פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום ליאת. בתי בת שנתיים וחצי בגן פרטי מזה שנה. בעלי ואני מאוד מרוצים מהגן באופן כללי- יש בו מעט ילדים, הגננת טובה מאוד והילדה מתפתחת ושמחה בו. בכל זאת, כבר בשנה שעברה הפריע לי נושא התכנים הנצפים בטלוויזיה בגן. אני מניחה שהם צופים בגן סדר גודל של מקסימום חצי שעה ביום (לאחר ארוחת הצהריים ולפני המנוחה), אך בכל פעם אני "מזדעזעת" ביני לביני כששרה לי שירים מקלטות וידאו שבעיני לא תורמות לילד משום בחינה שהיא. במהלך השנה ניסיתי לדבר איתה כדרך אגב על הנושא אך היא, איך לומר, ביטלה את דבריי ואמרה שבעיניה התכנים הללו חינוכיים וטובים. אני לא רוצה לציין שמות, אבל מעבר לצפייה בטלוויזיה שבעיני לא הכרחית בגיל כה צעיר, אין ספק שהתכנים מהסוג הזה מיותרים - לפחות לפי השקפת עולמי. חשבתי לגשת אליה ולהעלות את הנושא שוב, הפעם באופן יותר מפורש. חשבתי לבקש לדעת בדיוק במה הם צופים ומשך כמה זמן ואולי להציע להביא לגן קלטות נוספות. מה דעתך? הגננת מאוד החלטית ומאמינה בדרך שלה ואני מתלבטת אם יש טעם "להעכיר" את האווירה או לספוג את זה ולומר לעצמי שזה לא כזה קריטי אחרי הכל. לציין, שאצלנו בבית אין טלוויזיה. בברכה רבה ותודה.

שלום נוגה, גם אני, כמוך, סבורה שאין מקום למכשירי טלוויזיה בגני ילדים, אלא (אולי) כפתרון זמני למצבים יוצאי דופן (למשל, רצף של מספר ימי גשם, שאינם מאפשרים יציאה לחצר, או במקרי חירום בהם אנשי הצוות נדרשים לפעילות דחופה, ויש להעסיק את הילדים ולרכזם לזמן מה). אם הטלוויזיה היא חלק קבוע משגרת היום בגן, אני מציעה לפעול לשינוי, או להעריך מחדש את איכות הגן ומקצועיות הצוות. בברכה ליאת

שלום הבן שלי, בן שנה וחצי, היה מאוד תלוי במוצץ שלו וכשהיינו בנסיעה בחול סמתי לב שהוא לא מבקש אותה הרבה כי היה עסוק רוב הזמן בשחיה ופעילויות אז החלטתי שזו הזדמנות טובה לגמול אותו ממנה.עכשיו כשחזרנו מחול אני רואה שמאוד קשה לו והוא מבקש אותה הרבה ועוד שבוע מתחיל גן חדש ואני חוששת שלא הייתי צריכה לעשות את זה עכשיו.אבל כבר עברו 5 ימים ואני לא רוצה להחזיר אותה השאלה שלי היא איך לעזור לו לעבור את זה? והאם להכניס אותו לגן או לחכות שיגמל לגמרי? תודה מראש

שלום אולגה, בגיל שנה וחצי, ובמיוחד בשעה של אתגר ההסתגלות לגן חדש, המוצץ משמש מקור נחמה, בהיותו מייצג את קרבתה נוסכת הביטחון של אימא. בעיני, גמילה כפוייה וחד צדדית אינה מתחשבת בצרכים האקטואליים של הילד, ולכן במקומך, הייתי מאפשרת לו לחזור ולהשתמש במוצץ כרצונו. בברכה ליאת

שלום ליאת, השבוע הראיתי לאחייני בני 4 ו 5.5 סרט ילדים מצויר. מדובר בסרט תמים מאד, אך לא זכרתי שיש שם סצנה העלולה להפחיד ילדים צעירים (כריש טורף דג קטן). הבנתי זאת רק כשהבחנתי במבטיהם המבועתים, ואינסטינקטיבית הקפצתי את הסרט קדימה. למחרת הם בקשו לראות שוב את הסרט הנ''ל, וכאן מגיעה ההתלבטות: האם לאפשר להם לצפות בלי להתערב בתכנים, מתוך הנחה שהסרט מיועד לילדים בגילאים כאלו, ומתוך רציונאל שאין באפשרותנו לרפד לעד את עולמם בצמר גפן, או אולי עדיף לדלג על הקטע המפחיד? האם התערבות כזו לא עלולה באופן פרדוכסאלי דווקא להגביר את הפחד שלהם? אשמח לשמוע את דעתך.

שלום נועה, שאלה מצוינת. ספרים וסרטים לילדים, בעיקר הטובים שבהם, עוסקים בכל מה שמעסיק ילד קטן, אך עושים זאת מהמרחק הנכון, במינון הנכון, תוך שמירה על אופטימיות, תקווה, וערכי תרבות אוניברסאליים. גם תכנים של קונפליקט, תוקפנות ומוות מקבלים מקום ביצירות הללו, וברוב המקרים ילדים מתמודדים אתם היטב. הפרצוף המבועת הוא חלק מהעניין, ומעיד על כך שהתוכן הובן, פגש את הפחד, ובהמשך - כך יש לקוות - יעובד ויאפשר לילד לחיות בשלום עם הדחפים התוקפניים וההרסניים שבתוכו. יש ילדים שמעדיפים להתרחק מהמסך ברגעים ה'קריטיים', להשפיל מבט, לכסות את העיניים או לסתום את האוזניים. דווקא החזרה, שוב ושוב, על החלק הקשה, היא העבודה הנפשית המתבקשת. לכן, אני מציעה לא לצנזר באופן יזום את החלקים הקשים, אלא רק להישאר קרובים לילדים, ולאפשר להם להתמודד עם זה בדרכם, ובמידת הצורך לתווך להם את הקטע בדרך מילולית. בברכה ליאת

מסכימה איתך, שיצירות טובות עוסקות בתכנים המתאימים לקבוצת הגיל שעבורה הן מיועדות. הבעיה היא, שלא תמיד קל לדעת אם אכן מדובר ביצירה טובה וראויה. יש שפע עצום על מדפי הספרים, ומעבר למדדים של פופולריות וטעם אישי, קשה לשפוט. מעבר לכך, לטעמי יש הבדל גדול בין ספר לסרט. הרבה פעמים האפקטים הקוליים והויזואליים בסרטים עלולים להיות מבעיתים ממש, בלי להשאיר מקום רב לדמיון של הילד. משום מה, אינני נוטה לסמוך על יוצרי סרטים בכל הקשור לפסיכולוגיה של הילד. מלכתחילה, הייתי נמנעת מלהראות לילדים צעירים סרט עם תכנים של קונפליקט, תוקפנות או מוות. אני סבורה שדרך ספרים ניתן להציג נושאים כאלו בצורה מאיימת פחות. השאלה מה נכון לעשות במקרה שהילד כבר נחשף לתוכן המפחיד. אם הבנתי אותך, רצוי לאפשר לו חשיפה חוזרת, כדי להקהות את האפקט, במקום לגנוז את הסרט. נכון?

יש לנו תאומים בנים בני חמש וחצי. בחודשיים האחרונים אחד מהם מראה שינויים בהתנהגות הכוללים עשיית צרכים במכנסיים (הוא נגמל בעצמו לפני גיל שנתיים), כסיסת ציפורניים, ביטוי של פחדים, צורך נרחב במגע וחיבוקים. הוא מתעקש לשחק תינוק במשחקי תפקידים שהוא יוזם. מדובר בילד בריא ונבון במיוחד, עם דמיון מפותח. בחודשים האחרונים אחיו התאום מראה פריחה בתחומים רבים כמו התחום החברתי, ספורט וכו'. יכול להיות שזה גרם אצלו לתחושת נחיתות מסוימת, למרות שיש תחומים שבהם הוא המוביל ואנחנו כמובן מנסים להדגיש ולהעצים אותם ואותו. אנחנו מתוסכלים ומרגישים שאנו זקוקים לעזרה מקצועית, אך לא בטוחים באיזה כיוון. נשמח להמלצתכם.

שלום אמיר, בהחלט יתכן שהרגרסיה שאתה מתאר התעוררה כתגובה לנסיבות שתיארת. בגיל חמש וחצי, הטיפול המועדף (בעיני) הוא טיפול במשחק או באמנות, ובמקביל - הדרכת הורים. הדגש על הדרכת הורים הוא בגלל נושא הצרכים במכנסיים, שעלול להתפתח ולהחמיר לכלל מאבק כוח. טפלו בכך כשזה "עוד קטן", ותחסכו מעצמכם ומהילד עגמת נפש עתידית. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן 1.9 ש' לאחרונה ניסינו לשימו בקייטנה בגן עם מטפלת ישנה שלו שהוא מאוד אוהב ועדיין פוגש לעיתים. ביום הראשון היתה קליטה מהירה מאוד והיה יום טוב. הבעיות החלו אחרי עד שביום השלישי לקחנו אותו אחרי שעתיים ממרר בבכי. אין לי ספק שהלכנו מהר מדי. אבל מאז יש לו חרדת נטישה כשהוא לא רואה אותנו הוא בוכה בנוסף הוא חושש להתקרב אלינו אם אנחנו ליד אנשים אחרים שהוא לא מכיר. הוא אפילו לא מוכן להתקרב לסבים ולסבתות למרות שכאן יש בעיה נוספת שהוא חושש מהם אפילו שהם נורא משתדלים וכשהם לוקחים אותו לבד (בלעדינו) אחרי שהוא נרגע אז הם נהנים אבל כל פעם שהוא רואה אותם הוא לא רוצה לבוא אליהם. אני קצת עובדת עצות לאיך להמשיך ולפעול עם שתי הסוגיות. אציין עוד כי זהו ילדנו הראשון וכי אנחנו איתו רוב הזמן כי אין לנו עזרה במהלך השבוע. סליחה על האורך ותודה מראש על התשובה

שלום ליאת, הכניסה למסגרת מחוץ לבית, במיוחד בפעם הראשונה (אם כי לא רק), כרוכה בקושי בלתי נמנע אצלו ואצל הוריו. לכן, כאשר מכניסים ילד לגן/קייטנה/ מטפלת, חשוב לשמור על הדרגתיות גם כאשר נראה שהוא נהנה. כרגע, חשוב להחזיר לו את האמון והביטחון בכם, ולכן מומלץ לעזוב אותו לזמנים קצרים (אפילו של 30-60 דקות בלבד). קשה להאמין שתוכלו להרגילו למסגרת בלי בכי בכלל, אך לפחות לצמצם את הקושי, ולאפשר לו לרכוש בהדרגה את האמון והביטחון גם בצוות. אם כרגע אתם רואים שהוא בסוג של משבר, אפשר לוותר גם על הישארות ממושכת אצל הסבים. בברכה ליאת

ליאת שלום רב, ותודה מראש את תמיד עוזרת לנו המון! בני בן 4.5 ילד מקסים, רגיש ונבון... מטופל אצל מרפאה בעיסוק בשל "חיפוש סנסורי" היפראקטיביות ואימפולסיביות. הוא פצצת אנרגיה מהיום שנולד וגידולו מזמן לנו אתגרים בלתי פוסקים. הבעיה כעת - יתכן על רקע השינויים בקיץ, לקראת השנה החדשה והחופש, הכל מוציא אותו מאיזון ויוצאות התנהגויות שמאד לא מקובלות עלינו - גרפסים, מהלומות קטנות לאחותו הקטנה, התחצפויות. אתמול השיא- תקע לאחותו "בעדינות" מזלג ביד. אנחנו כל הזמן בין הרצון להיות חיוביים ולא להעיר יותר מדי ולבחור את המלחמות (גם ככה מעירים לו כל החיים...), לבין הצורך הדוחק - לחנך אותו ולהציב גבולות (במיוחד על רקע פטונציאל הנפץ שלו)... במצב כזה של הרבה חזיתות, קצת קשה לבחור מלחמה אחת, אגב - להסביר את עמדתנו בנושא הגרפסים ואז להתעלם לא עבד. עברנו היום לשיטת המדבקות. מה דעתך? נשמח מאד לכל עצה והכוונה! תודה רבה רבה מראש!

