פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

אשמח לקבל המלצה לפסיכולוגית ילדים שמתמחה בהפרעות מצב רוח/דיכאון באזור השרון. דרך מכבי - יתרון.

שלום א', מרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה ליאת

שלום יש לי בת בת 9 וילד בן 7. הבן שלי הוא ילד מאוד רגיש והוא בוכה לעיתים מאוד קרובות - הוא נפגע מאחותו או שאם היא לוקחת לו משחק אז הוא מתחיל לבכות. הוא גם בטוח כל הזמן שצוחקים עליו - הוא הקריא משהו בכיתה והיה בטוח שילדה מהכיתה שלו צוחקת עליו והיא בכלל צחקה ממשהו אחר שלא קשור אליו. גם כשאנשים חושבים אחרת ממנו הוא מתעצבן ומתחיל לבכות ולא מוכן לקבל את זה שלאנשים אחרים יש דעות שונות משלו. הוא ילד חכם מאוד ומתוק מתוק עם לב טוב. מה עלינו לעשות כדי שיבכה פחות מדברים ושלא יגדל במחשבה שכל הזמן צוחקים עליו? תודה

שלום, בכי הוא אחד המנגנונים המשרתים אותנו בשעת תסכול, כעס, כאב או אכזבה. ככל שאנו גדלים ומתבגרים, מתפתחות גם היכולות היותר משוכללות להתמודדות עם מצוקה. כדי שזה יקרה אצל הילד הפרטי שלנו, עלינו לאמן אותו להתמודד עם תסכולים, ולעודד אותו לדרכי תגובה בוגרות. אם הילד שלנו לומד, מהתבוננות והתנסויות חוזרות, שהבכי מזכה אותו בהרבה מאד תשומת לב או ב'הנחות' מצד בני הבית, הוא יתקשה לוותר עליו, ויהפוך אותו (לא במודע ולא במזיד) לאסטרטגיית התמודדות דומיננטית. חשוב לזכור שיש ילדים שבאמת יותר רגישים מאחרים, אך עובדה זו רק מחזקת את החובה לעזור להם. לכן, כאשר הוא בוכה בתגובה לתסכול או עלבון, אפשר לתקף את רגשותיו באמפתיה, ומעבר לכך לא לעשות דבר. אפשר להביע ביטחון ביכולתו להתגבר ("אתה גדול, ואני בטוחה שתכף תצליח להירגע" או "זה באמת מעליב להרגיש שצוחקים עליך, אבל אתה גדול וחזק ויכול להתגבר"). ניסיונות לפצותו או להסכים איתו רק כדי למנוע את התסכול, הכעס או הבכי - מחזקים את הדפוס ומנציחים אותו. ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה (אפילו בפגישה אחת), כדי לקבל כלים. בהצלחה ליאת

שלום בתי בת 8.5 , ילדה שמחה עם בטחון עצמי,לומדת יפה. העניין הוא שיש לה טיקים כבר 3 שנים , באים והולכים , יש לה פתיל קצר,ויש לה פעולות מוזרות שהיא מבצעת או שחשובות לה , לדוגמא - מתנגבת עם מגבת מסויימת בדר"כ בוחרת כמה מגבות עד שמחליטה,היא מוחקת המון מה שכותבת עד שהכתב יוצא בדיוק כמו שהיא רוצה , היא מאוד מסודרת ומאורגנת , לא שוכחת כלום אבל ממש פדנטית. כמו כן ההתנהגות שלה מתחילת השנה די פראית , היא לא רגועה, לא מקשיבה לנו,מרביצה , מטפסת על דברים מסוכנים ......ולאחרונה נוספה גם מחשבה אובדנית , "אני רוצה למות" , למה אני כזו, למה אני עושה בעיות , מה יש לי אני ממש מודאגת , אני מרגישה שאני מאבדת שליטה עליה ויודעת שהיא מסוגלת להיות אחרת איך אוכל לעזור לה , במה להתחיל ??? תודה רבה

שלום חגית, לאור מה שאת מתארת, אני מאמינה שכדי לעזור לבתך תזדקקי לעזרה של אנשי מקצוע. לפעמים אהבה ורצון טוב אינם מספיקים, ונדרשים הערכה וידע של גורמי בריאות הנפש, דהיינו - פסיכולוג ילדים קליני או פסיכיאטר ילדים או נוירולוג. כל אחד מהנ"ל יכול להיות רלוונטי לתמונה שתיארת. מזכירה לך שלצד הטיפול בילדה, נדרשת הנחייה הורית, כדי לעזור לכם לשמור על עמדה סמכותית ומציבת גבולות, מצד אחד, ועל עמדה מכילה, נענית ואוהדת מצד שני. תוכלי להתחיל ברופא הילדים שלכם, שיפנה אתכם לגורם המטפל הרלוונטי. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת ב 4.5 מתקשה להיכנס לשירותים בגן. יש לציין שמהיום שהיא נגמלה (לפני שנתיים) היא מעולם לא פספסה ולא התלוננה. היא התחילה להתלונן שמציצים...או שהיא לא יודעת לנקות טוב והתחתון שלה רטוב..מהרגע שהיא מגיעה מהגן היא בוכה ומבקשת לא לבוא יותר..לפני השינה היא אומרת שדופק לה הלב והיא לא רוצה לגן מחר: "מה יהיה אם יהיה לי פיפי?" אז את עניין המציצנות פתרתי ביחד עם הגננת. לגבי התחתון הרטוב תמיד דואגת שהיו אקסטרה. ומבחינה רפואית אין לה דלקת בשתן. חשבו לציין כי בבית או בסוף שבוע היא לא מבקשת לשירותים בכלל. עכשיו היא הולכת לשירותים בגן כל 5 דק ולא יוצא לה כלום. היא פשוט בלחץ וחרדה מזה בלי הפסקה. הגננת מודעת לבעיה ומסייעת בכול צורה אבל נראה שזה רק הולך ומחמיר! עזרתכם הדחופה!!!

שלום לך, כשהילד שלנו לחוץ ומתוח, אחד הדברים שיכולים לסייע לו להירגע זו עמדה נינוחה ורגועה של המבוגרים סביבו. מקריאת הדברים שלך אפשר לחוש את מפלס החרדה שלך, שעלול - מצידו - להחריף את המצב המתוח ממילא. כרגע בתך מתמודדת עם משימת הסתגלות, שדורשת ממנה - בין השאר - להרגיש בבית ולהשתחרר גם בשירותים של הגן. יכול להיות שחוותה שם באמת איזו "פלישה" מציצנית, מכוונת או אקראית, שגרמה לה מבוכה ואי נעימות. כאן תפקידנו להרגיע, להחזיר לה תחושת שליטה, ולהביע ביטחון ביכולתה להתרגל למציאות החדשה. כאשר היא שואלת "מה יהיה אם יהיה לי פיפי?", תוכלי לענות לה בשלווה ונינוחות - "אם יהיה לך פיפי תלכי לעשות, והכל יהיה בסדר". אני מציעה להנחות גם את צוות הגן לא לעשות עניין גדול מהנושא, כדי לא "לנפח" את הבעיה מעבר לממדיה הטבעיים. חשוב שהגננות יהיו זמינות ורגועות גם הן, מבלי לדחוף אותה שוב ושוב לעשות פיפי. לפעמים, כשילד מגלה שכולם עסוקים בנושא מסויים, מתעניינים בו כל הזמן ומקדישים לכך המון תשומת לב, הוא מתקשה לוותר עליו, גם אם לא במודע. תנו לזמן לעשות את שלו, ועד אז, הסתפקו בעידוד והרגעה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, ביתי בת 6 עלתה לכיתה א' השנה. בהתחלה היה בסדר, לא התלהבה במיוחד אבל הלכה בבוקר בשמחה יחסית. עכשיו בכל בוקר היא בוכה בבית וגם בפרידה בבי"ס. היא אומרת שהיא שונאת את בי"ס כי משעמם לה, אין משחקים ורק יושבים כל היום.מה שמדאיג אותי שהיא בקשה ממני פטיש לשבור את בי"ס (חשוב שתדעי שהיא הילדה הכי עדינה שיש ובחיים לא פגעה בזבוב).היא עלתה עם שתי חברות מהגן והן די מרוצות. עוד בעיה אין לה חברות חדשות בכלל, למרות שהיא ילדה מאוד חברותית בדר"כ. מה לעשות? איך להגיב? היא רק בכיתה א' וכבר שונאת את בי"ס? תודה רבה נעמי

שלום נעמי, כדי לחשוב איך נכון להגיב, חשוב לעשות מאמץ ולהבין את מקור הקושי. המופע שאת מתארת מעורר כיווני מחשבה שונים, ולכל אחד מהם אפשרויות התערבות משלו. אין ספק שבתום תקופת החגים, עם הכניסה לשגרת לימודים, מתחילות לצוף הבעיות - רגשיות, אקדמיות, חברתיות - וכשמדובר בילדים צעירים, הן עלולות לקבל את הכותרת "משעמם לי". ביה"ס מציב בפני הילדים אתגרים מורכבים וחדשים, החל בלוח זמנים צפוף ותובעני, המשך במערך של כללי "עשה" ו"אל תעשה", וכמובן הדרישות האקדמיות שמלחיצות בדר"כ לא רק את הילד עצמו, אלא גם את הוריו. הילד שלנו נתון, לראשונה בחייו, תחת עיניים בוחנות ומעריכות, ויש בכך כדי לעורר מתחים אצלו ואצלנו. אני מציעה לשתף את המורה בתחושות של בתך, ולבקש ממנה לנסות להקל עליה וליידד אותה עם הסביבה הבית-ספרית, לימודית וחברתית כאחד. אם יש חשש להפרעת קשב, חשוב לטפל בה בהקדם - או לפחות לדעת על קיומה ולגלות התחשבות. אם יש קושי חברתי, יש טעם לברר מה מקורו ולסייע גם בתחום זה. מעבר לכל זה, חשוב לאפשר לילדה להביע את רגשותיה בצורה חופשית, ולשחרר את המתח והתוקפנות שלה בדרכים לגיטימיות. חשוב להקשיב לה, לא לנזוף בה או לשפוט אותה על הרצון "לשבור את ביה"ס", אלא לנרמל ככל האפשר את הקשיים, ולהושיט עזרה רלוונטית לקושי. בהצלחה ליאת

החלטתי לעבור לביהס חדש מחוץ לעיר שלי השנה (כיתה יא) לבד, עם הנסיעות באוטובוסים והקימה מוקדם מאוד, כדי להתחיל התחלה חדשה אחרי שלמדתי בתיכון הישן שלי 4 שנים ואני עם אותה שכבה מכיתה א. בתחילת השנה קיבלתי שוק והיו לי קשיי הסתגלות. במהלך הזמן התחברתי לבנות שהן נחשבות חנוניות - מוזרות בביהס ואני מרגישה שאני לא רוצה לסיים את הביהס שלי ככזאת, ושזו לא אני ושמאז שאני איתן רק יורד לי הביטחון העצמי. אני בהתלבטויות אם לחזור לביהס הישן שלי עם החברים שלי שהגעגועים אליהם ללימודים איתם באותו ביהס גודלים וגודלים, אך הרמה הלימודית שם בינונית ולא גבוהה כמו בביהס החדש. הבעיה היחידה שיש לי מבחינת לימודים בביהס החדש, היא שיש לי המון חומר להשלים במקצוע שפספסתי ויש לי בגרות בו השנה, וזו השקעה מרובה בנוסף להשקעה הענקית שיש לי בכיתה יא . דיברתי עם ההורים שלי על הנושא וכל פעם מחדש הם מכריחים אותי להמשיך להישאר בביהס החדש ושלא הייתי מספיק זמן והם מכריחים אותי להישאר בביהס עד ינואר וינואר זה המון זמן ! אני לא מסוגלת להמשיך ככה עד ינואר וההתנגדות לביהס החדש רק גוברת. החברות שלי מהביהס הישן מתקשרות אלי יומיום וכל שיחה הם מצליחות להשחיל את הנושא של לחזור לביהס . אני רוצה לדעת איך להחליט איפה להיות ואיך להיות שלמה עם ההחלטה שלי, כי כרגע הבין לבין משפיע עליי מבחינה בריאותית ומבחינה נפשית . אני לא מסוגלת להמשיך להיות מבולבלת כך ולהמשיך להתייסר, לא טוב לי מבחינה חברתית בביהס החדש אבל מצד שני רציתי התחלה חדשה. מה לעשות? (התייעצתי עם יועצת ביהס אך זה לא עזר לי)

שלום נינה, את יודעת, החלטות שמתקבלות ממקום רגשי ונואש עלולות להתברר כטעות, ולכן הרעיון של לחכות לינואר אינו רע כל כך. מצד שני, זה באמת הרבה זמן, וחבל לבזבז אותו. לכן, ההצעה שלי היא לנצל את הזמן הזה לעבודה משותפת שלך ושל גורם טיפולי מקצועי כלשהו (יועצת, פסיכולוגית, מטפלת בהבעה, וכד'). בטיפול כזה תוכלי ליצור לעצמך מרחב שקט ובטוח להתבוננות פנימה (והחוצה), מרחב שיאפשר לך לדון ללא הסחות בכל האפשרויות, לשקול את היתרונות והחסרונות של כל החלטה, ולבחור בסופו של דבר במה שהכי נכון לך. החלטה אימפולסיבית תמיד נופלת באיכותה מהחלטה שהתקבלה כתוצאה משיקול דעת, במיוחד כשמדובר בעניינים חשובים ומשמעותיים כאלה. לא קל. בהצלחה ליאת

שלום סמדר ותודה יש לי ילדה מקסימה בת ארבע וקצת מגיל צעיר יש לה מוצץ ובובה (חפץ מעבר) בשלב מסויים הגבלנו את הבובה לבית ולא הייתה שום בעיה. המוצץ היא משתמשת בו כרצונה רצינו לעזור לה להתחיל להיגמל בהדרגה והגבלנו שלא יוצאים איתו מהבית (מלבד שינה בגן ואצל הסבים ובנסיעות) בשלב שני לפני כמה שבועות החלטנו שהמוצץ יהיה רק בבית אח"צ ובשינה ואין אצל הסבים או בנסיעות, היה לה קצת קשה ואח"צ היא הייתה איתו הרבה ועזרנו לה וזה המצב עד היום לפני כמה ימים היא מיוזמתה הודיעה שהיא נפרדת מהמוצצים ומהבובה (כך היה גם עם הטיטול ובהצלחה גדולה) היא באמת לא לוקחת כל אחר הצהרים וגם הודיעה על גמילה בגן ובלילה עדיין קשה לה ואני אומרת לה שזה בסדר עדיין לישון עם המוצץ כי היא עשתה צעד גדול למרות אמירותיה שהיא נגמלת בלילה אני מאוד רוצה לחזק אותה על מה שעשתה כמובן שאני מעודדת, מחבקת וכו' אני מתייעצת לגבי מתנות ופרסים, האם לעזור לה על ידי חיזוק חיצוני כמו פרס להיגמל גם בלילה ? האם לעזור לה להיגמל בלילה ? או לחכות לתת לה פרס קטן בכל בוקר שקמה כישנה ללא מוצץ ? לתת לה פרס על המאמץ שהיא בלעדיו אחר הצהרים ? אולי לאחר כמה ימים בהם הייתה בלי (אני לא בטוחה אם מבינה את תחושת הזמן בימים) והאם להתייחס לבובה ? היא אומרת שהיא מוכנה להיפטר ממנה... הערה: אנחנו לא נוהגים לחזק ע"י פרסים ולכן זה אירוע מיוחד אי אפשר להיפטר מהמוצצים לגמרי בבית כי יש לה 2 אחיות קטנות והן מחליפות מוצצים אחת עם השניה...

