבין מדוע אינך רוצה לומר לו את הסיבה האמיתית או מדוע זה כמובן. אני יכולה רק לדמיין שאת מנסה להגן עליו ממשהו. אולי מפגיעה או צער. אינני מכירה אתכם, אך נדמה לי שלילד סקרן ונבון כמו שלך מגיעה תשובה אמיתית. כמו שודאי היית רוצה גם את לקבל לו מישהו היה מציע לך ללכת לפסיכולוגית. מנסיוני עם אמא שלי :-) אומר לך, שדווקא הדאגה הרבה והרצון להגן גורמים לחרדה גדולה יותר, ואפילו מגדילים, לעיתים, את גודל המאורע מעבר לגודלו האמיתי. הם גם נוטלים ממני קצת את היכולת להתמודד עם הדברים בכוחות שלי, כי מראש האתגר הוגש לי על מגש של צער. כשמדברים ברור ופשוט ובלי מתח- פשוט מציגים את הדברים כמו שהם ומוכנים לענות על אינסוף שאלות אם צריך ומרגיעים שהכל בסדר ואנחנו פה ביחד, אז הדברים נעשים הרבה יותר פשוטים וקלים להבנה. חשוב גם שידע איך לספר לחבריו לגן לאן הלך ולמה. דווקא ההסתרה עלולה לגרום ליותר נזק מהדיבור הפשוט. אם מדובר בעיכוב כלשהו, אני מניחה שילד סקרן ורגיש כמו שלך אולי ער לו.. אולי ניתן לומר לו שהבחנת שבזמן האחרון הוא לא מסתדר כל כך עם X (נניח, ציור או כיפתור, אם מדובר בבעיה מוטורית) ושלפעמים נדמה לך שזה מאוד מתסכל אותו. אז אתם הולכים למישהי שמכירה עוד ילדים שקשה להם בזה, ותנסו שלושתכם ביחד לברר למה זה לא כל כך מסתדר וגם לחשוב ביחד מה אפשר לעשות כדי שיהיה לו יותר קל. לפעמים יש דברים שאנחנו לומדים לבד ולפעמים יש דברים שאנחנו לומדים כשמלמדים אותנו. לכן את חושבת שזה רעיון טוב לבקר אצלה. אפשר גם לשאול מה דעתו.. אני הייתי הולכת על כיוון כזה. גלוי יותר ומשתף גם אותו. זה משדר שאת עושה משהו לטובתו, שאת שם איתו ביחד, שזה לא כזה סוד גדול או משהו שצריך להסתיר- להיפך, זו הזדמנות ללמידה. כשהכל פשוט פוחתת החרדה וגם יהיה לו יותר קל לקבל את עצמו כמו שהוא. אבל אולי כדאי לחכות לליאת ולשמוע מה דעתה. בהצלחה לשניכם, לילך

שלום נירית, שלום גם ללילך, ויופי שאת נרתמת לעזור! גם אני, כמו לילך, מאמינה שניסיונות הסתרה וטיוח נושאים עמם פוטנציאל מזיק, מה גם שבמקרה של אבחון אין באמת שום דבר מאיים עבור הילד. כדאי להדגיש כאן, שעבור הילד הקטן, הסיטואציה האבחונית יכולה להיות מהנה מאד, מאתגרת ואף משעשעת ומעוררת גאווה וסיפוק. פסיכולוגים מאבחנים, המתורגלים בעבודה עם ילדים, מיומנים מאד ביכולתם ליצור קשר חם ומזמין, והופכים את האבחון לחוויה מיוחדת עבור הילד. בניגוד מוחלט להוריהם, הילדים אינם מאויימים ממשימות האבחון, ואינם רואים בהן משהו "חורץ גורלות". מבחינתם זה כמו עוד בדיקה בטיפת חלב, או ביקור מעקב התפתחותי (כמו בדיקת ראייה או שמיעה). אפשר להציג זאת מראש כבדיקה שתראה לנו "כמה אתה חכם, וכמה גדלת בשנה האחרונה". רצוי להכין את הילד ולספר לו בכלליות בפני מה הוא עומד - "כשנגיע לאבחון נכיר את הפסיכולוג שישחק איתך בכל מיני משחקים, ייתן לך משימות מעניינות וישאל אותך שאלות כדי לבדוק כמה אתה חברותי וכמה אתה חכם". אם הילד ישאל שאלות או יביע הסתייגות או חשש, אפשר לומר לו שתוכלי להיות איתו בחדר בכל שלבי האבחון. אני מציעה לעשות הכל כדי להירגע בעצמך, ואז אין כל סיבה שהילד ירגיש מתוח או חרד. זכרי שהמתח והחרדה שלנו, ההורים, הם שמשפיעים בכיוון דומה גם על הילד שלנו, וכך גם השלווה והביטחון... מאחלת לשניכם חוויה מעניינת ובשורות טובות ליאת

שלום ליאת, בתי בת 1.10, ילדה נבונה ומקסימה. בזמן האחרון מתעוררים אצלה התקפי בכי חזקים ומתחזקים על כל דבר שלא מוצא חן בעיניה ואני מוצאת שמאוד קשה לי להרגיעה או להגיע אליה. ברצוני לשאול כיצד את ממליצה להתנהג במצבים כאלה. מצד אחד אני מנסה להתעלם כדי שלא תקבל גמול על התתנהגות מסוג זה וכדי שלא תלמד שבאמצעות בכי משיגים דברים. מצד שני אני חושבת שאולי היא זקוקה להכלה גם במצבים כאלה (היא דווקא כן נצמדת אלי ומחפשת את קרבתי כשזה קורה) ומנסה להיות יותר עדינה כדי לעזור לה להשתחרר מה"לופ" שנכנסה אליו (מנסה להסיח את דעתה, לדבר איתה בשקט). וכך קורה שאני לא יודעת כיצד כדאי להתנהג- להרים אותה או לא? להתעקש איתה על פעולות כמו מקלחת, צחצוח שיניים, ארוחת ערב? לאפשר לה לקבל את מה שהיא מתעקשת עליו? מאוד מודה לך, אדווה

שאלה נוספת ברשותך, האם את ממליצה להעיר ילדים משנת הצהריים במטרה להקדים את שעת ההשכבה בערב או שיש לאפשר להם את משך השינה לו הם זקוקים. תודה :-)

שלום אדווה, אני מצרפת למענך לינקים לתשובות שיכולות להתאים לשאלתך הראשונה. אין לי ספק שתקבלי מענה שמתאים גם לך. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-58726#message-58726 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-37447#message-37447 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-58552#message-58552 לגבי שאלתך השנייה - אין לי תשובה חד משמעית. לפעמים, שנת צהריים ארוכה מדי עלולה להוביל לערב 'שמח', ולהשכבה שאינה נגמרת. ומאידך, ילד שמעירים אותו לפני הזמן עלול לקום 'הפוך' ועצבני, ולהפוך את השעות הבאות לסיוט. כנראה שלכל משפחה ולכל ילד מתאים משהו אחר, ואין ברירה אלא לנסות ולראות מה מתאים לכם. למיטב ידיעתי אין כאן כלל 'פסיכולוגי' שיפה לכולם. בהצלחה ליאת

אני גדלתי בבית שיש בו אלימות מילולית ופיזית מצד האב אני בת יחידה כיום אני בת 22 ואני מגלה שאני מתחילה להידמות לו בכעס ובזעם , כשהוא מתחיל להרים ידיים אני כבר לא יכולה לשתוק כמו פעם אני צועקת מתעצבנת וזה מחריף את המצב כמובן פנינו למשטרה אך ללא הצלחה הם מציעים צו הרחקה והוא לא יעמוד בצו הרחקה המצב רק יחמיר השאלה היא כיצד עליי להתגבר על התקפי הכעס והזעם ולא להידמות לאבא שלי במקרי לחץ כי רק מהמחשבה שאני דומה לו לא בא לי להמשיך הלאה

שלום אלינה, אם את רוצה לנסות להבין את הקשר בין חוויות הילדות שלך להתנהגותך כיום, ולנסות ללמוד דרכים יעילות יותר לוויסות רגשות - פני לעזרתו של פסיכולוג קליני. טיפול פסיכולוגי מאפשר מרחב להתבוננות עצמית, להבנה וחקירה פנימית, ולשינוי דפוסי התנהגות בעייתיים הפוגעים בנו. אם את חוששת שאביך לא יעמוד בצו הרחקה, דאגי להרחיק את עצמך מסביבתו (רצוי לעבור לגור מחוץ לבית) ולפעול ליצירת סביבה נקייה מאלימות. כדי להעיז ולצאת מהבית בגיל כה צעיר נדרשים נחישות ולא מעט כוחות. גם זו מטרה טיפולית לגיטימית. מאחלת לך הצלחה ליאת

תודה רבה על היתייחסותך ותשובתך כמובן אני מאוד רוצה לעזוב ולצאת מהבית אבל מפחדת להשאיר את אימא לבד אני היחידה שמגנה עליה אך גם לפעמים שמה לב לדפוסי התנהגות דומים לאלה של אבי, חוץ מזה האופי שלי השתנה לרעה ירד לי הבטחון העצמי וזה משפיע נורא על הזוגיות אני חשדנית ומפחדת להיפגע מפחדת מבגידות לפעמים אני מרגישה אפילו חונקת את הבן זוג ולא נותנת חופש בדיוק כמו שעושה אבא שלי לאימא, אני כל הזמן צריכה תשומת לב מהבן זוג ואם אני לא מקבלת אז ישר עולים לי חשדות שאולי הוא לא אוהב אותי יותר או יש לו מישהי והוא כל פעם נשבע מחדש שאין לו, אני כל כך מיואשת מהאופי שלי וחוסר הביטחון שיש לי ואפילו לא רואה תכלית לחיי כי אין לי דרך פתרון להשתנות ולהרגיש טוב עם עצמי אני מצטערת על פנייתי עליך שנית אבל אני מאוד מיואשת

הי ליאת, תודה על תשובתך. אבל..אני לא יודעת איך לגשת אליה ולדבר איתה על הרגל כל כך דוחה ומשונה..אני נבוכה מעצם הרעיון לדבר איתה על כזו תופעה..יתכן ואני גם חוששת להביך אותה ...איך אומרים כזה דבר למישהו ? מה אומרים ? בנוסף, יש לך השערה ,מחשבה מאיפה זה בא לה ההרגל הדוחה הזה ? חסר לה משהו ? היה חסר לה משהו ? את שמעת פעם על הרגל כזה ? הפסיכולוגיה מתייחסת להרגל /תופעה כל כך דוחה ? ההרגל הזה נפוץ ? עד כמה הוא נפוץ ? תודה , גלית.

שלום גלית, התופעה שאת מתארת נפוצה בקרב ילדים צעירים, ומטבע הדברים - מי שנשאר עם ההרגל - אינו עושה זאת (עפ"י רוב) בפרהסיה. לכן, לא נראה לי שיש נתונים מדוייקים לגבי שכיחות התופעה (לפחות לי לא ידוע עליהם). אני חושבת שכאמא, יש לך אחריות להעביר לבתך את הקודים החברתיים הנהוגים בתרבות שלנו. אני מבינה את המבוכה שלך, ובכל זאת - עדיף שתחוו את המבוכה בבית, על פני האפשרות שתבייש את עצמה בחוץ. אמרי בפשטות ששמת לב שהיא עושה זאת לפעמים, ושאת מבקשת ממנה לחדול מזה (או לעשות זאת כשהיא לבדה). בכנות, איני חושבת שיש לכך קשר כלשהו למחסור בבית או למצוקה רגשית. הרגל לא סימפטי... קורה... ליאת

על תגובתך שנוסכת בי כוח לגשת לבתי ולומר לה את מה שאני צריכה לומר.. כשקראתי את תגובתך האנושית משהו נרגע בי.. הרגשתי שאני לא לבד עם זה וזה גם לא נורא כל כך.. שוב תודה ! גלית.

