פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, אני מטפלת בתינוקת מקסימה בת כמעט שבעה חודשים (מגיל ארבעה וחצי חודשים.) היא תינוקת מאד מאד חייכנית ואף נוטה לעתים קרובות ממש "להתגלגל מצחוק." ביומיים האחרונים חל שינוי משמעותי, היא לא מחייכת כשאני מגיעה בבוקר, מתעקשת לשחק לבד ולא מגיבה לשירים ומשחקי ידיים מוכרים ואהובים עליה שמאז ומתמיד שיחקנו ביחד. ביום הראשון נתתי לה את הזמן שלה והיא חייכה ושיתפה פעולה מידי פעם וביום השני זה התחיל כבר יותר להטריד אותי ושיחקתי איתה הרבה ודובבתי אותה והיא חזרה לעצמה (אני משתדלת תמיד לשחק איתה אבל עקב השינוי בהתנהגות שיחקתי איתה הרבה מעבר לרגיל.) אני לא זוכרת שהיה איזשהו אירוע משמעותי לאחרונה שהוביל לשינוי בהתנהגות שלה, יכול להיות שאין סיבה לשינוי זה? האם פעלתי נכון?

אהלן ותודה רבה על הפורום הנפלא , אני לומדת ממנו המון. בני בן השלוש ושמונה חודשיים נגמל בספטמבר .עם הפיפי אין בעיה ( בלילה עדיין לא גמול ) . הבעיה היא עם הקקי מאז שנגמל הוא עושה רק בתחתונים מעטות הפעמיים שהסכים לשבת בשירותים ולעשות . השבוע נסענו באוטו והוא אמר שיש לו קקי התאפק ועשה בשדה בעמידה הוא גם לא ישב . אני חושבת שאולי קשה לו להיפרד . מה יכולה להיות הסיבה וכיצד ניתן לעזור לו ? המון תודה

שלום גלית, מה שאת מתארת הוא בדר"כ תוצאה של גמילה מאוחרת, כשנוצרת "דעתנות" והתנגדות אצל הילד. יש ילדים שחוששים לשבת על האסלה בגלל הגובה/רעש המים/פחד מיצורים דמיוניים שיגיחו מתוכה, ועוד. הסברים אחרים קשורים להבנה שהקקי הוא עניין מלוכלך/מסריח/דוחה, וכד', ולפחד של הילד לעשות בצורה מכוונת ואקטיבית תוצר כה בלתי מלבב. תהיה הסיבה אשר תהיה, אני מציעה להסביר לו שהסיר או האסלה הם הסידור של בני האדם למטרה זו, ולעזור לו בפרסים קטנים ותגמולים על כל הצלחה. כשבורח לו בתחתונים, אל תכעסי, והביעי תקווה ש"בפעם הבאה יצליח". נסי לעזור לו להתנקות (עשי את המינימום ההכרחי), ועודדי אותו להתלבש לבדו. לפעמים, כשעיקר הטרחה נופלת על הילד, האופציה של הסיר או האסלה נראית אטרקטיבית מעט יותר. ממליצה לקרוא חלק משפע המאמרים שיש ברשת בנושא זה, לדבוק באחד שמדבר אלייך, ולפעול ברוחו. אין ספק שגם הילד שלך יעשה - בסופו של דבר - את הקקי במקום הראוי, ועד אז נדרשת עוד מעט סבלנות. זה יעבור, מבטיחה! חג שמח ליאת

אני אם חד הורית לילד בן שנתיים ושלושה חודשים. אני עצמי לא טיפוס חברותי במיוחד. לא חסר לי ההתחברות עם אמהות אחרות והקשקשת הסתמית. כפועל יוצא מזה, אני לא נפגשת עם אמהות ולא מפגישה את בני עם ילדים אחרים. אנחנו כן יוצאים לגינות הרבה והוא בא במגע עם ילדים אחרים, גם כאלה שהוא נמצא איתם בגן. הילד מאוד שמח, מאושר, חכם, מצחיק וגם חברותי. האם אני עושה לו נזק/עוול בכך שאני לא טיפוס חברותי כל כך וכביכול "מבודדת" אותו מחברת ילדים?

היי שירי, הצרכים החברתיים של ילדים בגילו מסופקים "עד מעל לראש" בשעות הגן. בילויי אחה"צ נועדו (בגיל הרך) לספק בעיקר את הצרכים החברתיים של האימהות. אם אין לך צורך בזה, את בהחלט יכולה לפטור את עצמך, ולהקדיש את שעות אחה"צ לפעילות נעימה איתו. גם בעיני, יש לזה חשיבות רבה הרבה יותר. בגיל מאוחר יותר, כשהמוטיבציה למפגשים החברתיים תהיה שלו, הוא יבקש ממך בעצמו, ואז תעברי לתקן "נהג בוס". עד אז - תהני לך! חג שמח! ליאת

תודה רבה לך!

שלום רב! יש לי שלוש בנות- 9, 8 ושנה וחצי. שתי הגדולות פשוט לא עוזבות את הקטנה כמעט לרגע- כל רגע חיבוק, נשיקה,הרמה. האמצעית נדבקת במיוחד, הולכת אחריה לכל מקום, ממש מציקה לה עם היחס העודף והמוגזם שאפילו מקבלת דחיפות מהקטנה שרק תעזוב אותה. אני רוצה לציין שהיחסים בין האחיות הגדולות הם לא משהו. יש הרבה קנאה, הרבה ריבים. די לא מסתדרים ביניהן. האם יש לך איזו עצה/ דרך שתעזור לי לגרום להן להבין שאחותן הקטנה היא לא צעצוע וגם היא זקוקה למרחב ומנוחה. למרות הגילאים היחסית בוגרים של שניהן ולמרות הסברים שום דבר לא עוזר. אני מוצאת את עצמי כל יום במלחמה איתם שיעזבו את הקטנה.זה מגיע לעצבים וטונים גבוהים כי פשוט אין הבנה...אודה לתשובתך!

שלום, לפעמים, כשהסברים אינם עוזרים, יש צורך לעבור לפעולות. עלייך להיות מאד החלטית, ולא לאפשר לאף אחת מהבנות להתייחס אל התינוקת כאל בובת צעצוע. כאשר זה קורה, קחי את הקטנה ללא אומר, והיכנסי איתה לחדר אחר. תוכלי לומר לבנות שלא יוכלו לטפל בה ולשחק איתה אלא כשיוכיחו אחרת. אפשר גם לחשוב על לוח תורנויות, כשבכל יום ילדה אחרת תהיה "אחראית" לעזור לך איתה. בדר"כ נחישות הורית לא מגומגמת - מספיקה למצבים כאלה. בשמחות ליאת

שלום רב נשואה + 2 ילדים. בני בן 12 ילד מחונן שלמעשה קפץ מטרום חובה לכיתה א. הוא ילד מאוד פיקח וחריף אך יחד עם זאת אני מוצאת שהוא חולמני משהו. השנה עבר לחטיבת הביניים כיתה ז לבית ספר פרטי ויוקרתי מאוד. בית ספר זה דוגל בטיולים עם מסעות קשים הליכה מרובה בישול עצמאי בשטח ולינה בשטח. יש לציין שבני אינו רגיל לסוג כזה של טיולים ואנו בכלל משפחה שלא נוטה לצאת לטיולים הכוללים לינה בשטח אלא תמיד בתי מלון. בתחילת השנה יצא לטיול עם לילה אחד לינה בחוף הים וחזר ואמר שהיה גרוע ומאוחר יותר אמר שהיה נחמד. טיול נוסף שהיה הלך בו 10 קמ ביום ובערב התקשר ואמר שלא נחמד וכואבת לו הרגל ונסעתי לאסוף אותו. בסוף החודש יש טיול בן 2 לילות מרוחק ממקום מגורינו הכולל הליכה מרובה ולינה בשטח. בנוסף בני סובל מאנמיה והמוגלובין נמוך התייעצתי עם רופאת המשפחה והיא אמרה שאם יש מבוגר שיזכיר לו לאכולולשתות זה בסדר אך יש רק מורה אחת שיוצאת עם הכיתה ולכן אני מוטרדת שיתייעף ואז זה רחוק לנסוע להביא אותו וכן אני מוטרדת מהחולמניות שחלילה ילך לאיבוד. הוא מעוניין לצאת אך אני מאוד מאוד מוטרדת ומעדיפה שלא יצא לטיול. איזו סיבה אפשר להגיד לו שלא יצא? אינני רוצה להוריד לו את הבטחון ולומר לו שהוא חולמני ולא יסתדר תודה על התשובה וסליחה על אורכה של השאלה.

שלום חני, אחד האתגרים הגדולים שלנו כהורים, קשור לניסיון *שלא* לשעבד את הילד לחרדה שלנו. את יודעת, סכנות אורבות בכל מקום, ועדיין - הרוב המוחלט של הילדים בישראל יוצא לטיולים שנתיים, וחוזר מהם חי :-) אם הילד שלך אנמי, עם המוגלובין נמוך, רצוי להתייעץ עם הרופאה לגבי איזון (ברזל?), וכד'. נדמה לי שצעידה של כמה שעות באוויר צח אינה כה מסוכנת, ובוודאי שלא קטלנית. גם מסעות קשים או לילות געגועים מחוץ לבית, אינם מזיקים. אחרי הכל, זה בדיוק החומר ממנו נוצרות חוויות בלתי נשכחות. במקומך, הייתי עושה הכל כדי לעודד אותו לצאת בשמחה ולחזור בשלום. אם אינך שקטה, תוכלי לבקש מאחד המבוגרים המלווים להשגיח מעט יותר, מטעמך, ואף לעמוד בקשר טלפוני עם בנך או עם המורה. זכרי שהארץ שלנו קטנה מאד, ובמקרה הכי נורא, תוכלי לבוא ולאסוף אותו, ולהביאו תוך שעות ספורות לחוף מבטחים. מציעה לך לקחת אוויר, ולהתמודד עם החששות הללו בגבורה. הזכירי לעצמך שאלה ההזדמנויות היחידות שלו לפעילויות "אקסטרים", ותתפללי שהוא יסתפק בהן, ולא ירחיק בבוא היום להודו או לג'ונגלים של דרום אמריקה. חג שמח ומלא אביב ליאת

אשמח לקבל המלצה למטפל/ת קליני לילד בן 10 עם לקויות למידה ן-ADHD. אשמח לקבל המלצה מניסיון אישי מוצלח. תודה רבה וחג שמח!

שלום צילי, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית או יועצת בי"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה ליאת

שלום, לפני כמה ימים הבן שלי (בן 15) וחבר שלו גנבו מהסופר בקבוק יין ונתפסו. מנהל הסופר התקשר אלי ולאמא השנייה לבוא ולקחת את הילד ובעקבות המקרה קיימנו שיחה. נדהמתי לגלות שכבר שלושה חודשים בני שותה עם חבריו בבילויים (עראק וודקה ויין). הוא הודה שבפעם האחרונה הוא שתה 10 שוטים!!!! שאלתי אותו המון פעמים אם הוא שותה ותמיד הוא הכחיש. אני ובעלי לא שותים בבית. אני מרגישה שהאמון שלי בו נפגע, כעס אדיר כלפיו ותחושת כשלון איומה כאמא. קיימנו שיחה נוקבת על הנזקים בשתייה .הוא מאוד מצטער על הגנבה וטוען שהושפע מהחברים ובטוח שהדבר לא יקרה שוב. לגבי השתייה, הוא לא מבין על מה אני מתרגשת ולמה אני כה נסערת. טוען שהוא בשליטה ולא מזיז לו. הוא לא סיפר לי כי הוא ידע שאכעס עליו. איך להסביר לו את הסכנה שבשתייה? להתחיל לעקוב אחריו? להסתכל לו בנייד? זו לא חדירה לפרטיות? איך נשקם את האמון בנינו? מודה על תשובתכם.

