פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

1- שלום ראשית רציתי לדעת איך אני יכולה לברר אילו הורמונים בדיוק נתנו לאימי בעת טיפולי הפוריות שעברה בהריוני? האם זה נמצא איפה שהוא ברקורד הרפואי שלה? 2- מה השפעות הורמונים אלו על ההתפתחות הפיסית, הנפשית ועל תכונות אישיות הילד בגילאים מאוחרים.

שלום, לצערי אני לא בטוח שיש לי את הידע הרפואי דרוש על מנת לתת לך תשובות מקצועית וישירות לשאלותייך, אולי את יכולה לפנות גם לפורום העוסק בפוריות האישה והיריון. לגבי השאלה השנייה, אני חושב שככל הנראה לא תוכלי לקבל תשובה חד משמעית לכך משום שיש המון גורמים שמשפיעים על ההתפתחות, גנטיים וסביבתיים, ובמקרים רבים לא ניתן להצביע על גורם אחד כאחראי על בעיה התפתחותית, מחלה ובוודאי לא על תכונה זו או אחרת. בכל זאת, אתייחס לשאלותייך מכיוון קצת אחר. ברוח הגישה הקוגניטיבית התנהגותית, בה אני מאוד מאמין וברוחה אני לרוב עונה על שאלות בפורום זה, אני חושב שההתעסקות בעבר חשובה אך חשוב יותר להתייחס להווה וללמוד להניח לעבר. לעיתים זה קשה, כי קשה לנו להשאיר "קצוות פתוחים" ואנחנו מחפשים הסברים ל"למה זה קרה?" אבל בהתמקדות הזאת בעבר אנחנו מפספסים את מה שקורה עכשיו. וגם אם נגלה את התשובה, זה עדיין לא ישנה דבר. לא צריך להתעלם מהעבר אבל חשוב יותר לדעתי למצוא דרכים להתמודד עם מה שקורה עכשיו. בהצלחה, אמיר.

שלום, ביתי בת 4 . היא מדברת בלשון זכר, היא מצהירה לעצמה שהיא בן. אוהבת לשחק עם בנים, אוהבת דמויות של בנים (כמו ספיידרמן), ולעיתים רחוקות גם מבקשת לעשות פיפי בעמידה. היא מבקשת שנקרא לה בבית בשם של ילד מהגן. כיצד צריך להתנהג? האם להתנגד או לזרום איתה? תודה, אור.

שלום אור, לא ציינת כמה זמן נמשכת התופעה הזו, ועד כמה היא מפושטת בתוך שגרת חייה. האם זה קורה כל הזמן או לפעמים? האם בעיקר בגן? בעיקר בבית? בכל מקרה, אני מציעה לחזור ולהזכיר לה שהיא בת, ושאת אוהבת אותה ואת השם שנתת לה, וכך גם תקראי לה. תוכלי "להסכים" לשחק איתה לזמנים מוגבלים, ולקרוא לה איך שתבחר, כחלק ממשחק "כאילו". מעבר לכך, נסי לכבד את בחירותיה ואת אופי המשחק שלה. זה כנראה ממלא צורך כלשהו אצלה שחשוב לקבל, להכיל ולכבד. בברכה ליאת

ליאת שלום, תודה על תגובתך. התופעה הזו נמשכת כבר מעל לשמונה חודשים והיא מורגשת ביום יום. לא ידוע לי אם ההתנהגות זהה בגן או שזה קורה רק בסביבת המשפחה. בגן זה בא לידי ביטוי בכך שהיא דרשה להיות אבא של שבת והגננת שיתפה פעולה. האם מידע זה עוזר או שחסרים נתונים נוספים? אור

לפני כחצי שנה ביתי הקטנה בת ה 7 הלכה לאיבוד , לאחר רבע שעה מצאנו אותה מאז ביתי בת ה 10 חרדה לגורלה. זה בא לידי ביטוי בכך שהיא הולכת אחריה לכל מקום. כשהקטנה יוצאת מהבית , למכולת למשל , הגדולה בוכה מכה עצמה וצורחת. מה עושים ? איך אפשר להרגיע אותה ?

שלום מירית, אני מתארת לעצמי שכולכם עברתם חוויה מפחידה באותה רבע שעה. בתך הגדולה, נבהלה כפול כנראה: גם מעצם הדאגה לאחותה, וגם אולי מהרעיון שאתם, ההורים, הרגשתם מבוהלים וחסרי אונים. כרגע, חשוב מאד להחזיר לה את תחושת האמון והביטחון בכם, ההורים, כדי שתוכל להסיר את האחריות מעצמה. יכול להיות שהדאגה הראשונית שלה נגעה ללבכם, ואולי אפילו עוררה מידה של התפעלות ונחת (אחרי הכל, לא כל יום רואים אהבה ודאגה אחאית כזו). כרגע, אני מציעה להעמיד את הדברים בצורה חדה מאד וברורה: "אנחנו (!) ההורים של שתיכן, ואנחנו שומרים על "עדי" הקטנה ועלייך. עדי הלכה למכולת והכל בסדר. אני מבינה שאת דואגת לה, אבל אם את רוצה לצעוק ולצרוח, עשי זאת בבקשה בחדר שלך כי זה מפריע". ככל שתהיי שקטה ושלווה יותר (ובעיקר לא היסטרית או מודאגת), כך הגדולה תוכל לחוש את הביטחון והאמון בך. חזרי על כך בכל פעם שזה קורה, ואל תיבהלי מהסצינה הסוערת. להערכתי, הדרמה האמיתית היא מולך, ולאו דווקא מול "עדי". אם את מרגישה שההתנהגות חורגת מאד מהסביר ואינה נרגעת גם מול ניסיונות ההרגעה שלך, התייעצי עם פסיכולוג ילדים. יתכן שעיבוד הטראומה במרחב הטיפולי תניב תוצאות טובות יותר. בהצלחה ליאת

שלום רב, במי בן 4 וחודשיים, מסרב לעשות את צרכיו (מדובר על קקי) בגן, זאת השנה השנייה שהוא מסיים באותו גן, כבר הייתי בעיה כזאת בהתחלה רק שהתחיל ללכת לגן אבל אז הבאנו סיר לגן והביעה נפתרה, בתקופה האחרונה בערך ב4 החודשים האחרונים, לפעמים הוא מתאפק כול כך שבסופו של דבר מפספס, לפני מספר ימים קבלתי טלפון מהגננת בשיחה היא אמרה לי שבני מתלונן מאוד על כאבי בטן ומתפתל מכאבים, באמצע יום עבודה אספתי אותו מהגן, וברגע שהגיע הביתה כול מה שהוא היה צריך ללכת לשרותים ולעשות קקי ולאחר חצי שעה הכאבים כאילו לו היו, מה עלי לעשות במצב כזה?? כבר מספר פעמים אני ובעלי שוחחנו איתו ובני תמיד אומר שזאת הפעם האחרונה שזה קורה לו אבל למרות זאת אין שינוי. אודה לתשובתכם.

שלום דריה, כדי לנסות להתגבר על הבעיה, אני מציעה לנסות מעין אימון התנהגותי בבית. עזבו לזמן מה את נושא הגן, ובמקום זאת, תרגלו איתו עשיית קקי מחוץ לבית. אצל סבתא, בקניון, אצל חברים, בתחנת דלק, בארומה, וכד'. תוכלו להתחיל עם פיפי, ולהכריז על פרס "שווה" (עד 5 ש"ח, גג) למי שמצליח. הרימו את שווי הפרס כשמדובר בקקי, ואל תתייחסו למקרים של כישלון. אם אתם מכירים את השעות שלו, נסו לכוון את ההזדמנויות, ולעודד ניסיונות כאלה. אם את מרגישה שקשה לך לבד, היעזרי במטפל המיומן בעבודה התנהגותית עם ילדים. אגב, באופן אישי, איני רואה בכך בעיה נוראית כ"כ. לפעמים המערכת שלנו "לומדת" לסגל את עצמה לשעות יציאות נוחות יותר, כשאנחנו בבית. אפשר לגייס סלחנות וחמלה, אך להשתדל לא להגיע באמצע היום ולקחת אותו הביתה. בברכה ליאת

שלום רב! אני די מוטרדת בזמן האחרון. בני בן ה- 11 עולה בשנה הבאה לכיתה ז'. ההגעה לבית הספר אינה רחוקה אך עדיין מצריכה אוטובוס. בני ילד מחונן שהתקבל לכיתה א' בגיל מאוד צעיר 5 ותשעה חודשים. כעת הוא קטן למעשה בשנה משאר בני כיתתו. אני מאוד חוששת איך יסתדר בחטיבת הביניים, איך יגיע הביתה באוטובוס (לעיתים הוא מתעכב בכיתה ויוצא בין האחרונים ואז אם יצטרך לנסוע לבד באוטובוס? ובאופן כללי איך יסתדר בבית ספר חדש, גדול וכו. אין לי ספק מבחינה לימודית שהוא יצליח אך עדיין אני מוטרדת. הוא שאל אותי לפני כחודשיים איך המעבר מבית ספר יסודי שבו אני נחשב לגדול לבית ספר חטיבת ביניים בו אני הכי קטן הסברתי שדי נחמד שדואגים להם ועוזרים להם יותר. הבנתי שיש בשנה הבאה גם טיולים של מס' ימים מה אותי מאוד מלחיץ איך הוא יסתדר האם ידאג לאכול ולשתות בזמן ובכלל. מה לעשות? אנא עזרי לי. (התעוררתי מס' לילות עם מחשבות מסוג זה). בברכה, שרית

שלום שרית, לאורך חייהם, עוברים הילדים שלנו "תחנות" ואבני דרך משמעותיות, בהן הם נדרשים לגייס משאבים ולהסתגל לתביעותיה של מציאות חדשה. המעבר מביה"ס לחטיבת הביניים הוא מעבר אחד כזה, שרירותי, שמצריך סוג של התארגנות נפשית והתנהגותית. נדמה לי שהדבר הטוב ביותר שאנחנו, ההורים, יכולים לעשות לטובת הילדים בשלב הזה, זה פשוט לסמוך עליהם. לשים מבטחנו בכוחות וביכולות שטיפחנו בהם עד לנקודה זו, ולהבין שהמשימה שעל הפרק היא לפי כוחם. אם הילד שלך הצליח לעמוד במטלות עד היום - למרות גילו הצעיר - אין סיבה שהפעם ייכשל. כדי להכינו טוב יותר, תוכלי לנסות לאמן אותו עוד קודם (כבר מהיום) לעצמאות גדולה יותר, לאחריות ועמידה בדרישות של ילד בוגר. תרגלי איתו (למשל) אריזה מהירה ויעילה יותר של הילקוט, נסיעה עצמאית באוטובוס, "יום ללא אימא" בבית, וכד'. באופן כללי, עולה מדברייך ניחוח של חרדה ודאגה שהן יותר שלך מאשר שלו. חשוב להיות מודעים גם לכך, ולמסר הסמוי שעלול לעבור אל הילד. זכרי, שככל שאת משדרת יותר אמון וביטחון ביכולות שלו, כך גדלה ומתעצמת יכולתו לסמוך על עצמו. לא פשוט, אני יודעת :-) בהצלחה ליאת

שלום, לפני כשבוע פניתי אליך כיצד מתמודדים עם ילד בן 9 שמפחד למות, הפחדים מתחילים לפני השינה, פעמיים קיבל התקף חרדה, הקאה, בכי וצעקות. סיפרתי על הדרך שלי להרגיע אותו, ע" מחשבות טובות. את השלב הזה עברנו לפני כמה ימים הוא החל להתלונן על כאבי בטן חזקים בעיקר בלילה. פעמיים לקחנו אותו לטרם. הבדיקות לא העלו דבר. מאז, כל לילה מתלונן על כאבי בטן שמקשים עליו להירדם, אם כבר נרדם. בפעמים בודדות מתעורר בבכי מתוך שינה שהבטן כואבת. כך חוזר חלילה כל לילה, לפעמים קל לפעמים קשה. אתמול בלילה, הוא נרדם יחסית בסדר, כאשר ניגשתי אליו לכסות אותו הוא התעורר עצבני וזועם והאשים אותי שבגללו הבטן כואבת לו, לקח לו לפחות שעה עד שנרדם בחזרה. ממרר בבכי. אני לא יודעת כיצד לנהוג איתו. לדעת רופאת הילדים, זה סוג של מניפולציה, וניסיון לשלוט. לדעתה עלי לתעלם מכאבי הבטן שלו ולא לשאול אותו על הכאבים. עלי לציין שמבחינה רפואית, לא נמצא דבר. שאלתי היא כזו, האם התופעות וההתנהגות שלו קשורות לחרדה? אני מאוד מודאגת. בגלל בעיות קשב וריכוז, הוא מקבל טיפול ברכיבה בסוסים, מאז המצב בבית הספר השתפר לטובה. לא מקבל ריטלין. חשוב לציין שגם בעבר לא היה נרדם בקלות, הוסבר לי שזה נובע מבעיית קשב וריכוז. אני מנסה כל דבר כדי לגרום לו להירגע (כמובן שומרת איתו על גבולות ברורים, ולא מאפשרת לו לעבור אותם). אנחנו מנסים רפלקסולגיה, הומופתיה, טיפול רגשי בעזרת רכיבה על סוסים, דבר אשר אהוב עליו וההתקדמות שלו והיכולת שליטה בסוס מדהימה. מה עוד אני יכולה לעשות כדי לעזור לו? אודה לך על תשובתך המהירה. דניאלה

דניאלה שלום, כאבי בטן יכולים להופיע כביטוי לחרדה ותופעה זו שכיחה בילדים. חשוב מאוד לעשות בירור רפואי מקיף וטוב שעשיתם בירור כזה. באשר לבנך, אינני חושב שמדובר במניפולציה אלא בביטוי למצוקה שלו. חשוב לצאת מנקודת ההנחה שהכאב הוא אמיתי גם אם לא נמצא לו בסיס גופני/רפואי. באשר להתייחסות שלכם לכאב, אכן מומלץ שלא להפוך את הכאב לנושא השיחה העיקרי בבית. כאשר כואבת לו הבטן לא צריך להתעלם מחד אך גם לא לתת עודף יחס ותשומת לב מאידך. באשר להתערבות טיפולית, אני חוזר וממליץ לפנות ליעוץ פסיכולוגי אצל מטפל/ת העובד בגישה קוגניטיבית התנהגותית (CBT)עם ילדים ובני נוער. במסגרת הטיפול תוכלו גם אתם, ההורים, לקבל כלים באמצעותם תוכלי לעזור לו ולהקל עליו. בברכה, אמיר

