פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ערב טוב! ילדתי בת השמונה חזרה ושאלה אותי בשבועות האחרונים:איך מרגישה ילדה שמאוהבים בה. עניתי כמיטב יכולתי עד שהיום בתי אמרה שהיא מאוהבת בחברתה. כבר בעבר ראיתי שבתי מגזימה עם גילויי החיבה והסברתי לה על גבולות הגוף וכו'.הנושא הזה עלה בעבר כאשר היתה תלונה שבתי מחבקת יותר מדי.כעת הסברתי לבתי שעם החברה הנוכחית לא כדאי להגזים עם החיבוקים מכיון שזה עלול לעשות את ההפך. רציתי לשאול ,האם תגובתי נכונה ועל מה מצביעה הרצון של בתי לחבק כל הזמן.(לציין שאנו לא חוסכים ממנה חיבוקים). ומה משמעות ה"מאוהבת" הזה? בהערכה ותודה מראש. גדעונה
שלום גדעונה, כמה עצוב ש"יותר מידי חיבוקים" נחשבים ל"דבר רע"..ובכל זאת השיחה שקיימת איתה בנושא "גבולות הגוף" היא חשובה וטוב עשית. עם זאת חשוב גם ללמד את ביתך שהבעת חיבה היא דבר חיובי ורצוי מאוד, ושיש כמה דרכים להראות זאת כמו במילים וכיוב'. לגבי המאוהבות. בד"כ כאשר ילד שב ושואל שאלות מן הסוג הזה, הוא מנסה לברר משהו שקשור בו עצמו - בדיוק כפי שאת מנסה לברר מולי משהו שקשור בביתך. לכן אני מחזירה אותך לבת שלך ומציעה לך לקיים שיחה ישירות איתה. פשוט תביעי עניין וסקרנות אותנטיים לגבי הנושא הזה, ותשאלי אותה למשל איך היא מרגישה עם החברה, מה ההבדל בין האהבה אליה לאהבה שחשה כלפי חברה אחרת, האם היא חשה שגם החברה אוהבת אותה, מה הן עושות יחד ומה הייתה עוד רוצה לעשות איתה וכיוב'. שיחה כזו תעזור גם לך וגם לביתך להבין יותר- את עליה והיא על עצמה. כמו כן לא הייתי מניאה אותה מלהפגין חיבה כלפי חברתה, אלא אם גם כאן עולות תלונות. המסר שחיבה הוא משהו שצריך להגביל בתוכנו הוא מסר באמת מגביל ומצמצם תחושות של הנאה וחיות, ובכל זאת במידה ואת ממשיכה להיות מודאגת מהאופן שבו היא עושה את הדברים, אז כאמור כדאי לעזור לה להביע את החיבה שלה בדרכים נוספות, מותאמות יותר ושמתייחסות גם לתגובה של הצד השני. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
כרגיל עזרתם מאוד!
שלום , יש לי ילד (ראשון) בן שנה .הוא מפותח שכלית וגופנית יחסית לגילו. הולך ומבין מאד פניות ובקשות . לאחרונה נחשפתי לתופעה שהילד נקשר באופן יוצא דופן לאנשים זרים ( כמו זבנים או מטפלות בגינה).הוא פתאום מתאהב וקשה לנתק מהזר. וכאילו מתעלם ממני אביו. הוא מתיחס לזרים אלוכמעט כמו להכי שהוא קשור במשפחה כמו לדוד (ממנו הוא מסרב לרדת כשהוא פוגש) . הוא מעט שמח לקראתי בהשוואה לדוד. אני מודאג מהתופעה אשר אין אף מכיר או חבר שזוכר כמונה. האם לדאוג? מה זה אומר לגביו? תודה .אבא מודאג
שלום נוח, קודם כל תרשה לי לברך אותך על היותך אב חדש. חווית ההורות, בוודאי בפעם הראשונה היא מרגשת, מטלטלת ומבלבלת כאחד והיא מפגישה אותנו ההורים עם רגשות לא צפויים שלעיתים קשורים יותר בנו מאשר בילדינו. זה נשמע שהתענינות של בנך באנשים זרים מדאיגה ומבלבלת אותך, ולעיתים גורמת לך להרגיש מבוכה או אולי מעט דחוי אפילו? חשוב שתבין נוח, יש הבדל גדול בין עניין, סקרנות או אפילו התלהבות נוכח גירוי/אדם או כל דבר חדש אחר (וכרגע עבור בנך הכל הוא חדש ומלהיב), לבין התקשרות ממשית אותה הוא יכול לבנות כרגע רק אתכם הוריו -הדמויות המטפלות שלו, וחשוב שלא תתבלבל בין השניים. העובדה שהוא יכול לבטא סקרנות, עניין ולהרשות לעצמו "להתחבר" באופן הזה לאותם זרים, היא משום שנוכחותך וההתקשרות שהוא בנה אתכם, מאפשרת לו להרגיש מספיק בטוח על מנת לחקור את העולם באופן הזה, המבטא גם את הסגנון האישי והייחודי שלו. אז כל שנותר לך הוא לשמוח על כך שיש לך ילד חברותי וסקרן, ועל כך שהצלחתם לספק לו סביבה חיצונית ופנימית בטוחה דיה על מנת לנהוג כך. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
מרגיע מאד
שמחה שהצלחתי להרגיע, וחשוב שתישאר "רגוע" גם כאשר בנך ישתנה ויתחיל כנראה מתישהו לחשוש/להמנע מזרים. כל טוב ירדן פרידון ברשף
שלום רב, לאחרונה הגננת בגן מתלוננת שבני מתחכך בילדים בזמן מפגש. היא טוענת שהוא נוגע בהם סתם, לא משהו מיני, אפילו נוגע בברך או ביד של חבר בלי סיבה. והיא מושיבה אותו קצת רחוק מכולם ומסבירה לו שזה לא נעים לילדים האחרים. הוא ילד חכם ונבון מאוד. הוא צריך חום ואהבה רבה. מרבה בבית להתחבק ולנשק . אבל אני לא יודעת אם לקחת את העיניין של הנגיעות בילדים אחרים צעד אחד קדימה ולהתיעץ עם איש מקצוע ואם כן האם זה קשור לפסיכולוג או משהו התפתחותי? מלבד העניין הזה הוא נורמטיבי לחלוטין, יש לו הרבה חברים והוא משחק יפה עם כולם.
שלום מיכל, מדברייך אני מבינה שמדובר בהתנהגות חברתית אחת ויחידה שמייצרת קושי מסוים , ושמכל יתר הבחינות בנך נוהג באופן שהנו מותאם מבחינה חברתית והוא אף חברותי ואהוד. כמו כן אני מבינה ממך שאת קושרת את ההתנהגות שלו לחום ולאהבה שהוא מקבל ומבטא בבית. לכן מה שאני ממליצה לך הוא פשוט ללמד אותו מה מקובל ומה פחות מקובל מבחינה חברתית, כפי שאת עושה איתו בכל תחום אחר. את יכולה להסביר לו את המשמעות של הזכות של כל אדם על גופו, לומר שלפני שנוגעים במישהו אחר צריך לבקש רשות, כפי שגם צריך לבקש רשות ממנו - וכדאי אפילו לתרגל את זה יחד בבית (אפשר כמובן להסביר שרק עם אמא ואבא זה קצת אחרת). כמו כן רצוי לעזור לו לבטא חיבה במילים, למשל במקום לגעת אפשר ללמד אותו לומר "כיף לי שאתה חבר שלי" "אני נהנה לשחק איתך" ואפילו "אני אוהב אותך". לא לשכוח במקביל גם לשבח אותו אותו על היכולת שלו לתת כמו גם להנות מחום ואהבה פיזיים, ולהעביר את המסר שזה דבר חיובי בתנאי שזה נעשה בהסכמה של הצד השני. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום רב, בני בן שנתיים וחצי, מזה חצי שנה שהתנהגותו השתנתה, הוא נהיה לילד זועם ומרביץ לכל דבר.. מרביץ להורים ולילדים בגן ולגננות, זורק כיסאות בגן על ילדים ועל הגננת, מעיף את צלחת האוכל שלו ואפילו מרביץ לקירות וארונות, ממש לכל דבר. ולפני שהוא מרביץ הוא גם אומר אל תרביץ ואז מרביץ. לפני חודשיים נוספה תינוקת למשפחה אך אני לא רואה איזשהי נסיגה אצלו בגלל זה. נראה כי הוא מקבל אותה ומודע לקיומה. מתקשרים אליי מהגן כל פעם שעוברים איתו ימים קשים ושאולי כדאי ללכת לייעוץ. אני כבר נואשת ולא יודעת מה לעשות. אני כועסת עליו כשמרביץ ואז הוא כל הזמן מבקש חיבוק.. לאחרונה ממש המון פעמים מבקש ממני ומבעלי חיבוקים. האם לפנות לטיפול פסיכולוגי??
שלום, את שבה ומתארת כאן בפורום מצב מורכב, מציינת שהגננות ממליצות לך לגשת לייעוץ, ושואלת האם כדאי. ובכן תשובתי היא ללא ספק - כן! נשמע שבנך מצוי במצוקה ושאת ניצבת מולו נואשת וחסרת אונים. בנוסף אני נוטה להתייחס בכובד ראש להמלצות של גננות ולכן אני ממליצה בחום, לך/לכם ההורים לגשת לפסיכולוג קליני של ילדים(בגילאים אלו לרוב העבודה הטיפולית נעשית מול ההורים) כדי לקבל הדרכת הורים שתסייע לכם להבין את הקשיים של בנכם וכיצד להיות עבורו באופן המיטיב ביותר. בברכה, ירדן פרידון ברשף
התייעצתי גם עם רופאת הילדים שלו. היא לא ממש מסכימה על פסיכולוג אלא דווקא ממליצה על נוירולוג ילדים. האם נראה לך שבאמת כדאי שאקח אותו?
בוודאי שאת יכולה לשאול, זה המקום :) אינני יודעת מדוע המליצה לך רופאת הילדים על נוירולוג, שווה לך לברר איתה יותר מדוע היא הפנתה אותך דווקא לגורם זה. כמו כן במידה ויש חשד לבעיה התפתחותית אז הכתובת היא מכונים להתפתחות הילד - שם תוכלי לקבל הערכה מקיפה והמלצות להמשך. בשל התחושות הקשות וחוסר האונים שאת חווה מול המצב, אני בכל מקרה ממליצה לך לגשת לפסיכולוג קליני של ילדים/מטפל רגשי שמתמחה בהדרכת הורים, שיסייע לך כבר היום להבין את הקשיים של בנך בצורה טובה יותר, ואף יוכל ללוות אותך בהמשך דרכך מול גורמים טיפוליים/מאבחנים אחרים, אם תחשבו שיש צורך בכך. נראה לי שהגיע הזמן לפנות עוד היום לגורם מקצועי, מאחר ועם כל הרצון הטוב הפורום הזה לא יכול להחליף חוות דעת וסיוע של איש מקצוע במפגש ישיר ואישי. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום רב. בני בן חמש. יליד דצמבר, כנראה ימשיך שנה נוספת בגן חובה. אני מאוד מתלבטת לגבי הרישום לגן בשנה הבאה. יש אפשרות להישאר באותו הגן, כאשר כמעט כל הילדים עוברים לבית הספר ובטח כל חבריו. מה גם, שהוא אינן מאוד מחובר לצוות. אפשרות נוספת היא לעבור לגן בחטיבה צעירה בבית הספר. במקרה כזה יהיה קרוב לחבריו בכיתה א ולדעתי המפגש היומיומי יגרום לו עוגנת נפש ותחושות כישלון. אפשרות שלישית היא להעביר אותו לגן חדש לגמרי . אני מרגישה שכל האופציות לא טובות ואינני יודעת מה להחליט. מדובר בילד מאוד אינטליגנט ובעל יכולות הבנה ועיבוד מאוד גבוהות. עלייה לכיתה א פחות רלוונטית בשל היבטים רגשיים ומוטוריים. מה עצתך? תודה
שלום, למרות הקושי שאת חווה, את יכולה להתנחם בכך שלא מדובר כאן בהחלטה הרת גורל, ולכן כפי שכבר עניתי לך, את צריכה להגיע להחלטה שאת כאם תרגישי איתה הכי בנוח. לפעמים החלטות מתבססות על בחירת ה"הרע במיעוטו" ולפעמים המציאות גם יכולה להפתיע לטובה. ובכל זאת אם את מעונינת בדעתי, אז מלבד החסרונות שמנית בכל אפשרות, אבקש ממך למנות גם את היתרונות (ואולי בסוף כלל לא תצטרכי את דעתי לאור התבהרות התמונה). כמו כן מה דעתך לשתף את בנך בעניין, תוך כדי שאת מסבירה גם לו את היתרונות והחסרונות בכל מצב (בדרך שמתאימה לו)? בברכה, ירדן פרדיון ברשף
שלום רב, בני תלמיד בכיתה א'. המורה אומרת שמכניס לפיו את האבזם של הקלמר ומוצץ אותו, יש לו מכונית צעצוע, מוץ גם אותה. יחד עם זאת, היא נדרשת לבקש ממנו באופן אישי להוציא ציוד, כי אינו מוציא כשכל ילדי הכיתה מוציאים, הוא עסוק בדברים אחרים. דבר נוסף, היא טוענת שאינו יושב על הכיסא, אלא משעין רגל על רגל ונשען על השולחן. אודה לכם על התייחסותכם למה מתנהג כך. תודה
נעמה שלום, קצת קשה לי להבין בדיוק מהם קשייו של בנך כי חסרים לי פרטים רבים. ובכל זאת יש רמז קל לתיאור של ילד שסובל מהפרעת קשב וריכוז. בהפרעת קשב וריכוז מדובר על מספר סימפטומים כמו: קושי להיות קשוב לאורך זמן, קושי להגיב בזמן או זמן תגובה ארוך, נטייה להיות מוסח בקלות וכן נטיה להיפראקטיביות ותנועתיות יתר. אני מציעה לך לשוחח עם המחנכת שלו ולשאול אותה אם לכך היא התכוונה. אם יש חשד להפרעה כזו תוכלי לערוך לו אבחון קשב ממוחשב ולפנות לנוירולוג להמשך בדיקה וטיפול. בהצלחה
שלום, בני בן השנתיים וחצי נכנס לגן בפעם הראשונה לפני 3 חודשים ומאז הוא השתנה. כשלמשל נכנסים למקום חדש או אפילו לבית של סבא וסבתא הוא מתבייש ורוצה שנרים אותו על הידיים ומסתיר את פניו. כשזרים פונים אליו הוא בדרך כלל ישפיל מבט בעיקר אם עולים איתנו שכנים במעלית. בגן ההסתגלות לא הייתה קלה אבל הוא כבר לא בוכה כשנפרדים. מה שכן הוא לא ממש משתתף בחוגים. הוא ישב על הכיסא אבל הוא לא פעיל בחוגים. שולחים לי תמונות ואני רואה אותו יושב על הכיסא כששאר הילדים יושבים על הרצפה ומשתתפים בחוג. מיותר לציין שזה מאוד כואב לי לראות אותו ככה. אני לא מבינה מדוע הוא פתאום נרתע. יש גם תופעה חדשה שהוא מבקש ממני "אמא חיבוק" . זה נראה כמו שלב התפתחותי? איך אני יכולה לעזור לו?