שלום סמדר, לחפצי המעבר יש תפקיד חשוב ומשמעותי בחייו של הפעוט, וברוב המכריע של המקרים, כשמסתיים תפקידם הם נעלמים מחייו ללא קושי מיוחד. מהתיאור שלך ניכר שקיימת אצלה מוטיבציה פנימית להיגמל, ולכן הייתי מאפשרת לה לעשות זאת בקצב שלה, ללא לחץ ובלי פרסים. היא עדיין קטנה מאד, והשימוש במוצץ לגמרי "חוקי". תנו לה זמן. בברכה ליאת

אז גם לא היית מגבילה מוצץ לשעות מסויימות או מקומות מסויימים, היא בת ארבע +

לפני חודשיים נולדה ילדתנו השלשית. יש לי עוד שתי בנות בבית הבכורה בת 11 והאמצעית בת 7. יש לציין שהאמצעית מאז ומתמיד היתה תחרותית ואמבציונית אבל מעולם לא היו לנו בעיות התנהגותיות במוסדות החינוך. היום בתי בכיתה ב והחלו בעיות התנגותיות קשות. התחצפות למורים ופטפוטים ללא הרף. מה עליי לעשות בכדי לעזור לה להתמודד?

שלום ורד, מזל טוב להולדת הבת השלישית! יופי לכם! אחד הדברים הראשונים והחשובים שאת יכולה לעשות ברמה המיידית, זה לוותר על הכותרת "ילדת סנדוויץ", שמגדירה ומתייגת אותה מראש (גם אם רק בעיניכם) כבעייתית וכמועדת לקשיי התנהגות. בבעיות ההתנהגות יש לטפל עניינית, ולפעול בנחישות, אגב התחשבות בנסיבות המשפחתיות הרלוונטיות. יכול להיות שמדובר בתגובה להולדת התינוקת החדשה (שמתחרה איתה על משאבי תשומת הלב וההתפעלות שלכם), אך לתחושתי מדובר בהחמרה של משהו שהיה שם עוד קודם, והחריף. הכבוד כלפי דמויות סמכות מתחיל בבית. ילד שמרשה לעצמו להתחצף למבוגר עושה זאת כי הוא חש שזה אפשרי. לכן, בין אם מדובר בתגובה "מקומית" למצב, ובין אם בבעיית גבולות "ישנה" יותר, חשוב ליצור אצלה את ההבנה שלהתנהגות בלתי הולמת יהיו תוצאות שליליות, שאינן עונש! ראשית, אני מציעה לגבות את המורים, ולאפשר להם להפעיל את הסנקציות מטעמם בזמן ביה"ס, ולא להטיל זאת עליכם. אל תענישו אותה בבית ואל תכעסו על דברים שקורים בביה"ס. הרעיפו עליה שפע של תשומת לב ואהבה, מצד אחד, אך אל תאפשרו (בשום אופן!) דיבור חסר כבוד כלפיכם, או מצבים שבהם היא מתעלמת מסמכותכם כהורים. במקרים כאלה, התרחקו, ותנו לה להבין שהיא מפסידה אתכם, את הרצון הטוב שלכם, ואת הצ'ופרים מטעמכם. תנו את כל אלה בשפע, כשהיא מתנהגת היטב. זכרו שקשה לה והשתדלו להיענות לקושי, אך מבלי לוותר על הגבולות או לרחם ולפנק שלא לצורך. וכמו תמיד - הדרכת הורים קצרה, יכולה לקצר משמעותית את התהליך ולייעל אותו. בהצלחה ליאת

אני מבקשת המלצה על פסיכולוג ילדים טוב באזור תל אביב עבור בני,אנחנו שייכים למכבי ,כמובן עדיף דרך הקופה, אך המצב די מסובך, לכן אני צריכה מטפל טוב באמת. אשמח לעזרה שרי

שלום שרי, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה ליאת

אני בן 18. ובשנה-שנה וחצי אחרונות התפתחה אצלי בעיה דיי מוזרה. בעיה מציקה, מקשה מאוד, ולעתים קרובות הורסת לי את החלומות. הבעיה היא כזאת - נניח שיש לי רצון כלשהו , למשל להצליח במבחן. אני בתוכי יודע שאני אמור להשקיע במבחן ויודע גם איך להתכונן אליו. הקטע הוא שאני מצליח לעשות את זה רק אם המטרה והדרך נשמרים בסוד, אסור שאף אחד אחר ידע על זה. במקרה שמישהו יודע על הרצון שלי... ישר , אין לי מושג איך , נפילת מוטיבציה מטורפת. מהרגע שמישהו יודע על זה , אני לא אצליח להשיג את המטרה . אני פתאום לא יצליח לעשות את הדרך. גם אם אני אשב 24/7 מול המחברת בשביל ללמוד אני לא אצליח להבין מה כתוב, אני אמצא תירוצים לא ללמוד ופשוט המוח שלי יפסיק לתפקד בכל הקשור לרצון הזה (הצלחה במבחן). זה בעצם המקרה הקל בבעיה . המקרה שקרה לי ממש בתחילת הדרך. לאט לאט זה מתעצם והבעיה מתרחבת. עכשיו רק מספיק לי שאני מדמיין שמישהו חושב על הרצון שלי , ואני כבר מפסיק לרצות אותו. שוב , המוח שלי באמת מנתק כל קשר עם הרצון הזה. זה יכול לבוא לידי ביטוי כמו שתיארתי וגם בצורה אחרת . למשל כשמישהו אומר לי מה לעשות. אפילו אם זה במאה אחוז בשביל לעזור. אם מישהו יגיד לי ללמוד למבחן .. אין סיכוי בעולם שאני אלמד/אצליח ללמוד למבחן. וזה קרה לי בנושא יותר קשה . קיבלתי פרופיל נמוך בצבא .. ורציתי להעלות אותו .. בשביל זה הייתי צריך להתאמן , לחזור לכושר ולהתפתח גופנית . התאמנתי בשקט, בסוד במשך חודשיים .. הייתי מרחק נגיעה מהעלאת פרופיל .. עד שאבא שלי הציע לי לצאת לרוץ ולהתאמן כי זה עשוי לעזור לי בחיי היום יום. מאותו הרגע הפסקתי להתאמן. לא יודע למה .. פשוט לא רציתי להתאמן יותר . ירד החשק לגמרי. המטרה פתאום נראתה לי מאוד גרועה ולא חשובה בעיניי. (בסופו של דבר לא הצלחתי להעלות פרופיל) והיום , המצב קיצוני הרבה יותר . היום כל המשפחה שלי מכירה את הבעיה. אני ביקשתי מהם לא להציע לי יותר כלום ולא לחשוב אפילו על דברים שאני רוצה . אני מצידי הבטחתי שאני לא אפנה אליהם יותר להתייעץ בבחירות שלי ובשום דבר אחר . הם כל הזמן מחדש כועסים עליי שאני לא מספר כלום .. הם כבר לא יודיים מי אני. ( אני חייב להגיד שבאמת , כשאני לא מספר על הרצונות שלי הם באמת יוצאים לפועל). במשך חצי שנה אחורנית מהיום , אני מחרים כל דיבור או מחשבה או רמיזות על לימודים. ההורים לא יודעים מה המצב הלימודי שלי .. אין להם מושג מה הציוני בגרות שלי . הם מאוד מאוכזבים מהעניין הזה וכל הזמן מזלזלים ואומרים לי ש"הבעיה" הזאת מטומטמת ושאני ממציא הכל. ואני באמת מרגיש חרא עם זה כי ההורים באים להציע משהו שיכול לעזור .. באמת מכל הלב .. ואני פשוט מתפרץ " לאא , אל תוציא מילה !! אסור לי לשמוע על זה!." ואז הם ישר מתעצבנים ומתאכזבים. לפני שבועיים הייתה לנו אסיפת הורים . ביקשתי למורה לא לקיים אותה עם הוריי בגלל הבעיה וניסיתי לספר לךלה על זה אפילו. אבל היא לא הסכימה לבטל . ומאז האסיפה ומאז שההורים יודעים את הציונים אני מדרדר לימודית ברמה מטורפת . (אני לוקח סיכון שאני הולך לספר את זה עכשיו) - לפני האסיפה באתי לכל יום לימודים .. הקשבתי להכל. למדתי בבית וכל זה בסוד. קיבלתי בשתי מבחנים 100 ו 98 . אחרי האסיפה ועד היום . כבר החסרתי שתי יומיים וקיבלתי בשתי בחנים 0 , 30 . כי לא הצלחתי ללמוד אליהם. (וזה כי ההורים יודעים מה אני אמור לעשות). בטח הבנת שהבעיה הזאת תחסום אותי בכל דבר בחיים. במיוחד שכל יום זה נהיה עצום וגדול יותר . מה יקרה לי בצבא שהמפקד יתן לי לקודות? או שהמעסיק בעבודה ירצה לקדם אותי ויתלה בי תקוות. מה יהיה עם בן/בת זוג? איך נוכל לחיות ביחד בלי שהוא/היא ידע/תדע מה המטרות שלי בחיים? . אני רק חייב להגיד שזה לא קורה לי כי מצפים ממני וזה לא מלחץ של אחרים. חייב עזרה בבקשה . אני הולך ליפול בחיים בגלל זה :/ סליחה על אורך ההודעה .

שלום עמרי, קשה מאד, וגם לא ממש מקצועי, לתת אבחנות ממרחק, אבל אסתכן ואומר שמה שהתחיל כתופעה רגילה ומוכרת (למשל לא לספר על הליכה לטסט נהיגה או למבחן פסיכומטרי כדי שכישלון אפשרי לא ייחשף ברבים), התרחב אצלך עד כדי מחשבה אובססיבית ולא רציונלית, עם מאפיינים כפייתיים. כבר אין כאן (באמת) שיקולים רציונליים, אלא מערך של "אם...אז..." שמנהל אותך. הבשורה הטובה היא שבהחלט אפשר לטפל בזה, ורצוי לעשות זאת בהקדם. ממליצה על פנייה לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר ילדים ונוער, שימליצו על טיפול מתאים. הטיפול המומלץ במקרים כאלה הוא שיחתי, עם או בלי סיוע תרופתי להקלת החרדה. אם לא תזניח ולא תוותר, זה לגמרי לא הולך "להפיל אותך בחיים". בהצלחה :-) ליאת

שלום אני מחפשת פסיכולוג/ית לילדה שלי בת 7 שעובדת עם מכבי. אשמח להמלצות באימייל או כאן.

שכחתי לציין באזור המרכז, תל אביב, רמת גן, גבעתיים. והאמייל של [email protected]

מקווה שמי מבאי הפורום יוכלו לסייע דרך המייל הפרטי. בהצלחה ותודה לממליצים! ליאת

אנחנו צברים (עדה תורכים יוונים). הבן שלי התחתן עם גרוזינית. בבית מדברים רק עברית. כשהמשפחה של כלתי נפגשים הם מדברים בשפה שלהם(תורכית,גרוזינית ורוסית).הנכדה שלי בת שנה ותשעה חודשים וכלתי רשמה אותה לגן רוסי. ההתנהגות של הנכדה שלי השתנתה,לאחרונה היא עצבנית, מפוחדת ופוחדת כשעוזבים אותה לבד, מה גם שהיא לא מדברת או שרה כמו שהתחילה לפני כמה חודשים. אשמח אם תייעצו לי מה לעשות?

לסבתא שלום, אני מבינה מדבריך שנכדתך עברה לגן חדש או נכנסה לגן לראשונה. השינוי שחל בהתנהגותה יכול להצביע על כך שהיא מתמודדת עם הקושי הכרוך במעבר לגן חדש ועם הצורך להסתגל להרבה שינויים בתקופה קצרה. כדי לעזור לה להסתגל לגן ולהפוך אותו לפחות מאיים עבורה, כדאי להשאר איתה מעט בגן, לשחק איתה שם עד שהיא תרגיש בטוחה במסגרת החדשה. בכלל רצוי בתקופה הקרובה לבלות איתה יותר ולהיות קשובים לצרכיה עד שאתם מרגישים שהיא התגברה על הקושי. בהצלחה

אני מחפש מטפל/ת בשיטת DBT עבור בת אישיות גבולית, ומתמחה לפי שיטת מרשה לינהאן. איזור תל אביב - רמת גן.

שלום רב, הגם שאנו נמנעים מפרסום מעל גבי פורום זה, ובשל ייחודיותו של הטיפול המדובר, אני מפנה אותך למכון אופק, באבן יהודה, המכשיר מטפלים בגישה זו ועומד איתם בקשר. לדעתי יוכלו לסייע לכם במציאת מטפל DBT באזורכם. מכון אופק - 09-8995541 בהצלחה ליאת

הי ליאת, זו אני גלית, שאני מקווה שאת עוקבת אחרי העדכונים התקופתיים שלי.. אם לשתי בנות, בת 7 ובת 4. לגבי הבכורה בזמנו חשבנו שמתוך התנהגויות שונות שלה יש חשד להפרעת קשב .(היא לא תזזיתית לכן חשבנו על זה בגלל החולמנות, ההתנתקויות, שכחה לעיתים קרובות..)ביקרנו אצל נוירולוג שהתסבב אז כל דיווחי המורה (בכיתה א) ועל דיווחים שלנו וכן על הראיון הקליני. לדבריו "חשש להפרעת קשב קלה, מומלץ טיפול רגשי".. לא הבנו מה זו ההמלצה הזו אבל התייעצנו למה כדאי לפנות. הגננת שמקבלת אותה לצהרון (מכירה אותה מגיל ינקות..) אומרת שלדעתה אחד הדברים אצל הבת זה שהיא מאוד לא משוחררת וכדאי משהו סביב טיפול בתנועה או ריקוד.. הצענו חוגים- כמעט כל חברותה הולכות לחוגים, היא לא מוכנה ואיני רואה צורך להכריח (אני לא מהאמהות שרצות כל יום ברכב לחוגים כאלה ואחרים בעיניי זה בסדר גם לעשות דברים עם ההורים או בינן לבין עצמן או להזמין לברים) מה שכן היא הסכימה למשהו שקשור בחיות, היא אוהבת מאוד בעלי חיים. בררתי ואין חוגים לחיות אלא רק טיפול בבעלי חיים וכעת אני ממתינה לחזרת המטפלת מחושת לידה. בכיתה ב- אחת לכמה ימים המורה מעדכנת כי היא מפטפטת, פריעה לעיתים, מתווכחת, בודקת גבולות, אך עדיין רוב היום עובדת יפה. אנו משוחחים איתה, מבררים, מאוד מחזקים התנהגויותץ טובות שלה בבית (בבית השתפרה פלאים ,ממש יותר בוגרת, קשובה, עוזרת, מבקשת מה שצריכה בצורה פחות תינוקית) אבל אני עדיין שואלת האם לקחת אותה גם למבחן tova? אינני מקצועית בתחום הזה ואשמח לעצתך. בעלי אגב אינו מוטרד מזה אלא מבקש לתת זמן להסתגלותה. נוסף על כך, אני בעלת תואר שני ומבחינה מקצועית מאוד רוצה ללמוד עוד תואר ואף בכיוון המחקרי מה שידרוש המון זמן ממני - איך אפשר לממש את מאוויי ויחד עם זאת להמשיך להתפנות באופן מיטבי לשתי בנותיי?אשמח להתייחסותך