שלום הילה, אני יכולה להבין את הסערה הגדולה בה אתם נתונים כרגע. בעיני, עוד לפני ההתייחסות לנושא האלכוהול, חשוב לטפל מיידית בנושא הגניבה, שכן - לפחות בעיני - מדובר במעשה חמור וחוצה-גבול הרבה יותר. גניבת הבקבוק לא נעשתה בשעה שהיה שיכור, ולכן חשוב מאד להתייחס לנושא העבריינות וסכנותיה, ולבדוק האם היו עוד מקרים דומים. בעיית האלכוהול הפכה למכת מדינה, ואני שומעת יותר ויותר (גם מפי המטופלים הצעירים שלי) על בילויים ומסיבות הנשענים בעיקר על שתיית אלכוהול, וכמה שיותר הרי זה משובח. לא מזמן, שמעתי על אימא שארגנה, בתור מתנת יומולדת לבנה המתבגר, סדנה לשתייה נכונה. היא הזמינה ברמן מנוסה, שלימד את הנערים להכין ולערבב משקאות, הסביר על סכנותיה של שתיית אלכוהול לא מבוקרת, והנחה אותם כיצד אפשר ליהנות מאלכוהול כשהוא במידה. הגם שבתחילה הדבר נראה היה לי משונה, אני חושבת שיש בזה תבונה רבה. אחרי הכל, כך אמרה לי אותה אם, אם איני יכולה לשלוט בזה, לפחות אדאג שבני וחבריו לא יסתבכו בריאותית ולא יסתבכו בפלילים. בכל מקרה, גם בלי צעד ליברלי כזה, אפשר וצריך להשגיח על המתבגרים שלנו, גם במחיר של חדירה לפרטיות. כהורים, עלינו לשמור על הילדים שלנו, לפחות כל עוד הם קטינים, ולא לאפשר עצמאות ופרטיות אם אינם בשלים לכך. כרגע, הילד שלך בצרות, ולכן עליו להבין שלא תוכלו לאפשר לו את אותו מרחב פעולה כבעבר. הודיעו לו שמעתה תחכו לו ערים (אפשר להגביל את שעת החזרה מבילוי), כדי לוודא באיזה מצב הוא חוזר מערבי הבילוי שלו. הסבירו שלא תוכלו לאשר לו שתייה, ואם יפר את אמונכם פעם נוספת, הוא לא יוכל לצאת בכלל לתקופה מסוימת. יש הורים (ואני ביניהם) שמצדדים בשיטת ההסכמים. למשל - בירה אחת או 'שוט' אחד בערב, ותמורת זה לא נוגעים בסמים. או - סיגריות כן, ותמורת זה לא נוגעים באלכוהול וסמים. חייבים לזכור שהסכנות אורבות מסביב כל הזמן, ומאחר שלא נוכל לשמור על הילדים בסביבה סטרילית, עלינו להשקיע את המאמץ בחינוך והסברה, ולבסס תקשורת פתוחה עם הילדים. אל תפחדו להחזיר לעצמכם את הסמכות. המחוקק נתן לכם אותה בדיוק למטרה זו. ולכן התשובה שלי היא: כן! להתחיל להשגיח מקרוב ובמהודק. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום, יש לי 3 ילדים: ילדה בת 5 , בן בגיל 3 וילדה בת שנה וחודשיים הבת הקטנה שלי היא "עצמאית בשטח", אוהבת ללכת, לרוץ , היא מאוד סקרנית ואוהבת מרחבים וגם לא פרייארית בכלל. (כמובן שאנחנו הורים אחראים ומשגיחים עליה) נתקלתי בתופעה שבה הבן שלי (בן 3 ) לא מוכן שניתן לילדה הקטנה להסתובב בחוץ כשהיא לא קשורה בעגלה. כשהולכים איתם לגן משחקים ואני מורידה אותה מהעגלה הוא מתחיל בבכי ובזעקות אימה ממש ולא מוכן שהיא תסתובב חופשי (כנראה מחשש שתיפול או תרוץ לכביש) הוא תופס אותה בכוח ומושיב אותה עליי או בעגלה או בספסל ולא מסכים שתתהלך. והוא לא מוותר. הוא בוכה, צועק ו-"עושה דרמות" וכתוצאה מכך הבת הקטנה שלי מתחילה לבכות גם היא ו"מכה" אותו על שתופס אותה. מצד אחד, יש בזה משהו חמוד. האח הגדול שמגן ושומר על האחות הקטנה. סוג של רגישות ואכפתיות שובת לב. אבל בכנות, זה מעיק ומציק ומפריע לנו להינות יחדיו. מה עושים? ההתנהגות הזו חוזרת על עצמה כל פעם מחדש...

שלום, יכולים להיות כל מיני מניעים להתנהגות שאת מתארת. יש ילדים "הוריים" הפועלים מתוך צורך לרצות ולעורר התפעלות (לא בטוח שזה המצב אצלכם), יש מי שפועלים בשירות ההורה או במקומו, בגלל תפיסה ילדית לפיה ההורה לא כשיר מסיבה כלשהי. חשוב לזכור שבגיל שלוש תפיסת המציאות לוקה עדיין ב"גלישות" לעולם דמיוני שעלול להתקיף. מניע נוסף, קשור לתיאוריות דינמיות, לפיהן דאגת-יתר יכולה לשקף דווקא את התוקפנות הלא מודעת כלפי האחות הקטנה, המתחרה על תשומת הלב של ההורים. הדחף התוקפני כלפי האחות מעורר חרדה עצומה, ואיתה גם את הצורך לשמור עליה מפני המשאלה ההרסנית. יהיו המניעים אשר יהיו, חשוב שתוכלו לחלץ את הילד מהתפקיד שלקח על עצמו. הרשו לו להביע את כל קשת רגשותיו כלפי אחותו התינוקת, כולל רגשות שליליים, והסבירו שאתם - ורק אתם - שומרים עליה. אם הוא "עושה דרמות", נסו להתעלם ככל האפשר, או לכל היותר להגיב בשקט ולומר "הכל בסדר. אני מבינה שאתה דואג, אבל אני אמא שלה ואני שומרת עליה. אתה יכול לחזור לשחק עכשיו". ככל שתהיו סמכותיים ועקביים בעניין הזה, כך יגבר ביטחונו בכם והוא יירגע. בהצלחה ליאת

ביתי הבכורה בת 5.5, ילדה מאוד חכמה ומוכשרת ויחד עם זאת בעלת בטחון עצמי נמוך. היא מאוד יצירתית ובעלת עולם פנימי מאוד עשיר והבעיה העיקרית שכרגע מטרידה אותי בנושא חוסר הבטחון ,הוא חוסר היכולת שלה לפנות למבוגר כאשר היא צריכה לבקש עזרה. הדבר מתבטא בעיקר מול דמות סמכותית כלומר הצוות בגן אליו לא תפנה לעולם ותמיד תבקש מחברה שלה לפנות בשמה. הבעיה קיימת מגיל צעיר. בהתחלה חשבנו שמדובר באלמות סלקטיבית אבל זה נשלל ע"י הפסיכולוגית של הגן גם בשנה שעברה וגם בשנה זאת- נמצאת השנה בחט"צ ואני מוטרדת מכך בעיקר בשל העובדה שנוצרו סיטואציות כמו מקרה שקשרתי לה את השקית של הכריך. היא לא הצליחה לפתוח ולא פנתה לצוות ולא אכלה כל היום. היא נכנסת בבוקר לגן ולא יוצרת קשר עין עם הצוות ולרוב "בורחת" לפינת הציור שזה המקום הבטוח שלה. הגננת והסייעת מודעות לבעיה וגם יועצת בית הספר אבל עדין לא נמצא פתרון לבעיה. חשוב לציין שהגננת היא לא דמות חמה ומכילה והיא לא מצליחה להגיע לבת שלי מבחינה רגשית. כאשר אני שואלת את ביתי למה היא לא ניגשת לבקש עזרה כשצריכה, היא מתחמקת או מתרצת ואומרת שבפעם הבאה תפנה - מה שלא קורה אני ממש מודאגת ואשמח לדעת ממה זה נובע? מה ניתן לעשות כדי לעזור לה להתגבר על הקושי הזה?

שלום, בהנחה שנשללה אלמות סלקטיבית, אני מניחה שמדובר בביישנות קיצונית או חרדה חברתית. ביישנות, כפי שנכתב כאן הרבה בעבר, היא תכונת אישיות, שבאופן כלשהו מלווה את האדם לאורך חייו. למרות שמדובר במשהו "כרוני", רוב הביישנים מצליחים בסופו של דבר לתפקד היטב, עם מעגל חברים קרוב, ובתוך סביבתם המוכרת. החרדה החברתית היא הפרעה הניתנת לטיפול בהצלחה. תהיה הסיבה אשר תהיה, כרגע, שווה להשקיע בסיוע לילדתך, ואפשר לעשות זאת הן בהתאמה ורגישות מצד הסביבה, אך גם באימון ותרגול מצבים מעוררי חשש. למשל, לתרגל אותה במשימות ביניים קלות, כהכנה לקראת משימות קשות ומרכבות יותר עבורה. אפשר לעזור לה לבקש משהו קטן ממבוגר שהיא מכירה בתוך המשפחה (סבתא או דודה), כמו לקשור שרוך או להוריד עבורה משהו שנמצא גבוה. לקנות ארטיק לבד באוטו גלידה או מסטיק בפיצוציה. הדוגמאות האחרונות מהוות גם סוג של תגמול על המאמץ והאומץ. חשוב לזכור שלעתים, גם אם לא במודע, הסביבה מעניקה תגמולים ישירים ועקיפים לילד הביישן, תשומת לב רבה, סוג של רחמים ורצון לפצות, ואפילו שירותים מיותרים. רצוי להיות מודעים לאפשרות הזו ולהימנע ממנה ככל האפשר. אם תרגישו שהמצב לא משתפר, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להציע התערבות ישירה (מול הילדה) או הדרכה הורית, בהתאם לצורך. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי שאלה, לא פעם קראתי ושמעתי, כי עד גיל 5 , השנים הללו מאוד קריטיות במתן אהבה, חינוך, ערכים, תכנים, ידע, וכו' לילד!!! האם ועד כמה זה באמת נכון? והשאלה הנשאלת האם ילד שקיבל עד גיל 5 לדוגמ, את כל הכלים הדרושים, יהיה לו הרבה יותר פשוט אם ובעתיד חווה טראומה כלשהי?

שלום רב, ברצוני להתייעץ עמכן לגבי בני הבכור בן השבע.יש לנו שלושה בנים בגילאים 7, 5, ושלושה חודשים. הגדול בכתה א',ילד עם מעלות רבות: מאוד חכם ובעל אינטלגנציה גבוהה, נדיב, יצירתי, ספורטיבי. אך בתחום החברתי מקרטע...יש לו 2 חברים טובים מהשכבה שעלו איתו מהגן. עם שאר הילדים הוא לא מסתדר או שמתיידד אבל לא משהו מעבר. בתחילה חשבתי שכל ילד עם האופי שלו ואם טוב לו עם אחד- שני חברים טובים אז מצוין. אבל נראה לי שהוא לא יוצר קשרים חדשים כי הוא פשוט נוטה לריב ולהיות דעתן יתר על המידה. בכל פעם שהולכים לגינה הוא רב עם ילדים בקרוסלה... כשאני מגיעה הוא מסביר שהילדים מציקים לו... כל פעם הסיבה משתנה. מושך אליו הרבה אש ואז קורה שבסופו של דבר באמת מקניטים אותו ומתרחקים ממנו. היום ילד מהכיתה אמר לו שהוא שמח לעבור לבית ספר חדש כי הבן שלי לא יהיה שם. איך לפתור את העניין? האם יש צורך בהתערבות יועץ נוסף ואם כן אז מי? איך לנהוג לפני ותוך כדי סיטואציות חברתיות כמו גינה? תודה.

שלום רב, הבת שלי בת שנה ושבעה חודשים ולאחרונה פיתחה פחד וחרדה מלעשות אמבטיה. עד לפני שבוע וחצי היא מאוד אהבה לעשות אמבטיה ואפילו היינו צריכים לשכנע אותה לצאת מהאמבטיה. אך לפני שבוע חלה תפנית כאשר רצינו לעשות לה אמבטיה ואז לפתע שהכנסנו אותה לאמבטיה היא התחילה לעשות פיפי באמבטיה ואז אני ובעלי קצת נבהלנו ולא ידענו מה לעשות ובעלי החליט לרוקן את המים של האמבטיה ולמלא מחדש ואז הוא פתח את השפורפרת של המים ומרגע זה הבת שלי נבהלה ונכנסה להיסטריה של בכי ורצתה לצאת ולברוח מהאמבטיה. מאז כל פעם שאנחנו רוצים לעשות לה אמבטיה עוד מהשלב של הורדת הבגדים או כשהיא שומעת שאנחנו ממלאים מים היא נכנסת לבכי ופחדים ומנענת בראש לא לא ולא מוכנה לבוא אפילו לכיוון האמבטיה. ניסינו שיטות של קניית משחקים חדשים ומפתים לאמבטיה, ניסיתי להכנס איתה לאמבטיה, להסביר לה, אבל שום דבר לא עוזר. אפילו שאני לוקחת אותה סתם באמצע היום לאמבטיה עם בגדים ומרגע שאני פותחת את הוילון של האמבטיה היא נכנסת להיסטריה. שאלתי היא כיצד לנהוג במקרה כזה ובאיזו גישה? כי ניסינו כבר כמעט הכל כולל הסברה,ולפעמים אנו מרחמים עליה ולא עושים לה אמבטיה אבל יש מצבים שחייבים וזה מלווה ממש בבכי של ייסורים ואנחנו מרגישים רע עם זה כאילו זה נעשה בכוח. אודה לעזרתך, תודה

שלום, יש לי שלוש בנות - גדולה בת שש וחצי ותאומות בנות שלוש. לאחרונה ישנה העדפה ברורה של האחות הגדולה את אחת התאומות. זה הגיע למצב שבו לאחר וויכוח הגדולה אמרה לאחת הקטנות שהיא לא אוהבת אותה ושהיא מעצבנת אותה והלכה לתאומה השניה. אני מכירה את הגישה שאומרת שלא להתערב כי כל התערבות שלי בסיטואציות הופכת את הנושא לאישיו. אבל, אני לא יכולה שלא לגונן על התאומה הנפגעת. יש כאן גם סיפור של היחסים בין התאומות, שהן חברות טובות עכשיו אך ממש לא רוצה שתתפתח העדפה ברורה של הגדולה שתלווה אותן בהמשך. קיימתי כמה פעמים שיחות עם הגדולה והסברתי שההתנהגות שלה כלפי הקטנה מאוד מעליבה ושאני מבקשת שהיא תנהג כלפי שתיהן באותו היחס. היא כמובן מבינה ומסכימה אך ברגעים שהיא מתעצבנת על הקטנה, היא אומרת משפטים שמאוד מעליבים. אודה מאוד לעצה מה הדרך הטובה להתמודד.

