פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ואם לא , מה ההבדל בין פסיכולוג "רגיל" לבין ד"ר פסיכולוג ? תודה.
שלום ענת, פסיכולוג הוא מי שסיים בהצלחה (לפחות) תואר שני בלימודי פסיכולוגיה, כולל כתיבת תזה מחקרית, ונרשם כחוק בפנקס הפסיכולוגים. כדי לזכות בתואר "פסיכולוג קליני מומחה" עליו לעבור לאחר מכן לפחות ארבע שנות התמחות, ולעבור מבחן הסמכה. את התואר "דוקטור" מקבל מי שסיים תואר שלישי (ביצע עבודת מחקר בהיקף דוקטורט), בתחום כלשהו בפסיכולוגיה. תיאורטית, יכול להיות דוקטור לפסיכולוגיה שאינו קלינאי מומחה. בברכה ליאת (לא דוקטור...)
שלום, מה יכול להסביר נטייה של ילדה מתבגרת לחלום בהקיץ על כך שהיא "מצילה את העולם" או אנשים שהיא מכירה. הכוונה לשלל דימיונות הירואים שבהם היא מתפקדת כגיבורה. תודה
שלום, פנטזיות "גרנדיוזיות" על ניצחונות, תהילה, גבורה הירואית וכוחות-על, יופיעו בדרך כלל אצל אנשים עם תפיסת-עצמי שברירית, שהתפתחה אצלם בעקבות כישלונות (אמיתיים או נתפסים), וחוויות חוזרות של אכזבה, דחייה או היעדר התפעלות מצד הזולת המשמעותי. הפנטזיות הללו משמשות כהגנה מפני תחושת חוסר הערך וחוסר האונים, ומפחיתות את המצוקה שהיא מעוררת. ליאת
האחות הקטנה בת ה 5 כל הזמן מרגישה שהיא לא מקבלת ומקופחת והאמת שמי שבאמת מקופח זאת הילדה הגדולה בת ה8 לקטנה אני קונה יותר ומתייחסת המון .... נמאס לי לשמוע את הקטנה אומרת כל הזמן זה לא פייר שאחותה מקבלת יותר זה עניין של הרגשה ואני מסתכלת על הילדות שלי באמת שלא היו לי דברים חומריים אבל הרגשתי שיש לי הכל אני קצת רגישה לעניין כי שני האחים שלי לא מדברים בניהם בגלל הרגשת הקיפוח הקטן יותר הרגיש שהגדול לקח לו הכל מה עושים?????????
שלום רוז, המודעות לכך שאת רגישה לנושא הקיפוח, כבר מקדמת אותך כברת דרך משמעותית. אם תקראי שוב את מה שכתבת, תוכלי לעמוד על הדינמיקה: הקטנה מתלוננת על קיפוח, ואת בתגובה "קונה לה יותר ומתייחסת המון". את יודעת, לפעמים דווקא בבתים בהם נשמרת בקנאות עמדה הורית של "שווה בשווה", דווקא שם (!) מתפתח אצל הילדים צורך לעמוד על המשמר, לבדוק ולהשוות כל הזמן. לכן, עצתי היא להפסיק להתרגש מהתלונות. כאשר בתך מוחה על חוסר הגינות ואי צדק, תוכלי לומר בקצרה "אני מצטערת שזה מה שאת מרגישה". וזהו. זהו! אל תנסי לעמת אותה עם העובדות או למהר לרצותה עם קניות או תשומת לב. המשיכי לפעול עפ"י שיקול דעת הורי, ולא לזגזג בהתאם לדרשנות שלה (גם אם יהיו דמעות). הגידי לה - ולעצמך - שאת נותנת לכל אחת עפ"י צרכיה, ולא תמיד כולם מרוצים. אני משוכנעת שכאשר בתך תראה שאת פחות מושפעת ופחות מופעלת על ידה, זה ייפסק. בהצלחה :-) ליאת
שלום רב, אני אמא לשני ילדים בני 7 ו2. לאחרונה בני הגדול נוגע באיבר מינו ללא הפסקה, גם בפומבי ואף בשעה שמדברים איתו. ניסינו לבדוק עמו האם משהו מציק לו והסברנו לו שיכול לבטא את סקרנותו המינית באופן פרטי, אך ללא הועיל. מה עלינו לעשות וכיצד להתמודד עם עניין זה? תודה רבה
שלום איילת, מדברייך לא לגמרי ברור האם מדובר באוננות ממש, או בנגיעה שמקורה בצורך להירגע. בכל מקרה, תוכלי להסביר שמדובר בהתנהגות שאינה מקובלת בחברה (ממש כמו חיטוט באף או באוזן), ולכן תעזרי לו ללמוד זאת ע"י כך שתשלחי אותו לחדר שלו בכל פעם שזה יקרה. נסי להיות עקבית בנושא, ולא לאפשר לו לעשות זאת מולכם. אם לא מדובר באוננות, אלא בנגיעה (כמו גירוד), אני מציעה להתעלם, שכן בדר"כ זו התנהגות שתכליתה התגברות על מתח, והיא חולפת מעצמה. בברכה ליאת
שלום רב, בני בן ה5 ילד בכור לעוד שני אחים קטנים ממנו, ילד רגיש מאוד. כל היום עושה הצגות והופעות אך תמיד מתחפש לבת, בוחר את הדמות הנשית כגון סינדרלה, שלגיה, נסיכה וכו. גם בחנויות צעצועים לרוב נמשך לאזורים של הבנות ושואל אם אני מרשה לו לקנות בובה. בגן משחק עם בנות בלבד. אין לו חברים בנים בכלל אלא חברה אחת מאוד טובה שלרוב משחק איתה לבד ואם מצרפים עוד ילדים זה רק בנות. שאלתי היא איך להתנהג? האם להבליג? לעודד אותו? אנחנו מנסים לעניין אותו בדברים של בנים אך הוא לא רוצה. מה זה אומר? אני מאוד חוששת מתגובות של ילדים אחרים כלפיו ומהסביבה בכלל. תודה מראש על העזרה.
שלום, הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות עבור בנך, זה לאהוב אותו ולקבל אותו כפי שהוא, ולאפשר לו לחיות, לשחק ולהתחבר עם חברים כרצונו וכלבבו. עם הגיל, בנך יגלה לבד מהן נורמות ההתנהגות המקובלות, ומהן ההתנהגויות שמסכנות אותו בגינוי או לעג. סביר להניח שבבוא הרגע הזה הוא יידע כיצד לאזן בין הצורך "להיות הוא" לבין הרצון להימנע מחריגות. חזקי אותו על מה שהוא, ועודדי אותו למשחק ויצירתיות. בעתיד, האהבה והחופש שתעניקי לו יוכיחו את עצמם ללא ספק. בברכה ליאת
שלום לכן! יש לי שני ילדים הבכורה בת 6 והקטן בן שנתיים. הבת שלי היא ילדה חכמה וטובת לב, עלתה השנה לכיתה א', בבית ספר מאוד נורמטיבית, חברותית ומקובלת. בבית מתגלה ילדה אחרת- מפונקת ועקשנית. היא אינה יודעת לקבל את המילה "לא" , מתעלמת מבקשות שלי ושל בעלי, אינה מקשיבה לנו כלל ועושה הרבה דווקא. בתחילה הייתי כועסת וצועקת עליה, כשהבנתי שזה לא עוזר הפסקתי לצעוק ועברתי לשיטת עונשים, כמו למשל שחברה לא תבוא לבית, אך גם זה לא עוזר. על מנת שנרחם עליה ולהראות שהיא הקורבן היא משתמשת בביטויים שדיי מלחיצים אותי כמו "אני הזבל בבית" "אתם לא אוהבים אותי רק את אחי הקטן" אני מנסה להסביר לה שזה לא נכון ואני שואלת אותה מדוע מרגישה ככה ולטענתה אני מתייחסת רק לאח הקטן. אני מאוד משתדלת להיות עם שניהם, ולעיתים היא מקבלת יותר יחס ולעיתים אחיה. מה עלי לעשות כדי לגרום לה להירגע מהתנהגותה ולאסוף אותה אלי? איך גורמים לה להקשיב?
שלום רותם, העובדה שבתך מתפקדת היטב בביה"ס מחזקת את התחושה שעיקר הקושי שלה הוא מולכם. חשוב להבין שהמציאות עצמה לא כ"כ מעניינת, ומה שמפעיל אותה ומקשה עליה זו המציאות הפנימית שלה, דהיינו החוויה הסובייקטיבית איתה היא מתמודדת. החוויה הזו - כפי שעולה מן הדברים - אינה פשוטה כלל וכלל, וחשוב מאד להכיר בכך. כפי שהדברים נראים, את מתקשה לאזן בין הצורך לתפקד כדמות סמכות מציבת גבולות, לבין הצורך להעניק לה חום ותשומת לב. התוצאה היא שאין גבולות ו(מבחינתה, לפחות) אין אהבה. תשומת לב וחום הניתנים ללא גבולות הם למעשה פינוק, המעלה את הסבירות לדרשנות ותובענות של הילד, ולזלזול בהורה כדמות סמכות. ואז, אנחנו רואים אצל ההורה תנועה ממצב של חוסר אונים וניסיונות ריצוי של הילד, אל מצב של עוינות, כעס וצורך להעניש כל הזמן. הפיתרון קשור ליכולת לאזן נכון בין חום ואהבה לבין עמדה הורית סמכותית ועקבית. ממליצה לכם בחום להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים מנוסה, ולהתייעל מולה. עד אז, נסי להימנע מעונשים, להבין ללבה של בתך, מבלי לאפשר לה להתנהג כלפיכם בחוסר כבוד. כאשר זה קורה, התרחקי ממנה, והסבירי שלא נעים לך ככה. אל תענישי. עונשים רק יחריפו את תחושות הקיפוח שלה, ויאששו את תיאוריית ה"זבל בבית". בקיצור - הדרכת הורים! בהצלחה ליאת
היי, קוראים לי דנה אני בת 14 והאח הגדול שלי מציק לי. אני לא יכולה לסבול אותו יותר ואני מחכה כבר שאגיע לגיל 18 ואוכל לעזוב את הבית. מה אוכל לעשות עד אז? יש דרך להשפיע עליו או משהו? תודה
שלום דנה, לא פירטת איזה סוג של הצקות את חווה, אך בכל מקרה אין כל סיבה שזה יימשך, במיוחד אם מדובר בפגיעה אלימה או הטרדה. נסי לגייס לעזרתך את המבוגרים בבית, ובמידת האפשר לצמצם את המגע איתו. נסי להיות חכמה ולאו דווקא צודקת, ואל תיכנסי למאבקים או התנצחויות. זכרי שברוב המקרים בשביל ריב צריכים שניים. הישארי בחדר שלך והימנעי ככל האפשר מ"פלישה" לטריטוריה שלו. אם אינך מצליחה לגייס את ההורים לעזרתך, תוכלי לפנות לגורם מבוגר נוסף, מהמשפחה או מחוצה לה, שיעזור לך להפעיל את הורייך להגנתך. בהצלחה ליאת
לום, בני בן 2.5 נכנס למסגרת ראשונה לפני חודשיים(היה איתי בבית). ההסתגלות בשבועיים הראשונים לא הייתה קלה (הרבה בכי בבוקר וגם כשהיה רואה אותנו באים לקחת אותו ובנוסף לא הסכים לאכול בגן- כיום כבר אוכל בגן) היום כבר הולך בשמחה לגן ונפרד בחיבוק ונשיקה ואינו בוכה בגן, במפגשי בוקר הגננת מספרת שהוא משתתף, בחוגים לא תמיד משתתף , כן משחק עם ילדים ונקשר לאחת הסייעות בגן. מאז שנכנס לגן ואולי גם טיפה לפני כן שמתי לב שהוא מתחיל להתבייש (מדובר בילד שהיה תמיד אומר שלום וביי ביי לשכנים במעלית) וכיום אם יעלה עם שכן במעלית הוא ישפיל מבט ופשוט ישתוק. כשנכנסים למשל לבית של הסבתא (שאותה מאוד אוהב ומכיר) ויהיו שם קרובי משפחה (שרגיל לראות אותם פעם בחודש וחצי) הוא ממש יפחד להיכנס ויבקש להיות אצלי בידיים, מכניס את הראש שלו מתחת לצוואר שלי ו"מסתתר". לוקח לו בערך 20 דקות להתחמם. מילד שהיה מלטף למשל כל כלב ברחוב שהיה רואה עם בעליו התחיל פתאום להגיד "לא רוצה ללטף" ואני בטוחה שזה בגלל שהוא לא מרגיש בנוח פתאום. מדוע זה קורה? האם קיימת בגיל הזה עדיין חרדת זרים? איך אפשר להקל עליו?
שלום יעל, הכניסה למסגרת חדשה, בכל גיל, כרוכה בהשקעה ניכרת של משאבי התמודדות. כאשר כל הכוחות מגוייסים ומופנים לטובת ההסתגלות למסגרת, באופן טבעי הם נגרעים מאזורים אחרים. לכן, לעתים קרובות נראה נסיגות התפתחותיות אצל ילדים במצבי משבר. אני מאמינה שרוב התופעות שאת מתארת יחלפו עם הזמן, כאשר הוא יתחיל להרגיש "בבית" גם בגן, ועד אז, נסו להכיל ולקבל בהבנה את המצב, מבלי להיבהל ומבלי לרחם. לפעמים גם לא לעשות כלום זו עזרה, במיוחד כשאתם רואים גרף שיפור. סבלנות... ובהצלחה ליאת
מדובר בילדה בגיל 8 כיתה ב'. ילדה יחידה, מחוננת לפי איבחון לפני כיתה א', שלא הוקפצה כיתה עקב התנהגות מתיילדת. כיום ,אותם קווים מתיילדים קיימים ללא שינוי, יחד עם זאת שכישרונית הרבה מעל הממוצע בכל תחום. חוזרת לשחק בבובות בכל רגע פנוי, מדברת בילדותיות בבית אך לא בב"יס למרות שאנו מתקנים כל הזמן. כיצד לנהוג? אודה על תשובה
שלום גדעונה, ילדים מחוננים מפגינים לא פעם פערים בין התחום האינטלקטואלי לתחום הרגשי או החברתי, וחשוב להתייחס לזה בהבנה. גם ילד חכם מאד הוא עדיין ילד, עם צרכים ומשאלות של ילד, והמבוגרים בסביבתו חייבים להכיר בכך. משחק בבובות אינו התיילדות, אלא צורך לעבד חוויות בדרך של משחק, דמיון ויצירתיות. לגבי הדיבור המתיילד, רצוי לנסות ולבחון בכמה תשומת לב (גם תשומת לב שלילית היא תשומת לב) היא זוכה בכל פעם שהיא מדברת כמו תינוקת. אני מציעה לנסות להתעלם, עד שהיא תבין שאין בכך מבחינתה שום תועלת או רווח. כשהיא מדברת כך, השתדלו לענות לה עניינית, מבלי להתייחס לסגנון הדיבור. זה לא קל, אני יודעת, אך זו הדרך היעילה. שבוע טוב ליאת
אני רק מקווה שזה יעבור לה לפני החתונה....