שלום יש לי בת שנתיים . בחודש האחרון , כשמגיע הזמן לישון , היא מתעקשת לצאת מהמיטה ולהרדם על המיטה שלי , אני לא נתתי לי עד עכשיו אפילו פעם אחת לעשות את זה. אני אומרת לה שהיא תישן במיטה שלה. היא בוכה בהיסטריה ולא מוותרת , אני לא משאירה אותה לבד בחדר ( לא מנסה בשיטת 5 הדקות ). השאלה שלי : איך גורמים לילד , איך מחנכים אותה לא לצאת מהמיטה ( היא עוד במיטת תינוק , לא יכולה לרדת לבד ). ואיך גורמים לה ללכת לישון במיטה שלה בלי בעיות? בלי הבכי ובלי תחנונים מצידה? ניסיתי אפילו להרים קול עליה וזה רק הביא לבכי היסטרי ולא עזר. חות מלהעלב לא קרה כלום. הסברים הגיוניים לא עוזרים גם. לקבוע עובדה שהיא הולכת לישון במיטה שלה ולא ישנים במיטה של אמא ולא יצאים מהמיטה מביאים להתעקות ובכי גם. היא טיפוס מאוד מאוד עקשן

שלום אריאלה, ראשית, אני ממליצה לך לדפדף בפורום שלנו ולקרוא תשובות דומות בנושא (היעזרי בשדה ה'חיפוש בפורום זה' באמצעות מילות מפתח). באופן כללי, כאשר את מאפשרת אפילו פעם אחת את האופציה של מיטת ההורים, עבור הילד יש כאן מסר לפיו הדבר אפשרי. כרגע, זמן ההשכבה אצלכם ספוג בהרבה מתח ומאבק, וחבל. ילדים, גם העקשנים שבהם, אינם אמורים להסכים או להחליט היכן יישנו. ההורה הוא שקובע מתי והיכן יישן הילד, ועליו לפעול לכך ששעת ההשכבה תהיה נינוחה ורגועה ככל האפשר. אני רוצה להפנותך לכתבה בעיתון מעריב שהוקדשה לנושא,ואשר השתתפתי בה כיועצת. קראי את העצות שפורטו שם, ואם יהיו שאלות נוספות את מוזמנת. הנה הלינק - http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/950/734.html ליל מנוחה ליאת

תודה על תשובה. יש לי בעיה עם הילדה באמצע הלילה. הייתה לי תקרית אתה לפני 5 ימים שהיא רצתה כל הזמן לצאת מהמיטה ולישון במיטה שלי ( לא נתתי כפי שאמרתי ) וצעקתי עליה ממש ( לא עושה את זה שוב כיזה הביא להיסטריה רבתי והחמרת המצב ).חשבתי שהיא לא תרצה להיכנס למיטה עוד הפעם אך לשמחתי למחורת היא נכנסה למיטה בסופו של דבר בצורה חיובית וטובה. היא שכבה על המיטה שלי , תחילה , ושתתה חלב ואמרתי לה שאחרי זה היא תלך לישון במיטה שלה , היא אמרה " לא " , אמרתי לה כן ואחר כך שמית לה בובות שלה במיטה ואמרתי לה בואי נראה איפה הבובות וככה נכנסה למיטה , שיחקנו קצת במיטה שלה , הקראתי לה סיפור והיא נרדמה. וככה כל 4 ימים האחרונים. אבל הבעיה היא באמצע הלילה. היא נרדמת בצורה חיובית והכל בסדר אבל פתאום באמצע הלילה היא מתעוררת מסיבה זו או אחרת ורוצה שאני אקחת אותה( בוכה ממש ) , אני לוקחת , מרגיעה ומנסה להחזיר למיטה , אבל היא מתחילה להתנהג כאילו בפחד נוראי מהמיטה ואומרת לא מיטה, לא מיטה . אפילו כשהיא נרדמת אצלי על היד בחזרה כשאני מוציאה אותה מהמיטה היא מרגישה שאני מנסה להוריד אותה למטה ומתפטלת , עד שאני צריכה לחכות שהיא תרדם איזה 20 דקות ואחר כך אני מורידה אותה למיטה והיא ישנה עד הבוקר . ניסיתי היום אחרי שהיא התעוררה פתאום בלילה ללטף לה את הראש , להגיד שששש , ששש נעים , " עכשיו ישנים" אבל היא רצתה שאני אוציא אותה ולא נרגעה עד שעשיתי את זה. כשהיא רואה בבוקר שהיא מתעוררת במיטה שלה , הכל בסדר כאילו לא הייה כלום והיא שמחה ולא רוצה לצאת , משחקת קצת. לא הייה לי " סיוטי מיטה " כאלו באמצע הלילה לפני התקרית של צעקות מלפני 5 ימים. מה שאומר שכנראה ( בטוח ) עשיתי לה טראומה על המיטה שהפחד שלה יוצא באמצע הלילה בתת מודע. מה אני עושה עם זה?

שלום רב מבקשת המלצה לפסיכולוג מתבגרים המתמחה באוטיזם באיזור חיפה תודה מראש סיגלית

שלום סיגלית, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

הי ליאת פתחתי הודעה חדשה כדי שלא יעלם אי שם . אולי אני בעצם לא מבינה את משמעות "אני סולחת לך " . נשמע לי מאד הגיוני מה שהקטן אומר לי ,אם את סולחת אז למה את עדיין מרוחקת ? ולא משחקת ? כי הרי אם נשווה את זה כמו שכתבת למערכת היחסים עם מבוגרים , אז ברגע שמישהו ביקש ממך סליחה ,ואת כן סולחת, את לא ממשיכה לא להתייחס אליו/להיות קרה אליו וכו' ? כי אחרת זה כאילו לא סלחת ? אז אולי כדאי כן לומר "אני אוהבת אותך ,אבל בגלל שאני מאד פגועה יקח לי כמה שעות לסלוח " ? או "מחר אני בטח אסלח". מה דעתך ? מה זה בעצם לסלוח ? תודה

שוב שלום דינה, למושג 'סליחה' יש משמעויות מוסריות עמוקות, ואין להן ולא כלום עם אמירת ה'סליחה' של הילד הקטן. הדיון כאן אינו על משמעות הסליחה, אלא על הדרך לגרום לבנך להבין שלכל התנהגות שלו יש תוצאה רצויה או בלתי רצויה. אחזור שוב: ילדים קטנים נדרשים, כבר מגיל צעיר מאד, לבקש סליחה על מעשה רע שעשו, מבלי שהם בעצם מבינים מה פירוש הדבר. כאשר הם אומרים סליחה, אין בכך משום ביטוי לתחושות חרטה עמוקות ורצון לכפר על המעשה, אלא רצון לומר את "מילת הקסם" שתבטל את השפעתו של המעשה על התנהגותו של המבוגר. במקרה הגרוע יותר, הורים מתייחסים לבקשת הסליחה כאל עונש או כאל אקט משפיל ("לא אתן לך לצאת מהחדר עד שלא תבקש סליחה"). במקרה כזה, אנחנו מרחיקים את הילד אף יותר מהתפיסה המוסרית הנחה בבסיס רעיון הסליחה. לכן, אם את מרגישה שהמושג הזה יוצר אצלך בלבול מוסרי, תוכלי להשתמש במילים אחרות, ולומר משהו כמו "אני מאד אוהבת אותך, ושמחה שאתה מתנצל. זה חשוב. עם זאת, כשאתה מרביץ לי אני כאובה ופגועה מההתנהגות שלך, ורוצה להתרחק ממך. קשה לי להיות 'חברה שלך' כשאתה מכה, ואני צריכה זמן עד שזה יעבור לי. אני מקווה שזה לא יקרה שוב, אבל עליך לדעת שאם זה יקרה, נצטרך להישאר קצת מרוחקים, עד שאצליח להרגיש שוב שכייף לי איתך". גם ההתייחסות לזמן צריכה להיות מותאמת לך ולילד שלך. כמה זמן? קשה להגיד. מבחינתי - עד שאת משוכנעת שהייתה לזה השפעה משמעותית על הילד, ושהוא הבין היטב את המסר, ושיחשוב פעמיים לפני שירצה להפסיד אותך שוב. בהצלחה ליאת

שלום, שמי רותם אמא לתינוק בן חצי שנה. בספטמבר הקרוב הוא יהיה בן שנה, ואנו מבררים כעת לגבי מסגרת לשנה הבאה. עד ספטמבר אני מטפלת בו , כך שהמסגרת תהיה מסגרת ראשונה שלו בחוץ. יש לציין שזה תינוק ראשון שלנו, והוא מקבל טיפול חם צמוד ואוהב... אני מתלבטת בין משפחתון פרטי / ציבורי וכמות הילדים. במשפחתון פרטי לרוב כמות הילדים קטנה יותר בין 5 ל 7 ילדים כך שזה יוצר קבוצה קטנה וחמימה. במשפחתון ציבורי וגם בכמה משפחתונים פרטיים, כמות הילדים גדולה יותר בין 12 ל 19 ילדים ואני חוששת מכך , שכמות הילדים שהוא ישהה בה תגרום לו ללכת לאיבוד. אין ספק כי אחרי שנה של טיפול יהיה קשה לו וגם לי... אך מסגרת זה דבר חשוב לתינוק. השיקול הוא בכמת הילדים במסגרת בה ישהה. בנוסף רוב המשפחתונים הם עד 16:00 אני חוששת גם מהשעות הרבות שהוא יהיה במשפחתון / מעון יום / גן.. האם כדאי לתת לו לשהות עד 13:00 ..? אשמח לתשובתכם ולייעוץ תודה רבה מראש רותם

שלום רותם, האם את חושבת להכניסו למסגרת כי בעינייך זה חשוב, או שאת נאלצת לעשות זאת כדי לצאת/לחזור לעבודה?

בני בן 16 וחצי בשנה האחרונה נורא עושה בעיות בלימודים הוא ילד טוב לא נגרר אחריי חבריו שמעשנים ושותים להיפך הוא אפילו עושה להם שטיפות מוח ואפילו מנתק קשרים איתם והם מבינים שהוא חסר להם וברוב המקרים מקשיבים לו בתקופה האחרונה הוא לא לומד לא פותח ספרים בכוח זה לא הולך לא יודעת איך להעניש אותו המורה אומרת שהוא ליצן בכיתה יש לו חוש הומור והוא מצחיק וחברותי אבל לא משקיע בלימודים ואפילו העבירו אותו כיתה מיתר לומר שהתעודה זוועתית כמו כן הוא מתאמן בקבוצת כדורגל בעיר והוא רוצה שהמאמן יעשה מה שהוא רוצה ולא מה שהמאמן מחליט הוא עוזב וחוזר שוב מתוך הרגשה של אמא משהו עובר עליו הוא נורא מאכזב גם אותי וגם את אביו אם אין לו רצון ללמוד מה אנחנו יכולים לעשות? ואיך לעזאזל גומלים אותו מהפייסבוק?שזה נראה מקור הבעיות תודה מראש על כל תשובה

שלום רב, אוי הפייסבוק המסכן! כולם כועסים עליו ומעמיסים עליו את האחריות לכל הצרות עלי אדמות... את יודעת, ילדים בני 16 עשו בעיות הרבה לפני שנולד המחשב. הם התנהגו כליצנים ושנאו להכין שיעורים, התעניינו בחברים ובבנות - הרבה לפני עידן הפייסבוק, וכנראה גם לפני הטלוויזיה. ואם נדבר רגע ברצינות, אני חושבת שכדי שילד יתפקד היטב ויסיים את לימודיו בהצלחה, נדרשים עבודה מתמשכת, השגחה ועידוד, נוכחות הורית סמכותית, גבולות וכמובן גם יכולות בסיסיות ותנאים ללמידה. לא ציינת איזה תלמיד הוא היה בעבר, וזה מידע חשוב. אם תמיד היו קשיים, הגיוני שהם יחמירו ככל שעולות הדרישות האקדמיות. אם בעבר הוא היה תלמיד טוב, יתכן שההתדרדרות שלו קשורה לנסיבות רגשיות או חברתיות, ובהן כדאי לטפל. אם את חשה שמשהו עובר עליו, נסי לשוחח איתו מעמדה מכבדת ולא שיפוטית, ונסי להבין מה קורה. אם כבר קיים 'קלקול' ביחסים ביניכם על רקע האכזבה העמוקה שלך ממנו (זה נשמע קצת עצוב), נסי למצוא עבורו מקום בטוח אחר (אולי פסיכולוגית או יועצת ביה"ס) שיאפשרו לו לשתף ולהיעזר. בברכה ליאת

הי ליאת, לבתי בת ה 14 הרגל מביך ודוחה. לעיתים אני רואה אותה מחטטת באף ומכניסה את זה לפה. ההרגל הזה שלה קיים כבר שנים רבות. אני מעלימה עין (תמיד העלמתי עין מה"תופעה"הזו)ולא מגיבה. לא נעים לי ואף מביך אותי . מלבד ההרגל הזה היא נערה שמתפקדת היטב בלימודים וגם מקובלת היטב בחברה. גם בבית אין בעיות מיוחדות. ליאת, מה הסיבות לדעתך שיכולות להביא להרגל כזה משונה ודוחה ? ומה אני יכולה לעשות היום בכדי למגר את ההרגל הזה ? (האם אני בכלל יכולה לעשות משהו ?) תודה . גלית.

שלום גלית, מציעה לפתוח מולה את הנושא, ולבקש ממנה לחדול מההתנהגות הזו לפחות כל עוד נוכחים אנשים נוספים במחיצתה. הסבירי לה מה מעורר בך המראה הזה, והבטיחי לה שאנשים זרים עלולים להגיב לזה בדרך דומה. נסי להישאר עניינית ולא כעוסה, ולהניח לה להתמודד בדרכה עם הפיתרון. לא נעים, לא נורא... ליאת

ליאת שלום האם תוכלי להגיב לתגובות שלי להודעה מ4.12.12 ? תודה

היי דינה, סליחה שפספסתי את שאלות ההמשך שלך, זה היה לא במתכוון. עניתי לך שם. בברכה חמה ליאת

שלום רב, הומלץ לנו עי יועץ שינה להימנע ממתן מוצץ לבתי בת החודשיים. אני חוששת שפעולה שכזו עלולה לגרום לבעיה מבחינה פסיכולוגית, בגלל העדר מימוש הצורך במציצה. אודה מאוד לדעתך בנדון.

