פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, השבוע העברנו את הבן שלנו, בן ארבע, לגן אחר, עקב משבר אמון קשה עם הגננת. בשל רצף האירועים, לא הספקנו לעדות לבננו תהליך הכנה למעבר, וממש הסברנו לו יום לפני שהוא עובר לגן חדש. אמרנו לו שהילדים בגן המדובר שמעו עליו ומאוד רוצים שיצטרף אליהם ומאוד רוצים להכיר אותו. היום הראשון עבר נהדר, אבל בערב הוא אמר שאינו רוצה ללכת לשם שוב. הוא לא בכה, לא עשה "עניין", רק אמר וזהו. למחרת בבוקר הוא אמר שוב שאינו רוצה, אבל התרצה די מהר והיום עבר נהדר. בשני הימים לא היו רגעי משבר בגן. אציין שמדובר בילד מאוד שמח וחברותי. למרות שהמעבר עובר טוב בסך הכל, אני מוטרדת מכמה דברים:1. לא נתנו לו הסבר מדוע עבר גן (מחבד מה שכתבתי) ורציתי לדעת אם יש הסבר שאוכל לתת לו שיעשה לו יותר סדר והיגיון. 2. לא היתה פרידה מהגן הקודם. האם יש טעם לעשות פרידה אירי שעבר, או שזה רק יבלבל אותו? אציין כי אנחנו גרים ביישוב קהילתי קטן ואמרנו לו שהחץבאים שהיה עמם בגן ימשיכח להיות חבריו ושיוכל להמשיך להיפגש איתם אחר הצהריים. אשמח מאוד לעזרתך, כדי למנוע ממנו בלבול ולמנוע השלכות רגשיות בעתיד. תודה רבה, אמא לא רגועה...

ראשית, תודה רבה ירדן על התשובה המפורטת. באופן ריאלי, הכי מוקדם שיהיה זה כשבוע אחרי העזיבה. האם זה זמן סביר לדעתך, או כבר עלול לבלבל אותו יותר? המון תודה!

ילד בן 8 התפרצות עד כדי הכאה עצמית... שלום רב ! יש לנו ילד בן 8 , ילד מקסים חכם נבון חרוץ , הוא אמצעי בן 2 אחים ( 12 ו 5 ) ... אתמול התקשרה אלי האחראית על הצהרון ומסרה לי שהילד שלנו בלי כוונה נתן מכה לילד אחר שכתוצאה מכך הילד שקיבל מכה בכה , מה שגרם לילד שלנו להתפרץ בבכי עם רגשות אשם עמוקות ולתת לעצמו מכות בפנים , לטענת הסייעות בצהרון הם ביקשו ממנו להירגע בטענה שזה לא נורא מה שקרה הוא המשיך לבכות בצורה היסטרית ולבקש מהסייעת להעניש אותו על מה שקרה . כשדיברתי עם האחראית על הצהרון האם זכורה לה התפרצות כזו בעבר היא טענה ששנה שעברה בחנוכה הוא שבר בטעות נר והוא גם התפרץ בבכי ואמר לה שהוא צריך לקבל עונש על זה שהוא שבר נר ... חשוב להדגיש לכשהוא מגיע הביתה הכל רגיל , הוא לא לוקח את מה שקרה הביתה ולא מתלונן על מה שהיה , יש פעמים שהוא טוען שלא אוהבים אותו . היה מקרה שגם המורה התקשרה אלינו בטענה שהיא תקנה אותו בשיעור שפה בזה שהוא לא קורה מדויק וגם במקרה זה הוא התפרץ בבכי ... מה ההסבר על פי מה שתיארתי על התנהגות הילד ? מה אנחנו בתור הוריו אמורים לעשות על מנת לטפל בילד ? אנו מאוד רוצים לטפל בזה על מנת שזה לא יפגע בו במהלך חייו הבגירים חשוב לציין שאחיו הם פחות רגישים ממנו תודה מראש

ליאת שלום, לבני בן ה-6 יש בתקופה האחרונה התנהגויות חדשות, גם של כעס וגם של ניקיון, בדר"כ מופנה כלפי אחותו כאשר הוא מבקש ממנה לא להתקרב לחפצים שלו ואם היא עושה את זה הוא מנקה את השולחן למשל בכעס. מעדיף שגם אני לא אשב ליד השולחן או אגע לו בדברים יש לו משפט שהוא חוזר עליו לפני השינה שמרגיע אותו והוא מחכה שאענה לו עליו גם אם הוא שואל את זה כמה פעמים באותו ערב. יש לו משחק לגו שהוא מאוד אוהב אך הוא ישחק איתו רק לפני המקלחת לפני מעל לחודש זה קרה בתדירות גבוהה יותר כיום זה קורה פחות אך עדיין קיים. כל התנהגות או משפט כזה מקפיצים אותי ומאוד בולטים לי. התייעצתי ונאמר לי שמדובר בסימפטום של חרדה ושצריך להוריד את הלחץ שלו ולהרגיע. אני מנסה לעשות זאת (מבלי לדעת מה הסיבה ללחץ) אבל במקביל אני לא יודעת איך להתייחס למקרים בהם הוא מנקה או כועס או כשהוא מפנה אליי שאלות כדי להרגיע את עצמו. אני מרגישה שאני זקוקה להדרכה לגבי אותם המקרים אך לא יודעת למי לפנות האם פסיכולוג ילדים שעובד בשיטה הקוגניטיבית התנהגותית הוא הכתובת שלי (מאיזה גיל ניתן לטפל בשיטה זו?) או הדרכת הורים רגילה ? תודה

שלום רב, אני מחפשת פסיכולוג/ית מחולון מטעם קופ"ח כללית לבתי בת ה- 13. אודה מקרב לב להמלצות. תודה רבה, קרן.

בבית הספר של בננו מתקיימים חוגי בחירה. בננו בחר חוג סריגה ואנחנו חוששים מסטיגמה. בננו בן 10 ומבחינה חברתית הוא לא מוביל אבל לא דחוי. אין לו מגוון חברים ואחר הצהריים הוא מבלה בעיקר בבית או עם חבר אחד. לא נראה לנו שהוא מרגיש בבעיה כלשהיא מבחינה חברתית. הוא תלמיד טוב, דעתן ומאוד אסרטיבי. הסברנו לו את ההשלכות החברתיות בבחירת החוג הזה והוא מתעקש. ברור לנו שההסתייגות שלנו נובעת מתוך פחדים ודעות חשוכות. מצד שני הנזק בדיל הזה יכול להיות גדול. נשמח לתגובה

תודה רבה על תגובתך. היא צועקת משפוטיות..קשה שלא לשמוע את הכעס שלך עלינו ועל פחדינו כהורים. אנחנו רוצים להרגיע אותך, בננו תמיד מקבל חיבוק אוהב ברגעים הכואבים. ערב טוב

שלום. אני אמא לילד מקסים בן ארבע. לצערי אחרי לידתו סבלתי מדיכאון אחרי לידה מאד קשה וממושך. תמיד טיפלתי בו ומעולם לא השארתי אותו בוכה או רעב, אבל תקופות ארוכות לא יכלתי לדבר לצחוק או לתקשר איתו. כיום אני בסדר, אבל אני מרגישה שהנזק שנגרם הוא בלתי הפיך. אני חושבת שיש לו את כל המאפיינים של התקשרות חרדה מתנגדת, הוא מחפש את קרבתי ומכה ודוחה אותי בו זמנית, הפרידות קשות מאד, ובאופן כללי הוא מלא בכעס רב. אנחנו הולכים לייעוץ הורי ומנסים לתת לו את הטיפול הרגיש ביותר. האם לדעתך כדאי להפנות את הילד עצמו לטיפול? האם השנה הראשונה לחייו תשאיר בו את הצלקות האלה ותעצב את אישיותו? האם אוכל לתקן? מלבד הכעסים הוא ילד מאד חכם, חברותי ואהוב. אבל אני מרגישה שהמלחמה שלו בי לא תגמר לעולם. אני לא כועסת עליו, אני מבינה לגמרי שהכל באשמתי ואני כואבת את זה כל יום. אשמח לתובנות. תודה.

תודה ירדן על התשובה הרגישה. אשקול את הטיפול הדיאדי. שבוע טוב ושקט.

שלום רב, בני בן 5.5 שנים, בגן מגלה נטייה להתחבר לילדים היותר שובבים של הקבוצה ולעשות מה שהם מבקשים ממנו (פעולות שליליות, כגון לשפוך מים על הרצפה, לפזר את הספרים בפינת הקריאה). בבית ישנן גבולות ברורים והוא ילד ממושמע ויודע גבולות, אך מדאיגה אותי מאוד ההתנהגות זו. ממה היא נובעת וכיצד ניתן לטפל בה

הי , אשמח לקבל המלצה למייל על פסיכולוגית טובה באזור חדרה ( השרון) עבור מתבגרת בגיל 15. המייל שלי : [email protected] תודה

לילה טוב, ביתי בת 4.7 יש לה 2 חברות טובות בגן עוד משנה שעברה ואיתן היא בעיקר משחקת. אתמול היא הלכה לראשונה לחברה חדשה שהגיעה השנה לגן ונהנתה מאוד אולם היום לא רצתה לשחק עם אותה חברה , לדבריה, כי לא רצתה לאכזב את 2 החברות הותיקות. איך אוכל להסביר לה שכדאי להפתח לחברות נוספות ולשמור על החברות הטובות? האם בכלל כדאי להתערב? תודה מראש

שלום, אני נוטה להמליץ להורים להימנע מהתערבות מיותרת בחיי החברה של הילדים, אלא במקרים קיצוניים של בדידות, דחייה או חרם. ילדים, במיוחד הצעירים שבהם, עדיין אינם פועלים בהתאם לאמות מידה מוסריות ותפיסות בינאישיות בוגרות, והבחירות שלהן יכולות לשרת צרכים מיידיים או חולפים, המשתנים לעתים מיום ליום. כהורים, אפשר לנסות לכוון בעדינות למשחק הוגן, להימנעות מפגיעה או תוקפנות, אך לא הרבה מעבר לזה. הניחי לה לבחור בהתאם לעדיפויות שלה, וקווי לטוב. בשמחות ליאת

שלום רב, ביתי בת ה 4 וחצי נמצאת בחרדה מטלויזיה, היא לא משתפת בסיבה לכך (חוץ מזה שאמרה לנו פעם שהיא מפחדת לראות בית חולים ודם), היא לא מוכנה ללכת לשום מקום שבו הטלויזיה פתוחה. גם ערוצי תינוקות היא לא מוכנה לראות. כרגע המצב מאוד בעייתי כי בגן הם רואים טלויזיה והיא נכנסת להתקפות של בכי וצעקות וממש חרדה. בנוסף היא לא מוכנה ללכת לשום הצגת ילדים ובטח שלא לסרטים... ובימים האחרונים היא מתחילה לבכות אפילו מלשמוע סיפור שבו ילד נפל או קיבל מכה. אשמח לעצות...

שלום, ככל הנראה בתך נחשפה לתוכן מפחיד שעורר את התגובה הזאת. כמו בכל מקרה אחר של חרדה, ה"הכחדה" נעשית בדרך של חשיפה הדרגתית לתוכן המאיים. כרגע, גם בגלל גילה הצעיר, הייתי מאפשרת לה סוג של הפוגה ותחושת שליטה (לא רוצה טלויזיה, לא צריך). בגן היא תוכל לבחור אם לראות עם כל הילדים או לעשות משהו אחר. בעוד מספר שבועות, בהם אתם לא עושים שום פעולה מיוחדת, אפשר יהיה ליזום חשיפות "אגביות" או מכוונות, ולבחון את התגובות. אם עדיין יהיו ביטויים חריפים של חרדה, שווה להתייעץ ולקבל הנחיות מאיש מקצוע. בכל מקרה, יש לא מעט הורים שהיו "קונים" ילד שלא רוצה טלוויזיה :-)) בהצלחה ליאת

לאחרונה אנחנו מרגישים שבתנו בת ה-6 אינה שבעת רצון כשמשהו לא הולך כפי רצונה. לדוגמא: חמש דקות לפני היציאה מהבית נזכרנו שיש לה במערכת ספורט והיא צריכה להחליף לנעלי ספורט. הילדה הגיבה בכעס,בעטה, התעצבנה שלא נוח לה עם הגרבים, כעסה צעקה, והלכה לביה"ס בוכה. כמובן שיש דוגמאות נוספות - כל קושי או משהו שאינו לפי רצונה היא מגיבה בצורה קיצונית וזורקת את עצמה. מאיפה מתחילים ? ומה עושים?