שלום רב, אשמח לדעת כיצד יושפע תינוק בן 4 חודשים אם יושאר אצל סבים וסבתות למשך שבועיים כשההורים בחו"ל. האם ייתכן שיפתח חרדת נטישה? מנגד, האם מומלץ לקחת אותו לטיול גם במידה ומדובר בטיסה מאוד ארוכה? תודה מראש

הילדה הקטנה שלי בת חמש ( יש לה שני אחים 13,10)כל הזמן היא מתעסקת בעתיד שלה איזה שמלה יהיה לה בחתונה איזה בית יהיה לה כמה ילדים כל הזן שואלת עם אנחנו נוכל לעזור לה לטפל בילדים שנקנה להם דברים רוב הזמן היא המחשבות שלה על העתיד שלה איך תקנה בית ואיפה השבוע טיילתי איתה והיה חנויות של זהב היא נעמדה בחלון ראווה של חנות חות והסתכלה על טבעות היא כבר בחרה לה טבעת מה יכול להיות שהילדה מתעסקת בזה רוב הזמן חשוב לי לציין לא חסר לה לידה כלום מקבלת הכל אנחנו מאוד לא חומרניים בבית אשמח לשמוע דעתך

שלום רב בני בן 5.5 שאל לגבי דמות מצוירת בטלויזיה אם היא בעל חיים. אני חושבת שצריך לענות את האמת, גם אם זה לא ממש מובן בשלב זה. להרגשתי תשובות אמיתיות מסייעות איכשהו ביצירת בגרות לטווח הארוך וגם מסייעות לתהליך ההבחנה בין מציאות ודמיון. אחותי טוענת שזה לא נכון מכיוון שבגיל זה עדיין קשה להבחין בין מציאות ודימיון. אשמח לשמוע את דעתך המקצועית. תודה נטע

ירדן שלום . שאלתי עוד שאלה כתגובה לתשובתך אך אולי לא ראית אותה . תמונת המצב כרגע היא ששבוע שעבר הבן שלנו לקח בגדים וכפי הנראה עבר לחברה שלו כאשר הוא בחופשה מהצבא בסופ"ש. בשבועיים האחרונים אין לנו כל קשר איתו מכל סוג .כפי הנראה הוא הבין את תמונת המצב שכרגע אין לו מה לחפש בבית מכל ההיבטים . המועקה שלנו היא רבה מאוד מאוד . יכול להיות שאצלי היא יותר באה לידי ביטוי בתפקוד השוטף שמאוד קשה לי שהמצב הוא כזה לא ברור עם עוגמת נפש כזו רבה. אני מנסה מפעם לפעם לשוחח עם אשתי על כך שנגיע לייעוץ משפחתי על מנת לדעת כיצד להתמודד בתקופה הזו קודם כל עבורנו . אשתי אומרת שאני אלך לבד כי מבחינתה היא לא מרגישה כרגע צורך לכך .והיא מתעקשת על כך . לבד אני לא אלך מכיוון שגם אם יהיו מסרים ודרכי פעולה כאלו ואחרות היא כרגע לא מוכנה לשמוע והיא אומרת שאחרי מה שהיא עברה פגיעה כ"כ חמורה מהבן שלה הוא לא מענין אותה והיא רוצה להמשיך בחיים . יכול להיות שבהמשך היא כן תרצה שנלך לייעוץ אך כרגע היא ממש לא מוכנה ושנינו בתוך העוגמת נפש הזו ! אני יותר מדבר ומתייעץ והיא לא מוכנה כרגע לא לשתף ואפילו כמעט לא לדבר על כך . ברגע שאני מתחיל לדבר על כך שנלך לייעוץ זה הופך לויכוח ביננו ובאמת זה לא מה שאני צריך בנוסף עכשיו עם כל הסיטואציה הזו . המצב לא פשוט והפגיעה בנו מצד הבן היא גדולה מאוד בעיקר לאשתי שנפגעה גם פיסית ואני יכול בהחלט להבין את ההרגשה את הפגיעה את הכל שלה . יחד עם זאת אנחנו חיים כבר למעלה משבועיים עם עוגמת נפש רבה . מה עושים כרגע לדעתך ?

הי ירדן מקבל בהחלט את דברייך . כל מילה נכונה . אשתי כאילו למראית עין משלימה עם המצב . היא באמת לא מוכנה כמעט לדבר בנושא מרוב הכעס . אני כולי תקווה שזה ירגע ברמה כזו או אחרת כי כל סופ"ש יש שוב את החשש מבחינתי . יגיע הביתה או לא יגיע ? ומה יקרה אם יגיע ולא ירצה לצאת מהבית ואשתי לא תרצה שהוא יהיה בבית . לא פשוט בכלל . נקווה לטוב :)

פורום יקר, מצטערת שלא הצלחתי לסיים ולהשיב על כל השאלות במהלך סוף השבוע שהיה קצת עמוס. מבטיחה להשיב מחר (יום ראשון) על כל הפניות עד כאן. ירדן תענה מכאן ואילך. שבוע טוב לכולנו, ומשמרת נעימה לך, ירדן. ליאת

ביתי בת ה-13 סבלה בילדותה הצעירה, גיל 3-6 מאלקטיב מוטיזם. בהגיעה לביס היסודי היא רק ענתה לאקונית לשאלות המורים ולא דברה עם אף אחד. גם בתוך המשפחה מלבד אנשים בודדים, לא דיברה. במשך השנים המצב החמיר וכיום יש לה רק חברה אחת שגם איתה היא רק מסמסת ומדברת איתה בביס. היא תלמידה טובה. אינה מוכנה אפילו לצאת לקנות לה בגדים, לא עצמאית בשום סידור מעבר לגבולות הבית.הילדה לא עצובה, לא מעוניינת בעזרה ורואה את מצבה כנורמלי ומסרבת ללכת לטיפול. אני חוששת שלקבע את הבעיות האלו אצלה בגיל מבוגר יותר, רק יהיה הרבה יותר חמור אבל אין לי מאיפה להתחיל. פסיכולוג הביס התיאש ממנה לאחר 3 מפגשים שאינה שיתפה פעולה. תודה על עצתכם, יפעת

שלום יפעת, טיפול פסיכולוגי, הנשען בעיקר על דיבור, יכול להיות סיוט עבור ילד/מתבגר עם סלקטיב מוטיזם או חרדה חברתית. במקרים כאלה, יש טעם לשקול טיפולים הבעתיים (טיפול באמנות, בתנועה או - הכי מומלץ במקרים כאלה - טיפול במוזיקה). הידיעה שלא תצטרך לדבר אם לא תרצה, ועדיין לקדם את עצמה בדרך עקיפה והדרגתית יכולה לגייס אותה או לפחות להחליש את ההתנגדות. בהצלחה ליאת

בגיל שש התחלתי לתלוש ריסים וגבות ולאחר כמה חודשים נותרו לי קרחות, לקחו אותי לטיפולים פסיכולוגיים ועם השנים זה נפסק וצמחו לי מחדש הריסים והגבות במלואן. בגיל 17 התחלתי שוב לתלוש עד עכשיו- גיל 20. השאלה שלי היא אם אני אפסיק לתלוש, הריסים והגבות יצמחו כמו שהיו לי, מלאות וארוכות, או שישארו לי קרחות לתמיד? תודה!

שלום לי, לא בטוחה שאני יודעת להשיב על שאלתך. אני חושבת שהכתובת לשאלה הספציפית שלך היא רופא עור. בכל מקרה, בטריכוטילומניה אפשר וכדאי לטפל. בהצלחה ליאת

שלום רב ! האם זה בסדר שהתינוקת שלי, כרגע בת 3 חודשים, תגור חצי שבוע בדירה שלי וחצי שבוע בדירת אביה יחד עמי ? תודה מראש !

שלום חן, במצב האופטימלי, ילד אמור לגדול בחיק הוריו, בסביבה יציבה ובטוחה. תנאים אופטימליים לא תמיד אפשריים, ולכן, היכן שאת נמצאת, קשובה, נענית ורגישה, שם יהיה טוב גם לבתך התינוקת. בברכה ליאת

שלום, בתי הבכורה בת השש מזה תקופה ארוכה "מתבכיינת" מכל דבר. לא פעם בכי יכול להגיע לצווחות והתפרצויות של בכי בלתי פוסק. הגננת מצלצלת לפעמים חסרת אונים שהילדה בוכה והיא לא מצליחה להרגיע אותה. כשאני מנסה בטלפון לדבר עם הילדה ולשאול מדוע בוכה היא אומרת שמתגעגעת לאמא או שמבקשת שאבוא מוקדם יותר וגם הייתה פעם שעשה עצמה חולה בכדי שאגיע. בנוסף, יש עניין מאוד מהותי בכל הקשור לצלם אותה. מצד אחד כאדם בוגר אני מבינה את הרצון שלה בפרטיות ועם זאת מדובר באשיו קיצוני בנושא שרק מחמיר . לדוגמא: בגן אם מצלמים את כולם היא ישר מתחילה לצרוח ולברוח, כשאנו מוזמנים ליום הולדת היא מפריעה כאשר רואה מצלמה (גם אם לא ממש מצלמים אותה אלה ילד ליד או את הילד שחוגג....). בגן שעשועים פנתה לאבא שצילם את בנו ושאלה אם צילם אותה. כל עניין הצילום מגיע לצרחות והפרעה לכל הסביבה. איך שהיא רואה מצלמה היא משתוללת. נסינו לומר לה שתמונות זה זיכרון ויהיה לנו עצוב (וגם לה כשתגדל) שלא תראה את התמונות שלה ורגעים שחוותה. נסינו לתת לה לצלם .... העניין רק מקצין. בפגישה עם המנהלת והגננת אמרנו שבגן מצלמים ומעבירים זאת רק להורים... לא עוזר כלום. האם יש תופעה כזו מוכרת? חרדות ממצלמות? גם אם זה רק מתשומת לב ... כיצד ניתן לפעול בנושא . בבית אינה מעסיקה את עצמה (אף פעם לא העסיקה מאז שהייתה קטנה). יש לה חדר משחקים עשיר, פינת יצירה וגם לטלויזיה אין לה סבלנות. אני משקיעה לא מעט בבילויים איתה, ליצור איתה, לשחק איתה. מספיק 2 דקות שאני לא בזווית העין שלה והיא מתחילה להתהלך אחרי. בבית ילדה נוספת בת שלוש שמושפעת לא מעט מההתנהגות של הגדולה ועם זאת כשאני מגיעה לסוף היום לאחר בילוי עם הגדולה אני תשושה ועייפה. היא ילדה מאוד מפותחת רגשית ופקחית. תודה ד