הסיבה לכך היא למנוע תלות במוצץ בעת שינה

שלום רונית, מוצץ משמש נחמה והרגעה עבור תינוקות רכים ופעוטות, ורבים מהם אכן תלויים בו בשעת ההירדמות. אז מה? רובם ככולם גם מצליחים להשתחרר מן התלות הזו, כאשר הם רוכשים יכולות בוגרות יותר של הרגעה עצמית. בעיני, אין בטיעון הזה הצדקה כדי למנוע את המוצץ מתינוק הזקוק לו. מקווה בשבילך שתצליחי לגדל את התינוק הכ"כ צעיר שלך תוך הקשבה לאינטואיציות האימהיות הבריאות שלך, ופחות באמצעות יועצים ופסיכולוגים. מה את אומרת? :-) ליאת

שלום ליאת אני סובל כבר כמה שנים מבעיה שאני לא יודע מהי בזמן האחרונים אני מצליח לגלות ולזהות אחרי סבל רב מאוד חלקים קטנים מאין זה נובע כרגע הבחנתי לאחר חיפוש קטן שעשיתי בגלל שאני חושב שכנראה אני סובל מאותה הבעיה סליחה על הבלאגן יש פה את הקישור של השאלה והתשובה שלך השאלה שלי היא בעצם לדעתי שאני חשתי כמו הילד הנ"ל (מרגיש שונה מאחים מציק יותר ואז נלווה לאורך שנים לכינויי גנאי לא נעימים בכלל) והיום מאוד קשה לי להתחייב לדברים אם זה ללכת לעבודה או כל דבר אחר אני לא מסוגל האם יכול להיות קשר בין העניין הזה לבין מצבי כיום ?(סוג של אי יכולת לדחות סיפוקים או משהו בסגנון?)

שלום רם, כאשר אנחנו מנסים להתחקות אחר מקורותיה של ההתנהגות הבוגרת וקווי האישיות שלנו, באופן בלתי נמנע יצופו הזיכרונות המוקדמים והחוויות שעברנו כילדים. כמאמר הפתגם "יש הרבה דרכים לרומא", ייתכנו נתיבי חיים שונים ומשונים, ואוסף של נסיבות ההופכים אותנו למה שאנחנו. כדי לנסות ולהבין לעומק את הקשר בין חוויות מוקדמות לבין התמונה העכשווית, נדרשת עבודה אמיצה וסבלנית של התבוננות והקשבה עצמית, היכולת לשחזר תחושות ורגשות מן העבר, ולנתח - רצוי בעזרת אדם נוסף ומיומן - את האופן בו הם משפיעים עלינו כיום. לכן, התשובה היא: כן. יכול להיות קשר בין הדברים, ויכול להיות מרתק לנסות ולהבין מדוע וכיצד. בהצלחה ליאת

ליאת אני מצליח להפנים את התשובה שלך איך אני יכול למצוא את זה בדיוק ולעומק ממש מהשורש? יש אפשרות שתעני לי למייל ישירות?ונוכל להתייעץ אנחנו לבד? זה מאוד יקל עליי אם אפשרי

צהריים טובים, אני פונה אליכם בעבור חברה טובה שטרודה בימים אלו עם לידת בנה השני לפני כשבועיים לערך. לחברתי ובן זוגה יש ילדה כבת שנה ושמונה חודשים וכפי שציינתי, תינוק חדש כבן שבועיים ימים. תהליך ההכנה של הילדה לתינוק החדש היה די ארוך ומסביר, כפי שכתוב ומתבקש, ההורים ניסו להכין את הילדה להולדת האח בכל דרך אפשרית, אך ניסיונות לחוד ומציאות לחוד. מאז הולדת האח, הילדה מתקשה לקבל את נוכחותו בבית, בתחילה היא הייתה עצובה מאוד, בקושי תיקשרה עם ההורים ובהמשך זה נווט לאלימות שמיום ליום מתגברת. לא מדובר רק באלימות פיזית כנגד הרך שנולד, זה הגיע למצב שבו הילדה מכה את כל הילדים בגן בצורה שהיא אפילו קצת מוקצנת לילד בגילה - כך אפילו טענה מנהלת הגן אתמול. ההורים המודאגים מנסים בכל דרך לאזן את המצב, לבלות איתה הרבה זמן איכות לבד, לשלב אותה בחיי התינוק החדש, להשקיע בה, לשוחח עימה, קנו לה בובה שעליה תפרוק את כעסה, אך דבר לא עוזר. ההורים די נואשים ומבקשים עזרה. התוכלו לייעץ לי מה עליהם לעשות? האם זהו תסמין אופייני - אני מניחה שאלימות זו דרך פורקן כיוון שמדובר בפעוטה שאין לה דרכים אחרות להביע את ריגשותיה אבל באיזה שלב זה הופך לחריג? נשמח לתשובה בהקדם המון תודה

שלום שלומית, כמו שכתבתי לפני מספר רגעים ללילך, הולדת אח חדש מציבה אתגר לא פשוט בפני ההורים, שנאלצים להתמודד עם קשת רחבה של תגובות אופייניות מצד האח הבכור, שיכולות לנוע מהתנהגויות של התכנסות, נסיגה ועצב, מצד אחד, ועד למופע סוער של זעם, קנאה וגילויי תוקפנות עזים, מן העבר האחר. כל התגובות הללו נמצאות בגדר הנורמה, כולל מה שתיארת, במיוחד כשמדובר בילדה שעוד לא בת שנתיים, אשר נמצאת ממילא בשלב התפתחותי שאינו מאפשר לה וויסות רגשי ויכולת טובה לעכב דחף. כרגע, אין להשאיר את התינוק ללא השגחה, ולזכור שגם הבת הגדולה היא תינוקת בעצמה, הזקוקה לטיפול אינטנסיבי, פיזי ונפשי - עם או בלי קשר לעובדה שנולד לה אח בשלב כה מוקדם בחייה. באמת לא קל! שלחי ברכת מזל טוב ממני,ותקווה לטוב ליאת

שלום רב ! אשמח להמלצות באשר לפסיכולג מוסמך ומוכר עבור בתי בת ה-11 באזור כפר סבא אשמח לתגובות למייל האישי תבורכו!

שלום דנה, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 3 וחצי ותינוקת שנולדה בדיוק לפני שבוע בזמן האחרון ראינו אצל הילדה הגדולה שינויים שכמובן ציפינו להן והכנו את עצמנו לכך אבל בימים האחרונים אנו בבעיה הגננת והסייעת קראו לנו לשיחה ואמרו לנו שהיא חוטפת לילדים את הכריך אחרי שהיא אכלה את שלה ומתחבאת מתחת לשולחן ואוכלת אותו . אני לא יודעת אם זה קשור לתינוקת אך אנו מנסים לא לכעוס מאוד ולהיות איתה עדינים אני מאוד פוחדת שזה יהפוך להיות הרגל . היא כל כך רגישה כרגע שכל הרמת קול או כעס היא נפגעת . אני אשמח אם תוכלי לעזור לי כיצד לפנות אליה ומה הטיפול לנושא זה. אשמח לתשובה תודה רבה .

שלום לילך, ברכות חמות לרגל לידת בתך השניה. מאחלת לך הרבה בריאות, שמחה ונחת משתי בנותייך! כמו שאת מציינת נכון, לאחר לידת אח, אנו מצפים לתגובות נסיגה או משבר אצל הילד הבכור, ומתייחסים אליהן בהבנה. ההתנהגות שאת מתארת יכולה להיות קשורה לתחושות מציפות של ננטשות וקנאה (אולי נוכח הקרבה והאינטימיות בינך לבין התינוקת, למשל בזמן ההאכלה), המיתרגמות לצרכים/דחפים אורליים בהם היא מתקשה לשלוט (ממש כמו תינוק שזה עתה נולד, שאינו אלא פקעת של דחפים וצרכים הבאים על סיפוקם דרך ואמצעות השד המניק). אני מציעה לא להתרגש מדי בשלב זה, ולעשות הכל כדי להיות איתה ולהעניק לה ה-מ-ו-ן תשומת לב. אפשר לבקש מהגננות להכין מראש עוד כמה כריכים לטובת הילדים ה'נגזלים', ולעטוף את בתך גם בגן בתשומת לב וחמימות. אני מאמינה שהתופעה הזו תחלוף מאליה, כשתרגע החרדה הראשונית שלה, וכשיחזרו השגרה ותחושות הביטחון הבסיסיות שלה. את מוזמנת לחזור לכאן ולעדכן. בברכה ליאת

ה "ילד" כבר בן 16. הכחשתי במודע כל עימות ואימות מחשבתי עם האפשרות שהוא פעיל מינית. אז פתאום לראות אותו עם סימני מציצה על הצוואר... מצאתי את עצמי בטווח רגשות שכלל גועל("ילד מניאק - מין לשם סקס ולא מתוך קשר..."), קנאה ("איבדתי את הילד", "איך אנחנו שאנו כה קרובים לא ידעתי מכך"), מבוכה("להתעלם?- להתייחס?"). מה השאלה? איך אני עוברת איתו את השלב הזה ככה שאני משמרת משהו מהתחושה שהוא עדין הבן הקטן שלי ולא מעבירה לו כמובן את כל הרגשות השליליים האלה.

שלום רב, לא קל להתעורר בוקר אחד, ולגלות שהילד הקטן שלנו הפך לגבר, ויותר מכך, ליצור מיני עם עולם שלם של חוויות והתנסויות שאין לנו דריסת רגל בהן. כל הרגשות שאת מתארת אכן יכולים להציף בתקופה כזו, ולצידם ממשיכים להתקיים בנו גם הרגשות האחרים, של אהבה, דאגה ואכפתיות כלפי ה"בן הקטן שלנו". היכולת להכיל רגשות סותרים היא מטלה פסיכולוגית חשובה בכל גיל, ולמרות שאינה קלה כלל וכלל - היא אפשרית ומתבקשת. אני מציעה להימנע כרגע מתגובה, ולנסות להתרגל בהדרגה לרעיון שהבן שלך (כבר לא "הילד") עושה צעדים ראשונים בזירה הבינאישית והאינטימית. אני רוצה להאמין שהשהות שתאפשרי לעצמך, תביא עמה בסופו של דבר גם שמחה, התרגשות ופרגון על כך שהברווזון הפך ברבור, ויש מי שאוהב אותו בלהט כה רב. בשמחות ליאת

הי, אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג קליני לילדים באזור ראשלצ

שלום אפרת, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

אני מצרפת את המייל שלי לקבלת המלצות. [email protected] תודה

בוקר טוב, אנחנו נמצאים בתהליכי גירושין. יש לנו ילד בן שנתיים. אנחנו עדיין גרים ביחד באותו הבית (אני, האבא והילד), אבל מכרנו את הבית ואנחנו מפנים אותו בספטמבר. אחרי שנפנה את הדירה, אנחנו עוברים לעיר אחרת , כלומר הילד יחליף את הגן המוכר (יהיה בספטמבר בן שנתיים וחצי) מכיוון שמעבר הדירה (שכולל גם סוג של פרידה מהתא המשפחתי) וגם כניסה לגן חדש יהיו במקביל אני זקוקה להמלצה לגבי ההתנהלות. כאשר אני מאוד דואגת לבן שלי ולגבי השפעה עליו של כמה דברים במקביל. יש לי 2 אופציות ואשמח אם תגידו לי איזו עדיפה, כאשר טובת הילד היא במקום ה- 1 : 1.הילד יכנס בספטמבר לגן החדש במקביל פחות או יותר (אולי שבועיים קודם) ניכנס לדירה חדשה, סביבה חדשה , רק אני והוא – מזכירה שהשבועיים המדוברים בם בחודש אוגוסט, כלומר הילד יהיה בחופש מהגן 2. הילד יכנס בספטמבר לגן החדש ואני והילד נגור במשך 3 חודשים אצל ההורים שלי: סביבה מוכרת, בית מוכר , בה הוא יקבל המון חום ואהבה מהסבא והסבתא. ובסביבות חודש דצמבר נפרוש לדירה משלנו , כלומר יהיה לו עוד מעבר, אבל סביר להניח שכבר יסתגל לגן איזו אופציה עדיפה לדעתכם ?