שלום ליאור, אם מדובר בהתנהגות שהחלה לאחרונה, ההתייחסות לכך שונה ממצב שבו תמיד קשה לה לקבל לא. אני מניחה שמדובר בילדת כיתה א', שעדיין לא מסוגלת לנהל את ההתארגנות בעצמה. צריך לעזור לה לפתח הרגלים נאותים של לקיחת אחריות והתארגנות, ואין טעם לכעוס או "להתאכזב ממנה". הכניסה לביה"ס מטילה עומס עצום על ילדים מסוימים, וכתוצאה מכך הם מתנהגים באופן שנראה פחות מווסת. חשוב לעשות הכל כדי להפחית את הלחץ, ולסייע לה בהסתגלות הדרגתית. אם, לעומת זאת, מדובר בהתנהגויות שאתם מכירים מקודם, חשוב לנסות ולשים לב למצבים הללו,ולבחון אם לא מדובר בבעיית גבולות וקושי לעמוד בתסכולים. במקרה כזה - הדרכת הורים קצרה יכולה להועיל. ממליצה לך לנסות לדפדף בין דפי הפורום שלנו, דרך מילת החיפוש "גבולות", ולהיעזר בתשובות לשאלות דומות. בברכה ליאת

ממליץ להורים כאן להתקין על תוכנה ישראלית חינמית בשם "בקרת הורים גולשים בזמן" - www.surfingintime.com. התוכנה מצויינת ועושה הגבלת זמן מחשב לילדים חסימה וסינון אתרים לפי בחירה ועוד הרבה דברים נוספים. ממליץ בחום.

נכנסתי לראות במה מדובר, ולא נותר לי אלא להצטרף להמלצה.

בוקר טוב, בני בן 10, הוא ילד שקט ועדין, אני רואה כי הוא חוזר הרבה פעמים מאוד מתוסכל מבית הספר, מבחינה לימודית הוא די מצליח, ויש לו את החברים הטובים שלו- שרובם דומים לו בהתנהגותם- ילדים טובים- לא כוחניים- לא אגרסיביים- ורגישים לסביבתם, אולם, לאחרונה הוא מעדיף לשחק בהפסקות עם ילדי הכיתה האחרים במגרש הכדורגל, פיזית, הוא קטן יחסית לילדים בגילו- ולא משחקני הכדורגל המוצלחים ביותר, הילדים לא מתייחסים אליו לא יפה במגרש, מעליבים אותו, זורקים הערות על כך שהוא לא משחק טוב, ואני מרגישה כי זה גורם לו לתסכול רב, עד כדי חוסר רצון וחשק ללכת לבית הספר, חוסר מוטיבציה כללית רעה ביותר, איך אני אמורה לנהוג? מה ליעץ לו לעשות? האם להגיד לו להפסיק לשחק כדורגל (למרות שהוא מאוד רוצה)? איך לעזור לו להתמודד עם התגובות הלא נחמדות שהוא נתקל בהן? אני מתוסכלת בעצמי מהמצב, כי באמת אני יודעת כיצד לנהוג, הילד שלי לא שמח- איך אני יכולה לעזור לו?..

שלום, הילד שלך, למרות שיכול היה "להסתפק" בחברים השקטים והעדינים (שדומים לו), בחר לאתגר את עצמו, ולנסות להתחבר לקבוצת הילדים ה"פיזיים" יותר. אתגר, מעצם קיומו, כרוך בסוג של מאמץ או סיכון. אם בנך אינו כדורגלן מצטיין, עליו לקבל על עצמו את המחיר האפשרי של ה"התלמדות", וללמוד לספוג גם הקנטות או ביקורת. תוכלי לשוחח איתו, ולברר מדוע הוא מעדיף לשהות ולשחק דווקא בזירה הזו, שבה אינו מצטיין, ולסייע לו לעמוד בהשלכות של בחירותיו. תוכלי, כמובן, לנסות לשלוח אותו גם לחוג כדורגל אחה"צ, ולשפר את המיומנויות הספורטיביות שלו, אם כי בעיני חשוב הרבה יותר לחסן אותו מפני הפגיעות הפוטנציאלית במצבים שבהם הוא פחות טוב. מאחר שלא תמיד יש לנו שליטה על אופיים והתנהגותם של האחרים, עדיף להשקיע את מאמצי ההתערבות שלנו בילד הפרטי שלנו, ובאופן שבו הוא ממשיג את המציאות ומתייחס אליה. אני במכוון לא נכנסת כאן לנושא הכאוב והרחב הרבה יותר, הנוגע לתרבות האלימה שרווחת בחברה שלנו, ובאה לביטוי כבר בגן ובביה"ס היסודי, וממשיכה אל מגרשי הכדורגל, אל התור לאוטובוס ולקופת הסופרמרקט. עצוב. ליאת

שלום לכם. בני הבכור בן 13 וחצי מאובחן כADHD וסובל מקשיים בתחומים שונים. מטופל בקונצרטה. בשנה האחרונה בעיקר (היו תופעות כאלה גם בעבר אבל בתדירות פחותה), אנחנו רואים שהוא גונב כל מיני דברים בבית, כמו כסף מקופות החסכון של אחיו הקטנים, ממתקים שאינם לשימוש חופשי והערב גילינו שגנב שתי קופסאות ממתקים שהיו מוחבאים ושמורים לארוע קרוב. הוא מתקשה להודות בגניבה וכשהוא כן מודה הוא מודה חלקית. מה עושים? ניסיתי לדבר איתו ולדובב אותו שינסה להבין בעצמו מה המניע לגניבה (הרגשת חסר בממתקים למשל) אך הוא לא הצליח להגיד. נשמח לעצתכם. תודה.

שלום, בן שלי בן 13 מאובחן כסובל מבעיות קשב וריכוז מגיל 8. קיבל בעבר ריטלין 30. בעיות בבית ספר, בעיות בבית. מתנהג רע גם בבית הספר וגם בבית, מתחצף,משקר, מקלל,רב עם ילדים,מקלל מורות, ילדים,מבוגרים. בקיצור, לא עובר יום בלי בעיות. ומה שעוד שמתי לב שהוא מפרש מציאות אחרת ,לא כמו שהיא. והוא מאמין במה שהוא אומר,אפילו נשבע בכל דבר,למרות שזה שקר. האם זה בעיה פסיכיאטרית נוספת? ואיך מטפלים בה?

האם נכון לתת לילדים ממתק או עוגיה כצ'ופר על התנהגות טובה רצויה כמו סידור חפצים למקומם אחרי סיום שימוש בהם או שעדיף לחשוב על חיזוק חיובי שאינו בצורת אוכל כגון שבח מילולי או מדבקה?

כל עוד הוא מוכן לפתוח את הפה ולאכול (מכפית שמגישים לו לפה) סימן שהוא עדיין רעב ואמורים להמשיך להאכיל אותו עד שהוא יתנגד ממש או מספיק שהוא מתחיל לאבד עניין באכילה ולהתרכז בסביבה כדי להבין שהוא כבר לא רעב? בעקבות ויכוח עם מישהי שטענה שכל עוד הילד פותח את הפה למרות שעסוק כבר בכלל בדברים אחרים מבחינת הפניית מבט וגירויים שמושכים את תשומת ליבו ולא מחפש אוכל יותר זה בסדר מבחינתה להמשיך לקרב את האוכל עם כפית לפיו כי בסוף הוא פותח ובולע. לי זה היה נראה שממש לא חייב להגיע לשלב שהתינוק מתנגד ממש לביס נוסף ואפשר להתחשב באובדן עניין שלו באכילה והתרכזות בדברים אחרים כאילו זה סימן שמבחינתו הרעב עבר לו והוא סיים לאכול. אין טעם להמשיך להאכיל רק כי הוא עדיין מגיב בפתיחת הפה כשמגישים לפה כפית כי כל יתר החושים ואיתותים שלו כבר לא מופנים לחווית האכילה יותר. אז איך נכון לנהוג? להתחשב בתודעה שלו שמאבדת עניין באכילה ולא מבקשת אותה יותר או להתחשב רק בגוף שמתנגד באופן פעיל לקבלת אוכל נוסף בצורה של הפניית ראש וכיווץ פנים? אשמח לתשובה. לדעתי הרגישות צריכה להיות כבר להיבט המנטלי של הילד שמאבד עניין (להבנתי אם עדיין היה רעב אז לא סביר שהיה מאבד עניין באוכל ופונה להסתקרן בדברים אחרים) ולא להסתמך רק על איתותים גופניים שכבר ממש חד משמעיים בהתנגדות שלהם להמשך אכילה. אודה לתשובה :)

היי הילדה שלי בת 9 כל הזמן טוענת שהיא שמנה בעיני ובוצרה הכי אובייקטיבית היא לא שמנה כל החברות שלה בכיתה מאו מאוד רזות האמהות לוקחות לדיאטיקאנית והיסטריות על הקלוריות... אני לא חושבת שהילדה שלי צריכה דיאטקאנית היא במשקל סביר לא רזה ולא שמנה וכל יום יש לי בכי שהיא מרגישה שמנה ...בנוסף הדימוי העצמי שלה לא גבוהה הילדה עושה פעילות גופנית כל יום במסגרות ולי נראה מוגזם כל ההתנהלות עם הבריאות כלפי ילדים מה עושים?!!!! אין מצב שאני אלך לדיאטיקאנית כי היא באמת לא צריכה

והיא חושבת כל הזמן שהיא שמנה זה לא פעם ראשונה שהדברים נאמרים בכלל אפשר לשנות לה את קו המחשבה שהיא לא שמנה ?

שלוםרב, אני בת 23 ולפני כ3 חודשים אחי בן 12 חווה התקף חרדה מדמות מפחידה שקפצה במחשב תוך כדי משחק.. מאז הוא מסרב לישון לבד, תמיד חייב להיות איתו מלווה, המצב בלתי נסבל, כי לאבא שלנו לא ככ אכפת ואמא נרדמת מהר כי היא עייפה, אחי מסוגל להעיר אותנו, להציק לנו, רק כדי שמישהו יבוא, אם הוא התעורר באמצע הלילה הוא שוב יעיר אותנו. לקחנו אותו לפסיכולוגית, כעת כבר בפגישה חמישית וללא שיפור. הם משחקים 30 דק ומדברים עוד 15 דק. הסברתי לאחי שזה לא קיים והכל בראש אך לא מוכן לשמוע, לעיתים סירבתי לגמרי לישון איתו וזה נגרר לריבים וצעקות שבסופם אני נכנעת לו כי הוא בוכה ואומר שהוא מפחד. אני חייבת לעזור לו ולרפא אותנו כי המצב הזה לא יכול להמשך . אשמח לעיצה טובה. תודה

שלום, בני בן 11.5 כל הזמן חושב שמדברים עליו, שצוחקים עליו, שאין לו חברים, שהוא לא מקובל. למרות שהוא מאד משתדל לשחק עם חבריו לכיתה בכדורגל, במידה ומישהו צועק עליו באמצע המשחק הוא עוזב הכל מאד כעוס, לא מדבר עם אף אחד מהכיתה וחושב שכולם נגדו. גם המורה מתלוננת שהוא מאד כעוס במידה ומעירים לו. הוא לא יודע לקבל הערות גם בבית. זה ממש מתסכל אותו הוא בוכה המון בגלל זה.