שלום גלית, עם כל הכבוד לטיפולים רגשיים, עם בעלי חיים או בלעדיהם, חשוב שנהיה מגובשים אשר לסיבת הפניה, לציפיות מהטיפול, ולמידת ההתאמה בין הטיפול לבין הבעיה שעוררה מלכתחילה את הצורך בו. מבחן tova ואחיו החדשניים יותר, נועדו לבחון את התפקוד של הילד עם ובלי ריטלין, כדי לעמוד על תרומתה הפוטנציאלית של התרופה לתפקודו האקדמי. "משהו סביב תנועה או ריקוד", ממש כמו ליטוף חיות, אינו נותן מענה לבעיית קשב וריכוז - אם קיימת. לכן, לפני שחושבים על כיוון טיפולי, רצוי לחדד את האבחנה באמצעות אבחון מסודר (ולא רק בדיקה קלינית). גם טיפול רגשי, שרלוונטי מאד במקרים של הפרעת קשב, אמור להינתן ע"י אנשי מקצוע מיומנים, שיודעים לכוון אל הקשיים המאד ייחודיים של הילדים הללו. "משהו כמו תנועה או ריקוד" עלול להתברר כבזבוז זמן יקר, בבחינת "ללכת בלי ולהרגיש עם". מעודדת אותך לפנות לאבחון מסודר, ולהסתמך על המלצותיו של המאבחן. לגבי שאלתך השניה, אוכל לומר שבעיני *תנאי* מקדים להיענות הורית טובה הוא מימוש הפוטנציאל האישי של ההורה ושמירה על רווחתו כאדם. אין לי ספק, שברוב הגדול של המקרים, אפשר לשלב בין הורות לבין קריירה אקדמית, ואני מעודדת אותך למצוא את הנוסחה שתתאים לכם. הייתי שם, ואני יכולה להעיד שזה אפשרי ומהנה, למרות נוכחותם הבלתי נמנעת של רגשות אשמה, פה ושם. בהצלחה! ליאת

שלום, במשך חודש מרץ-מאי עברתי חרדה ממש אוימה ממקרה מסוים שקרה לי...אחרי שהחרדה חלפה (או שעדיין לא) היו לי תחושות סחרחור ממש קלות שעם הזמן חלפו וקטנו אך עדיין קיימים במיוחד שאני עושה תנועות חדות עם הראש או שאני הולך הרבה...והדבר ממש מפריע לי וגם מקשה עליי לעשות ספורט זאת אומרת שאני מרגיש שהתנועות שלי כבדות כמו כן לאחרונה אני חש בחולשת שרירים ברגליים והידיים אולי זה מלחץ\חרדה אין לי מושג...האם עקב חרדה יכול להיות סוג של ורטיגו? אני כבר לא יודע למי לפנות ולמה לעשות... אני ממש חייב עזרה!

שלום, לחרדה יכולים להיות תסמינים שונים, ביניהם גם תחושת סחרחורת, אולם ראשית יש לשלול הסבר גופני למה שאתה מרגיש. מומלץ לשם כך לפנות לרופא משפחה/נוירולוג. במידה וכבר עשית זאת ולא נמצא הסבר גופני, מומלץ מאוד לפנות לטיפול פסיכולוגי בגישה קוגנטיבית התנהגותית (CBT). טיפול קוגנטיבי התנהגותי נמצא כיעיל מאוד לטיפול בתסמינים מסוג זה. בברכה, אמיר

שלום, רק רציתי להגיד שאני מרגיש בדיוק מה שאתה מרגיש, בול מה שתיארת כאן, רק שזה לא בדיוק תחושה של סחרחורת אלא יותר חוסר יציבות. זה דבר שמפריע נורא מפחיד, ומעצבן, גם אני עוד לא מצאתי הסבר לזה, למרות שחיפשתי אצל הרופאים. אתה לא לבד !

היי בני בן שנתיים וחודש , נכנס לגן בגיל שנה ושמונה חודשיים עד אז קיבל יחס של 1:1 . שנה שעברה בגן היו 25 ילדים רובם גדולים ממנו בשנה . השנה הגן הצטמצם לתשעה ילדים ששלושה מהם בגילאים שנה עד שנה ושלוש. שאר הילדים בני גילו , שאלה ראשונה האם המסגרת נשמעת מתאימה או שיש צורך בילדים נוספים ? שאלה שנייה אינני יודעת אם זה מחוסר ניסיון אך נראה כי הוא מעדיף המון פעמיים או רוב הזמן לשחק לבדו הוא כן משחק עם ילדים ומתקשר איתם אך גם שאני לוקחת אותו לגנים ציבורים הוא לא יוזם כל כך משחק עם הילדים . אנו גרים במושב שאין בו המון פעילות לילדים גם הגן שלו לא נמצא במושב . האם צריך לחשוף אותו יותר לילדים בגנים ציבוריים גדולים יותר , אני חוששת שמא ההתפתחות החברתית תפגע לו . יש לציין כי הוא ילד מלא ביטחון ושמחה - תודה רבה רבה רבה

שלום גלית, לשאלתך הראשונה, זה נשמע שבגן יש מספיק ילדים בני גילו איתם הוא יכול לתקשר, הדבר החשוב לא פחות הוא שיש צוות טוב ושבסה"כ הילד ואתם מרוצים מהגן. לשאלתך השנייה, נראה לי שיום מלא בחברת הילדים בגן עונה על הצורך בחברה, לכן אני לא רואה סיבה להגיע לגינה ציבורית מרוחקת כדי שתהיה לו חברה גדולה יותר. אם אתם נהנים מלהגיע לגינה כזו אין בזה כל בעיה. את יכולה לנסות ולסייע לילד ביצירת קשרים, אך חשוב לשים לב שאת עושה זאת בעדינות ומתוך הקשבה לצרכיו. ילדים נבדלים זה מזה בצרכים החברתיים שלהם, זה לא אומר דבר על התפתחות החברתית או על קשיים חברתיים. חשוב לשמור על המינון שבין הלבד ליחד, באופן שמתאים לילד. במילים אחרות, לא לכפות עליו ליצור קשרים אלא לאפשר לו לעשות זאת. בברכה קובי

שלום ותודה על הפורום הנהדר אני רוצה לשתף אתכם בסיטואציה ותאמרו לי אם נהגתי נכון, זאת בעקבות העצות שלכם. היום אחרי הגן ביתי בת ה-4 ביקשה להזמין חברה הביתה ואני הסכמתי, הסתובבנו קצת בחוץ בגינה (ללא החברה) וכעבור זמן מה ביתי החליטה שהיא רוצה ללכת הביתה ולהגיד לחברה לבוא. רק שבמקום לבקש היא דרשה זאת בטון כועס, רגזני וצועק כמה פעמים. לפי עצתכם לא נגררתי לשיחות איתה, אלא התעלמתי לחלוטין וכאשר היא המשיכה שוב ושוב אמרתי רק במשפט אחד שאני מקשיבה כשהיא מדברת בצורה נעימה. היא לא הקשיבה ואף סובבה את הגב והלכה בהפגנתיות גם כאשר קראתי לה. אז אמרתי לה שהחברה לא תוכל לבוא (מתוך מחשבה שזה תוצאה הגיונית לצורת הדיבור שלה) היא החלה לכעוס ולבכות שהיא רוצה שהחברה תבוא. היא בכתה נורא והיה קשה להביא אותה לאוטו, באוטו התחלתי לדבר איתה (אולי זו טעות) שהיא צריכה לדבר יפה ולבקש, היא הייתה רק עסוקה שאני לא מקיימת הבטחות... ושכעת היא מבקשת יפה... בבית היא הבינה שאני לא מתכוונת להתקשר לחברה ופרצה בבכי קורע לב, שוב התעלמתי, אמרתי רק שאני מבינה שהיא עצובה וכועסת וזה בסדר גמור, אני בטוחה שמחר תבקש יפה ותוכל לבוא עם חברה. עזרו לי ... מה עלי לעשות כאשר היא דורשת משהו בטון כל כך לא נעים, כועס וצועק. באופן כללי אציין שהיא ילדה בכורה, מקסימה, עוזרת, מקשיבה, דואגת, רגישה, מבינה, לפעמים לא נעים לי שאני כועסת עליה מרוב שהיא כזאת ילדה מקסימה. הבית שלנו רגוע ונינוח, יש גבולות ברורים והמון אהבה, כבוד וקבלה.

שלום, את מתארת סיטואציה שכיחה מאוד, שכמעט כל הורה נתקל בה ומתלבט כיצד יש להגיב בה. לתפיסתי אין דרך אחת נכונה, לכן אנסה לשתף אותך בכמה קווים כללים שיוכלו לסייע לך בהתמודדות. אני לא פוסל שימוש בענישה, אך חשוב לזכור שהעונש הוא אמצעי להשגת מטרה. במקרה שלך, המטרה הייתה להעביר מסר לבתך שהיא אינה יכולה לפנות באופן בוטה ורגזני, ושכך היא לא תשיג את מבוקשה. אני מסכים עם המסר, אך חושב שכאשר היא פונה אליך כך את יכולה להגיב באופן שנותן פתח להתנהגות אחרת. כלומר, לומר לה שאת לא מוכנה להקשיב כשהיא פונה אליך כך, שאת יודעת שהיא מסוגלת לפנות בדרכים אחרות, ושאם היא רוצה שתקשיבי לה עליה לפנות בדרך נעימה וכד'. לא בהכרח בנוסח הזה, אך הכיוון הוא שהיא תבין שיש לה אפשרות אחרת ושאת מאמינה שהיא מסוגלת להכיל את רגשותיה ולפנות בדרך השנייה. באופן דומה, הרבה עימותים שיש בין הורה לילד יכולים להיפתר על ידי הצגת אפשרויות מצומצמות לילד, מתן אפשרויות לבתך מהווה כמו מסגרת דיון הממקדת אותה ומסייעת לה להתמודד עם התסכול. נקודה נוספת וחשובה היא להשתדל ולהימנע מלהיכנס רגשית לתוך ה"מאבק" שמתנהל מולה. נסי לשמור על קור רוח, מתוך הבנה שבתך עדיין לומדת להתמודד עם רגשותיה ואת כללי השיח בין בני אדם. בהצלחה קובי

הי, בדחיפות אני זקוקה להמלצה על פסיכולוגית לילדים אזור רמת גן,גבעתיים ותל אביב הקרובה אליהן. אבקש תשובה בדחיפות תודה רבה!

שלום גליה, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בברכה קובי

שלום , אני מחפשת פסיכולוג לילד שלי בן 10 באזיר יקנעם, טבעון, חיפה. תודה

שלום ילנה, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בברכה קובי

הי אשמח לתשובה בנוגע לשאלתי על הוספת השם לבני בן החמש תודה

ראי את תגובותי האחרות באותו נושא.

ליאת שלום, בני בן 10 חודשים, ומאז שאני זוכרת תמיד כשאני לא מרשה לו משהו (כמו לטפס על השולחן), בין עם באסרטיביות ובין אם בכעס, זה רק גורם לו לצחוק ולעשות את שוב בהתרסה. היום הוא קרא לי פעמיים רק כדי שאבוא לראות שהוא טיפס על מקום שאסור לו. האם זה נורמלי? יש לו אח גדול עם ODD ואני לא זוכרת שבגיל הזה כבר שם עלי פס :-( האם סביר שגם הקטן יהיה בעל אופי מרדני בעתיד או שזו רק בדיקת גבולות אופיינית לגיל?

שלום אורית, ההתנהגות שלת מתארת היא טבעית ומתאימה לגילו של בנך. אין בהתנהגות זו כדי לבשר על הפרעה כזו או אחרת, אלא על התפתחות רגשית תקינה. למרד והסירוב יש תפקיד חשוב בהבנת הנפרדות של בנך, שהוא אדם נפרד השולט ברצונותיו ובגופו. לכן אני מציע, להמשיך ולהגיב באסרטיביות אך להשתדל ולהימנע מכעס. תחשבי שעבור בנך זה כמו משחק, אני עולה על השולחן ואמא מגיבה, ממש כמו שאני מוחא כפיים ואמא מחייכת. אני מבין שהתנהגותו יכולה להתפרש כהתרסה, אך התרסה דורשת יכולות מנטליות שעדיין לא רכש. כשהוא עושה זאת, אני מציע להרחיק אותו ממקום האירוע כדי שיבין שהתנהגות זו אינה מקובלת עליך, עם מינימום כעסים ורגשות, הסבר מילולי קצר והרחקה פיזית. עיסוק מוגבר ורגשי בהתנהגויות שליליות או לא רצויות לרוב מגביר את תדירותן ומקשה על הכחדתן. בהצלחה קובי

שלום רב, בני בן כמעט 4 לאחרונה התחיל לספר סיפורים מפחידים מאד (הוא תמיד אהב להמציא סיפורים). זה בדרך כלל הולך ככה: "אמא, את רוצה שאספר לך סיפור? - כן - את רוצה לשמוע סיפור על אריה שאכל מכוניות?... על תנין שנחתך בסכין?" וכדומה... כמו כן, גם אם סיפור מתחיל בטוב, כמעט תמיד מופיע מישהו שטרף מישהו, הרביץ למישהו (ואז הגיע זאב והרביץ ל...) אני יכולה להגיד שהוא ילד מאד חכם (אנחנו קוראים לו הרבה ספרים שאולי עדיין לא לגילו כמו אגדות אחים גרים, אנדרסון...), בדרך כלל יש לו דמיון מדהים, השנה הוא התחיל גן חדש, בסך הכל הכל נראה רגיל. האם יש סיבה לדאגה? או פשוט לזרום איתו? לפעמים אני שואלת אותו למה בסיפורים שלך תמיד יש אלימות, אך הוא לא עונה. אודה להתייחסות כי חבל לפספס משהו, לנה

שלום לנה, התופעה שאת מתארת היא טבעית והולמת את גילו של בנך. בעצם בסיפורים כאלו הוא מנסה לעשות עיבוד לתכנים רגשיים פנימיים וחיצוניים אליהם הוא נחשף. עיבוד של רגשות שונים כמו פחד, אגרסיות וכד'. ככלל, חשוב להתאים את הסיפורים שהוא נחשף אליהם לגילו והתפתחותו המנטלית. בנוסף, אני מציע לא לשאול אותו באופן ישיר על התכנים המופעים בסיפוריו, אלא לנסות ולשחק עם הסיפור לכל מיני כיוונים שונים ומגוונים. להוסיף סוף אחר לסיפור, להחליף את הדמויות וכד'. בברכה קובי

, בני בן 6 חברותי מאוד,,ילד שמח מאוד ועל פניו נראה שהכל בסדר. הבעיה היא שכל לילה באופן קבוע הוא קם באמצע הלילה וקורא לי לישון איתו,הוא חולם באופן קבוע על חלומות בו רודפים אחריו ומנסים לפגוע בו. הדמויות שרודפות אותו הם דמויות מסרטים מצוירים אותם הוא מכיר כ "רעים" מאותה הסדרה. לפעמים הוא יושן יחד עם אחותו בת ה 9 באותה המיטה אבל גם אז הוא קם... אבל לא נראה שהוא בעצמו מייחס לזה חשיבות במהלך היום היות ועושה רושם כי הוא התרגל לעניין למרות ההסברים שלנו מולו שזה רק חלומות.. הילד נורא אוהב טלויזיה ומשחקי מחשב ,האם עליי להפסיק לו את השימוש במדיה הנ"ל ? איך ניגשים לבעיה שכזו ? תודה מראש נתי.

