פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ליאת שלום, בני בן 6.5, ילד חכם בצורה יוצאת דופן, חברותי, נינוח, אהוב וסתגלן. בדרך כלל, בני "לוקח דברים בקלות" והמעבר לכתה א' נעשה ללא בעיות. בזמן האחרון (חודשים ספורים) החל לפחד, בעיקר מפורצים. הפחדים גברו עוד לאחר שהיה עד לתאונה שבה אוטובוס דרס ילד, לפני כחודש. הפחדים מתבטאים בעיקר בשעות החושך. הוא בוחן מקומות אליהם אנחנו הולכים כדי לבדוק את מידת המיגון שלהם, רוצה להיות קרוב אלינו ובעיקר לאביו (שאותו תופס כחזק) ועובר למיטה שלנו באמצע הלילה. לעומת זאת, לא חושש להישאר אצל חברים. מחנכת הכתה אמרה לנו שבחודש האחרון הוא פחות מרוכז, עושה דברים באיטיות, ונראה שמחשבותיו נודדות. כששאלתי אותו האם מפריע לו משהו בביה"ס ועל מה הוא חושב, לא ידע להצביע על הגורם להסחה, ורק ענה שלפעמים הוא חושב עלינו, ההורים, ועל כך שהוא "רוצה אותנו". אני חושבת שאולי יש קשר בין הפחדים שלו לבין תפקודו בביה"ס. איך עוזרים לו להתמודד (עם, וגם בלי, קשר לביה"ס)? הוא ממש הפך עורו מילד "חסר פחד" לילד שעסוק בפורצים/גנבים/אנשים רעים. תודה רבה!

שלום טל, איכשהו, פחדי הלילה (מגנבים ופורצים) פחות מדאיגים אותי, ומה שנשמע לי משמעותי יותר זו העובדה שנחשף לאירוע הדריסה, שיכול לעורר פחדים ממוות או פציעה, ואולי להותיר עקבות פוסט-טראומטיים כמו עצבנות, חוסר מנוחה, קשיי ריכוז, פלאשבקים, וכד'. נראה לי שיש מקום להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, ולהעריך את המצב מקרוב. עד אז, מציעה להישאר זמינים ונוסכי ביטחון, לא על חשבון וויתור על הגבולות (עדיף להרגיעו במיטתו, כדי לא ליצור בעיה חדשה). בברכה ליאת

ליאת, תודה על תשובתך לי מיום 4/5/12. ברצוני להוסיךף עובדות מהותיות, ולבקש התייחסותך: האב עזב את הבית לפני 4 ודשים וחי חודשיים במחיצת אישה אחרת. עזב אותה, שב הביתה ועם זאת ידוע לי מהודאתו כי מצוי בקשר עימה. לא "חזר" במובן המהותי, אלא בעיקר במובן הפיזי, ככל הנראה מסיבה כלכלית של חוסר יכולת לשכור לעצמו דירה וגם לשלם מזונות. כפי הנראה, ומכך חששתי כשעזב, עזיבתו את הבית לפני 4 חודשים למשך חודשיים - בלתי הפיכה (כפי הנראה! אין ודאות שזה נכון). הבעיה: בן זוגי בעל אישיות לא בשלה,ילדותי ואימפולסיבי. כבר התגרש בעבר ולחלוטין לא הקפיד על הסדרי ראיה (היה רואה את ילדיו מנישואיו הקודמים אחת למס' חודשים, אם בכלל). בהינתן עובדות אלה, ומתוך מטרה למזער עד מינימום את נזקי הגירושין הפוטנציאליים מילדיי: 1) האם להתגרש בכל מקרה, או לנסות להשאירו עימנו פיזית בבי לכמה שיותר זמן? (אזכיר: בניי, בני 3 וחצי ו- 5 וחצי) 2) אם אמנם האב יראה אותם לא בקביעות, לא באופן סדיר ובתדירות נמוכה, כפי שצפוי שיהיה לאור העבר - האם בכלל כדאי שיהיה קשר כזה ביניהם או עדיף שום קשר? 3) איך אמזער את הנזקים לילדיי?!! חשוב לי ביותר בחיי, כי יגדלו עם בריאות נפשית תקינה , להיות אנשים מוצלחים כפי הפוטנציאל העצום הגלום בהם, וכי גירושינו יהיו בעלי השפעה זניחה. איך אדאג שכך יהא? כיצד עליי לנהוג?? אנא המלצותייך. תודה מראש בעד התייחסותך!!!

שלום זיוה, השאלות שלך כבדות משקל, וכאמור, מוטב לדון בהן וללבן אותן במסגרת טיפול. אנסה להשיב בכלליות רבה, על קצה המזלג - 1. השאלה אם להתגרש או לא חייבת להיות קשורה לזוגיות שלכם, ולא לילדים שלך. אם תישארי בזוגיות משפילה שאינה מכבדת אותך ואת צרכייך כאישה, יש סיכוי שתהפכי מרירה, כועסת ועצובה. זה בוודאי לא מצב רצוי משום בחינה, גם אם זה נעשה "לטובת הילדים". 2. קשר עם הורה (בהנחה שמדובר בהורה שפוי, שאינו אלים או מסוכן) לעולם עדיף על נתק. 3. לו היה הדבר בידינו, היינו מסלקים מחייהם של ילדינו כל מכשול ופגע. למרבה הצער, חיים סטריליים ונקיים ממשברים אינם ריאליים. לכן, קשה לצפות שלגירושין תהיה השפעה זניחה, אך בהחלט אפשר לצפות שמשברים יוצרים גם סוג של חוסן, ושילדים יכולים להתאושש מהם בהצלחה, ולגדול לאנשים מוצלחים וכשרוניים, כמו כולם. שולחת לך כוחות ליאת

שלום ליאת, יש לי ילדה בת 4.5 ותינוקת בת שנה. אני אמורים לעבור דירה מנתניה לרמת ישי (יישוב שהיא מכירה, מאחר וסבא וסבתא שלה גרים שם) בעוד חודש וחצי בשכירות. עד עכשיו לא אמרנו כלום לילדה מאחר ורצינו שיהיה לנו בית להראות לה, למרות שהיא שמעה אנשים ואותנו מדברים... השבוע סגרנו על בית ואנו רוצים לספר לה. איך לעשות זאת? היא ילדה מאווווווווווד רגישה ומאוד מתקשה עם שינויים. היא כל הזמן ציינה בפנינו שהיא לא תעבור דירה. מה הדרך הנכונה בבקשה? תודה נעמי

שלום נעמי, אם המעבר הוא בעוד חודש וחצי, אני חושבת שאפשר להתחיל לספר על המעבר, ואולי גם לנסוע לבקר את הבית. ילדים הם יצורים סתגלניים בדר"כ, ולטעמי קיימת נטייה אצל לא מעט הורים לעשות הערכת-יתר לגבי פוטנציאל הנזק של כל שינוי בחייהם. לא כל שינוי יוצר בהכרח מצב משברי, וגם אם כן, ילדים יודעים להתגבר ולצאת ממשבר בשלום. מאחר וילדים אינם מחליטים היכן תגור המשפחה, אין טעם לבקש את רשותם או להמתין לאישורם. בעיני, מוטב להציג זאת כעובדה מוגמרת, עם הבנה לקושי שלה מצד אחד, והבעת ביטחון ביכולתה להסתגל מצד שני. מאחר שילדים קטנים מאד קונקרטיים ואגוצנטריים בחשיבתם, כדאי לעודד אותה לשאול את כל מה שמטריד אותה לקראת המעבר, ולספק מענה מדויק ואמיתי ככל האפשר. מותר, אגב, לא לדעת בוודאות את כל התשובות. אפשר להגיד גם "אני לא יודעת כרגע. נעבור ונראה". מאחלת לכם מעבר קל ונעים. רמת ישי זה מקום נחמד, ולא נראה לי שתהיה בעיה 'למכור' אותו לילדים. זכרי שכאשר אתם, ההורים, רגועים ובטוחים, הילדים סופגים עמדה דומה ביחס למציאות. כאשר אתם, ההורים, מצפים לתגובות משבריות, אתם נוטים להיות מתוחים ןעצבניים בנוכחות הילד, ולהדביק אותו בבלי דעת בעמדה הדאגנית. יש לך עבודה כבר ממחר בבוקר, ואת כמובן מוזמנת לעדכן איך הלך. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 4 רק לאחרונה התחיל לדבר,אבל עדיין לפעמים מדבר ב"סינית". הוא נמצא בטיפול קלינאית.השאלה,הוא לפעמים אוהב ללכת במעגלים.האם קשור לבעיות בתיקשורת?הוא גם מאוד רגיש לרעש חזק ופיתאומי. שאלה נוספת לגבי בני השני בן השנתיים,הוא עדיין לא מדבר(כנראה תורשתי במישפחה)אבל צועק מאוד שרוצה משהו או שמשהו לא מצא חן בעיניו,דבר הגורם ללחץ ומתח בבית.(במיוחד כי השני רגיש לרעשים וצעקות.מה לעשות?להתעלם ולרצות אותו?כי עדיין לא יודע לדבר?יש לציין כי תמיד אני מבקשת ממנו שלא יצעק.לפעמים פשוט בוכה אח"כ.האם מותר בגילולהעניש ולשלוח אותו לחדרו בגילו שיבין לא לצעוק כל הזמן.

שלום טל, פורום באינטרנט אינו יכול להחליף אבחון מסודר, וכל תשובה שאתן לך כאן תהיה יומרנית ובלתי מקצועית. אם קיימת שאלה התפתחותית, במיוחד ככל הנוגע לקשיי תקשורת, חשוב להגיע למכון להתפתחות הילד ולערוך אבחון מסודר. לגבי שאלתך השנייה, צריך לזכור שהילדים במשפחה יכולים להיות מאד שונים זה מזה, בטמפרמנט הבסיסי, בתכונות האופי ובסגנון התגובה שלהם לאירועים, אנשים ומצבים שונים. ילדך בן השנתיים נמצא בגיל המתאפיין בסערות רגשיות ובמתח העצום שמקורו בצורך לפתח עצמאות מצד אחד, ובתחושה של נזקקות גדולה ותלות, מצד שני. התסכול והמתח יכולים להיות קיצוניים אף יותר אם קיים עיכוס שפתי כלשהו, המקשה עליו לתקשר ביעילות. אני מציעה להימנע מלהעניש פעוט בן שנתיים על כך שהוא בוכה או צועק, רק משום שזה מפריע לאחיו. במקום זאת, מוטב לנסות להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות הצווחנית, ולנסות להיות יותר מודעים ביצירת סביבה מאפשרת ובריאה עבור שני ילדייך. ממליצה, כמו שאני עושה כאן הרבה לאחרונה, על הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני שתעזור לך להתמודד בהצלחה עם גילויי התסכול והזעם של בנך/בנייך. בהצלחה ליאת

בני בן 6.5 בגן חובה (נשאר שנה נוספת בגן) ו. הבעיה היא שכשהוא בסיטואציות חברתיות הוא לא יודע כיצד להגיב. לדוגמה אם פוגש בגינה ילדים מהגן והם קוראים לו הוא במקרה הטוב ממלמל משהו ובמקרה הפחות טוב מתעלם. אתמול בגינה ילדה בת 4 ניסתה ?לדרוס? אותו עם הבימבה שלה. בני ניסה לזוז ממנה והיא המשיכה.הוא נשאר חסר אונים והסתכל עליי ואני הצעתי שידחוף את הבימבה עם הרגל שלו. מצד שני כשהוא עם חברים שלו הוא משתולל ומתנהג ככל ילד בגילו מדבר צועק ומגיב. כיצד אני יכולה לעזור לו שכן חושש מכיתה א,

שלום אורלי, כדי להעריך האם ילד לוקה במיומנויות החברתיות או הבינאישיות שלו, יש צורך ברקע מפורט ולעיתים גם בתצפית. כמו שאת מבינה בוודאי, העובדה שנשאר שנה נוספת בגן לא שיפרה את הביטחון החברתי שלו, ואם קיימת בעיה חשוב לטפל בה עניינית. אם ה'שיתוק' שאת מתארת קורה רק בגינת המשחקים מול ילדים זרים, ובקרב קבוצת החברים הקרובים הוא מתנהג בצורה נורמטיבית - הבעיה פחות מדאיגה. אם, לעומת זאת, את מרגישה שהוא מתקשה בקריאת המפה החברתית ומתקשה לנהל אינטראקציות עם בני גילו במגוון מצבים, שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן 5 ו-7 חודשים, יליד אוקטובר 2006. הוא ילד אינטלגנט עם קשיים רגשיים ומוטוריים. אציין כי הוא בן בכור ומפונק. בגיל 3 עבר משבר בעקבות מעבר דירה לעיר אחרת, מגורים אירעיים עד לקבלת הדירה, אישפוז ארוך שלי והולדת אחות בנוסף היו קשיים רבים הכל בעת ובעונה אחת. באותה עת אובחנו אצלו קשיים מוטוריים. ככל הנראה יש הפרעת קשב ADD ללא טיפול תרופתי כרגע. טופל ועדיין מטופל בספורט, קלינאית תקשורת, ריפוי בעיסוק. לגבי הקשיים הרגשיים - מדובר על סף תיסכול נמוך מאוד - יכול להשתטח עם הרצפה מרוב תיסכול.. קשיי אירגון טווח קשב קצר מאוד - קושי לשבת במפגש בגן למשל קושי להקשיב ולמלא הוראות - אם יושב על הרצפה במפגש ונאמר לו לשבת על הכיסא הוא ממשיך לעשות כרצונו (מבין היטב את הנאמר) עם כל זאת הוא ילד חכם מאוד ואוטודידקט - יודע לקרוא ולכתוב ברמה גבוהה כתב מגיל ארבע וחצי, חשבון ברמה גבוהה מאוד ואף אנגלית במבחן בשלות של השפ"ח בעירנו נאמר לי כי הוא ישב יפה שיתף פעולה הבין את הסיטואציה והם אינם רואים כל סיבה להישארות שנה נוספת בגן. כמו כן - הילד בעל מוטיבציה גבוהה מאוד גם בתחומים בהם הוא מתקשה כמו התחום המוטורי וכן מאוד מאוד רוצה לעלות לכיתה א'. אני מתלבטת מאוד אך ורק בגלל הפן הרגשי - סף התיסכול והקושי לשבת ולמלא אחר הוראות הגננת. הפנו אותנו להדרכת הורים אצל פסיכותראפטיסטית. נעשה זאת כמובן. השאלה הראשונה היא - מה דעתך על מעבר לכיתה א' לילד כזה? והשניה - האם יש צורך בנוסף להדרכת הורים לקחת אותו לטיפול אצל פסיכותראפיסט/ית? לתשובתך אודה, ליטל