שבוע טוב, ביתי עוד מעט בת 9, בבית הספר היא "מלאכית" מבחינת התנהגות הכוונה. אצל חברות היא מלאכית, שותקת כמו דג, מנומסת בצורה לא רגילה, הבעיה היא בבית, אם לא נותנים לה מה שהיא רוצה, למשל לא ללכת אל חברה, לא נותנים לה איזה חטיף או משהו שהיא רוצה לעשות,או שאם עושדים משהו שמעצבן אותה, כמו למשל, הכנתי אוכל שלא בא לה, הכנסתי לה לחדר משהו שלא שייך לה או משהו שהיא לא רוצה, או שמתי לה על המיטה משהו....היא צורחת בצורה כזאת לא הגיונית. להיכנס למיקלחת בכל ערב זה מלווה בצעקות ובבכי. (עוד מעט, לא עכשיו, רגע) עד שאני פשוט לוקחת אותה בכח לאמבטיה,למיטה להיכנס זה בדרך כלל מלווה בהתנגדות, כל רגע יוצאת מהמיטה, צורחת ובוכה, עד כדי כך ששכנה באה לבדוק שהכל בסדר בבית שלנו. אני לא יודעת אם זה מעודף פינוק, היא בת בין 3 בנים, לא חסרה לה אהבה, לא חסר לה חומריות, יש לי את כל הסבלנות בשבילה, אבל עם הצרחות והבכי קשה לי. לפעמים אני בוחרת להתעלם מהבכי שלה, אבל כל השכונה שומעת. לא בא לי שוב שכנים שבאים לבדוק מה קרה כאן בבית. היא יכולה לצרוח דייי דייי, כאילו מצליפים בה. היא יכולה שעה לשכב במיטה לצרוח ולבכות. היא גורמת לי לתת לה עונשים, כמו לא לצאת אל חברות, לא מחשב לא טלויזיה, והעונשים בעקבות זה שהיא מסרבת להכין שעורים, ובגלל כל ההתנהגות שלה . אני לאחרונה ממש חושבת אולי יש לילדה בעיה רצינית יותר מפינוק? כולם משבחים אותה ומהללים על ההתנהגות העדינות והנימוס, ובבית היא עושה טרור!! אנא ייעצו לי, או תנו לי את התרשמותכם. בברכת שבוע טוב

שלום אסתר, כאשר יש פער כל כך משמעותי בין הבית לחוץ, עולים שני כיווני מחשבה עיקריים. האחד יכול להיות קשור לבעיית גבולות: הילדה מגיבה היטב למסגרת עם חוקים וכללים ברורים (למשל בביה"ס), ומקצינה את התנהגותה בבית, אולי מתוך משאלה להורות סמכותית, עקבית ומציבת גבול גם בבית. עליכם לזכור שילדים מרגישים בטוחים ומוגנים יותר בסביבה ברורה, יציבה ועקבית. באווירה חסרת גבולות ילדים עלולים להרגיש אבודים, ולכן נוטים להתנהגויות ש"יעירו" את המבוגרים לפעולה סמכותית. הסבר אחר יכול להיות קשור לקשיי וויסות (רגשי), מצב שבו הילד משקיע מאמצים גדולים להיות בסדר מחוץ לבית, במחיר של קריסה ופריקת מתח בבית. בשני המקרים (יש כמובן אפשרויות נוספות) ענישה אינה דרך הטיפול הנכונה, אלא התכווננות מדוייקת יותר, מתוך הבנה עמוקה של הגורמים להתנהגות הבעייתית. ממליצה על פניה לפסיכולוג ילדים קליני, לצורך הערכת מצב ואבחון, ובהתאם - הכוונה שלכם לקראת תקשורת טובה יותר בבית. הדאגה שלך, שמא מדובר בבעיה שמעבר ל'פינוק', נשמעת לי רלוונטית מאד, וחשוב לשלול אותה או לטפל בה במידה וקיימת. בהצלחה ליאת

הנושא : מריבות בין הילדים . שבת שלום ובוקר טוב הורים ל2 ילדים - הראשון עוד מעט בן 8 הקטנה בת 4 ו7 חודשים עברנו בית ולבית ספר חדש. הילד בכיתה ב. שנה שעברה הייתי מרבית הזמן עם הילדים והיה קשה להשתלט על שניהם בעקבות מריבות , קנאה ,לעשות מה שהאחר עושה וממש סיר לחץ. האווירה בבית הייתה כעוסה לחוצה לעיתים היה צריך להחזיק את הילד או הילדה מחובק בידיים בשביל להרגיע . היה גם התבטאות עם הידיים ואף הרמת ידיים . כעת המצב הינו שכל משחק או כל דבר בינהם מוביל להתבטאות אלימה מצד הילד . וגם מהילדה. מתבטא בנשיכה ,הרמת יד , צרחות צעקות. קשה מאוד לראות שהם לא יכולים להיות נוכחים באותו חדר תמיד צריך לעשות הפרדה .כאשר בא חבר תמיד צריך להעסיק את האחות הקטנה היא נגררת אליו ותמיד רוצה מה שהוא ...האם זה טבעי ? אנחנו הורים דאגנים הלכנו לטיפולים עבורו ועבורנו בכדי לדעת ולפתור ויכוחים והרמת קול לידם וגם להיות הורים עם כלים שיאפשרו לפתור קונפליטים. כעת במסגרת הבית ספר הומלץ על טיפול עלידי בעלי חיים כן שיחות עם היועצת . ביני לבין אשתי יש פער עצום של תקשורת הבנה . גם אנחנו וגם הילד אובחן עם "קשב וריכוז " ADDD. מאוד קשה לראות את חוסר הריכוז הקופצנות ואת אי היכולת להפסיק פעולה עד שלא מרימים קול . את חצי הדרך אנחנו עושים ,אבל כיצד אפשר להבין את התנהגות ,המצוקה של הילד ? בכדי למנוע מזה להיטבע בתוכו -נרצה לעצור זאת בזמן .! אני מודה לכך שההתנהגות שלנו והיחס שיבשה את דרכו הנורמטיבית אבל אשמח נואשות לקבל כיוון דרך הכוונה בנוגע לכך . תודה רבה רבה על המענה .

שלום, באופן כללי, מריבות בין אחים הן דרך מצויינת להפעיל את ההורים, ושני הילדים "מרוויחים" מהסיפור. כדי שהמריבות האלימות יפסקו, צריך ללמוד להגיב בניגוד לציפייה של הילדים. רוב ההורים נוטים להגיב בהתאם לציפיות של הילדים, ובכך מנציחים את המריבות ותורמים להסלמתן. ההמלצה, בגדול, היא דווקא להפסיק ולהתערב, אך לעשות את זה נכון ועקבי. לצורך כך, מציעה לכם להגיע להדרכת הורים טובה אצל פסיכולוג ילדים קליני, שגם מכיר את המאפיינים של הפרעת הקשב והשלכותיה על המשפחה כולה. זהו גוף ידע שלם, שלא יוכל לקבל ביטוי בעצה אינטרנטית. לא ציינת באיזה טיפול הייתם, ולמשך כמה זמן, אך ההמלצה שלי היא להתמקד בכם, ההורים, ופחות בילד בשלב זה. הכוונה טובה שלכם יכולה לחולל את השינוי המהיר והיסודי, וכל השאר - בהמשך. פנו לעזרה בהקדם. בהתייחס ל"הורים הנואשים" שבחרת ככינוי, אבקש לציין כי המצב שלכם רחוק מלהיות נואש. יש עבודה, אך בהחלט ניתן לפתור את הבעיות, ובהצלחה. אז בהצלחה! :-) ליאת

המורה לאנגלית טוענת כי תלמידה מכיתתי מתחצפת בשיעור מרבה לפטפט ולהפריע. מאחרת לשיעורים. התלמידה מבחינתה מכחישה הכל ומשתמשת בתירוצים שונים להצדיק מעשיה. מה עליי לעשות כמחנכת כיתה? אינני חפצה להיות שופטת ולהחליט מי צודקת? אין זה מקומי?? אנא סייעי לי כיצד להתמודד??

שלום רב, כמו שאת אומרת נכון, אינך רוצה ואינך יכולה להיות שופטת. כיום אנחנו כבר יודעים שאין "אמת" אחת, ו(כמעט)הכל בעיני המתבונן. עם זאת, למסגרת החינוכית יש מטרות וכללים שעל כולנו לכבד, ולפעמים אי נקיטת עמדה היא לוקסוס שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו. כמחנכת, עלייך לדעת מה קורה לתלמידה גם מול מורים אחרים, ולסייע לשני הצדדים - עם הרבה רגישות ושכל ישר - להחזיר את האיזון על כנו. ככל הנראה יש אמת בכל אחת מן הגרסאות, ולאזורים הללו אפשר לכוון את מאמצי התיווך שלך. הביעי אמפתיה לקושי של חברתך, המורה לאנגלית, תוך שאת עוזרת לה (אולי) להכיר גם בקסמה וחוזקותיה של התלמידה. בדומה, תוכלי לשוחח עם התלמידה, ולברר איתה מה יכול לעזור לה להיות יותר קואופרטיבית בשיעורי האנגלית. הביעי אמון ביכולתה לסגל את עצמה לדרישותיהם של מורים אחרים, גם אם זה לא תמיד מוצא חן, והבטיחי להיות שם בשבילה כשיידרש. מה את אומרת? שבוע טוב ליאת

יש לי ילדה בכיתה יא. בשבוע שעבר היתה לה תקרית מול המנהלת שראתה אותה מסתובבת בפרוזדור ומחפשת את כיתתה. המנהלת כעסה מאוד לגלות ש20 דקות אחרי הצלצול עדיין היא מחפשת את הכיתה ואחר כך חיפשה כיסא. מרוב כעס צעקה על ביתי שרגישה מאוד לצעקות וכשהמנהלת ביקשה מביתי לצאת מן הכיתה סירבה ביתי בתוקף וטענה שהשיעור באנגלית חשוב לה מאוד ואין בדעתה לצאת מן הכיתה. המנהלת כעסה מאוד והזמינה אותי לשיחה. ברצוני להבהיר למנהלת שהלימודים חשובים מאוד ואינני מסכימה שביתי תצא משיעורים. כל בירור ייעשה בסוף יום. בהמשך משלא יכולתי להגיע לשיחה עם המנהלת , ביתי הושעתה ליום אחד עד לקבלתי לשיחה. מה דעתך? האם זה מוצדק? במאמר מוסגר אציין כי בכיתה ח עשתה ביתי ניסיון אובדני, והומלץ על טיפול פסיכולוגי אליו ביתי מסרבת להגיע. הרגישות הזאת והפגיעות של ביתי אמורות להיות בראש מעייניה של המנהלת ולגלות אמפטיה והבנה לביתי. מדוע לנהוג באגרסיביות שכזאת??

שלום רב, אין לי ספק שהניסיון האובדני שביצעה בתכם לפני כמה שנים, היה קשה מאד עבורכם, ועורר בהלה גדולה יחד עם רצון עז לגונן עליה מכל רע. זו תגובה אופיינית וטבעית מאד אחרי חוויה כה קשה. אני מבינה מאד את הרצון שלך להמשיך ולשמור עליה גם כיום. ובכל זאת, את חייבת ללמוד להתשחרר (אולי עם עזרה, לא לבד) מלפיתתה של החוויה ההיא, ולהחזיר לעצמך את היכולת לתפקד כהורה אחראי. אני מכוונת לכך שתעשי מאמץ להתייחס לאירועים בחיי בתך באופן ענייני, מבלי ליפול למלכודת של הגנת-יתר או פינוק. בתך חוותה קונפליקט כלשהו מול המנהלת, וגם אם הייתה זכה כבדולח, דמות הסמכות בביה"ס היא המנהלת, ועל בתך לציית לה. באופן דומה, אינך יכולה (כהורה) להבהיר למנהלת איך ומתי היא תערוך בירור בבית הספר אותו *היא* מנהלת. אלה כללים הנקבעים בבית הספר, ועלינו לקבל אותם כל עוד אינם גובלים בהתעללות או בעבירה על החוק. ובמילים אחרות, לא תמיד נכון "להיות צודק", ועדיף להיות גמיש, חכם ומכבד. זהו מסר חשוב גם עבור בתך, שמתקשה לכבד סמכות ולהגיב בגמישות למצוקה או קונפליקט. אחרי הכל, דברים לא תמיד יתנהלו לפי רוחה (גם כאשר היא צודקת), ולא תמיד תוכלי להיות שם כדי לשמור עליה. כרגע, אני מציעה לך להגיע לביה"ס ממקום אחר, פחות מאשים ויותר שיתופי ומכבד, וכך לתת הזדמנות לשיח חדש ומתחשב כלפי בתך. זכרי שכאשר יש קונפליקט גלוי בין הבית לביה"ס, נוצר ואקום מסוכן, שהילד עלולת לנצל כדי להקצין את התנהגותו (במקרה שלכם - חוסר ציות וחוסר כבוד כלפי המורים או המנהלת). חושבת שתצליחי? מעודדת אותך ליאת

שלום רב ! יש לנו ילד בן 8 , הוא אמצעי, אח גדול בן 12 אח צעיר בן 5.... לטענת המורה הילד מתפרץ בבכי כל פעם שהיא מתקנת אותו , והוא לוקח דברים בצורה לא פרופורציונלית ... המורה הפנתה אותנו לרופאה התפתחותית שהרופאה טענה שהילד חכם ונבון ואלו הם תסמינים של ילד אמצעי ... אנו בבית לא מבחינים בצורות קיצוניות , מה שכן הוא שונה מאחיו בדרך שהוא דורש משהו בצורה יותר נחרצת מהם , ואם הוא לא מקבל זאת הוא כועס ובוכה ... אני אישית לא מתרגש מכך כי אני לא רואה ילד חריג , הוא חרוץ מאוד , הוא בכיתת מצוינות בחשבון , הוא מאוד אחראי להכין מערכת יום לפני הלימודים , די לוקח את נושא הלימודים ברצינות ואף יתרה מכך ... המורה ביקשה לצרף אותו למעקב של פסיכולוגית חינוכית לצפייה , אישרנו.. האם זו התנהגות נורמטיבית של ילד בגילו ? האם יש משהו חריג מהמעט שהצגתי פה ? מהם דרכי הטיפול הנכונים ? תודה מראש !

