פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום. רציתי להתייעץ ... יש לי ילד שיהיה בן ארבע בסוף אוגוסט והוא כמעט כל שנה עבר גן ולוקח לו זמן להסתגל. כרגע הוא בגן ביישוב סמוך אך בשנה הבאה ייפתח גן ביישוב שלי וכמעט כל הילדים בגילו יהיו בגן זה. הגן הנוכחי הוא מצויין אך הוא יהיה כמעט היחיד מהיישוב שלנו. יש בערך עשרה ילדים שהוא כמעט לא מכיר ביישוב שלי כי הם בגן אחר וכולם אמורים להיות יחד בשנה הבאה. אני חוששת שאולי מבחינה חברתית הוא יהיה קצת מבודד כי לא יהיה בגן ביישוב. ומצד שני הוא כבר התחבר עם ילדים בגן הנוכחי. אני גם חושבת שכשיגדל יהיה לו יותר נוח ללכת ברגל לחברים מהיישוב שלי מאשר להיות תלוי בי . השאלה שלי היא האם כדאי כבר השנה להעביר אותו או לחכות שנה שיתחזק ואס להעביר אותו. יש לי גם הרגשה שאעלה אותו לכיתה א בגיל שבע ואז הוא יכול להשאר בגן הנוכחי שנה נוספת ואז שנתיים בגן ביישוב. הדילמה היא בעיקר חברתית למרות שהוא בעצם לא מרגיש מבודד ואחרי הצהריים כן יוצר קשרים מסוימים עם ילדים ביישוב שלו.אשמח לתשובה תודה שרון

שלום שרון, ככלל, ככל שהילדים גדלים, לשיקול החברתי יש יותר תוקף ומשמעות. כמובן שלא אוכל להחליט בשבילך על הגן ה'נכון' (כאילו שבכלל יש דבר כזה). מה שכן אוכל להמליץ לך מכל לבי, זה לא להשאיר את בנך שלא לצורך בגן, ולא להתייחס אליו כאל חלש וחסר אונים. תני לו להיות עם הקבוצה שאיתה יעלה לביה"ס, לפחות בשנה שלפני כיתה א', ותסמכי על יכולתו להסתדר. אל תשכחי להכניס למערכת השיקולים שלך גם את הנוחות שלכם, ההורים, ואת הזמינות שלכם כמסיעים לאורך השנה כולה. בהצלחה ליאת

קראתי שיר. ברגע שגמרתי לקרוא אותו - התחלתי לבכות. בכי מכל הלב. כי הוא נגע בי עמוק. ברשותכם, אעתיק אותו לכאן. השיר נקרא "אם תירצו", מאת חזי לסקלי. אם תירצו ספגטי בולונז, תקבלו את כל הספגטי בולונז שבעולם. אם תירצו את כל הספגטי בולונז שבעולם, תקבלו בקושי מעטפה עם פתק: "משלוח הבולונז אבד בדרך ממרסיי לחיפה. אולי טבע בים אולי נחטף בידי אוזבקים משולחי רסן אולי התפוצץ בטעות". אם תירצו אהבה, תקבלו בקושי מעטפה ריקה, בלי כתובת, בלי כלום. אחרי הבכי והשינה תבינו שאפשר להשתמש במעטפה הריקה, לשים בה משהו: אולי שבר זכוכית אולי טבעת שהתעקמה אולי קווצת שיער. משהו. אם תבקשו מעטפה ריקה, תקבלו אהבה, את כל האהבה שבעולם. (מצטער אם אין לזה קשר ישיר לנושאי הפורום. ובכל זאת, לדעתי יש קשר - הרצון לאהבה...) שבת שלום לכולכם מהקוסם האמיתי מארץ עוץ, שיודע שכולנו זקוקים ללב.

יש לך לב גדול. שיהיה לך שבוע מבורך בדברים טובים

קוסם יקר, תודה על נקודות החן והאור שאתה מביא לכאן. ראיתי אותך כבר לפני כמה שעות, ולקחתי את המילים של לסקלי לכמה שעות איתי, אל תוך הקליניקה. ואל תתנצל בכלל על הקשר לנושאי הפורום. לסקלי כבר אמר הרי ש- שירה חיבת לדפק בדלת חרש או בפראות. לא לגעת בפעמון. אז הדלת נפתחה... ויופי לראות גם אותך כאן, אפרת. שבוע טוב ליאת

שלום, רציתי לשאול לגבי ילד בן 5 שעולה לגן חובה. אני צריכה לבחור בין גן בתוך בית ספר חטיבה צעירה ואח"כ כיתה א',יום לימודים ארוך עד 15:30, כיתות גדולות, 35 ילדים. אופציה שניה גן אחר ואח"כ עולים לכיתה א' בביה"ס חדש, כיתות קטנות של 22 ילדים, לימודים עד שעה 12:45 בכיתה א' (ילך ויתארך עם השנים). אין לי פה שיקול של הורים עובדים כי כך או כך מטפלת תאסוף אותו הביתה. מה עדיף? האם יום לימודים עד 15:30 זה הרבה בגיל הזה? מצד שני עד 12:45 זה לא מעט מידי? ויש גם שיקול של גודל הכיתות. תודה!

שלום שיר, הבחירה בגן טוב אינה תמיד קלה, כי יש כאן מערכת שיקולים סבוכה, המערבת - לבד מהשיקולים הטהורים של איכות הגן - גם שיקולים נוספים כמו נוחות, כסף, חברים, וכד'. אוכל לענות לך כאמא, וממש לא כפסיכולוגית, שיום לימודים קצר עדיף בעיני, וכך גם כיתות קטנות עם יחס נכון בין מספר הילדים למספר אנשי הצוות. החלטה לא פשוטה... ליאת

שלום לך אני אמא לילד בן 7 .שמסרב לשתות כדור .נסיתי למרוח אותו בשוקלד בשביל הטעם? אני מניח את הכדור עד שעה מסוימת חייב לשתות אותו.? הוא מסרב בוכה צורח היה מקרא שהוא עשה פיפי על עצמו הוא פוחד פשוט ? השמח לקבל ממך טיפיים לתת את הכדור בידיע שהוא השתה אותו .הילד ידע והסברת לו מזה הכדור.

שלום אור, כשצריך לבלוע כדור ואין ברירה, אפשר לרסק אותו. כדי שבפעם הבאה יהיה קל יותר, אפשר לקחת את זה כפרוייקט או משימה, ללמד את הילד לבלוע כדור. זה יכול להצליח רק באווירה נעימה ומשחקית, ללא לחץ. יש כל מיני פטנטים - * אפשר להתאמן עם סוכרזית קטנה. * אפשר להתאמן עם סוכריות טיק-טק. * אצלי בבית היינו מארגנים תחרויות בין האחים של בליעת שקדי מרק. בעיני זה הכי סימפטי. כדי לעמעם את מגעו של הכדור (או השקדי-מרק), רצוי לבלוע עם משקה מוגז, שכמו מרדים את חלל הפה לרגע, ואז ממש לא מרגישים. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום , אני אם חד-הורית ויש לי בת בת 8.נכנסתי לקשר חדש ורציני ולדעתי מתקדמת לכיוון מיסודו. הכרתי בין החבר שלי לבת לפני כמה חודשים והכל היה בסדר בין הבת לחבר. אבל כשהעסק התחיל להתקדם לקראת מיסוד היחסים , הבת רוצה את אמא רק לעצמה ומרגישה כאלו גוזלית אותה ממנה.מגיבה בבכי נוראי ואומרת ,כי תרשה לי להתחתן רק אם הגרוש שלי. אציין כי היחסים בין הבת לחבר שלי מצויינים. אנחנו יוצאים ביחד ומבלים הרבה עם הבת. לא נראת לי סיבה לתגובה כזאת. יחד עם זה, אני לא מקצועית בתחום וזקוקה ליעוץ. איך להתנהג במקרה כזה ? ברור לי שצריך לטפל בזה. תודה וממתינה לתשובה.

שלום אלכס, ילדים במשפחות גירושין, כמעט בכל גיל, חולמים על האיחוד מחדש של הוריהם, והפנטזיה הזו פעילה אף יותר כל עוד ההורה אינו נישא בשנית. פנטזיה נוספת, שחשוב לטפל בה בעדינות (אך בהקדם!) קשורה לאמונה שאת זקוקה להיתר או רשות ממנה, מתי ועם מי להתחתן. לכן, בכל פעם שהיא בוכה, ואומרת שלא תרשה לך להתחתן עם בן הזוג החדש שלך, אני ממליצה לתקף את רגשותיה ("אני מבינה שאת רוצה שנהיה רק שתינו, ושאף אחד לא ייקח את מקומו של אבא"), אך להבהיר שרגשות אלה לא יוכלו לנהל את חייך שלך ("אף אחד, לעולם, לא ייקח את מקומך, ותמיד תהיי הכי חשובה עבורי. אבל אני אוהבת מאד גם את החבר שלי, והוא מאד אוהב אותי ואותך. אם נחליט לגור ביחד או להתחתן, זו תהיה החלטה שלי ושלו, ואני בטוחה שגם אם יהיה לך קשה בהתחלה, כולנו נהיה בסדר"). שולחת לך לינק לכתבה שהתפרסמה במעריב, בדיוק בנושא זה. http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/934/249.html שבת שלום ליאת

שלום. אני כעת בת 17 ויש בעיה שמאוד מציקה לי. לפני שאני נרדמת בלילה עולה אותו נושא שהוא הפסיכולוגית ילדים שאלייה הייתי הולכת בסביבות גיל 8 והקורסים למיומנויות חברתיות שההורים שלי היו לוקחים אותי אליהם. זה מעלה בי המון שאלות-האם הייתי ילדה לא מוצלחת? האם ההיוותי נטל ואכזבה עליהם? לא זכור לי שום בעיה בנושא החברתי. אני זוכרת את ה'חבורה' שלי מכיתה א(כנראה שבאמת היתה איזושהי בעיה לא זכורה לי) זכרונות טיפול הוריי בי מעלה בי רגשות נחיתות, לעיתים בכי. השאלה שלי היא בעצם האם במקום לעזור לי הטיפולים דווקא הזיקו לי בגלל מה אני מרגישה עכשיו? כי שוב... אני לא זוכרת שהיתה בעיה בנושא החברתי ועכשיו המצב מצוין. תמיד אני נזכרת בזה ואומרת לעצמי שבאמת כנראה אין לי כישורים כמו שהוריי חשבו. תודה מראש.

שלום שיר, גם אני תוהה לא פעם, איך חוויית הטיפול נצרבת בתודעתם של המטופלים הקטנים שלי, והאם במבטם לאחור היא תירשם כהתנסות מיטיבה או כניסיון לתקן איזה קלקול. מישהו אמר פעם, שכאשר המטופל שוכח את המטפל, לא זוכר את שמו ולא זוכר מה קרה שם בחדר הטיפול - סימן שהטיפול היה טוב ומוצלח. טיפול טוב כמוהו כנגיעה נכונה, כארוחה מזינה, כמו אוויר צח או מיטה נוחה, שאינם משאירים בתודעה שלנו זיכרון יוצא דופן מלבד זה שהם פשוט היו שם. אני מבינה שלא זו החוויה שלך. לתחושתי - וזו רק תחושה - מה שאינו מניח לך, ומכאיב כל כך, קשור למערכת היחסים המשפחתית המורכבת, לחוויה שלך את עצמך כשייכת ולא שייכת ל'חבורה' שלך מכיתה א', וליכולת (לעומת הקושי) לקבל את עצמך ולבסס זהות בוגרת, לכידה ומגובשת כאדם בוגר. אני מניחה שיום אחד תוכלי לתת לעצמך תשובות, ואולי לשוב אל חדר הטיפול ממקום חדש, סקרני ומאמין יותר, כדי ללמוד על עצמך עוד, ולאהוב את מה שאת. בהצלחה ליאת

סליחה מקוראי הפורום, על ההיעדרות הלא שגרתית. תוצאה של עומס חריג ובלתי צפוי. מבטיחה להגיע הערב ולהשיב על פניותיכם. להתראות ליאת

תהיי טובה לעצמך. אל תלחיצי את עצמך. הגולשים כאן מעריכים אותך, ומודים לך על עבודת הקודש שאת עושה בפורום. קחי אויר... שולח לך אהבה מרחוק, הקוסם. (אין צורך שתגיבי לדברי...)