שלום נתי, סיוטי הלילה הנם תופעה נפוצה בגילו של בנך. סיוט הלילה, כמו יתר החלומות, מאפשרים לילד לבצע עיבוד רגשי של מחשבות שליליות או מפחידות. לרוב, תוכן הסיוט קשור לתכנים שהוא נחשף אליהם: סיפורים שהקריאו לו, סדרת טלוויזיה או הצגה שראה, מקרים שאירעו וכד'. כשהילד מתעורר מתוך סיוט באמצע הלילה (לרוב זה קורה בחלק השני של הלילה), חשוב להרגיע אותו, לחבק אותו אך מוטב שלא להישאר זמן רב ליד מיטתו ולא לאפשר לו לישון עם אחרים. חיזוקים או רווחים משניים כאלו עלולים להעמיק את התופעה ולהאריך את משכה. חשוב שהילד יחוש ביטחון, שיש מישהו לצידו אך לצד זה חשוב שהילד יפתח מנגנונים להרגעה עצמית. בנוסף, אני מציע לדבר על תכני החלומות בבוקר ולסייע לילד לעבד אותם. כך למשל אפשר קצת לשחק עם זה, לשנות את התסריט, לצייר את זה וכד'. בהתאם לתוכן החלום אפשר לתת לילד צעצוע בעזרתו יוכל "להגן על עצמו", כך למשל, אם הילד חולם על מפלצת שרודפת אחריו אפשר לתת לו לבחור צעצוע בעזרתו יוכל להתגונן. באשר לשאלה על סדרות הטלוויזיה, אני מציע להימנע מצפייה או משחק במחשב בסמוך לזמן השינה. ביחד עם הילד אני מציע לנסות לברור את התוכניות הפחות מפחידות ואלימות, כך הוא יוכל ללמוד לנהל את פחדיו מתוך הבנת הגורמים לפחד. באופן דומה, חשוב לשים לב למידת האלימות והתכנים המופעים במשחקי המחשב, לבחון האם הם מותאמים לגילו והאם הם לא בוטים מידי. יש הרבה משחקים שאינם כוללים חשיפה לתכנים אלימים/מפחידים שכדאי לחשוף אותו אליהם כאלטרנטיבה. בברכה, קובי

שלום, יש לנו שני בנים מקסימים ופיקחים - בני 7 ו- 3.5. אני נמצאת בהריון שלישי עם תאומים בנים, בחודש שמיני. לצערנו אנחנו נעבור הפחתה של אחד העוברים בשבוע הבא, בגלל מום שאותר לאחרונה. בכל התהליך המאוד מאוד קשה הזה, מה שהכי מטריד אותי זה הבן הבכור. הוא ילד מאוד פיקח וסקרן ולא מוותר עד שהוא מבין הכל עד הסוף. לאחרונה הוא מוטרד מאוד מנושא המוות ובריאות באופן כללי. הוא נעשה קצת היפוכונדר - חובש בצורה מוגזמת עקיצות יתוש, מתלונן על כאבי בטן שנעלמים כלא היו ברגע שמגיע הקינוח, מתלונן על כאבים ב"לב" ועוד ועוד. הוא מתעורר המון בלילות מחלומות מפחידים על מחלות ואמר לנו לאחרונה שהוא לא רוצה לגדול, כדי זה אומר שהוא מתקרב למוות. כמובן שהיה טיזר לכל האירוע הזה - איזו מורה טיפשה שסיפרה לילדים על אמא של ילד שמתה מדום לב והילד מצא אותה באמבטיה ואם הם ימשיכו להרעיש - גם היא תמות. לא שיא האינטיליגנציה. לאורך כל התקופה הזאת אנחנו הקפדנו לא לדבר לפניו על נושאי בריאות ובפרט על הבעיה בהריון. אנחנו מקפידים להגיד לו שרק אנשים מאוד מאוד זקנים או מאוד מאוד חולים מתים. והוא ילד צעיר ובריא. השאלה המתבקשת: איך לספר לו על ההפחתה. איך לענות לו על השאלות, שלא ייפסקו עד שהוא יבין הכל עד הסוף. ואם כבר - איך אומרים את זה גם לצעיר שלנו שהוא בן 3.5, שמבין הכל ומדבר שוטף. תודה מראש!

שלום רותם, כלל האצבע לבשורה שכזו הוא להתאים את רמת ועומק ההסבר לגיל הילד ולמצבו הרגשי. במקרה שלכם, לקטן יותר הייתי ממקד את ההסבר במה שיהיה ולא במה שאבד. לגדול יותר אפשר להסביר שלפעמים העובר לא מתפתח לתינוק בריא וכך קרה במקרה שלכם. אין צורך להיכנס לפרטים על מום, הפחתה וכד'. החלק המרכזי והחשוב יותר הוא לא לפחד מכך ולא לשדר לו שהוא מקבל בשורה קשה ומפחידה. אפשר לשתף אותו באכזבה שלכם אך לנסות ולמקד אותו בכך שיהיה לכם תינוק חדש ובריא. באשר לחרדה הקשורה במוות או במחלות, אני חושב שבסה"כ את פועלת נכון. זה לא פשוט לקבל את עובדות החיים, בטח לא כשמדובר במוות שהוא מושג מופשט לא ברור ומאיים. ההימנעות מלעסוק בנושא עלולה לתת תוקף לעד כמה הנושא קשה ומפחיד. לכן אני מאמין שדווקא עיסוק בנושא מחלות, פציעות וכד' בפרופורציה וברמת חשיפה מותאמת יכול דווקא להפחית מרמות החרדה. בדומה, גם כן חשובה מאוד העמדה הרגשית של ההורים, אם תשדרו לילד ביטחון ופתיחות ותסבירו כפי שכבר עשיתם, שזה יהיה בעוד המון שנים וכד', אני מאמין שהילד ירגע והעיסוק בזה ילך ויפחת. בהצלחה בלידה קובי

שלום רב אני לא יודעת אם זה מתאים לפורום ואם את פסיכולוגית גם שמבינה בתינוקות אבל אנסה בכל זאת ברשותך . ביתי התחילה שלישי שעבר במשפחתון . היא בת חצי שנה .הייתה בהסתגלות עד חמישי ומאתמול הייתה יום מלא . ז"א שהייתה כמה ימים שם .בימים אילו גיליתי שהגישה של בעלי המשפחתון לבכי של תינוקות הוא לא כמו שלי . הם מנסים מהר מאד להכניסה לסדר יום וזה חינוך נוקשה לטעמי . לדוגמא התעוררה בבכי מהשינה ואפילו לא הרימו איתה אלא במיטה ניסו תוך כדי בכי ועיטוף ומוצץ להרדימה שוב .(שוב כדי להתאים לשינת הצהריים של אחת עד שלוש ) אז אני שוקלת להעביר אותה למשפחתון שהיום אני הולכת לבדוק . השאלה היא -זה לא בלאגן נפשי לקטנה ? עד שהתרגלה אליהם אחרי שכבר לא איתי כל היום שוב לשגע אותה עם מטפלים אחרים ? או להשאיר במקום שיתן לה לבכות הרבה מעבר למה שצריך לטעמי ולטעם הרבה אנשי מקצוע ? אני יודעת שחושבים שהם לא מבינים כלום (יש שחושבים) אבל אני בטוחה שכן .ואני לא יודעת מה יותר גרוע .להשאיר שם שאומנם יש דברים שאני לא אוהבת בגישה ופחות מתרגשים מבכי ממני אבל לפחות אומרים את האמת או להעביר ולעשות בלבול לילדה ואז לקחת סיכון שיעשו אותו דבר רק אולי לא יספרו את האמת . היתרון בשני הוא שהם 5-6 ילדים (כרגע 2 ויצטרפו עוד בינואר) ויותר בייבי סיטר כזה לעומת 10 אצלנו שכנראה גורם גם ליותר בכיות והרצון העז לסדר יום . לא יודעת מה לעשות ...אני יודעת שתוך שבוע בצורה כזאת כבר "הכל יהיה בסדר" כי היא תתאים לסדר יום אבל השאלה איזה מחיר שילמנו בשביל זה ואם היא תזכור משהו מזה .אולי זה יגרום לה לחוסר בטחון או חוסר אמון -כי תמיד אני קוראת שהשנה הראשונה לחיים היא קריטית לנושא הזה. אשמח לדעתך

שלום דינה, את נוגעת כאן בשאלות נורא קשות ומרכבות, שאני לא בטוח שיש להן תשובה אחת נכונה. יש הרבה מחקרים שבוחנים את השפעת חוויות הילדות המוקדמת על הבגרות, אבל אני חייב לומר שכמו כל תוצאות מחקר הן נתונות לפרשות על פי התיאוריה או תפיסת העולם שבה החוקר מחזיק. אני מציין זאת כדאי להדגיש שתשובתי מורכבת מהידע שיש לי, מתפיסת העולם שלי ומהאופן בו אני מפרש את הממצאים השונים. מכיוון שכך, אני חושב שהדבר המרכזי והחשוב ביותר הוא שאת תהיי שלמה עם המקום בו את משאירה את בתך הצעירה. בעולם אידיאלי אני חושב שבגיל צעיר כל כך אין אין תחליף לטיפול האימהי שלך, אך מכיוון שיש מציאות המכתיבה לנו תנאים לא אידיאלים, הדבר החשוב ביותר הוא התחושות שלך. אני לא חושב שאת צריכה לחשוש מהשינוי, אם יש מקום שנראה לך הולם יותר או מתאים יותר לאופן בו את חושבת שיש להתייחס לבתך אל תהססי מלהעביר אותה אליו. חלק חשוב בחוויה של בתך את המקום בו היא תהייה הוא המבט והתחושות שלך בזמן כלפי המקום. תינוקות בגילה של בתך מושפעים מאוד מהתשדורות הלא מילוליות של ההורים, אם את תחושי שאת משאירה אותה במקום טוב ובטוח היא תחוש בזה גם וזה יסייע לה בשהותה שם. אני מבין עד כמה זה לא פשוט להשאיר תינוקת קטנה כל כך ומאחל לך שתגיע להחלטה איתה את שלמה. בהצלחה קובי

אני כבר לא מוצא את עצמי.. אני מאז שאני קטן מרגיש כאישה וכבר מרגיש חסר אונים.. אני אהבתי ורציתי לשחק בברביות וללבוש נעלי עקב ולהתלבש כאישה ולהתאפר ולהתנהג כמו אישה.. ואפילו שהייתי קטן הייתי לוקח את העקבים של אחותי והולך אתם בבית.. כל כך קשה לי ואני לא יודע מה לעשות, נמאס לי להסתיר אני כל כך סובל..ויש לי אפילו חלומות בתור אישה.. אני לא יודע מאפו להתחיל או למי לפנות אני מת לעבור את השינוי הזה ולחיות כמו כל בת רגילה ונורמלית.. אני גם לא יכול לממן פסיכולוג שעולה יותר מ-200 שח לפגישה כי אני רק בן 16, וההורים בכלל לא מודעים למצב הזה כי הם לא סובלים הומואים בדם / או בכלל אחרים כמוני.. ומאחלים לכל מי שכזה שימות / ישרף.. ואני מתוסכל, מדוכא, מיואש..ואני באמת לא יודע מה לעשות בחיים לא הרגשתי ככה מיואש ומתוסכל .. שאין באפשרותי לעשות שום דבר.. אני חייב עזרה / עצה / הפנייה .. כל דבר אפשרי בבקשה

שלום, להיות שונה, להיות אחר, לצאת נגד המוסכמות החברתיות, נגד הנורמות המשפחתיות זה מאוד מאוד קשה. זה מקום בודד מלא במאבקים פנימיים ובתחושות לא פשוטות. אני חושב שמעבר להכל הדבר הקשה ביותר הוא לעבור את זה לבד. לא משנה מה תחליט בסופו של דבר, הדבר החשוב ביותר הוא הדרך, התהליך והתחושה שאתה הולך הכי קרוב לאני האמיתי שלך שאתה יכול. אני חייב להודות שאני לא מאוד מתמצא בתחום הזה, אבל שמעתי המון דברים טובים על מרכז הנוער הגאה. שם יש הרבה אפשרויות עזרה פרטנית וקבוצתית דוגמת: http://gaycenter.org.il/%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%A6%D7%AA-%D7%AA%D7%9E%D7%99%D7%9B%D7%94-%D7%9C%D7%9E%D7%AA%D7%91%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%A8-%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%A1%D7%92%D7%A0%D7%93%D7%A8/ תחפש חומר ברשת, אתה תמצא שם לא מעט חומר הנוגע בחוויה שלך. והעיקר, אל תלך לבד בדרך הזו. בהצלחה קובי

היי..רציתי לשאול אותך עוד משהו קטן לגבי הוספת שם-האם גיל 5 זהו גיל שאפשרי לספר לילד...או שבעצם להמתין? האם זה יוצר איזה שהוא נזק מבחינה פסיכולוגית?תודה מראש

לאמא שלום, כפי שעניתי לך בעבר, הוספה או שינוי שם לילד אינו ענין של מה בכך . להערכתי אין משמעות אם תשני את השם עכשיו או בעוד שנתיים. אלא אם את דוחה את ההחלטה על השינוי לגיל שבו גם בנך יוכל להביע את דעתו ויהיה שותף לקבלת ההחלטה. בהצלחה

יש לי בת בכורה בת חמש וחריה קטנה בת שנה ועשר. הגדולה עלתה לגן חובה ומאד חשוב לי שתקום ותתלבש לבד ותתארגן לבד. בבוקר אני מעירה אותה בשעה שבע ועד שבע וחצי היא לא קמה מהמיטה ואחר כך נוצר לחץ.מאז תחילת הגן הנהגתי "שיטה" חדשה: בשבע וחצי אני מודיעה שיש עוד חמש דקות ולאחר מכן אני מתחילה בספירה עד 10 ובתום 10 יורדים לרכב , כל אחד לפי מצבו. בתחלה היא היתה מזדרזת אך לאחר מכן זה כבר לא עבר וכבר פעמיים היא ירדה עם נעליים ביד ובלי ציחצוח שיניים. דבר זה גרר בכיות כמובן ועוד לחץ. השאלה היא האם דרך זו נכונה ועלי להמשיך? מה עלי לעשות כדי לגרום לקום ולתארגן לאחר שמעירים אותה? בעלי אומר שאנחנו צריכים להלביש אותה ולעזור לה להתארגן ולא להלחיץ אותה-האם הוא צודק וזו דרך נכונה יותר? תודה

שרית שלום, ממה שספרת נראה שבתך היא ילדה שבבוקר מתארגנת באיטיות וזמן התגובה שלה ארוך. כדאי שתעירי אותה מספיק זמן ( חצי שעה- שעה ) לפני היציאה ממהבית כדי שישאר לה די זמן כדי לבצע את כל מטלות ההתארגנות של הבוקר. רצוי לסגל לבחור בגדים בערב או להכין את התיק לגן בערב ובכך להקל במשהו על משימות הבוקר. אם את רואה שבכל זאת היא מתקשה להתארגן תעזרי לה להתלבש ובכך תפחיתי את הלחץ של שתיכן. חשוב שתזכרי להחמיא לה כשהיא מתאמצת או עומדת במטלות אלו. בהצלחה