שלום קובי, אתה יודע, כאשר אנחנו מדברים על התנהגות "נורמטיבית", חשוב שנזכור שלא מדובר בקו (אמיתי או דמיוני) שהוא, ורק הוא, משרטט את ה"נכון" ה"בריא" או ה"נורמלי". נהוג לדבר על טווח רחב בהרבה של התנהגויות, שגם אם הן שונות מילד לילד (או מאדם לאדם) - הן עדיין בגבול הנורמה. מה שאני מנסה לומר, זה שיש ילדים רגישים יותר, תגובתיים יותר, מווסתים פחות - ועדיין, אין בכך כדי להעיד על התפתחות חריגה. ועדיין, כאשר מורה או גננת חושדות בקיומה של בעיה, אני מציעה לתת לכך את המשקל הראוי, שכן יש להן בסיס רחב להשוואה. אין זה אומר ש*אכן* יש בעיה, אלא רק שחשוב לבדוק ולאתר את הקשיים. בעיני, זה חשוב ונכון לאפשר לגורמים המקצועיים לעשות את עבודתם, או לפנות לגורמים מטעמכם שיוכלו לעמוד בקשר עם המערכת. כך או כך, המטרה היא לעזור לילד, ולהפנות את מאמצי ההתערבות מוקדם ככל האפשר וביעילות. כמובן שלא אוכל להמליץ מכאן על דרכי טיפול, שכן איני מצויה בפרטים, אך אני מעודדת אתכם לשתף פעולה כפי שאתם עושים כרגע, ולהישאר ענייניים ורגועים ככל האפשר. בברכה ליאת

שלום, מנהלת בית הספר ביקשה שאהייה נוכחת בשיחת משמעת של תלמידה עם הוריה משום שמדובר בילדה חצופה מאוד שמסרבת לקבל מרות. הוריה מגבים אותה וכועסים על המנהלת ועל יחסה לביתם הרגישה לצעקות של המנהלת. הבהרתי למנהלת שאינני רואה כל תועלת בהימצאותי שם ; אלא אפילו נזק שייגרם למערכת היחסים ביני לבין התלמידה שכן אהייה "שרופה" מבחינתה בשל השתייכותי לכובע המשמעתי. ואילו אני הצד הטיפולי. האם יש מקום לדעתך בכל זאת שאהייה בפגישה? לדברי המנהלת, המחנכת והרכזת לא פנויות בזמן זה ועליי להיות שם כחלק מהיותי בצוות הנהלה. מה דעתך?

שלום רב, איני רואה סתירה - אפילו להפך - בין ה"כובע" המשמעתי ל"כובע" החם והמכיל. לזה בדיוק מתכוונים כשאומרים דמות סמכותית מיטיבה. ממש כשם שהורה טוב מאזן בין הצורך לספק חום ואהבה יחד עם גבולות ברורים ועקביים, כך נדרשת מערכת החינוך להתייצב בתקיפות מול הפרות משמעת, תוך הכרה בצרכים הייחודיים של כל ילד. הקונץ, כמובן, זה לעשות זאת ברגישות ובחכמה, ולהיות הסוכנת של התלמידה בצורה שתכבד אותה, אך גם את המערכת שבה היא לומדת. אלה הם חיינו כאנשי טיפול... בהצלחה ליאת

שלום רב! בני בן 5.5 נמצא בגן חובה שנה שניה בגלל גילו הצעיר ( יליד סוף דצמבר). הוא בן יחיד ואנחנו בהיריון עכשיו. ילד נבון, חכם ויצירתי מאוד. חברותי ופתוח להכיר ילדים חדשים. פעמים יכול להתבייש אך מתגבר על זה מהר. נמצא בגן עם קבוצה חדשה שהגיעה מגן טרום חובה כקבוצה מגובשת. בזמן הצהרון, עושה מגוון מעשי קונדס אשר יודע ומבין שהם אסורים ובניגוד לכללי הצהרון. נראה כי הגננת בצהרון הפכה כבר חסרת סובלנות להתנהגות שלו ( היא בקושי אומרת לי שלום כשאני באה לקחת אותו.... הכעס שלה מופנה גם כלפי) היא טוענת כי הוא מאוד אימפולסיבי ולא חושב על ההשלכות של מעשיו. בשעות גן לרוב התנהגותו טובה מאוד ואפילו מצטיינת. מידי פעם עושה מעשה קונדס או שמפריע לילדים אחרים אך לא באופן חריג או בשונה מילדים אחרים. כיצד לדעתכן עלי להתמודד עם המצב ואיך להנחות את גננת הצהרון? האם עלי לתת לו תוצאות למעשיו על אירועי הצהרון ובכלל כיצד להתייחס לכך? אני מרגישה כבר חסרת אונים כי ניסיתי מגוון גישות- התעלמות משלילי וחיזוק חיובי, התעלמות לחלוטין, כעס, דיבורים על שהיתה ועל קשר בין מעשה לתוצאה ועוד ועוד.... זקוקה לעזרתכם (-: תודה מראש!

שלום הילי, ברוב המקרים, גננות אמורות להתמודד עם הפרת הכללים גם ללא הנחייה של ההורים. אחרי הכל, אנשי חינוך הם אנשי חינוך, וזה תפקידם. מה שנדרש מההורים הוא גיבוי וחיזוק אנשי החינוך, הטמעת הכללים גם בבית, והעברת מסרים תואמים. אם התנהגות אימפולסיבית ומסוכנת בגן, נתפסת בבית כמעשי קונדס או שובבות חיננית - אנחנו בבעיה. כרגע, אני מציעה לנסות לבסס קשר של אמון וכבוד עם הגננות, ולייפות את כוחן בהתמודדות שלהן מול בנך. בנוסף, בבית, לבחון היטב עד כמה אתם עצמכם יודעים ויכולים להציב את הגבולות, ולהתעקש על התנהגות מתחשבת, סובלנית ומכבדת. כמובן שקשה (כמעט בלתי אפשרי) לדייק כשמדובר בעצה אינטרנטית, ולכן - כמו תמיד - ממליצה גם על הדרכת הורים קצרה וממוקדת, שתעזור לכם לעשות סדר, מול מסגרות החינוך ובבית. בהצלחה ליאת

היי.. אני אמא לתאומות בנות 8 וחצי ילדות מקסימות ונהדרות אך יש לי שאלה שמאוד מטרידה אותי -התגרשנו אני והאקס בגרושים מאוד מכוערים שבהם הבנות נחשפו להרבה תיסכול וצעקות ואפיךו הגרוש שלי הושיב אותן יחד עם אשתו והסביר להן שבגלל שאמא מקבלת מזונות הוא לא צריך לקנות להן כלום גם לא ארוחת צהריים(בשביל ההקצנה)בהסדרי ראיה אני התחתנתי עם אדם מקסים שהיה ללא ילדים ומהווה יותר מאב בישבילהן ואפילו כל פעם שהבנות חוזרות מאביהן הוא כועס על דברים שנאמרים שם לרעתנו או שהבטיח לבנות דברים ואיכזב אותן הבנות מאוד אוהבות אותו ומחפשות חום ואהבה ממנו הוא משקיע בהן (נולד לנו ילד ובשביל שלא ירגישו מקופחות הוא איתן ואני עם התינוק) הן ביקשו לקרא לו אבא האם זה תקין? הן גם לא רוצות יותר ללכת לביולוגי כי הן מרגישות יותר משפחה איתנו האם זה תקין שיקראו לבעלי אבא?

שלום מור, אני שמחה בשבילך ובשביל בנותייך, על כך שנמצא הגבר שאוהב אותך ואותן, ומוכן לתפקד כאב מסור מכל בחינה. עם זאת, נוכחותו של האב הביולוגי בחייהן של הבנות חשובה ומשמעותית, גם אם בשלב זה הוא מאכזב או אפילו טועה מולן. אם הן מבקשות לקרוא לו 'אבא', תוכלי לומר להן שיש להן אבא ביולוגי שאוהב אותן ותמיד יהיה אביהן, ולו גם קוראים 'אבא'. דני (נניח...) גר איתנו ואוהב אותנו, והוא באמת כמו אבא שלכן, אבל הוא יישאר 'דני'. מה שחשוב הוא מה שאנחנו מרגישים בלב, ופחות ה'תואר'. אני מאמינה שבדרך זו את גם שומרת על כבודו של אביהן, ובעקיפין גם על כבודן כבנותיו. בברכה ליאת.

שלום, אני גננת בגן טרום חובה, בגני שתי ילדות אחיות תאומות עם קשיי התנהגות במהלך היום, הן בנות שלוש ו 4 חודשים. האם שיטה של עיצוב התנהגות, באמצעות טבלת מדבקות/ פרסים, יכול להתאים בגיל הזה או שמוקדם מדי? בברכה, רינת.

שלום רינת, עיצוב התנהגות יכול להתאים בגיל זה, אם עושים אותו נכון. תכנית כזו עובדת אם היא מוגדרת היטב, מכוונת למקטעי התנהגות ספציפיים וברורים (למשל: לחלק את היום למקטעי זמן קצרים יותר, בהם הילדה מתוגמלת אם לא נשכה אף אחד). רק לאחר שהוכחדה התנהגות אחת ספציפית, עוברים להתנהגות הבאה (למשל: לא הכתה). מה שחשוב הוא להימנע מהגדרות עמומות ("אם תתנהגי יפה, תקבלי מדבקה"). תנאי נוסף להצלחה, קשור לעוצמת התגמול. המוטיבציה לשיתוף פעולה תלויה בסוג ה'חיזוק' הנבחר. חשוב שאת התגמול הילדה תרוויח אך ורק דרך ההתנהגות הנאותה. כלומר, לא ניתן לה מדבקות גם על התנהגות 'טובה' אחרת. לא נבטיח לה משהו שהייתה מקבלת ממילא, גם ללא המאמץ מצידה. בקיצור, עיצוב התנהגות הוא תורה שלמה (אמנם לא מאד מורכבת), שעקרונותיה חייבים להתקיים כדי שתהיה יעילה. בהצלחה! ליאת