שלום, נדמה לי ששאלתך קיבלה כאן מענה בפורום, מספר פעמים. לנוחיותך אני מעתיקה לכאן את אחת התשובות. השינויים שחלים בקרב ילדים בגיל צעיר לעיתים נראים דרמטיים וקיצוניים. לא פעם אני שומעת תיאורים כמו שלך - הילד היה משהו אחד והוא הפך למשהו אחר לגמרי. אז ברור לך שזו אותה ילדה, רק שהיא גדלה, משתנה ומתפתחת-וטוב שכך! היכולות הקוגניטיביות שלה יותר מפותחות, כך גם רמת המודעות וההבנה שלה. "קפיצות" כאלה בגדילה וברמת הבשלות הכללית, לעיתים מביאות איתן שינויים בהתנהגות, ועם תמיכה סביבתית מתאימה, סבלנות וקבלה - השינויים ה"חדים" מתמתנים. עצתי אלייך היא קודם כל להגביר את "הדיבור הרגשי" על מנת לעזור לה להבין את רגשותיה ובמקביל את הביטחון שאת כהורה מקנה לה, למשל "את קצת חוששת ולא נעים לך שיש כ"כ הרבה אנשים חדשים, את לא מכירה אותם..אבל אמא כאן איתך ביחד, שומרת עליך, ואולי נוכל לאט גם להכיר אותם/להתרגל אליהם אליהם". בכל מקרה, אני מציעה לך לשקול את האפשרות לקבל הדרכת הורים שתסייע לך להרגיש יותר שקטה ורגועה נוכח שינויים התפתחותיים בלתי נמנעים, ושילדך לא באמת הופך להיות "ילד אחר". בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום, אשמח לעזרה: הבת שלי בת 5. מגיל 0 מוצצת אצבע... בגן כמעט ולא, אך אחרי הגן כן. בגן זה קורה גם כשבוכה/נעלבת וכו. היא מאוד מאוד מפותחת שכלית. איך מומלץ לטפל בזה? תודה רבה!
שלום שלי, מציצת אצבע משמשת בתקופת הילדות המוקדמת כמקור להרגעה ונחמה, ובד"כ מחליפה את הפעילות האוראלית המוקדמת ביותר של מציצת שד. בהמשך ההתפתחות מוקדי הסיפוק משתנים (ממקור אוראלי - פה - לאחרים), עם זאת, גם אז במצבי דחק או מעבר ילדים נוטים לחזור להתנהגויות ישנות הזכורות להם כמרגיעות. העובדה שבשום שלב ביתכם לא פסקה ממנהג זה מחזקת את העובדה שכדאי בהחלט לסייע לה למצוא תחליפים מתאימים יותר (ובריאים יותר), כאשר עליכם לקחת בחשבון שהמוטיבציה לגמילה ככל הנראה תהיה יותר שלכם מאשר שלה, ולכן זה מצריך מכם התמדה ועקביות. כמו כן העובדה שבבית ביתכם מוצצת אצבע יותר מאשר בגן, עשויה להצביע על כך שדווקא בספירה הביתית היא זקוקה ליותר עזרה בוויסות והרגעה ולכן כדאי לערוך בדיקה האם בבית מתקיימים אירועים המעוררים בה מצוקה, אי נוחות או דחק (וזה יכול אפילו להיות מעברים חדים מידי מדבר לדבר למשל).בכל מקרה מומלץ לבצע תהליך גמילה הדרגתי ומתוכנן מראש. למשל, להודיע לה שמשלב מסוים (יומולדת) היא עומדת להפסיק למצוץ אצבע. לסייע לה למצוא משהו אחר שיעסיק אותה בכל פעם שהיא מתכוונת למצוץ אצבע, כמו לחיצת כדור גומי למשל. להסביר מדוע כדאי להיגמל (המציצה פוגעת במבנה השיניים), ולהסביר שיש דרכים טובות יותר להירגע ולהרגיש הנאה. כמו כן כדאי לשים לב שהיא לא מפתחת התנהגויות מגונות אחרות שמחליפות את מציצת האצבע כמו כסיסת ציפורניים למשל, מה שירמז על כך שהיא זקוקה לתהליך גמילה הדרגתי ואיטי עוד יותר. השתדלו מאוד לא להתרגז או להעניש בשום שלב של התהליך, ולעודד אותה כאשר מצליחה. בהצלחה! ירדן פרידון ברשף
אז ככה אני בן 17 בערך ויש לי קטע כזה שבעצם אני עושה מעצמי צחוק סתם לדוגמא נגיד בכיתה אני עושה המון שטויות (יותר מאנשים רגילים) ובעצם אני יוצא כמו ליצן כזה שמצחיק את כולם רק שלא צוחקים איתי אלא עליי ואז בעצם גם אנשים יורדים עליי ומתרחקים ממני נראה לי שאני עושה את זה כדי למשוך תשומת לב איך אני יכול להתפטר מהקטע הזה של הליצנות?
שלום, לא ברור לי אם אתה מרגיש ש"מעשי הליצנות" שלך הם בלתי ניתנים לשליטה. בכל מקרה, אם אתה מרגיש שאינך רוצה להמשיך להיות "ליצן" - אז פשוט תשתדל לא לנהוג כך יותר (ואני לוקחת בחשבון שזה קל יותר להציע מאשר לבצע). אתה גם אומר שאתה מנסה למשוך תשומת לב מהסביבה דרך ההתנהגויות הללו, אבל שבעצם התוצאה היא הפוכה מזו המיוחלת (מתרחקים ממך במקום להתקרב אליך).יש לי תחושה שקשייך החברתיים הם מעט יותר מורכבים ממה שאתה מתאר כאן. אני ממליצה לך לנסות לפנות ליועצת בית הספר ולשתף אותה בקשייך ובצרכים שלך, וכך לקבל התיחסות רצינית יותר לקשייך ממה שאתה יכול לקבל כאן, דרכי, בפורום הזה. מאחלת לך הצלחה בהמשך דרכך, ירדן פרידון ברשף
תודה רבה
חברה טובה עזבה בעיות בלימודים. ועכשיו היא חולה עדכנתי את המורה שהיא לא מרגישה טוב ובשיחה המורה אמרה לי שהיא בירקשה מהיועצת שתעשה שיחות עם הילדה לי זה ברור שהיא צריכה השאלה שלי מה המדיניותבאיזה מקרים מבקשים מהיועצת לעשות שיחות איתה?!
שלום רוז, לא לגמרי ברורה לי שאלתך. הרי אם לך זה ברור מאוד שביתך זקוקה לעזרה, אז כנראה שזה ברור גם למורה, ומכאן אני מניחה הגיעה היוזמה (הברוכה) שלה לשיחות עם היועצת. את כמובן יכולה לשאול את המורה באופן ישיר מדוע היא הפנתה את ביתך לשיחות, איזו מן מצוקה היא מזהה, או כל דבר אחר שעולה בדעתך לשאול בעניין, אני בטוחה שהמורה תשמח לשתף אותך. אם את מבקשת לדעת משהו כללי יותר לגבי מדיניות חינוכית, אז אולי הכתובת היא פסיכולוג חינוכי. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
ב24.1.15 שאלתי שאלה על נושא פחדים וחרדות ורציתי לשתף שבימים האחרונים התגלה בגן של בתי ששיטת החינוך שם כמו דיקטטורה .... ממש הפחדה הרבה צעקות ועכשיו הכל הסתדר לי למה בתי עברה שינוי בהתנהגות ...המצב בגן לא פשוט בכלל אני רוצה להעביר אותה גן . הבעיה היא שאני בחודש תשיעי ומפחדת לעשות לה עוד שינויים שלא יפגע בה עוד יותר .אני חייבת להוסיף שהבת שלי כל הזמן אומרת לי אמא לא רוצה גן .חוזרת על זה המון וחשבתי שזה יעבור לה אבל כבר הגענו לחודש ינואר וזה לא משתנה וגם היא השתנתה בהתנהגות לא יודעת מה לעשות
הי מיטל, אם המצב הוא אכן כ"כ נוראי כפי שאת מתארת - יש שם "צעקות הפחדות ודיקטטורה", אז ברור שבכל מקרה כדאי להעבירה גן, לא משנה באיזה חודש את..יחד עם זאת, אני מציעה לך בחום לברר את הדברים עד תום ולא להסיק מסקנות חפוזות. תפני לגננת ולפסיכולוגית של הגן, תבררי ותבדקי את הנושא לעומק ורק לאחר מכן תגיעי להחלטה בנוגע להמשך הדרך. את אומרת ש"רק לאחרונה" גילית את כל זה, ותגלית כזו בוודאי מעוררת פאניקה, אך כאמור אני מציעה לך קודם כל לבדוק את הדברים באחריות וברצינות, ולפעול באופן שיהיה הכי נכון לך ולביתך. בברכה, ירדן פרידון ברשף
תודה על התגובה המהירה כן עשינו בדיקה ואכן זה מה שקורה שם וכל כך קוויתי שלא ,אבל כנראה אין ברירה ומאוד קשה לי נפשית . איך אני מסבירה לבת שלי על זה שאני מעבירה אותה גן ?