ערב טוב, לא קל לי לרשום את ההודעה, אך אני אובדת עצות. אני אמא טריה לתינוק בן 11 חודשים, מתוק, חייכן שאוהב לצחוק! מחודש ספטמבר (בהיותו בן 8 חודשים) הכנסתי אותו למשפחתון ליומיים בשבוע בימי ראשון וחמישי בלבד מהסיבה כי בימים שני עד רביעי אימי טיפלה בו ואילו בימים אלו אימי עובדת על כן הוא נכנס למשפחתון ליד הבית יחד עם עוד 2-3 תינוקות בטווח גילו. זו מטפלת שקיבלתי המלצות עליה, ומההתחלה משהו באינטואיציה שלי הרגיש לי לא טוב לגביה אך חשבתי שאולי שאין לי אינדיקציה למטפלות על כן אולי אני טועה. בהתחלה הוא הלך אליה בלי לבכות, בהמשך אחרי שלושה שבועות הוא החל לבכות כשמגיעים אליה הביתה, אפילו כשרואים גדר לבנה, המטפלת אמרה שהוא נרגע אחרי ובאמת הייתי מתקשרת והייתי שומעת שקט. כשהייתי אוספת אותו הוא לא היה בוכה אלא היה זוחל לקראתי ומאיץ בי ללכת. במקביל ראיתי שגם מהמשפחה של בעלי הוא בוכה בהיסטריה, אנחנו לא מרבים לפגוש אותם הרבה לכן חשבתי אולי זו חרדת נטישה האופיינית לגיל 9 חודשים. אבל הבכי אצל חמתי נרגע, והבכי בפרידה אצל המטפלת החריף, הוא היה בוכה בהיסטריה ומושיט לי ידיים ואני הייתי הולכת בכובד לב לעבודה. ניסינו להפתיע אותה אך כשהגענו ראינו שהכל תקין. יום אחד החלטתי להציץ מהחלון לאות מה היא עושה איתו כשהוא בוכה, וראיתי שהיא מושיבה אותו על סל קל וזרקה על פניו את החיתול טטרה בעודו בוכה מבלי להרגיע אותו ולהושיט לו את החיתול, לא אהבתי לראות זאת והערתי לה, היא התגוננה ותירצה מיליון תירוצים למה עשתה זאת. אני חייבת לציין כי במקביל הרגשתי מעין רגרסיה בדיבור המועט שהספיק לרכוש, הוא למד בגיל חצי שנה לומר "אבא" ובזה זה נגמר, לא מוסיף הברות שונות מ- בה ו- אבא, ולפתע גם זה נעלם, אפילו כשעשה קולות של כלב וחתול, עכשיו גם זה נעלם. היו פעמים שהיא טענה שהוא בוכה בלי הפסקה (התנהגות שלא מתאימה לו) ואולי יש לו חום, הייתי לוקחת אותו והוא היה שרוי במעין עצבות ללא חיוך ולפעמים דווקא היה קורן מאושר שהיה רואה אותי ומחייך ללא הפסקה. לפני מספר ימים, פנתה אלי שכנה ששאלה אותי מי מטפלת בבני וסיפרה לי שיש לה חברה שגרה מעל מטפלת ורואה שהיא מתנהגת לא יפה לילדים. האישה הזאת מבוגרת מאוד לכן היא חוששת מכך שהמטפלת תגלה שהיא מדברת עליה, היא סיפרה שהיא משחקת קלפים כל הלילה ולכן בבוקר אין לה כח וסבלנות לטפל בתינוקות ולכן צועקת עליהם ושכנתי לא ידעה לספר לי את ההמשך. האמת שלא רציתי לשמוע, כשיש ספק- אז אין ספק, מיד החלטנו אני ובעלי להפסיק לקחת אותו אליה, במילא לא אהבנו אותה, ומיד חיפשתי מישהי שתטפל בו ליומיים הקצרים האלו. מזל שהיא טיפלה בו רק יומיים! מאז אני מרגישה רע עם עצמי, מתחילה להבין דברים ולהעלות זכרונות מדברים שלא שמתי לב אליהם כמו- בכי בלילה שחשבתי שזה ביעותי לילה, רגרסיה בדיבור, בכי בבוקר כשנכנסים אליה למשפחתון חשבתי שזה בגלל חרדת נטישה ועוד... אין לי אמונה באף מטפלת, אני אחוזת חרדה ופחד מכל אחת שתטפל בו. הוא מנגד חושש לגשת לזרים, הייתי בגינה עם חברה והתינוקת שלה והוא לא הפסיק לבכות ורצה שארים אותו לידיים ואלך, והכי הרס אותי היום כשהייתי בטיפת חלב והאחות הסבה את תשומת ליבי לכך שאולי הרגרסיה בדיבור היא לא בגלל הנוזלים שבאוזניים אלא בגלל מה שהוא עבר אצל המטפלת. שאלתי היא, כיצד מתמודדים עם המצב הזה? זה תינוק ראשון שלי, עוד שבועיים בן שנה, כל הזמן חששתי ממקרים כאלו והנה לבסוף זו נבואה שהגשימה את עצמה. מה אוכל לעשות כדי לגרום לו לבטוח במבוגרים נוספים חוץ ממשפחתו הקרובה, כיצד אוכל לשפר את הרגרסיה שנוצרה בזמן כה חשוב של התפתחות השפה ורכישת אבני דרך. בקיצור כיצד נוכל אני ובלי להתמודד עם המצב לאחר שגילינו זאת. אני מודה לכם מקרב לב על העזרה. לילה טוב, שלי.
שלום שלי, באמת סיפור קשה, שמזכיר לנו את אחריותנו לבחור עבור ילדינו את המסגרות המקצועיות והטובות ביותר. ולעצם העניין - את מספרת שהגעת אל המשפחתון הזה בעקבות המלצות, ולכן לא יכולת לדעת מראש את מה שאת יודעת כיום. משום כך, אין טעם לייסר את עצמך על מה שאירע. בואי נקווה שהחוויות המיטיבות שבנך יחווה מעתה, יוכלו לשקם את האמון שלו במבוגרים, ולהחזיר לו את השלווה והביטחון להם הוא זקוק. זכרי שגם מטראומות קשות יש התאוששות והחלמה, ובכך יש להתמקד כרגע. ילדים רבים חווים לאורך שנות חייהם המוקדמות משברים מסוגים שונים, וכתוצאה מהם גם נסיגות זמניות בהתפתחותם. ילדים בריאים מפגינים יכולת מרשימה להתגבר ולהתאושש למרות הכל, ואין סיבה להאמין שאצל בנך הדברים ייראו אחרת. נסי לסמוך על הילד הקטן שלך, להעשיר את סביבתו ולטפח את כישוריו, וכמובן להחזיר גם לעצמך את היכולת לבטוח בדמויות חינוך טובות ומקצועיות, וגם לבטוח בעצמך כאם טובה (גם אם לא מושלמת, כמו כולנו...) שבת שלום ליאת
ערב טוב, לא קל לי לרשום את ההודעה, אך אני אובדת עצות. אני אמא טריה לתינוק בן 11 חודשים, מתוק, חייכן שאוהב לצחוק! מחודש ספטמבר (בהיותו בן 8 חודשים) הכנסתי אותו למשפחתון ליומיים בשבוע בימי ראשון וחמישי בלבד מהסיבה כי בימים שני עד רביעי אימי טיפלה בו ואילו בימים אלו אימי עובדת על כן הוא נכנס למשפחתון ליד הבית יחד עם עוד 2-3 תינוקות בטווח גילו. זו מטפלת שקיבלתי המלצות עליה, ומההתחלה משהו באינטואיציה שלי הרגיש לי לא טוב לגביה אך חשבתי שאולי שאין לי אינדיקציה למטפלות על כן אולי אני טועה. בהתחלה הוא הלך אליה בלי לבכות, בהמשך אחרי שלושה שבועות הוא החל לבכות כשמגיעים אליה הביתה, אפילו כשרואים גדר לבנה, המטפלת אמרה שהוא נרגע אחרי ובאמת הייתי מתקשרת והייתי שומעת שקט. כשהייתי אוספת אותו הוא לא היה בוכה אלא היה זוחל לקראתי ומאיץ בי ללכת. במקביל ראיתי שגם מהמשפחה של בעלי הוא בוכה בהיסטריה, אנחנו לא מרבים לפגוש אותם הרבה לכן חשבתי אולי זו חרדת נטישה האופיינית לגיל 9 חודשים. אבל הבכי אצל חמתי נרגע, והבכי בפרידה אצל המטפלת החריף, הוא היה בוכה בהיסטריה ומושיט לי ידיים ואני הייתי הולכת בכובד לב לעבודה. ניסינו להפתיע אותה אך כשהגענו ראינו שהכל תקין. יום אחד החלטתי להציץ מהחלון לאות מה היא עושה איתו כשהוא בוכה, וראיתי שהיא מושיבה אותו על סל קל וזרקה על פניו את החיתול טטרה בעודו בוכה מבלי להרגיע אותו ולהושיט לו את החיתול, לא אהבתי לראות זאת והערתי לה, היא התגוננה ותירצה מיליון תירוצים למה עשתה זאת. אני חייבת לציין כי במקביל הרגשתי מעין רגרסיה בדיבור המועט שהספיק לרכוש, הוא למד בגיל חצי שנה לומר "אבא" ובזה זה נגמר, לא מוסיף הברות שונות מ- בה ו- אבא, ולפתע גם זה נעלם, אפילו כשעשה קולות של כלב וחתול, עכשיו גם זה נעלם. היו פעמים שהיא טענה שהוא בוכה בלי הפסקה (התנהגות שלא מתאימה לו) ואולי יש לו חום, הייתי לוקחת אותו והוא היה שרוי במעין עצבות ללא חיוך ולפעמים דווקא היה קורן מאושר שהיה רואה אותי ומחייך ללא הפסקה. לפני מספר ימים, פנתה אלי שכנה ששאלה אותי מי מטפלת בבני וסיפרה לי שיש לה חברה שגרה מעל מטפלת ורואה שהיא מתנהגת לא יפה לילדים. האישה הזאת מבוגרת מאוד לכן היא חוששת מכך שהמטפלת תגלה שהיא מדברת עליה, היא סיפרה שהיא משחקת קלפים כל הלילה ולכן בבוקר אין לה כח וסבלנות לטפל בתינוקות ולכן צועקת עליהם ושכנתי לא ידעה לספר לי את ההמשך. האמת שלא רציתי לשמוע, כשיש ספק- אז אין ספק, מיד החלטנו אני ובעלי להפסיק לקחת אותו אליה, במילא לא אהבנו אותה, ומיד חיפשתי מישהי שתטפל בו ליומיים הקצרים האלו. מזל שהיא טיפלה בו רק יומיים! מאז אני מרגישה רע עם עצמי, מתחילה להבין דברים ולהעלות זכרונות מדברים שלא שמתי לב אליהם כמו- בכי בלילה שחשבתי שזה ביעותי לילה, רגרסיה בדיבור, בכי בבוקר כשנכנסים אליה למשפחתון חשבתי שזה בגלל חרדת נטישה ועוד... אין לי אמונה באף מטפלת, אני אחוזת חרדה ופחד מכל אחת שתטפל בו. הוא מנגד חושש לגשת לזרים, הייתי בגינה עם חברה והתינוקת שלה והוא לא הפסיק לבכות ורצה שארים אותו לידיים ואלך, והכי הרס אותי היום כשהייתי בטיפת חלב והאחות הסבה את תשומת ליבי לכך שאולי הרגרסיה בדיבור היא לא בגלל הנוזלים שבאוזניים אלא בגלל מה שהוא עבר אצל המטפלת. שאלתי היא, כיצד מתמודדים עם המצב הזה? זה תינוק ראשון שלי, עוד שבועיים בן שנה, כל הזמן חששתי ממקרים כאלו והנה לבסוף זו נבואה שהגשימה את עצמה. מה אוכל לעשות כדי לגרום לו לבטוח במבוגרים נוספים חוץ ממשפחתו הקרובה, כיצד אוכל לשפר את הרגרסיה שנוצרה בזמן כה חשוב של התפתחות השפה ורכישת אבני דרך. בקיצור כיצד נוכל אני ובלי להתמודד עם המצב לאחר שגילינו זאת. אני מודה לכם מקרב לב על העזרה. לילה טוב, שלי.
שלי היקרה, דברייך מאד נגעו לליבי. זו חוויה מאד קשה ומטלטלת לדעת שהאמנת במישהי שתטפל בתינוקך באהבה ולגלות שלא כך הדבר. למרות שהרגשתך קשה אני מאמינה כי בגלל שלא מדובר על תקופה ארוכה בה טופל אצל אותה מטפלת, האירוע לא ישאיר בבנך צלקות לטווח הארוך והוא יתפתח כילד רגיל ושמח שיוצר קשר ונותן אמון בזולת. חשוב בתקופה הקרובה לדאוג שהוא יטופל במסגרת קבועה, אוהבת ועקבית וגם לעקוב אחר התפתחותו. אני מניחה שעם הזמן תרגישי שהוא חוזר להיות התינוק שהכרת וממשיך להתפתח, אומר מילים חדשות, צוחק ומשחק וכך תוכלי לדעת שהוא התגבר על האירוע. באשר אליך אני מתרשמת שחווית חוויה קשה וטראומטית שעלולה להקשות עליך ולהכביד גם על הקשר שלך עם תינוקך, בשל כך אני ממליצה לך לפנות לסיוע פסיכולוגי שיעזור לך לעבד את מה שקרה וישיב לך את האמון ביכולותיך כאמא. שיהיה המון בהצלחה.
היי אז ככה אני בן 17 בערך ואף פעם לא הייתי הנער הכי פתוח ומקובל מבחינה חברתית אפילו אפשר לומר גם ביישן אבל אני רוצה להיות מקובל אני יודע שזה נשמע גדול אבל איך אני יכול להיות יותר בקשרים חברתיים עם אנשים ולהרחיב את מעגל החברים שלי ולהיות בקשר עם יותר בנות ובעצם שיהיו לי גם חברים טובים?