הבן הבכור שלי בן ה7 בכיתה ב ילד חכם חברתי דעתן מזה תקופה אני סובלת מבעיה שמתבטאת בכך שמתי האבא שלו נמצא בבית הוא מתהג בצורה שונה ובמיחוד כלפי הוא נהיה יותר התקפי יותר דורשני מנסה להשיג כמה שיותר יוזם פרוביקציות במיוחד ביני לבינו למשל מתחילים לעשות שיעורי בית אז הוא מסרב לתקן טעות מסויימת בכתיב מתעקש שאת תקראי לי את השאלה , רק את אומרת לי שהכתיב שלי לא נכון אם אני כותב עם אבא הוא אומר לי שזה נכון .המורה תיקנה את כל שיעורי הבית שלי ואמרה לי שכל מה שלימדה אותך זה לא נכון ותמחק הכל אני בודקת את השיעורים ומבררת עם המורה אין כזה דבר ונכנס למעגל של קיטור ןטענות וכל זה בטון גבוה הוא מנסה לגרור אותי לוויכוח וכל זה על מנת שהאבא יתערב בנושא של האוכל הוא מתעקש לא לאכול מהתבשילים שלי או רק לעשות סנדוויש מסויים אז ארוחת בוקר וערב וצוהריים יש לציין שאני עושה רק את האוכל שהם אוהבים זה מה שאני חווה מתי שבעלי בבית בזמן שהוא בעבודה הילד פותר את שיעורי הבית בכיף אוכל ללא שום הסתייגות קיים דיאלוג ושיח ביני לבינו קיים סדר יום המצב הזה בתקופה האחרונה חוזר על עצמו שאני כבר מאבדת את הכיוון ונמצאת במצב נפשי מאוד קשה ובמיוחד שבעלי מצדיק את הבן ולא רואה שאנחנו בבעיה ואני חייה במעגל של ייסורי מצפון ורגשות אשם שאני מפסידה את הבן ומרחיקה אותו ממני ומצד שני אני יודעת שעיקר הבעיה זה בעלי ואני שלא רואים את הבעיות באותה עין והפתרונות שאני מציעה הם יותר עם הצבת גבולות ויתר קפדניות ויותר עם כושר התמודדות לטווח ארוך ובעלי עם סגנון מפנק חופשי ואז אחרי תקופה גדולה בה התקף הזעם שהוא בפרופרציות גדולות יש לציין שיש בבית עוד אח בן 4 ואחות בת 6 חודשים ואני אשה עובדת במשרה מלאה

שלום מירה, אתחיל דווקא מהסוף. עקרונית, לפחות לדעתי, הורים אינם מוכרחים לדבר ב"מקהלה" או לייצר בכל מחיר "חזית אחידה" מול הילדים. מותר שלשני ההורים יהיו דעות שונות בעניינים כאלה ואחרים. אבל - וזה אבל חשוב - רצוי שתהיה אג'נדה עקרונית משותפת, עולם ערכים דומה, ותפיסת עולם חינוכית דומה. לפעמים (ואני חושדת שזה מה שקורה אצלכם) הבדלי הגישות אינם נובעים משוני רעיוני, אלא ממתחים ומשקעים בין בני הזוג, שמשתקפים בין השאר גם באינטראקציות עם הילדים. כך, למשל, נוצרות קואליציות בתוך המשפחה, פיצולי נאמנות, כאשר הילדים משמשים לשון מאזניים (פעם בצד אחד ופעם בצד שכנגד) במאבקי הכוח שבין הוריהם. זהו מצב מאד בלתי רצוי. מעבר לפגיעה ביחסים בבית, יש נזקים פוטנציאליים נוספים. מאבקי הכוח בין המבוגרים בבית יוצרים ואקום מסוכן, שמאפשר לילדים לנצל אותו לטובת פריקת עול ופריצת הגבול. כך, למשל, נפגעת סמכותו של הורה אחד, ומתאפשרים דיבור והתנהגות בלתי מכבדים או פוגעניים. לכן, אני ממליצה לכם, ההורים, למקד את המאמצים בכינונה של מערכת זוגית יציבה ומכבדת יותר, שיש בה תקשורת ושיתוף פעולה לטובת המשפחה כולה. פנו ליועץ זוגי/משפחתי, שיסייע לכם לשקם את היחסים ביניכם, ולשפר את הכישורים ההוריים שלכם בהתאמה. להערכתי, התנהגותו של הבן שלכם אינה "הבעיה" אלא הסימפטום לבעיה הרחבה יותר, בזוגיות שלכם. תוכלי לשתף את בעלך, להראות לו את התכתובת הזו, ולנסות לגייס גם אותו לקראת שינוי. בהצלחה ליאת

שלום רב, הבת שלי בגן חובה ובמסגרת הגן ישנו פסיכולוג שמתצפת על ילדים עם התנהגות חריגה. בתנו נוהגת לאונן בגן והגננת הציעה שהפסיכולוג יתצפת עלייה , אך זה כרוך בהסכמתנו - וביקשה שנחתום על טופס + הסכם ויתור על סודיות אנחנו מתלבטים..מדוע יש צורך למלא דף ויתור על סודיות? אשמח לתשובה, תודה.

שלום. אני אמא ל 2 בנות תאומות בנות 10.5 ובן, בן 5.5 היום הוזמנתי לשיחה עם המורה בבית הספר, לשיחה על אחת הבנות. השורה התחתונה שבשיחה אישית עם המורה הילדה הביאה בפניה שאבא שלה מרביץ לה. דבר שמעולם לא קרה, היא אמרה לה שכשהיא מביאה ציון לא טוב אבאב שלה מעניש אותה ומכה אותה. מהבוקר אני בוכה, בשוק בהלם לא יודעת בכלל איך לגשת לילדה. המורה והיועצת ביקשו ממני לא לסםר לה שהיא סיפרה לה בכדי לא לפםגוע באמון. אבל איך אני נגשת, מה אני אומרת לה, איך אני מנסה להבין מאיפה זה בא?. ברור לי שזו איזה שהיא אימרה וצעקה לצומת לב. אני חייבת לציין שזו ילדה מאוד חמה, שאוהבת חיבוקים ונשיקות והבית שלנו זה בית חם אוהב. ץמיד ביחד, תמיד מטיילים משחקים כל ערב ארוחת ערב משפחתית ממש משפחה נורמטיבית. מה עלי לעשות? אני מהבוקר לא מצליחה לחשוב אודה להמלצה / הכוונה תודה

שלום, אני אמא לתאומים בני 10 חודשים. תאום אחד כל הזמן מושך בשיער של השני. בהתחלה אמרתי לא! כל פעם שמשך, אך אז משך שוב ומי שיצא נפגע זה התאום השני אז עכשיו אני פשוט מזיזה אותו או מפסיקה את זה בדרך כלשהו, מחבקת את התאום שנפגע. 1. כיצד עלי להגיב? 2. יש לציין שהתאום הנפגע לא מגיב בחזרה רק בוכה או בורח ממנו כשזה קורה. כיצד עלי ללמד תינוק להגן על עצמו? כרגע הם עדיין לא בגן ואני חוששת שזה יקרה בגן וילדים אחרים ימשכו לו בשיער. אני רוצה לתת לו כלים. יש לציין שכאשר התאום שמושך בשיער מושך לי אני אומרת לא! ומראה לו שיעשה "טובה" (ילטף..) אודה על תשובה

תודה על תשובתך המפורטת. הדילמה שלי האם בכלל להגיד לא! כאשר הוא מושך בשיער של אחיו נובעת מכך שבכל פעם שאמרתי לא! הוא צחק ומשך שוב בשיער של אחיו ומי שיוצא נפגע מזה זה אחיו (שוב, כאשר הוא מושך לי בשיער אני אומרת לא!..) אם אני לא אומרת לא! הוא בדכ לא עושה זאת שוב באותה סיטואציה אך מצד שני, אולי אני צריכה להגיד לא! בכדי שאחיו (הנפגע..) ידע שאם מושכים לא בשיער זה לא בסדר (במצב זה אחיו ימשיך למשוך לו בשיער וזה כואב..). דבר נוסף, שמתי לב שהשבוע התאום שמושך בשיער אחיו התחיל למשוך בשיער של עצמו. מדוע הוא עושה זאת? כיצד עלי לנהוג?

שלום, לאחר התחלה לא קלה בשנת הלימודים ובמעבר לכיתה א', בני בן ה-6 נכנס למסלול והולך ברצון לבית הספר. לאחרונה הוא מתלונן בבוקר על כאבי בטן זה קורה משהוא מתעורר וגם בדרך לבית הספר. מכיוון שהוא טוען שזה עובר לו במהלך היום אני מניחה שמדובר בהתרגשות או חרדה. איך אני יכולה להרגיע אותו על מנת שיוכל להיפתר מהסימפטום ? תודה

שלום הילדה שלי בת שנתיים וחודשיים ומזה יומים לאחר שעת הסיפור ובחיבוק לפני השינה היא מתחכחת בנו ומשמיעה אנחות, כששאלתי אותה בעדינות מה היא עושה היא החלה לצחוק. האם מדובר בהתנהגות בעייתית שמקורה בפגיעה מינית כלשהי שהיא חוותה או שמא בשלב התפתחותי (דוגמת אוננות)?. יצוין כי אין שינוי בהתנהגות שלה, הילדה מאושרת שמחה משחקת ומשתוללת... גם הגננת לא רואה שינוי בהתנהגות. ככל שלא מדובר בשלב התפתחותי אודה ליעוץ למי לפנות?. לתשובתכן המהירה אודה.

הבן שלי בכיתה ג'. מבחינת הלימודים נחשב לתלמיד נבון ומצטיין. השנה הלימודים נהפכו ליותר אינטנסיביים וקשים והציונים הם מספריים ולא הערכות כתובות. הבעיה היא שהוא לרוב משאיר מחברות וספרים בכיתה ולא כותב הודעות חשובות ביומן. לעיתים טוען שאין שיעורים ואז אני מגלה שיש וכאשר יושבים ואני מגלה גם טעויות שעשה בכיתה על הדרך אז הוא כועס ומתעצבן וטוען שהמורה אמרה לו שזה נכון ואז מתחילה סאגה של מריבה ועצבים. כמו כן היום גיליתי מאמא אחרת שהיה להם היום מבחן וביום שישי מתוכנן עוד אחד ולי לא היה מושב וכמובן שהוא לא נערך לכך. השאלה היא כיצד נוהגים ומלמדים אותו לקחת אחריות? אני לא רוצה להפוך לשוטרת או מפקחת. אני מצפה ממנו שילמד להיות מסודר ואחראי. כמו כן מה לעשות בהיבט של הכנת השיעורים? איך לגרום לו להבין את השגיאות, להקשיב לי ולתקן וכמובן לא לטעון שאין שיעורים?

שלום רב, בזמן אחרון בן שלי בן 8 מספר מדי פעם על חלומות רעים שלו שמפריעים לו להירדם. בכל פעם זה מסתובב סביב זה שקורה לי ולאחים הקטנים שלו משהו רע או שהוא איך שהו גורם לזה. כמו שלבית נכנס פורץ והורג אותנו והילד עצמו קפץ מהחלון וגם נהרג או שילד הפך לענק הכחול/ירוק התעצבן על משהו ופיצץ ראש לי וצעק חזק עד שהתפוצץ ראש לאח שלו התינוק (יש לו אחות בת 5.9 ואח בן 4 חודשים). היו כבר כמה גרסאות של חלומות כאלה, המוטיב בהם אותו דבר, שקורה משהו ואנחנו נהרגים וגם לו קורה משהו. מה זה יכול להיות? מה תת מודע שלו אומר? האם הוא רוצה בכך או שזה הפחד שלו? חשוב לי לציין שכשהו מספר לי את החלומות שלו אני מקשיבה לזה בצורה הכי רגוע, ומנסה להרגיע אותו שבחלומות בכל הפוך, כלומר מנסה לא לעשות מזה עניין. אבל אצלי יש שאלות. מה זה אומר עליו? איך אפשר לעזור לו? תודה.

שלום, בני החל ללכת בתחילת השנה לגן עירייה (טרום טרום חובה). בכמה ימים האחרונים החלו לחגוג בגן ימי הולדת לילדי הגן ונאמר לי שהילד נמנע מלהשתתף. לא מוכן לשבת לצייר ברכה וגם לא יושב עם כולם ליד השולחן. בנוסף גם לא מצייר בגן. הגננת מסרה שהוא יוצר קשרים חברתיים ופעיל בגן חוץ מעניין ימי ההולדת ופעילות הציור. אני מנסה להבין ממה זה נובע....כשאני שואלת אותו למה הוא לא מצייר הוא אומר לי "ככה". הוא גם אומר שהוא לא רוצה לאכול בגן.

יש לי בת בכורה בת 12 ילדה מאוד טובה מאוד תמימה לא יודעת להתמודד מעדיפה לוותר . מאוד שקטה בחברה . לדוגמא בארוחות שישי עם המשפחה כולם משוחחים בשולחן והיא שותקת לא שומעים אותה . קשה לה גם לבטא את עצמה בצורה מאורגנת , ישנו קושי בשליפת מידע לכן נראה לי מעדיפה לשתוק . גם בכיתה לא מגיבה לוואטספ הכיתתי יש לה חברה טובה אחת וכול הזמן רוצה להזמין רק אותה . נראה שפוחדת להזמין שיסרבו לה וגם שמזמינה אז לא יכולים באותו רגע . קשה לי מאוד לה זה לא נראה שמפריע לא משתפת . אני כול הזמן מרגישה שאני צריכה להעיר לה על כך . איך אפשר לעזור לבעיית הקושי בשליפה מידע וגם יוזמה דיבור , יש קלינאית תקשורת עדיין בגיל הזה . וגם בשימור מידע .