שלום רב, בני בן ה-14 בשנה וחצי האחרונות ממעט להזמין חברים הביתה/להיפגש עם חברים. נראה שהוא מקובל חברתית מכיוון שהוא מוזמן כשהחברים שלו מידי פעם יוצאים לפיצה, סרט, לונה פארק, סתם מפגש הבעיה שזה קורה בתדירות לא גבוהה, לעיתים ישנם ימים רבים שהוא לא נפגש עם חברים בכלל מעבר לבית ספר. כשאני שואלת אותו למה אתה לא מזמין חבר או הולך לחבר? הוא מתחמק ולפעמים עושה לי טובה והולך לחבר... הוא מעדיף לשחק במחשב או לראות טלויזיה, הוא טוען שכל החברים שלו במחשב והוא מעדיף לשחק בבית מאשר ללכת לחבר ולראות אותו משחק במחשב... הוא תלמיד מצוין,נראה טוב, מקסים (באמת לא כי הוא הבן שלי) לא חסר לו כלום, הבית שלנו מטופח נעים ויפה תמיד מלא בחברים של הבנות שלי אחת בת 17 ואחת בת 9 אני פשוט לא מבינה מה קורה איתו בעבר זה לא היה כך... אין לו חבר אחד שאפשר לומר שהוא חבר טוב שלו, יש לו כמה חברים שהם איתו מכתה ג והם נפגשים לעיתים. מה לעשות? אני מאוד מודאגת

שלום רונית, נערים (כמו גם אנשים מבוגרים) נבדלים ברמת הצורך שלהם בקשרים חברתיים ובאופן בו הם מנהלים את הקשרים שלהם. באשר ליחסים או חברים "וריטואלים", ישנן דעות שונות באשר לטיבם, משמעותם והשפעתם על בני הנוער (בנושא זה יש המון חומר מעניין ברשת). בכל מקרה, אי אפשר להתכחש לעובדה שיחסים שכאלו תופסים מקום הולך וגדל במרקם היחסים החברתיים של בני הנוער היום. ככל אני לא רואה בזה בעיה מיוחדת המצריכה התערבות. אני כן מאמין שבסופו של דבר אין תחליף לקשר ממשי מלא ולחברות קרובה, אך אני יוצא מנקודת הנחה שלא כל אדם זקוק לזה. במקרה שלכם, אני חושב שזה טוב לעודד את הילד לקיים קשרים פנים אל פנים, אך לצד זה אני מציע להכיר, גם בפניו, בערך של דרכי התקשורת האחרים בהם הוא עושה שימוש. מתן הלגיטימציה יוכל להסיר את ענן הביקורת המרומזת ולהעניק תחושה של קבלה ואמון ביכולותיו. לצד זה, אם את מרגישה שתהליך זה הוא חלק מתהליך גדול יותר של הסתגרות וצמצום, נסיגה בתפקוד ודכדוך, אז המצב מצריך הסתכלות שונה ומחשבה על גורמים אפשריים לכך. בינתיים אני מציע להמשיך ולעקוב, לנסות ולכוון אותו מתוך רגישות למה שבאמת מתאים לאישיותו. קובי

יש לנו ילד בן16 וחצי.הוא חוזר כמעט כל יום ב2 בלילה ואז מתקשה לקום ב6 וחצי לבית ספר.(זמן ההשכמה כי הבית ספר מרוחק).הוא לא מקשיב לנו שאנו מבקשים שיחזור ב11 בלילה לכל המאוחר ואומר שיעשה מה שהוא רוצה.חשבנו להגיד לו ואף אמרנו שאם עוד פעם יחזור מעבר ל11 הוא יכול לארוז חפציו ולגוראצל חבר והדלת בבית תהיה נעולה מעבר לשעה 11.הוא מצידו אמר שאין לו בעיה עם זה.אם אכן יקרה מצב כזה השליטה שלנו עליו תדרדר והוא ידרדר בלימודים ללא בית חם לידו.מה עושים?

שלום שולה, הדאגה שלך מוצקת מאוד, גם מכך שהוא הולך לישון מאוחר על כל ההשלכות התפקודיות של זה וגם מכך שהוא מסתובב מחוץ לבית בשעות מאוחרות מאוד. אני מבין שהאיום על "סילוקו" מהבית נובע מהבנה מוצדקת שלכם שהנער זקוק לגבולות, אך תוהה האם לפני ששולפים איום כזה כבד (שלא בטוח שתצליחו לעמוד בו) לא כדאי לשקול דרכים אחרות המשלבות הצבת גבול לצד שיח פתוח ובוגר עם הנער. לכן, חשוב להסתכל על התמונה המלאה, על רמת התפקוד של הנער בבית הספר ומחוצה לו, על הקשר שלכם איתו מעבר לסוגיה הזו, על סוג החברים איתם הוא נוהג להסתובב וכד'. אני מציע לערוך איתו שיחה פתוחה להביע את הדאגות שלכם ולהסביר לו כי הנוהג הזה אינו מקובל עליכם. אני לא פוסל סנקציות במידת הצורך אך חשוב שהן יהיו כאלו שאתם מסוגלים לעמוד בהם ושהוא יבין את הסיבות לסנקציות, דברים כמו החרמת טלפון נייד, ביטול דמי כיס, ביטול שעורי נהיגה וכד'. נסו לתת לו תחושה שאתם מקשיבים לו ומתייחסים אליו כאל בוגר שמסוגל להבין את הרעיון שעומד מאחורי הדרישות שלכם. העונש אינו המטרה אלא האמצעי והדרך להבהרת הנחישות שלכם וחשיבות הנושא. בכל מקרה, גם אם זו הסוגיה היחידה שאתם מתמודדים בה מולו וגם אם סוגיה זו היא חלק מהקשיים שונים שאתם חווים בהתנהלות מולו אני ממליץ לכם לפנות להדרכת הורים או אפילו לשיחה עם יועצת בי"ס כדי לקבל כלים נכונים להתנהלות המתאמים לאופי הנער ולאופי היחסים שלכם איתו. קובי

הבן שלי בן 3 וחודש, ויזמנו גמילה מחיתולים לפני כ4 חודשים בשל ההשתלבות המתקרבת בגן עיריה. חודשיים לפני שהתחלנו את הגמילה נולדה אחותו הקטנה. אפשר לומר שמפיפי הוא גמול (למרות שלפעמים יש תאונות ובדרך כלל הוא לא אומר שיש לו ואנחנו לוקחים אותו), אבל הוא ממש חרד מנושא הקקי. חודשים אנחנו יושבים איתו על האסלה, מספרים סיפורים, מבטיחים ונותנים מתנות, והוא יכול לשבת שעות (אנחנו מכריחים אותו) אבל בהזדמנות הראשונה יעשה על הרצפה. כששואלים אותו הוא אומר שהוא מפחד מהקקי ואין לנו מושג איך להרגיע אותו. אין לו פחד מהאסלה כי הוא עומד ועושה פיפי, אבל בכל החודשים האלה מעולם לא עשה קקי באסלה ובגן מתלוננים ותיכף יתחילו להקפיץ אותנו. אמרו לנו להתייעץ עם רופא גסטרו בנוגע לשליטה בסוגרים אבל אני לא חושבת שזו הבעיה כי הוא מסוגל להתאפק שעות. לאחרונה כשהוא מוצא רגע שאף אחד לא נמצא הוא עושה על עצמו קקי ומשחק איתו עם הידיים ומורח בכל מקום.... הוא לא מבין ולא מסביר למה. זה שילוב של דרישה לתשומת לב בגלל התינוקת, גן עיריה וגמילה שלא ביוזמתו. השאלה מה עושים??? אנחנו ממש נואשים....

שלום אורית, ההחלטה על מועד הגמילה חייבת להיעשות בהתאמה עם בשלותו הרגשית של הילד, ורצוי לעשותה כאשר קיימת פניות וסבלנות לתהליך. לתחושתי, התחלתם בתהליך בעיתוי בעייתי, חודשיים לאחר לידת אחותו (תקופה רגישה מאד בחייו של פעוט), ותחת אילוץ של כניסה לגן חדש, המלחיצה אתכם מאד. סביר להניח שחצי שנה קודם לכן, התהליך היה יכול להיות פשוט בהרבה. אך את הנעשה אין להשיב, וכרגע חשוב לעזור לכם ולו לצאת מהסבך. לתפיסתי (את לא חייבת לקבל זאת, אך זאת דעתי) התהליך כבר "התקלקל", ומוטב להתחיל מחדש, בלי לחזור על הטעויות. כך, למשל, אין (!!!) להושיב ילד שעות על הסיר בכוח. חשוב להציג לו את התביעה (את הקקי עושים בסיר או באסלה) ולומר באותה הזדמנות שלא נורא אם יברח לו במכנסיים. כאשר זה קורה, יש להחליף לו ולנקותו ללא כעס, ולא לאפשר לו לגעת בקקי. חשוב להימנע מביטויים של גועל/דחייה, או מדיבור על הקקי כעל דבר מסריח, דוחה, מלוכלך או מגעיל. זה תוצר מגופו וחשוב להתייחס אליו עניינית ("את הקקי עושים באסלה, ומשם הוא נוסע אל הביוב או הים, כמו בסיפור על נפתלי"). במקביל, אפשר לתת לו להתעסק בחומרים מעדנים, כמו צבעי אצבעות, חימר או פלסטלינה. נסו להתעלם ככל יכולתכם מהלחץ של הגננות. הסבירו שאתם בעיצומו של התהליך, ואפשרו לילד שלכם תהליך ידידותי ככל האפשר. הלחץ שלכם "מדבק", ומשפיע גם עליו. ככל שתהיו רגועים וסבלניים, כך התהליך יהיה קצר וחיובי יותר. אם אתם ממשיכים להסתבך, פנו לעזרתו של פסיכולוג ילדים מנוסה כדי לקבל כלים יעילים המותאמים לנסיבות. בהצלחה ליאת

שלום ליאת(: אני בת 16 וחצי, ואני לא ממש יודעת אם זה המקום הנכון לפנות אליו אבל אני מקווה שכן.. אני מרגישה שאני מבזבזת את החיים שלי על דכאונות, ואני לא מצליחה לצאת מזה.. שלחו אותי כבר מלפני שנתיים בערך לפסיכולוגית בעקבות פגיעה עצמית. אבל אני לא מסוגלת להפתח למבוגרים, אני פשוט לא מצליחה ואני לא אצליח.. אז אני פשוט מחייכת מול הפסיכולןגית ומראה לה שהכל טוב, גם אם אני לא רוצה.. ואני לא שולטת בזה בכלל. אני מרגישה שאני רוצה למות ולסיים עם הכל, אבל אני בחיים לא באמת יעשה את זה, אני מפחדת מדי.. אבל אני פשוט לא יודעת איך להתמודד יותר :/

שלום שיר, דיכאון הוא לא "בזבוז חיים", אלא מצב רגשי קשה מאד, המשפיע על האדם ועל התנהלותו בעולם באופן דרמטי. פגיעה עצמית היא דרך מאד לא יעילה והרסנית להתמודד ולווסת רגשות עוצמתיים. את עצמך מתארת בדברייך את הקושי שלך לתקשר בצורה ישירה את הדיכאון מול הפסיכולוגית (ואולי גם מול ההורים או אנשים אחרים). כאשר את משקיעה את הכוחות ביצירת מופע כוזב, הם חסרים לך בהתמודדות עם הרגשות עצמם. בטיפול פסיכולוגי המותאם לסוג כזה של קושי (למשל טיפול דיאלקטי-התנהגותי DBT), תוכלי ללמוד מיומנויות של וויסות רגשי ועמידות במצוקה, כמו גם אסטרטגיות של קשיבות, שיעזרו לך לעמוד על הקשר בין מצבך הרגשי לבין התנהגויות של פגיעה עצמית. כאשר הקשר הזה יהיה יותר נגיש לך, תוכלי לעבוד על הפחתת ההתנהגויות הללו, ולהחזיר לעצמך איכות חיים. אני באמת מאמינה שלבד, ללא טיפול, זה קשה מדי. אל תוותרי. כשהחיים הופכים קשים מדי, מוטלת עלינו המשימה להפוך אותם לכאלה שראוי לחיותם. זאת עבודה קשה מאד, אך אפשרית. בהצלחה ליאת

שלום, הבן שלי בן 6.5 בכתה א ילד מקסים, בוגר פיסית לאחרונה יש לי הרבה ויכוחים בגלל שהוא גדול פיסית הוא מרשה לעצמו יותר ממה שבאמת מותר לו לדוגמא הוא רוצה ללכת לבד לכול מקום לחצות כביש לבד ואני מסבירה לו שאסור יש חוק שאומר מגיל 9 חוצים כביש ועוד משהוא הוא ילד רגיש מכול דבר שלא מקובל עליו הוא כועס מתעצבן מה עלי לעשות

שלום אוריה, כאשר ילד מרשה לעצמו יותר ממה שבאמת מותר לו, זה בדר"כ לא קשור לממדיו הפיזיים, אלא לרפיון בגבולות שמציבות דמויות הסמכות. אם נתייחס לרגע לחוק האוסר חציית כביש לבד לפני גיל תשע, חשוב להזכיר שהוא מכוון אל ההורים, ולא אל הילדים - שממילא אינם כשירים לקבל החלטות בנושאים כגון אלה. לכן, כאשר הילד שלך מתעצבן או כועס מול דרישות שאינן מקובלות עליו, אין טעם לגייס את החוק, אלא דווקא את סמכותך כהורה. יתכן שהממדים הפיזיים מבלבלים דווקא אתכם, ההורים, ומקשים עליכם לעמוד על שלכם מול תובענותו. כאשר הילד מתעצבן או כועס, אפשר לתקף את רגשותיו ("אני מבינה שאתה כועס, וזה בסדר"), אך לעמוד על שלכם מתוקף מעמדכם כהורים אחראיים וסמכותיים ("...אבל עדיין אינך יכול ללכת לבדך לחבר, גם אם אתה רוצה בכך מאד. זאת החלטתי ולא נוכל לשנותה כרגע"). אם את מרגישה שחסרים לך כלים לעמוד מול מחאות או התקפי זעם, מוטב להיעזר בהדרכת הורים קצרה שתייעל אתכם בתהליך. בהצלחה ליאת

שלום,אני סטודנטית ולומדת פסיכולוגיה,בת38+2.אני מאוד מוטרדת ממה שלמדנו לגבי בני,ואני אסביר.אני מתכוונת לשלב של גיל 5-6 אצל הבנים,כאשר הבן מתחיל להתקרב לאבא שלו (אחרי תסביך אדיפוס) ואז מתחיל השלב של אימוץ הזהות הגברית.אני לצערי לא חושבת שהבן שלי מזדהה עם בעלי כדמות גברית,כי הוא פשוט לא כזה. ההיפך-הילד סופג שאבא לא יודע כלום(זה מה שהוא משדר ואומר לו)ולכן,אני ממש מוטרדת שהבן שלי בן 7 בקרוב,לא יעבור את השלב הפלי בשלום,ובעקבות כך יסבול מפיקסציות שונות. איך ניתן למזער את הנזק??