ליאת שלום רב, עזרת לי פעמים רבות בעבר, והנה אני זקוקה שוב לעצתך. יש לי שתי בנות, נעמה בת כמעט חמש, ומעיין בת כמעט ארבע (ההפרש ביניהן שנה ושלושה חודשים, הפרש מבורך!). עד לפני מספר חודשים הבנות ישנו בצהריים בגן, אך בשלב מסויים (לבקשת הבנות וביוזמתן, ותוך התייעצות עם הצוות בגן והבנה ששנת הצהריים כבר אינה נחוצה ורק מפריעה להירדמות בערב) הפסקנו את שנת הצהריים. בהתאם לכך, הקדמנו את שעת ההשכבה, על מנת שהבנות יקבלו מספיק שעות שינה. סדר היום שלנו הוא כזה: אני לוקחת אותן מהגן בשלוש וחצי-רבע לארבע ועד חמש וחצי יש לנו זמן חופשי שבו: או מתקנים בחצר הקיבוץ, או פעילות כייפית משותפת בבי, או משחק חופשי והירגעות, או הליכה לחברות והזמנה של חברות אלינו... כל פעם משהו אחר. בחמש וחצי אנחנו מתחילות להתארגן לקראת ארוחת ערב, ארוחה סביב השולחן תוך שיחות על היום שהיה ובכלל, ובשש וחצי אמבטיות (הן מאד אוהבות, ולכל אחת יש זמן לעצמה כל פעם עם הורה אחר- פעם אמא פעם אבא), בשבע ורבע סיפור לכל אחת ובשבע וחצי נחירות עד אור הבוקר (הן ישנות משבע וחצי עד שבע בבוקר- אז אני מעירה אותן לגן כי גם אני ממשיכה לעבודה). סדר היום שלנו קבוע, זה מקנה לבנות (ולנו) המון בטחון ורוגע. הן ישנות טוב, רגועות ומתפתחות היטב. אחת לכמה זמן יש שבירה של השיגרה (שינה אצל סבא וסבתא, דודים- בערך אחת לחודשיים ככה). אין להן בעיה לצאת מהשיגרה במקרים הללו, כך שאין קיבעון (יש שיגרה בטוחה ויציאה אחת לכמה זמן ממנה). אז למה בכל זאת אני פונה אליך? כל ההורים בגן משכיבים את הילדים בין שמונה וחצי לתשע, ובעיקר עכשיו כשקיץ ואור בחוץ- הרבה ילדים נמצאים בגני המשחקים בקיבוץ עד שבע ורק אז הולכים הביתה... אני שואלת את עצמי אולי אני גורמת להן להפסיד משהו בביחד הזה... הן יכולות להזמין חברות וללכת אל חברות בין ארבע לחמש וחצי- כך שאין מניעה מוחלטת אבל תמיד הן אלה שהולכות ראשונות ולפעמים קצת מתבאסות מזה... אני מרגישה בפנים שהרווח בשינה המוקדמת גדול מההפסד (יש עוד הפסד- פחות זמן שלי איתן!)ואני רואה שכשאני לפעמים מאפשרת שינה בשמונה שמונה וחצי יש לכך השפעות התנהגותיות בגן למחרת. הן פשוט עייפות ופגיעות ורגיזות יותר. האם אני פועלת נכון בכך שאני מגבילה את הפעילויות מחוץ לבית עד חמש וחצי או שאני מגזימה?

היי הגר, איני מוצאת סיבה לתקן משהו שעובד מצויין. בניתם לעצמכם סדר יום שהושקעה בו מחשבה רבה, וניסיון להתאימו לצרכים של כל בני המשפחה. איני מכירה מציאות שאין בה אילוצים, חסרונות או 'סדקים', ובכל זאת - אי אפשר להתווכח עם מה שעובד. כבת קיבוץ, גם אני מכירה מקרוב את כוחה של הקבוצה, ואת הכרסום שמחולל המשפט "אבל לכולם מרשים..." גם באג'נדה ההורית המוצקה ביותר. בעיני, היכולת להתנהל מתוך מחשבה ובחירה חופשית, מבלי להיכנע לרודנותה של הקונפורמיות, ראויה להערכה. כמובן שחשוב לרענן ולעדכן את הנהלים מדי פעם, אם מגלים שמסיבה כלשהי הם כבר אינם מתאימים לנסיבות שלכם כפרטים וכמשפחה. המשיכי להקשיב לאינטואיציות האימהיות שלך ולסמוך עליהן. סוף שבוע נעים ליאת

הי ליאת, היטבת לתאר את תחושותיי. אכן דעת הכלל "מכרסמת" לעיתים קרובות באמונות ובדרכים בהן אנו, כמשפחה וכיחידים, בוחרים (אם כי פחות, בצורה מובהקת, מאשר בילדותי- אז הקיבוץ היה ק-י-ב-ו-ץ). תודה שהזכרת לי זאת ועזרת לי לחזור ולהקשיב לעצמי. כמובן שאחת לכמה זמן אנו בודקים (ומעדכנים) את החלטותינו. הבנות גדלות, החיים דינמיים. בקפה של הערב אנחנו יושבים, בן זוגי ואני, ומנסים לראות מה היה מוצלח ומה מהווה אתגר לשינוי... שוב תודה, וסופש מקסים, הגר.

שלום לך שאלתי אותך ב 30.6 לגבי מאמרים או ספר המדבר על איך להתמודד עם ילד רגיש קיבלתי תשובה המפנה אותי לריפוי בעיסוק , קודם כל תודה על התגובה אנו נמצאים בטיפול ריפוי בעיסוק כבר שנה וחצי אך אני מרגישה שאני צריכה הסברים מפורטים לאיך הילד חושב ומרגיש אפילויותר הצעות נקודתיות לאיך להתמודד עם הפן הרגשי של המגבלה הכוונה למשל איך להתמודד עם העובדה שהילד שם לב לדקויות ואז מציף אותי בהערות ושאלות איך להסביר לו למיין את השאלות שלו, או למשל איך לעזור לו בעניין הקושי במעברים הרי החיים היום הכל לחוץ וזריז ולא אוכל לחיות בקצב שלו אשמח לקבל המלצות וטיפים ספציפיות ולא כלליות תודה רבה לך

שלום יעל, אולי תמצאי את מבוקשך בספרה המתורגם של איליין ארון "ילד רגיש מאוד". למרבה הצער, ולמרות התסכול שלך (ראיתי את מורת הרוח שלך, שם למטה), נדמה לי שהציפייה לקבל דרך הפורום המלצות וטיפים ספציפיים לילד שאיני מכירה כלל ואיני יודעת מהי האבחנה שלו, אינה ריאלית. אני שמחה שאתם מטופלים, ומקווה שהספר עליו המלצתי ייתן את המענה הטוב. בהצלחה רבה ליאת

אני עכשיו הגעתי למצב שאני צריכה עזרה ישלי ילד יחיד בן 5 שנים אני מחנכת אותו היטב הוא בן נשמה אין לי בעיות עמו כלום אבל אני נתקלת כל הזמו עם ילד אלים שהוא בן דודה של בני שהוא כאשר רואה את בני ומשחק הוא מציק לו ומקל אותו כך סתם אז אני עשיתי כל דבר אני דברתי איתו בצורה יפה הרבה בעמים שלו יקה את הילד שלי ואפילו בעם כאשר הוא היה בבריכה בית הוא היה אצל הסבתה שהיא לידנו הוא החזיק את ראש בני בכוח מטה במים ואני רצה לפרק אותו מבני ולא השתלטי על נפשי וצעקתי עליו הילד הזה אין לו תרבות והוא גדול יותר מבני יותר מארבע שנים אמרתי להורים שלו והם דברו איתו אני לא נוסעת אליהם לבקר והקשר ביננו לאט לאט מתפרק בסוף אני לא יודעת עכשיו איך להתגבר שבן שלי כל הזמן מישהו עושה אלימות ניגדו אני צריכה עזרה אני לא רוצה שהבן שלי יהיה בעתיד אלים מהילד הזה אני מבקשת יעוץ

שלום אירינה, לרוע המזל, אלימות נמצאת סביבנו כל הזמן, הרבה יותר ממה שהיינו רוצים. לעיתים קרובות, מתוך רצון להגן על הילדים, ההורים מעודדים אותם 'להחזיר' בכוח למי שפגע בהם, וכך מנציחים את מעגלי האלימות. בעיני, הדרך להילחם באלימות, כפרטים וכחברה, מתחילה בבית, בחינוך שאנחנו נותנים לילדים שלנו, והיא אינה תלויה (או תלויה הרבה פחות) בילדים האחרים בבית, במשפחה המורחבת או בגן ובבית הספר. האחריות היא שלנו, לפחות ככל הנוגע לילד שלנו. אני חושבת שפעלת נכון מול הבן-דוד, וטוב שפנית להוריו. מאחר ולא תוכלי לחנך ילד של מישהו אחר, עיקר העבודה צריכה להיות מול הילד שלך - בהסברה, בדוגמא אישית, ובהמלצה חד משמעית להתרחק מכל ילד אלים ומכל פעילות שיש בה אלימות. אם בן הדוד הזה מפעיל אלימות על הילד שלך ופוגע בו, התרחקי ללא אשמה, והשתדלי לשמור על קשר רק ברמת המבוגרים. בברכה ליאת

שלום ליאת, בני בן 6 ועולה לכיתה א הבעיה שמקשה עליו זה שהוא נפגע מכל דבר די מהר ומגיב בתוקפנות ובבכי, זה יכול להיות מסתם ילד או ילדה שנתנו לו מכה בלי כוונה ואז אוטומטית הוא דוחף את אותו הילד או סתם כי הוא התעצבן על משהו שאמרו לו אז הילד שיעמוד לידו פשוט יקבל דחיפה או בעיטה, יש לציין שהוא בוכה מהר ולעיתים מפרש דברים קצת אחרת, אם מבוגר מעיר לו או ילד מעיר לו אז הוא בוכה ונלחץ ( במיוחד ממבוגר שידבר בטון גבוה) אני נורא חוששת במיוחד בגלל שבכיתה א יש מורות קשוחות וגם יש ילדים שמגלים חולשה של ילד שבוכה ובכוונה מציקים, מה עלי לעשות ?? תודה רבה !!!

שלום אביטל, למרבה הצער, הורים מוכנים להשקיע רבות בהכנת הילד לכיתה א', ולשלם הרבה כסף מיותר על הקניית מיומנויות אוריינות (קריאה, כתיבה, חשבון), אותן הילד ילמד (חינם!), מהר ובקלות בביה"ס, כאשר המשימה הבוערת והחשובה הרבה יותר, היא ההכנה והבשלות הרגשית. מוכנות רגשית פירושה היכולת לשאת תסכול, להתמודד עם כישלון, להתאפק, להתחשב בזולתו, לכבד סמכות, לפתור בעיות ולנהל קונפליקט בדרך לא הרסנית. כל אלה נרכשים בהדרגה, לאורך שנות ההתפתחות, וקשורים קשר הדוק להורות סמכותית ומציבת גבולות. באווירה משפחתית מפנקת-יתר או לא עקבית, הילדים מפגינים סף תסכול נמוך, קושי להתמודד עם התנגשות רצונות, ויכולת דלה לשליטה בדחפים. ממליצה לך בחום להגיע להדרכת הורים קצרה, שם תוכלי לקבל הנחייה והכוונה מדוייקת, שתסייע לך לעזור לו בזמן קצר יחסית. הכתובת היא פסיכולוג ילדים קליני או חינוכי, המתמחה גם בהנחיית הורים. בהצלחה ליאת

אני מודה לך מאוד וזה כל כך נכון כי לדעתי לא הצבתי לו מספיק גבולות ומפונק מאוד, אשמח אם תמלצי לי על פסיכולוג קליני לילדים והשאלה אם אני צריכה גם לקחת אותו או שרק אנחנו ההורים? שבת שלום ותודה !!!!

ליאת שלום , ביתי בת השלוש וחצי מסרבת להפרד מהטיטול גם אם היא הולכת לגן עם תחתון היא מתאפקת ולא הולכת לשרותים עד ששמים לה טיטול והיא "משחררת לחץ" מה עושים?

שלום הילה, היכולת להתאפק מעידה על מוכנות ובשלות, והסירוב קשור לחרדה כלשהי (מהאסלה, מהפספוס, או מהפסולת ה'נושרת' מגופה ונחווית כאיבוד חלק מגופה) שרצוי לברר מהי. לא ציינת האם בבית היא מסכימה להשתמש בשירותים, או שהסירוב הוא גורף. בכל מקרה, אני מציעה לנצל את הימים שהיא בבית (סוף השבוע, למשל) ולסלק את הטיטול כאופציה. בסופו של דבר הפיפי והקקי ייצאו, באסלה או בתחתונים, וכשהיא תראה ששום דבר נורא לא יקרה, משהו יירגע קצת. הישארו סבלניים ורגועים גם מול "תאונות קשות", גייסו את כל ההומור, העידוד והנדיבות שאתם יכולים, וקוו לטוב. בהצלחה ליאת

ליאת שלום , היא מסרבת לשבת בשרותים ולכן כשיש לה תחתונים היא מסתובבת איתם עד שמתחיל לטפטף לה ואז היא נלחצת ומבקשת מהר טיטול האם צריך להשאיר אותה כך למרות הבכי ולא לשים לה טיטול? כי היא ממשיכה להתאפק היא כנראה מפחדת שיקרה לה משהו שהפיפי ייצא

שלום. בני בן 17 וסובל מרגישות יתר בתחומים של ריח (מתלונן על ריחות שאחרים לא סובלים מהם ומקולות ורעשים (רעשים מסויימים אפילו חלשים יכולים לגרום לו להתפרצות זעם). הוא סובל במקביל מאלרגיות קשות שמוסיפות על העניין (עוד רגישות יתר) האם קיים טיפול? (תרופתי או התנהגותי או אפילו אלטרנטיבי) גם הנער וגם בני המשפחה (בעיקר אחיו הקטנים) סובלים מכך. תודה על עזרתך.

