פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

"גן העדן של ילדות" הוא מושג שטבעו המבוגרים, מתוך התרפקות על ימים רחוקים חסרי דאגה ומכאוב. אלא שמנקודת מבטו של הילד הקטן, החיים נראים לא פעם כזירת התמודדות עם משימות ואתגרים, הגובים מחיר רגשי לא מבוטל. כמבוגרים, אנו נדרשים לסייע לילדינו להתאים עצמם בהדרגה לתביעותיו של עולם משתנה, הפכפך, הנע ללא הרף, מחליף פנים ואופנות בקצב מהיר. פורום זה נולד מתוך הצורך לתת מענה לשאלות ולבטים סביב גידולם של ילדים בתווך הגדול הזה שבין ינקות לבגרות. חלק מההתמודדויות בחייהם של ילדים קשור למשברים התפתחותיים נורמטיביים (גמילה, לידת אח, כניסה לגן או לביה"ס, וכיו"ב), וחלק לנסיבות לא צפויות או לא רצויות במשפחה, בסביבה הקרובה או הרחוקה (מגבלה גופנית, מחלות, גירושין, תאונות, איום בטחוני, וכד'). הנכם מוזמנים להפנות לכאן כל שאלה או דילמה בנושא בריאותו הנפשית של הילד והמתבגר, ולהתייעץ על דרכי התערבות אפשריות, במסגרת הבית והמשפחה או בסיועם של גורמים מן החוץ. בשמחות!
8565 הודעות
8249 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

03/09/2015 | 11:13 | מאת: גילי

שלום, בני בן שנתיים וחודש, ילד מפותח לגילו, פיקח, שובב וכריזמטי. בחודש האחרון פיתח מעין פוביה בכל הקשור בקקי (מתנצלת מראש על התיאורים) - הוא מבקש ממני להתרחק כאשר עושה קקי, מכחיש שעשה, לפעמים אומר מסריח/מלוכלך/פויה, מסרב להחליף חיתול ולהיכנס למקלחת כדי לנקות. באחת הפעמים חלק מהקקי נפל במקלחת והוא פשוט נכנס להיסטריה של בכי, ניסה לצאת וסרב להמשיך להתרחץ. אציין שלפני חודש, בשבוע האחרון של הגן, היו כמה ימים של שלשולים ולדעתי מאז העניין החמיר, אולי בגלל תגובות הצוות בגן. בעבר הצענו לו לשבת באסלה בניסיון להתחיל גמילה אבל מאז שהחל עם הפחדים כבר לא מציעים. אנחנו מנסים להגיד לו שזה לא מלוכלך וזה בסדר, גם ניסיון לתת לו פרס כשעושה קקי לא עזר. כרגע אני מנסה להקטין כמה שיותר את ההתייחסות לעניין, להתעלם כשעושה קקי ולהחליף חיתול כמה שיותר מהר בלי לדבר על זה יותר מדי, פשוט כי זה מביך ומעצבן אותו... זה הפך להיות ממש אישיו ואני מעדיפה לטפל בזה בהקדם (גם אם יש צורך בפניה פרטנית לאיש מקצוע) כדי להימנע מבעיות עתידיות, אשמח לעצתך, תודה

03/09/2015 | 18:36 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום גילי, התיאור שלך אכן נשמע כמו תוצאה של תהליך גמילה שהסתבך. במצבים כאלה, אני נוטה להמליץ על התחלה מחדש "על נקי". כלומר, לאפשר הפוגה ומנוחה מהתהליך, ואז, התחלה חדשה ממקום חכם יותר (במובן של "אין חכם כבעל ניסיון"...) גם אני חושבת שההתנהגות שלו קשורה לתגובות דחייה שהוא קיבל מהסביבה, ולכן חשוב לא לחזור על שגיאות העבר. הניסיונות שאת עושה טובים, אך יש לדבוק בהם לאורך זמן ולא להתייאש מהכישלונות. ממליצה לך מאד למצוא באינטרנט כתבה טובה אחת (יש רבות כאלה), ולדבוק בהמלצות, צעד צעד בסבלנות נדיבה, עד להישג הסופי (והוודאי, יש לומר). כמובן, כפי שכתבת, עומדת גם האפשרות של פנייה ליועץ מקצועי פנים אל פנים, אם כי לטעמי אפשר בהחלט גם לבד. בהצלחה ליאת

02/09/2015 | 14:48 | מאת: חדפעמי

שלום וברכה, לפני כשבוע בני בן השנתיים נעקץ בגינה מדבורה. כמובן שטיפלתי בעקיצה ,הרגעתי אותו וחיבקתי אותו. אך מאז הילד בטראומת מעופפים. למשל: - הילד מתעורר באמצע הלילה, כולו רועד וצועק "יש ג'וק" - לא מסכים לרדת לגינה - אם נמצא ברחוב ורואה איזה מעופף (לאו דוקא דבורה) הוא נכנס להסטריה מטורפת, שואג , ולא מסכים לרדת ממני . תופס אותי בחוזקה ולפעמים גם עוצם עיניים - אתמול הלך ברחוב ולפתע שוב בא אלי בהיסטריה - מראה לי על הרצפה 2 נמלים, ולא הסכים לעבור לידם יש לציין שלפני זה הילד היה מרים נמלים חופשי, והרג מקקים בלי בעיה. אשמח לקבל עצה האם להתעלם וזה יעבור מעצמו או שכן כדאי לטפל בענין תודה!

02/09/2015 | 23:37 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, עקיצת דבורה היא עסק בהחלט לא נעים, ותגובות החרדה שאת מתארת נשמעות לא לגמרי בלתי-תואמות. הגם שהמילה "טראומה" נראית בעיני מעט מוגזמת בהקשר הזה, אני דווקא יכולה להבין את החרדה וההימנעות שכרגע בולטות במיוחד. כמו במקרה של כל חרדה אחרת, גם במקרה זה, יש לנו - ההורים - תפקיד מתווך, מרגיע ומנחם. המציאות שחווה הילד נצבעת ברוב המקרים בצבעים שצובעים אותה הוריו, באופן בו *הם* תופסים אותה ומתייחסים אליה. אם את ממשיגה את האירוע כטראומטי, סביר שהילד יתייחס לכך בהתאמה. אם, לעומת זאת, תנסי לתת לאירוע את ממדיו הריאליים, סביר שהילד שלך יתגבר עליו מהר יותר. אפשר לנצל את האירוע ולכוון את הילד ל"פרוייקט חקר" קטן, בו יוכל ללמוד בעזרתך והכוונתך, על עולמן של הדבורים, על תועלתן, על תהליך הכנת הדבש, וגם על דרכן של הדבורים להגן על עצמן בעזרת העוקץ שלהן. מול הפגנות החרדה הקיצוניות, רצוי להגיב בסוג של ענייניות שקטה, ולא לעשות עניין גדול בשום מקרה (לא מהפחד ואף לא מההתגברות עליו). לא הייתי אומרת להתעלם, אלא להישאר שלווה, לעזור לו להירגע בעצמו, ולא להכריח אותו להתגבר בכל מחיר. אני מאמינה שהדברים יירגעו לאט לאט מעצמם. אם תראי שהמצב אינו משתפר או מחמיר, התייעצי שוב. בשמחות ליאת

02/09/2015 | 11:05 | מאת: ציפי

שלום רב, הבן שלנו הוא בן שנתיים וחמישה חודשים. בשנה שעברה הוא היה במשפחתון עם 7 ילדים נוספים. הוא היה בין הצעירים. השנה הוא ממשיך באותו משפחתון, אך 5 ילדים גדולים עזבו לגן עירייה ובמקומם באו קטנים- בין גיל חצי שנה לשנה ותשע חודשים. עכשיו הוא הילד הכי גדול בגן! יש רק ילדה אחת בגילו (כמעט). אודה מאוד להמלצה- מה לעשות. מצד אחד הגננת מעולה, אחראית ואוהבת מצד שני , הילד שלנו מאוד חברותי ומפותח שכלית, שר, מדבר, מרכיב פאזלים. אנו חוששים שזה יפגע בהתפתחותו. ממש נשמח לשמוע את חוות דעתך: האם כדאי להעביר אותו לגן אחר איפה שיש יותר ילדים בגילו?

02/09/2015 | 23:19 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום ציפי, לא ציינת מה השיקולים שגרמו לך, מלכתחילה, לבחור להשאיר את בנך במסגרת "תינוקיה" על פני המעבר למסגרת של בני גילו. הצרכים הקוגניטיביים והחברתיים של בני שנתיים וחצי שונים בתכלית מאלה של בני חצי שנה או שנה. גם אם הגננת תתאמץ לספק לבנך את הגרייה המעשירה המותאמת לצרכיו, ספק אם תוכל להתפנות לכך בצורה מיטבית, שכן תינוקות כה צעירים דורשים טיפול פיזי אינטנסיבי, שמעסיק מאד את הצוות. נטיית לבי היא, אם כן, להמליץ על העברתו למסגרת חינוכית המותאמת לצרכיו מכל הבחינות. בהצלחה ליאת

לילד מורכב רגשית בן 9.5 זה דחוף בבקשה אנו מנסים המון זמן למצוא משהוא ולא מצליחים

01/09/2015 | 15:54 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום ברוך, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית או יועצת בי"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה, כך גם רופא הילדים שלכם. בהצלחה ליאת

30/08/2015 | 21:28 | מאת: דפנה

שלום !בני בן 5.5 ועולה לכיתה א בעוד וימיים. כבר שבוע מדי פעם הוא מתלונן מכאבה בטן. האים אתם חושבים שיש קשר ? מה אני צריכה לעשות כדי להרגיע אותו. תודה ושנה טובה

30/08/2015 | 23:50 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום דפנה, ילדי כיתה א', במיוחד בימים שלפני ה-1 בספטמבר, בהחלט יכולים להפגין התנהגויות סטרס בעוצמה כזו או אחרת. לפעמים הלחץ הוא "מקורי" שלהם, ולפעמים הלחץ וההתרגשות מועברים אליהם, בערוצים גלויים או סמויים, מסביבתם הקרובה (במיוחד אם מדובר בילד ראשון). בעיני, ההתרגשות היא חלק מהעניין, ולא מוכרחים "לכבות" אותה בכל מחיר. אפשר לדבר על זה, ולציין "כמה אנחנו נרגשים". אפשר לבדוק איתו מה הוא מרגיש ועל מה הוא חושב, ולקבל בשלווה כל תוכן שיעלה. גם חששות, גם פחדים או דאגות, וגם פנטזיות על הצלחה מסחררת - הכל מותר, ועל הכל אפשר ורצוי לדבר. המסר ה"מרגיע" צריך להיות מנרמל (למשל - "אני זוכרת שגם אני נורא התרגשתי לפני כיתה א'. אפילו כאבה לי קצת הבטן. אבל אז, כשהגעתי לכיתה וראיתי את המורה והחברים, הכל עבר"). אפשר להציע פעילויות מפיגות מתח, כמו "השתוללות" שמחה, יצירה, ריקוד, ריצה, פיקניק בטבע - או כל דבר אחר שיכול לשחרר קצת. גם הכנה של החדר, הילקוט, הבגדים ליום הראשון (וואו, זה כבר ממש עוד רגע!) יכולה לתרום לתחושת שליטה ויכולת. בכל מקרה, יש עוד יום אחד, והמתח יתפרק ממילא, אם אכן מדובר במתח. כמו בכל מקרה של תלונות גופניות, עדיף לשלול בעיה בריאותית אצל רופא הילדים, לפני שמפילים הכל על ה'נפש' (גם אם זה נראה סביר ומתבקש). בהצלחה, ושנת לימודים מוצלחת ליאת

29/08/2015 | 19:54 | מאת: איילת

שלום, אני כמעט טבעונית (אוכלת רק גבינות .) אני בררנית באוכל מאז המעבר לתזונה טבעונית. אני מגיעה למצב שאני אוכלת כ"כ מהר כדי לא להרגיש את הטעם של האוכל. אני כל היום עסוקה במה לבשל ובמה להכין ואח"כ הכל פשוט הולך לפח. אני מתגעגעת לאוכל של הבית (בשרי) אבל לא מסוגלת לחזור אחורה ולא יכולה להיות שותפה לעוול שעושים לחיות. אני קונה את מיטב חומרי הגלם ומשקיעה בקנייה של מוצרים אורגנים בלבד אבל בסופו של דבר בגלל שהאוכל לא טעים לי או לא משביע אני מפצה את עצמי בשוקולדים ושטויות. אני לא מוצאת את עצמי -לא בעולם אוכלי כל / לא בעולם הצמחוני וגם לא בעולם הטבעוני. אשמח לעיצות!!

שלום איילת, לא ציינת את גילך, ובכל זאת אענה לך מתוך הנחה שאת בגירה ושאינך מתגוררת בבית הורייך. אז קודם כל מתוך תיאוריך, זה לא נשמע שיש לך הפרעת אכילה. לכן ממליצה לך לפנות לדיאטנית המתמחה בתחום של טבעונות, ובמקביל פשוט ללמוד לאט לאט איך לבשל אוכל טבעוני שיהיה לך טעים ומשביע. זה כנראה משהו שתצטרכי להשקיע בו וללמוד אותו, וקחי בחשבון שלעשות את המעבר הזה מ"אכילת כל" כפי שאת קוראת לזה, לטבעונות, ייקח זמן הסתגלות, לא קצר כנראה, ובעצם ככה זה עם כל שינוי גדול שקורה בחיים. במובן הזה זה כלל לא שונה. אז התאזרי בהרבה סבלנות, נכונות ללמוד ולהשקיע בזה, וכמובן חשוב שתתיעצי עם מומחים בתחום כפי שהמלצתי לך, תוך שאת מקפידה לשמור גם על בריאותך. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

28/08/2015 | 23:50 | מאת: מירי

שלום רב. בתי בת 4 ועולה לגן ט. חובה. בין הגנים באזורנו יש 2 גנים שהם ט. חובה וחובה יחד, וגן נוסף שהוא ט.ט חובה עם ט. חובה. נרשמנו לשני גני החובה ואילו שובצנו בגן שהוא ט. ט. עם ט. לאחר מלחמות קשות על השיבוץ, הוא נותר בעינו, ואני מרגישה כי תהיינה לכך השלכות על בתי ועל כן בירורי זה. היא ילדה מאד מפותחת, הן רגשית והן התפתחותית, מוטורית ושפתית. בכל מעגל חברתי היא נוטה להתחבר עם גדולים ממנה בהרבה ואף עם מבוגרים. ניכר כי היא מתקשרת הרבה יותר טוב עם בוגרים ממנה. בנסיונות להפגישה עם בני גילה, תמיד החברים קופצים מדבר לדבר, ואילו היא סוג של מנסה להתאים עצמה לסביבה שהיא פחות בוגרת. למשל, היא יושבת על פאזלים של 100 חלקים בעניין רב ותשומת לב, צביעה לפי מספרים, כותבת את שמה וכו', הכל מתוך יוזמה שלה בלבד, להתקדם ולרצות לדעת וללמוד. שאלתי היא מה עלולות להיות ההשלכות על שהייה במחיצת צעירים ממנה, גם בקבוצת הגיל שלה - היא תהיה מבוגרת יחסית. האין יוביל הדבר לרגרסיות מעכבות התפתחות? אני שואלת זאת כדי לדעת אם להילחם את המלחמה האחרונה והקשה אל מול השיבוץ שקיבלנו, תוך שאני יודעת שמה שאני אחזיק בראשי ישפיע רבות על אופן התאקלמותה והתפתחותה. אני מדברת מאינטואיציה בלבד, והייתי רוצה כאן עיצה פדגוגית שתסבר את אוזני. בתודה מראש, מירי

שלום, את מתארת תיאור רחב ובסופו מבקשת "עצה פדגוגית". לכן אני מפנה אותך לפורום שכן -פורום פסיכולוגיה חינוכית. לנוחיותך מעתיקה עבורך את הלינק http://www.doctors.co.il/forum-5697 בהצלחה, ירדן פרידון ברשף

טעות, הפורום הוא ייעוץ חינוכי. זה הלינק http://www.doctors.co.il/forum-4397/

אני פשוט אוהבת את הגישה שלך ! ושוב תודה לך ולליאת על הפורום הנהדר הזה גם כשלא שואלים לומדים כל כך הרבה תודה !