שלום לך אני אם חד הורית מגדלת שני ילדיי בן 12 ובת 10.5בעייתי היא: הילדה הרימה יד עלי.כועסת ומקללת מייד צעקתי שאסור לה להתנהג כך! ששאלתי אותה מדוע היא נוהגת כך אמרה משום שהבן מרביץ לה ולכן היא מרביצה לי! אני שוחחתי איתה והיא הביעה חרטה אבל מקרא זה חזר שוב: לאחר שהבטחתי לה משהו ולא קיימתי לטענתה , איני יודעת איך לנהוג איתה ואיך להעניש אותה במקרא זה? יש לציין שהיא "מתחילה" עם אחיה הגדול אך הוא חזק הרבה יותר ולכן היא נפגעת מאוד שהוא מחזיר לה ואני חייבת להתערב ולהפריד.. הגדול מפריע לבת כאשר יש לה חברה שואל אותה שאלות וזה מאוד מפריע לבתי.. שהוא אוכל איתם והוא יוצר איתם שיחה. אני משוחחת איתה הרבה על התנהגותה והיא אומרת שהיא לא יכולה להשתלט על הכעס שלה ומוכנה שאלמד אותה איך לשלוט בכעס ולא להרים ידיים ולקלל אך היא תמיד אומרת לי : את אמא שלא שומעים לך תראי איך הבן שלך מתנהג...יש לציין שהם ילדים חכמים בתודה גלי

גלי שלום, אני מבינה מדבריך שהאוירה בבית מלווה בהרבה מתחים וכעסים, ילדייך לא מכבדים את הכללים הבסיסיים של התנהגות מקובלת, לא מכבדים אחד את השני, מפריעים זה לזה ומגיבים באלימות גם כלפייך כשהדברים לא מסתדרים. אני מניחה שיש לך ציפיה שתשרור בבית אוירה נעימה ומשפחתית מבלי שתצטרכי לנקוט בגישה סמכותית מול ילדיך. היותך אם חד הורית שצריכה להתמודד עם כל המצב לבדה בודאי אינה מקלה על המצב. אני מציעה לך לאור מורכבות המצב בבית, לפנות למספר מפגשי הדרכה עם פסיכולוג ילדים מנוסה. בהצלחה

אני אם חד הורית מגדלת שני ילדיי בן 12 ובת 10.5בעייתי היא: הילדה הרימה יד עלי.כועסת ומקללת מייד צעקתי שאסור לה להתנהג כך! ששאלתי אותה מדוע היא נוהגת כך אמרה משום שהבן מרביץ לה ולכן היא מרביצה לי! אני שוחחתי איתה והיא הביעה חרטה אבל מקרא זה חזר שוב: לאחר שהבטחתי לה משהו ולא קיימתי לטענתה , איני יודעת איך לנהוג איתה ואיך להעניש אותה במקרא זה? יש לציין שהיא "מתחילה" עם אחיה הגדול אך הוא חזק הרבה יותר ולכן היא נפגעת מאוד שהוא מחזיר לה ואני חייבת להתערב ולהפריד.. הגדול מפריע לבת כאשר יש לה חברה שואל אותה שאלות וזה מאוד מפריע לבתי.. שהוא אוכל איתם והוא יוצר איתם שיחה. אני משוחחת איתה הרבה על התנהגותה והיא אומרת שהיא לא יכולה להשתלט על הכעס שלה ומוכנה שאלמד אותה איך לשלוט בכעס ולא להרים ידיים ולקלל אך היא תמיד אומרת לי : את אמא שלא שומעים לך תראי איך הבן שלך מתנהג...יש לציין שהם ילדים חכמים תודה מקווה שהסברתי טוב

שלום גלי, לא קל לגדל לבד שני ילדים, במיוחד כאשר את רוצה מאד שיהיה נעים והרמוני. לפעמים, המשאלה הזו מקשה על הורים לתפקד ביעילות כדמויות סמכות. אם בתך מרשה לעצמה להרים עלייך יד ולקלל, הרי שיש משהו בדבריה, לפיהם "את אמא שלא שומעים לה". הייתי רוצה לכתוב לך מספר עצות, דרך כאן, אך אם להודות על האמת, אני חושבת שזה יהיה פחות יעיל מהדרכה מסודרת (גם פגישה אחת או שתיים יכולות להועיל מאד) אצל פסיכולוג ילדים מנוסה. כאשר ילדה בת עשר (!) מרימה יד על אמה, יש בכך כדי להעיד על חולשה וחוסר אונים הורי. אני מרגישה שאת זקוקה לתמיכה והכוונה, ולא לעצה אינטרנטית. הפורום שלנו עסק הרבה מאד בעבר (הרחוק והקרוב) בסוגיות של ילדים מכים. הנה מספר דוגמאות - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-21177#message-21177 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-63160#message-63160 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-65080#message-65080 (הלינק האחרון מכיל ציטוטים מפניות רבות קודמות) אנא, קראי את הכתוב, והשתדלי לא להסתפק בזה, אלא להגיע להדרכה בע"פ אצל פסיכולוג ילדים מנוסה. בהצלחה ליאת

שלום, לפני כשבועיים בערך פניתי אלייך בשאלה, כיצד מתמודדים עם ילד בן 9 שמפחד למות, הפחדים מתחילים לפני השינה, פעמיים קיבל התקף חרדה, הקאה, בכי וצעקות. את השלב הזה עברנו, ע"י הרגעה והישארות לידו עד אשר נרדם. לפני כשבוע, הוא התחיל להתלונן על כאבי בטן חזקים בעיקר בלילה. פעמיים לקחנו אותו לטרם. הבדיקות לא העלו דבר. מאז, כל לילה מתלונן על כאבי בטן שמקשים עליו להירדם, אם כבר נרדם. בפעמים בודדות מתעורר בבכי מתוך שינה שהבטן כואבת. כך חוזר חלילה כל לילה, לפעמים קל לפעמים קשה. אתמול בלילה, הוא נרדם יחסית בסדר, כאשר ניגשתי אליו לכסות אותו הוא התעורר עצבני וזועם והאשים אותי שבגללו הבטן כואבת לו, לקח לו לפחות שעה עד שנרדם בחזרה. ממרר בבכי. אני לא יודעת כיצד לנהוג איתו. לדעת רופאת הילדים, זה סוג של מניפולציה, וניסיון לשלוט. לדעתה עלי לתעלם מכאבי הבטן שלו. עלי לציין שמבחינה רפואית, לא נמצא דבר. שאלתי היא כזו, האם התופעות וה התנהגות שלו קשורות לחרדה? אני מאוד מודאגת. בגלל בעיות קשב וריכוז, הוא מקבל טיפול ברכיבה בסוסים, מאז המצב בבית הספר השתפר לטובה. לא מקבל ריטלין. אודה לך על תשובתך המהירה. דניאלה

שלום דניאלה, תלונות סומטיות בהחלט יכולות להיות קשורות לחרדות או בעיות רגשיות אחרות בילדות, אך כדי לקבוע זאת בוודאות חייבים לשלול כל הסבר פיזיולוגי. אם אתם משוכנעים שאין כאן סוגיה בריאותית (האם בדקתם קשר אפשרי למשהו שהוא אוכל או שותה לפני השינה? למשל חלב או שוקו?), אני מציעה לשקול טיפול רגשי, אולי טיפול באמנות או בהבעה, כדי לעבד את התכנים המפחידים בדרך יצירתית. בהצלחה ליאת

שלום אני בן 30 חולה סכיזופרניה,נוטל תרופות אנטי פסיכוטיות,בגלל שהיו לי התקפים פסיכוטיים בעבר ואני סובל מאילמות ..פשוט אין לי על מה לדבר אם אנשים אני רוב הזמן שותק אפילו כשיש סיטואציות כשאין מצב לא לדבר קראתי פה בכתבה שאולי זה אילמות סלקטיבית ואולי זה קשור איכשהו לסכיזופרניה .לא יודע, מחכה לתשובה

שלום מיכאל, איני מכירה קשר בין סכיזופרניה לאילמות סלקטיבית (כהגדרתה האבחנתית). יתכן שהבחירה לא לדבר קשורה לביישנות, ריקנות, או תחושות אחרות, עליהן אני ממליצה לך לדון עם הפסיכולוג/פסיכיאטר שלך. בברכה ליאת

אחייני גרוש+2 יוצא עם גרושה +2 כל הילדים קטנים המעגל המשפחתי שלנו כולו צנוע ולא רגיל ללבוש הפרובוקטיבי של בת זוגו של אחייני.איש לא מעיז להעיר. מה דעתך האם החשש להשפעה רעה על הילדים ולערכים ,שיפגעו יש לה בסיס. עצתך.

דבי שלום, איני סבורה שזה ישפיע לרעה על הילדים או על הערכים שלהם. כנראה שאם את מרגישה אי נוחות בסיטואציה קרוב לודאי שגם ילדיך חשים בכך. כדאי שתשוחחי עם ילדייך, ותסבירי להם שלמרות שבמשפחה שלכם מקובל להתלבש בצורה צנועה, החברה של האחיין בוחרת להתלבש בצורה אחרת ובכל זאת מכבדים אותה על מי שהיא. מסר כזה יבהיר לילדים איך מתנהגים/מתלבשים בבית ואיך היא מתלבשת וגם יקטין את תחושת אי הנוחות. בהצלחה

הסיטואציה שבה ילד בין גילאי 3-5 לערך רוצה שיקנו לו משהו אך ההורה מסרב. הילד בתגובה פוצח בהתפרצות, בוכה צועק ומשתולל. משתטח על הרצפה באמצע הקניון מסרב להשלים עם התסכול שחווה . האם על ההורה להתעלם מהתנהגות זו ובמקביל לא להכנע ולא לקנות לילד . האם על ההורה לכעוס ולגרור את הילד הביתה מיד כי ככה לא מתנהגים במקום ציבורי? אולי תגובה אחרת מצד ההורה שנחשבת נכנה יותר? מה היית מציעה? כמו כן מעוניינת להבין האם זו התנהגות טיפוסית אופיינית לילדים שמגיבים כך? או שדרך חינוך נכון , אולי אפילו בשנים היותר מוקדמות, אפשר למנוע את ההתפתחות של התנהגויות כאלה מוגזמות וקשות של הילד ושידע לשאת תסכול ולא לחטוף טנטרומים כאלה?? אשמח להחכים. תודה. (מישהו אמר לי שמחשבה על סיטואציות כאלה כהורה עתידי מול ילד גורמות לו לאימה מפניהן ולכן הוא מתלבט אם בכלל להיות הורה ולסבול את זה. לכן שואלת כיצד מתמודדים. ואם אפשר, כיצד להקדים תרופה למכה) תודה רבה

שלום, ילדים המשתטחים בצרחות על הרצפה עושים זאת בדר"כ *לאחר* (מדגישה שוב: לאחר!) שלמדו כי זוהי דרך מצויינת לגרום להורה הנבוך להיכנע. יש משפחות רבות מאד שאינן מתמודדות עם הסיטואציה הזו, פשוט כי ההורים השכילו להציב את הגבול בזמן. הדרך להתמודד עם זה לא מתחילה בסופר או בקניון, כי אם בבית. חשוב לא להיכנע לדרישות לא הגיוניות או לא מתאימות, גם מול צווחות. לעתים, הורים טובים ויעילים, שיודעים להציב את הגבול היטב בבית, נכנעים בחוץ, כדי לא להיתפס אכזריים או "מפירי הסדר הציבורי". משנכנעו פעם אחת, הילד כבר יודע ששם נקודת התורפה ואפשר לחזור על הסצינה. במצב כזה, יש לקחת את הילד בשקט, לצאת מהקניון ולחזור הביתה. אחרי הכל, החינוך של הילד שלנו חשוב יותר מהרגע המביך שאולי נחווה שם, מול העיניים הזרות. בברכה ליאת

שלום. אחי(30) אובחן לפני 3 שנים .אנו האחיות (35+) נשואות עם ילדים וגרות די רחוק. הוא גר אצל ההורים. מסרב ליטול הכדורים . הם נותנים לו באוכל.מסתגר, בקושי מתקשר עמם, אוכל מעט, מוזנח הגינית.עעובד כמאבטח ללא נשק במשמרות. לאחרונה נתפס עם סמים. אמא קשה מאוד ומתחילה להכנס לדיכאון קל.. מה לעשות?

שלום רב, סכיזופרניה היא מחלה שמשנה את חיי החולה ומשפחתו ללא הכר. אחת הבעיות הקשות היא ההיענות הנמוכה של החולים לטיפול התרופתי, בשל תופעות הלוואי שלהן. בהיעדר טיפול נאות, ההתקפים הפסיכוטיים עלולים לחזור, ולהחמיר את המצב. לכן, יש לעשות הכל כדי להביאו למודעות ומחוייבות לטיפול. לעתים, במיוחד כשהחולה מתנגד לטיפול, עול הטיפול והדאגה נופל על בני המשפחה. מסיבה זו, קיימים כיום גופי תמיכה (דוגמת אנו"ש) שמטרתם עידוד והכלה של בני המשפחות, מתן סיוע ושיתוף במידע רפואי על המחלה ומהלכה בזמן. אם את חוששת שאמך מתקשה לשאת בנטל, נסי למצוא לה מענה טיפולי מכיל, או במסגרות הציבוריות או אצל פסיכולוג קליני פרטי שמכיר את המחלה ואת השלכותיה על המשפחות. לפעמים חשוב להציל גם את המציל... בריאות ליאת

יש לי שני ילדים האחד בן 4.5 והשניה בת 1.4. בדרך כלל בני ילד טוב וכמעט לא היה לי איתו בעיות התנהגות בתקופה האחרונה בני ניהיה חוצפן עונה לי חוזר אחריי ואני רואה שאני מתחילה להרים את הקול ואף צועקת.