שלום לילי, נדמה לי שבמצב שאת מתארת עדיף שיתקע גרפס ולא יתקע מזלג בבשרה של אחותו. אם צריך לבחור את המלחמות, הייתי מתחילה דווקא בהתנהגויות שיש בהן גוון של אלימות או פגיעה באחרים. גרפסים, עם כל הכבוד, אינם נופלים בקטגוריה הזו, ואני מנחשת שהעובדה שזה מעצבן אתכם כ"כ, רק מוסיפה לעניין חן וקסם בעיניו. כך או כך, שיטת המדבקות תעבוד רק אם תישארו עקביים, ותתגמלו מקטעי זמן קצרים שאפשר לעמוד בהם. אישית, הייתי חוזרת לטקטיקת ההתעלמות, והפעם עושה את זה בגדול ולאורך זמן, בסבלנות ורגיעה. בהצלחה ליאת

שלום, הבן שלי עולה לכיתה ג', והוא לא יודע ולא אוהב לשחק כדורגל.בבי"ס שלו בהפסקות משחקים כדורגל, והוא לא מצטרף למשחקי הכדורגל וגם אח"צ במגרשי הספורט, ולכן נדחה החוצה קצת מבחינה חברתית.הוא חלש בכל הנושא של ספורט, ואוהב מדעים,להכין יצירות מחומרים שונים, עבודות של מוטוריקה עדינה ולנגן. הוא מאוד מוכשר, ואני עוזרת לו לפתח את הצד הזה שהוא אוהב.הבעיה שבגלל שהוא לא משתלב בכל משחקי הספורט, הוא לא בעניינים בחברה.אני דואגת לקראת שנת הלימודים שמתקרבת, רוצה שילך לפחות לחוג כדורגל או ספורט והוא מסרב.אבל מה יהיה איתו בהפסקות וכן אח"צ חבריו בד"כ בענייני ספורט .המצב הזה מוציא אותו מהחברה .מה דעתך?הם ללחוץ שילך לחוג כדורגל?ומה לעזור לו בעניין ההפסקות שלא יהיה במצב של מחוץ לחברה?

שלום רב, ראי תשובתי מתחת. אין לי ספק שניתן למצוא חברים קרובים גם בקבוצות עניין שאינן כדורגל (תזמורת, חוג שחמט, כיתת מדעים). כפי שציינתי שם, קשה להאמין שילד שאינו מוכשר בספורט יחווה הצלחה חברתית בזירה זו. עדיף לזמן לו חוויות של הצלחה וכשירות בתחומים בהם יש לו מה לתרום, ויש לו סיבות להתגאות. בהצלחה ליאת

בני בן 8 ומסרב ללכת לחוגים הקשורים בספורט. לכאורה אין סיבה להכריח, אבל, הוא שמנמן, לא פעיל פיזית. ניסיתי בין היתר חוג שחיה (גם בגלל החשיבות שבלימוד שחיה). סיימנו חוג בן 10 שיעורים, הוא לא עבר אותו בהצלחה ובהמלצת המורה המשכנו בשיעורים פרטיים, אבל הוא ממש מתעקש שזה קשה לו והוא לא רוצה. האם להתעקש או לותר. תודה

שלום מיכל, אחרי שנים רבות של "פדלאות", אני תוהה בעצב, האם ניתן להפוך מישהו לספורטיבי בעל כרחו. לטעמי, זה לא ממש אפשרי, אם כי שווה לעודד ולדרבן ככל האפשר. לכן, התשובה שלי היא: כן להתעקש, לא להכריח. כלומר, להמשיך להציע חוגי ספורט, ולעודד אותו ללכת (כולל תלבושת אטרקטיבית מלאה - אם אפשר), אך לא לכפות בכוח או לאיים בדרך כלשהי. עדיף ילד שמנמן ומאושר, הממצה את יכולותיו ו"ממריא איתן לשחקים", על פני ילד הנשרך מאחור, מתוסכל וסובל בחוג שאינו מתאים לו, פיזית ואישיותית. בברכה ליאת

ליאת שלום, ראשית תודה רבה על תשובתך המהירה, אך לטעמי, השתמשת במילה קשה מידי לתאר את בני "פדלאות". בני בן 8!!! "אחרי שני רבות" נראה לי מוגזם בעליל. עד כה, הוא השתתף בכמה חוגי ספורט (התעמלות שנה-קראטה שנה-שחיה חצי שנה), כמעט מחצית חיו הוא כן עסק בספורט. אני לא מנסה או רוצה להפוך אותו לספורטיבי. אני מעודדת את היכולות המופלאות שלו בתחומים אחרים. ציינתי בשאלה שהוא לא אוהב ספורט ולכן בכל פעם אני מוצאת עצמי מתעקשת. שאלתי האם להמשיך להתעקש וענית שרצוי. שוב תודה רבה.

שלום, הילד שלי בן 5 הבעיה שהוא מסתובב כול הזמן במעגלים..הוא תמיד היה בגן רגיל ועכשיו עולה לגן חובה. הוא מטופל אצל קלינאית תקשורת וגם עשה אבחון בריפוי ועיסוק שבו אובחן שהוא צריך גם לעבור טיפולים.הילד יש תפיסה חזותית מאוד מפותחת הוא יוכל לבצע פעולות במחשב המתאימות לילדים בני 8 או גם מתקלח לבד ומתלבש לבד אבל יחד עם זאת הוא אוכל בידיים ומסתובב במעגלים ולפעמים שהוא מתלהב הוא מנופף בידיים (כמו בן דוד שלי שהוא אוטיסט)זה מפחיד אותי מאוד מאוד.יכול להיות שיש איזה סוג של אוטיזם?אם כן איפה אני יכולה לטפל בזה?או מה לעשות שהוא מסתובב ככה??תודה.

שלום שירן, אנשי המקצוע שכבר מטפלים בו, הם הכתובת הטבעית והטובה ביותר להערכת המצב. אם את מרגישה שהן אינן יכולות להרגיעך, פני לאבחון מסודר במכון להתפתחות הילד, לאחר הפנייה מרופא הילדים שלך. בהצלחה ליאת

שלום, ביתי אוכלת כל הזמן בידיים ומשחקת עם האוכל, גם כריך היא מפרקת ואוכלת - אמנם בדכ מסיימת את הארוחות.זאני לא מצליחה לחלץ את זה מנה למרות שאני מעירה כל הזמן (לא בכעס מוגבר)- זה לא מצליח. גם אם פה ושם היא כן אוכל בסכום אני מחמיאה לה...שום דבר לא עוזר..מה אני יכולה כבר לעשות?

שלום לימור, החינוך להרגלים ונימוסים הוא עבודה מתמשכת, המתחילה מוקדם ככל האפשר, וממשיכה לאורך שנות ההתפתחות בהתאם ליכולותיו של הילד. אכילה היא פעולה בה מעורבים כל החושים. ילדים צעירים לומדים על עולמם דרך ובאמצעות החושים, ולכן אנחנו סלחניים יותר כאשר אנחנו רואים ילד שאוכל בידיים. הדרישה להרגלי אכילה אסתטיים, באמצעות הסכו"ם, מגיעה כשהילד מסוגל לכך מבחינה מוטורית. חשוב לזכור שהיכולות המוטוריות והקואורדינציה מתפתחות בהדרגה, ולכן רצוי להתחיל מאכילה בכפית או כף, אח"כ מזלג, ובהמשך גם סכין. פירוק הסנדביץ' יכול לנבוע מהרצון לבודד את המרכיבים (בררנות טבעית של ילדים), אך גם (ורמז לזה נמצא בתיאור שלך) להזמין אותך לסוג של משחקי כוח ושליטה. כל זמן שההתנהגות הזו מכעיסה אותך, זה ימשיך. נסי לייצר "תוצאה" חיובית או שלילית לכל התנהגות, ולדבוק בקו הזה: כשהיא אוכלת יפה, לתגמל בשבחים ומחמאות (תןצאה חיובית), וכשהיא אוכל בידיים להתעלם. תוכלי לשבת איתה בבית קפה, למשל, להזמין לעצמך סנדביץ' ולשאול אותה אם להזמין גם לה. הודיעי לה שבבית קפה אפשר לאכול רק בצורה מנומסת. אם היא תפרק את הכריך, אספי הכל, קחי את האוכל הביתה, ואמרי ללא כעס שתסכימי לשבת איתה במסעדה או בית קפה רק כשהיא מתנהגת בהתאם. עשי זאת רק אם תרגישי שתוכלי לעמוד ב'תרגיל' הזה. כך תגרמי לה להרגיש בצורה טבעית ומיידית מה היא יכולה להרוויח או להפסיד כתוצאה מהרגלי האכילה שלה. בברכה ליאת

כמעט תמיד אני שמה לה פריט אחד ללא תוספות (ירקות או ממרחים). רק נקניק, רק צהובה וכו'... דווקא בכריכים אני כמעט ולא מעירה לה - זה ממש במקרים נדירים אך אין שינוי. את האוכל אני תמיד מגישה עם כף/כפית ומבקשת לאכול איתם... אני ממש ממש שמה לב שהיא אוכלת כמעט רק עם הידיים והרבה פעמים אני גם כאן לא מגיבה אבל בכלח מקרה אני מרגישה שלא כדי לקבל יחס כלשהוא ממני, זו שפוא היא. איך להמשיך?

שלום רב, בתי בת 3 וחודשיים. לפני מספר חודשים התחלנו תהליך גמילה שלא צלח.גם הגננת בגן אמרה לרדת מזה כי איננה בשלהומאז שהחלנו זאת "לא אותה ילדה" .לפני כשבוע התחלנו שוב את התהליך (זאת לאחר תקופה ממושכת של הקראת סיפורים וכו..). יש לציין שכל בני גילה בגן נגמלו השנה. בתי מאד מפותחת קוגנטיבית ורגשית היא מוכנה פיזית לגמילה. מאז שהחלנו את התהליך(ששוב בא מאיתנו)היא מתאפקת כל היום, מתובכלת מאד כאשר זקוקה לפיפי.היא עשתה פעמיים בסיר לאחר התאפקות ממושכת ולאחר שישבה הרבה זמן עליו. את הפיפי עושה בטיטול בשנת הצהריים או לילה. כאשר אני מציעה לה את הסיר היא מסרבת. גם שאני רואה שצריכה פיפי ושואלת אותה אם יש לה היא אומרת שלא. אני ממש אובדת עיצות, ונראה שאיננה בשלה רגשית,אך אינני יודעת אם שוב לחזור לטיטולים או להמשיך את התהליך.אני חוששת שכל המצב יוריד לה את הדחמוי העצמי בעיקר חזרה לטיטולים. אשמח לתגובה מהירה הרבה תודה

שלום מיה, הימנעי מלשים לה טיטולים, גם במחיר של פספוסים ותאונות. כאשר לא תהיה לה האופציה של לעשות בטיטול, היא תבין מה נדרש ממנה, ולא תהיה לה ברירה. נסי להישאר רגועה מאד ואופטימית, גם כשתחליפי תחתונים ומכנסיים מספר פעמים ביום. הלחץ הוא גורם מפריע. את מוזמנת לקרוא עוד תשובות שנתתי בפורום בנושא זה. השתמשי בכפתור החיפוש. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, תודה על תשובותיך בפורום זה.כל תשובה שלך שווה זהב! יש לי ילדה בת 5 שהיתה מגיל שנה באותו גן, גן פרטי. עברנו דירה לפני שלושה שבועות מנתניה לרמת ישי. המעבר עבר בסדר היו כמה משברים קטנים, אך בסך הכל בסדר. היא היתה איתי בבית עד עכשיו בחופש. מזה מס' ימים היא מעלה חששות לגבי הגן ולעיתים בוכה שהיא לא רוצה גן חדש ורוצה לחזור לגן הישן. היא מקשרת את הגן החדש למעבר, למרות שהסברתי לה שבכל מקרה היתה עוברת גן,מאחר והיא כבר גדולה. נתתי לה דוגמאות של ילדים מהגן שלא עברו דירה ועוברים גן. אך זה לא ממש עוזר. מה שמדאיג אותי שהיא כמעט ולא אוכלת לאחרונה ולפני מס' ימים היא אמרה לי שהיא לא רצה לאכול, מאחר והיא לא רוצה לגדול כדי להישאר קטנה ולהישאר בגן הקודם. מה לעשות? איך להסביר לה? ובכלל כיצד להפוך את הכניסה לגן לקלה יותר? היא ילדה מאוד רגישה ומאוד קשה לה עם שינויים... תודה על הכל נעמי