שלום גלית, מחמם את הלב, מעודד ומשמח לשמוע שעבודתנו מוערכת. אני מעריכה מאוד(!) את הפרגון ואת המילים החמות, ואני בטוחה שגם ליאת. אשמח "להיפגש" איתך כאן מעת לעת.. בשמחות, ירדן פרידון ברשף

28/08/2015 | 14:32 | מאת: אמא מודאגת

שלום לך! כבר תקופה ארוכה (מספר שנים) שבני הקטן (בן 11 בערך) מתנהג בצורה חסרת תקנה בעליל.. כל פעם שהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה מאיתנו ההורים, הוא מתחיל בהתפרצויות זעם גדולות. העניין הוא שלא מדובר רק בבכי ובצעקות, אלא בכך שהוא מנסה להלחם בנו. ואין לו שום תקנה- הוא יכול לחסום אותנו מללכת, לנעול את הדלת של הבית ולא לתת לאף אחד לצאת, לקחת לנו את הפלאפונים ודברים אישיים, ולא אכפת לו משום דבר שאנחנו אומרים לו או עושים. כשאנחנו מאיימים להעניש אותו, הוא ממשיך להתגרות בנו ואומר "נו נראה אתכם", ובסופו של דבר כשכן מענישים אותו, הוא רק מגביר את הסצנה שלו, ונכנס עוד יותר לאמוק. הביטחון העצמי הגדול שלו גורם לו לחשוב שהוא כל יכול, ושהוא יכול להלחם בכל אחד ולנצח, למרות שפעם אחרי פעם הוא מפסיד. אנחנו כבר משתגעים בשלב הזה, ובאופן כללי יש לי לחץ דם נמוך ואני נהיית חולה כשהדברים האלה קורים (לא מצליחה להתמודד עם הלחץ שהוא גורם). זה יוצר מצב שכל המשפחה עומדת על הרגליים כשיש לו התפרצות זעם, מחשש שיקרה לנו משהו (אנחנו כבר בגיל מבוגר ולא יכולים להתמודד עם לחץ כזה בלתי פוסק). העניין הוא שגם האחים הגדולים שלו, לא מצליחים להרגיע אותו. כשמנסים לדבר איתו בהיגיון- הוא פשוט לא מקשיב. לא אכפת לו שהוא פוגע במשפחה שלו, הדבר היחיד שחשוב לו זה לקבל את מה שהוא רוצה גם אם זה במחיר שכולם נפגעים בדרך וגם הוא. וברגע שהוא נכנס למצב הזה, הוא פשוט לא מפסיק- אלא אם מקבל את מה שהוא רוצה, או אחרי שעות ארוכות, כשהוא כבר מתעייף. הבעיה היא שאחרי כמה ימים זה נרגע, ואנחנו חושבים שהוא חזר להיות ילד טוב וסולחים לו, ואז מאמינים ש"זה לא יקרה יותר". אין לנו את היכולת או את הכוח להתמודד, כל מה שניסינו כבר לא עוזר. אם זה לדבר איתו, אם זה לקבוע תור אצל פסיכולוג (הוא לא מעוניין ללכת, נלחם איתנו על זה, וירד מהמכונית בעצמו כשלקחנו אותו לשם), אם זה ללכת ליועצת הבית ספרית. הייתי רוצה עצות קונקרטיות לגבי מה אני יכולה לעשות עם הילד שירגיע אותו וימנע מאיתנו להגיע למצבים כאלה.. מה שאני כן יודעת זה שאני לא יכולה תמיד לתת לו את מה שהוא רוצה- הוא ילד ויש לו ראש של ילד והתפקיד שלי בתור אמא שלו זה לחנך אותו ולקחת עליו אחריות. אשמח לעצות בנושא

שלום אמא מודאגת, את מתארת מצב סבוך ומורכב עד מאוד שנמשך זמן רב, ולכן לצערי ייעוץ אינטרנטי אינו מתאים במקרה זה. כמו כן חשוב לומר שלא מדובר כאן רק בשכלול שיטות לחיזוק סמכות הורית, אלה במקרה שלכם, המצב נשמע מעט מורכב יותר כאמור. לעניות דעתי מוטלת עליכם ההורים עבודה מורכבת שמטרתה הבנה מעמיקה של קשייו וצרכיו של בנכם, לצד הרחבת המודעות העצמית שלכם כהורים- מה מפעיל אתכם מול בנכם, מה מפחיד אתכם, מה קשה לכם ומה מניע אתכם בהתנהלות מולו. תצטרכו לחדד את ההבנה של דינמיקת היחסים בינכם (המורכבת מרבדים רבים, רבים מהם לא מודעים), וכל אלו כמובן יסייעו לשפר את התקשורת ואת היחסים שלכם עם בנכם, ובתקווה יפחיתו את המצוקה שגם בנכם חווה במצב הענינים הנוכחי(!). מציעה לכם בחום לפנות בהקדם לייעוץ וטיפול פנים מול פנים עם מטפל רגשי של ילדים המנוסה ומתמחה בתחום של הדרכת הורים,ופשוט להתחיל בתהליך. בהמשך בהתיעצות עם איש המקצוע, תוכלו לשקול גם טיפול עבור בנכם (ואיך הכי נכון להביא אותו לטיפול). כל טוב, ירדן פרידון ברשף

27/08/2015 | 15:32 | מאת: טל

אנו הורים בהורות משותפת אשר רואים עין בעין את טובת הילד מעל הכול.אנו רוצים לברר מהו הגיל המומלץ הרצוי ללינת תינוק אצל האב כאשר ההורים גרים בסמיכות אך בנפרד כאשר הקשר בין ההורים הוא איכותי . תודה על התשובה המפורטת

שלום טל, לצערי אין לי ספר פסיכולוגיה סודי ממנו אוכל לצטט נתונים אובייקטיביים שיענו על שאלתך. אלא אם כן הילד יונק ותלוי בך להזנה, ההחלטה היא בידיים שלכם ההורים ותלויה גם בתגובה של ילדכם. באופן כללי, אם הקשר איכותי וקרוב, אם ילדכם רואה את האב בביתך ולהיפך, אם הוא רגיל לשהות פרקי זמן ארוכים עם האב ונוח לו ונעים לו בחיק שניכם, אז תוכלו אם תרצו לשקול מעבר הדרגתי לשינה בבית האב (אפשר להתחיל עם שנת צהריים, בהמשך שנת לילה אחת, או כמה שעות שינה בלילה ולבדוק איך זה מתקדם..). אם תרצי את מוזמנת לכתוב לי תאור מפורט יותר של מצבכם (גילאים, יחסים, הרגלי ראייה ושהייה וכיוב'), ואז אוכל להביע דעה ספציפית לגביכם. בברכה, ירדן פרידון ברשף

26/08/2015 | 09:17 | מאת: מריאן לביא

שלום וברכה, כבר תקופה שהבן הבכור שלנו בן ה-9.5 מראה התנהגות של פחדים. זה התחיל בבקשה שלו לא לישון בחדר שלו אלא בסלון או עם האחים שלו, אפילו אצלנו בחדר על מזרון על הרצפה. בגלל החופש לא יחסנו לזה חשיבות רבה, אך בימים האחרונים הפחדים עלו דרגה לממש חרדות. הוא מסביר לנו שהוא מפחד מגנבים ורוצחים ושיכנסו אלינו לבית וירצחו אותנו (לטענתו דברים ששמע בחדשות) כולל שילוב של דברים שהוא ראה בסרטים המצויירם של ספיידרמן וכד'. ניסינו לדבר ולהרגיע את הילד, שינסה לחשוב על מחשבות חיוביות ודברים טובים, הראנו לו שכל החלונות והדלתות נעולים, (יש לנו גם כלב), אך הילד לא מצליח להרגע, ממש בוכה ולחוץ, ולא מצליח לישון עד שמישהו מאיתנו לא ישן לידו או קרוב אליו. חשבנו שזה יעבור לאט לאט, אך זה לא וזה ממש מתחיל להפריע לאורך החיים של כולנו (וכמובן לשינה). אנחנו אבודי עצות. תודה, מריאן

שלום מריאן, למיטב הבנתי החשש עולה בעיקר בלילה כאשר הוא נדרש לישון במיטתו. אם מדובר בתופעה מוכללת יותר (למשל אם החרדה מפריעה לו לתפקד, גורמת לתסמינים פיזיים כמו הזעה ודופק מואץ, יוצרת המנעויות ומתבטאת בעיסוק יתר לאורך מרבית שעות היום ) אז ייתכן ומדובר בהפרעת חרדה ואז יש להיוועץ במומחה, רצוי פסיכולוג קוגניטיבי התנהגותי. אם באמת מדובר רק בנושא של שינה, אז כמו בכל מצב של פחד -פוביה, יש ליצור תכנית הדרגתית, ביחד עם הילד, שהמטרה היא חשיפה הדרגתית למושא הפחד. למשל בשלב ראשון סכמו איתו שבשלושת הימים הבאים הוא ישן על מזרון על יד מיטתכם. בשלושת הימים שלאחר מכן, אחד ההורים ישאר איתו עד שנרדם (גם אם מקיץ באמצע הלילה), לאחר מכן אחד ההורים ישב איתו בחדר רק 10 דקות, וכיוב'. כל עזר אחר מקובל - לישון עם אור, לבצע טקס שינה לפני השינה של בדיקת מנעולים וכיוב'. זו צריכה להיות תכנית משותפת, שמוסכמת עליו במידת האפשר, וכוללת חיזוקים מילוליים רבים/טבלת התקדמות/פרסים סמליים. כמו כן חשוב שתמשיכו לא לגנות את הפחד או לבקר אותו. להעביר מסר שהפחד שלו הוא דבר מאוד טבעי, ומאידך לשדר ביטחון ואמון בו שהוא יצליח להתמודד עם האתגר המשותף שהצבתם לכם. אם אין כל שינוי ולו קטן ביותר תוך שבועיים, שיקלו התייעצות עם מומחה. בברכה, ירדן פרידון ברשף

25/08/2015 | 20:50 | מאת: אסתר

היי, יש לי ילד בן 5 וחצי, שסובל מהתפרצויות זעם שכוללות גם אלימות. (לעולם לא קרה כשהוא איתי, רק עם אבא,סבתא, גן וכו'..) מה הטיפול לכך? פסיכולוג/פסיכיאטר/מטפלת רגשית/תרופתי?

שלום אסתר, הטיפול לכך הוא הדרכת הורים עם פסיכולוג קליני/מטפל רגשי של ילדים, המתמחה בהדרכת הורים, במטרה לסייע להורים להבין טוב יותר את הילד וכיצד להיות איתו/עבורו באופן המיטיב ביותר. במידת הצורך המטפל יוכל להמליץ על טיפול עבור הילד אם הוא יחשוב לנכון. מנסיוני בגילאים האלו, הדרכת הורים טובה בהחלט מספיקה. בברכה, ירדן פרידון ברשף

26/08/2015 | 20:36 | מאת: אסתר

אבל מה הורים יכולים לעשות כאשר זה קורה בגן?

25/08/2015 | 09:18 | מאת: הגר

שלום רב רציתי לדעת מה מרגיש ילד והאם יכולות לעזור הערות (לדעתי מטופשות) של אביו כלפיו כמו "אתה כמו תינוק" "אתה לא מתנהג כמו בן 8" משפטים שנאמרים כשהילד לא מקשיב או כשלוקח לו זמן לעשות דברים (יותר נכון מורח את הזמן זה לא שלא מסוגל ) או כשלא מפסיק כשאומרים לו די כשמשתולל יותר מידי או מגזים במשהו. אני בטוחה שלא זה מה שיגרום לבני להשתפר אלא רק יוריד לו את הדימוי העצמי .הוא נורא מתעצבן ונעלב כשהוא קורא לו ככה והוא גם מבקש שיפסיק והוא מצידו עונה לו תתחיל להתנהג כמו בוגר ואז אני אפסיק לקרוא לך תינוק. האם אני צודקת או בעלי ? האם יש לך איזה חומר כתוב שאוכל להראות לו כמה לא מועיל אלא פוגע מה שהוא עושה .תודה

שלום הגר, חבל שאינני יכולה להפנות אותך למאמרים ספציפיים שמראים שעלבונות והקנטות אינם מיטיבים עם ילדים. העניין הוא שהדברים הללו הם כ"כ ידועים וברורים מאליו שאף חוקר כבר לא טורח לחקור את זה...(!) בעלך כרגע יוצר אצל בנך ליבה גרעינית עמוקה של ערך עצמי ירוד ודימוי עצמי שלילי. הדרך הטובה יותר לעזור לו היכן שקשה לו היא על ידי מתן תמיכה, עידוד, יצירת מסגרת ביתית מאורגנת והצבת גבולות ברורים ועקביים. למעשה להיות עבור ילדכם באופן הספציפי לו הוא זקוק לכם. אלו בשום אופן לא הולכים יחד עם העלבות והקנטות (מה שאולי משפר ביצועים באימוני כושר בקרב בני 30 ומעלה..אולי..). כל טוב, ירדן פרידון ברשף

25/08/2015 | 09:16 | מאת: דנה

ילד חכם ספורטאי שמשחק כדור סל חברותי מאוד עולה לכיתה יא . למד עד השנה 5 יחידות מתמטיקה וממשיך השנה במגמת מחשבים וערבית אבל לאור ציוניו הנמוכים יחסית ב 5 יחדות מתמטיקה (68) נאלץ לעבור מבחן מעבר. בעלי לוקח את האפשרות שירד ל 4 יחידות כסוף העולם ומפעיל עליו לחץ רב וזה הפך את העניין לבלתי נסבל . בעלי מרגיש שאם בני רק היה משקיע יותר היה מצליח ומבחינתו אם ישב כל יום כמה שעות הוא יצליח אני בתחושה שיתכן והוא צודק אבל הבן שלי לא מוכן כנראה "לשלם " את מחיר הזה כי יש לו עולם שלם של חברים ספורט ודברים אחרים שהוא אוהב. אני בגישה שלא לכפות ומקסימום ישלים אחרי הצבא אם ירצה ובעלי חושב שצריך למנוע ממנו ספורט מחשב עד שישקיע. זה יוצר מתח גם ביננו למרות שבסופו של דבר אני לא מוותרת ולא משרת לו לנקוט בגישה הזו מה דעתכם?