בן שנה ו-10 מאוד עקשן, לא מתייחס מתי שאומרים לו אסור או מסוכן (לדוגמא אסור לעמוד על הספה זה מסוכן , אסור לזרוק אוכל על הרצפה, אסור לצאת לבד למרפסת...) הוא ממשיך לעשות את הדברים האסורים ויודע שזה אסור כי מתי ששואלים אותו הוא אומר זה אסור או אמא אמרה אסור מסוכן ועדיין ממשיך לעשות זאת כשהוא מחיייך וצוחק. ניסינו כמה פעמים להגיב למעשים שלו בפעולה- למשל שהוא זורק צעצועים אחרי שביקשנו לא לזרוק, לקחת את הצעצוע ולומר לו, אני לקחתי את הצעצוע כי לא הקשבת שאמרתי שאסור לזרוק אותו. בגן הגננת אומרת שהוא מקשיב למה שהיא אומרת ובבית הוא ממש לא ממושמע. חשוב לציין שהוא יודע לבטא את עצמו בצורה ברורה מאוד יחסית לגילו ולכן אני חושבת שהוא מבין הכל אך רוצה לפעול רק לפי רצונו. אני מבינה שזהו גיל בו הילד דורש כמה שיותר להיות עצמאי ולעשות דברים לפי רצונו אך אלו הן התנהגויות שלא יכולות להימשך אני מודאגת מכך שעוד מעט אמור להיוולד לו אח חדש ואם הוא ימשיך בהתנהגות הזו היא רק תחמיר..אשמח אם תוכלו לעזור לי בנושא.. בתודה מראש

שלום רב, קשה לדבר בגיל הזה על הפרות משמעת. ילד כה צעיר, גם אם מבין את משמעות המילה "לא!" או "אסור", לא בהכרח מסוגל לעכב את הדחף לפעולה. לפעמים, פעוטות בגיל זה ממשיכים לעשות דברים מסוימים, תוך שהם ממלמלים לעצמם את המילה "אסור!", רק כדי לבחון את התוצאה. זהו תהליך טבעי של למידה, כאשר ההפנמה המלאה מגיעה לאחר הרבה מאד חזרות. בגילאי 2-3 שנים, ילדים אכן מועדים לתאונות, ולכן, לצד האזהרות שלכם, רצוי לדאוג לסביבה בטוחה ומותאמת, שלא תהפוך את השהות בבית למלחמה תמידית. במקום להעניש אותו ("לקחנו לך את הצעצוע כי אתה לא מקשיב!"), אני מציעה אכן לפעול, אך לעשות זאת ללא כעס ובלי הרבה דיבורים. מוטב להרחיק את הצעצוע ולומר משהו כמו "אוי! זה כמעט נשבר! אני אשמור על המשחק היפה שלנו כדי שלא יישבר, ואז תוכל לשחק בו גם מחר. אולי בא לך לעשות משהו אחר עכשיו?". פעולות שקטות בדר"כ יעילות יותר ממאבקי כוח או משחקי חתול ועכבר. כמו שציינת נכון, בנך נכנס לגיל של שאיפה לעצמאות ובחינת גבולות. חשוב להבין את השלב ההתפתחותי החשוב הזה, ולהיענות לו מבלי להיכנס למלחמות בלתי פוסקות. אני יודעת שקל מאד לדבר, וקשה יותר לבצע, ומחזקת אותך. איכשהו, כולנו עוברים את השלב המאתגר הזה, ויוצאים ממנו בשלום :-) בברכה ליאת

ליאת שלום רב, תודה רבה על תשובתך המפורטת, אני אכן אנסה ליישם את הצעותיך בנוסף לכך שאנו שומרים על הבית כמה שיותר בטוח אבל למשל לעלות על הספה או על הכסא את זה הוא תמיד יכול לעשות והדבר מסוכן. נושא שאני עדיין לא מבינה- כיצד בגן הוא מאוד מקשיב לגננת ולא עושה דברים שאסור לעומת זאת, בבית הוא כאילו עושה "דווקא"? בנוסף, למשל שהוא מרביץ לי או לאביו אנחנו אומרים לו שאסור להרביץ ורק מלטפים והוא ממשיך לעשות זאת שוב בהמשך היום. אני מודאגת ממצב זה כיוון שבקרוב יהיה לו אח חדש ואנחנו לא רוצים שהוא יתנהג כך כלפיו.או למשל שהוא יוצא למרפסת ללא רשות גם כאן אנחנו לא מענישים אלא אומרים שאסור לצאת ללא רשות של אמא או אבא והוא כאילו מתנהג לכך כמשחק יוצא למרפסת בורח וצוחק כדי שנבוא להחזיר אותו..כיצד יש לנהוג במקרים הבאים? בתודה מראש..

העובדה שבקרוב יהיה לכם (בשעה טובה!) ילד נוסף, אינה אמורה להשפיע על ההתנהלות שלכם מול ילדכם הבכור. גבולות ה'מותר' וה'אסור' אמורים להישמר תמיד, ואינכם אמורים להרשות לו להכות אתכם ללא קשר לבואו של התינוק. כאשר הוא מנסה להכות אתכם, הפסיקו אותו מיד, ואמרו בקצרה "לא!" - בתקיפות וללא חיוך (גם אם הוא עצמו מחייך). עלייך לזכור שילדים כה צעירים (הוא עוד ממש תינוק!) אינם מתרשמים מהסברים מילוליים ומבקשות. הם מגיבים לפעולות! איני מדברת בשום אופן על ענישה, אלא על פעולות נחושות שמבהירות לילד היכן עובר הגבול. כך, למשל, דאגי שדלת היציאה למרפסת תהיה סגורה ונעולה, ואל תבני על התקווה ש"ישמע בקולכם". ממש כמו שחצר הגן מגודרת ונעולה, כך אמורה הסביבה הביתית להיות בטוחה ומוגנת, לצד מאמצי החינוך שלנו. ולסיום, כאשר קיים פער בין התנהגות בגן להתנהגות בבית, עולה מיד שאלת הגבולות. בדר"כ, בגן הגבולות ברורים מאד, והטון של אנשי החינוך בהיר מאד והחלטי. אם את חושבת שקשה לכם להציב את הגבולות ביעילות, פני להדרכת הורים קצרה, וקבלי כלים מפסיכולוג ילדים מיומן. בהצלחה ו...לידה קלה :-) ליאת

שלום, לאחרונה יש לבני בן ה-6 התנהגות חדשה כלפי אחותו בת ה- 5 הוא לא רוצה שהיא תחבק או תנשק אותו או תשב קרוב אליו ואם היא נוגעת בו או במשהו ששייך לו (הם גרים באותו החדר) הוא מיד לוקח מגבון ומנקה, אם אין מגבון הוא מנקה באמצעות רוק או משהו אחר. זו תופעה חדשה. תמיד הם הסתדרו, כשאני רואה את זה זה מקפיץ אותי אני גם רוצה להגן על ביתי שלא תחשוב שהיא לא בסדר ואני גם רוצה שיפסיק להתנהג ככה. איך והאם עליי להגיב? האם לא להתייחס ולתת לתופעה לעבור לבד... כמו דברים אחרים שמעסיקים אותנו בימים אלה שבאים והולכים מעצמם? תודה

שלום, לא לגמרי ברור לי האם מדובר בהתנהגות "מתגרה", או בהתנהגות המונעת מפחד כלשהו (למשל פחד מזיהום, שמסיבה כלשהי מיוחס לילדה). מהדברים שלך עולה ניחוח קל של משהו כזה, ולאו דווקא של משהו שמתכוון להעליב. בגיל 5-6 אנחנו רואים הרבה דאגה סביב מוות, ענייני בריאות ושלמות הגוף. נסי לשים לב מה בדיוק מרתיע אותו, ומה למעשה הוא מנגב עם המגבון. נסי לבחון גם האם בתך הצעירה יוצרת פרובוקציות מכוונות, הגורמות לו להיגעל או לכעוס. אם את סבורה (לאחר ההתבוננות הזהירה שלך) שמדובר בחרדה, רצוי לנסות להפחיתה בדרך של הסברה ותמיכה. אם את ממשיכה לחשוב שמדובר בהתנהגות פוגענית כלפי אחותו, השתדלי להימנע מלהעיר או להתערב. זה שהדברים "מקפיצים אותך" מחזק את המוטיבציה המשותפת של שניהם להגיע לקונפליקט הזה. לכן, בכל פעם שזה מתחיל, התרחקי לחדר אחר, גם כדי לא לראות ולהתרגז, וגם כדי לא לתגמל בתשומת לבך את ההתנהגות הזו. כמו כל מריבת אחים אחרת, גם הנוהג הנפסד הזה ייכחד אם לא תתייחסי אליו. ממליצה לך להיעזר במילות החיפוש "מריבות בין אחים", ולקרוא תשובות דומות שניתנו כאן בעבר בנושא זה. בשמחות ליאת

תודה על התשובה המפורטת הוא נוהג כך רק כלפי אחותו אם היא נוגעת במשהו שלו הוא מנקה אותו מייד (כאילו היא מלוכלכת) הוא מבקש ממנה לא לגעת בדברים שלו, מצד שני כן לוקח ממנה דברים שלה במידה והוא צריך ... הוא לא מנסה לפגוע בה אבל למי שעומד מהצד זה נשמע מאוד פוגע ואני לא רוצה שהיא תחשוב שמשהו לא בסדר איתה כי היא מקסימה ואני מאוד רוצה להפסיק לו את ההתנהגות הזו. איך אפשר להסביר לו או לתמוך בו, תוכלי לרשום מס' טיפים ? תודה

בני בן השלוש ותשע לאחרונה לא מוכן להישאר לבד בחדר לשחק או לראות טלויזיב ואף אומר שהןא לא מוכן להחשאר לבד אז כאשר אני עסוקה בדבריי הוא כל הזמן לידי ושנמאס לו הוא לא מפסיק להציק שאני אשב לידו מה ניתן לעשות בנדון?

שלום אתי, לא ציינת מה הסיבה לכך שבנך לא מוכן להישאר לבד. האם זה קורה רק לאחרונה, אולי בתגובה לפחד כלשהו? האם מדובר בתגובה אפשרית לקשיי הסתגלות למסגרת חדשה? האם ההיצמדות אלייך אופיינית לשעות אחה"צ, לאחר שעות רבות שלא הייתם יחד? האם את עובדת שעות רבות מחוץ לבית? האם נולד אח לאחרונה? האם באופן כללי מדובר בילד קצת מפונק, הגדל באווירה בה הגבולות אינם בהירים מספיק? כמו שאת ודאי מבינה מן השאלות הנ"ל, יכולות להיות סיבות רבות ומגוונות להתנהגות הזו, וחשוב לנסות ולאתר אותן. הבנה טובה יותר של הסיבות יכולה לעזור לך לפעול בצורה יותר מדייקת. בכל מקרה, אם את מתרשמת שמדובר בסוג של מצוקה (פחד, קשיי הסתגלות, וכד'), אפשר לגלות נדיבות וסלחנות, ולהיענות לצורך שלו לשאוב ביטחון מקרבתך. במקרה כזה, נסי להישאר קרובה אליו, אך מבלי לוותר על פעילויותייך. הסבירי לו שיוכל לשהות בקרבתך כמה שירצה, אך זאת מבלי להפריע יותר מדי להתנהלות שלך. אם, לעומת זאת, את מרגישה שמדובר בפינוק, שיעמום, או קושי לשאת תסכול, אפשר לנסות להיות מעט יותר אסרטיביים, ולמצוא עבורו פתרונות חלופיים - להזמין חבר מהגן וללמדו להסתדר עם בני גילו, "להיעלם" לזמן מה בדרך טבעית ולזמנים מדודים (מקלחת, שנת צהריים, קפה אצל השכנה כאשר הוא עם אבא, למשל), כך שייאלץ להתמודד עם ההיעדרות שלך ולהסתמך על עצמו מעט יותר. ולפעמים, הדברים פשוט חולפים מאליהם, אם לא עושים מהם עניין גדול :-) בברכה ליאת