שלום רב, גירושין ופירוק התא המשפחתי מהווים נקודת משבר עבור כל ילד, בין השאר גם על רקע השינויים הרגשיים שעוברים הוריו. זוהי תקופה מתוחה מאד עבור בני הזוג המתגרשים, הספוגה בהרבה חרדה, אי וודאות ואשמה. הילדים, גם אם אינם מבינים עדיין את מלוא המשמעות של הדברים, סופגים לא מעט מן התחושות הללו, וחווים את המשבר בעוצמות משתנות. מטבע הדברים, השינויים במבנה המשפחה גוררים עמם שינויים נוספים, כמו החלפת מקום מגורים והחלפת מסגרת חינוכית. ככלל, ככל שנשמרת אצל הילד חוויה של רציפות וקביעות, כך קל לו יותר להכיל את משבר הגירושין. לכן - כל סידור שיפחית את כמות המעברים שיהיה על הילד לעבור בזמן קצר - עדיף. בעיני, המעבר לבית הסבים דורש גם הוא משאבי התמודדות והסתגלות, ולכן אולי האופציה הראשונה עדיפה, כאשר הסבים משמשים משענת ועזרה בתקופה שברירית זו. בהצלחה ליאת

ד"ר שלום לילד שלי בן שלוש וחצי יש תנועה שחוזרת על עצמה ואני תוהה האם זהו OCD ומה עלי לעשות. כרגע זה בא לידי ביטוי בכך שהוא מגרד בחלק התחתון של הגב / החלק העליון של הטוסיק (אפילו שאין שום סיבה, אין פתק של המכנס / תחתון או משהו אחר שמציק) וכך , חלק גדול מהזמן הוא מסתובב עם יד אחת מאחורי הגב בתוך המכנס והתחתון בגירוד בטענה שמשהו מציק / מגרד. התופעה החלה לפני כשלושה שבועות.. ניסיתי להעיר, לחנך, להסביר - אך ללא הועיל. שאלתי - האם עלי להתעלם ולקוות שיעבור לבד? כמה זמן לתת לזה ללא התערבות? (אני פוחדת שיהפוך להרגל קבוע) האם יש מקום להתייעצות עם רופא? אם כן מאיזה סוג? רופא ילדים? פסיכולוג ילדים? (אם כן, האם לבוא למפגש כזה עם הילד או בלעדיו?) מעבר לכך מדובר בילד בריא ללא בעיות מכל סוג שהוא. תודה לך! עדי

שלום עדי, ילדים קטנים יכולים לבטא מתח או מצוקה זמנית באמצעות התנהגויות 'טקסיות' או פורקות-אנרגיה, וברוב המכריע של המקרים ההתנהגויות הללו חולפות כלעומת שבאו. אם את משוכנעת שלא מדובר ברגישות עורית לגירוי כלשהו, אני מציעה פשוט להניח לזה ולהפסיק להעיר. דווקא התייחסות-יתר היא שעלולה לתגמל בבלי דעת את ההרגל הזה ולחזקו. התעלמות עדיפה בעיני, גם אם קשה לך נורא לא להעיר. אם קיימים גורמי סטרס ידועים בחייו של הילד, רצוי לפעול להפחתתם. מעבר לכך, איני רואה צורך כרגע בהתייעצות פסיכולוגית, לפחות כל עוד לא קיימת פגיעה ממשית בתפקוד או באיכות החיים. בברכה ליאת

שלום. אני מוטרדת מהתעלמותה של ביתי בת ה-4 מאחיה בן ה-1. כשנולד היא כמעט ולא התיחסה אליו וזה עדיין ממשיך. היא ילדה חכמה ותקשורתית מאד, מה שמקצין את הניגוד הזה בהתנהגותה. ניסיתי לעודד אותה כשמתייחסת אליו, ניסיתי ליצור מצבים של פעילות משותפת ו"עזרה" שלה בטיפול בו- אך כלום. הוא פשוט לא מעניין אותה. כשהיא עושה משהו הוא מתגלגל מצחוק- ועדיים היא לא רוצה לעשות זאת שוב יותר מדי (כמו שאני רואה במשפחות אחרות). היא מתייחסת אליו ל-2 דקות וחוזרת לענייניה. הוא חמוד וצמא ליחס כמובן. מה עושים? תודה!

שלום מאיה, למרבה המזל (או הצער - תלוי את מי שואלים), אין לנו יכולת לשלוט על רגשותיהם של אנשים אחרים, גם כשמדובר בילדים שלנו. הורים רבים נבוכים ואפילו סובלים כאשר הם מגלים שהילדים שלהם לא תמיד מתים זה על זה. מסתבר שקשה לנו אפילו עם אדישות והתעלמות. תינוק בן שנה, חמוד ככל שיהיה, הוא עדיין יצור די מוגבל, שאינו יכול לספק עניין גדול אצל בני הארבע, המסתערים על העולם ופועלים בו בהתלהבות ויוזמה. בתך נמצאת בגיל שבו הזירה החברתית הופכת אטרקטיבית, ההתפתחות הקוגניטיבית מואצת, והחתירה לעצמאות וחקרנות הולכת וגוברת אף היא. הניחי לה לחגוג את כל זה, מבלי להיות אחראית לתעסוקה של אחיה הקטן. אין לי ספק שהוא נהנה ממנה גם ללא ההכוונה המיוחדת מצידך, וכל ניסיונותייך 'לשדך' בין השניים עלולים רק לקלקל. תני לקטן את היחס ותשומת הלב להם הוא זקוק, ואפשרי לבתך את כל המרחב והחופש להם היא זקוקה כרגע. אני רוצה להאמין שבבוא הזמן, ומתוך בחירה חופשית, הם ימצאו את הדרך להתקרב ולגלות זה את זו. לפעמים כל ה'קונץ' זה פשוט לא לעשות דבר :-)) ליאת

לפסיכולוגית שלום, בני בן שנתיים ושלושה חודשים. הוא מתבטא בצורה יוצאת דופן לגילו, מבין מסרים ארוכים בספרים, מדקלם שירים בעברית (ואפילו באנגלית אם נחשף מספיק פעמים לשיר, מבלי להבינו), מרכיב לבד פאזלים של 16 חלקים, מחבר שרשרת קופים במשחק המיועד לגילאי 4+ ללא קושי, בונה מגדל בן 20 קוביות ועוד... שנינו (הוריו)משכילים בסה"כ, אך לעיתים נדמה לנו כי אולי איננו מספקים לו גירויים מתאימים. אינני מעוניינת "ללחוץ", אני רוצה רק שיהיה מאושר, אך אני חוששת שגם בהתעלמות מכישוריו נעשה לו עוול. הרי זו אחריותנו לדאוג שיממש את מלוא הפוטנציאל, לא כך? בקיצור- שאלתי הינה: כיצד היית מציעה לנו לפעול כעת? תודה, נעמה

שלום נעמה, המאפיין העיקרי של הילדים המחוננים, זו הסקרנות הבלתי נלאית שלהם, שאינה יודעת שובע. הם מחפשים גרייה אינטלקטואלית בצורה אקטיבית, ולכן חשוב לספק להם סביב עשירה ומגוונת ככל האפשר, והתנסויות פעילות בסביבתם. רצוי שלא ליפול לפח הידוע של האוריינות דווקא, ולספק התנסויות המתאימות לגיל ולאורח החיים שלכם. בגיל זה אפשר לחשוף אותו לטיולים בטבע, למידע עשיר על כל מה שאתם נתקלים בדרך (צמחים, חיות, בתים, גשרים, תופעות מזג אוויר, וכיוב') והעשרה של הידע הזה גם דרך המחשב בתיווך שלכם. בקרו איתו במקומות מעניינים, כמו רפת, מכון חליבה, לול, נגריה, ספרייה עירונית, מוזיאון לילדים, סדנאות של אנשי מקצוע כגון סנדלרים, חייטים, פחחים, מסגרים, כלבנים, וכד'. חשפו אותו לסוגים רבים של מוזיקה ואמנות. העשירו את ספריית הבית גם באלבומי צילום איכותיים. שירו הרבה וספרו הרבה. נסו להימנע משימת הדגש על מספר חלקי הפאזל שהוא מרכיב או על האותיות שהוא קורא. ברוב המקרים הדברים הללו אינם עדות לאינטליגנציה גבוהה במיוחד. בברכה ליאת

כלל איננו שמים דגש על מספר חלקי הפאזל, נקבתי במספרים על מנת לכמת באופן כלשהו את היכולות הגבוהות. היכולות הן גבוהות לרוחב כל התחומים ואכן יש לו סקרנות בלתי נלאית. מעניין שרק אתמול ישבנו מול המחשב להתבונן בסוגי דינוזאורים - לבקשתו, והבוקר קראתי את המלצתך בחיוך. את כל אשר את מציינת אנו עושים באופן טבעי. אני מבינה מתשובתך שבגיל הזה זוהי פעילות מספקת. אך, האם את מכירה אולי מסגרות להורים או לילדים כה קטנים, או חומר עזר כלשהו בנושא? שוב תודה, נעמה

בני בן 4.5, לאחרונה מותח את הגבולות לכל כיוון שניתן.... כשיושבים לאכול הוא בועט בנו, יושב ברישול,קם ומסתובב. אנחנו כל פעם פונים אליו בתקיפות ומסבירים שככה לא מתנהגים, הוא מבטיח להשתפר אך ההתנהגות חוזרת על עצמה שוב ושוב. לפעמים הוא גם חוטף דברים לדוג' לחם או גבינה מגורדת שאנחנו שמים בשולחן בצורה מאוד מוגזמת כך שאנחנו נאלצים להרים את הדברים מהשולחן ע"מ שלא יחטוף בלי בקרה (מבחינתו הוא ישים את כל הגבינה על הפסטה או יאכל את כל החלה של שבת או את כל החבילה של השוקולד)..... זה מגיע למצבים שאנחנו מעדיפים לא לשבת איתו בבתי קפה. חוץ מזה כל דבר בבית זה מלחמה - להתלבש, להתקלח, ללכת לישון וכו'. כשהולכים ברחוב הוא כל הזמן בורח ומסרב לתת לנו יד. אנחנו מוצאים את עצמנו כל הזמן צועקים ומתעצבנים והחיים פשוט בלתי נסבלים. איך מלמדים אותו לדחות סיפוקים ולהציב גבולות בצורה יעילה? אציין שלפני 3 חוד' נולד לו אח אבל ההתנהגות הזו החלה כבר מגיל 3.5 (עוד בתחילת ההריון) ורק הולכת ומחמירה.

שלום שיר, עם או בלי קשר להתנהגותם של הילדים, מי שממונה על הגבולות בבית הם ההורים, והם גם אלה שקובעים את מידת ה'אלסטיות' שלהם. ילד שמתנהג בשובבות, בפראות או בסרבנות הוא ילד ש*יכול* להתנהג כך. ילד שמישהו מאפשר לו להתנהג כך. האחריות לחינוכו של הילד היא עלינו, ההורים, ויש לעשות זאת במעשים ולא בדיבורים. קשה לתת הדרכת הורים מפורטת מעל גבי הפורום, אך אם ניקח לדוגמא את הרגלי השולחן - אין לאפשר לו לחטוף דברים ולאכול את *כל* הגבינה או החלה. ברגע שהוא מתנפל על הגבינה המגורדת, הוציאו אותה מידו, ואמרו בשקט "אני אעזור לך לשים גבינה במידה הנכונה". אם הוא בוכה או משתולל, הציעו לו לבחור "אתה יכול לשבת איתנו ולהתנהג כמו גדול, או לקום עכשיו ולאכול אח"כ לבד. נשמח אם תישאר איתנו". כאשר אנחנו מוותרים פעם אחת, הילד ימשיך לנסות אותנו, ולכן העקביות והנחישות הן שם המשחק. באופן דומה, לא כדאי ולא צריך להיכנס למלחמות על מקלחת. אומרים פעם אחת, ואז, אם הוא לא מגיע ברצון, לוקחים אותו למקלחת גם מול מחאה. כשתפעלו בשקט ובעקביות, לא תגיעו למלחמות. בכנות, אני ממליצה מאד במקרים כמו שלכם, להגיע להדרכת הורים קצרה, שתכוון אתכם ביעילות להשגת סמכות ללא מאבק וכעס. זה אפשרי וכדאי. בהצלחה ליאת

שלום רב בתי בכיתה א' לפני שבועים החלה אצלה בעיה היא לא יכולה להתאפק בכלל (שתן בלבד) . אני נחליפה לה בגדים כל רגע וזה יכול להגיע למצב של 7 פעמים ביום יש לציין שהיא היתה גמולה מגיל 2.5 ולא היתה בעיה עד כה. מה אפשר לעשות ?

שלום רוז, הפתאומיות שבה הופיעה הבעיה, והאקוטיות שלה, מחייבות - לפני הכל - בירור אצל רופא הילדים שלכם. לפעמים גם דלקת בדרכי השתן יכולה לתת תמונה כזו. בינתיים - לעשות הכל כדי לא לכעוס. השתדלי להיות סבלנית ורגועה, ולשדר גם לבתך את הביטחון בכך שזה יחלוף. בברכה ליאת

ליאת היקרה, שלום! אני פונה אליך, כי אני נורא לחוצה ומבקשת את עזרתך. יש לנו בן מקסים, כובש אמיתי, חייכן ומתוק. היום הוא בן 3.5. מבקר בגן דו לשוני , עברית ורוסית. הוא מראה קושי שפתי, גם בהבנה וגם בהבעה. לפי אבחון של קלינאית תקשורת, האיחור הוא כ9 חודשים. הוא לא ממש מחבר משפטים ולפעמים יש לי הרגשה שהוא לא מבין את כל מה שאומרים לו. מצד שני יש לו זיכרעם מעולה, יכולת למידה וחוש הומור מדהים. אנחנו מבקרים אצל קלינאית תקשורת כבר חצי שנה עם שיפור טוב. הומלץ ע"י י רפואת התפתחות הילד על אבחון אצל פסיכולוגית ילדים. אני קצת בחששות, שמעתי הרבה פיטבקים על הפסיכולוגים ובינהם גם לא טובים. בבקשה ממך, האם את חושבת שבאמת יש צורך באבחון הזה או שבנתיים אפשר להסתפק בטיפול אצל קלינאית תקשורת התרגול בבית? המון תודה, אנחנו פשוט לא מנוסים בנושא הזה.