שלום ליאת כאשר אנחנו רוצים לחנך את ילדינו לתקשורת מכבדת, חשוב לשמור על שפה מכבדת ונקייה גם מצידנו. לכן, כאשר בנך מתחצף או חוזר אחרייך, נסי ככל יכולתך להישאר שקטה, לא להגיב בכעס או צעקות, אלא דווקא בריחוק קריר. כשיבין שכדי "להרוויח" אותך עליו להתנהג יפה, הוא ילמד לדבר אחרת. שבחי אותו כשהוא חמוד, והתעלמי ככל יכולתך מהחוצפה. זכרי שגם כעס ותוכחות הם תשומת לב, ולכן עדיף להימנע מהם בהקשרים האלה. תוכלי לומר פעם אחת (!) שהדיבור הזה מעליב אותך ופוגע בך, "ולכן כשאתה מדבר אלי ככה, אני מעדיפה להיות קצת רחוקה. אשמח להיות איתך ולשחק איתך כשאתה מדבר אלי בצורה נעימה". חושבת שתצליחי? ליאת

כן, אתמול הוא חזר מהצהרון ואמר לי אמא היית ילד טוב היום ...חיזקתי אותו ושמתי לב שבמהלך הערב הוא רצה יחס ממני, למשל שהאכיל אותו ולא את אחותו ממש זרמתי איתו והוא היה רגוע. תודה.

שלום, בתי בת שנה ועשרה חדשים ואני מניקה אותה. היא לא בגן עדין, פרט ליומיים בשבוע עם מטפלת כשאני עובדת. היא יונקת המון במשך היום ומספר פעמים במהלך הלילה. הייתי רוצה להפחית את כמות הפעמים אבל לא להפסיק לגמרי להניק. אני לא ממש יודעת איך לעשות זאת, מה לומר לה, מתי זה כן ומתי זה לא, כלומר מה ההגיון מאחורי זה. אני מנסה לפעמים לא לתת בזמנים שאני מרגישה שמשהו אחר כמו שתיה, אוכל, חיבוק יכולים לעזור, זה גורר בדרך כלל צעקות והעלבות והרבה פעמים אני מוותרת. תודה רבה, גבי.

שלום גבי, כל הכבוד על המסירות וההתמדה. אין ספק שנתת לבתך התחלה תזונתית מצויינת. הנקה עד גיל מאוחר בהחלט עלולה לגלוש למצבים בהם המוטיבציה הרגשית (הן של האם והן של היונק) עולה על התרומה התזונתית/חיסונית. לדעתי, לפני שאת חושבת על מה לומר לבתך, ואיך, עלייך לברר עם עצמך לעומק עד כמה ועד מתי את מעוניינת בהמשך ההנקה. כשתבררי עם עצמך את הדברים לאשורם, ותדעי מה נח תחת הרצון להמשיך ולהניק (יתרון תזונתי? קרבה?) יהיה לך קל וברור יותר גם מול הילדה. את יודעת, הנקה אכן ממלאה כ"כ הרבה צרכים אצל התינוק, בהם גם צורך בקרבה ונחמה, וקשה לבודד את השד המניק ולייעדו כמקור הזנה בלבד. יתכן שהקושי (המאד מאד לגיטימי)שלך לספק משהו ששתייה, מזון או חיבוק יכולים לספק, מעיד על כך שהגיע הזמן להיגמל. חומר למחשבה :-) בברכה ליאת

שלום רב, הנכד שלי בן שלוש וארבעה חודשים. מפותח וחכם. לאחרונה הוא עושה על עצמו את צרכיו מדי פעם גם בבית וגם בגן. למרות שהוריו מסבירים לו שצריך להודיע להם שהוא רוצה ללכת לשירותים, הוא מסרב לשתף פעולה. מדי פעם, כשרואים שהוא מתאפק ומציעים לו לשבת על האסלה, הוא טוען ש"אין לי". מה יכולה להיות הסיבה לנסיגה זו כי הילד נגמל מהטיטולים בקיץ שעבר, ואיך מטפלים בבעיה?

שלום טובה, כדי לדעת כיצד נכון לטפל, חשוב להבין מה בדיוק הבעיה, ולצורך כך נחוצים פרטים נוספים. לפעמים, תהליך הגמילה אינו עולה יפה, ומה שנראה כמו ילד ש"נגמל מזמן", הוא למעשה ילד שנמצא עדיין בתהליך. אם בכל זאת מדובר בנסיגה, חשוב לדעת האם הוא עושה את כל הקקי במכנסיים, או מלכלך רק מעט (שזו יכולה להיות בעיה אחרת). האם סבל בעבר הקרוב/רחוק מעצירויות? לפעמים אירוע של עצירות כואבת, יכול להוביל לפחד מעשיית הקקי, מה שיוצר מעגל של עצירויות/דליפות. גם בזה אפשר לטפל. תהיה הסיבה אשר תהיה, ברוב המקרים הטיפול מתמקד בהדרכת ההורים לדרכי תגובה ופעולה שלא יחריפו את המצב, ולא יהפכו את הקקי למוקד מאבק. ממליצה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים מיומן לקבלת הנחיות פרקטיות. בברכה ליאת

שלום רב, ביתי בת 13 והתנהגות שלה לא תואמת את גילה, הדבר בא לידי ביטוי בבכי על כל דבר, על תלות בהורים בכל דבר, עושה קולות של חיות לדוגמא חתולים כלבים שאומרים לה להפסיק היא לא מקשיבה וממשיכה. מציקה לאחים שלה ונדבקת. כאשר פונים אליה היא לא מקשיבה. הילדה מאוד לחוצה כמעט כל הזמן. לדוגמא טיול בקניון היא לא עוזבת אותנו לשנייה מפחדת שנלך לאיבוד, כאשר היא רוצה משהוא או שואלת שלאלה פונה אלינו בצורה מאוד ילדותית ובקול רם אנו עונים לה והיא שוב שואלת את אותה השאלה מס פעמים גם אם ענינו לה. היא לא שמה לך לסביבה שבה היא נמצאת בוכה צועקת בקול רם שכולם ישמעו ומאוד קשה להרגיע אותה. וכו' ניתן לתת הרבה דוגמאות. מה עושים והאם יש דרך לטיפול בבעיות אילו. תודה חיים

חיים שלום, מהדברים שאתה מתאר ניתן להעריך כי התנהגותה של בתך מבטאת מצוקה. יתכן שהיא נובעת מחרדה אך לא ניתן לאבחן ללא מפגש אתכם ההורים ועם בתך. בתהליך זה גם תתבקשו לתת פרטים על התנהגותה בבית הספר ובמקומות אחרים כאשר היא לא נמצאת אתכם. אינני יודע באיזה קופת חולים אתם מבוטחים אך בחלקן יש פסיכולוגים בהסדר ובחלקם קיים החזר כספי על התייעצות. מומלץ לפנות לפסיכולוג/ית העוסק בטיפול בילדים ובני נוער אשר משלב גם הדרכת הורים לצורך הערכה פסיכולוגית ומתן המלצות בברכה, אמיר

מועדים לשמחה! סתם התגעגעתי אליך ובאתי לקרוא אותך כאן קצת. יש פה המון מה ללמוד. חני

היי חני, הזדמנות טובה להגיד חג שמח לך ולכל קוראי הפורום. מקווה שימי החג עוברים בנעימים ובשלווה. להתראות ליאת

שלום, בתי (השניה) בת 8, מפגינה התפרצויות זעם כולל קללות מול חברים בביס ומשפחה, לא מצליחים לבודד את הגורם לכך או להרגיע אותה. סובלת גם מפיזור דעת שמשליך על השגים בינוניים בלימודים. מיעוט יחסי של חברים. מחפש הכוונה לאיזה גורם ניתן לפנות לעזרה, המצב גורר מתח רב בבית. תודה

שלום דן, לפני שחושבים על אופי ההתערבות הטיפולית, באמת חשוב לנסות ולאתר את הגורמים להתנהגות. האם מדובר במשהו שהתפרץ לאחרונה? האם כבר כתינוקת הייתה סוערת ולא מווסתת? האם קיימת גם עוררות ואי שקט ברמה הפיזית (תנועתיות יתר)? האם מישהו מאנשי החינוך שראו אותה בעבר חשדו שקיימת הפרעת קשב? האם היו אירועים במשפחה או מחוצה לה (גם במרחק של מס' חודשים) שיכולים להיות טריגר להתפרצויות? אם הקשיים נראים כמו משהו שנמשך זמן רב, כיוון המחשבה האורגני (הפרעת קשב וריכוז/קשיי ויסות) הופך רלוונטי, ואז הכיוון הוא אבחון מסודר אצל פסיכיאטר ילדים/נוירולוג ילדים או מכון מסודר לאבחון קשיים מסוג זה. אם ההתפרצויות והקללות חדשות, יחסית, הכיוון הרגשי דומיננטי יותר. כמובן שקיימת גם האפשרות לקיומם של השניים, שהרי הדברים לעולם קשורים אלה באלה. בעיני, אפשר להתחיל עם פנייה לפסיכולוג ילדים קליני, שבמידת הצורך יפנה להמשך בירור. בהצלחה וחג שמח ליאת

תודה על התגובה, תוכלי להמליץ על פסיכולוג קליני באזור תא-גבעתיים-רמת גן? תודה וחג שמח

שלום, בתי בת התשע לא אובחנה באופן מקצועי אבל אני חוששת שהיא סובלת מהפרעת חרדה. ממה שאני מבינה ישנו טיפול קצר טווח שמוצע במרפאת החרדה בשניידר לעומת טיפול ארוך יותר אצל פסיכולוג. כיצד אוכל לדעת מה עדיף? והאם תוכלו להמליץ על פסיכולוגית קלינית טובה באזור רחובות/נס ציונה/ראשון לציון/אשדוד? תודה.

שלום מיכל, הטיפול המועדף בהפרעות חרדה הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי, עם או בלי נוגדי-חרדה (תרופות). המרפאה בשניידר מציעה טיפול (מצויין) כזה, אך גם פסיכולוגים קליניים לילדים שהתמחו בסוג טיפול כזה. בשני המקרים מדובר בטיפול קצר יחסית. כדי לא להפוך את הפורום ללוח מודעות או פרסומת, אין אנונוהגים להמליץ כאן על שמות מטפלים. תוכלי לבקש מרופא הילדים שלכם או מיועצת ביה"ס הפנייה לאנשי מקצוע טובים באזורכם. אפשרות נוספת היא לחפש דרך האתר של איט"ה (http://www.itacbt.co.il/). בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום ליאת, ביתי בת 6 לאחרונה משדרת מיניות \ מפלרטטת עם בנים. אנו ממש לא יודעים איך להתמודד עם ההתנהגות של ביתי בת ה- 6.יש לה חבר בכיתה שהיא אוהבת והיא אומרת שהם מאוהבים, כאשר הם נפגשים הם יושבים מחובקים על הספה, הולכים מחובקים, נותנים ידיים. אלף פעם הסברתי לה שזה לא התנהגות הולמת והגוף שלי הוא רק של. אתמול בליל הסדר היה בחור קרוב משפחה בן 15 שפגשה שנה שעברה פעם אחת. היא פלרטטה איתו כל הערב- משחק עם השיער, קריצות, חיבוקים...ממש תחילה איתו כמו נערה.שפת הגוף שלה היתה ממש מינית. מאיפה היא למדה את זה. בבית אנו מאוד שמרנים ואנו מאוד מקפידים על התכנים שהיא רואה בטלויזיה. אתמול מאוד כעסנו וניסינו להסביר לה שזו לא התנהגות טובה, אבל אני חוששת שהמסר לא עבר. איך להסביר לה לכבד את עצמה? האם זה נורמלי שהיא ממש מפלרטטת(היא רק בכיתה א)? זקוקה לעזרה דחוף. תודה וחג שמח נעמי

שלום נעמי, ההתנהגות שאת מתארת אינה מינית, אלא אופיינית לילדה קטנה, שמבקשת לזכות באהדתו ואהבתו של הילד/נער שלידה. חשוב מאד להבחין בין שפת הגוף הילדית לשפת הגוף המינית הבוגרת - ומה שמבדיל זו הכוונה והמודעות. אני מציעה לא להעיר לילדה על "התנהגות לא יפה", אלא רק להשגיח שמישהו מהמבוגרים לא יפרש בטעות את שפת הגוף שלה וינצל זאת. כרגע, הפירוש שלכם מאד מרחיק לכת, ונראה לי שאפשר להירגע. חג שמח ליאת

שלום רב. ילדי בן שמונה וחצי נחשף לסרט פורנו במחשב וזימן את אחותו הקטנה ממנו לצפיה. לאחר שיחה איתם הבנתי שאפילו ניסו לבצע חלק ממה שראו (מין אורלי) אך הופרעו כשקראתי להם. איני יודעת מה לעשות. מתוך רגשות האשם איני מצליחה לחשוב על הדרך בה עליי לפעול. אשמח לתשובתכם.

שלום שירה, אין טעם להתייסר מתחושות אשמה על משהו שלא יכולת לצפות מראש, ולכן גם לא לשמור על ילדייך מפניו. משנחשפו הדברים, עולה הצורך הדחוף להסביר לילדייך עד כמה חשוב לשמור על פרטיות הגוף ואיבריו המוצנעים, גם בתוך המשפחה. במקביל, אני מציעה לעשות מאמץ ולחסום גישה לאתרי פורנו במחשב הביתי. מעבר לכך (לאור העובדה שבאמת לא תמיד נהיה שם בזמן), רצוי להסביר, גם לילד בן שמונה וחצי, על סכנותיו של התוכן הפורנוגרפי: פגיעה אפשרית בתפיסת הגוף, בתפיסת יחסים עם בני המין השני, קבלת תמונה מעוותת על יחסי מין, על ממדיהם של איברי המין, על נשים וגברים, ועל יחסי אינטימיות. מצרפת לך לינק לדיון דומה מן העבר - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-51194#message-51194 בהצלחה וחג שמח ליאת

ילדה בת 3, בזמן האחרון מבצעת פעולה של ניגוב איזור הפה עם גב היד בתדירות גבוהה מאוד. שאלתי אותה אם משהו מציק לה שם, טוענת שלא. איך להגיב?