שלום ליאור, ממליצה לפנות להתייעצות עם רופא המשפחה שלכם. להערכתי, הכתובת הראויה היא ריפוי בעיסוק או ביו-פידבק. כאמור, הייתי מתחילה עם הרופא, ומבקשת ממנו הפנייה הלאה. בריאות ליאת

שלום,יש לי שאלה על בני בן ה-4 (אח תאום) הנרתע לעשות לבד פיפי בשירותים מחשש שכנראה "יפספס" ועל כן עלינו לכוון את איבר מינו ואז משתין, אם מדובר בעשיית פיפי בטבע -אין לו בעיה "לשחרר" לבד אך כש מדובר על שירותים הוא אינו מסוגל לעשות עצמאית. הילד גמול מטיטולים עוד מגיל 3 כשהגמילה היתה מהירה יחסית. בתופעה החלה השנה ובעבר היה יותר חופשי בעשיית הפיפי בשירותים אך ללא כיוון ,פשוט שיחרר לכל עבר . מבקשת לקבל רעיונות לפתרון הבעיה ,תודה מראש

שלום רב, רתיעה כזו, עד כדי אבסורד (אתם מכוונים???) יכולה לנבוע מתגובות כעס קיצוניות שחווה בעבר, אחרי שלכלך או הרטיב את סביבת האסלה. אפשר לנסות לפוגג את החשש שלו ולהרפות קצת ("לא נורא אם יברח לך קצת פה ושם, תמיד אפשר לשטוף רצפה"), ובמקביל, לעודד את יכולות ה"קליעה למטרה" שלו,למשל בדרך משעשעת כמו למשל ציור של מטרה עגולה על פנים האסלה (אפשר להיעזר בלק כהה הניתן להסרה או בטוש מחיק), שתזמין אותו לאתגר. יופי של משימה לימי החופש המשעממים. בהצלחה ליאת

שלום, רציתי לשטול מה לעשות עם ילד שקורא וכותב מהר מאוד.ילד חכם ונבון שדילג על שנה בגן חובה ועלה ל-א'.עכשיו הוא מסיים ביתה ב' כותב מהר שבל הכתב לא קריא,לפעמים שקורא מהר מתבלבל?

שלום דלית, האספקים הטכניים של הקריאה והכתיבה אינם קשורים לרמת אינטליגנציה, ויכולים להיפגע בשל קשיים גרפו-מוטוריים, אימפולסיביות, קשיים רגשיים, קשיי קשב וריכוז, וכד'. כדי לבחון האם יש צורך בהתערבות טיפולית, אפשר להיעזר באבחון של מרפאה בעיסוק, מאבחנת דידקטית או מורה האמונה על פרקטיקות של הוראה מתקנת. לבעיות טכניות, כך למדתי, כמעט תמיד יש פיתרון בהישג יד. בהצלחה ליאת

שלום ליאת יש בעיה שהתחילה אצל בתי כבר מגיל כיתה א', כשמישהו צועק עלייה או כשהיא רבה ומתווכחת עם אדם אחר היא מתחילה לבכות כאשר היא צריכה להביע את דעתה, כאשר היא צריכה לדבר. אני אביא לך דוגמא: כאשר המורה שלה דיברה איתה וקצת כעסה עליה על משהו שהבת שלי לא עשתה, במקום לדבר היא שתקה מהפחד שהיא תפרוץ מבכי. זה מפריע לתפקודה מפני שהיא נמנעת מלהתווכח, לעמוד על שלה ולהביע את דעתה. (היא ילדה מאוד דעתנית) אוסיף שהיא ילדה מאוד רגישה שבוכה הרבה וניסיתי להציע לה שתנשום נשימות עמוקות אך היא אמרה שזה לא עוזר לה. אני אובדת עצות. אשמח אם תציעי דרכים שיכולים לעזור לה.

שכחתי לציין שבתי בת 16 והיא בוגרת לגילה בנושאים מסויימים

שלום הניה, יש אנשים רגישים יתר על המידה, לעיתים כתוצאה מתכונות אישיות מולדות, ולעיתים כתוצאה מהתנסויות עבר. אני בספק אם תוכלי לעזור לה בעצמך, ולכן מציעה להפנותה לעזרתו של איש מקצוע, רצוי כזה המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. בטיפול כזה היא תיחשף בהדרגה למצבים הגורמים לה שיתוק, חרדה או בכי, ותלמד לשאת אותם מבלי שיכניעו אותה או ימנעו ממנה לתפקד כשאר בני גילה. חשוב לציין, עם או בלי קשר לטיפול, שבמקרים מסוימים, יש רווחים משניים לתגובות בכי במצבי קונפליקט, שכן הם מזכים את ה'קורבן' בחמלה, וויתורים ואמפתיה מזולתם. יתכן שבתך למדה גם היא, שהבכי מזכה אותה בתשומת לב מיוחדת בבית ומחוצה לו, וכך הוא הפך אסטרטגיית התמודדות (לא מודעת!) עם מצבי קונפליקט. עודדי אותה להיעזר בטיפול פסיכולוגי. בהצלחה ליאת

שלום רב יש לי ילדה בת שנתיים ותשעה חודשים. לילדה רגישות יוצאת מן הכלל,אינני מגזימה ,לעיתים קרובות אני מנהלת איתה שיחות כאילו היתה לפחות בת 8. היא סופרת בעברית ובאנגלית עד 10,מדברת ומביעה את עצמה בצורה מושלמת ( בגיל 10 חודשים החלה לומר מילים,ומדברת שוטף כבר מגיל שנה ושלושה חודשים. כפי שציינתי מה שבעיקר יוצא מגדר הרגיל ,היא רמת המודעות והמעורבות הסביבתית שלה,מתעניינת בהכל,כל דבר שחורג את השגרה מפריע לה ,וכפי שציינתי רגישה ביותר לכל הסובב אותה. מאחר וכך,לא מהרתי להכניסה לגן והילדה היתה עם סבתה עד עתה. כרגע גם בגלל קשיים אישיים וגם בגלל סוג של תחילת השתעממות,הכנסתי אותה לגן בלב כבד. הילדה בוכה וממאנת להרג,הצוות מצידו לטעמי אינו מעודד יחס אישי מדי כלפיה (לדבריהם ,כדי לנסות לשלבה בסביבה וכדי שתיצור קשרים חברתיים.)זהו השבוע הראשון,הילדה חוזרת ומבקשת לא ללכת לגן,וכאמור בוכה כל זמן שהותה שם,(היום חל שיפור קל). יש לציין שלא היתה בגן יותר משעתיים וחצי בכל יום. סבתה ואני מעניקות לה תשומת לב יוצאת מגדר הרגיל,כי כך דורשת ואנו ששות לתת. כל הצוות בגן ציין את ייחודה . שאלתי,האם יש בגן בכדי להזיק לה? האם עלול להגרם לה נזק נפשי כתוצאה בניגוד לרצונה מהשהות שם? האם עלולה לאבד את יחודה ותכונותיה המיוחדות אם לא תטופחנה בגן? האם ישנן מסגרות מתאימות יותר? דבר נוסף אחרון-אמורה לשהות בגן ארבע שעות וחצי בערך,12 ילדים,גילאים שנתיים וחצי עד שלוש וחצי. מצטערת על האורך ועל ריוי השאלות,אובדת עצות,מודאגת וחסרת מנוחה. תודה רבה

שלום גלית, אחת המתנות המשמעותיות שיכולת להעניק לבתך, זו האפשרות לגדול 'סולו', בטיפולה של דמות מסורה אחת, ולהתאים את הסביבה באופן מיטבי לצרכיה השונים. כיום, בתך הגיעה לגיל שבו לגן הילדים יש ערך רב על פני השהות בבית, והצרכים החברתיים כבר אינם יכולים לקבל מענה מספיק במסגרת הביתית. ההסתגלות לגן יכולה להיות מעט מורכבת בגיל זה, אך הבסיס האיתן שקיבלה עד היום, יחד עם היכולות יוצאות הדופן שלה, יעזרו לה להתאים את עצמה במהרה למסגרת החדשה וליהנות מיתרונותיה. תני לך ולה את הזמן, ואל תחששי גם מביטויים של קושי או התנגדות. הם נורמליים מאד ותואמים לנסיבות. גן טוב אינו אמור 'לקלקל' את ייחודיותו ותכונותיו של הילד, אלא לחזקן, ולהוסיף עליהן נדבכים נוספים של תפקוד - קוגניטיבי, מוטורי, חברתי ורגשי. מצרפת לך את דבריו המרגשים של רוברט פולגום, שמצוטטים בלי סוף בהקשר של חיים טובים. הנה - "כל מה שאני צריך לדעת כבר למדתי בגן", רוברט פולגום. כל מה שאני באמת צריך לדעת לגבי איך לחיות ומה לעשות וכיצד להתנהג, למדתי בגן הילדים. החכמה אינה נמצאת על פסגתה של גבעת האוניברסיטה, אלא דווקא בארגז החול בגן. אלה הדברים שלמדתי: שתפו את החברים בכל. שחקו בצורה הוגנת. אל תכו אנשים. החזירו את הדברים למקומם. סדרו את הבלגן שלכם. אל תיקחו דברים שאינם שלכם. אמרו סליחה אם פגעתם במישהו. רחצו ידיים לפני האוכל. הורידו את המים בשירותים. עוגיות פריכות וחלב קר יעשו לכם טוב. הקפידו לחיות חיים מאוזנים – ללמוד קצת, לחשוב קצת, לצייר, לשיר, לרקוד, לשחק ולעבוד כל יום קצת. שכבו לנוח כל יום בצהריים. בצאתכם לעולם, היזהרו ממכוניות, החזיקו ידיים והישארו יחד. היו מודעים לדברים הנפלאים. זכרו את הזרע הקטן על מצע הכותנה: השורשים מעמיקים, הצמח גדל מעלה, ואיש אינו יודע בדיוק כיצד או מדוע, אבל כולנו כאלה. דגי זהב, אוגרים ועכברים לבנים, ואפילו הזרע הקטן בצלוחית – כולם מתים. כך גם אנחנו. ואז, זכרו את ספרי הילדים, את אחת המילים הראשונות שלמדתם – המלה הגדולה מכולן – להסתכל. כל שעליכם לדעת נמצא איפשהו ברשימה הזאת. כללי הברזל, אהבה, היגיינה בסיסית. אקולוגיה, פוליטיקה, שוויון וחיים שפויים. קחו כל אחד מהפריטים האלה והרחיבו אותו למונחים מתוחכמים של מבוגרים, ישמו אותו על חיי המשפחה שלכם, בעבודה, בממשלה או בעולם – ותראו שהכל עדיין נכון וברור ויציב. שערו בנפשכם איזה עולם טוב יותר יכול היה להיות, אילו כולנו – העולם כולו – היינו מקבלים עוגיות וחלב כל יום אחר הצהריים, ואז נשכבים לנוח, עם השמיכות שלנו. אילו לכל הממשלות הייתה מדיניות בסיסית להחזיר תמיד את הדברים למקום ולסדר את הבלגן שלהן. וזה עדיין נכון, ולא משנה בני כמה אתם – בצאתכם לעולם, כדאי להחזיק ידיים ולהישאר יחד. *** סוף שבוע נעים ליאת

בני בן השנתיים וחודשיים אמר לנו לא מזמן את המילה "בן זונה" בעלי ואני היינו המומים, אין ילדים גדולים בבית שהוא יכול היה לשמוע ובטח שלא אותנו. התעלמנו כמה פעמים מהמילה שאמר, אך אתמול הוא צעק לנו את המילה באמצע הקניון. מרוב בושה התקפלנו מיד והלכנו הביתה. כעסנו עליו מאוד והסברנו לו שאסור לומר את המילה הזו. היות והשעה היתה כבר 19:00 סיימנו להתקלח והסברנו לו שהיום לא נקריא לו סיפור (שהוא ממש אוהב). הוא ממש התאכזב והבין שעשה משהו לא בסדר. אפילו לא קרא לנו מהמיטה (מה שבד"כ קורה). באמצע הלילה הוא קרא לי וחיבק אותי חזק! ואמר לי שהוא אוהב אותי. הוא ביקש סיפור ואמרתי לו שזו שעה מאוחרת לכן נקריא מחר. ניכר שהוא הבין שזה היה כביכול "עונש" על המילה שאמר. מה יקרה אם הוא יחזור על המילה שוב? כיצד עלינו לנהוג?

שלום! ראשית בנך לא חי בתוך בועה עם שניכם בלבד. הוא פוגש מגוון רחב של אנשים, את הילדים בגן, קרובי משפחה, אנשים מהרחוב ועוד, אז ככה שגם אם הוא לא שמע ממכם את הקללה יש לו עוד המון מקומות שהוא יכול לשמוע. בנך לא באמת מבין את פירוש הקללה, אבל כן מבין שיש לה כוח. לכן, לדעתי, עדיף פשוט להתעלם לחלוטין מכל קללה שנאמרת מפיו. כאשר הוא יראה שכשהוא מקלל שום דבר לא קורה מצידכם, אתם לא נבהלים, לא כועסים, והוא בעצם לא מפעיל אתכם בעזרת הקללה, הוא יפסיק בסופו של דבר לומר אותה. כשהוא יבין שהוא לא 'מרוויח' שום דבר מלקלל, הוא לא ישתמש בזה. להתראות

שלום לורן, מסכימה מאד עם הדברים של אלכס. אין ספק שהילד שלכם אינו מבין את משמעות הביטוי, מלבד אולי שמדובר במילה בעלת פוטנציאל פוגעני. התגובה המאד מאד חריגה שלכם מעניקה לביטוי הזה עוצמה רבה אף יותר, כולל הגדרתה כמילה אסורה. התעלמות מוחלטת ועקבית היא הדרך המועדפת בעיני. היו חזקים! :-) ליאת

שלום. רציתי לשאול מה אפשר לעשות עם ילד בן שנה וחודשיים שנושך. יש לו כבר די הרבה שיניים, אז הנשיכות כואבות וזה כבר מתחיל להיות בעייתי בגן. הוא נמצא בקבוצה בגן שבה רוב הילדים האחרים או קטנים ממנו או פחות מפותחים (הוא הולך מגיל 10 חודשים). גם בבית הוא מנסה לנשוך אבל גם אנחנו וגם אחיו הגדול פשוט הודפים אותו. יש משהו שאפשר לעשות?

