פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

מאז יום העצמאות שלקחנו את הפעוט בן השנתיים וחצי לראות , הוא ממש נכנס ללחץ ופחדים מאותו יום בכי היסטריה מרעשים והתחיל לאמר המון את המילה "פוחד", מדי פעם כמו אתמול כשהיינו בקניון פחד מהכל מעליות רכבות משחקים ...אמר פוחד ולא רצה להיות שם או לעלות על מתקן שזז , כל עוד הוא סטטי זה בסדר...אני לא יודעת איך להתיחס לזה או לנסות שוב לעודד אותו כן לעלות על דברים וכן לעודד אותו להתרגל לרעשים כמו אופנועים שנורא מפחד מהם כל פעם ששומע אופנוע אומר פוחד...איך ומה לעשות אני ממש אובדת עצות :( אני אומרת לו שהוא לא צריך לפחד ושאנחנו שומרים עליו ושהכל בסדר..אבל זה חוזר על עצמו . הודה לעצה תודה
שלום אור, תופעה נפוצה היא בקרב פעוטות שגירוי כזה או אחר, לפעמים יותר ברור ולפעמים פחות, יכול לזמן מה לייצר פחד או רתיעה מכל דבר שיכול להזכיר את אותו אירוע/גירוי. בורכתם בכך שהבן הקטן שלכם מיטיב להסביר את עצמו. הוא אומר בפשטות שהוא חווה פחד. עצתי אלייך היא לא ללחוץ עליו בכיוון הזה. אם לא חייבים לצאת למקומות הומים בתקופה הקרובה, אז אל. גם לא חייבים שיעלה על מתקנים זזים וכיוב'. אם אתם נאלצים בכל זאת להגיע איתו למקום הומה כלשהו אז פשוט השתדלו להכין אותו לפני כן כך שיוכל להערך (היום נלך לקניון ונעלה במעלית..), ולהמשיך להדגיש את העובדה שאתם שומרים עליו. בדרך כלל עם חלוף הזמן, גם הזיכרון חולף וכך גם הרתיעה. אם תוך כמה שבועות, אין כל שינוי ברמת הפחד שמציג, התיעצו שוב. בברכה, ירדן פרידון ברשף
האם פסיכותרפיסט נותן את אותם טיפולים כמו פסיכולוג קליני? במכבי הם מופיעים באותה קטגוריה של טיפול.
שלום, באופן כללי אומר שהתשובה היא כן, כשהלכה למעשה פסיכולוג קליני עוסק בפסיכותרפיה ו"טיפול רגשי", בדומה לאנשי טיפול מתחומים אחרים. בכל מקרה, אם תרצה לפרט יותר באשר למקצועות ספציפיים ותחומי ההכשרה השונים של אותם מטפלים, ו/או עבור מי הטיפול מיועד ולאיזו מטרה, אז אוכל לתת לך תשובה מדויקת יותר. בברכה, ירדן פרידון ברשף
בני בן 7.5 מסיים כיתה א'. המורה התקשרה אלי מודאגת בשל התנהגותו . החל מאמצע השנה לטענתה זה הולך ומדרדר. הוא מגלה סרבנות, לעיתים לא מתפקד בכיתה, טוען שכולם נגדו, מכחיש כשבאים אליו בהאשמות, מתפרץ בבכי, מציק לפעמים לילדים. השבוע הוא סיפר לה שהוא מאוד אוהב סרטי/משחקי אימה והיא טוענת שזה לא לגילו, לטענתה יש לו אמירות מדאיגות, כמו: "אף אחד לא מאמין לי", "תמיד מאשימים אותי" וכדו' ומצבו מדאיג אותה. בבית, הוא מרבה לשקר ו"להמציא סיפורים" כדי למצוא חן בעיני ילדים/מבוגרים. אומר שהוא שונא ללכת לבית הספר. להערכתי הוא נכנס ל"לופ" כזה של חוסר בטחון וחוסר הערכה עצמית בשל הטענות שמופנות אליו מהמורה, וגם ממני, כשאני מעמתת אותו עם השקרים שלו. הוא ילד מאוד חברותי, אך מרבה להתווכח עם חבריו. הייתי שמחה לדעת האם פסיכולוג קליני הוא הכתובת לאבחון, האם ניתן להגיע לפסיכולוג קליני דרך קופת חולים, האם צריך הפניה מרופא משפחה? אני פוחדת שהתפתחות הילד ימשכו אותי זמן רב מדי , בשל התורים הארוכים שלהם.
שלום, לשאלתך, פסיכולוג קליני הוא אכן כתובת לעריכת אבחון פסיכולוגי/פסיכודיאגנוסטי (באינטרנט יש שפע של מידע על התחום הזה). ניתן להגיע לפסיכולוג קליני דרך קופת חולים, אולם עלייך לברר ישירות מול הקופה שלך אם היא מממנת אבחון כזה. כמו כן קחי בחשבון שעל אף שכל פסיכולוג קליני יודע לערוך אבחון מהסוג הזה, בפועל לא כולם עושים זאת. לכן עלייך לברר מול כל פסיכולוג באופן פרטני. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום, ילדה בת שנה ועשר התחילה גמילה ומצליחה מאוד בבית. ביום הראשון בלי חיתול בגן עשתה קקי בתחתונים ומאז מתאפקת כל היום בגן. היא מגיעה הביתה ומתפנה. מה עושים??
שלום, חשוב לזכור שבכל תהליך גמילה תמיד יהיו שלבים/זמנים/מקומות, בהם הילד יותר או פחות מרוכז/נינוח/נתמך ובהתאם לכך הצלחות או פספוסים. מה שחשוב הוא להתאזר בסבלנות ולשבח את הילדה על כל הצלחה. במובן הזה ניתן לשבח אותה על כך שכעת היא כבר לא עושה קקי בתחתונים בגן, ומעדיפה בשלב זה להתאפק כדי לעשות קקי בבית - גם זו הצלחה. במקביל אני מציעה לכם לבקש מהגננת להזכיר לה מידי פעם בפעם בגן שאם היא רוצה להשתמש באסלה/בסיר, שהיא יותר ממוזמנת, ומעבר לכך לא לעשות מזה עניין גדול. אני מאמינה שעם הזמן העניין בהחלט יסתדר. בהצלחה, ירדן פרידון ברשף
שלום רב, אני ואשתי פרודים מאז לידת בתנו התינוקת. אני פוגש את בתי פעם בשבוע מאז שהיא בת חצי שנה. בתי לא מסכימה להישאר איתי לבד יותר מ-10 דקות, צורחת ובוכה כל הזמן וקוראת לאמא. אמה טוענת כי בתי ילדה רגועה בדרך כלל. האם יכול להיות שאישתי מסיתה אותה נגדי? האם ילדה בגיל כזה מבינה הסתה? תודה רבה.
שלום איתי, ברוב המקרים פעוטות/תינוקות בגילאים האלו יעדיפו, ואפילו באופן מובהק , לשהות במחיצת הדמות המטפלת העיקרית. ייתכן ומה שקורה בסה"כ מבטא את השלב הזה שהנו טבעי למדי. בכל אופן אני מציעה שיהיה זמן חופף במעבר של הילדה בין האמא לבינך (למשל לשהות בבית לצד האמא והילדה במשך זמן מה, לפני שאתה לוקח אתה) זאת על מנת שהילדה תוכל להרגיש את המעבר אליך כטבעי יותר ובטוח. מאחר ולא ציינת מה טיב הקשר בינכם, חשוב לי לומר לך שעל אף שפעוטה בגיל הזה אינה יכולה להבין מסרים מילוליים מורכבים כמו למשל הסתה וכיוב', קשר חיובי בין ההורים, גם אם נשאר ברמה קורקטית, הנו חיוני על מנת לייצר תחושה בטוחה במעברים בין הבתים וההורים. לכן אני מעודדת אותך בחום למצוא כל דרך בה יהיה אפשר לייצר קשר חיובי בינך לבין אם הילדה, מאחר וזה יהווה את התשתית החיונית להחזקה הורית משותפת ומוצלחת. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
משחקים, אני חייבת לציין שכל הבית שלי משחקיה מקבלת המון וגם קונה אני לא מבינה על איזה צורך זה עונה אצלה כל הזמן טוענת שאין לה מספיק משחקים תמיד אני זוכרת שכילדה היה לי רק לגו והייתי ילדה הכי מאושרת בעולם ! איך יכול להיות שהיום יש הכל ולא מאושרים ממה שיש? איך יכול להיות שעם כל המשחקיה בבית היא תמיד מרגיש שאין לה משחקים על איזה צורך זה עונה? חייבת לציין שהיא ילדה שניה ומקנאה מאוד באחותה הגדולה למרות שאני מסתכלת עליה זה אמור להיות הפוך הכל זורם לה ובא בטבעיות חמסה חמסה חמסה!!!
שלום, את צודקת בכך שהרבה צעצועים אינם ערובה לאושר, סיפוק והנאה - ולהיפך. לכן את שואלת שאלה שהיא מאוד במקום מאחר ובדרך כלל בקשות ודרישות בלתי נלאות מהסוג הזה מצד ילדים מאוד צעירים, מהוות קריאה ואיתות באשר לצרכים מהותיים ולעיתים פשוטים יותר, בתוך הקשרים המשמעותיים עם ההורים, שלא מצליחים להראות ולהענות. עצתי היא בראש ובראשונה לא להיכנע לדרישה הבלתי פוסקת לקניית עוד ועוד צעצועים, מאחר ובכך אתם מחזקים התנהגות לא רצויה שקיימת ואף יותר חשוב מכך, אתם בסה"כ מרגיעים באופן זמני תסכול שמתעורר, מה שמונע מכם לפגוש את הצרכים העמוקים שמתחבאים מתחת. אני מציעה לכם להתחיל בלהקדיש לילדה יותר זמן בתוך הלוז היומי, אולי לשחק איתה יותר עם הצעצועים שיש בבית, ובאופן אקטיבי (דרך משחק) לנסות לברר מהו אותו צורך עליו הררי צעצועים לא מצליחים לענות. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
בוקר טוב, יש לי שני ילדים בן בן 6 ובת בת 5 אוטוטו, שאלתי היא איך ניתן להקל עליהם במעברים בין הבתים בין הבית שלנו לבית של אבא שלהם ? אשמח לקבל טיפים בנושא תודה
שלום, אני מסיקה מדברייך שאתם ההורים פרודים. אשמח אם תרחיבי יותר על המצב ועל סוג הקשיים העולים במעבר בין הבתים' על מנת שאוכל לסייע לך בצורה טובה יותר. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שאלות לגבי מתי אמא מגיעה לקחת הביתה, פעם כי מתגעגעים לאמא ופעם כי רוצים להישאר עם אבא, עד שאמא מגיע לקחת רגשת עצבות, בכי, אולי לחץ
שלום! יש לי שני ילדים: ילד בן 6 וילדה בת 4. כל אחד בנפרד ילד/ה מקסימים, אבל שניהם ביחד זה פיצוץ... הם פשוט לא מסתדרים ורבים בכל רגע נתון. כל אחד רוצה מה שיש לשני גם אם הדבר שטותי ולא נחוץ, רק בשביל העקרון להשיג ולהתגרות אחד בשני. הדבר היחיד שמאחד אותם הוא כשאני ובעלי כועסים על שניהם ביחד והם יושבים בחדר ביחד. ואז באופן מפתיע הם האחים הכי טובים שיש, משחקים וצוחקים ומשתפים אחד את השני במשחק. גם אם לרגעים פורץ ויכוח קטן אני שומעת שהם מתפייסים במהירות, מה שלא קורה בדרך כלל. חבל לנו ההורים ולסבתות שקרובות, "לסבול" את המריבות ביניהם. יש לציין שהילד בעל אופי נוח ונעים, רגיש, מאוד חכם לגילו ובוגר בהבנתו. הגידול שלו מעניק לנו ההורים נחת. אופיה של הילדה חריף יותר, מאוד דעתנית ועומדת על שלה, לא וותרנית ואנחנו נאלצים להעניש ולכעוס עליה יותר. יכול להיות שזה מראה לה את ההבדל בינה לבין אחיה וגורם לה לקנאה בו כי הוא תמיד מסתובב עם התווית של הילד הטוב והמקסים. היא זקוקה להרבה יותר חיזוקים ועידוד. יש תחושה של פינוק בקול ובהתנהגות שלה והיא מאוד מתאמצת להראות לנו כמה אחיה לא בסדר כדי שהכעס יופנה אליו. בתקופה האחרונה גם האח מתאמץ להוכיח לנו שהילדה לא מתנהגת יפה. הם מלשינים אחד על השני בלי סוף ורוב הזמן עסוקים בדברים מהסוג הזה. בנוסף שניהם ביחד הופכים להיות מאוד נודניקים כשאחת הסבתות נוכחת. הם מפריעים ולא נותנים למבוגרים לדבר, רבים בקול רם כדי להפריע וצועקים אחד על השני בשביל שנתרכז בהם. התנהגות זו מתישה אותנו כהורים וגם את הסביבה. למרות זאת בהשוואה לילדים אחרים הם נחשבים לילדים טובים גם במסגרת הצהרון המשותף הם חברים טובים ואני תמיד מקבלת פידבקים חיוביים לגבי שניהם. אשמח לקבל עצות והכוונה להתמודדות מולם. יש לי תחושה לפעמים שכשלתי בתפקידי כאמא...
שלום אודליה, אני שומעת את הדאגה שלך וגם את רגשות האשמה. למרות שריבים בין אחים הם עניין שבד"כ קיים בכל משפחה, השאלה שעולה היא מה המינון והעוצמה של הריבים וכמובן מה המקור. במילים אחרות - אין סיבה אחת ועצה אחת שנכונה לכולם. מדברייך עולה כי הריבים בין ילדייך הם על המשאב ההורי (תשומת לב, הערכה, אהבה וכיוב') וקשור לקשר המאתגר יותר שלכם עם ביתכם. לי זה נשמע שביתך מנסה באופן נואש למצוא דרך בה היא תוכל להתקבל על ידכם ולהיות אהובה ומוערכת בדיוק כפי שהיא - דעתנית, נוכחת חריפה...כדי שזה יקרה עליכם ההורים לבדוק עמוק בתוך עצמכם מה מונע מכם את זה ומה צריך לקרות ולהשתנות - אצלכם ולא אצלה- על מנת שזה יקרה (כלומר בעמדתכם הפנימית, בסגנון ההורי שלכם מולה , לבחון מה קורה לכם מול דעתנות וכיוב'). אם תירצו להעזר בכמה פגישות הדרכת הורים לשם כך, זה עשוי להיות יעיל מאוד. אני מאמינה שכאשר ביתכם תרגיש שהיא מתקבלת ומוערכת בזכות מי שהיא ואפילו בגלל אותן תכונות בדיוק שהגדרתם כ"בעיתיות יותר", גם הצורך להתחרות באחיה עליכם, יפחת מאוד. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום, הבן שלי בן 6.5 וכאשר הוא מדבר הוא קופץ במקום ועושה תנועות מהירות עם הידיים (כמו תנועות של שטיפת ידיים). יש לו גם משחקי דמיון שהוא משחק מדי פעם עם עצמו בהם הוא "נלחם" עם דמויות דמיוניות בקול רם ובתנועתיות מאד מודגשת וקולנית, וזה נראה מאד מוזר מהצד. אדגיש כי מדובר בילד בריא באופן רגיל, מפותח ומתקדם, בעל קשרים חברתיים נורמלים לחלוטין. הוא יודע לשלוט בעצמו כאשר מעירים לו, אבל לפעמים כשהוא מדבר אני צריכה לתת לו ידיים ולהרגיע אותו כדי שידבר ברוגע ולא בקפיצות והתרגשות. האם זה נורמלי? הייתי שמחה לדבר עם איש מקצוע, אבל לא ברור למי אני בכלל אמורה לפנות. פסיכולוג? נוירולוג? טיפול בתנועה?? תודה מראש
שלום אורית, הכתובת היא רופא ילדים התפתחותי, שבמידת הצורך יפנה אתכם לגורמים נוספים (פסיכולוג/פסיכיאטר ילדים התפתחותי, מרפאה בעיסוק, וכד'). הפניה למטפלים למיניהם - רק לאחר אבחון והבנה של המקור לבעיה, אם בכלל קיימת כזו. בברכה ליאת
שלום אני שומעת הרבה פעמים שאין לנו שליטה על המחשבות שלנו האם באמת אין לנו כלל שליטה או שחלק מן המחשבות מודעות ונשלטות?