שלום אפרת, אם אינך מוצאת הסבר בריאותי-רפואי כלשהו, יתכן שמדובר בהתנהגות שמקורה בסוג של מתח. התנהגויות כאלה חולפות בדר"כ מעצמן, כאשר מוקד המצוקה נחלש או מתפוגג. אני מציעה לא להגיב לה כלל, כדי לא להפוך זאת לסוג של מאבק. המשיכי לעקוב מבלי להילחץ או לכעוס, ובמידת הצורך התייעצי שוב. חג שמח ליאת

שלום, כבר מזה חודשיים שבתי, 13.6, מדברת אליי בצורה לא יפה. היא עונה תשובות מאוד אימפולסיביות וחצופות וכאילו לא מבינה מה לא בסדר בהתנהגותה. היא מדברת כך גם כלפי אחותה הקטנה ולפעמים גם כלפי אביה. אני מבינה שהיא בגיל ההתבגרות, אך לדעתי היא חוצה גבולות. אני לא מסכימה לשפה כזו או לדיבור שכזה אצלי בבית. שאלתי היא איך לנהוג. האם עליי להעלים עין לעתים או לעמוד על שלי ולדרוש שתדבר אליי בכבוד בכל מחיר? ואם כן.. מה מומלץ לעשות? תודה

שלום רוני, אני מסכימה מאד עם מה שאת אומרת: מצד אחד, בתך נמצאת בגיל ההתבגרות, ולכן (לפחות בתיאוריה) אפשר לגלות סלחנות מה, ולהתייחס אל הדיבור המחוצף שלה כאל חלק ממרד הנעורים הנורמטיבי. אחרי הכל, המשימה ההתפתחותית לשעל הפרק היא יצירת זהות נפרדת מזו של ההורים, ולפעמים לצורך כך מתבגרים "בועטים" בכל מה שבסביבה. לצד ההבנה הזו, נחוצים גבולות וכבוד בסיסי כלפי בני הבית, וגם על כך חשוב לא לוותר. נדמה לי שנדרש כאן 'להטוט' לא פשוט, בין הנכונות להיות סלחניים, לבין הצורך לשמור על הכללים. לפעמים מוטב להבליג קצת, כדי לא לריב *כל* הזמן, אך אם הגבול נחצה באופן בוטה, אני מציעה לבחור בתגובה חינוכית עקבית וחד משמעית שמתאימה לכם. למשל, חוסר התייחסות כלפיה (שזו תוצאה טבעית של התנהגות פוגענית) למספר שעות, מניעת צ'ופרים של רצון טוב (כמו הסעות, קניות בקניון, או בילוי משותף), וכד'. חשוב שהסנקציה לא תוצג לה כ"עונש", אלא כתוצאה טבעית ככל האפשר ("כשאת מדברת אלי ככה, אני נפגעת ומרגישה צורך להתרחק ממך, גם כדי לא להיפגע יותר, וגם כדי להירגע. ייקח לי קצת זמן. בינתיים תפני לאבא. אני צריכה עוד קצת זמן לעצמי"). אישית, אני מאמינה שעמדה כזו עדיפה על "לדרוש ממנה לדבר אלייך בכבוד". זכרי שלפעולות והתנהגויות יש אפקט גדול בהרבה על פני דיבורים ותוכחות. אם היא תרגיש שהיא מאבדת אותך לזמן מה בכל פעם שהיא מתחצפת, היא תחשוב פעמיים לפני הפעם הבאה. בהצלחה ויישר כוח. וגם חג שמח... ליאת

שבת שלום, מראש אני מתנצלת על אורך הפניה. הנני אם יחידנית לבן 9, ללא ילדים נוספים. מיזה תקופה שבני שואל אותי אם הוא ימות. הסיפור הזה קרה לפני כשנה, אחרי שהמחנכת שלו שוחחה איתם על מוות. ניסתי להסביר לו שוב את מה שהמחנכת שלו הסבירה, הסברתי לו שאנשים נפטרים מזיקנה, מחלות, תאונות דרכים. כאשר הוא שומע שמישהו נהרג בתאונת דרכים או מישהו נפטר בגלל מחלה. התגובה שלו לא היסטרית. וההסבר שלו מניח את דעתו שלו. כנראה שהוא נהג מהר מידי, או מישהו נהג מהר או במקרה של מחלה הוא כנראה לא שמר טוב על עצמו ולא אכל בריא וכו..... אבל מה שמפחיד אותו זה מוות מזיקנה. אחרי אותם הסברים החלו הבכיות וההיסטריה שהוא לא רוצה למות. אחר כך מידי יום הוא היה שואל אותי, עד שבסוף עניתי לו אני לא יודעת מתי כל אחד ימות. הסברתי לו שכל פעם שמגיעה מחשבה רעה תחליף אותה במחשבה טובה. איך שהוא שרדנו תקופה זו. מידי פעם שאל, קיבל אותה תשובה, לפעמים ביקש לראות תמונות באינטרנט של אנשים מאוד זקנים - כמובן שהראיתי לו. לפני כשבוע, לפני לכתו לישון, ניגשתי להגיד לו לילה טוב ונשיקה וכו... הכל היה נראה תקין, עד שפתאום הוא החל לבכות בהיסטריה וצרח שהוא יודע שאני משקרת לו שבסוף כולם מתים, הבכיות גרמו להקאה ולכאבי בטן. הרבה מה לעשות לא ידעתי, למעט מחיבוקים ולנסות להרגיע אותו. כשהוא נרגע הוא אמר לי שלפעמים המחשבה הרעה באה לו לראש וזה מפחיד אותו. אחרי אותו התקף חרדה, הוא נרדם כשאני יושבת לידו ומלטפת אותו בבוקר הוא קם כאילו לא קרה כלום אמש. שבוע חלף ולא היו התקפים. עד לפני שני לילות. לפני לכתו לישון הוא שוב פרץ בבכי, צרח, בעט בי ונכנס לפאניקה אמיתית. והוא שוב הקיא, ממש רעד. הבנתי שהוא שוב חווה התקף חרדה. ישבתי לידו וליטפתי אותו עד שהוא נרדם. בלילה שבה אחריו, ישבתי לידו מראש, ואמרתי לו שאימא כל הזמן שומרת עליו וניסנו לעשות דימיון מודרך. הלילה עבר בשלום, עלי לציין שאין התעוררויות בלילה בגלל חרדה. מיותר לציין שאני מרגישה מרוקנת ריגשת, ליבי כואב עליו, אין לי כל כך את הכלים לעזור לו. פניתי למטפלת שלו ברכיבה הטיפולית בסוסים, סיפרתי לה (הוא מקבל טיפול ברכיבה, בגלל שהוא הוגדר עם בעיות קשב וריכוז, ורציתי למנוע לקיחת רטלין. הטיפול עוזר לו גם מבחינה רגשית. אני מבקשת ייעוץ כיצד לנהוג במצבים אלו, אני פוחדת שהחרדות יחריפו. בשנה שעברה היתי בייעוץ פסיכולוגי, להדרכת הורים וסיפרתי לפסיכולוג (אז לא היו התקפי חרדה) הוא לא כל כך התרגש. אודה לך על תשובתך המקצועית בברכה דניאלה .

שלום דניאלה, ראשית עלי לציין כי למרות שעל פי עדותך אין לך רקע מקצועי בתחום הטיפולי, ההתמודדות שלך עד כה וההבנה האינטואיטיבית שלך את המצב ראויות להערכה. מחשבות על מוות מעוררות כמעט אצל כל בני האדם מידה מסוימת של מתח, אי נוחות וחרדה. במהלך ההתפתחות מחשבות מסוג זה מופיעות מדי פעם ללא סיבה ולעיתים בעקבות מפגש עם מוות או בעקבות שיחה על הנושא. בדרך כלל אנו משתדלים לחשוב על משהו אחר כאשר המחשבות מעוררות תחושת אי נוחות ותחושת המתח חולפת. לעיתים מתפתח קושי והמחשבבה הופכת לטורדנית ואז החרדה עולה, כפי שקרה לבנך. טוב עשית כשהצעת לו לחשוב על משהו אחר, נעים, כאשר צצה המחשבה הלא נעימה. אפשר גם להסביר לו שמחשבות על מוות אינן נעימות לאף אחד, ושכדי "לנצח" את המחשבות הרעות צריך בכל פעם שהן מופיעות "לעבור לחשוב על משהו אחר, נעים ומרגיע". חשוב להדגיש שלא צריך לנסות ולגרש את המחשבה השלילית אלא לעבור ולחשוב על משהו אחר, נעים ומרגיע. מדי פעם המחשבה השלילית תחזור ותופיע ואז צריך שוב לחזור ולחשוב משהו נעים, בלי לנסות לנתח מדוע המחשבה חזרה, או לכעוס על כך שהיא חזרה. במקביל אפשר ללמד אותו טכניקת הרפייה גופנית, למשל נשימות עמוקות מרגיעות והפניית הקשב אל הנשימה, על מנת להקל על הביטוי הפיזיולוגי של החרדה. במידה ואין הקלה ותסמיני החרדה ממשיכים מומלץ מאוד לפנות להערכה וטיפול פסיכולוגי אצל איש מקצוע העובד עם ילדים בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT). בדרך כלל מדובר בהתערבות ממוקדת וקצרה יחסית הכוללת גם הדרכת הורים. חג שמח ובהצלחה, אמיר.

שלום ניר, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. רופא הילדים שלכם ו/או פסיכולוגית הגן הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה קובי

שלום ליאת פניתי אלייך בשבוע שעבר עם שאלה לגבי בני שקיבל התקף חרדה בגלל שהוא פוחד למות. הפנת אותי לכל מיני תשובות שענית לשואלים. אני פונה אלייך שוב, מאחר אתמול בלילה שוב נתקף בהתקף חרדה בגלל פחד למות, ההתקף לווה בהקאה, בצעקה ובהשתללות. הוא אמר לי שזה שהמחשבה באה לו בראש כשהוא הולך לישון. עלי לציין שמאז שבוע שעבר היה לו התקף אחד. היום, הוא כל היום דיבר על זה שהוא פוחד למות, הוא אף פעם אחת פרץ בבכי - לא חווה התקף היום התייעצתי עם רופאת הילדים שלו, המליצה לי להיות רגועה. ולתת לדברים לעבור. אני פונה אלייך כי אני חושבת שאני זו שצריכה חיזוקים כיצד עלי לעזור לו? מבלי להראות שאני חרדה לו. חשוב לי לדעת שזה שאני עוזרת לו ולא מפספסת משהו. כל הזמן הוא מבקש ממני להראות לו באינטרנט תמונות של אנשים זקנים. הוא פוחד למות מזקנה. כאשר הוא שומע על מישהו שנפטר בגלל מחלה או בגלל תאונה - זה פחות קשה לו. כיצד מבטיחים לילד חיי נצח? הוא פוחד שהוא ימות בגיל 100 זה נשמע אולי הזוי, אבל אלו הפחדים שלו. האם זה יחלוף מעצמו? אתמול הוא אמר לי תקחי אותי לפסיכולוג שיסביר לי למה אני פוחד. מצד אחד ילד קטן שפוחד, מצד שני הוא נשמע בוגר שמודע לבעיה שלו. מה עלי לעשות? אודה לך על תשובתך המהירה. דניאלה

שלום דניאלה, קראתי את שאלתך הקודמת ואת תשובתה של ליאת. אז כפי שליאת הזכירה, על אף עוצמת התגובה הרגשית, התופעה כשלעצמה היא שכיחה ונורמטיבית. גם אני חושב שכרגע צריך להכיל אותו ולהרגיע אותו בשעת סערה. בנוסף לזה, זו הזדמנות לעזור לו ללמוד להרגיע ולטפל בעצמו. את זה ניתן לעשות על ידי מניעה של תכנים הקשורים לפחד (כמו תמונות), השארת אור חלש בחדר, ללמד אותו לנשום עמוק וכד'. אני מבין את הדאגה שלך, ואת הרצון לשדר לו ביטחון. אם זה יכול לעזור בעניין אני חושב שכדאי לשקול את בקשתו של הילד ולפנות לפסיכולוג ילדים. במקביל לפגישתו עם הילד הוא גם יוכל לסייע לך בהתמודדות. חג שמח ורגוע, קובי

שלום רב, אני מחפשת פסיכולוג ילדים שעובד עם מכבי באזור השרון והמרכז לטיפול רגשי לילד בן 5 אשר מתמודד עם קשב וריכוז. כעיקרון אני יודעת שישנם מספר סוגי טיפול אבל לאיזה מהם כדאי לפנות כדי לתת את המקסימום לילד. טיפול משפחתי? טיפול אחד על אחד? או טיפול קבוצתי? הילד נמצא בגן רגיל ומקבל את כל השירותים הנוספים קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק, חוגים טיפוליים ועכשיו הכוונה להוסיף טיפול רגשי כלשהו.