שלום דנה, זה נשמע שיש לכם ילד נהדר - חלום של כל הורה ממש. המשמעות של זה היא שהילד שלכם כנראה יודע כיצד לחיות את חייו בצורה מוצלחת. כרגע ירידה ל4 יח"ל תאפשר לו להמשיך לעסוק בהרבה דברים שאוהב וגם להמשיך להצליח בלימודים (ציון גבוה ב4 יח"ל מתמתיקה, עוד לא מנע מאיש להתקבל ללימודי רפואה..) ובעיקר להמשיך להיות ילד מאושר. מדוע להפריע לו לנהל את חייו בצורה כ"כ מוצלחת? בברכה, ירדן פרידון ברשף

24/08/2015 | 23:30 | מאת: עדן

שלום הבת שלי בת ה 4 בשבועות האחרונים אומרת לי המון שהיא אוהבת אותי, עד כדי כך שזה נהיה מטריד על מה זה יכול להביע? האם עליי לומר לה שהיא אומרת יותר מידי ואיך אומר לה?

שלום עדן, תשובתי מתחלקת לשניים. קחי בחשבון שבחופש הגדול, כל האנשים שסובבים את ביתך במשך מרבית שעות היום כבר אינם - גננת חברים סייעות וכיוב'. ההורים הופכים להיות דמויות הרבה יותר נוכחות (פיזית) בחיים של הילד, והם נקשרים אליהם באופן אחר, חדש, כשגם רגשות כלפיהם מתעוררים ונחווים יותר בעוצמה. יחד עם זאת אני מציעה לך לבדוק עם עצמך מדוע הפגנת חיבה של ביתך כלפייך נחווית כמטרד? מה זה מעורר בך? חרדה? מבוכה? בושה? ייתכן וביתך חשה משהו מהדברים האלו ודווקא בגלל זה חשה צורך לחזור על כך שהיא אוהבת אותך שוב ושוב, על מנת לעורר בך את מה שהיא הייתה רוצה שיתעורר...מאחלת לך שתצליחי להנות מזה ולהחזיר לה באותו המטבע. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

06/09/2015 | 00:15 | מאת: עדן

שלום קודם כל העובדה שהיא אומרת לי שהיא אוהבת אותי כל כך הרבה לא גורמת לי לרגשות שליליים מאילו שציינת פשוט מאד אני מרגישה שעליי לענות בחזרה בכל פעם שהיא אומרת לי שהיא אוהבת אותי (אולי 20 פעם ביום ) ובאיזשהוא רגע, כן זה נהיה קצת מטריד הילדה שלי היא ילדה שמקבלת המון אהבה, נשיקות וחיבוקים ואני אומרת לה שאני אוהבת אותה ואני חושבת שאין לכך קשר אמור להיות משהו אחר שאולי אין לך תשובה על כך בכל אופן תודה על הניסיון להבין

23/08/2015 | 11:46 | מאת: שוש

שלום לכולם, יש לי תאומים בן ובת בני שנה וחודש. בהתחלה הנקתי את שניהם. עם הבן ההנקה זרמה בקלות ועם הבת היה קשה הרבה יותר, לכן עברתי לתת לה חלב שאוב מבקבוק (בלי לינוק), כאשר הבן ינק בבית ובמעון אכל גם הוא חלב שאוב מבקבוק. בערך מהשלב שהתחילו לצאת לו שיניים, הוא החל לסרב בתקיפות למוצץ ולבקבוק - כלומר מוכן רק לינוק. גם במעון לא הסכים לשתות מבקבוק וחיכה לסוף היום שאגיע ואניק אותו. הוא לא יונק בשעות קבועות או דווקא כשהוא רעב, אלא כאמצעי הרגעה כשהוא עייף או לא רגוע וכדומה.. נוצר מצב שהוא שאני היחידה שיכולה להרגיע אותו, כאשר אני לא נמצאת בבית הוא בוכה ומחפש אותי וכמעט אי אפשר להרגיע אותו. (הבת הרבה פחות "צמודה" אלי, היא נרגעת בעזרת מוצץ, והרבה יותר "עצמאית בשטח" וחברותית). כיצד אוכל לעזור לבני להיות פחות תלוי בי? המצב הופך להיות ממש בלתי אפשרי ומתסכל.. הם מתחילים מעון חדש בשבוע הבא ואני מודאגת מאוד כיצד יסתגל... האם גמילה מהנקה תביא לשיפור בתלות? האם נכון להתחיל תהליך כזה עכשיו, כאשר הוא עומד בפני כניסה לגן חדש? אשמח לעצה..

שלום שוש, אם החלטת שאת רוצה להתחיל תהליך גמילה, ולפי מיטב הבנתי מדובר בגמילה מתלות ביניקה כאמצעי להרגעה ובשלב זה פחות כאמצעי להזנה (גם במעון הוא יכול לאכול כבר מוצקים ולא חייב לשתות כמויות של חלב מבקבוק), אז בכל מקרה כדאי לעשות זאת באופן הדרגתי. מה שאני מציעה הוא בתור התחלה ובחלק מהפעמים, כאשר בנך לא רגוע ורוצה לינוק, נסי להרגיע אותו בעצם נוכחותך (מלים, שירים, חיבוק, ליטוף, אפילו בקבוק מים) ולא על ידי הנקה. שימי לב שבפעמים הראשונות בהם את מחליטה לא לאפשר לו לינוק (כי הוא בוודאות לא רעב וכיוב'), עימדי בכך ואל תישברי. בהדרגה הגדילי את תדירות הפעמים בהם את מציעה לו חלב מבקבוק/מרגיעה אותו בלי שיונק. לגבי המעון. דווקא הקטנטנים האלה פעמים רבות מסתגלים היטב בגן, כי הם מבינים שאמא לא שם ולא תהיה שם, כשבבית הם מרגישים שיש להם הרבה יותר שליטה ומרחב תמרון. לכן אם החלטת שאת רוצה להתחיל לגמול אותו, עשי זאת בהדרגה ובאהבה, תוך התחשבות בקצב שלך ושלו. בברכה, ירדן פרידון ברשף

06/08/2015 | 14:58 | מאת: אני

שלום, בני בן ה-9 החל להראות סימנים של התעוררות מינית. אמא של חבר שלו סיפרה לי שבני ובנה הראו אחד לשני את אבר מינם בבית ספר במקום פרטי (הבן שלה סיפר לה), ולפני מס' ימים שבני ביקר את בנה היא ראתה שהם מחפשים בגוגל תמונות של בר רפאלי מתנשקת :). כששאלתי את בני על כך אמר שזה נכון והיה מאוד מובך ושמתבייש לספר. אמרתי לו שהוא יכול לעשות כל דבר בפרטיות ושירגיש חופשי לפנות אלינו בכל שאלה שיש לו. מעבר לכך, נראה לי לא נכון לאסור עליו להפגש עם החבר מאחר ורק איתו יש לו חוויות כאלה, והחבר ילד טוב וחיובי. ובאופן כללי, אני לגמרי בעד סקרנות וזה הגיוני שזה יתעורר. השאלה איפה הגבול? אני לא רוצה לאסור עליו דברים כדי שזה לא יהפוך לטאבו ויצור את התגובה ההפוכה.מצד שני אני חוששת שכל האינפורמציה שיש באינטרנט שמאוד לא לגילו... אני גם רוצה שבני ירגיש חופשי לשאול ולספר לנו את שעל ליבו. אשמח לתובנות בעניין. תודה

07/08/2015 | 12:30 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, עם כל הכבוד לגישה הטבעית והבריאה, שגם אני נוטה לצדד בה, ולמרות הסקרנות המאד מובנת בגיל זה, חשוב מאד לשוחח עם הילדים ולחדד סוגיות של פרטיות הגוף, גם שלהם עצמם וגם של זולתם. חשיפת אברי המין ההדדית אינה מקובלת, גם כשהיא נעשית במקום מוצנע, ואין לאשר אותה, גם לא בשתיקה. בגיל תשע כבר אמורה להיות הבנה של מה מותר ומה אסור בתחום זה, וחשוב שנהיה ברורים מאד בנושא. בדומה, גם ההתייחסות שלנו, ההורים, לחומרים פורנוגרפיים (גם רכים) באינטרנט, חייבת להיות חד משמעית. חשוב לומר לילדים ששיטוט תמים כזה עלול להוביל אותם לתכנים קשים, אלימים או מזיקים, ושאתם מבקשים להימנע מהם, למרות הסקרנות. תוכלי לעזור לבנך לספק את סקרנותו בדרך מקובלת, כולל תמונות עירום אמנותיות או "נקיות", שאינן חלק מאקט מיני. אני ממליצה מאד לנסות לחסום את הגישה לאתרי סקס, שכן הם תורמים לעוררות המינית טרם זמן, ויכולים לעודד התנהגויות חריגות שעלולות לסבך את הילדים בצרות. זכרו שכיום קיימת רגישות רבה בציבור, ובצדק, כלפי פולשנות והטרדה מינית, גם כשהיא בין ילדים ומרצון. ולבסוף, במקרים של עיסוק מופרז במיניות, חשוב לוודא שהילד עצמו לא נפגע או הוטרד מינית בעבר או בהווה. בברכה ליאת

05/08/2015 | 10:34 | מאת: אנונימי

שלום,יש לי בעיה בן 19 לא התגייסתי ,מגיל צעיר אני לא לובש לבוש תחתון,ולא מזמן התגלתה אצלי דלקת מתמשכת,והרופאים אמרו לי שכדי שזה יעבור צריך לשים משחה ועל התחתונים,ואמרו שאין טיפול אחר וגם צריך במקרה הזה תחתונים מסוג טנגה עם בד מיוחד ,אבל מאוד קשה לי ללבוש אותם,אני מרגיש קשה וגם לא נוח עם זה ,וחוץ מזה אני מתבייש ללבוש,השאלה היא מה עליי לעשות ואם כן איך עליי להתגבר ,תודה על ההקשבה

05/08/2015 | 13:11 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, אם נוח לך להסתובב ללא תחתונים מתחת למכנסיים, תמשיך לנהוג כך.. אנחנו מדינה חופשית, וכל עוד אינך מפריע לאיש, איני רואה כל בעיה. כרגע, בשל הבעיה הרפואית, חשוב לפעול כפי שהורו לך הרופאים, ולהתייחס אל אי הנוחות כאל משהו זמני (כמו שהיית מתייחס לגבס או לתחבושת או לתרופה שהיית צריך לבלוע). כאשר האי נוחות היא זמנית, אפשר לחיות אתה. אם, לעומת זאת, אתה מרגיש חרדה ובושה שאינן מאפשרות לך בשום אופן לעזור לעצמך, פנה לטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי התנהגותי. אם הבעיה הרפואית שלך אקוטית ומחייבת אותך ללבוש תחתונים, תוכל לפנות לפסיכיאטר, ולהיעזר באופן זמני בתרופות הרגעה. בריאות! ליאת

25/08/2015 | 10:40 | מאת: אנונימי

אני מוכן לנסות אני קניתי וישים כמה חודשים השאלה היא איך אפשר להתרגל לזה תודה

04/08/2015 | 13:16 | מאת: קרן

שלום, האם זה בסדר לתת לבת שלוש לישון במיטה נפתחת עם אחיה בן ה- 6? מפאת חוסר מקום בחדר וצורך לקנות לגדול שולחן לימוד לכיתה א'. חברה אמרה לי שקראה שכל אחד צריך מקום משלו וזה לא מומלץ. מה דעתך המקצועית? וגם בהיבט שזה בן ובת . רוב תודות!!

05/08/2015 | 13:02 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום קרן, את יודעת, רבים מבני דורי, שגדלו באקלים כלכלי צנוע בהרבה מהנהוג כיום, עוד זוכרים חדרים קטנים שאכלסו שניים, שלושה, ואפילו ארבעה אחים, שישנו יחד בצפיפות - לטוב ולרע. כיום המצב שונה, ועצם זה שאת מתייעצת על כך מעיד על כך שרוב הילדים כבר אינם חולקים מיטה עם אחיהם. אני נוטה להסכים לרעיון שלכל ילד מגיעה מיטה משלו, גם בתנאי צפיפות. אפשר למצוא פתרונות טכניים, כמו מיטת קומותיים או שולחן כתיבה הממוקם מחוץ לחדר הילדים, בהול, במסדרון, או בפינה אחרת כלשהי בבית. ועדיין, גם הפיתרון של מיטה כפולה יכול לעבוד, תחת השגחה וחינוך לפרטיות וכיבוד המרחב האישי. בהצלחה ליאת

04/08/2015 | 08:43 | מאת: גלית

בני בן 13,5 תמיד היה פופולרי מבחינה חברתית גם בכיתי וגם בישוב. ילדים תמיד נמשכו אליו וביקשו את חברתו. תמיד הייתה לו נטיה להתנתק מהחברים, לא ללכת למסיבות אליהן היה מוזמן או למקומות אחרים אליהם היה מוזמן. המגמה הזו החמירה מאד. הוא מעדיף לשבת בבית ולראות טלוויזיה והרבהעמים כשמזמינים אותו הוא עונה בגסות שהוא עייף הוא כן אוהב להיפגש עם משפחה מצד שני הוא משתעמם במיוחד בחופש אבל לא מוכן לפגוש חברים. הוא אומר שכולם מעצבנים אותו

05/08/2015 | 13:03 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום גלית, תפקוד חברתי תקין בהחלט משקף הסתגלות טובה ובריאות נפשית אצל ילדים, אך נדמה לי שהורים נוטים לדאגת יתר בנושא זה, לעתים הרבה יותר מן הילדים עצמם. לא ציינת האם ההתרחקות שלו מחברים מתרחשת גם לאורך שנת הלימודים, או רק עכשיו, בחופש. חשוב שנזכור כולנו שיום הלימודים הארוך, והחוגים שאחריו, מספקים לילדים הזדמנות למגע חברתי אינטנסיבי, אם ירצו או לא ירצו. יש לא מעט ילדים שמעדיפים לבלות את הפנאי שלהם בשקט בבית, וזה לא בהכרח משקף בעיה חברתית או היעדר מיומנויות. גם עכשיו, בזמן חופשת הקיץ, העדפת הבית הממוזג על פני המפגשים החברתיים בחוץ יכולה להעיד דווקא על שיפוט נכון. אחרי הכל, המחשב והטלוויזיה מהווים חבילת בידור מושלמת עבור מרבית הילדים, שלא תמיד רוצים ומוכנים לטרוח ולהגיע לבית של חבר, על מנת לעשות בדיוק את אותו הדבר... כרגע, הייתי מפסיקה ללחוץ עליו, ומאפשרת לו לבלות את חום יולי-אוגוסט כרצונו. בתחילת שנהל, אפשר לחזור ולבחון את הדברים, ולבדוק מחדש את המוטיבציות. אם את מתרשמת שקיימת חרדה/מצוקה/בעיה שממשיכה להרחיק אותו מחברים, התייעצי שוב. כרגע, איכשהו, זה לא נשמע מדאיג. בברכה ליאת

02/08/2015 | 23:14 | מאת: ענת רבינוביץ

מצאתי את ביתי ( בת 17 ) מספר פעמים לוקחת מאות שקלים מהארנק שלי ללא רשות כולל את כרטיסי האשראי ושימוש בהם לצורך בילויים שונים ומוניות סך אלפי שקלים מצטבר מספר פעמים תפסנו אותה והיא לא הכחישה אבל שוב המשיכה במעשה מה עושים ?