הי מיטל, אם זה אכן המצב, והחלטת שאינך יכולה להמשיך ולשלוח את ביתך לשם בלב שלם, אז למרות תחושת הבהלה והדחיפות, כדאי בכל זאת לעשות את הדברים באופן הדרגתי עד כמה שניתן. אם היא אכן כ"כ מתלוננת שרע לה בגן, אזי לא יהיה לה קשה כ"כ להבין את ההחלטה שלך להעביר אותה. אפשר לומר לה שמאחר ואת שומעת ומבינה שלא טוב לה שם כבר הרבה זמן- שהחלטת להעביר אותה לגן חדש, שם יהיה לה יותר טוב. בהנחה שבדקת את הגן החדש, והוא נמצא מתאים, רצוי לעזור לה להרגיש בטוחה דיה בנוגע למעבר המתוכנן ולומר שאמא ואבא בדקו את הגן החדש ושהוא "גן טוב", עם גננת טובה וילדים נחמדים וכיוב'. בנוסף למרות הכל, כדאי מאוד לערוך פרידה מתאימה מהגן הנוכחי, מהילדים ומהגננת, ולבצע מעבר הדרגתי לגן החדש. כמובן שבכל מקרה את תצטרכי להיות מוכנה להתמודד עם קשיי הסתגלות שונים. בשל הריונך המתקדם, כדאי לגייס עוד בני משפחה לכך כמו אבא, סבים וסבתות וכד'. בהצלחה, ירדן פרידון ברשף
שלום רב אשתי נמצאת בחול ובגלל ירידת מים היא נאלצה ללדת שם לידה מוקדמת. לאור המצב היא תצטרך לשהות שם לפחות חודשיים. שאלתי היא האם כדי לקחת את בני בן השלוש אליה? האם שהייה של מספר ימים בחיקה ואז שוב חזרה לארץ לא יגרמו נזק יותר מתועלת? מיותר לציין שהוא מאד מתגעגע אליה והיא אליו מן הסתם. מה נכון לעשות? כיצד לנהוג? תודה
שלום אילן, שאלת שאלה קצרה שהתשובה עליה מורכבת ותלויה בהרבה גורמים. אבקש ממך לפרט יותר כדי שאוכל לענות לך באופן יותר אחראי. למשל באיזו יבשת נמצאת אישתך ומה אורך הטיסה? לכמה ימים בדיוק מתוכננת הנסיעה? האם הגישה אליה היא פשוטה? האם היא מאושפזת בבית חולים או בבית? האם אתה מתכנן לנסוע בכל מקרה גם אם בנך יישאר בארץ, ואם כן אז עם מי הוא ישאר? אשמח אפילו לעוד פרטים שנראים לך חשובים. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום אשתי נמצא באירופה - משך טיסה 4 שעות / היא אינה מאושפזת -שוהה בדירה ששכרנו , משך השהיה המתוכננת 4 ימים, בכל מקרה עלי לנסוע , אם ישאר אז עם המשפחה ,סבים וסבתות. יש לציין שהילד לא ראה את אמו כבר 3 שבועות ומתגעגע נורא. (אשתי לא תהיה בבית בחודשיים שלושה הקרובים) השאלה האם מפגש של 4 ימים ושוב ניתוק לא יעשה יותר נזק מאשר תועלת ? מה היית ממליצה ? מה נכון לעשות? תודה מראש
שלום. בני בן חמש. בגן חובה, וכנראה יהיה שנה נוספת בגן חובה- יליד סוף דצמ. מתחילת השנה אני חשה ברגרסיה בהתנהגותו. הוא לא אוהב ללכת לגן, משתמש בקללות ובאלימות ולא רגוע. אציין כי מדובר בילד נבון מאוד. מס פעמים שניסיתי לפנות לגננת חשתי כי היא הודפת את טענותיי. אתמול המצב הגיע לשיא כאשר בני סיפר כי שיחק משחק שכרוך בהתפשטות ים שני ילדים וכי חש לא בנוח ומפוחד. חיזקתי אותו על שסיפר ושיתפנו את הגננת. כמו כן הפסיכולוגית בתמונה. נכון לעכשיו הנושא בבירור הגננת. אני רוצה בטובתו של בני אך אינני סומכת על הגננת ועל ההתנהלות בגן. לדעתי אין נראות מספקת של הילדים. מה דעתך על מעבר באמצע שנה לכם אחר? גן בו ישאר כנראה בשמה הבאה? יש לו חברים גם בגן אחר בשכונה.תודה
שלום ענב, אני מציעה לך קודם כל לסיים את הבירור שהתחיל, ולהשאיר את ההחלטה לאחריו. העובדה שהפסיכולוגית של הגן בתמונה, ושהנושא ממשיך להיבדק אולי מעידה על כך שבכל זאת לא הכל נהדף, ושדברים כן מקבלים התיחסות. בנוסף אני מציעה לך בחום להתייעץ באופן אישי עם הפסיכולוגית של הגן, לשתף אותה בהתרשמויותייך הכלליות מאז תחילת השנה, ולקבל ממנה תמונה יותר רחבה של המצב של בנך, ואולי המלצות כיצד לנהוג. לגבי מעבר גן באמצע שנה - זוהי שאלה שאין לי עליה תשובה חד משמעית. בסופו של עניין את כאם צריכה להרגיש בנוח עם המקום אליו את שולחת את בנך, שאני מניחה שהוא הדבר היקר לך ביותר בעולם, לשקול את הרווחים וההפסדים של כל מצב, ועל סמך זה להגיע להחלטה שתרגיש לך הכי נכונה -לך ולבנך. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום , אני זוכרת טוב מאוד את היום בו אמא אמרה לנו שהיא בהריון. זה היה שהייתי בת 10 ובאותה תקופה גרנו בחול (אני, אבי ,אמי ואחי הגדול שגדול ממני ב3 שנים) אמא אמרה שאנחנו הולכים לחזור לגור בארץ בלי אבא וצריכים למצוא דירה. לא להתבלבל ההורים נשואים, 10 שנים הייתי הידלה הכי קטנה קיבלתי הכל אבל הכל כל מה שרצתי נתנו לי וזה לא עזר שגדלתי עם "משרתת" מגיל 5-10 לא התאמצתי אף פעם הכל הביאו לי על כפית של זהב. השקעתי כמה שיכולתי בלימודים אך תמיד הייתה לי התנגות בעייתית. כאשר החזירו את אחותי מהבית חולים בכיתי אבי לא התייחס אליי כאילו שכח שאני הנסיכה שלו וכל התשומת לב אלייה גם עכשיו כצעט 5 שנים אחרי זה אותה ההרגשה, אמא מגדלת אותנו לבד וכאילו שכחה שיש לה עוד ילדים שאבא בא לביקור רק לה הוא מביא מתנה. ההתנהגות שלי השתנתה קיצוני ב5 שנים האחרונות אני יותר עצמאית אבל בלימוגים הדרדרתי בשונה מאח שלי המושלם. מרגישה כאילו אני מאכזבת אותם כל פעם מחדש , בכל פעם שאני מבקשת משהו מאמא והיא לא עושה אותה אני מתחילה להעליב אותה אבת רק כדי שלא תראה שאני נפגעת, איך אני שורדדת את היום אני פשוט אומרת לעצמי עוד 4 שנים ואני עפה מפה רק עוד 4 שנים
שלום לך, החוויה שעוברת אלי מתיאורייך היא בעיקר חוויה של להיות לבד, לא מובנת ואפילו נשכחת. על גבי זה תחושתך שאת מאכזבת את כולם, ואולי גם את עצמך..אני גם שומעת שאין ערוץ שיחה פתוח בינך לבין הורייך, מה שלא מאפשר להם לעזור לך, ולך להעזר בהם - וזה חבל. מה שכן, מתוך תיאורייך הכתובים, אני יכולה להתרשם שיש לך עולם פנימי חי ומלא, שאת מחוברת לרגשותייך וזוכרת אותם, ושיש לך יכולת מרשימה לתאר את רגשותייך, להתבונן בהם ולהעבירם לאחר. עצתי אלייך היא לבקש מהורייך את האפשרות לקבל טיפול על ידי שיחות (פסיכולוגית קלינית או מטפל רגשי אחר) שיוכל לסייע לך להתמודד עם החוויה הקשה שאת מתארת, ואולי אפילו יסייע בתיווך רגשותייך באופן שיהיה מקובל עלייך, להורייך, ובהתערבות שתאפשר לך להרגיש יותר בנוח, אהובה ומוערכת בקרב משפחתך. מאחלת לך הצלחה בהמשך דרכך, ירדן פרידון ברשף
שלום ויום טוב בני בן ה15 עובר טיפול רגשי במסגרת הישיבה בה הוא לומד. תנאי להמשך הטיפול הוא חתימה על טופס ויתור סודיות האם זה חוקי? האם חובת המטפל לדווח תקופתית על מצב הילד ועל השגי הטיפול? תודה מאוד
שלום לך, אני בהחלט מבינה את שאלתך ואת דאגתך. ראשית חשוב שתדעי שעל כל מטפל חלה חובת דיווח במקרים מסוימים (למשל במקרה ויש חשד לאובדנות ועוד), חובה שאינה מותנית בהסכמה לויתור סודיות מצד המטופל. לאחר שזה נאמר, אני מציעה להביט על העניין משתי פרספקטיבות - חוקית ואתית. מבחינה חוקית, אסור למטפל לחשוף כל מידע ללא הסכמת ויתור סודיות מצד המטופל (או הוריו במקרה של קטין) - וכך נעשה. אני מניחה שמותר לו לבקש את הסכמתך - ולך כהורה מותר להסכים או לא. עד כאן הכל חוקי. מצד שני מבחינה אתית עולות כמה סוגיות. אם מדובר בטיפול שניתן מטעם המוסד הלימודי בו בנך לומד, הרי שסביר כי הם ירצו לדעת משהו על האופן בו מתקדם הטיפול. מאידך ייתכן והעובדה שבנך ידע מראש שהדברים שיאמר בטיפול יעברו הלאה -עלולה להשפיע על האפשרות שלו להרגיש בטוח, נינוח, לתת אמון במטפל ולהחשף, תנאים שהם הכרחיים על מנת שטיפול יהיה אפקטיבי. כמו כן, תמוה בעיני שהתנאי הזה לויתור סודיות, לא הובהר כבר מלכתחילה- אם כן האם עלייך להבין שהטיפול של בנך ייקטע באמצע אם לא תסכימי לכך? כל העניין אינו ברור לי עד סופו, לכן אני מציעה לך בחום לדון בעניין באופן רציני עם המטפל ואולי אף עם הנהלת הישיבה, להבין בדיוק למי אמור לעבור המידע אודות הטיפול, מה המידע שאמור לעבור ובאיזה אופן, ולשקול את העניין ברצינות רבה. חשוב שמה שיעמוד לנגד עינייך במהלך הבירור הזה, יהיה טובתו של בנך והאפשרות שלו להפיק מהטיפול באופן המיטבי. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
בתי בת שנתיים , "הייתה" ילדה מאוד שמחה אנרגטית מלאת ביטחון עצמי מלאת שמחת חיים מאוד ידידותית וכו.... ובחודשים האחרונים הכל השתנה. נכנס בה מלא פחדים חרדת זרים וחוסר בטחון עצמי מוחלט ממש ילדה אחרת . השנה היא נכנסה לגן חדש לפני כן היתה עם מטפלת ילד נוסף. בהתחלה היה לה מאוד קשה להסתגל לגן אבל זה שלב שעברנו לאחר מכן לפני כחודשיים התחיל השינוי אצל הילדה בצורה קיצונית זה התבטא בימי הולדת שלפני כן היתה שומעת יום הולדת היתה רוקדת ומאז לפני כחודשיים שהיא שומעת רק את המילה יום הולדת נכנסת לחרדה בכי אפילו השינה שלה לא רצופה וגם לא נפרדת מפריטים מסויימים .... החרדת זרים ממש קיצונית למשל שאני בסופר היא בעגלה של הסופר מתחבא מתחת למצרכים או אם היא בעגלה שלה שמה שמיכה על הפנים ממש מסתירה את עצמה. לגבי ימי הולדת בגן היא לא משתתפת מבקשת לצאת החוצה ממש מתנגדת, הגננת אמרה שבאים הרבה אנשים לגן בזמן היום הולדת אבא , סבא .... אנשים/דמויות חדשים וזה כנראה מה שמרתיע אותה.וכשהיא באותו יום מגיעה הביתה מבקשת לצפות באייפון שלי בסרטונים של היום הולדת שלה וממש חוגגת לעצמה מחדש יום הולדת ממש רוקדת עם הפלאפון וכו...(לפני גם כחודשיים היה היום הולדת שלה והיא בכתה ביום הולדת שלה ולא רצתה ). מה לעשות איך להתמודד עם הבעיה? יש לי אפשרות בביום שיש יום הולדת בגן בשעות הבוקר להביא אותה יותר מאוחר לגן ממש אחרי היום הולדת והיא לא תצטרך להיות בכל החרדה הזאת... האם כדאי?
שלום מיטל, לא ברור מדוע אינך רואה את התשובה שעניתי לך כאן. אעתיק לך אותה. בבקשה.. השינויים שחלים בקרב ילדים בגיל צעיר לעיתים נראים דרמטיים וקיצוניים. לא פעם אני שומעת תיאורים כמו שלך - הילד היה משהו אחד והוא הפך למשהו אחר לגמרי. אז ברור לך שזו אותה ילדה, רק שהיא גדלה, משתנה ומתפתחת-וטוב שכך! היכולות הקוגניטיביות שלה יותר מפותחות, כך גם רמת המודעות וההבנה שלה. "קפיצות" כאלה בגדילה וברמת הבשלות הכללית, לעיתים מביאות איתן שינויים בהתנהגות, ועם תמיכה סביבתית מתאימה, סבלנות וקבלה - השינויים ה"חדים" מתמתנים. עצתי אלייך היא קודם כל להגביר את "הדיבור הרגשי" על מנת לעזור לה להבין את רגשותיה ובמקביל את הביטחון שאת כהורה מקנה לה, למשל "את קצת חוששת ולא נעים לך שיש כ"כ הרבה אנשים חדשים, את לא מכירה אותם..אבל אמא כאן איתך ביחד, שומרת עליך, ואולי נוכל לאט גם להכיר אותם/להתרגל אליהם אליהם". כל נושא ימי ההולדת, הוא נושא שלדעתי האישית אין טעם לעשות ממנו עניין גדול. אפשר כמובן לדבר איתה מראש על זה שיהיו שם אנשים חדשים שהיא לא מכירה, אבל שתהיה שם גם גננת וכל החברים. אם לא נוח לה כרגע, אז אפשר לוותר לה ולהית סבלניים. לגבי שאלתך השנייה - את יכולה לנסות להגיע איתה ליום הולדת פעם או פעמיים, להיות איתה בחוץ ביחד (להביט פנימה מבחוץ), ולאפשר לה להחליט בנוכחותך אם בא לה להיכנס או לא (כמובן להשתדל לא להפעיל עליה לחץ להיכנס). ייתכן ועצם שהותך שם תחזק אצלה את הביטחון ותגביר את החשק להשתתף במסיבה - ואם לא, אז לא, כאמור - סבלנות..אני בטוחה שזה ישתנה עם הזמן - במוקדם או במאוחר. בשמחות, ירדן פרידון ברשף
בימים האחרונים התגלה בגן של בתי ששיטת החינוך שם כמו דיקטטורה .... ממש הפחדה הרבה צעקות ועכשיו הכל הסתדר לי למה בתי עברה שינוי בהתנהגות ...המצב בגן לא פשוט בכלל אני רוצה להעביר אותה גן . הבעיה היא שאני בחודש תשיעי ומפחדת לעשות לה עוד שינויים שלא יפגע בה עוד יותר .אני חייבת להוסיף שהבת שלי כל הזמן אומרת לי אמא לא רוצה גן .חוזרת על זה המון וחשבתי שזה יעבור לה אבל כבר הגענו לחודש ינואר וזה לא משתנה וגם היא השתנתה בהתנהגות לא יודעת מה לעשות
בתי בת שנתיים , "הייתה" ילדה מאוד שמחה אנרגטית מלאת ביטחון עצמי מלאת שמחת חיים מאוד ידידותית וכו.... ובחודשים האחרונים הכל השתנה. נכנס בה מלא פחדים חרדת זרים וחוסר בטחון עצמי מוחלט ממש ילדה אחרת . השנה היא נכנסה לגן חדש לפני כן היתה עם מטפלת +ילד נוסף. בהתחלה היה לה מאוד קשה להסתגל לגן אבל זה שלב שעברנו לאחר מכן לפני כחודשיים התחיל השינוי אצל הילדה בצורה קיצונית זה התבטא בימי הולדת שלפני כן היתה שומעת יום הולדת היתה רוקדת ומאז לפני כחודשיים שהיא שומעת רק את המילה יום הולדת נכנסת לחרדה בכי אפילו השינה שלה לא רצופה וגם לא נפרדת מפריטים מסויימים .... החרדת זרים ממש קיצונית למשל שאני בסופר היא בעגלה של הסופר מתחבא מתחת למצרכים או אם היא בעגלה שלה שמה שמיכה על הפנים ממש מסתירה את עצמה. לגבי ימי הולדת בגן היא לא משתתפת מבקשת לצאת החוצה ממש מתנגדת, הגננת אמרה שבאים הרבה אנשים לגן בזמן היום הולדת אבא , סבא .... אנשים/דמויות חדשים וזה כנראה מה שמרתיע אותה.וכשהיא באותו יום מגיעה הביתה מבקשת לצפות באייפון שלי בסרטונים של היום הולדת שלה וממש חוגגת לעצמה מחדש יום הולדת ממש רוקדת עם הפלאפון וכו...(לפני גם כחודשיים היה היום הולדת שלה והיא בכתה ביום הולדת שלה ולא רצתה ). מה לעשות איך להתמודד עם הבעיה?