שלום שירה (או ד') אתחיל דווקא מהפחד ממצלמה. אני נוטה להאמין שמאחורי הפחדים המוזרים הללו עומד משהו, איזה הסבר, אולי תקרית או קישור משונה שעשה הילד גם בלי שאנחנו מודעים לכך. ילדים הם מאד קונקרטיים, ויכול להיות שעבורה המילה "צילום" יכולה לקבל פירוש של משהו מאיים, בגלל משהו אחר ששמעה או 'הבינה'. צריך לזכור שילדים בגיל זה מאד מאד פוחדים ממחלות ומוות, ויכול להיות שהיא שמעה, למשל, משהו על סכנות הקרינה של 'צילום' ומחילה זאת על תצלומים תמימים. תהיה הסיבה אשר תהיה, אני מציעה להניח לזה, ולצלם אותה (למען העתיד) רק מרחוק או מבלי שתהיה מודעת לכך. במקביל, רצוי לנסות להבין מה מפחיד שם. לגבי השאר, ואני אומרת זאת גם לטובת הורים אחרים, ילד מפותח רגשית הוא ילד שיודע ויכול לעמוד בתסכולים, שמסוגל לתפקד בהתאם לגילו מבלי לסגת להתנהגויות "ילדיות" יותר. כדי לעזור לבתך להשיג את היעד, חשוב לבחון מה קורה לכם, ההורים, כאשר היא מתחילה "להתבכיין", ולראות מה היא מרוויחה מהתנהגות זו. אם באמצעות הבכי היא אכן משפיעה על סדר היום וגורמת לכם להתנהג כרצונה, אין שום סיבה שהבכי ייפסק. איכשהו, לאור התיאור שלך עד כמה את תשושה בסוף היום, אני מניחה שקיים אצלכם קושי להישאר סמכותיים ועקביים מולה, ולכן ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה שתסייע לכם להשתכלל. תוכלי לקרוא עוד בין דפי הפורום על דרכים מעשיות (בעזרת מילות חיפוש כמו "גבולות", "פינוק" "התבכיינות" וכד'). בהצלחה ליאת

שלום ליאת יקרה :) המון זמן לא הייתי פה. יחד עם האביב המשמח שבפתח קפצתי לבקר. מה שלומך? אני עושה עבודה קשה וסוללת דרכים חדשות. נראה לי שדברים שחשבתי שלא יקרו קצת מתחילים להפתח אצלי וזה מרגיש טוב וחסד(יש גם זמני פציעות בדרך אבל הגוף והלב כבר קצת יותר חזקים). ברכת חודש טוב. אפרת

אפרת יקרה, נדמה שאנחנו עושות כבר כברת דרך משמעותית יחד, ותמיד מרגש להיפגש שוב, להביט לאחור, ולהיווכח כמה גדלנו. שמחה לשמוע שהאביב מביא אלייך תקווה ונחמה ופריחות. והכי כיף - הן ההפתעות, הדברים שלא האמנו שיבואו. אביב שמח!!! ליאת

זה חימם לי את הלב. כמה שאני מפחדת לגדול, כנראה שזה פשוט קורה וטוב שכך :) אביב שמח גם לך ולכולם.

הי, הבן שלי בן 3 וחצי, עדיין מפספס פיפי במהלך היום. בגן זה כבר כמעט ולא קורה אבל בבית כשהוא איתנו אחה"צ או בסופי שבוע זה קורה יחסית הרבה. אני חושבת שזה כבר הפך לעניין של מאבק כוחות בינינו לבינו. לדוגמא - הוא משחק, אנחנו רואים שהוא "רוקד" לפיפי ושואלים אותו אם הוא לא צריך ללכת לשירותים, ואומרים לו שחבל מאוד אם הוא יפספס במכנסיים, והוא מתעקש שאין לו. כשהוא כבר הולך לשירותים זה באיחור וכבר ברח לו חלק במכנסיים. אנחנו יודעים שהוא יודע ללכת לבד כך שזאת לא בעיה פיזית - בגן לדוגמא כמעט אף פעם לא בורח לו ואם זה קורה זה בגלל שהוא לא עושה הפסקה באמצע המשחק או האוכל (שאלנו אותו למה הוא לא עושה הפסקות לפיפי והוא אמר שלא בא לו...). זה באמת הפך להיות מוקד למאבקים בבית, כל יום. נדמה כאילו הוא בוחר לעמוד על שלו מולנו ומשתמש בעניין של הפיפי כדי לעשות את זה. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים איך צריך להגיב. האם להתעלם ולא להגיד כלום בכלל, האם רק לתת חיזוקים חיוביים על הצלחות ולהתעלם לחלוטין מפספוסים, האם לתת תמריצים שליליים? ניסינו כבר הכל - נראה שתמריצים לא עובדים והבן שלנו מעדיף לעמוד על שלו גם אם המחיר הוא ויתור על תמריצים. מה עושים?

שלום שרון, אם את מבינה שנקלעתם לסוג של מאבק כוח, את גבר בחצי הדרך לפיתרון. אחרי הכל, אי אפשר להיאבק אם אין לך פרטנר, ולכן אם תזוזו מהעמדה הנאבקת ותשחררו, משהו ישתחרר גם אצלו. בסופו של דבר, הילד שלכם ייגמל - בזאת אין ספק - ולכן, עד אז, הניחו! גם כשאתם רואים שהוא מתאפק, אל תעירו ואל תגערו. תוכלו להכין מראש תחתונים ומכנסיים להחלפה, ועודדו אותו לטרוח ולהתלבש בעצמו (ללא כעס!!!). כשיצטרך להתמודד לבדו עם המכנסיים הרטובים (אפשר לעזור קצת, זה בסדר) המוטיבציה שלו לא לפספס תעלה. נסו לשבח הצלחות, אך גם זאת לא בהגזמה יתרה. כל זמן שהוא מבין שבאמצעות הפיפי הוא מפעיל אתכם ושולט במצב הרוח שלכם - זה מצב בלתי רצוי. עוד קצת סבלנות... ליאת

הי, ביתי בת השש, תלמידה טובה מאוד, אוהבת לעזור, פרפקציוניסטית ומחמירה עם עצמה יתר על המידה. רוקדת בחוג ריקוד, מופיעה, אוהבת להישמע. במפגשים חברתיים ניכר שהיא אוהבת לנהל את העיניינים, במידה ולא ניתנת לה האפשרות היא תעדיף להיות לבד ותבקש מהחברה ללכת. נראה לי שהיא מתוסכלת ומבולבלת אך היא לא מתאמצת להתגמש ולהתפשר עם חברותיה. מה שמדאיג אותי שבבית הספר היא הולכת כל יום למתח, או צובעת לבד. לדבריה הילדות לא מזמינות אותה לשחק והיא מעדיפה להישאר לבד.היא לא נראית בודדה או עצובה...כך גם המורה אומרת. גם כשיש לה הזדמנויות להיות עם חברות, לפעמים היא מוותרת. ביתי מאוד עקשנית ואינה מוכנה להתפשר כמעט על כלום. היא מרצה את המורים בביה"ס ואוהבת להיות בחברתם של המבוגרים. לעיתים נראה לי שאין לה רגישות חברתית והבנה של מצבים חברתיים. גם אם אומרים לה שמשהו לא אפשרי..היא לא תנסה להבין היא נשארת בשלה עם עקשנות וחוסר גמישות מחשבתית. בבית היא דורשת המון תשומת לב ומאוד מייגעת אותנו, מרבה לכעוס ונוהגת להתחבא כאשר כועסת. כשנאלצת לעשות משימה, מבקשת עזרה ונראה שלא מאמינה בעצמה וביכולותיה, מצד שני היא מאוד עצמאית, עושה שיעורים ומערכת לבד, אוהבת להתקדם וחשוב לה להיות בקצב יותר מכולם. למרות שאנחנו בבית מעודדים להאט קצב, היא מתעקשת. יש לה גם עניין עם וויסות תחושתי שמקשה עליה מאוד, כל דבר שלובשת מפריע לה. אנו ממש אובדי עצות ומודאגים מן המצב.....אשמח לקבל חוות דעת.

שלום הילה, הורים טובים, אולי קצת טובים מדי, נוטים להתפעל מהילד שלהם על חכמתו, הישגיו וכישרונותיו. אלא שנדרשת גם זהירות, כדי לא להפוך את הילדים שלנו "מכורים" למחמאות, ומשועבדים להצלחות. ילד שרגיל לאספקה שוטפת של התפעלות, עלול לפתח אוריינטציה פרפקציוניסטית, שמשמעותה נוקשות, צורך להצליח בכל מחיר (פחד לשאת כישלון או אכזבה), ונטייה להימנע ממצבים שאינם מבטיחים הצלחה בטוחה. בדומה, הורים שמאפשרים לילד תחושה שהוא "מנהל את העניינים", מחמיצים את ההזדמנות ללמדו דבר או שניים על החיים החברתיים. כפי שאתם רואים, בתכם מתקשה לתפקד מול בני גילה, ומעדיפה את חברתם של המבוגרים. מבוגרים (באופן טבעי) נוטים לוותר לילדים קטנים ולא להתעמת איתם, בעוד בני קבוצת השווים לא עושים "הנחות". כדי שבתכם תוכל להתנהל היטב בסיטואציות חברתיות, עליה ללמוד לוותר, להתפשר, להתחלק, לנהל קונפליקט, להתחשב, ולשאת תסכולים. העובדה שאתם מותשים יכולה לרמז על כך שאינכם מציבים את הגבולות מולה בצורה יעילה או עקבית, מה שגורם גם לקשיים החברתיים שלה וגם לתשישות שלכם. לכן, העצה הטובה ביותר שאוכל לתת לכם, זה להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, ולקבל כלים לייעול התקשורת והגדרת הסמכויות במשפחה. זו השקעה צנועה יחסית לתרומה העצומה של הדרכה כזו, ואני ממליצה לכם עליה בחום. תוכלי לנסות לדפדף גם כאן בפורום, או באתרי הורות טובים, ולקרוא עוד על חשיבותם של הגבולות ועל הדרך הנכונה להציבם. בהצלחה ליאת

איך אני יכול לפתח תחושה של מסוגלות עצמית, ערך עצמי ודימוי עצמי חיובי לבד?

שלום, תחושת מסוגלות וערך נשענת על חוויות חוזרות של הצלחה, התמדה מול מכשולים, והתמודדות מוצלחת גם עם כישלונות מדי פעם. בנוסף, נרגיש טוב עם עצמנו, כאשר הסביבה החברתית שלנו מספקת משוב שיש בו הערכה, התפעלות ועידוד. לכן, אם תזמן לעצמך עוד ועוד הזדמנויות לאתגר והצלחה, ותדאג שיהיו סביבך אנשים טובים שיוכלו להכיר ביכולותיך ולהתפעל מהן - אתה בדרך הנכונה. טיפול פסיכולוגי טוב גם הוא דרך לא רעה לפתח זקיפות קומה פנימית. בהצלחה! ליאת

יש לי ילד בן 2.8 שאני מאוד מתלבטת בנוגע לגמילה ממטרנה. הילד עדיין שותה יותר מבקבוק ביום. מבחינת אוכל אוכל בגן יפה ואוהב את האוכל בבית לא ממש אוכל. לא הצלחתי לראות כיוון מובהק של מה אוהב ומה לא לעיתים אוכל הכל ולמחרת לא נוגע. למעשה, הוא אפילו לא טועם לפני שמחליט אם לאכול או לא.אני לא מאמינה בגמילה נוקשה ומנסה לגרום לו להמעיט חלק מהבקבוקים מוהלת יותר חלק פחות, לפי הזמנים והאכילה. האם אני פועלת נכון או שאולי בכל זאת יש צורך לבצע החלטה? בנוגע לחיתולים אני מתלבטת לקראת פסח הקרב. על פי ההתנהלות שלו לא נראה בכלל שהוא מראה סימני מוכנות לגמילה אפילו לא אומר לאחר מעשה. האם כדאי לנסות או בכל זאת לחכות לקיץ (אלא אם בכל זאת אראה סימנים לפני...)