שלום נעמה, שלום דנה, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. רופא הילדים שלכם ו/או פסיכולוגית הגן הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. באשר לשאלה שלך, התאמה של סוג הטיפול תלויה במקרה הספציפי. אני חושב שכדאי להתחיל מהדרכת הורים אצל פסיכולוג קליני ולבחון יחד איתו את השאלה הזו, ושאלות נוספות שעולות אצלכם באשר להתמודדות שלו ושל המשפחה. בהצלחה קובי

יש לי שני ילדים אחד בן 4.5 והשניה בת 1.4. יש לי בעיה אם הקטנה היא רוצה אותי "כבלעדית" לא מוכנה שאני אתקרב לבני הבכור מתחילה לבכות וכו... אני לא נותנת לזה הרבה במה והיא מקבלת יחס כמו לבן שלי ואף יותר.הבעיה הכי גדולה זה השינה , היא עדיין ישנה איתנו בחדר (כי היא נולדה עם בעיה בנשימה), כשאני משכיבה אותה לישון היא לא מוכנה להכנס למיטה, ואז מתחיל הבכי או לאחר שהיא אוכלת את הדייסה (ברגע שהיא רואה שאני מכינה לה דיסה היא בורחת ממני ורצה בכל הבית - מאוד פיקחית)היא מתחילה לבכות עד שהיא מקיאה ממש לא מותרת היא יכולה לבכות שעה ולחכות לי עד שאני נכנסת לישון . בין לבין אני מגיעה אליה מלטפת אותה ואומרת לה שהכל בסדר ושצריך לישון והיא עוד יותר בוכה.זה ממש מתיש ומחמיר אם היא קולטת שאחיה לא במיטה.שמתי לב שבעלי משכיב אותה ושאני לא בסביבה אין את כל הדרמה הזאת ואם יש אז בקטן, ובנוסף היא כל דבר רוצה והיא לא מוותרת בכלל היא נלחמת על כל דבר.דוגמה נוספת הייתי איתה בקניון והבאתי לה שקית קטנה של במבה באיזה שהוא שלה היא החלה לפורר את הבמבה אמרתי לה שאני לא מסיכמה ולקחתי לה את השקית והבאתי לה במבה בכל יד והיא פשוט העיפה את הבמבה ובכתה קרוב ל- 40 דקות. אשמח להכוון , ואחרי החג אני מעבירה אותה לחדר שלה.

שלום ליאת, לרוב, כשהתנהגות מסוימת מופיעה רק מול אחד ההורים היא קשורה למאפיינים של הקשר בין אותו הורה וילדו. אנסה לחלק את זה לרמה הרגשית ולרמה ההתנהגותית. ברמה הרגשית, חשוב שתבחני עם עצמך את הפוזיציה הרגשית מתוכה את פועלת, חלק גדול מהמסרים שהורה מעביר לילדו הם מסרים לא וורבלים שמקורם בתחושות פנימיות כמו תחושת אשם, תחרותיות, השפעות של הקשר שלך עם אמך וכד'. במקרה שלך את יכולה לבחון את הרגשות שעולים בך נוכח הבכי שלה, ההכאה או הבעת הזעם שלה, עם או בלי קשר לתקופת קשיי הנשימה שלה, קשיים שלבדם יכולים לעורר חרדות ודאגות מרובות. לבחון האם משהו מזה משפיע על אופן התגובה שלך. אני לא אומר שזה חייב להיות גם אצלך, אבל זה שווה מחשבה. ברמה ההתנהגותית, עקשנות לרוב מתחזקת ככל שתגובת ההורה אינה אחידה. כלומר, ילד יתעקש כאשר הוא מבין שיש סיכוי שהתנהגותו תשתלם והוא ישיג את מבוקשו (הדבר לשמו התעקש, תשומת לב ההורה וכד'). במקרה שלך, ככל שתגיבי כלפי בתך בקור רוח, באופן צפוי ועקבי כך סביר שעקשנותה תפחת. באופן דומה, נסי ליצור "נוהל ערב", מעיין סדר ערב קבוע החל משלב ארוחת הערב, מקלחת, סיפור וכו'. מזמין אותך לחלוק מחשבות.. שיהיה חג שמח ובהצלחה עם מעבר החדר. קובי

בתי בת 3 וחצי, גמולה יותר משנה. מזה זמן רב היא מתאפקת לפיפי עד שמתחיל לברוח לה. חשוב לציין שזה קורה בעיקר בבית (גם מספר פעמים ביום) ואצל הוריי (ששוהה שם פעם או פעמיים בשבוע איתי או בלעדיי. לעומת זאת בימים בהם אנו מטיילים בחוץ או בנסיעות זה לא קורה (נסענו איתה לאילת ובדרך ביקשה שנעצור ולא ברחה לה טיפה כל החופשה). לא זכור לי מתי התופעה התחילה בדיוק. אציין שילדתי לפני 3 חודשים אך זה התחיל הרבה לפני הלידה. למעשה משלב של גמילה ואימון על שליטה בסוגרים, היא עברה להתאפקות הזו אבל אין לי ספק שהיא שולטת היטב כפי שתיארתי (וגם בגן זה לא קורה). הבעיה היא שהיא מסרבת ללכת לשירותים, טוענת ש"אין לי" בזמן שאני רואה כבר את המכנס שלה נרטב ואני מרגישה שזה נהיה ממש מאבק כוחות ומלחמת התשה. ברור לי לגמרי שזו קריאה לתשומת לב לאור לידת אחותה (מצד שני זה התחיל עוד לפני ההריון כשכל תשומת הלב היתה אצלה) כי ברגע שהיא מרטיבה אנו מחליפים לה והיא נהיית המוקד של תשומת הלב. אשמח לעצה כיצד לגרום לה להפסיק, זה מאוד מתסכל עבורנו.

שלום גילי, במקרה שלך אני חושב שכל התשובות נמצאות אצלך! תיארת כל כך יפה את התהליך והגורמים המשפיעים עליו. לידת אחותה, הריון (ילדים מגיבים לאחיהם עוד טרם לידתם...). מאבק סביב צרכים כמעת תמיד נוגע לשליטה, שליטה של הילד ושליטה של ההורה. כפי שאמרת, דרך הצרכים היא זוכה לתשומת לב ולזמן "איכות" עם אנשים שעד לא מזמן היו רק שלה ועכשיו הם לא תמיד פנויים אליה. את תשומת הלב הזו היא מקבלת עוד לפני שבורח לה, דרך העיסוק שלכם בצרכים שלה. לכן, הצעתי כוללת כמה דברים: חזקו אותה על התנהגויות חיוביות, נסו לשתף אותה בטיפול באחותה, הימנעו מלהציע לה לגשת לשירותים (זה גם ככה לא עובד). כשהיא מרטיבה, החליפו לה בגדים בסבלנות מלווה באמירה שזה לא נורא שברח לה אולי בפעם הבא היא תעשה זאת בשירותים. השתדלו שלא לכעוס ולא להגיב בביקורתיות כמו- זה מה שקורה כשלא הולכים בזמן, או כשלא מקשיבים לאמא וכד' קשטו יחד איתה את השירותים בציורים שלה ובכל מה שיכול להתאים והיא רוצה. אפילו אפשר לצייר שלט ועליו לכתוב "השירותים של X. לא פחות חשוב, להשתדל, על אף העומס והמותשות, להקדיש לה זמן איכות שבו כל אחד מכם הוא רק שלה. בהצלחה, קובי

שלום רב שמי הוא ג'סיקה ואני אמא לתהל בת 3 ותאומים בני שנה וחצי. תהל כבר כחצי שנה מתעוררת הרבה בלילה בצרחות וקוראת לי, היא ישנה איתנו מאמצע הלילה אבל למרות הכל היא מתעוררת המון וקוראת לי בצעקות מה שגם גורם לי לאבד את הסבלנות אחרי כמה שעות עד עכשיו הייתי בטוחה שזה קשור לתקופה של "חלומות" אבל אני כבר לא בטוחה מה ניתן לעשות כדי לשפר את המצב אני כבר ממש מיואשת תודה רבה מראש ג'סיקה

שלום ג'סיקה, מרבית הפרעות השינה בגילה של בתך הן תוצאה של תהליכים פסיכולוגיים. לרוב תהליכים אלו מצויים בקשר שבין ההורה לילד, ומתחילים כבר בהרדמה ובהכנה לשינה. ילד שמתעורר מספר רב של פעמים בלילה הוא ילד שמתקשה להרגיע את עצמו ולהירדם לבדו. תפקידו של ההורה הוא לחשוף את הילד באופן הדרגתי למצבים בהם הוא מתמודד ומפתח את היכולת. כשכותבים זאת זה נראה פשוט, אך כמובן שבמציאות זה תהליך מורכב, מתיש ולא פשוט עבור כל המשתתפים בו. לכן, אני ממליץ לכם לגשת להדרכת הורים קצרה (4-6 מפגשים), בה תוכלו להתבונן בקושי שלה באופן רחב יותר, לעצב הרגלים נכונים המתאימים לכם. אני חושב כך משום שטיפול קצר בהורים מהווה הפתרון היעיל ביותר להפרעות שינה של ילדים בגילה. בהצלחה, קובי.

ום רב יש לנו תינוקת בת13 חוד עדיים לא מדברת, מבחינה מוטרית מפותחת עדיין לא הולכת, מאד ערנית מאד ערה לסביבה, צוחקת המון מבינה הכל, אבל יש בעיה שאיננו יודעים איך להתמודד עמה, התינוקת לא מפסיקה לצעוק דבר שלא מוכר לי מהילדיםהקודמים, ממש צעקות מטרידות מה עושים וכיצד להתנהג, האם זה יכול להעיד על איזה שהיא הפרעה תודה עדנה

שלום עדנה, כל ילד והסיפור שלו... מרבית הסיכויים שבתך צועקת משום שזה מועיל לה. כלומר, היא זוכה לתגובות ולמקום משלה בזכות הצעקות והיחס לו היא זוכה כשהיא צועקת. השלב הטרום מילולי בו היא נמצאת מלווה בהרבה תסכול נוכח הקושי להביע את עצמה, תסכול שיכול להתגבר כאשר ישנם אחים גדולים בבית. לכן, אני ממליץ לכם לחדול מלהגיב אליה כאשר היא צועקת ללא סיבה. זה אולי לא יעלים את הצעקות לגמרי, אך אני מאמין שעם ההתמדה שלכם והירידה ברווח המשני שלה התופעה תלך ותפחת. בהצלחה, קובי.

ילד בן 10 בריא , כבר 7 חודשים מתעלף כל יום בין 3-4 פעמים ביום בהתחלה הוא היה מתעלף ואחרי דקה שתיים חוזר לעצמו בחודשיים האחרונים הוא מתעלף ואחרי כמה שניות הוא מתעורר ולא מזהה את הסביבה את המשפחה, צורח עליהם שהם חטפו אותו מרביץ להם זורק עליהם דברים ומנסה לברוח מהבית לפעמים גם מצליח לברוח, וגם ניסה לברוח מהחלון פעם אחת מקומה רביעית. אחרי כמה דקות שהוא משתולל ולא מזהה אף אחד ומנסה לברוח הוא מתעלף שוב ומתעורר וחוזר לעצמו והכל כרגיל. בכל 7 החודשים האלה כואב לו כל הגוף כולל הרגליים לעיתים קרובות לא יכול ללכת מהכאבים וסוחבים אותו ממקום למקום כולל שירותים ומקלחת. הלכנו למספר בתי חולים ורופאים אך אין להם תשובה הפנו אותנו לנירולוג והוא אמר שהכל תקין בבדיקות. משם הפנו אותנו לפסיכיאטר הוא היה במפגש אחד היא אמרה שהיא לא יודעת מה יש לו ומה גורם לזה והיא נתנה לו ריספרדל סירופ לטיפול בהפרעות פסיכוטיות לקחת חודשיים וזה ידכא לו את זה ולדבר איתה בטלפון לעדכן אותה שלא יבוא לפגישות יותר. יומיים ראשונים הוא לקח תתרופה וביום השלישי הוא מקיא אחרי שהוא לוקח תתרופה אחרי שהוא אוכל כי הוא אומר שזה עושה לו כאבי בטן. אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות ולמי לפנות.

שלום תומר, עילפון על רקע נפשי הוא לרוב תוצר של לחץ או מועקה נפשית חדה, התקפי חרדה וכד'. הטיפול צריך להתבצע בשני מישורים, הפסיכיאטרי- אני ממליץ לכם לשוב לפסיכיאטרית ולהציג לה את מצב העניינים הנוכחי ולקבל ממנה טיפול חלופי. פסיכולוגי- הכדורים הפסיכיאטרים מטפלים בסימפטומים ולא במוקדי הלחץ. חשוב שהילד יגיע לפסיכולוג קליני של הילד לטיפול והערכה. מעבר לסבל הנפשי עילפון מהווה גם סכנה פיזית, לכן אני מציע לכם לא להשתהות ולגשת לטיפול בהקדם. בברכה קובי

ילד בן 10 בריא , כבר 7 חודשים מתעלף כל יום בין 3-4 פעמים ביום בהתחלה הוא היה מתעלף ואחרי דקה שתיים חוזר לעצמו בחודשיים האחרונים הוא מתעלף ואחרי כמה שניות הוא מתעורר ולא מזהה את הסביבה את המשפחה, צורח עליהם שהם חטפו אותו מרביץ להם זורק עליהם דברים ומנסה לברוח מהבית לפעמים גם מצליח לברוח, וגם ניסה לברוח מהחלון פעם אחת מקומה רביעית. אחרי כמה דקות שהוא משתולל ולא מזהה אף אחד ומנסה לברוח הוא מתעלף שוב ומתעורר וחוזר לעצמו והכל כרגיל. בכל 7 החודשים האלה כואב לו כל הגוף כולל הרגליים לעיתים קרובות לא יכול ללכת מהכאבים וסוחבים אותו ממקום למקום כולל שירותים ומקלחת. הלכנו למספר בתי חולים ורופאים אך אין להם תשובה הפנו אותנו לנירולוג והוא אמר שהכל תקין בבדיקות. משם הפנו אותנו לפסיכיאטר הוא היה במפגש אחד היא אמרה שהיא לא יודעת מה יש לו ומה גורם לזה והיא נתנה לו ריספרדל סירופ לטיפול בהפרעות פסיכוטיות לקחת חודשיים וזה ידכא לו את זה ולדבר איתה בטלפון לעדכן אותה שלא יבוא לפגישות יותר. יומיים ראשונים הוא לקח תתרופה וביום השלישי הוא מקיא אחרי שהוא לוקח תתרופה אחרי שהוא אוכל כי הוא אומר שזה עושה לו כאבי בטן. אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות ולמי לפנות.

תומר שלום, מומלץ לפנות להערכה פסיכיאטרית חוזרת. אם אינכם מרוצים יש לשקול פנייה להערכה פסיכיאטרית נוספת אצל רופא/ה אחר/ת לקבלת חוות דעת שנייה. מורכבות המקרה, כפי שעולה בתיאורך, לא מאפשרת מתן תשובה מקצועית רצינית ללא הערכה קלינית והיכרות עם הילד והוריו. בהצלחה, אמיר.