יש לי אפשרות שביום שיש יום הולדת בגן זה בשעות הבוקר להביא אותה יותר מאוחר לגן ממש אחרי היום הולדת והיא לא תצטרך להיות בכל החרדה הזאת... האם בכלל זה פתרון נכון?כדאי?? אני רוצה לתת כלים טובים לבתי כדי להתמודד עם הבעיה כי משהו קרה לה ...
שלום מיטל, השינויים שחלים בקרב ילדים בגיל צעיר לעיתים נראים דרמטיים וקיצוניים. לא פעם אני שומעת תיאורים כמו שלך - הילד היה משהו אחד והוא הפך למשהו אחר לגמרי. אז ברור לך שזו אותה ילדה, רק שהיא גדלה, משתנה ומתפתחת-וטוב שכך! היכולות הקוגניטיביות שלה יותר מפותחות, כך גם רמת המודעות וההבנה שלה. "קפיצות" כאלה בגדילה וברמת הבשלות הכללית, לעיתים מביאות איתן שינויים בהתנהגות, ועם תמיכה סביבתית מתאימה, סבלנות וקבלה - השינויים ה"חדים" מתמתנים. עצתי אלייך היא קודם כל להגביר את "הדיבור הרגשי" על מנת לעזור לה להבין את רגשותיה ובמקביל את הביטחון שאת כהורה מקנה לה, למשל "את קצת חוששת ולא נעים לך שיש כ"כ הרבה אנשים חדשים, את לא מכירה אותם..אבל אמא כאן איתך ביחד, שומרת עליך, ואולי נוכל לאט גם להכיר אותם/להתרגל אליהם אליהם". כל נושא ימי ההולדת, הוא נושא שלדעתי האישית אין טעם לעשות ממנו עניין גדול. אפשר כמובן לדבר איתה מראש על זה שיהיו שם אנשים חדשים שהיא לא מכירה, אבל שתהיה שם גם גננת וכל החברים. אם לא נוח לה כרגע, אז אפשר לוותר לה ולהית סבלניים. לגבי שאלתך השנייה - את יכולה לנסות להגיע איתה ליום הולדת פעם או פעמיים, להיות איתה בחוץ ביחד (להביט פנימה מבחוץ), ולאפשר לה להחליט בנוכחותך אם בא לה להיכנס או לא (כמובן להשתדל לא להפעיל עליה לחץ להיכנס). ייתכן ועצם שהותך שם תחזק אצלה את הביטחון ותגביר את החשק להשתתף במסיבה - ואם לא, אז לא, כאמור - סבלנות..אני בטוחה שזה ישתנה עם הזמן - במוקדם או במאוחר. בשמחות, ירדן פרידון ברשף
?
בתי בת 6, התפתחות תקינה הרבה מעבר לגילה.יש לה מחלת ויטיליגו מופשט כבר שנה וחצי (מחלת עור) שפרצה ככל הנראה עקב לידת אחות קטנה. בוגרת מאוד לגילה, חברותית, חכמה מאוד ,יצירתית ובאמת ילדה מקסימה. מצד שני נוטה להתעצבן מהר, יש לה מצבי רוח משתנים ופחדים בעיקר ממכשפות, שזה גם בא והולך. בשנה האחרונה בהדרגה החלה להיות מאוד בררנית באוכל, ודברים כמו תפרים של גרביים, תויות של בגדים, טיפטוף של השיער אחרי אמבטיה מאוד מציקים לה עד לידי תיסכול שלה ושלנו.כל מה שאנו מנסים לעזור- כמו לקנות גרביים ללא תפרים,לגזור מה שמציק וכ"ו לא עוזר כי זה רק הולך ומחמיר וגם הפתרונות שמצאנו כבר לא עוזרים. ממה שקראתי רגישות תחושתית מלווה בסימפומים נוספים כמו קשב וריכוז, בעיה עם מרקמים .. אבל זה לא המקרה כי מבחינת ריכוז היא מצוינת וגם מרקמים- נוגעת בכל בלי בעיה. זה ממש דברים ספציפיים שמפריעים לה. חשבנו לקחת אותה לפסיכולוג ילדים, אולי משהו מפריע לה וזה מתקשר גם למחלת העור שלה (כרגע מטופלת הומאופתית ללא הצלחה יתרה..). או אולי למרפא בעיסוק?? מה דעתך? אנו מאוד רוצים לעזור לה כי היא ממש סובלת וגם אנחנו... תודה, מורן
שלום מורן, כל נושא הרגישות החושית אכן שייך לתחום הריפוי בעיסוק/רפואה התפתחותית. אינני רואה מניעה מללכת ולהתייעץ על מנת לבחון כיצד ניתן לסייע לה בתחום זה. לגבי יתר התופעות שאת מתארת, נשמע שאת קושרת יחד מכלול של תופעות (בנוסף לתופעת הרגישות שתארת): מצוקה שנוגעת להולדת אחות חדשה במשפחה (שלדבריכם ייתכן והשפיעה על התפרצות מחלת עור), מצבי רוח וסף תסכול נמוך כמו גם פחדים שבאים והולכים. אני גם שומעת את חוסר האונים שלכם ההורים מול מכלול התופעות האלה, לכן במקרה זה אני ממליצה קודם כל לכם לגשת להתיעצות עם מטפל רגשי של ילדים המתמחה בהדרכת הורים, על מנת להבין טוב יותר את הקשיים של ביתכם וכיצד להיות עבורה באופן המיטיב ביותר. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
אני מחפשת איש מקצוע ללא הצלחה, דיברתי עם מספר פסיכולוגים שלא מטפלים בגיל הזה או בשילוב של בעיה בויסות חושי עם בעיה רגשית. יש לך רעיון לגבי פסיכולוגים באיזור הדרום? אפשר גם בפרטי. תודה.
שלום, בישיבות שהתקיימו על השכבה עלתה התמונה הבאה על אחד התלמידים: התלמיד מדיף ריח רע מגופו/פיו והמורים מתקשים להתקרב אליו. גם תלמידי כיתתו מתרחקים ממנו והוא יושב לבד בכיתה. כיצד אוכל לדבר עם הנער על הנושא מבלי שיפגע?
שלום, אני יכולה לחשוב על שתי אפשרויות סבירות - ואפשר אפילו לשקול את שתיהן יחד. האחת היא שתיידעי את הוריו בנוגע לזה, ובקשי מהם לסייע לו לרכוש ולשמור על הרגלי היגיינה אישית בצורה טובה יותר. הדרך השניה תצטרך לעבור דרך שיחה אישית איתו, בה תוכלי לומר לו בנימה פורמאליות ולא ביקורתית (כאילו זה כלל לא אישי), מהם הציפיות של בית הספר מכל נער ונערה הלומדים בו - ולמנות בפשטות ובבהירות מספר הרגלי היגיינה פשוטים. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום, אני אמא לתאומים בני 12. שניהם תלמידים טובים מווצלחים וחברותיים . אחד מהם יותר בוגר ואחראי מאחיו באופן ברור. השני מתיילד, עושה פרצופים , מציק ולא מסוגל לשלוט בזה. הבוקר הם רבו לפני ההליכה לביהס ו ראשון, האחראי יותר הלך כאשר השני נשאר אחריו בבית להתארגן, זה שמציק וילדותי. הוא החל לבכות לידי ואמר לי " אני שונא את כולם אבל בעיקר את עצמי". כל נסיונותיי לדובבו שידבר ויסביר עלו בתוהו. הוא לא הסכים לפרט. אני רק עודדתי אותו על כמה הוא נקסים ומוכשר והוא הלך לביהס. מה עושים עם משפט כזה? תודה מראש
שלום דנה, אני חושבת שהדבר המשמעותי המשתמע מדברייך, הוא לא בהכרח המשפט הזה שאמר, הרי ברגעי כעס ותסכול אנחנו יכולים לומר הרבה דברים..אלה העובדה שכנראה שלבנך קשה יותר להתמודד עם משימות התפתחותיות שונות העומדות בפניו, מה שגורם לו להרגיש מתוסכל ולא טוב עם עצמו. זה שיש לו אח תאום שמתפקד "טוב יותר" ממנו, עלול להוות עוד גורם מלחיץ עבורו, כי הוא עשוי להרגיש שמצופה ממנו להיות "בדיוק כמו אחיו" (ציפייה שאני מניחה שברור לכם שאינה סבירה - ואכן כדאי לשים לב שמסרים מהסוג הזה אינם עוברים אליו). לכן הייתי מציעה לך לבדוק כיצד ניתן לסייע לו לעמוד באותן דרישות התפתחותיות, באופן שמותאם לקצב ולסגנון הייחודיים שלו. בנוסף, ניתן לעודד אותו לפתח תחביב שיהיה "רק שלו" דרכו הוא יוכל להרגיש, להנות ואף להתגאות ביחודיות שלו. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
בן 10.5 כאמור, ילד משופע באינטלגנציה רגשית, חכם מאוד וורבאלי במיוחד ורגיש מאוד. משדר קושי של ממש בלא מעט מתחומי החיים. כך למשל קשיים בהירדמות מלווים בפחדים, חלומות סיוטיים וכד. ע"מ שיירדם צריך שאהיה במקום שרואה אותי (עד לא מזמן היה חייב לדעת שאני ליד הדלת בשעת המקלחת- אובחן ocd וקיבל טיפול תרופתי). בלימודים- אובחן כלקוי למידה. מקבל התאמות , שילוב וכ' חסר כל מוטיבציה לימודית. לא מאמין שיצליח בהשוואה לאחרים. סף כאב ותסכול נמוך במיוחד, קרי כל מכה היא כואבת באופן קיצוני במיוחד. תרגיל שלא הצליח בחשבון יכול לסגור את היום מבחינת הלימודים ובכלל מביע קושי כללי בחיים באמירות כמו "מה יהיה עם החיים האלה" "אף אחד לא מבין אותי" ועוד. לציין שעבר טיפול בחוסן רגשי ששיפר במקצת את המצב. התחיל טיפול פסיכולוגי ולאחר מס מפגשים סירב להמשיך לשתף פעולה ונאטם כדרכו , כאשר חש קושי בהתמודדות. כיצד אוכל לעזור לו? אשמח להמלצה ממוקדת.
שלום לירון, איני יודעת מהו טיפול "בחוסן רגשי", ומבקשת להסב את תשומת לבך לכך שהטיפול המועדף ב-OCD, הוא שילוב של טיפול בנוגדי-חרדה(האם עדיין מטופל תרופתית?) וטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי התנהגותי. כמובן שכמו בכל טיפול בילדים עם חרדות, נחוצה גם הדרכת הורים, כדי שתדעו כיצד לסייע לו בבית. טיפול פסיכולוגי שלא עלה יפה אינו סיבה לוותר על טיפול בכלל. פסיכולוג ילדים מנוסה יודע להתגבר גם על "סרבנות טיפול", אך לשם כך נדרשת עמדה הורית נחושה, והתעקשות על הטיפול הנכון. כשהחרדות יירגעו מעט, אפשר יהיה למקד את המשך העבודה הטיפולית גם בנושאים הרגשיים האחרים, כמו סף תסכול נמוך וקשיי וויסות. זאת ההמלצה הכי ממוקדת שהצלחתי :-) בהצלחה ליאת
שלום, הבן שלי בכיתה יא , תלמיד נבון עושה בגרות מורחבת ... לאחרונה מסרב ללכת לביה"ס בגלל תרוצים שונים( כאבי בטן, כאבי ראש...וירוסים למינהם... קשה לו ...לא בא לו...) אנחנו אובדי עצות אנחנו עושים איתו הרבה שיחות מוטיבציה, צופרים טבלת משימות וכד'שיתפנו את המחנכת והיועצת אולם בלי הרבה שינוי. ניסינו להוריד אותו מההרחבות הרבות אולם הוא לא מסכים. מה לעשות? אנחנו מפחדים לאבד אותו ....