שלום קרן, אני לא בטוחה שאני מבינה לגמרי מה את שואלת. מחשבות הן עניין מודע. מחשבות באות והולכות, ועפ"י רוב הניסיון להיפטר מהן או להסיטן בכוח אינו עולה יפה. עם זאת, יש טכניקות מדיטטיביות ואחרות המסייעות לנו לשלוט בקשב שלנו לאותן מחשבות. אולי תפרטי מעט יותר, מה בדיוק הקשר של השאלה שלך לעולמך את. לילה טוב ליאת
היי, יש לי ילד בן שלוש שלאחרונה הוא ממש מפחד מכל דבר, לא מוכן ללכת לחדר לבד גם כשיש אור, לא מוכן ללכת לשירותים לבד וגם אם אני פתאום הולכת לחדר הוא יבוא אחרי. אם יש רעש הוא ממש יקפוץ וירוץ אלי, אם זה רעש מצעוע חדש, מיקסר, מכשיר סודה שעושים ויש רעש, רעש מהשכן ועוד .... בעבר הוא היה הולך לחדר או לשרותים לבד ואפילו מבקש שאני אצא ויסגור את הדלת.היום ממש לא, לא יודעת ממה זה נובע וזה קצת מדאיג אותי. מרעש הוא תמיד פחד אבל להיות רגע לבד לא מוכן
שלום כינרת, מה שאת מכנה "ילד פחדן מאד", בהחלט יכול להיות ילד עם רגישות שמיעתית גבוהה, לא מווסתת, שמקבלת ביטוי בפחד חריג ממצבים בהם הוא יכול להיות מופתע מרעש חזק. יש ילדים רבים כאלה, שמגיבים ברתיעה קיצונית גם מרעשים/אירועים "ידידותיים" לכאורה, כמו מופעים, הצגות ילדים, ימי הולדת ופעילות עם בלונים. חשוב להתייחס בהבנה לתופעה, שנוטה לחלוף מעצמה (אפשר להתייעץ גם עם מרפאה בעיסוק לגבי אפשרות של טיפול), לא לכעוס או ללעוג לילד, ובוודאי לא לקרוא לו פחדן. נסי להישאר זמינה, להרגיע, ולהימנע מרחמים או מניסיונות לשדל אותו לעשות דברים נגד רצונו. הישארי עניינית, עזרי לו היכן שקשה, מבלי לעשות מזה סיפור גדול. אם ההתנהגות הזו תימשך מעבר לשבועיים-שלושה ללא מגמת שיפור, התייעצי שוב. בברכה ליאת
שלום רב. בני הקטן בן 3.5, ילד מתוק, חכם ושובב. אבל קיים קושי שמשפיע עליו בכל תחומי החיים, הן בבית ובגן- הוא לא יודע לשלוט בכעס ולא יודע לדחות סיפוקים. אם הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה כאן ועכשיו או אם הוא לא מרוצה ממשהו, הוא כועס ככ עד שהוא יכול (ואף עושה זאת) לזרוק חפצים, או להיות אלים (נשך לא פעם ילדים בכן בשעת כעס). אנחנו מדברים על הנושא המון, ומסבירים כל הזמן כמה זה לא נעים כשחבר מרביץ לנו ולכן זה גם לא נעים לחבר כשהוא מרביץ לו, וכו... אני מציבה לו גבולות ומאוד ברורה איתו, אבל ברגע של כעס הוא פשוט לא רואה מימינו ומשמאלו ושוכח כל מה שדובר. חשבתי אולי לקחת אותו לאיזשהוא טיפול רגשי שיעזור לו ללמוד להירגע ולשלוט יותר בכעס. פניתי לכללית מושלם וניתנה לי רשימה של מגוון טיפולים אבל אני לא יודעת איזה סוג של טיפול יכול לעזור לקושי הספציפי הזה, וגם מי יכול להכווין אותי... הוצע לי רכיבה טיפולית (ששקלתי ברצינות), טיפול רגשי פסיכולוגי, טיפול באמנות, טיפול בדרמה, וכו... חשוב לי להדגיש שזה לא משהו שקרה פתאום ששינה את התנהגותו או משהו שעובר עליו, זה פשוט האופי שלו, והוא כך מאז שנולד. אני רוצה להקנות לו כלים שיעזרו לו להתמודד עם זה... איזה טיפול לדעתך יוכל להתאים? (סליחה על האריכות, פשוט היה חשוב לי להסביר בדיוק את הקושי...) תודה מראש!
שלום מיטל, לדעתי, הגורם המקצועי הרלוונטי ביותר כרגע הוא פסיכולוג ילדים קליני, המכיר היטב את העבודה עם ילדים לא מווסתים רגשית, ואשר יכול ויודע לעשות הדרכת הורים אינטנסיבית. בגיל שלוש וחצי, ההתערבות המקצועית היא בעיקרה הנחיית ההורים, וייעול דרכי ההתמודדות שלהם מול התפרצויות. מזכירה לך, בינתיים, שמול התנהגויות אלימות ומתפרצות - שיחות והסברים אינם עוזרים, אינם יעילים, ועלולים רק להגביר את התסכול של הילד ושלכם. פעולות (ריסון, הרחקה מהסיטואציה, שליטה במערך התגמולים) הן הדרך, אך יש ללמוד כיצד לעשות זאת, מאיש מקצוע מנוסה. בהצלחה ליאת
הורים שנפרדו - ילדה בת 6 מוסתת ע"י האמא כנגד האבא, האמא מעמיסה על הילדה את הבעיות שלה...יש המלצה לספר, משחק... כדי ליצור איזון מעבר לשיחה עם הילדה?
שלום אביטל, לפני ספרים ומשחקים לילדה, מוטב שההורים עצמם יקראו וילמדו כיצד לנהל את תהליך הגירושין ואת התקופה שלאחר מכן במינימום נזקים לבתם. הנה רשימת ספרי הדרכה להורים המתגרשים, מתוך אתר מצויין שעוסק בסוגיה זו ממש. http://shared-parenting.co.il/reference-books/ לאחר שיירגעו הרוחות, אפשר יהיה לסקור את מדפי הספרים לילדים. במצב העניינים הנוכחי, חשוב לייצר את האיזון דרך ובאמצעות התנהגותם של ההורים. בברכה ליאת
שלום, אני אמא לשלושה ילדים, ילדה בת 4 ותאומים בני שנתיים. אני פונה אליכם בעקבות הילדה. היא ילדה חכמה ונחמדה אבל מאד ביישנית ואיטית בהסתגלות שלה לסיטואציות חברתיות בעיקר(מפגשים עם זרים, אירועים לא שגרתיים בגן כמו ימי הולדת ומסיבות....) לפני חודשיים העברנו אותה לגן פרטי חדש(מגיל שנתיים היתה בגן פרטי אחר), ההסתגלות שלה לגן החדש היתה איטית והתבטאה בהתבודדות והתכנסות(במשך שבועיים עמדה בפינה ובעיקר תצפתה). כיום היא כן יושבת במעגל לצד שאר הילדים בשעת הריכוז אך לא משתתפת באופן אקטיבי(יש לציין כי זה קרה אחרי שהגננת הפגינה אסרטיביות איתה והתמדה להחזיר אותה למושב כל פעם שהילדה קמה ויצאה מהמעגל). הבעיה היא שאינה מסכימה לבצע מטלות שנדרשת בגן( מטלות של נייר ועפרון או משחקי הרכבה ליד שולחן). מסתובבת בין הילדים ומתצפת מה הם עושים אבל לא מבצעת בעצמה. יש לציין כי בגן הקודם היא כן השתתפה בביצוע הפעילויות כבקשת הגננת. יש לציין גם כי היא יצרה קשר עם ילדה בגן והיא מתארת אותה כחברה שלה ומשחקת איתה בכיתה ובחצר. כדי לחזק את הקשר הזמנו את הילדה אלינו הביתה ומתוכנן שבתי תבקר אצלה גם. היא כן יוצרת קשר מילולי עם הגננת והסייעת ומדברת איתן חופשי. בנוסף לחוסר שיתוף הפעולה של הילדה בביצוע המטלות, הגננת מתארת התנהגות מתגרה כלפיה(למשל אם הגננת מעירה לילד על התנהגות לא נכונה אז הילדה מבצעת את ההתנהגות הלא נכונה של הילד, כשהמורה אומרת לילד אל תעשה כך הילדה אומרת, לא הוא כן יעשה כך....) יש לציין כי התנהגות מתגרה זו לא נצפית בבית ולא באינטראקציות ביומיום כמו מפגשים עם חברים וקרובי משפחה... ברצוני לברר האם התנהגות הילדה(ההתנהגות המתגרה וחוסר שתוף הפעולה בגן) הוא תקין? ואם לא מה אפשר לעשות כדי לעזור לילדה לשתף פעולה? אני מודאגת שזה יהפוך להיות דפוס ההתנהגות שלה במסגרת חינוכיות שונות ובעתיד..
שלום יפה, התיאור שלך מאד חלקי, וקשה לבסס השערות אבחנתיות על סמך זה. אין ספק שהתנהגות כמו של בתך (התגרות וסרבנות) אינה רצויה, וחשוב לנסות להבין מה מקורה. האם ההימנעות מפעילויות בגן היא סוג של "שביתה" או מרד, או שמא היא משקפת קשיים התפתחותיים שחשוב לאבחן מוקדם ולטפל בהם. לתחושתי, יש טעם לשלול קשיים במוטוריקה גסה ועדינה (אפשר להתחיל מהערכה של מרפאה בעיסוק), ולצד זה הערכה גם של פסיכולוגית חינוכית או התפתחותית. המכון להתפתחות הילד של קופת החולים הוא כתובת טובה, שמאחדת תחת קורת גג אחת את כל הגורמים שיוכלו לסייע באיתור הקשיים, אם קיימים, ובטיפול בהם. במקביל, חשוב לאמן אותה גם בבית במצבי תסכול, בהם היא מתבקשת לעשות דברים גם כשאינם מוצאים חן בעיניה (או להימנע מדברים שרוצה אך אינה יכולה). היכולת לכבד סמכות ולציית למבוגר מתחילה בבית, וחשוב שתעזרו לה בכך, בצורה שמשלבת חום ואהבה יחד עם הצבת גבולות נאותה. הדרכת הורים טובה יכולה לסייע לכם בכך, ולייעל את ההתנהלות שלכם בבית. בברכה ליאת
שלום רב, בתי הבכורה בת 10. בתור תינוקת וילדה צעירה יותר היתה תמיד רזונת. בשנתיים האחרונות היא החלה לתפוח וכיום היא די מלאה. אני פוחדת מאוד להעיר לה בנדון שכן אני חוששת מאוד מהתפתחות של הפרעות אכילה בהמשך. חשוב לציין כי אני מאוד משתדלת שהבית יהיה בית שאוכל בריא ומאוזן, עם כמה שפחות ג'אנק ואנו משתדלים להעביר לילדים הרגלי תזונה נכונה. אשמח לעצתך איך ניתן להעיר לה בעדינות ולהביא אותה לידי מודעות ללא גרימת נזק, כי אני יודעת שמספיקה מילה אחת לא במקום כדי לגרום לנזק בלתי הפיך. בברכה, גלי
שלום גלי, לא צריך להגזים לשום כיוון, גם לא עם אמירות מרחיקות לכת כאלה ("אני יודעת שמספיקה מילה אחת לא במקום כדי לגרום לנזק בלתי הפיך"). בהחלט יש מקום לדבר עם ילדינו על חשיבותו של מזון בריא ועל סכנותיה של השמנת יתר. לתפיסתי, הבעיה מתחילה בהיעדר הסובלנות לכל מה שאינו רזה, מה שעלול לייצר התעסקות-יתר באוכל ובמשקל כבר אצל ילדים צעירים והוריהם. אני ממליצה לך להמשיך ולפקח על האכילה של כל בני הבית, אך עשי זאת דרך העגלה בסופר, דרך הרגלי חיים בריאים, ודרך חינוך לקבלת הגוף גם אם אינו של דוגמנית. זכרי שבתך נמצאת על סיפו של גיל ההתבגרות, והגיוני לצפות להתעגלות והתרחבות בהשוואה למה שהייתה כילדה. מציעה לא להעיר לה על איך היא נראית וכמה היא אוכלת, ולאפשר לה בשלב מוקדם זה לחיות כשהיא משוחררת מדאגות מסוג זה. בגיל מבוגר יותר, אם הצמיחה לגובה לא תכנס אותה אל משקל תקין, אפשר יהיה להתייעץ עם דיאטנית ולבנות תפריט מאוזן ובריא. בהצלחה ליאת
שלום רב אני אמא לשלושה ילדים הבכור בן ארבע , בת בת שנתיים וחצי ותינוק בן 4 חודשים. אני פונה אליכם בעקבות בני הבכור הוא ילד חכם ונבון , שמח , פעלתן , יש לו חברים והוא ילד רגיל זאת אומרת לא היפראקטיבי , הוא יכול לראות טלויזיה תוכנית שלימה , להקשיב לסיפור וכו.. הגננת מאוד אוהבת אותו ובגן מתנהג חפה ומקשיב. הבעיה איתו שהוא לא מקשיב למה שאני ואבא שלו או כל אדם אחר שאומר לו .(מחבד בגן) הוא עושה דברים בידיעה מוחלטת שזה אסור ולא אכפת לו התוצאה ולא אכפת לו שיכעסו עליו אחכ . לדוגמא הוא יודע היטב שאסור לגעת בגפרורים אבל בהזדמנות הראשונה שיפלו לידיו בטעות הוא ינסה להדליק. התארחנו אצל אחותי הוא בסתר לקח טוש ונכנס מאחורי הספה וקישקש עליה , והוא יודע שזה לא יורד ואסור כי גם בבית הוא קישקש על הכסאות וזה לא ירד וכעסנו עליו. שאני שואלת למה עשית אז הוא אומר כי רציתי, אני שואלת אותו אבל איפה מצירים הוא אומר לי על דף , זאת אומרת הכל בידיעה שאסור אבל בכל זאת עושה. הוא ממש ילד שהוא בסכנה אם לא צמודים אליו ולא מזיזים עין ממנו לדקה אחת אפילו. הוא חייב לגעת בכל דבר ובכל כפתור ולא משנה איפה נמצאים , בבית , בחוץ , מתארחים כולם יכולים להגיד לו אסור והוא בשלו ממשיך . ניסיתי לכעוס ולצעוק לא עזר, ניסיתי בלי צעקות אלא באיומי עונש והרגעות בחדר על ידי זה שאני סופרת עד שלוש אם הוא לא מפסיק בשלוש יש לו עונש, זה עבד קצת וגם זה כבר לא עוזר. הוא ממשיך לא להקשיב ולעשות כרצונו ולמלא את סקרנותו. מה עליי לעשות ? אני ממש בייאוש ואפילו בוכה בלילות גם מזה שהוא לא מקשיב וגם מייסורי המצפון שכל הזמן אני צריכה לכעוס עליו. מחכה לתשובתכם תודה
שלום רחל, כפי שנכתב כאן הרבה בעבר, ילדים קטנים אינם מתרשמים במיוחד מדיבורים, ובטח שלא מאיומים (שברוב המקרים אינם מתממשים). כדי שילד ילמד מהם הגבולות, חייב להיות שם מבוגר סמכותי והחלטי, שפועל (מדגישה שוב: פועל!!!) ולא מדבר. אם הילד מקשקש על הקירות או הרהיטים, הרחיקי ממנו את הטושים למשך מספר ימים, ואפילו שבועות, עד שתוכלי להיות בטוחה שהפנים את האיסור. אם הוא משתולל או פורע סדר בבתים אחרים, קחו אותו הצידה, הזהירו אותו פעם אחת (!) ואם הוא ממשיך, קחו אותו הביתה, גם במחיר של אי נוחות עבורכם. עליו ללמוד, דרך מעשים ולא דיבורים, שלכל התנהגות יש תוצאה, רצויה או לא רצויה. הכעס שלכם אינו מרתיע אותו, כי מבחינתו אין זה מעלה או מוריד. אם, לעומת זאת, הכעס שלכם יוביל להפסד שלו (למשל, היום לא נוכל לספר סיפור לפני השינה כי אנחנו עייפים וכעוסים מדי), שיוצג לו בצורה שקטה ועניינית, הוא יחדל. העובדה שבגן הוא מתנהג טוב, מעידה על כך שהוא מגיב היטב לגבול שמוצג לו בבהירות וללא פשרות. או במילים פשוטות: הוא בעייתי בבית פשוט כי שם הוא יכול. בבית אפשר לצפצף על החוקים, פשוט כי אף אחד אינו אוכף אותם. אני מבקשת להדגיש שאין כוונתי שתתחילו להעניש אותו. עונש הוא שרירותי ולא יעיל. תוצאה טבעית של מעשה או התנהגות - עדיפה. ציירת על הקיר - תנקה, ותורחק מטושים עד להודעה חדשה. שיחקת בגפרורים - הוכחת שאי אפשר לסמוך עליך, ולכן לא תוכל לעזור לי היום בהכנת הסלט או העוגה (זה דברים שנותנים רק לילדים בוגרים ואחראיים). השתוללת אצל הסבים או הדודים - אנחנו מחזירים אותך הביתה מיד (או משאירים אותו בבית עם בייביסיטר "כי אין לנו חשק לרדוף אחריך. אולי בפעם הבאה ננסה שוב"). כן, כן. לחנך זו עבודה קשה, אך היא חשובה ומניבה פירות. ממליצה לך מאד לפנות להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים, ולהתייעל. בהצלחה ליאת
שלום שמי עמית ויש לי ילד בן 3 וחודשיים, הילד חזר מהמעון והתלונן שהמטפלת הוציאה אותו לחצר בזמן שלא התנהג יפה ללא שום השגחה, עפי חוק אני יודעת שאסור לעשות כאלה דברים, המטפלת טוענת שלא היה כזה דבר ויכול להיות שהילד חיבר כמה סיטואציות או רוב הסיכויים שמדמיין, בתחושה שלי כאמא הילד לא מדמיין. האם בגיל הזה מדמיינים דברים כאלה?