שלום נעמי, כל מעבר, גם כזה הנעשה בנסיבות משמחות, עלול להעמיס מידה של חשש ודאגה מפני הבאות. כשמדובר בילדים (או מבוגרים) עם רמת חרדה בסיסית גבוהה יותר, קשיי ההסתגלות יכולים להיות מורגשים מעט יותר. כרגע, כל המתח סביב מעבר הדירה (אחלה מקום, רמת ישי...), מתנקז אל נושא הגן, שהוא - מבחינתה - הנושא הבוער והרלוונטי ביותר. הדרך הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה לצמצם את תחושת הזרות. כלומר, לנסות להפגיש אותה בבית, ב"אחד על אחד" עם חברות מהגן החדש. אפשר לנסות להיעזר בשכנות או צוות הגן, ולשדך חברה אחת או שתיים מהגן החדש. כמו שאנחנו כבר יודעים, חבר אחד טוב הוא 'עולם ומלואו', ואין סיבה שזה לא יעזור גם במקרה של הבת שלך. בקרי איתה בגן (גם אם זה יהיה רק להשקיף עליו מבעד לגדר), והשתדלי לצמצם ככל האפשר את העמימות וחוסר הוודאות. בתחילת השנה, אפשר יהיה לקצר לה את ימי הלימודים הראשונים, כדי שתהיה מידה של הדרגתיות. מאחלת לכולכם הסתגלות מהירה וקלה במקום החדש. ליאת

שלום רב, יש לי ילדה מדהימה, בוגרת מאוד לגילה, חברותית וחכמה בת 5. שמתי לב שהיא משחקת עם בובות, היא מסדרת אותם בשורה. כך פעם אחר פעם, מס' חודשים. כבר כמה פעמים שאלתי אותה אם היא משחקת עם הבובות או רק מסדרת אותם? האם הבובות עושות משהו? היא השיבה לי כן, כמובן , אך עדיין היא רק מסדרת אותן. רציתי לדעת אם זה מעיד על משהו? יש לציין שגם בחברה אני רואה כי לעיתים היא מתנהגת ברעות, גם הגננת ציינה זאת בפניי לא פעם. אשמח לתשובה מהירה גלי

שלום גלי, כמובן שלא אוכל לאבחן ממרחק, על סמך תיאור כה קצר וחלקי, מה הבעיה, אם בכלל. סידור כפייתי של חפצים יכול להיות חלק מהפרעת חרדה, בניסיון להשיג תחושת שליטה במצב. זה יכול להיות גם דברים אחרים, ממקור רגשי או התפתחותי. אם את חוששת, פני לגורם מקצועי, פנים אל פנים, ובקשי אבחנה מסודרת. בברכה ליאת

שלום! יש לי תינוק בן שנה וחצי,שמאוד קשור אליי (מחפש אותי אחרי כמה שע' וכו').עד לפני כשבועיים הייתי איתו בבית (עכשיו יצאתי לעבוד במשרה מלאה) וכן גמלתי אותו מהנקה רק לפני כחודש! יש לציין שהוא ילד ממש טוב שאוהב מאוד את הסבתות שלו (בייחוד את חמתי),הוא נשאר איתה לאורך כל היום עד שאני בעבודה,ואף נשאר לישון אצלה לפני כשבועיים! אני ובעלי נאלצים לטוס בשבוע הבא לכ-6 ימים לחו"ל ולצערי אין באפשרותינו לקחת אותו איתנו! הוא נשאר עם סבתו האהובה (חמתי), גם אימא שלי תהיה איתם (אותה הוא גם מאוד אוהב),וכן אחותי והאחיינית שלי יהיו איתו. יש לציין גם שהבהרנו וסיכמנו בינינו שישמרו על סדר יומו כשאנו לא בארץ (שע' שינה,שע' הארוחות, טיולים,משחקים עם בת הדודה שלו שהוא מאוד קשור אליה גם, הם ממש צילי וגילי ורגילים כל אחר הצהריים לבלות יחד כולל מקלחת משותפת עד לזמן השינה)! השאלה היא איך זה יכול להשפיע עליו? איך ניתן להקל עליו את ההתמודדות עם החוסר? האם ניתן למנוע השלכות כלשהן ומה הן יכולות להיות? יש לציין גם שאני נורא חרדה שישכח אותנו!!! וכן אני מרגישה רגשות אשם שאני אימא רעה שנוטשת ככה את הילד שלה (והרי ידוע שילדים מרגישים את חרדות הוריהם),איך ניתן לשדר לו בטחון ולגרום לו להבין שאימא ואבא יחזרו ולא נטשו אותו לתמיד? סליחה על השאלות הרבות,זה מחרדה ומצוקה נפשית אמיתית! ותודה מראש על התשובה

שלום ניקול, ילדים לא שוכחים מהר כ"כ את הוריהם, בטח לא לאחר פרישה של שישה ימים. הפרידה בוודאי תהיה קשה לו, בעיקר כי אין לו עדיין הבנה של ממד הזמן וקביעות האובייקט. הוא יחפש אותך, יתגעגע, לא יבין איפה את, אך יוכל להתנחם בנוכחותן של הסבתות האוהבות ובני המשפחה האחרים. סביר להניח שפרידה כזו לא תשפיע לרעה על הילד ועל התפתחותו לטווח הארוך. קחי בחשבון שייתכנו תגובות כעס או רגישות יתר לאחר חזרתכם, אך הגיוני להניח שהן ייעלמו מעצמן כשיחזור לחוש ביטחון ואמון בכם. בברכה ליאת

תודה רבה על תשובה מהירה ומפורטת,פשוט הפחידו אותי גם שזה יכול לגרום לילד חרדת נטישה,בעיות באוכל ובשינה וכו' בכל אופן תודה רבה!!!1

שלום ליאת! יש לי שלושה ילדים שהקטנה מבניהם בת 15 ועולה לתיכון, היא ילדה יפה והתקבלה למגמה הכי גבוהה בתיכון, הענין הוא שלאחרונה היא כל שניה שוטפת ידיים , קראתי על כך שזה בא מחרדה או דיכאון,כמה שניסיתי לדבר איתה לא עזר, וכבר מוציאה את כל המשפחה מדעתם , וולנו כבר יורדים עליה בגלל זה(בתוך תוכי אני יודעת שזה רק מחמיר את המצב)אבל אני חוזרת מהעבודה מאוחר , ועצבנית וכל זאת כדי לממן לילדים כל צרכיהם כולל עזרה באוניברסיטה,ואז מתחיל הסרט איתה מוציאה את כל המגבות, את כל הסבונים, וזה מוציא אותי מגדרי, ללכת לטיפול היא לא מוכנה, כיצד אוכל לעזור לה בבית ולהדריך גם את בני הבית כי כולם כבר יורדים עליה וזה רק מחמיר.אנא עזרי לי כי אני כבר ממש מיואשת!!! תודה מירב!

שלום מירב, יש הפרעות בהן יש לטפל בעזרת איש מקצוע, וקשה מאד להתמודד איתן בדרך של שינוי גישה בבית. יתכן שמדובר בהפרעה טורדנית-כפייתית, ואם כך הדבר, הטיפול היעיל הוא פסיכותרפיה עם או בלי תרופות נוגדות חרדה. אני מזכירה לך שבתך עדיין קטינה, ומתבקשת כאן ההשוואה לכל טיפול רפואי אחר שהייתה אמורה לעבור. אני מציעה להורות לבני הבית להפסיק ללעוג לה, ובמקום זאת לעודד אותה לפנות לקבל עזרה. בהצלחה ליאת

שלום, אני אימא לילד בן 5, לפני כשנה נחשף לסרטון מפחיד בלתי מותאם לגילו מאז גלים של פחדים וחרדות. ילדי עם דימיון עשיר מאוד,לא פעם עוצם את עיניו בנסיעה ומבקש לא להפריע לו כי רואה בוב ספוג או סדרה אחרת שאוהב. לפני כשנה נחשף לסרטון מפחיד שאינו מותאם כלל לגילו, לאחר החשיפה למשך מספר שבועות נצמד אלינו ולא מוכן היה ללכת לבד לשירותים ולהישאר שם, לא איפשר לנו לזוז ממנו וכתוצאה מכך פגיעה משמעותית בעצמאותו ובתחושת היכולת העצמית שלו, בלילות התעורר מחלומות רעים בתדירות די גבוהה, לאחר מספר שבועות הנושא יחסית דעך ומאז אפיזודות דומות פעם בכמה חודשים. מאז שיצא לחופש גדול, שוב פחדים רבים כמעט באותה עוצמה שהייתה לפני כשנה, זכרון חזק של אותו סרטון ושוב פגיעה משמעותית בעצמאות ברמה בה אינו מוכן להתכופף ולהרים משהו מתחת לשולחן. ניסתי להסביר לו איך מכינים סרט, והכנו אף סרט בעצמנו. הוא מסביר לנו שיש לו מחשבות רעות בראש ושהוא לא מצליח להחליף אותם במחשבה אחרת. ישנם פעמים בחושך בהם הוא ממש נתקף בכי ונושם במהירות תוך כדי שהוא אומר לנו שהוא רואה כל מיני דברים מפחידים (לא בזמן שינה אבל גם) אני מודאגת וחוששת שזה ישפיע בצורה חזקה על אישיותו בהמשך חייו. אשמח לעצה.

שלום רב, ילד עם פוטנציאל חרדתי עלול לחוות תקופות חוזרות של פחדים מפעם לפעם. ילדים רבים, גם כאלה שאינם חרדתיים מובהקים, חווים לאורך שנות ילדותם פחדים אופייניים, שבאים וחולפים מעצמם. לפעמים, ההיענות המסורה והחומלת של ההורים, מתגמלת מבלי משים את הפחד, והעניינים גולשים למצבים אבסורדיים הדומים למה שקרה אצלכם (למשל, שהילד מקבל ליווי צמוד בתוך הבית), למשך שבועות, חודשים ואף שנים. לא ברור עד כמה הפחדים ילוו אותו גם בבגרותו, אך ברור הצורך להשתחרר מלפיתתם הנוכחית, ולהחזיר לעצמכם איכות חיים. ממליצה לך בחום להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם כיצד להיענות לחרדה שלו מבלי לתגמל אותה או להשתעבד לה. בהצלחה ליאת

בני בן 13.בחודשים האחרונים תופעת ההתבגרות שלו מחמירה.מתווכח,צועק,כועס,מתחצף וישן כל לילה אחרי השעה 02:00.טוען שקשה לו להרדם.בבוקר אני מוציאה את נשמתי עד שמצליחה להעיר אותו וזה לא לפני השעה 14:00.שיחות רבות ניהלנו באישון לילה וגם בשעות הערב המוקדמות אבל לצערי זה לא עוזר.הוא עושה מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה.יש לציין שמדובר בילד חכם נבון פיקח שתמיד נתן לי ולאביו כבוד והערכה ולצערי לאחרונה הוא פשוט הפך לאדם אחר.אשמח לקבל ייעוץ בנושא איך להגיב לתגובות קיצוניות שלו.

עדיין לא קיבלתי תשובה לשאלתי.אני ממש אובדת עצות

אודה על המלצות לפסיכולוגים לילדים המקבלים דרך מכבי באזור המרכז - השרון. בתודה מראש...

שלום רב, רות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

הי ליאת בתי בת שלוש בעוד כחודש, ילדה פעלתנית, סקרנית ועליזה בדרך כלל. אחותה הגדולה בת השש אמרה לה לפני כחודש כי יש בבית מכשפות, ומאז הקטנה מאוד מפוחדת. בתחילה זה התבטא באמריות שיש מכשפות בבית, ושהיא פוחדת מהמכשפה, כולל התעוררויות בלילה עם בכי רב. כל התקופה אנחנו מראים הרבה הבנה לפחד שלה, ובשבועות האחרונים היא מבקשת ש"נישן איתה". אנו אומרים לה שלא נישן איתה אך נשב לידה שתרדם. וזה מה שקורה אני או אבא- לרוב- יושב לידה עד שנרדמת. בלילה, יש התעוררויות של 3-4 פעמים, לעיתים עם בכי ,לעיתים מטופפת לחדרנו ואנו מחזחרים אותה למיטה ושוב, יושבים לידה. לא אחת מצאתי את עצמי ליד המיטה שלה רדומה באמצע הלילה, ואז שבה למיטה, ואז קמה אליה וחוזר חלילה. היא אומרת בכל יום- "מחר נישון".. אני אומרת לה אם היא פוחדת והיא אומרת "כן", ואחר כך אומרת שלא פוחדת מהמכשפה כי "מכשפה זה איכסה, נכון"? אני רואה איך היא גם מפוחדת וגם מנסה להרגיע את עצמה ונורא מבינה אותה. מצד שני אני כבר "מתה" לאיזה שינה טובה ורצופה. האם זה יעבור???