שלום יעל, משחזרת למענך תשובה שנתתי, כאן בתחתית הדף, לעמית : נשיכות הן עניין נורמטיבי בגיל הרך, בשל רמות תסכול גבוהות שאינן יכולות להיות מבוטאות במילים, ורמות דחף גבוהות שעדיין קשה לילד לשלוט בהן. ובכל זאת, עם כל ההבנה, לא נוכל לתת לילדים שלנו - גם כאשר הם פעוטות רכים - לפגוע בזולתם, ולכן הישארי נוכחת, והרחיקי אותו מיד כל אימת שאת רואה אותו פועל באלימות או מתכוון לפעול כך. אמרי בקצרה: "לא! אני לא מרשה לנשוך!", ותווכי את הסיטואציה כדי למתן את רמות התסכול שלו. השתדלי להימנע מנאומים 'חינוכיים' ממושכים, על כמה זה לא יפה, לא נעים או לא חברי. המסר צריך להיות חד, בהיר וקצר: אסור! כמו בכל מקרה אחר של אלימות... אני מזמינה אותך לשתמש בחלונית החיפוש למעלה, להקליד את המילה 'נשיכות', ולקרוא את שפע הדברים שנכתבו בנושא. גם אם התשובות יחזרו על עצמן במידה רבה, לפחות תוכלי להתנחם בעובדה שאת לא לבד... בשמחות ליאת

שלום ליאת, האם את מכירה מקור טוב לתרגול נסיונות אבחון בקרב ילדים? יש לי מבחן בפסיכופתולוגיה ויוצגו תיאורי מקרים עמומים. נדרש להבחין בין סימפטומים דומים של הפרעות שונות.. האם את מכירה משהו שיעזור לתרגל קצת בבית? תודה, עינת

שלום עינת, אני לוקחת בחשבון שאולי המבחן כבר היה בכלל... ומצטערת על העיכוב בתשובתי. באופן כללי, אני עצמי עבדתי עם כרטיסיות שהכנתי עפ"י ה-DSM, ממש כמו קלפים, של ההפרעות המרכזיות. בתיאורי מקרה, אני מניחה שלא תידרשו לקבוע אבחנה 'נכונה' אחת, אלא לשרטט כיווני מחשבה "אינטליגנטיים". התיאורים אינם עמומים ככה סתם. הם בדר"כ מתאימים ליותר מאבחנה אחת, ומשאירים טווח להתלבטות וניסוח השערות. מציעה לך ללמוד היטב קריטריונים מבחינים רחבים (למשל ההבחנה בין הפרעות אישיות לנוירוזות או לפסיכוזה) ורק אח"כ להתעסק בניואנסים. בהצלחה! ליאת

תודה לך, ליאת! שרטטת תמונה מדויקת של "הוראות הבחינה" של המרצה שלי :-) אנסה לעשות כפי שאמרת.. לילה טוב :-) עינת

אשמח אם תוכלי להתייחס לתגובה שהוספתי בהמשך לשאלתי מה-1/7. תודה

יש לי ילד בן 5, לאורך כל השנה (לדברי הגננת)הוא מציק לילדים בגן, מתרוצץ, לא יושב לאורך זמן בריכוז, לא מסיים עבודות ולעיתים בועט. למרות כל אלה הוא אוהב ללכת לגן, אוהב את הגננת והילדים. כשהוא משחק עם חבר לבד בבית זה לא קורה רק בגן. התיעצתי עם פסיכולוגית חינוכית, עבדנו על פרסים קטנים :סימנו סמיילי בכל יום שהוא לא התפרע ולאחר צבירה של 3 ימים הוא קיבל משהו קטן. לצערי זה עבד לתקופה קצרה.יש לי הרגשה שהוא היפראקטיבי ויש צורך באבחון, מה את אומרת?.... מה לעשות?

שלום סיסי, ילדים עם בעיות התנהגות, במיוחד אם יש להן מקור אורגני (למשל הפרעת קשב וריכוז) צריכים הכוונה והשגחה אינטנסיבית, וסביבה המספקת מערך תגמולים וסנקציות לעיתים קרובות הרבה יותר מפעם ביום. אם תחשבי על כך, עבור ילד כ"כ קטן, לקבל סמיילי על יום שלם שלא התפרע זו משימה בלתי אפשרית. חשבי למשל על יום אחד, שבו הוא התנהג למופת במשך 5 שעות (שזה המון זמן), ואז הוא עושה איזו שטות, ומאבד את הסמיילי שלו. יש בזה משהו מאד בלתי הוגן, שגורם לילד להרגיש רע מאד. תכנית חיזוקים יכולה להיות יעילה רק כשהיא נעשית נכון, בתגובה למקטעי התנהגות קצרים וברורים. אישית, איני מתלהבת מסגנון חינוך כזה הנתפס לעיתים כ'אילוף'. אני מאמינה בכוחן של תוצאות טבעיות ומיידיות על התנהגויות חיוביות/שליליות, הנעשות בעקביות ולאחר חשיבה. ממלצה לך לחפש פסיכולוג ילדים קליני שנותן הדרכת הורים טובה, ולקבל ייעוץ והכוונה. אבחון הוא אופציה, אך אפשר לחכות עם זה עד לאחר ההתייעצות עם הפסיכולוג. בהצלחה ליאת

שלום רב, אנחנו גרים בחו"ל ובעלי מעוניין לנסוע עם בתנו (בת 11 חודש) למס' ימים לארץ. אני לצערי לא יכולה להצטרף לנסיעהוברצוני לשאול האם היפרדות ממני (אני ללא ספק הדמות המרכזית והיציבה בחייה מהיום שנולדה -אך גם בעלי מבלה איתה ומטפל בה זמן רב) לא תזיק בשלב כה מוקדם?

שלום סיוון, בעיני, כאשר שני ההורים נוכחים ופעילים בגידול הילדים, היעדרות של אחד מהם למשך מספר ימים אינה מזיקה בצורה משמעותית להתפתחות התקינה. חשוב לזכור שבגיל זה חרדת הזרים בשיאה, ולכן, היציאה מהשגרה המוכרת והמפגש עם כמות גדולה של אנשים זרים, היא כשלעצמה עלולה להיות אתגר לא פשוט עבור התינוקת, וחשוב להביא זאת בחשבון, ולהישאר לצידה כל הזמן. אם בעלך לא יוכל להבטיח נוכחות מלאה ורציפה איתה, עדיף לוותר. בכל מקרה, חם פה עד מוות (שלא תגידו שלא הזהרנו...) בברכה ליאת

שלום ליאת, בני בן ה-6.5 הוא ילד עדין ורגיש אבל יחד עם זאת שמח וחברותי. לעיתים קרובות התגובות שלו בסיטואציה של תסכול וחוסר הצלחה הן תגובות קיצוניות. עד לפני כשנה הוא היה מתפרץ בבכי על כל דבר קטן. היינו לטיפול פסיכולוגי שלא עזר במיוחד (כיוון שלא מנע את התסכול) אבל התפרצויות הבכי פסקו עם הזמן, ככל הנראה בגלל שהוא התבגר. לאחרונה החל לדבר על מוות ולהגיד דברים כגון "אני לא רוצה להיות קיים", "אני רוצה להיות בבית קברות" ו"אני אצא לכביש ומכונית תדרוס אותי". דברים אלה באים כתגובה קיצונית לתסכול שהחל ממשהו פעוט כגון איסור צפייה בטלויזיה. במצבים אלה הילד סגור ולא ניתן לדבר איתו ולדובב אותו. אנחנו מאוד מודאגים ורצינו לדעת האם יש מקום לפנות לעזרה מקצועית ולמי, כיוון שבפעם הקודמת התאכזבנו מהטיפול הפסיכולוגי.

שלום רב, מצבי תסכול הם חלק בלתי נמנע משגרת החיים שלנו, וטיפול לא אמור למנוע אותם. הטיפול יכול לסייע בהדרכה והכוונה של ההורים, ובשיפור מיומנויות ההתמודדות של הילד מול מצבי משבר. מה שאת מתארת, ואני אומרת זאת בזהירות המתבקשת, אינו נשמע כמו כוונות אובדניות, אלא כמו ייאוש גדול, או ניסיון להפעיל אתכם ולגרום לכם להיכנע לדרישותיו. אני ממליצה בחום לפנות ולהיעזר בפסיכולוג ילדים קליני, ומקווה שהפעם יהיה מועיל יותר. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. בני הקטן בן 8 חודשעם סובל מאסטמה של העור כך שרוב היום הוא מתגרד וישנם ימים שיש הקלה. מאז שהתפרצה האסמה בערך בגיל 4 חודשים הוא ישן איתי ועם בעלי באופן קבוע ואינו ישן שינה רצופה, הוא מתעורר הרבה פעמיים עקס הגירודים המפריעים לשנתו.  וכשהוא כבר ישן  אני  נאלצת ללטפ אותו ולהחזיק את ידו שלא יתגרד וכשאני קמה במיטה הוא מיד מרגיש בחסרוני ומתעורר ובוכה. אנחנו ההורים רוצים להתחיל לחנך ולהרגיל את הילד לישון במיטה שלו ולהבין שאם הוא בוכה אז הוא לא מנצח שהוא צריך להבין שהוא כבר מספיק גדול לישון במיטה לבד, לשחק במשחקים לבד וגם לשחק איתנו ומה שכן שךא צריך ידיים כול היום. אני נמצאת עם הילד בבית. בחודש  ספטמבר  הוא  נכנס  לגן מה הטיפים ומה את ממליצה לעשות ככה שהילד יהיה מאורגן עם עצמו ולא ידרוש ידיים וישן במיטה שלו? תודה רבה, ויישר כוח. מירית

שלום מירית, איני רופאה, ואיני מבינה דבר בטיפולי עור, אך הייתי ממליצה לבדוק עם הרופא שלכם האם קיים טיפול תרופתי כלשהו שירגיע את הגרד הלילי. דווקא בשל הרגישות הרבה שלו, נדמה לי שיהיה לו קל יותר לישון לבדו, ללא הפרעות או גרייה מצד אדם נוסף. אין לי ספק שהנוכחות המלטפת שלך לצידו - גם אם המטרה היא שלא יתגרד - אינה הפיתרון לבעייתו. עליו ללמוד לישון במיטתו, וכרגע, תצטרכו להתאמץ קצת כדי להשתחרר מהחרדה והרחמים כלפיו, ולהרגילו למיטה שלו, גם אם יהיו מחאות. הילד שלך צריך לעבור למיטה שלו, לא בגלל שהוא כבר גדול (הוא לא!), אלא בגלל שזה מקומם של הילדים בכל גיל. תינוקות קטנים אינם אמורים לישון עם הוריהם, גם כי זה מסוכן. כרגע, אני ממליצה לך לעשות הכל כדי להרדימו במיטתו, כשאת יושבת לצידו. אם את מרגישה צורך ללטפו, עשי זאת לזמן מה, אך לא בזמן שהוא ישן. לתחושתי,אתם יכולים להפיק תועלת רבה מהדרכת הורים קצרה, שתרגיע את החרדה שלכם, ותעזור לבסס כללים המותאמים לגילו ולצרכיו של תינוק בגילו. להערכתי, כרגע קיים אצלך בלבול בכל הנוגע למה שנכון/לא נכון לצפות מתינוק בן 8 חודשים. בברכה ליאת

בני בן רבע לחמש, ונראה שלא מפנים שצורת הדיבור לגננות ולהורים לא אמורה להיות כמו לילדים (שגם אותם יש לכבד כמובן). הכי מפריע לי שהוא אומר לנו הרבה "אתם לא מחליטים עלי" כל פעם שאינו רוצה לעשות משהו, כמו להתקלח. איך מסבירים לו שההורים כן קובעים לגבי ילדיהם? כמובן שאנחנו אומרים לו זאת אבל הוא לא מפנים.

שלום יעל, ילדים קטנים נוטים שלא להתרשם ממלים, אלא דווקא ממעשים ופעולות. כדי שבנך יבין מיהו ה'קובע' בבית, עליו להרגיש זאת הלכה למעשה. כלומר - כאשר אתם מבקשים ממנו ללכת למקלחת, אמרו זאת רק פעם אחת, ואז, אם הוא מנסה להתווכח או להתעלם מבקשתכם, עמדו על כך שיילך למקלחת, גם אם יהיה עליכם לקחת אותו לשם פיזית. אין טעם להתווכח על "מי מחליט ומדוע", אלא רק לפעול, ולדאוג שהכללים והגבולות שאתם קובעים (!) ייאכפו בעקביות. הכלל, כמו תמיד, הוא לדבר מעט ולפעול הרבה! בהצלחה ליאת

אני פרופסור למתמטיקה. למעשה, לתת סוג ספציפי של מתמטיקה. לבץ זוגי יש ילד מתוק. אני אוהב אותו מאוד. כאילו היה שלי. לפעמים הוא שואל אותי על מה אני מלמד. אני רוצה לענות לו, אבל אין לי איך. זה הרבה מעל יכולת ההבנה שלו. בינינו, רוב המבוגרים לא יבינו זאת. איך להסביר לילד שאני אוהב אותו, אבל לא אוכל לענות לו על כך?. איני יכול לומר לו שהוא לא מסוגל להבין, נכון?. כי אז יחשוב שהוא טיפש. והוא חכם מאוד. מה דעתך?.