שלום עמית, ילדים בגיל זה בהחלט יכולים לתפוס את הנסיבות בצורה אידיוסינקרטית, כלומר, ייחודית ופרטית, ולא בהכרח מציאותית. בכל מקרה, בתנאים מסוימים, למשל כאשר חצר הגן מגודרת וסגורה, ונמצאת בטווח ראייתן של הגננות, לא נורא בעיני אם הילד מורחק לכמה דקות עד שיירגע. אני רוצה להאמין שנשמר קשר עין בינו לבין מי מן הצוות, כנדרש. בברכה ליאת
שלום רב, אני חילונית נשואה לחוזר בשאלה ולו בן בן 13 מנישואיו הקודמים והחרדיים. הילד יודע ומודע לכך שאביו וגם אני חילוניים לגמרי. כשהוא מגיע אלינו לשבתות מידי שלושה שבועות אנו מבשלים עם פלטה מברכים ולא מדליקים טלויזיה ואורות דבר המאוד קשה לי איתו. השאלה האם זה באמת נכון לשמור שבת כשהוא מגיע או שאנו צריכים להתנהג כהרגלנו כחילוניים גם איתו בשבתות. תודה חגית
שלום חגית, אני מניחה שכרגע ההקפדה נובעת מניסיון שלכם לייצר תנאים בהם הילד יוכל להרגיש בנוח לבקר את אביו (לאכול בבית, לשתות בו ואולי בכלל לשהות בו). מאחר ואת מציינת שהנער יודע שאתם חילוניים, אז התשובה לשאלתך תוכל להגיע רק מתוך דיאלוג משותף עם האב ובהמשך גם עם הנער, במטרה לבדוק יחד מה מרגיש לכולם נכון ואפשרי. מתוך 3 הצדדים אני שומעת רק את הצד שלך והוא ששמירת השבת באופן הזה מאוד קשה לך. אולי איזו פשרה תבוא בחשבון, וויתור על החוקים היותר דקדקניים, או ביצוע רק מה שחשוב על מנת שהשהייה של הבן תהיה בכלל אפשרית וכיוב' (הצעות שאני מניחה שמתאימות יותר לך). צר לי שאין לי תשובה יותר קונקרטית להשיב לך, אך במקרה זה התשובה נמצאת אצלכם מאחר ואין כאן באמת תשובה "נכונה", רק מה שנכון ואפשרי לכם. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
ביתי בת שנה ועשרה חודשים. החל מגיל פחות משנה מתקלחת בכסא עם טוש. בעבר לא היו בעיות. לאחרונה פיתחה פחד שהלך והחריף והפך להיסטריה. איך שהיא שומעת את המילה מקלחת היא מתחילה לצרוח בהיסטריה. נאחזת לי ברגל וצורחת אבא אבא. אני מכניס אותה בכז אבל היא פשוט לא מםסיקה לצרוח עד שזה מסתיים. אני ממש חושש שהיא תפתח איזה טראומה מכל הדבר הזה. ניסיתי למלא לה גיגית עם צעצןעים, להמנע מהרטבת הראש, לשים לה כובע מצחייה. כלום. אני מרגיש שאני כבר על סף התמוטטות עצבים איתה ומתחיל להגיב בצעקות להיסטריה שלה. מה אני עושה עם זה? בבקשה עיצה דחוף
שלום איתי, האם צרת רבים תנחם אותך? בכל אופן תדע שאתה לא לבד. פעוטות רבים בין הגילאים שנה לשנתיים מפתחים פתאום פחד מאמבטיה/מקלחת. בכלל, חלק ניכר מהתנהגויות של פעוטות בגילאים הצעירים מאוד נדמים לעיתים כפתאומיים, כאשר למעשה ההתנהגויות החדשות בדרך כלל נובעות משילוב של רמת בשלות כללית שמתפתחת כל הזמן, ו/או גירוי מסוים, ככל הנראה נסתר מהעין, ש"תפס" את הילד, וכעת ומניב תגובות/התנהגויות מפתיעות וחדשות. בכל אופן עצתי היא קודם כל להתאזר בסבלנות - וזו אולי העצה הכי חשובה במקרה הזה. נשמע שהפעלת יצירתיות בניסיונות שלך להרגיע את ביתך, וזה בדיוק מה שצריך להמשיך לעשות. באופן כללי המטרה צריכה להיות לשוב ולידד את ביתך עם אזור האמבטיה, עם הכיסא עם אביזרי האמבטיה וכיוב' כאשר את כל זה כדאי לעשות בזמנים שאינם זמן המקלחת. אפשר למשל לשחק איתה בחדר האמבט במהלך היום עם צעועים שהיא אוהבת, לשחק בלקלח בובה, להקריא לה שם סיפור, למיין את אביזרי האמבטיה ועוד רעיונות כיד הדמיון הטובה עליך. בזמן האמבטיה, אפשר אפילו להשתמש ב"תותחים כבדים", למשל להתקלח ביחד איתה או להכניס אותה למקלחת עם בגדים. אפשר גם לוותר על אמבטיה למשך יום אחד, ולומר לה שאתם מבינים שהיא לא רוצה להתקלח היום, ולכן תוותרו לה אם תסכים להתקלח "ביחד" מחר. היא לא בהכרח תזכור או תבין את משמעות ההסכם, אבל זו תהיה דרך טובה להניח בצד ליום אחד את היסטריית המקלחת... למחרת ניתן יהיה לבצע חלק מהפעולות שהצעתי. בהצלחה! ירדן פרידון ברשף
שלום רב, בני בן 5 בגן טרום חובה. עד לגן הזה, היה בגן פרטי, במסגרת קטנה ולא היו בעיות מיוחדות. הוא ילד ורבלי וחכם. השנה, נכנס לגן עירייה בו 35 ילדים. אביו ואני נפרדנו בתחילת השנה ולאחר החגים אביו עזב את הבית. הוא מתגורר קרוב מאוד, היחסים טובים והקשר עם הילד רציף ואינטנסיבי עם שנינו. מתחילת השנה הוא פונה לאלימות בהתמודדות עם הילדים האחרים בגן. למרות היותו ורבלי מאוד, הוא ממהר לפנות לאלימות ולמרות שיפור מסוים שהיה במהלך השנה, לאחרונה (מאז החזרה מחופשת פסח) המצב רק מחמיר. אנחנו לא יודעים כיצד להתמודד כי את התיאוריה הוא יודע. הוא יודע לדקלם את כל הכללים... אבל, בפועל, ברגעי התסכול, הוא פונה לאלימות. והוא ילד חזק. איך עוזרים לו? תודה!
שלום נועה, נשמע כי מתחילת השנה חלו מספר שינויים משמעותיים מאוד בחייו - הוריו נפרדו ועברו לגור בבתים נפרדים, והוא עבר מגן קטן ומוכר לו למשך מרבית שנות חייו, לגן חדש, גדול יותר, עם דמויות מטפלות חדשות וכיוב'. ייתכן כי למרות שאת ואביו עשיתם כמיטב יכולתכם על מנת להקל עליו את הפרידה שלכם, ולהמשיך לקיים אורך חיים בו שניכם קרובים וזמינים, שני הגורמים שציינת, ביחד או כל אחד לחוד, ממשיכים להתקיים בתוכו כגורמי מתח שבהעדר דרך אחרת לפרוק או לבטא אותם, הוא פונה לדרך אקטיבית יותר שמתבטאת באלימות. אני מציעה לכם לפנות להדרכת הורים ולשקול את האפשרות של טיפול רגשי עבורו, שיאפשר לו מקום בו יוכל לבטא את עולמו הפנימי, ולכם ההורים להבין כיצד תוכלו להיות עבורו בדרך המיטיבה ביותר. במקביל ניתן להתייעץ עם הגננות ואף עם הפסיכולוגית של הגן, ולבחון באילו מצבים עולה האלימות (האם זה באמת כ"כ מוכלל) ומה הן מציעות לכם ההורים כדרך התמודדות (גננות בעצמן לעיתים ממליצות על הדרכת הורים/ואו טיפול רגשי לילד). בברכה, ירדן פרידון ברשף
תודה, ירדן. למעשה, אנחנו עושים את כל הדברים האלה. מקווה שיוכיחו את עצמם בהקדם... בינתיים, הוא הסובל העיקרי וזה חבל וקשה לנו. שבוע טוב!
הבת שלי בת 11 וחצי כבר שלוש שנים עם טריטכולומניה ושום טיפול לא עזר ! יש מישהו שעבר את זה ויכול לייעץ?
שלום מירי, בהמשך לקריאתך לחברי הפורום, את מוזמנת גם לשתף אילו טיפולים ביתך עברה. ממליצה גם לפנות לפורומים יעודיים בנושא. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום, בני בן ה-3.5 סובל מרגישות יתר בעיקר בפן הרגשי. בשלב זה אנחנו מחכים לתור בהתפתחות הילד לאבחון/ ייעוץ וכו'. מלבד בעיות רגשיות נולדה לו אחות לפני כארבעה חודשים דבר שהצלחנו להתגבר עליו בעזרת הומאופתיה. השבוע אחותו התחילה גן, בגן שלו והבן שלי לקח את זה ממש קשה בדיוק כמו שהיה כשהיא נולדה. הוא היסטרי ולא רוצה ללכת לגן, בוכה רוב היום הגן וממש עצוב. בבית לעומת זאת הוא בסדר גמור וזה מובן. הבעיה שאנחנו אמורים לנסוע לחו"ל עוד שבוע בלי הילדים ו כמובן שבעקבות המצב אנחנו רוצים לבטל את הנסיעה. מהפחד שזה יגרום נזק יותר חמור. השאלה שלי האם חד משמעית אסור לנו לנסוע או שזה אפשרי? תודה.
שלום גילה, זה נשמע שהאינטואיציה שלכם נכונה במקרה הזה. אני מסכימה שכדאי להניח בצד את האופציה לטיול ללא הילדים, עד לתקופה בה מצב הענינים יותר רגוע ויציב בבית. כעת עליכם להשקיע את המשאבים שלכם בטיפול הקשיים העולים בקרב ילדיכם (כפי שאתם מתכננים לעשות) קרי אבחו, התיעצות וקבלת טיפול והדרכת הורים אם צריך. אל תדאגו,יגיע גם זמן לטיולים, ואתם אפילו תהנו יותר כאשר תדעו שהשארתם מאחור בית יציב ורגוע שיצליח להתמודד באופן טוב דיו עם חסכי הפרידה. בברכה, ירדן פרידון ברשף.
בני בן 8. בילדות המוקדמת אובחנו אצלו קשיים רגשיים שנבעו מקושי בוויסות חושי. טיפלנו בו במסירות רבה ולא חסכנו בשום טיפול ואכן זכינו לקטוף את הפירות. המעבר מהגן לכיתה א היה קשה אך בזכות מורה טובה וטיפול רגשי אותו מקבל עד היום עבר שינוי משמעותי מאוד והפך מילד קשה לילד מוצלח לימודית, חברתית והתנהגותית. המורה לא מפסיקה לשבח אותו. השנה מסיים כיתה ב בהצטיינות. הבעיה היא שבבית אנו חווים התנהגות קשה מאוד.הוא לא ממושמע. מציק ללא הפסקה לאחיו בן השלוש וחצי ומלמד אותו התנהגות שלילית. זה מרגיש כאילו הוא "לא רואה אותנו ממטר" ועושה כל העולה על רוחו. תוסס מאוד ומשתולל. לא עוזרים עונשים ואיומים. כאמור הוא עדין הולך לטיפול רגשי ואנחנו מרגישים צורך לסיימו מאחר ואנחנו לא רואים שינוי בהתנהגות בבית. שאלתי איך להחזיר את הסמכות ההורית ולחנכו בבית והאם קיים טיפול אחר שיכול לסייע?