יעל, לגבי תזונתו של הילד, אני מציעה להתייעץ עם אחות טיפת חלב. עקרונית, ילד המתקרב לגיל שלוש, אמור להיות קרוב בתזונתו לכזו של ילדים ופחות לכזו של תינוקות. אם בגן הוא אוכל יפה והכל, ובבית מתעקש על בקבוקים, אני מניחה שזה קשור לצורך שלך לדעת מה וכמה "נכנס". בקבוקי מטרנה מספקים סוג של וודאות, שאינה מושגת בתזונה אחרת. נדמה לי שזה הזמן להתחיל לסמוך על הילד שלך, ולאפשר לו להתנסות במזון מגוון כדי שיפתח העדפות וטעמים משל עצמו. אפשר להשאיר כגיבוי בקבוק אחד לזמן שלפני השינה, בעיקר כדי שאת תהיי רגועה ושקטה. לגבי הגמילה מחיתולים, חשוב לוודא שקיימת יכולת להבין מה נדרש ממנו, יכולת לשבת על הסיר/האסלה, ויכולת לתקשר ולומר בבירור שהוא צריך פיפי/קקי. להערכתי, ילד כמעט בן שלוש, שכבר הולך לשעת סיפור, שולט בכל המיומנויות הנ"ל, ולכן אפשר להתחיל. לא צריך לפחד מהעובדה שזה לא "בא ממנו". גמילה היא דרישה חיצונית, שדורשים המבוגרים מן הילד, כדי להכינו לחיים כבן-תרבות. זו דרישה חד צדדית מובהקת, ומאימתי שהושגה הבשלות המוטורית והקוגניטיבית-רגשית, אפשר וצריך להתחיל. אני מבקשת להזכיר (שוב. עשיתי זאת הרבה בעבר) שלפני דור או שניים, בעידן חיתולי הבד הרב-פעמיים, תינוקות היו נגמלים בגיל שנה בהצלחה כמעט מלאה. חשוב להתחיל את התהליך בעצה אחת עם צוות הגן, ולוודא שהן מגוייסות לתהליך ביחד איתך. בהצלחה ליאת

ילד בן 2.8 כיצד להתנהג כאשר יש לנו פעילות בשעה מסויימת והילד מתעכב ומשחק עם כל הניקרה בדרכו. דוגמא הייתה לנו שעה מהיציאה מהגן עד לשעת סיפור (פעילות שאני יודעת שהוא מאוד נהנה (למרות שהוא עייף וגם לי מאוד חשוב). ביציאה מהגן יידעתי את הילד לגבי התוכניות ושאנו אמורים להגיע ישר הביתה ולא לשחק בדרך לאכול משהו וללכת. אך מכאן התחילו הקשיים הילד כל הזמן התעכב לא אכל וכל הזמן הייתי צריכה להיות ה"רעה" ה"שעון הדובר"וכמובן שהגענו בדקה ה-99. זה עדיין לא גיל של להבין שהוא יפסיד אם לא יגיע בזמןומה שמעניין אותו זה ה"כאן ועכשיו" ואז ששואלים אותו אם הוא רוצה אז אומר שכן ושלא...לא החלטי ורוצה להמשיך לשחק (ברור לי שזה לא מתוך הבנה של התנהגות הפסד) אך במקום להנות הגעתי מותשת...

שלום יעל, בגיל הרך תפיסת הזמן עדיין אינה בשלה, והיכולת להתנהל בהצלחה עפ"י לוח זמנים אינה קיימת. הפונקציות הניהוליות (דהיינו התפקודים הקוגניטיביים המאפשרים תכנון ושליטה) עדיין בהתפתחות, ולכן הילד נזקק למבוגר לצורך ניהול סדר יומו. השיר המקסים על "יוסי, ילד שלי מוצלח", מתאר נפלא איך ילד שאמור לבצע מטלה כלשהי לבקשת אמו, מוצא את עצמו נמשך אל פעילות מרתקת אחרת, למרבה ייאושה של האם ("אוי לי! ילד שלי מוצלח"). כדי לא לכעוס, להיעצב או להתייאש, אני מציעה לנסות להתאים את פעילויות אחה"צ לילד הפרטי שלנו, לכוחותיו, ולהעדפותיו. אם ההגעה ל"שעת סיפור" הופכת אותך לשעון דובר נרגן ועצבני, מוטב לחכות שנה שנתיים, עד לגיל שבו יוכל להיאסף נפשית ופיזית לקראת השעה הזו. זכרי שאחרי שעות רבות בגן, הילד הקטן שלך זקוק לזמן של פורקן מתח ומשחק נעים ומשוחרר בבית, ופחות לגרייה "אינטלקטואלית" הנכפית עליו שלא לצורך. השאירי פעילויות כאלה לימי חופשה או לזמנים שיאפשרו לו מנוחה לפניהן. בברכה ליאת

אני נערה בת 14 שמגיל 11 בערך מאוננת. כל פעם שאני עושה את זה אני מצטערת אבל לפני ובזמן שאני עושה את זה אני מרגישה שמגיעה לי, שאחרי היום לימודים הקשה וכשלמדתי המון שעות למבחנים אני מרגישה שההנאה הזאת מגיעה לי. אני מנסה להפסיק אבל אני פשוט לא מסוגלת! אני מנסה להעסיק את עצמי אבל אני לא מצליחה!! בבקשה תעזרו לי אני מאוד רוצה להפסיק אבל לא מצליחה!!

שלום, אוננות היא פעילות נורמלית ובריאה, ואין בה כל רע כל עוד היא נעשית בפרטיות. את יכולה להמשיך "לתגמל" את עצמך אחרי יום לימודים קשה (בהחלט מגיע לך!), בלי לחוש אשמה או בושה. רוב הנערים/נערות בגילך מרגישים צורך דומה, ומאוננים - מי יותר ומי פחות. חשוב לזכור שפעילות מינית, נעימה ככל שתהיה, היא רק דרך אחת לפריקת מתח. יש עוד דרכים (ספורט, יצירה, מפגשים חברתיים) שכדאי לתרגל, כדי להרחיב את האפשרויות. בשמחות ליאת

תודה רבה.

היי לאחרונה בני בן ה3 וחצי מרבה לחטט \ להתעסק באף. הוא ילד בוגר עם אינטליגנציה רגשית מאוד מפותחת . תחילה התעלמתי כדי לא לתת חיזוקים להתנהגות , איך אפשר להעיר לו ומה כדאי לומר לו על כך ? מצד אחד אינני רוצה להראות לו שיש סביב זה עניין או אולי לפגוע בו אך אני גם לא רוצה שירתעו ממנו בחברה ו. נולדה אחות לפני שנה ולאחרונה נראה שהוא מקנא המון תודה

שלום, חיטוט באף, כמו התנהגויות אחרות ש"בין אדם לעצמו", הן לגיטימיות *רק* כל עוד הן נעשות בפרטיות. כמו שאת מציינת בצדק, כאשר הן נעשות בפומבי, הן יכולות להרחיק מאיתנו אנשים. כהורים, עלינו להנחיל לילדינו את הנורמות המקובלות, ולעשות זאת בדרך המותאמת לגילם וליכולת ההבנה שלהם. הפחד שלך לפגוע בבנך מובן לי, ועם זאת, עדיף שזה יקרה בבית ולא בחוץ. לכן, עלייך לייצר מצב שבו את מעירה לו בדרך נעימה ("זה לא נעים לי לראות אותך עושה את זה. אני יכולה לעזור לך לקנח את האף עם טישו או מגבון לח, ואז תהיה נקי ויהיה לי נעים איתך"), ואם זה לא עוזר, את מתרחקת מקרבתו בלי לומר דבר. אם הוא יראה שבכל פעם שהוא מחטט באף את מתרחקת או נרתעת מקרבתו, גם בלי דיבורים, הוא ילמד לאפק את הדחף לחטט כדי להישאר קרוב אלייך. בהצלחה ליאת

שלום , בני עלה השנה לכיתה א הצעבר היה לו קשה מאוד ובתחילת שנה המורה התלוננה המון על בעיות משמעת בודק כל הזמן גבולות לא מקשיב. לאחר עבודה שלי של כשלושה חודשים קיבלתי מחמאןת והמצב השתפר מאוד. שמתי לב שכל משבר גורם לו לבעיית התנהגות .הוא קיבל משקפי ראייה ושוב התחילו הבעיות הוא שוב מפריע בשיעור ואפילו היה מעורב באלימות נגד ילד אחר. בנוסף יש לו התמכרות למתוק כשאני מונעת מתוק הוא פשוט משתולל ומתחיל לתת לי אגרופים והופך את החדר ממש קריז. צריכה עזרה איך לעזור לו? איך לדאוג שימתן את האלימות ואגרסיביות ובעיות המשמעת ?

שלום לירון, כל הכבוד על היכולת שלך לשנות גישה, ובכך להביא לשינוי התנהגותי אצל בנך. אני מסיקה שהשיפור שחוויתם קשור ליכולת טובה יותר שלך/שלכם להציב גבולות ביעילות ועקביות. לפעמים, בעקבות משבר חיצוני (מחלה, ניתוח, או שינויים כמו משקפיים/מכשיר שמיעה וכד'), מתרככת דווקא העמדה ההורית, אולי מתוך רחמים או רצון לפצות את הילד על הסבל שכביכול נגרם לו. במצב זה הבעייתיות כפולה: הרצון לפצות מחזק אצל הילד את תחושת ה"מסכנות" ואת חוויית המצוקה, ובמקביל, בשל הנסיגה של ההורים והוויתור על הגבולות שכבר הופנמו, הילד חוזר ומקצין את התנהגותו כדי לבחון (גם אם לא במודע) את הרווחים האפשריים מהמצב. לכן - ממליצה על התעשתות מהירה, חזרה לכללים ה"ישנים", לצד האמפתיה וההבנה כלפי ההתמודדות החדשה שבפניו. הסבירו לו (ולעצמכם!) שאלימות היא עניין פסול ואסור בכל תנאי, ושכל מעשה פוגעני יגרור תוצאה בלתי רצויה בבחינתו. המשיכו להתעקש על הגבולות, שכן רק כך ילדים לומדים להתמודד בצורה טובה ובוגרת עם תסכולים ואכזבות. כמו תמיד, גם במקרה שלכם, אני ממליצה על הדרכת הורים טובה, שיכולה לשפר ולייעל את המצב גם בפגישה אחת או שתיים. בהצלחה ליאת

תודה רבה. אבדוק לגבי הדרכת הורים .

שלום כיצד "לחבר" את הילד לחברים? היום ילד (כיתה ד)חזר מבית הספר וסיפר שילדים שהיו חברים שלו וגם ביקרו אצלנו, התחילו לברוח ממנו, וזה אחרי שילד ש"נחשב" שידל אחרים לא לשחק איתו. זה כבר פעם שניה השנה - ובדיוק באותו המתקון - אותו ילד מתחיל וכולם אחריו. אחרי מספר ימים זה הסתדר והיום בעיה חזרה. ילד די חברותי, אבל יש לו בעיות בטחון עצמי- נראה לי שבעיה מתחילה מזה. עכשיו הוא חושש אפילו להתקשר לחברים. אני רוצה חעזור לילד - ממה להתחיל? תודה

שלום לכם בני המתבגר משקר באופן כרוני כדי להיות מקובל וכדי שיאהבו אותו איך הוא יכול להפסיק עם זה לחלוטין? ובגלל מה זה קורה לו?

שלום! בתי בת 4- ילדה מפותחת מאד לגילה, אהובה על כולם וללא בעיות מיוחדות. לאחרונה שמתי לב וגם הגננת העידה שהיא מאד ביישנית- למשל אם היא יושבת ומציירת וצריכה טוש שלא נמצא לידה -היא לא מבקשת. אם אחד הילדים בגן עשה משהו שלא לרוחה-היא לא אומרת לו כלום וגם לא מתלוננת לגננת...ניסיתי לדבר עם הבת שלי וגם הגננת שוחחה איתה אבל בינתיים ללא הועיל. אודה אם אפשר לקבל עצה בנושא. תודה!

שלום ליאת, יש לי ילד בן 16.5 בגיל ההתבגרות אשר אוהב מאד לעשן ולשתות משקאות חריפים,כל מה שאנו עושים על מנת שיפסיק, לא עוזר, אני לא יודעת כבר מה לעשות, יש לציין שאנו זוג נשוי עם עוד 2 ילדים בבית, דבר שמקשה על חיי היומיום. מה עושים?איך מתנהגים? אודה לתשובתך בהקדם למייל שציינתי,

שלום, יש לי שלושה ילדים הבכור בן חמש וחצי האמצעית בת שנתיים וחצי והקטנציק בין שבועיים. מי שנמצע לרוב עם הילדים זו אני ,כי הבעלי עובד עד מאוחר. אני זו שמחנכת והבעל הוא זה שמפנק ...כך הוא מרגיש צורך לכפר על חוסר הזמן שלו מול הילדים (למשל קבוע קונה מתנות בימי שישי , מבטיח הפתעות על התנהגות טובה וכו) עד לא מזמן זה לא הפריע לי או בכלל בחינוך של הילדים. השוני זה שהבעלי כיום יותר שותף בבית עם הילדים וזה גרם למספר שינויים. 1. שיוני בהתנהגות של הילדים למשל הבן הגדול ממש מזהה את החולשה של בעלי אז הוא מתחצף אליו "עושה מה שבא לו ובעלי נותן לו .... או למשל בזמן שינה שהילדים נכנסים לישון ובעלי בבית , הטקס יכול להפוך לשעה וחצי מחפשים כל מיני תירוצים יש בכי וכו... ממש בלאגן ובנוסף הם מרגישים גיבוי שהוא נמצא. ולהבדיל שאני איתם לבד הם נכנסים למיטה מבלי שום בעיה ואין "בלאגן" לאחרונה המצב שנוצר בבית שאני "הרעה " הם כל דבר רוצים אבא אני מרגישה ממש התרחקות מצדם ובנוסף שהצטרף אח חדש למשפחה. דברתי עם בעלי על הכל והוא טוען שככה זה שצריך להיות השוטר הטוב והשוטר הרע.ואני לא מסכימה עם זה . אשמח להכוונה כי אני רואה שהמצב רק מחמיר וזה גורם לילדים שלנו להיות מתוסכלים עם זה. שאני יוצרת גבולות והוא לא., ואני מרגישה שאני ממש נלחמת לא רק עם בעלי גם איתם ממש קשה לי כל המצב הזה .