בשורה השנייה רשמתי "לבץ זוגי". צריך היה להיות: "לבת זוגי".

לפעמים, כשהילד צעיר, מספיק לומר שאתה מלמד על סוגי קשרים בין מספרים (אם אכן זו ההפשטה הכי רחבה/נמוכה של תחום העיסוק שלך), ולתת דוגמא מספרית פשוטה, שלא בהכרח קשורה למה שאתה באמת עושה, אבל כן מדברת על קשר בין מספרים ברמה שיוכל גם הוא להבין, להתנסות ולהצליח. ואולי אז לומר לו שאתה עושה דברים קצת דומים, אבל הרבה יותר מורכבים כי זה באוניברסיטה, אז כשהוא יהיה גדול תספר לו יותר.. יש לך פוטנציאל עצום לחבב עליו את המתמטיקה, או לפחות לא לגרום לו להרגיש מפוחד מולו: לא להרגיש שזה תחום קשה, לא ברור ומחוץ לטווח הבנתו(כמו שרובנו מרגישים, אני חושבת). חידות מתמטיות קטנות ואתגרים של חשיבה על חוקיות וקשר בין תהליכים יכולים לקרב אותו למתמטיקה, וגם לקרב ביניכם (כל עוד זה לא יעמוד ביניכם כניסיון שלו לרצות או להיראות חכם בעינייך). מחממת לב האהבה שלך אליו :-) מעיין

שלום, חברתי מספרת לי שלאחרונה כאשר בעלה כועס על בתה בת ה-6 היא הולכת לחדר ומורידה מהלוח שעם את ציוריה וזורקת לרצפה ומסבירה שזה בעקבות הצעקות של אבא עליה. עניין אותי לדעת מה משמעות הפעולה הזו ומה צריך לאמר לילדה כשזה קורה. תודה

שלום נלי, הפרטים שמסרת כאן אינם יכולים, כמובן, לפרוש את היריעה כולה, ולכן כל הסבר יהיה חלקי מאד ובגדר השערה. איני יודעת מהי עוצמת הכעס והתוקפנת שחווה הילדה בת השש, אך אוכל לומר באופן כללי, שבמקרים בהם הילד אינו יכול להתחמק ממציאות קשה עבורו (במיוחד כאשר היא חוזרת שוב ושוב), הוא בונה מערכת משמעות כלשהי שתצדיק אותה. הוא נאחז ברעיון לפיו הרוע אשר בו עצמו הוא הגורם להתפרצות (או לאלימות) של ההורה. הסבר זה באופן אבסורדי שומר על תחושת משמעות, תקווה וכוח. אם הילד עצמו הוא הרע, אזי ההורים טובים. אם הילד עצמו רע, כי אז יש ביכולתו להשתדל ולהיות טוב. אם רק יתאמץ די הצורך אולי יזכה יום אחד למחילה וליחס מכבד ואוהב. קריעת הציורים יכולה לשקף מגמה כזו של ענישה עצמית, כחלק מהמאמץ לשמור על אמונתה באביה, ולהצדיק את כעסו בפחיתות הערך שלה עצמה. ואולי זה משהו אחר לגמרי... ליאת

הי ליאת הילדה שלי עולה לכיתה א ויש לה חברה מגיל 4 שהן חברות השנה החברה הטובה כבר הפכה להיות לא החברה הטובה הבנתי בשיחה עם הגננות שהילדה שלי מקובלת חברתית אבל כל פעם שהילדה שלי מנסה להזמין את החברה הטובה היא נתקלת בסירוב בהבנה שלי ההורים לא רוצים שהיא תבוא אלנו וקישרו את הבת שלהם לחברהנ אחרת כל שיחה מסתיימת אולי בפעם אחרת הילדה שלי מזמינה המון חברות אבל התפרצה בבכי ואמרה לחי שזה אף פעם לא מסתדר להם (מה שנכון) מה עושים?????????????? באמת חשבתי שהורים לא מתערבים אבל טעיתי

שלום רוז, עם כל הצער שבדבר, לא תמיד כולם רוצים להיות חברים שלנו, ועלינו ללמוד לקבל את המציאות כפי שהיא ולהסתדר עם מה שיש. לשמחתך, בתך היא ילדה מקובלת, ולכן תוכל למצוא לעצמה את החברות ש*כן* יסכימו להגיע אליה אחה"צ. השתדלי לא להשמיץ או לגנות את הילדה האחרת או את הוריה באוזני בתך. זכרי כי היכולת לקרוא רמזים חברתיים ולהגיב להם ברגישות ובהתאמה היא מיומנות חשובה מאין כמותה. אפשר בהחלט להתייחס לכך כאל שיעור חשוב. הסבירי לילדתך שתוכל להמשיך לקיים יחסי חברות קרובה עם החברה בשעות ביה"ס, ובבית - עם ילדות אחרות. לא נעים, לא נורא. קיץ נעים ליאת

כמה אפשר להגיד שזה לא מסתדר???

מחפשת פסיכולוגית לילדים: ילד בן 5 ילד בן 8 באזור רמת גן שעובדים עם מכבי. אודה מאוד מאוד מאוד להמלצותיכם הדחחחחחופה!! (בעקבות גירושין. זקוקה לעזרה עם ילדי..). תודה

שלום עינת, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב, לבן שלי בן ה- 10יש מבנה גוף רחב והוא נמצא בעודף משקל. לא פעם נתקל בקריאות גנאי כמו שמן,ג'אנג פוד. ברצוני לציין שהוא ילד מאוד טוב, ומאוד עדין. שאלתי היא מה צריכה להיות התגובה שלו כלפי אותם ילדים, וכן איך אני בתור הורה יכולה לחזק אותו לכל הפעמים שזה עוד מן הסתם יקרה. תודה, אמא עם לב כואב

שלום חנה, לכל אחד מאיתנו יש 'בטן רכה', הנושאת איתה פוטנציאל של פגיעות. חריגות פיזית בולטת יכולה למשוך אש, במיוחד בשנות ביה"ס היסודי, כאשר האטרקטיביות החיצונית מהווה קריטריון משמעותי של הצלחה חברתית. ובכל זאת, יש גם גורמים 'מחסנים', שיכולים למתן את עוצמת הפגיעה, ולעזור לילד כזה לשרוד את הקנטורים. אני מכוונת, בין השאר, לחוויה פנימית של ערך, של כשירות ויכולת, הנשענת על הצלחות והישגים מרשימים בתחומים נוספים מלבד הזירה החברתית. ילד שיודע ידיעה עמוקה שהוא אהוב בבית, שהוא חכם, מוכשר ומצליח, יכול לעמוד טוב יותר מול פגיעה חברתית. לכן, לפני הכל, תוכלי לחמש אותו במשפטי עידוד שיוכל להגיד לעצמו במצבי תסכול ופגיעה. משפטים כמו "אני יודע מה אני שווה", "אני חבר טוב", "אני ילד חזק", "אני לא נשבר מכל אמירה שטותית של ילד טיפש", וכד'. אגב, כדי שהמשפטים הללו יהיו בעלי כוח מנחם ומרגיע, על הילד להאמין להם בכל לבו, ולא לשנן אותם כטקסט מוכתב או זר. בעניין התגובה, צריך לשקול האם ומתי נכון להגיב,ואם כן - מה אפשר יהיה להגיד כדי לשמור על כבודו של הילד שלך, על מערכות היחסים שלו, ובו בזמן לנסות להפסיק את ההצקות. עם ילדים מסוימים אפשר לנסות אסטרטגיה של שיתוף ("זה מאד מעליב אותי ולא נעים לי כשאתה קורא לי שמן. גם לך יש נקודות תורפה, ואני בוחר שלא להשתמש בהן כדי לא לפגוע. זה יהיה נחמד אם תפסיק להעליב אותי"). עם ילדים אחרים עדיפה ההתעלמות, ועם אחרים אפשר לנסות להחזיר קצת ("אני לא מזכיר לך כמה אתה טיפש או מרושע, אבל אשמח לעשות זאת בכל פעם שתדבר על המשקל שלי"). רצוי לזכור שלכל אסטרטגיה יש תועלת פוטנציאלית אך גם מחיר אפשרי. מעבר לכך, חשוב לעזור לילד לעבור לתזונה מאוזנת, לעסוק בפעילות גופנית, ולהגיע לאיזון טוב יותר של גובה/משקל. בהצלחה ליאת

תודה רבה .

שבוע טוב ליאת, ביתי בת 2.2 ישנה בחדר משלה. אחיה בן 7 חודשים עדיין ישן בעריסה בחדרנו לסירוגין- מיטת התינוק שלו נמצאת בחדרה של הבת, אך אנחנו משכיבים אותו בחדר השינה שלנו ולאחר ששניהם נרדמים מעבירים אותו לחדרה (לא באופן קבוע). אני מרגישה שזה "לא הוגן" כלפי הילדה ובעצם, די מיותר ואולי גם מקשה עליה את ההירדמות (רואה ששלושתנו ישנים יחד והיא בנפרד). הסיבה שאנחנו מתנהלים כך היא שהיא מעירה אותו כשהוא מונח בחדר שלה, וכך ההירדמות של שניהם הופכת לבעייתית יותר. מה דעתך? תודה רבה.

שלום רב, בעיני, חשוב שהתינוק יישן ככל האפשר יותר בחדר הילדים המשותף, כדי שבתודעתה של הגדולה, חדר השינה שלכ לא ייתפס כחדרו של התינוק או (גרוע יותר) כחדר שלכם ושלו. הקפידי להשכיב אותו במיטתו לשנת הצהריים, ולהשתמש בעריסה רק כפיתרון למצב שבו שניהם הולכים לישון בשעות שונות. נדמה לי שגם השכבה מעט יותר מורכבת ובעייתית (לזמן מה) עדיפה על פני תחושת הקיפוח או אי הצדק שמתעוררת אצל הילדה. לתפיסתי, השכבה משותפת של שניהם בחדר אחד יכולה - לטווח הארוך - דווקא להקל עליכם, ולפטור אתכם מהצורך לשבת על ידם. נוכחות קרובה של אחים שהם גם חברים יכולה להפוך את זמן ההליכה לישון להרבה פחות מאיים. בהצלחה ליאת

שוב שלום ליאת, העברנו את הקטן לחדרה של הגדולה והסברנו לה שמעתה הוא לא ישן יותר בחדר ההורים. הלילה הראשון עבר בהצלחה, אך הלילה האחרון היה קשה- הקטן התעורר בחצות וכדי להרדימו שוב היינו צריכים לנענע אותו (לצערי, כך הוא נרדם באופן קבוע). כעבור פרק זמן לא ארוך של נענועים הגדולה התעוררה, נהנתה מנוכחותי או מנוכחות בעלי בחדר, ולמרות שהמעטנו ככל האפשר באינטרקציה איתה, היא התעוררה לגמרי והתקשתה לחזור לישון- הן מפאת עירנותה והן מפאת היציאה שלנו מהחדר בכל פעם. לקח לה ולו שעתיים להיכנס שוב למצב שינה. שאלתי את עצמי איך זה נראה מהעיניים שלה- שכן אותו אנחנו מרדימים באופן אקטיבי ואותה לא. שלבכי שלו אנחנו מיד נענים ולבכי ולקריאות שלה (למשל, לעוד מים בבקבוק, למוצץ בצבע אחר, לכיסויה שוב ושוב) אנחנו נענים במינימום אינטרקציה תוך שאנחנו מבקשים ממנה לחזור לישון. האם לדעתך זו הדרך והאם את מציעה להסביר לה משהו על אופן ההשכבה השונה? תודה רבה רבה!!

ביתי הבכורה, התחילה בשנה זו ללמוד בחטיבת בניים חדשה. בבית ספר היסודי היתה תלמידה מצטינת, חברותית, שמחה ועליזה. בשנה האחרונה אני רואה אצלה פחות שמחת חיים, יותר הסתגרות, פחות קשר עם החברות, וירידה דרסטית בלימודים. נסיתי לדבר עם ביתי לברר איתה מה קורה אך ביתי לא משתפת פעולה ולא משתפת אותי במה שעובר עליה. אשמח לקבל הדרכה איך לנהוג ומה ניתן לעשות תודה, אמא דואגת.