שלום, בואו נתחיל מכך שעונשים ואיומים לא רק שלא יסייעו לכם לחזק את הסמכות ההורית שלכם ו/או יביאו לשיפור בהרגשה ובהתנהגות של בנכם, אלה רק יזיקו ואפילו יזיקו מאוד. לכן לשאלתך, ההתערבות המומלצת היא הדרכת הורים אינטנסיבית, רצוי על ידי המטפל הרגשי של בנכם, או במצבים מסוימים ובתיאום עם המטפל הרגשי הקיים, עם מטפל אחר מוסמך שמתמחה בנושא של הדרכת הורים (פסיכולוג קליני של ילדים היא בדרך כלל כתובת טובה). בנוסף לא הייתי מציעה לכם למדוד את הצלחת הטיפול של בנכם על פי המדד של "איך הילד בבית", אלה במקרה שלכם ההיפך הוא הנכון. אם הילד כ"כ מוצלח בכל מקום חוץ מאשר בבית, אז כדאי לבדוק אילו שינויים נדרשים בסביבה הביתית ומצידכם ההורים, ומכאן ההמלצה החמה לקבלת הדרכת הורים. להוציאו מטיפול שבאופן ברור מיטיב עימו מאוד, יהיה בגדר עשיית עוול לבנכם. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום רב בני בן 12עלה השנה לחטיבת הביניים ולמעשה נפרד מרוב חבריו לכיתה. במהלך שנה זו הבחנתי כי הפך להיות פחות חברותי כבעבר אך המתנתי בסבלנות. שאלתי אותו האם ברצונו לעבור לבית הספר בו לומדים רוב חבריו הישנים. הוא אמר שלא אך לפני שבוע אמר לי אני יותר מתחבר לילדים מהכיתה הקודמת מאשר לילדים בכיתה הנוכחית.. יש לציין כי הוא ילד מחוונן וציוניו טובים. מה לעשות בעלי אינו מרוצה מבית הספר טוען שציפה ללמודים אחרים וגם אני אם לומר את האמת בית ההספר הזה אינו מה שציפתי לו. כרגע בררתי בבית הספר השני האם יש מקום פנוי ויש אפשרות לעבור לשם אך הוא אינו מעוניין מה לעשות? האם הוא יודע בגיל זה מה טוב עבורו?כי כל מה שעבדתי עליו איתו כל השנים על מיומנויות חברתיות כאילו ואיננו. אנא עזרתך.
שלום חני, אמשיך מהיכן שסיימת - האם את בטוחה שאת/אתם ההורים יודעים מה הכי טוב עבור בנך במצב הזה? האם את סבורה שבמצב הענינים הנוכחי להעבירו בית ספר בניגוד לרצונו, הוא הדבר הכי טוב עבורו? האם את בטוחה שרמת הלימודים בבית הספר החדש היא טובה יותר מהרמה בבית הספר הנוכחי? ואם כן, האם זה הקריטריון הכי חשוב? אלה אם כן התשובה לכל השאלות הללו היא כן מוחלט - עצתי היא להניח לבנך במקומו. החלטה לעבור בית ספר היא החלטה משמעותית, שבדרך כלל נלקחת לאור מצב ענינים קיצוני/או על פי רצון מובהק וברור של ילד/נער (וגם אז זו החלטה שמצריכה בחינה ובדיקה). יתר על כן, זו החלטה שמצריכה שיתוף פעולה מצד ילד, בוודאי בגיל של בנך. שנית, אם בנך אכן צבר מיומנויות חברתיות לאורך חייו (ואני בטוחה שכן), אזי מה שנצבר והושג סביר שלא נעלם...ייתכן והמצב החדש מציב בפניו אתגרים חברתיים חדשים ואולי דווקא בגלל שצבר מיומנויות חברתיות הוא מעוניין להעמיד אותם למבחן ולהתמודד עם אותם אתגרים חדשים...אולי ואולי לא..זה כיוון מחשבה אחד אפשרי. לכן כדי להבין יותר את בנך, אני מציעה לך לנהל איתו שיחה פתוחה בה את מתענינת במצבו החברתי, בודקת כיצד ניתן לסייע לו ואפילו אם תרצי מתענינת בסיבה בגללה הוא בוחר להישאר בבית הספר הנוכחי למרות שלדברייך חבריו נמצאים בבית ספר אחר (כל זאת תוך הבעת כבוד לבחירתו ומבלי להפעיל עליו לחץ סמוי לעבור לשם..). יכול להיות שתגלי כמה דברים מעניינים שיבהירו את התמונה ויסייעו לכם ההורים לכבד את רצונו של בנכם ולתמוך בו באופן בו הוא הכי זקוק לתמיכתכם. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום, ביום חמישי גיליתי כי הבן שלי (בסך הכל בן 7) עושה בגוגל חיפוש למילים בנושא מין. הוא מחפש תמונות של איברים, כותב בחיפוש - אנשים מתפשטים, כותב - נשים ללא בגדים וכו'. האמת שנלחצתי מאוד מאוד! אני יודעת שזה הגיל שהם מגלים סקרנות בנושא.. דיברתי איתו ביום חמישי, לא אמרתי לו שאני יודעת שהוא חיפש וראה.. רק דיברתי על כך שיש דברים לא יפים במחשב ושאנשים עושים שם הצגה כמו סרט בדיוני שאלתי אותו אם הוא נתקל פעם בכזה דבר אבל הוא הכחיש לחלוטין.. הסברתי שאם יש משהו שהוא רוצה לדעת או ללמוד עליו שיפנה לאמא ואבא ונסביר לו. כמובן שבמקביל התקנתי מהר תוכנת הגנה במחשב שלו. ביום שבת - יומיים אחרי השיחה - קיבלתי דו"ח מתוכנת ההגנה ושם ראיתי כי עדיין הוא ממשיך לחפש תכנים מיניים. מה עושים? איך לעצור את זה? אני מפחדת מאוד שהוא התמכר לעניין (קראתי קצת על הנושא), אני לא יודעת כמה זמן זה כבר נמשך.. אשמח לעזרה תודה רבה ליאת
שלום ליאת, אני מבינה את הדאגה והלחץ ולמרות זאת זה נשמע שפעלת בצורה שקולה. טוב עשית שהזמנת אותו להעזר בכם ההורים לצורך למידה, ואפשר אפילו להיות יותר ישירים וספציפיים בעניין הזה ("אני יודעת שאתה מתעניין בגוף האדם, בהבדלים בין גוף האישה לגוף הגבר..". כמו כן בהחלט אפשר למצוא היום אמצעי תוכן מענינים שמספקים מידע הולם ותואם גיל באשר לגוף האדם, מיניות ורבייה). טוב גם שהתחלת לייצר הגבלות בצורת תוכנות הגנה. בהמשך לזה, רצוי להעביר את המחשב למרחב משותף בבית, ולוודא שהילד גולש רק בנוכחות מבוגרים. אני אישית ממליצה לך להיות גלויה איתו בהקשר הזה ולספר לו שהגלישה במחשב היא תחת פיקוח שלכם (משהו שהוכח כמפחית פעילויות מהסוג הזה בקרב ילדים ובעצם משמש להם כגבול). ידוע לי כי ישנם הורים שחשים שבעצם ההגבלות הללו יש משום פגיעה בתחושת החופש והפרטיות של ילדיהם, אבל בעצם החופש של ילדינו ממילא מוגבל ובוודאי כאשר הדבר בא על חשבון ביטחונם ושלומם. לכן עדיף בעיני להיות גלויים איתם בעניין הזה וכן אפשר גם לספק להם הסבר עניני למדוע ישנן הגבלות כאלו מצידכם ההורים. אני מאמינה שבדיוק אותן הגבלות שיכולות לקומם אותם בסופו של יום גם מסייעות להם להרגיש מוגנים ובטוחים. לסיום עוד שתי נקודות לבדיקה. האם בנך חשוף בבית או בחוץ לגירויים מיניים (לא בהכרח וירטואליים אותם כאמור מחפש בעצמו). וכן כדאי לבדוק האם יש לו מספיק תחומי פעילות שמספקים לו עניין, הנאה וריגוש. בכל מקרה ברגע שאתם ההורים נכנסים לתמונה בצורה של פיקוח והשגחה, אז אני לא רואה יותר מידי מקום לדאגה. נסו לשאוב ביטחון מכך שאתם כעת יותר בשליטה על המתרחש, והיכונו לעוד אתגרים המערבים את המרחב הזה, הנפלא ונורא כאחד - האינטרנט. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום, בני בן ה-3 ו-3 חודשים גמול מטיטולים במהלך היום בלילה אני שמה לו טיטול הבעיה היא עם יציאות. הוא מסרב לעשות בסיר\בשירותים ומתעקש שנשים לו טיטול כדי שיעשה. פיפי אין לו שום בעיה לעשות בכל מקום אני משתדלת שלא להכריח אותו ושמה לו טיטול, למרות שבתחילה ניסיתי לדבר על ליבו שיעשה בסיר או בשירותים, אך הוא מסרב. בבקשה ייעוצך, האם להתעקש על כך , או לוותר לו?
שלום מעיין, ילד מעל גיל שלוש, כבר אמור לעשות את צרכיו במקום המיועד לכך, דהיינו סיר או אסלה. כאשר אנחנו מציעים את הטיטול, אנחנו מקבעים הרגל שאינו עולה בקנה אחד עם רעיון הגמילה, ומסתכנים ב"קלקול" התהליך. אני מסכימה שאין צורך (ומאד לא רצוי) להכריח ילד לשבת בכוח על הסיר או האסלה. עלייך להסביר לו שמעתה אין יותר טיטולים בבית, כי "אתה כבר גדול", ומעכשיו אתם מקווים שיצליח לעשות קקי כמו הגדולים, היכן שירגיש נוח יותר (סיר או אסלה). נסי להבין מה מקור הפחד, ולשם כווני את ההסברים שלך. בכל מקרה, אם יברח לו במכנסיים, הימנעי מכעס או הבעות גועל מכל סוג. תוכלי להעיר בשקט משהו כמו: לא נורא. זה קורה כי אתה עוד לא רגיל. אני אחליף לך עד שתצליח. מול הצלחות אפשר לתגמל בפרסים קטנים (לא להגזים גם עם זה). אם אין לך אומץ עדיין לסלק את הטיטול גם בלילה (למה לא, בעצם?), נסי לקנות את התחתונים הסופגים, ולהתייחס אליהם כאל תחתוני לילה ולא כאל טיטול, כדי לא לבלבל אותו. בהצלחה ליאת
שלום רב, בתי בת 12וחצי, היא מאוד סגורה כלפינו ההורים לא מספרת כלום, משקרת, מסתירה דברים , אוכלת מעט מאוד (אוהבת מאוד ממתקים) סובלת מפחדים כמו: בריאות, מקומות סגורים, טיולים. מאוד עצלנית ושונאת ללמוד. מבחינה חברתית יש לה מספר קטן של חברות. אנחנו מאוד חוששים עליה שתעשה איזה מעשה מטופש או שייקרה לה משהו לא טוב, כיוון שמאז שהיתה קטנה היו לה כל מיני רעיונות זדוניות קטנות. שאלתי : האם המצב נורלמי לנערה מתבגרת? האם לקחת אותה לפסיכולוג? האם אנחנו ההורים צריכים ללכת לייעוץ? אודה לתשבותך.
שלום לילך, אני מניחה שיהיו כאן לא מעט הורים שיזדהו עם התיאור שלך. יהיו שיגידו שאת מתארת נערה מתבגרת אופיינית, שמתחילה את תקופת מרד הנעורים המפורסמת, ואשר מתרחקת מהוריה ומסגלת לעצמה אורחות חיים הפוכות משלהם. למרות הנטייה שלי "לנרמל" דברים ולראותם באור סלחני בדר"כ, אני משתדלת להישאר קשובה לחששות של הורים, לסמוך על תחושות הבטן שלהם, ולהאמין לקול הדואג שעולה מהם. את מכירה את בתך מאז הייתה תינוקת, ואם את מרגישה אי שקט לאורך זמן, את כנראה יודעת למה. אני ממליצה לכם להגיע להתייעצות אצל פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים ובני נוער, לשתף אותו בדאגה שלכם, ולבחון בנחת, יחד איתו, האם וכיצד נכון להתערב. מקווה שתצליחו לתרום לרווחתה של הילדה ולהקל עליה, וכמובן גם להירגע בעצמכם. בברכה ליאת
שלום לכן ! בני בן ה 3.8 נמצא בגן פרטי עם קבוצת ילדים בגילו . לי כאמא חשוב בגילאים האלו שהסביבה תהייה מכילה , שהילד ירכוש בטחון עצמי , כישורי חיים , יכולת להתמודד עם תסכולים וכדומה . החלק הדידקטי בגיל הזה תופס מקום מאוד מזערי , מבחינתו הלמידה צריכה להיות חווייתית , אנחנו משתדלים לשמור על הגמישות החשיבתית והסקרנות הטבעית שקיימת בילד. בשנה הבאה הוא יהיה בן 4 ואני מאוד חוששת שבגן עייריה מתוך 35 ילדים הוא יהפוך לשקוף , שכל תכניות הלימוד ודרך החינוך שם יפגמו במה שעד כה עבדנו קשה עבורו , כמה שהגננת תהייה מקסימה ומצוינת הרי גם מבחינה הגיונית היא לא תגיע לכל ילד ויהיו ילדים שיפלו בין הכיסאות. אני מאוד חוששת ולא יודעת האם עדיף בגיל הזה לתת לילד עוד שנה שבה יתחזק מבחינה אישיותית ( גם השיקול הכלכלי כמובן מאוד מאוד קובע) מה אתן חושבות ? מה חשוב בגילאים האלו מבחינת התפתחות תקינה שלא תהייה רק " ילדים מסתדרים בסוף הם גדלים בסדר" אני מאוד לא מאמינה באמרות כאלו תודה רבה רבה מעריכה מאוד את דעתכן המקצועית !