שלום, בתי בת 11 חודשים, ילדה ראשונה (ונכדה ראשונה), הוכנסה לפני כשבועיים למעון יום ובו 18 תינוקות נוספים לאחר טיפול אישי וצמוד של הסבתא. מאז שנכנסה, כצפוי, מביעה מחאה וקושי עז, המתבטאים בבכי מתמשך, חוסר שיתוף פעולה וחוסר נכונות לשחק במשחקים המוצעים לה במעון. בנוסף, היא אינה מוכנה לאכול דבר בגן, לרבות בקבוק, שמאוד אוהבת, דבר המאלץ אותנו להוציאה באמצע היום, בשעה 12. בימים הראשונים אספנו אותה כשהיא רועדת ונפוחה מרוב בכי על אף שהצוות החזיק אותה על הידיים הרבה וניסה לנחמה. תופעת הרעד חלפה לאחר מספר ימים ונותר בכי לסירוגין אך שוב חזרה על עצמה ביום ראשון (תחילת השבוע השלישי בגן), אז רעדה כשעה לאחר הוצאתה מהגן. מכיוון שאינה אוכלת בגן כלל, היא מקבלת בקבוק מייד עם הוצאתה, אוכלת אותו במהירות ונרדמת, אך לרבע שעה בלבד.. חשוב לציין כי לילדה הפרעת שינה קשה מהשבועות הראשונים לחייה ללא בעיה גופנית מאובחנת. הדבר מתבטא בקשיי הירדמות במהלך היום והלילה, ביקיצות רבו, לרוב ממושכות, בלילה ובמשכי שינה קצרים מאוד, בדגש על היום- בין רבע שעה לחצי שעה בלבד. נושא השינה הוא נושא עליו אנו עובדים מהיום הראשון, בניסיון להקנות לה מיומנות הרדמה עצמית, אך הדבר לא צלח, וגם אם חל שיפור, הוא נמחק בעקבות מחלות חום, כאבי שיניים ולאחרונה- ההכנסה לגן. מדובר בילדה פעלתנית מאוד, סקרנית וחקרנית שזוכה להמון תשומת לב והתייחסות בלתי פוסקת (כולל הרמות על הידיים), בעיקר מצד הסבים והסבתות השוהים במחיצתה הרבה. שאלתי היא כיצד ניתן להקל עליה בשינוי החד שהיא עוברת? איך מומלץ לנהוג איתה בבית? (כרגע אנו חשים צורך "לפצות" על הקושי בגן ומחזיקים אותה הרבה על הידיים, כולל הרמות בלילה והרדמות על הידיים מצד בעלי) לבסוף, מהו פרק זמן סביר להשגת שיפור במצב בגן? תודה רבה!

שלום, כבר מגיל צעיר מאוד, ילדים לומדים שיש כמה דברים חשובים דרכם הם יכולים להשפיע על הדמויות המשמעותיות בחייהם- אוכל, שינה ועשיית צרכים. נושאים אלו מהווים אמצעי להבעת מצוקה, תסכול וכד' אך גם כאמצעי להפעלת המבוגרים. לדוגמה, בתך לא מוכנה לאכול בגן משום שהיא מתקשה להסתגל לגן, אך מרגע שהתגובה שלך היא הגעה לגן נכנס לכאן מרכיב נוסף. בעצם הגעתך לגן את מייצרת קשר בין אי האכילה למפגש מוקדם איתך. קשר שכזה רק מחזק את הסימפטום ובעצם מקשה עליה מלהסתגל לגן. דפוס דומה חוזר על עצמו גם באופן התייחסותכם לשינה, להרמה על הידיים וכד'. בכל אותן דוגמאות אתם מגיבים לתגובות הילדה ולא בהכרח לצרכים שלה. אדגים זאת - אם אני רוצה שבני ילמד לנסוע באופניים בלי גלגלי עזר אני צריך לעשות כמה דברים: לדאוג לאמצעי בטיחות, להיות קשוב לסימנים שהוא בשל לזה, לפרק את גלגלי העזר, לשדר לו ביטחון ביכולות שלו, ולהיות רחוק מספיק כדי שיוכל לנסוע לבדו אך קרוב מספיק כדי שאוכל להגן עליו. מהתיאור שלך אני מרגיש כי אתם מתקשים לעשות את ההפרדה הזו, שאתם פועלים מתוך דאגה וחרדה ומתוך תחושות אשם. בהמון כנות את תיארת את ההתנהגות "המרצה" שלכם, אני חושב שזו דוגמה טובה למה שאני מתכוון, כי ברגע בו אני פועל מתוך ריצוי אני בעצם מתקשה לשמור על עקביות ומתקשה לפעול מתוך ההגיון. בנוסף, הריצוי משדר לה שמה שעובר עליה הוא איום ונורא, עד כדי בלתי נסלח. מפוזיציה כזו זה נורא קשה לפרק את גלגלי העזר ולאפשר לילד לפחד אך לנסות- ליפול ולקום. ברמה היותר קונקרטית, אני חושב שהוצאה מהגן לצורך האכלה מחייבת מחשבה מחודשת. לדעתי, מוטב לקבל החלטה על תהליך הדרגתי שיחל לאחר החג, תהליך של השארה למספר הולך וגדל של שעות. המלצתי המרכזית לכם היא לגשת להדרכת הורים אצל פסיכולוג/ית ילדים! הדרכה כזו תאפשר לכם לבנות תוכנית העונה על כל הצרכים שלכם ושלה, לרכוש כלים יעילים ולשפר את ההבנה שלכם באשר לתהליכים שלכם איתה. בהצלחה! וחג שמח... קובי

שלום, יש לי ילדה בת 3 וחצי בגמילה מחיתולים. הילדה מתאפקת ברוב היום ואנה מוכנה לשחרר את הפיפי עד שזה בורח לה. היא מסוגלת להתאפק שעות שלמות עד לכדי יום שלם בגן. היא לא מוכנה לעשות בשום מצב גם לא על הריצפה. האם זה יכול להזיק לה כל התאפקות הזאת? האם זה טבעי בגמילה?

שלום בטי, לא ציינת כמה זמן זה נמשך, האם רק בגן או גם בבית? וכיצד אתם מגיבים לזה? לרוב, תהליך הגמילה לא עובר "חלק", התאפקות זו אחת הדוגמאות לדרכים בהם ילדים מבטאים את הקושי. אך כמו כל קושי אחר, ילדים מתקשרים את תחושותיהם דרך ההורים. וכך, במהירות ובקלות רבה ילדים לומדים על הכוח וההשפעה שמעניקה להם עשיית או אי עשיית הצרכים על המבוגרים בסביבתם. לכן, אני מציע להשתדל שלא להלחיץ את הילדה או להכריח אותה לשבת בשירותים, לא לבקר אותה או לכעוס עליה. לתזכר אותה מידי פעם אך לאפשר לה להתנהל בטבעיות. בנוסף, אתם יכולים לקשט יחד איתה את השירותים, להפוך אותם למקום מיוחד שבו היא עושה פיפי, לנסות סיר, לשבת לצידה וכד'. הרעיון כאן הוא לשנות את השיח ממשהו שהיא מוכרחה לעשות למשהו נחמד ופחות מאיים. בכל מקרה אני לא ממליץ להחזיר את החיתול. בהצלחה קובי

הי ליאת הרבה מדובר פה על מערכת היחסים של ההורים עם ילדיהם הקטנים. ואני מהרהרת על השלבים המאוחרים יותר, כאשר הילדים גדולים.. עד כמה הילדים צריכים להמשיך לספוג לתמוך ולהכיל את ההורה בבגרותו למרות שהוא לא מצליח לעשות זאת עבור ילדו בילדות ובבגרות. לתפיסתי, ההורים מכילים ותומכים ומלמדים, והילד לומד לעשות זאת גם עבורם עם השנים בלי שידרשו זאת. אך ההורים עדיין אמורים לתמוך ולאפשר לילד גם אם בן כמה עשורים, להצליח ולחיות את חייו . אני עסוקה בזה מכיוון שלמרות שאני כבר די ילדה גדולה (39) אני כועסת על אימי שלא משנה את התנהגויותיה הלא הגיוניות, לא תומכות ובוודאי שלא לטובת המשפחה כולה או המרכיבים אותה. למשל,מצד אחד מדגישה כמה חשוב התא המשפחתי אך מאידך כל הזמן "משחקת" משחקים שפוגעים בתא המשפחתי וגורמים לו להיות לא מלוכד, עם אקלים ממש רע בין האחים ובין כולם . ושום דבר לא מזיז אותה מתפיסותיה . אני לא מרגישה שהיא באמת רוצה בטובתי ובטובת המשפחה, התנהגויותיה מכוונות כלפי הצרכים שלה בלבד (רגשיים ואחרים). כמובן שזה לא מעורר בי מוטיבציה במערכת היחסים איתה.. מה שמוסיף כעסים כלפי, מצידה וגם מצד האחים. כך שבסופו של דבר אני מרגישה שכולם כועסים עלי שלא בצדק. אני עסוקה בלבנות את עתידי, מנסה להתמודד במאמצים רבים עם כל הדברים שחסמו אותי בילדות מלהצליח(כן, הרבה נושאים רגשיים וכלכלים מצד ההורים), הנושא הזה מאוד מפריע לי ומטריד אותי ואף יוצר חוסר ריכוז ומועקה. (טיפול פסיכולוגי ארוך שנים טיפל בחלק מהדברים אך עדיין נשארו משקעים רבים שבעיקר מציפים כאשר ההתנהגויות ממשיכות כמעט ללא הפסקה). אני מרגישה מנודה באופן מסוים מהמשפחה לאור תפיסותי השונות. קשה לי להתמודד עם הנושא. אני מאוד מעריכה את תשובותיך, אשמח לשמוע את דעתך, אם יש איזה ספר בנושא שאת מכירה אשמח לשמוע. המון תודה וחג שמח יעל

שלום יעל, אמנם זו ה"משמרת" של קובי, אך הסכמנו שאענה לך אני. את יודעת, אני מאמינה בכל לבי שאף הורה לא בחר להביא ילדים לעולם על מנת להזיק להם או לפגוע בהתפתחותם. הורים - אפילו המתעללים והמכים - עושים, איכשהו, את מה שהם יכולים (למעט מקרים בודדים מאד של מופרעות קשה, והדיון אינו בהם, כרגע). הורים שאינם מדייקים - או כדברייך ממוקדים בצרכים שלהם - עושים זאת בצל מורכבות אישיותית או נסיבות חיים, אך לא מתוך זדון או רצון לפגוע בילד שלהם. לכן, גם כשאני מטפלת באנשים שחוו (ואולי עדיין חווים) קשיים בתקשורת הורה-ילד, אני נוטה שלא לשפוט את ההורים, ולהתמקד בכוחות ומשאבי ההתמודדות של המטופל, במטרה להשתחרר מהלפיתה ההורית, ולקחת אחריות על יצירת חיים שראוי לחיותם. מאחר וממילא רגשותיו, מחשבותיו ופעולותיו של האחר אינם בשליטתנו, עלינו להתמקד במה ש*כן* נתון בידינו. כך, למשל, במקום לכעוס על מה שאימא עושה או לא עושה, מוטב להתמקד בסגנון התקשורת האישי שלך: האם במצבים בינאישיים את מגיעה בקלות להצפה רגשית? האם את מגיבה בעימות חזיתי -"פיצוץ", או אולי בהסתגרות וכניעה? האם את מנתקת מגע או בוחרת בתגובה עוצמתית? האם את נוטה להיות שיפוטית כלפי האחרים או כלפי התנהגותם, או אולי שיפוטית ולא חומלת כלפי עצמך? האם את יודעת לזהות את צרכייך ולתקשר אותם נכון וביעילות, או שמא מצפה שהאחרים יבינו לבד ("כי מי שאוהב צריך לדעת מה אני רוצה/צריכה"). כל השאלות האלה, ועוד רבות אחרות, יכולות לעזור לך להשיג יותר מודעות עצמית ושליטה במצבים בינאישיים, ולקדם אותך לקראת תקשורת יעילה בתוך המשפחה ומחוצה לה. זו עבודה קשה, שרצוי לעשותה בתוך טיפול, אך שכרה בצידה. חושבת שתצליחי? ליל מנוחה וחג שמח ליאת

הי ליאת המון תודה על תשובתך ! באופן שוטף, אני לא כועסת על אמא, אני מתקשרת איתה ללא כעסים. אני מבינה שזה מה שהיא יודעת/יכולה/רוצה לדעת. כשהיא מתלוננת אני כועסת, מסבירה לה את עמדתי אך אף פעם היא לא מבינה שגם לי יש צרכים וקשיים. תמיד הקשיים שלה חמורים יותר. בעיניה אני תמיד לא בסדר (ולא רק אני אבל בעיקר), כל מה שאעשה לא מספיק טוב, היא מצפה ממני ליותר מידי. אם היתה חולה ונשארתי איתה, כעסה שאחרי יום וחצי חופש שלקחתי והייתי איתה חזרתי לעבודה (והיא לא נשארה לבד, אחות אחרת היתה שם). היא מצפה שרק אתמוך בה, וכשאני אומרת אבל אני תומכת בדרכי, ולא נתמכת אף פעם, היא מעבירה את זה בכל מיני תירוצים.. אני לא מנתקת מגע, הבעיה שמנתקים ממני מגע.. למשל אם אני לא מתקשרת יום יומיים אז אני לא בסדר מבחינתה. אבל היא לא מתקשרת אלי בכלל, לא שואלת לשלומי ! אני לא מתלוננת בפניה על זה, אבל נמאס לי לספוג תלונות על ההתנהגות שלי כשבפועל ההתנהגות שלי תקינה באופן יחסי. אני לא מצפה שיבינו, אני מצפה ליחס נורמלי. תקין. במקום זה, כל פעם אני מקבלת נזיפות כמה שאני לא בסדר. אני מבינה שאת התשובות הייתי אמורה לענות לעצמי.. ובכל זאת בחרתי להשיב מכיון שלאחר המון שנות טיפול אני מבינה הרבה יותר , אך מצד שני לא יודעת איך לנהוג מול מטחי הכעסים הבלתי נגמרים מצידה ומצד שתי אחיותי. אגב, חשוב לציין שהתקשורת שלי באופן כללי עם הסביבה מצויינת. אני עובדת המון שנים, ולומדת, ואין לי בעיות בתחום זה בכלל. הבעיות הן רק במשפחה . אני קצת מרגישה שהתפרצתי לקובי בלי להתכוון.. אז סליחה קובי . ושוב המון תודה ליאת, אמתין למשמרתך.. חג שמח

נכדתי בת ה-12 נולדה עם סמנים של היפוטוניה. בתור ילדה קטנה היה לה קשה לרוץ ונפלה הרבה - כולל שבירת רגל וחבלות אחרות. מכיתה ב' היא מטופלת בריטלין (הפרעות קשב וריכוז). אמנם היא מצליחה להתרכז ןלעמוד במטלות הלימודיות, אבל חברתית היא מרגישה את הקשיים בספורט למשל וחברתית לא תמיד משתתפת עם כולם. תופעות הרטלין גורמות לחוסר תאבון וקשיי שינה. הבית שלה הוא אוהב ותומך. עד היום היא סובלת מאלרגיות וכאבי ראש וימים של חולשה גופנית. גיל התבגרות כבר כאן עבורה שכן הופיע אצלה גם המחזור החודשי. לאחרונה תקפה אותה גם סינוסיטיס במשך 15 יום סבלה כאבים חזקים וסירבה בכל תוקף לעבור בדיקות רפואיות. ברור לי שהיא מתמודדת עם חרדות ופחדים. מה העצה-המלצת מומחים בנושא? יש לה עוד שני אחים רגילים היא הבכורה ומרגישה שהיא יוצאת דופן. תודה מראש.