שלום רב, שינויים דרסטיים לרעה חייבים תמיד להדליק נורה אדומה, והם מחייבים התייחסות גם מצד ההורים וגם מצד צוות ביה"ס. היום החל החופש הגדול, ולכן אני בספק אם תוכלי לגייס את צוות ביה"ס למענה. אם בתך אינה משתפת אותך במה שעובר עליה, תוכלי לנסות להציע לה לדבר עם גורם מקצועי, כמו פסיכולוגית מתבגרים. אם היא תמשיך לסרב, נסי בכל זאת להתייעץ עם יועצת ביה"ס, ולבקש את חוות דעתה ועצתה. בברכה ליאת

לאחרונה קראתי מספר כתבות על ילד רגיש ואני תמיד חשבתי שבני בן השש הוא ילד רגיש אך במה שקראתי לא ראיתי מילה איך להתמודד עם הבעיות הנובעות מהיות הילד רגיש אשמח אם תפני אותי לספר/מאמר לעניין גידול עם ילד רגיש או אולי תתני לי כמה טיפים . אתאר בכמה משפטים את בינ: ילד חכם מאוד , מפותח מאוד שפתית ככל הנראה סובל מרגישות תחושתית (רגישות לבגדים , גרביים, לא אוהב אוכל מתובל או מעורב, מתקשה בישיבה יציבה ממושכת...) קשה לו מאוד במעברים (התעוררות בבוקר, כניסה למקלחת ,...)החיים המודרנים הלחוצים לא מתאימים לו בכלל. מתקשה להסתגל לשינויים ולא אוהב הפתעות (הכוונה להפתעות כמו להביא חבר מבלי להגיד לו) לא אוהב שינויים, אוהב לאסוף דברים בכל התחומיים אפילו דברים שלא עושה בהם שימוש למשל : קבלות דלק, פליירים, בלונים, צעצועי קנדר, אבנים, חוטים, גומיות, שקיות, כפפות , כפיות חד פעמיות... הוא ילד שמאד שם לב לכל שינוי קטן בסביבה ומבחין בדקויות , ילד מאוד חושב עמוק ושואל הרב שאלות ושאלות מאוד עמוקות ואפילו פילוסופיות וקשות אינו אוהב להיות במרכז תשומת הלב אצל זרים ואינו אוהב לקבל הוראות כמו שניתנים בחוגים , מצד שני הוא מציף את מי שמוכר לו בדברים שהוא רוצה לספר ולשאול במובן הזה הוא מבקש המון תשומת לב ואנרגיות.

שלום יעל, הכתובת לאבחנה, טיפול, וגם טיפים פרקטיים, היא מרפאה בעיסוק המתמחה בעבודה עם ילדים. כל נושא הרגישות התחושתית שייך לדיסציפלינה הזו. ככל הנוגע להתנהלות מולו בבית, חשוב להכיר את המגבלות, הרגישויות ואזורי הפגיעות של הילד, ולעזור לו ביצירת שגרה מותאמת, שתעקוף ככל האפשר את אבני הנגף שמייצרת המציאות. בעיני, אין טעם להתעקש עם ילדים רגישים דווקא על מה שיעורר מהומה. עדיף לסגת, ולחסוך מכולכם את המהומה והתסכול. אם להיות לקוניים וענייניים, הייתי מאמצת את המשפט הפרדוכסלי שנכון כמעט תמיד כשמדובר בילדים עם קשיים מולדים: קבלו בהשלמה את המציאות כפי שהיא, ובו בזמן, עשו כל שביכולתכם כדי לשנות ולשפר את מה שאפשר. בהצלחה ליאת

תודה על התגובה אך לצערי לא הרגשתי שקיבלתי מענה מספק הייתי רוצה שתפני אותי אם אפשר לספר /מאמרים המתייחסים לדרכי התמודדות וטיפול בבעיות רגשיות בעיקר לעניין הקושי במעברים והעובדה שהוא שם לב לדקויות ומציף אותי בשאלות בעקבות כך

בוקר טוב.. אתמול בערב בעלי הרגיש משהו חשוד בהתנהגותו של בננו בן ה-5 וחצי , בזמן משחק עם בן דודו בן ה 9.כשבננו רץ אליו והרים את המכנסיים שלו. אני עבדתי ערב (אחות במקצועי) וכשחזרת הביתה בננו כבר ישן, בעלי סיפר לי את הסיפור והזדעדעתי מהמחשבה שבני עלול לחוות חוויה כגון זאת. היום בבוקר שיחקתי עם בני במשחק תפקידים, ושאלתי אותו במה בן דודו נגיד היה בוחר שנשחק - ילדי מיד סיפר לי למרבה תדהמתי שבן דודו היה בוחר במשחק הנגיעות, ואז פרש בפניי מספר דברים שבן דודו מבקש ממנו לעשות (דברים הכוללים נגיעות באיברים מוצנעים ואץ הכנסת האיברים לפה!!) אני ממש ממש מזועזעת ואובדת עצות, מה עליי לעשות?!? מבקשת תשובה בדחיפות

שלום שרי, דברי עם הוריו של הבן-דוד, ודאגו ששני הילדים יגיעו - כל אחד בנפרד - לפסיכולוג ילדים להערכה והתייעצות. במקרים כאלה חשוב לברר שאף אחד מהילדים לא נפל קרבן למבוגר שניצל את תמימותו. בברכה ליאת

שמי דורית כהן, ואני אימא לילדה בת עשר. אתמול איזה ילד קילל אותה, והיא בעטה לו באשכים. בשנה שעברה היה מיקרה זהה, עם ילד אחר. איך להסביר לה שאסור לה לבעוט באשכים?. ולמה אסור לה?. בבקשה תעני לי ברצינות. זה חשוב.

שלום דורית כהן, תרגלי את ההסבר שלך עם המילה 'עיניים' או 'שיניים', ואז תעשי זאת עם האשכים. בגדול - אין שום הבדל. הסבירי שמדובר במקום רגיש וחיוני, ושאין לבעוט בו או בכל איבר אחר. בשמחות ליאת

שלום בני בן ה 10 הוא ילד מדהים. מוכשר (מצייר ומוזיקאי), ציוניו אינם יורדים מ 80, חכם, בעל עניין בכל דבר ועוד... אך מלווה אותו מזה מס' שנים התנהגות שלא הצלחתי עדיין לפענח את מקורה. הילד בעל סף תסכול גבוה ביותר, מתעצבן בקלות ובמהירות והופך אמוציונלי ודרמטי כמעט מכלום כל יום ילד אחר מעצבן אותו, ולא עובר יום שהוא לא מתלונן על מישהו וגם מגיב בתוקפנות - קללות, ובכי בעבר הוא גם נהג להכות אבל אחרי עבודה מאומצת הוא כמעט ולא מרים יד אך הוא מאוד עצבני התופעות הללו באות והולכות ויכולה להיות תקופה של חודשיים שלושה שהוא רגוע ושליו ופתאום הוא חווה תקופה של הנצפה רגשית למרות מה שתארתי הוא ילד מאוד רחמן כלפי אנשים עם מצוקות, הוא מאוד אהוב על חבריו וחבר של כולם. המורות אוהבות אותו למרות שהוא מסוגל לקלל ולהעליב והור ילד ששובה כמעט כל אדם שמתקשר איתו אני חייבת הכוונה לאן עליי לפנות, איזה אבחון לעשות שכן עשיתי אין ספור אבחונים עם פסיכולוגית ונוירולוג - אין קשב וריכוז ואין היפר אובחנה בעייה רגשית אך אף אחד לא הצביע ולא יודע להצביע מאין היא באה הוא ילד שמקבל המון יחס חום ואהבה בבית, אין בעיות כלכליות או בעיות במשפחה שאמורות להביא אותו למצב רגשי שכזה וגם יועצת בית הספר מתוך היכרותה איתנו טוענת שזה ממש לא הגיוני לעזרתך והכוונתך אודה

שלום ליהי, יש ילדים הסובלים מבעיה מולדת בוויסות הרגשות שלהם, והם עלולים להגיב בעוצמה רגשית גם לגירויים מתונים יחסית. התנהגותם נראית לעיתים חסרת שליטה, שלא בהלימה לנסיבות. ילדים כאלה, מאימתי שנכנסו לסערה רגשית, יתקשו גם להירגע ממנה, ולחזור ל'סדר-יום'. כיום, קיימות פרקטיקות טיפוליות (למשל טיפול דיאלקטי-התנהגותי DBT ) המקנות למטופלים מיומנויות של וויסות רגשות, עמידות במצוקה והתנהלות בינאישית יעילה. אם את קוראת אנלית, אוכל להמליץ לך על ספר מצויין שעוסק בדיוק בהורות לילד כזה. הוא כתוב באנגלית פשוטה יחסית וקריא מאד, ומעניק עצות נהדרות להורים. הנה - http://www.amazon.com/Parenting-Child-Who-Intense-Emotions/dp/1572246499/ref=sr_1_1?s=books&ie=UTF8&qid=1341001760&sr=1-1&keywords=parenting+a+child+who+has+intense+emotions בברכה ליאת

שלום אני נשואה עשר שנים אם לשני ילדים בני 8 ו 9 אני ובעלי בסכוך תמידי במריבות קיצוניות בעלי לא מדבר עם הילדים בכלל לתקופה של שבוע ויותר . לעתים הוא גם עוזב את הבית לשבוע ויותר ואז גם לא יוצר קשר טלפוני . ואז חוזר ומתנהג רגיל אני חוששת שזה עלול לגרום נזק נפשי בטווח הארוך . אנא התייחסתוכם הדחופה

שלום משי, את צודקת מאד. כאשר הילדים נמצאים בחזית המאבק בין הוריהם, הם עלולים לשלם על כך מחירים בטווח הקצר והארוך. פעלי לפתרון הסכסוך או לשיפור מיומנויות התקשורת שלכם. חיים ללא קונפליקט אינם בנמצא, אך כהורים לילדים עלינו לעשות מאמץ ולנהל גם את המריבות שלנו באופן בוגר ולא הרסני. בדיוק לשם כך הולכים לייעוץ וטיפול זוגי. בהצלחה ליאת

יש לי משהו על הלב. אני רוצה לשאול אותך אבל מפחד. בכל זאת אשאל עכשיו. זה עלול לזעזע אותך. אני מתנצל. יש לי ידידה שהיתה חברה בכת, עם הבן שלה. הכת כבר אינה קיימת,תודה לאל. הילד סיפר לי, שאחת הנשים שהיו שם ילדה בזמנו תינוקת מתה, ומנהיג הכת ערך טקס - שבמסגרתו הילדים הקטנים קברו אותה במו ידיהם. הייתי בהלם. חשבתי שהילד בטח המציא. שאלתי את אימא שלו על זה. הסיפור נכון לגמרי. הילדים אכן קברו את התינוקת המתה במו ידיהם. התחושות שלי לגבי זה נוראות. אני מבקש את אישורך לכך שזה ארוע מזעזע, מופרע. שאני לא יפה נפש מתחסד ושמרן - אלא שיש לי סיבה אמיתית להיות מזועזע. שאכן זה חריג מאוד מאוד מאוד. שאני לא מגזים בחומרת הארוע. (מנהיג הכת עדיין חופשי, וגר כרגע בצפון הארץ. הכת אינה קיימת כרגע. אני מחזיק את עצמי בכח לא לכתוב את שמו). מתנצל אם זה זיעזע אותך. לטעמי, זה פשוט מפחיד. חשובה לי דעתך על זה, כפסיכולוגית חכמה. הקוסם האמיתי מארץ עוץ, שלמד שהחיים מפחידים מכל דמיון...

ראשי התיבות של הכינוי הנחמד שלו: ד. ע.

שלום לך הקוסם, אם יש אמת בסיפור הזה, הוא אכן מזעזע ומטריד, ואם אתה סבור שהוא באמת קרה/קורה/עלול לקרות, מחובתך עפ"י חוק לדווח על כך לרשויות, שכן הוא נופל תחת ההגדרה של התעללות בקטין חסר ישע. נשמע הזוי ליאת

שלום ליאת, אתמול הופיעה כאן שאלה של אמא בנוגע לילד בן 16 שצופה בתכנים מיניים אסורים. אינני יודעת מדוע ההודעה הוסרה, אבל אני הואיל ואני מעריכה מאד את תשובותיך המקצועיות, אשמח לשמוע את התייחסותך. תודה רבה, מיטל

ראיתי את המודעה שלך והגיב לה איזה אדם סוטה שכתב שם דברים לא ראויי. לדעתי מנהל הפורום מחק את כל השירשור בעקבות זה לדעתי כדאי שתכתבי שוב את הודעתך.