03/08/2015 | 00:52 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום ענת, ילדים עלולים להסתבך במעשי גניבה, ובדר"כ המוטיבציות שלהם רגשיות, ואינן מעידות על נטייה עבריינית. עם זאת, כשמדובר בנערה בת 17, הסלחנות כבר אינה במקומה, ומדובר בתופעה מדאיגה שמחייבת התייחסות חסרת פשרות. מן האופן שבו את מתארת את התופעה, עולה "ניחוח" של חוסר אונים, חוסר גבולות, ואפילו מידה של העלמת עין. למרות שידעתם שהיא גונבת, ואף משתמשת בכרטיסי האשראי שלכם, אפשרתם לתופעה להמשיך באין מפריע, גם כשהיא הודתה במעשיה. זוהי עמדה בעייתית מאד, ואם להודות על האמת, קשה לי להאמין שתוכלו לטפל בנושא ללא עזרה של גורם מקצועי. יש כאן התנהגות שמחייבת התייחסות תקיפה, עירוב של גורמים נוספים, וכמובן נקיטה של צעדים שיבטיחו - א. את בטחון הכסף שלכם ואת יכולתכם לשלוט בחשבון הבנק שלכם. ב. עמדה מכבדת מצידה כלפי כספכם ורכושכם, כולל החזר כספים בדרך של עבודה בבית או מחוצה לו. פנו ללא דיחוי לפסיכולוג שמתמחה בעבודה עם ילדים ונוער, וטפלו בבעיה בנחישות. בהצלחה ליאת

02/08/2015 | 13:07 | מאת: רינה

שלום רב, יש לי שני ילדים, האחד בן 6 וחצי והשני בן שנתיים וחצי. קצת רקע: בני הבכור ילד חכם ורגיש מאוד, מאוד מושפע מסביבתו, כלומר אם מרגיש שכועסים עליו הוא מתגונן מאוד, קשה לו לקבל ביקורת, סותם את האזניים כי מפחד שירימו עליו את הקול או שיבקרו אותו ולפעמים במקום לדבר על מה שבאמת חשוב ועיקרי הוא עסוק בהאם כועסים עליו. בעבר טופל אצל מרפאה בעיסוק על רקע קושי בויסות חושי ורגשי, רגישות שמיעתית ורגישות למגע, מוסחות גבוהה וחיפוש גירויים. כשבני הקטן נולד הגדול התקשה לקבל את זה, למרות שבהדרגה מאוד התחבר אליו ויש רגעים יפים שהם משחקים ביחד והגדול מנסה להיות בתפקיד האח הגדול לעזור ולהסביר. אבל רוב הזמן לצערי הדינמיקה בבית נוראית, הגדול מתנהג בילדותיות ומחכה התנהגויות של הקטן ומקנא לקטן, הקטן מציק וממש מתקרצץ לגדול ושניהם נוטים לדחוף ולהרביץ זה לזה . יש הרבה צעקות בבית ובכי של שניהם, אף אחד מהם לא מצליח להתמודד עם זה שאחד ההורים משחק עם אחד מהם. לפעמים אין ברירה וצריך לשחק רק עם אחד מהם בשך הפרשי הגיל. יוצא שאנחנו מפרידים ביניהם הרבה כי זה פשוט בלתי נסבל הביחד הזה. אנחנו ההורים מותשים וחסרי סבלנות ויוצא שמרימים את הקול הרבה...יש עצות פרקטיות לפני שפונים לייעוץ?

03/08/2015 | 00:41 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רינה, רבות נכתב כאן, בפורום, על מריבות בין אחים. מציעה לך לחפש קצת דרך חלונית החיפוש. בכל מקרה, גם קנאת אחים וגם מריבות אחים הן תופעות נפוצות ושכיחות, המושפעות דרמטית - לטוב ולרע - מעמדתם ופעולותיהם של ההורים. אם את מציינת שאתם מותשים מהמריבות, סימן שאתם מאד מעורבים ומאד מופעלים ע"י הילדים. המשקל ותשומת הלב הרבה שאתם נותנים לקונפליקטים בין שני הילדים, מתגמלים למעשה את התופעה ומנציחים אותה. מריבות וקונפליקטים הם חלק מחיי השגרה בבית, וחשוב מאד לאפשר לילדים להסתדר ולפתור אותם בכוחות עצמם. במצבים של פערי גיל גדולים, כאשר קשה למצוא פעילות משותפת שאפשר לחלוק, יש בהחלט טעם להפריד בין הילדים, ולהקדיש לכל אחד מהם זמן "סולו" עם אחד ההורים או עם שניהם, כדי למנוע תחושות קנאה וקיפוח. ילד גדול שמחקה התנהגויות של קטן עושה זאת בדר"כ כי הוא מאמין שכך ישיג את תשומת הלב והיחס המוקדשים לאחיו. כרגע, במקום לכעוס ולשמש שוטרים, אני מציעה לתכנן את שעות הפעילות כך שכל אחד מן הילדים יקבל נתח ראוי מן התשומות ההוריות, המותאם לגילו ולצרכיו. נוסף על כך, יש לאפשר להם בילוי זמן משותף, עם מינימום מעורבות שלכם, גם במקרים של קונפליקט. כשלא תתערבו, יש סיכוי גדול יותר לוויתורים ולשיתוף פעולה. כאשר אתם משמשים שוטרים או "שופטים", מעבר לכך שאתם מסתכנים במשפט לא הוגן, אתם מצ'פרים אותם בתשומת לב דווקא כשלא צריך, ומונעים מהם את ההזדמנות ללמוד להסתדר. נסי לקרוא, כאמור, תשובות נוספות באותו עניין שניתנו כאן בעבר, ובמידת הצורך, פני להדרכה הורית קצרה. בברכה ליאת

02/08/2015 | 06:15 | מאת: אמא טריה

שלום, בוקר טוב, לא יודעת אם השאלה מתאימה לפורום, אך מקווה שתוכלי לעזור לי. בני בן חודשיים וחצי מסרב לקבל המוצץ והתחיל למצוץ את האגודל שלו. כל פעם אני מוצאיה לו האגדול מהפה מתחיל להיות עצבני ולוקח לו שעות ארוכות לישון. כיצד ניתן לגמול אותו ולהחליף במוצץ. והאם יכול להיות שזה שמוצאיה לו האגודל מהפה משפיע עליו מבחינה נפשית לרעה? האם ההשפעה ארוכת טווח? אני ממש מתוסכלת מהעניין ואודה לעזרה. התסכול שלי נובע העיקר מכך שילדים שמוצצים אצבע קשה לגמול אותם ואני לא רוצה להיות במקום זה אך מצד שני לא רוצה לגרום לו להיות עצבני או לפגוע בו מבחינה נפשית. תודה

03/08/2015 | 00:17 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, אין ספק שהמציצה מספקת רגיעה ונחמה לתינוקות רכים, וחשוב לאפשר לתינוק למצוא את הדרך שנוחה לו. לא בטוח שיש כאן תשובה נכונה אחת. אני שייכת לאסכולה שאינה נבהלת גם ממציצת אצבע, אם זה מה שהתינוק או הילד מעדיף. אני מניחה שאחות טיפת חלב תוכל לספק לך "טריקים" שיגרמו לו לקחת בסופו של דבר את המוצץ במקום האצבע. בעיני, קשה מאד לעמוד על המשמר כל הזמן, ובסופו של דבר אם הוא יעדיף את אצבעו, יהיה קשה למנוע זאת ממנו. לטעמי, עדיף תינוק רגוע ומסופק גם במחיר של מציצת אצבע. אין לי ספק שיהיו מי שיחלקו עלי, וככל הנראה גם את תצטרכי לקבל את ההחלטות שלך עפ"י אמונתך ונטיית לבך. בברכה ליאת

01/08/2015 | 22:21 | מאת: שירן

שלום רב, בני בן ה6 וחצי סובל בשנתיים וחצי האחרונות מפחד להיות לבד. הדבר מתבטא לדוגמה שבמקרה שבו אני רוחצת את בתי, הוא נמצא איתי באמבטיה ונצמד אלי , גבו לגבי. במקרים אחרים שוהה אך ורק בחדר בו אני נמצאת. לאחרונה כשסידרנו לו חדר לבד לפני מעבר לכיתה א' - בוכה כל לילה שאינו יכול לישון לבד, צועק מהמיטה ואף מתעורר באמצע הלילה בבעתה ורץ בהיסטריה למיטה שלנו. כל ערב לוקח כשעה וחצי שעתיים התכוננות לשינה. אנחנו מותשים מכך מאוד. מה כדאי לעשות ולמה זה קורה?

שלום שירן, את מתארת מצב מתמשך של פחד מלהימצא לבד, גם כאשר ברור לו שהוריו בבית. מתוך תיאורך הקצר ברור שאין לי כל דרך לנחש מדוע זה קורה לו ובכל מקרה כאשר מדובר במצב מתמשך (כרוני), הגורם/גורמים לסימפטום כבר הופכים פחות חשובים ומה שחשוב הוא אבחון וטיפול בתופעה. אני מציעה לך לפנות בהקדם לפסיכולוג ילדים ולהתייעץ איתו פנים מול פנים תוך שאת שוטחת בפניו בהרחבה את המצב המשפחתי ואת מאפייני הילד. בנתיים שימי לב שאינך דורשת ממנו "להיות גדול" או מעבירה לו מסרים סותרים בהקשר הזה, באופן שמתיישב לו בדיוק על הסימפטום הלא מטופל. בברכה, ירדן פרידון ברשף

31/07/2015 | 06:53 | מאת: תמר

בני חגג לפני מספר ימים יום הולדת 3. בתחילת היום הולדת מהרגע שהגיעו האורחים (סבא סבתא דודים וכו) נצמד אליי ביקש רוב הזמן חיבוק לא רצה לשחק עם הילדים שבדרך כלל כן משחק איתם. בסוף לאחר חצי שעה הפשיר והחל לשחק בתיווך שלי, ביקש להיות הרבה איתי. לא חדש לי שהילד הוא ילד שלוקח לו זמן להתחמם, יש לציין שלא רואה הרבה את האורחים שהגיעו (לא דומיננטיים בחייו). הוא לא אוהב להיות במרכז תשומת הלב ולכן השתדלתי כמה שיותר לחגוג עבורו יומולדת בצורה רגועה. בזמן השירים לכבודו הוא עומד דיי קפוא ורואים שלא אוהב שמוחאים בשבילו כפיים משפיל מבט. גם לא מדבר הרבה. בגן נמצא מגיל שנתיים לאחר הסתגלות לא קלה הוא משתתף בחוגים , משחק ורק לאחרונה פונה לצוות הגן לבקשת עזרה. אותי המצב הזה מאוד מתסכל לא קל לי בכלל עם זה שהוא נדבק ונצמד אליי כשבאים אורחים לא מוכרים או כשהולכים לבתים אחרים, הייתי כל כך רוצה ילד משוחרר ולא יודעת איך לעזור לו (בן יחיד). בכלל הוא לא מתנהג כמו רוב הילדים שאני מכירה.

שלום תמר, למען האמת, אינני רואה בהתנהגות של בנך בעיה כלשהי. את מודעת לכך שהוא מתחמם בקצב שלו, לא אוהב במיוחד להיות במרכז תשומת הלב ומעדיף את חברת האנשים שמכיר ורואה הרבה. כל אלו הן העדפות נורמטיביות. נדמה לי שהבעיה עולה כאשר הילד הממשי שלך מתנגש עם הילד הדמיוני שחלמת שיהיה לך. אני חושבת שאת קודם צריכה להשתחרר מהתפיסות המוקדמות שלך לגביו, ולמצוא דרך לקבל את בנך (הממשי) כפי שהוא ואני בטוחה שדבר זה יוכל להשפיע לטובה גם עליו. ממליצה לך בחום לפנות להדרכת הורים. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

30/07/2015 | 20:18 | מאת: אמא מתוסכלת

הבן שלי בן 2.03 שנים. לפני חודש נסענו אני ובעלי למשך שבוע והשארנו אותו אצל הסבים. הוא היה בתקופת גמילה מחיתולים. כשחזרנו התברר שהוא סבל מיציאות ושהיו לו עצירות קשה עם בכי ומצוקה. זה נמשך לשבוע אחר כך הוא סבל מוירוס עם הקאות ושלשולים. החזרתי את החיתולים. חשוב לציין שלפני שנסענו הוא שלט בפיפי באופן מלא. היוםהוא מתפרץ מאוד, בוכה, דופק ראש ברצפה במקרה שלא נותנים לו מה שהוא רוצה. ולאחרונה עושה מיפי על הרצפה בכוונת תחילה. ומלכלך לי את הרצפה עם במים או שוקו או קורנפלקס. מה אתן מציעות לי לעשות. איך להתמודד?

שלום, מתיאורייך זה נשמע שארבעה גורמים פגעו ברצף ההתפתחותי שלו וכעת יוצרים אצלו מצוקה ותסכול ניכרים. האחד הוא הפרידה מכם, השני הוא המעבר לסבים. כמו כן העובדה שהיה בעיצומו של תהליך גמילה, וסביר להניח שהתייחסות הסבים לתהליך הייתה שונה מזו אליה הורגל בביתו. והגורם הרביעי הוא השיבוש הפיזיולוגי שארע כתוצאה מהמחלה -וירוס שלקה בו. אמא יקרה, בנך לא מנסה לנקום בך, אלה הוא חווה וממשיך לחוות שיבוש מתסכל, הן בתנאי ההחזקה אליהם היה רגיל, והן בהישגיו ההתפתחותיים, וייתכן שבאמת היה לו מאוד קשה בזמן העדרותכם. כרגע עלייך לגייס סבלנות מירבית, אמפטיה והבנה למצוקה שלו. לנסות למצוא דרך לגייס אותו מחדש - בהרבה אהבה וסבלנות - לתוך השגרה המוכרת שלכם יחד ולעודד אותו לחזור לתהליך הגמילה אותו פשוט תתחילו מחדש - והפעם גם סיימו אותו! מעבר לזה ברמה המעשית, כאשר הוא מבטא את תסכולו בדרך של עשיית פיפי על הרצפה או שפיכת דברים, אימרי לו בצורה פשוטה ובהירה מה את מרשה ומה לא, והמשיכי את ענינייך כרגיל על מנת לא לחזק את ההתנהגות השלילית דרך מתן תשומת לב (גם אם היא שלילית). כל טוב, ירדן פרידון ברשף

