פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

חייבת עזרה, ילדה בת שנתיים ו9 בגמילה מפסח היא מתפקת לפיפי וקקי כול היום עד ששמים לה טיטול לשינה מדובר בהרבה שעות רצופות לאחרונה התחילה להתלונן שיש לה ג"וק בפות או בטוסיק ומבקשת שננגב לה אם מגבונים שמה אני חושבת שיש קשר להתפקויות שלה , הילדה יושבת בסיר בבית ובגן בשירותים אבל היא לא עושה את הצרכים.
שלום קטיה, את נותנת תיאור קצר מאוד של פני הדברים. כיצד ניסיתם לגמול אותה? האם אי פעם עשתה צרכיה בסיר? מה קורה במהלך היום - האם מרגע שמתעוררת עד לרגע שישנה לא עושה צרכיה כלל? אשמח אם תרחיבי כמה שאפשר אחרת לא אוכל למקד את הבעיה ולהציע עזרה. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום בתי בת 3 וחצי. ילדה די חכמה.כשהיא רגועה היא מתנהגת ממש יפה, משחקת ועדינה. אך יש פעמים (די הרבה, מכל דבר קטן)גם כשהיא משחקת עם ילדים - ממשהו הכי קטן היא מתחילה לכעוס להתעצבן, לשכב על הרצפה, לבכות ולצרוח (גם בגן, למשל אם מישהו לוקח לה משהו), היא לא נרגעת מזה מהר וכל מה שאומרים לה לא עוזר, וכמה שמנסים להרגיע אותה היא ממשיכה. נשכבת ומסרבת לקום, בוכה צורחת ואפילו כשכבר מחזירים לה את הצעצוע שלקחו עדיין בוכה ואומרת שהיא לא רוצה את זה וזורקת את זה בעצבים. גם כשלא מתייחסים היא ממשיכה יותר. בנוסף אם מתקרבים אליה (בדרכ שהיא עצבנית ומתנהגת ככה)היא מתחילה גם להגיד לי דברים כמו "לכי מפה מיד" ו"לא רוצה אותך פה" ו"אני רוצה ללכת לאיבוד" ודברים מוזרים כאלה. אנחנו ממש מתוסכלים מזה ולא יודעים כיצד לנהוג. לפעמים היא גם ממציאה ואומרת שאנו מרביצים לה, למרות שאף אחד לא נגע בה. זה ממש מלחיץ.כי אנשים מהצד יחשבו שזה מה שקורה וזה ממש לא קורה.(אציין שהיא אומרת את הדברים האלה רק כשהיא בהיסטריה ועצבים). עוד דוגמא (שקוראת הרבה) - היינו בחנות ובתי צחקה, שמחה ורקדה ואז איזו אישה עברה לידה וחייכה אליה וקצת צחקה אז בתי התחילה לבכות ולהגיד שצוחקים עליה ושוב...אותה התנהגות כמו שכתבתי בהתחלה.קשה מאוד להרגיע אותה שהיא בהיסטריה כזו.כל פעם שהיא במצב רוח טוב ואפילו אני או בעלי או סבתא שלה או לא משנה מי בא וצוחק ומחייך אליה - היא ישר אומרת שצוחקים עליה ומתחילה לבכות לצרוח ולהיות על הרצפה עם ראש למטה.אני כבר ממש מפחדת לצחוק לידה. זה ממש מביך גם ליד אנשים. אנו לא יודעים איך לנהוג במקרים כאלה - האם ללכת בדרך טובה כשהיא עצבנית ?(לאו דווקא מהדברים שרשמתי, אלה גם אם אומרים לה לא על משהו שרצתה - אותו סיפור)האם לנהוג בדרך קשה ולהגיד לה שלא תקבל דברים ועונשים וכאלה? או לנסות בדרך טובה ולהביא לה ולעשות כל מה שהיא רוצה? אני ממש נואשת. בנוסף - גם שאמרתי לה אם תתנהגי ככה לא תקבלי את זה ואת זה (לדוגמא) ואמרתי לה את זה כשהיא היתה עצבנית , היא עונה שהיא לא רוצה את זה בכלל, מה שממש מקשה כי היא עם המון גאווה. מה עלינו לעשות? אודה לעצתך תודה