שלום גלית פחדי לילה בגילה של ביתך הם שלב התפתחותי נורמאלי ותקין והוא גם עובר! השאלה היא לא אם הוא יעבור אלא מה עושים עד שהוא יעבור. אז קודם כל באמת לגלות סבלנות וסובלנות לפחד, כפי שאתם עושים. אין, לדעתי, לומר לילדה שאין מכשפות מכיוון שבחוויה שלה זה מאוד אמיתי ומוחשי.( עדיין היא נמצאת בשלב בו מציאות ודמיון מתערבבים ולפעמים קשה להבדיל בין האמיתי לדמיוני.) אני חושבת שיש מקום לשבת לידה בזמן ההשכבה אך אני חושבת שברגע שאתם מבטיחים לה שתשבו לידה עד שהיא תרדם אתם מכניסים את עצמכם לבור נוסף. ילדים מתעוררים במהלך הלילה (כולנו ) אך ממשיכים לישון שוב. כאשר אתם נמצאים לידה ואומרים לה שאתם תהיו איתה עד שתרדם ,היא מתעוררת ודורשת שתהיו איתה שוב עד שתרדם בשנית (כפי שהבטחתם). לדעתי יש מצב להגיד לה שאתם איתה ושומרים עליה כל הזמן ולנסות לצאת מהחדר ולחזור שוב לאחר מספר שניות וכך להאריך את הזמן בין היציאה לכניסה. דבר זה יכול לתת לה את הרגשת הביטחון שאתם אכן שומרים עליה אך גם את ההרגשה שהיא יכולה להתמודד בכוחות עצמה עם פחדיה ולהתגבר עליהם. יש אפשרות גם לתת לה חפץ כלשהו למיטה שיכול "לשמור" עליה כאשר היא מתעוררת (בובה, פנס ואפילו "כלי נשק" לגרש את המכשפה) . לילה טוב אריאלה זמיר- מנחת הורים

היי, אני בחורה בת 27 ויש לי אח בן 14 ואשמח להתייעץ לגבי התנהגותו. לפני 5 חודשים אימנו נפטרה, היה לו קשר מאוד חזק עם אמא שלנו. מהרגע שהיא נפטרה הצמדתי אותו אליי ודאגתי כל הזמן שהוא יבין שהוא לא לבד ויש לו אותי ואני כאן תמיד בשבילו. אני חיה עם בן זוגי בבית משלי והוא חי עם אבא שלו (אנחנו לא מאותו אבא). לפני המוות של אימי הוא לא היה בקשר טוב עם אבא שלו וגם איתי לא במיוחד. לאחר המוות הוא מאוד שיתף פעולה והיה איתי הרבה ולקחתי אותו איתי לכל מקום ודאגתי להשתתף איתו בכל חוויותיו ותחושותיו. בחודשיים האחרונים הוא התרחק מאיתנו לגמרי (ממני ומאבא שלו), הוא לא מוכן לדבר איתנו על שום דבר ריגשי ושום דבר גם שהוא לא ריגשי. הוא לא מוכן שמישהו יאמר לו מה לעשות. הוא חי כאילו הוא ההורים של עצמו. אני רודפת אחרי יחס ממנו (מתקשרת, מבקרת, שולחת לו הודעות) ואין שום רצון מצידו לנהל איתי שיחה הכי שטחית. הוא לא מתעלם לגמרי אבל גם לא זורם בשיחה. לפי מה שאני רואה בתחום החברתי הולך לו טוב, יש לו הרבה חברים וחברות, הוא מאוד פופולרי בקרב חבריו. (אני רואה בפייסבוק ושומעת מסיפוריו). הוא תמיד מגיב בצורה מאוד חריפה אם אנחנו מבקשים ממנו משהו, אפילו אם זה ללכת לישון, לאכול, להתקשר... אבא שלו לא דורש ממנו לנקות או לעשות דברים בבית. אנחנו דואגים לעטוף אותו באהבה כל הזמן ולהזכיר לו שאנחנו פה ואנחנו סולחים אך למרות הכל הוא לא יוצר איתנו קשר רגשי. גם כשאנחנו כועסים הוא עושה סצנה כאילו אנחנו הורסים לו את החיים. בגלל המוות של אמא שלנו אני תמיד מנסה להיות רכה איתו כדי לא לעצבן אותו לגמרי מחשש שאולי יתעצב, מפחד שאולי יעשה לעצמו משהו (למרות שאין שום נטייה לזה כפי שאני רואה). אני לפעמים גם מנסה להסביר לו שאני רק רוצה להיות חברה שלו ומקווה שאולי זה מה שיפתח אותו אליי. אם הוא במצב רוח טוב אז הוא משתף אותי בדברים שקורים לו עם בנות או סתם ככה ביומיום, אבל לאחרונה הוא התרחק לגמרי. אני מרגישה שאסור לי לכעוס עליו למרות שהוא עושה מה שבא לו ומתחצף וזה מתסכל. אבא שלו די פסיבי בעניין, הוא איש עובד וכמעט ולא נמצא רוב היום בבית ואח שלי גם כן רוב היום לא בבית (מבלה עם חברים). אחי גם בחודשים האחרונים נכנס לשיר בלהקה והתחיל לנגן בגיטרה ולשיר וזה ממלא את רוב יומו, בעיקר בחופש הגדול. אני דואגת לו ואני לא יודעת עם מי להתייעץ, אני בחורה צעירה בעצמי ואני מרגישה שחייו של אחי בידיי. אבא שלו לא מתקשר איתו בכלל ואני היחידה שעוד מצליחה למצוא עם אחי משהו במשותף. ניסיתי להניע אותו ללכת לשיחות (כי גם אני הולכת והוא יודע את זה) אבל הוא שולל את זה ולא מוכן לשמוע על זה בשום אופן. אני יודעת שזה מורכב אבל אולי אצליח לקבל פה טיפ או שניים על מנת להתמודד איתו. תודה מראש

שלום רב, ממה שאני קוראת כאן, אחיך מתמודד בדרכו עם מותה של אמא, נעזר בחבריו, בנגינה שלו, ובשמירה על השגרה החברתית ותחושת הרציפות. זכרי שכל אחד מתמודד עם האבל בדרכו, ויש לאפשר לו להמשיך בפעילויות שעוזרות לו. מה שחשוב זה להישאר זמינה, קשובה, ומכילה, כדי לא להחמיץ מצב בו יזדקק לך ולא תחושי בכך. מאחלת לכולכם התאוששות, ומקווה שתמצאו נחת ונחמה זה בזה ליאת

יש לנו שתי בנות מדהימות, בנות 3.5 ו2.5 . לאחרונה הבת הקטנה החלה להתנהג לידנו כאילו היא תינוקת ולא מוכנה להפסיק עם זה. יתרה מכך, היא חושבת שהיא האחיינית שלה שנולדה לפני מס' חודשים וקוראת לעצמה בשמה ודורשת שייקראו לה כך. בנוסף נראה שהיא גם חווה מעין משבר גיל התבגרות עם התקפי זעם ואי-מוכנות לשתף פעולה עם נסיונות לדובב אותה מה היא צריכה/רוצה. יש לציין כי בגן לפי דיווחים שקיבלנו היא מתנהגת בסדר גמור עם שאר הילדים והגננות ושזה התנהגות ידועה על מנת למשוך תשומת לב. תשומת לב היא תמיד קיבלה ומקבלת, לעתים אף יותר מאחותה הגדולה למרות שאנו משתדלים שתמיד הן תקבלנה יחדיו מתנות והפתעות שלא תשרור קינאת אחים. מילא אם אלו היו רק התקפי זעם שלפי הבנתי שכיחים בגיל זה, אבל החיקוי שלה את אחייניתה ואי רצונה "לחזור להיות עצמה" מדיר שינה מעיניי וגורם לא אחת לחיכוכים ובעיות של עמידה בזמנים שלהן בגן ושלנו בעבודה. האם זו התנהגות צפויה או שמא יתכן ויש לנו בעיה לא קלה ויתכן ממושכת?

אלון שלום כאשר נכנס תינוק חדש למשפחה הוא משנה את כל המערך המשפחתי וכן את מארג היחסים במשפחה. ביתך כנראה הייתה התינוקת הקטנה שכולם היו סביבה (סבים/ סבתות/ דודים ודודות..), נהנתה מתשומת לב מיוחדת על עצם היותה התינוקת במשפחה והנה באה תינוקת אחרת וגזלה את מקומה ומעמדה. ביתך מנסה היום למצוא את מקומה החדש במשפחה. היא כבר לא התינוקת אבל היא גם לא הגדולה ביותר. אני מציעה לא להתרגש יתר על המידה מהתנהגותה זו. בהחלט יש לשדר לה אמפתיה למצב, כלומר להגיד לה:" אני יודע שאת רוצה להיות כמו... התינוקת ואולי גם קצת קשה לך ,אבל את כבר קצת גדלת ואני תמיד אוהב אותך, גם שאת גדולה וגם שאת קטנה". כדאי, לדעתי, לא לייחס חשיבות מרובה להתנהגותה אלא לתת לה את תשומת הלב ולהדגיש את ייחודה כגדולה ולא תינוקת. (את יכולה לאכול גלידה והתינוקת עדיין לא..) בברכה אריאלה זמיר- מנחת הורים

שלום, אני קטנה שלי שתהיה בת שנה מתכננות טיסה לחודשים לצ'ילה למשפחה ובעלי מצטרף באמצע חופשה רק ל3 שבועות זאת אומרת שהיה פרדה של שבועיים וחצי ואז הוא בא ל3 שבועות ושוב פרדה של שבועיים וחצי. רצינו לדעת איך זה ישפיע אליה ועל יחסים עם אבא? תודה

לא פעם נשאלת השאלה מה יהיו ההשלכות על ניתוק של ילד מהורה לזמן מסויים. זו שאלה אשר לדעתי קצת קשה לתת עליה תשובה אחת. תלוי בגיל הילד, תלוי במשך הזמן ותלוי גם באפשרויות האחרות אם ישנן כאלה. אין ספק שהעדרות הורה מחייו של הפעוט לזמן ממושך, משפיעה על היחסים ביניהם, אצל חלק מהילדים זו השפעה לטווח קצר ואצל אחרים זה לטווח ארוך יותר. בכל מקרה כאשר נוצר מצב של ניתוק מאחד ההורים צריך להיות מודעים להשלכות על הילדים, כמו, כעס, חוסר בטחון בנוכחות ההורית, המשך התנתקות של הילד מההורה. אני יוצאת מנקודת הנחה שאין לכם ברירה אחרת והניתוק מהאבא הוא הרע במיעוטו ואני מציעה לקחת תמונה/ תמונות של הילדה עם אבא ולהראות לה אותן במהלך הזמן בו הוא לא נוכח. כמו כן אפשר להקליט אותו כשהוא מדבר אליה ולהשמיע לה את קולו. היום בעידן הטלפונים החכמים אפשר לצלם ולהקליט בקלות רבה. נסיעה טובה אריאלה זמיר- מנחת הורים

שלום רב, מקווה שתוכלו לעזור לי. בני בן 3.5 חוד' לאחרונה נוספה תוספת חדשה במשפחה - בת 3.5 חוד' בזמן האחרון הבן שלי לא מתנהג טוב בגן- מפריע לילדים ,מרביץ,אגרסבי בלי סיבה, לא מוכן לישון צהריים ומפריע לילדים אחרים. גם בבית קורה שהוא פתאום מסרב להקשיב,מתפרע מרביץ ואף התחיל לדבר לא יפה. למרות שהוא מראה המון חיבה לתינוקת האם הסיבה לשינוי היא קנאה? או משהו אחר? וכיצד ניתן לאבחן זאת?? אנחנו מדברים איתו על ההתנהגות הרעה כל הזמן- שזה לא בסדר וככה לא מתנהגים. יש לומר שאנחנו משבחים אותו כל הזמן כשהוא מתנהג טוב וכן מקשיב , אומרים לו כמה אנחנו אוהבים אותו המון - מחבקים ומנשקים- גם הוא מראה חיבה . תודה

איריס שלום בנך מגיב באופן נורמאלי לחלוטין לשינוי המשפחתי. כאשר מצטרף תינוק חדש למשפחה כל המאזן משתנה. ההורים פתאום צריכים לחלוק את זמנם בין שניים, הילד הגדול יותר חווה "פלישה" מהעולם החיצון לתוך הטריטוריה שלו. אמא פתאום נשארת בבית עם התינוקת והוא צריך ללכת לגן. הוא מביע את מורת רוחו מהעניין כלפיכם מכיוון שאתם "אשמים" בשינוי ולא התינוקת הקטנה עצמה. אני מציעה לגלות יותר אמפתיה למצבו ופחות לגעור ולכעוס. כלומר גם כשהוא כועס או מתנהג באופן אשר לא נראה לכם אפשר להגיד לו "אנחנו מבינים שאתה מאוד כועס ואולי גם קצת קשה לך שאנחנו מתעסקים עם אחותך, אנחנו תמיד תמיד נאהב אותך ותמיד תיהיה הילד שלנו, אך אנחנו לא מסכימים שתרביץ.. סבלנות, סובלנות ועיקביות, הן מילות מפתח בגידול ילדים ובהתמודדויות היומיומית. בהצלחה אריאלה זמיר- מנחת הורים

שלום רב אני סובלת מאו סי די ומתכוונת ללכת לטיפול CBT. ולאחרונה שמתי לב שגם הבן שלי מפתח זאת על ידי כל מיני אמירות של דחפים בלתי נשלטים. אני מאוד חרדה מזה שילד שלי בן ה8 כה קטן סובל מהפרעה מטרידה כזאת. הוא התחיל טיפול בבריאות הנפש מכיוון שאובחן כילד עם בעיות רגשיות וחרדה קלה מלווה באי שקט, סיפרתי להם גם לאחרונה על הדחפים בלתי נשלטים שיש לו... והפסיכיאטרית נתנה לנו מרשם של תרופה, טרם יתחיל טיפול פסיכולוגי. התרופה שנרשמה נקראת " רספרדל" במינון התחלתי של 0.3. אני מאוד חרדה ומתלבטת לגבי תרופה זו.. מכיוון שנאמר לי וגם קראתי בהמון מאמרים שתרופה זו מיועדת יותר לחולי סכיזופרניה וזו תרופה אנטיפסיכוטית. ושיש לה תופעות לוואי מלחיצות..כגון: נמנום, תיאבון מוגבר, ועיוותים בגוף, ושהיא אינה מתאימה כלל לילדים. איך תרופה כזו יכולה לעזור לו?! הוא ילד עם בעיותר רגשיות וקצת או סי די. אבל הוא אינו חלילה אלים או תוקפני או פסיכותי.. אני מיואשת מפחדת שהוא יתחיל עם תרופה כזאת מסוכנת.. חשבתי אולי לפנות להומאופתיה קלאסית עם טיפול פסיכולוגי התנהגותי.. ולשלול את עניין התרופות לילד כזה קטן. אני רק חושבת על זה... אני מתחילה לבכות וגם האו סי די שלי מתגבר מהחרדה בגלל זה.. אשמח אם יש לכם איזושהי עצה או דרך אחרת להציל את המצב... תודה רבה!