שלום ליטל, באופן כללי, אני נוטה להתנגד להשארת ילד שנה נוספת בגן, ומאמינה שבקשיים (גם הרגשיים) יש לטפל. שנה נוספת בגן אינה תחליף לטיפול. היא רק דוחה את הבעיות בשנה, ומוסיפה לילד 'גיבנת' רגשית נוספת ותחושת נחיתות וכישלון. העובדה שאבחון הבשלות שעשיתם לא מצא סיבה להשאירו מחזקת את דעתי אף יותר. סף תסכול נמוך אפשר לשפר ואני מאמינה שבעקבות הדרכת הורים טובה השינוי יכול להיות ניכר תוך זמן לא רב. לגבי הצורך בטיפול רגשי לילד, אני ממליצה לדון עם הפסיכולוגית שאבחנה אותו או עם הפסיכולוגית שתתן לכם הדרכה. ככל שגיל הילד צעיר יותר, ההתערבות דרך ההורים יכולה להיות יעילה יותר. עם זאת, טיפול לא יכול להזיק, ואם יש לכם את היכולת, אפשר ללכת גם בכיוון זה, בעיקר מתוך ציפייה לחזק את מערך הכוחות שלו ואת הביטחון שלו ביכולותיו כלומד וכחבר מועיל בקבוצת בני גילו. בברכה ליאת

ראשית, תודה על המענה. אם מביטים מבחינה אובייקטיבית קיימת חוסר בשלות רגשית ללא ספק. השאלה היא האם לתת משקל למוטיבציה הגבוהה שלו ולרצון העז שלו לעלות לכיתה א'? אנחנו מתחילים כבר השבוע טיפול פסיכולוגי (ככל הנראה הדרכת הורים). הדילמה שלי קשה מאוד, כי מחד אני לא רוצה לאכזב אותו ולפגוע בדימוי העצמי שלו ומאידך, שנה נוספת בגן יכולה כן להועיל לו במיוחד לאור העובדה שהוא קטן גם בגיל וגם פיזית הוא קטן מאוד יחסית לבני גילו. מה דעתך? תודה, ליטל

בעיה ראשונה- אני אם שמגדלת את בני לבד למרות שיש לו אבא שרואה אותו אחת לשבוע. בזמן האחרון בני בן שנתיים ו7 חודשים אחת לשבוע בזמן האחרון ובאחד מהימים השבוע הבן שלינשך הרבה ילדים בגן והרביץ לגננת והיתנהג בצורה אלימה אם לא עונים לדרישותיו. וגם לי ליפעמים הוא נוהג כך מה אני עושה ואיך למנוע זאת אני תמיד מסבירה לו ואומרת לו שאנחנו לא מרביצים ולא נושכים אבל זה נמשך כל הזמן מה הפיתרוןאיך מונעים זאת והוא לא רוצה ללכת לגן בתקופה האחרונה ואני לא חושבת שיש בעיה בגן לדעתי כי נוח לו תמיד להיות איתי בעיה שניה הילד שלי רואה את אביו אחת לשבוע למרות שהוא צריך לקחת אותו גם בשבת אם הוא אוסף אותו מהגן זה בסדר אבל מהבית כשהוא איתי ואביו בא בשבת הוא לא מוכן להיפרד ממני ובוכה וצורח איך גורמים לו ללכת עם אביו גם בשבת היחסים שלו עם אביו בסדר גמור ואני רוצה שהוא יתרגל אליו יותר מה הפתרון.

שלום רב, לגבי הבעיה הראשונה, מה שנדרש זה הדרכה הורית של מספר פגישות אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לעזור לך ללמוד להציב גבולות בצורה נכונה ועקבית. מול התנהגות אלימה אין להסתפק בהסברים, במיוחד כשמדובר בגיל כה צעיר. אם הילד שלך נושך ומכה ללא הבחנה, גם דמויות סמכות, הוא עלול לסבול בהמשך מחרדות ומבעיות חברתיות. פני להדרכה בהקדם. הבעיה השניה אינה שונה, מהותית, מהבעיה הראשונה. גם כאן, הילד מנהל אתכם באמצעות הבכי והצרחות, פשוט כי הוא למד שזה עובד מבחינתו. אחרי הכל, כאשר הוא צורח, מכה או נושך, אתם נכנעים לדרישותיו ומוותרים. בעניין השבתות אצל אבא, מה שחשוב זה לא רק רגע הפרידה, שיכול להיות קשה. חשוב לברר איך הוא מרגיש ומתנהג בהמשך, והאם הוא מצליח להישאר שם במהלך השבת לאחר הפרידה. כרגע, אם קשה לו להישאר שם כל השבת, אפשר לבסס מידה של הדרגתיות, עד שיצליח להתרגל לשהות שם יותר. בגיל כה צעיר, יש ילדים שמתקשים לעזוב את הבית ואת אמא, ואפשר לגלות גמישות, לפחות כשמדובר בלילות מחוץ לבית. ממליצה לך בכל לב להגיע להתייעצות והדרכה. זה מספר מפגשים מועט יחסית ותרומתם גדולה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, אשמח להתייעץ איתך לגבי עיתוי גמילה מחיתולים. בני בן שנה ותשעה חודשים. האמת, לא חשבנו על גמילה בינתיים אך בגלל איזה פרוייקט צילום היה לנו סיר בבית ובני התחיל לשבת עליו כמשחק. לפני כמה ימים, בזמן המקלחת, הוא נכנס עם הסיר ורצה לשבת. הוא ישב קצת ולא יצא כלום וחזרנו למקלחת. למחרת הוא עשה את אותו הדבר והפעם יצא לו פיפי. היינו מאוד מופתעים וחשבנו שאפשר לאמץ את זה בנתיים כמעיין משחק לפני המקלחת. היום הוא כבר עשה קקי בסיר והיינו המומים (כמובן שבשני המקרים שמחנו איתו ומחאנו כפיים וגם הוא התלהב :)) בנתיים לא הורדנו לו את החיתול ואנחנו משחקים עם הסיר לפני המקלחת. ועכשיו ההתלבטות :)- מצד אחד נראה שהוא שולט בסוגרים ולעיתים הוא גם מודיע שעשה קקי בחיתול. מצד שני, אני מרגישה שאם אגיד לו שיודיע לי שיש לו פיפי או קקי, הוא עדיין לא יבין מה אני רוצה מחייו.... (ואולי אני בכלל לא מוכנה לזה..) אשמח לדעת מה את חושבת, האם כדאי להתחיל? לחכות קצת ולראות אם משהו מתקדם ובנתיים להמשיך עם הסיר לפני המקלחת? או שמא זה יבלבל אותו? תודה רבה, סיגל

שלום סיגל, בעיני, מה שאת מתארת היא דרך מקסימה לתחילתו של התהליך, ולא הייתי ממהרת ללחוץ. בעיני אפשר להמשיך עוד קצת, ולהיות קשובים לאיתותים ממנו. חודשי הקיץ הקרבים הם זמן טוב להציב את הדרישה, ואם שום דבר לא יתקלקל עד אז, אין סיבה שלא יצליח לכם. בהצלחה ליאת

ליאת, תודה. איזה כיף לשמוע שיש גם דברים מקסימים שאנחנו עושים כהורים :) שבוע טוב סיגל

שלום, אני מתלבטת לגבי משפחתון או גן לשנה הבאה. בני הכור בן 9 חודשים, יהיה בן שנה וחודשיים בספטמר- ואנו מתלבטים האם לשלוח אותו לגן- בו המסגרת מובנית יותר, בו יש חוגים ויש יותר ילדים ואפשרויות לגן משחקים בחצר- או האם להשאירו במשפחתון שבו הוא מאוד מרוצה אצל מטפלת אחת על 5 ילדים אצלה בבית, בלי חצר. אני חוששת שלא יהיו לו מספיק גירויים פיזיים להתפתחות, הוא ילד מאוד מאוד פעיל ושובב. האם עדיפה המסגרת הקטנה בבית עד שעה 4? או גן ילדים עם חצר עד שעה 4?

שלום שלי, המצב האופטימלי עבור ילד לפני גיל שנתיים הוא - בבית, עם דמות מטפלת אחת, המעניקה לו טיפול של אחד על אחד, ומאפשרת לו להתנהל לאורך היום עפ"י צרכיו, ולא בהתאם ללוח זמנים שרירותי. אם את נאלצת לוותר על כך משיקולי תקציב, בחרי מסגרת מסודרת ומקצועית ככל האפשר, עם צוות מקצועי ומיומן. משפחתונים הם סידור שיכול להיות טוב מאד, אך גם חלטורה מדאיגה. בעיני, אישה הנמצאת לבדה עם חמישה תינוקות בגיל כה קשה, לוקחת על עצמה סיכון עצום. אומר לך שאני עצמי לא הייתי בוחרת באפשרות הזו. מצד שני, גם מסגרת המציעה לילדים בני שנה חוגים חשודה בחוסר הבנה של הצרכים. מצאי מסגרת המתאימה לגיל הזה, כלומר - כזו הבקיאה בצרכים ההתפתחותיים של הגיל, ויכולה לספק אותם מבלי להתפשר על בטחונם של הילדים. בהצלחה ליאת

אני ובעלי מצויים במשבר זוגי עמוק. אין ריבים בבית,אך התקשורת קורקטית ומועטה. יש לנו 2 ילדים: בגילאי 3 וחצי ו- 5 וחצי, בנים. האב כבר עזב וחזר וכעת כנראה יעזוב שוב. 1) האם בהכרח תהיה לגירושין השפעה קשה על הילדים, בטווח הקצר והארוך? 2) האם העובדה שהילדים כה צעירים, תקטין את הנזק השייגרם להם מהגירושין, מעזיבת האב, או אולי דווקא להיפך ועדיף להתגרש עוד כמה שנים? 3) האם בהכרח התפתחותם הנפשית / פסיכולוגית של ילדיי תיפגע מן העובד שאביהם לא יגור איתנו או שיתכן שיתפתחו ככל ילד אחר? 4) איך לספר לילדים בגיל כזה, ומתי? (עדיין קיימת אפשרות תאורטית שלא יעזוב בטווח הקרוב את הבית)

שלום זיווה, גירושין, שעבור בני הזוג הם אירוע חד פעמי ומוסכם, מהווים עבור הילדים אתגר מתמשך, בעל השפעות לטווח הקצר והארוך כאחד. לפחות ברמה המיידית, מדובר באירוע משברי המשפיע על כל הילדים. מדובר בשבר, הקוטע את תחושת הרציפות והביטחון של הילדים, וקורע את המשפחה כפי שהייתה עד ההחלטה להתגרש. ילדייך נמצאים בגיל שבו השפעת הגירושין גדולה, וחשוב להכיר בכך ולהיערך בהתאם. למרות שילדי הגירושין מוגדרים כקבוצת סיכון לפתח קשיים רגשיים, מרביתם מסתגלים בסופו של דבר למציאות החדשה ומתגברים. אחד המנבאים הטובים להתפתחות תקינה לאחר גירושין הוא טיב היחסים בין בני הזוג, ויכולתם לשמור על תקשורת טובה ורציפה לטובת ילדיהם. שיתופם של הילדים צריך להיעשות בסמוך לעזיבתו של אבא את הבית, ולאחר שתדעו פחות או יותר איך ייראו חייהם מעתה. זאת, כדי שתוכלו לענות בצורה טובה עם שאלותיהם, המתאפיינות בגיל זה בקונקרטיות רבה. מציעה לך, בכל מקרה, להגיע לכמה שיחות התייעצות עם פסיכולוג, הן כדי לגבש החלטה ברמה האישית שלך, והן כדי לחשוב על האופן בו יוצגו הדברים לילדייך. בהצלחה ליאת

שלום. רקע: ילד בן 2.5. הורים גרושים. האם גרה עם בן זוג חדש. הילד נמצא אצל האב פעמיים בשבוע וכל סופ"ש שני. הבעיה: כאשר הילד אצל האבא – אין בעיות, וכאשר הוא חוזר לאימא הוא לא רגוע בלילות, רוצה להיות על הידיים הרבה, מצבי רוח משתנים וכו'. פרט נוסף שאולי רלוונטי: הילד עדיין יונק לפני שינה, כאשר אימא ישנה לידו – זה כמובן הרגל ולא אוכל, אין לא שום בעיה כאשר אימא איננה גם הרבה זמן (שבוע). מה יכולות להיות הסיבות ומה מומלץ לעשות? תודה.

שלום דני, אם נניח רגע לשאלת הביצה והתרנגולת, ולא ננסה לקבוע איפה ומדוע התחילה ההתנהגות הבעייתית של הילד, נישאר רק עם ההסבר המעגלי הפשוט: ילדים, במיוחד הצעירים שבהם, רגישים מאד למצבי הרוח, לרמת המתח ולרגשותיהם של ההורים. כיום, קיימת אצל האם ציפייה להתנהגות בעייתית, בכיינית או נצמדת מצד הילד שלה. כאשר קיימת אצלה ציפייה מוקדמת כזו, היא ניגשת אליו מתוחה יותר, אולי גם מעוררת או עצבנית (גם אם מתחת לפני השטח), ובאופן מעגלי יוצרת אצל הילד שלה פגיעות למתח דומה בתגובה. בעיני, הדרכת הורים קצרה יכולה לסייע לאם להגביר מודעות לחלקה בתהליך, ולגייס עמדה מעט יותר סמכותית ומציבת גבול מול הילד. בברכה ליאת

ילדה כמעט בת 6 שלא נרדמת אם אמא לא לידה ובלילה מתעוררת בוכה וחייבת או לבוא לישון עם ההורים או שאמא שוב תשב לידה עד שתרדם. אסרנו עליה לישון איתנו אז היא הביאה שמיכה ונרדמה על הרצפה ליד המיטה שלנו מה שלא מקובל עלינו. מה עושים?