שלום אירנה, בקרב הפסיכולוגים, כמו אצל כל בעלי המקצוע האחרים עלי אדמות, יש טובים יותר ופחות, ולכן רצוי להשתדל להגיע אל הטובים, בעקבות המלצות. ובכל זאת, במכון להתפתחות הילד יש בדר"כ פסיכולוגים התפתחותיים טובים ומקצועיים, ובעיני שווה לעבור אבחון שם (גם משיקולי עלות). באבחון, פוטנציאל הנזק נמוך מאד, ואפשר להתייחס אל הדו"ח כאל המלצה וכיוון פעולה. אני חושבת שאם קיימים חשדות לעיכוב התפתחותי על רקע אורגני או רגשי - כדאי להבין מה המקור ולטפל בו כמה שיותר מוקדם. נסי לברר עם עצמך ממה בעצם את פוחדת כ"כ, ולהתגבר על כך לטובת הילד. אבחון אינו "גזר-דין", אלא דרך לספק תמונת מצב מפורטת ועכשווית, וניסיון לשרטט המלצות לטיפול בהתאם לתמונה שהתקבלה. את מוזמנת לעדכן :-) ליאת

ליאת, תודה רבה על תשובתך. אני מאוד לחוצה ולא מפסיקה לחשוב על המצב הזה. יש עוד דבר שמדאיג אותי. אם מרטין יושב לצייר, הוא בדרך כלל בוחר בצבע שחור. קראתי כבר המון כתבות ומאמרים בנושא והבנתי שזה מיתוס ולא אומר שום דבר רע. אך אני עדיין מודאגת. כל זמן מחפשת מה לא בסדר אצלי או אצל בעלי. חשוב לציין שמקטין הוא בן יחיד ונכד יחיד. הוא נמצא באוירה של אהבה , חום ופינוקים. אז מה לא בסדר? הוא מכיר את כל הצבעים, אבל הכי מעניין אותו שחור. אולי הוא מרגיש תסקול מזה שקשה לו לתקשר?

קיבלתי המלצות חמות על עובדת סוציאלית שעושה פסיכותרפיה. אני שוקל בחיוב ללכת אליה. אני מרגיש שאני באמת צריך לדבר עם מישהו על נושאים שכואבים לי. אני מבקש שתבהירי לי: מה ההבדל בין טיפול אצל פסיכולוגית קלינית כמוך, לבין פסיכותרפיה?. האם טיפול פסיכולוגי מעמיק ורציני יותר?. לדעתך, פסיכותרפיה אצל עובדת סוציאלית יכולה להועיל למטופל?. עם היד על הלב, עדיף לי ללכת לפסיכולוגית או לעובדת סוציאלית שעושה פסיכותרפיה, בהנחה ששתיהן רציניות ומכובדות?. מעריך אותך מאוד, ומחכה לתשובתך. הקוסם.

שלום ידידי, עו"ס קליני שסיים בי"ס לפסיכותרפיה הוא מטפל לכל דבר, והוא שווה ערך (פורמלית) למטפל שהוא פסיכולוג קליני. איני רואה כל הבדל בין השניים, וממליצה לך להיעזר במטפלת הטובה שמצאת. מישהי שאתה מחבב ומעריך טופלה בעצמה לפני כמה שנים טובות אצל עו"ס קלינית, שעזרה לה מאד. מקווה שזה ישתחזר גם אצלך. :-) בהצלחה ליאת

ילד בן 4 וחצי. הבכור במשפחה ילד שמח ופרפקציוניסט. הגננת טוענת לבעיה בדחיית סיפוקים המביאה לתסכול מתמשך. התסכול מתבטא בכך שהוא בוכה,מציק לחברים.. קשה לו כשאומירים לו שמישהו אחר יעשה מעשה או יענה תשובה במקומו (אם זה בשעת ריכוז בגן) איך מתמודדים?

שלום יערה, היכולת להתמודד עם תסכול ולדחות סיפוק מתפתחת ומשתכללת עם הגיל. זה לא משהו שנולדים איתו (אם כי למזג המולד קיימת מידה של השפעה על עוצמת התגובה). יש לנו, כהורים, תפקיד מרכזי ב'אימון' הילד לאיפוק, התגברות ועמידה בתסכולים. בלשון פשוטה: כאשר אנחנו מפנקים ומרשים לילד לעשות מה שבא לו (או כמעט תמיד מה שבא לו), הוא לא לומד לוותר, להתחשב ולדחות סיפוק. כאשר אנחנו מציבים לילד גבולות, ומאלצים אותו להמתין, להתאפק, להתמודד עם "לא", אנחנו למעשה עוזרים לו להתפתח רגשית ולמוד שהוא והצרכים שלו אינם מעל לכל. אני ממליצה לך לקרוא כאן, בפורום, ובאתרי הורות נוספים על הצבת גבולות נאותה, אך הטוב ביותר הוא לפנות לפגישה או שתיים של הדרכה הורית בנושא גבולות. בדר"כ זו הדרך היעילה והמהירה להשיג שיפור בנושא. בהצלחה ליאת

שלום אני גננת בגן תקשורתי ורציתי לקבל רעיונות למשחקים ופעילויות שמטרתם שיפור ביכולת דחיית סיפוקים

הי הילד שלי בטיפול כבר שנה אצל פסיכולוג פרטי. הוא סובל מאנקופרזיס. אחרי שנה אין תוצאות (היינו ביועץ לפני זה - גם אצל עובדת סוצאלית והדריכה אותנו בשיתה של פרסים וכ שהיה כישלון. הוא סובל סך הכל שנתיים מהבעיה והוא עכשיו בכיתה ג. . הפסיכולוג הוכחי ממליץ להמשיך את הטיפול. הבעיה מאוד קשה - מאוד קשה לכולנו לתפקד ולא יודעים לאן לפנות. הזמנתי תור לפסכיאטר של הקופה - אבל יש מקום רק בעוד 3 חודשים. הפסיכולוג לא מציע אפרשריות אחרות חוץ משנהיה סבלניים עם הילד ושהוא ימשיך את הטיפול. אני מרגישה שהמצב כבר מוזנך אבל לא יודעת מה לעשות - ולמי לפנות...

שלום אלה, אנקופרזיס היא הפרעה עקשנית מאד וקשה לטיפול. ברוב המקרים, ההתערבות הטיפולית מכוונת לשיפור דפוסי התקשורת בבית, ולשינוי תפיסותיהם של ההורים ביחס לילד וביחס לבעייתו. תופעת ההצטאות עצמה חולפת בסופו של דבר, וחשוב שהיא לא תותיר נזקים לטווח ארוך בדימוי העצמי והחברתי של הילד ובשיווי המשקל המשפחתי. נסו להישאר בטיפול וללמוד להביט על הילד ועל הבעיה שלו באור סלחני ורך יותר - כמו שהמטפל שלכם מציע. אולי תעזור לך ההמשגה הרואה באנקופרזיס קריאה להורים האומרת "תאהבו אותי, טפלו בי וגעו בי גם (ואפילו) כשאני מלוכלך ומדיף ריח לא נעים". אני יודעת כמה זה קשה, ומעודדת אתכם להמשיך באהבה ובסבלנות עד שזה יחלוף. בברכה ליאת

ילד שסובל מהצטאות סובל בעצמו מאוד וכל סביבתו עלולה לסבול, לכן כדאי לטפל ולא להזניח, כפי שאתם עושים. אם יורשה לי להציע עוד כיוון - טיפול קוגניטיבי ובעיקר התנהגותי שמתבסס על שתי הנחות: האחת: שינוי בהרגלי ישיבה, השנייה: אימון השרירים הטבעתיים + תוכנית חיזוקים. המומחית מספר אחת בארץ (שהיא מקסימה בפני עצמה) היא הפסיכולוגית אסתר כהן מהאונ' העברית. היא יכולה גם להפנות למטפלים אותם מדריכה, אם היא מלאה. לטעמי - אם טיפול בן שנתיים לא מועיל (לפחות בנושא הספציפי) כדאי לשנות כיוון ולנסות משהו אחר. יחד עם קבלה ואהבה של הילד, כמובן. בהצלחה!!

שלום, ביתי בת שנתיים ושמונה חד'והיא מכה אותי פעמים רבות. תגובתי היא חריפה וברורה אך עדיין היא נהנית מכך וממשיכה עד שלבסוף אני צריכה לאחוז בה בכוח רב ולצעוק שתפסיק. הדבר גורם לי להתפרץ עליה באופן קשה ואני נשארת עם רגשות אשמה כבדים על כך שהיא בוכה. אני חסרת אונים לחלוטין. מה אפשר לעשות עם העניין הזה? אני לא מוכנה בשום אופן שהיא תכה אותי.גם לגבי הכאת אחרים אני מאוד נחרצת איתה אך הדבר גורם רק להחמרה: ברגע שמעירים לה היא ממשיכה ביתר שאת. מתסכל!!!!!! אני אובדת עצות.

שלום מירב, בתך מתקרבת לגיל שלוש, ובגיל זה ילדים כבר יודעים שאסור להרביץ. לתחושתי, ולאור זה שאת מציינת את ההנאה שלה מכך, נוצר כאן סוג של משחק, אשר בו היא בודקת את הסבלנות והגבולות שלך. לכן, אני מציעה לך לעשות בדיוק את מה שאת עושה *בסוף*, אך להקדים זאת לרגע בו היא מנסה להכותך בראשונה. שימי-לב: את אומרת לנו שאת לא מוכנה בשום אופן שהיא תכה אותך, אך בפועל (גם את זה את אומרת) היא מכה אותך פעמים רבות! לכן, הרבה לפני ההתפרצות, עלייך לפעול מייד מול הניסיון הראשון, לרסן אותה בתקיפות (לא בכעס ולא בתוקפנות - בתקיפות ובנחרצות!), ולומר בקצרה בארשת חמו?רה "אני לא מרשה לך להרביץ!". זה לא מספיק להעיר - אלא לפעול. עשי זאת ככל שיידרש, ואם צריך התרחקי ממנה פיזית. כאשר בתך תלמד שאין לה פרטנר ל'משחק', סביר שהוא יפסיק לעניין אותה וייפסק. אם את חושבת שלא תצליחי לבד, פני להדרכת הורים קצרה, ולמדי לעשות זאת נכון. בברכה ליאת

שלום, בני בן החצי שנה התחיל להרביץ לעצמו בראש בזמן ההאכלה... בהתחלה הוא היה נותן מכות לבקבוק אח?כ עבר להרביץ בראש וגם למשוך לעצמו השיער.. אני קצת מוטרדת מזה אשמח לקבל תשובה בהקדם

שלום לא קיבלתי מענה לשאלתי מישהו יכול לענות בבקשה

שלום אלינור, תינוקות וילדים קטנים יכולים להכות את עצמם בראש או לחבוט את ראשם בקיר/ברצפה/בדופן המיטה - כדרך לפרוק מתח או להירגע. בדר"כ אין בפעולה זו כל סכנה ממשית לילד, והתופעה חולפת מאליה. שבת שלןם ליאת

לאור התפתחויות עם הילד ובהמלצת פיסכולוג ביה"ס אנחנו זקוקים לפסיכאטר באזור אשדוד יש המלצה?? אשמח לתשובה

שלום ליאת, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, אני אם יחידנית לשניים. ילד בן שנה ועשרה חודשים ותינוק בן חודש. אבי נפטר לפני כשבוע וחצי באופן פתאומי לחלוטין. בני בן השנה ועשרה חודשים היה מאד מאד קרוב אליו. ממש גדל איתו מהיום הראשון. הם עשו המון דברים ביחד במשך ימים שלמים, אבי נהג להרדים אותו, להאכילו, לשחק איתו ועוד ועוד. (כמעט דמות אב בהתאם למצב המשפחתי שלנו). בני שואל כמעט כל יום איפה סבא, במיוחד כשהוא רואה חפצים שקשורים אליו או שמישהו מצלצל בדלת וכו'. הסברתי לו שסבא הלך רחוק ולא יכול לחזור אך הוא שומר עליו ואוהב אותו תמיד. גם הראתי לו תמונות של סבא והוא רצה לראותן שוב ושוב. יש לציין שמדובר בילד מאד מפותח לגילו ויחד עם זאת הוא בשלב שאיני יודעת מה הוא מבין ומה לא, המשפטים שלו הם בני 2-3 מילים לכל היותר. ברצוני לדעת האם ההסבר שנתתי מספיק והאם יש עוד משהו שאני יכולה לומר לו/לעשות? תודה!