שלום, תודה שאתה מרחיב ומוסיף פרטים. ככה קל יותר להתייחס. ראשית, מזמינה אותך לקרוא שוב את תגובתה של ירדן. אחרי הכל, זה די נורמלי להרגיש מגושם ומהוסס בגיל 17, גם אם לא כולם יודו בזה. מעבר לזה, עוד קצת מחשבות - אתה יודע, אנשים ביישנים נוטים להימנע מסיטואציות חברתיות רבות משתתפים, פשוט כי הם חווים שם אי-נוחות, אולי חרדה, או מצוקה רגשית עמומה יותר. ההימנעות, בעיקר כשהיא נמשכת זמן רב, יוצרת גרעונות וחוסרים (ממש כמו הפסד חומר לימוד במצב של הברזה מתמשכת). במצב כזה, גם אם מחליטים פתאום לקחת חלק באירוע חברתי, תחושת הלחץ מתגברת, כי אנחנו מרגישים עוד פחות כשירים ופחות "חברתיים". מסתבר שאפשר להתגבר על זה, אם מוכנים לשאת באופן זמני את תחושות האי-נוחות מבלי לברוח או להימנע. ככל שתיחשף יותר לסיטואציות חברתיות, כך יהיה קשה פחות. אפשר להיעזר בחבר אחד קרוב, שיעזור לך ויעודד אותך להשתתף, ואפשר להיעזר גם בגורם חיצוני (מאמן או מטפל עם ניסיון בשיפור מיומנויות חברתיות). ועוד משהו. כולנו היינו רוצים להיות חלק מקבוצת ה"מקובלים", ה"מגניבים" או ה"קולים". אך אלה מושגים שחשיבותם (ותקפותם) מוטלת בספק. כל אחד מאיתנו משתדל לבחור לו את הקבוצה החברתית המתאימה לו והקרובה ללבו. יש הרבה ילדים נהדרים שאינם נמצאים בקבוצות ה"שפיץ", אלא דווקא מחוץ לזוהר הזרקורים. שם בדר"כ אפשר למצוא את הילדים היותר שקטים, הנבונים, הקשובים והחברותיים, ואפילו את הביישנים - אשר ממש כמוך, מבקשים לעצמם מעגל חברתי תומך. הקונץ הוא לדעת איפה לחפש. אני מעודדת אותך להרחיב את המבט, לחפש הזדמנויות לפעילות חברתית עקיפה (כמו למשל דרך תפקידים מסוימים בביה"ס, מטלות לימודיות משותפות, חוגים של אחה"צ, וכד'). בהצלחה רבה ליאת
היי לכם דבר נוסף ששמתי לב אליו בזמן האחרון הוא שאחרי שאני עם בנות כמה פעמים הם מתרחקות ממני איך אפשר למנוע את זה
שלום, לא ציינת בן כמה אתה, ולמה אתה מתכוון כשאתה אומר "אחרי שאני עם בנות" - האם אתה יוצא איתן? פוגש אותן ביחידות? בקבוצה? בכיתה? באופן כללי, כאשר מתרחקים מאיתנו בעקביות, שווה לבדוק באומץ את מאפייני התקשורת שלנו עם הזולת, האם אנחנו נוטים לתוקפנות, דורשנות, האם אנחנו קשובים ורגישים כלפי האחר, או שמא מרוכזים רק בעצמנו? האם אנחנו מדברים או שותקים בצורה שעלולה להביך את האחרים? האם אנחנו יוצרים ומשמרים קשר עין? קשב? תקשורת טובה ורגישה היא עניין מורכב ועדין, שרוב האנשים מצליחים לקיים אינטואיטיבית בצורה תקינה. כאשר משהו משתבש, רצוי לפנות ולקבל עזרה. כאמור, בשל מיעוט הפרטים בפנייתך, קשה להתייחס מעבר לכך. בהצלחה ליאת
שלום רב, הבת שלי בת 4 ותשעה חודשים.. ביום חמישי האחרון הגעתי לקחת אותה מהצהרון והיה בידה 4 מטבעות (3 מטבעות של 5 שקלים ומטבע של 10 שקלים). כאשר שאלתי את בתי מאיפה היא קיבלה את הכסף היא ענתה שמצאה את המטבעות בחול שבחצר הגן. ניסיתי להסביר לילדה שזה הרבה מטבעות ואולי בטעות היא לקחה ממישהו בלי רשות. היא התעקשה כי מצאה את המטבעות בחול וללא לקחה מאף אחד. היא מאוד נלחצה שלא "האמנתי" לה בתחילה וישר אמרה "אמרה את כועסת עליי שמצאתי כסף בחול". הסברתי לה שאני לא כועסת אבל גם אם מוצאים משהו והוא לא שייך לנו צריך לתת לגננת, כי אולי זה נפל למישהו אחר וזה שייך לו". חזרנו לגן ונתנו את הכסף לגננת. חשוב לי לציין שלפני חודש לערך ערכתי שיחה עם ילדיי שאסור לדבר עם זרים ובמקרה אם מישהו מגיע לגדר ומציע ממתק אז לרוץ מיד לגננת ולשתף. ביום ראשון (היום) בתי הלכה שוב לגן ובסיום היום כאשר בעלי לקח אותה, שוב היא שלפה מספר מטבעות ואמרה "מצאתי כסף בחול". ניסיתי לתשאל אותה מהיכן הגיע הכסף ושלא יכול להיות שיש כל כך הרבה כסף בחול אז פתאום אמרה "ציפור נתנה לי". אמרתי לה אבל איך הציפור החזיקה את הכסף אין לה ידיים אז אמרה "היא החזיקה את הכסף עם הפה" כאשר הגענו הביתה בעלי לחץ על הילדה וניסה לתשאל אותה מהיכן הכסף ואז היא התחילה לבכות וסירבה לשתף פעולה. החלטנו להניח לה ואז הסבתא תוך כדי משחק ניסתה להוציא ממנה ושוב היא החלה להגיד פעם בחול, פעם ציפור, פעם של ילד, פעם מצאה על הריצפה בגן (חשוב לציין שזו ילדה מאוד נבונה שתמיד מספרת הכל, לא נתקלנו בעבר במצבים בהם לא אמרה אמת). דיברתי עם הגננת ושאלתי האם יש מצב שאולי מישהו דרך הגדר נתן לה את הכסף? הגננת אמרה שהיו פעמים בהם הסתובבו זרים אבל הם מקפידים לשים לב. בשלב מסויים לקחתי אותה לשיחה והסברתי לה שהיא יכולה לספר לאמא הכל ושאמא תמיד איתה ותשמור אליה ואז שאלתי אם היא רוצה לספר לי מה קרה? הילדה אמרה שהיא תספר לי בתנאי שלא אספר לאף אחד והסכמתי כמובן ואז אמרה לי מישהו זר פנה אליה דרך הגדר של החצר וזרק לה מטבעות.הילדה התעקשה שאני לא אשתף את הגננת וכששאלתי אותה מדוע היא לא רוצה שאיידע את הגננת אז היא אמרה טוב אמא סתם אמרתי לך, זה לא נכון. טוב, החלטתי להניח לה ואז היא נגשה אליי ושאלה אם אני כועסת עליה. הסברתי לה שאני לא כועסת בכלל, שאנחנו אוהבים אותה מאוד ושהיא יכולה לספר לנו הכל. ואז כנראה שלחצתי שוב ואמרתי לה האם זה נכון שזר נתן לך? בואי תספרי לאמא מאיפה הכסף? שאלתי מספר פעמים והילדה לא ענתה לי? ואז אמרתי לה למה את שותקת? תספרי לאמא. הילדה אמרה שהיא לא רוצה. כאשר שאלתי למה היא לא רוצה לספר אז אמרה שהיא מתביישת. אמרתי לה ממה את מתביישת אז היא לא ענתה והחלה לבכות. אני מאוד מתוסכלת ממה שהילדה שלי מרגישה. אני לא יודעת איך לברר את הנושא. הרי הכסף לא היה איתה כאשר הלכה לגן. את הכסף היא "קיבלה" כאשר היתה בגן. למה היא חשה בושה? ממה היא חוששת?מתביישת?
שלום לירז, כמובן שלא אוכל לדעת ממה חוששת בתך, מבלי לדעת את הפרטים. יכולים להיות כל מיני תסריטים, ונדמה לי שאף אחד מהם אינו רצוי (גניבה, קבלת כסף מזרים, ואפילו לקיחת כסף מהבית שלכם). נדמה לי שבאווירת ה"חקירה" שנוצרה, הלחץ שלה רק הולך וגובר, ואולי זה הזמן לעבור לערוץ שקט, ביניכם ובשיתוף הגננת, להתחיל לערוך תצפיות ובדיקות שיסייעו בהבנת הנסיבות. בהצלחה ליאת
שלום. אני גננת בחינוך הרגיל. בגני ילד בן 4. הדיבור תקין. הילד מתנהג באופן ביזארי ביותר. לא ראיתי כדוגמתו ואני כבר המון שנים. למשל: אומר לאנשים חדשים בעלי תפקיד שרק זה עתה הכיר אותם :"אני אוהב אותך", או "את חמודה". הוא אומר זאת המון פעמים בחזרתיות ללא קשר לנעשה או למתרחש ולרוב ללא קשר עין- למרות שהוא כן מגיב לשם שלו וכן יוצר קשר עין אם מתעקשים. כמו כן מסתובב ללא הפסקה, לא מסוגל לשבת או להקשיב למבוגר שמדבר אליו, כל הזמן צוחק על משהו. יש צורך ממש להחזיקו קרוב אל הגוף כדי להשיג קשב. עם הילדים נראה שמסתדר, איכשהו איתם הוא מתקשר. בנוסף כאשר שואלים אותו שאלה שלא רוצה לענות עליה הוא מתחיל לומר מילים ללא קשר וחוזר עליהם תוך שהוא צוחק: "חתול, חתול, עפיפון, קיפוד"... הילד מאוד מפוזר, לא משתלט על גופו, יושב על כסא ואז כאילו נופל, משתטח על שולחנות. הכל נעשה כאילו מתוך "צחוק" מצידו, ומאוד קשה להבין אם זה קושי התנהגותי או קושי שנובע ממקור אורגני של ממש. מדי פעם אומר "משפט לעניין" כששואלים אותו וגם זה לאחר כמה וכמה נסיונות, אך רוב הזמן נראה כי הוא שקוע בעולם אחר (אפילו לא עולם משלו, אלא ממש מקום אחר, בחלל). כמעט ולא ניתן לנהל איתו משפט תקשורתי תקין למרות שהמשפטים שאומר תקינים. ממש מדי פעם, בעיקר כשכועסים עליו אפשר להשיג תשובה מספקת דיה. לרוב העיניים שלו והגוף שלו מתפזרים לכל עבר. כך למשל, אם הוא רואה דבר מה שמוצא חן בעיניו- הוא ירוץ אליו/יטפס, ויתחיל לספר עליו אבל לא נראה שחשוב לו שהצד השני כלל מקשיב. כלומר חשוב לו- הוא ישאל " נכון ש....?" אבל ברגע שהשיג את התשובה הוא לא יישאר כדי לפתח שיחה של ממש. כל הדברים האלו ממש מקשים עליו ועל הצוות בגן. בעיקר כי לא ברור מה המצב שלו. לי זה נראה הרבה יותר עמוק מבעיה התנהגותית או קושי לקבל סמכות. המאפיינים של החזרתיות בעיקר מטרידים אותי. כמו כן הוא מסכן את עצמו שכן אין לו שום בקרה והוא מטפס או נשכב מבלי להבין את ההשלכות. מה לדעתך? מה ניתן להמליץ להורים שגם הם מבחינים באותם הקשיים בבית?
שלום דריה, אני חושבת שאת מגלה אחריות ורגישות, ומוטב להתריע בזמן על חשדות (גם אם יתבררו כלא מוצדקים) מאשר להחמיץ הזדמנות לאבחון וטיפול מוקדם. ממליצה לתאר באזני ההורים את מה שתיארת כאן, ולשתף אותם בדאגתך. תוכלי להדגיש בפני ההורים את חשיבותם של אבחון וטיפול מוקדמים, ולהמליץ על המכון להתפתחות הילד ככתובת ראשונית לאיתור הקשיים. תוכלי לצייד אותם גם בסיכום התצפיות שלך - זהו מידע חשוב שמקבל חשיבות רבה בתהליך האבחוני. בברכה ליאת
אני סבתא לנכד בן 13 ילד אינטליגנט ונבון. מזה כמה חודשיים שאינו הולך לבית הספר בצורה מסודרת פשוט נעדר מפעם לפעם. את היעדרותו מבית הספר מנמק שאינו ישן טוב (זה נכון). לטענתו הוא מוטרד ממחשבות ומחלומות. הילד מרבה לשחק במשחקי מחשב באינטרנט ממשש נסחף. אתן דוגמא מה שהוא רואה: למשל כול מיני ניתוחים, איברים תלושים כגון: ראשים וכ'ו. טוען שהיו לו כמה חודשיים של סיוטים. לעיתים הוא מדבר על מוות. הוא היה אצל פסיכולוג אך הפסיכולוג טען שאינו מסוגל לטפל בו. אני בתור סבתו מאמינה שכול התופעות שיש לו הם בעקבות הצפייה והמשחקים במחשב שהם גורמים לתופעה שממנו הוא מוטרד. (גם אני צפיתי במקרה לרגע באחד המשחקים הזדעזעתי ולא יכולתי לראות). בבקשה מחכה לתשובה ממי שבאמת מכיר את הבעיה הזאת. אשמח לקבל תשובות ממי שנתקל בתופעה הזאת. בתודה רבה סבתא ליבה
שלום ליבה, לא לגמרי ברור לי מה את שואלת, אז אומר באופן כללי, שחשיפה לתכנים קשים (במיוחד כאלה השוברים את סכימת הגוף השלם) בהחלט עלולים להשפיע על נפשו של ילד ומבוגר כאחד. לא ברור מה גודל הפגיעה/החרדה, ומדוע הפסיכולוג החליט שאינו יכול לטפל בו. באופן כללי, אני נוטה להאמין שהמחשב לבדו לא יכול להיות ה"אחראי" הבלעדי למצב שאת מתארת. עם זאת, כאשר קיימת פגיעות נפשית, תכנים בלתי ראויים יכולים לערער עוד יותר, ולכן חשוב להדק את ההשגחה ולמנן את שעות המחשב ואת התכנים. לדעתי, ילד שאינו מצליח להתמודד עם המטלות השוטפות (אקדמיות וחברתיות) כשאר בני גילו, חייב לקבל עזרה. בברכה ליאת
שלום בזמן האחרון שמתי לב שאני סגור עם בנות ושאני ביישן מאוד כלומר לא יוזם איתם כלום וכל זה מה אני יכול לעשות כדי להיות יותר פתוח ופחות ביישן או אפילו להתפטר מהביישנות לגמרי?
הי, שאלת שאלה קצרה, חסרה בפרטים ומנותקת מהקשר (גיל, ניסיון, אופי כללי וכיוב'),ולכן קצת קשה לי לענות לך. אני יכולה לומר לך באופן כללי שאני לא מכירה הרבה אנשים שבכלל לא מרגישים מבוכה או ביישנות בבואם לתקשר עם המין השני. זה נראה לי מאוד טבעי ואנושי להרגיש את הרגשות האלה. אתה תצטרך פשוט לאזור אומץ ולתרגל אינטראקציה עם בנות - למרות - רגשות המבוכה והביישנות, ועם הזמן זה כנראה ייעשה מעט יותר קל עבורך. בהצלחה, ירדן
שלום, אני אמא לילדה מקסימה בת 10. לפני כשנה קנינו מכשיר עיסוי לגב. מכשיר שמפעילים אותו והוא רוטט. כבר תקופה שאני שמה לב שכל פעם שבתי חוזרת מהלימודים, היא נכנסת לחדרה, מפסקת רגליים ומאוננת עם המכשיר על איבר מינה. הפעילות נעשית כמה פעמים ביום, מלבד זאת, לא נראה שום דבר חריג או יוצא דופן בהתנהגותה. האם זה נורמלי? האם עלי לדאוג? תודה
שלום ליהי, אוננות היא תופעה טבעית ודי שכיחה בילדות ובגילאי ההתבגרות, ועם זאת מוטב לשים לב לשלושה דברים בהקשר לכך. הראשון הוא שהדבר נעשה בפרטיות. השני הוא שאוננות לא הופכת להיות תחליף לפעילויות חברתיות או פעילויות מהנות אחרות, והשלישי הוא שהדבר לא הופך לצורת התמודדות עיקרית עם מתח או רמות דחק גבוהות. בהקשר לזה, במידה ואת מוצאת שישנם מקורות מתח רבים מידי בחייה, או כאלה שהיא מתקשה להתמודד עימם (אולי משהו שקשור בבית הספר, שכן לדברייך הדבר נעשה מיד בשובה משם), יש להתייחס לכך ספציפית ולפעול על מנת לסייע לביתך ולהפחיתם. מאחר ואת מציינת שמלבד האוננות אין שום דבר חריג או יוצא דופן בהתנהלותה הכללית, אזי אני לא רואה סיבה לדאגה, ובכל זאת שווה לברר את נושא הדחק בחייה, אם קיים. בברכה, ירדן
אהלן בני בן ה 3 ותינוקת בת תשעה חודשיים . אני ובן זוגי זקוקים נואשות לחופשה זוגית בת 4-5 ימים . אף פעם לא עזבתי את ילדי לחופשה גם לא ללילה . התינוקת שלי יונקת ואני מאוד מאוד מתלבטת . האם בגילאים כאלו זאת בעיה לנסוע לחמשה ימים?