שלום גליה, כפי שכתבתי כאן לא פעם בעבר, אני נוטה להסתייג מהמיתוס לפיו גן עירייה נופל באיכויותיו מן הגן הפרטי. גננות טובות יש כאן וכאן, ולצערי גם גננות פחות מוצלחות. גן טוב הוא גן טוב, נקודה. זה נכון שגני העירייה בדר"כ צפופים יותר (השיקול הכלכלי משחק תפקיד אצל כולנו), אך יש גננות שעושות עבודה נפלאה גם בתנאים הללו. יש, למרבה הצער, גם דוגמאות הפוכות, של גנים פרטיים מאובזרים ו"מתוקתקים" שאינם מציעים הרבה מעבר לשירותי שמרטפות. אני בדעה שכל זמן שקיימת אצלנו היכולת לבחור, עלינו לעשות הכל כדי למצוא עבור הילדים מסגרת איכותית, המספקת מענה לכל (!!!) הצרכים שלהם, כולל החלקים הדידקטיים והתכניים. בגיל ארבע ילדים בהחלט פתוחים לקליטת תכנים, וחבל להסתפק במסגרת שאינה מספקת תוכן הולם. תהא המסגרת שתבחרו אשר תהיה, אני אישית מאמינה בכל לבי שמשימת החינוך, ההעשרה והגרייה האינטלקטואלית מוטלת בראש וראשונה עלינו, ההורים, ואם אתם פועלים ברוח זו (מבחינת עידוד לסקרנות וחקר) שום גן (כמעט) לא יוכל לקלקל לכם. בהצלחה ליאת
שלום רב בני בן ה 6.5 בכיתה א קפץ שנה מהגן . נולד בלידה רגילה . היה תינוק עם מזג קשה הרבה לבכות למרות שזכה לכל תשומת הלב האפשרית. כשגדל היה עם מזג נוח יותר בגיל הגן אך עדין סבלתמהתפרצויות זעם שכללו צעקות בכי ועוד... ושוב תמיד היה קשה להרגיעו עתה סובל מפרצי זעם במיוחד כאשר לא מקבל את מבוקשו נוטה לשקר על מנת להשיג דברים .אינו מכבד את הוריו כלל לא ממושמע מקלל ומרביץ . כך גם נוהג כלפי אחיו הצעיר.ממנו בשנתיים למרות שהאחרון אוהב אותו ומעריץ אותו . במסגרות צגלה התנהגות טובה ואף משבחים אותו . מאידך סובל לעיתים מאלימות מצד חבריו . נראה כאילו יחסיו איתנו בנויים אך ורק לסיפוק צרכיו ואם לא מקבלם מיד פותח בסדרת קללות צעקות וכעס בלתי נגמר. ניסינו שיטות שונות של טיפול החל מהתעלמות עד הרחקה לחדר הוא מתעצבן ולא.מגלה חרטה ושמבקש סליחה לא בלב שלם. מעליב אותנו אומר שלא רוצה להיות איתנו. מפעיל מניפולציות .יש לציין.שהיה ילד.מפונק מאוד כשהיה קטן . מרגישים שיש לו בעיות בויסות הרגשי שלו . זקוקים לעזרה. יהושוע
שלום יהושע, ילדים עם קשיים בוויסות הרגשי בהחלט מהווים אתגר עבור הוריהם, שכן קשה יותר "לדייק" איתם, לרצותם ולהציב להם גבול. וכך, למרות הקושי, אלה הילדים שזקוקים יותר מכל לגבולות בהירים ועקביים, ולדמויות סמכות הפועלות ברגישות ונחישות. ובנימה יותר אישית, אתה מתאר ילד שהיה תינוק מאתגר, המתקשה לשאת תסכולים, וסובל מהתפרצויות. אני מניחה שקרה לכם משהו שקורה לעתים במקרים דומים: כדי להימנע מהתקף הזעם, נהגתם לספק את רצונותיו, עד כי התפתחה אצלו אוריינטציה תובענית ונצלנית (כפי שאתה מעיד), וקושי לקבל "לא". למרות מה שנראה כרגע כמצב בלתי נסבל, אפשר בהחלט לטפל בדברים, אך קשה לי להניח שאפשר יהיה לעשות זאת לבד, ללא עזרה וליווי של איש מקצוע. לתחושתי, חשוב שתקבלו רקע ורציונל לגבי דרך עבודה עם ילד "נפיץ" כמו בנך, וכמובן כלים יעילים להתמודדות. חשוב שתוכלו להישאר סמכותיים ומכילים, מבלי להיעלב או להתייאש. אין לי ספק שבין כל הדברים שניסיתם היו גם תגובות טובות ונכונות, אך כדי לראות תוצאות נדרשת עקביות לאורך זמן. בעזרת פסיכולוג ילדים קליני תוכלו להתכנס לתוך מסגרת עבודה, ולקבל הנחייה רציפה. אם אתם קוראים אנגלית, ממליצה בחום על הספר הזה, שכתוב בשפה בהירה וקולחת http://www.amazon.com/Parenting-Child-Who-Intense-Emotions/dp/1572246499 בהצלחה ליאת
בני בן השנתיים ו10 חודשים נמצא בגן הנוכחי מגיל שנתיים ו3 חודשים. ההסתגלות בהתחלה לא הייתה קלה אך לאחר תקופה מסויימת החל להסתגל והלך בשמחה לגן. בשבועיים האחרונים חלה נסיגה שמתבטאת בזה שאינו מוכן ללכת לגן (בוכה בבוקר ומבקש חיבוק מאמא ואבא), אינו מסכים להשתתף בחוגים בגן, מסרב לאכול ארוחת צהריים בגן. ניסיתי לברר מהגננת והסייעות מה קרה בשבועיים האחרונים בגן והן בעצמן לא יודעות מדוע הוא כך. אין שום שינוי בבית, הוא בן יחיד שמקבל מספיק תשומת לב ואני בעצמי לא מבינה מדוע הוא מתנהג כך. הוא רק חוזר על אותו משפט "אני לא אוכל בגן" כששואלים אותו למה הוא אינו עונה. בהתחלה זה התחיל רק מזה שאינו מוכן לאכול צהריים בגן אבל לאט לאט אני מתחילה לראות שגם בחוגים אינו משתתף, ליבי ממש נקרע מזה. איך אפשר לעזור לו?
שלום יעל, לפעמים, גם אירוע שולי וטרוויאלי עלול להירשם אצל הילדים הרכים כחוויה בלתי נעימה או מעוררת חרדה. מספיק שילד אחר נחנק, קיבל מכה, הקיא או אפילו ננזף, כדי לעורר רתיעה אצל בנך. אני מציעה לנסות להגיע אל הגן בשעת האוכל, ולסייע לו לעבור את שעת הארוחה (בהנחה שזהו אכן המוקד) כשאת לצידו. שימי לב שלמה שמטריד אותו או מושך את תשומת לבו, ונסי להבין. לפעמים כאשר חוויה נעימה דוחקת את זכר החוויה הקודמת זה מספיק, ולפעמים נדרשת תקופה ממושכת יותר של הקהייה הדרגתית. בקשי גם מהגננות לסייע לך בכך. כשיבינו שאינך חושדת או מאשימה אותן, אין לי ספק שהן ישתפו פעולה ויירתמו. בהצלחה ליאת
היי בן שנה וחודשיים , כשנהיה עייף מושך לעצמו בשיער/מגרד בראש ולפעמים גם דופק את המצח בסורגי המיטה/ברצפה (אם זה לפני שנוא במיטה), לא הרבה אבל פעמיים שלוש ברצף לפעמים. כמובן שמקפידה לא להגיע איתו למצב של עייפות יתר. השאלה אם זה משהו מוכר ואם דרושה התערבות? מעבר לזה ילד חייכן תקשורתי ומאוד נמרץ,לדעתי עם נטיה להיפראקטיביות. תודה
היי מיכל, התופעות שאת מתארת נפוצות מאד, ומשמשות את התינוק להרגעה. ההתערבות היחידה הנדרשת היא ריפוד סביבת המיטה, כדי שלא ייפגע. את, כמובן, מוזמנת ליידע גם את רופא הילדים שלך (אני אומרת זאת בעיקר כדי לכסות את עצמי, כי איני רופאה) ולהירגע סופית. בברכה ליאת
קשה לי לכתוב את הדברים אבל באמת זה לא ממקום ביקרותי אלא ממקום של דאגה גדולה ושאני באמת לא יודעת מה לעשות וצריכה אעת עצתכן. , ביתי היתה תלמידה מעולה, מקובלת בחברה, הולכת עם חברים אכותיים.(כיום חיילת) מאז גיל ההתבגרות חל אצלה שינוי לשלילה. מאז שהפסיקה לגבוה 147 הדימוי העצמי שלה נפגע, בטחון העצמי שלה ירד, בגיל 15 החלה ללכת רק עם בגדים שחורים ולהסתובב בחברתכם של "פריקים", לצבוע את השיער בצבעים שונים ואנחנו זרמנו איתה . לאט לאט החלה להתנתק מחבריה הטובים ולהסתובב עם קבוצת חברים שהשפעתם לא היתה טובה מה גם שבגיל 16 יצאה בהצהרה לסביבה שהיא דו מינית (לא היו סמים, סיגריות וכ') ביתי ידעה מה דעתנו על החברים החדשים שלה אך לא רצתה לשמוע כלום בגיל 18 עשתה שיוני וחזרה ללבוש בגדים צבעוניים ולא לצבוע שיער..כאשר התגייסה לצבא המורל שלה היה נמוך קיבלה תפקיד מעולה שחיכתה לו ואיכשהו גרמה לעצמה לא ללכת לתפקיד זה (היו כל מיני השפעות גדולות מהסביבה שהסתובבה עימה), מאז ומתמיד ביתי סגורה מאוד ולא משתפת אותנו בכלום, כשנה היא הלכה לטיפול שעזר לה קצת אך מאז שהתגייסה לא הלכה. כהוריה אנו רואים שהיא מפלסת לעצמה דרך קשה מאוד, שאין לה חברות, התקשורת עם אחיה לקויה, היא מזניחה עצמה מאוד, אוכלת בלי סוף ולא מאפשרת פתח ..כאמא כואב לי לראות שביתי בת ה-19 לא מטפלת בעצמה, מזניחה את עצמה, סגורה, חסרת בטחון מתמודדת עם דברים לבד, אוכלת בלי סוף, ומתעסקת כל הזמן ב"כואב לי כאן" סוג של הרס עצמי האם זה בסדר שאנסה לדבר איתה ואסביר לה מה אני רואה? מה אני מרגישה? את הדאגה שלי אליה?כואב לי לראות את ביתי שיש לה יכולות מדהימות, שלא ממצא את מי שהיא באמת ולא מאפשרת לעצמה לפרוץ קדימה אלא רק לדעוך..אני מודאגת
שלום אורלי, כבר בראשית דברייך את כאילו מתנצלת ומבקשת שלא אבלבל בין הדאגה שלך לביקורת..מתוך כך אני יכולה רק להסיק כי לאורך השנים כך פירשה את דברייך ביתך, מה שלא איפשר לכן באמת להתחבר ולמצוא דרך לפתח בינכן דיאלוג ודו שיח שיאפשר שיתוף הדדי ותמיכה. אם אכן האופן בו את מבטאת דאגה מתפרש על ידי ביתך כביקורת, ומנגד עלבון ותחושה שהיא אינה מובנת- מתפרשים על ידך כדחייה או כהסתגרות מפנייך, אז כנראה שעליכן למצוא "שפה" ודרך חדשה לגמרי שתאפשר ליצור דיאלוג בינכן - וזה כמובן לא יהיה קל. כעת לשאלתך. "האם זה בסדר לומר לה..." את שואלת. ובכן עלייך לשאול את עצמך האם האופן הספציפי הזה של שיתוף לאורך חייכן המשותפים, סייע לביתך או ליחסים בינכן. האם זה שאת תרגישי שאת מורידה אבן מהלב בכך שאת אומרת לה את כל הדברים הללו באופן הזה, באמת יוכל להגיע אליה ולעזור לה במקום בו היא נמצאת.. רק כך את תוכלי לענות לעצמך בעצמך האם זה "בסדר או לא"..או אולי נכון יותר לשאול האם זה יהיה יעיל, ויקדם את המטרה האמיתית שלך שהיא לעזור לה לעזור לעצמה.. אני בכל מקרה מציעה לך לעודד אותה לחזור לטיפול (כדאי פשוט לתת לה את המספר של המטפלת הקודמת שלה או מטפלת חדשת - כך שכל שהיא תצטרך לעשות יהיה לחייג). כרגע העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך כדי להתחיל ליצור בינכן אפשרות לדיאלוג, היא להניח בצד את כל מה שאת היית רוצה בשבילה (גם אם השאיפות והרצונות שלך הן לחלוטין לטובתה), ולמצוא דרך לתמוך בביתך באופן שבו היא תוכל להרגיש את התמיכה שלך (אכן לא קל..). זה צעד ראשון שיכול לעשות הבדל גדול, גם ביחסים שלכן וגם באפשרות שלה להעזר בכם ההורים על מנת לחפש ולמצוא את העזרה שהיא צריכה. בברכה, ירדן פרידון ברשף
ירדן תודה רבה על המשוב, שוחחתי עם ביתי ומיוזמתה מעוניינת ללכת לטיפול כהגדרתה "מעדיפה ללכת לפסיכיאטר/ית או פסיכולוג/ית על מנת שיעשו איתה עבודה מעמיקה מה שאף מטפל עדיין לא עשה איתה" ירדן, אשמח מאוד אם תוכלי להמליץ לי למי לפנות אנו גרים בקריות וחשוב לביתי ללכת הפעם למשהו מאוד מאוד מקצועי ולקבל את העזרה שהיא רוצה תודה רבה
שלום רב, בני בן ה-14.5 עשה לבתי בת ה-11.5 מסג' כחלק ממשחק, הוריד מכנסיה והתחכך בעכוזה עם איבר מינו. בתי התקשרה אלי בפאניקה על מעשיו,אני שהייתי נסערת ומבולבלת הגעתי מיד הביתה כדי לשוחח עם שניהם. הבן בכה והרגיש מאוד אשם וביקש סליחה לא יודע מה קרה לו, הסברתי לו שזה קו אדום שלא חוצים ולא מתקבל על הדעת דבר כזה, במקום לשמור ולגונן על אחותו עשה מעשה כזה. לקח לי זמן להרגיע את בתי, היא לא רוצה אפילו לדבר איתו, המזל שהיא בוגרת ויודעת שהמעשה אסור ומיד עצרה בעדו ויצרה איתי קשר. שאלתי היא איך מתקדמים מכאן?
שלום דנה, אני מסכימה איתך שארע אירוע משמעותי שעשוי להיות בעל השפעה לא רק על ביתך ועל בנך, אלה על כלל בני המשפחה, על האופן בו אתם מרגישים כחלק מהמשפחה שלכם ועל האופן בו אתם תופסים אותה. במובן הזה, השאלה היא כיצד ועד כמה ישתנה הנרטיב המשפחתי. מה שאני מציעה כעת הוא קודם כל לשבח את ביתך על הבגרות והתושיה שהפגינה. חשוב להדגיש בפניה את אלה על מנת שתוכל להתחבר למידת השליטה שבכל זאת הייתה לה בסיטואציה הזו, ולהפיק מכך נחמה וכוח. לגבי בנך, מעבר למסר הראשוני שהעברת של מה אסור ומהם הקווים האדומים, יש צורך בבירור מעמיק יותר באשר למה קרה לו שם ובכלל בהקשר הזה (קודם כל לברר האם אירוע דומה אירע בעבר, לו או מצידו. מהם התכנים אליהם חשוף - מידה ונגישות לתכנים פורנוגרפיים. מה מרגיש בתוך גופו נוכח גיל ההתבגרות ההורמונאלי ועד כמה הוא מרגיש בשליטה עליו ועל דחפיו, וכמובן התייחסות רצינית לכל דבר אחר שמעלה בשיחה). שיחה כזו (שחייבת להערך באווירה מאפשרת ולא שיפוטית או ביקורתית) תסייע לכם ההורים להבין יותר טוב את מה שארע, כמו גם לאיזה סוג של סיוע/תמיכה בנכם זקוק כרגע (למשל האם זקוק לסיוע מקצועי). בנוסף היא תעביר לבנכם את המסר שאתם רוצים להיות עבורו ולא רק לנזוף בו. בכל מקרה אני מניחה שהוא נבוך ומבולבל לא פחות מכולכם, ולכן כדאי להדק את ההשגחה על שני ילדייך ולראות האם מי מהם זקוק למקום משלו לצורך עיבוד מה שארע במסגרת טיפולית. במקביל ולא פחות חשוב, רצוי לשקול את האפשרות של טיפול משפחתי ממוקד, אשר יאפשר לבני הבית לבטא משהו מרגשותיהם בעקבות האירוע, כל זאת במטרה שהמשפחה והבית שלכם יוכל לחזור להיות מקום שמרגיש בטוח ונוח עבור כולם. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
ביתי בת 5.9 והוחלט שתישאר שנה נוספת בגן חובה בגלל שאינה מספיק בשלה רגשית לכיתה א (מרבה להפגע ומאוד עדינה). אנו ההורים קצת לחוצים כי אינה מגלה כל עניין ללימוד כמו אותיות, מספרים , חוברות עבודה וכו. אני יודע שזה לא נכון להשוות אבל בגילה אחיה ידע כבר לקרוא. מה עושים? האם נדרש בררור מקצועי / אבחון? אודה לתשובתכם.