שלום גלית, כדי לעזור לילדה לחזור לשגרת לילה שקטה, תוכלו לוותר על המאבק הלילי, ולהיענות לצורך של ילדתכם בנוכחותכם המרגיעה. ארגנו לעצמכם מזרון מתחת למיטתה, שיהיה בהיכון למקרה של התעוררות בלילה. אמרו לה (בנדיבות ומתוך כוונה מלאה לעמוד בהבטחתכם) שאם תתעורר בלילה ותרגיש שהיא צריכה אתכם, מישהו מכם יישן על ידה. אם אתם מוכנים למבצע הירואי אף יותר, תוכלו להחליט מראש שלמשך שבועיים עד חודש תשנו לצידה כל לילה, גם אם לא תתעורר. אל תשתפו אותה בלוח הזמנים המתוכנן. אמרו רק שאתם מוכנים לעזור לה לישון לילה מלא ולהרגיש בטוחה. כאמור, כשתרגיש בטוחה ושקטה, יש סיכוי טוב שתצליח להעביר לילה מלא בשינה, ולשבור את ההרגלים הרעים שטורפים את לילותיכם כרגע. השקעה לא פשוטה, אבל משתלמת. בהצלחה ליאת

הבן של בת דודתי, בן 6.5 התקשה גם כן להירדם. הוא היה מוצא תירוצים (מים, רעב, פינוק) כדי לדחות את שעת השינה. אור במסדרון לא היטיב וגם הפריע לאחיו הצעיר והמניפולציות הרגשיות חגגו. לאחר שבדקו מספר אפשרויות, הזמינו יועצת פנג שואי (****) שזיהתה כי מיקום המיטה של הילד לא תמך בו והקשה עליו להירדם. על ידי שינוי זוית המיטה ועוד שינויים קלים שעשו בחדר, הילד התחיל לישון לילות שלמים. בימים הראשונים הוא עוד פעל מכוח ההרגל אבל די מהר הוא הרגיש נוח ובטוח במקומו החדש בחדר וזה עזר.

יש לנו פעוטה בת 1.8 חודשים.מאוד מפותחת לגילה,גמולה לחלוטין מטיטולים,בעלת יכולת ביטוי ופיקחית.בחודשים האחרונים אנו מוטרדים מהתייחסות שלה לכל מיני דברים כמו:חייבים לסגור את דלת השירותים,כשיוצאים היא בודקת אם לקחנו תיק,מקפידה להרים את הצלחת של הכלב אל השייש,ברחוב אם יש משהו על המדרכה(אפילו פרח) היא מסרבת לעבור.אם יש עיגול של הביוב היא מסרבת לעבור,אם לא ננקה את העגלה מהשומשום של הלחמניה (לגמריי) היא תסרב לשבת,לנו נראה כאילו שהדברים האלה מטרידים אותה.מה דעתך?

שלם רונית, ילדים קטנים לומדים על העולם תוך התבוננות ויצירת סכמות, שהן תבניות פשוטות ההופכות יותר ויותר מורכבות, עם העלייה ביכולות הקוגניטיביות. הילדה שלך יצרה לעצמה סכימות ברורות שעוזרות לה להבין את עולמה ולתפקד בו. יש ילדים שכל שינוי בסביבתם עלול לערער אותם. הם צריכים שהדברים ייראו וייעשו בדרך מסוימת ולא באחרת. כך הדברים 'מסתדרים' להם בהתאם לסכימה שיצרו, וכך אפשר - מבחינתם - להרגיש בטוח. יש ילדים, רגישים או מעט יותר חרדתיים, שלוקחים את זה קצת יותר רחוק, ומגיבים בכעס, התנגדות או חשש לשינויים מהסוג שתיארת. ברוב המקרים הכפייתיות הזו חולפת מעצמה, ואינה מתפתחת להפרעה האובססיבית-כפייתית ה'בוגרת'. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן 5 ו 4 חודשים (יליד 22.12.) כרגע בגן חובה בהמלצת הגננת להשאיר עוד שנה. כל הגן עולה לכיתה א'רק הוא ועוד ילד נשארים עוד שנה. האבחון הפרטי שביצעתי הראה שהוא גבולי בשל אוצר מילים דל, הגננת אומרת הוא עדיין לא בשל. לא מחלק הברות, פונולוגית עדיין לא שם. ולדעתה לא קורא נכון סיטואציה חברתיות. אני מאוד מתלבטת, מה דעתך? הוא מבין שהוא נשאר שנה אך עצוב כי חבר הכי טוב שלו גדול ממנו בחודש וחצי עולה. מה עושים? תעזרי לי תודה

שלום אורלי, בעיני, כל ילד שתאריך הלידה שלו נופל לפני היום הקובע, צריך לעלות לכיתה א', אלא אם קיימת סיבה מאד מאד קריטית להישארות. אם האבחון מצא קשיים ספציפיים מובחנים, יש לטפל בהם ללא קשר, וזאת - מבלי ליצור לילד קושי רגשי נוסף, שמקורו בתחושות אשמה או בושה על כך שהוא נותר ב'מאסף'. יש עוד ארבעה חודשים מלאים עד האחד בספטמבר, ובעיני זה שפע של זמן לעבוד על הקשיים. אגב, עם ילדים מסוימים אפשר וצריך לעבוד גם אחרי הכניסה לכיתה א'. ההישארות בגן, כשלעצמה, אינה פותרת בעיות התפתחותיות ובניגוד למיתוס, אינה מוסיפה לילד ביטחון עצמי. להפך. זו דעתי, אך חשוב לי לציין שקיימים אנשי מקצוע אחרים הסבורים וממליצים אחרת. בברכה ליאת

הבת שלי בת שנה ותשעה חודשים ילדה שנייה מפותחת מבחינת דיבור והבנת הנשמע..וכן מבחינה מוטורית.מבחינתי נרהא כי היא מוכנה לגמילה - היא היתה אומרת אחרי שעתה קקי...ומזדרזת להחליף, ולאחרונה גם אחרי פיפי היתה מ ודיעה לנו שנחליף לה. וכן מבחינה מוטורית היא יכולה לשבת עצמאית על הסיר.... ובכל זאת הגמילה ממש לא מתקדמת טוב - היא לא מוכנה לשבת על הסיר מעבר לדכמה שניות...מתאפקת רוב היום עד שהיא ממש לא מסוגלת להתאפק (מיום שלם בגן חוזרת עם בגד אחד מלוכלך בלבד) גם לפיפי וגם לקקי.... ביומיים הראשונים קמה רטובה אבל מאז כבר קמה יבשה בבוקר ואפילו מתאפקת עוד שעה אחרי....ואז היא כבר לא יכולה אומרת פיפי פיפי אבל לא יושבת.... היום ברגע שהתחיל הפיפי הושבנו אותה על הסיר...ואחכ גם עם קקי.... כדי שתתלהב שזה יצא בסיר וכו.... היא התלהבה אבל אני לא בטוחה שזה הדבר הנכון.....להושיב בכח...מצד שני כל פיתוי אחר (תשבי עם מדבקות וכדומה) שעבר עם אח שלה לא עובד כאן.... אני לא רוצה לחזור אחורה אבל לא יודעת מה לעשות כדי שהגמילה תצליח ולא יהיו לה בעיות התאפקות......

שלום רב, התאפקות ממושכת יכולה לשקף פחד מפספוס, אולי מתוך הפחד להינזף או לאכזב. הדרישה לשבת על הסיר "עד שייצא משהו" יכולה להיחוות כמסר שאינו סובלני לתאוות ופספוסים. הציעי לה לשבת לעיתים קרובות למשכי זמן קצרים מאד, ואל תמאיסי עליה את השהות על הסיר או האסלה. בקיצור - להוריד לחץ. בהצלחה ליאת

על פיספוסים לא הגבתי בכלל....פשוט החלפתי לה ורק כשראינו שהיא מתעקשת לא לשבת קצת ניסינו בכח להושיב אותה.... האם זה בסדר לעשות את זה??

שלום, אשמח לקבל המלצה: אני מחפשת פסיכולוגית לנערה בת 16.5 עם ביטחון עצמי נמוך מאוד, הפרעות אכילה ובעיות חברתיות ולימודיות. חשוב לציין כי להורים אין יכולות כלכליות מרובות אך חשוב להם מאוד לעזור לילדה לפני שהם "מאבדים" אותה (כדבריהם).המשפחה גרה בהרצליה כך שחשוב שהפסיכולוגית תהיה מהאיזור . המון תודה מראש על העזרה ויום מקסים.

שלום דנה, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן הארבע וחצי מאונן על ידי כך שהוא נשכב על הבטן ומרים במתיחת ידיים את פלג גופו העליון (בדומה לשכיבות שמיכה) תוך כדי הרמת ראשו. התופעה החלה כבר לפני שנה, קראנו על כך חומר והבנו שזה טבעי ולא מומלץ לאסור עליו אלא פשוט להנחות אותו שלא מבצעם זאת בנוכחות אנשים אלא רק בחדרו. אכן מידת התכיפות ירדה אך לאחרונה הוא החל שוב לאונן כך באופן יום יומי. מיד בסיום הוא בדרך מתחיל לצעוק ולבכות כי כואב לו שם ועל אף ניסיונותינו להסביר לו מה גורם לכאב הוא ממשיך בפעילות זו כמעט בכל יום. דבר נוסף הקשור להתפתחות המינית שעלה לפני כשבועיים היא שהוא התחיל להתעניין בהבדלים באיברים בין בנים ובנות ואפילו ניסה להציץ לי בחולצה תוך כדי גיחוך מבוייש. אנחנו קצת אבודים ונשמח מאד לעזרתך.

שלום רינת, מעבר לבקשה לעשות את הפעילות הזו בפרטיות בחדרו, אין שום בר נוסף שעליכם לעשות. כאשר הוא צועק או בוכה שכואב לו, אמרי בשקט "אני רואה שכואב לך. זה יעבור עוד מעט". אל תיגררי להסברים, הטפות, או אמירות כמו "אמרתי לך" או "אם תפסיק עם זה, לא יכאב לך". הניחי לו להתנסות בכך ולמצוא לעצמו את הדרך ה'נכונה' לו. כאשר הוא שולח לך יד אל מתחת לחולצה, תוכלי לומר לו שזה לא נעים לך, ולזוז ממנו (או להזיז את ידו בעדינות אך בנחישות). אין סיבה להרגיש אבודים מול ביטויים של התפתחות בריאה. בברכה ליאת

שלום בני בן 13 משועמם באופן כללי אנטי ממסדי אנטי בת ספר דעתן ועקשן ראש אנליטי , האם ניתן ליישר קצת את הילד אפילו מבטל עיניין החוגים , אשמח לקבל עצות במייל שלי ואו בנייד 0544775188 המון תודה

שלום גרי, ה'סידור' בפורום שלנו הוא שהמענה שלי ניתן כאן. התיאור שלך קצר מאד ולקוני, ויהיה קשה לומר משהו מאד משמעותי וחכם ע"ס מידע כה מוגבל. נאמנה למטרה שלי, לעורר למחשבה, אבקש להסב את תשומת לבך לעניין אחד קטן, שאולי יהיה משמעותי. לפעמים, ללא מודעות, אנחנו יוצרים זהות בין הילד שלנו לבין התנהגותו. כלומר, אנחנו מסיקים על קיומו של משהו יציב וקשה לשינוי (אישיות, למשל) על סמך התנהגות (שבהחלט ניתנת לשינוי, ויכולה להיות תוצאה של נסיבות ספציפיות וזמניות). אם תקרא שוב את התיאור שלך, תוכל ודאי לשים לב לכך שאתה משתמש במושגים המתארים לכאורה את *הילד* ולא את התנהגותו. חשוב לזכור שבגיל 13 קשה לייחס למישהו תכונות כמו "אנטי ממסדיות" או "אנטי בית ספר" ואפילו דעתנות ועקשנות. אמירות כמו "הוא מתקשה לציית לכללים", "מתקשה להתארגן בבוקר לבית הספר", "מתווכח עם הוריו כשהוא נדרש לעשות משהו שאינו רוצה" או "חשוב לו להשמיע את דעתו" מתייחסות להתנהגות ולא לילד, משאירות פתח להבנה טובה יותר של מה שעובר עליו, פחות שיפוטיות, ומשאירות הרבה תקווה לשינוי. יכול להיות שבנסיבות הספציפיות שלכם, הילד שלך עושה את המכסימום שהוא יכול, גם אם התנהגותו נראית לא יעילה, לא מקדמת את מטרותיו או מקשה עליכם. שינוי גישה מצדכם יכול לפתוח פתח לשינוי גם אצלו. חומר למחשבה ליאת

אני עומדת ללדת בן יש לי בת בגיל שנה וחודשיים שרגילה למלוא תשומת הלב, כיצד אני יכולה להקל עליה את בואו של אח נוסף, עד כמה היא מבינה או תחווה קינאה?

שלום ענת, גם אנחנו, המבוגרים, לא לגמרי תופסים את מלוא המשמעות כשמדובר בבואו לעולם של התינוק הראשון שלנו. ילדים כה צעירים, עדיין לא תופסים עד כמה לידתו של האח התינוק תשנה את חייהם, ולכן קשה לייחס להם קנאה בשלב מוקדם זה של ההריון, וגם בשלב הסמוך ללידה. אני מניחה שרמה זו או אחרת של קנאה היא בלתי נמנעת, אם כי לא בהכרח יהיו ביטויים גלויים שלה. זמן ותשומת לב הם משאבים סופיים, וכשהם מתחלקים על שני ילדים, מן הסתם נוצרים רגעי תסכול. ועדיין, אני מאמינה בכל לבי שהורות טובה דיה מאפשרת לכל אחד מהילדים לקבל את צרכיו באופן מיטבי, גם אם לא מושלם. (אגב, אין שלמות גם כשמדובר בילד יחיד, כי גם הצרכים שלנו, ההורים, הם בעלי תוקף ונוכחות). בקיצור, אם תשתחררי מהרעיון שאת עושה לה עוול, ומן האשמה על מה שאת כביכול גורמת לה, איני רואה פוטנציאל לנזק או מצוקה. לידה קלה והרבה נחת ליאת

לחרדה.זה מתבטא בדפיקות לב מואצות ,ירידה בתיאבון ,מצב רוח ירוד ונטיה לבכי על כל מה בכך. נושא החרדה הוא שלומי וחיי.היא חרדה לגורלי -ללא שום סיבה נראית לעין.דאגתה היא שאזקין ואלך מן העולם. לא ברור מדוע התפתחה החרדה הזו,אמנם היא תמיד מאד חרדה לי ,שומרת עלי בגוזמה,משרתת אותי ביראה כאילו אני מלכה-וזה מהווה לגבי תמיד הטרדה,אני מעדיפה יחסים זורמים ולא יחסי מלוכה...אך זו פעם ראשונה שהיא במצב ממש לא טוב. לא מתחשק לה שנפנה לפסיכיאטר,מה דעתך על מצבה ומה ניתן לעשות? היא גם לחוצה מהדאגה שלי לשלומה ומרגישה אשמה שכביכול מדאיגה אותי ,אני מנסה להרגיע אותה אך בכ'א חייבת לשמוע מה עובר עליה

שלום רב, נשמע לא טוב, אבל בהחלט ניתן לטיפול. ממליצה שתגיעו *יחד* למפגש אצל פסיכולוג ילדים/מתבגרים קליני, שישקול את סוג ההתערבות הנכון. אל תוותרי על כך, גם אם תתנגד תחילה. הסבירי לה שטיפול נכון יחזיר לשתיכן איכות חיים ומרחב של נפרדות. למה לסבול? בהצלחה ליאת

ביתי בת השלוש וחודשיים פיתחה לאחרונה חרדות מהכל: רופאים, הצגות, הנדנדה בגן השעשועים, חושך, רעש ועוד ועוד. החרדות משפיעות עליה מאוד מבחינה נפשית (היא עצבנית יותר, התקפי בכי בלתי נשלטים, קשיים בהירדמות וחוסר ביטחון קיצוני שגורם לה להיצמד לכל דמות מבוגרת שמקנה לה ביטחון כגון הורים , סבתא וגננת). מעבר לכך היא מבקשת להימנע מכל פעילות שבה היא חושבת שתיחשף למקור חרדותיה כגון: לעלות על הנדנדה בגינה, ללכת להצגות , אצל הרופא היא היסטרית, לא מוכנה ללכת לגן החיות כי יש שם אריה וכו'. אינני יודעת כיצד להגיב להימנעויות האלה, שהרי אם לא תיחשף לפעילויות הללו היא גם לא תדע שהן לא באמת מפחידות. ובכלל, האם רמות כאלו של פחד נורמאליות בגיל הזה? ואם לא מה עליי לעשות?