שלום רב, יש לי שלושה ילדים: בן בן קרוב ל-5, בן אמצעי בן קרוב ל-3 ותינוקת בת חמישה חודשים. מאז שהיה תינוק היו לנו בעיות עם הבן הבכור: הוא עקשן בצורה לא רגילה וחכם מאוד (כל משפט גורר אחריו שאלות נוספות בכל התחומים), קולט מהר ובעל ידע רב בהמון נושאים. אך הוא לא מקבל מרות של אף אחד: של ההורים, הסבים, הגננות ולא מקשיב למבוגרים. כשהוא איננו בבית הבית מתנהל על מי מנוחות עם קשיים רגילים של גידול ילדים אבל כשהוא בבית, הבית כולו לא רגוע והוא מטריד את שני אחיו ומתעמת עם המבוגרים. אני חושבת שאפשר להצביע בהתנהגות שלו על מספר בעיות עיקריות: 1. ריכוז יתר: כשהוא עסוק במשהו/ במישהו אי אפשר לקבל את תשומת ליבו. אם קוראים בשמו הוא לא עונה, הוא שוכח את צרכיו הבסיסיים (ידחה רעב, פיפי וכו') 2. חוסר ריכוז כשאחיו בסביבה: לא מסוגל לאכול, לשחק, להקשיב כשאחיו או לפעמים ילדים אחרים בסביבה. כשהם בסביבה הוא לא יכול להתרכז בכלום חוץ מבהם (אינו שומע ומבטו וכל תשומת הלב שלו ממוקדים רק בהם). לא מרפה מהם כולל מהתינוקת. נוגע בהם ומציק להם ולא מרפה מהם. 3. לא מקשיב ולא ממושמע. לא מוכן לקבל שום דבר שאומרים לו (כולל לקחת פסק זמן לחשוב, תוצאה של עונש להתנהגות שלו או סתם הנחייה או איסור). תמיד יש לו מה לענות והוא כופה את מה שהוא אומר ואת דעתו על סביבתו. ניסינו להתעלם אך הוא לא מרפה, חוסר הסכמה מביא לעימות קשה (הוא צועק, מתווכח,בוכה, מכה, מכחיל) שלא מסתיים אלא רק בקבלת דבריו ואני לא חושבת שהפיתרון הוא להסכים איתו במיוחד כשזה מנוגד למה שאמרנו. אך עד שלא מסכימים עם מה שהוא אומר הוא לא מרפה וחוזר וחוזר. עם השנים למדנו שאי אפשר ללכת איתו "ראש בראש" כי זה רק מוביל לעימות קשה מאוד. אנחנו אובדי עיצות כי החיים בבית הפכו לסיוט ואנחנו חוששים שעם הגיל זה רק יחריף כי הביטוי לעקשנות שלו רק משתנה עם הגיל ובאיזשהו שלב הוא יגבר עלינו. אודה מאוד מאוד לתשובתכם, הנחייתכם ועזרתכם, מיכל

שלום מיכל, זה נשמע שעליכם ללמוד כיצד להתנהל מול בנכם באופן שמבטא את הסמכות ההורית שלכם, תוך התחשבות מירבית במאפיינים היחודיים שלו כפי שציינתם אותם - אינטילגנציה גבוהה, דעתנות, צורך נשנה בהסברים וכיוב'. כיצד להתנהל באופן סמכותי? העיקרון הבסיסי הוא להבהיר מראש את הציפיות שלכם, לאחר מכן לעמוד עליהן בפועל, ואם זה לא עובד יש להפעיל סנקציות שקשורות לעניין המסוים (להבדיל מהפעלת עונשים שלא בהכרח קשורים לעניין). מאחר ובנכם כבר בן 5, ולדבריכם מעולם לא הצלחתם באמת לעמוד מולו באופן סמכותי, הייתי מציעה לכם להעזר בהדרכת הורים טובה, שתסייע לכם להבין טוב יותר באיזה אופן הילד הספציפי הזה שלכם זקוק לכם - הן מבחינת היכולת שלכם להציב גבולות והן מבחינות אחרות גם יחד. מחשבה נוספת - בידקו את הנושא של הפרעת קשב וריכוז, שעשוי להיות גורם ומתווך של מצבים מעין אלו. בברכה, ירדן פרידון ברשף

תודה רבה על תשובתך. הגדרת נכון את מאפייני הילד(אינטילגנציה גבוהה, דעתנות, צורך נשנה בהסברים). אנחנו מנסים כבר זמן מה להשתמש בשיטת 1,2,3 ולשלוח אותו לחדרו אם הגיע ל-3 או כפי שציינת להפעיל סנקציות קשורות ולא עונשים. הבעיה היא שכשיש להפעיל את הסנקציות אנחנו נתקלים בהתנגדות קשה ביותר. לדוגמא - אבא שלו יצטרך פיסית לקחת אותו לחדרו תוך כדי בעיטות, בכי וצעקות וגם כשיצליח הילד ינסה בכוח לצאת משם ולא יקבל זאת (ראש בראש לא עובד איתו). רק הסברים מרובים ומתישים אולי יגרמו לו לקבל משהו שהוא אינו מסכים איתו. מה דעתך על שיטת 1,2,3? האם את חושבת שיש צורך להסביר ולדון בכל דבר כדי שתתקבל הסכמה? (אם הוא אינו מקבל הסבר שמספק אותו ימשיך ויתווכח) ומדוע את חושבת שיש לבדוק הפרעת קשב וריכוז (מה מצביע על העניין?) שוב רוב תודות!!!!

29/07/2015 | 20:11 | מאת: סיגל

בני האמצעי הוא ילד מקסים, רגיש, מופנם ועדין. הוא מגמגם מאז גיל 3 כאשר היו תקופות שהגמגום כמעט לא הורגש והיו תקופות, כולל היום, שהגמגום מאוד כבד. הוא היה ברכיבה טיפולית במשך שנתיים מגיל חמש עד שבע. זה עזר בעיקר בשנה הראשונה. אחר כך הוא נכנס לכיתה א ושוב הייתה רגרסיה נוראית. בכיתה ב' טופל על ידי קלינאית תקשורת המתמחה בגמגום שבעצם נתנה גם טיפול רגשי והטיפול היה טוב מאוד אך גם הוא הסתיים כעבור מספר חודשים כשהמטפלת עזבה את הקליניקה וגם טענה שהטיפול די מוצה. אחר כך שוב הייתה רגרסיה. מדובר בילד עם דימוי עצמי מאוד נמוך. הוא רואה עצמו כמכוער (למרות שהוא יפיפה), מוטרד מאוד מהעובדה שהוא נמוך ומתקשה לקבל הערות של חברים בנושא. הוא מפחד להשתתף בכיתה, לא יוזם מפגשים עם חברים ובאופן כללי מאוד מפחד משינויים וממצבים לא מוכרים. חשוב לציין שהוא אהוב על חבריו ועל מוריו. ילדים מנסים להתקרב אליו והוא לא כל כך מעוניין. מפחד ללכת לימי הולדת ומפגשים כיתתיים, למרות שכשהולך בסופו של דבר כיף לו והוא נהנה. אני כל כך רוצה לעזור לו ולא יודעת איך. הוא ילד מדהים עם איכויות נדירות של אינטליגנציה רגשית, חם ואוהב, מחבק ומנשק, אבל אני מרגישה שהוא זועק לעזרה. מתלבטת בין פסיכו-דרמה לבין פסיכולוג. אשמח לקבל עצה בנושא. תודה רבה

שלום סיגל, מה שאני מציעה לך הוא לבצע חיפוש ובדיקה יסודיים ולמצוא מטפל רגשי מומלץ של ילדים - שיכול בעיני להיות פסיכולוג קליני של ילדים או מטפל מתחום הפסיכודרמה לצורך העניין- ולאפשר לבן שלך טיפול רגשי ארוך טווח שיילך איתו אפילו לאורך שנים. את מתארת ילד בעל איכויות ורמת רגישות גבוהה, שסובל בצורה כזו או אחרת כבר לאורך שנים, ולכן בעיני בדיוק הוא יוכל להפיק תועלת רבה מטיפול מתמשך, המושתת על קירבה ואמון בקשר, ושבתוכו יוכל לבטא את עולמו הפנימי ולעבד רבים מהתכנים המטרידים אותו. קחי בחשבון שעניין הגמגום עשוי להיעלם ולחזור לאורך החיים, ומדד לטיפול טוב לא בהכרח אומר העלמת הסימפטום הזה לחלוטין או לאורך זמן. באמת לאפשר לבנך טיפול רגשי, מצריך הרבה מאוד פרגון וסבלנות, וכפי שאמרתי , ברגע שבחרת מטפל טוב שאת סומכת עליו עוד לפני תחילת הטיפול, את תוכלי להתאזר בסבלנות גם בתקופות שנראה לך שהטיפול "אינו עובד" או לכאורה לא מביא תוצאות. להתרשמותי חשוב מאוד שלבנך יהיה "מקום משלו" בעולם הזה, שיאפשר לו להתמודד עם אתגרים כאלה ואחרים שיפגוש ופוגש לאורך חייו. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

שלום רב, מקווה שזה המקום לשאול את שאלתי. קצת ארוך. בננו בן שנה ו5 חודשים, מחובר ואוהב מאוד את אבא :) בעיה קטנה.. האבא עובד בלילות... לפני כחודש האבא היה בחופש ארוך של 3 שבועות בו הם בילו יחדיו כמעט כל הזמן. בתקופה הזו הילד נקשר אליו מאוד. (הוא היה קשור אליו לפני וזה הלך והתעצם) היום האבא יוצא בצהריים לעבודה, שהילד בגן.. וחוזר ב 2, 3 בלילה. הבעיה גם שהילד קם בבוקר האבא ישן. על מנת לצבור כוחות ליום למחרת. השבוע הוא חזר לעבוד והילד מגיע הביתה מהגן פותח את הדלת ואומר אבא בציפייה לראות אותו, מתאכזב ומידי פעם אומר אבא בבכי קל עובר הזמן והילד הולך לישון לפעמיים בבכי קל תוך אמירת אבא אבא.. הילד ישן נפלא לילה שלם .. רק שהשבוע הוא קם כמה פעמים באמירת אבא.. וכאשר רואה אותו במיטה ישן הוא בוכה תמרורים שירים אותו האבא ניגש מחבק .. ומניח ואומר לו לחזור לישון אבל הילד לא מוכן הוא רוצה להיות איתו מצביע לו לדלת ורוצה לשחק איתו כאשר האבא אומר לו שעכשיו לילה הוא מתעצבן וזה יכול לקחת לו שעה עד שחוזר לישון. בבוקר הילד קם ומחבק את האבא והאבא ישן... כואב לי הלב.. הילד כל כך מתגעגע אליו וזה דופק לו את כל השינה.. הוא קם כמה פעמים בלילה כי הוא הבין שמתישהו הוא יקום ןיראה אותו, הוא הבין שאבא מגיע באמצע הלילה. אין לי שום רעיון איך לשפר לו את ההרגשה ... מה עושים ? אני מאוד מבינה אותו, וממש רואה את האכזבה שהוא חש.. ואני בדר"כ לא כזאת רגשנית :)

שלום ורד, אכן מובנים געגועיו לאבא ואני מבינה ממך שכרגע אין כל דרך לשנות את פני הדברים ברמה הקונקרטית. לכן לצערי כל שיש לי לייעץ לך הוא להשתתך ברגשות הגעגוע של בנך, ולהיות קרובה ותומכת במיוחד. לומר לו מילים מנחמות, בטון מרגיע - כמו שאת מבינה שהוא מתגעגע, שהוא רוצה את אבא, ואוהב את אבא, ושאבא אוהב אותו וכיוב'.אני יודעת שזה לא נשמע כמו הרבה, אבל השלמה שלך עם המציאות, תסייע גם לבנך להשלים עימה. בסופו של עניין אלו הם פני הדברים, אבא נעדר בימים והילד מתגעגע, וחוץ מאשר לאשר את רגשותיו, להיות לצידו, להרגיע ולנחם, אין עוד הרבה מה לעשות עד אשר פני הדברים במציאות ישתנו או שבנך יסתגל טוב יותר למצב. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

האבא יוכל להכין עבור בנך, אחת ליום או יומיים, דבר מה במיוחד עבורו - סוכריה מיוחדת עטופה, כדור גומי קטן או כל דבר נחמד אחר - שהילד יוכל לקחת איתו לגן או לשהות איתו בבית, ושיוכל לדעת ואף להגיד "זה מאבא". חשוב שהאבא בכל זאת ימצא זמן (אפילו כמה דקות) במהלך היממה על מנת לומר לו שזה ממנו. מעבר לזה, המשיכי להרגיע ולנחם כפי שייעצתי לך בכל פעם שהגעגועים צפים ועולים והזכירי לו שאבא הכין במיוחד עבורו את אותה מתנה.

29/07/2015 | 17:46 | מאת: סיון ***

שלום רב שמי סיון אני אמא *** בת ה 13 *** לפני שנה עברנו לגור אצל חמתי מה שהביא באיזה שלב מצב של הילדה לדמיין שמישהו פוקד עליה לפגוע בעצמה .*** היתה מאשפזת 10 ימים בבריאות הנפש ומאז לוקחת זיפרקסה כמובן שעזבנו את הבית של חמתי (היא לא הסבתא הביולוגית שלה )עברנו לשכירות ולפני כשבוע ראיתי שהחלה למצמץ הרבה בעיניים הייתי אצל רופא עיניים מבחינת ראייה היא תקינה הוא נתן לה טיפות טען שזה יובש בעיניים למרות שהילדה לא מתלוננת על כאב או צריבה מה לעשות אני אובדת עצות .אודה לתשובתכם

שלום סיון, ראשית אני מציעה לך לבחון מול הפסיכיאטר האם התופעה קשורה באיזשהו אופן לטיפול התרופתי (תופעת לוואי למשל) או מהווה סימפטום נפשי כזה או אחר (למתח, מצוקה וכיוב'). בנוסף לאור הנסיבות, אני ממליצה לך בחום לאפשר לביתך טיפול רגשי, זאת מלבד הטיפול התרופתי שנוטלת, ועבור עצמך הדרכת הורים שתאפשר לך לתמוך בה באופן לו היא זקוקה. בברכה, ירדן פרידון ברשף

29/07/2015 | 09:40 | מאת: ליאת

שלום ותודה מראש על התשובה. יש לי בן שיחגוג שנתיים בעוד כחודש. הוא בן שני (הגדול שלי בן 4). אנחנו גרים במושב ומגיל שנה הוא נמצא במשפחתון במושב אחר. רמת שביעות הרצון שלי מהמשפחתון היא גבוהה ביותר. הוא נמצא במסגרת קטנה (7 ילדים בני גילו עם שתי מטפלות). המטפלות מדהימות, משקיעות בילדים, המון חום ואהבה ויחס חם. אין לי מילה אחת רעה להגיד עליהן ועל המשפחתון. הקטן שלי הולך בשמחה כל בוקר. במהלך השנה החלטתי לרשום אותו לגן אחר (גן שנמצא במושב בו אנו מתגוררים) עבור השנה הבאה (הכוונה לשנה הקרובה, זו שתחל בעוד כחודש). החלטתי להעביר אותו משני טעמים: 1. המשפחתון שהוא נמצא בו כרגע הוא במושב אחר, אם הוא ימשיך בו זה אומר שכאשר הוא יעלה לגן מועצה בעוד קצת יותר משנה הוא יעלה בלי אף ילד שהוא מכיר. אם אעביר אותו עכשיו לגן במושב הוא יעלה עם ילדים שהוא מכיר. 2. המשפחתון שהוא נמצא בו כרגע כולל 7 ילדים עם שתי מטפלות ויש לי חשש שאם יישאר בו עוד שנה אז המעבר מבחינת כמות הילדים לגן מועצה יהיה מאוד חד (מ-7 ילדים ל-30). בימים האחרונים התחלתי להתלבט שוב האם שיקוליי שציינתי להעביר את בני לגן במושב הם נכונים? כל כך טוב לו במשפחתון הנוכחי אז למה לקטוע לו את זה? הייתי שמחה לשמוע את חוות דעתכן. האם באמת עדיף להעביר אותו לגן במושב כדי שבעוד שנה הוא יעלה לגן מועצה עם ילדים שהוא מכיר ויהיה מורגל לכמות ילדים גדולה (בגן במושב יש 20 ילדים) או בעצם, אם כל כך טוב לו ואני כאמא מאוד מרוצה, האם לקטוע את זה? המון תודה! ליאת