שלום אלה, אני מקווה שאת מבינה שלא אוכל לתת מענה רציני דרך כאן, למה שנראה כמו קושי מורכב שסיבותיו אינן ברורות כרגע לאיש מאיתנו. יש לא מעט ילדים שלחץ המתכונות והבגרויות מכריע אותם, והם מפתחים מה שנראה כמו משבר של "הישורת האחרונה". לפעמים זה קורה דווקא לתלמידים המצויינים, שחוששים לאכזב או להיכשל. כמובן שיכולות להיות סיבות אחרות לתמונה שאת מתארת, וחשוב לנסות לברר מהן ולכוון את מאמצי ההתערבות לשם. רוצה להזכיר לך, ולכל ההורים במצבכם: ציונים ובגרויות תמיד אפשר לתקן ולהשלים. נפש היא עניין מורכב בהרבה, וקשה יותר לתקן במקרה של שבר. כשהילד שלנו במשבר או קושי, חשוב שנהיה שם בשבילו, ונעזור לו - לפני הכל - להרגיש מוגן, מוכל ואהוב. כל השאר בא אחרי כן. ממליצה לכם להיעזר בגורם מקצועי, ולאפשר לילד מרחב להתאוששות והתארגנות טובה יותר לקראת המשימות שלפניו. בהצלחה ליאת
שלום, אני אמא ל-2 . כאשר הגדולה היא בת 4.5 והקטן בן 3 לגבי הבכורה: מדובר בילדה חכמה, אך ביישנית, מופנת ומאוד רגישה. היא נוטה להיעלב בקלות ודורשת הרבה תשומת לב מאיתנו. לעיתים זה אף מעיק עליי מאוד. בשיחה עם הגננת שלה, היא המליצה שכדאי שנרבה לשוחח איתה על רגשות, ונקריא לה ספרים שיש בהם לגיטימציה לרגשות.בנוסף , הגננת שאלה אותי מספר פעמים האם הילדה הולכת לחברות אחר הצהרים...אני מתביישת קצת לומר, אך איני אדם חברותי ואני לא בקשר עם אימהות מהגן או מהשכונה שהבת שלי תוכל לשחק עם הילדה שלהם. ואני מרגישה סוג של "אשמה" על כך שהבת שלי סגורה ומופנמת כיוון שאני מעכבת אותה ומונעת זאת ממנה בגלל "בעיות" שלי. האם יש דרך אחרת שבה אוכל לסייע לבת שלי להיות אדם חברותי ופתוח יותר לסביבה? תודה ויום טוב
שלום שלומית, כישורים חברתיים נרכשים, בין היתר, גם בדרך של צפייה וחיקוי האינטראקציות בבית. להורים חברותיים יהיו בדר"כ ילדים חברותיים, ולהפך. עם זאת, בהחלט ייתכנו חיים חברתיים מהנים ומספקים גם לילדים להורים סגורים יותר ופחות חברותיים. אם את לא "משתגעת" על מפגשי אחה"צ בביתך, תוכלי לייצר עבור בתך הזדמנויות אחרות למגעים חברתיים, כמו חוגים או פעילויות אחרות מחוץ לבית. כרגע, בגיל כה צעיר, היא עדיין יכולה להסתפק במה שהמשפחה הגרעינית מספקת לה, אך עם הגיל, עולה חשיבותן של הפעילויות שמחוץ לבית. אולי הצורך לחשוף את ילדייך לפעילויות מגוונות, יסייע גם לך למצוא עניין והנאה ממפגשים חברתיים, ואז תרוויחו כולכם :-) במידה והקשיים הרגשיים של בתך ימשיכו, אני ממליצה על התייעצות עם פסיכולוג ילדים (שמתמחה גם בהנחיית הורים), ולוודא שהצרכים המגוונים שלה יקבלו מענה מספק. בהצלחה ליאת
שלום, רציתי לשאול בנוגע לגישת טיפול מסוימת, שלא מובנת לי בכלל. התחלתי תואר בפסיכולוגיה (הקפאתי אותו בשל סיבה אישית) כיום הבן שלי בן ה18 (עדיין תיכוניסט) מטופל אצל פסיכולוג, כתוצאה מדיכאון ופגיעות עצמיות. גם כאשר למדתי אני פסיכולוגיה (כמובן שאני לא מתיימרת ומה שלמדתי הוא אפילו לא קמצוץ) לא שמעתי על גישה כזו, כמו השאלות הללו :"איפה אתה רואה את עצמך בעוד שלושה חודשים.. חמש שנים.." הבן שלי מטופל בגישה הפסיכודינאמית, לא טיפול קוגנטיבי-התנהגותי. הוא העלה מולי את השאלה בטענה שאינו יודע מה לענות על כך. אנחנו מאוד פתוחים בבית ואני מביעה עניין רב בטיפול שלו, על מנת שלא ירגיש שהוא עובר את התהליך לבד. כמובן שאני לא מתערבת ולא שואלת אם הוא עצמו לא פונה. ואין לא מושג אילו נושאים עולים בשיחות. רק רוצה להאמין שזה תורם. אבל גם לי עצמי אין מושג מה מטרת השאלות האלה. אני לא מתכוונת לעזור לו, כי אני כן מאמינה שאך ורק הוא צריך לעשות זאת. אבל ביני לבין עצמי, אני לא מבינה.. לא מבינה לדוגמה על מה זה יעיד אם הבן שלי לא יודע היכן יהיה עוד שלושה חודשים.. (הוא לא מתגייס לצבא בשל אסטמה) הוא ענה לי כשניסיתי לדרבן אותו:"אמא, אני לא יודע. אין לי כרגע חלומות. אני לא אוהב כלום והלוואי שלא אמות מדיכאון או מאסטמה" לא ידעתי איך לאכול את זה. אשמח לשמוע דעתך.. אולי אני זו שלא בסדר? אולי אני מתיימרת מידי להבין? בסה"כ רוצה לדעת שהדרך שבה מובילים את בני, כן תהיה דרך אידיבידואלית לו, ולא מאין "סכמה" שבה שואלים כל מטופל "איפה הוא רוצה להיות" ועל פי התשובה לקבוע האם הוא בר שיקום או לא. תודה מראש! עלמה.
שלום עלמה, נדמה לי שמה שאת עושה כאן זה צמצום פשטני של הדברים. שאלה אחת (מוצלחת או לא) המוצגת למטופל בתוך הקשר של שיחה אחת אינה "גישה טיפולית" או "סכמה". טיפול דינמי מכוון למערך הכוחות במציאות הפנימית של המטופל, המשפיעים על החוויה המודעת והלא מודעת שלו. אני מניחה (וזו ממש הנחה או השערה) שהמטפל ביקש להזכיר למטופל המדוכא שלו (בנך) שמעבר לחוויה הרגעית שלו, שנראית בעיניו אולי מייאשת וחסרת תקווה, נפרש עתיד, אופק. שאולי לא הכל שחור כל כך, ואולי אפשר לנסות ולנסח איזו משאלה, ציפייה, חלום. בעיני זה מאד אנושי ואכפתי. מאחלת לכולנו להתאמץ ולמצוא - כל אחד בזמן ובקצב שלו - תקווה ומשמעות. משהו שיהפוך את החיים לכאלה שראוי לחיותם. בברכה ליאת
שלום, רציתי לשאול בנוגע לגישת טיפול מסוימת, שלא מובנת לי בכלל. התחלתי תואר בפסיכולוגיה (הקפאתי אותו בשל סיבה אישית) כיום הבן שלי בן ה18 (עדיין תיכוניסט) מטופל אצל פסיכולוג, כתוצאה מדיכאון ופגיעות עצמיות. גם כאשר למדתי אני פסיכולוגיה (כמובן שאני לא מתיימרת ומה שלמדתי הוא אפילו לא קמצוץ) לא שמעתי על גישה כזו, כמו השאלות הללו :"איפה אתה רואה את עצמך בעוד שלושה חודשים.. חמש שנים.." הבן שלי מטופל בגישה הפסיכודינאמית, לא טיפול קוגנטיבי-התנהגותי. הוא העלה מולי את השאלה בטענה שאינו יודע מה לענות על כך. אנחנו מאוד פתוחים בבית ואני מביעה עניין רב בטיפול שלו, על מנת שלא ירגיש שהוא עובר את התהליך לבד. כמובן שאני לא מתערבת ולא שואלת אם הוא עצמו לא פונה. ואין לא מושג אילו נושאים עולים בשיחות. רק רוצה להאמין שזה תורם. אבל גם לי עצמי אין מושג מה מטרת השאלות האלה. אני לא מתכוונת לעזור לו, כי אני כן מאמינה שאך ורק הוא צריך לעשות זאת. אבל ביני לבין עצמי, אני לא מבינה.. לא מבינה לדוגמה על מה זה יעיד אם הבן שלי לא יודע היכן יהיה עוד שלושה חודשים.. (הוא לא מתגייס לצבא בשל אסטמה) הוא ענה לי כשניסיתי לדרבן אותו:"אמא, אני לא יודע. אין לי כרגע חלומות. אני לא אוהב כלום והלוואי שלא אמות מדיכאון או מאסטמה" לא ידעתי איך לאכול את זה. אשמח לשמוע דעתך.. אולי אני זו שלא בסדר? אולי אני מתיימרת מידי להבין? בסה"כ רוצה לדעת שהדרך שבה מובילים את בני, כן תהיה דרך אידיבידואלית לו, ולא מאין "סכמה" שבה שואלים כל מטופל "איפה הוא רוצה להיות" ועל פי התשובה לקבוע האם הוא בר שיקום או לא. תודה מראש! עלמה.
עלמה שלום, טיפול פסיכולוגי הוא תהליך אישי ופנימי שאדם עובר עם עצמו בלווי של איש מקצוע. מקובל לחשוב שכדאי להניח למטופל להיות "בתוך" הטיפול עם עצמו ועם התלבטויותיו ולהמעיט בשאלות שיגרמו לו לספר "מחוץ" לטיפול על התכנים שהועלו בפגישה. בדרך כלל לפסיכולוג יש סיבות מקצועיות לשאלות שלו ולסוגיות שהוא מעלה וחשוב שבנך יתמודד עימם בעצמו ולא שסוגיות אלו יובאו אליך. ההתמודדות העצמית שלו עם התכנים ולפעמים גם עם חוסר הנוחות שהם מעוררים זה חלק מהטיפול. ולכן כשבנך פונה אליך ומשתף אותך בשאלות שהופנו אליו, רצוי שלא תשיבי לשאלותיו אלא תמליצי בפניו לשוחח על כך עם הפסיכולוג שלו על מה שמטריד אותו. בהצלחה
היי, התגרשתי לפני מספר חודשים. מאז האב לוקח את הילד (בן שנה) אחת לשבוע למשך מספר שעות בלבד. כשהילד חוזר אליי הוא לא מפסיק להגיד "אבא אבא". השאלה שלי היא האם הפגישות האלה עם אביו לא מסבות יותר נזק מתועלת ושמא לא עדיף כי לא יהיה כלל חלק מחייו? אודה על תשובתכם בהקדם.
שלום מ' אין כל ספק שנוכחותו של אב (מיטיב) בחייו של כל ילד עדיפה עשרת מונים על היעדר אב. העובדה שהילד רוצה את אבא ומתגעגע אליו מעידה על חשיבותו הגדולה עבור הילד. נסו למצוא את הנוסחה שתאפשר מכסימום מפגשים, לרווחת כולכם. עד אז, עזרי לבנך להתמודד עם הגעגועים, ועודדי את הגרוש שלך לכמה שיותר מפגשים. בברכה ליאת
היי הבן שלי בן שנתיים ותשע החל לדבר מעט, אולם מדבר על עצמו בגוף שני. למשל: אתה רוצה לאכול חביתה.... אתה רוצה לשחק עם כולם החוץ... לא תמיד , אבל בדרך כלל גוף שני. השאלה שלי האם זה תקין ? האם לתקן אותו....? אציין כי כשהוא אומר משפט ומתחיל באתה, כשאני לא מתייחסת או עונה לו כאילו שאל אותי שאלה הוא מתעצבן ואז אומר אני! אני רוצה ....