שלום שירן, את בעצם מתארת סף תסכול נמוך, שבהחלט מאפיין פעוטות בגיל הזה, מי יותר מי פחות. מה שאני מציעה לך לעשות בכל פעם שהיא מתפרצת בזעם, הוא פשוט לגשת אליה, לומר שאת מבינה שהיא כועסת/עצבנית ושאת כאן אם היא רוצה שתעזרי לה. אם היא מתנגדת, כדאי פשוט להתרחק ולא להתייחס לכמה דקות, על מנת לא לתת חיזוק להתנהגות הזו. אפשר לגשת שוב לאחר כמה דקות ולהציע עזרה, תוך הבעת אמפטיה "אני מבינה שאת עדיין כועסת, את רוצה שאמא תעזור לך ל...?" וכך לתת לה איזה סולם לרדת מהעץ עליו טיפסה. לאורך כל הזמן הזה חשוב להראות לה שאינכם מושפעים מידי מההתנהגות שלה, ובנוסף להיות עקביים ולנהוג בדיוק כך בכל פעם מחדש. כאשר היא נרגעת אפשר אז לנחם אותה, ולומר לה שראיתם שהיא הייתה עצבנית/שקשה לה להפסיד/שקשה לה כשלוקחים לה משהו, ובעצם למלל את מה שראיתם תוך שאתם נותנים תוקף לרגשותיה. שימו לב - לא לגיטימציה, אלה תוקף, וכך היא תוכל להרגיש שאתם בצד שלה, מבינים אותה ורוצים לעזור לה. לגבי רגישות לצחוק - זוהי גם תופעה רווחת בקרב פעוטות. בכל פעם שזה קורה כדאי פשוט לומר לה שלא צוחקים עליה, ושלכן היא לא צריכה להעלב, ולחזור על המסר הזה כמה שצריך. זה בסוף יעבור לה.. תזכרו ששם המשחק הוא עקביות - גם אם אין "תוצאות מידיות", חשוב לנהוג באותו האופן שוב ושוב. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
יש לי ילדה מתבגרת בכיתה י' בת 15 וחצי. דעתנית, חדה, חוצפנית וחצופה. אני מנסה להחדיר בה ערך של שמרנות וצניעות שמקובלת בעדה בוכרית שלנו. למשל לאחרונה היא רצתה לצאת עם חברותיה ערב יום עצמאות לחגיגות יום עצמאות מחוץ לעיר שלנו וגם להיות שם עד 3 לפנות בוקר. בעדה שלנו לא מקובל לתת לילדה לחזור כל כך מאוחר, ולכן לא אני ולא בעלי לא איפשרנו לה לצאת, דבר זה כמובן העציב אותה מאוד וכשניסיתי להסביר לה את הצד שלי היא לא היתה מוכנה לקבל, אבל מוכנה לציית לנו ההורים כי אין לה ברירה אחרת, שהיא לא מאושרת בגלל הסיבה הזאת. קשה לי לשמוע את זה וזה לא שהיא לא יוצאת עם חברותיה אם זה לסרט מחוץ לעיר, לבילוי יום הולדת במסעדות, לים וכו' רק מה שכן היא יודעת שהגבול שלה עד 12 בלילה. לפעמים מתעכבת עד 12 וחצי. אני אנטי אותו חינוך שמאפשר לנוער להסתובב עד שעות הקטנות של הלילה. היא זורקת לי משפטים שקשה לי חהלחם איתם כמו "כל ההורים מרשים ורק אני לא מרשים לי". רציתי לשמוע מה עלי לעשות איך להתנהג
שלום מריה, את מספרת לי מהם הכללים הנהוגים אצלך בבית, ובהנחה שאת שלמה עם כללים אלו, אז המשיכי לפעול לפיהם. באופן כללי, לא לתת לנערה צעירה להסתובב בחוץ לילה שלם, אינו נוהג בלתי סביר, ואני בספק אם הורי חבריה אכן מאפשרים זאת. מה שהייתי מציעה לך הוא קודם כל להרים טלפון להורים של חבריה ולבדוק האם הם באמת מאפשרים להם לצאת לילות שלמים ללא השגחה. את עשויה לגלות כמה דברים מענינים שדווקא תומכים בך ולא במה שביתך טוענת. שנית, הסתכלי על משחק התפקידים כך - תפקידך לשים גבול והתפקיד של ביתך הוא להרגיש אותו קרי - למתוח אותו, לבדוק אותו, למחות כנגדו לכעוס ולהתמרמר לאורו. האתגר שלך כרגע הוא להצליח להכיל את זה בלי הרבה שיפוטיות" לא כלפיה ולא כלפי עצמך. נסי להיזכר בגיל שנתיים, כשביתך הפעוטה דאז רצתה להכניס דברים לפה או לשחק במה שאסור - אני מאמינה שהיצבת את הגבול מבלי לכעוס עליה מידי או לחשוב שהיא "חוצפנית וחצופה", אז זה בדיוק מה שעלייך לנסות לעשות כעת (לא קל אני יודעת). אינני אומרת שהתגמשות מסוימת אינה במקום - נהפוכו, משא ומתן עם נוער מתבגר הוא לעיתים יעיל מאוד לצורך ייצוב ושיפור היחסים עימם ובהחלט יש מקום לשקול את חוקי הבית גם אל מול האישיות שלה, רמת האחריות שלה, כמה אתם יכולים לסמוך עליה וכיוב'. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