שלום גל, כל הפחדים שתיארת אינם מאד יוצאי דופן בגיל כזה, ואצל ילדים רגישים גם מסיבות יומולדת תמימות יכולות להפוך לסיוט, מעצם נוכחותם של בלונים, ליצנים, מוסיקה רועשת, וכד'. כל הפעילויות שתיארת (הצגות, נדנדות, גני-חיות) ואלה שלא תיארת (ליצנים, בלונים, מסיבות, קוסמים, קניונים רועשים, ואפילו מכשירים בייתיים רועשים כמו שואב אבק ומיקסר), מוכרות לנו מאד, והן חולפות מעצמן תוך מספר חודשים. מבטיחה לך שהיא תשלים את הפערים, ושום דבר בהתפתחותה לא ייגרע גם אם תגיע להצגות הילדים וגני החיות באיחור מה. גם הפחד מרופאים שכיח מאד בגילים אלה, ואני מאחלת לך שלא תצטרכי להגיע אליהם הרבה בשנים הקרובות. זה נורמלי, גם אם מעט מטריד כרגע. זה יעבור. בברכה ליאת

שלום ליאת! בני בן שנה וחוד', מידי פעם מתיח ראשו בדופן המיטה/השידה וליעיתים תכופות מרביץ לעצמו בראש. כאשר הוא עושה זאת הוא מבסוט וצוחק מזה. אני מאוד מודאגת מהתופעה. חשוב לי לציין שזהו בן זקונים לאחר 2 בנות והתשומת לב שהוא מקבל היא מאוד גדולה. האם יש קשר לדבר? אודה להתייחסותך.

שלום רב, יש תינוקות ופעוטות שמרגיעים את עצמם או פורקים מתח באמצעות הטחת הראש במשטח קשה, או בדרך אחרת הכרוכה בתחושה פיזית עוצמתית. ברוב המקרים אין בכך כל סכנה. אם את מרגישה שמדובר בעוצמה שיכולה לסכן את שלומו, דאגי שדופן המיטה תהיה מרופדת. זה יעבור. בברכה ליאת

שלום, בני כמעט בן 7, ילד רגיל, אתמול בארוחת ערב פתאום אמר לי : חשבתי היום שאני רוצה להרוג אותך ואת אבא וכדי לגור עם אלון ( חבר שלו). כאשר הוא ראה את הבעת פנים שלי ( באמת שלא ציפית לזה) הוא אמר שזה רק מחשבה והוא לא יעשה את זה. אחך כך גם אוסיף שחשב גם להרוג אנשים אחרים.אני שאלתי למה הוא רוצה את זה .הוא ענה שהוא לא יודע וזה סתם מחשבה שעברה והוא לעולם לא יעשה את זה. דבר אחד שמצאתי לנכון להגיד שהוא עלול לשבת בכלא. ואני לא מבינה מאיפה זה בא ואיך להגיב. האם יש צורך בפגישה עם מומחה? תודה.

שלום הלנה, זה בהחלט משפט שלא נעים להורה לשמוע, אם כי המחשבה הזו עלולה לחלוף במוחם של ילדים (המשאלה שההורה ימות). רוב הילדים מגיבים בבהלה לרעיון כזה, כשהוא עולה במוחם, מבחינה זו, מה שחריג זה עצם האמירה, ולאו דווקא המחשבה. להערכתי, ההתבטאות הזו משקפת כעס או עויינות שהצטברו אצלו, ולא אישיות רצחנית :-)) בכל מקרה, אם את מרגישה שיש כרגע מתיחות ביחסים ביניכם או בעיה רגשית אחרת כלשהי שיכולה להסביר את האמירה התוקפנית הזאת, אפשר להתייעץ ולנסות לטפל בזה, לפחות ברמה של הדרכת הורים. בברכה ליאת

תודה.

שלום ליאת, בני בן השלוש הוא ילד אמצעי בין שתי בנות(חמש ושנה),ילד מאד פיקח וחברותי אך בבית הוא נוטה לבכות מכל דבר שלא מוצא חן בעיניו,למשל אם קרא לי לבוא ואמרתי לו עוד רגע אני באה, הוא מיד מתחיל לצרוח:אמרתי שתבואי עכשיו! מעבר לכך פעם ביום הוא פשוט משתולל בכל הבית ומנסה לנשוך את אחיותיו ואותנו ההורים תוך כדי שהוא צוחק.ניסינו להגיב באותו הרגע אךזה קצת יוצא משליטה וחוזר על עצמו,הוא נעלב מאד מהר,מגיב בתוקפנות ונעשה רגיש כשלא מקבל את מבוקשו.יש לציין כי הוא מאד פוחד מהחושך וטוען שיש בחדרו מפלצות,דבר שגורם להגיע בכל לילה למיטה שלנו.התנהגותו יוצרת מתחים בבית אני ממש רוצה לדעת מה כדי לעשות...איך הכי טוב להגיב?ואולי הוא צריך איזה שהוא טיפול רגשי? תודה י

שלום רב, בנך מתנהג כמו בן שלוש טיפוסי: הוא מתקשה עדיין לווסת את הביטויים הרגשיים שלו, במיוחד במצבי תסכול, ולכן מגיב במה שנראה כחוסר שליטה וחוסר גבולות. הדרך לעזור לו, לתפיסתי, היא להישאר מאד רגועים מול ההתפרצויות שלו, ולא לאפשר לו להתנהג בדרך הרסנית או אלימה כלפיכם או כלפי אחיותיו. כאשר הוא מנסה להכות או לנשוך, יש לעצור אותו מיד, ולגרום לו להבין שהתנהגותו אינה מקובלת עליכם בשום אופן. עליכם להיות מאד ברורים ותקיפים, מצד אחד, ומאד קשובים ואוהבים כאשר הוא מתנהג היטב. פחדי הלילה מאד אופייניים בגיל הזה, וחשוב להישאר זמינים ומרגיעים. כאשר הוא מגיע למיטתכם, החזירו אותו למיטתו, והישארו לצידו עד שיירגע ויירדם. כדי לא לצבור עויינות או חוסר שעות שינה, נסו לארגן מזרון שישמש אתכם במקרים הללו, ויאפשר לכם להישאר לצידו מבלי להקנות לו הרגל בעייתי (מעבר למיטתכם) שיהיה קשה להיפטר ממנו. אתם מוזמנים לקרוא עוד בפורום שלנו, על הצבת גבולות נאותה. דפדפו בדפי הפורום הישנים, וקראו תשובות לפניות דומות. בברכה ליאת

תוד רבה על התשובה העניינית

שלום, יש לי בת בת שמונה וחצי, ילדה מאוד יפה ומאוד חכמה, אבל הילדה מאוד ביישנית ולא עומדת על שלה מחוץ לבית. חשוב לי לציין שהיא מאוד חברותית ויש לה הרבה חברות והיא משתתפת בהרבה חוגים. למה יכול להיות שהיא מתנהגת כך? מה אני צריכה לעשות כדי לחזק אותה?

שלום אלה, ביישנות היא תכונת אישיות מולדת שקשה לשנות. כמו שאת רואה, למרות ה'מגבלה' הזו, היא מצליחה לתפקד היטב במישור החברתי, ולכן אין סיבה לדאגה מיוחדת. אפשר להשתדל לעודד אותה בבית לגילויי אסרטיביות, ולהתעקש לתת מקום לרצון שלה, להעדפות שלה ולבחירות שלה. בברכה ליאת

שלום רב, לפני חצי שנה עברתי דירה עם בני בן ה-15(חד הורית),לאחד המושבים בארץ(עזבנו את המרכז),מצבו של בני לא טוב וזה מורכב. אין לו כאן חברים,הוא טוען שהוא שונא כאן את הילדים,הבתים,טוען שאנחנו גרים בחור,הכל נראה לו מכוער ומשעמם,הוא כל הזמן מדבר ואז כאילו תוך בדיחה מספר מה היה רוצה שיקרה לאנשים כאן,הוא מחכה להגיע לצבא כדי לא להיות כאן יותר,הוא טוען ששונאים אותו,שאף אחד לא מדבר איתו. האמת שהדברים בעיניי נראים אחרת. ילדים ניסו ליצור איתו קשר אבל גם מדריך הנעורים כאן וגם מחנכת הכיתה אומרים שהילדים טוענים שבני משדר להם סנוביות/אנטיפטיות/דוחה אותם מלהתקרב,תמיד שמנסים ליצור קשר הוא משחק בפלאפון או עייף,אני אישית ראיתי איך בעצמאות פנה אליו ילד והוא ענה לו עם הגב ובקושי התייחס,במקרה אחר הכלבה של השכנים באה אלינו כהרגלה אבל הבעלים שלה שגם הוא בן 15 בא לקחת אותה והסתכל מה קורה אצלנו בגינה כשהבן שלי היה בחוץ כאילו מחכה שהבן שלי יזמין אותו אבל הבן שלי הפנה גב,אני הזמנתי את הילד להיכנס אחרי שישים את הכלבה בבית והבן שלי צעק עליי ואמר לי שהוא שונא אותי ועובר לאבא שלו. יש לו כל הזמן התפרצויות כעס עליי והוא מכניס לי מילים לפה,למשל: אני יכולה לספר על מישהו שהצליח במשהו והוא ישר קופץ אה את אומרת שאני חרא ואידיוט,אני יכולה להגיד לו אחרי חופשת הפסח שהוא עלה מעט במשקל הוא ישר אומר לי את אמרת שאני שמן ומכוער,הוא ממציא דברים,מדמיין,מגזים.בשנה שעברה הוא טען שהמורים שונאים אותו ולקח זמן שיבין שאף אחד לא שונא אותו. הוא הצליח ביום העצמאות להודות שכאשר פונים אליו קורה לו משהו והוא לא מצליח להתקדם בקשר,הוא לא רוצה ללכת,הוא כאילו מאבד אפילו את הקול שלו. אני יודעת שכתבתי המון אבל אני חייבת להבין מספר דברים ולאיזו הפרעה לשייך את מה שקורה לבן שלי וזאת על מנת לדעת איך לטפל ומה מתאים,אגב הוא לא מסכים בשום פנים ואופן ללכת לפסיכולוג. למה הוא שומע דבר אחד וישר מבין אותו אחרת?או למה הוא יכול לשמוע ממני שאני מציעה לו פנימייה צבאית חוויתית להגיד לי את אמרת שאני יעוף מהבית ואת שונאת אותי ורוצה לזרוק אותי? למה הוא מספר הכל מסולף ולא כפי שהוא? מדוע הוא טוען ששונאים אותו שהוא לא מוצלח הוא כל הזמן דוחה לעשות צעדים לא בטוחים כי הוא רואה תוצאה שחורה? למה הוא משתתק כשכבר כן פונים אליו?הרי מצד אחד הוא כועס עליי שהפרדתי אותו מהחברים שלו והוא רוצה חברים ומצד שני הוא קורא לכולם כאן הומואים וילדי כאפות והוא שונא אותם? וואו אני מבולבלת ומבקשת לדעת מה זאת ההפרעה של בני?ומהי המלצת הטיפול? תודה דניאלה

שלום דניאלה, אני חושבת שהבן שלך מרגיש עצוב וכועס, בעקבות הניתוק שלו מסביבתו בגיל הכי רגיש. הוא כועס (אולי) גם בגלל שהוא מרגיש שאת רואה אותו כבעל הפרעה, וכמי שאשם במצבו החברתי העגום. מותר לו לשנוא את המקום החדש, מותר לו לשנוא את הילדים הזרים שמבחינתו שונים מאד מחבריו הישנים, ומותר לו לכעוס גם עלייך, כמי שהביאה אותו למקום הזה בלי להתחשב בדעתו. אין לי ספק שלא התכוונת להרע לו, אך עלייך ללמוד לקבל את רגשותיו מתוך עמדה מכבדת ומתחשבת. גם פנימייה (צבאית-חווייתית???) היא לא דבר שילדים רגילים מבקשים לעצמם, והפירוש שהוא נותן ליוזמה שלך בנושא הוא פירוש לגיטימי, גם אם אינו נראה כך בעינייך. מאחר שהילד שלך לא רוצה להגיע לטיפול פסיכולוגי (אני לא בטוחה שהוא צריך), תוכלי לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים ומתבגרים קליני, וללמוד לתקשר עם בנך ממקום פחות שיפוטי ויותר אמפתי. כרגע מאד מאד קשה לו, והוא מגיב בדרך שבעיני נראית מאד תואמת למצב. נסי להבין. בהצלחה ליאת

שלום וברכה. יש לי ילדה בת 3 ואני כרגע בהריון.היא לא נותנת לי רגע של מנוחה בלעדיה.אפילו לשניה אחת .בשבוע האחרון היא מסרבת ללכת לגן בטענה ש"משעממם שם". אני לא יודעת מה לעשות על מנת להקל עליה ולגרום לה להתנהג כרגילץ תודה רבה רינת

שלום רינת, ילדתך עדיין קטנה מאד, וזקוקה לקרבתך ולתשומת לבך, ללא קשר להריון שלך. המשיכי לקחת אותה לגן ולהיפרד ממנה בלי למשוך יותר מדי את הזמן. תני לה להבין שאין משא ומתן בעניין זה. במקביל, בבית, הקדישי לה שפע של זמן ותשומת לב סבלנית, כמו שמגיע לכל ילד בגילה. נסי להימנע מלרחם עליה (להערכתי היא אינה מבינה את מלוא משמעותו של ההריון). רחמים רק מחלישים אותה ואותך, ומפריעים לך להישאר מולה סמכותית ועקבית. בברכה ובהצלחה ליאת

הבן שלי כיתה ז. מחנכת הכיתה הסבה את תשומת ליבי לכך שיש לו סף תסכול נמוך, הוא נוטה להתפרצויות כעס בכיתה, אמפולסיבי, מתקשה לקבל גבולות, נטייה למצבי רוח.לעיתים ניראה כי הוא נעדר כישורים חברתיים. קראתי חומרים על שני הטיפולים שכתבתי בכותרת. אינני יודעת מה מתאים עבורו?