שלום רוני, איני רופאה, ולכן הכתובת לשאלתך היא פסיכיאטר ילדים. אוכל להרגיעך ולומר מניסיוני, שרספירדל במינון כה נמוך אכן ניתן לילדים במקרים של הפרעות חרדה, ומביאה להקלה גדולה. תגובות ההורים בדר"כ דומות מאד לאלה שלך, ואפשר להבין זאת. הסבר קצר מאיש מקצוע עליו את סומכת יפזר את חששותייך. בהצלחה ליאת

תינוק בן 13 חודשים. לאחרונה כנראה מחקה תגובת כעס שאולינחשף לה אצל מטפלת קודמת. הוא מדבר גיבריש, אמנם, אך בטון כועס. ואף מלווה זאת בתנועות ידיים נמרצות ואצבע מורה מונפת. לעיתים גם מכה בידו על בד העגלה .... אשמח לעצה איך להכחיד זאת. כאמור הוא כבר לא חשוף לאותה מטפלת :-( מחכה לעצה תודה!

יהלי שלום. ילדים לומדים מהחיים ועל החיים תוך כדי חיקוי התנהגויות של האחר, הן של ילדים אחרים והן של ההורים וכמובן גם הצוות החינוכי אשר אליהם הילד נחשף באופן יומיומי. מדברייך עולה כי המטפלת הקודמת של ילדך לא עמדה בציפיותיך ולא היית מרוצה ממנה. יתכן והוא אכן נחשף להתנהגותה הפחות סובלנית ויתכן שזה גם התנהגות פנימית שלו. לכל ילד יש טמפרמנט ואופי משלו והרבה פעמים הם מתנהגים בצורה כזאת או אחרת ללא קשר לסביבתם הקרובה. ילדים רגישים קולטים הרבה מאוד דברים גם מהסביבה אליה הם נחשפים באופן אקראי( כמו בסופר או קופ"ח..) אני ממליצה לא להתייחס יותר מדי להתנהגותו זו. אם וכאשר אתם מגיבים להתנגותו נסו לעשות זאת על הצד החיובי, כלומר אם הוא "מרביץ" על העגלה אתם יכולים לספק לו צעצוע ליד על מנת שיהיה עסוק בו. כאשר הוא מכה על היד אפשר ללטף לו את היד ולהגיד לו שהוא טוב או חמוד או כל דבר אחר, אך לדעתי חשוב לא להתייחס להתנהגות זו באמירות של "לא עושים/ לא מרביצים... אני בטוחה שככל שתתעלמו מהתנהגות זו היא תיכחד מכיוון שבגיל זה הוא פשוט מחקה התנהגות שראה ולא תמיד מבין אותה. בהצלחה אריאלה זמיר- מנחת הורים

אני ובעלי קיבלנו מתנה מהעבודה נסיעה לחול לשמונה ימים , יש לנו תינוק בן שנה וארבעה חודשים ואנו רוצים להשאירו עם סבא וסבתא , האם יזכור זאת לטווח הארוך? והאם ייגרם לו נזק כתוצאה מכך?

קרן שלום. ההחלטה אם להשאיר ילד למספר ימים ללא הוריו היא תמיד החלטה קשה. הדעות הן חלוקות לכאן ולכאן.חשוב לראות את כל התמונה הכוללת ואז להחליט אם נכון לכם להשאירו לשמונה ימים או לא. דבר ראשון- האם הקשר עם סבא וסבתא הוא כזה שהילד מכיר ויודע את שייכותם? האם אפשר יהיה לשמור לו על סדר היום הקבוע והמוכר לילד? אני לא חושבת שאפשר להגיד למישהו אל תעזוב את הילד אבל אפשר ורצוי לדעת את ההשלכות לעזיבה ותמיד יהיו השלכות . תינוקך נמצא בשלב די חשוב הנקרא "חרדת הנטישה". זהו שלב התפתחותי נורמאלי וחשוב להמשך התפתחותו אך זהו שלב אשר בו חשוב יותר מתמיד לתת לילד את ההרגשה שלא "נוטשים" אותו. עזיבה של ילד בשלב זה ל8 ימים עלולה להיות לו קשה וכמובן גם לכם, בהמשך. עלולים להיות מצבים בהם הילד לא יהיה מוכן לעזוב אותכם (אחרי שתחזרו- אם תסעו) ולו לרגע אחד (כולל הליכה לשרותים). עלולה להיות נסיגה בהרגלי השינה של הפעוט. נסו לראות מה מתאים ביותר לילדכם ולכם ועל סמך זה קבלו את החלטתכם. בברכה אריאלה זמיר- מנחת הורים

יש לי ילד בן שש וחצי אח לתאומה ולילד בן שנתיים. הבעיה שהוא צורח ובוכה מכל דבר שלא לרוחו. חשוב לציין שההתנהגות הזו היא בעיקר בבית. לדוגמא, אני שמה לו אוכל שלא אוהב ישר הוא יצרח ויבכה שזה לא מה שרצה. או אם מאחר לחוג או יום הולדת בגן זה מוציא אותו מאיזון והוא לא מסוגל להשתתף. אם למשל היה חולה יום אחד וצריך לחזור לגן מאוד קשה לו . יישב בצד. אם למשל אני אגיד לו שצריך לסגור טלויזיה או להפסיק לשחק והולכים לישון ישר התגובה בכי. האם את חושבת שכדאי לי לקחת אותו לפסיכולוג ילדים? או שעם הזמן זה ישתפר והוא פשוט עדין ילדותי? חשוב לציין שיש לו המון חברים ושהוא מלא בטחון לידם ושבחוץ הוא פחות יתפרץ ויצעק. תודה 

רוני שלום יש לא מעט ילדים אשר מחסירים יום, או מגיעים באיחור לגן או לכל פעילות אחרת, שקשה להם ברגעים הראשונים להשתלב . זה תלוי באופי של הילד ולדעתי חשוב לתת לכל ילד את הקצב שלו מבלי לנסות לזרז אותו או לתת לו הרגשה שמשהו לא בסדר בו. אפשר להקל עליו ע"י התארגנות בזמן. עדיין חובת ההגעה לגן בזמן חלה על ההורים (לדעתי) מכיוון שבגיל זה הילד עדיין לא הולך לבד ותלוי בהורים. לגבי ההתנהגות שאת מתארת בבית של צרחות ובכי, נראה שהילד מספיק חכם ויודע ללחוץ על הנקודות הרגישות שלכם וכך הוא מפעיל אותכם ויתכן שכך גם משיג (בחלק מהמקרים) את רצונו. כדאי להתעלם מצרחותיו ובכיו ולהמשיך לעמוד על דרישותיכם מבלי לתת יותר מדי חשיבות לבכי ולצעקות. הייתי ממליצה לקבל הדרכה הורית אם זה אצל פסיכולוג ואם זה ע"י מנחת הורים. בהצלחה אריאלה

פורום יקר, כנראה שבלי לנוח קצת אי אפשר, ולכן גם אני יוצאת מעתה לחופשה בת שבועיים, בה אעדר מכאן. כדי לא להישאר לגמרי לבד, אני מזמינה אתכם להיעזר אלה באלה, ולנסות לשתף, להיתמך ולהקשיב זה לזה. אחזור בעוד שבועיים, ביום ראשון, ה-19.8.2012 נסו לא להציף את הפורום בשאלות, ולהיעזר במומחים האחרים באתר זה. מאחלת לכולכם אוגוסט קריר ונעים ליאת.

מקווה שתהיה לליאת חופשה מהנה. היא אישה חמודה, שעוזרת מעל ומעבר, ובהתנדבות.

שלום רב! בת42 אמא לשני ילדים בני תשע וחצי ושמונה. בני ילד מחונן אמור להשתתף בתחרות/אליפות בחו"ל. בעלי אמור לנסוע איתו אך אני מוטרדת מאוד מכך כי בני לא יאכל כמו שצריך ישן וכו ומהתחרות הקשה עצמה לכן אני מעוניינת גם לנסוע לחול איתם. במקביל בתי בת ה=- 8 מכיון שלא ניתן לצרף אחים לתחרות תאלץ להישאר עם אמי. יש לציין כי היא בקשר מצויין איתה, הם מבלות יחדיו, נהנות מאוד וכיף לה מאוד אצל הסבתא. אולם אני מוטרדת מכך כי בתי עלולה לפתח חרדת נטישה למרות שלבטח נדבר מספר פעמים ביום בטלפון או בסקייפ (משך התחרות לשבועיים בחודש נובמבר הקרוב). יהיה לי קשה מאוד לתת לבעלי לנסוע עם הבן לבד לארץ זרה ומצד שני יהיה לי גם קשה להשאיר את בתי כאן אבל מכיוון שאני יודעת שהיא תשתעמם שם בין היתר אז חשבתי על אופציה זו. מה דעתך? האם שבועיים נחשב לפרק זמן ארוך? האם בגיל זה עלולים לפתח חרדת נטישה? אנא תשובתך שרית

שלום שרית, אני מבינה שעפ"י השקפת העולם שלך, אבא אינו מסוגל לדאוג לילד שלו, ויתכן מצב שהילד יישאר רעב, עייף ומוזנח בהיעדרך. בעיני זו עמדה בעייתית, הגוזרת עלייך שיעבוד תמידי ומוטרדות אין סופית. אחרי הכל, לא תמיד תוכלי להישאר מחוברת לילדים שלך ולדאוג לכל צרכיהם. מתישהו תצטרכי ללמוד לסמוך קצת גם על האחרים, ונדמה לי שהנסיעה לתחרות יכולה להיות עבורך ניסיון מצויין- תני לבנים ליהנות מהביחד ה'גברי' שלהם, והישארי עם בתך בבית. בעיני, פרידה בת שבועיים מהילדה שלך (גם אם אינה בעלת פוטנציאל מזיק לטווח הארוך) תהיה לה קשה יותר בהשוואה לילד שלך שייסע עם אבא. מציעה לך לנסות להתמודד עם חרדות הנטישה שמתעוררות אצלך. :-)) מה את אומרת? בהצלחה בכל האתגרים, התחרויות, ובכלל ליאת

הי, מעולם לא נעזרתי בטיפול פסיכולוגי לי או לילדיי. אני שוקלת לתת לבת שלי שיחות עם פסיכולוג. השאלה היא כיצד זה מתנהל? מדובר בילדה בת 8. האם הפסיכולוג מחוייב לדווח לי מה קורה ומה נאמר בפגישות בצורה שקופה ? או שישנה טענה של שמירה על פרטיות הילדה? (מדובר בשמירה נגד ההורים, כן...?)וכמובן הבקשה היא לא לשאול את הילדה מה היה בפגישות כדי לא לפגוע בתהליך? נשמע לכם הגיוני כשמדובר בילדים כאלו קטנים ? אשמח לתשובה של ליאת ושלכם הגולשים מנסיונכם. תודה רבה!