שלום מיטל, ההודעה הוסרה בשל חוסר האמינות שנדף ממנה. שבת שלום ליאת

שלום ליאת ביתי הגיע לגיל 12 לפני פחות מחודש.עד לפני יומיים (המועד בו זומנתי לשיחה מפתיעה אצל המורה יחד איתה) הייתי בטוחה כי הקשר ביננו הוא מיוחד וחזק מלא באהבה והבנה ופתיחות ואיחלתי לכל אם ילדה כזאת וקשר שכזה. הייתי במתח רב לפני השיחה כי לא הבנתי במה מדובר ,ביתי לא הסכימה לדבר או לתת רמז במה מדובר היא רק אמרה שזה לא קשור בלימודים או בבעיה חברתית אלא בבעיות בינה לבין עצמה. הגעתי לשיחה יחד איתה ולקח זמן רב עד שהיה לה אומץ להגיד את שעל ליבה וגם זה בעזרת המורה שפתחה את השיחה בכך שסיפרה לי שכבר כמעט חודשיים שהילדה מסתובבת עם תחושות ומחשבות מציקות בנוגע להרבה דברים שקשורים לעצמה וגם אליי ,לא יוצאת להפסקות ובוכה המון .ולאחר שיכנועים רבים מצד המורה שהכי טוב זה לשחרר ולספר מה עובר אצלה בפנים, היא הסכימה לעשות זאת רק בנוכחות המורה. הילדה לא העזה לומר את הדברים ולכן ביקשנו שתכתוב אותם. למרות הפתיחות שהיתה לנו מאז ומתמיד והאהבה הרבה שהיא מרעיפה עליי בכל צורה היא כתבה שם דברים רבים שמציקים לה כמו למשל שמת לה וריק לה בפנים היא לא מרגישה אהבה אליי שלא אכפת לה בכלל מדברים שאני מספרת ושהיא תוהה בנוגע לאהבה אליי, בנוסף כתבה שעוברות לה המחשבות שאני לא יפה ושהיתה מעדיפה אמא אחרת יפה יותר צעירה יותר ושלפעמים היא רואה אישה ברחוב שיפה יותר ממני והיא חושבת לעצמה "הלוואי והיא היתה אמא שלי". היא פתחה דברים רבים אך יחד עם זאת הדגישה שאחרי שהיא חושבת מחשבות כאלה היא פשוט נתקפת מועקה עמוקה וכועסת על עצמה שבכלל עברו בה מחשבות כאלה ונכנסת למעין דיכאונות ושהלב שלה מפרפר. קיבלתי בחיוך וחיבוק והבנה אתה דברים שכתבה (כמה וכמה סעיפים) היא שאלה אם אני לא נפגעת ואיך זה שאני מקבלת את זה בחיוך כי הרי חודשיים לקח לה לאזור אומץ ולפתוח את זה והיא ממש בכתה המון בגלל התחושות האלה.עניתי לה שאני בטוחה באהבה שלה אליי גם אם היא מרגישה שריק לה בפנים. כי עצם העובדה שהיא בכלל חשבה על זה וזה הטריד אותה עד כדי בכי מראה כמה אכפת לה ממני אך היא המשיכה בשלה ובכתה ולא האמינה לי. אך בכל זאת לאחר שעה וחצי של שיחה היא חזרה לכיתה כי לא היו לה כוחות נפשיים להמשיך ולחלוק איתי את מה שמרגישה. מאז אותה שיחה כשאנחנו יחד היא לא מפסיקה להוסיף דברים שמציקים לה. היא רועדת כשהיא מדברת על זה וכשאני עונה לה בפירגון הבנה וחיוך מתוך הבנה כלשהי שמדובר בשינויים שהיא עוברת ושזה יעבור ..היא עונה לי "את רואה למשל לא מעניין אותי מה שאת אומרת עכשיו .ריק לי לא אכפת לי בכלל ממה שאת חושבת" ומצד שני היא מזילה דמעות וכועסת על עצמה שבכלל חושבת ככה..בכל פעם היא מוסיפה עוד ועוד נדבך שמפריע ומציק לה. גם לגביי גם לגביי עצמה.ולמען האמת אומנם אני מפגינה הבנה רבה ומחבקת ומחייכת ואומרת שאני לא פגועה..אבל היום במקום כלשהו ככל שהיא פותחת את הדברים אני נתקפת תסכול ואפילו מרגישה פגועה מעצם המחשבות שלה לגבי שחזרו על עצמם ביומיים האחרונים שוב ושוב (שאני לא יפה מספיק, שהיתה מעדיפה אמא אחרת צעירה יפה עם עור חלק יותר ,או שהיא חושבת שבצעירותי לא הייתי יפה,כשאני מחבקת או מביעה אהבה היא חושבת שזה לא אמיתי וכדומה) ראוי לציין שמעבר לדברים האלה היא שיתפה אותי במחשבות אחרות כלפיי עצמה שמציקים לה חלקם שטותיים וחלקם פחות ,שיתפה אותי על המחשבות בקטע מיני ושיתפה אותי במחשבות שהלוואי שהיתה נולדת למציאות אחרת בה היא תהיה יותר מקובלת (והיא מקובלת) על כך שהיא חושבת שכשהיתה קטנה היא לא היתה יפה או על כך שבדיעבד היא חושבת שהמסיבה שלה היתה סתמית ושהיא היתה מכוערת למרות שהיא יודעת שכולם החמיאו ושבאותו מעמד של מסיבת בת המצוה היא היתה בעננים ונהנתה מכל רגע... אני יודעת שהדברים נכתבים בצורה מפוזרת אבל כל כך הרבה דברים נאמרים ביומיים האחרונים שאני לא יודעת אפילו איפה לסיים את הפניה הזאת אך אני מניחה שהבהרתי פחות או יותר את הנקודה. אשמח מאוד מאוד לקבל איזושהי עצה או סיוע או הפניה לגורם שיכול לסייע לה ולנו בבעיה ובתחושת הבילבול והתסכול שהיא עוברת (ויש לציין שגם אני).

שלום מיקה, הגורם שיכול לסייע לכן הוא פסיכולוג קליני המיומן בעבודה עם מתבגרים והדרכת הורים. התמונה שאת מתארת לא מאד ברורה לי, אך אין ספק ששתיכן תוכלו להפיק תועלת מהתערבות טיפולית, שתתמקד בתוקפנות ובלגיטימיות שלה במשפחה שלכם. כעס ותוקפנות הם רגשות אנושיים שכולנו חווים, אך נדמה לי שקיימת אצלך הכחשה שלהם, בין אם הם שלך ובין אם של בתך. שווה בהחלט לטפל בזה, ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה ליאת

איך לבקש סליחה מילד קטן שכעסתי עליו בהגזמה ולכן הוא נפגע ובעצם הייתי צריכה להעיר לו בעדינות כי הוא לא הבן שלי?

בעברית צחה... היי טלי, לא יכולתי להתאפק מתשובה ישירה כזאת, פשוט כי אין בעיני טובה ממנה. התנצלות כנה, ישרה ועניינית עושה בדר"כ את העבודה. תוכלי להסביר שלפעמים אנחנו מגיבים לאירוע או להתנהגות בלי לחשוב, ופועלים ממקום של רגשות (כמו כעס, כאב, עלבון,וכד'). הסבירי שרגשות הם דבר חשוב, אך לפעמים הם מפריעים לנו לחשוב בבהירות, ואז התגובה שלנו לא תמיד הולמת את הנסיבות. אמרי שאת מודעת לכך שפעלת בחומרה רבה מדי, ושאת מבקשת את סליחתו. תקפי את כעסו ואת רגשותיו, ואל תגידי לו שלא היה צריך להיפגע ממך. אדרבא, הביעי הבנה לרגשותיו, והתנצלי. אמרי לו שאת מקווה שהוא יגמור לכעוס עלייך בקרוב, ושתוכלו להמשיך ולתקשר בעתיד (אם תמשיכו להתראות) בדרך חברית למרות הכל. בברכה ליאת

בני בן 4.5, השנה התחיל גן עיריה וכיוון שלא הכיר אף ילד ההסתגלות שלו היתה קשה מאוד. גם היום, עקב ADHD, קשה לו מאוד לקשור חברויות למרות רצונו העז, והוא מצא חבר אחד ע"י זה שהוא הופך את עצמו (ביחד עם אותו חבר שיעזוב את הגן בקרוב) לליצן של הגן. הם "עושים שטויות" ו"מצחיקים" והוא חושב שכך יאהבו אותו יותר אבל זה רק מרחיק ממנו את שאר הילדים, שהוא כל כך רוצה בחברתם. אמרתי לו שההתנהגות הזאת מרחיקה ילדים אחרים, אבל אני לא בטוחה שהוא מפנים את דברי. האם יש לך עצות? האם יש לו בכלל את היכולת לא להתפרע ולנסות להצחיק כל עוד לא מקבל ריטלין?

שלום הדר, השימוש ב'הצחקות' הוא בדר"כ אסטרטגיה שנוקט 'ליצן הכיתה', כדרך להימנע מעיסוק בתכנים רגשיים מאימים. ילד כזה חש לעיתים שהוא אהוב ומקובל רק כשהוא שמח, מצחיק ועושה שטויות. אמונה מוטעית זו עלולה לגרום לילד לחשוב שאין לו זכות לחוות רגשות שליליים (למשל כעס, עצב, אכזבה) ולמצוא להם ערןץ ביטוי לגיטימי. עזרו לו לחוות ולבטא בבית את כל קשת רגשותיו באופן חופשי, גם כשהם שליליים או בלתי נעימים לאוזניכם. נסו להימנע מלבקר ללא הרף את התנהגותו ולאותת על אהבתכם גם כשהוא עצוב, שקט או כועס. נסו לא לכעוס עליו הרבה, ולעודדו לקראת יחסים של שיתוף והבנה, ולא להכביר דיבורים ומילים 'חינוכיות' או נזפניות. כרגע, האופציה של הטיפול בריטלין נראית מעט מקדימה את זמנה. הריטלין אינו תרוןפת קסם, ויש לצרוך אותו בתבונה וזהירות. בגיל ארבע וחצי עדיין אין הצדקה לכך, ולכן במקומך הייתי מתמקדת בחינוך להתחשבות, לקבלת כללי ההתנהגות נאותים, ולכיבוד דמויות סמכות. שבחו אותו בכל פעם שיצליח להתאפק, להבליג, ולהתנהג לפי הכללים. לרטלין עוד יגיע הזמן... בהצלחה ליאת

שלום רב, ביתי בת שנה וחודשיים כרגע במשפחתון בו היא נמצאת מגיל חצי שנה. התכנון הוא להשאיר אותה שם עוד שנה ובאזור גיל שנתיים וחצי להעבירה לגן שמקבל החל מגיל שנתיים. אני מאוד מרוצה מהמשפחתון וחשוב מכך הילדה. תמיד הולכת לגננת ולגנן בכייף, מחבקת אותם, קוראת בשמות שלהם גם כשהיא בבית ומקבלת אותי עם מצב רוח טוב כשאני אוספת אותה. . עם זאת לאחרונה התחיל להתערער בי הרצון להשאיר אותה עוד שנה (גיל שנה וארבע עד שנתיים וארבע) מהסיבה שרוב הגדולים עוזבים והגננת הולכת להכניס עוד מספר תינוקות (אחד מהם הנכד שלהם). בפועל מבחינת ה"גדולים" (שנה פלוס) הם הולכים להישאר שלושה כאשר פרט לביתי, שני האחרים הם בנים. למרות שמדובר על גיל קטן אני רואה עם אילו ילדים יש לה אינטראקציה טובה ועם שני אלו היא פחות טובה משמעותית. אני מאוד מוטרדת מהעובדה שלא תהיה לה אפשרות אפילו לחברה אחת בגילה ורוצה להתייעץ לגבי ההשפעה שאת חושבת שיכולה להיות לזה ולעניין ההתפתחותי שלה כאשר היא מוקפת תינוקות שקטנים ממנה כולם בשנה .אני רוצה לציין שהיא מאוד מפותחת קוגנטיבית- אומרת כבר המון מילים כולל מילים של מספר הבהרות ומחברת יחד מספר מילים, מכירה שמות של הרבה מהסובבים אותה, יודעת לשיר שירים ועוד ואני פוחדת שכל זה יפגע. אודה לחוות דעתך ולהמלצתך אם להעביר גן למרות כל זאת או שמא יותר חשוב בגיל הזה הקשר עם הגננים . תודה רבה

שלום סיגל, הצרכים החברתיים של תינוקות בגילה של בתך באים על סיפוקם גם בבית, עם מטפלת אחת. תינוקות עד גיל שנתיים-שנתיים וחצי, אינם זקוקים לאינטראקציות חברתיות מרכבות ולמפגשים עם חברים 'טובים'. הילדים האחרים נתפסים כגרייה חברתית חיצונית: אפשר להסתכל עליהם, להתבונן במעשיהם, לשחק לצידם - אך לא ממש איתם! אם המשפחתון חם, נעים ומקצועי, הוא יכול להתאים לצרכים, גם אם אין שם פוטנציאל חברתי עצום. זה עוד יגיע, אל דאגה. בינתיים נראה לי שיש לך איזה שנה או שנה וחצי עד שתתחילי ליזום מפגשים חברתיים שיהיו גם מקדמים וחשובים עבור ילדתך. בהצלחה ליאת

המון, המון תודה לך! הרגעת אותי מאוד :) שבת שלום

אני אם לתינוק בן שנה וחצי, שבבוקר נמצא במשפחתון- בכל בוקר מאד בוכה כשאני משאירה אותו, אחרי מספר דקות נירגע, אך לא משחק עם הילדים האחרים שם. (יש שם תינוק בן שנתיים שמרביץ, צועק, נושך..) בני לא מתקרב אליו, רק כשהאחרים ישנים הוא מרשה לעצמו להסתובב בחופשיות בבית של המטפלת. לאחרונה בני עצבני מאד, כשמתרגז דופק את ראשו בריצפה / בקיר האם הוא למד ממנו ? או שזה לא קשור אליו ? מה ניתן לעשות כדי שיתחבר לילדים האחרים? (לציין שכשהוא נפגש עם קרובי משפחה אחרים - גם קטנים, הוא משחק מאד יפה ונהנה) בני רגיש מאד לרעשים, כמו גנן שעובד בגינה, בעל מקצוע שעובד בבית, מקדחה, אפילו שיעול שלי, מה ניתן לעשות כדי שלא יהיה כ"כ רגיש ? בתודה נעמה האם זה מצביע על בעיה חברתית?