שלום רב, שני הטיפולים יכולים להיות יעילים ומתאימים. חשוב לציין שקל יותר למצוא כיום מטפלים קוגניטיביים-התנהגותיים מאשר מטפלים ב-DBT לילדים ונוער. מספרם של האחרונים עולה בהדרגה, ואם תמצאי בקרבתך מטפל כזה, הרווחת! בהצלחה ליאת

שלום וברכה היום הבן שלי בן ה- 10.5 הלך עם שני אחיו בני 8 ו6 ושני חברים בני 8, 10 לטייל באחת הגינות הציבוריות ליד הבית. לאחר כחצי שעה הוא התקשר וסיפר שילד הרביץ לו והוא יספר לי בבית. שאלתי איפה הם עכשיו ואם לבוא לאסוף אותם והוא השיב שהכל בסדר והם חוזרים ברגל. לאחר דקה, לא היתי רגועה והתקשרתי שוב לוודא שהוא בסדר, הוא היה שליו ורגוע ואף ניסה להרגיע אותי... וסיפר שהם בדרך חזרה. כששאלתי מדוע הרביצו , השיב שיספר בבית. כשהם חזרו הביתה הם סיפרו שהיו שם ילדים בני 12 בערך שראו את הפלאפון של בני, חטפו מידו וניסו להוריד משחקים...כשבני ביקש את המכשיר אחד מהם דחף אותו ואז הצטרף עוד ילד והוא ביקש את הפלא בחזרה, לבסוף לקח לילד מהיד... וסיפר שבזמן זה התקשר אלי. לאחר ששמעתי את הסיפור יצאתי עם חמשת הילדים לגינה בטענה לפגוש מיהם הילדים האלו. כמובן שתכננתי רק לשוחח עימם ולבדוק אם אני מכירה את הוריהם...הם כבר לא היו שם. נשארתי די מתוסכלת. ניסיתי לנחם את בני ולחזק אותו אבל היתי די חסרת אונים. בהמשך הערב הוא התנהג רגיל אך אני נותרתי עם מועקה. איך צריך לנהוג כדי שהוא יצא מחוזק מהסיטואציה? האם להמשיך לדבר, חשוב לי לציין שהוא ילד די מופנם ולאחר שסיפר לי אמרתי לו שאני גאה בו על השיתוף ועל ההתנהלות שלו שלא הגיב באלימות. (למרות שאני רגילה לכך שהוא לא אלים) זה היה כדי לחזק אותו. האם כדאי להזכיר את הסיטואציה שוב? לדבר על כך..?

שלום קרן, אני רואה בחומרה רבה את המעשה הזה, ובמקומך הייתי שוקלת אפילו פנייה למשטרה. מעשים של בריונות הפכו עניין שבשגרה, וחשוב שגם הילדים התוקפים יידעו שהם מפרים חוק. אני מציעה להנחות את הילד שלך שלא להילחם באלימות עם ילדים או מבוגרים שאינו מכיר, גם במחיר של טלפון אבוד. עם זאת, הייתי מנחה אותו לומר לתוקף הפוטנציאלי שהוא מתכוון לדווח על המעשה ואולי גם להתלונן במשטרה. יש טעם להמשיך ולדבר על הנושא אם את מרגישה שהמסר לא נקלט או שהנושא ממשיך להטריד את בנך. השתקה מכוונת היא בוודאי לא הדרך המומלצת במקרה כזה. בברכה ליאת

שלום, לבני הבכור בן ה- 10 יש לעיתים התקפי זעם והוא בוכה המון. התקפי הזעם מתבטאים בצעקות ולפעמים בעיטה ברהיט. כאשר הוא מתעצבן ממשהו במקום לומר את מה שמרגיש הוא אומר זאת בבכי. הוא ילד מאוד חכם ומאוד מאוד רגיש ועניין הבכי זה לא דבר חדש - מאז שהיה קטן ועד היום זה בא בתקופות. לפעמים נראה שבגלל שמצפים ממנו להתנהגות מסויימת יכול להיות שמלחיץ אותו. קשה לנו מאוד לראות אותו בוכה, הוא מתחיל לדבר ואז מתעצבן ובוכה. אם קרה משהו בבי"ס הוא חושב עשר צעדים קדימה ונלחץ מה תהייה התגובה על כך. בבית אנחנו מדברים איתו ברוגע על הכל ומנסים להסביר אך לפעמים הבכי שלו מצליח להוציא את כל הבית משלוותו. קשה לנו להתמודד עם זה ואנחנו מאוד רוצים לעזור לו. חשוב לציין שהוא ילד מאוד מקובל חברתית ותלמיד טוב. אודה לתשובתך איך נוכל לעזור לו. תודה.

שלום חני, יש ילדים שנולדים עם עוצמה רגשית גבוהה מהרגיל, והם נוטים להגיב בדרך אינטנסיבית גם לגרייה רגשית מתונה יחסית. זה לא אמור להפוך לבעיה, אם הסביבה מצליחה להכיל את זה (מה שלא פשוט בכלל) מבלי להיבהל, מבלי לשפוט או לכעוס על הילד. בעיני, אחת הדרכים לעזור לו, קשורה ליכולת שלכם לקרוא את מה שנח תחת התנהגותו, להכיר במצוקה שלו, ולא להילחץ מהבכי שלו, גם אם הוא נראה לכם לא תואם לסיטואציה. ההבנה שהבכי הוא דרכו לתקשר את הקושי שלו ברגע נתון, תפחית את השיפוטיות שלכם כלפיו, ותגביר את הסיכוי ליותר הקשבה ואמפתיה כלפיו. עמדה הורית כזו, יכולה להפחית את התסכול שלו, ולתרום במידה גם ליכולות הוויסות שלו. אם אתם סבורים שהתנהגותו חריגה מאד ומפריעה ליחסים ביניכם, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

בני בן 8 ילד מקסים, נעים, אחד המובילים בכיתתו. בתחום החברתי עם הרבה חברים שבאים אליו ומזמינים אותו. יחד עם זאת, מאז עברנו לשכונה חדשה שבה יש הרבה ילדים במתחם שלנו מכל הגיליים, (כ 15 ילדים מגן ועד כיתה ו), בני מתקשה בלהרגיש נוח וחופשי עם הילדים במתחם, זאת בשל חשיפה לאירועי אלימות פיזית ומילולית שהיו במהלך השנה האחרונהבין כל הילדים. כיום הוא מעדיף להשאר בבית ולא לצאת לשחק איתם (למרות שאני יודעת שהוא רוצה מאוד לשחק יחד איתם בחוץ), הוא הגיע למצב של חוסר ביטחון בקרבתם והם כמובן מבחינים בכך... , שפת הגוף שלו משדרת פחד וחוסר ביטחון, הוא גם אומר לי שהוא מפחד מילדים מסויימים, נא עיזרו לי לעזור לו, אני רואה איך בני נהרס מבפנים ואיך המקום פוגע בביטחון שלו , הוא גם הספיק לחוות פעמיים חרם, סתם כי ילד אחד החליט וכולם נגררו אחריו (גם ילדים אחרים חוו זאת...) . עזרו לי לדעת כיצד אוכל לעזור לו לצאת מהמבוך שאליו הו ניקלע . תודה מראש

שלום חגית, לרתיעה של בנך ממפגש עם ילדי המתחם יש אחיזה במציאות. חרם הוא תופעה חמורה ומסוכנת, בעלת פוטנציאל נזק גדול. הילד שלך,לדברייך, התמודד כבר פעמיים עם החוויה הקשה הזו, ולכן בעיני עדיף להשקיע כרגע במסגרת חברתית מעט יותר מו?בנ?ית, חוג או קבוצת ספורט, אשר בה האינטראקציה יותר צפויה מראש ונעשית תחת עינו הפקוחה של המבוגר האחראי. בחוסר הביטחון ובמיומנויות חברתיות פגועות אפשר לטפל בעזרת גורם מקצועי (פסיכולוג ילדים קליני או מטפל באמנות), וכך לסייע לו לצאת אל הסיטואציות החברתיות פחות מובס או מפוחד, ומצוייד בתחושת ערך וכשירות. יש עבודה! בהצלחה וחג עצמאות שמח ליאת

לאחרונה אני מרגיש ירידה קיצונית במצב הרוח.אני נוטה לעייפות למרות שעות שינה מרובות יחסית.חוסר תיאבון.פעם הייתי נוטה לחייך המון גם בלי סיבה והיום אני בכלל לא נוטה לכף.לפעמים גם יש לי התקפים שאני מרגיש כמו ג'ולות בגרון ורעידות ברגליים בעיקר.

שלום לך, לפני שמייחסים הרגשה או חולשה פיזית למקור פסיכולוגי, יש לשלול כל מקור גופני אפשרי אצל רופא המשפחה שלך. לאחר שהרופא שלך ייאשר שאתה בריא, אפשר יהיה להגיע להתייעצות עם פסיכולוג קליני, ולבדוק האם מדובר בתופעות חרדה או דיכאון, בהן אפשר וכדאי מאד לטפל כשהן 'עוד קטנות'. בהצלחה וחג עצמאות שמח ליאת

האחיינית שלי היא נערה מתבגרת שאמה נפטרה לפני שנה וחצי היא לא מדברת על המקרה אך נראית מאושרת ושמחה מה ניתן לעשות לשלוח אותה לפסיכולוג יעזור לה לדבר על המקרה?

שלום רב, איני יודעת ממה נובעת השאלה שלך. האם את סבורה שמה שנראה כמו התגברות על האבל והאובדן אינו משקף את הציאות? האם את מרגישה שתהליך האבל שלה לא הושלם? האם את חושבת שיש בהתנהגותה היבטים לא בריאים של סיכון עצמי? האם את כועסת בסתר לבך על כך שאינה עצובה מספיק? הפנייה לפסיכולוג תלויה מאד ברצונו של האדם (במיוחד כשכבר אינו ילד קטן), ברמות המצוקה שהוא חווה, ובאופן תפקודו בחיי היומיום במגוון תחומי החיים. אם היא עונה לאחד הקריטריונים האלה, כלומר - רוצה או סובלת עד כדי פגיעה תפקודית, שווה לשקול זאת. אם, לעומת זאת, היא מצליחה להפעיל מנגנונים בריאים של החלמה והתאוששות (שקיימים בשפע אצל מתבגרים), הייתי מניחה לזה כרגע. שלא תדעו צער ליאת

שלום ליאת. יש לי ילדה בת שנתיים וחצי. אני רוצה לדעת מה נכון להגיד לילדה במקרה כמו שאני אתאר עכשיו כי זה קורה מדי פעם בעלי הוא איש עצבני ומתלהם על שטויות. הבעיה היא שילדה שומעת את הכל. אתמל הייה מקרה שפוט לא ידעתי מה נכון להגיד לה ואם בכלל צריך להגיב. הכנתי לה אמבטיה והיא רצתה לראות חדשות. אמרתי לה שאני לא מרשה לראות חדשות כי ילדים קטנים לא צריכים לראות חדשות. אבא רואה עכשיו ולא להפריע לו בבקשה. אנחנו הולכות לאמבטיה. לקחתי אותה לאמבטיה , היא התחילה לבכות בהיסטריה ( נראה לי הייה שילוב של עייפות , הצטננות ורצון לראות טלוויזיה - חדשות או יותר נכון לעמוד על שה בעניין הזה ). ונכנסה לבכי היסטרי כי לא הרשתי לה והיא הייתה מלאה בחול כך שהייתי חייבת להכניס אותה לאמבטיה גם אם לא רצתה הוא שמע את זה והתחיל לצעוק ככה שילדה שמעה " נמאס לי , מספיק כבר , אני לא יכול לשבת פה בשקט ולראות חדשות!. " אחר כך כשיצאתי מהאמבטיה , סגרתי את הדלת של החדר ושמעתי אותו אומר " טוב , די אני לא יכול יותר , תיקחי אותה ואת עצמיך מפה ותלכי לאמא שלך , אני לא רוצה את שתיכן פה , נמאסתן עליי , תלכו מפה". בערב שילדה קראה לו מהמיטה " אבא בוא אליי לחדר " ( הייה נשמע כאילו היא מנסה לפייס אותו והוא פשוט אמר זה לא מעניין אותי ולא בא. אמרתי לה שכואב לו הראש והוא לא יכול לבוא עכשיו ותראה אותון מחר בבוקר. בבוקר הוא התעורר ובהתחלה לא אמר לה כלום , אחר כך אמר לה בוקר טוב קר ביותר וכשהגענו לגן הוא נתן לה נשיקה על הלחי. אבל מה הייתי צריכה להגיד לה כשהוא התנהג ודיבר ככה אתמול והיא שמעה את זה? איך נכון לנהוג במצב הזה? מה להגיד לילדה? אין טעם להציע לבוא אתו ביחד לטיפטל כי הוא פשוט לא מוכן. אנחנו חיים ביחד באותה הדירה בגלל הילדה וזהו. הוא לא ישתנה ולכן אני רוצה לדעת איך לנהוג עם הילדה בסיטואציות כאלו

שלום ארי, עצוב לשמוע שאת בוחרת לחיות עם בן זוג עצבני ואלים (גם אלימות מילולית בלתי נשלטת היא אלימות) "רק בגלל הילדה". מצד אחד, את ערה לנזק שהתנהגות כזו גורמת לה (ואת צודקת), ומצד שני נשארת איתו, כביכול, בגללה. אני חושבת שאת לא אמורה "לגהץ את הקמטים" עבורו, או "לנקות אחריו" את עקבות התנהגותו האלימה. אבל את *כן* יכולה להסביר לו שהתנהגותו האלימה מסכנת את שלומה של הילדה שלו, ושפנייה לעזרה עכשיו יכולה לחסוך לו בעתיד טיפולים פסיכולוגיים ממושכים. אני מאמינה שגם הורים אימפולסיביים ועצבניים אינם רוצים להזיק לילדיהם, ומבקשים עבורם טוב. המשיכי לנסות ולשכנע אותו להגיע להדרכת הורים, ולתת לו מקום יותר ויותר מרכזי בטיפול בבתו. כאשר ירגיש שותף אמיתי לגידולה, אולי תתגבר אצלו גם הדאגה לבריאותה הנפשית, וההבנה שעליו לשכלל את דפוסי ההורות שלו. עד אז, השתדלי להרחיק אותה ממצבים בהם הוא מאבד שליטה, ולהגן עליה מלמידה פסיבית של דפוסי התמודדות לא בריאים. בברכה ליאת