הי גלי, כהורה אני מאוד מבינה את הצורך שלכם בחופשה, ומנגד מבינה גם את ההתלבטות בנוגע אליה. ראשית אני מציעה לך לבחון האם הנסיבות הנוכחיות בחייכם מהוות תנאים סבירים להעדרות שלכם. למשל אם לא מכבר עברתם דירה/הילד עבר גן או אירע אירוע משמעותי כלשהו שמצריך מהילדים התמודדות מיוחדת, אזי ייתכן וזה לא זמן אידאלי לנסיעה בת 5 ימים. לגבי בנכם בן השלוש. זהו כבר גיל בו אפשר להכין אותו כראוי מבעוד מועד לנסיעה וכמובן לתקשר איתו משם בשיחות טלפון (או אפילו סקייפ ), מה שהופך את כל ההעדרות שלכם עבורו למשהו מתוכנן זמני וחלקי, וכך נוח יותר לעיכול ולהתמודדות. החלק המורכב יותר קשור בביתכם ובעובדה שהיא עדיין יונקת. במקרים מסוימים, המשמעות של נסיעה בת 5 ימים, יכולה להיות סיום מוחלט של ההנקה - כלומר גמילה מלאה. אני אישית לא ממליצה לחבר בין גמילה מהנקה (בוודאי לא ממליצה על גמילה מוחלטת שנעשית באופן חד ופתאומי), להעלמות של האם (והרי מבחינת תינוק, להבדיל מילד בן 3, נסיעה של כמה ימים משמע העלמות של ההורה). ממילא יש בגמילה מיניקה אלמנט של "אובדן" מסוים עבור התינוק, ולכן אני לא ממליצה לכם לייצר עבור ביתכם תחושה של יותר מידי "אבדנים" בו זמנית. עצתי היא קודם כל לגמול אותה מיניקה\ באופן שיהיה הדרגתי ומותאם לצרכיה וליכולותיך, או לחילופין לקצר בהרבה את הנסיעה (נניח ליומיים). כל טוב, ירדן
תודה רבה ירדן על התשובה המפורטת , חיזקת את מה שהאמנתי בו ... מי הבטיח לנו שהורות היא דבר נוח ...:-)
היי ליאת או ירדן, (קודם כל, אני מאוד אוהבת לקרוא כאן. אתן עונות בצורה מאוד אנושית ורגישה וחכמה. ותשובותכן עוזרות לי המון בהתנהלות שלי עם ילדיי, אבל הפעם אני רוצה להיות אקטיבית ולשאול) אני בטיפול כמה חודשים, שכרגע הופסק ביוזמתי. המטפלת שלי היא מטפלת טובה מבחינה מקצועית. היא לא מאחרת או מבטלת לי פגישות ,והיא מאוד יצירתית וגמישה איתי מבחינת מועדי הטיפול . והכי חשוב- היא חכמה ומצליחה להשפיע עליי. אבל, מהבחינה האנושית , אני מתקשה להסתדר : לפני כמה חודשים היה לי ויכוח כספי איתה, אני לא מעוניינת לפרט. אבל מאז אותו מקרה אין לי שום אמון בה, והיא מצטיירת בעיניי כאדם מאוד מאוד לא ישר ולא הגון ומניפולטיבי ואפילו דורסני ואגרסיבי ומנוכר. וגם כשניסיתי לדבר איתה על כך, היא רק הצדיקה את עצמה ושללה לחלוטין את דבריי (שהיו נכונים לגמרי גם אובייקטיבית). האם נושא הכנות והיושר בטיפול לא צריך להיות סימטרי? בנוסף, היא מדברת אליי לפעמים בצורה מאוד צינית ומעליבה : כגון: "יש לך בכלל חברות?", "את בכלל מרגישה משהו". אני מודעת לכך שיש לי רגשות העברה אליה, אבל גם אם נשים אותם בצד, אני מתקשה להבין מדוע היא נוהגת כך? יש לי כעס כלפיה, ואני מרגישה פגועה . הבעיה היא, שהיא חשובה ומשמעותית עבורי, וגם יקרה לי רגשות שלא מאפשרים לי לעזוב אותה ותמיד מחזירים אותי לטיפול (מה גם, שאני מעוניינת לפתור את בעיותיי ומתקשה ללכת למישהי אחרת ולהתחיל את כל התהליך מחדש) וכשאני חוזרת, אני מתקשה להיפתח אליה בשל חוסר האמון (שהתנהגותה רק מעצימה אותו). אני מרגישה שכל שיטת הטיפול שלה מבוססת על מניפולציות, במקום פשוט לדבר עם הבנאדם בצורה פשוטה ואמתית ואנושית ורגישה. ובלי העמדות פנים. אני לא יודעת מאין נובעים הרגשות החיובים שלי אליה או שמדובר בהעברה, או שפשוט בצורך שלי לדבר עם מישהי ושמחה על כך שמצאתי ופחד להרוס זאת, או כתוצאה מהצדדים הטובים שבקשר הייתי בעברי בטיפול, שנפסק כי המטפלת שלי של אז עברה להתגורר בחו"ל, אבל מעולם לא עלה הנושא של חוסר אמון בינינו ותמיד האמנתי לה והיה בינינו הרבה כבוד הדדי ואפילו חיבה וחום וחיוכים ומתנות בחגים וכו'.... ואילו בטיפול הנוכחי, אני מתקשה להאמין ולהיפתח וכל הזמן אמביוולנטית לגבי הטיפול. מה עליי לעשות? האם יש דרך להישאר בטיפול הנוכחי וליישר את ההדורים? האם הנ"ל בר תקנה? או שאולי כדאי , למרות הקושי הרב, להתחיל עם מטפלת חדשה? אני מאוד אשמח לתשובה כנה תודה וחג שמח
שלום לך, ראשית תודה על הפרגון! שאלתך אמנם לא עוסקת בנושא הפורום (ומתאימה יותר לפורום פסיכולוגיה מבוגרים או פסיכותרפיה) ובכל זאת אשתדל לענות לך בקצרה על מנת לא להשאירך בלי מענה. אני בעד שכל מה שעולה מתוך הזירה הטיפולית יחזור לשם - ידובר ויעובד שם. לעיתים עיבוד דווקא של הרגשות הקשים ביותר שעולים בתוך ומתוך הקשר הטיפולי (ובמקרה שלך סביב נושא האמון), הוא בעל הפוטנציאל הגדול ביותר לפריצות דרך ולקידום תהליכים טיפוליים משמעותיים עבור מטופלים. לכן במובן הזה זה יהיה פספוס עבורך לא לפתוח את הנושא הזה מולה, מה גם שברור שהיא והקשר עימה חשובים לך. שולחת לך עידוד, ירדן
שלום, יש לי ילדה בת 4.5 שמאז ומתמיד היה לה חבר אחד עיקרי בכל גן, כשמדי פעם הזמנו הביתה גם חברים אחרים. השנה יש לה גם חבר כזה (שהיה איתה בגן הקודם אבל אז הוא לא היה העיקרי) וכשאני מנסה להזמין ילדים אחרים הביתה, היא אומרת שהיא רוצה רק את הילד הזה. בנוסף, הגננת אמרה לי שהיא שמה לב שבגן ביתי לא מצליחה ליזום משחק עם בנות ויש לה הרגשה שהיא כן מעוניינת בכך ורק צריכה את הדחיפה. היא המליצה לי להזמין בת/נות הביתה, אך כשהעליתי את הנושא בפני ביתי היא אמרה נחרצות שהיא לא רוצה בנות (רק מישהי משנה שעברה שהיא לא באותו גן). איך כדאי לפעול? תודה, אור
שלום אור, בגילאים אלו אין משמעות רבה למין הילדים עימם מתחברים ילדים, אלא לעובדה שישנה יכולת להתחבר ולהנות ממשחק משותף. יש לך סיבה טובה לרוות נחת מכך שביתך מסוגלת ליצור חברויות שהן קרובות, להשקיע בהן, להתמיד בהן ולהנות מהן. לגבי העדפה גורפת לבנים - זה דווקא נשמע שהיא מוכנה ושמחה לבלות בחברתה של ילדה אחרת (אז מה עם היא לא מאותו הגן), כך שגם זה לא בדיוק נכון. מלבד זאת חשוב מאוד בעיני לאפשר לילד לבחור את סגנון הפעילות החברתית שתהיה מהנה עבורו בשעות הפנאי. הרי היא ממילא נמצאת שעות רבות במסגרת של גן, בתוך סיטואציה חברתית שוקקת. ייתכן מאוד ואחרי שעות הגן היא מעדיפה פעילויות חברתית אישית ומתונה יותר, העדפה שהיא סבירה והגיונית. לכן עצתי אלייך היא להמשיך ולהציע לה מידי פעם את האפשרות להזמין ילדים נוספים הביתה - כאלה שהיא מעונינת בחברתם, ולא בהכרח ממין זה או אחר, ולשים לב שאינך מפעילה עליה לחץ מיותר. כמו כן אם הגננת חושבת שהילדה צריכה "דחיפה", אז אולי כדאי לחשוב איתה ביחד איך היא עוזרת לה להתחבר עם ילדים אחרים במסגרת הגן (למשל להושיב אותה ליד ילדים שונים, לשייך אותה לקבוצות ילדים מתגוונות בעת פעילויות משתנות ואפילו לגשת אליה בהפסקה כאשר היא מרגישה שיש צורך בדיוק באותה "דחיפונת" קטנה, ולעזור לה להשתלב). בברכה, ירדן
בני המתבגר מתבייש בי כיוון שאין לי מקצוע מספיק נחשב ומכניס בהשוואה לחבריו,גם כיוון שאני מובטל כמה חודשים ומרבה החליף מקומות עבודה. איך לגרום לו להפסיק להתבייש בי ולקבל אותי כפי שאני?
שלום רמי, זה באמת נשמע שאתה מתמודד עם קושי לא פשוט להתקיים, להתפרנס ולפרנס את משפחתך. על גבי זה תחושתך הוודאי מעיקה של בן המתבייש בך. אני כמובן לא יודעת על מה מתבססת הרגשתך, והאם היא אכן מציאותית או כ"כ חד משמעית כפי שאתה מתארה - הבן מתבייש בך ותו לא. עצתי היא כמובן לשבת איתו לשיחה, לשמוע ממנו כיצד הוא מרגיש ביחס אליך ולמצב הזה שאתה מתאר, וכמובן לתת גם לעצמך את המקום מולו להגיב אליו באופן אותנטי שמתאר את הרגשתך ואולי אפילו לספר קצת על האתגר המתמשך, והלא פשוט בימינו כיום, להיות הורה מפרנס. ייתכן ששיחה כזו תוכל לעזור לך להבין את "התמונה המלאה" הרגשית של בנך, ואולי גם תעזור לבנך להבין רבדים וצדדים נוספים של המציאות ושלך. כל טוב, ירדן
שלום, מזה שבועיים הקטנה מתעוררת בשעות קבועות ( בהן התעוררה בעבר לרגע כדי לקחת מוצץ או בקבוק ) אבל הפעם לא נרדמת חזרה אלא נכנסת להתקף בכי היסטרי, מתגלגלת על הרצפה, כועסת, מגיעה לשיעול, רעידות וממש יוצאת מהכלים. למעשה דבר לא מרגיע אותה, רק לראות טלוויזיה או משהו קיצוני שמסיח את הדעת ואני ממש לא אוהבת את הרעיון.. ההתקף עד לרגיעה יכול לקחת שעה - שעתיים. הבכי מאד עוצמתי, זה לא אופייני לה בכלל במשך היום. לפעמים נכנסת להתקף בכי ונשכבת על הרצפה אבל לדקות בודדות בשעות אחהצ וגם ממש ממש לא כל יום. יש לציין כי לפי כחודש, לצערי, בשלב מאד מאד מוקדם של ההריון שלי - הסבא סיפר לה ואני לא בטוחה שיכולה להכיל את ההתמודדות הרגשית עם המידע הזה, בכל פעם שרואה את הבטנונת אומרת שיש לי תינוק בבטן ואתמול בערב לקחה בובות מהבית בובות והכניסה מתחת לחולצה שלה כאילו יש לה גם :) אחרי כן אמרה ש"לא רוצה סבתא בבטן" והייתה די נסערת מהמשחק שהמציאה.. היא מאד מאד מפותחת רגשית ותקשורתית, דווקא בלילה קשה לנו כי באמת לא מוציאה מילה ולא עושה דבר חוץ מ"להתפרק" לצערי גם לפני מספר ימים, העברנו את הכלבה שלנו ( יש לנו עוד אחד ) לסבתא והסבתא כבר אחרי יומיים ביקשה שאקח אותה בחזרה, אמא שלי היא לא יציבה נפשית ולכן נאלצתי לעבור איתה אפיזודה לא נעימה של ריב ואיומים, מצאנו עצמנו מוסרים את הכלבה באמצע הרחוב למשפחה חדשה, לעיני הילדה. האם שני ה"טריגרים" האלו הם הם הסיבה, כיצד לעזור לה להתמודד רגשית ? ומה עלינו לעשות בלילה? מצד אחד רוצים להציב גבולות ומצד שני חוששים להתעלם מזעקותיה ולא לנסות להגיב לבכי . האם כדאי לפנות ליעוץ שינה או יעוץ פסיכולוגי של ממש . תודה!!!
שלום, אני מעריכה ומתרשמת מהרגישות הרבה שלך כלפי ביתך ומהרצון האותנטי לעשות את מה שיהיה הכי נכון ומיטיב עבורה. מדברייך זה נשמע שהיא נחשפה למידע/אירועים ללא הכנה מתאימה ולא בזמן ובדרך שאת היית בוחרת לחשוף אותה אליהם. כרגע נשמע שהמשותף לשני הדברים הוא - חדש שמחליף ישן, או ישן שהמשפחה לא רוצה בו, וזוהי כמובן הבנה מאיימת שעלולה לעורר מתח וחרדה, וייתכן מאוד, כפי שאת מעלה, שהיא מוצאת ביטוי בעיקר בלילות בצורה של סיוטים או ביעותים. כרגע מה שנדרש ממך הוא להעביר לביתך מסר מרגיע וברור לגבי המקום שלה במשפחה והקשר שלכן. בגלל שאת נמצאת בשלבי הריון מוקדמים, אני מציעה לעשות זאת דווקא בדרך שלה - דרך משחק. למשל לשחק עם בובות - בובה אמא בהריון ובובה בת - כשהמסר הפשוט והברור הוא שבכל מצב ושלב, כולם נשארים ביחד, אמא לא עוזבת וממשיכה לאהוב את כל הילדים בדיוק כמו קודם. כמו כן אני מציעה להעביר מסר ברור לסבא ולסבתא לגבי חשיפת מידע טרם זמנו. אני מקווה שהתייחסות לשורש העניין, כפי שאני מבינה אותו, תסייע להוריד את מפלס החרדה הכללי ובהsרגה גם את ההפרעות לשינה. בברכה, ירדן
הבן שלי בן 19. קיבל אבחנה של הפרעת אישיות. מה זה אומר?
שלום, הפרעת אישיות (יש מספר הפרעות כאלה, ולכל אחת אפיונים משלה) מתייחסת לדפוסים נוקשים ולא מסתגלים המפריעים לאדם להתנהל בסביבתו בצורה גמישה ומסתגלת. בדר"כ, עיקר הקושי יבוא לידי ביטוי ביחסים הבינאישיים, אך גם במופע הרגשי, ביכולת לשלוט בצורה טובה בדחפים ובתפיסות האישיות. בהפרעת אישיות, בניגוד לנוירוזה, קשה יותר לטפל, מאחר שמדובר במופע שנראה כמעט כמו "אופי בעייתי" שקשה מאד לשנות. עם זאת, ניתן להקל על האדם הסובל בשיפור מיומנויות מסוימות או בהפחתת המצוקה הרגשית הנלווית. בעבר, נהוג היה להאמין שאבחנה של הפרעת אישיות אפשר לתת רק לאחר גיל 18. כיום ניתן לראות קווים אישיותיים בעייתיים עוד קודם, ולטפל בהם מוקדם יותר. בנך עדיין צעיר מאד, ומבחינה זו, טיפול טוב יכול לסייע לו ולצמצם את פגיעותיה של ההפרעה. בברכה ליאת
שלום רב, אני רוצה להעלות מיקרה שקורה לא פעם לילדה בת 8 , הילדה ממש חסרת ביטחון עצמי, וזה ניכר מאוד אצלה. קשה לה בכיתה, מהסיפורים שלה היא ממש "מנודה" חברתית מהבנות, ואין לה את האומץ להתמודד מולן. היא משחקת עם הבנים, יש בן אחד או שניים בכיתה שהם ילדים שקטים ואית היא מסתדרת. אך זה לא פיתרון. באחד מהימים ששיחקה עם הבנות אחת הבנות צרחה!! עליה "את לא משתתפת!! ..." ומה שהילדה שלי עשת, פשוט הלכה. כאשר סיפרה זאת, היא סיפרה בדמעות את הסיפור. היום הסיפור חזר בדיוק עם אותה ילדה ואותה סיטואציה. אותה צרחה !! "את לא משתתפת.." אני מנסה לומר לבת שלי, תצרחי עליה בחזרה "את לא מחליטה עלי, את אל תשחקי.." (בבית הבת שלי אלופה בלצרוח, אך לא מול בנות גילה בכיתה) ואותה ילדה שצורחת אינה מעיזה לצרוח על בנות אחרות (לפי דיברי הבת שלי) דבר נוסף שהיא מעלה, כאשר מעליבים ילדות אחרות, כל הבנות הולכות לנחם אותן. אבל כשאותי כל הזמן מעליבים ואני הולכת עצובה, אף אחת לא באה אלי. ("גם אם יעליבו ילדה אחרת, אני לא אלך לנחם אותה..." לדיברי הבת שלי) אני יודעת שאין לה את האומץ לצרוח בחזרה על הילדה, אך אני מאמינה שאם הבת שלי תחזיר צרחה, אז הילדה השניה "תרד" מימנה. לצערי, גם אם אני אראה ואשמע את הבת שלי צועקת בחזרה , יהיה קשה לי להאמין...המצב מטריד, אודה מאוד על תגובתך וכיצד אני יכולה לעזור לבת שלי, ומה לומר לה, לעודד ולהנחות... לילה טוב
שלום אסתר, אין לי הרבה להוסיף על תשובותיה המפורטות של ירדן, מלבד - אולי - ההמלצה לוותר על הניסיון לגרום לילדתך לצרוח. אישית, איני מסכימה עם הגישה לפיה מטפלים באלימות בעזרת אלימות שכנגד. הילדה שלך עדינה ואינה צורחת, ואת צריכה להעריך זאת. בעיני, עדיף להמליץ לה להתרחק מילדים אלימים ומתעללים, ולהתחבר לילדים טובים ומתחשבים, ללא קשר למינם. אם היא מצליחה ליהנות מחברתם של הבנים, איני רואה בכך בעיה בגיל זה. מעבר לכך, אני מצטרפת להמלצותיה של ירדן. בברכה ליאת
מודה לך על תשובתך. אך הילדה "הצרחנית" שצורחת רק על הבת שלי, נמצאת תמיד בחברת הבנות של הכיתה. (בכיתה מעט מאוד בנות) כך שאם היא תתרחק מימנה המשמעות היא להתרחק מהבנות. שבת שלום
ערב טוב, שוחחתי עם יועצת בית הספר, היא שמעה את הסיפור, ולדעתה יש ללמד את הילדה "לצרוח" בחזרה על מי שצורח עליה. דבר נוסף , אמרה לי שאני אתקשר אל האמא של הילדה, אשתף אותה "במעללי" הבת שלה כלפי הבת שלי (שלאחרונה גם אומרת לבנות שלבת שלי יש כינים, דבר שלא היה ולא נברא) ואבקש מימנה לשוחח עם ביתה, שככה לא מתנהגים, וכו', וכו', אשמח לשמוע מה דעתך על כך ?? !!