שלום גל, אני נוהגת לפתוח את הנושא בשיחת ההיכרות, רצוי במפגש הראשון עם הילד ובנוכחות ההורה: ככלל, על התכנים העולים בחדר חל חיסיון מלא *ברמת התוכן*. אני מדגישה בפני הילד והוריו שאפגש גם עם ההורים, ואשתף אותם במצבו הכללי של הילד. אני חוזרת ומדגישה בפני הילדים (במיוחד הצעירים יותר) שבניגוד אלי, הם רשאים לשתף את ההורים בכל המתרחש בחדר, כרצונם. בדר"כ, הילדים מתירים לי לשתף את ההורים, ואף רואים בי שגרירה המייצגת אותם ופועלת למענם מול ההורים. במקרים אחרים, הם מתירים למסור להורים רק חלק מהמידע, וגם זה בסדר. ההורה רשאי כמובן להזמין את הילד לשתף, אך לא ללחוץ או לחפור מול התנגדותו. זה, אגב, נכון תמיד ולא רק כשמדובר בטיפול :-) בהצלחה ליאת

שלום. הבת שלי בת 6.5 והיא התחילה לאחרונה לאונן. היא מגדירה את הצורך הזה בצורה כל כך בוגרת - "כשאני מתרגשת אני נוגעת בפיפי וזה עושה לי טוב ומרגיע אותי". לא יאומן... אני יודעת שאוננות בגיל זה מקובלת אצל ילדים אבל היא עושה את זה כל יום. היא יודעת שזה רק כשהיא לבד ובחדר שלה והיא אכן מאוננת לפני השינה, אבל שאלתי היא לגבי התכיפות. האם זה יותר מדי בשבילה כל יום? האם עליי לכוון אותה להתנהג אחרת בנושא? תודה.

שלום שרון, כל עוד הפעילות נעשית בפרטיות ולא ע"ח פעילויות היומיום, אין צורך להתערב/לדאוג/לטפל בנושא. שיהיה לבריאות ליאת

בני היקר בן ה 15 (מתי גיל ההתבגרות יגמר? כבר לא נשארו לי שערות)ביקש ללכת לחופשה בבית מלון בלעדינו. הוא וחבריו כמתנת יום הולדת (כבר קנינו לו מלא מתנות ) אמרתי לו שאני לא מסכימה כי הוא צעיר מידי לחופשות בבתי מלון ללא ליווי הורי. הוא הגיב "כל החברים שלי נוסעים ואני שונא אתכם" מה לעשות? בן זוגי לא מתרגש מהתגובה ואומר שהוא צעיר מידי, מנגד, האם אני טועה? אולי אני סתם אמא פולנייה? מה דעתך? הם אמרו שילכו למלון בתל אביב ממש ליד הבית.. אוף! תודה שאת כאן שירה

שלום שירה, השאלה אינה האם הוא צעיר מדי או לא, אלא כיצד את מכתיבה את המדיניות החינוכית שלך, עומדת מאחריה ולא נכנעת. לכל משפחה יש את ה'אני מאמין' החינוכי שלה, המושפע בין היתר מהשקפת העולם המסורתית/תרבותית, ומהשפעות חברתיות. אוכל לומר לך, כאם ולא כפסיכולוגית, שאני מזדהה איתך בנושא זה, וסבורה שאפשר בהחלט לחכות עם סוג הבילוי הזה. עם זאת, אני מאמינה שיש הורים אחרים שאינם חושבים כך. הורות טובה נמדדת, בין השאר, ביכולת להציב גבולות, לעדכן אותם במידת הצורך בהתאם לנסיבות, ולהנחיל ערכים, עמדות ותפיסות עולם גם בנוגע לתרבות הבילוי והפנאי. לא תמיד זה הולך על מי מנוחות, ולפעמים עלינו להתעקש. מקווה בשבילך שתצליחו לסיים את גיל ההתבגרות בשלום, וששארית שערותיך ישרדו גם הן. :-) ליאת

יש לי ילד בן 12 עם תסמונת אספרגר בתפקוד מאוד גבוה וילדה בת 4 נוירוטיפיקלית. הילד מאוד מפותח, גבוה מאוד ביחס לשאר הילדים בני גילו, משוער במפשעה ובבית השחי. היום לאחר שהות שקטה של שניהם בחדר, שאלתי אותם מה עשו והילד סיפר שראו סרט יחד, דבר שהפתיע אותי כי לרוב הם משתוללים ברעש ומשחקים בפראות (הוא מתנהג הרבה פעמים כמו ילד קטן)... הילדה לעומת זאת אמרה בתגובה שהוא אמר לה לשבת לו על הבולבול (אני מספרת את זה בשפתה) ושהוריד את התחתונים שלו והראה לה את הבולבול, היא אמרה לו שזה אסור (אנחנו מדברים איתה הרבה על הנושא של הפרטיות)... מאוחר יותר היא סיפרה לי שהוא גם התחכך בה (היא הראתה זאת בתנועות). הילד מיד התגונן ואמר שהיא משקרת ועשה דרמה גדולה מזה שאני נוטה לקחת את הצד שלה (מאוד כעסתי עליו כששמעתי את זה)... עכשיו, אחרי כארבע שעות מהסיטואציה הוא ממשיך לדבר סביב העניין ונראה שהוא מתחיל לקלוט שמה שעשה לא בסדר ואולי אפילו היה רוצה להחזיר את הגלגל אחורה. אני נסערת ולא יודעת איך להתמודד... גם בגלל העובדה שזה לא ילד רגיל (גם אם הוא קרוב מאוד לנורמה מבחינה תפקודית וקוגניטיבית, הוא עדיין על הרצף האוטיסטי) וגם בגלל שאני עצמי הייתי קורבן להתעללות מינית והדברים השאירו בי צלקות, שלא לדבר על זה שהעולם לא טופל בצורה מקצועית והאמת היא שאפילו אמא שלי לא יודעת על זה. אני עומדת לשוחח איתו על הנושא של ההתבגרות המינית (היה נראה כאילו הוא מאוד מתבייש בנושא, נזהר שלא לראות אותי ערומה ולהיפך, מתבייש מאוד כשמראים סצינות נשיקה בסרטים וכו'...לא חשבתי כלל שזה מה שמחכה לי)... וכמו שציינתי נראה שהוא לקח את זה מאוד קשה ומתייסר, אבל אני לא שקטה, גם מבחינת ההשפעה של האפיזודה הזו על הילדה הקטנה... וגם מבחינת מה הלאה? האם באמת הפנים? האם נצטרך לחיות בחשש מעכשיו? האם כדאי לפנות לאיש מקצוע לשיחה משפחתית סביב זה? אני די אבודה, גם כי אני עצמי לא יודעת מה עושים... המון תודה!

שלום רב, כמו שאת ודאי יודעת היטב, ילדי "הספקטרום" נזקקים לליווי והכוונה בעיקר סביב הבנה ויישום של הקונבנציות החברתיות והבינאישיות. בנך הגיע לגיל ההתבגרות, ולמרות הפיזיולוגיה המפותחת שלו, יכולת ההבנה והשליטה בדחפים יכולה להיות פגועה או לקויה, ולכן בהחלט יש טעם להיעזר בטיפול התנהגותי, אצל איש מקצוע המיומן בעבודה עם מתבגרים pdd. אל תרגישי אבודה, אלא מכוונת מטרה. יש מה לעשות, ועד אז - כמו תמיד - להשגיח ולהסביר מה מותר ומה אסור. בהצלחה ליאת

שלום ליאת אני סטודנטית וקראתי את התקציר של המאמר : מנדלבאום, ליאת אקסטרבטיות-אינטרוברטיות והתנהגויות תקשורת מילולית ולא מילולית בקבוצה אני זקוקה לו לצורך כתיבת עבודה האם ידוע לך כיצד אפשר למצוא אותו? תודה מאוד מראש שרית

לדעתי מדובר בעבודת תיזה. חפשי בספריית אוני' ת"א.

שלום שרית, העבודה נמצאת במאגר עבודות התזה של אוניברסיטת ת"א. איך, מכולם, דווקא את זאת את צריכה...? בהצלחה ליאת

יש לי ילד אחד בן 3 לפני כשנתיים התגרשתי מבן זוגי, הילד די גדל לתוך הגירושים, לפני כשנה עברתי להתגורר בדרום, כשהאבא נשאר בצפון, מגיע פעם בשבוע ולוקח אותו לסופ"ש כל שבת שלישית, הילד עבר גמילה לפני כחצי שנה, לפני כחודש הילד חזר לעשות צרכים בתחתונים, מסרב בתוקף לשבת על האסלה, בנוסף מגלה עקשנות רבה, והתחיל להרים ידיים בגן ולעיתים גם בבית. ייתכן שכיום הילד התחיל להפנים את נושא הגירושים בין אבא לאמא ומגלה קושי גדול, אשמח לתשובה ממך, תודה נתי.

שלום נתי, ילדי גירושין מהווים קבוצת סיכון לקשת רחבה של בעיות רגשיות, וקבוצת הגיל הצעירה היא הפגיעה ביותר. אחד המנבאים הטובים ביותר של הסתגלות והתאוששות ממשבר הגירושין הוא אופי התקשורת בין ההורים הגרושים, ויכולתו של ההורה המשמורן להציב גבולות באופן עקבי לאורך זמן. לאור מה שאת מתארת, ממליצה לך בחום להיעזר בהדרכת הורים קצרה, שתסייע לך בכלים יעילים להתמודדות עם המצב. באופן אישי נושא הקק פחות מדאיג אותי (זה תמיד עובר בסוף) בהשוואה להתנהגות האלימה, שנושאת עמה פוטנציאל נזק גדול בהרבה. אל תזניחי, וטפלי בקושי כשהוא עוד קטן. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני אמא לילד בן שנתים וחי וילדה בת שמונה חודשים. גרים כרגע בדירה שכורה וישנים באותו חדר כולנו ביחד, בשבוע הבא עוברים בית שלנו, בית גדול עם עוד שני חדרי שינה לילדים. לכל אורך הדרך הייתי בטוחה שאני עושה חדר משחקים אחד וחדר שינה לילדים, אבל הביטחון שלי ברעיון הולך ויורד, אני ובעלי מודאגים כי בני מסוכן לביתי, רק היום שהשכבתי אותם לישון ויצאתי מהחדר הוא טיפס ונכנס לה למיטה היא נבהלה ובכתה ובאתי ונבהלתי עוד יותר, זה יכל להיגמר רע ואני פוחדת, הוא גם מרביץ לה מפריע לה לישון ולעיתים גם מעיר אותה משינה ע"י מכות. חשבנו לשים את התינוקת איתנו כי אני מניקה בלילה והיא קטנה לדעתנו לחדר לבד, אבל פוחדים מה הההשלכות איך הילד יקבל את העניין ואני מבינה אותו גם מילד שרגיל לישון כל חייו איתנו בגלל הנסיבות לעבור לחדר גדול לבד בבית גדול ואמא אבא ואחותו בחדר אחר זה כאילו נידינו אותו. יש עוד אפשרות לעשות שני חדרי שינה מופרדים לילדים , למרות שאני אישית פחות מתחברת לזה כי נורא רוצה שבסופו של דבר יהיהו ביחד בחדר. מה את מציעה?? זקוקה מאוד להכוונה. תודה רבה !!