שלום רב. אני אמא לבן שש ובת שלוש. לפני שנה וכמה חודשים עברנו למלבורן לשנתיים ברילוקיישן מהעבודה של בעלי. לבן שלי היו כמה חודשים ראשונים קשים בהם היה הרבה כעס (כמעט ללא פיזיות). אחרי שלמד אנגלית השתחרר והתחיל לרכוש חברים ולהנות. הוא מאוד חברותי אבל מאוד עקשן ורוצה הרבה פעמים שהדברים ילכו לפי רצונו. הוא נהיה מתוסכל מהר אבל אף פעם לא מרביץ במיוחד כשמשהו כזה קרה (בעבר). מפברואר הוא לומד בביתת ספר (כאן יש כיתת "הכנה" לכיתה א). הוא היה בחודשיים וחצי הראשונים של השנה ואז היתה חופשת הפסחא. מאז שחזר מהחופשה, לפני שבוע וחצי, הוא משתמש באלימות רבה. היום זו הפעם השניה שהוא נשלח הביתה כי נשך ילד שהרגיז אותו. נראה שסיטואציות שהיו מכעיסות אותו פעם אבל היה משתלט על עצמו בשבוע האחרון מעבירות אותו על דעתו והוא מכה (וגם נשך). אני לא יודעת מה לעשות. הוא יודע שהוא מתנהג לא נכון ויודע מה אמור לעשות כשמשהו כזה קורה. בכל זאת, בסיטואציה, הוא לא מחזיק את עצמו. איך עוזרים לו? אני מאוד מתוסכלת. תודה רבה. אשמח גם להפניה למאמרים שיכולים לעזור. תודה רבה

שלום רב, הגירה לארץ אחרת, גם כשהיא לזמן מוגבל, מטילה עומס רגשי עצום על המשפחה כולה, ובמיוחד על ילדים עם רגישות-יתר. ובכל זאת, כפי שציינת, התגובות החריפות היו בחודשים הראשונים, ועכשיו - כשכבר למד את השפה ורכש חברים - אפשר לצפות להתנהגות יותר מאורגנת ונשלטת. בדר"כ אני נוטה להאמין שילדים לא הופכים אלימים "פתאום". הזרעים נזרעים עוד קודם, וגם אם אין התנהגות אלימה בפועל, נוכל לראות בעיה בשליטה בדחפים, קושי להתאפק, קושי להתמודד עם מצבי תסכול ואכזבה, לוותר, לדחות סיפוק, וכד'. אם את חושבת שמשהו מהדברים הללו מתאר את ההתנהגות של בנך, יש לעזור לו בדרך של שינוי מערך החוקים, הגבולות והציפיות ממנו בבית. כך יוכל לשכלל בהדרגה את יכולות הוויסות שלו. אם את סבורה שמדובר בהתנהגות לגמרי לגמרי חדשה ולא אופיינית, יתכן שעדיין מדובר בקשיי הסתגלות, ובהתמודדויות מאתגרות שמדללות את מאגר הכוחות שלו. במצב כזה, יש טעם להתייעץ עם גורם מקצועי, ולנסות לגייס גם את ביה"ס. ללא קשר לסיבות האפשריות להתנהגותו, חשוב לשוחח איתו על האירוע, לנסות להבין מה הפעיל אותו, ולהציע דרכי תגובה יעילות יותר למצבים דומים בעתיד. לאחרונה הגיע לידי ספר הדרכה מצויין להורים המתמודדים עם ילד הסובל מבעיה בוויסות הרגשי. הספר כתוב באנגלית, אך היא ידידותית וזורמת גם עבור ישראלים שאינם דוברי אנגלית מבית. תוכלי לנסות לעיין בו ולמצוא דרכי התמודדות חדשות ויעילות. parenting a child who has intense emotions של harvey ו- penzo. בברכה ליאת

ליאת שלום, לאחרונה אחייני משקר כמעט ללא הפסקה וגם כשתופסים אותו משקר, הוא מכחיש בכל תוקף ומסיר מעליו את האחריות למעשיו. לדוגמה הוציא מקופת חסכון של חבר ובן משפחה כסף ולא לקח את הכסף, בא וסיפר שמצא 50 שח, לאחר בדיקה הסתבר שזה נלקח מהקופה. הטעין את חשבון הטלפון שלו במאות שקלים ובא לאמו וסיפר לה שקיבל הודעה ומישהו בטעות הטעין לו את הטלפון, בדיקה העלתה שהוא השתמש והטעין דרך האינטרנט והשתמש בחשבון של אביו, עדיין הכחיש זאת. ישלו סיוטי לילה והוא משקר ומאשים אחרים במעשיו, כיצד עלינו לנהוג\. ולאיזה גורם את מציעה לפנות לטיפול קצר טווח עם תוצאות\. ממתינה לתשובתך תודה

שלום אתי, ראשית, כדאי לזכור שההתנהגות שתיארת אינה משקפת נטייה עבריינית, אלא בעיה רגשית. ממליצה על פניה לפסיכולוג ילדים קליני. הטיפולים הנחשבים 'קצרים' בדרך כלל, הם הטיפולים הקוגניטיביים התנהגותיים, המטפלים בעיקר בסימפטום מוגדר, ופחות במה שנח מתחתיו. אפשר להתחיל בזה, אבל לא בטוח שזו הייתה הבחירה המיידית שלי... ממליצה לך מאד לגשת להתייעצות, ולשקול יחד עם המטפל מה סוג ההתערבות שיוביל לתוצאות הטובות ביותר. בהצלחה ליאת

ליאת שלום! בני היום בן 4 ו10 חודשים, משהוא ילד בן שנתיים, התחיל להתפתח אצלו "תחושת הפחד", וזה הולך וניהיה יותר גרוע, זה מתבטא כמעט בכל דבר, אם זה ללכת לרופא,אפילו רק לבדיקה,אפילו להשים פלסטר, למדוד חום,להתנדנד על נדנדה,לרכב על סוס,הוא לפעמים לא נותן לנו לינסוע למקומות רחוקים ועוד הרבה דברים שילדים בגילו לא מפחדים, והוא כן...אתמול לפני השינה , הוא ראה טלויזיה, אינני בטוחה שהשאלה והפחד בא מזה} אך הוא רץ אליי בוכה ואמר לי, שהוא לא רוצה ליהיות ילד בן 8, והוא לא רוצה ליהיות מבוגר ,כי המבוגרים מתים, ואני לא רוצה למות..לקח לי כמעט שעה להרגיע אותו, כמובן עד שהוא נירדם...זהמה שנתן לי תמריץ ליכתוב לך, ולנסות להבין למה כל הפחדים,ןאיך מתמודדים עם זה..?? עליי לציין שהוא ילד מאוד מאוד נבון מאוד חיובי ואהוב על פני חבריו...אך אני מפחדת שהפחדים האלו ילכו ויחמירו... אשמח לתשובה! יעל

שלום יעל, התיאור שלך אכן מעלה 'ניחוח' של ילד רגיש וחרדתי, וחשוב לקבל את העובדה הזאת, ולהניח שבמידה זו או אחרת בנך עשוי להגיב בחרדה למצבים חדשים, עמומים, משבריים או מאתגרים. הבשורה הטובה היא שלומדים לחיות עם זה, וגם שאפשר לטפל בזה. התשובה לשאלה "למה כל הפחדים?", או מאיפה זה בא, היא מורכבת ולא חד משמעית. יש הסברים גנטיים (כמעט תמיד יש עוד בן משפחה הסובל מחרדה ברמה כזאת או אחרת), יש הסברים ביולוגיים (העובדה שתרופות מסוימות עוזרות, למשל כאלה הקשורות בתוספת של סרוטונין לגוף, יכולות להצביע על הכיוון הביולוגי), הסברים סביבתיים/נלמדים (ילדים לומדים לפחד מדברים שפעם לא הפחידו אותם, לפעמים בדרך של התנייה ולפעמים תוך חיקוי התנהגותם של אחרים), והסברים דינמיים פסיכואנליטיים (הקשורים לקונפליקטים תוך נפשיים עמוקים ולא מודעים). כרגע, הדרך להתמודד עם הפחדים הללו היא - בעיני - להגביר את יכולתך לעזור לו כהורה מרגיע ומעניק ביטחון. תוכלי לנסות להיעזר בשיחת הדרכה אצל פסיכולוג ילדים קליני, ולמוד איך לא להיטלטל בחרדה יחד איתו, אלא לעזור לו להרגיעה. בהצלחה ליאת

בני בן ה-5 ו-9 חודשים התחיל לפחד באופן פתאומי וקיצוני לאחר שראה קטע בפאלפון שהכניס בו פחדים נוראים. הוא היה ילד שהיה נשאר לבד בבית ללא פחד והיום באופן פתאומי לא מוכן להישאר אפילו דקה לבד, לא מוכן ללכת לסלון לבד כאשר אני בחדר השינה או במקלחת. הוא צמוד אלי ללא הפסקה ולא עוזב אותי או את בעלי לרגע. באמצע הלילה מגיע אלינו למיטה ולא מוכן לחזור למיטה שלו. מה ניתן לעשות כדי לגרום לו להתגבר על הפחדים?

שלום, אני בת דודה של אמא של אדוארד. אני נמצאת במערכת החינוך 22 שנה בתפקידים בכירים מאוד ומכירה מקרוב ומרחוק את האוכלוסייה כמו אדוארד. אדוארד עלה לארץ עם הוריו ושני אחיו הקטנים ממנו לפני כשנה וחצי. תלמיד adhd מאובחן מגיל הגן. נשלל אוטיזם. נטל טיפול תרופתי מכיתה ב בקולומביה שלא קיים בארץ stratera. בילדותו סבל מבעיות הסתגלות קשות, היה בלתי נשלט, מתפזר לכל כיוון, בעל בעיות התנהגות קשות בבית ובבית הספר. מכיתה ג מטופל התנהגותית, בנוסף לטיפול בריפוי בעיסוק בשל בעיות גראפומוטוריות. כמו כן השתתף בטיפול קבוצתי לשיפור האינטראקציה החברתית. בכיתה ה חל שיפור ניכר בתיפקודו, עונה לדרישות לימודיות בעקבות שילוב בטיפול התנהגותי, ריפוי בעיסוק וטיפול התנהגותי. כאמור עלה לארץ לפני כשנה וחצי והשתלב באמצע כיתה ו. עם המעבר לכיתה ז החלו קשיים לבלוט. הוא למד באולפן והתנהגותו כלפי המורה לאולפן היתה מאופקת ומרוסנת ואילו כלפי יתר המורים נטולת כל רסן. קללות, דפק על שולחן, הסתובב בכיתה, ביצע תנועות מגונות, מציק לחברים, התפרצויות זעם, באיבחון פסיכולוגי שנערך לו בדצמבר השנה הפסיכולוג דיבר על אימפולסיביות, קשיים בשליטה עצמית, סף תסכול נמוך, קשיים בקבלת גבולות, אך רמתו הקוגניטיבית ממוצעת. יצויין כי בקולומביה למד אדי בבית ספר יהודי שבו למדו 6 תלמידים בכיתה וההורים דאגו לסייעת באופן עצמאי לתיווך ואירגון. השנה משתתף בחוג ג'ודו, וההורים מגיעם לשיחות בהדרכת הורים אצל הפסיכולוגית המטפלת בו אחת לשבוע. כשהופנה לפסיכיטארית אין עדות לאובדנות, תובנה למצב שיפוט חברתי-חלקי, חשיבה מאורגנת, בוחן מציאות תקין. והומלץ על המשך טיפול פסיכולוגי. אובחן כסובל מבעיות בהתנהגות, בעיות בלמידה, adhd. הומלץ גם על קונצרטה וריספונד, ועזרה בעברית. הפסיכולוג המאבחן והפסיכיאטרית ממליצים על בי"ס לעיצוב התנהגות שם יש ילדים קשים מאוד. והפסיכולוגית בטיפולים הרגשיים ממליצה על סייעת בכיתה רגילה. מה לדעתך הכי נכון? היום לאחר הטיפול התרופתי המקיף התקבלה חוות דעת טובה מן המורים המקצועיים והוא נראה שקט, מבצע משימות ומצליח ללמוד. כשביקשתי לראות כיצד בית הספר התמודד איתו, השיבה נאמר לי כי תוכנית לעיצוב התנהגות לא נעשתה לו אך היועצת והמחנכת היו בקשר אינטנסיבי עם ההורים, לטוב ולרע,טלפונית ופגישות, וקשר של שיחות עם התלמיד, קיבל סיוע של חונך לשעתיים אחרי בית הספר, הדובר ספרדית, קיבל קשר שעתיים בשבוע עם בת שרות לאומי כתגבור לימודי בשפה. אני רוצה לשאול אותך ליאת: היה כאן הכרחי מאוד עיצוב התנהגות. וזה לא נעשה... זה ילד מורכב ולדעתי היה פה מחדל גדול מה דעתך?

שלום רב, במצבים של דאגה וחוסר אונים מול התנהגויות מקצינות של ילדים, מתחילים לעלות רעיונות הנוגעים לסוגי התערבות שונים. בעבודתי נתקלתי לא פעם גם ברעיונות אבסורדיים הכובשים את לבם של הורים מיואשים, כמו מסאז'ים, דיאטות, מרפאים באור, באנרגיות, כירופרקטיקה (לא לכאבי גב), טיפולים בעזרת בקבוקי צבע, שחייה, ריקוד ואמנויות לחימה, סוסים, כלבים ונחשים - כולם יכולים להיות נחמדים מאד, אך לא תמיד מכוונים לבעיה האמיתית של הילד. עיצוב התנהגות יכול לעזור במקרים מסוימים, ובמקרים אחרים לא. אגב, כמעט כל פסיכולוג קליני מכיר טכניקות התנהגותיות כאלה, ויכול לשלבן בעבודתו במידת הצורך. בעיני, מילת המפתח היא "יעילות". הולכים על מה שעובד. אם הטיפול התרופתי מתברר כיעיל, הייתי מניחה לו ליהנות מיתרונותיו, ולאפשר גם למערכת להירגע. לתחושתי, יש מספיק גורמים טיפוליים בתמונה, מכדי שאדחף גם אני עם עצות ורעיונות הנשענים על תיאור קצר וחלקי. ועוד משהו, ילדים מורכבים ותובעניים כמו אדוארד, נזקקים לסיוע וליווי לאורך זמן. לא מוכרחים לירות בכל התותחים הכבדים ברגע נתון. לפעמים, אפשר להוסיף עזרה - כמו למשל עיצוב התנהגות - רק לאחר שהמצב נרגע קצת, ועולה רמת הקואופרטיביות של הילד ומשפחתו. סבלנות... שבת שלום ליאת

האם לדעתך טיפול cbt יכול לסייע לו? ובנוגע לעיצוב התנהגות חשוב לציין שזוהי תוכנית שמותאמת לילד ומתקיימת בבית הספר ונשענת על מערכת גמול ועונש, ולצערי בית הספר לא מילא את חלקו בעניין. וחבל.