שלום מטי, נכדתך סובלת מהפרעת קשב וריכוז, וככזו נמצאת בקבוצת סיכון לקשיים רגשיים, לאימפולסיביות ולבעיות חברתיות שונות. יתכן שההיפוטוניה מחלישה את יכולותיה הספורטיביות, ומוסיפה נדבך נוסף - פגיעה בדימוי העצמי, בדימוי הגוף ובתפיסת היכולת שלה. ילד עם קשיי קשב מאתגר את המשפחה כולה, ועלול להפוך שלא בטובתו למוקד דאגה או קונפליקט. לכן, חשוב מאד שההורים ויתר בני המשפחה הקרובים יכירו היטב את ההפרעה על השלכותיה השונות, ויוכלו לתת מענה לקשיים המתעוררים בכל גיל. אני מבינה שאת כותבת לכאן בעקבות מה שנראה כמו הצטברות מעיקה של נסיבות, בריאותיות ואחרות, אך נדמה לי שרצוי "ליירט" את הבעיות אחת אחת. הנושא האקדמי מטופל תרופתית, ותופעות הלוואי (חוסר תיאבון וקשיי שינה) הם חלק מהמחיר. רוב ילדי הריטלין סובלים ממידה זו או אחרת של פגיעה בתיאבון, לעתים ירידה במשקל, אך התועלת שבתרופה עולה על נזקיה. לגבי הקשיים החברתיים - חשוב לברר האם מקורם בחולשה הפיזית שלה. ברוב המקרים קשיים אלה מקורם באימפולסיביות ובהתנהגויות ספציפיות אופייניות (התפרצויות, קשיי וויסות, הימנעויות, וכיוב'). מול החולשה הפיזית רצוי לפעול בעזרת מרפאה בעיסוק או פיזיותרפיה. בנושא החרדות יש מקום להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, שיעריך האם יש מקום להתערבות פסיכותרפויטית. פסיכולוג יוכל להעריך גם האם חסרות מיומנויות חברתיות או משאבי התמודדות עם תסכולים. במידת הצורך יומלץ על טיפול רגשי או הדרכת הורים. לסיכום - המצב בהחלט ניתן לטיפול, ובהצלחה. שבוע טוב ליאת

הבת שלי בת 4.8 נפרדה מהמוצץ בשעות היום בגן , בבית ובשינה היא עוד צריכה אותו. כשהיא עייפה/ פוחדת/ עצובה/ מקבלת מכה וכד' היום ראינו לראשונה שהיא מוצצת אצבע. שאלתי קצת והבנתי שזה התחיל בגן בגלל שאין מוצץ. אני מאוד מוטרדת. היא ילדה מאוד רגישה. הפרידה מהמוצץ נכפת עליה בגלל מוסכמות חברה, וגם אני מנסה לעודד אותה להפחית את השימוש במוצץ אבל לא רוצה שזה יפגע בה רגשית. מבקשת את עצתכם - תודה

שלום, אני מצדדת באסכולה שאינה כופה גמילה בכוח. המוצץ ייזרק כמעט ללא קושי כשיסתיים תפקידו המנחם בחייה. הוא עדיף על אצבע (ממנה קשה הרבה יותר להיגמל). אפשר לנסות לאפשר לה להיעזר במוצץ גם בגן, בשעות מנוחה או חוסר פעילות, לזמן מוגבל במשך היום. לפעמים הידיעה שהוא מלווה אותה לגן (בתיק, רק לשעות חירום), די בה כדי להרגיע. סבלנות... ליאת

שלום גבי הבן שלי בן 5 וחצי ,ילד להורים גרושים השאלה שלי מה לעשות הבן שלי קורע נעליים הוא חופר בנעליים עם האצבעות עד שהוא מגיע לפנימיות של הנעל כמה שניסיתי להסביר לו שצריך לשמור על הנעליים זה לא עזר ושאלתי אותו אם הוא לא מתבייש ללכת שהנעליים קרועות והוא אומר שכן .מתחילת השנה קניתי לו 5 זוגות נעליים אני ממש אובדת עצות אנא עזרי לי בבקשה תודה

ענבר שלום, יתכן שמדובר בצורך בתחושה רבה באיזור כף הרגל שגורמת לו "לחפור" עד שהוא מגיע לפנימית של הנעל. אם הקושי הזה מתמקד רק בקריעה חוזרת של נעלים הייתי בודקת את הנושא עם מרפאה בעיסוק. בהצלחה

שלום לבני בן ה9 פוחד למות, בפעם הראשונה שהוא שאל אותי על מוות הוא היה בן 7. ניסתי להסביר לו שכאשר זקנים אנשים מתים או ממחלות. את הכל הוא הבין וקיבל למעט מוות מזקנה. הוא החל לבכות ולהגיד שהוא לא רוצה להזדקן ולמות. מידי פעם הוא היה שואל. בסוף ניסתי לא להיכנס איתו לפרטים כי הבנתי שהוא נלחץ. הערב קרה דבר קיצוני. הוא הלך לישון , כאשר ניגשתי לאחל לו לילה טוב, הוא התחיל לבכות ולצרוח שהוא פוחד למות. הוא צעק ובכנ בהיסטריה, הוא אף הקיא הרגשתי שהוא נכנס לחרדה. זו פעם ראשונה שהוא עובר התקף פאניקה כזה. עלי לציין שטני מאוד מודאגת וחוששת לו. כיצד אני כאימא יכולה לעזור לו, חוץ מלהרגיע ולחבק אותו. האם זה שכיח לגילו. עלי לציין שמעולם בני לא נחשף למוות. אודה לך על תשובתך המהירב אימא מודאגת

שלום דניאלה, פחד המוות משותף לכולנו, וקשה להעלות על הדעת מישהו ש'דילג' עליו. זה בהחלט שכיח, גם אם לא תמיד בעוצמה כזו. מצרפת לך לינקים לדיונים קודמים בנושא. קראי אותם, ואם תרגישי שאת זקוקה לחידוד נוסף, אל תהססי. עד 120 ליאת http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-51261#message-51261 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-49441#message-49441 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-40296#message-40296 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-33362#message-33362 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-29296#message-29296

שלום ליאת/קובי. אחיין שלי בן 4.5, גמול כבר שנתיים. הבעיה היא שמראשית התהליך ועד היום מפספס בלילות באופן קבוע (לא מתעורר מכך) ומתאפק במשך היום, כך שהוא אינו נכנס לשירותים אלמלא הפצרות של הוריו או כאבים וקושי להתאפק עוד. ההורים ניסו מגוון שיטות ובינהן לקיחתו לפיפי מתוך שינה, אך גם זה לא עזר. היום הם די השלימו עם המצב, ובכל בוקר מחליפים מצעים ומקלחים אותו. האם יש לכם רעיון כיצד ניתן לסייע להם וממה יכולה לנבוע התנהגות כזו?

שלום סיגל, הרטבת לילה בגיל זה עדיין נחשבת נורמטיבית, ואינה מדאיגה במיוחד. יש ילדים שנגמלים מהרטבת הלילה מאוחר יותר (לפעמים זו נטייה משפחתית), אפילו בגיל ביה"ס. כדי לחשוב על פתרונות, חשוב להבין יותר לעומק מה בדיוק קורה במשך היום. האם גם שם יש פספוסים? האם יש כעס או מאבק? האם יש הבדל בין פיפי לקקי? האם היו אירועי חיים שיכולים לתרום למצב, כמו לידת אח, כניסה לגן חדש, פרידות ואובדנים, וכד'? אפשר לנסות להתייעץ עם רופא הילדים ולשקול פניה למרפאת הרטבה. לטעמי זה עדיין מוקדם, ודורש עוד סבלנות ונדיבות כלפיו. ברוב הגדול של המקרים, גם הרטבה עקשנית חולפת מעצמה, עם הגיל. מזכירה שיש באתר שלנו גם פורום ייחודי לנושא זה, ואולי תוכלי להתייעץ גם שם. בברכה ליאת

שלום רב ביתי בת שנתיים וחמישה חודשים הילדה מאוד השתנתה לי בחודשים האחרונים היא סובלת מדלקות אוזניים כרוניות ואף הייתה מאושפזת פעמיים מתחילת השנה לאחר האשפוז האחרון שהיה לפני כ חודשיים למשך 11 יום שמתי לב שחזרה לי הביתה ילדה אחרת. אני רוצה לציין שבמהלך האישפוז היינו צריכים לתפוס אותה כנגד רצונה לפחות 4 פעמים ביום בשביל הטיפולים והילדה הייתה צועקת באימה ונלחמת בנו ובצוות הרפואי ביתי נמצאת איתי בגן במשך היום וגם שם שמו לב לשינוי משמעותי בהתנהגותה אני גם רוצה לציין שלפני 3 חודשים עברנו דירה לעיר אחרת אשר קרובה לגן ולחבריה לפני כל השינויים היא הייתה ילדה שמחה חיובית בעלת אומץ רב מאוד עצמאית תמיד היו אומרים לי בפעילויות אחהצ כמה מדהימה ועצמאית היא שהיא בכלל לא זקוקה לי לידה היא ממש הייתה מתעלמת ממני ונהנת עם חבריה עכשיו הילדה נכנסת להתקפי צרחות שיכולים להימשך גם שעה וחצי והיא נראת ממש מפוחדת רוצה אותי כל הזמן בקירבתה ממש לא משחררת ממני. התקף האימה יכול להתחיל ממכונית שעברה אופנוע משאית זבל עבודות של גנן באחד הבתים מחוץ לגן או כל דבר שמתעקשים איתה עליו כמו לשבת בלי לקום במפגש בגן או לשבת על הסיר אני כבר לא מצליחה להתמודד עם ההתפרצויות שלה היא עסוקה במשהו ופתאום מתחילה לצרוח אמא בואי בואי תרימי אותי אמאלה והיא נראת מפוחדת ולוקח המון זמן להרגיע אותה אני רואה פתאום ילדה שונה חסרת ביטחון כבר לא מנהיגה בין חבריה כפי שהייתה מפוחדת וכבויה אני מפחדת שהיא לא עוברת משהו נפשי כי היא באישפוז ממש עברה " אונס " על ידינו ועל ידי הצוות הרפואי החזקנו אותה בכוח ריתקנו אותה למיטה כשהיא צורחת את נישמתה ומתחננת שנפסיק נלחמת בנו ומובסת שוב ושוב 4 פעמים ביום למשך 11 ימים אני מפחדת שאין לי את הכלים לטפל בילדה ושאני יפספס משהו רגשי או נפשי אצלה אני רוצה את הבת שלי בחזרה מה עלי לעשות האם לקחת אותה לטיפול פסיכולוגי זו התשובה או שיש משהו אחר שביכולתי לעשות אשמח לכל עזרה

שלום אלינור, יכול להיות שהמופע החדש שאת מתארת קשור לחוויות שעברה בחודשים האחרונים, הן כתוצאה ישירה מטראומת הטיפולים והן בעקיפין (למשל כתגובה לחרדה שלכם או למתח הכללי בבית). בנוסף היה גם מעבר הדירה, וכמובן יש ברקע את "גיל שנתיים הנורא", שעלול להימשך כתקופת מרד ומאבק גם עד גיל שלוש כמעט. יהיו הסיבות אשר יהיו, אני מציעה לנסות להירגע, ולאפשר לה לחזור לעצמה בקצב שלה, תוך שאתם נשארים רגועים, מכילים וסבלניים גם מול מופעי החרדה הקיצוניים. בזמן בהלה או פחד, נוכחות שקטה ונוסכת ביטחון מצד המבוגרים - עוזרת מאד. כשהיא צורחת בבהלה "אמא בואי!", גשי אליה בנחת, ואמרי בשקט "אני פה. הכל בסדר". אין טעם להסביר שאין ממה לפחד, או לאלץ אותה להתגבר בכל מחיר. נסי להימנע מרחמים או אשמה על מה שקרה בזמן האשפוז. הזכירי לעצמך שעשית הכל כדי שתהיה בריאה, גם אם נאלצתם להכאיב לה. זה חלק מחייהם של ילדים והורים רבים, ומרביתם מתגברים על כך ללא נזק רב לטווח הארוך. ככל שתצליחי להחזיר את השגרה לחייכם, כך היא עצמה תוכל לחוש שהסביבה שוב בטוחה ויציבה, ואפשר להירגע. לגבי טיפול, אני מאמינה שבגיל כה צעיר ההתערבות היעילה היא דרך ההורים. תוכלו להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, שינחה אתכם כיצד לעזור לה. במקרים מסויימים, אם ההתרשמות היא כי קיים משבר אמון או קצר בתקשורת הורה-ילד, אפשר לשקול טיפול דיאדי או משפחתי. להערכתי, אפשר בשלב זה להסתפק בהדרכה הורית קצרה. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