שלום תמרה, איני מומחית גדולה בהתפתחות שפה (קלינאיות תקשורת הן הכתובת, ויש כאן באתר פורום בנושא), אך גם מניסיוני כאימא, אוכל לשער שמדובר בשימוש בתבניות שהוא שומע (חיקוי), ולא בבעייה ממשית. תוכלי לומר לו - בלי כעס!- איך נכון לבקש, ולהשתדל לא להתעלם מבקשותיו. הוא עושה את צעדיו הראשונים בשפה, וטבעי שיהיו שיבושים וטעויות. אל תשכחי לרשום את ה"הברקות" החמודות הללו, שיום אחד יעלו חיוך אצל שניכם. בברכה ליאת
שלום, בתי בת ארבע והצטרפה בתחילת השנה לגן טרום חובה - חובה (שתי שכבות גיל יחד), עם 30 ילדים. היא בין הצעירים ביותר בגן. בשנה שעברה הייתה בגן פרטי עם 20 ילדים. היו לה חברים וחברות והיו מפגשים מוצלחים גם אחה"צ. השנה נראה שהיא עדיין לא ב"עניינים" מבחינה חברתית. יש לה חברה טובה אחת שאיתה נפגשים אחה"צ ועוד 4 חברות פחות קרובות, שהיו איתם מפגשים בודדים. בגן היא הרבה משחקת לבד ולא תמיד רוצה להצטרף למשחק משותף, גם כאשר ילדים אחרים מזמינים אותה (ביוזמת הגננת). עם החברות המפגשים לעתים קרובות כרוכים במריבות והעלבויות הדדיים (בד"כ אני מצליחה להתערב ולפשר ופעמים רבות לא ברורה לי הסיבה למריבה). הגננת חושבת שיש מקום להתערבות מקצועית. מה דעתכן?
שלום מורן, ילדים נמצאים בהתפתחות מתמדת, ויכולתם להסתגל לסביבה משתכללת בהדרגה. ככל שהם גדלים, אנו מצפים מהם למיומנויות מורכבות יותר ויותר, בהתאמה לשלב ההתפתחותי ולגילם. לפעמים, בעיות או קשיי תפקוד מתגלים רק עפ"י מהלכם בזמן. ילד שמצליח לקיים אינטראקציות חברתיות מוצלחות בגיל שנתיים או שלוש, עלול לגלות קשיים בגיל מבוגר יותר, כאשר נדרשות ממנו מיומנויות מורכבות ומשוכללות יותר. כך, לדוגמא, התנהגויות "נסלחות" בגיל שלוש, לא בהכרח יתקבלו ככאלה בגיל ארבע או חמש. אם בגיל הרך נקבל בהבנה את הקושי להתחלק בצעצועים, בגיל ארבע או חמש נצפה ליכולת לשתף פעולה, להתחלק, לדחות סיפוק ולאפק תוקפנות. אישית, אני נוטה לייחס חשיבות למידע המגיע מגננות, הנתקלות באוכלוסייה רחבה של ילדים. לגננות יש בסיס רחב להשוואה, וכשהן חושדות בקיומה של בעיה - מוטב להקשיב להן. לכן, אני ממליצה לך לפנות להתייעצות עם פסיכולוג/ית ילדים, ולשתף אותו/אותה גם בדיווחים מן הגן. בגיל כה צעיר, יתכן שההתערבות המקצועית תתמקד בעיקר בהכוונה והדרכה הורית. בהצלחה ליאת.
תודה רבה !
שלום, יש לי ילדה בכורה בת 7 מאוד רגישה ולא אוהבת שינויים. אפילו שינויים קלים מעוררים בה תגובות קשות לדוגמא: פירוק סוכה אחרי סוכות, ריקון בריכה כשכבר קר ולא ניתן להיכנס לתוכה, שטיח כל דבר...לצערי אנו גרים בשכירות וחייבים לעזוב את הבית בקרוב מאחר והבעלים חוזרים לגור בו. הבת שלי מאוד אוהבת את הבית, אבל אין לנו ברירה. מאז שהיא יודעת שאנו עוברים וכבר הראנו לה את האופציות החלופיות היא ממש מתאבלת. היא כל היום בוכה, לא ממש רוצה לצאת מהבית, אני נכנסת לחדר שלה ומוצאת אותה בוכה ומחבקת את הקירות. מה לעשות ? לצערי אין לנו כסף לרכוש בית ואנו נאלצים לעבור דירה. הייתי עושה הכל שזה לא יקרה אבל אין ברירה. וברור שאמרתי לה שיהיה כיף בבית החדש ונעשה לה חדר חדש ויפה... אנא עזרתכן בבקשה. תודה נעמי
שלום נעמי, לתחושתי, הקשיים של בתך אינם קשורים למשהו שעשית או לא עשית, ולכן אני מציעה לא להיכנס לרגשות אשמה סביב מעבר הדירה. יש הרבה מאד ילדים (ואפילו מבוגרים) שמתקשים במעברים ופרידות. יש מי שמייחסים לעצמים דוממים תכונות אדם (האנשה), מה שמקשה על הפרידה מהם, כפי שאולי קרה לבתך עם הסוכה או הקירות. אני חושבת שעלייך להסביר לבתך שזו המציאות, כפי שאת אכן עושה, ולעזור לה להיפרד בצורה קשובה ואמפתית. ועדיין, מאחר שהתופעה שאת מתארת יכולה להיות קשורה גם לכמה בעיות התפתחותיות, אני ממליצה על התייעצות עם פסיכולוג/פסיכיאטר ילדים התפתחותי, שיוכלו לאבחן או לשלול מצבים שדורשים התערבות. בברכה ליאת
שלום רב, מיזה כמה חודשים שבני בן ה-10 פוחד בלילות. עיקר הפחדים שלו סובבים סביב המוות. הוא פוחד למות, הוא פוחד שמישהו מבני המשפחה ימותו. היו פעמים שהוא היה נתקף בהתקף חרדה שהיה גורם לו להקאות ורעידות בגוף. אחרי מספר דקות זה היה חולף לו. בעזרת הרבה מילים מנחמות ושהייה ליד מיטתו, הפחדים התמעטו. בלילות האחרונים, הוא שוב החל לפחד ולדבר על מוות. היו לו שני התקפים בלילה של בכי והקאה. אתמול בלילה כשהוא כבר עלה למיטתו. הוא פתאום נתקף פחד שיש נחש בבית והוא החל לבכות שהוא שומע רעש של נחש. עד אשר הבנתי שהרעש שהוא שומע זה ממכשיר מטהר האוויר שכל כמה דקות משפריץ לאוויר. כיבתי את המכשיר והסברתי לו, אבל עדיין הוא סירב כל כך להאמין שהרעש הוא מהמכשיר. גם במיטתו הוא כל הזמן חשב שיש לו נחש במיטה. אני יודעת שבגיל הזה יש פחדים מסויימים. מצד שני אני ממש דואגת לו. חשבתי לחזור שוב לטיפולי ביופידבק וללמד אותו נשימות הרגעה. שאלתי היא האם כל מה שהעלתי בכתב נורמלי? האם הפחדים שלו טבעיים. כיצד אוכל לעזור לו? תודה אילנית
שלום אילנית, פחדים וחרדות הם חלק מחייו של כל ילד כמעט, והם משקפים את ההתפתחות הקוגניטיבית שלו, במיוחד את היכולת לחשיבה לא רק על ה"כאן ועכשיו", אלא גם על מה שיתכן. פחדי מוות הם עניין נורמטיבי, והתייחסתי לזה לא פעם כאן בפורום. ממליצה לך להיעזר במילות החיפוש ולקרוא כמה מהן. נראה שכרגע הילד שלך חווה איזו הצפה והתגברות של החרדה, עד כדי התרופפות רגעית של תפיסת המציאות. הוא מדמיין נחש במיטה, ומתקשה "להתיישר" עם תביעות המציאות. בעיני, חשוב לעשות הכל כדי להקל עליו, ולכן המלצתי היא להגיע להתייעצות עם גורם טיפולי המתמחה בילדים (פסיכיאטר או פסיכולוג קליני), ולפעול בעצתו. הוא יוכל להתערב הן דרך הילד עצמו והן דרככם, באמצעות הדרכת הורים. בטיפול ילדך יוכל לעבד את רגשותיו (פחד, כעס, תסכול) במרחב בטוח, ולקבל כלים שיסייעו לו לפתח עמידות ונחישות מול מצבי החרדה שהוא חווה. בהצלחה ליאת
הבן של בן שמונה וחצי בזמן האחרון מספר לי לפני השינה שהוא מדמיין/מפחד שהמורה שלו והילדים מהכיתה מסתכלים עליו מהחלון וזה מאוד מציק לו אמרתי לו שזה לא אפשרי שכולם יעזבו את הבית שלהם בקור ויעמדו מחוץ לחלון וגם אם כן אז מה כבר יש להם לראות? שאתה ישן? אבל זה מלחיץ אותי קצת שילד בגיל שלו מדמיין דברים כאילו האם זה טבעי ? מה לעשות?
שלום אדוה, כדי לדעת אם התופעה שאת מתארת מדאיגה או לא, נדרשים יותר פרטים. ככלל, בגיל שמונה וחצי ילד אמור להבחין היטב בין מציאות לדמיון. אם הוא יודע ומבין שהוא מדמיין, התופעה כולה לשקף סוג של חרדה. אם הוא *אכן מאמין* שהמורה והילדים מתבוננים עליו, נראה לי שיש מקום לברר זאת עם גורם מקצועי. חשוב לציין כי ילדים נוטים להפליג בדמיונות גם כחלק מתהליך משחקי או הגנתי. בעיני, חשוב לבחון מהי החוויה הבסיסית שלו בבית הספר בכלל ובכיתה בפרט, ומדוע המורה והתלמידים נתפסים כמי שיכולים "לראות לו". בברכה ליאת
שלום . הבת שלי בת 3.8 , נמצאת בגן עירייה.עד כה , הלכה לגן ללא בעיות . לפני כשבועיים חוותה חוויה לא נעימה בגן .היה לה עצירות וכאב לה הבטן והייתה לה בחילה.מאז היא מפחדת ללכת לגן ,היא מדברת על זה ומבקשת להישאר בבית . איך להחזיר לה את הביטחון ללכת לגן ? מה להגיד לה כשהיא מתלוננת שמפחדת ללכת לגן ?נא עזרתכם בנושא
שלום מרינה, מול מצבים כאלה, רצוי לגייס עמדה אוהדת אך שקטה ונחושה. כשהיא מבקשת להישאר בבית, תוכלי להזכיר לה שהקקי הכואב כבר יצא, ושגם אם תכאב לה הבטן שוב, יהיו בגן אנשים טובים שיעזרו לה ממש כמוך. לעצמך הזכירי, שהגן הוא מקום בטוח, ושבמקרה של קושי ממשי - יקראו לך. אין צורך לבטל את הפחד של בתך, ואפשר גם להביע הבנה כלפיה בעניין זה. המסר יכול להיות "אני סומכת עלייך שתתגברי, וסומכת על הגננות שיעזרו לך במידת הצורך". זה יעבור.. ליאת
שלום, בני בן 2.5 נכנס לגן בפעם הראשונה לפני חודשיים וחצי. הסתגלות לא קלה אך כיום כבר לא בוכה בבקרים. אני שמה לב שבחוגים של הגן הוא לא משתתף. הוא כן מסכים לשבת על הכיסא עם הילדים אבל אם יש פעילות שמצריכה את הילדים לקום בזמן החוג הוא ישאר לשבת על הכיסא. מדוע זה קורה? לפני כן היה יומיים בשבוע במשפחתון וכששם היו חוגים הוא כן היה פעיל ומשתתף.
שלום תמר, בנך עדיין קטן מאד, וההסתגלות לגן יוצרת כרגע עומס על המשק הנפשי שלו. היכולת לעבור מפעילות לפעילות בגן מצריכה כוחות, שכרגע מגוייסים, ללא "רזרבות" לטובת ההישרדות במסגרת. החוגים מועברים בדר"כ ע"י דמויות שמגיעות מן החוץ (עוד פרצופים חדשים), ולכן זה קשה מדי. הוא בוחר להיות משתתף פסיבי - וזה לגמרי מובן. אל תחששי מכך ש"יפסיד חומר". הכל יחכה לו, גם אם יידרשו לכך עוד מס' שבועות. סבלנות... ליאת
על מיניות : בננו בן 27 בתב "לפתע" בפורום סקס(ראינו), שהוא דו מיני ומחפש עבורו ועבור חברתו הוותיקה /בת זוגתו -זוג או אשה. עד כמה תופסת/משמשת בעיקר הסקרנות בסיס להצהרות כאלו, ולא הנטייה האמיתית(כך אמו מקווים). התוכלו בבקשה להפנותנו למאמרים/קישורים בעניין ספציפי זה?(העתק/הדבק) תודה
שלום דפנה, כפי שכתבתי לך לפני מספר ימים, נטיותיו של הבן הן עניין הנמצא ממילא מחוץ לשליטתכם, ולכן המלצתי לכם להניח לו להתנהל כרצונו מבלי להפעיל עליו לחץ. נסו להימנע מלבלוש אחריו. בבוא היום, אם יחליט, ישתף אתכם. בכל מקרה, לגבי חומר קריאה בנושא, ממליצה לפנות לפורום השכן, המנוהל ע"י ד"ר גידי רובינשטיין (האלוף!). הנה - http://www.doctors.co.il/forum-1389 בברכה ליאת
שלום לכולם, שמי ורד ואני מעוניינת להזמין אתכם לכנס השנתי למנחי הורים ולאנשי מקצוע העובדים עם הורים מטעם מכללת סמינר הקיבוצים. הפעם יעמוד הכנס בסימן ה"קול" מתחיל בבית ויכלול מגוון הרצאות מרתקות על היתרונות בחשיבה אופטימית, על בני דור ה Y שהפכו להורים ועוד. הכניסה פתוחה לכולם אך מספר המקומות מוגבל ולכן יש להירשם מראש בלינק המצורף: http://bit.ly/1BwRXvz מקווה לראות אתכם ומאחלת לכם המשך שבוע נפלא וחמים ורד
שלום וברכה, יש לי ילד מתוק וחברותי מאוד בן שבע שלפני תקופה לא ארוכה סיפר לנו שיש לו ילד בראש בשם משה שמציק לו והוא רוצה להפטר ממנו. הוא לא מגיע הרבה אבל כשמגיע הוא מאוד מעצבן אותו. קיימנו פגישה אחת עם פסיכולטגית מתמחה דרך קופת החולים אך לא נראה לי רציני כל כך.. אני שואלת את עצמי, האם כדאי להניח לזהוזה יעבור לבד או שזאת תהיה הזנחה שתפגע בו אני זקוקה לייעוץ והכוונה. אנא, עיזרו לי!!