שלום ליאת, האם לקטוע "דבר טוב" ולהעביר את בנך לגן אחר על מנת שבעוד שנה המעבר יהיה קצת יותר הדרגתי - זו השאלה. אז אקדים ואומר שבעיני השיקולים שלך לכאן או לכאן הם טובים. בהחלט יש מקום להשאיר אותו במשפחתון למשך שנה נוספת, כי מאוד טוב לו שם והוא באמת עדין קטנצי'ק, ומאידך אכן חשוב שהמעבר לגן עירייה, על כל המשתמע מזה, יהיה הדרגתי. כמו כן אם הגן במושב הוא טוב לא פחות מהגן הנוכחי - אז בעצם הרווחת מכל העולמות..אז למעשה כל מה שאני יכולה להציע לך הוא את דעתי האישית, שכל דעה סותרת תהיה טובה באותה המידה. בעיני כדאי להשאיר אותו במקום בו הוא נמצא ולחזק אותו עוד קצת בשנים הקריטיות האלה. כאשר יהיה בן שלוש,הוא כבר יוכל להבין טוב יותר הסברים לגבי מה מתוכנן וצפוי וכך יוכל להערך בהתאם לשינויים משמעותיים יותר. כאמור זוהי דעתי, ואני נותנת לך את ברכת הדרך לכל החלטה שתקבלי. הכי חשוב שאת כאמא תרגיש שלמה איתה. בהצלחה! ירדן פרידון ברשף

29/07/2015 | 09:13 | מאת: אמא

היי, הילדה שלי בת 5 ילדה מקסימה ונבונה וטובת לב. לבתי יש חברה שהיא מאוד אוהבת ובתי מחפשת את קרבתה בצורה מדאיגה ממש. החברה מנגד מזלזלת בבת שלי, קורעת לה את הציורים, מכה אותה. הגננת בקייטנה התקשרה היום ואמרה לי שהילדה שלי בוכה בגללה עצובה וזה פשוט צורם לראות זאת. (זה היה כך גם בגן, והן ממשיכות יחד גם שנה הבאה) . מה עליי לעשות? איך להרחיק ביניהן? איך לחזק את הביטחון של הבת שלי? אני כל הזמן מדברת עם הבת שלי ומציעה לה לשחק עם בנות אחרות, אבל היא מתעקשת על הילדה הזו..וכל הזמן מחפשת להיות איתה. ומנגד טוענת שהיא שונאת אותה ושהיא זו שמנסה להתרחק.(וברור לי שזה לא נכון) תודה רבה מראש

שלום, אני בהחלט מבינה את הקושי שבלעמוד מנגד ולשמוע שהבת שלך "סובלת" בקשר הזה. ובכל זאת בעיני קשרים חברתיים, כאלה ואחרים, משרתים צרכים מסוימים. כפי שאת רואה, ביתך באיזשהו אופן כרוכה אחרי הילדה הזו וככל הנראה בכל זאת מפיקה משהו - ולנו כרגע לא ברור מה - מהקשר הזה איתה. מה שאני מציעה לך הוא לנסות לא להישאב להזדהות יתר עם ביתך, אלה להיות לצידה (שזה הבדל גדול) ולנסות להדהד ולשקף לה את הרגשות שלה כאשר היא משתפת אותך (למשל "היא באמת עשתה לך את זה? ואיך הרגשת? אז הרגשת לא נוח" וכיוב'). השתדלי לא לנקוט עמדה כזו או אחרת מולה, אלה אפשרי לרגשות ולעמדות שלה להתבהר לעצמה. באופן הזה אם היא תוכל להתתחבר לכך ש"הסבל" בקשר הזה הוא אכן קשה מנשוא עבורה, אני מאמינה שעם הזמן היא תאזור כוחות ותתרחק ממנו בעצמה. אסייג ואומר, שאם מדובר בהתעללות של ממש, ולא רק ביחס "חברי שלילי", אז יש בהחלט מקום לערב את צוות הגן ולהסתייע בהם כך שבזמן אמת יוכלו לחנך וללמד מהי התנהגות הולמת ומה אינה - בדיוק כפי שתפקידם לעשות. בברכה, ירדן פרידון ברשף

29/07/2015 | 09:01 | מאת: שירה

שלום, הבן שלי בן 3 וחצי עולה לגן עירייה. גמול מפיפי אך לא מקקי מסרב בכל תוקף לשבת בסיר \ שירותים ומתאפק ניסינו להיות אסרטיבים, ניסינו להיות תומכים - הילד מסרב ומתאפק וסובל מכאבי בטן ולי נשבר הלב. ולכן אנחנו שמים לו טיטול נקודתית בשביל שיעשה קקי, ואז חוזר התחתון.. בבקשה ייעוצך מה עלינו לעשות.

30/07/2015 | 03:54 | מאת: ערבה

לנו מאוד עזר להעביר בהדרגה לפול אפס ואחכ לחיתול, מעבר לזה- טבלת חיזוקים. כל פעם שעושה באסלה מקבל מדבקה ואז אוסף מדבקות ומקבל צ'ופר.

שלום שירה, מה שנקרא "חרדת אסלה" מתפתחת אצל אחוז גבוה מהילדים, ובעוד הם מוכנים להתפטר מהחיתול די בקלות לצורך עשיית פיפי בסיר/אסלה, קקי הוא בדרך כלל עניין קצת יותר מורכב, שיכול להישאר "תקוע" חודשים ולעיתים שנים. אם כן קיימות גישות רבות לעניין, ואני אציע כאן גישה אחת. ברגע שהתחלתם את תהליך הגמילה, אל לכם לסגת ממנו. יש להבהיר לבנכם כי מעתה ואילך קקי נעשה אך רק בסיר (בהתיעצות עם רופא משפחה, אפשר לנסות להוסיף לאוכל מעט מרכך צואה שיקשה עליו להתאפק וייעזור לו לשחרר את הצואה ביתר קלות). עליכם כמובן לעמוד מאחורי הצהרה זו בכל דרך אפשרית - כן, גם אם זה אומר להושיב אותו על הסיר בתקיפות (לא באגרסיביות!) תוך מקסימום רגישות וכבוד, כפי שאתם עושים בכל פעם אחרת בה עליכם להפעיל סמכות חינוכית. סביר מאוד שבנכם יגלה מצוקה, אבל אתם תהיו שם איתו ולידו ותרגיעו אותו עד כמה שניתן. בפעמים הראשונות זה יהיה קשה אך מהר מאוד בנכם יבין מה נדרש ממנו ויכיר בכך שאין בכוונתכם להתייאש ולוותר, ושיש בידיו שתי אפשרויות בחירה: "בכיף או בכוח", אך אין אפשרות שלא לשבת לעשות קקי. עם הזמן אתם תיראו שהתנגדותו תפחת ושיתוף הפעולה יגבר. בהצלחה! ירדן פרידון ברשף

29/07/2015 | 08:42 | מאת: מיקי

בני בן 6 עולה לכיתה א'. כעת בקייטנת ביה"ס במתחם ביה"ס. הילד לא מוכן להכנס לכיתה לשבת לעשות פעילויות ובכלל להקשיב למדריכות. הבעיה היתה עוד קיימת בגן, כאשר היה מחליט שלא מוכן לשבת במפגש היה קם והולך. לא מוכן להקשיב ושום דבר לא מרתיע אותו. טוען שלא בא לו להכנס לכיתה. מה עושים????

שלום מיקי, לא ציינת כיצד התמודדו עם זה הגננות עד כה. כמו כן אני מניחה שלו גורמים חינוכיים בגן סברו שקיימת שאלת בשלות לקראת עלייה לכיתה א', או בעיה של הפרעת קשב וריכוז (שתוכלו אגב לבדוק בכל מקרה אם תרצו), הדבר היה נבחן ונבדק. כל שאפשר לעשות כרגע הוא להכין אותו ולהסביר לו עד כמה שניתן ומה הולכות להיות הציפיות ממנו בבית הספר (בכל זאת קייטנה אינה כיתה א'). להסביר את ההבדל בין בית ספר לגן ולסמוך על המורים בבית הספר שידעו להתמודד עם בנכם בבוא העת. ההבדל בין גן חובה לכיתה א' הוא גדול, וילדים רבים זקוקים לזמן על מנת להבין ולהסתגל להבדלים. בד"כ מחנכות כיתה א' מודעות לזה ויודעות כיצד להתמודד. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

28/07/2015 | 10:49 | מאת: אלונה

השבוע התברר שהבת שלנו שהיא בגיל 17 גונבת מהארנקים (מכחישה) ובנוסף קיבלה מבעלי כרטיס אשראי כדי לתדלק את הקטנוע (20 ש"ח מקסימום לתידלוק) והיא "חרשה" על כרטיס האשראי בגניבה בסכומים ענקיים, החודש 1,900 ש"ח ובחודש קודם כ-400 ש"ח. הנערה אינה עובדת (לא מוצאת לדבריה) ירדה בלימודים, עכשיו גונבת... בעיה נוספת, בשבוע הבא אנחנו מתוכננות לטוס לחופשה ארוכה של 17 ימים בתאילנד (הנערה ואני) ואני לא שמחה כלל לקחת אותה, אני מבררת אפשרות לבטל את החופשה. מה עושים מכאן והלאה?

שלום אלונה, אני מציעה שתשבו לשיחה נוקבת עם ביתכם, בה תאמרו לה בצורה ברורה שהאמון שלכם בה נפגע, שאתם נפגעתם, ותסבירו לה בצורה בהירה ופשוטה מה הציפיות שלכם ממנה (לימודית ומבחינת התנהלות כלכלית) וכן אילו סנקציות הולכות להגיע בעקבות ההתנהלות שלה. הסנקציות עצמן צריכות להיות קשורות לזכויות שלה ולמעשים שלה - למשל יהיה עליה להחזיר לכם את הכסף שגנבה (מדמי הכיס שאתם נותנים לה או מעבודה שתמצא), שלא תוכלו לבטוח בה בזמן הקרוב עם כרטיסי האשראי שלכם וכיוב'. לגבי ביטול הטיול. לדעתי האישית לא נכון יהיה לבטל את הטיול המשותף. פעולה כזו עלולה להעיב ולפגום בכל היחסים שלכם, ובכל מקרה חוויה טובה של טיול אינה סותרת העברת מסר ברור וביצוע יתר הדברים שציינתי. יחד עם זאת עלייך לבדוק עמוק בתוך עצמך עד כמה נפגעת ועד כמה את מסוגלת כרגע לנסוע איתה לטיול ולהנות. ייתכן ותעדיפי לדחות אותו לזמן אחר, זו גם אפשרות.. נקודה אחרונה. את מציינת שביתך לאחרונה ירדה מבחינה לימודית ולמיטב הבנתי זוהי הפעם הראשונה שהיא גונבת מכם..אולי שווה גם לברר מה קורה איתה באופן כללי, האם קורה משהו חדש בחיים שלה שגורם להדרדרות הזו, אולי זקוקה מכם לסיוע ותמיכה מסוג אחר וכיוב'. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

26/07/2015 | 22:52 | מאת: חני

שלום רב! אני ובעלי בסכסוך ובעלי עזב את הבית לפני כחודשיים. ילדיי בגיל 11 ו12.5 בני ילד מאוד קשור וגלוי אתי סיפר כי הגיע לפורקן (אונן) בפעם הראשונה בחייו שאל שאלות בנושא וכן שאל אם אני כועסת עליו. כמובן שאמרתי שלא ושזה דבר טבעי. לאחרונה בחופש הגדול הוא למעשה די משועמם שמתי לב כי הוא נכנס לאמבטיה עם הטלפון הנייד. לאחר כשבועיים חיטטתי בטלפון ושמתי לב כי הוא רואה סרטים פורנוגרפיים ולדעתי גם מאונן. לדעתי זה נעשה מדי יום ביומו אינני יודעת אם מס' פעמים או רק פעם אחת. שאלתי היא האם זה נורמלי? האם זה מעיד על מצוקה רגשית כלשהי והאם עליי לומר לו משהו בבנושא. תודה על תשובתך. חני

שלום חני, אז כן, זה נורמאלי ביותר לאונן. אבל - אם תדירות האוננות הופכת להיות מופרזת ונובעת בעיקר מתוך שיעמום או דחק ומצוקה (שייתכן וקשורים לשינוי שחל במשפחה) יש לתת על כך את הדעת ולבחון כיצד ניתן לסייע לו בהתאם. שנית, כדאי להגביל עד כמה שניתן את הנגישות שלו לתכנים פורנוגרפיים (למשל התקנת תוכנות מעקב וחסימה במחשב). השפעת אלו בגילו הצעיר, עלולה להיות מזיקה ביותר ובפרט אם היא מגיעה ללא הדרכה והסברה מצד מבוגר אחראי. איזרי אומץ ופעלי הן על מנת לספק לו חינוך מושכל ואחראי באשר לסכנות הטמונות בחשיפה מתמשכת לתכנים אלו, כששיחה גלויה וענינית היא הדרך הטובה ביותר, הגבילי את הנגישות אליהם ובמקביל פעלי על מנת לסייע לו להרחיב את מגוון ותדירות הפעילויות שלו במהלך החופש. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

26/07/2015 | 01:37 | מאת: טלי ****

שלום, יש לי ילדה מקסימה ויפה בשם *** היא ילידת סוף אוקטובר 2011 בכורה מבין 2 (בת שנה וחצי) ***נולדה בהריון תקין/לידה רגילה ספונטנית מבחינת התפתחות הכל רגיל (ראש גדול בתור תינוקת מבחינת היקף/הליכה בגיל שנה וחצי עקב היפוטניה קלה/דיברה בגיל שנתיים וחצי) הסיבה שאני פונה אלייך היא שכרגע אינני עובדת ואני מבלה עקב חופשת הקיץ את מרבית היום עם *** (גם בעלי הוא אבא מאוד פעיל ונמצא) ואני שמה לב *** נוטה להתנהגות חוזרות כגון: בכיינות יתר מעיין הצפות רגשיות מרובות על סף דמעות תמידי/פחדים (היא כל הזמן צריכה אותי לידה קרוב מאוד ,אם לשנייה יצאתי מהרכב להביא משהו מהתא מטען היא ישר בוכה בהיסטריה/קימה שבועית בלילה מחלומות עד כדי זיעה ודפיקות לב מואצות אבל חוזרת לישון מיד לאחר שאני מרגיעה אותה) התלוננות חוזרת ונשנות על כאבי בטן (עד כדי עצירות קשה) או כאבי ברך (שקרו לה לפני חצי שנה ויותר) המציאות בבית כרגע לא קלה כי אני מרגישה שהילדה לא משוחררת. אני משתדלת מאוד לקחת אותה לגן משחקים אבל היא לא מוכנה לשחק אם אני לא לידה,או מתעקשת לחלק כיבוד לילדים כדי לרכוש אהדה. יש לה זיכרון טוב מאוד והיא נוטה לחזור על סיפורים שסיפרתי לה או שקרו כל הזמן ולהזכיר אותם בפנינו. בגן שהיא הייתה במסגרת במהלך השנה אמרו שהיא מתנהגת בסדר גמור ורק לידנו ההורים היא כביכול "מתפנקת"... אני דואגת לה מאוד כי אני מכל הלב רוצה שהיא תפרח ותהיה נינוחה. אני לא יודעת אם זה שאני נמצאת איתה מרבית היום (היא לא בקייטנה ולא נמצאת עם חוג חברים בשכונה ) עושה לה טוב או להפך רק מזיק לה.(כמו שאומרים בגן ששם היא כביכול רגועה אבל מאידך אני חוששת "לזרוק אותה למים" והיא בעצם תחווה מצוקה.) בגלל ההתנהגויות שלה יש לי חשש חזק להשאיר אותה עם קרובי משפחה או עם חברים לבד. היא הייתה אצל קלינאית תקשורות ולא אובחנה בעיה בדיבור (תואם לגילה.) ילדה שמאוד אוהבת משחקי דמיון/נוטה להכניס דברים לפה (כגון 2 אצבעות או חולצה או שיער) /עונה לעיתים בתוקפנות גם לנו ההורים וגם לזרים כגון: לא בא לי/שקט אתה וכדומה... אני פונה אליכם כאנשי מקצוע כי אני באמת לא יודעת כיצד לנהוג.... האם אלו תופעות שיעברו עקב הגיל..?.. עקב קנאה לאחותה הקטנה או האם חלילה מדובר בתמרורי אזהרה...? אני משתדלת לחבק אותה המון ולתת לה תשומת לב ועדין מרגישה קושי נפשי עבורה. אשמח למענה והכוונה.