גבי שלום. אנו גרים בקיבוץ בצפון. לפני מספר שבועות החליטה ועדת החינוך בקיבוץ, בשל ריבוי הילדים לפצל את הגן הנוכחי שבו בני נמצא כרגע ולהעלות רק חלק מהילדים לגן בוגר בשנה הבאה (רק הגדולים לפי תאריכי לידה) שאר הילדים ישארו בגן הנוכחי יחד עם שנתון חדש שיצטרף. מתוך 17 ילדים 10 עולים ושבעה נשארים. הגן היום הוא גן חד שנתי ואילו שנה הבאה יהיה דו שנתי 3-4 בקיבוץ יש גן בוגר אחד דו שנתי - 4-5 בהתעלם מאופן קבלת ההחלטה, אני רואה בפיצול הנ"ל פגיעה קשה בבני שכן הוא מאוד בוגר נפשית והבוגר ביותר בגיל מבין הילדים שנשארים איתו בגן. כל החברים שלו עולים לגן החדש ואין לו אף חבר שישאר איתו בגן. איך ירגיש כשיבין שכל החברין שלו עולים לגן של גדולים והוא נשאר בגן של קטנים? אני לא מוכן לקבל את ההחלטה ולהשלים איתה. הגשתי ערעור על ההחלטה של הועדה אך אני לא רואה רצון להיענות לערעור. אני מעוניין לקבל חוות דעת מקצועית על בני. חוות דעת כזו יכולה מצד אחד לתמוך בחששי ולעזור לי בערעורי בועדה ומצד שני אולי לבטל את החששות שלי ולגרום לי להבין שההחלטה לא תפגע בבני. מה עלי לעשות ולמי עלי לפנות? תודה רבה!!

יוסי שלום, אתה יוצא מנקודת הנחה ששילובו של בנך בקבוצה הצעירה תגרום לו להרגשה לא טובה וזה לא בהכרח נכון. אם בנך אכן ישתלב עם הקבוצה הצעירה הוא יהיה הילד הכי בוגר בקבוצה ויזכה במעמד מכובד של הילד הכי גדול והכי חכם בגן, שנית, ציינת שאתה חושש מתגובת בנך לעובדה שחבריו יעברו לקבוצת גן אחרת, מניסיוני, תגובת הילדים להחלטות כאלה מושפעת בעיקר מתגובת ההורים ולכן אם אתם תחשבו שההחלטה הזו היא טובה לבנכם, גם הוא יקבל אותה בפשטות וטבעיות. אם בכל זאת אתם חשים שמקומו של הילד עם הקבוצה הבוגרת תוכלו לפנות לפסיכולוג ילדים שיתרשם מבנכם ויחווה את דעתו בנושא. בהצלחה

שלום רב ! יש לנו שלושה ילדים , שהגדול בן 11 בכיתה ה' , היום באספת ההורים המורה אמרה לי שהילד ברגע שהיא מדברת אתו אחד על אחד , הוא ילד מאוד נבון עם ידע רב וחכם , אך בשיעור מול כל הכיתה הוא לא משתתף , והוא לא מחובר מספיק חברתית לשאר הילדים , הוא סגור ולפעמים מתבודד , יש לו קובץ חברים מאוד קטן לגיל שלו , היא טוענת שאומנם הוא מתחבר לקובץ האיכותי של הילדים , אבל הוא לא משתולל אתם , אלא לפעמים מעדיף לשבת בכיתה ולא לצאת להפסקה . חשוב לנו מאוד שהילד יהיה מקובל חברתית , ויזרום עם ילדים אחרים ולא יהיה פגיע , מה הם הדרכים שאנו אמורים לבצע כדי לשפר את הנושא החברתי אצל הילד ? נ.ב: אנו משפחה נורמטיבית לחלוטים , מעמד בינוני יציב , אחיו בני 6 ו 3.2 שנים . תודה מראש !

שלום בן, סליחה שתשובתי התעכבה קצת. אתה יודע, לא תמיד קל "לשים את האצבע" על המקור לקשיים החברתיים. 'כתב היד' החברתי שלנו תלוי בכל כך הרבה גורמים - אישיותיים, תקשורתיים, נסיבתיים, גנטיים, ואפילו אקראיים. כדי לחשוב על התערבות יעילה, חשוב לנסות ולהתחקות אחר הסיבות האפשריות למצב. לפני הכל, חשוב שנשאל את עצמנו האם קיימת מצוקה אצל הילד, ועד כמה נפגע תפקודו בעטיה. יש ילדים שקובץ קטן של חברים בהחלט מספיק להם, והם מאושרים ושמחים בחלקם גם אם אינם נמצאים במוקד המוביל של הכיתה. לעומתם, יש ילדים שכל הזמן מוקפים חברים, ועדיין אינם מסופקים. באופן דומה, יש ילדים שיעדיפו פעילות אינטנסיבית והשתוללויות, ולעומתם יש ילדים שקטים שהרעש וההמולה 'גדולים עליהם'. מה שחשוב, לדעתי, הוא לברר האם הילד שלכם מרגיש שהיה רוצה/צריך שהדברים ייראו אחרת. האם קשה לו? האם הוא חווה בדידות? האם הוא קרבן להצקות או להתעלמות? האם הוא לא משתתף בכיתה כי הוא חרד, מתבייש או עצור? או אולי הוא מעדיף כך. האם הוא נהנה ממיומנויות תקשורת טובות? האם בחיק המשפחה הוא מתנהג אחרת? האם נתקלתם בנטייה שלו לפרש מצבים והתנהגויות באופן מוטעה? האם הוא מתנהג לפעמים בשונה מהציפייה שלכם? התשובות לשאלות הללו יכולות להנחות אתכם, ולסייע למפות את הקשיים. אם אתם סבורים שמדובר בקשיי תקשורת, מיומנויות חברתיות לקויות או חרדה חברתית - מוטב לפנות לאיש מקצוע ולהיעזר. אם מדובר בביישנות, סגירות או "תיאבון חברתי" נמוך - אפשר לנסות לעזור לו בעידוד והכוונה, בהרחבת החוויות החברתיות שלו באמצעות חוגים ייעודיים, פעילויות ספורט, תנועת נוער, וכד'. אפשר לרתום גם את המורה לעזרה, וליזום פרוייקטים לימודיים משותפים, בהם יוכל להתבלט ולתרום בהתאם לכישוריו. בהצלחה ליאת

למשל אני יכול להבין למה אומרים שרוק כבד פחות בריא יש סוג מסויים של מוסיקה שלפי מחקרים טוב לבריאות הנפשית?

סטס שלום, אנשים משתמשים באמצעים שונים כדי לפרוק את רגשותיהם יש שעושים זאת באמצעות שיחה עם חבר, אחרים מאזינים למוסיקה , קוראים ספרים ועוסקים בספורט. ככלל כל צורות הפורקן הן לגיטימיות ואין יתרון של צורת פורקן אחת על פני האחרת ואין יתרון של סגנון מוסיקה אחד על פני האחר. סגנון המוסיקה שיסייע לך ההוא זה שהולם את רגשותיך באותו הרגע. לגבי קללות , כולנו מקללים פה ושם כתגובה לכעס או תיסכול אבל עדיף שתמצא לעצמך דרך יותר לגיטימית לפורקן כעסיך. בהצלחה

אני לא בן אדם שמקלל הרבה (טוב לא יותר מהאדם הממצוע) בכל מקרה מסקרן אותי לדעת עם יש מחקרים על כך שלקלל פחות יותר בריא לנפש כי מצד שני גם להחזיק בפנים נחשב לא טוב והאם יש איזהשהם מחקרים שמעידים משהו מסויים לגבי אנשים שנוטים לקלל או פחות נוטים לקלל??

סטס שלום, אנא ראה תשובתי בשאלה הקודמת שלך.

שלום, אני מגדלת לבד את בני בן 9.5 , בן יחיד. הוא בזמן האחרון התבגר ותפס עצמאות קצת יותר שזה חיובי.אבל יחד עם זה מאוד מתרגז על כל דבר, מתחצף "אני לא שואל אותך" "את לא תקבעי לי לא תחליטי עלי" ומרבה לדבר בצעקות וכעסים. למשל מבקש אוכל בצעקות וכו'. אני לא רואה שיש שינוי בביה"ס או עם חבריו, הוא תלמיד טוב ואוהב להצליח בלימודים וכן יש לו חברים. מה דעתך?מה לעשות?תודה רבה

שלום, אפתח במשפט שבו אני נוהגת *לסיים* מדי פעם את דברי: ממליצה בכל פה להגיע להדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים, כדי לקבל כלים יעילים לשיפור ושימור הסמכות ההורית. דווקא כאם יחידנית, ומאחר שהאחריות ההורית כולה עלייך, חשוב שתגרמי לבנך להרגיש שיש מעליו (כן, מעליו! אין ביניכם מערכת יחסים שוויונית) דמות סמכות, עליה ניתן לסמוך, ובקרבתה אפשר לחוש תחושות ביטחון, יציבות והכלה. כאשר בנך מתרשם שהוא חזק ממך, "קובע", ומנהל את המשפחה - המשמעות היא שאין מעליו מבוגר שיודע טוב יותר מה נכון וצריך לעשות, שאין שם מי שישמור עליו, ייגן עליו ויקבל עבורו החלטות חשובות. כאשר את מאפשרת לבנך להתחצף או לדבר אלייך בחוסר כבוד, את מרוקנת או מחלישה את סמכותך, ומסכנת את בנך בקשיים רגשיים ובעיות התנהגות בעתיד. התפקוד הטוב שלו בבית הספר יכול לחזק את הנאמר לעיל, שכן מדובר במסגרת עם מערכת ברורה מאד של כללים וגבולות, המעניקה למרבית הילדים תחושת יציבות וביטחון. מעודדת אותך להגיע להדרכה אצל פסיכולוג ילדים, ולחזק את יכולתך לחנך ולהציב גבולות. זה אף פעם לא מאוחר, ותמיד מאד כדאי, במיוחד כאשר את מתמודדת לבדך עם קשיי גידולו. בהצלחה ליאת

תודה,אני אחפש פסיכולוגית. ומה לענות בינתיים להתחצפויות?איך להגיב?

שלום, אני חי עם בנזוגי מזה 3 וחצי שנים. יש לו ילדה בת 3.5. הכרנו ממש כשהיא נולדה. הוא (ואני) מגדלים אותה בחלוקה שווה עם האם. חצי מהזמן איתנו חצי מהזמן איתה, כשזה לרב יום כן יום לא לסירוגין. הצרה היא שאני ובנזוגי נפרדים. מעבר לכאב שלי לגבי הפרידה מהילדה והבנזוג אני רוצה להתייעץ לגבי איך לעשות את הפרידה מהילדה. האם בבאת אחת/ בהדרגה, האם היא תשכח אותי... אשמח לעצה טובה כדי שהיא לא תפגע מהסיפור.

שלום יונתן, הדרך להיפרד קשורה לאופי הקשר שנוצר בינך לבין הילדה. יש הבדל בין מצב בו תפקדת כהורה שוויוני ושותף מלא לגידולה, לבין מצב שבו אתה נוכח בחייה "רק" כבן הזוג של אביה. אם הילדה רואה בך דמות הורית משמעותית, ברור שאין זה רצוי (ואף עלול להזיק) להיפרד באופן שייחווה כנטישה או היעלמות פתאומית. עם זאת, המינונים ואופי המפגשים ביניכם חייבים להיעשות על דעת שני הוריה של הילדה ובהסכמתם. לטווח הארוך, ולאחר שתיפרדו סופית, סביר להניח שדמותך והחוויות הקשורות בך ידעכו ויתפוגגו בהדרגה, כדרכו של עולם. ועדיין, אני מאמינה שקשר משמעותי ומיטיב, במיוחד בשנים החשובות והמעצבות הללו, מותיר נדבך רגשי חשוב בתהליך התפתחותו של כל ילד, ומבחינה זו לעולם תישאר אבן דרך משמעותית בחייה. לא קל... בברכה ליאת

בני בן ה-16 מאוד לא אוהב להיפגש עם חברים, לדבריו הוא אוהב את הבית. הוא תלמיד טוב, לדברי המורה היא לא רואה בעיה חברתית בכיתה. חבריו של בני מתקשרים אליו מעוניינים לצאת איתו לסרט או להגיע אליו הביתה. אך הוא דוחה אותם בטענות שונות. הילד אוהב לצאת איתנו ההורים לכול מפגש משפחתי. אוהב מאוד את המפגשים עם הדודים ובני הדודים. ובכל זאת אנחנו קצת מודאגים. מה דעתכם? נ.ב - בני מתפקד רגיל, אוכל טוב, ישן טוב אוהב מאוד לצפות בסרטים. ומתקשר עם חבריו בווטסאפ.

שלום יוסף, על פניו, במיוחד אם מדובר בילד שמתפקד היטב, איני רואה סיבה לדאגה. עם זאת, הימנעות עקבית מפעילויות חברתיות מחוץ לבית או מהזמנת חברים יכולה (אולי, ממש לא בטוח) לאותת על סוג של חרדה ספציפית, אולי סוג של חרדה חברתית או חרדה כלשהי לשלומכם. אפשר לנסות לברר בזהירות, או להגיע (רק אם הוא מסכים) להערכה של איש מקצוע. בכל מקרה, ובזהירות המתבקשת, אני מעריכה שלא מדובר במשהו מאד מדאיג. המשיכו לעקוב, ואם תראו שהמצב מחמיר או מתמיד לאורך זמן - התייעצו שוב. בברכה ליאת