שלום רב אמא לשני ילדים נשואים וסבתא ל-3 נכדים, אלמנה מזה כשנתיים , לאחר מאבק ממושך של 5 שנים במחלה הארורה. לביתי יש 2 בנים בני 5 ו-2, נשוארה כ6.5 שנים, הזוגיות שלה היתה עם הרבה עליות ומורדות עד כדי גירושים. ביתי גרה אצלי כמעט 5 שנים עם הפוגות קצרות, היתה חוזרת לבעלה על מנת לשקם ושוב חוזרת. היתה על סף גירושים אך בעלה הביע חרטה ובכל זאת החליטה לנסות בגלל הילדים (אין אהבה גדולה שם מצידה של ביתי ואפשר להבין גם למה). במשך כל הזוגיות שלה היו הרבה התפרצויות אלימות מילוליות, וצעקות כך שבנה בן ה5 חווה את כל זה ומכאן מתחיל כל הסיפור: הילד לא רצה לתקשר עם האבא לא היה מוכן ללכת איתו מנגד היה מחובר מאוד לסבא(לפני שנפטר) ברמות מטורפות לדעתנו הוא ראה בו את האבא שהיה חסר לו. דבר שמאוד חסר לו היום הוא כל הזמן שואל על הסבא ומנשק את תמונותיו, הסברנו לו בדיוק מה קרה. כרגע הם גרים בדירה שכורה כ8 חודשים, היחסים בין ההורים פחות או יותר סבירים, אך ההתנהלות עם הילד מוציאה אותם מהכלים וזה מביא אותם למצב של מריבות. הילד מקלל את אביו לא רוצה ללכת איתו לגן כל מה שקשור להיות במחיצת אביו אחד על אחד פשוט גורם לילד בכי וצרחות , כל מה שהוא רוצה זה כאן ועכשיו, גם הקטן התחיל להתנהג ככה, אני יודעת שהאבא מאוד משתדל אבל כשמתעצבן למשל שהילד כל הזמן בוכה , אז הוא צועק עליו , תשתוק כבר ילד בכיין כל הזמן בוכה אני אשים אותך בעונש וכו' וכו' לפעמים גם מושך אותו ביד ומשיב אותו בכוח בפינה. כמובן שמצב זה מתחיל להתלקח מאחר וביתי לא מוכנה ליחס כזה ואז הם מתחילים לריב. לילד אין לו גבולות וזאת בגלל שהוא עבר את מה שעבר אז כל הזמן ויתרנו לו (גם אני שזה התבטא בהמון פינוקים כפיצוי) והשתדלנו כל הזמן לרצות אותו מתוך רחמים, כשפנינו לטיפול פיסוכלוגי אמרו שהילד בסדר גמור והם לא רואים בעייה, היה בטיפול ברכיבת סוסים וכלום לא עזר. אגב בגן מתנהג מדהים הגננת רק משבחת אותו. ביתי כבר חסרת אונים לא יודעת איך להתנהג איתו במיוחד שכל המצב הזה יוצר לה מריבות עם בן זוגה שכל הזמן אומר לה אם נתגרש זה יהייה רק בגלל הילדים. וגם אני שמאוד מעורבת כואב לי לשמוע את ביתי כל בוקר בוכה וחסרת אונים. אודה לך על תשובתכם המהירה. הסבתא הדואגת

שלום לימור, אחת המלכודות הנפוצות במקרים של משפחה במשבר, זו מלכודת הרחמים. כאשר אנחנו מרחמים על הילדים, על רקע סכסוכי הורים, גירושין ואפילו אובדן, יש סיכוי שנקבל החלטות שגויות. אחד הדברים שמסייעים לילדים להתגבר על משברים מן הסוג הנ"ל, קשור ליכולתו של ההורה לשמר רוטינות יציבות , ובכך לתרום לתחושת הרציפות בחיי הילדים. ילד שמרחמים עליו, נהנה מוויתורים, מהסגת הגבולות לאחור, ומתחושה שהדברים מתנהלים מעתה רק כדי לרצותו. לטווח הארוך יש בכך כדי להחלישו, לגרום לו להרגיש מסכן ואומלל, ולפגוע בכישורים הבינאישיים והחברתיים שלו. ובכל זאת, אני יכולה להבין את הכאב שלכם מעצם זה שהילד חווה את אבדן סבו, ובמקביל חווה גם ערעור של הזוגיות והמשפחה. בעיני, יש מקום להמליץ להורים להגיע לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לספק להם (בהמשך אולי תוכלי להצטרף גם את) הדרכה והכוונה הורית. חשוב שיוכלו ללבן את הקשיים והבעיות שלהם מבלי לערב את הילדים (גם לא כמאזינים פסיביים), וללמוד לתקשר ביניהם בדרך מכבדת ולא אלימה. טיפול זוגי מומלץ מאד אף הוא, ובניגוד להדרכת הורים הוא עשוי להימשך זמן ארוך יותר. את עצמך, כסבתא, תוכלי לתמוך בתהליך הן בדרך של שמרטפות פעילה, והן בדרך של תמיכה כספית. הסבירי לבני הזוג שההתנגדות של הילד לאביו אינה בהכרח משקפת חוסר אהבה או חוסר כבוד, אלא תגובה לא רצויה לחוויות שליליות חוזרות. בחוויות הללו יש לטפל, בעיקר כדי למנוע את הישנותן בעתיד הקרוב והרחוק. מה את אומרת? ליאת

היי, לאחרונה אני שומעת מבני בן ה-6 את המילים לא בא לי די הרבה, לפעמים הוא מוחא ועושה סצינות בכי וכעס (מה שלא היה קודם), אני מרגישה שאנחנו במלחמת כוחות מתישה. לדוגמא בלילה כשהוא צריך ללכת לישון הוא טוען שהוא לא נרדם רוצה לצאת מהמיטה/מהחדר או מבקש שאשב לידו 5 דקות ואחכ מבקש עוד חמש דקות, נראה שהוא בודק גבולות. זה קורה בזמנים שונים ובמצבים שונים, אני מניחה שזה התפתחותי ושזה בסדר אבל איך כדאי לי להגיב כשמתפתחת סצנת בכי וכעס או כשאני שומעת את המשפט המעצבן הזה(לא בא לי) תודה

שלום, את יודעת, מלחמת כוחות מתישה יכולה להתקיים רק כל עוד יש שני צדדים שמעוניינים בכך. בדיקת גבולות משקפת לעתים את המשאלה של הילד לדמות סמכותית שתאמר מה מותר ומה אסור, דמות שתבהיר את הכללים ותאכוף אותם, על מנת לייצר תחושת ביטחון. ילדים צעירים הם יצורים נהנתניים מטבעם, ובגלל שהחשיבה שלהם לובשת עדיין מאפיינים אגוצנטריים, הם יעדיפו להתנהל עפ"י מה ש"בא" או "לא בא" להם. באווירה שבה הגבולות אלסטיים (או לא עקביים), ילד יכול לקבל את הרושם שהרצון (או אי הרצון) שלו הוא שקובע, ולמחות כל אימת שהדברים אינם עולים בקנה אחד עם מה שמוצא חן בעיניו. כהורים, עלינו להבהיר לילד בצורה מכבדת, אך חד משמעית, שמי שמכתיב את הכללים בבית הוא ההורה ולא הילד. כאשר הוא פורץ בבכי או מוחה, אפשר בהחלט להיות אמפתיים למצוקה שלו, להכיר בקושי, אך לא לוותר. ("אני יודעת שלא בא לך. אתה בהחלט צודק! קשה לעזוב את המשחק עכשיו ולבוא למקלחת. אבל אין ברירה, ואתה יכול לבחור אם נעשה את זה בנעימים או בבכי. אני לא כועסת עליך".) אם, לעומת זאת, סצינות הזעם או הבכי מזכות אותו ב'הנחות' או ביתר תשומת לב (צעקות שכנגד, מאבקים בלתי פוסקים או אפילו משא ומתן מעייף) - אנחנו מחזקים אצלו את האשלייה לפיה הוא זה שקובע ומכתיב את הכללים. מאחר ועדיין מדובר בילד קטן, אני מציעה לבחור את המלחמות, ולהשתדל לא להתעקש על כל דבר קטן. אם את חוששת שתוותרי בסוף - אל תיאבקי בו מלכתחילה. לעומת זאת, על הדברים העקרוניים שווה לא לוותר, אך לעשות זאת - כאמור - בחמלה, רגישות וכבוד. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת 5, והגננת סיפרה שיש לה נטייה להתחכך בכיסא בזמן ריכוז ועבודת יצירה מסויימות. היא אמרה שניסתה להסב את תשומת ליבה של ילדתי, אך במקרים אלו היא פשוט שקועה בעצמה למשך זמן , לעיתים ממושך. בבית היא אינה עושה זאת (עשתה בעבר אך לעיתים רחוקות) . אני מבינה שמדובר במשהו רגשי, שנועד להפגת מתח . אך מה עליי לעשות? האם להעיר לה? האם להסכים שתמשיך כך. היא עושה זאת עוד מגיל מעון, הערתי לה בעבר וביקשתי שתפסיק אך זה לא עזר. שנה הבאה היא עתידה לעלות לכיתה א ואני חוששת שזה יפריע ויחמיר. תודה.

שלום, אוננות היא פעילות טבעית ונורמלית אצל ילדים, ולא צריך להתייחס אליה כאל בעיה רגשית. עם זאת, חשוב להסביר לילדים שאין לעשות זאת בנוכחותם של אנשים אחרים או מחות לחדר הפרטי בבית. חשוב שתוכלי לדבר איתה על כך בצורה רגועה ונינוחה ככל האפשר, כדי לא לעורר אצלה תחושות של אשמה או בושה, אך להדגיש שמדובר בפעילות שאינה מקובלת בפרהסיה. אני אוהבת להשתמש בדוגמת ה"חיטוט באף", ולהסביר לילדה שיש לנהוג במקרה זה באופן דומה - "אנחנו לא מחטטים באף או עושים 'גרעפס' על יד אנשים אחרים, כי זה לא מנומס, ולכן גם את מה שאת עושה (אפילו אם זה נעים לך) תוכלי לעשות רק כשאת לבד בחדר שלך, אפילו לא על יד מישהו מהמשפחה. זה מסוג הדברים שעושים רק לבד". אוננות נחשבת מדאיגה רק כאשר היא נעשית הרבה מאד פעמים ביום, על חשבון פעילויות אחרות, ואז יש טעם לבחון האם יש גורמי מתח בחייה שיש להפיגם בדרכים אחרות. כרגע הייתי מבקשת גם מהגננת, להעיר לה בעדינות, ולעודד אותה ליותר מודעות. מהתיאור שלך, אינני בטוחה שהיא מאד מודעת לנראות של הדברים. בקיצור - הסברה! בשמחות ליאת