הילה יקרה, קבלי את תנחומי על מות אבא. אני יודעת כמה קשה לאבד הורה, במיוחד כאשר אנחנו עדיין כ"כ זקוקים לו. זה אובדן עצום לך ולילדייך - בזה אין ספק. כאשר אנו נדרשים לתקשר את המוות לילדינו הקטנים, אנו נוטים לחשוב כיצד לרכך עבורם את הידיעה הקשה, ואיך להימנע מפחדים או זעזוע נפשי. לעיתים, דווקא הניסיונות הללו מובילים לאמירות או רעיונות שעבור הילד הקטן נשמעים מבלבלים, עמומים או מפחידים. לכן, אני מציעה להגיד לילד בכל גיל את האמת הפשוטה, בלי 'סלסולים' או קישוטים, בלי רעיונות מופשטים על עלייה לשמיים או לגן עדן. משהו כמו - סבא שלנו, שנורא אהבנו, מת פתאום ובגלל זה כולנו בוכים ועצובים. מי שמת לא מרגיש כלום, לא כואב לו כלום, והוא נח בשקט בבית הקברות. מי שמת גם לא חוזר אלינו, אפילו שהוא נורא אוהב אותנו ואנחנו אותו. נוכל לזכור את סבא כל הזמן, להסתכל בתמונות שלו, בסרטי הוידאו שצילמנו, ובטח נתגעגע אליו מאד, אבל לא נוכל לראות אותו יותר. זה עצוב מאד ואפשר גם לבכות. אבל יש לנו את סבתא, יש לנו משפחה שאנחנו אוהבים, ויש לנו זה את זו - וזה מאד עוזר לנו להתגבר". את, כמובן, יכולה לעשות התאמות ושינויים, אך בעיני זו הרוח הכללית. עצוב, אמיתי, אבל מאד מניח את דעתם של ילדים קטנים. שולחת לך חיבוק מנחם, ומקווה שתוכלו לעצב. ליאת

שלום ליאת, בני, בן כמעט 5, הוא ילד עצבני. הוא נוטה להתרגז ממש בקלות, על כל דבר קטן. זה מאוד מתיש ובעיקר מתסכל: מה עושים? מאז שאני זוכרת אותו הוא כזה. פשוט נולד עם אופי רגזן. איך אפשר לעזור לו למתן את הרוגז הזה? שמתי לב שזה קורה גם בגן ולא רק בבית, וגם הילדים בגן שואלים אותו למה הוא עצבני כ"כ... תודה לך, נויה

שלום נויה, לטמפרמנט המולד שלנו יש השפעה ארוכת טווח, והוא צובע במידה רבה את התגובתיות שלנו לאורך שנות ההתפתחות ואף לאחריהן. אין מה לעשות - יש אנשים שנולדו עם מזג סוער יותר, ולכן גם מופע הכעס שלהם עוצמתי יותר. אחד הדברים שיכול להוציא מהדעת אדם כועס, זה תגובות לא מת?קפות, או כאלה שמבקרות את הכעס ושופטות אותו. לכן, לדעתי, הכיוון הוא לא לנסות למתן את הכעס, אלא את התגובות שלו. כלומר - לא הייתי אומרת לו "אין לך על מה לכעוס" או "לא עשו לך שום דבר" או "למה הכל אצלך תמיד רגזני כ"כ" או "למה ילדים אחרים לא כועסים, תיקח דוגמא מהם". במקום זאת הייתי דווקא מתקפת את הכעס ונותנת לו הד ("אני רואה כמה אתה כועס עכשיו, ומבינה כמה זה קשה לך"), ומנסה לעזור לו להגיב בדרך שאינה הרסנית. "בוא נחשוב מה אפשר לעשות כשכל כך כועסים. בוא ננסה לחשוב מה יעזור לך עכשיו". ברמה הפרקטית, הכיוון צריך להיות מציאת ערוצי פורקן לגיטימיים, כמו שק אגרוף, פעילות גופנית נמרצת או מרגיעה (מה שעושה לו טוב), שיחה, עזיבה של הסיטואציה המעצבנת, ואפילו בכי קצר שיכול לשחרר. כאשר אנחנו - כמבוגרים - עוזרים לילד להבין מה קורה לו, לקרוא לזה בשם (כעס, אכזבה, תסכול, קנאה, עצב, עלבון, וכד'), ולזהות את זה בזמן אמת - אנו עוזרים לו להיות בוגר ומווסת יותר מהבחינה הרגשית. בהצלחה ליאת

הי, אני אמא לילדה בת 7 מקסימה וטובה. אקצר: בתי צריכה המון שליטה, הולכת אחר החוקים בצורה קצת עיוורת (אין עיגול פינות), אוהבת להכתיב את הטון, יפה וחברותית מאוד. בבית הספר בעלת ציונים טובים וגבוהים. היא חסרת ביטחון הולכת אחרי מלכת הכיתה ונפגעת ממנה כל הזמן, כועסת על כל דבר שקורה גם אם חסר חשיבות, נפגעת ובוכה תמיד כשאנו בחברת יותר מילד אחד, כשהכעס והתסכול גדולים מדי מגיעה עד כדי הכאה עצמית. מאוד מפריע לה חוסר סדר, מאוד חסרת סבלנות: אם אני מסבירה משהו לאחר דקה כבר נמאס לה להקשיב, שיעורי בית היא עושה בחופזה (אמנם בהצלחה), לומדת כעת פסנתר אך אין לה סבלנות לשבת לנגן יותר מחמש דקות אך אינה רוצה להפסיק את השיעורים. רואה יותר את חצי הכוס הריקה מאשר המלאה, נוטה להאשים אותי בהרבה מאוד מצבים. יש לה אחות קטנה שנולדה לפני כשנתיים ועכשיו כשהחלה להיות יותר וורבלית וחברתית, זה קשה לגדולה והיא כועסת עליה המון שהיא לא מקשיבה לה... בתי מלאה קצת בגוף ובזמן האחרון החלה לראות זאת ולומר שאולי צריכה להתחיל דיאטה - אני מפחדת שהיא תגיע לאנורקסיה בגלל נטייתה לשליטה ופרפקציוניזם (אנו כל הזמן אומרים לה שהיא נהדרת ויפה וחתיכה וחכמה ואחות טובה). לפני כמה שנים עברנו למדינה אחרת: היתה פרידה קשה מהמשפחה, אחת הסבתות נפטרה (היה להן קשר נהדר), יש שיחות עם המשפחה בארץ ומגיעים לבקר אך החוסר מורגש. האם יש לכם עיצה בשבילי, מה לעשות, איך לנהוג, מה לומר. האם יש צורך בטיפול מתערב חיצוני ואם כן מהי מטרתו? ואיזה טיפול חיצוני מומלץ שהרי יש אפשרויות מגוונות. תודה רבה וסליחה על האורך...:-))

שלום אורית, הייתי בודקת אפשרות של אבחון (ADHD-הפרעת קשב וריכוז עם פעלתנות יתר), ופועלת בהתאם להמלצותיו. בעיני, לפני שפונים לטיפול, חשוב להבין מה מקור הקשיים, והתיאור שלך 'מריח' כמו משהו שיכול להתאים לנושא של טווח קשב מוגבל והאימפולסיביות הנלווית לו. גם אם כרגע התפקוד שלה בביה"ס הוא טוב, רצוי לעזור לה כדי שלא תהיה נסיגה עם העלייה בדרישות. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת ה-6 מאוננת כבר מגיל מאוד צעיר, למן ההתחלה לימדתי אותה שזה דבר נעים אבל פרטי שאפשר לעשותו רק כשהיא לבד בחדר שלה, מה שכן אני מעודדת אותה תמיד לדבר איתי על כל דבר ובכל נושא ומשתדלת שתמיד יהיו לי תשובות. אתמול היא הותירה אותי בלי תשובה כי מעולם לא נתקלתי במקרה כזה - היא אומרת שכשהולכת לישון וכשקמה מרגישה תחושה שכאילו בורח לה פיפי (אבל אין לה פיפי) ואז היא "חייבת" לאונן כדי שהתחושה תיעלם וזה לא נעים לה, מה שהבנתי ממנה שהאוננות לא נעימה לה וחייבת לעשות זאת כדי להעלים התחושה הלא נעימה...האם יש לך מושג איך להתייחס לעניין ומה אני יכולה לעשות כדי לעזור?

שלום רב, אם את חושדת שמדובר בעייה רפואית, התייעצי עם רופא הילדים. אם לא, הניחי לה לפתור את אי הנוחות בדרכה, ובלבד שזה יקרה בפרטיות. בברכה ליאת

אני אימא לילדה בת עשר. היא עזרה לחברה שלה לשמור על אחיה הקטן, וראתה שהיתה לו זיקפה. היא שאלה אותי לפשר הדבר, והסברתי לה שזה טבעי: שלפעמים הפין נהיה גדול, ולפעמים הוא קטן. ההסבר שנתתי לה סביר לדעתך?. אם אני צריכה לומר לה משהו אחר, בבקשה תכתבי לי. יכול להיגרם לה נזק נפשי, מכך שבגיל כזה היא ראתה פין זקור?.

שלום רננה, איני רואה כל נזק שיכול להיגרם לילדה שלך, וההסבר שלך בהחלט ממצה עבור ילדה בת עשר. בברכה ליאת

אנו הורים ל 2ילדים(20,15). הילד הגדול(חייל) מזמין את חברתו אלינו ונכנסים לחדרו, נועלים את החדר לכמה שעות , מחשיכים את החדר, שמים מוזיקה ועושים אהבה. לנו כהורים מאוד מפריע הנושא(במיוחד שיש עוד ילד קטן בבית) שאשתי מנקה את החדר שלו היא רואה קונדומים לאחר שימוש ניירת וכו'. הרגשתינו היא שהחדר הוא כמו חדר בבית מלון עם כל המשמעויות. דיברנו עם בננו על הנושא והוא טען שאין לו היכן לעשות זאת וכמובן אין לו כסף כי הוא חייל. היינו שמחים לשמוע תגובות של הורים לנושא בברכה

שלום גארי, נדמה לי שבגיל 20 מן הראוי לאפשר לילד שלנו את הפרטיות המתבקשת, מבלי לבלוש ולברר מה בדיוק הוא עושה מאחורי הדלת הסגורה. העמדה הזו - לפחות בעיני - צריכה להיות מוצגת גם לאח הצעיר, מילולית או לא מילולית. עם זאת, אני ערה לכך שהתפיסות ביחס ליחסי מין משתנות מאד ממשפחה למשפחה, והן תלויות תרבות ודת. אם זה מאד מפריע לכם, שוחחו עם בנכם והביעו את ההסתייגויות שלכם, אך קחו בחשבון שהאפשרויות האחרות העומדות בפניו יכולות להיות מפוקפקות, יקרות או מסוכנות. במקרה שתבחרו להתיר לו את הפרטיות בבית, מותר וצריך לדרוש שה'שאריות' שהם משאירים אחריהם חייבות להיות מסולקות אל הפח, כדי שכהורים לא תצטרכו להיתקל בהן או לפנותן (האמת, יש דברים שאם לא ממש מתאמצים לחפש -לא מוצאים. אפשר לרוקן את הפח שבחדרו בלי לעמוד מקרוב על תכולתו. גם זו דרך להימנע מעוגמת נפש). בשמחות ליאת

מחפשת פסיכולוג (עדיף גבר) ת"א והמרכז שיכול להתאים לטיפול בילד מחונן, ילדותי בהתנהגותו, לא רגוע מתקשה בהתארגנות ועוד...

שלום יעל, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

האם פסיכולוגית חינוכית מתאימה לטיפול בילד עם קשיים רגשיים? מה בעצם ההבדל בין פסיכולוגיה קלינית לפסיכולוגיה חינוכית?