הי ליאת, קראתי את תשובותיך הקודמות כאן בפורום בנושא מריבות בין אחים. עם זאת, עדיין לא ברורה לי לגמרי הגישה הרצויה במקרה של מריבות אלימות. האם לאפשר לילדים צעירים לפגוע פיזית זה בזה מתוך רציונל של "להניח להם להסתדר לבד", או שמא מחובתנו להפריד ביניהם ולמנוע אלימות בכל מחיר, תוך המנעות מנקיטת עמדה בשאלה מי התחיל? אישית, אני פשוט חוששת מנזק גופני שעלול להגרם לחלש יותר בין הניצים, ולכן מתקשה להשאר שוות נפש לנוכח התרחשויות כאלו. תודה, אילה

שלום אילה, אני נוטה להאמין שמריבות נוטות להסלים ולהפוך תוקפניות יותר בנוכחות המבוגרים. הילדים החזקים מרשים לעצמם לפגוע בחלשים, בין השאר כי הם מאמינים שההורה יתערב ויוכל לסייע לקורבן להירגע ולהתגבר על הפגיעה. בדרך כלל, כשמשאירים אותם לבד, החזקים נוטים לקחת אחריות וחסות על הקטנים/החלשים, ולהימנע מפגיעה פיזית אלימה. אני מבינה את דאגתך לשלומו הפיזי של החלש, אך משוכנעת שהחזק מבין הניצים חש בכך, ומפעיל אותך דרך זה. לכן, אני ממליצה לך לקחת אוויר, ולהיעלם פיזית הכי מהר שאת יודעת מזירת הקרב. במידה ויהיו נפגעים, נסי להפעיל סנקציה קולקטיבית ("אני שונאת אלימות, והיום - בגלל שהיו כאן מכות - אני כעוסה וחסרת סבלנות, ואין לי חשק לספר לכם סיפור לפני השינה"). במידה ותצטרכי לטפל פיזית בילד שנפגע, עשי זאת ללא מילים. תוכלי להגיב בקצרה ולהגיד משהו כמו "אני לא אוהבת אלימות. אצטרך לחשוב מה עושים". אני בכל זאת מעודדת אותך לקחת סיכון, ולהתרחק מייד מכל מצב של אלימות. תוכלי להתנחם (אולי) בכך שה'חלש' מביניהם עשוי ללמוד לא להתחיל עם חזקים ממנו, ובעיני גם זה שיעור חשוב לחיים. בברכת 'כל ישראל חברים' ליאת

ליאת שלום רב! רק לרקע - בני בן 4.5 מפותח מכפי גילו, מלווה ע"י פסיכולוגית ובתחילת תהליך אבחון אצל מרפאה בעיסוק בכיוון של קשב וריכוז/התארגנות/תנועתיות יתר.... שאלותי (שאינן קשורות לכך בהכרח): 1. מזה תקופה כשמספרים לו סיפורים או מדברים איתו הוא ישר קופץ ואומר - "אני יותר חזק..." "אני הייתי מנצח" "אני הכי חכם" (יותר משלמה המלך...) מה לומר לו במצבים האלה? 2. לאחרונה הוא מספר סיפורים מהדמיון או דברים שעשה ואני יודעת שלא עשה אך גם הוא מספיק נבון בשביל להבין מי יודע מה, אז הוא מתחיל ככה למשל- "פעם אחת כשהייתי עם סבא ואת לא היית אז ככה וככה וככה..." מה לומר במצב כזה כשאני יודעת שהסיפור לא נכון? אני לא מצליחה לחשוב על דוגמה אבל זה יכול להיות למשל משהו שצריך להעביר לו לגביו מסר (עשה דבר מסוכן) ואי אפשר לשחק כאילו אני מאמינה לגמרי. איזו התנהגות תעודד הפסקת "שקרים קטנים" כאלה? אני נוטה לחשוב שהבית שלנו מאד לא ביקורתי. אולי אני טועה? תודה רבה מראש על עצותייך המחכימות!

שלום לילי, בגיל ארבע וחצי, הילדים שלנו יכולים להפליג על כנפי הדמיון, ולעשות בו שימוש מופלא לטובת רווחתם הנפשית. סיפורי הגבורה הדמיוניים מספקים לילד הקטן שלך (שמתמודד עם קשיים ניכרים) תחושת כוח ויכולת, גם אם היא "מופקעת" מגיבורי-על או משלמה המלך. בעיני זה מקסים, ולא הייתי עושה דבר כדי להעמידו על טעותו. במידה ואת מרגישה שיש בסיפור אלמנטים מסוכנים, תוכלי לציין זאת, תוך שאת מכניסה זאת לסיפור שלו ("וואו, הצלחת לעוף מכל הגובה הזה?!? אפילו שידעת שזה מסוכן??? איזה מזל שלא נפצעת. אתה יודע שאפילו סופר-מן חייב להיזהר מגובה כזה? מזל שלא קרה לך כלום..."). אני אוהבת מאד גם תגובות פרדוכסאליות, שמשאירות את הילד מופתע ומשועשע, וכמו שאת אומרת, גם מחזקות אצלו את הידיעה ששניכם יודעים שמדובר בסיפור דמיוני. למשל - "גם אני ראיתי, מהחלון, שאתה וסבא רכבתם על האריה ההוא. אני מכירה אותו. בפעם הבאה שאתם פוגשים אותו, תמסרו לו דרישת שלום ממני!". אל דאגה, השקרים הקטנים הללו לא הופכים אותו לפלילי או לשקרן, אלא לילד יצירתי ושמח יותר. בברכה ליאת

אני רוצה להפרד מבעלי. הבעיה שהילדה הגדולה, בת 6 בלחץ מטורף מזה . אני כבר איימתי בזה כמה פעמים ועכישו בכל ריב היא בוכה ומתחננת שלא אעזוב ואני מבטיחה לה שאשאר. יש גם ילד בן שנתיים וחצי, שמאוד קשור לאביו.יש דרך לגרום להם לקחת פרידה מבעלי יותר בקלות? עדיף להשאר איתו בינתיים למרות שלא טוב לי איתו כדי לא לגרום להם לנזקים בעתיד? יכולים להגרם להם נזקים כתוצאה מפרידה כמו חרדת נטישה ודברים כאלה?

שלום שגית, המצב הנוכחי, כפי שעולה מדברייך, הוא בעל פוטנציאל נזק גדול לילדייך, ועלייך לפעול מיידית כדי להחזיר להם תחושת יציבות ושלווה. ילד לא יכול לגדול כשהוא באי-שקט וחרדה מתמדת. לגירושין יש השפעות ארוכות טווח על ילדים, אך גם לחיי זוגיות שאין בהם אהבה, חברות או כבוד. אני ממליצה לך להגיע בדחיפות לגורם מקצועי (פסיכולוג קליני או יועץ זוגי), שיעזור לך לקבל את ההחלטות החשובות הנוגעות לחייך, זאת כדי להחזיר לכולכם תחושת שליטה וודאות. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן שנתיים. לעיתים, ככל הילדים, נכנס להתקףשל בכי אם לא מקבל דבר מה (לדוגמא עוד שוקולד), אם הוא עייף או אם דברים לא נעשים בדיוק כפי שרוצה. אני לא מוטרדת מהבכי, זה טבעי - בטח בגיל הזה. מעסיקה אותי יותר השאלה כיצד יש להגיב. ברוב המקרים בעלי ואני מעבירים מסר שאנחנו לא מתרגשים מהבכי, ופונים אליו בניסיון לעזור לו לצאת מהמקום שאליו הוא נכנס. מצד שני, לפעמים אני מרגישה שזה כמו כדור שלג, כלומר- שהוא מתחיל לבכות ממשהו אחד ואז שום דבר לא באמת "הולך לו" וכך אני מוצאת אותו ב"לופ" של בכי וחוסר מרוצות מהכל ואותי מתקשה מאוד להגיע אליו. ברגעים כאלה אני מרגישה שזה קצת מוגזם להתעלם מהבכי וחוששת שהילד עלול לחוות זאת כנטישה (אנחנו מנסים לדובב אותו אך כמו שאת בטח מתארת לעצמך שומעים רק בכי). בעלי חושב שאני מפנקת אותו כשאני מנסה לנחם אותו בדיבורים רכים או חיבוקים. מה דעתך? האם באופן כללי נכון להתעלם מהבכי? האם בכל סוג של בכי והאם כדאי לחכות שהילד ירגע בעצמו או שיש לנסות ולעזור לו בכך? בברכת תודה, ניצה

שלום ניצה, התקפי הבכי המפורסמים של גיל שנתיים, יכולים להוציא משלוותו גם את ההורה הרגוע ביותר. אני נוטה להסכים איתך, ולהאמין שעלינו לעזור לילד בגיל כזה "לרדת מהעץ", להרגיעו ולנחמו, ולא להשאירו נטוש לנפשו בשעה קשה כזו. פינוק זה משהו אחר, והוא קשור יותר לדפוס של סיפוק רצונותיו של הילד רק כדי לא להתעמת עם הבכי. אם את מצליחה לעמוד על שלך, לא לוותר על מה שלא צריך, ועם זאת לנחם את הילד בשעת אכזבה ותסכול ולעזור לו להתגבר על צערו - את בכיוון הנכון. יישר כוח! (בסוף גם גיל שנתיים הנורא חולף עובר לו). ליאת

שלום רב במשפחתינו שני ילדים בת 10 ובן 4 בני בן 4 - מפותח על פי גילו. מאז שהוא נולד יש לו תכונת עקשנות או גאוותנות, למשל: בררנות במזון - אנו זורמים עם הזונות שהוא אוהב. משחקי קופסא - לא אוהב לשחק במיוחד לצייר או לעשות חוברות עבודה - המון שכנועים עד שמסכים (למרות שיש לו יכולות וכו') - אם נופל ומקבל מכה אפילוחזקה, הוא מייד קם ואומר לא כואב, אפילו שאני רואה שכואב לו ורצה לחבק אותו - לא תמיד נותן. אלא אם כן המכה מאוד כואבת ואז מתחיל לבכות ואני מחבקת. לאחרונה הוא נכווה מאבן חמה באגודל (היינו מספר משפחות בקומזיץ), הייתה לו יבלת ענקית ואין ספק שכואב, הוא היה עם דמעות בעינים אבל לא בכה החזיק את היד ולא נתן לנו לטפל בו, רק אחר כך שהיינו לבד וכנעתי אותו שאני אעשה לו "פו" ואשים לו משחה הוא השתכנע. - לאחרונה הגננת פנתה אלי ואמרה לי שהוא מאוד עקשן ובדרך כלל היא מסתדרת עם זה. אבל קרה מקרה שהיה צריך להתעסק עם דבק והוא לא הסכים הפעם הגננת התעקשה ואמרה לו שאם לא יעבד לא יוכל לצאת לחצר, הילד אמר לא צריך לא אצא ואכן לא יצא לחצר, ישב בצד. הגננת ניגשה אליו ואמרה לו שרק שניהם יעשו את העבודה יחד ןהוא לא הסכים. קרה עוד מקרה שהוא רב עם ילד ואחר כך בגלל שידע שהגננת קוראת לשני הילדים לשוחח עימם, הוא ישב בצד של הגן חצי מהיום. דוגמא נוספת: הגננת הראתה להם תמונות של חשופיות (חלזונות ללא בית), בני התעקש שאין חיה כזאת ולמרות שהראינו לו תמונות וכו' - הוא לא הסכים. יש עוד ועוד דוגמאות. יש לציין ששנה הבאה הוא הולך לגן חובה. מצד שני הוא ילד שנתון למרות בתחומים אחרים, הולך עימנו לכל מקום, יכולת מחשבה הבנה גבוהים. מה דעתך? תודה על "ההקשבה " דורית

שלום דורית, אם את שואלת לדעתי, נדמה לי שמדובר אכן בילד נבון ורגיש, אך גם בילד שסיגל עמדה מרדנית ומתנגדת, אולי כתוצאה ממאבקי כוח בלתי פוסקים, שהתבסו כדפוס תקשורת. אם תקראי שוב את מה שכתבת, תוכלי בוודאי להיווכח כמה פעמים הוא נאלץ להילחם או להתווכח על חירויותו בסיסיות, כמו מה יאכל, במה ישחק, והאם ימלא חוברות עבודה או לא, האם לעבוד בדבק או לא, ובוודאי יש עוד, כפי שציינת. עקשנות ומרד אינם צומחים בחלל ריק, אלא באווירה של לחץ יתר או אילוץ (גם אם זה מתוך כוונות טובות או אג'נדה חינוכית). בעיני, על רוב הדברים שציינת אין טעם להתעקש בגיל ארבע (את חוברות העבודה אני מציעה לסלק מהבית לשמחת כולכם), ממש כפי שוויתרתם בעניין האוכל. אני מאמינה שהדרכת הורים קצרה יכולה לעזור כאן מאד, בהרגעת המערכת ובכינון דפוסי תקשורת שאין בהם מאבק או "שכנוע-יתר". זכרו שאף אחד לא מושך חזק בחבל אן אין כוח נגדי שאוחז בו בכוח. בברכה ליאת

תודה על התשובות

שלום יש לי ילד בן 5 בכללי הוא ילד בסדר מקשיב ובוגר מאוד לפעמים קצת שובב לאחר חופשת הפסח הוא יצא קצת מהמסגרת של הגן ביומיים הראשונים הוא התנהג לא יפה בגן הרביץ וקלל ילדים הגננת נתנה לו עונש ביום השלישי הוא התחיל להתהפס על עצמו ביום החמישי הוא ניכנס לגן הכל היה בסדר אחרי כמה דקות הוא התחיל לבכות שהוא רוצה ללכת הביתה והוא רוצה רק אותי ניסיתי כמה דקות להרגיעה אותו זה לא כול כך קרה עד שהגננת לקחה אותו והרגיעה אותו היא אמרה לו שהוא יעזור לה בגן לדעתי הוא רגיש למרות הבגרות שלו והמראה הפיסי שלו שהוא קצת גדול מהגיל שלו אך אני יכולה לטפל ברגישות שלו אשמח אם תעזרי לי