שלום נויה, עקרונית, אין מניעה שילדים ישנו יחד או בנפרד, כאשר לכל אחת מהאפשרויות יש יתרונות וחסרונות. המצב הרצוי הוא שחדר ההורים נשאר מחוץ לתחום עבור כל הילדים, למעט אולי בחודשי ההנקה הראשונים. כרגע, המעבר לחדר נפרד יכול לעורר אצל בנך התנגדות או קשיי הסתגלות, איתם תצטרכו להתמודד בבוא השעה. תהא החלטתכם אשר תהיה, חשוב שתגבירו את ההשגחה על בתכם התינוקת, ותמנעו פגיעה אלימה בה, ביום או בלילה. יש עבודה! מאחלת לכם הרבה שמחה, נחת ובריאות בבית החדש ליאת

שלום, בני בן 7 וחצי עולה לכיתה ב. אחיו בן 5 וחצי. בני בעל ביטחון עצמי ירוד וגם קצת היסטרי.הוא מתבייש ללכת לחברים ורק קוצה שיבואו אליו, כשמוגש בבריכה ילדים מכיתתו לא ניגש לשחק איתם ונישאר בודד . הוא בטוח שלא רוצים אותו. כששאלתי למה לא ניגש לשכב על המזרון ים על החברים אמר שאין מקום בשבילו. הוא אומר על כל דבר אני שונא את זה . רגיש מאוד וילד טוב רק שלפעמים מציק וניראה לי שזה מביטחונו העצמי הירוד. עצוב לי לראותו בבדידותו בבריכה. הוא נורא רצה לספר למישהוא משהוא ולא היה לו למי. אחיו לעומת זאת מתחבר חופשי עם ילדים אחרים. אני מנסה להתחבר עם אימהות של ילדים בגילו כדי שנעשה דברים יחד אבל לא תמיד מצליחה. גם כשאני מתחברת אז לרב הוא יושב בצד. אומר שהוא שונא כדורגל היום בבריכה פגש ילדה בת של חברה שלי והיא לא התייחסה אליו והיה מאוד בודד למרות שניסיתי לעזור לו להתחבר . מה אפשר לעשות כדי לשחרר אותו ? שיהיה יותר חברותי ופתוח. אני משוחחת איתו המון אבל הוא מאוד שלילי לעולם ולעצמו. מה לעשות ? טיפול פסיכולוגי יקח שנים ואני מחפשת יותר תכלס. תודה אמא דואגת

שלום רב, ראשית אתייחס לסייפא של דברייך - טיפול פסיכולוגי לא חייב להימשך שנים, במיוחד לא כשמדובר בילדים. אדרבא, השיפור בילדים יכול להיות מהיר ודרמטי (גם אם לא תמיד). ולעצם העניין, חשוב לזכור שלא כולנו מתפקדים באופן דומה בזירה החברתית, ויש ילדים שבאופיים עצורים יותר, ביישנים יותר ומעוכבים בתגובותיהם. יש ילדים שטובים יותר ב"אחד על אחד" בהשוואה לתפקודם בקבוצה. במקרה כזה, אפשר לעזור לו במפגשים יזומים (ולהיעזר לצורך כך באימהות אחרות), בחוגים קבוצתיים, אך גם בטיפול פסיכולוגי. כשמדובר בקשיים חברתיים אפשר לשקול גם טיפול קבוצתי (יש כאלה המיועדים לשיפור מיומנויות חברתיות) או טיפול קבוצתי באמנות. בהצלחה ליאת

ביתי בת שלוש ושמונה חודשים, גמולה מגיל שנתיים ושלושה חודשים, ביום בלבד. בלילה ישנה עדיין עם טיטול. בחודשיים האחרונים עושה פיפי במכנסיים כמה פעמים ביום, כשהיא בבית! בגן הכל כרגיל, עושה בשרותים. בתחושה שלי היא עושה "בכוונה". איני מוצאת סיבה לשינוי שחל. יש לנו בן בגיל שנתיים, היחסים טובים, מקבלים המון חום ואהבה, ולא עברנו שום שינוי מיוחד בזמן האחרון מאז החלה לעשות פיפי, אציין שלרוב עושה זאת כשיושבת על הספה, או על פוף בסלון. איני מגיבה בכעס אלא בסבלנות רבה, ושאלתי היא כיצד עלי לנהוג. אציין כי גלי בשנה הבאה תעבור לגן ילדים חדש ושומעת השיחות בנושא, אך מאוד חיובית לגבי כך. כמו כן אבקש לדעת כיצד עלי לנהוג סביב העובדה שעדיין לא גמולה מטיטול בלילה, למרות שכבר גמולה ביום במשך יותר משנה וחצי. על תשובתך בהקדם אודה. תודה מראש, יפעת

שלום יפעת, לא תמיד ניתן להתחקות ולבודד את הסיבות לנסיגה בהרטבה. הסלקטיביות (בבית כן, בגן לא) שוללת את ההסברים הפיזיולוגיים, ומשאירה את הכיוון הרגשי. כרגע, לא הייתי עושה דבר, מלבד אולי לנסות ולתגמל בפרסים קטנים כל אחר-צהריים יבש. אפשר להנהיג טבלת מדבקות, שתזכה אותה במתנה גדולה אחת, או ללכת על פרס יומי. לפעמים השיטה הזאת פותרת עניינים מהר, גם מבלי להבין לעומק מה המקור. את מוזמנת לחזור ולדווח איך הולך. בהצלחה ליאת

2 חברות טובות שמינשקות ומדמות תנוחות סקס והן בנות 9-10 אני מכירה את הילדות האלה מהרחוב וראיתי אותן במרחק מסויים כשהן עשו את זה בפארק והן לא ראו אותי איך מיתמודדים אם בעיה כזאת? ואני לא מכירה את הוריהן

שלום נתי, נסי למצוא את האימהות, אולי דרך הורים אחרים, וליידע אותם. ליאת

יש לי ילדה בת 3 ו10 חודשים. עושה פיפי כבר שנתיים בשירותים רגיל בלי בעיה. גמלתי אותה מטיטול לילה לפני כ3 שבועות כמעט ללא בעיה. ורק בקקי יש לנו בעיה ולפי דעתי היא בעיה רגשית ולא פיזיאולוגית. במהלך השנה בגן אפילו פעם אחת היא לא עשתה או ביקשה צל הגננות בגן תמיד מחכה להגיע הביתה ומבקשת טיטול. וזה ממש טקס: אמא תורידי לי את כל הבגדים, תדליקי לי טלויזיה, סגרי את הדלת ואור (במקרה שהיא עושה את זה בחדר שלה). אם עושה בסלון אז מתחבאת אחרי הספה וצועקת עלינו אם אנו מתקרבים לשם שלא נפריע לה. קננינו לה ישבנון וסירים בצבעים שונים ומדרגון עם ישבנון. ישבה כמה פעמים על הסיר בחוסר סבלנות ואחרי כמה דקות –אמא לא בא לי לא יוצא לי מה דעתך הבעיה? איך רצוי לטפל בנושא.

שלום נטלי, מעתיקה למענך תשובה שנתתי לא מזמן לפנייה דומה מאד - הפתרון של טיטול המוחזר לצורך עשיית קקי הוא בעייתי, ובדר"כ הוא תוצאה של שיתוף פעולה בין הילד להורה (שמעדיף להימנע מהתמודדות עם ה'תאונות'). סלקי את הטיטולים מהבית, והודיעי לה שמעתה היא מתבקשת לעשות את צרכיה בדיוק במקום בו היא עושה את הפיפי. הסבירי לה שהקקי אינו חלק הנושר מגופה, אלא תוצר המופרש מן הגוף, ושסילוקו מהגוף מותיר אותה שלמה ובריאה. התכונני לנסיגות או תאונות, ואל תגיבי להן בכעס או בחוסר סבלנות. גם עצירות יכולה להיות חלק מהתהליך, וגם ממנה רצוי לא להיבהל. עזרי לה עם תזונה עתירת סיבים וקווי לטוב. בהצלחה ליאת

שלום. בתי בת 4 ושלושה חודשים. לפני כשבועיים עברו לגור זמנית אצל הוריי (עד למעבר לדירה חדשה). מאותו יום שעברנו היא טוענת שהידיים שלה "דביקיות" מידיי פעם ורצה לשטוף אותם. לאחר השטיפה-אינה מוכנה בשום אופן לנגב במגבת. כמו כן,אינה מוכנה לתת לי יד,מוכנה שאני אחזיק לה באמה אך לא בכף היד בטענה שהידיים שלי דביקות. חשוב לציין שהגננת טוענת שלא נתקלה בתופעה זו בגן. ומלבד שהזכרתי לעיל היא נוגעת בחול,בצבעי גועש וכו בלי שום בעיה.. מה עליי לעשות? עד עתה נקטתי בהתעמלות. פשוט נותנת לה לשטוף ידיים בכל פעם שהיא טוענת שהידיים שלה דביקות, לא מנגבת לה ידיים ולא נותנת לה יד. האם להמשיך כך?ממה נובע? תודה רבה

שלום תמר, לא ברור לי עד הסוף מה קורה לה - האם מדובר בפעולה כפייתית (היכולה לבוא כניסיון להשיג שליטה במציאות שנתפסת כאוטית), או בסוג של רתיעה ש'נלמדה' בעקבות אירוע לא נעים, או אולי בסוג של רגישות (אולי מגע הידיים המזיעות מרתיע אותה). יהיו הסיבות אשר יהיו, כרגע הייתי מניחה לזה לזמן מה. אם התופעה תימשך גם בעוד מס' שבועות, אפשר יהיה להתייעץ שוב, לבחון טוב יותר את האפשרות של חרדה, ולשקול התערבות טיפולית. בברכה ליאת

הי, ליאת יש לי בת אחת בת 3.5 ואני נמצאת בחודש התשיעי להריוני. בזמן האחרון (חודש) קיבלתי דיווחים מהגן כי בתי מגיבה בבכי לכל דבר: ילד שלקח לה, מישהו שהציק לה, משהו שהיא לא רוצה - ישר גורר בכי בלי שום ניסיון מצידה לדבר ולספר מה קרה. הגננות בהחלט מעודדות אותה לדבר ולספר במקום לבכות, אך זה לא עוזר. גם בבית שמתי לב שהיא משתמשת בבכי הרם כתגובה לדברים שהיא לא מקבלת או שלא מוצאים חן בעיניה. כמובן שאני לא "נכנעת" ולא נותנת לה את מה שהיא רוצה רק כדי שייפסק הבכי וגם לא נכנסת איתה לעימותים. אני מדברת איתה ברוגע ומסבירה לה שרק כאשר היא תרגע ותאמר לי מה היא רוצה מבלי לצרוח, אוכל להקשיב ולעזור לה. אני זוכרת תקופה כזו גם בתחילת ההיריון, כאשר הרגשתי מאוד לא טוב ולא יכולתי להיות זמינה עבורה כמו בדר"כ. יכול להיות שזה קשור לסוף ההריון שלי, לחוסר היכולת שלי להתנהל, פיזית, כתמול-שלשום, לעובדה שמשהו חדש עומד לקרות? ואם לא, ממה זה נובע לדעתך? כיצד להתנהג איתה? אני ממש רוצה להקל עליה....

שלום רות, אני נוטה לחשוב שילדים כה קטנים לא ממש מבינים את משמעותו של ההריון והלידה, ולא מודעים (מראש) למידת השפעתם על חייהם. הגיוני יותר להניח שהם מגיבים להתנהגות של הוריהם, כפי שהרגשת היטב בראשית ההריון. בכי בלתי פוסק מעיד ככל הנראה על קיומם של תגמולים ישירים או עקיפים, כמו למשל תשומת לב יתרה והתעסקות בה. מפאת גילה הצעיר, קשה להמליץ על התעלמות מוחלטת, אך רצוי להגביר את המודעות לתגובות שלך, ולצמצם למינימום את הרווחים הפוטנציאליים להם היא זוכה דרך הערוץ הזה. נסי להימנע מלחשוב עליה כעל מסכנה או סובלת, וזה כשלעצמו ייקל עלייך להישאר עניינית מול הבכי. מאחלת לך לידה קלה ומהירה, והסתגלות זריזה למציאות החדשה ליאת

יש לי שני ילדים בני 4 ו 6 הקטן נוגע לעצמו בפין הרבה ולפעמים הוא נכנס לחדר (לאחר שהסברנו שאי אפשר בפני אנשים) מתפשט ומתחיל לשחק עם הפין האם זה בסדר ? האם צריך להגביל אותו שלא יפתח גירוי מיני והדבר יעבור לעוד מסגרות. אגב הוא מתקלח עם אחיו הגדול והם היו מנסים לגעת אחד לשני אך לאחר שהסברנו נדמה לי שלא.השאלה גם עד איזה גיל מקלחת משותפת היא בסדר? הנגיעות של הקטן מפריעות לי בעיקר כי אני לא ראיתי הגדול עושה דבר כזה גם נראה לי הגדול פחות מגורה מינית בכלל האם יש מה לבדוק בעיין

שלום רב, המשיכי להדגיש שאוננות היא פעילות המותרת רק בפרטיות. אם את יודעת על נגיעות הדדיות, עצרי את המקלחות המשותפות. הסבירי שמגיל מסוים, העירום מפסיק להיות מקובל, אפילו בתוך המשפחה. בשמחות ליאת

שלום לאחרונה עברנו לישוב קטן, בני אמור לעלות לכיתה א, בשבוע הראשון הסתגלותו בגן נראתה בסדר עם קצת קשיים, בשבוע השני חלה התאוששותילדים רצו לבוא אליו וכדו' אך בשבוע השלישי , כנראה בעקבות: 1. חזרתו של ילד דומיננתי ותחרותי מחו"ל 2. הבנים שמו לב שבני יכול לל"התחרות" על אותה נישה בני סופג ריקושטים נוראיים של דחייה איך שהוא נכנס לגן הם מסיתים את כל הילדים נגדו אף אחד לא רוצה לבוא אלינו שלא לדבר על להזמין אליו בני בתגובתו נסוג לאחור, לא מדבר איתנו על זה מנסה להראות שהכל בסדר, עוד שבועיים נגמר הגן, מתחיל כיתה א ואז לא באמת תהיה מסגרת שתוכל לטפל בזה מול החבורה הזו בנוסף בעלי רגוע וטומן ראשו בחול שהכל בסדר, והוא חושב שזה בסדר שבגילו [6] הוא לא מוזמן ולא מזמין [בעקבות זאת,,,] - הילדים שבאו בשבוע הראשון באו רק מסקרנות ההאם לדבר עם ההורים של הילדים שמציקים לבני?