שלום רונה, מעתיקה למענך את ההגדרות מויקיפדיה - פסיכולוגיה קלינית - עוסקת בניתוח ופתרון בעיות נפשיות והפרעות התנהגות. פסיכולוגיה חינוכית - עוסקת בחקר תהליכים חינוכיים מנקודת מבט של הפרט המתחנך או של הפרט במסגרת החינוכית. תחום זה מתמקד גם במערכת יחסי הגומלין בין הפרט ובית הספר. כמו שאת ודאי מבינה קיימת לא פעם חפיפה בין התחומים, ויש זליגה מכאן לכאן. בברכה ליאת

שלום ליאת, אני מתעניינת בטיפול במשחק. רציתי לדעת אם יש גוף שמסמיך אנשים לעסוק בזה, או אם יש איזה חוק שקובע למי מותר לעסוק בתחום ואיזו הכשרה היא תנאי מקדים לכך. חיפשתי קצת חומר ולא מצאתי כלום. ראיתי שיש עמותה שמטפלת בדיוק בשאלות ששאלתי, אבל לא ראיתי שהם מציעים תשובות, וכשחיפשתי מטפלים שחברים בעמותה, כדי לבדוק מה ההכשרה שלהם ולקבל רעיונות, נתקלתי בבעלי תואר ראשון בפסיכולוגיה עם כל מיני תעודות של קורסים ודברים שאני לא יודעת לשפוט אם הן קיקיוניות או לא. אני יודעת שההכשרה של פסיכולוגים של הילד היא הכשרה מקיפה, אבל האם גם באופן ספציפי לכל מיני שיטות ואסכולות ורקע תאורטי ומעשי בתרפיה במשחק? (או רק קורס וחצי?) הצצתי לאתרים בארה"ב ושם זה נראה הרבה יותר ממוסד ומוגדר.. אני אפילו לא יודעת לומר לעצמי מה יקרה אם אלמד כמה קורסים/השתלמות/לימודי תעודה שם ואחזור לכאן.. לא יודעת אם זה יהיה מוכר (ועל ידי מי?) :-) בקיצור.. בלבול גדול. אם את מכירה ויודעת קצת על התחום, אשמח לעצתך! תודה, ליאל

שלום ליאל, למיטב ידיעתי, מי שמורשים לטפל בילדים (כולל תרפיה במשחק) הם פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים קליניים (עם תואר שני!) שעברו הכשרה נוספת, ומטפלים בהבעה המתמחים בתחום ספציפי ורותמים אליו גם אלמנטים משחקיים. מאחר שחוק הפסיכותרפיה עדיין לא נאכף, יש גופים שונים המציעים קורסים שאמינותם מוטלת בספק. ליתר ביטחון תוכלי לבדוק במשרד הבריאות, ולברר מי מהגופים הללו מוכר ומורשה. אני אישית בעד המסלולים הקונבנציונלים, שגם אם נראים תחילה ארוכים ומפרכים - הם דרך המלך אל המעשה הטיפולי. בהצלחה ליאת

היי אני בת 13 ועוד מעט 14 אני אוכלת שיער בלי להשים לב וגם אם תשומת לב ..(פעם כך ופעם כך ) ואני רוצה להפסיק אם זה! אני הסתפרתי לשיער קצר ועדייו אני מוציאה ואני לא רוצה יותר קצת מזה. הלכתי לפסיכולוג וזה לא עזר מה אני עוד יכולה לעשות ? יש שיטה בבית ? אני רוב הזמן עם כובע אבל זה לא הולך לי !

שלום אנונימית, את מתארת סימפטום שיכול להתאים לשתי הפרעות שונות. האחת, נקראת "פיקה" והיא מאופיינת בדחף לאכול דברים שאינם 'אכילים', והשניה נקראת "טריכוטילומניה", והיא מתאפיינת בדחף לתלוש שיער מהקרקפת או מאזורים אחרים כמו הגבות והריסים. אני מציעה להגיע לאבחון מסודר אצל פסיכיאטר ילדים, שיוכל לאבחן במדויק ממה את סובלת, ולהמליץ על ההתערבות הטיפולית המתאימה. בכל הכנות, אני סבורה שאם הטיפול אצל הפסיכולוג לא עזר לך, גם לי יהיה קשה מאד לעזור לך ממרחק, ולכן הכתובת היא כאמור פסיכיאטר שיוכל לאבחן במדוייק את המקור לתופעה ולהציע טיפול. לעיתים, מה שנח תחת ההתנהגות הזו, הן רמות גבוהות של מתח וקושי לפרוק אותו ביעילות. במקרה כזה, מה שיכול לעזור הן מיומנויות של עמידות במצוקה ו-וויסות רגשי. פני לקבל עזרה. ליאת

הבן שלי בן 9 אובחן כסובל מהפרעות קשב וריכוז ולקות תקשורת הוא מטופל בקונצרטה אשר גורמת לו לתלוש את הריסים והגבות ולא מונעת ממנו את התקפי הזעם וההתפרצויות הקשות ...וגם לא ממש משפרת את רמת הריכוז שלו... השאלה שלי האם לא כדאי לתת לו במשולב או כתחליף תרופות הרגעה? כי שהוא רגוע הוא גם מרוכז וגם אפשר לתקשר איתו בצורה מעולה.... אני מעדיפה ילד רגוע ושליו (גם אם זה באמצעות תרופות הרגעה) ולא ילד שאמור להיות "מרוכז" בעקבות התקונצרטה שבכלל לא מונעת ממנו את התקפי הזעם "העצבים" וההתפרצויות... תודה..

שלום לך אם מודאגת, לצערי לא אוכל לעזור ולייעץ לך בנושא התרופתי. שאלות בתחום זה יש להפנות לפסיכיאטר ילדים. ממליצה לך לחזור למי שרשם לכם את הקונצרטה, ולשתף אותו במחשבותייך. אל תפעלי על דעת עצמך, אך הביעי את עמדותייך מול הרופא ודאגי שייקח אותן בחשבון. בהצלחה ליאת

לליאת שלום! ביתי בת 14 ועולה לתיכון היא ילדה חכמה אך לא חברותית במיוחד יש לה שבע חברות בלבד , הבעיה היא שהן עולות לתיכון אך רק היא ועוד אחת מיועדות למגמה גבוהה(רב תחומית) ונורא קשה לה עם הידיעה הזו וכל הזמן היא מתרצת לעצמה שהיא רוצה ללכת למגמה נמוכה כי אין לה עצבים ללמוד הרבה כפי שתצטרך,ובשביל מה היא צריכה הרבה יחידות, אמרתי לה שלרדת מגמה תמיד אפשר והיא יכולה להכיר חברות חדשות, אך היא בשלה, החברה היחידה שאמורה להיות אתה רוצה ללכת למגמה רפואית אך ביתי לא מעוניינת כי היא פוחדת מדם וניתוחים,אני בדילמה מאד קשה כיצד לנהוג הצעתי לה שתדבר עם היועצת שבתיכון אפילו בפגישה נפרדת אך לא מוכנה בשום אופן,בחטיבה היא הופרדה מהחברות שלה ( חלק באשמתי שהיום אני מצרה על כך)ועכשיו היא גם נאלצת להיפרד ונראה לי שהיא בלחץ כי היא מוכנה אפילו לרדת לרמת לימודים הכי נמוכה העיקר להיות איתן,מה דעתך? מה עלי לעשות?

שלום מירב, בגיל הנעורים, הנושא החברתי מקבל חשיבות עליונה, והוא מעסיק ומכוון את ההחלטות של המתבגרים הצעירים יותר ממה שאנו משערים. את מציינת שבתך אינה חברותית במיוחד, אך בעיני שבע חברות טובות זה לא מעט. לפני שאת פועלת, אני מציעה לעשות הכל כדי להבין את המניעים האמיתיים להתנגדות שלה, ולנסות לכוון את המאמצים שלך אל ה'אויב' האמיתי. כלומר, לפני שאת משתכנעת שמדובר במוטיבציה חברתית, שווה לבדוק את האפשרות לפיה היא מתמודדת עם עומס של ציפיות אקדמיות שמכבידות עליה. מה שאני מציעה, זה לנסות לבסס מעין 'עסקה' ביניכן, ולקבוע (כמו שעושים בתכניות חיסכון בנקאיות) נקודות יציאה, בהן היא תוכל לקבוע אם היא ממשיכה או יורדת למגמה קלה יותר. עשי זאת מתוך עמדה מכבדת, והבטיחי לה שתהיי קשובה לרצונות שלה בכל שלב. החלק שלה ב'עיסקה' הוא להתחיל מהמקום הגבוה ביותר, התואם כרגע את כישוריה. אני מאמינה שעם רצון טוב ומידה של דרגות חופש, גם נערה עקשנית תהיה מוכנה לנסות. בהצלחה ליאת

לליאת שלום! האמת שאני ממש לא מלחיצה אותה לגבי מגמה מסוימת , וגם אמרתי שתמיד היא יכולה לרדת , (את יודעת ילד שלישי עם הנסיון של הראשונים שבגללי...) כי בסופו של דבר היא תלך למגמה שהיא תבחר רק חבל שעם יכולות כמו שלה לא להתקדם בחיים ולהקל על עצמה את עתיד הלימודים וכל זה רק בגלל חברות שבכל מקרה לא יתנו לה להיות שם מבחינה פדגוגית , אבל נראה יום ה יש מפגש עם ההורים אולי ביחד ננסה לבדוק את הנושא,. תודה ליאת

שלום רב בתי בת 5,עד לפני כמה חודשים אינה פחדה מחיות כלל. נכון להיום היא מפחדת מכל חתול שעובר לידה שלא לדבר על חיות אחרות. אנחנו נוהגים ללכת המון לגני חיות. השאלה מה לעשות עכשיו? להכריח אותה ללכת? ממה נובע הפחד? תודה מראש

שלום מיה, העיסוק בשאלה "ממה נובע הפחד?" אינו חשוב כרגע, אלא אם היה אירוע טראומטי כלשהו שניתן להצביע עליו. פחדים מופיעים מכל מיני סיבות בילדות, וברוב הגדול של המקרים הם נעלמים או מתמתנים גם ללא התערבות. אם הפחדים שלה מפריעים מאד לשגרת החיים שלכם או לתפקוד שלה, אפשר לנסות לחשוף אותה בהדרגה לבעלי חיים, טיפין טיפין, אולי אפילו דרך סיפורים וסרטים, ואז גם במציאות - ממקום בטוח - תחילה לראות מרחוק, ואז להתקרב, לגעת, ללטף. הקונץ הוא לעשות זאת ללא לחץ ומאד בהדרגה, כדי לא להציף. כרגע, אם זה כ"כ קשה לה, לא מוכרחים גני חיות. אם אתם משפחה חובבת חיות, אפשר לחשוב על הכנסת גור קטן הביתה, אך רק בהסכמתה, ועם נכונות לעזור לה מאד לאט לשבור את הקרח. כמו תמיד, אמליץ גם כאן לפנות לעזרת איש מקצוע אם הפחדים מפריעים לתפקוד ויוצרים מצוקה ברמות משמעותיות. בברכה ליאת

שלום רב! יש לי אחיין מקסים בן שלוש וחצי. יש לו אחות חדשה בת חודשיים. המקרה שקרה הוא: האבא ביקש שיתן לתינוקת מוצץ כי היא בכתה והילד נתן לה והכניס בכוח את המוצץ והיא בכתה, אז האבא אמר שלא עושים ככה בתגובה לכך - הילד הרביץ לעצמו על היד ואמר "מכה ל____".... מה זה אומר? היינו בהלם מוחלט !!!! מחכה לתשובתך

שלום מור, אני מניחה שהילד "קנס" את עצמו באופן שראה איפשהו, או חווה איפשהו - כתגובה על מעשה רע. שווה לברר מאיפה קיבל את הרעיון... בברכה ליאת

היתה לנו כלבה שהיוותה חלק מאוד עיקרי מאורח חיינו לצערנו היא נידרסה כאשר הילד שלי חצה את הכביש והיא רצה אחריו. הילד היה עד לכל הסיטואציה וגם הבית לקח את זה קשה. הילד חוזר על זה שזה אשמתו קשה לו לישון והוא בוכה המון. כיצד אפשר להרגיע אותו ולהתמודד איתו? מצפה לתשובה בהקדם. תודה.