שלום ריקי, פורום זה מיועד להתייעצות בנושאים הקשורים לפסיכולוגיה רפואית לילדים ומתבגרים. שאלתך מתאימה יותר לפורום פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר. בהצלחה, אמיר

שלום ליאת, אני מודה לך על תשובתך לגבי התמודדות עם תופעות כמו: בריחה ברחוב, לא מוכנה לבצע פעולות שגרתיות כמו התלבשות, מקלחת וכו . למעשה בתי בחודשים האחרונים מורדת לחלוטין כולל סצנות ארוכות של התפרצוחות זעם. בימים האחרונים שיניתי אסטרטגיה והפסקתי לבקש כמה פעמים, להתחנן לשחד, להסביר ולשאול אותה למה היא מתנהגת כך. למעשה בכל מצב של אי ציות, אני לוקחת אותה בלי מילים בתקיפות ומבצעת איתה את הפעולה, לפעמים היא נכנעת ולפעמים נאבקת. בסופו של דבר, יש לי רגשי אשמה איומים ואני לא יודעת אם להמשיך בדרך זו או לפעול באחרת. יש לציין שהמרידה העא גם נגד בעלי . בתודה מראש

שלום אורי, אם תנצלי את הזמן שהתפנה בתבונה, לא תחושי אשמה. אם קודם שיחקתן את משחקי הכבוד ומאבקי הכוח, הרי שעתה את מקצרת את הזמן, מכתיבה את הכללים ופועלת. את מרחב הזמן שהתפנה תוכלי להקדיש לפעילויות משותפות מהנות, כמו קריאת סיפור, משחקי קופסא, צפייה משותפת בטלוויזיה, וכד', תוך שאת מציינת "כמה כיף איתך ככה, אחרי שהתקלחנו צ'יק צ'ק, ונשאר לנו המון זמן לבלות יחד במקום לריב". תוכלי לומר זאת *גם אם* המקלחת או ההתלבשות נעשו בכוח נגד רצונה. כאשר הזמן המשותף שלכן יהיה ברובו בילוי נעים ולא מאבקי כוח, רגשות האשמה שלך ייעלמו ממילא. בהצלחה ליאת

שלום רב. בני בן שנתיים שהיה בבית איתי עד ספטמבר. מתפתח תקין לגילו ומאוד אקטיבי ואוהב לשחק, נסינו גן עם קבוצה גדולה של ילדים שבה הוא הסתגל יפה מאוד אך אך בשל המחלתו שהביא מהגן והאשפוז והעבודה החדשה החדשה שאני מתחילה החלטתי שרצוי שיהיה השנה במסגרת עם קבוצה יותר קטנה :משפחתון. אך הבעיה היחידה שיש במשפחתון שנראה לי מתאים היא שהילדים שם הם לא מאותה קבוצת גיל , 2 תינוקות בני 7 חודשים ופעוטה בת שנה ו 4 . השאלה: האם זה יכול לגרום לעיכוב התפתחותו?

שלום איילה, הרכב המשפחתון נשמע לא מתאים כמסגרת חינוכית לילד בן שנתיים. אישית, אני נוטה להעדיף גן עם צוות מיומן, מוסמך ומפוקח, על פני משפחתונים קטנים ולא מקצועיים. בהצלחה ליאת

הילדה שלי בת 3.5 ילדה מאוד חכמה,חברותית,מדברת ברמה גבוהה,מבינה סך הכל ילדה מאוד טובה. אולם שתי בעיות שבהן אני נתקלת ביום יום כל דבר שהיא מבקשת או רוצה מלווה בבכי או בצעקות. אני מסבירה לה שתמיד אמא מוכנה להקשיב וכי אני שומעת אין צורך לבקש \לדבר בבכי או צעקות. התגובות שלי בדרך כלל הן מתי שהיא רוצה לדבר אני עוצרת ומקשיבה מתוך נקודת הנחה שפעם זה יכול להיות משהוא חשוב שלא ארצה לפספס ופעם זו סתם שטות שגם לזה אני מתיחסת ונותנת כבוד.שהבכי ונמשך ונמשך אני מכניסה אותה לחדר שלה להירגע בחדר הבכי מתגבר משום מה הכניסה לחדר לא עוזרת ולכן אין טעם.מה לעשות? בעיה שניה לאחרונה בלילה שהיא הולכת לישון היא מבקשת שאני לא אלך ויעזוב אותה.הסברתי לה שהורה לא עוזב בבית ילד לבד בבית ויוצא מה גם שלעולם לא עזבתי אותה בערב כלל ממתי שנולדה כך שלא ברורה לי החרדה \חשש אני אעזוב אותה. אני אם יחידנית מבחירה.

שלום סיגל, ילדים מפתחים סגנון דרשני או בכייני לאחר שהם מגלים שבדרך זו הם מצליחים להפעיל את המבוגרים בסביבתם. לפעמים זה קורה דווקא אצל ההורים ה"טובים" (הסבלניים, הדמוקרטיים, ההרמוניים) שמבקשים להיענות בצורה מיטבית לילד, ומתקשים לאכזב או לתסכל אותו. כאשר הוא פונה אלייך בבכי או בצעקות, נסי להקשיב לתוכן ולהתעלם מהטון. השיבי לה עניינית, מבלי ליפול למלכודת, ולפעול בהתאם לשיקול הדעת ההורי (שברוב המקרים אינו מטעה אותנו). אם את מסרבת לה או מאכזבת אותה והיא בוכה או צועקת, עשי כל שביכולתך כדי להתעלם, להתרחק פיזית או מנטלית, ולהישאר ככל האפשר בעניינייך. אישית, אני נגד עונשים, ובמיוחד נגד הרעיון המוזר של לשלוח ילד לחדר שלו להירגע. טוב שגילית בעצמך שזה אינו עוזר (ואף מחריף את התסכול), ולכן בוודאי שאין טעם להמשיך בכך. אני מאמינה שכאשר בתך תלמד שלהתנהגות הבעייתית אין כל אפקט, היא תחדל ממה. נסי לא להיכנס למאבק כוח או כבוד, ואפשרי לה "לרדת מהעץ" ולהירגע, מבלי להכביר מילים או תוכחות. זכרי שמדובר בילדה קטנה, שמגיבה למה שלמדה מהתנסויותיה בעולם, ולא כי היא רוצה לעשות לך דווקא. כאשר היא תחווה אותך כהורה סמכותי, עקבי ואמין, ככזו שאפשר לסמוך עליה, כמציבת גבול רגועה ועניינית, היא תחוש בטוחה יותר, ויפחת הצורך שלה להיצמד אלייך. הבטיחי לה בקצרה, במילים ברורות ש"את כאן, לא הולכת לשום מקום, ואת יכולה לישון בשקט". גם כאן, אני מציעה לא להכביר מילים והסברים על "אימהות", אלא על המשפחה שלכן. אם תקראי קצת בפורום שלנו, ודאי תראי שפחדי לילה ופחדי נטישה הם חלק מחייהם של ילדים בכל סוגי המשפחות. אני מניחה שהפחדים הללו מפעילים אצלך חשש ודאגה יותר מאשר אצל הורים החיים כזוג, וכאן המקום להמליץ לך על הדרכת הורים קצרה, שתחזק אותך ואת בטחונך כאם, ותתן לך כלים יעילים להתמודדויות שלך כהורה יחידני. בהצלחה ליאת

בתי בת 10.5 התחילה לאחרונה לשטוף את הידיים פעמים רבות (אם כי לא באופן קיצוני), בכל פעם שהיא נוגעת או נראה לה שנגעה במשהו שאינו נקי. היא אומרת שזה נובע מחשש מחיידקים, בין השאר מכיוון שבביה"ס דיברו על החשש מפוליו וביקשו להקפיד על היגיינה. אני חוששת שמדובר בהתחלה של הפרעת חרדה, אם כי לא היה מאורע טראומטי ברקע. אולי תחילתו של גיל ההתבגרות? האם בשלב זה צריך לחשוב על טיפול או פשוט להסביר לה שאין צורך בשטיפת ידיים מרובה כל כך? נראה לי שהיא עצמה מוטרדת מהעניין.

שלום חנה, בהחלט יתכן שמדובר בחרדה זמנית שמקורה באירועי הפוליו. יש לא מעט מבוגרים שנכנסו לבהלה דומה, וחשוב - לכן - לנסות להרגיע באמצעות הסברה מרגיעה. הסבירי ששמירה על הגיינה אכן נחוצה (תמיד, לא רק בימים אלה), אך נסי לתת לדברים ממד הגיוני ומציאותי. הסבירי שחיידקים נמצאים בכל מקום, ושרחצה תכופה היא מיותרת. הסבירי על חשיבותו של החיסון, ועל ההגנה שהוא מספק לה ולחבריה. כאשר היא תרגיש שאת עצמך סומכת על מערכת הבריאות שחיסנה את ילדי ישראל, ומשוכנעת שאינה חשופה לסכנה, יהיה בכך כדי להרגיעה. אם תראי שנוספים טכסים כפייתיים אחרים שמפריעים להתנהלות שלה לאורך זמן, יש טעם לפנות לפסיכולוג ילדים קליני ולהתייעץ. בברכה ליאת

שלום רב בני הבכור בן שלוש וחודשיים. ילד מאוד מפותח רגשית. לפני שלושה וחצי חודשים ילדתי את הבן השני. מאז ומעולם לבכור היו תקופות עם התעוררות בלילה או הירדמות בשעה מאוחרת, למרות הצבת הגבולות והעקביות שלנו. לפני הלידה היתה תקופה קשה וניכר היה שהוא במתח. היה עסוק מאוד בלידה הקרבה ביום ובלילה. תמכנו בו והבנו אותו. דווקא לאחר הלידה הרגשנו שהוא נרגע ועברנו שלושה חודשים מצויינים בהם היה נרדם בקלות בערב וישן ברצף כל הלילה. יש לציין שגם בגן הכל היה בסדר, למרות שעבר לקבוצה חדשה עם גננת חדשה (בכוונה השארנו אותו באותו גן ולא העברנו לגן עירייה כדי למזער את השינויים). לפני כשבועיים חל שינויי. בני גמול כבר קרוב לשנה ביום אך בלילה עדיין לא ואנו גם לא לוחצים עליו. הוא ביקש להיגמל ואנו זרמנו איתו. לאחר שני לילות שהבנו שעדיין אינו בשל לכך (אפילו לא מתעורר לאחר שבורח לו) ובהתייעצות העברנו אותו בהסכמתו ובעידוד רב לתחתוני חיתול. יומיים לאחר מכן החלו התעוררויות בלילה שהוא בוכה רץ אלינו ודורש שנשב לידו במיטה כפעמיים בלילה זמן רב עד שנרדם שוב. כמו כן בהקבלה בערבים דורש שנשב לידו או בכניסה לחדר עד שנרדם כיוון שמפחד. במקביל החלו לראשונה בעיות פרידה בבוקר בגן ובכי במהלך היום כאשר מתקשה בהתמודדויות שונות. יש לציין כי לפני כחודש אני חליתי ואף נלקחתי לבית חולים דבר שהעסיק מאוד את בני כיוון שהיה בבית בזמן שפוניתי באמבולנס. דבר נוסף- התינוק הינו תינוק שבוכה הרבה ודורש תשומת לב רבה, מה שמקשה עוד על הבכור. יש לציין כי בני מאוד ורבלי ומסביר כי מפחד. מה עלינו לעשות? האם להמשיך לשבת לידו שעות רבות בלילה? שכן מפחד. או אפילו לתקופה לשים מזרן בחדרו ולישון איתו?

שלום ניצן, את מתארת אוסף נסיבות, שכל אחת מהן לבדה יכולה לגרום לנסיגה זמנית אצל ילד כה קטן. לידת אח, גמילה, הסתגלות לקבוצת ילדים חדשה בגן, מחלה שלך (כולל פינוי דרמטי באמבולנס), ופחדי לילה שלא ברור אם הם גורם העומד בפני עצמו או תוצאה של כל השאר, או שניהם גם יחד. מאחר שמדובר בשבועיים קשים בלבד, אפשר לנסות 'לספוג' את זה ולהמתין, תוך שאתם זמינים ואמפתיים לקושי, מספקים קרבה מנחמת והכלה (גם בלילה - רצוי בחדר שלו, במינימום אינטראקציה). אם המצב נמשך ללא שינוי או מחמיר, מוטב להתייעץ שוב. בברכה ליאת

שלום, אני בן 19, וכבר בערך שנה אני מרגיש תחושה של חוסר יציבות בגוף, זה לא בדיוק סחרחורת. אני מרגיש כאילו הרגליים כבדות ולא יציבות, שהראש עייף ולא ממוקד, כאילו אני הולך בתוך ים ושהאדמה לא יציבה. אני מרגיש כאילו אני יכול ליפול או להתעלף, זו תחושה שמאוד מפריעה לי. בנוסף, גם במשך שנה בערך או קצת פחות אני לוקח ציפרלקס 10 מ"ג. הייתי כמעט בכל בדיקה אפשרית, רופא אף אוזן גרון, רופא סחרחורת, פיזיותרפיה לצאוור (שקצת עזרה, אבל לא פתרה את הבעיה), והכל יצא תקין. השאלה שלי האם זה יכול להגרם ממצב נפשי, ולהמשך זמן כה ממושך של שנה? ואם כן איך זה קורה, ואיך אפשר לטפל בזה שזה יפסיק? אשמח לשמוע את התשובה שלך, תודה רבה רבה !

שלום, ראשית, לא ציינת מדוע אתה נוטל ציפרלקס. התופעות אותן אתה מתאר הופיעו להבנתי בסמיכות זמנים לתחילת נטילת התרופה ולכן כדאי להתייעץ עם הרופא שהתווה את הטיפול. אינני יודע אם ההמלצה לטיפול והמרשם ניתנו על ידי רופא משפחה או פסיכיאטר אך בכל מקרה אני ממליץ לפנות ליעוץ אצל רופא פסיכיאטר לשם הערכה מחודשת של הטיפול התרופתי והתייחסות לתופעות אותן איתן אתה מתמודד. התופעות הגופניות אותן אתה מתאר בהחלט יכולות להיות קשורות גם למצבי מתח (סטרס) וחרדה ויכולות להימשך גם זמן רב (כל עוד החרדה גבוהה). במצב של מתח וחרדה המח שלנו מפעיל מערכות שתפקידן להכין את הגוף להתמודד עם מצב שמפורש כמסוכן (והוא לאו דווקא כזה). מערכות אלה דורשות משאבים רבים ואמורות לפעול למשכי זמן קצרים וכאשר הן פועלות במשך זמן רב או יש כשיש ריבוי מצבי סטרס מופיעים לעיתים סימפטומים שונים. ישנן דרכים שונות שניתן ללמוד על מנת להרגיע את המערכות הללו ולא פחות חשוב, להבין את הסיבות להפעלתן. מומלץ לפנות לשם כך לטיפול פסיכולוגי בגישה קוגנטיבית-התנהגותית (CBT). אשמח לענות לשאלות נוספות. אמיר.