שלום מיכל, לא ציינת מה הייתה חוות דעתה של הפסיכולוגית, ולמה זה נתפס בעינייך כלא רציני. בכל מקרה, ילד בן 7 אמור להיות מסוגל להבחנה "גסה" בין מציאות לדמיון. יש ילדים שגם בגיל זה מפליגים במצבי משבר אל מחוזות הדמיון, כדרך התמודדות. כדי להירגע סופית, ולהבין האם מדובר במשהו מדאיג או נורמטיבי, הכתובת היא פסיכיאטר ילדים. בברכה ליאת
שלום אני דודה לאחיין בן ארבע וחצי שלא גר עם אמא שלו ואני המטפלת הראשית שלו. ההורים שלו גרים לידינו אך אין ביניהם לבין הילד קשר חזק. והאם לא כשירה לטפל. לאחרונה הילד שאל אותי למה הוא לא גר עם ההורים וביקש לישון איתם בסופי שבוע. לאחר מכן כששאלנו אותו שוב אם הוא רוצה לישון שם הוא ישר אמר לא ושהוא סתם אמר את מה שאמר. רציתי לדעת מה להגיד לו כשהוא שואל שאלות מהסגנון הזה. תודה:-)
שלום, אני מניחה שמאחורי הפנייה הקצרה שלך מסתתר סיפור מורכב מאד, ולכן קשה להתייחס לדברים לעמקם. על כל פנים, הייתי אומרת משהו כמו "כרגע אתה גר איתי, וההורים גרים קרוב אלינו כי הם אוהבים אותך, אך לא יכולים לטפל בך. כשתהיה יותר גדול, אולי תוכל לישון לפעמים גם איתם, ואולי לא. נראה". האמת היא תמיד הבחירה המועדפת, אך עליה להיות מוצגת לילד בפשטות, מבלי להכביר הסברים מיותרים שמעבר לגבולות הבנתו. נסי להתמקד רק במה שהוא שואל, ותיווכחי שברוב המקרים תשובה קצרה ופשוטה יכולה להניח את הדעת. ככל הנראה, המורכבות והשאלות הקשות יגיעו בהמשך, ולזה צריך להיערך, אולי בעזרת גורם מקצועי שמכיר היטב את הנסיבות. בהצלחה, והרבה כוח ליאת
שלום ליאת, אני בת 18 ומטופלת אצל פסיכולוגית כבר חצי שנה . הפסיכולוגית שלי מקבלת במרכז שעובדים בו כמה מטפלים בו זמנית בחדרים שונים, כמובן...באחת הפגישות שהייתי, טרם תחילת הפגישה שמעתי את המטפלת שלי מדברת עליי במטבח עם מטפלת אחרת (הן דיברו שניהן ולא היו עוד אנשים). אני לא מדמיינת - שמעתי אותי אומרת את שמי בפירוש!!! ביררתי קצת באינטרנט על המטפלת שאיתה היא דיברה, ומתברר שהיא מומחית בטיפול שבעיה שממנה אני סובלת, כך ייתכן שהפסיכולוגית שלי התייעצה איתה באופן מקצועי. בפגישה האחרונה שהייתה, העלתי את הנושא מול הפסיכולוגית שלי. היא הכחישה לחלוטין!!! אמרה שלא היו דברים מעולם!!! ואף אמרה באסרטיביות שלא תסבול האשמות הקשורות לאתיקה שלה כמטפלת. אני חושבת שהיא גם כעסה. אחר כך היא אמרה שייתכן שהעובדה שהיא מקבלת במרכז עם עוד מטופלים ומטפלים והעובדה שלאחרונה השתנה יום הטיפול,ועכשיו אני מגיעה ביום עמוס שיש בו הרבה מטופלים שממתינים גורם לי להרגשות של חשיפה, חשדנות ואפילו פגיעותץ הרגשתי כאילו היא מצדיקה את מעשיה ומתעלמת משאלתי על ידי שימוש במצבי הפסיכולוגי - וזה קצת מעליב אותי ומנמיך. אני מרגישה שאולי דחקתי אותה לפינה עם השאלה הזאת, והיא פחדה על שמה המקצועי..אבל בכל זאת, למה שלא תגיד לי את האמת? האם זה באמת נוגד את חוקי האתיקה? אולי היא התכוונה לטוב? מה דעתך?
המטפלת שאיתה היא דיברה ראתה אותי וידעה שמדובר בי! היא גם אמרה לה שאנחנו נפגשות עכשיו . כך שזה לא רק עניין השיחה עליי והשם שלי, אלא גם זה שהיא ראתה אותי. האם מותר לעשות כזה דבר? אני סיפרתי לפסיכולוגית שלי דברים מאוד אישיים ואנחנו מתכתבות בינינו הרבה באיימל שהשם שלי כתוב בו בפירוש. תודה על ההתייחסות
היי, מגבלות החיסיון החלים על הפסיכולוג, חלים אוטומטית גם על אנשי המקצוע שעמם הוא מתייעץ, ולפיכך, את מוגנת מזליגת מידע החוצה מגבולות המכון. אנשי מקצוע מנוסים ואחראיים נוהגים להתייעץ ביניהם, ולהרחיב את נקודת המבט שלעתים מיטשטשת בשל הקשר הקרוב עם הלקוח. הכעס שלך מובן, הגם שאני משוכנעת שהדיבור עלייך - אם אכן היה כזה - נועד למטרות התייעצות והכוונה. תוכלי להתנחם בכך שלהבא שיחות כאלה לא ייעשו במטבח או בפרוזדור (תוכלי גם לבקש זאת ממנה), כדי לשמור עלייך בצורה טובה יותר. את מוזמנת לעיין בקוד האתי של הפסיכולוגים, ולהיווכח שלמטפלים מותר לחשוף מידע במקרים בהם מדובר בשיתוף פעולה מקצועי ולמטרות קידום הטיפול. מקווה שתצליחו להתגבר על התקרית המטלטלת הזו, שכנראה הבהילה את שתיכן. בברכה ליאת
ליאת יקרה, אני אב לילד בן 4, ונוהג להיכנס מדי מספר ימים לפורום כדי להשכיל. הרגשתי צורך לציין את העבודה הנפלאה שאת ושותפיך לפורום עושים כאן. לכולנו חששות, לבטים וסקרנות להבין את היצורים הקטנים והמופלאים שלנו. הפורום הזה מעניק תחושה של זמינות, סובלנות, מקצועיות ורגישות ברמה שאין שני לה וכל שנותר לי הוא לבקש מכן להמשיך בדרככן !
תודה רבה, ערן. המילים החמות שלך הצליחו לגעת, לעודד ולמלא בכוח להמשיך. הפורום הזה נולד ומתנהל באהבה גדולה, ומשמח לשמוע שמן העבר האחר יש מי שנשכר ונתרם, ויודע להעריך. :-) ליאת
שלום ! בזמן שאנו מבקרים אנשים , וכשאין לה מה לעשות עם מבוגרים ואין משחקים אצל האנשים, היא מתחילה להיכנס למטבח או לחדרי האנשים , דבר שגורם לי חוסר נעימות , מה עלי לעשות אודה להתייחסותך
ופה שלום, נא ראית את תגובתי למכתב הקודם.
שלום ! בתי בגיל שנתיים + . אני סובלת מתופעה : כשאנו מתארחים אצל אנשים, וכשמגישים לנו כיבוד , בתי מתחילה לאכול והרבה למשל תפוח אוכל חלק ועוברת לעוד חלק, והיא ממשיכה לאכול כל עוד שמגישים לנו, מצד אחד אני מבינה שהיא קטנה אך רוצה לחנך אותה שרק בבית אוכלים ואסור אצל אנשים, האם התנהגותה טבעית ואיך אוכל למנוע ממנה התנהגות כזו ? תודה
מיה שלום, בתך צעירה מאד ועדיין לא תמיד יודעת לרסן את עצמה לבד. בגילה גם לא רכשה את ההבחנה בין התנהגויות שמותרות בבית לבין התנהגויות שמותרות מחוץ לבית. כשאת מתארחת איתה זה בסדר אם תעירי לה בעדינות כשאת מרגישה שהיא אכלה מספיק, כדאי באותה הזדמנות להסב את תשומת לבה למשחק או פעילות מהנה אחרת במקום האוכל. בהצלחה
שלום ! בתי בגיל שנתיים וחודשיים נולדה פגית בשבוע 35+5 . כיום נמצאת במשפחתון הכולל קרוב ל 20 ילדים. הגננת טוענת שלבתי יש בעיה ואמרה שאי אפשר להגדיר את זה כבעיות קשב וריכוז בשל גילה, אך לדבריה, בזמן קריאת סיפור במשפחתון או בזמן ארוחת צהריים או פעילות כלשהי בתי יושבת מס דקות ועוזבת הקבוצה ומעסיקה את עצמה במשהו אחר. אני עובדת סוציאלית במקצוע אך מתקשה להתמודד עם סוגיה זו. מעוניינת לעשות המקסימום לטפל בעניין מעכשיו לפני שהמצב יהפוך ליותר רציני. אודה להתייחסותך
מיה שלום, להערכתי צריך להתבונן בצורה רחבה יותר בהתנהגות של בתך לפני שמתייגים אותה כבעלת הפרעה כזו או אחרת. ממה שספרת חסר לי רקע רב כדי לענות על שאלתך. אם את ממשיכה להיות מוטרדת והענין לא משתפר אני ממליצה לך לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה
בזמן האחרון שמתי לב שבני בן ה 5 מנשק (בלחי) חברים בנים שבאים אליו הביתה. הוא לא עושה זאת בסתר ולטענתו הם מסכימים לכך. יש לציין שמאז שהוא היה קטן הוא תמיד העדיף דמויות גבריות (את אבא על פני אמא ואת הסבים על פני הסבתות). בנות מבחינתו הן "איכס". האם זה עלול להעיד על נטייה מינית הומוסקסואלית?
שלום, כל תשובה שאתן כאן - "כן" או "לא" תהיה שווה כקליפת השום. בנך עדיין צעיר מאד, ונטייתו המינית עלולה להתפתח לכל מיני כיוונים, כמו אצל כל ילד בן 5. בעיני, במקום לעסוק בדאגות מיותרות, טוב יותר לעודד אותו למפגשים חברתיים ולחוויות מגוונות ועשירות, שיפתחו אותו כאדם עם תחושת ערך עצמי, כשירות ויכולת. אפשרו לו לאהוב ולבחור חברים כרצונו, וזכרו שהיכולת שלנו להשפיע על נטיותיהם של הילדים נמוכה מאד, אם בכלל. זו הבנה משחררת מאד, שכן אין טעם לדאוג ממשהו שממילא אינו בשליטתנו. בברכה ליאת
היי ככה גם אצלי, האם היה שינוי?
אני אם למתבגת בת 17, יש לה חבר בן כיתתה כבר שנה.לאחרונה מבקשת שהחבר יגיע לישון איתה או שהיא תלך לישון אצלו.אומרת שכל החברות בכיתה ישנות עם החברים . אני אמרתי לה שהיא עדיין צעירה לכך.היא עוד סיפרה שחלק מהחברות ישנות עם דלת פתוחה וכמובן גם היא תעשה כך. אני מאוד מבולבלת ולא שלימה עם כך.