שלום טלי, סיפקת תיאור רחב ועשיר של ביתך, וברשותך אנסה להתמקד בחלקים שלפי התרשמותי, מטרידים אותך או מצריכים התייחסות. לפני הכל אומר שהיקיצות השבועיות שאת מתארת עשויות להתרחש עקב ביעותים או סיוטים הנפוצים בקרב כ10 אחוז מהילדים, וכל מה שניתן לעשות הוא להרגיע את הילד (חיבוק, ליטוף מילים מרגיעות), להשתדל להשכיב אותו לישון לפני שהוא עייף מידי ולוודא שהוא מקבל מספיק שעות שינה ביממה. מעבר לזה אין הרבה עוד מה לעשות. כעת ברצוני להבהיר דבר מה. חשוב להבין ש"חופש גדול", עם כל הכיף וההנאה שהקונספט הזה טומן בחובו, מצריך הסתגלות מחודשת (גם של הילד וגם של ההורים) ולעיתים אף מייצר אכזבות שמגיעות עם גודל הציפיות. כעת בבת אחת המסגרת המוכרת הופרה והשתנתה, ואתן מוצאות את עצמכן יחד שעות ארוכות, נאלצות ללמוד איך "להסתדר" יחד, כשבאמתחת כל אחת מכן ככל הנראה ציפיה לזמן משותף שכולו טוב. מה שבפועל קורה הוא שלאף אחת מכן לא ממש רק "כיף וקל" ושאתן קודם כל מנסות, כל אחת בדרכה, להבין וללמוד איך הכי טוב וכדאי להיות יחד. אז אם הגננות מדווחות שבגן אין כל בעיה עם ביתך, ושה"התפנקות" מתרחשת אך ורק בנוכחות ההורים, אז ייתכן שעלייך לבחון את ההתנהלות שלך מולה ובפרט אילו מסרים את מעבירה לה - ישירים, מודעים ומודעים פחות. האם למשל ביתך "קולטת" ממך חרדה הנוגעת אליה? האם את מופעלת על ידה בקלות רבה מידי? באיזו מידה את נשאבת איתה לתוך "היסטריות" קטנות לעומת מצליחה להישאר רגועה מרגיעה והגיונית? האם קיימת אצלך אשמה על כך שאינך מספקת לה את "הכיף" שמובטח עם החופש הגדול? האם החרדה להשאירה לבד עם קרובי משפחה באמת סבירה או שביתך הקטנה מצליחה "לבלבל" אותך באופן כזה שאת מתקשה לראות אותה ואת הכוחות שכן יש לה? טלי, זה ניכר שאת משתדלת ורוצה לתת לביתך את כל הטוב שיש לך לתת, להיות רגישה וחמה כלפיה, אולם כאמור יהיה עלייך לבחון עד כמה את מתערערת ומופעלת על ידה. לתחושתי שינוי בהתנהגות שלך יביא גם רגיעה בהתנהגויות התלותיות שלה כפי שתיארת אותן, והדרכת הורים טובה תוכל לסייע לך בכך רבות. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

22/07/2015 | 20:45 | מאת: כרמי

הבת שלי בת 11. אחותה בת 10. הבעיה היא ששתיהן נמנעות מאינטראקציה עם ילדות אחרות, בנות גילן, ובעיקר עם כאלה שהן יותר דומיננטיות, דעתניות, שתלטניות וכדומה. קשה להן להשתלב מהר בחברת ילדים. ואם יש ילדה דומיננטית מאוד - הן (בעיקר הגדולה) מיד מפתחת אנטגוניזם כלפיה. היא מעצבנת אותה וכד'. איך אפשר לפתח לה בטחון עצמי רב יותר בקרב ילדים, גם אם דומיננטיים יותר ? הייתי רוצה שתדע להתמודד איתם. לא להימנע מהם. לא להיכנע להם. אבל "לחיות איתם" ולעמוד על שלה תוך כדי. אשמח לעיצה.

23/07/2015 | 21:45 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום כרמי, כמובן שעצה באינטרנט אינה יכולה להחליף טיפול מקצועי מסודר (המומלץ במקרים של חוסר ביטחון בולט או דימוי עצמי שלילי). באופן כללי, לפחות בעיני, מול ילדים (או אנשים) שתלטניים ודומיננטיים מדי, לא תמיד מוכרחים להתעקש על קשר או על עימות. לפעמים ההתרחקות וההימנעות מעידים דווקא על שכל ישר וחכמה. בכל מקרה, אם אנחנו רוצים לגדל ילד אסרטיבי העומד על זכויותיו, יש לאפשר לו להיות כזה גם בבית, בחיק המשפחה. ילדים לומדים רבות על החיים החברתיים דווקא בסביבתם הביתית. עלינו להשתדל ולאפשר לילדים להביע עמדה ודעה, ללא ביקורת או שיפוטיות. חשוב שילדים ירגישו שמכבדים את דעתם ומתחשבים בה. ילד צריך ללמוד להגן על עמדתו, ולהרגיש שאפשר לנהל גם וויכוחים וקונפליקטים ללא מנצחים או מפסידים. אין זה אומר שנאפשר לילד לנהל את הבית, אלא שניתן לו להרגיש ששומעים את מה שיש לו לומר (כולל את מחאותיו). מנגד, גם באווירה של פינוק יתר וחוסר גבולות, ילדים עלולים להתקשות להתמודד במצבים שבהם "לא עושים להם הנחות". ילדים כאלה עלולים להעדיף מגע חברתי רק עם ילדים חלשים מהם, צעירים מהם, או עם מבוגרים (שמוותרים להם). נסי לראות איזה משני המצבים מתאים לבית שלכם, ולפעול לאווירה מאוזנת יותר. בהצלחה ליאת

22/07/2015 | 15:40 | מאת: דנה

שלום, רציתי לברר לגבי בני - מאז שהוא ילד קטן הוא נשבר ב"לא" הראשון שאומרים לו. גם על התנהגות לא טובה שהוא עושה מעירים לו מס' פעמים ואם לאחר מכן "שוברים את הכלים" ומענישים הוא מתחיל להגיד מילים כמו:"הלוואי והייתי מת", הלוואי ותמותו, "מזל שאבא ימות לפניי ואני אחיה אחיו". איכשהו הוא מגיע לנקודות האלו בכל פעם שצריך להעיר לו. מה ניתן לעשות והאם צריך לטפל בכך או להתעלם?

23/07/2015 | 21:31 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום דנה, כל מי שקורא בפורום שלנו, כבר יודע מה חשיבותם של גבולות ברורים וסמכות הורית. עם זאת, גבולות נוקשים מדי, "שבירת כלים" או הענשת-יתר, עלולים להחטיא את המטרה, ובמקום להשיג ציות ושיתוף פעולה מצד הילד, מייצרים תחושת מרירות, תסכול ועויינות. התיאור שלך עורר בי עצב וחמלה, הן כלפי בנך בן השמונה, והן כלפי חוסר האונים שלכם, ההורים, שנאלצים להגיע לאיומים (ואולי גם הפעלה) של עונשים. אני מאמינה שהורים הנדרשים לענישה תכופה אינם מציבים את הגבול בדרך יעילה מלכתחילה. הם נוטים להיות וותרניים מדי, מפנקים מדי, לא סמכותיים ולא עקביים. הילדים מנצלים את הפרצות הללו, מקצינים את התנהגותם ומביאים את ההורה אל הקצה. נדמה לי שמשהו מן הדינמיקה הזו קורה גם אצלכם. הפיתרון, בעיני, הוא הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים (לפעמים גם בפגישה אחת או שתיים), ושיפור היכולת הסמכותית שלכם, כך שלא תיגררו להתפרצויות ועונשים, וכדי לא לפגוע במערכת היחסים עם הילד. לגבי האמירות על הרצון למות, יתכן שהוא גילה שאמירות כאלה מזעזעות אתכם ומפעילות אתכם, ואולי גם גורמות לכם לוותר. אני מציעה להתייחס לכך בדרך עניינית. "עצוב לנו שככה אתה מרגיש. זה באמת לא נעים לקבל עונשים ונזיפות. אנחנו אוהבים אותך, ולכן גם צריכים להגיד לך 'לא' לפעמים. אולי נחשוב יחד איך נוכל לשפר את היחסים שלנו, כך שנריב פחות, וככה יהיה נעים לכולנו". עשו זאת, כמובן, מבלי לוותר על עקרונותיכם או על ה'לא' שלכם. כאמור, אני ממליצה בחום על הדרכת הורים טובה. בהצלחה ליאת

22/07/2015 | 10:51 | מאת: רוסלנה

שלום, בני בן 6, ילד שמח בדרך כלל, אנרגטי וללא בעיות התנהגותיות . לפני שנה רשמנו אותו לחוג ג'ודו מתוך אמונה שפעילות ספורטיבית יכולה רק לתרום לבריאותו הפיזית ולבטחון העצמי שלו. הוא מאוד לא אוהב את החוג. בהתחלה לא היה מוכן להשתתף והיה בוכה הרבה. המאמן המליץ להמשיך ולהתמיד להגיע ואכן לעט לעט הגיע שיפור, הילד הפסיק לבכות, משתתף, ואפילו זכה בכמה מדליות. אני אכן מרגישה שהוא התחזק מאוד מבחינה פיזית, וגם הדימוי העצמי שלו עלה. יחד עם זאת, בזמן האחרון, שמתי לב שלפני כל אימון הוא נכנס לשרותים להקיא. בלי לבכות, בלי לעשות הרבה רעש מזה. נכנס לחדר הלבשה, מקיא, מחליף בגדים ונכנס לאימון. אני יודעת שהוא לא אוהב את החוג, וברור לי שהקאות נובעות מרקע פסיכוסומטי, כי הוא בריא בדכ, ולא מקיא בשום סיטואציה אחרת. אני חוששת שרצון שלי לעשות לו טוב מבחינה פיזית, גרום לו נזק בפאן הנפשי. אני לא יודעת מה לעשות? להמשיך להתמיד כי יש שיפור משמעותי נראה לעין או להפסיק? אגב, ניסינו גם חוגים ספורטיביים אחרים. כל חוג, אותו סיפור. אודה להמלצה

23/07/2015 | 21:17 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רוסלנה, בעיני, אין שום חוג ששווה מצוקה ברמה כזאת. כמו שאמרת, הבריאות הנפשית חשובה לא פחות מהבריאות הפיזית (ואותה גם קשה יותר לשקם). בכל מקרה, הייתי ממליצה לשתף את רופא הילדים שלכם, ולא להסתפק בקביעה שזה "פסיכוסומטי". בגיל 6, ובעצם בכל גיל, חשוב לאפשר לילדים פעילות שמתאימה לאופיים, לאישיותם ולהעדפותיהם. אפשר לעודד פעילות גופנית במסגרת הבית והמשפחה, ולא מוכרחים ספורט תחרותי או תובעני שכרוך במחירים נפשיים גבוהים. בברכה ליאת

22/07/2015 | 09:56 | מאת: אמא

שלום ליאת, יש לי 2 ילדים בני ילדה בת 5 וילד בן 3.5 אני מקלחת אותם בנפרד, אך הרבה פעמים כחלק מדירבון להיכנס למקלחת הם עושים ביניהם תחרות מי מוריד בגדים ראשון\ ומי מתלבש ראשון אחרי המקלחת (מדובר בסוג של משחק, ויש גם הרבה חיוכים ביניהם בזמן זה) כך שיוצא שהם רואים אחד את השני עירומים - האם זה בסדר? אני רוצה לציין שפרט לסקרנות טבעית ותמימה ודי רגילה שהם מביטים אחד בגופו של השני בשני לא נתקלתי באמרות בעלות אופי מיני אצלם. אני רק רוצה לדעת בבקשה האם זה תקין ועד איזה גיל ניתן לעשות זאת? או שלחילופין עדיף כבר מגיל זה להקפיד שהסרת ולבוש בגדים ייעשה באופן פרטי בלבד. אני אודה מאוד לתשובתך..

23/07/2015 | 21:09 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, אין כללי ברזל בנושא זה. מה שאת מתארת בהחלט נשמע לי בגבול הסביר והמותר. פסיכולוגים נוטים לדבר באופן כללי על גילאים 3-5 (פלוס מינוס) כעל תקופה שבה אפשר להתחיל להצניע את הגוף העירום (במיוחד את זה שלנו, ההורים) מפני הילדים. כל עוד את בסביבה, והפעילות נשארת תמימה ומשחקית (גם אם סקרנית) זה נראה לי כרגע בסדר. בשמחות ליאת

20/07/2015 | 22:56 | מאת: שרה

שלום רב, הנני אמא לתאומות זהות, בנות 11 עוד מעט. ללא ילדים נוספים. מפריעה לי בעיקר ההתמודדות עם אחת מהן, שלטעמי - "מתבגרת" מהר מדי. אני מרגישה שהיא מתעניינת בעיקר במשחקי מבוגרים. בדיבורי מבוגרים. ולא ממש בענייני ילדים. (בעוד אחותה עסוקה במשחקי כדור, מחשב, וכד' היא עסוקה בהופעה חיצונית, בבניית פראצ' לציפורניים וכל מיני כאלה שממש לא מתאימים לגילה). ויש כמה התנהגויות שאני מוצאת אצלה מדי פעם שמכעיסות אותי מאוד. ויש בהם אפילו משהו פרובוקטיבי. מיד אמחיש. (לציין כי מדובר בילדה מאוד אינטליגנטית. אף מניפולטיבית). ההתנהגויות הן - למשל, פתיחת דלת המקלחת בזמן שאנו (אחד מהוריה) בפנים, ועל אף שהוסבר לה מיליון פעם שאנו לא מרשים זאת. יש לה כל מיני הערות כמו "הייתי רוצה לראות את הבולבול של אבא" וכדומה... (מטבעה, היא ילדה מאוד מאוד חקרנית וסקרנית ושואלת מיליוני שאלות, אז אני לא יודעת אם לייחס זאת לכך או לחשוד במשהו אחר). לאחרונה, תפסתי אותה פעמים רבות הולכת עם שמחה, ללא תחתונים מתחת. הערתי כמה פעמים, אבל עד שאני לא ממש צורחת, ומענישה והיא מייללת כמו תינוקת - שום דבר לא זז. (התירוץ שלה היה "שאין לה תחתונים" וכל מיני מניפולציות אחרות). מה ההתמודדות הנכונה עם ילדה מתבגרת שמפגינה התנהגות פרובוקטיבית מדי לטעמי ?