שלום בהמשך לשאלותי כל הנושא שכתבתי עליו קרה במהלך ה-5 שנים מיום הולדתו הוא נכנס לחיינו בדיוק שסבו חלה במחלת הסרטן ובמהלך כל שנים אלו היו המריבות בין הוריו הילד גדל במסגרת משפחתית (שהיא לא ממש משפחתית) מספר חודשים ואז עברו לגור אצלי לתקופות של שנה פחות או יותר. מתוך ה-5 שנים הילד חי במחיצת אביו ואמו יחד אולי כשנה עם הפסקות כמובן. הילד הרעיף על סבו אהבה אין סופית שלדעתנו היה מאוד משמעותי להשרדותו בחיים (נפטר לפני שנה)וכמובן שקיבל כפל כפליים. הנכד הזה הוא כל עולמי , יש לי עוד שני נכדים ואליו יש לי רגש מסויים כי הוא הגיח אלינו בתקופה הכי קשה שלנו.וגם בגלל מה שהוא עבר ועדיין עובר. הוריו חשים כי הטיפול בשיחות אינו תורם לילד ואין שום שיפור בהתנהגות הילד-ההפך הוא הנכון . בנוסף המטפלת שלו יוצאת לחופשת לידה ויחליפו לו מטפלת ושוב יצטרך להתרגל למישהי חדשה (דבר שיוצר אצלו בלבול- למה כל הזמן מטפלים בו ועוזבים ) רופאת המשפחה המליצה על טיפול באומנות או רכיבה על סוסים – לדעתך יכול לעזור? תודה מראש

בתי בת 8 ילדה חכמה ובין המצטיינות בכיתה . היא מאוד מקובלת ולדברי המורה מובילה חברית לאחרונה חלו בעיות התנהגות בצהרון התחצפויות למורה,ריבים עם בנות בכיתה לטענת המורה היא חייבת להיות שולטת ועל פיה יישק דבר, אם לא היא יכולה לפוצץ משחק לצעוק להשתולל היא לא חוסכת במילים ואומרת בדיוק מה שהיא חושבת לפעמים במילים חריפות ופגיעה בצד השני במשחקים היא תמיד תהייה הדמות הסמכותית כמו מורה מלכה וכו יש לציין שזה רק בצהרון ,בבית ספר היא מתנהגת למופת! ולא פעם קיבלה הצטיינות על כך אשמח לקבל תשובה ועצה מה עושים ?

שלום ירדן תודה רבה על תשובתך בררתי באמת מדוע ההתנהגות מופיעה רק בצהרון ורק לאחרונה לטענתם מכיווןשצהרון לא מחלק ציונים פחות סמכותי ויש תחושה כזו אצל ילדים שאפשר לעשות שם הכל.האם נראה בענייך תשובה מספקת? ואם כן איך אפשר לפתור את זה? הצעת לי לא להתערב בחייה החברתיים ואני גם חושבת שזה נכון השאלה אם אני צריכה לעבוד איתה על מתינות בתגובות שלה כלפי חבר/ה לכיתה ש"מתחיל" איתה היא עונה בכל הכח מחזירה ולא נשארת "חייבת" ואז רק אותה שומעים בסוף והיא הופכת להיות ה"בעייתית" כי התגובה שלה מוחצנת. האם התערבות שלי יכולה להביא לתוצאה הפוכה לכך שהיא לא תענה כיוויכול תגן על עצמה ותשמור בבטן דוגמא נוספת לשליטה שלה - היה חידון בצהרון שהיא ועוד כמה ילדים ענו על כל התשובות וכשהמורה אמרה להן עכשיו אתן לא עונות תנו הזדמנות גם לילדים אחרים שהם לא ענו בכלל היא מתעצבנת אומרת לי ולמורה "אין דבר כזה שכולם לא משתתפים אני בכיתה וזכותי להשתתף כמו כולם " ניסיתי להסביר לה שהיא צריכה לתת גם הזדמנות לילדים אחרים. זו הוביל לכך שהיא התעצבנה ויצאה מהכיתה לטענתה היא אמרה "זה לא קורה בבית ספר עם המורה היא לא מרשה שחלק ישתתפו וחלק לא - כולם משתתפים". כשהיא חושבת שהיא צודקת במקרים דומים מהסוג הנ"ל שום דבר שאני אגיד לא ישכנע אותה היא מתעקשת ועומדת על שלה. מה אני יכולה לעשות כדי לשנות את זה?

שלום רב, ביתי בת 4. ילדה מאוד מיוחדת. חברותית, יצירתית, רגישה לסביבה, סקרנית נבונה ועם חוש הומור בלתי רגיל. הגננת מאוהבת בה. אומרת לי שיש לי ילדה מושלמת. הגננת מתקדמת איתה עם החומר הלימודי וצירפה אותה לקבוצה הבוגרת. הילדה תמיד מביעה את עצמה לדברי הגננת ותמיד משתתפת במפגשים. יודעת לענות על כל השאלות, ובקיצור הילדה היא כוכבת הגן. עם כל זה שהגננת מספרת לי רק דברים טובים ואפילו מרגשים אני חווה את הילדה אחרת וזה יוצר אצלי דיסונאנס. בחוויה שלי אני חווה את ביתי כחסרת בטחון, מה שגורם לי תמיד לרצות לגונן עליה . אני תמיד דרוכה על ידה. שלא יפגעו בה, יעליבו אותה וכד. קשה לי מאוד כשמעירים לה אנשים שמא תיעלב. זה כמו אגרוף בבטן עבורי. אפילו אם זה בן משפחה שמעיר לה בטון לא נעים אבל ברור לי שאוהב אותה זה מאוד מפריע לי ואני ישר מסתכלת עליה לבחון את ההבעה שלה. מפריע לי שהילדה לא מבקשת להצטרף למשחק עם ילדים אחרים כשאני יודעת שהיא רוצה, או שהיא עומדת דקות ארוכות על יד הנדנדה ולא מבקשת להתנדנד. הכי קשה וכואב לי שהיא לא מגנה על עצמה כשילדים מכים אותה או מציקים לה. גם אם מדובר בילדים שקטנים ממנה. היא ישר פונה לגננת כשאני הייתי מאוד שמחה אם היא הייתה מעירה לילד המציקן או אפילו מכה חזרה. היא מעולם לא הכתה ילד/ה על אף שהייתי שמחה אם הייתה עושה זאת על מנת שיחששו מפניה. אני הייתי שמחה לשמוע כיצד עליי להתנהג בסיטואציות בהן הילדה חוששת, פוחדת לפנות או להעז. אני מוצאת את עצמי עושה את זה עבורה כי ליבי נקרע מבפנים על אף שאני יודע בהגיון שזה לא נכון עבורה. אני מסבירה לה שאם לא תבקש לא יבינו אותה ומעודדת אותה לנסות להתגבר על הביישנות ולעיתים רחוקות כשהיא מתגברת אז היא ממש חווה הצלחה והיא מאושרת. אני אוהבת את ביתי עד מאוד ואני רוצה להקנות לה כלים בהם תדע להשתמש בסיטואציות שונות בחיים. אני לא יודעת כיצד אוכל להעניק לה את הכלים כך שתתגבר על החשש או הביישנות ולבנות לה בטחון כביכול. האם עלי להניח לה? לא להתייחס? מה עלי לעשות? בנוסף, איך יתכן שהחוויה של הגננת ושלי מביתי הן ממש שונות בכל הקשור לבטחון העצמי שלה. האם זה המטען האישי שלי???. האם יתכן ואני משדרת לביתי שאנני סומכת עליה או שהיא חלשה ולכן כך היא מתנהגת לידי? אני מודה שאני הייתי ילדה חסרת בטחון אם כי חזקה. הוריי לא שמרו או הגנו עלי כילדה והייתי ילדה שורדת. על אף שנראיתי חזקה ומלאת בטחון כלפי חוץ בפנים לא הרגשתי כך. עברה בי המחשבה שאולי אני עושה השלכה ממני אל הילדה שלי... אני מפחדת לגרום לילדה שלי נזק ולהוריד לה את הבטחון ושתהיה עם דימוי עצמי נמוך ואני זקוקה לתובנה, הנחיה או על עצה שתעזור לי להבין כיצד עליי לנהוג על ידה אודה לכל עצה בכבוד רב אמאל'ה

היי ליאת היקרה....פספסת את הודעתי....תוכלי להשיב לי אני זקוקה בהקדם לעצמך....תודה

שלום יש לי ילד בן 6.5 שמדבר על עצמו בגוף שלישי לדוגמא "עידו רוצה לאכול עידו עכשיו כועס מאוד.. וכדומה. זה התחיל מכניסה לכיתה א ובעיקר מהרגע בו נולד לו אח שלישי (הוא הבכור). יש לציין שעידו הוא ילד שמח ובעל ביטחון עצמי גבוה, מצטיין בלימודים, אוהב את הלימודים, הישגי מאוד ותחרותי. אינו חושש מאתגרים וקופץ למים. לצד זה קשה לו להפסיד לאחרים, הוא די שתלטן רוצה יפעלו לרוב על פי החוקים שלו. הוא די מחפש את המקום החברתי שלו (חדש בכיתה) אבל גם אם משחק לבד זה לא מפריע לו... הדיבור על עצמו בגוף שלישי מפריע לי מאוד ואני מוצאת את עצמי לא פעם ולא פעמיים מתקנת אותו (למרות ניסיונותיי להתעלם...) האם יש סיבה לדאגה? האם כדאי לפנות לייעוץ/טיפול? תודה על ההתייחסות

שלום רב הייתי מבקשת להתייעץ איתכם לגבי נכדי בן 5 אח לילד בן שנה וחצי אלו נכדיי מביתי נכדי בן 5 חווה זוגיות מרובות עליות ומורדות של הוריו אפילו ברמות של גירושין הילד היה חשוף לאלימות מילולית במהלך כל חייו רוב הזמן גר אצלנו (בשל המריבות ביתי עזבה את הבית) וכמובן שלא הרגיש מסגרת משפחתית במהלך שנים אלו נקשר מאוד לסבו שלצערי הרב נפטר לא מזמן סבו היה אהבת חיו והוא היה נוכח בתקופה הכי קשה של הוריו (לדעתי הוא אפילו חשב שהוא אבא שלו).נכון לעכשיו הוריו במגמת חזרה (לאחר שעברו שיחות ייעוץ) כרגע נראה שהולך לכיוון טוב. עדיין גרים אצלי. הילד מתגעגע מאוד לסבו וכל הזמן מדבר עליו קשה לו להבין איך הוא נעלם לו ביום בהיר לאחרונה הוא מסתובב בבית עם תמונתו וכל הזמן מנשק ואומר שהוא אוהב אותו. הילד נמצא במסגרת טיפולית של מרפאתנו(אך לא רואים שינוי כל שהו) בגלל שהתנהגותו מאוד פרועה הרבה התקפי זעם צעקות מקלל את הוריו בעיקר את אביו ואפילו בועט בהם, לאחרונה שמנו לב שהוא מאוד פוחד מרוח והוא כל הזמן בוכה ופוחד שדברים יעופו לדוגמא שמים פריט מסויים על חבל בחוץ והוא רואה קצת רוח הוא מתחיל לצרוח שזה יעוף תביא את זה הוא צורח. זה הפך להיות נוראי הוא כל הזמן סוגר את החלון שלא תהייה רוח, כשאני מנסה להסביר לו למה הוא מפחד שדברים יעופו הוא אומר סתם סבתא אני עושה בכאילו הוא כאילו לא מודה שהוא בוכה ומפחד. אני אמרתי לביתי שיש לי תחושה שממתי שסבו נפטר הוא מפחד לאבד דברים וזה מתבטא כביכול ברוח שמעיפה דברים. מיותר לציין שהילד מקבל אהבה אין סופית מכל המשפחה כולל הוריו הוא ילד חכם מאוד ומוכשר, יש רגעים שממש כייף לשבת ולנהל איתו שיחות ולשחק איתו. אני מבינה שיש כאן גם את נושא הקינאה שהוא חש לגבי אחיו למרות שאנו מאוד משתדלים לא להפגין הרבה בנוכחותו. אודה לכם מאוד על תשובתכם. מסבתא מודאגת מאוד מאוד.