אסתר שלום, כמובן שלא ניתן לרדת לרזולוציות כאלה בפורום מהסוג הזה, מפאת מיגבלותיו הברורות. כפי שהצעתי לך אני וגם ליאת בעבר, הביאי את הדברים בפני המטפלת של ביתך וגשי אליה להדרכת הורים. מאחר והיא בקשר קרוב עם ביתך ואני מניחה שגם איתך, מכירה את המשפחה ואת כל הנסיבות, היא הכתובת הטובה ביותר עבורך להתיעצות בשלב זה. בהצלחה, ירדן
בני בן 2.7, עדיין לא מדבר ברור מצרף שתי מילים , למשל : רוצה מים... רוצה מעדן ( ירוץ למקרר יקח מעדן ויפתח מגירה ניקח כפית) ... ארוחת בוקר... אשאל מה רוצה לאכול ויענה , לפעמים חביתה או קופיקו עם חלב ( קוקנפלקס שקופיפו מופיע על האריזה) רוצה מוצצי, רוצה מיקי מאוס ואז יביא לי את השלט בכדי שאעביר לערוץ הנל, הוא יודע צורות גם לצייר, חיות ,מספרים, אותיות, לפי הגננת מעל הממוצע של הגן , מאוד אוהב כל מה שקשור ליצירה, סיפורים, בבית משחקים מחבואים תופסת כשיש חילופי תפקידים, מאוד חברותי, מלפני 3 חודשים שמתי לב כי חוזר לפעמים על משפטים של בן שיחו, המרפאה בעיסוק בגן אמרה שזה אקולליה, וציינה כי בחצר משחק ליד הילדים ולא עימם, ולא יוזם משחק עם האחר, כאשר רוצה משהו לא מבקש גם לא במחוות. שוב זה מאוד שונה כשהוא מחוץ לגן בבית הוא מאוד עצמאי מבקש מה שהוא רוצה או לוקח לבד או אם מתקשה אז מצביע , או מכוון אותי למה שרוצה, מהנהן לחיוב או שלילה, עושה שלום, מבין הוראות, גם כשאני מבקשת מספר הוראות בו זמנית ( תרים את הכוס תניח על השולחן ותנקה את מה שנשפך וכו, לך לחדר תביא לי חיתול מגבונים וכו). כשאנחנו הפארק הוא מתחבר ישר לילדים ומשחקים יחד, עם בני המשפחה הקשר עם הילדים ממש חזק,וטוב יש משחק פורה, משחקים קלפים, שרים, רוקדים, כדורגל, ריצות וכו... האם יכול להיות דבר כזה שההתנהגות שונה בגן ובבית? גם עם הילדים? יכול להיות שהעובדה שהוא פחות וורבלי משאר הילדים מלחיצה אותו ולכן מכונס? למרות שבני המשפחה וורבלים ממנו הוא הכי קטן ... אציין כי נולדה לו אחות לפני חודשיים ואני מרגישה שהוא נהיה מאוד רגיש, ומאוד רוצה חיבוקים ונשיקות יותרמבעבר שזה מובן לי מאוד. שאלה נוספת האם זה יהיה נכון לאבחן אותו עכשיו כשהוא עם כול השינויים הללו... ( אחות חדשה, ותהליך גמילה - שבה הולך טוב ). זה יכול להיות אוטיזם? אני ממש ממש לחוצה, וחוששת. אשמח לתשובות תודה
תמי, לא יודעת מדוע אינך רואה את תשובתי, שם למטה. מעתיקה למענך שוב את מה שכתבתי לך שם: שלום, אני מעריכה מאד את ההשקעה שלך, כאן למעלה, בתיאור הילד שלך, היכולות שלו והקשיים שלו. למרבה הצער, לא אוכל לנסח אבחנה על סמך הכתוב כאן, כי לצורך כך נדרש הרבה יותר מידע (ואף תצפית). כשמדובר בקשיים התפתחותיים, ההמלצה היא לאבחן ולטפל מה שיותר מוקדם, שכן כך אפשר לצמצם את הפערים במהירות, יחסית, ולהימנע מגירעונות תקשורתיים, חברתיים וקוגניטיביים. מאבחן טוב מביא בחשבון גם השפעות רגשיות זמניות כמו לידת אח או תהליכי הסתגלות או גמילה. הללו אינם אמורים למנוע מאיתנו מלאבחן ילד כשצריך. אני חושבת שבהחלט ייתכנו פערי התנהגות בין הבית לגן, אך מאחר שלאנשי חינוך יש בדר"כ פרספקטיבה רחבה, אני ממליצה להתייחס לאמירות שלהם ברצינות ולפעול בהתאם. לסיכום - אני חושבת שכדאי להגיע לאבחון מסודר, להירגע, ולהתחיל לעבוד על מה שנחוץ כדי לעזור לילד שלך למצוא את מקומו בגן ובבית. האבחנה שהזכרת כאן נמצאת באחד הקטבים של ספקטרום רחב מאד של בעיות. יש סיבה מדוע הרחקת עד לשם? בברכה ליאת
היי תודה על המענה. אני בטוחה שאין לו אוטיזם. פשוט כתבתי בגוגל אקולליה, ורוב המידע מופיע כי זהו סימפטום לאוטיזם, ובנוסף שאין קשר עין, ואין מחוות ... בקיצור זה הלחיץ אותי מאוד. אציין כי דיברתי עםהמרפאה בעיסוק ואמרה כי התצפית הייתה רבע שעה כשהיאמתצפית על בני ועוד מספר ילדים, ובפגישה פרטנית כ-20דק, וכשאמרתי לה שעש מחוות , אמרה כי אכן ראתה מחוות ( הנהון, הצבעה, ) אבל לא מבפיק, למשל כששואל איפה איןאת המחווה של הידיים , למרות שבבית יש... כששאלתי על האקולליה, אמרה כי לא תמיד יש , ומה שהדליק לה נורה אדומה זה שלדעתה לעיתים חוזר אחרי המשפט כאילו זה התשובה . למשל במה אתה רוצה לשחק? אז הוא יחזור על המשפט באותה טונציה, ואילו לפעמים יענה כן ולא, גוגל הלחיץ אותי מאוד. אמי אישית עובדת עם ילדים שנמצאים על הרצף , ואני בטוחה שהוא לא שם. בכול אופן קבעתי עם קלינאית תקשורת ונחכה לחוות דעת שלה. אציין כי שמתי לב כי הילד מתבלבל בין אני ו- אתה. למשל אם הוא רוצה סוכריה , אתה רוצה סוכריה ...
האם זה תקין הבלבול? האם זה נכון שאקולליהך זה גם דרך של הפעוט להכיר את השפה? ומה זה אומר אם הילד מדבר לרוב בטון שאלה. כל פעם שהוא רוצה משהו , זה נאמר בטון של שאלה.... סיבה לדאגה?
תמי יקרה, ככל הנוגע לאבחנה, במיוחד כזו שאת מבקשת לאשש או לשלול, התרחקי ככל יכולתך מד"ר גוגל, ובה במידה גם מעצות אינטרנטיות. כשמדובר בשאלות התפתחותיות, במיוחד אם את כ"כ מודאגת, מי שיוכל להרגיע אותך בדרך מהימנה, זה רק איש מקצוע מיומן - רופא התפתחותי (שיסתמך גם על התצפיות והדוחות של המרפאה בעיסוק והקלינאית). בריאות ליאת
היי ליאת שמי אושרי הבן שלי בן 13וחצי הוא יחד מאוד חברותי שחיי החברה חשובים לו מאוד לפני כחודש הוא רב עם אחד מהחברים שלו ואותו ילד החליט זשהוא מביא חברים בכדי לאיים ולהרביץ לבן שלי אותם ילדים חיכו מספר פעמים מחוץ לביץ הספר כדי לתפוס את הבן שלי ומיבית הספר יצרו איתי קשר לבוא לקחת אותו הביתה וכך עשיתי . לפני כשבוע הבן שלי הלך לחבר והם הגיעו לבית של החבר ואמרו לא שירד למטע כמובן שהוא סירב למחרת הבן שלי פחד לללכת לבית ספר והישארתי אותו בבית הילד שאיתו הבן שלי רב הגיע עם סכין לבית הספר (מזל שהבן שלי לא הגיע ל בית ספר) כמובן שהלכנו להגיש תלונה במשטרה והראנו את כל הודעות האיומים שנשלחו אליו אבל מאז הבן שלי בודד בבית ספר וכולם אומרים לו מלשן האם כדאי להעביר אותו בית ספר
שלום אושרי, בעיני, אין להרשות מצב שבו ילד טוב מורחק ומנודה לטובת בריונות אלימה. במקומך, הייתי מפעילה את כל הגורמים בביה"ס, החל מהמורה, דרך היועצת ועד הדרגים הגבוהים ביותר בהנהלת ביה"ס ומחלקת החינוך בעירייה. לא יתכן שילדים מגיעים לביה"ס עם סכין והמערכת תעבור לסדר יום. אין לי ספק שילדים בגיל 13 כבר יודעים להבחין בין טוב לרע, ויתכן שהחברים שמגנים את בנך פועלים מתוך פחד בעצמם. זה הזמן לפעול, ולא להתקפל ולברוח. בהצלחה ליאת
אובר נחמדות זה הפרעת אישיות ?
שלום, הפרעת אישיות תבוא לידי ביטוי בדפוסים נוקשים בתחום הבינאישי, רגשי וקוגניטיבי. נחמדות יתר, ממש כמו מגעילות יתר, יכולה להיות אצל אנשים עם הפרעת אישיות או בריאים למהדרין. בברכה ליאת
שלום רב. בני התינוק בן שנה וחצי פיתח לאחרונה פחדים מכל צליל שהוא שומע מחוץ לבית. זה יכול להיות גיזום דשא, שיפוץ אצל השכנים, אזעקה של רכב, אמבולנס וכד'. מדובר ברעשים חלשים ורחוקים מאוד שגורמים לו לרוץ אליי (או אל בן משפחה אחר) בפאניקה ולטפס עלינו או להסתתר מאחורי חפץ/רהיט כלשהו. לעיתים כשהבית ריק ושקט (ואין רעשי רקע כמו טלוויזיה שדולקת) הוא שומע כל מיני רעשים קטנים מהחדרים ומצביע לכיוונם עם הבעה של פחד בעיניים. כמו כן מזה כשבועיים הוא מתעורר אינספור פעמים בלילה בצעקות ונראה כאילו הוא מפחד ממשהו. לעיתים מצביע לכיוון החלון בחדרו. מתעורר לגמרי ולא מוכן לחזור לישון במיטתו אלא אם נרדם עלינו בחיבוק או שנרדם אצלנו במיטה. הסאגה יכולה להימשך כשעה-שעתיים בכל לילה ולעיתים אף מספר פעמים בלילה אחד. לא נראה כי מדובר בבעיה בריאותית כלשהי או כאב שהוא מרגיש (שיניים/תולעים/אזניים) ולי יש תחושה שמדובר בפחדים כלשהם ושיש קשר בין הפחדים במהלך היום לבין הפחדים בלילה. יש לציין כי הילד נכנס לגן לאחרונה (לפני כ3 חודשים) וכי שעות השינה שלו במהלך היום התמעטו ומן הסתם השינה שלו במהלך היום פחות איכותית ממה שהיה כשהיה בבית. כמו כן מדובר בילד יחיד, והמשפחה צפויה להתרחב בחודשיים הקרובים. אודה לקבלת עצה ממה לדעתכם הדבר נגרם וכיצד מומלץ להתמודד עם זה
שלום טלי, פחד מרעשים נפוץ מאד בגיל הרך, והוא יכול להיות חלק מתקופה של התעוררות פחדים באופן כללי (פחדים מדברים לא צפויים או דמיוניים) או מבעיה בוויסות החושי (רגישות אודיטורית שגורמת גם לרעש מתון להישמע חזק מאד ומבהיל). לכן, שווה להתייעץ עם מרפאה בעיסוק או רופא התפתחותי ולהיעזר בהמלצותיהם. ככלל, רוב הפחדים הללו נעלמים מעצמם, ועד אז, אפשר לעזור לפעוט בחשיפה הדרגתית לרעשים. כלומר, נגלה רגישות ונזהיר אותו לפני שאנחנו מפעילים מכשיר חשמלי. נוכל לסייע לו להרגיש שליטה ולווסת בעצמון את עוצמת הרעש בעזרת כיסוי האזניים ביד או שימוש באזניות. אפשר לחשוף אותו בהדרגה לרעשים "אופיניים" בעזרת יוטיוב, שמספק כיום קבצים של כל רעש אפשרי, החל מרעשי רוח וגשם, וכלה ברעשים מחרישי אוזניים. לגבי הלילה, חשוב שתגשו אליו בכל פעם שהוא מתעורר בבהלה, תלטפו ותרגיעו, אך השתדלו להימנע מאינטראקציות "משפחתיות מפנקות", כולל הזמנה למיטה שלכם, כדי לא להפוך את הפחד מקור לתגמולים שרק יחזקו אותו. בברכה ליאת
ליאת שלום ותודה רבה על תשובתך המהירה. האם בעיה בוויסות החושי יכולה להיות קשורה גם לגועל שהילד מביע בכל פעם שהוא נוגע במרקמים שאינם מוכרים לו? לדוגמא החוויה הראשונה שלו בחול הים לוותה בבכי היסטרי כתוצאה מהמגע בחול, וכל לכלוך קטן שיש לו על היד בזמן האוכל גורר בקשה שלו שננקה אותו. פעם אחת לדוגמא הוא פרץ בבכי של רבע שעה כי נכנסה חתיכת נייר טואלט למי האמבטיה בשעה שרחץ בה והנייר התפרק לגורמים בתוך המים. במידה וכל זה קשור יחדיו אשמח להבין עם איזה גורם עליי להתייעץ- האם ריפוי בעיסוק זוהי הכתובת?