ביום חמישי האחרון לקחתי את הכלבה שלנו (בת חצי שנה) לעיקור בצער בעלי חיים. חשוב לציין שמשלושת הבנים דווקא הקטן היה מחובר אליה הכי הרבה והיא אליו. הכלבה איתנו 3 חודשים. הבטחתי לילדים שהכל יהיה בסדר. בשעה 14.00 לקחתי את הילדים מבית הספר ונסענו להביא את הכלבה. במקום התברר לי שהיא לא מתעוררת מהניתוח והם לא יודעים מה לעשות כי הוטרינר כבר עזב והציעו לנו לנסוע לוטרינר להביא אותה לשם. שמו אותה בכלוב עם מגבת והבן הקטן שהיה הכי מחובר לכלבה לא עזב את הכלוב לרגע למרות שהיה כבד מאוד. דיבר איתה, דאג לה מאוד. כשהגענו לקליניקה הבנתי שהיא במצב אנוש. הוטרינר הציעה להשאיר אותה להשגחה לילית. כשיצאנו סיפרתי לילדים שהיא במצב קשה ויש מצב שלא תתעורר. הקטן מאוד בכה כל הדרך. כל הלילה לא ישן טוב וכל הזמן שאל מתי כבר יגיע הבוקר ללכת להביא את הכלבה. בבוקר סיפרנו לילדים שהבזמן ניתוח התגלתה לה מחלה והיא נחלשה ממנה ונפטרה. לקחנו את הילדים ליום כיף. גם בשבת כל הזמן טיילנו מחוץ לבית. אתמול הקטן לא רצה לבוא הביתה אחרי בית ספר והלך לסבתא. רק בערב הבאתי אותו הביתה. היום שוב לסבתא. למרות שהוא לא מראה - נראה לי שהוא עצוב מאוד. אני עצמי מרגישה רגשי אשמה נוראיים - לא יושנת בלילות. לוקחת רסקיו כל הזמן. אני יודעת שלא הייתי צריכה להביא אותם לשם בתת מודע - אבל איך יכולתי לדעת שזה מה שיקרה בניתוח כל כך פשוט ושגרתי? בעלי לא רוצה כלב חדש בשום פנים ואופן. הילד דווקא טוען שצער בעלי חיים חייב לו כלב חדש. מה עושים? כואב לי הלב על הילד. לא יודעת מה ביום חמישי האחרון לקחתי את הכלבה שלנו (בת חצי שנה) לעיקור בצער בעלי חיים. חשוב לציין שמשלושת הבנים דווקא הקטן היה מחובר אליה הכי הרבה והיא אליו. הכלבה איתנו 3 חודשים. הבטחתי לילדים שהכל יהיה בסדר. בשעה 14.00 לקחתי את הילדים מבית הספר ונסענו להביא את הכלבה. במקום התברר לי שהיא לא מתעוררת מהניתוח והם לא יודעים מה לעשות כי הוטרינר כבר עזב והציעו לנו לנסוע לוטרינר להביא אותה לשם. שמו אותה בכלוב עם מגבת והבן הקטן שהיה הכי מחובר לכלבה לא עזב את הכלוב לרגע למרות שהיה כבד מאוד. דיבר איתה, דאג לה מאוד. כשהגענו לקליניקה הבנתי שהיא במצב אנוש. הוטרינר הציעה להשאיר אותה להשגחה לילית. כשיצאנו סיפרתי לילדים שהיא במצב קשה ויש מצב שלא תתעורר. הקטן מאוד בכה כל הדרך. כל הלילה לא ישן טוב וכל הזמן שאל מתי כבר יגיע הבוקר ללכת להביא את הכלבה. בבוקר סיפרנו לילדים שהבזמן ניתוח התגלתה לה מחלה והיא נחלשה ממנה ונפטרה. לקחנו את הילדים ליום כיף. גם בשבת כל הזמן טיילנו מחוץ לבית. אתמול הקטן לא רצה לבוא הביתה אחרי בית ספר והלך לסבתא. רק בערב הבאתי אותו הביתה. היום שוב לסבתא. למרות שהוא לא מראה - נראה לי שהוא עצוב מאוד. אני עצמי מרגישה רגשי אשמה נוראיים - לא יושנת בלילות. לוקחת רסקיו כל הזמן. אני יודעת שלא הייתי צריכה להביא אותם לשם בתת מודע - אבל איך יכולתי לדעת שזה מה שיקרה בניתוח כל כך פשוט ושגרתי? בעלי לא רוצה כלב חדש בשום פנים ואופן. הילד דווקא טוען שצער בעלי חיים חייב לו כלב חדש. מה עושים? כואב לי הלב על הילד. לא יודעת מה לעשות.

שלום אנה, איזה סיפור עצוב! כמי שחיה כל חייה לצד כלבים, אני יודעת היטב עד כמה הופך הכלב לבן משפחה, ועד כמה כואב האובדן, במיוחד כשהוא בא במפתיע. כמובן שלא יכולת לדעת שניתוח עיקור פשוט יגיע לידי כך, ואין טעם להתייסר בשל כך. אני חושבת שעם כל הצער שבדבר, אובדן חיית מחמד מספק לילדים הזדמנות מצויינת ללמוד שיעור חשוב על מעגלי החיים והמוות, על חברות, על פרידה, וגם על התגברות והתאוששות. בעיני, לא צריך ולא נכון לקחת ילד ל"יום כיף" אחרי אירוע כזה, אלא דווקא לאפשר לו לבכות, להתאבל, ולעבד בסביבה ידידותית את החוויה הקשה שעבר. בהחלט יתכן שהילד מעדיף להיות אצל סבתא, כי שם הוא יכול להיות עצוב, או להתנהל בדרך חופשייה יותר בהתאם לרגשותיו. ואולי קשה לו להגיע הביתה ולא לפגוש את חברתו מכשכשת לקראתו. כך או כך, אני ממליצה לעזור לו לחזור לשגרה, אך לאפשר לו לדבר על הכלבה שמתה, להביע את רגשותיו, ואולי גם לחקור באופן כלשהו את מה שקרה שם. בעיני, אם תצליחי לשכנע את בעלך, יהיה טוב לקחת שוב כלב או כלבה הביתה, לאחר שהפרידה והצער יעובדו דיים. בעיני, בית עם כלב הוא תמיד בית שמח וחם יותר, וחבל לוותר על כך. מקווה שההתנסות הבאה תהיה מתגמלת יותר, בבריאות טובה ואריכות ימים. בברכה ליאת

תודה רבה לך. אני בהחלט עובדת לשכנע את בעלי להביא כלבה אחרת. חשוב לנו שתהיה ממן נקבה כי הילדים רוצים. מקווה שנצליח לשכנע אותו לנזכה לחברה חדשה לחיים

שלום רב, בני בן 3 התחיל השנה גן עירייה והוא מאוד מתקשה להסתגל מבחינה חברתית, עד עכשיו היה במסגרת של משפחתון ולא נאלץ להתמודד עם כמות גדולה של ילדים, לדבריה של הגננת הוא לא יוצר קשרים עם ילדים וצמוד אליה רוב היום או הולך ויושב בצד לבד, יש לציין שהוא לא מספר לי כלום על מהלך היום בגן, אני מאוד מודאגת ומפחדת שהילד לא יצליח בעתיד מבחינה חברתית ויהיה דחוי, איך אני יכולה לעזור לו?

שלום רעיה, קשה להעריך סיכון לדחייה חברתית ולקשיים בינאישיים בגיל שלוש. יש הרבה מאד ילדים שמגלים קשיי הסתגלות למסגרת הגן, מתקשים להיפרד, להתחבר לילדים אחרים, ולקחת חלק פעיל בשבועות הראשונים. חשוב לזכור שחגי תשרי לא במיוחד תורמים לילדים המתקשים, ובמידה רבה, החזרה לגן אחרי החגים כמוה כתחילת שנה. אני מציעה לתת לו עוד זמן, לנסות להפגיש אותו אחה"צ עם ילדים מהגן, ולהביע אמון ביכולתו להתגבר על הקשיים. אם במסגרת המשפחתון של השנה שעברה הוא תפקד כשורה, אפשר להניח שזה יקרה גם בגן, במוקדם או במאוחר. ועדיין, אם את חוששת (ואיתך גם הגננת) שקיימים קשיים החורגים מגדר הרגיל, שווה להתייעץ שוב. בעיני זה עוד מוקדם, ואפשר לתת לו תקופת הסתגלות נוספת. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי אחיין בן חמישה חודשים (אחיין ראשון.) אחותי הכניסה אותו למעון לפני יומיים ומאז אני לא רגועה. כשסיפרה לי שמתכוונת להכניס אותו למסגרת לקחתי את זה מאד קשה אבל לא רציתי להראות לה. אני כל הזמן דואגת שאולי לא מטפלים בו כמו שצריך / שלא מתייחסים אליו וכ'ו.. היא שלחה תמונות שלו מהגן והוא נראה כ"כ עייף וחסר חיים בהשוואה לתמונות ששולחת כשהיא מטפלת בו. אני משתגעת שבגן הם כל הזמן אומרים שהכול בסדר,זה ממש לא נראה לי אמיו. אני מטפלת בתינוקות כבר מספר שנים ואפילו הצעתי לאחותי לעזוב את העבודה שלי ולטפל בו (וזה בתמורה לשכר שמשלמת למשפחתון) ולא הסכימה. אני מרגישה שאני מגזימה אבל אני ממש מרחמת עליו שהוא במעון בגיל הזה. שתי סייעות על ארבעה עשר ילדים, זה מוגזם. היא טוענת שהכניסה אותו למעון בשביל שניהם,שקשה לה ושהוא בעצמו צריך סדר יום ואני לא יכולה לשפוט אותה אבל מה עושים עם כל התחושות האלה?

הודעה יפה ומאד נגעה ללבי. תודה! איילת

ביתי בת שנתיים וכמה חודשים. התחילה ללכת לגן פרטי בספטמבר שנה שעברה, אחרי שהייתה איתי בבית יותר משנה. ההסתגלות הייתה קשה מאוד, אבל לאט-לאט, לאורך השנה, עושה רושם שנפתחה והייתה שמחה. חזרה לאותו גן בספטמבר השנה. אותן גגנות, חלק גדול מהילדים שונה. הימים הראשונים עברו טוב מאוד. ואז, אחרי חופשת ראש השנה, היה לה קשה לחזור. ביקשה שוב ושוב לא ללכת לגן בבוקר, חששה מהכניסה ובכתה. במהלך חופשת סוכות התעניינה מאוד בסיר ואנחנו "קפצנו" על ההזדמנות והתחלנו בגמילה. אחרי שלושה ימים בבית של גמילה די מוצלחת ומהירה חזרה לגן. עדכנו את הגננות. כשבאתי לקחת אותה אחרה"צ רצה אליי ופרצה בבכי מר. ברור היה לי שהיה לה קשה בגן, או שעברה עליה חוויה לא נעימה. התגובה החזקה שלה הייתה יוצאת דופן. שאלתי את הגננות והן אמרו לי שלא קרה דבר. החלטתי להשאיר אותה כמה ימים בבית עד שהגמילה תכנס למסלול (בכל מקרה לאחר יומיים הייתה אמורה לצאת לחופשה נוספת). החזרה לגן אחרי תום החופשות הייתה איומה. מתחננת כל בוקר שלא ניקח אותה, בוכה. לעתים גם בוכה שכבאים לאסוף אותה אחרה"צ. כמו כן, וזה מדאיג אותי מאוד, החלה למצמץ באופן אינטנסיבי. ברור לי שנמצאת בלחץ עצום. התנהגותה בבית גם הדרדרה (כבר נכנסה מזמן לתקופת התקפי הזעם אבל בימים אלה רק הולך ומתגבר, כמו גם נטייה שלא הייתה קיימת קודם להמרות את הפה ולבדוק גבולות ולבכיינות אינסופית. ילדה לא מאושרת בעליל, בצורה לא אופיינית לה). אני מודאגת מאוד ותוהה האם מדובר בתגובה נורמלית לחזרה לגן אחרי החגים בשילוב עם המתח בגמילה (ואז האם כדאי "להקפיא" את עניין הגמילה לשלב מאוחר יותר של השנה? ראוי לציין שרק בשליש מהפעמים יוזמת בעצמה הליכה לסיר, בשאר הזמן צריך להציע לה), או שחלילה מדובר במשהו בעייתי בגן (תקרית לא נעימה עם אחת הגגנות שהשאירה עליה רושם או משהו סיסטמטי). איך אפשר לדעת? מה אפשר וכדאי לעשות? תודה

שלום רב, בתי המקסימה בכתה ב. לאחרונה שמתי לב שקיים פער שהולך וגדל בין מה שהיא משדרת בחיצוניות (נראית מלאת בטחון - הליכה ועמידה זקופה ובטוחה, חייכנית, שמחה, חברותית וכו') לבין מה שהיא מרגישה ומתארת (חסרת מוטיבציה והערכה עצמית למרות שמוכשרת בריקוד, שירה, ציור וכו', מתלוננת ששונאת ללמוד וקשה לה ללכת לחוגים, לביה"ס, לבצע תפקידים מסויימים וכו'). בנוסף, אני שמה לב וגם היא מתארת איך שמבחינה חברתית לא רואים אותה ומתעלמים ממנה (במילותיה: אני כמו רוח רפאים). לרוב היא לצד הדומיננטיות והמובילות (אלו הן חברותיה) ומן הסתם רוב הילדים מתייחסים אליהן ומתעלמים ממנה. ישנן גם תופעות של כסיסת ציפרניים, מעט פיפי שבורח בתחתונים כמעט מדי יום ושינה בצהרים לפעמים (שנראית כמו בריחה ולא היתה אופיינית לה בעבר). אני כואבת מאוד לראות בעצמי ולשמוע ממנה דברים אלו ורציתי לבקש המלצה, לאן עליי לפנות? לפסיכולוג? לטיפול רגשי? ובכלל אולי לקבל מספר נקודות שאוכל לבינתיים להתייחס אליהן ולבצע. תודה רבה.