קודם כל תודה רבה על התשובה המפורטת שלך. אני אסביר את הסיפור שלי קצת יותר בהרחבה. לפני בערך שנה וחצי חוויתי תאונת דרכים, לא אני נהגתי באוטו, הייתי מאחורה והיו איתי באוטו עוד שני חברים. בזמן התאונה ואחריה לא הייתי לחוץ, הייתי אפילו רגוע, באותו יום סיפרתי להורים ולחברים מה קרה, אבל יום אחרי זה כבר לא חשבתי על זה יותר וזה עבר . בערך שבוע לאחר התאונה התחילו לי בחילות קלות, בהתחלה זה בכלל לא הפריע לי וחשבתי שזה יעבור. הבחילות התחזקו עם הזמן, ואחרי כמה זמן שלא עברו התחלתי תהליך של בדיקות. שום בדיקה לא מצאה סיבה לבחילות שלי, ובמשך שנה שלמה עברתי המון בדיקות ורופאים ואף אחד לא מצא את הסיבה. במהלך הזמן הזה רק התחלתי יותר ויותר לחשוש לבריאות שלי, הבחילות גם התחזקו ולא היה תאבון, ירדתי המון במשקל, נסגרתי יותר בבית, התחלתי נורא לפחד מכל דבר, והתחלתי גם להרגיש פחות טוב. כאבי צאוור וגב, תחושה של חוסר יציבות (אני לא זוכר אם זה התחיל לפני או אחרי הציפרקלס). הרגשתי נורא עצבני ומתוח, הרגשתי שכל זה נורא ולא אמיתי, לא מצליח להתרכז לחשוב כמו שצריך עייפות נוראה. אחרי בערך שנה הגעתי לפסיכיאטר, הוא אמר שמה שקרה זה כנראה שהתאונה יצרה אצלי טראומה, והגוף ניסע להוציא את התחושות האלה דרך הבחילה. ואז הותחל טיפול עם 10 מילגרם ציפרלקס. היום המצב שלי הרבה יותר טוב, הבחילות עברו אני פחות מתוח ועצבני, אבל עדיין יש תחושה שכל זה לא אמיתי זה נראה לי מאוד מוזר הכל, אני עדיין נורא דואג לבריאות שלי וכל דבר קטן ישר גורם לי להלחץ ולהכנס לפורומים רפואיים ולבדוק מה לא בסדר. נורא קשה לי להשתחרר מכל מה שעבר עליי בשנה האחרונה הזאת, ואני מרגיש שזה לא נותן לי להתקדם ומעציב אותי נורא. אני מספר את כל התחושות האלה לפסיכיאטר, אבל אני עדיין לא מרגיש שהוא מצליח לעזור לי ממש. חוץ מזה אני מאז פוחד מכל דבר שיש בו חוסר וודאות, שלאט לאט זה עובר ממש לאט. למשל לנסוע ליומיים מחוץ לבית , ללכת למסיבות ועוד שזה מאוד מאוד מפריע לי. זה עובר עם הזמן אבל לאט לאט. בערך חודשיים אחרי התאונה התחילו לי קצת כאבי צוואר והוא היה תפוס לאט לאט זה יותר התעצם. הייתי אצל כמה מטפלים- פיזיותרפיסטים וכירופרקטים ועד היום זה לא עבר ואף אחד לא הצליח לעזור . יכול להיות שזה גם משהו רגשי שקשור לטראומה ובגלל זה לא משתחרר למרות הטיפולים וטיפול פסיכולוגי מתאים יפתור את זה? חשוב לי לציין שכל הפחד שלי קשור לבריאות שלי, ולא לתאונה עצמה. אני לא מפחד לנהוג, או לנסוע עם חברים, אין זכורנות או פחדים מאותה התאונה. אפשר אולי להגיד שבגלל הפחד שלי מאז הרגשות שלי מתבטאות בדברים בריאותיים וככה הפחד הזה מראה את עצמו. אבל אני פשוט פוחד נורא שאני לא ארגיש יותר טוב שוב, ואני לא אשתחרר מזה ושאף אחד לא יצליח לעזור לי. כיום, מצבי הרבה יותר טוב, ואני מרגיש שאני יכול להתמודד טוב גם בלי הציפרלקס וגם הפסיכאטר המליץ לי להפסיק אותו. אבל אני עדיין לא מבין איך כל התקופה הנוראה הזאת קרתה (בערך שנתיים), אני מרגיש שזה היה כאילו חלום, אני נורא מבולבל, מנסה להבין כל הזמן למה זה קרה ואיך, מרגיש כאילו תקוע בבועה שלי, עם הבעיות שלי, ולא יוצא מזה, כל הזמן חושב איך לפתור את זה, כל הזמן דואג לבריאות שלי. איך כדאי לטפל ? מה אתה אומר על כל זה? תודה רבה !!!!

שלום, בתי בכיתה א' והיום היא חזרה בוכייה כיוון שלדבריה אף אחד לא רצה לשחק איתה. עוד סיפרה שניגשה לכל בת ושאלה אותה "את רוצה לשחק איתי?" את רוצה להיות חברה שלי?" כשנענים לה היא פורחת וכשמסרבים לה היא מסתגרת ועצובה ומתפרצת בבכי בבית. היא לא ניגשת ומתחילה לשחק, היא תמיד פונה בשאלה לפני כן (כאילו שהיא מבקשת רשות), לציין שכך פעלה גם בגן חובה. התחום החברתי מאוד חשוב ולא נופל מהלימודי. אינני רוצה שכבר מתחילת השנה היא תרגיש רע רק בגלל דבר פעוט שצריך לשנות. אודה להתייחסות.

לאמא שלום, יתכן שהקשיים שבתך מגלה בתחום החברתי הם חלק מהקושי שלה להתרגל למסגרת לימודית חדשה ולילדים חדשים. יחד עם זאת נראה שבתך מאד פגיעה וקשה לה להתמודד עם מצבים שיש בהם דחיה אפילו אם הם יומיומיים כמו למשל כשילדים לא רוצים לשחק איתה. רצוי שתעודדי אותה שעם הזמן היא תרגיש טוב יותר ותרכוש חברים. כדי לחזק אותה מבחינה חברתית, תוכלי לרשום אותה לחוג עם ילדי הכתה או לעודד אותה להזמין ילדים הביתה. אם בכל זאת את מתרשמת שהבעיה לא נפתרה רצוי שתתיעצי עם יועצת בי"ס. בהצלחה

שלום...אני חוזרת אליך לגבי שאלתך אם יש נסיבות לגבי הוספת השם לבני בן החמש- זה שם מלידה שאני תמיד רציתי...לא שיש לי בעיה עם השם הנוכחי, אך אני רוצה לציין שאני מאוד רוצה להוסיף לו עוד שם.זו הסיבה. תודה מראש

אמא שלום, כאמור, שינוי שם לילד עשוי להחוות עבורו כמשהו מבלבל, ולא מובן. בנך יזדקק להרבה תמיכה מצדך כדי לעקל את השינוי ולהסתגל איליו. עליך לזכור שגם הילדים סביבו ישאלו אותו הרבה שאלות לפשר השינוי והוא צריך להיות מסוגל להתמודד איתם ולענות על שאלותיהם. בהצלחה

שלום, עקב מעבר של בני בן ה- 4 (אח לתאום באותו הגן) מגן פרטי לגן עירוני נכנס הילד לפחדים חזקים הכוללים סיוטים בשינה, הקאות בכניסה לגן בבוקר, בכי רב, קושי בפרידה ממהורה בגן. פחדים אלו הלכו וגברו, כיום לילד קיימים התקפי חרדה משעות הבוקר מרגע הקימה ועד לוידוא כי הינו הולך לגן, התקף זה גם נשמך גם בכניסה לגן הכולל, קוצר נשימה, מחנק, כאבי בטן, דיבור מבולבל, בכי, הקאות וכדומה. לוקח זמן בגן עד שהתקפת החרדה נרגע ע"י שיחות חיבוקים והרגעת הילד בכדי להביאו למצב מאוזן ולאחר מכען מסירתו ביידי הסייעת שתוכל לסייע לו בכניסתו לגן. במהלך היום, הלד נרגע ואף משלתב בפעילת הגן. אציין כי חווינו תהליך זה גם בקליטתו בגן הפרטי שבשנה שעברה שזו הייתה המסגרת הראשונה שלו, אך הפעם במינון גבוה יותר ובהתקפי חדרה חזקים לעיתים נדמה שהילד עומד להתעלף. זקוקים לעצתך, כיצד להתמודד עם הנושא. ההורים, רוינת ומנשה

שלום מנשה, העובדה שהצליח להתגבר בשנה שעברה על קושי דומה (שחלף) מעודדת מאד, וכך גם הידיעה שבמהלך היום הילד מצליח להירגע ולקיים שגרת-גן תקינה. לחרדה אקוטית יש סממנים אופייניים (אלה שתיארת), והגם שמדובר בחוויה קשה מאד לילד, ואולי גם להורים, אין בכך סכנה ממשית לשלומו. אגב, הסיכוי להתעלף במצב זה נמוך מאד, הודות לעלייה בלחץ הדם ובקצב הלב האופייניים לחרדה קיצונית. לעתים, המופע הדרמטי של התקפי החרדה, מעורר מתח וחרדה גם אצל ההורה, מה שעלול באופן מעגלי להחריף את הסימפטומים אצל הילד. לכן, רצוי שמי שייקח את הילד לגן יהיה ההורה היותר "חסין" מבחינה נפשית, ומי שמצליח להישאר רגוע יחסית גם מול ההתקף. אפשר לדבר על כך עם הילד בשעות שאחרי הגן או בערב (לעולם לא בזמן התקף), לומר לו שאתם רואים ומבינים כמה קשה לו, ומבקשים לחשוב ביחד איתו מה יעזור לו להרגיש טוב יותר. אפשר לתת לו איזה חפץ שייתן לו תחושת ביטחון (אבן יפה, בובה של גיבור-על, ואפילו טלפון נייד ממנו יוכל להתקשר אליכם). חפץ כזה עוזר לילד לחוש מידה של שליטה, ויכול להפחית את רמות החרדה. הסבירו לו שאתם סומכים עליו ובטוחים ביכולתו להתגבר, גם אם זה קשה לו. אני מציעה לקצר את השהות שלכם בגן, וליצור פרידה קצרה עניינית, למרות התקף החרדה. אפשר, במקרים מסוימים, להיעזר בעקרונות של עיצוב התנהגות. למשל, לתגמל אותו על הישגים חלקיים בפרסים קטנים, עד להשגת המטרה הסופית. לדוגמא: להבטיח פרס קטן על כל בוקר שבו לא בכה בבית, לפני שיוצאים לגן. אחרי שהושגה מטרת-ביניים זו, נתגמל על כל פעם שהצליח לא לבכות/להקיא באוטו, בדרך לגן. לאחר שהושגה מטרה זו, נתגמל על כל בוקר שבו הצליח "להגיד שלום" ולשחרר את ההורה, גם אם בכה/הקיא. לבסוף נעבוד על היכולת להיפרד ללא בכי, כמו גדול. במקרה כזה, חשוב לתגמל בפרסים קטנטנים, או במדבקות ששוויין יוגדר מראש בסכום כסף קטן, אותן אפשר יהיה לצבור לסכום גדול שיוקדש למשהו כייפי שהוא רוצה. ביום שאינו מצליח, הוא לא יקבל מדבקה, אך לא נגרע מדבקות שכבר נצברו. בהצלחה ליאת

ליאת בוקר טוב, תודה רבה על התגובה המהירה. אנחנו ניישם את הונשאים שהעלית. רונית ומנשה

הי, אודה לעזרתך. ביתי בת 10.5, כיתה ה', ילדה אמצעית, מאוד ריגשה ובוכה מאוד בקלות. בימים האחונים המצב החמיר, זה קורה לה לעתים ועכשיו כל הזמן - נזכרת בדברים לא נעימים שקרו בעבר, ובוכה. היא נכנסת לטנטרום של בכי, מייללת, לא רוצה לספר על מה היא בוכה כדי שלא נכעס עליה (כי באמת אין סבלנות לבכי על ריב שהיה עם חברה לפני שנה), מתקשה להרגע ואני לא יודעת איך להתמודד איתה. ברוגע, חיבוק ופינוק - עוזר לזמן קצר ואח"כ חוזרת שוב לבכי (או לסף דמעות). בכעס או חוסר סבלנות - לא עוזר בכלל... מן הסתם... היא הולכת לישון בדמעות, קמה בדמעות, ואני חייבת לציין שלמרות שזה לא דבר חדש, זה התגבר מאוד מאוד בימים האחרונים. ניסיתי לחקור ולנסות לשאול אם קרה משהו, אם היא רבה עם מישהו, אם מישהו כעס עליה או עשה לה משהו - היא אומרת שלא. כיצד את מציעה לי להנהל מול העניין הזה? תודה מראש, לימור

שלום לימור, נשארתי סקרנית מאד, ואני מניחה שלו ישבת מולי הייתי שואלת הרבה מאד שאלות הנוגעות לעברה של בתך, לינקותה, לאירועים מיוחדים בחייה, טראומות, אובדנים במשפחה, וכד'. בשנים האחרונות, נושא "הוויסות הרגשי" עורר הרבה מאד עניין מחקרי, ונצברו לא מעט הבנות ודרכי טיפול באותם ילדים הנוטים לבכות/לכעוס בקלות, להגיב בעוצמה ולהתקשות להירגע. לא ברור האם בתך סובלת מבעיה בוויסות הרגשי, או שהיא מגיבה כרגע למשהו ספציפי שהופך אותה פגיעה ועמוסה רגשית. ההבחנה הזו חשובה, לצורך מחשבה על דרך ההתנהלות מולה. אם את סבורה שמדובר במשהו כמו-אישיותי, המלווה אתכם לאורך שנים, אני מציעה לקרוא על נושא הוויסות הרגשי, או להיעזר באנשי מקצוע המתמחים בנושא. אם את מרגישה שמדובר במשהו חריג, "מקומי", שווה להתעקש ולברר (בסבלנות וברגישות המתבקשת) איך אפשר לעזור. לאור מה שאת מציינת ("לא רוצה לספר על מה היא בוכה כדי שלא נכעס עליה"), אני מבקשת להזכיר עוד מושג חשוב שנקרא "תיקוף" (validation), המתייחס ליכולת שלנו, ההורים, להכיל לכבד ולתת תוקף לחוויות והרגשות של הילד שלנו, ללא שיפוטיות או לעג. מה שעלול להיתפס בעינייך כ"ריב שטותי מלפני שנה" עלול להסעיר את בתך (אולי בעקבות אירוע שהדהד לשם), והתגובה חסרת הסבלנות שלך יכולה להסלים את המצב, ולגרום לה - לבד מהעניין עצמו - גם לתחושת בדידות ותסכול. בקיצור - לא קל... אם המצב ממשיך להדאיג אותך, שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולפרוש את היריעה כולה, כדי לקצר תהליכים. בהצלחה ליאת

עזרת לי מאוד. עם הרבה סבלנות שלנו המצב השתפר, והיא משתדלת להתגבר ולחשוב חיובי ולא לבכות (ה"סף" עדיין שם). אני אמשיך לקרוא ולהעמיק בנושא הוייסות הרגשי. תודה על המענה ושנה טובה :-) לימור.

אני לא יודע איך להגדיר את זה ולמה בכלל זה קורה אבל יש לי פחד מרעשים חזקים, מוזיקה רועשת, רעש מהשכנים וכו'. איך ניתן לטפל בזה?