שלום איריס, נדמה לי שמה שקורה בבתים אחרים אינו בהכרח רלוונטי לבית שלנו, במיוחד בנושאים רגישים כאלה. לכל משפחה יש את המטען הערכי והתרבותי שלה, והוא שיכתיב את עמדתם של ההורים כלפי סוגיית "הגיל שאפשר להתחיל". את אמנם לא שואלת שום דבר, ורק משתפת בתחושת הבלבול, אך אני מניחה שמובלעת כאן השאלה - האם לאפשר? זו שאלה חשובה שאין לי עליה תשובה. זו הרי שאלה שרק לך, לכם, יש עליה תשובה. אוכל לשתף אותך בפיתרון שמצאתי כאמא - כאשר לנער/ה שלנו כבר יש זוגיות טובה ויציבה, עם בן/בת זוג ראוי וטוב, וכאשר אני יודעת שהם עושים את מה שעושים ממילא, עדיף שזה לא יקרה במכונית, במקומות מפוקפקים או מסוכנים, ואפילו לא בסביבה דוקרנית או לא נוחה בטבע. מוטב לדאוג לכך שהחוויה שלהם תהיה טובה ומוגנת, עם אמצעי המניעה וההגנה הטובים ביותר, ו(בבקשה! יש גבול!) עם דלת סגורה. בשמחות ליאת
25 סטרייט ,נורמלי בחייו, די שומר על פרטיותו, וראינו במקרה התכתבות ראשונית שלו טרייה ,עם אתר סווינגרס. מחפש זוג או אישה לו ולחברתו(הם שנתיים יחדיו). אנו ההורים בשוק. עצה? תודה
שלום אלי, כשהילד שלנו מגיע לבגרות מלאה, יכולתנו להשפיע על אורח חייו מצטמצמת משמעותית. אני שותפה לדאגה שלך, וחושבת שחילופי זוגות (או סקס הכולל יותר משני שותפים) מסכן את הזוגיות בהיותו מעלה עד מאד את סף הריגוש, והופך את המיניות ה"קונבנציונלית" למשעממת ולא מספיקה. ועדיין, העובדה שאתר כזה קיים, מעידה על כך שיש לא מעט אנשים עם סקרנות מינית וצורך בגיוון וריגוש. הנגישות הרבה של תוכן מיני באתרי האינטרנט, הופכת את הצעירים של היום לצרכנים פעילים של חומרים שפעם נחשבו מחתרתיים ולא ראויים. כהורים, נותרה לנו האפשרות (גם זה לא תמיד..) לומר את דעתנו, מתוך השלמה עם האפשרות שלא תמיד היא תתקבל או תילקח בחשבון. בברכה ליאת
ואיך נספר לו שאנו יודעים וכו', ומה זה עלול לגרום לו כלפינו..אנו גם בית שלא מדבר/דיבר על מיניות עם ילדים
אהלן לאחרונה שלא כרגיל לבני קשה לקבל סירוב זה מלווה בתיסכול , בכי זריקת חפצים ולפעמיים גם מתוך כעס הוא מרביץ . הוא בדרך כלל משתף פעולה . אבל בשבועות האחרונים חל שינוי בסף תיסכול שלו. נולדה אחות לפני עשרה חודשים אני לא רואה בעיה עם כך אנו מוצאים את הזמן לתת לו המון תשומת לב. האם זאת יכולה להיות בעיה של בדיקת גבולות אולי כדאי לקבל יעוץ בנושא גבולות ? או שכדאי לשים לב לדברים אחרים? רק כדי לתת דוגמא בוקר אחד שלא קיבל מה שרצה וביקשתי שימתין בסבלנות כי עכשיו אני עסוקה הוא בכה לא רצה להיכנס לגן נתתי לו את הבחירה להיכנס בכוחות עצמו או שאאלץ להכניסו. הוא נכנס לבד בכה בזמן שסידרתי דברים בגן חזרתי אליו הוא נרגע וחיבקתי אותו דקות ארוכות . אני מותשת ומתוסכלת אודה לכם לעצה תודה רבה רבה
שלום גלי, ראשית, אני חושבת שאף פעם לא מזיק לקבל הדרכה וייעוץ בנושא הגבולות, בעיקר בתקופות קשות, כאשר אנחנו מתקשים לדבוק בקו פעולה נחוש מתוך רציונל ברור. בהדרכה, יעזרו לכם לגייס את האיזון המתבקש בין ההכרח להציב גבול ברור כנגד התקפי זעם אלימים לבין ההיענות לצורך הנוגע ללב שנח (אולי) תחת התנהגות זו. גם כאשר הילד הקטן שלנו נאבק באתגרים התפתחותיים ובמשברים ממשיים, עלינו ללמדו לעדן בהדרגה (ולפי כוחו) את תגובותיו, מבלי שנאפשר לו להפעיל אלימות על אדם או רכוש. חשוב לזכור שמדובר בפעוט ממש, שעל אף היותו ילדכם הבכור, הוא עדיין צעיר מאד, וזקוק למלוא תשומת הלב והאהבה שלכם, אך זו חייבת להינתן לצד עמדה ברורה ועקבית שאינה מאפשרת אלימות. כאשר הוא נכנס להתקף זעם, עזרו לו להירגע, חבקו אותו ודברו בשקט ענייני. תוכלו לתקף את רגשותיו, לעזור לו להבין את המקור לתסכול (כעס, קנאה, תחושות קיפוח, עצב, געגוע, ואפילו עוינות כלפי אחותו), ולכוון לפעולות מאורגנות ומעובדות יותר שיעזרו לו להירגע (חיבוק, חבטה בכרית, קפיצה בטרמפולינה, פעולות יצירה, ואפילו אכילת חטיף קטן). לא קל, אבל בהחלט אפשרי :-) בהצלחה ליאת
בוקר טוב, בני בן ה-5.5 ילד חכם בוגר ומקסים לאחרונה עולות מס' סיטואציות בגן בהן הוא לא רוצה להשתתף: מסיבת חנוכה, הכנת פלקט והצגתו בפני הכיתה, מענה לשאלות הגננת לאחר שמקריאה סיפור, הוא אף מבקש ממני לדבר עם הגננת שלא תבקש ממנו להשתתף. האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור לו ? משהו שהגננת יכולה לעשות מהצד שלה ? תודה
שלום, למרבה המזל, מהלך התפתחות תקין של ילדים אינו חייב לכלול כישורי במה, הגם שילדים נדרשים - לפעמים כבר בגיל שלוש - להשתתף במופעים לפני קהל הורים מריע. יש ילדים ביישנים ועצורים, שמתקשים לעמוד במוקד תשומת הלב, ועדיין, אין בכך כדי לפגום בהתפתחותם התקינה וביכולתם לתפקד היטב בכל תחומי חייהם. כרגע, לא הייתי מתעקשת על מה שקשה לו, אלא דווקא מעודדת אותו להמריא ולפרוח במה שטוב ונוח לו. מחוויה של הצלחה ויכולת קל לנו יותר לפרוץ את גבולות עצמנו, ולהתנסות בחוויות חדשות. לכן, לפחות לדעתי, יש להניח לו להיות הוא, ולהעצים את אזורי הכוח שלו. הצורך להתערב ולעזור עולה כאשר הפחדים וההימנעויות מפריעים משמעותית לתפקוד השוטף של הילד. מדברייך לא משתמע מצב כגון זה. בברכה ליאת
שלום, בני כבר בן 6 והשנה נמנע ממספר הופעות בגן כולל זו של סוף השנה. היה לי מאוד עצוב לראות אותו יושב בשעה שכל הילדים רקדו והשתתפו. עכשיו שהתחילה קייטנה ויש הפעלות הוא שוב לא רוצה להשתתף. אני מבינה שיש לו קושי ולא יודעת איך לעזור לו. לדבר עם הגננת/אחראית ולתת לו להימנע מכל האירועים האלה גם לא נראה לי פתרון. אני לא רוצה שזה יפגע לו בביטחון כשיתחיל כיתה א'. מה נראית לך הבעיה ומה שיטת הטיפול המומלצת עבורה ?תודה
שלום וברכה, שאלתי לגבי בתי בת 10.5 היא כועסת בבית אך לא בחוץ , שוחחתי עימה והיא אמרה שיש דברים קטנים שמפריעים לה בבית, שוחחנו והסכמנו שהיא רוצה ללמוד להפסיק לכעוס.. האם יש מקום לטיפול ואם כן איזה? בתודה
שלום גלי, קשה להעלות על הדעת מציאות שאין בה תסכולים וכעסים. רגשות אלה הם חלק מהחיים, והשאיפה (לפחות לדעתי) אינה להעלים אותם, אלא ללמוד לבטא אותם בדרך לא הרסנית. לכן, בעקבות השיחה שלכן, תוכלי לנסות לייצר את ההתאמות הנדרשות שימתנו את הכעס שלה, אך גם ללמדה מה היא יכולה לעשות כשהיא כועסת. אם, למשל, היא מבטאת את הכעס בהתקף זעם, צעקות או זריקת חפצים, אפשר לחשוב יחד איתה (לעולם לא בזמן סערה!) באילו דרכים חלופיות היא יכולה לבטא ולשרוד את הכעס, מבלי שיהיו לו תוצאות הרסניות על היחסים שלכם או על רכושכם. אפשר לעשות רשימה ולתלות על המקרר, ולהציע לה להשתמש באחת החלופות בזמן אמת. טיפול רגשי יש לשקול אם הכעסים נראים חורגים מהמקובל בתדירות ובעוצמה, ואם קיימת מצוקה בעטיים. בברכה ליאת
שלום רב, ביתי בת 10, תלמידה מצטיינת משולבת בתוכנית אמירים לאחר שעות הלימודים במסגרת בית ספרית. ילדה מבריקה, רגישה ביחד עם זאת קשה לה למצוא את מקומה בכיתה. עברה לביה"ס לפני שנה וחצי. קושי נוסף במשהו שמתפרש כחוסר טקט, מתי לומר את מה שהיא רוצה ובאיזו צורה. בוכה די הרבה מסיטואציות שלא תמיד מובנת הסיבה לכך. בוחרת "לטפל" ולעזור לתלמידים מהחינוך המיוחד ובמקביל מרגישה דחויה ומוזרה (ציטוט שלה)ץ יש לציין שאין בה כל פגם חיצוני. איך אפשר לעזור לכוון ולהנחות את הילדה שממש מורגש שיש פער מאוד גדול בין הרגש לבין ההגיון בתוך גוף כל כך קטן. יש לציין דבר נוסף שמחנכת הכיתה אינה רגישה דיו והילדה אף התלוננה בפניה שהיא מרגישה שקופה בכיתה. מה כיוון הטיפול? תודה רבה מראש!
שלום, כדי להחליט על כיוון טיפול יש צורך בהרבה יותר פרטים. כללית, הייתי בוחנת את האופן בו היא מפרשת מצבים ומבינה את הכללים החברתיים (מה נהוג/לא נהוג, יפה/לא יפה, כדאי/לא כדאי להגיד). בנוסף, הייתי מתעכבת על הדרך בה היא תופסת את עצמה, ועל מה היא משעינה את תחושות הערך והמסוגלות שלה. ההתחברות לילדים חלשים יכולה לרמוז על כך שהיא מרגישה שם משוחררת ממתח ותחרות (שאולי מקשים עליה כשהיא מבלה עם ילדים ברמתה). חשוב לזכור שילדים מחוננים או מצטיינים סובלים לא פעם מפערי תפקוד, והללו יוצרים בתוכם מצוקה גדולה. הפערים יכולים להיות בין תחומים אינטלקטואליים שונים (למשל ילד מחונן שלא מצטיין בחשבון) או בין התחום האינטלקטואלי לתחום הרגשי (נפוץ מאד!). הפער האחרון לא תמיד ברור גם למבוגרים, שעלולים להתעלם ממצוקת הילד מתוך הנחה ש"הוא חכם ויכול להסתדר". חשוב, לכן, ליידע את המורה בתחושות של בתך, ולגייס אותה לעזור במקומות בהם קשה לה. אפשר לשקול התערבות טיפולית דווקא בעזרת תחומי ההבעה (טיפול באמנות, מוזיקה, תנועה או דרמה) שעוקפים את הערוץ הוורבלי, ומאפשרים עיבוד של תכנים רגשיים בדרך חווייתית. בהצלחה ליאת
שלום, יש לי ילדה בת 8.5 בכיתה ג' וכשהיא עושה איתי שיעורים או עם המורה שלה ומתקנים אותה היא נעלבת ומתעצבנת ולא רוצה ללמוד מה לעשות? תודה, אור
שלום אור, כוחו של המנטור הטוב (או המאמן, כפי שקוראים לזה היום) קשור ליכולת שלו לעודד אצל לקוחותיו יוזמה ועצמאות, בדרך של המרצה, העצמה והגברת היכולת להסתמכות עצמית. כדי שזה יקרה, עליו להתמקד בכוחות, בהצלחות ובמוטיבציות הטבעיות שמפעילות אותנו. מסתבר שלדעת לעודד נכון זו משימה לא פשוטה בכלל, וכהורים, חשוב שנשתכלל בה. אם הילד שלנו נעלב מאיתנו, חשוב שנבחן את הדרך שבה אנחנו מעירים. לא ציינת מדוע, בעצם, את יושבת עם בתך להכנת השיעורים. האם יש לה קשיים מיוחדים? האם יש לקויות למידה? הפרעת קשב? כעקרון, אני בעד שילדים יתמודדו בעצמם עם משימות הבית, גם במחיר של שגיאות וטעויות. מטעויות לומדים (בדר"כ בלי עלבונות). ילדים כמעט שאינם נעלבים מהפסד וכישלון במשחק מחשב, פשוט כי המחשב נשאר ענייני וכותב game over. הוא לא מעיר, לא מוחק, לא כועס ולא מעליב. בגלל זה ילדים מתים על מחשב ואוהבים הרבה פחות להכין שיעורים עם ההורים. נסי לשחרר קצת, לתת לה לגלות לבד את הטעויות או להגיע איתן לכיתה ולהתמודד עם המורה. חכי שהיא תבקש ממך לבדוק אותה, ואם תמצאי טעויות השתדלי רק "לסמן" אותן מבלי להגיב רגשית. הדגישי את החלקים הטובים בעבודתה והתפעלי מהם ככל האפשר בצורה אותנטית. זכרי שלטעויות קטנות אין כמעט פוטנציאל נזק, ואילו לעלבונות חוזרים ותחושת חוסר ערך - יש ויש. בברכה ליאת