שלום יוסי, אכן לא כדאי להשוות בין ילדים שונים, זה רק מייצר בלבול, אכזבות מיותרות או אשלייה של גאווה, כאשר עצם ההשוואה מונעת מאיתנו לראות את ילדינו כפי שהם ועלולה לגרום לנו "לפספס" את המקומות בהם הם באמת טובים מוכשרים ומוצלחים.. אני מניחה שאם הוחלט להשאירה שנה נוספת בגן (ואני מניחה שבהמלצת גורמים חינוכיים), אז זה יכול להסביר משהו ממה שאתה מתאר, ולכן הוחלט לתת לה עוד קצת זמן "להבשיל"..(מה שבד"כ אכן קורה, ולפעמים באופן פתאומי ומואץ, מה שבדיעבד מעלה שאלות בנוגעת להשארתה בגן שנה נוספת מלכתחילה - אבל זה עניין אחר). מאידך בד"כ על מנת שילדים יתענינו במשהו - צריך לדעת איך לעניין אותם... גם אותיות, מספרים וכיוב' יכולים להיות מוצגים לה בדרך של משחק מהנה שמערב אתכם ההורים, שכולל אביזרים מענינים וכיוב'. כך שאפשר בעיני להשהות לעת עתה את נושא האבחון עד אחרי שתנסו אתם לזמן מה להיות יצירתיים ונכונים להיות מעורבים יותר בתהליך הזה. תוכלו להתייעץ ולחשוב מחדש שוב בעוד מספר חודשים. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום, לבני בן 3.5 ישנם קשיים במסגרת הגן עם קבוצת השווים. בני מתקשה להתמודד מול הילדים ונותן לילדים לעשות בו כרצונם לדוגמא הכנסת אצבעות לעין, זריקת חול על הראש ומוותר להם. כשאירועים אלה מתרחשים לא פונה לגננת או לצוות הגן אך משתף את ההורים בבית. הגננת נהדרת מתווכת המון לבני, מעודדת לפנות אליה ונותנת לגיטימציה להגיב גם בצורת "דחיפה" כדי שילמד להגן על עצמו. בנוסף, לדברי הגננת הילד שקט וביישן. בבית יש לציין ההתנהגות שונה - יודע לעמוד על שלו, ובנוכחות ההורים בעל ביטחון. כיצד ניתן להתמודד מול אירועים אלה? כיצד ניתן להפכו ליותר אקטיבי ולחזק את ביטחונו העצמי? חשוב לי לציין זוהי השנה הראשונה בה מבקר בגן, היה איתי עד גיל 2.9 במדגרת ביתית. תודה על המענה, ס.
שלום, תיארת תמונה מעט מצומצמת שבכנות אינה מאפשרת לי לחוות דעה של ממש בנוגע לרמת האקטיביות והביטחון העצמי שלו. חישבו בעצמכם, האם למשל הילד נהנה לשחק לבד? האם משחק עם ילדים בגן? האם יש לו חברים קרובים יותר? האם משתתף בפעילויות הגן? האם מקיים אינטראקציה עם חברי הגן גם אחרי שעות הגן? כל הדברים האלו מעידים גם הם על אקטיביות וביטחון עצמי - ואין לבלבל את אלו עם מופנמות. אפשר להיות מופנם ולהרגיש ביטחון וערך עצמי - אין שום סתירה בין השניים. שנית, קחו בחשבון שזריקת חול ונגיעות לא מווסתות - הם אקטים שפעוטות מבצעים כל הזמן. האם ייתכן ואלו הם בסה"כ חלק ממשחק או פעולות לא מכוונות מצד אותם פעוטות, ואתם ההורים קצת ממהרים להעלב במקום בנכם? אני מציעה לכם לשמוח על כך שיש לכם ילד שלא מחזיר באלימות, לסמוך על כך שיש גננת בסביבה שרואה הכל ושתפקידה ללמד את הילדים הפחות רגישים כיצד להיות יותר רגישים כמו הבן שלכם, ובכל מקרה הדרך להתמודד עם אלימות בכל גיל ומצב, אינה דרך החזרת אלימות (אולי גם דחיפות הן רעיון פחות טוב..). אז בקיצור, מה שנראה לכם היום כמו בעיה, מעיד דווקא על רגישות, יכולות וויסות טובות ואולי אפילו על מידה של ביטחון שכן הוא יודע שהגננת רואה הכל ומתווכת ומסייעת גם בלי שמבקש, ועל כך בהחלט יש לשבח את הגננת :) כל טוב, ירדן פרידון ברשף
אני אב גרוש (בהסדר של משמורת משותפת), נשוי בשנית כשנתיים. את אשתי הנוכחית הכרתי כשנתיים לאחר גירושי מאם בתי, היום בת 10. מספר חודשים לאחר שהכרנו, כשהקשר הפך משמעותי, גרושתי החלה להסיט את בתי נגדנו (הבת ציינה במספר הזדמנויות "אמא אמרה ש..."), הסטה שהתעצמה והפכה אינטנסיבית לאחר שנשאתי את בת זוגתי לאשה. המצב הפך קשה מנשוא. בתי נוהגת כלפי בחוצפה, מתעלמת מבקשותיי, מתעלמת משיחות הטלפון שלי כשהיא אצל אמה או עונה בחוסר סבלנות וממהרת לסיים את השיחה ומתנכרת לאשתי בכל מובן. אציין שהמצב שהיה שונה בתכלית טרם החלו ההסטות. עוד אציין, שאשתי ואני נוהגים כלפיה תמיד בסלחנות והבנה על אף המצב. יחד עם זאת, האווירה בבית קשה והאופן בו בתי נוהגת כלפינו יוצרת מתח רב במערכת הזוגית שלנו. לשאלתי - כיצד עלינו לנהוג במצבים בהם בתי נוהגת בניכור ומרדנות? האם להציב לה גבולות ברורים ולהתעקש על יחס מכבד? האם התעקשות על כללי עשה ואל תעשה בביתנו, עלולים להעצים את הקונפליקט? תודה!
שלום, אני בהחלט יכולה להבין את הקושי במצב המורכב בו אתה נמצא ובכל זאת נשמע שלמרות הכל אתה ובת זוגתך מנסים בכל כוחכם לגלות סבלנות ורוך כלפי ביתך, ועל כך מגיעה לכם הערכה רבה! באמת חשוב לזכור שבסופו של עניין מי שנמצא במצב המורכב ביותר כרגע, היא הבת שלך. היא ככל הנראה מנסה בכל כוחה למצוא דרך להמשיך לאהוב את שני ההורים שלה - מה שכרגע יוצר התנגשויות, ייסורי מצפון ובאופן כללי הרבה מאוד קונפליקטים (פנימיים וגם במציאות)- אותם אתה פוגש בדרכים השונות שתיארת. להבין לעומק את שעובר עליה, יסייע לכם להמשיך לגלות כלפיה את החמלה וההבנה שאתם מגלים כלפיה עד כה. יחד עם זאת חשוב לקחת בחשבון שהתפקיד שלך כמו גם של גרושתך של - הורים אחראיים - לא הסתיים ברגע הגירושין..ועם כל הקושי אני מציעה לך לא לוותר על האפשרות של עיבוד וליבון הדברים עימה (גרושתך), מה שבודאות יסייע לביתך להרגיש יותר בנוח עם כל מה שהיא מרגישה ויביא לשיפור ביחסים שלך איתך. לגבי קביעת כללי עשה ואל תעשה בבית. יש לאמר שזה לא דבר שלא בא בחשבון. בכל מקרה כדאי להגביל גילויים של אלימות (מילולית) וכיוב', אולם פיתרון אמיתי למצב וזה אומר - להמשיך לשמור על קשר קרוב עם ביתך - לא יוכל להסתכם רק בגבולות, איסורים וחוקים, וממילא לא תוכל לאסור עליה להיות "קרה" או "מנוכרת". במילים אחרות לא תוכל לשנות את ההרגשה שלה דרך כללים וחוקים. כוחם של אלה במצב כזה הוא מוגבל וזה תמיד יהיה חייב לבוא יחד עם הבנה למצבה, וקודם כל ניסיון של "המבוגרים האחראיים" לפתור את המצב בינהם לטובת רווחת כולם... שולחת לך כוחות ועידוד במצב המורכב בו אתה נמצא, ירדן פרידון ברשף
שלום רב אני אם ל-3: בן 11, בת 15 ובת 5. בני בן ה-11 ילד רגיש, פיקח ויצירתי. תלמיד טוב עם ציונים טובים, פרט לקושי נקודתי במתמטיקה. בשנה האחרונה אני מרגישה שהילד סובל. יש לו קושי בניהול דחפים, הוא נורא מתעצבן כאשר לא מצליח במשהו, יש לו סף תסכול נמוך, הוא נמנע ממשימות קטנות כגון לקבוע עם חבר מפגש או לתקן מבחן בחשבון או לעשות לבד שיעורי בית. תפיסת המסוגלות העצמית שלו נמוכה והדימוי העצמי שלו נמוך. יש לציין כי הוא יודע להעסיק את עצמו יפה אך כשהוא משתעמם כל סביבת הבית יודעת מזה... הוא ילד חברותי אך לא קל לו במצבים חברתיים. הוא לא מהמקובלים בכתה אך לא ילד דחוי. כשבאים אליו חברים הוא משחק איתם אך לא תמיד יודע איך להתנהג איתם ומשתעמם מהם די מהר. הוא מתעצבן בקלות ויש לו לעיתים התפרצויות זעם, בבית ובבית הספר. בביה"ס זה קרה לו פעמיים ובעקבות זאת המחנכת קראה לי לשיחה עם היועצת. היא ממש נבהלה. לדבריה הבן שלי מקסים ותלמיד טוב אך התפרצות כזו שבאה ללא טריגר מסוים מאד מדאיגה. גם המחנכת חושבת שהילד סובל. היועצת המליצה לקחת אותו לטיפול פסיכולוגי. יש לציין כי התחלנו בטיפול עם פסיכולוגית בקיץ האחרון בעקבות התפרצות שהיתה בשנה שעברה אך הרגשנו שאין התקדמות והזמן מתבזבז לכולנו והטיפול הופסק על ידינו. בקיצור, כעת צעד לפני גיל ההתבגרות חשוב לי מאד לעזור לו ולחזק את בטחונו. חברה שלי שהיא פסיכולוגית המליצה על אבחון של SCD -הפרעות תקשורת ורק לאחר מכן פגישה עם פסיכולוגית שתנתח את הנתונים. אינני בטוחה האם נכון לאבחן ואז להיפגש, אינני רוצה שיגדירו אותו לפני שמדברים אתו. אני ממש בדילמה ומרגישה שאני חייבת לעזור לבן שלי. אשמח לשמוע את המלצתכן לגבי אופי הטיפול . בתודה , דנה
שלום דנה, טיפול לא סותר אבחון ואבחון לא סותר טיפול. יש שיאמרו שכדאי להתחיל דווקא מאבחון על מנת לסמן את הכיוון הטיפולי, אבל אני מציעה לכם להתחיל ממה שמרגיש לכם יותר נכון כהורים אם ממילא אתם הולכים לבצע את השניים. מה שכן הייתי מציעה לכם הוא לשקול את האפשרות של אבחון פסיכודיאגנוסטי שמספק תמונה רחבה יותר על אישיותו ומצבו הרגשי והקוגניטיבי של הילד, כשהיתרון של אבחון מהסוג הזה הוא שהוא לא מראש מכוון אל עבר אבחנה מסוימת, אלה בוחן את מצבו של הילד באופן כללי וכך יכול לאותת לעבר כיוונים שונים (כמו למשל המשך אבחון דידקטי, אבחון קשיי תקשורת, אבחון נוירולוגי או לפעמים אפילו מצליח לספק אבחנה). יתרון נוסף הוא שהפסיכולוג הקליני שמבצע את האבחון, מתפקד כל העת גם כקלינאי שמתרשם מהילד ומהאינטראקציה איתו, כפי שאת כאם היית רוצה שיקרה. בכל מקרה אכן חשוב מאוד כרגע למצוא לבנכם מרחב שיאפשר לו לבחון (גם בעצמו) מה חוסם אותו, מה מפריע לו ומייצר אצלו מצוקה (זאת כמובן על מנת לדעת כיצד לסייע לו). עליכם כהורים לקחת חלק בטיפול (כלומר לקבל הדרכת הורים) ולהיות בקשר רציף עם המטפל. עוד נקודה קטנה, אל תצפו ל"שינויים מהירים". תהליך טיפולי יכול לפעמים לקחת זמן, עליכם להתאזר בסבלנות ולהיות מוכנים לפרגן לבן שלכם מקום משל עצמו בו הוא יוכל להביא את עצמו בקצב שלו ובדרך שלו על מנת להצליח למצוא ולקבל את מה שהוא צריך כדי להרגיש יותר טוב. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום ותודה על התגובה. האם אבחון פסיכודיאגנוסטי נעשה ע"י הפסיכולוג המטפל, האם עליי לבקש זאת?
שני עניינים שיכול להיות שקשורים זה לזה... יש לי ילד בן 6.5 ילד אמצעי לאח בן 9.5 ותינוק בן 1.5נשאר שנה נוספת בגן בגלל קושי מוטורי ורגשי. כבר מדצמבר התחיל לשאול מתי עולה לכתה א ושמשעמם בגן... אין ספק שהשנה הזו חיזקה אותו אבל יש לי תחושה שגם פגעה בו. אני חושבת שהוא לא יודע מה הוא גדול או קטן.. מצד אחד הוא עדיין בגן ויש לציין עדיין עם תחתוני גמילה בלילה ומצד שני אנחנו אומרים לו שהוא גדול ומצפים ממנו לעשות המון דברים לבד , ולקחת אחריות על החדר שלו לעזור לנו כשמבקשים וכו. יש לו המון פחדים בלילה מדמיין שיש מישהו בחדר או שהמשחקים זזים בוכה שלא רוצה לישון לבד. עניין שני, בגן הוא משחק עם מס ילדים אך יש לו חבר אחד טוב שנשאר עמו משנה שעברה ואיתו הוא אוהב מאד לשחק. לצערי המשחקים ששניהם אוהבים זה מחשב. אני מרגישה שהבן שלי תקוע בתוך העולם הדמיוני של המשחקים. כל שיחה איתו גם אם מתחילה מנושא אחר איכשהו חוזרים לדמויות של המחשב. התחלתי להפריד ולהרחיק ביניהם ובבית המחשב סגור פרט לפעמיים בשבוע שבו מותר לשחק. בעבר הייתי מרשה שלוש שעות ביום.. אז הוא נתקע מול הטלויזיה וכשאני מכבה אותה אז הוא מתחיל להתבכיין שמשעמם ולא רוצה ואין לו משחקים וכו. גם כשאני אומרת לו שיביא משחק ואני אשחק איצו לא עוזר. אני מזמינה חברים אחרים הוא לא מעוניין שהם יבואו ואם כן באים הוא לא יודע במה לשחק איתם. לא רוצה לצאת לגן משחקים. שוכב מהרגע שמגיע הביתה אני בתחושה שהוא בסוג של משבר או דכאון... מה עלי לעשות מודאגת מאדד.