שלום נעמה, בגיל שנה וחצי תינוקות עדיין זקוקים מאד לנוכחותה המיטיבה של דמות מטפלת אחת קבועה, והרבה פחות לחברתם של ילדים אחרים. קשה לדבר במונחים של "בעיה חברתית" בגיל כה רך, וגם על למידת התנהגות בעייתית מחבר בגן. ההתנהגויות שאת מתארת יכולות לשקף תסכול גדול, שיעמום או קושי רגשי שאינו מקבל ביטוי בערוץ אחר. הפחד מרעשים חזקים בהחלט נורמטיבי, וברוב המקרים גם חולף מעצמו. בעיני, הסידור שאת מתארת, של משפחתון עם מטפלת אחת על מספר ילדים כ"כ קטנים, עלול להיות בעייתי ולהחטיא את הצרכים האקטואליים של התינוק שלך. מבחינתי, עדיפה מטפלת אישית בבית או גן ילדים מסודר ומפוקח, המותאם לצרכים של כל הילדים. כרגע זה נראה לי משימה בוערת בהרבה מהניסיונות לחבר אותו לילדים אחרים. בהצלךחה ליאת

ערב טוב, נכדתי בת 4, היא בת יחידה מול ארבעה נכדים מיילדי האחרים, ילדה מאד נבונה ודעתנית, לרוב מתנהגת יפה, משחקת ומעסיקה את עצמה,אך לעיתים,לפתע, מתחילה להכות את דודניה הקטנים וכן משתוללת,צועקת מלכלכת את הבית. היא מאד עקשנית ומתעקשת לקבל את דרישותיה. הגננת טוענת שבגן היא מקסימה. אנו אובדי עצות.האם תופעה זו היא עקב פינוק יתר וחוסר גבולות? מה עלינו לעשות?תודה מראש

שלום חן, חשוב מאד לחדד את ההבחנה בין אהבה לפינוק. אהבה פירושה היענות מיטיבה לצרכים של הילד, בתוך מסגרת ברורה של כללי "עשה" ו"אל תעשה". לפעמים, סבתות חושבות בטעות שבביתן אין צורך ואין טעם להתעקש על הגבולות, כי אצל סבתא מתפנקים. זה נכון חלקית. סבתות אינן אמורות לחנך, להעניש או להתערב באג'נדה החינוכית של הורי הנכדים. אבל, וזה אבל גדול, הן חייבות להציב כללי התנהגות ברורים גם בביתן, כדי לא להיפגע, לצבור עויינות או להרגיש מנוצלות. אם תחשבי על הגבולות כעל מה שמאפשר לנו להתנהל יחד בהרמוניה, מתוך התחשבות האחד בצרכיו של האחר, מתוך כבוד למרחב האישי ולרכוש שלנו, אולי יהיה לך קל יותר לעצור את הנכדים שלך כשנחצים הגבולות. כדי שהדברים הללו ייפסקו, חשוב להציב את הגבולות בכל מקום: בבית, בגן, ואצל סבתא גם. אם אין לך שליטה על מה שנעשה בביתה של הילדה, תוכלי לפחות לשמור על הגבולות אצלך בבית, ולעצור אותה פיזית, בלי שום אשמה, כאשר היא פוגעת ב, בנכייך האחרים או בביתך. הדגישי שאת אוהבת אותה ושמחה כשהיא באה, אך שלא תוכלי להרשות לה להתנהג באלימות ופראות. אם בגן זה עובד, זה כנראה יכול לעבוד גם אצלך. בהצלחה ליאת

היי, בני בן שנה ושבעה חודשים. בחודשיים האחרונים הוא החל לנשוך בבית בחצר וגם בגן... אציין שהוא הקטן בגן הגדולים בני שנתיים פלוס. הגננת אומרת שהיא רואה שהוא נושך בסיטואציות של סכסוכים בין חברים ובגלל קושי להתבטא (הוא אומר המון מילים אך לא מחבר משפט)הוא נושך. השאלה שלי היא כיצד אני אמורה להגיב כאשר אנחנו בחצר עם ילדים והוא נושך... זה נורא מביך ומכעיס אותי אבל אני גם מבינה את התחושה של בני של חוסר אונים. מהי התגובה הנכונה כאשר הוא נושך? תודה רבה.

"סוף מעשה במחשבה תחילה" - להקפיד שיהיה מבוגר בקרבתו המיידית, שמראש לא יאפשר לו לנשוך. (איני פסיכולוג. קטונתי. קחי אותי בערבון מוגבל. בעצם, מוטב שתחכי לליאת).

שלום עמית, נשיכות הן עניין נורמטיבי בגיל הרך, בדיוק מן הסיבות שציינת - רמות תסכול גבוהות שאינן יכולות להיות מבוטאות במילים, ורמות דחף גבוהות שעדיין קשה לילד לשלוט בהן. ובכל זאת, עם כל ההבנה, לא נוכל לתת לילדים שלנו - גם כאשר הם פעוטות רכים - לפגוע בזולתם, ולכן, כמו שייעץ לך הקוסם, הישארי נוכחת, והרחיקי אותו מיד כל אימת שאת רואה אותו פועל באלימות או מתכוון לפעול כך. אמרי בקצרה: "לא! אני לא מרשה לנשוך!", ותווכי את הסיטואציה כדי למתן את רמות התסכול שלו. השתדלי להימנע מנאומים 'חינוכיים' ממושכים, על כמה זה לא יפה, לא נעים או לא חברי. המסר צריך להיות חד, בהיר וקצר: אסור! כמו בכל מקרה אחר של אלימות... בברכה ליאת

ליאת שלום, בני בן 3 וחודש והתחלנו איתו תהליך גמילה מחיתולים. ניסינו בעבר אבל הוא לא היה בשל לכך. בשבת האחרונה היוזמה לגמילה הייתה משותפת. הוא מאוד שמח שהוא מצליח לעשות פיפי וקקי בסיר.כמובן שתגמלנו אותו בממתק על כל יצאה.(הוא מוכן רק בסיר על ישבנון הוא מסרב לשבת)אתמול בגן ברח לו פעממים פיפי בתחתונים ולקקי הוא התאפק. הצעתי להביא את הסיר שלו לגן כדי שירגיש כמו בבית. היום בבואי לגן הגננת סיפרה לי שמהבוקר עד אחה"צ הוא התאפק לפיפי וקקי וסרב לשבת על הסיר או בשרותים. שאלתי היא האם לא מסוכן שהוא מתאפק כל היום בעיקר לפיפי ובעיקר מה עושים? אודה לעזרתך. תודה, גל

שלום גל, רצוי לפטור את הילד מההכרח להתאפק, בעיקר ביצירת אווירה מאפשרת וסלחנית, גם מול פספוסים ותאונות. קשה לי להאמין שילד בן שלוש יוכל להתאפק ברמה שתסכן את בראות. כרגע, הייתי מניחה לו, מביאה אל הגן סיר נוסף כמו זה שבבית, ומשאירה לו להתמודד עם הבחירה לעשות בסיר או במכנסיים. אני מאמינה שעם התשבחות והתגמולים הקטנים הוא ישלוט בסופו של דבר במיומנות הנדרשת ממנו. נסו לעזור ביצירת אטמוספירה נקייה מלחץ ומכעסים. בהצלחה ליאת

שלום רב. ילדי בן 3.5, ילד מאוד שובב וחמוד שמאוד מתקשה לעמוד בגבולות. אנחנו (ההורים) הולכים לקורס אדלר - ושם למדנו איך להציב גבולות ואיך להתנהל - וב"ה ראינו שיפור ענק! לאחרונה, בשבוע האחרון חלה החמרה. גם בבית הוא כל הזמן מנסה להכנס למאבקי כח אפילו על הדברים הכי ברורים (כמו לא לחצות כביש לבד) אבל אנחנו פשוט מנסים לא להכנס לשום מאבק. לפעמים קשה מאוד אבל נראה לי שנצליח להסתדר. הבעיה המרכזית היא מה שקורה בגן. גם שם מרגישים שיש החמרה גדולה. להלן מספר דוגמאות מהשבוע האחרון: * זריקת בגדים של ילד אחר לשירותים * עשית פיפי על ילד אחר (שישב בשירותים בזמן שהוא רצה לעשות) * עשה פיפי על המזרונים והמצעים בגן (סתם ככה בלי שום סיבה, הוא אפילו לא כעס על שום דבר) בבית מעולם לא קרה שהוא עשה כאילו דברים! כבר מעל שנה שלא בורח לו בכלל (אפילו כשיש קלקול כיבה הוא שולט 100% בצרכיו) והוא בכלל לא מנסה לבחון גבולות בכאילו דברים - שפשוט ברור לחלוטין שהם מחוץ לתחום! ניסיתי לדבר איתו מספר פעמים, לראות מה מפריע לו ולמה הוא מתנהג ככה, אבל הוא לא יודע לבטא את עצמו טוב. הוא לא מבטא רגשות (למעט כעס...) ולא מחובר לעצמו כך שאין לי מושג מה עובר עליו. בכלל לא נראה שמזיז לו. מבחינתו הכל בגן מצויין, היה לו כיף, הוא שיחק עם חברים וכו' לא קרה שום דבר מיוחד בגן... אין לי מושג אם הוא מנסה לבחון גבולות או שמשהו עובר עליו (כנראה שילוב של השניים) ואין לי מושג איך בכלל להתחיל לטפל בהתנהגות זו. יש לך רעיון?

שלום רב, ההחלטה לא להיכנס למאבקים היא החלטה נבונה מאד, אך אין פירושה לאפשר הפקרות. לא להיכנס למאבק זה אומר גם להכתיב את ההתנהלות ללא משא ומתן, מתוך עמדה סמכותית שיש אמנם כבוד כלפי הילד, אך גם נחישות שלא לאפשר לו לפגוע בסביבתו או בזולתו. ממליצה לכם בחום לא להסתפק בקורס אדלר, אלא גם להיעזר באופן פרטני, הלכה למעשה, בעזרת אחד המנחים או בפסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

בני יליד ספטמבר,עולה לכיתה א'.בנוסף לחששות הרגילות של העליה לכיתה א, הוא ילד רגיש מאוד אשר מאובחן מגיל 2.5 כמעוכב שפתי. מטופל עדיין בריפוי בעיסוק וקלינאית. הבעיה השפתית נפתרה אך כעת אנו מתמודדים עם קשיים חברתיים בקבוצה. כשהוא משחק עם ילד אחד או שניים הוא מדהים אבל בקבוצה גדולה הוא לא משתלב ותמיד מוצא את עצמו בחוץ. בנוסף הוא די נגרר ויעשה גם דברים שהם אסורים כמו אלימות. למזלי ילד אחד שסוחף אותו ומתנהג אליו לא יפה כולל העלבות עובר לבי"הס אחר אבל ברור לי שילדים כאלה יש בשפע והוא יתקל בהם גם שנה הבאה. אנחנו כל הזמן מנסים לדבר איתו על מה מותר ואסור ועם מי כדאי להתחבר,מזמינים מהגן ילדים "טובים" שהוא מסתדר איתם מצןיין אבל בני תמיד "מעדיף" לשחק עם אותו הילד. 2 חברים טובים שלו מקסימים גם לא ממשיכים איתו לצערי. אשמח לשמוע טיפים ממך איך לכוון אותו ובכלל איך לצלוח את כיתה א בהצלחה גם חבתית וגם לימודית.

שלום מיקי, בשעה טובה! הכניסה לביה"ס, לצד ההתרגשות שהיא מעוררת, מעלה גם לא מעט דאגות וחששות אצל כל הורה, ובמיוחד אצל הורים לילדים עם קשיים. באופן כללי, אני אישית מאמינה שאין ילד, מורה או גננת שיכולים להרוס חינוך טוב מבית. כשאנחנו מטילים את האחריות להתנהגותו של הילד על מישהו אחר, מתחילות לא מעט צרות. החינוך להתנהגות טובה נמצא - קודם כל - באחריותנו כהורים. התנהגות טובה זה אומר היכולת לדחות סיפוק, לאפק דחף, להתחשב באחר, לכבד סמכות, להתמודד היטב עם הפסד, כישלון ותסכול, ולווסת את גילויי התוקפנות שלנו ולהפעילם בערוצים הלגיטימיים. את כל זה אפשר וצריך ללמד בבית, באמצעות הצבת גבולות נאותה, דוגמא אישית ועמדה סמכותית עקבית. לדבר ולהסביר זה לא תמיד מספיק, במיוחד כשמדובר בילדים עם קשיים אורגניים-תקשורתיים. חשוב לפעול בנחישות, רגישות ועקביות. חינוך טוב זה אומר גם לתגמל את הילד על התנהגות קואופרטיבית ובוגרת, כך שילמד שכדאי יותר להתנהג טוב. כרגע, הילד שלכם למד לקבל את מירב תשומת הלב כשהוא שובב או אלים, אולי באמת מתוך צפייה בילדים שובבים אחרים. המשימה הבוערת היא ללמדו שכדאי יותר להיות בסדר. בעיני, הדרכת הורים קצרה וממוקדת יכולה להועיל לך, דווקא עכשיו, לקראת כיתה א', ולקצר משמעית את התהליך. בהצלחה ליאת

תודה על התגובה. האם תוכלי להמליץ על הדרכה הורית באיזור ב"ש? אפילו במייל. תודה