שלום בתי בשבוע הבא תחגוג שנתיים.יש לה אח בן חמש. בחודש האחרון ההתנהגות של השתנתה, ממש התחיל להיות לה חרדות ופחדים מאנשים זרים שעד לא מזמן היתה ילדה מאוד חברותית מחייכת לכולם "מתעסקת" עם כולם אוהבת הבה תשומת לב.אם הזמן הפחד/החרדה ממש מתגבר למשל בסופר היא נתקפת בבכי הסטרי שאנשים מחייכים אליה ממש נבהלת אפילו עם בנאדם לא פונה אליה היא ישר מתרחקת ומתחבאה מאחוריי. בנוסף יש לה גם חרדה מימי הולדת לפני כחודש רק היתה שומעת שאנחנו הולכים ליום הולדת היא היתה שמחה שרה רוקדת וכו... אפילו בבית היתה לוקחת כסאות ממש בדימיון שלה וחוגגת לעצמה יום הולדת בשבועיים האחרונים שאני מזכירה אפילו רק את המילה יום הולדת היא יש צועקת לא באלי לא באלי, בשבוע שעבר חגגו לבעלי יום הולדת ושרנו לו שירים והיא נכנסה להתקף בכי היסטרי עד שלא הפסקנו לשיר ממש פחד וחרדה היא היתה. בנוסף פניתי לגננת שלה בגן ושיתפתי אותה מנושא והיא אמרה שהיא שמה לב שבימי הולדת היא לא רותה להשתתף ואם נכנס אדם זר היא ישר בורחת.אבל ככה בגן היא פעילה יש לה חברות ומשתתפת בפעילויות אחרות של הגן. בטבע הרגיל שלה היא ילדה מאוד חברותית שמחה פעילה ותקופה האחרונה התחילה יותר להתבייש ולהסגר משהו שאני לא רגילה לראות אצלה.בשבוע הבא אנחנו צריכים לחגוג לה יום הולדת בגן. אשמח להכוון וכו....
שלום מיטל, פחדים הם חלק מהתפתחותם הנורמלית של הילדים, ולפעמים הם משקפים את השינויים (הטובים והחשובים) בתחום הקוגניטיבי והרגשי. בגיל הרך, עוצמת הפחדים ומופעם יכולים להיות קשורים לתגובות של המבוגרים בסביבה. לכן, ללא קשר לסיבות שבגללן הופיע הפחד, חשוב שאתם - ההורים - תישארו רגועים ככל האפשר, נוסכים שקט וביטחון, ולא נבהלים בעצמכם מעוצמת הפחדים שלה. חשוב שלא לאפשר לפחד שלה לנהל את המשפחה או להכתיב את ההתנהלות בבית. כך נבטיח שלפחד לא יתלוו רווחים ותגמולים שיחזקו אותו. אם כרגע היא חוששת מזרים, השאירו אותה בבית כדי להימנע מסצנות שישבשו את ההתנהלות בזמן קניות, למשל. אם אין ברירה, נסו להגיב מה שפחות להתקפי הבכי והפחד, מבלי לנסות הסברים, הפתעות או מתנות כפיצוי. הישארו ענייניים, ונסו לטפל במצב בשלווה ככל שתצליחו. בעניין יום ההולדת, חשוב לזכור שהיא אינה יוצאת דופן. יש הרבה מאד ילדים שנרתעים ממסיבות יום הולדת, חוששים מן ההמולה, הבלונים, המוסיקה הרועשת, וכד'. אפשר להחליט שיום ההולדת שלה יצויין בגן ללא אורחים, באירוע נחמד עם הילדים והגננת, מבלי לחרוג באופן בוטה מהשגרה הבטוחה שלה. בהנחה שיש לפניה עוד שנים רבות של ימי הולדת, לא נורא אם זה של גיל שנתיים ייחגג בצניעות, באופן שבו היא יכולה כרגע. תוכלו לציין את יום ההולדת שלה בחיק המשפחה (עם או בלי שירים, כרצונה), להזמין את הסבים ולהימנע מ"צרמוניות" שילחיצו את כולכם. אם את מרגישה שהפחדים ממשיכים לנהל אתכם, פני להדרכה הורית קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ו...מזל טוב! ליאת
קודם כל תודה על המענה המהיר... רציתי רק לחדד לעצמי במקרה של תגובת פחד אצל הילדה (כמו למשל בכי או שהיא עולה עלי או מסתתר מאחורי )אני פשוט ממשיכה רגיל באותה פעולה שעשיתי "מתעלמת מהתגובה שלה" או מחבקת אותה ואורמת לה הכל בסדר אמא איתך וכו....
הבת שלי צריכה עזרה מקצועית. אני מחפשת פסיכולוגית מעולה, נחמדה עבור נערה מתבגרת שזקוקה לעזרה. חשוב שזאת תהיה בת. עדיף מאוד דרך קופ"ח מכבי ובאזור אריאל. אפשר גם פ"ת, ראש העין וכו.
שלום נעמה, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. יועצת ביה"ס או רופא הילדים שלכם הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה, ליאת
לום ירדן, (אני שוב רושמת אותה הודעה, מאחר ואין לי מושג אם הקודמת שהוספתי לדיון הקודם , מוצגת לך כחדשה) לפי המלצתך פניתי אל מחנכת הכיתה שלטענתה הילדה לא לבד בהפסקות, היא כן משחקת עם בנות...אך לדיברי ביתי, החברים הטובים והיחידים שלה בכיתה הם שני בנים. לילדה התפרצויות זעם. התפרצויות בכי, אינה מוכנה להכין את שעורי הבית. כשאני מאיימת שהמורה תקרא לי ותכעס עליה, היא עונה לי "זה לא מעניין אותי..." היום מצאתי בתיק שלה דף נייר בכתב היד שלה ועליו כתוב בצבע שחור בחיים לא לשחק עם בנות (ובצבע כתום רשמה:) וכן עם בנים. זה נשמע לי איום, נורא, ומדאיג. אודה לך על תגובתך. תודה
שלום רב, בני בן 17, לומד בכיתה י"ב. תמיד היה תלמיד מצטיין, חברותי ומאוד מקובל. לפני כשנה וחצי, החל תהליך של התרחקות מהחברים, אי הליכה לבית הספר, הסתגרות. לא מספר ולא משתף אותנו, הוריו, בשום מידע. כבר היינו אצל פסיכולוגית, אבל לא חל שום שינוי. בני עומד בפני הרגעים הכי חשובים בתקופה זו, בגרויות וגיוס לצהל ואנחנו חסרי אונים. האם תוכלו לתת לנו כיוון ?
שלום ענת, הסתגרות ונסיגה תפקודית בגיל 17 הן תופעות מדאיגות, והן יכולות לשקף מצבים נפשיים ורגשיים מגוונים למדי. הדברים שלך מאד מאד לקוניים, ואני משוכנעת שמאחריהם מסתתרים הרבה מאד דאגה, מצוקה וכאב. את מציינת ש"כבר הייתם אצל פסיכולוגית", אך אינך כותבת מה כללה ההתערבות שלה. האם הייתם בהתייעצות חד פעמית? בהדרכת הורים? האם היה טיפול לנער? כמה זמן? שלא כמו בטיפול רפואי או משפטי, הטיפול הנפשי הוא תהליך שאורך זמן. לפעמים - כמה עצוב - כדי שיחול שינוי נדרשת כברת דרך משמעותית, והתגייסות משמעותית של המטופל ושל סביבתו. לא תיארת מה קרה אצלכם. מדוע הדברים לא הצליחו? האם נתתם לזה מספיק זמן? האם היה שיתוף פעולה מצידו? לפעמים, מכל מיני סיבות, מטפל אחד מצליח היכן שאחר נכשל. בקיצור, אני חושבת שנדרשת כאן הערכה מחודשת של המצב, בדיקה קלינית מקיפה, אולי גם של פסיכיאטר, והחלטה כיצד לפעול לאור הממצאים. עד לגיוס שלו יש עוד חודשים לא מעטים, וזו תקופה שבה ניתן לייצב אותו בעזרת טיפול נכון. עד אז, נסו לא לשדר לו חוסר אונים, אלא דווקא נחישות לפעול לעזרתו. הרגיעו את הלחץ, וזכרו שציונים ובגרויות תמיד אפשר להשלים ולתקן, בעוד נפש שבורה קשה יותר לשקם. פעלו עפ"י סדר העדיפויות הנכון ובאחריות. פנו לעזרת איש מקצוע. בהצלחה ליאת
אני פונה בנושא שמרגיש לי קצת מוזר. ביתי בת 4 הולכת לגן עיריה. אני מרגישה שבין ההורים יש סוג של תחרות על מי יפגש יותר עם הילדים לאחר הגן בסופי שבוע וכו'. אני אפילו נעלבת כאשר אני שומעת על מפגשים של אחרים שאני וביתי לא הוזמנו אליהם וחוששת שנוצרו חבורות של הורים וילדים שאנחנו לא חלק מהן ומודאגת האם זה בגלל שלא אוהבים את הבת שלי. האמת היא שאני לא יודעת מה לשאול כאן...אבל ממש זקוקה לעצה ועידוד. חשוב לי לציין שאני מפגישה את הבת שלי מדי פעם עם ילדים מהגן בשעות אחה"צ ומנגד אי אפשר לומר שרכשנו חברויות "רציניות" עם הורי ילדים אחרים בגן (נסיעות משותפות לטיולים בסופי שבוע וכו). אני מבולבלת ולא ממש יודעת עד כמה חשוב להשקיע בנושא כדי ליצור את החברויות הללו. תודה רבה !
שלום, "תחרות" נוצרת כשיש מתחרים במקצה, ואם את לא משתתפת, אז אין תחרות. ילדים צעירים, במיוחד אלה הנמצאים במסגרת יום לימודים ארוך, מקבלים במסגרת הגן מענה מלא לצרכים החברתיים שלהם. בגיל הרך, המפגשים החברתיים של אחה"צ משקפים בעיקר את הצורך של ההורים להעסיק את ילדיהם, ופחות את המשאלה של הילד. בעיני, פעילות הורה-ילד בבית (בעיקר אם מדובר בהורים עסוקים ובילד שהיה בגן עד אחה"צ) היא ערכית וחשובה בהרבה, ויכולה להיות מקור הנאה וסיפוק הן לילד והן להוריו. חיים חברתיים אינם מתרחשים מעצמם, וכדי להיות חלק מפעילות שוקקת וענפה, יש צורך להבין את הכללים ולהסכים להם. לעתים קרובות זה אומר לקיים תקשורת שוטפת עם האימהות האחרות, להזמין הרבה, להיענות להזמנות, לתרום מזמנך לטובת פרוייקטים של הגן, לקחת חלק בהסעות אל הגן וממנו, להתעניין בנעשה בחייהם של הילדים האחרים ואימהותיהם, להגיע לימי הולדת, לפטפט עם מי שצריך, וכד'. נשמע מעייף, נכון? יש אנשים שבנויים לסוג כזה של מגע חברתי, ויש מי שלא. אני מציעה לך לבחון ביושר האם ועד כמה את באמת בנויה לחיים חברתיים *כאלה*, ורק אז לחשוב על הדרך לפעול. אם בתך נפגשת עם חברים מדי פעם, מארחת ומתארחת במידה, ובאופן מאוזן גם מבלה בחיק המשפחה - ונראית מאושרת, אין סיבה לדאוג. אם חשוב לך מאד להיות חלק מהחיים החברתיים שאת מתארת, תוכלי להיעזר באחת האימהות היותר נגישות, לשתף אותה בתחושותייך, ולבקש ממנה לעזור לך להשתלב. אם תרגישי שאת נשארת בחוץ, תוכלי לנסות לייצר קבוצה אחרת, שתתאים לך יותר, מקרב האימהות האחרות שאולי חשות כמוך. חשוב שנוכל להבחין היטב בין הצרכים החברתיים שלנו לבין אלה של ילדינו, ולא לבלבל ביניהם. מוטב לא להעמיס על הילד שלנו את התסכולים החברתיים שלנו (אם קיימים), או - לחילופין - לא לצפות שיהיה חברותי ונלהב כמונו. איכשהו, לתחושתי, הדאגה שלך מיותרת :-) ליאת
רק רציתי לומר שאני נהנית ,אוהבת ולומדת כל כך המון על ההורות שהיא למידה אין סופית ולא פשוטה מהתשובות והגישה הנהדרת שלך. איזו תשובה נהדרת , לפעמיים אנחנו רוצים להיות כמו כולם ושוכחים אותנו ואת הפנימיות שלנו. נכון לא לכולם מתאים להיות חברתיים * כאלה * לפעמים מספיקים חבר אחד או שניים והילד בכלל לא מרגיש את ההבדל אלא אנחנו. אני ובני הפעוט מאוד נהנים מזמן משותף יחד אחד על אחד מהדברים הכי פשוטים זמן יחד ולראות אחד את השנייה אחרי יום ארוך בגן אם הייתי ילד זה מה שהייתי מבקש - תודה על הפורום הנפלא
שלום שוב, לפני מס' ימים כתבתי שביתי בת 7 מתנהגת בשתלטנות ורוע כלפי חברותיה. אתמול אני חושבת שגיליתי את מקור הבעיה. חברתה הטובה כנראה שולטת עליה וזה הפורקן שלה. גיליתי מכתבי סליחה ותחנונים שביתי כותבת לחברתה שהיא מבקשת ממנה סליחה על כל דבר אפשרי. בסוף כל מכתב היא שואלת "האם את סולחת לי?" ואז החברה עונה כל פעם בתנאי אחר - "בתנאי שניפגש כל הזמן", בתנאי שלא תלכי לילדה X"....בכיתי כשקראתי איך ביתי מתרפסת בפניה. שאלתי אותה מה זה המכתבים והיא החלה לבכות...ואני ובעלי אמרנו לה שהיא לא צריכה להתנצל בפניה, ואם היא לא רוצה להיות חברה שלא תהיה ושזו זכות להיות חברה שלה וכדומה.... ואני מתחילה להבין שהחברה כנראה גורמת לה להתנהג ברוע לחברות אחרות או שזה תוצאה של תסכול. מה לעשות? אני כבר לא יודעת איך להגן עליה , להפריד בניהן ? עזרתכן בבקשה, הבת שלי סובלת מהמצב.... תודה נעמי
שלום נעמי, קראתי את התכתובת שלך עם ירדן, והנה - כמו שירדן רמזה לך - מופיע הסבר אפשרי להתנהגות שפירשת כרוע ושתלטנות. לעצם העניין, חשוב לזכור שהעולם החברתי של הילדים (ובמיוחד של הילדות) רווי יצרים, קונפליקטים, אהבות, קנאות ורכושנות. לא בטוח שכל ההתנהגויות הבעייתיות של בתך מקורן באותה חברה, אך סביר שההיצמדות שלה אליה (את קראת לזה התרפסות) יכולה לשקף בעיות בתפיסה העצמית שלה. ילדים, ממש כמו המבוגרים, מתחברים לדמויות מסוימות מתוך מוטיבציות ספציפיות, שנכונות לזמן נתון. לפעמים, ההתחברות לילד "רע", "בעייתי" או "כוחני" משקפת את המשאלה להיות חזק כמוהו, ולפעמים דווקא את המשאלה לייחס את ההתנהגויות הבעייתיות למישהו אחר. אישית, אני נוטה שלא להיבהל מחברויות משונות כאלה (אלא אם מדובר ביחסי דיכוי נצלניים במיוחד), ולהאמין שהן ידעכו ממילא כשיסתיים "צורך השעה". הייתי מסתפקת בעצה של ירדן, ומשכללת את השיח ביניכן, כך שתוכלי גם לשמוע יותר על מה שקורה לה, וגם ליצור מרחב בו תוכלי לתרום לה מניסיונך ולהביע את עמדתך על מערכות היחסים שהיא יוצרת. השתדלי לעשות זאת ללא שיפוטיות ובאהדה מכבדת. בכל מקרה, נראה לי שאין סיבה לבכות, אלא לפעול לשיפור המיומנויות החברתיות של בתך, ללא קשר להשפעות החיצוניות בהן היא נתקלת ועוד תיתקל. בהצלחה ליאת