שלום טלי, סיפקת הרבה פרטים חשובים בשאלתך ומתוכם אני יכולה להתרשם, גם אם מבין השורות, מכל מיני דברים/מצבים/אופני התיחסות שקשורים אלייך ולבנך. אנסה להאיר כמה מהם שאולי יסייעו לך להביט על הדברים מזווית מעט אחרת ולכוון את ההתיחסויות שלך בהתאם. לגבי הגן. להישאר שנה נוספת בגן בהחלט יכול להיות דבר מעט מבלבל..משהו ברצף נקטע או באיך שהילד תופס את עצמו, ולפעמים גם ההתיחסות הסביבתית לעניין הזה מבלבלת (שלא לומר שנויה במחלוקת). בהמשך לשאלת, התיחסות הורית רווחת לילדים כאל "קטן" ועכשיו "גדול" היא התייחסות שלמעשה מתעלמת מהילד ומהמקום בו הוא באמת נמצא ושנאחזת בקונספציות תיאורטיות. אני מציעה לכם לוותר על כל מיני תפיסות אפריוריות של "איך הוא צריך להיות עכשיו" ופשוט לצפות כמו גם לדרוש ממנו את מה שהוא מסוגל ויכול לעשות -היום- מבחינת השלב ההתפתחותי בו הוא נמצא, היכולות שלו בפועל כשגם האתגור שלו צריך להיות בהתאם (דוג' - לטאטא את החדר ולא נניח לשטוף אותו). כך הילד יוכל לפתח תחושות של מסוגלות עצמאות וערך עצמי. לגבי העניין השני. מתיאורייך נשמע שבנך משחק בגן עם ילדים (ולא למשל יושב שם בחוסר מעש ובבידוד כי אין שם מחשב), ושאפילו הצליח ליצור קשר קרוב וטוב עם ילד אחד - עד כאן הכל תקין וטוב..אם בבית הוא רוצה לשחק רק במחשב אז אולי כדאי לבחון את מצב הענינים בבית ומה מייצר את אותו "חוסר חשק" לעשות כל דבר אחר. בנוסף זה נשמע שההתערבויות שלך לטובתו בסופו של עניין (וככל הנראה לא בכוונה) נושאות אופי מעט שתלטני וביקורתי, דבר שבהחלט עשוי "לדכא" ילד. מדוע להתערב לו באילו חברים יבקרו אותו? מדוע להפריד אותו מחברו הטוב? אגב גם משחקי מחשב יכולים להיות חינוכיים ותורמים. ייתכן וכדאי לך לחפש ולמצוא משהו שאת בעצמך תוכלי להיות שותפה לו או להיות שבעת רצון מתכניו. בכל מקרה קחי בחשבון שעל מנת להיות מסוגל -לשחק - יש צורך בתנאים מסוימים כמו אווירה נינוחה, סביבה מעודדת ומאפשרת ועוד.. . טלי, טוב שעצרת עכשיו והחלטת לבחון את מצב הענינים. אני מציעה לך בחום לגשת להדרכת הורים טובה ולבדוק ביחד עם איש מקצוע כיצד להיות עבור בנך באופן המיטיב ביותר שיוכל לתמוך בתחושות מסוגלות חיות וחיוניות. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
ערב טוב. בני בן 4.5 הוא אובחן בסלקטיב מוטיזם על רקע קשיים רגשיים. הוא אינו נדבר בגן עם הגננת והסייעת אבל עם החברים לגן הוא משחק ומשתולל. היינו בטיפול תרפיה באמנות קרוב ל-10 פגישות אבל לא ראיתי שום התקדמות אפילו קלה ביותר. מבקשת המלצה לפסיכולוג שמתמחה בסלקטיב מוטיזם ואפילו באופן פרטי באזור המרכז. העניין דחוף לי ביותר ...תודה רבה ושבוע טוב
שלום נתי, עם כל הרצון לעזור אין אנו נוהגים לפרסם שות של מטפלים על גבי הפורום. אם תרצי את מוזמנת לכתוב הודעת המשך עם מייל עדכני, וייתכן ומבקרי הפורום יוכלו לכתוב לך המלצות. ובכל זאת כמה נקודו למחשבה. ראשית 10 מפגשים מתוך תהליך טיפולי שלם הם כמו טיפה בים. סבלנות... שנית, אם הוא מדבר עם כולם ורק לא עם הגננות בגן אז אולי שווה לבחון את הצב נקודתית בגן ולהעזר לשם כך בפסיכולוג של הגן. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום אני בן 17 ואני סובל מהפרעת אישיות נרקסיסטית עכשיו בעצם אני יודע שזה בעיה לכל דבר השאלה שלי אם בעצם יש טעם להיפטר מזה במידה וזה עוזר לי ואני מרגיש שזה מקדם אותי לדוגמא הפנטזיות מניעות אותי לעבר מטרותי
הי, בד"כ לא נוהגים לתת אבחנות של הפרעת אישיות לפני גיל 18 וישנם אנשי מקצוע שנמנעים מלתת אבחנות אלה גם בגילאים מאחרים יותר מזה. הסיבה היא שיש אומרים שהאישיות עדיין לא התעצבה לגמרי בשלב זה ושגם המוח לא סיים להבשיל.. (כן, גם בגיל 17). עכשיו, גם אם אדם מקבל אבחנה כזו ואכן סובל ממנה, אזי לא כ"כ קל להיפטר ממנה...המשימה הטיפולית היא בד"כ איך לחיות איתה, לא להיות לחלוטין נשלט על ידה וללמוד להפחית את הסבל שהיא עלולה להסב. אתה כרגע שואל לגבי פנטזיות שמניעות אותך קדימה..אז בין אם הן נובעות מהפרעת אישיות ובין אם לא, אם אתה מרגיש שהן מקדמות אותך בחייך - אשרייך. לא ברור לי מדברייך מה המחיר שאתה משלם..על כך אם תרצה תוכל להרחיב בפעם אחרת. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום רוני, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. רופא הילדים שלכם/יועצת ביה"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה ליאת
שלום רב, יש לנו ילד מקסים וחכם יליד סוף דצמבר שאמור לעלות לכיתה א בשנה"ל הקרובה. לילד על פי הגננת יש יכולות קוגניטיביות גבוהות לעומת רב הילדים אחרים, אך יכולות רגשיות נמוכות.(לא מקבל מרות בקלות-כועס במהירות -נפגע מהר וכו..). אנו כהורים נחרצים בדעתנו להשאירו שנה נוספת בגן.(זו תהיה שנה ראשונה מאז ומתמיד שבה הוא יהיה גדול ולא בין הקטנים במסגרת כלשהיא).הגננת אכן מאשרת את הקשיים שלו לעומת היכולות הקוגניטיביות אך הפסיכולוגית חושבת שדווקא שנה נוספת בגן תעשה לו לא טוב בגלל שהוא יהיה עם ילדים קטנים יותר וחכמים פחות ממנו וכך התסכול שלו/היכולות הרגשיות שלו לא התקדמו ואולי אף ידרדרו. אנחנו לא מקבלים את זה כי לדעתנו יש אין ספור מחקרים המאשרים ששנה נוספת בגן יכולה לתרום ותורמת. (גם מתשאול של הרבה הורים שהילד שלהם נשאר שנה נוספת והם טוענים שזה ממש עוזר ומבגר את הילד). רק לאחרונה התפרסם מחקר של מכון הכללית בראשות פרופ' בליצר (נערך על פני 9 שנים!! שחקר ילדים "קטנים" (ילידי ספטמבר -דצמבר) שעלו לכיתה א' והוא מגלה שלילדים "הקטנים" יש יותר בעיות וקשיים מאשר לילדים גדולים באותה כיתה.(ב-24% יותר!!). אנו יודעים שאם יש ספק - משאירים חד משמעית. מה דעתך? - מה דעתך באשר לטענתה של הפסיכולוגית? תודה דנה
נ.ב. - הילד יהיה בספטמבר בן 5.8 חודשים
שלום דנה, "נפלת" על הפסיכולוגית (אני!) הלא נכונה, כי נטיית לבי וניסיוני קוראים בדר"כ שלא להשאיר ילד שנה נוספת בגן, אלא במקרים קיצוניים. המחקר של פרופ' בליצן, כפי שפורסם במעריב, מתייחס לילדים סימפטומטיים, כלומר ילדים שנולדו בין אוגוסט לדצמבר (הצעירים) ואשר מפגינים (!) קשיי הסתגלות וסימפטומים של הפרעת קשב. המחקר התמקד ובדק את אחוז הילדים המאובחנים כלוקים ב-ADHD, והממצאים אכן מעניינים. גם להישארות שנה נוספת בגן יש מחירים רגשיים ואחרים. ילד שנשאר שנה נוספת יצטרך כל חייו להסביר ולהצטדק "נשארתי עוד שנה בגן", ורוב הילדים עושים זאת לא בגאווה גדולה. אם לילד יש בעיה ממשית - הפרעה מאובחנת או לקות למידה, היא לא תיעלם במהלך השנה הנוספת בגן. אדרבא, מעתה נוספו גם הבושה והאשמה, ולעתים תחושות נחיתות מול החברים שעלו לפניו. אם יש בעיה אפשר וצריך לטפל בה, בכיתה א' ובכיתות הבאות. אם אתם חושבים שיש בעיה של בשלות רגשית, יש לפניכם כמעט ארבעה חודשים שבהם אפשר לעזור לילד להתמודד עם תסכולים, לפתח יותר עצמאות ומסוגלות, ולהגיע לביה"ס יותר מחוזק. בהצלחה ליאת
שלום בני בן שנתיים וחצי ללא מוצץ כארבע חודשים . תהליך גמילה קצר יחסית וספונטני. לפני מספר חודשים המוצץ נפל ברכב ולא מצאנו אותו. וכשביקש מוצץ אמרתי שאני לא מוצאת אותו יחסית הוא הגיב ברוגע ולא עשה מזה עניין אז החלטתי לנסות לא לתת לו מוצץ ולהסביר שהוא אבד באוטו ואין אחר . ההסבר עבד ואכן הילד מדי פעם ביקש מוצץ אך לא בכה כשהוסבר לו שהוא איננו ולא נמצא. העניין נשכח כמעט והמוצץ לא הוזכר מאז שאבד למשך זמן מה וכיום כשהוא בן שנתיים וחצי הוא מרבה לבקש אותו ולהזכיר שהמוצץ באוטו והוא רוצה אותו. הילד בגן ורואה הרבה ילדים עם מוצצים והוא היה מאוד קשור למוצץ בזמן שאבד והיה נרדם באמצעותו ונרגע איתו במהלך היום. מאז ועדיין קשה לו להירדם והוא מבקש אותו בנתיים המוצץ נמצא ומוחבה בבית . אני מוצאת עצמי מתלבטת המון האם להקשיב לתחנוניו ולהחזיר את המוצץ אחרי חודשים בלי המוצץ ומתגעגעת לימים בהם היה נרגע ונרדם בקלות . מה לעשות ? האם להחזיר ולחכות שהוא לבד יזרוק אותו מתוך רצון אמיתי שלו האם להגביל את השימוש בו או האם להמשיך להתעקש שאין מוצץ ?
שלום שרון, יש אסכולות שונות בעניין המוצץ ואופן הגמילה ממנו. אני מניחה שיהיו אנשים (כולל אנשי מקצוע מסוימים) שיעודדו אותך להמשיך ולהתעקש עוד קצת, ולגמול בשיטת ה"זבנג וגמרנו". אני שייכת לאסכולה האחרת, המאמינה שילד נפרד מחפץ המעבר כאשר הוא סיים את תפקידו. בעיני, כל עוד הילד זקוק לנוכחותו המנחמת והמרגיעה של המוצץ, יש לאפשר לו זאת, בעיקר בגיל כה מוקדם. בהמשך, תוכלי להגביל את זמן המוצץ רק לרגעים שלפני השינה, ולגמול בהחלטה משותפת כאשר יסכים ויצליח לשתף פעולה. בברכה ליאת
בתי בת ה 10 חזרה היום עם פרוסת הלחם שנתתי לה לבית הספר שלמה בתיק היא סיפרה שהיו בהצגה לכן לא היה זמן לאכול אמרתי לה שוב בטוח את לא משקרת לי אמרה כן שלחתי מסרון למורה למה כך וכך המורה לא ענתה מהר בנתיים בררתי עם שני אמהות והילדים אומרים שאכלו המורה חזרה אלי יותר מאוחר אמרה שהילדה הייתה בכיתה ובחרה לא לאכול הבת שלי אומרת שחזרו היא סדרה את הלוקר שלה וראתה שכל ילדי בית ספר יוצאים להפסקה לכן גם היא ירדה להפסקה אינני יודעת למי להאמין למורה שאומרת שהילדה לא רצתה לאכול או לביתי שממשיכה לעמוד על שלה שלא ראתה שאוכלים היא בדרך כלל ילדה מקסימה
מחר יום חמישי יש לילדים באותה כיתה מבחן בהנדסה בתחילת שבוע שאלתי את המורה מה הנושאים למבחן יש המון חומר ולא מיקדת את הילדים על אילו נושאים ללמוד אז פתאום שלחה מסרון לכל ההרים שהיא מזכירה להביא למחר הנדסה והבת שלי שלא הייתה ביום שישי בבית הספר שאלה חברה למה לא אמרת לי שהמורה בקשה להביא הנדסה אז הילדה אמרה לבת שלי היא בכלל לא ביקשה
שלום דפנה, אני שומעת את הדאגה הרבה שלך, בין השורות, ואת הצורך להישאר בתמונה עד רמת הכריך. בעיני, כלל אין צורך לדעת מי (אם בכלל) משקרת. בהחלט יכול להיות ששתיהן צודקות, כל אחת מנקודת מבטה. באווירה פתוחה ונינוחה, אף ילד (או מורה) לא חש צורך לשקר. קורה שילד לא אוכל בביה"ס, וזה לא אסון. קורה גם שמישהו פספס ולא זכר להודיע שיש הנדסה. מדובר בילדים בני עשר, ונדמה לי ששום דבר גורלי לא יקרה אם דברים לא יהיו תמיד מושלמים ומהודקים. כולנו בני אדם. ממליצה לך לסגת מעט, ולאפשר לבתך לנהל את שעותיה בביה"ס עם מעט יותר מרחב. ברוב המקרים זה בריא יותר, גם לילד, גם להורה, וגם למורה. מה את אומרת? :-) ליאת
שלום רב, בני בן השש מרבה לנשק ולחבק אותי, ותכיפות המגע הזה חריגה לעומת בני גילו (בין היתר, הוא אוחז בכף ידי ומנשקה פעמים רבות ברצף). אציין כי גם אני מרבה לנשקו ולחבקו (מעט פחות ממנו, ואצלי זה יותר תלוי סיטואציה) ועד כה ראיתי בכך דבר מבורך. בעלי טוען שאני מזיקה לילד ועליי להציב לו גבולות בעניין זה, אך יש לי קושי לבקש ממנו שיפחית את המינון. האם עליי לצמצם את החיבוקים והנשיקות שלי? שלו? האם יש בכך בעיה? נוסף על כך, הערב נשכבתי לידו במיטה לבקשתו וחיבקתי אותו משום שהיה חולה (גם הוא חיבק אותי). בעלי טען שגם הדבר הזה פסול ו"סוטה". האם אכן כך? אני מפרשת את זה כחום טבעי בין אם לבנה, ובעלי רואה זאת אחרת. אשמח לקבל חוות דעת מקצועית בעניין. תודה מראש!