שלום א' רעש חזק נקשר - הישרדותית - בסכנה, ולכן יש בו מידה של היגיון. מדוע זה קורה לך, קשה להגיד. יתכן שקיימת אצלך איזו רגישות פיזיולוגית, שהופכת גם רעש סביר לחוויה אברסיבית (מכאיבה או מרתיעה מאד). יתכן שהפחד מרעש חזק הותנה אצלך בעבר מבלי שנתת על כך את הדעת. בהתנייה, אנחנו לומדים לפחד מגירוי ניטראלי (למשל מוזיקה רועשת) שהופיע בסמיכות לגירוי מאיים אחר (למשל כאב חזק). פחד שהותנה ניתן להכחדה בעזרת טיפול מיוחד (התניית נגד או הקהייה הדרגתית). כך, למשל, תוכל ללמוד להקשיב לרעשים בסביבה בטוחה, תחילה בעוצמה נמוכה ואח"כ בעוצמה הולכת וגדלה בהדרגה, מבלי לנסות לברוח, כדי להשיג תחושת שליטה בפחד או להכחידו כליל. ממליצה לך להתחיל בערוץ הפיזיולוגי-שמיעתי, ובמקביל, למצוא פסיכולוג קליני המיומן בגישה קוגניטיבית-התנהגותית. בהצלחה ליאת

הי אני אמא לבני 8 ו 6. חברתי אמא לילדה בת 7. כשהילדים משחקים חברתי הרבה פעמים מעירה לילדים שלי. תפסיק לצעוק את חופר , אתה עושה לבת שלי גם אני אעשה לך, ועוד הערות. אני יודעת שהילדים שלי ממש לא מלאכים. אבל אני רוצה אני להעיר להם ולא שהיא תעשה זאת. כי הדרך שלי שונה משלה. וגם הילדים לא יבינו למה היא צועקת עליהם ולא אמא זאת שמחנכת. כשאמרתי לחברה את זה היא אמרה שאני יותר מדי מגוננת עליהם. ושלא אתערב. זה קשה לי, כי אני חושבת אחרת. מצד שני אילי היא צודקת.? .... האם זה בסדר לתת לחברה להרים את הקול ולכעוס על ילדי כשאני בסביבה ואני יכולה לעשות זאת ? גם חלק מההערות שלה או סגנונו אני לא מקבלת. איך אגע שאני באמת לא מגוננת מדי ?

לאמא שלום, את צודקת ב"תחושת הבטן" שלך, אף אחד לא אמור לגעור או להרים את הקול על ילדייך במיוחד כשאת בסביבה בנוסף, אם הרבה אנשים יעירו מלבדך זה יבלבל את ילדייך ויפגע בסמכותך כהורה. רצוי שתבקשי מחברתך שתפנה אליך אם יש לה השגות על התנהגות הילדים ולא תעיר להם ישירות. ההחלטה אם ואיך להעיר להם תהיה במקרה זה לשיקולך בלבד. בהצלחה

שלום, אני אם חד הורית ויש לי 2 בנות 4.5 ו 6. בחודשיים אחרונים הבת הגדולה מסרבת ללכת לשישבת לאבא שלה בטענה שמשעמם לה שם. ניסיתי לברר מה הסיבה האמיתית אך לא מצאנו. השאלה שלי האם במקרים כאלה אני והגרוש חייבים להכריח אותה ללכת אליו או שכן לתת לה את זכות הבחירה במיוחד בגיל כזה? תודה

אילנה שלום, מאד שכיח שילדים להורים גרושים לפעמים לא רוצים ללכת לאבא והסיבות יכולות להיות שונות ומגוונות. לפעמים פשוט קשה לילד לעבור לבית אחר, לפעמים המעבר לסופשבוע לאבא מכתיב ויתור על מפגש עם חברות. בכל אופן חשוב להבין שהקשר של בתך עם אביה יתאפשר רק אם תקפידו על מפגשים שבועיים ויציבים. אם בתך ממשיכה להתנגד לבקר אצל אביה, כדאי שהוא ישוחח איתה לבד ויברר מה מפריע לה או חסר לה כשהיא נמצאת אצלו. כדאי באותה שיחה שהוא ידגיש כמה הוא שמח לפגוש אותה בכל פעם שבאה. בהצלחה

שלום, תודה על תגובתך. אני והגרוש דיברנו איתה כמה פעמים. אני הכנתי אותה כמה ימים מראש על כך שביום שישי הן נוסעות לאבא. בהתחלה היא הסכימה אך כשהכגיע לקחת אותן היא החליטה שהיא לא נוסעת. כך זה נימשך כבר כמה פעמים. האם בכל זאת להכריח אותה או שלתת לה להחליט האם ללכת אליו או לא? תודה מראש

אני ששי, ואני בן 17. הבנתי שאת פסיכולוגית. אז אולי תסבירי לי למה פסיכולוגים עונים על שאלה בשאלה. לא תמיד - אבל הרבה פעמים. מה זה נותן?. חוץ מזה, אני רוצה לדעת גם אם בנות באמת מרגישות רע נפשית בזמן מחזור, כמו שהן מספרות.

שלום ששי, פסיכולוגים הם עם לא קל, ויפה שאתה מנסה להבין את הרציונלים שלהם... כאשר מטופל מגיע לטיפול, נוצר מרחב מיוחד להתבוננות ועבודה סביב עולמו הפנימי, משאלותיו, תשוקותיו, מחשבותיו, מצוקותיו, וכיוב'. המטפל נוכח שם, אך מה שעומד במוקד הוא המטופל, שעושה שימוש בדמותו של הפסיכולוג לעיבוד תכנים מעולמו שלו. אם אשיב לך בפשטות על השאלה "בת כמה את?", אנחנו עלולים להחמיץ די הרבה הבנות הנוגעות אליך, ליחסיך עם אימא שלך, עם החברה שלך, עם נשים בכלל (כן, חלק גדול מהן סובלות מאד בימים שלפני מחזור או במהלכו. זאת לא אגדה...). יש גישות טיפול שמרניות, המכתיבות עמדה נוקשה מאד בסוגיה שאתה מעלה. הן קוראות למטפל להישאר "לוח חלק", עליו יוכל המטפל להשליך תכנים מעולמו התוך-נפשי (כלומר, כל עוד לא תדע בת כמה אני, אוכל להיות "אמא שלך", "חברה שלך", "המורה שלך" או "השכנה הנוראית מהקומה שמעליך"). כיום, יש גם גישות אחרות, מרוככות יותר, המדגישות את המפגש בין שני בני אדם סובייקטיביים, המתייחסים זה אל זה ופועלים זה על עולמו של זה. מטפלים מגישה כזו יהיו פחות 'עמומים', ולעתים ישתפו את המטופל בחוויותיהם או בפרטים אלה ואחרים מחייהם. גם שאלות אחרות של המטופל, שאינן נוגעות לחייו של המטפל, נושאות איתן פוטנציאל תובנתי שעלול להתפספס אם יקבלו מענה פשוט. לכן, מטפל חכם ינסה לברר תחילה מאיזה מקום נשאלת השאלה, ומה *באמת* מבקש המטפל ממנו. אני בטוחה שתשובתי אינה מניחה את דעתך לגמרי, ומעודדת אותך להמשיך ולדון בכך עוד במסגרת הטיפול שלך. שבוע טוב ליאת

הי ליאת יש לי ילדה מקסימה בת ארבע, נהדרת בגן, מביעה רגשות, מקשיבה, טובה לאחיותיה, עוזרת וכו'. אבל יש לה נקודות ביום שהיא כועסת, צועקת על אנשים, מדברת בציווי ובצורה מאוד מאוד לא נעימה. זה יכול להיות כלפי סבא /סבתא, חברים, אלינו. אני מרגישה שאנחנו מנסים לעשות את כל הדברים הנכונים וההתנהגות עדיין ממשיכה שנינו הורים מאוד סבלניים ורגועים, אנחנו לא מגיבים בכעס, לא מענישים, ומאידך לא עושים עניין מהנושא. בד"כ מסבירים שצורת הדיבור הזו אינה נעימה, מתווכים את הסיטואציה וכו' אנחנו גם דואגים לא לקטלג אותה בהתנהגות הזו (כשתלטנית או צועקת) ולהתייחס לאירוע כנקודתי. אנחנו דואגים לשבח אותה על התנהגות חיובית מה הדרך להתייחס להתנהגות זו ?

שלום, כאשר אנחנו סבורים שאנחנו עושים את הדבר הנכון, אך ללא הועיל, נראה שהגיע העת לבחון מחדש מה נכון, או "מה עובד". ברצוני להזכיר, גם לטובת הורים אחרים, שהמשימה החשובה שלנו, כהורים, היא להכין את הילדים שלנו למציאות החיים. עלינו ללמדם שלכל התנהגות יש תוצאה טבעית, רצויה או בלתי רצויה. כאשר בתכם מתנהגת בצורה פוגענית או מחוצפת, ומיד לאחריה היא זוכה לדיבור נעים מצדכם, הסבר סבלני ורגוע, או לחילופין התעלמות מהתנהגותה - למעשה לא לימדתם אותה דבר על המציאות. אדרבא, יצרתם מציאות מדומה, אשר בה היא מקבלת תגמול חיובי על התנהגות בעייתית. אין כל פלא, אם כך, שהתנהגותה הבעיתית נמשכת. גם אני נוטה להסתייג מענישה, ומעדיפה לתגמל התנהגות חיובית. עם זאת, כאשר ילד מתנהג בצורה פוגענית - בכל גיל - עליו ללמוד שתהיה לכך תוצאה טבעית ולא רצויה מבחינתו. אם היא מדברת בציווי, אין כל צורך להעניש, אלא רק להתעלם *לחלוטין* מתביעותיה, ללא כל הסבר. הסברים הם עניין חשוב, כל עוד הם נעשים במידה, וכל עוד יש בהם חידוש עבור הילד. אין לי ספק שבתכם כבר מכירה ע"פ את ההסברים שלכם. עתה הגיע הזמן להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול. גם כאשר היא צועקת - אין טעם להגיב או להעיר. בעיני עדיף פשוט להתרחק ממנה, ולגרום לה להרגיש שחברתה אינה נעימה לכם. שוב, גם כאן חשוב להימנע מלתגמל אותה בתשומת לב רבה מדי (אותה היא מקבלת דרך הדיבור המפציר והרך שלכם). המסר הכללי שצריך לעבור אליה ללא מילים (!!!) הוא זה המשדר לה "כשאת חמודה ומשתפת פעולה נעים לנו איתך. כשאת צועקת, דורשת או מעליבה - את מפסידה אותנו. לא נהיה חברים שלך". חשוב לתדרך גם את הסבים, ולהזכיר להם שמותר להם לבחור האם לתת לה את מחוות האהבה שלהם, או לשמור אותן להזדמנות אחרת (אולי לביקור הבא). כאשר הילדה תלמד לקשר (אמפירית! מניסיונה!) בין התנהגותה לבין תוצאותיה הטבעיות, אין לי ספק שיבוא השינוי. זכרי שילד תובעני הוא לא ילד רע, אלא ילד שלמד להפעיל כך את סביבתו ביעילות. אם לא יילך לבד, נסו להגיע להדרכת הורים קצרה. זה עושה יופי של קיצור דרך לכל התהליך. בהצלחה ליאת

תודה ליאת אנחנו לוקחים במלוא הרצינות את תשובתך וברור לנו שצריך לשנות גישה. אך יש עדיין דברים שאנו לא מבינים... ברור שאם היא מצווה או צועקת אלינו מתעלמים מכך אך מה עושים במצב בו היא פשוט בוכה, ממצוקה או קושי כולשהוא, למשל היא יוצאת מהגן ומתחילה לבכות לא ברור מאיזו סיבה, קשה להתקרב אליה, לא נותנת אפילו רק לחבק אותה ללא מילים. לעיתים היא מגיבה כך מסירוב שהיא מקבלת לפעילות מסוימת, סירוב אסרטיבי למדי, והבעיה שלנו היא בתגובה הקיצונית שלה / שוברת הכלים. מה לעשות במצב זה ? להתעלם ? לגשת להיות איתה ? אני לא מתכוונת לוותר על תשובתינו, השאלה אם להיות איתה בקושי הזה לגבי הסבים - אין שיתוף פעולה... השאלה איך עלינו להגיב כאשר היא מדברת בצורה בוטה / צועקת / מצווה על אנשים אחרים (סבים וחברים שלה) האם להתערב ? לתווך ? לאסור דיבור כזה ?

שלום רב, לבתי בת התשע יש חברה, באותו הגיל. הן חברות עוד מהגן ולומדות יחד בכתה ד'. הן היו חברות מאוד טובות אך בתקופת החופש הגדול האחרון היחסים הצטננו מאוד, בעיקר בעידודי (הלא רשמי) וגם בתי לא גילתה התעניינות יתרה ולא ביקשה להיפגש. ה"חברה" יצרה קשר מספר פעמים במהלך החופש אך הפגישות היו מעטות מאוד ולא מי יודע מה מוצלחות ונעימות לבתי. לאחרונה, גיליתי שה"חברה" גונבת לבתי חפצים אישיים מחדרה ומחביאה אותם בתיקה (כל פעם חפץ אחר: בושם, ארנק, שרשרת, איפור... ומי יודע מה פספסתי...) מדובר בילדה (ה"חברה") "חזקה" חברתית ואף כזאת ה"מטילה אימה" על סביבתה, מתקשה בקבלת סמכות וגבולות, כשמשהו לא הולך לפי התכנית שלה היא "שוברת את הכלים ולא משחקים", מתעצבנת בקלות על שטויות, לא יודעת להפסיד בכבוד, יכולה לקלל, לדחוף, צריכה לשלוט במצב ובילדות שסביבה. נראה כי יש ילדות שממש פוחדות ממנה, לא בטוח שבתי לא... מהרושם שאני מקבלת, בבית היא מקבלת מסרים כפולים, כשהאב מרשה הכל והאם מנסה לשים גבולות, ללא הצלחה, עם מעט מאוד סבלנות כלפיה (אני אף הייתי עדה לכך שהאם "הפליקה" לילדה ודיברה אליה בצורה בוטה) כשלא "הולך" לילדה עם האמא היא עוברת לאבא, השובר את מילתה של האם ברגע. בין ההורים אין הסכמה ואין אחדות בכל הקשור להחלטות הקשורות בבת. מה גם שבבית לא חוסכים בקללות, ניבולי פה, ביקורת בוטה על מערכת החינוך, בית הספר, המורים - כל זאת לפני הילדה ללא "מסננת". ברור לי שהילדה צריכה טיפול ולכן שאלתי היא איך לשתף את האמא, אם בכלל, איך לעשות זאת נכון, אמין, רגיש ובצורה מקצועית עד כמה שניתן על מנת להמשיך לשמור על יחסי חברות עם האם. אין לי ספק שהשיחה, אם תהיה, תהיה מאוד קשה עבורי ובמיוחד עבורה. חשוב לי לציין עוד שבתי כלל לא מודעת לגניבות. אשמח לקבל הנחיות. תודה רבה מראש וחג שמח! דניאלה.

שלום דניאלה, גם אם כוונותייך טהורות, לא בטוח שהמשפחה של הילדה תקבל את המלצותייך ותפעל לאורן. כמו שזה נראה כרגע, מי שצריך טיפול והכוונה זה דווקא ההורים, כאשר הילדה בעיקר משקפת את המצב העגום בבית או ביניהם. להבא, אם את רואה את האם נוהגת בחוסר כבוד או מכה את בתה, תוכלי להעיר בשקט שכיום גם פליקים "חינוכיים" כבר אינם חוקיים, ומתוך שאת מבינה את מצוקתה ואת חוסר האונים שלה, את ממליצה לה מאד על הדרכת הורים. תוכלי לשתף אותה מניסיונך, אולי מרגעים דומים של תסכול וחוסר אונים שלך, כך שלא תחוש אותך כמתנשאת או מבקרת. אם חשובים לך יחסי החברות עם האם, נסי להיות זהירה, ולהמתין להזדמנות הנאותה שבה *היא* זו שתשתף אותך ותבקש את עצתך. עד אז, נסי לשמור על בתך, ולקיים את הקשר רק כל עוד הוא מתאים לכן ואינו הרסני. עצתי לך היא להימנע מלאבחן את הילדה, גם אם נדמה לך שהדינמיקה המשפחתית ברורה לך. בברכה ליאת