הי ליאת, בן ה - 6 שלנו גילה הבוקר מה שאנחנו ראינו מזמן - שצומח לו שפמפם קטן. הוא נחרד מול המראה, לקח את הגילוי מאד קשה, אמר בדמעות שהוא לא רוצה שפם והסתובב כשהוא מכסה את פניו עם החולצה. ניסיתי להפחית מחשיבות העניין ולומר לו "אז מה? זה חלק ממה שמיוחד בך" אבל זה לא עזר ואני חסרת אונים. אני יודעת מה עוד צפוי לנו ולו (הערות, העלבות וכו'), כי הוא אכן שעיר מעל לממוצע. איך את מציעה לעזור לו לא להתייחס לכך או לא לייחס לכך חשיבות? אם בכלל אפשרי. תודה רבה
שלום, שיעור יתר, וכמותו נמשים, עודף משקל או משקפיים, הם מאפיינים בולטים שמקשים על חייו של הילד. מבחינה זו, להגיד לילד ש"זה שטויות" או ש"זה מה שמיוחד בך" - נתפס מרוחק מהחוויה שלו, ולכן גם לא ממש עוזר לו. בהנחה שמדובר במשהו שאתם מכירים במשפחתכם (כפי שכתבת לירדן), תוכלי לבקש מאביו שישתף אותו בחוויותיו כילד, ויזכיר לו שמדובר במשהו זמני מאד, שלא בהכרח הפריע לחיי החברה שלו או לתפקודו כילד/נער. אפשר להרחיב ולספר לו שלכל אחד מאיתנו יש חלקים טובים יפים וחזקים, ולצידם חולשות שלפעמים נראות לעין ולפעמים לא. תוכלי להביע צער על כך שהוא מרגיש רע כרגע, ולהבטיח לו שבסופו של דבר הוא (כמו כל אחד אחר בסביבתו) ייאלץ לקבל את השפמפם הקטן כחלק ממה שהוא ולהשלים עם קיומו. בברכה ליאת
אני כל הזמן זזה בשיעור ומיתעסקת וזה מפריע למורים או שאני מדמיינת
שלום רבקה, אנא קראי את תשובתי לשירה, כאן מתחתייך. בברכה ליאת
שלום אני ילדה בכורה ויש לי עוד שבע אחים עד כיתה ד הייתי ילדה רגילה וחכמה מיכיתה ד בערך התחילו להיות לי טיפה ויכוחים ובעיות עם ההורים ומאז קצת התחלתי להיות בעייתית ובכית ז התחלתי םשוט להרוס ולישבור את החפצים שבכיתה ליקרוע, לשבור וזה .ההורים שלי כעסו עליי בצורה מטורפת בכיתה ח אפילו המצב היה יותר גרוע וכל פעם הושעתי מבית הספר בקיצור בעיות בכיתה ט עברתי לתיכון שבו הייתי מאד מאופקת וטובה ולא עשיתי כלום פשוט רגילה אבל תמיד אני רציתי לעשות איבחון וגם מורות המליצו על זה ואמא שלי לא רצתה כי תמיד הייתי מתעסקת בשחעורים וזזה הרבה וזה היה קשה לי בתיכון הייתי מיתנתקת בשיעורים ומדמיינת מלא.וגם תמיד היה לי כתב חורט שהיה קורע ומשליר את המחברות עכשיו אני בבצפר אחר ואני מרגישה שהכל חוזר אליי ובא לי לישבור דברים ולהרביץ ואני לא רגועה אף פעם בשיעור מיכיתה א תמיד מזיזה רגלים מיתעסקת קמה ומפרקת דברים אין לי בעיה לימודית או משהו בסגנון.אני יודעת שרשמתי הכל בבאלגן אבל אם אפשר להגיד לי ממה זה נובע כל זה ואם כדאי לעשות אבחון.נ.ב היום אני בכיתה יא כבר
שלום שירה, ברוב המקרים, תנועתיות-יתר (היפראקטיביות) כמו שאת מתארת נובעת מבעיה מולדת (אי סדירות בהולכה העצבית במוח), ואינה משהו שהילד אשם בו או יכול לשנותו. לפעמים ההיפראקטיביות מופיעה כחלק מבעייה רחבה יותר, הכוללת גם הפרעות בקשב ובריכוז. לפעמים היא מופיעה כתופעה בפני עצמה, ללא קשיים בתפקוד הלימודי. בגלל שהתנועתיות מאד בולטת, ולעתים קרובות מאד מפריעה לסביבה, ילדים כאלה עלולים להסתבך התנהגותית, ולחטוף נזיפות ותלונות מההורים ואנשי החינוך. מן הסתם, ילד כזה נמצא בסיכון לתפקוד בעייתי בביה"ס, לא בשל קשיי ריכוז או קשב, אלא בגלל שהוא מתוייג כבעייתי. במצב כזה - כמו שאת מעידה בעצמך - מצטברות עוצמות של כעס ותסכול, והסיכוי להסתבך עולה. אין ספק שאבחון טוב יכול לסייע בהבנת התמונה, בזיהוי אזורי החוזקה והקושי. להערכתי, אין די באבחון, אלא דווקא בטיפול פסיכולוגי שיכוון לכעס ולתסכולים שצברת, ולשיפור מיומנויות למידה ותקשורת שיתרמו לחיי היומיום שלך ולדימוי העצמי שנפגע. בהצלחה רבה! ליאת
בני בן 2.7, עדיין לא מדבר ברור מצרף שתי מילים , למשל : רוצה מים... רוצה מעדן ( ירוץ למקרר יקח מעדן ויפתח מגירה ניקח כפית) ... ארוחת בוקר... אשאל מה רוצה לאכול ויענה , לפעמים חביתה או קופיקו עם חלב ( קוקנפלקס שקופיפו מופיע על האריזה) רוצה מוצצי, רוצה מיקי מאוס ואז יביא לי את השלט בכדי שאעביר לערוץ הנל, הוא יודע צורות גם לצייר, חיות ,מספרים, אותיות, לפי הגננת מעל הממוצע של הגן , מאוד אוהב כל מה שקשור ליצירה, סיפורים, בבית משחקים מחבואים תופסת כשיש חילופי תפקידים, מאוד חברותי, מלפני 3 חודשים שמתי לב כי חוזר לפעמים על משפטים של בן שיחו, המרפאה בעיסוק בגן אמרה שזה אקולליה, וציינה כי בחצר משחק ליד הילדים ולא עימם, ולא יוזם משחק עם האחר, כאשר רוצה משהו לא מבקש גם לא במחוות. שוב זה מאוד שונה כשהוא מחוץ לגן בבית הוא מאוד עצמאי מבקש מה שהוא רוצה או לוקח לבד או אם מתקשה אז מצביע , או מכוון אותי למה שרוצה, מהנהן לחיוב או שלילה, עושה שלום, מבין הוראות, גם כשאני מבקשת מספר הוראות בו זמנית ( תרים את הכוס תניח על השולחן ותנקה את מה שנשפך וכו, לך לחדר תביא לי חיתול מגבונים וכו). כשאנחנו הפארק הוא מתחבר ישר לילדים ומשחקים יחד, עם בני המשפחה הקשר עם הילדים ממש חזק,וטוב יש משחק פורה, משחקים קלפים, שרים, רוקדים, כדורגל, ריצות וכו... האם יכול להיות דבר כזה שההתנהגות שונה בגן ובבית? גם עם הילדים? יכול להיות שהעובדה שהוא פחות וורבלי משאר הילדים מלחיצה אותו ולכן מכונס? למרות שבני המשפחה וורבלים ממנו הוא הכי קטן ... אציין כי נולדה לו אחות לפני חודשיים ואני מרגישה שהוא נהיה מאוד רגיש, ומאוד רוצה חיבוקים ונשיקות יותרמבעבר שזה מובן לי מאוד. שאלה נוספת האם זה יהיה נכון לאבחן אותו עכשיו כשהוא עם כול השינויים הללו... ( אחות חדשה, ותהליך גמילה - שבה הולך טוב ). זה יכול להיות אוטיזם? אני ממש ממש לחוצה, וחוששת. אשמח לתשובות תודה
אציין כי עשינו בדיקת שמיעה והכול תקין. ומבחינת התנהגות- הוא מאוד ממושמע יחד עם זאת אם יש חוג/ שיעור שלא מעניין אותו הוא לא יהיה מעוניין לשבת שם אולי למספר דקות וזהו. לטענת הגננת- אם אומרים לו לא או לא מאפשרים לו לעשות מה שהוא רוצה הוא בוכה, לפעמים משתטח על הריצפה, ונותן מכה למי שאסר עליו.
שלום, אני מעריכה מאד את ההשקעה שלך, כאן למעלה, בתיאור הילד שלך, היכולות שלו והקשיים שלו. למרבה הצער, לא אוכל לנסח אבחנה על סמך הכתוב כאן, כי לצורך כך נדרש הרבה יותר מידע (ואף תצפית). כשמדובר בקשיים התפתחותיים, ההמלצה היא לאבחן ולטפל מה שיותר מוקדם, שכן כך אפשר לצמצם את הפערים במהירות, יחסית, ולהימנע מגירעונות תקשורתיים, חברתיים וקוגניטיביים. מאבחן טוב מביא בחשבון גם השפעות רגשיות זמניות כמו לידת אח או תהליכי הסתגלות או גמילה. הללו אינם אמורים למנוע מאיתנו מלאבחן ילד כשצריך. אני חושבת שבהחלט ייתכנו פערי התנהגות בין הבית לגן, אך מאחר שלאנשי חינוך יש בדר"כ פרספקטיבה רחבה, אני ממליצה להתייחס לאמירות שלהם ברצינות ולפעול בהתאם. לסיכום - אני חושבת שכדאי להגיע לאבחון מסודר, להירגע, ולהתחיל לעבוד על מה שנחוץ כדי לעזור לילד שלך למצוא את מקומו בגן ובבית. האבחנה שהזכרת כאן נמצאת באחד הקטבים של ספקטרום רחב מאד של בעיות. יש סיבה מדוע הרחקת עד לשם? בברכה ליאת
למה אין מענה?
הי ליאת, בן ה - 6 שלנו גילה הבוקר מה שאנחנו ראינו מזמן - שצומח לו שפמפם קטן. הוא נחרד מול המראה, לקח את הגילוי מאד קשה, אמר בדמעות שהוא לא רוצה שפם והסתובב כשהוא מכסה את פניו עם החולצה. ניסיתי להפחית מחשיבות העניין ולומר לו "אז מה? זה חלק ממה שמיוחד בך" אבל זה לא עזר ואני חסרת אונים. אני יודעת מה עוד צפוי לנו ולו (הערות, העלבות וכו'), כי הוא אכן שעיר מעל לממוצע. איך את מציעה לעזור לו לא להתייחס לכך או לא לייחס לכך חשיבות? אם בכלל אפשרי. תודה רבה
שלום, ליאת תהיה כאן ביום ראשון, בנתיים אוכל אני להתייחס לשאלתך. שיעור יתר בגיל כזה, יכול לנבוע מסיבות רבות - גנטיקה, אי סדירות הורמנולית, בעיות בתפקודי בלוטות ועוד. לכן קודם כל אני מציעה לכם להתייעץ עם רופא המשפחה ואף עם אנדוקרינולוג במקרה הצורך. תופעה של שיעור יתר בגיל הזה היא אכן יוצאת דופן ומכאן ניתן דווקא להבין את תגובתו של בנך. לגבי שאלתך כיצד לנהוג מולו. עצתי היא לא להפחית מחשיבות העניין מולו וגם לא לעשות מזה "דרמה גדולה" אלא להעביר מסר פשוט באופן הבא - לומר שאת מבינה שזה מציק לו ולכן תלכו יחד לבדוק את זה אצל רופא כדי לראות איך אפשר לעזור לו עם זה. בברכה, ירדן
ירדן שלום, מיותר לציין שאין כל בעיה רפואית ושמדובר בתכונה גנטית מה את ממליצה לומר לו במקרה כזה ואיך להתייחס לבעיה שמציקה לו?
שלום.בני בן ה 3 ילד טוב וחמוד אך כאשר לא מתחשק לו לעשות משהו ( לסדר את המשחק/ להיכנס למקלחת/ לצאת מהאוטו) הוא עלול לבכות ובשבועיים האחרונים החלה תופעה שמטרידה אותי מאד והיא שהוא מתחיל להרביץ לי ולצעוק עךיי. יש לו אח קטן בן חצי שנה וחשוב לציין שבגן מתנהג יפה והגננות ממש אוהבות אותו.הוא ילד נבון, מדבר יפה ומעולם לא הרים יד..כמו כן לא מרים יד על אביו. מה עושים? איך ממגרים את התופעה הלא רצויה הזו? אני נותנת לו תשומת לב, משחקת איתו ועושים דברים ביחד וכמובן בבית אין אלימות ולכן לא ברור לי התקפי הזעם האלו שמלווים בהרבצות מצידו כלפיי. אודה להתייחסות תודה!
שלום טלי, מדברייך אני מבינה שהתפרצויות הזעם של ילדך, במקרים שתארת, אינם דבר חדש, אלא מה שחדש הוא שהוא החל להכות אותך. זה נשמע שקשה לבנך להתארגן במעברים בתוך הספירה הביתית/משפחתית (מעבר ממשחק לסיום משחק, מישיבה באוטו ליציאה החוצה, מהמצב הרגיל למצב של אמבטיה)ושהדבר מעורר אצלו מצוקה ואף תסכול. עצתי היא קודם כל לבדוק כיצד עוזרים לו להתמודד עם אותם מעברים. כדאי למשל לארגן באופן ברור יותר את סדר היום/ערב (גם אם הדבר מצריך התארגנות חדשה של כל בני הבית), או לתת לו התראות מספיק זמן, וכמה פעמים, לפני כל מעבר (מקלחת או לפני יציאה מהאוטו) ואפילו לסכם עימו דברים מראש(כעת מוציאים את המשחק הזה רק בתנאי שבסופו מחזירים אותו למקום -אולי אפילו יחד איתך) וכיוב'. הדבר יאפשר לבנך את היכולת לצפות מראש את שעומד לקרות, לעכל את הסיטואציה ואת הנדרש ממנו בתוכה - וכך להרגיש מידה מסוימת של שליטה בקצב ובאופן בהם הוא נדרש לעשות את הדברים. אני מאמינה שברגע שתסייעי לו להתמודד טוב יותר עם הקושי במעברים, גם תופעת ההכאות תעלם. בכל מקרה אין לאפשר לו להכות אותך, יש להעביר מסר פשוט, שקט ועם זאת תקיף של "לא מרשה להרביץ לי" ולמנוע ממנו לעשות זאת ע"י הגבלה פיזית(למשל להחזיק את ידיו בזמן שאת חוזרת על המסר, שוב ושוב אם צריך). בהצלחה, ירדן
שלום ירדן, בתי בת 4.5, ילדה רגישה, מתוקה, דעתנית, עצמאית וחברותית. יחד עם זאת, כשמשהו לא מסתדר כפי שהיא מקווה או מתכננת היא יוצאת מאיזון, צועקת, צורחת, בוכה ונסערת מאוד. אנחנו אובדי עצות ומודאגים, כיוון שניסינו מגוון דרכי התמודדות- לא להגיב, לתקף וגם להציע התנהגויות מרגיעות אחרות (בזמן שהיא רגועה). מה הסכנה שטמונה בהתנהגויות שכאלה וממה זה יכול לנבוע ? האם יש בכך כדי להצביע על בעיה מורכבת יותר? תודה
שלום סיגל, זה נשמע שלמרות התכונות החיוביות שיש לביתך, ישנו פער מאוד מתסכל בין הרצונות, הצרכים והשאיפות שלה לבין מה שמתרחש במציאות. מדבריך עולה כי ניסיתם מספר תגובות אשר נועדו להרגיע אותה, אולם ללא הועיל. לכן במקרה זה הייתי ממליצה לכם לפנות להדרכת הורים, בה תוכלו להבין יותר לעומק את צרכיה ואת הדרך המיטיבה ביותר להיות עבורה ברגעים אלו. בברכה, ירדן
לבני בן ה-5 התפרצויות אלימות בגן כאשר מתבקש להפסיק משהו או מקבל תשובה שלילית כלשהי. ההתפרצויות מתבטאות בהשחתת רכוש, זריקת כסאות/חפצים ואף מגיע לבעיטה בצוות הגן. בבית אינו מגיב בצורה אלימה כלל, זה קורה רק בגן. כאילו יש שני ילדים שונים.. אחד לגן ואחד לבית. הגננת המליצה לפנות לעזרה מקצועית באופן פרטי, למרות שיש לנו שיתוף פעולה עם פסיכולוג של השפ"ח. בדקתי באתר האינטרנט של קופת החולים (מכבי) וראיתי שישנם כל מיני בעלי מקצוע בתחום - יש פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים ופסיכולוגים חינוכיים.. מה ההבדל ביניהם? למי אני אמורה לפנות לעזרה בנושא הזה?