שלום בהמשך לשאלותי כל הנושא שכתבתי עליו קרה במהלך ה-5 שנים מיום הולדתו הוא נכנס לחיינו בדיוק שסבו חלה במחלת הסרטן ובמהלך כל שנים אלו היו המריבות בין הוריו הילד גדל במסגרת משפחתית (שהיא לא ממש משפחתית) מספר חודשים ואז עברו לגור אצלי לתקופות של שנה פחות או יותר. מתוך ה-5 שנים הילד חי במחיצת אביו ואמו יחד אולי כשנה עם הפסקות כמובן. הילד הרעיף על סבו אהבה אין סופית שלדעתנו היה מאוד משמעותי להשרדותו בחיים (נפטר לפני שנה)וכמובן שקיבל כפל כפליים. הנכד הזה הוא כל עולמי , יש לי עוד שני נכדים ואליו יש לי רגש מסויים כי הוא הגיח אלינו בתקופה הכי קשה שלנו.וגם בגלל מה שהוא עבר ועדיין עובר. הוריו חשים כי הטיפול בשיחות אינו תורם לילד ואין שום שיפור בהתנהגות הילד-ההפך הוא הנכון . בנוסף המטפלת שלו יוצאת לחופשת לידה ויחליפו לו מטפלת ושוב יצטרך להתרגל למישהי חדשה (דבר שיוצר אצלו בלבול- למה כל הזמן מטפלים בו ועוזבים ) רופאת המשפחה המליצה על טיפול באומנות או רכיבה על סוסים – לדעתך יכול לעזור? תודה מראש

שלום אנחנו הורים לשני ילדים ילדה בת 21 מערכת יחסים מצוינת וילד בן 20 חייל . יש לנו בעיה חמורה עם הילד . במשך השנים לא הצבנו מספיק גבולות ובדר"כ הוא היה מקבל את מה שהוא רוצה בלי להתאמץ. בבי"ס כל פעם שהיתה בעיה אנחנו היינו מתערבים עם מנהלת הבי"ס שיעורים פרטיים בלי הפסקה ועוד ועוד . הוא התגייס ליחידה קרבית ואחרי תקופה קצרה חיפש הנחות ועזרה עם המפקדים כדי לשפר את היציאות הביתה ואת תנאי השירות שלו . בחודשים האחרונים חלה הדרדרות רבה שנובעת בעיקרה שהוא לא מקבל מספיק כסף והוא מקבל בגבול הסביר ויכוחים על אוטו חופשי שלא תמיד ניתן . הכבוד להורים הוא אפסי ! לא פעם יש קללות שאני מתבייש להעלות אותן על הכתב ואתמול בשיא החוצפה הוא נתן אגרוף חזק לאשתי שגרם להתפרצות בכי מבחינתנו ואמרנו לו שאין לו יותר מה לחפש בבית אם הוא העז להרים יד על הורים ולדבר בשפה אלימה ביותר כלפינו . כרגע הוא בצבא ואיננו מעונינים שהוא יגיע הביתה גם מפאת חשש חלילה לאלימות נוספת. מה עושים ????????

תודה רבה על תשובתך המפורטת . במצב הנתון אשתי לא מעונינת להכיר בו יותר כילד אחרי שהוא פגע בה ואיים ברמות שלא ייאמנו עליה ועלי . לא מענין אותה כלום מבחינתו ברמות קיצוניות כי היא נפגעה בצורה מאוד קשה והוא ממש רצה לפגוע בה כך שכמעט הזמנתי אמבולנס. לדעתי לפחות בשלב זה היא לא תהיה אפילו מוכנה לשמוע על טיפול כזה או אחר אלא פשוט למנוע ממנו כניסה הביתה .אני בהחלט מבין אותה ואת הפגיעה הכ"כ קשה .יכול גם להיות שהוא שיתף את המפקדים שלו או את חברה שלו אבל לא בטוח שתאר בדיוק את מה שקרה . ממש חוסר אונים . אולי באמת אני אפנה למפקדים שלו שימצאו לו מקום לשהות בו . החשש שלי זה שזה יביא להחמרה בגילויי האלימות שלו . אני בהחלט מסכים עם אשתי שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהוא יהיה בבית . מצב ממש לא פשוט

תודה שוב על התשובות המפורטות שלך.קשה לנו מאוד לתפקד השבוע מכל ההיבטים.יש מועקה עצומה גם לי וגם לאשתי.מחר אני אסמס לו שבעקבות התנהגותו אני מבקש שלא יגיע הביתה על מנת שיהיה לו ברור.כי לחיות בפחד זה לא הגיוני.יכולה להיות תגובה שלו שזה לא מענין מה אתה אומר ואני כן מגיע.זה גם אחד החששות.כמו כן אם נאפשר לו לקחת בגדים הוא יכול לסרב ולהשאר בבית.מה נעשה במקרה כזה ? מצד אחד הוא בפירוש לא צריך להיות בבית לפחות לא בתקופה הקרובה אך מצד שני להכניס רשויות ומשטרה זה גם קיצוני ואולי לא תהיה ברירה .מצב ממש על הפנים שגורם מועקה רבה

שלום.עברו כבר כמעט שבועיים והקשר עם הילד נותק בשלב זה.אשתי כ"כ פגועה כך שהיא ממש לא מוכנה לשמוע על התייעצות .אולי בשלב יותר מאוחר הלוואי והיא תסכים.מבחינתה היא אומרת שכאילו נהיה לה קל מיום ליום עם הנתק הזה ומבחינתי אני יותר ממבין את פגיעתה הרבה אבל הסיטואציה קורעת אותי ואני באמת כבר לא יודע מה לעשות.אם אני אלך לייעוץ לבד לא בטוח שהיא תרצה לשמוע מה אמרו לי כי הכעס הוא רב מדי.מה אפשר לעשות ?

אני נשואה כבר 18 שנה. למעשה מאז נישאתי אני ובעלי לא מפסיקים לריב ויש מתיחות בבית. בארבע השנים האחרונות אני ובעלי פרודים 4 פעמים ושוב חזרנו. לפני 15 שנה הלכנו למרכז ייעוץ לנישואים ולא עזר לנו. יש לנו שני ילדים גדולים מוצלחים בני 22. ילד בן 16 ילדה בת 14 וילד בן 6. הילד בן ה 16 לומד בכיתה י איתו יש בעיות קשות מאז כיתה ז והיום הם מחמירות מאוד. בבית הספר מפריע לא ממושמע מתחצף ולא מקבל מרות. יש לו יכולות לימודיות טובות אך לא באות לפועל. בשל בעיות משמעת קשות הוא מושעה מבית הספר לסירוגין. פעם על זריקת מספרים בשיעור על תלמיד. פעם על קללות ופעמים אחרות על התפרצויות זעם ללא שליטה. הוא סירב להגיע לשיחות עם יועצת פסיכולוגית ומורה חונך. גם עו"ס לנערים בסיכון בני דחה אותו. הוא מאשים אחרים בבעיות יו. אינו רואה עצמו אשם. חסר רגישות אליי או לאביו. מקלל את אביו ומזלזל בנו. לאחרונה ראיתי בפלאפון שלו בלי רשות שלו סרטון שהוא עושה סמים. כששוחחתי איתן על כך הוא הכחיש אך התרשמתי לאחת רווחה ממנו. עדכנתי את מנהלת בית הספר . שאמרה לי שבני יטופל. אני חוששת שהוא יסרב לקבל עזרה ואז יפתח לו תיק במשטרה. הוא אמור להיות מופנה למרכז ייעוץ לנוער כל שימוש בסמים ועליו לשתף פעולה. למעשה הוא מתפרץ הרבה בלי שליטה. ויש לו קושי לדחות סיפוקים. אינני יודעת מהם חבריו ולאן הולך אחר הצהריים. אני מודאגת מאוד ממצבו. ברור לי שלי ולבעלי יש חלק בהתנהגותו. כיום אני ובעלי שוב בטיפול זוגי. איך נוכל לסייע לבנינו היקר?

המחנכת הודיעה לי שבני סיפר לה שהוא נוהג להרוג חתולים משום שאין להם זכות לחיות. כמו כן הוא מספר שהוא עושה כישוף בשולחן שלו והוא שייך לכת השטן. המורים מדברים על כך שיש לבני בעיית התנהגות קשה מאוד ואני מודאגת מהחמרה. אנא ליאת היקרה . סיימי לי כיצד עליי לפעול מול בני. אודה לך מאוד אם תסייע לי. תודהרבה

שלום רב, במצב העניינים הקשה הזה, נראה לי שכדי לעזור לו עליכם לעבוד בשיתוף פעולה מהודק עם הרשויות, שכן זה כבר יצא משליטתכם וכנראה גם מתוום יכולתכם. מאחר שמדובר עדיין בקטין, החוק מאפשר אכיפה והשמה במסגרות שיש בהן מרכיב טיפולי שיקומי, אך זה לא יכול להתקיים במסגרת החינוך הרגיל. כרגע, נראה לי שהייתי פועלת להוצאתו למסגרת חוץ ביתית טובה, עם כל הקושי שבדבר. עם כל הרצון לסייע, ואני מבינה כמה מצוקה אתם חווים כרגע, לא נראה לי שהישועה תגיע מעצה באינטרנט. הילד שלכם נמצא בסיכון גדול, ועליכם לאפשר לרשויות הרווחה לטפל בו, גם אם זה אומר להסיר את הכפפות. כדי להרגיש יותר שליטה ויכולת, נסו להתגייס במקביל לטובת ילדיכם הצעירים, ולצמצם את הסיכון לנזקים רגשיים גם אצלם. שולחת לך הרבה כוח ותקווה ליאת

יש לי בכיתה תלמידה בת 17. היא תושבת חוזרת. אין לה קשר עם אביה . בבית האם שתי אחיותיה. מסתבר שאחותיה הגדולות עזבו את הלימודים בגיל 16, כאשר אחת מהן נכנסה להיריון כעבור חצי שנה.והאחרת לא רוצה ללמוד. תלמידתי מטפלת באחיה החורג בן השנתיים וכן בבן של אחותה בן שלוש. כל בוקר היא מאחרת לבית הספר בשל כך. כמו כן כשהיא בבית הספר היא מגלה חוסר רצון ללמוד קשיים בשפה . יצוין כי נשארה פעם נוספת כיתה ו. בשיחות עימה עולה כי היא עובדת כקופאית בסופר. ומזה כחודשיים הפסיקה לבוא לבית הספר כשלפני כן ביקורה לא היה סדיר. בבית האם מספרת שביתה איננה ממושמעת כלל ולא רוצה ללמוד. יצוין כי הכנתי עבורה מערכת המסייעת לה בתגבורים בשפה על מנת לקדם אותה. אך היא ממאנת ללמוד ומעדיפה להגיע למסגרת שבה תוכל ללמוד קצת ולעבוד קצת. לפני חודשיים התקיימה וועדת החלטה על המשפחה ומומלץ שהתלמידה תלמד במסגרת כפי רצונה של התלמידה. קשה לי לוותר עליה. היא תלמידה שחשובה לי מאוד ואני רוצה. בהצלחתה. מה דעתך?

שלום, האכפתיות והדאגה שלך ניכרים בדברייך, אך אני מבקשת ממך (כפי שעשיתי בעבר), להשתדל להבא להימנע מפרטים מזהים שאינם נחוצים להבנת שאלתך. את עלולה לחשוף את תלמידייך, וזה לא ראוי ומסוכן. לעצם העניין, יש ילדים שמציאות חייהם נראית קשה ולא הוגנת. הם לא תמיד יכולים להרשות לעצמם לשבת וללמוד, כאשר הבית בוער או לא מתפקד. מדובר ככל הנראה בנערה עמוסה מאד, מוצפת וכועסת, שמתקשה להתמודד בהצלחה עם המשא הכבד שעל כתפיה. לכן היא לא לגמרי פה ולא לגמרי שם. הניסיון להחזיק אותה בכוח במסגרת הרגילה לא בהכרח ייטיב עמה. יכול להיות שמסגרת אחרת, כמו פרוייקט הילה, למשל, יתאים יותר לצרכים שלה, של לימודים ועבודה במקביל. בכל מקרה, מדובר במקרה מורכב, שחשוב לבחון אותו בזהירות ומקרוב, תוך התחשבות בסדרי העדיפויות של הנערה, שלא תמיד עולים בקנה אחד אם מה שנראה לנו כטובתה. אכן לא קל. לפעמים, כאשר אנחנו רואים נער או נערה שלא מצליחים להתרומם ולהצליח עקב נסיבות חיים קשות במיוחד, אפשר לעזור ביצירת תקווה לעתיד טוב יותר. אני נוהגת לומר לילדים כאלה שלימודים תמיד אפשר להשלים, וששום דבר לא אבוד אף פעם. לפעמים זה עדיף על עמדה שמתעקשת על לימודים עכשיו ובכל מחיר. כך את משדרת לה הרבה אמפתיה כלפי מה שהיא עוברת, ומשחררת אותה מהתסכול והכעס על מה שהיא כביכול מפסידה. בהצלחה ליאת