שלום נירית, כמובן שאין כל רע במגע שיש בו חמימות ואהבה בין אם לילד בן 6. זה טבעי ומתבקש. עם זאת, כולנו יודעים להבחין בין מגע 'נכון' וטבעי שמביע חמימות ואהבה, לבין מגע שאינו ראוי ואינו תואם לסיטואציה. עפ"י רוב נבחין בכך דרך התחושות שזה מעורר במתבונן. פסיכואנליטיקאי מפורסם (פרנצי) דיבר על "בלבול השפות", בלבול בין "שפת הרוך" ל"שפת התשוקה". הוא דיבר על כך בהקשר של פגיעה מינית בילדים, הנעשית תוך ניצול תמימותם למטרותיו הלא כשרות של המבוגר. איני רומזת - חלילה וחס - על כיוון כזה בהקשר שלכם, אלא רק מזמינה אותך להקשיב למבוכה שהמגע שלכם מעורר אצל בעלך (ולפעמים גם אצלך). עצם זה שקיימת מבוכה, מעיד אולי על כך שמשהו במגע שלו אינו מותאם, ולכן רצוי להיות יותר בהירים וברורים בנוגע לאיך נעים ומתאים להתחבק איתו. לפעמים זה משהו באופי המגע, במשך המגע, שהופך אותו 'גבולי'. נסי למתן קצת, ולו כדי לא להביך את בעלך. בברכה ליאת
הי, בני בן 4 עוד חודש, ילד מקסים, שמח ובגדול ילד מאוד טוב. בשבועיים האחרונים שמנו לב לשינוי בהתנהגות שלו, הוא כועס הרבה, ברמה שכל פעם שאומרים לו לא על משהו או שאומרים לו משהו שלא מוצא חן בעיניו הוא ישר כועס, מתחיל לצעוק, לומר "אני ארביץ לך", ועוד כמה דברים שלא הכרנו עד היום - כמו "אני לא מקשיב לך", "פויה העונש שלך" ועוד. חשוב לומר שזו התנהגות שהגיעה פתאום והוא גם מתנהג ככה לא רק כלפינו אלא גם כלפי אחרים - לדוגמא, הסבתות (גם ללא שום סיבה). זה כמובן מלווה בפרצוף ושפת גוף של כעס. זה אמנם מאוד חמוד ומצחיק בהתחלה אבל זה גם מאוד מטריד אותנו. חשוב לציין שאני בהיריון מתקדם, סיפרנו לו על כך לפני כמה חודשים והוא מאוד שמח ומאוד מצפה לתינוקת החדשה כך שאני לא יודעת אם זה קשור לזה או לא. מבחינתנו, אנחנו משתדלים לא להתרגש אבל גם לא להתעלם - מיד כשהוא מתנהג ככה אנחנו אומרים לו שבבית הזה אנחנו לא מדברים כך אחד לשני ושזה בסדר לכעוס אבל לא לצעוק, ומיד שואלים אותו אם הוא רוצה להירגע. בד"כ הוא נענה ונרגע אבל יש גם סיטואציות שלא וזה רק מסלים (לדוגמא - העלינו אותו לחדר שלו כדי ש"יחשוב" על ההתנהגות שלו והוא במשך 20 דקות צעק, בלגן את החדר ובעט בכל דבר אפשרי ורק אחרי 20 דקות נרגע, בכה וביקש לדבר בצורה יפה). השאלה היא כזו - אנחנו לא יודעים מה גורם להתנהגות הזאת, האם זה שלב שיעבור או משהו עמוק יותר? כשאנחנו שואלים אותו למה הוא כועס הוא לא ממש עונה... וגם - האם אנחנו מתמודדים עם זה בצורה הנכונה? אנחנו באמת משתדלים לא להפוך כל סיטואציה קטנה כזאת לריב בבית. נשמח לעצה.
שלום שרון, לאורך קריאת הדברים שכתבת, "סימנתי" מספר דברים הראויים להתייחסות. אנסה להעלותם לפי הסדר. ראשית אתייחס לנושא הענישה ("פויה העונש שלך"): חינוך והקניית הרגלים אכן נעשה בדרך של מערך חיזוקים וסנקציות. כדי שסנקציה תהיה יעילה, היא צריכה להיות מידתית וקשורה בדרך טבעית למעשה שעשה הילד. עונש הוא עניין בעייתי, בהיותו שרירותי, לא תמיד מובן לילד, ולא לגמרי ברור. כאשר אתם שולחים ילד "לחשוב על התנהגותו", זה באמת עונש פויה (סמיילי...) כי אין לזה שום משמעות עבור הילד. הוא נשלח לחדרו, ומתבקש לעשות משהו משונה שתכליתו אינה ברורה. הוא כמובן אינו חושב על כלום מלבד על כך שהוגלה לחדרו. התקף הזעם משקף את התסכול שלו, שרק מסלים את המצב עוד יותר. כאשר הילד כועס או מתוסכל, ומדבר לא יפה, אפשר לנסות להבין את הכעס (אחרי הכל, לכעוס זה חוקי), לתקף אותו ("אנחנו מבינים שאתה כועס וזה מותר"), ולהדגיש שלמרות הכעס אתם לא מרשים לקלל אתכם ובוודאי שלא להרביץ. כשאתם אומרים "בבית שלנו לא מרביצים, או לא מדברים לא יפה", זה לא בהכרח משקף את המציאות (הוא הרי מקלל ומשתולל בחמת זעם!), ולכן עדיף להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול. תוכלו להציע לו דרכים אחרות להירגע ("אתה יכול ללכת לחדר שלך ולהירגע, להרביץ חזק לכרית או שק אגרוף, לשמוע מוסיקה מרגיעה, לראות קצת טלויזיה, או כל דבר אחר שיעזור לך"). אם הוא בכל זאת התחצף או מאיים באלימות, התרחקו, והסבירו שלא נעים לכם איתו. שמרו על קרירות ומרחק ממנו, כדי שיבין שהתנהגות כזו גורמת לו להפסיד אתכם לזמן מה. אם החלטתם להרחיקו לחדר, הישארו בסביבה, ואל תאפשרו לו לזרוק חפצים או להשתולל באופן שעלול לגרום נזק, גם אם לצורך כך תיאלצו לרסנו פיזית. הוא חייב להבין שאתם חזקים יותר, ואינכם מרשים לו לפגוע בגוף או ברכוש. ולבסוף, זה באמת חשוב לנסות "לבחור את המלחמות" ולא להיכנס לריב על כל שטות. עם זאת, לתחושתי, כאשר ילד מבין שהתקף הזעם הוא דבר שאתם מבקשים למנוע כמעט בכל מחיר, הוא דווקא ישתמש בו - כי הוא ילד נבון, ויודע שכך אפשר יהיה להשליט את רצונו. אני ממליצה לכם בכל לבי, להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים המנוסה בכך, וללמוד דרכים להתייעלות. אין לי ספק שהבנה טובה של העקרונות תאפשר לכם להשתמש טוב יותר באינטואיציות ההוריות שלכם, ולהחזיר למשפחה שלווה ואיכות חיים. מאחלת לך לידה קלה ומהירה והרבה נחת ובריאות ליאת
הנקתי את ביתי עד גיל 1.2, כשהייתי מניקה אותה אהבה לשים את היד שלה בתוך החזה שלי ממש מגיל אפס , כמו מעין חיבור אלי. שהפסקתי להניק ועד היום (בת 2.7) היא כל כמה דקות דוחפת את היד שלה לכיוון החזה של עצמה וצובעת צביטה קלה , אפילו תופסת וקצת מפמפמת עם היד.. שמתי לב שהיא עושה את זה כשהיא רוצה להרגע או כשמשעמם לה . ניסינו הכל כדי להפסיק ולא הצלחנו.. אני מיואשת. מה לעשות? חשוב לציין שהיא לא באמת פוצעת את עצמה אבל היא קרעה פעם חולצה שלא הצליחה להשחיל את היד דרכה ואת כל המחשופים תמיד היא מרחיבה..
שלום מאיה, כפי שאת מציינת נכון, ההרגל הזה "נולד" בתקופת ההנקה, ומשמש כרגע כ"תופעה מעברית", ממש כמו מוצץ או דובי, שמייצגים את קרבתה המנחמת של האם. חפץ המעבר מסייע לילד לעבור ממצב של חיבור ממשי אל האם, לשלב של נפרדות ממנה. בתהליך הלא פשוט הזה, ילדים עושים שימוש בחפצים (או בחלקי גוף או בפעולות מסוימות) כדרך להרגעה עצמית או נחמה כאשר אמא רחוקה. רוב התופעות המעבריות חולפות מעצמן, והילד נגמל מהן כאשר מסתיים תפקידן. כרגע, אפשר לנסות בעדינות לספק תחליף כלשהו (אם כי לא תמיד זה עובד), ולהמתין בסבלנות. כמו המוצץ, הדובי, או ה"שמיכי", גם מההרגל הזה יהיה צריך להיגמל, בבוא היום. בברכה ליאת
בני בן 13 החל בתקופה האחרונה להתעורר בלילה ולבכות מתוך שינה, הוא לא זוכר דבר מזה כאשר הוא מתעורר בבוקר , זה חוזר על עצמו לא בעקביות בערך בתקופה של 3 חודשים אחרונים, הוא גם מתהלך וסהרורי ואני לא יודעת כיצד לטפל בנושא, כאשר אני משוחחת איתו על כך בבוקר הוא נבוך ולא יודע להסביר את זה. אשמח לעזרתכם בנושא.
שלום גלי, יקיצות סהרוריות מהסוג שאת מתארת, מוכרות, וברוב המקרים אינן מעידות על פתולוגיה. הילד אינו זוכר דבר מאירועי הלילה, וה"טיפול" היחיד הוא שמירה על שלומו של הילד, כדי שלא ייצא מהבית או יתקרב לחלון או מעקה שעלולים לסכנו. בכל מקרה, ובגלל שאיני רופאה או מומחית להפרעות שינה, מציעה לדווח לרופא הילדים שלכם שיוכל להפנות למעבדת שינה או להרגיעך בעצמו. בהצלחה ליאת
לפני כשבועיים בעת שבעלי הרדים את בתי (בת 4, בכורה )תוך כדי דיבורים איכשהו היא ספרה לו שיש ילד בגן שנישק אותה עם הלשון בפה. בעלי לא הגיב והמשיך בשיחה. עדכנו בעניין את הגננת ולא עשינו עניין מתוך מחשבה שזה חלק מחיקוי המבוגרים ולא יותר מזה. היום בשעות הערב (גם בזמן ההרדמה) החלה לנשק את גופי באופן לא מותאם ושאלתי אם יש עוד אנשים שהיא מנשקת ככה? ענתה בפרוט באופן השלילה (אך היה ברור שמתכוונת בחיוב) שבגן יש כמה בנים שמנשקים אותה בגוף ואחד מהם אמר שטוב לנשק את הגוף כי זה עושה לגוף טוב. נראה לי שזה כבר גבול אדום ומעבר לחקרנות וסקרנות או שאני נלחצת מידי? מה הדרך הנכונה לפעול במקרה זה? מעבר לשיחות על גבולות גוף...
שלום נורית, את בהחלט צודקת. גם אם קיימת סקרנות מינית טבעית ותואמת גיל, יש משחקים והתנהגויות שאינן ראויות, וחשוב לנסות למנוע אותן. חשוב לחזור ולדבר עם הגננת, ולבקש ממנה לפעול ולהדק את השגחתה על הנעשה בגן (גם בחצר או באזורי הגן הנידחים שמחוץ לטווח ראייתה). הגננת יכולה לפעול ולעודד גם את ההורים האחרים לדבר על נושא גבולות הגוף בביתם. אם את חוששת שמדובר בילד ספציפי שעסוק יותר מהרגיל בתכנים מיניים מדאיגים, חשוב להסב את תשומת לבה של הגננת, ולוודא בדרך אחראית ודיסקרטית (אולי בעזרת פסיכולוגית הגן) שלא נחשף לתוכן מיני/נפגע או הוטרד בעצמו. בברכה ליאת
בני באופן פתאומי מגלה פחד מלחצות את הכביש ומוכן לעבור רק על הידיים. מצביע על הכביש ואומר: כביש! מסוכן! הפחד הופיע אחרי שנסענו לסוף שבוע ארוך והוא נשאר עם סבא וסבתא. לא הופיעה התנהגות יוצאת דופן אחרת. בנוסף, באופן פתאומי מפחד מכלבים, נצמד אלי לרגל כל פעם שחולף כלב ומפחד להתקרב וללטף כלב שיושב בגינה למשל. בעבר, עד לפני חודש-חודשיים הביע התלהבות רבה מכלבים ותמיד התקרב ביוזמתו ללטף. גם היתה בבית כלבה גדולה וחברה טובה אך היא נפטרה לפני ארבעה חודשים בערך. (הפחד הזה הופיע עוד לפני הנסיעה שלנו). אשמח לקבל כלים פרקטיים להתמודדות, מה להגיד ומה לעשות
שלום סיוון, כשמדובר בילד שמתקרב לגיל שנתיים, הפחד מחציית כביש הוא סוג של ברכה, שכן מדובר בגיל מאד אימפולסיבי, שמסבך את הילדים בהרבה מאד פגיעות ופציעות (לא עלינו!). יתכן שהפחד הפתאומי הוא תוצאה של אירוע כלשהו או אולי פרי "השקעתם" של הסבים, ובכל מקרה, אני מציעה להתייחס אליו ללא דרמה מיוחדת. הסבירי שאתם שומרים עליו, ונסי לא להתווכח מדי כשהוא מבקש על הידיים. ככל שתעשו פחות עניין כך זה יעבור מהר יותר. בעניין הכלבים, אני מציעה לנקוט גישה דומה, כלומר, לא לעשות עניין גדול (לא לשדל, להסביר או לדחוף מדי), אך במקביל לנסות לזמן חשיפות "טבעיות ואגביות" לכלבים. כשהם בסביבה, השתדלו להישאר שקטים ורגועים, מבלי להתעסק בזה יותר מדי. תשומת הלב היתרה של המבוגרים מהווה תגמול ורווח, ומפחיתה את המוטיבציה של הילד להתגבר ולהתמודד עם הפחדים. אם הייתה לכם כלבה שהיא גם חברה, אתם בוודאי לא זקוקים לעידוד שלי - ויודעים עד כמה רב ערכו של כלב בבית לרווחת כולם. אולי זה הזמן לשקול הכנסת גור חדש הביתה, שיכניס שמחה וביטחון לחיי ילדכם. מה את אומרת? ליאת