שלום אוריה, איני בטוחה שאני מבינה עד הסוף למה את מתכוונת כשאת אומרת "בוגר" או "רגיש". ילד שמרביץ ומקלל בגיל חמש, או בוכה שהוא רוצה הביתה בשעות הגן, אינו מפגין התנהגות 'בוגרת', אלא דווקא רגשנית ולא מאד מווסתת. להערכתי, מה שיוכל לעזור לו לסגל התנהגות יותר מאופקת ובוגרת, זו עמדה חדשה מצידך. מהתיאור שלך ניכרת אהבה רבה לבנך, אבל חשוב לא לערבב או להתבלבל בין אהבה לבין רחמים וחוסר גבולות. כאשר הילד שלך מתנהג בדרך אלימה חשוב לעצור אותו (כמו שעשתה נכון הגננת) ולהציב את הגבול בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים. יכול להיות שמה שגרם לו לפרוץ בבכי מול הנחישות של הגננת, זה מה שהוא למד בבית: כשאני בוכה מרחמים עלי, סולחים לי ומוותרים לי. אני מאמינה שעמדה יותר תקיפה ונחרצת מצידך, וחוסר סלחנות להתפרצויות אלימות, הם המענה הנכון כאן. זה חשוב במיוחד כשמדובר בילד שאמור לעלות לכיתה א', הצריך ללמוד להתמודד עם תסכול, אכזבה וכישלון בדרכים לא הרסניות ולא אלימות. מעודדת אותך להמשיך לאהוב את הילד שלך, אך להפסיק לראות בו מסכן או קורבן. כשאת עצמך תשדרי לו שהוא גדול, אחראי להתנהגותו, ויודע להתאפק - את גם "תקצרי ברינה", ותכיני אותו לחיים החברתיים והאקדמיים שעוד לפניו. בהצלחה ליאת

המשך לתשובתך הילד לא עולה לכיתה א הוא מפסיד שנה בקשר להתנהגות כשצריך אני מלטפת וכשצריך לכעוס אני כועסת אבל עדיין הוא מיתפרץ כשלא ניראה לו משהוא הייתי איתו השבוע בחנות בגדים הוא רצה חולצה ומסויימת ולא היה המידה שלו הוא התחיל לבכות ולהשתולל בחנות תפסתי אותו ביד בכוח ואמרתי לו אתה עכשין נירגע ואמרתי לו אנחנו נחפש בחנות אחרת באמת מצאנו את מה שהוא רצה. בדרך לדעתי הביתה הסברתי לו שככה לא מתנהגים זה לא יפה העניין כמה שאני אשוחח איתו זה לא עוזר הוא חוזר על ההתנהגות הזו לדעתי הוא לא שולט בזה הוא יצתרך טיפול תרופתי אחותו בת ה13 לוקחת קונצרטה וזה ממש עוזר להתנהגות הבנתי מהרופא שאם אחד לוקח גם שאר הילדים מבני הבית יקחו טיפול תרופתי השאלה האם אני יכולה להתחיל לו משנה הבאה למרות שהוא נישאר בגן, בתחילת שנה הוא יהיה בן 5 ותשעה חודשים .

יש לי ילד בן שנתיים ו 3 חודשים. לאחרונה התחיל לפחד מהרבה מאוד דברים כל הזמן רוצה חיבוק ושנרים אותו ושנהייה לידו. הבעיה הכי גדולה היא בלילה. הילד מתחיל לבכות כשנכנס לישון ומבקש כל הזמן שנוציא אותו מהמיטה (חשוב לי לציין שלפני התקופה האחרונה לא הייתה בעייה עם כניסתו לישון והבעיה צצה ממש בזמן האחרון). לאחר הרבה נסיונות לשכנע אותו ללכת לישון (על ידי חיבוק,נשיקה ועוד) ובכי שלא נגמר או שאנחנו נכנעים ונשארים לידו עד שנרדם, או שפשוט נותנים לו לבכות עד שנרדם. במהלך כל הלילה יש את המשחק הזה ולמעשה אנחנו כמעט ולא ישנים. אני ובעלי בקושי מתפקדים וגם הבן הגדול שלי בן ה-5 שישן איתו בחדר סובל מאוד מהמצב. מה אפשר לעשות? צריכים עזרה דחוף

שלום אורית, בגיל שנתיים-שלוש פחדי הלילה הם עניין נפוץ ביותר, ובדר"כ אינם מעידים על פתולוגיה אלא על התפתחות קוגניטיבית תקינה, במיוחד של היכולת לדמיין. בגלל שהבחנה טובה בין מציאות לדמיון עדיין אינה קיימת בגיל זה, הפחדים הם בעיקר סביב מפלצות ויצורי פרא, והם אינם נרגעים מול הסברים הגיוניים. הנוכחות האמפתית ונוסכת הביטחון של ההורה עושה את העבודה הכי טוב, ולכן עדיף להתאזר בנדיבות וסבלנות בגיל זה, ולהישאר מעט יותר לצד מיטתו של הילד. רצוי לא להציע את מיטת ההורים כפיתרון, אלא דווקא לארגן מזרון בחדר הילדים, שיאפשר לכם להעביר לילה בשלום לצד הצורך להרגיע את הילד. ברוב הגדול של המקרים התקופות הללו חולפות כמו שבאו. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת 11, החלה לפתח פחדים לפני השינה מזה 3 שבועות. היא מסרבת ללכת לישון לבד ופעמים היא ממש על סף בכי. בהמהלך היום היא פעילה ומתנהגת רגיל אך בימים האחרונים היא נתקפת במצב של דפיקות לב מואצות והיא מסתגרת בתוך עצמה למס' שניות ואח"כ חוזרת לתפקוד מלא. יש בינינו תקשורת פתוחה וכשניסינו לברר איך/מדוע המצב התחיל.היא חוזרת וטוענת שלא היה שום דבר חריג או בעיה, לא בבס ולא עם חברים/ות.היא טוענת ששום דבר לא מפריע לה. יש לציין שהפחדים הללן החלו כשבועיים לפני שקיבלה את הווסת הראשונה שלה. איך ניתן לעזור לה?אני מאוד דואגת לה?איך ניתן להבין ממה זה נגרם?האם זה קשור לשינוי הורמנולי? ראוי לציין שאנו גרים באשדוד ולפני כחודש היה סבב נוסף של אזעקות.האם זה יכול ליהיות קשור? האם להניח לזה קצת ופשוט לשכב לידה במיטה עד שתרדם? אנא עזרתכם! תודה

שלום גלית, תופעות חרדה בהחלט יכולות להופיע בעקבות אירועים בטחוניים מהסוג שחוויתם בדרום, והגיוני לצפות להן דווקא בשקט שאחרי הסערה. יתכן שהשילוב של חוסר איזון הורמונלי יחד עם הקסאמים יצר פגיעות גדולה יותר לחרדה. יהיו הסיבות אשר יהיו, תמיד נכון להישאר זמינים, אמפתיים וקשובים. אפשר לנסות לעזור לה קצת בנוכחות קרובה ומנחמת לצידה עד שתרדם, אך יש לעשות זאת בזהירות ורק עפ"י צורך, כדי לא ליצור רווחים משניים ותגמולים מהמצב. אני מציעה, בכל מקרה, לחפש עבורה טיפול הבעתי כלשהו (באמנות, במוזיקה, בדרמה או בתנועה) שיסייע לה לעבד את חוויית הקסאמים בדרך הבעתית יצירתית, ולהחזיר לעצמה איכות חיים ותחושת שליטה. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת ה-6 סובלת מפחדים וחרדות (גם סוג של חרדת נטישה) ואני צריכה עזרה בדחיפות. האם תוכלי להפנות אותי למטפל/ת מתאימים באזור שוהם? תודה דנה 054-4680834

שלום דנה, מקווה שתקבלי המלצות ישירות מאנשים שמכירים מטפלים באזורך. מחר אבדוק גם אני, ואנסה ליצור קשר אם יהיו לי המלצות. בהצלחה ליאת

שלופ ליאת יש לי אחיין בן 11 בן בכור עם עוד שלושה אחים. אמא שלו סובלת מזה כמה שנים מדכאון קליני והיא בחרה לשתף אותו במצבה. יחד עם זאת היא אינה מציעה לו מסגרת כלשהיא לבטא את מה שהוא חווה. ובמקביל הוא לקח על עצמו תפקיד של מטפל באחים. שאלתי היא מה עשויה להיות השפעה עתידית על האחיין שגדל בצל הדכאון של אימו. בתחושה שלי הוא לוקח על עצמו יותר מידי. אין לי הרבה יכולת לעזור או להתערב אבל מכיוון שיש לי קשר מאד טוב עם האחיין חשוב לי לדעת. תודה

שלום ירון, אני מסכימה עם הגישה לפיה יש ליידע ילדים על מחלת ההורה (אם זו גלויה לעין ובעלת השלכות על חיי היומיום שלהם). מאחר שילדים ממילא מרגישים כאשר משהו לא בסדר בבית או במשפחה, מוטב לספק להם את המידע בדרך מתאימה, ובצורה הקרובה ביותר לאמת. דיכאון עלול להשפיע עמוקות על בני משפחה קרובים, ובמקרה שמדובר באם, הגיוני לצפות שתהיה לך השפעה כלשהי על הילדים. לכן, במקום להתעסק בשאלות היפותטיות על נזקים פוטנציאליים עתידיים (איש מאיתנו אינו נביא, והשאלה מי ייפגע ובאיזו עוצמה תלויה בהרבה מאד גורמים), חשוב שהמשפחה המצומצמת והרחבה תתגייס ככל האפשר להורדת העול מהילדים, לחיזוק האם החולה ובעלה, ולשמירה על איכות חיים סבירה עבור הילדים כולם. זה לא תמיד קל, באמת, אך אפשרי אם זה נעשה מתוך עמדה מכבדת ולא שיפוטית. בריאות ליאת

בתי בת 6.5 כבר פעם שניה גוזרת לעצה את הפוני ממש קצר וגם את השיער בצידי האוזניים שמציץ מהקוקו. שמנו לב שהתופעה קורית אחרי שכועסים עליה, תמיד בהקשר של האח הקטן שלה בן השנתיים, כאשר היא מציקה לו. אציין שכל התהליך מהלידה שלו עד לא מזמן היה לה מאוד מאוד קשה. רק בחודשים האחרונים היא מאוד קרובה אליו, אוהבת אותו ובסה?כ היחס שלה כלפיו השתפר מאוד. אני מאוד מוטרדת מתופעת גזירת השיער האם עלי לעשות משהו נוסף מעבר למתן אקסטרא תשומת לב? האם להימנע מלכעוס/ להעניש לעיתים רחוקות מאוד אותה במקרים בהם היא ממש מציקה לו? תודה

שלום נטע, אני מכירה לא מעט ילדים שסיפרו את עצמם לאחר שנשארו ללא השגחה, אף כי רובם ככולם הסתפקו בפעם אחת ולמדו את הלקח. אני נוטה להאמין שלא מדובר בהתנהגות הנובעת ממצוקה, אלא מהערכת-יתר של הכישורים המקצועיים בתחום עיצוב השיער. הרחיקו ממנה מספריים ודאגו להדק את ההשגחה עליה ולחזק זאת גם בהסברים. עם או בלי קשר, נסו להיות קשובים לצרכים הרגשיים שלה בתקופה שברירית זו, ולהישאר אמפתיים לקושי ולצורך ביותר תשומת לב. אם בכל זאת, להערכתך, התספורת היא מעין פגיעה עצמית שמטרתה להפחית מצוקה או חלק ממאבקי כוח מולכם, רצוי להגיע להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים. כעסים הם בלתי נמנעים, אך מעונשים דווקא אפשר להימנע. במקומם, עדיפות תמיד סנקציות טבעיות המקושרות בדרך ישירה ככל האפשר למעשה שעשתה (אם פגעה באחיה הקטן, תוכלי למשל לעבור ביחד איתו לזמן מה לחדר אחר, מה שבוודאי יהיה לה בלתי נעים). בברכה ליאת

היי, מה שעליך לעשות זה להרחיק ממנה גישה למספריים ולהסביר לה למה זה לא נכון לעשות ככה.

התגובה כמובן לנטע ולא לליאת

ליאת יקרה בתי ילידת סוף נובמבר הגננת בתחילת השנה המליצה על השארות שנה אך בעיקר בגלל הגיל במשך השנה ניסתה להוכיח לנו עד כמה היא צודקת ובאמת לבתי היה די קשה בקליטת האותיות והמספרים אך לאט לאט פתאום מתחילה להפתיע(דפוס התנהגות קבוע אפילו לדבר לא דיברה מילה מילה אלא קצת יותר מאוחר מכולם אך לפתע פתחה את הפה)כיום מבחינה קוגנטיבית היא במצב מצוין הגננת הפנתה להתפתחות הילד בעקבות מסע השכנועים להשאיר שנה הלכנו לשם המאבחן פשוט צחק וטען שהיא מצויינת מה שכן אניני יודעת האם אופן התנהגותה יכול להשפיע עליה אם תעלה או שמומלץ להשאירה בגן היא נהנית מבצעת את המוטל עליה חברותית מובילה אך קצת שובבה לפעמים נסחפת ואינה מקבלת מרות מתקשה מעט בדחית סיפוקים אך לא באופן חריג (בבית מטריפה אותנו מרבה לבכות על כל דבר אפשרי) מה לעשות???? אני נואשת

שלום רב, אני נוטה להתנגד - כמעט בכל המקרים - להשארת ילד שנה נוספת בגן. במקרה שלך, לאחר שבוצעה הערכת מוכנות, האפשרות הזו נראית מיותרת אף יותר. עד ספטמבר יש עוד כחצי שנה, וזה הרבה מאד זמן בו ניתן לקדם את הילדה מבחינה רגשית. מציעה לכם להגיע להדרכת הורים קצרה, ולקבל הכוונה כיצד 'לאמן' אותה בעמידה בתסכולים ודחיית סיפוקים. זכרו שהדרכת הורים קצרה עכשיו יכולה לחסוך לכם התייעצויות והוצאות בעתיד. באופן כללי, היכולת לקבל מרות, להתמודד עם כישלונות ואכזבות, וללמוד לשלוט בדחפים - כל אלה נלמדים במסגרת המשפחה, כאשר ההורים מצליחים לשמור על גבולות בדרך יעילה ועקבית. יש לכם זמן, ואני ממליצה לכם לנצלו לקידומה. בהצלחה ליאת