שלום, האכפתיות והדאגה שלך ניכרים בדברייך, אך אני מבקשת ממך (כפי שעשיתי בעבר), להשתדל להבא להימנע מפרטים מזהים שאינם נחוצים להבנת שאלתך. את עלולה לחשוף את תלמידייך, וזה לא ראוי ומסוכן. לעצם העניין, יש ילדים שמציאות חייהם נראית קשה ולא הוגנת. הם לא תמיד יכולים להרשות לעצמם לשבת וללמוד, כאשר הבית בוער או לא מתפקד. מדובר ככל הנראה בנערה עמוסה מאד, מוצפת וכועסת, שמתקשה להתמודד בהצלחה עם המשא הכבד שעל כתפיה. לכן היא לא לגמרי פה ולא לגמרי שם. הניסיון להחזיק אותה בכוח במסגרת הרגילה לא בהכרח ייטיב עמה. יכול להיות שמסגרת אחרת, כמו פרוייקט הילה, למשל, יתאים יותר לצרכים שלה, של לימודים ועבודה במקביל. בכל מקרה, מדובר במקרה מורכב, שחשוב לבחון אותו בזהירות ומקרוב, תוך התחשבות בסדרי העדיפויות של הנערה, שלא תמיד עולים בקנה אחד אם מה שנראה לנו כטובתה. אכן לא קל. לפעמים, כאשר אנחנו רואים נער או נערה שלא מצליחים להתרומם ולהצליח עקב נסיבות חיים קשות במיוחד, אפשר לעזור ביצירת תקווה לעתיד טוב יותר. אני נוהגת לומר לילדים כאלה שלימודים תמיד אפשר להשלים, וששום דבר לא אבוד אף פעם. לפעמים זה עדיף על עמדה שמתעקשת על לימודים עכשיו ובכל מחיר. כך את משדרת לה הרבה אמפתיה כלפי מה שהיא עוברת, ומשחררת אותה מהתסכול והכעס על מה שהיא כביכול מפסידה. בהצלחה ליאת

יש לי בת בכורה עוד מעט בת 12 אך אינה כלל מתנהגת כמו בגילה מכול הבחינות. כל דבר צריך להגיד לה כלל לא מסתכלת על השעון לדוגמא יש לה באותו יום חוג מיוזמתה היא לא תבדוק מתי היא צריכה להתארגן לחוג כל דבר צריך להגיד לה . גם ההתנהגות שלה מאוד ילדותית במפגשים עם חברים או משפחה תעדיף לשחק מול הילדים הקטנים מאשר להיות במחיצת המבוגרים וליזום שיחה. וגם שיש ילדה בגילה לא מעניינת אותה במיוחד.כלומר לא תנהל שיחה שתמשך ותיצור עניין. מאוד קצרה ולא קולחת . גם לגבי המראה שלה לא כל כך אכפת לה לא מתייחסת כלל איך היא נראית צריך כל הזמן להעיר לה על כך תסדרי וכו' בתחום החברתי בבית ספר יש לה חברה טובה אחת ולא מפריעה לה כלל מבחינתה . לא אוהבת לריב להתערב בין חברות לא מתווכחת מאוד מתפשרת כמו מלאך עם לב של זהב . ילדה שמחה חייכנית אך עם בטחון עצמי נמוך . מאוד דואגת לה שתגיע לחטיבה או לתיכון מתייעצת מה עושים בהתנהלות היומיומית כי כל הזמן אני מרגישה שאני ביקורתית אליה מאוד ומתווכת לה את החיים . היא מבחינתה בשלה לא מבינה מה אני רוצה ממנה כל דבר שמעירים לה עונה לי דווקא והיפך זה כבר נהיה טבוע בה . אך אני רואה ילדות בגילה איך הן מדברות מתנהגות ונחמץ לי הלב . כי בסהכ היא ילדה נבונה חכמה רק מאוד ילדותית מה עושים ?????

שלום רב, ראשית, אקדים ואומר שילדים שונים אלה מאלה בקצב ההתפתחות שלהם, וזה ניכר מאד דווקא בכיתות ו-ז, כאשר חלק מהילדים כבר נראים ומתנהגים כמתבגרים, וחלק עדיין ילדותיים מאד. ועדיין, אני מבקשת להתייחס לעמדה שלך, ואני מצטטת: אני ביקורתית אליה מאד ומתווכת לה את החיים. את יודעת, ילדים גדלים ומתפתחים בתוך הקשר סביבתי. אם ננסח את זה בדרך מאד מאד פשטנית, כשמישהו עושה בעבורנו דברים אין סיבה שניקח אחריות ונעשה אותם בעצמנו. מעניין היה לדעת מדוע מלכתחילה תיווכת לה את החיים. האם היה שלב כלשהו שבו תפסת אותה כחלשה? לא מפותחת? האם חוותה מחלה או משבר? הורים אכן מתווכים לילדיהם את המציאות, אך זה נעשה כדרך להכשירם לחיים, ולא כדי להפוך אותם לתלותיים או חסרי יכולת. העובדה שאת גם ביקורתית, יכולה להעיד (אולי) על כך שעשית קצת יותר מדי, לפעמים גם כשלא היה צריך. כמובן שאף פעם לא מאוחר להתחיל לעודד ילד לעצמאות, אך יש לעשות זאת בדרך מאוזנת, ללא שיפוטיות וללא רחמים. למשל - נסי להימנע מלקחת אחריות על לוח הזמנים שלה. תוכלי להודיע לה שאם לא תהיה מוכנה לחוג בזמן, היא פשוט תפסיד, וששלושה חיסורים יגרמו להפסקת החוג. בדומה, אפשר להתחיל לדרוש ממנה תפקוד בוגר בבית, כמו סידור החדר שלה, עזרה בחלוקת הכביסה המקוםלת לארונות, ריקון מדיח הכלים, וכד. אל תחששי מלעמת אותה גם עם מטלות פחות נעימות לה, שכן זו משמעותה של בגרות: היכולת לעשות דברים גם כשאינה רוצה, או לא לעשות דברים שהיא רוצה כי אי אפשר. עמידה בתסכולים. דחיית סיפוק. התחשבות. אלה גם הכישורים שיעזרו לה לתפקד עם בנות גילה, ולא רק עם ילדים קטנים. מוסיפה - כמו שאנחנו עושות כאן לפעמים - את ההצעה לשקול פנייה להדרכת הורים קצרה, שיכולה לקצר לך את התהליך ולייעל אותו. בהצלחה ליאת

שלום רב, ראשית, אקדים ואומר שילדים שונים אלה מאלה בקצב ההתפתחות שלהם, וזה ניכר מאד דווקא בכיתות ו-ז, כאשר חלק מהילדים כבר נראים ומתנהגים כמתבגרים, וחלק עדיין ילדותיים מאד. ועדיין, אני מבקשת להתייחס לעמדה שלך, ואני מצטטת: אני ביקורתית אליה מאד ומתווכת לה את החיים. את יודעת, ילדים גדלים ומתפתחים בתוך הקשר סביבתי. אם ננסח את זה בדרך מאד מאד פשטנית, כשמישהו עושה בעבורנו דברים אין סיבה שניקח אחריות ונעשה אותם בעצמנו. מעניין היה לדעת מדוע מלכתחילה תיווכת לה את החיים. האם היה שלב כלשהו שבו תפסת אותה כחלשה? לא מפותחת? האם חוותה מחלה או משבר? הורים אכן מתווכים לילדיהם את המציאות, אך זה נעשה כדרך להכשירם לחיים, ולא כדי להפוך אותם לתלותיים או חסרי יכולת. העובדה שאת גם ביקורתית, יכולה להעיד (אולי) על כך שעשית קצת יותר מדי, לפעמים גם כשלא היה צריך. כמובן שאף פעם לא מאוחר להתחיל לעודד ילד לעצמאות, אך יש לעשות זאת בדרך מאוזנת, ללא שיפוטיות וללא רחמים. למשל - נסי להימנע מלקחת אחריות על לוח הזמנים שלה. תוכלי להודיע לה שאם לא תהיה מוכנה לחוג בזמן, היא פשוט תפסיד, וששלושה חיסורים יגרמו להפסקת החוג. בדומה, אפשר להתחיל לדרוש ממנה תפקוד בוגר בבית, כמו סידור החדר שלה, עזרה בחלוקת הכביסה המקוםלת לארונות, ריקון מדיח הכלים, וכד. אל תחששי מלעמת אותה גם עם מטלות פחות נעימות לה, שכן זו משמעותה של בגרות: היכולת לעשות דברים גם כשאינה רוצה, או לא לעשות דברים שהיא רוצה כי אי אפשר. עמידה בתסכולים. דחיית סיפוק. התחשבות. אלה גם הכישורים שיעזרו לה לתפקד עם בנות גילה, ולא רק עם ילדים קטנים. מוסיפה - כמו שאנחנו עושות כאן לפעמים - את ההצעה לשקול פנייה להדרכת הורים קצרה, שיכולה לקצר לך את התהליך ולייעל אותו. בהצלחה ליאת

למה הכוונה בהדרדרות תפקודית? סכיזופרניה יכולה לגרום למצב שכזה?

דני, לדעתי עניתי לך בתשובתי הקודמת. אומר שוב: סכיזופרניה היא מחלה כרונית מתמשכת, שמתאפיינת בהתקפים פסיכוטיים חוזרים. אם אדם מתפקד ב- 100% לפני המחלה, הרי שכל התקף משאיר חוסר מסוים. לאורך השנים הגרעונות הקטנים הללו מצטברים, ואז ניכרת פגיעה משמעותית יותר. איך זה בדיוק ייראה? קשה לומר. כל אדם הוא אחר, וכל אדם מתחיל מנקודת פתיחה אחרת. טיפול תרופתי סדיר חשוב ביותר, כאמור, להפחתת תדחרותם של ההתקפים. הרבה בריאות ליאת

שלום לכולם. אני חדשה בפורום ואני מבינה שלפי חוקי הפורום לא ממליצים על מטפלים מסויימים, ובכל זאת - האם למישהו יש ניסיון עם שיטת ה EMDR (ריצוד עיניים) לטיפון בטרומות? אם כן אשמח לחוויות והמלצות ואם אפשר לשלוח לי בפרטי שמות של מטפלים. תודה

שלום איילת, EMDR היא שיטה שנמצאה יעילה לטיפול בטראומות. ממליצה לך להיכנס לדף העמותה הישראלית, לקרוא עוד על השיטה, ולמצוא דרכם גם מטפל. מאחר שרוב המטפלים עברו את הכשרתם בחסות גוף זה, אני מאמינה ששם הכתובת למצוא את מי שיתאים גם לך. הנה - http://www.emdr.org.il/ בהצלחה וחג פורים שמח ליאת

תודה. כמובן שהסתכלתי באתר שלהם. השאלה האם השיטה מוכרת ומומלצת לטיפול בחרדות לעומת שיטות אחרות.

הילד שלי בן ארבע (נבון ומתפתח מעולה לגילו חברותי מאוד עם הרבה חברים) ולפי המלצת הגננת נאמר לי לקחת אותו לטיפול ריגשי מכיוון שיש לו קושי בדחיית סיפוקים, בכל דבר הוא רוצה להיות ראשון וקשה לו לקבל לא והוא גם מתבכיין הרבה. אנחנו נימצאים בטיפול עם פסיכולוגית כבר 10 מפגשים ועד היום כל פעם הילד שלי לא מוכן ללכת אליה הוא ממש לא רוצה להיכנס אליה למרות שהיא מנסה לשחק איתו ולתקשר איתו בפעם האחרונה יצאתי מהחדר והוא נישאר איתה ובמשך חצי שעה הילד רק צעק אליה: "לא רוצה",אני לא אוהב לבוא לפה", אני כן ואת לא" וכל מיני כאלה עד ששמעתי אותו מתחיל לבכות ונכנסתי לחדר השאלה שלי האם אני עושה לילד שלי אוול כשאני מחריכה אותו ללכת אליה האם כדאי לי לשנות את המטפל כי כבר עברו 10 טיפולים ומהרגע הראשון הוא לא היתחבר אליה עד היום ולא נראה לי שזה הולך להישתנות

שלום נטע לי, מבלי להיכנס לטיב הקשר הטיפולי שנוצר או לא נוצר, אוכל לומר שלתפיסתי, במיוחד לאור "תלונותיה" של הגננת, ההתערבות הטיפולית המומלצת בגיל זה היא הדרכת הורים. ההורים הם הסוכנים הטבעיים והעיקריים בחייו של ילד, ויכולתו להתמודד עם תסכולים ולדחות סיפוק תלויה בעמדה ההורית ובמערכת הכללים והגבולות בבית. לכו לקבל הדרכה, ולמדו איך להציב גבולות ביעילות. בהצלחה ליאת