שלום שמרית, ראשית, קבלי את השתתפותי בצערכם. לאבד כלב אהוב זו חוויה קשה, וכמעט תמיד (במקרה של אסון דריסה) נלווית לה גם תחושת אשם. בעיני, אין טעם להגיד לילד שאינו אשם, גם כי ככה הוא מרגיש כרגע, וגם כי הוא באמת היה מעורב באירוע, גם אם לא במתכוון. אפשר, אם כבר, לחלוק איתו בנטל האשמה, ולהגיד משהו על כך שזו אחריות משותפת לכולכם: אפשרנו לה להיות בחוץ, אפשרנו לה להסתובב בחוץ ללא רצועה, לא לימדנו אותה להיזהר בכביש, ולא אילפנו אותה מספיק. יש גם את הנהג שנסע מהר ולא שם לב מספיק, וגם הוא יכול לשאת בחלק מהאחריות לאסון. נדמה לי שכך - כשכולכם באותה סירה - לפחות חלק מהמשא הכבד יירד מכתפיו, וההתמודדות תהיה אפשרית יותר. אני מציעה לאפשר לו (ולכולכם) להשלים את תהליך האבל והפרידה, גם אם הוא כרוך בבכי ומספר לילות קשים. כשתרגישו מוכנים, קחו כלב חדש, שיחזיר את השמחה הביתה. איתכם ליאת

שלום, בן הזוג שלי נהג להעלב מבנותינו כשהיו ילדות קטנות, ועכשיו כשיש לנו מתבגרת המצב החמיר. היום אמרה לו המתבגרת "תתגבר" על הערה שהוא העיר לה, הוא נעלב והתעצבן כעס עליה ובצעקות אמר לה שהיא לא תדבר אליו כך ואף אחד לא ידבר אליו ככה וממש יצא משליטה וכולם בכו. מה אפשר לעשות? זו לא הפעם הראשונה שהוא מגיב כך על הערות קטנות, שכנראה מייצגות משהו גדול יותר ופוגע מאד בו. לעצתך אודה

שלום מיכל, הילדים שלנו, במיוחד כשהם מתבגרים בגיל העשרה, יכולים להיות בוטים מאד ופוגעניים, ולא תמיד קל להבליג. אני מאמינה שבגיל כזה, אפשר להתייחס לדיבור מחוצף או פוגעני כמו לכל התנהגות תוקפנית אחרת, ולהגיב לו באופן הדומה לזה שהצעתי - כאן מתחת - לדינה. להגיד לאבא "תתגבר" זו לא הערה קטנה, אלא חוצפה, ועל הבת שלך ללמוד שבכל פעם שהיא תדבר אליו כך היא "תפסיד אותו" לזמן מה, משמעותי דיו כדי לגרום לה לחשוב פעמיים לפני הפעם הבאה. אני חושבת שצעקות ואיומים הם דרך פחות טובה, שרק פוגעת ביחסים ומגבירה את המתח ומעכירה את האווירה. בעיני עדיפה הדרך הטבעית: את מעליבה, אני מתרחק ומקרר את היחסים איתך לזמן מה, עד שתתנהגי אחרת. אם את מרגישה שאירועים כאלה חוזרים הרבה אצלכם, תוכלי ליזום מפגש או שניים אצל פסיכולוג ילדים ומתבגרים, להדרכת הורים. בהצלחה ליאת

ליאת שלום קראתי בחיפוש שענית לאמא שאמרה שבנה בן ה6 בזמן התפרצות זעם הוא כעס מנסה או מצליח לתת לה מכה ,כתבת לה שעליה להתרחק ממנו ולשמור על ריחוק וקרירות למשך כמה שעות למרות הבכי והסליחות. אשמח אם תפרטי לכמה זמן את מתכוונת ,ואיך בדיוק להתנהג בשעות האלה ,נגיד במקרה ורק שנינו בבית והרי אני צריכה להאכיל אותו ,לרחוץ אותו וכו' ,מה זה להתרחק ? לא לדבר איתו ? לא להגיב לו ? נגיד הוא בא לחבק אותי אז להוציא אותו ממני ? אם הוא מבקש סליחה להגיד שאני לא סולחת ? האם אקט שכזה לא יביא יותר לתסכול ומרירות אצל הילד ? תודה

שלום דינה, שאלה מצויינת. אני מודה לך על האפשרות לחדד - גם מול כעס, ואפילו מכות ובעיטות, אנחנו לא מפסיקים להיות הורים. אנחנו ממשיכים להאכיל (כמובן! אוי ואבוי אם לא!!!), לרחוץ, להלביש (אם צריך) ולדאוג לכל צרכיו של הילד באשר הם. עם זאת, ממש כמו שהיינו עושים מול חבר לעבודה, כאשר הילד נוהג בנו בחוצפה, חוסר כבוד או אלימות, אנו מתרחקים, נעלבים, וגורמים לפוגע להרגיש שנפגענו. תחילה נתרחק פיזית, ובהמשך, נישאר קרירים וענייניים. נחייך פחות, נחסוך מהילד את פינוקי ה'רצון-טוב' שלנו, ואת הצ'ופרים השמורים לו כשהוא חמוד ומתחשב. כשהוא בא לחבק ולבקש סליחה, אפשר לומר בשקט משהו כמו "אני מקבלת את ההתנצלות שלך, ומקווה שאצליח להתגבר בקרוב על מה שקרה לנו היום. כרגע, אני עדיין קצת פגועה, אבל מאמינה שזה יעבור לי עד מחר". לפני השינה אפשר גם לתת חיבוק, אבל גם אז, לעשות את זה בקיצור, כדי לא להפוך גם את ההתפייסות לפרס או תגמול ששווה לחכות לו. המטרה היא לגרום לילד להבין שמכות לאמא זה משהו שלא עוברים עליו לסדר היום, ושהדפוס של "יורים ובוכים" אינו מקובל בבית. האם עכשיו זה יותר ברור? ליאת

אתמול ניסיתי את זה למשל ,אבל לא ידעתי איך להגדיר את זה ... אני כועסת ? אני עכשיו לא נחמדה אלייך ? אני עכשיו לא משחקת איתך ? לא ידעתי שאני יכולה להגיד אני עכשיו נעלבתי ממך ואני פגועה ,כי פעם קראתי שאנחנו לא צריכים להראות לילד שלנו שאנחנו נעלבים ממנו ,זה מראה על חולשה ,שמעת על תאוריה שכזאת? אתן דוגמא ממה שקרה אתמול ואולי תוכלי לייעץ לי מה לא היה בסדר . הוא בן 4.5 הוצאתי אותו מהאמבטיה כשהוא לא ממש רצה בכך , ובזמן שניגבתי אותו הוא צעק ,אז אמרתי לו כשאתה צועק אני לא מקשיבה או משהו בסגנון ,אז הוא התחיל לבכות "מה עשיתי לך ?" אז הסברתי שוב ואמרתי שלא אגיב עד שידבר רגוע ,אז הוא התעצבן וניסה לתת מכה ,כמובן שמיד עצרתי אותו עם תפיסת הידיים ,ואז הוא עשה משהו שזאת בעיה נפרדת שלו ףואשמח לשמוע אם זה נראה לך נורמלי ,כשהוא מרגיש חסר אונים כשאני תופסת אותו מלתת מכה ,אז הוא פותח את הפה כדי לנשוך ... בכל מקרה אמרתי שעכשיו אני לא מדברת איתו כי התנהג ממש רע ,והוא המשיך לבכות ולבכות ואני מנגבת אותו בלי להתייחס ,הוא ממש לקח את זה קשה ואמר "אני בוכה בגללך ,עכשיו אני בוכה בגללך" יש לציין שזאת פעם ראשונה שאני לא מנחמת ומחבקת וסולחת כשהוא בוכה באמת ,כזה בכי עם דמעות של עצב ולא של מניפולציה . וקצת כאב לי עליו ,ולא ידעתי אם אני נוהגת נכון . אח"כ איזה עשר דקות הלבשתי אותו ועשיתי הכל בקרירות ,והוא היה בסדר גמור .הסברתי לו שאני לא מוכנה לסלוח ולהיות נחמדה אחרי שהוא הרביץ לי ,ומעכשיו כל פעם שזה יקרה ...ואז הוא השלים "אני אהיה 5 דקות בעונש " . כנראה שזה מה שעושים בגן כי אני לא אמרתי את זה בבית . מה שבעצם אני שואלת זה מה להגיד והאם כל הערב זה לא הרבה מידי ? אני זוכרת שראתי םעם דקה לכל שנה ,זה לא הרבה זמן כמה שעות בגילו ? תודה

אני רק אומרת שאני סולחת ובכל זאת עדיין כועסת ופגועה ,אז הוא מתעקש שאני לא סולחת לו . אומר משפטים כמו "תסלחי לי בבקשה " "את עדיין לא סולחת לי " "אני יודע שאת לא סלחת לי " ולמרות שאני שוב מסבירה ,כאילו לא נקלט לו איך סלחתי ואני עדיין קרירה ? אולי הוא קטן לזה ? מה דעתך ?

היי ליאת מה החשיבות של להיות שנתיים רצופות בגן ולא לעבור כל שנה גן . אנחנו חושבים האם להעביר את הילד השנה מגן נעמ"ת כדי שיהיה שנתיים רצופות בגן לפני כיתה א' טרום חובה וחובה.כי בנעמת אין גן חובה וזה אומר שיצטרך לעבור לגן חובה ושנה אחרי זה לכתה א'.

שלום דוד, להישארות שנה נוספת באותו גן יש יתרונות וחסרונות. בעיני, עלינו לדאוג שהילד יהיה במסגרת המיטבית והמועילה לו ביותר, ולהביא בחשבון גם שיקולי נוחות שלנו (זו לא מילה גסה). אני *כן* בעד שהילד יעלה לכיתה א' עם ילדים שהוא מכיר ואוהב, ולכן חשוב ליצור את הרציפות הזו בין גן חובה לביה"ס. בהצלחה ליאת

שלום. בני בן שנתיים ותשעה חודשים. ילד חמוד ועצמאי. התפתחות מוטורית נהדרת. שפה עשירה מאוד, התפתחה מוקדם. מדאיגה אותי התפתחות של החודשים האחרונים, או אי התפתחות. אני מרגישהשהוא מכונס בעולמו הפנימי יותר מדי. בבובות שהוא אוהב, להאכיל את התנין שלו בפלסטלינה, לבנות חווה בלגו, לעשות פאזל. הכל הוא עושה לבד. הוא כבר לא רוצה שנקרא לו כמעט ספרים, אולי יש רק שלושה שהוא אוהב וגם להם לא ממש מקשיב. הוא לא מדבר איתנו ממש. הוא מדבר ושר לעצמו ולבובות המון, אבל לא ממש מתקשר איתנו אם מנסים ליצור איתו שיחה ממש. הוא עונה לשאלות כמו- עם מי שיחקת בגן (אומר את השם של הגנן שלו). או מה אתה רוצה לאכול. כאלה דברים. אני לא יודעת להגיד מה מפריע לי, אבל משהו בדרך שבה הוא כמעט לא זקוק לנו. אני חוששת מהפרעות תקשורת, אבל מצד שני - זה ילד עם התפתחות שפתית נהדרת שתמיד היה נורא שמח ותקשורתי, שר איתנו שירים, הוא נורא אוהב לחבק ולנשק, כל הזמן מבקש חום, אחד המשחקים האהובים עליו זה להגיד לי: אמא את עצובה? ואז אני בוכה והוא מנשק אותי, ואז הוא קורא - עכשיו את שמחה! הוא אוהב לעשות איתנו משחקים פיסיים, לא מילוליים. למשל, אומר לי שהוא רוצה לרכב על הפונה-אמא, ואז אני מרכיבה אותו על הגב...אני מנסה לתאר אותו ולשאול האם נראה לך שיש איזו סיבה פסיכולוגית שיכולה להיות לזה שילד מפתח יותר את העולם המשחקים הפנימי שלו ופחות מתקשר עם הסביבה, או שזו יכולה להיות התפתחות של הפרעת תקשורת. פשוט מוזר לי שילד תקשורתי מאוד נהיה יותר ויותר מרוכז בדברים שלו, ופחות רוצה דברים שבעבר נורא אהב, כמו לקרוא איתנו ספרים ושנספר לו סיפורים מסוימים שאותם ביקש (מהדימיון שלנו או דברים שבאמת קרו).

שלום ורד, אני נוטה להתייחס ברצינות לדאגה מכרסמת של אימהות, ולהקשיב למה שהן אומרות. אני רוצה להאמין שזו דאגת שווא, אך חשוב לציין שיש ילדים שמתפתחים היטב עד גיל שנתיים-שלוש, ונסוגים בגלל הפרעה התפתחותית תקשורתית לאחר מכן. לכן, גם אם אני כרגע לא מרגיעה אותך, אני ממליצה להגיע לאבחון מסודר, ורק אז להירגע סופית! בברכה ליאת

ליאת, המון תודה על התשובה. ביקשתי תור להתפתחות הילד (התור מאוד רחוק). אני מנסה להבין האם המצב שאני מתארת נשמע לך כמו בעיה רגשית, משהו במבנה של המשפחה שבו יש יותר תשומת לב שהולכת לאחים בוגרים? משהו שאפשר לעשות כרגע? האמת, שקראתי על אוטיזם וPDD הרבה. זה לא ממש מתאים: הילד שלי יוצר קשרי עין ומגע פיסי, מתייחס למבוגרים וילדים בסביבתו (תמיד מנסה ללטף ילדות, למשל, גם כאלה שאינו מכיר ורואה בגינה...), השפה שלו מלאה ניואנסים, מדויקת, ברורה והתפתחה מאוד מהר, הוא משיב לעניין, גם לזרים, אף אם הדיאלוגים שלו קצרים מאוד.ובכל זאת, הוא מכונס בעולם הדימיוני שלו חלק גדול מהיום. משחק משחקי דימיון, לא משחקים מונטוניים, למשל שני נמרים שנותנים אחד לשני נשיקות. סוס שחופף ראש. כאלה דברים. המשבצת של הפרעה התפתחותית תקשורתית לא מתחברת לי אליו כל כך. זו האמת. ובכל זאת משהו מדאיג אותי. האם המצב שילד כה קטן מוצא את מרבית מקורות ההנאה והעניין שלו ביום בתוך עצמו במשחקיו הדימיוניים, האם זה מצב שיכול להעיד על מצוקה רגשית, על בעיה פסיכולוגית? משהו בקשר איתנו, אולי? אני מרגישה משהו, ולא יודעת מה, ולא יודעת לאן לפנות. סליחה על הבלבול, ושוב תודה.