הי טולי, נראה שהכתובת במקרה שלך, מתוך האפשרויות שציינת, הוא פסיכולוג קליני. רק לידע כללי, לכל בעלי המקצוע שציינת מטרה דומה - להקל על מצוקה נפשית. פסיכיאטרים הם רופאים מוסמכים המורשים לרשום מרשמים לתרופות. פסיכולוגים חינוכיים בד"כ עובדים בתוך מסגרות חינוכיות ופסיכולוגים קליניים הם אלה הנחשבים מומחים בתחום הפסיכותרפיה, למרות שמטפלים רגשיים שונים יכולים לספק פסיכותרפיה אף הם. בהצלחה, ירדן
בני בן הכמעט שנתיים, החל לאחרונה למולל בשיער ראשו. ללטפו. אני מניחה שזו דרך שלו להרגעות. האם עליי לתת לכך התייחסות מיוחדת יותר?
אנחנו מתוכננים לטוס ל4 ימים בסופשבוע ואני מניקה תינוקת בת 4 חודשים האם כדאי לוותר על הנסיעה? האם נוצרת טראומה בגיל הזה? אציין שבכל מקרה בהמשך החודש אחזור לעבוד ואפסיק להניק כנראה
הי מיטל, מילת המפתח היא הדרגתיות. בין אם את חוזרת לעבודה או בוחרת לנסוע לחופשה, חשוב שהגמילה מההנקה תהיה הדרגתית. לעיתים תינוקות מגיבים בצורה שלילית לחלב מבקבוק אחרי שרגילים לחלב אם מהשד, וזה מצריך הרבה סבלנות וכוחות נפשיים להרגילם לשתייה מבקבוק. ההמלצה היא להחליף הנקה אחת או שתיים ביום עם חלב שאוב (או חלב מבקבוק אם אין אפשרות לשאוב) וכך בהדרגה להגדיל את כמות הבקבוקים במהלך היממה. בגיל הזה לתינוקות עדין לא התפתחה יכולת מנטאלית שנקראת קביעות אובייקט (להרגיש בחוסר של משהו שלא נמצא מולם) וממילא אתם נוסעים למעט ימים, כך שאני לא חוששת מ"טראומה", אבל בכל מקרה כדאי שתהיה איתה דמות מטפלת מוכרת (סבתא למשל). בהצלחה, ירדן
שלום , בני בן 9 עבר לבית ספר חדש בשכונה חדשה עקב מעבר דירה שמתוכנן בעוד כחודשיים בערך כרגע אנחנו עדיין בשכונה הישנה . עד לפני שבוע הכל היה מצויין , המעבר היה חלק והילד השתלב יפה בכיתה החדשה . לפני מספר ימים הילד התפרץ בבכי ואמר שהוא לא מסוגל ללכת יותר לבית ספר , רע לו שם , איך שהוא מגיע לכיתה הוא מרגיש לא טוב ובא לו להקיא וכו , שאלתי אם קרה משהו אם מישהו הציק לו או נגע בו בצורה לא נעימה וכו , הוא אומר שלא . כאשר אני שואלת מה קרה הוא עונה לי : אני בעצמי לא מבין מה קורה לי ורוצה שיהיה לי טוב בכיתה כמו בהתחלה . אני לא מבינה מה קורה לילד שלי, עדכנתי את היועצת אך עדיין בוכה כל בוקר ומתחנן שלא אשלח אותו ... לא יודעת מה לעשות איך להגיב לכל זה ומה עובר על הילד שלי ??? ,אשמח לקבל עזרה תודה רבה מאי
שלום מאי, כאשר ילדים, או אפילו מבוגרים, עוברים שינויים כ"כ גדולים בצורה "כ"כ חלקה", זה תמיד מדליק לי איזו נורה אדומה. מעבר דירה ובמקרה שלו גם מעבר בית ספר (מבנה חדש, חברים חדשים, מורים חדשים, חומר לימודי חדש), הוא שינוי גדול ולמעשה כל שינוי הוא בבחינת אירוע דחק. סביר שבנך פשוט מגיב (בעיכוב מסוים) למעבר - וטוב שכך! זה לא נדיר שחרדה והתרגשות יכולות לעורר תחושות גופניות לא נעימות (ובכל מקרה תמיד כדאי לבדוק גם עם רופא המשפחה שהכל כשורה). הוא כנראה מרגיש את הקושי האוביקטיבי להסתגל לסביבה חדשה ובד בבד את הגעגוע לסביבה הישנה ולנוחות ולשייכות שהרגיש בה. בנוסף מאחר ואתם עדיין חיים בסביבה הישנה, ייתכן והוא היחיד כרגע במשפחה שמרגיש בפועל את השינוי, ובכך למעשה נמצא קצת "לבד במערכה". הייתי מציעה קודם כל להכיר בכך ולבטא מולו שאתם יודעים כמה מעבר יכול להיות מורכב, לפעמים אפילו קשה, ושהסתגלות לסביבה חדשה לוקחת זמן. כדאי לאפשר לו ואף לעודד אותו להיפרד כראוי מה"הישן" - המקום (ביה"ס/כיתה) ומהחברים,ובו בעת לעזור לו להשתלב בסביבה החדשה (לעודד אותו להזמין חברים הביתה, או לשלוח אותו לחוג בו משתתפים ילדי הכיתה). חשוב לזכור שלפעמים תהליך הסתגלות הוא מהיר יותר, לפעמים פחות אבל חשוב מאוד לגלות סבלנות, לתמוך בו ולהישאר אופטימיים. בהצלחה! ירדן
ראשית תודה רבה על התגובה המהירה . ברצוני להוסיף כי היום חזר מבית הספר שמח וילד מהכיתה הצטרף אלינו הביתה לשחק עימו. בכל מקרה האם לדעת התגובה שלו היא לגיטימית לגילו? כמה זמן אמור להימשך ? מתי צריך להדליק לי נורה אדומה שאולי צריך טיפול נוסף מטיפולה של היועצת ? מחר במקרה היועצת לא תהיה בבית הספר ואני קצת חוששת כי בבוקר הוא בוכה מבקש שאני אשאר איתו עוד קצת ואז אני נכנסת איתו אליה קצת מדברים ואז היא מעלה אותו לכיתה ...
שלום, ביתי הבכורה בת 7 , ילדה רגישה, תלמידה מצטיינת וילדה טובה בבית. בתקופה האחרונה גיליתי שהיא מתנהגת ברוע ושתלטנות כלפי ילדים\ ילדות בכיתה. "כשנפקחו עיניי" שמתי לב שהיא תמיד משחקת כשהיא המורה ושהיא מכתיבה מה לעשות. יש לה צורך לשלוט כל הזמן! בנוסף היא גם רעה. מס' דוגמאות מהימים הארונים:1. ילדה כותבת על הלוח, הכתב לא מוצא חן בעיניה היא פשוט מוחקת וכותבת בכתב שלה (כנראה שעשתה את זה מס' פעמיים) 2. ילדה ביקשה לבוא אלינו, הפנייה היא אמרה "לא רוצה" 3. חברה שלי עזרה לי ולקחה אותה לחוג כשהגיע פגשה חברה אחרת אז אמרה לבת של חברה שלי "את יכולה להמשיך" (במילים אחרות "עופי מפה")4.ילדה אחרת אמרה שביתי תמיד כועסת ומדברת לא יפה. מה לעשות? שמתי לב שלא מזמינים אותה חברות אחר הצהרים (חוץ מחברתה הטובה ביותר) לדעתי, פשוט לא נעים להיות בחברתה. שוחחתי איתה והסברתי לה שהיא לא יותר טובה מכולם ושצריך לכבד את האחר... נתתי לה דוגמאות עליי שאני תמיד עוזרת לסובבים אותי ומכבדת את כולם. לא נראה לי שמשהו נקלט. חשבתי אולי במשך שבוע לא להזמין אף חברה הביתה (ואותה גם ככה לא מזמינים) ולבודד אותה שבוע שתרגיש מהי בדידות... מה את אומרת? אני חושבת שיש לנו אשמה- היא תלמידה מעולה וקוצרת הרבה מחמאות ושבחים (היא גם יפה פיזית) ואולי יותר מידי שיבחנו אותה ועכשיו הגיע הזמן ל"הוריד לה קצת את האף" איך לעשות זאת? אנא עזרתך בבקשה. תודה וסליחה על האורך.... נעמי
שלום נעמי, ראשית מתיאורך לא נשמע שביתך מגלה סימני מצוקה כלשהן, מתלוננת על תחושות דחייה או על קשיים חברתיים כאלה או אחרים, אלא מדובר בפרשנויות שלך. המקרים אליהם נחשפת, יכולים לתאר מגוון מצבים (יחסים פחות קרובים עם ילדה זו או אחרת, צורך להרגיש חזקה ופוטנטית או אפילו משחק שמקובל על שני הצדדים). להגדיר ילד כ"טוב" או "רע" מפספס בהכרח את המורכבות (הנפשית) שלו. היא יכולה למשל להיות "טובה" ונחמדה לחברה קרובה, ו"רעה" ולא מנומסת לילדה אותה פחות מחבבת. היא יכולה להיות "טובה" בבית ופחות "טובה" בבית הספר כפי שציינת. היא יכולה להיות "טובה" עד כדי כך שחייבת שהכל יהיה "מושלם" (כמו בדוג' של הכתיבה על הלוח), או "רעה" כאשר חשה מתסוכלת, לא נאהבת או לא מספיק טובה, ואז תחצין את ההתנהגויות הללו ותגרום למישהו אחר בסביבתה להרגיש כך. עצתי אלייך היא פשוט לדבר איתה על כל מקרה לגופו, לא לעשות הכללות גורפות אלא לשאול על מקרה זה או אחר, מתוך נכונות להקשיב להתענינן ולהבין אותה (למשל שמתי לב שלא רצית שהיא תבוא אלינו הביתה..את לא מחבבת אותה? יש איזו סיבה?). להעניש אותה או לומר לה מפורשות שהיא "לא יותר טובה מאף אחד אחר" יכול דווקא להחריף תחושה פנימית קיימת שהיא ממילא "לא מספיק טובה" ולהעצים את ההתנהגויות הללו. אני מאמינה שאחרי שתגלי מולה רצון ממשי להקשיב לה ולהבין אותה (מבלי לבוא עם עמדה מוקדמת כזו או אחרת), התמונה תתבהר לך יותר. בברכה, ירדן
תודה ירדן על תגובתך. אכן ביתי לא מתלוננת על בעיה חברתית, אך היא קיימת. אם אני לא יוזמת מפגש עם חברות הילדה הזו נשארת לבד ימים שלמים. אף פעם לא מוזמנת לחברות. היא לא מרגישה את זה , כי אני מחפשת לה חברה. אם הבנתי אותך נכון ההתנהגות שלה משקפת בעצם חוסר ביטחון וצריך לחזק אותה ? תודה שוב נעמי
שלום, אני פרוד מאשתי מזה חודשיים , וזאת לאחר 23 שנות נישואים. לאשתי אין את היכולת לתקשר איתי ולו מהטעם שלהביא את נישואינו לידי סיום באופן סביר ומכובד. אשתי היתה לעיתים מנתקת עצמה מהסביבה ולא מדברת איתי ועם הילדים לעיתים תקופות ארוכות שבועות. מה הדרך הטובה ביותר לייצר תקשורת עם אדם שהנטיה שלו היא לדבר עם עצמו ? תודה
שלום רב, כמי שהיה נשוי 23 שנה לאם ילדיך, אתה בוודאי מכיר אותה טוב ממני, ויודע מה עלול לדחוף אותה למצבי ניתוק. לתחושתי, באווירה מכבדת (לא רק ברמה ההצהרתית, אלא בנכונות ללכת לקראתה בנדיבות) יש סיכוי טוב יותר לשיתוף פעולה והידברות. , אם התקשורת ביניכם תישאר "תקועה", מן הראוי לשקול להיעזר בתיווך של צד שלישי כלשהו - בן משפחה, מטפל זוגי או מגשר - שיסייעו לכם להידבר כך שרווחת שניכם תישמר. בהצלחה. זה לא קל. ליאת
שלום, קראתי איפשהו שהורה שמרגיש מרוחק כלפי הילדים שלו - כנראה שהוא מרוחק ומנוכר כלפי הילד הפנימי שבו. עד כמה המשפט הזה נכון? יש לי 3 ילדים מקסימים, טובים ורגישים (וקטנים). ולצערי, אין לי כמעט שום אמפתיה כלפי הבכי שלהם, אין לי שום חשק לשחק איתם בפאזלים, ואין לי כוח להקריא להם סיפור. אני כמו רובוט - עושה איתם מה שצריך - אמבטיה, ארוחת ערב...ורק רוצה שילכו לישון כבר, ושישנו רצוף עד הבוקר יש לי ייסורי מצפון כלפיהם. זה לא מגיע להם יחס שכזה. אני לא אמא טובה! הייתי בטיפול מספר חודשים ועזבתי, היה לי קשה להכיל את עוצמת הרגשות שפיתחתי כלפי המטפלת . לא רציתי להיקשר ולהיפגע ... מה עליי לעשות?
שלום, להיות הורה טוב, זה לאו דווקא לשחק בפאזלים או ליהנות מהמשחקים והספרים של הילדים. להיות הורה טוב קשור, לפחות בעיני, ליכולת לזהות את הצרכים של הילד, ולהיענות להם בצורה מיטבית. לפעמים, זה אומר להסיג את עצמנו ואת הצרכים שלנו לאחור, לטובת הילד שלנו. כאשר הורה נכשל במשימה הזו, זה לא בגלל שהוא רע או חסר אמפתיה. על פי רוב מדובר בהורה מדוכא וחסר כוחות, ואז - מן הראוי שיקבל את העזרה הרלוונטית. לכן, למרות הניסיון הקודם, אני מליצה לך בכל לבי למצוא לעצמך טיפול טוב, שיאפשר לך להרגיש בעוצמה מבלי להיבהל. עוצמה רגשית יכולה באמת להבהיל, אך נדמה לי שחיים כבויים ו"שטוחים" מפחידים ומדכאים בהרבה. דרך צלחה! ליאת
בהמשך לשבוע שעבר... מה עושים עם ילדה בת חמש - סף תסכול נמוך מאוד, בוכה וצועקת מדבר פעוט, יכול להיות כמעט כל יום (מצד שני ילדה מאוד טובה, מקשיבה, עוזרת, משתפת פעולה) שנית, אני לא חושבת שהיא ילדה מרצה, היא לא עושה דברים לרצות אותנו אלא את עצמה, הייתי הולכת לכיוון פרפקציוניזם...תכונה שברור לי שקיימת בה ולמרות ניסיונותי (גם בגן) לאפשר לה מקומות של "לא בסדר", של השתובבות וכאלה, וגם שיתוף שלי לדברים שלא מצליחים לי וכדומה , נראה שהתכונה משתרשת.... עצה אחרת עבורי בעניין פרפקצציוניזם ? ובעניין סף תסכול שקורה כמעט כל יום ?
מירה, ירדן תהיה כאן שוב ביום ראשון. בינתיים המחשבות שלי. פרפקציוניזם היא נטייה אישיותית שמשקפת בין היתר את המשאלה להיות מושלמת, את הקושי לשאת תסכול מול אי הצלחה, ואולי גם (כפי שרמזה ירדן) את האמונה שרק אם אהיה מושלמת יאהבו אותי. כדי לעזור לה להיחלץ מהדפוס, נדמה לי שנדרשת עמדה דיאלקטית: מצד אחד קבלה ואמפתיה לקושי שלה, ומצד שני ציפייה שתעמוד בו מבלי שהיא או אתם תיכנעו לו. כלומר, במקום לשלוח אותה לחדר להתמודד, חשוב לעזור לה לזהות את האכזבה ולתקף אותה ("את צודקת, זה באמת מעצבן להפסיד במשחק, אני מבינה אותך"), ואז לעזור לה לחפש ולמצוא דרכים בוגרות להתמודד עם זה. מאחר שבשעת סערה הכל קשה יותר, אפשר לנסות לייצר מאגר תגובות ופיתרונות למצבי דחק, עליהם חשבתם יחד בזמן רגיעה. כך אפשר להרחיב את רפרטואר התגובות שלה, ולכוון אותה בזמן אמת להיעזר בהן. גם אני סבורה שבגיל חמש עדיין מוקדם להשאיר ילדה צורחת לבדה "כדי שתתמודד". עדיף לכוון לפעולה מרגיעה, ולשבח אותה כל אימת שהצליחה. מזכירה שוב שירדן תהיה כאן ביום ראשון, ואולי תוסיף גם את תגובתה. להתראות ליאת