שלום דנה, אם בישוב הקודם בנך היה אהוד ומקובל (ככל שאפשר להיות בגיל 5-6) סביר להניח שיצליח לשחזר את הסטטוס החברתי שלו גם בישוב החדש. אם, לעומת זאת, היו בעיות חברתיות גם קודם - רצוי לבחון מה קורה ומדוע, ולטפל בהקדם, לפני שייווצרו גירעונות תפקודיים ופגיעה בדימוי העצמי. בעיני, ממש לא מזיק לגייס לעזרה אימהות אחרות, אך עיקר המאמץ - בעיני - צריך להיות מופנה לגיוס עזרה ותמיכה מצוות ביה"ס, שיקבל אותו בעוד חודש. בעיני, הכניסה לביה"ס דווקא מעודדת, כי באופן כלשהו עבור כולם זו התחלה חדשה. עד אז, נסי דרך האימהות. אחרי הכל, כדי לא להרגיש בודד, מספיק לפעמים גם פרצוף ידידותי אחד. נסי למקד את המאמצים ביצירת ברית חברית אחת חזקה, ולא בקבוצה כולה. זאת דעתי. בהצלחה ליאת

שלום, אחייניתי בת השנתיים נהגה להסתובב עם מוצץ, בכל פעם, בעיקר כשהיתה עייפה היתה תולשת לעצמה שיערות (ואין לה הרבה) מלפפת סביב המוצץ ואוכלת. כיום הוריה נותנים לה את המוצץ רק בלילה אבל הם שמו לב כי היא ממשיכה גם בלי מוצץ לתלוש ולאכול שיערות. מה עושים? ממה זה נובע? תודה

שלום רב, חפשי באינטרנט מידע על תסמונת 'פיקה', המתאפיינת באכילת חומרים בלתי אכילים. התסמונת מופיעה בדר"כ אצל ילדים בשנת החיים השנייה והשלישית, והיא חולפת בדר"כ מעצמה. יש תיאוריות שונות הנוגעות למקורותיה של ההפרעה, אך בעיני נכון יותר כרגע להתמקד במניעת התופעה, כדי להימנע מפגיעה במערכת העיכול. רופא הילדים הוא כתובת טובה להתחלה, ובהמשך - פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי. בהצלחה ליאת

הייתי היום ברמת גן. חזרתי משם עייף ועצוב. בדרך ראיתי את השלט של אבן יהודה. ונזכרתי בך. וזה עשה לי טוב, כי נכון שאני לא מטופל שלך, ולא מכיר אותך אישית, אבל עצם הידיעה שאת ישנך... ושאם אבקש פעם, אולי אוכל לקבוע איתך שיחה. עצם האפשרות לכך. את יודעת, זה עשה לי משהו טוב בלב. זה הקל על היום הלא פשוט הזה. שלך, עמית.

ליאת, עוד דבר. אני מצטער שכתבתי, פה ושם, בגסות רוח. גם כאן, וגם במקומות אחרים. אשתדל לשמור על רמה נאותה בעתיד. עמית.

שלום עמית, מצטערת שלא יכולתי להגיב מוקדם יותר, ומקווה שבינתיים משהו ב'בלוז' שלך התפוגג, והואר בתקווה ונחמה. המשך להגיע לכאן ככל שתחפוץ, ואולי לסייע קצת בימים שלא אהיה כאן. בהחלט בונה גם עליך ... (פרטים בהמשך) :-) ליאת

שלום רב. ביתי בת 10 ויש לה כל מיני מתחים וחרדות בנוגע ליציאות מהבית לבדה - לחברות / ימיי הולדת / גן שעשועים . לפני כמה זמן שתי חברות מתחו אותה ביום הולדת וכעת לאחת מהן יש יום הולדת והיא רוצה ללכת אך אומרת שהיא לא מסוגלת. היא טוענת שזה בגלל המתיחה היא פוחדת שימתחו אותה שוב. לדעתי זה רק תרוץ מכיוון ששמתי לב שלאחרונה היא ממש לא רוצה לצאת מהבית אם זה בלעדינו ההורים. לדוגמא היא מאוד אהבה לישון אצל הסבתא וכעת היא מאוד רוצה אך מסרבת במידה ומציעים לה. הסרוב מלווה בבכי מכיוון שהיא כן רוצה ללכת היא גם אומרת שהיא מאוד רוצה ללכת אך לא מסוגלת. אני שמה לב שבכל פעם שמציעים לה להתארח היכן שהוא היא ממש נכנסת למתח....היא מאוד רוצה ללכת ולהתארח אך קשה לה מאוד.ניסיתי לדבר איתה אך היא כל הזמן אומרת "את לא מבינה איך אני מרגישה" מה אני יכולה לעשות? בקשר ליום ההולדת שתערך בבריכה אמרתי לה שהיא לא חייבת ללכת אך שלדעתי כדאי לה להתגבר על החרדה כי במידה והיא תלך היא בטוח תהנה וזה יוכיח לה שהיא סתם היתה במתח ואם לא היא סתם תפסיד. מה דעתך?

שלום רב, אם החרדות והמתחים מתעוררים רק בהקשרים של מסיבות או שינה מחוץ לבית, אפשר להניח לזה לזמן מה. ברוב המקרים זה חולף מעצמו. יש ילדים שעד לחטיבה והתיכון אינם ישנים מחוץ לבית, ויכולים לחיות עם זה בשלום. לא נעים, לא נורא. אם, לעומת זאת, החרדות הללו יוצרות פגיעה ממשית באיכות החיים, מפריעות לתפקוד היומיומי השוטף, ומובילות למצוקה פסיכולוגית ניכרת, אפשר וכדאי לטפל בזה. הכתובת היא פסיכולוג ילדים קליני, רצוי כזה המתמחה בעבודה קוגניטיבית-התנהגותית. עד אז, מציעה לא להכריח אותה ללכת בכוח. אפשר להציע לה רמות גבוהות יותר של "אמצעי ביטחון" שיגבירו את תחושת השליטה שלה, כמו למשל טלפון, הבטחה שתבואו לקחת אותה ברגע שתרצה, או להביא אותה בשלב מאוחר יותר של המסיבה, לאחר שהחלק ה'מותח' והמלחיץ. בהצלחה ליאת

הבן שלי בן שנה וחמש ונורא קשור לחפץ מעבר דובי שמיכה קטן. הוא נרדם איתו ואוהב אותו נורא. כשהתחיל גן קניתי לו עוד בובה כזאת בדיוק והוא ישן איתה בגן והיא עזרה לו להרגע. הבעיה התחילה כשגיליתי שבגן הם נתנו לו לשחק עם הבובה גם במשך היום כי זה הרגיע אותו וככה הוא אכל. לפני שבוע איבדנו בובה אחת ואין להשיג כאלה יותר בכלל, זה היה ייצור חד פעמי. מאז שבגן הוא משחק איתה הוא התחיל לדרוש ללכת עם הבובה לכל מקום בבית ובחוץ וככה בעצם איבדנו אחת. אם לוקחים לו אותה הוא צורח מבכי וצריך ממש להחביא אותה כשהוא לא שם לב. לישון בלילה עם הבובה נשמע לי בסדר גמור אבל התלות הזאת במשך היום נשמעת לי לא בריאה. מה דעתך? אך אפשר להיפטר מהתלות רק במשך היום? תודה

שלום רב, חפץ המעבר שואב את כוחו המנחם מן הילד עצמו, וכל עוד הילד זקוק לו הוא יוגדר ככזה. כאשר מסתיים תפקידו, ממילא יתרופף הקשר ותתרופף התלות. אין 'לגמול' תינוקות ופעוטות מחפץ המעבר בכוח, וכל ניסיון כזה רק מעצים את רמות המתח ואת ההזדקקות לו. הניחי לזה. בברכה ליאת

שלום רב, אני נמצאת בהליכי גירושין.כבר חודשיים שבעלי לא גר איתנו בבית. יש לי תאומים בני 5 (בן ובת), לאחרונה היה וויכוח ביני לבין בעלי וכנראה שהחליט להתנקם בי דרך הילדים, הוא לא ראה אותם כבר שבוע וחצי! לפני המריבה היה רואה אותם כפעמיים בשבוע. הוא פשוט ניתק קשר , היה מדבר איתם כמעט כל יום בטלפון וכבר שבוע וחצי לא שוחח איתם בטלפון. הילדים התחילו לשאול מה עם אבא, מה אני אמורה להגיד להם? בנוסף, מאז הפרידה הבן חזר לעשות פיפי בלילה והבת שלי משמיעה קולות מהגרון..כשאני שואלת אותה למה היא עושה את הקולות - היא טוענת שהיא "צרודה". האם אני צריכה להעיר לה על הקולות שתפסיק?? האם זאת תופעה שיכולה להיות קשורה בגירושין?מה להגיד לילדיי שאבא שלהם לא בא לראות אותם?

שלום מירב, עצוב, בכל פעם מחדש, לשמוע שילדים שמשלמים מחיר רגשי כבד על המאבקים בין הוריהם. זה תמיד מתסכל, מכעיס ומייאש מאד. אני מאמינה שברוב המקרים אין רק אחראי אחד למצב, ולשני ההורים יש מה לעשות בנדון. כרגע, תוכלי לומר לילדים שאבא אוהב אותם ומתגעגע אליהם, ושאת מקווה מאד שבקרוב יתראו. תני להם לנסות לדבר איתו ישירות (לא דרכך), הביאי אותם להוריו, וגלי נדיבות כלפיו בכל הנוגע למפגשים איתם. הימנעי ממאבקים סביב כסף (או כל עניין אחר) בנוכחות הילדים, והבהירי לו עד כמה הוא חשוב עבור ילדיו. התופעות שאת רואה אצל הילדים בהחלט יכולות להתאים להשערה שלך, ולאותת על רמות גבוהות של מצוקה. חשוב לטפל בזה, או ישירות (טיפול באמנות או במשחק) או בעקיפין (הדרכה הורית). בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 23 סיים צבא לפני כשנתיים, היום עובד במקום מסודר. השאלה שלי היא כזאת: כשהוא נמצא בבית, הוא רק בחדר שלו. יורד למטבח לאכול, חוזר לחדרו. יורד לשתות מיים, חוזר עם הכוס לחדרו. הוא חוזר מהעבודה בשעה 16, אוכל ,נכנס לחדר עד למחרת בבוקר שהוא יוצא שוב לעבודה. הוא כן יוצא ומבלה עם חברים פעמיים בשבוע, כן לפעמים הולך לים, אבל כאשר הוא בבית, הוא לא יושב איתנו בסלון, לא מדבר איתנו, לא משתף אותנו במה שעובר עליו, בחייו הפרטיים. הוא סיים קשר לפני כחודש עם חברה שאיתה הוא יצא שנתיים והיתה בת בית, הוא לא סיפר לנו למה, למרות ששאלנו אותו. אני מציינת שההסתגרות בחדר לא התחילה לאחר הפרידה, אלא ככה הוא תמיד.אנחנו משפחה מאוד חמה ואוהבת, מאוד דואגים לילדינו, ואני לא מבינה למה הוא מתרחק ומתנתק מאיתנו. יש לי נטייה לחפור לילדים שלי ולשפוט אותם או לבקר אותם על מעשיהם כשהם לא נראים לי. האם יכול להיות שהוא פשוט בורח ממני בגלל זה? האם יכול להיות שהוא במצוקה כלשהי? איך אוכל לדעת אם הוא לא משתף אותנו בכלום??? בבקשה עזרה וסליחה על אורך השאלה

שלום רב, מתבגר? מתבגר??? המתבגר שלך הוא אדם מבוגר, בן 23, שכבר הגן על מולדתו, היה במערכת יחסים זוגית למשך שנתיים, ומפרנס את עצמו במקום עבודה מסודר. כיום, הילדים שלנו מאחרים לצאת מבית ההורים, בעיקר משיקולים כלכליים, אך גם כאשר זה כך, חשוב לאפשר להם את המרחב והפרטיות, ולהימנע מלצפות מהם ציפייה כה בלתי ריאלית. אין לך ברירה אלא לכבד כרגע את בחירותיו, ולהימנע מ"לחפור". זה באמת יכול להרחיקו יותר. תוכלי להתעניין בעדינות ולהציע זמינות והקשבה, אם יבחר. זאת באמת אמנות, ובעיני חשוב להתאמן על המיומנות הזו. בהצלחה ליאת