21/07/2015 | 23:04 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום שרה, עיסוק יתר בתכנים ובפעילויות בעלות אופי מיני, מחייבים התייחסות ותשומת לב זהירה. הייתי שמחה לפטור אותך באמירות כמו "זה הגיל" או "זו סקרנות טבעית", אך לצערי התיאור שלך מעורר דאגה, ומחייב בירור, במיוחד על רקע מה שנראה לפעמים כהתנהגות חסרת שיפוט. ברמה המידית, דאגו להתקלח עם דלת נעולה, מבלי שתהיה לה האפשרות להיכנס למקלחת כשאתם ערומים (במיוחד כשמדובר באבא). מעבר לכך, חשוב לבחון האם היא חשופה לתכנים בלתי הולמים באינטרנט או בטלוויזיה, תכנים שעלולים להוות גירוי יתר, או חלילה לסוג של הטרדה/פגיעה מינית. הקפידו על לבוש תואם גיל, אך עשו זאת ללא ענישה או השפלה וכעס. במקביל, אני ממליצה על פנייה לפסיכולוגית ילדים קלינית, לצורך הערכה והתערבות. פנו לעזרה פסיכולוגית פנים אל פנים. בהצלחה ליאת

19/07/2015 | 10:53 | מאת: אייל

אני דוד ויש לי אחיין בן 4 (בן של אחותי) לאחרונה שהוא בא לבקר אותנו הוא מחביא דברים זה לא פעם ראשונה ולא פעם שנייה ויותר שהוא את זה מדובר בדברים חשובים, דיסקאוןקי, משקפיים, טלפון! כל פעם שהם באים לבקר יום למחרת אני מוצא את עצמי מחפש בנרות הוא עושה את זה גם שיש אורחים אחרים בלי בכלל שנשים לב... הוא הודה פעם שהוא שם איזה משהו באיזה מקום מה אפשר לעשות עם זה??! אחותי כנראה לא יודעת

19/07/2015 | 19:34 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אייל, ראשית, מבקשת להזכיר לך שעבור ילד בן ארבע, אין הבדל גדול בין קוביית לגו לבין דיסק-און-קי או טבעת יהלום. כל העולם כולו הוא גינת שעשועים אחת גדולה, וכל מה שמעורר מהומה - עושה שמח. וברצינות, ילדים שמעלימים חפצים או אפילו גונבים אותם ביודעין, אינם עושים זאת בשל כשל מוסרי, אלא מתוך מוטיבציות אחרות, רגשיות. לפעמים העלמת החפצים היא חלק ממעשה קונדס, לפעמים חלק ממשחק דמיוני, ולפעמים דרך לעכב את הפרידה מאנשים אהובים. יהיו הסיבות אשר יהיו, אפשר לנסות לבקש ממנו רחמים, לפקוח עין, או לדאוג להעלים מהישג ידו חפצים חשובים או יקרים. לתחושתי, זה יעבור... בשמחות ליאת

18/07/2015 | 21:21 | מאת: חברה

שלום, בתאריך 13.7 פירסמתי הודעה תחת הכותרת "התייעצות". מפנה בבקשה את תשומת ליבכן לתגובה שפירסמתי לתשובה שקיבלתי. תודה רבה על התייחסותכן

שלום, במצבים אקוטיים או כרוניים, אין כ"כ מקום להתייעצות אינטרנטית. עם כל הרצון לעזור, ההשערות שלי הן למעשה השערות שאפשר לקרוא בכל ספר מצוי על גמילה, הנוגעות לסיבות מדוע תהליך גמילה עשוי להשתבש או להתארך יתר על המידה. העניין הוא שכאשר השיבוש נמשך 4 שנים, יש לגשת להתייעצות פנים מול פנים מאחר וכל צורה אחרת של התייעצות לא תהיה מספקת. יהיה זה לא אחראי מצידי להעלות מיני השערות במצב הזה ולכן הפניתי לטיפול וייעוץ. בברכה, ירדן פרידון ברשף

17/07/2015 | 20:34 | מאת: קרן

שלום רב, יש לי ילדה בת 4 שמסרבת להיפגש עם אבא שלה. האב מכיר בילדה מגיל שנתיים, ומאז רואה אותה רק בנוכחות שלי. הילדה לא רוצה ללכת איתו לבד, נסתי הכול גם בטוב וגם בחוזק. שום דבר לא עוזר הילדה פשוט מסרבת, מתחילה בבכי ולא מוכנה ללכת. מה עושים?

שלום קרן, ישנם גורמים רבים שיכולים להשפיע על התפתחות הקשר בינהם, מעבר לעובדה שלא היה נוכח בחייה בשנתיים הראשונות - האם למשל הקשר בינהם/בינכם היה יציב בשנתיים האלו? עקבי? האם היחסים בינך לבין האב הם טובים או מתוחים - איכות שבוודאי עוברת לילדה. האם לאב נכונות עמוקה להיות עם הילדה? האם את אמביוולנטית או היית אמביוולנטית לגבי הקשר בינהם? שאלות רבות וגורמים רבים אותם עלייך לבדוק לעומק, ורק אז תוכלי לדעת כיצד לסייע להתפתחות חיובית ובטוחה של הקשר בינהם. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

17/07/2015 | 11:05 | מאת: אילנה

שלום רב, וויכוח עם בעלי בנוגע לבכי של תינוק בן חצי שנה. אני בדעה שיש להיענות לבכי ולא לתת לו לבכות, בעלי בדעה שלא קורה כלום אם הילד קצת ושבכי מפתח. מה הנכון?

שלום אילנה, בעיני בגילאים האלו, יש בהחלט לגשת לתינוק בוכה ולברר מה הצורך מאחורי הבכי. אם תרצו אתם מוזמנים לפרט יותר את הסיטואציות השונות, ואולי אוכל לחוות דעה יותר ספציפית. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

15/07/2015 | 23:50 | מאת: א.

שלום, לבני בן 7 יש התפרצויות זעם נוראיות. מכל דבר קטן(בקשה להתרחץ לבד, ביקורת על השחייה שלו, חולצה שלא נראית לו וכו') הוא הורס דברים בבית, זורק כסאות, בורח מהבית (לא רחוק ואחר כך חוזר לבד). הוא מתעצבן ולא מדבר, צריך להוציא ממנו שעה מה קרה. הוא צועק ששונא אותנו, רוצה לגור במשפחה אחרת. לאחרונה התחיל להגיד שהוא רוצה למות, מבקש שאני אהרוג אותו כי הוא לא רוצה להיות בחיים האלה. עם כל זה בביה"ס הוא ילד מצטיין גם בלימודים וגם בהתנהגות. לאיזה טיפול עדיף לפנות? האם זה באמת מחשבות אובדניות? תודה

שלום, זה נשמע שבנך מנסה בכל דרך אפשרית (כולל האמירות שלו אבל לא רק) לסמן לכם כמה הוא סובל ובמצוקה. עליכם לפנות בהקדם לטיפול פסיכולוגי על מנת למצוא מזור למצוקותיו. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

15/07/2015 | 17:01 | מאת: א.א.

היי,לפני כשבוע בעת שבני הלך ביחד עם מדריכת הצהרון ביחד עם ילדים נוספים מבית הספר לצהרון,פנה אליו איש זקן וקילל אותו(האיש מוכר כאדם לא בריא בנפשו).מאז התחיל הילד לפחד להתקלח לבד,לישון לבד ואף לצאת מהבית גם בנוכחותי או בנוכחות אישתי.אתמול כאשר הייתי איתו בחוץ ועברה לידנו אישה מבוגרת תפס את ידי בחוזקה,הוריד את הראש והחל לבכות.כרגע לא מוכן בכלל לצאת מהבית אלא לקייטנה וכל אינטראקציה עם אדם מבוגר שהוא לא מכיר יוצרת אצלו מתח גדול.הילד הוא ילד מאוד מסוגר,לא מוכן לפתוח את הבעיה ולהודות שהוא מפחד אלא טוען שכואבות לו הרגליים והוא עייף ולא רוצה לצאת החוצה,יש לציין שהוא ילד מאוד פעיל בד"כ ותמיד רוצה לצאת ולשחק.מה אפשר לעשות האם הפיתרון שלנו הוא פסיכולוג או שניתן לטפל בו לבד באמצעות חשיפה איטית לטיולים משפחתיים ברגל?תודה מראש

שלום, בנך כרגע מנסה להחזיר לעצמו איזושהי תחושה של ביטחון, וניכר שאתם מרגישים היטב את הצורך המוגבר שלו בנוכחות קרובה יותר שלכם, צורך אותו יש לקבל בהבנה בתקופה הקרובה. מעבר לזה אני מציעה לכם לומר לו באופן מפורש למדי שאתם יודעים שהוא עבר חוויה לא קלה, שיכולה להבהיל כל אחד, שאתם יודעים שהוא מרגיש כרגע יותר פגיע ומפוחד, ושאתם מבטיחים לו שתשמרו עליו. אני מציעה לכם גם להמשיך לעודד אותו לדבר ולספר מה היה (אולי תגלו פרט חשוב בנוגע למה שארע שם ושיסייע לכם לתמוך בו), לתת לגיטימציה מסוימת לפחד שלו, בעוד אתם מחזיקים בעמדה יציבה שלא מזדהה ומצטרפת לבהלה שלו. בתוך הבית אינכם חייבים להתלוות אליו לכל מקום, אלה לפעול בכיוון של להזכיר לו בנינוחות שאתם שם ושומרים, שהבית נעול ומוגן, או למשל להציץ בחדר האמבטיה לצורך העניין, לראות שאין שם איש ואז לתת לו להתקלח לבד וכיוב'. גם הרעיון של חשיפה איטית באמצעות טיולים משפחתיים הוא רעיון מצוין. אם תוך כשבועיים אין כל ירידה (אפילו קטנה) ברמת הפחד וההימנעות, כדאי לגשת להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. כל טוב,

15/07/2015 | 11:14 | מאת: ימית

שלום, יש לי ילד בן 4.5 , שלאחרונה - בחודש האחרון- הוא מגלה בעיות התנהגותיות מאוד קשות בכל הנוגע למרות. הוא אינו מוכן לקבל ולבצע שום דבר שמבקשים ממנו, על כל דבר הכי קטן כגון (אוכל,להתלבש לגן, לעשות מקלחת וכו וכו..) אני נתקלת בהתנגדות מצידו של "לא רוצה" "לא מקשיב לך" . חשוב לציין ששוחחתי עם הגננת, בגן היא אינה נתקלת בבעיות מסוג זה, הבעיות הינן בתוך הבית ומחוצה לו רק כשאני או בעלי נמצאים במחיצתו. כשאני חוזרת ומבקשת ממנו כמה וכמה פעמים זה גורר אחריו סוג של תגובה מלגלגת ומזלזלת מצידו, ולעיתים הוא אף נגרר לאלימות(בועט ומשתולל) . בתחושה שלי קצת איבדתי שליטה על ההתנהגות שלו ועל הפעלת המרות מולו. חשוב לי לציין שגם אצלי יש נטייה לפנק את הילד מעבר לממוצע, אני נוטה להיות מאוד רגשנית מולו ולצערי לא תמיד מצליחה לעמוד באיומים שאני מפעילה עליו אולי הבעיה היא בעיקר אצלי.. אשמח לקבל איזושהי הכוונה בסיסית כיצד להתחיל להתמודד עם הבעיה ואיך אוכל להשיב אליי את יכולה המרות, הכבוד וההקשבה שלו למה שאני/בעלי מבקשים ממנו.חושב לי לציין דבר אחרון... הוא כרגע בקייטנה , אולי הבעיות יכולות להיות קשורות גם לעובדה שכרגע בגן אין את הגננת שמטילה מרות ? תודה רבה

שלום ימית, מעבר לכל הדברים שציינת - הדבר המשמעותי ביותר שאמרת הוא שאת עצמך מתקשה להציב לו גבולות באופן ברור ועקבי. חשוב שתנסי לברר עם עצמך מדוע יש לך קושי לעמוד מולו כהורה סמכותי. בלהיות הורה סמכותי, אין הכוונה ללהיות הורה סמכותני - מטיל שררה ואימה, אלה המשמעות העמוקה היא להיות מסוגל לספק לילד גבולות תואמים עקביים וברורים, שבסופו של עניין מאפשרים לילד להרגיש ברמה העמוקה ביותר שיש מישהו חזק שמשגיח עליו, שומר ומגן עליו. הבנה מעמיקה של העניין הזה - שהגבולות בסופו של יום לא רק שיקלו עלייך את ההתנהלות, אלה הם בגדר צורך התפתחותי חשוב מאין כמוהו עבור ילד - תסייע לך לעמוד מולו יותר איתנה. הדרכת הורים בהחלט תוכל לסייע לך, ואני ממליצה לך גם על הספר "הסמכות החדשה" של חיים עומר, המפרט בצורה יפה את המשמעות של סמכות בימינו, גם בקרב הורים, ואף מציע כלים בסיסיים לסוגי התערבות, הלוקחים בחשבון את המושג של שמירה על כבודו של הילד ככל הניתן. נדמה לי שאת תתחברי לספר הזה.. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

15/07/2015 | 05:59 | מאת: מחנכת כיתה ז

אני עתידה לחנך בסוף הקיץ בכיתה ז תלמידים ברמה לימודית גבוהה. בין 27 התלמידים ישנה בכיתתי תלמידה מוסלמית שמתנהגת לפי מנהגי האיסלאם. בין היתר צום רמדאן שמתרחש בתקופה זו. אני חוששת מאוד מתגובות לא נעימות של תלמידי כיתתה כלפי, הערות. אמירות.ופגיעות. גם מצד תלמידי כיתתה וגם מצד יתר תלמידי השיכבה. היא התלמידה היחידה המוסלמית בכל בית הספר, ואני בטוחה שזה יעורר תגובות. מה עליי לעשות או כיצד לעבוד עם הכיתה למצב הזה? להקדים תרופה למכה או לטפל רק אחרי שיתעורר משהו?

שלום, אני מבינה את הדילמות והן אכן לא פשוטות. לצערי הן חורגות מתחום הידע המקצועי שלי ולכן אני מציעה שתנסי לפנות לפורומים המנוהלים על ידי יועצים חינוכיים/פסיכולוגים חינוכיים. לנוחיותך אני מעתיקה עבורך לינקים לשניים מהם המופיעים בפרוטל דוקטורס. http://www.doctors.co.il/forum-5697#message-763 http://www.doctors.co.il/forum-4397 בהצלחה, ירדן פרידון ברשף