יש לי ילדה בת 12 וחצי ומאז ומתמיד כל דבר היא עושה לאט אפילו הליכה שלה איטית, מקלחת לוקח לה שעה וחצי, להיסתרק אחרי מקלחת שעה, לעשות שיעורים מסתגרת בחדרה ולא מסיימת עד 12 בלילה ולפעמים יותר. כששאלתי את המורה שלה באם גם בבית הספר היא איטית אז התשובה היתה לא ושהכל היא מספיקה לעשות. יש לה אהבה מוגזמת למשחקי כדור נימצאת שנה ראשונה בחוג כדורסל והיא הכי טובה מכל הבנות בקבוצה, אף המורה שלה מעריץ ומשבש אותה. מיונים במבחנים 100 עד 90 . פרפקציוניסטית בכל דבר. כל המשפחה כל הזמן מעירה לה על האיטיות המוגזמת שלה, אך היא בשלה. זה מביא לשנאה בינה לכל המשפחה. מה עושים?
שלום מרינה, במצבים כאלה אני דווקא מעודדת את המשפחה למצוא דרך לקבל לתוכה את ה"שונה", ומשאלתך לא ברור לי בדיוק מדוע העובדה שהיא איטית יותר משאר בני הבית מעוררת כלפיה כ"כ הרבה שינאה. את בסה"כ מתארת ילדה פעילה מוצלחת וחיונית ולכן לא ברור לי איזה סוג של עזרה את מבקשת ממני. אם תרצי את מוזמנת לפרט ולמקד יותר את המצב ואת שאלתך ולהעלותה שוב לפורום. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום ביתי השנייה בת 13 , כמו רבים מבני גילה גם היא מחוברת לטלפון הנייד כל היום . אני קוראת את ההודעות מידי פעם , ולא מוצא חן בעיניי מה שאני רואה . היא מתגלה כאדם מטריד , אובססיבי וחסר ביטחון . יש ילד שהציע לה חברות , אני לא הסכמתי כי כרגע היא לא אמורה להיכנס ליחסים האלה בגיל הזה , למרות ששניהם ילדים טובים שלומדים במגמה עיונית . אני רוצה שהיא תשקיע בלימודים כדי שתצליח . הוא נפגע לתקופה ולא דיבר איתה , כמובן שהיא האשימה אותי וכעסה עליי. עברנו את זה . אני לא אוהבת שהיא שולחת הודעות ואם לא עונים לה היא מיד בתגובות של מה אתה מסנן אותי , היא פונה לצד שלישי ומבקשת שיבררו למה x לא ענה לה , והיא גם בודקת מתי אותו ילד היה בוואטסאפ לאחרונה ואם היא רואה שהוא היה בזמן ששלחה וראה אז בכלל היא מתעצבנת . ראיתי שהצד השלישי אמר לה x חושב שאת יותר מידי אובססיבית וקנאית וזה לא מתאים ... שוחחתי איתה על זה המון פעמים , החרמתי את הטלפון , הסברתי שזה לא רק טלפון אלא כלי מסוכן . שתשים לב מה היא כותבת , אפילו אמרתי שכואב לי לומר אבל אם זה היה הבן שלי והייתי קוראת את ההודעות שלה , הייתי מבקשת שיתרחק ממנה . כואב לי מאוד , אני לא מבינה מהיכן זה מגיע , היא כל הזמן צריכה תשומת לב , כועסת ומתפרצת מכל דבר שלא נותנים לה , כל עכבר הופך לפיל . אני בבית עם הילדים , סביבם כל היום , לא מבינה למה ? זה דפוס יחסים מסוכן ולא הייתי רוצה שתהיה כזו בתור אדם בוגר . מה לעשות ? מה עוד אני יכולה לומר ? חיבקתי , כעסתי , נישקתי , אמרתי מילים קשות שהיא לא אהבה אבל הן אמת ... מה עוד ? תודה
שלום, באופן עקרוני, ועם כל הקושי, הייתי מציעה לך להניח לביתך לנהל את חייה החברתיים בעצמה, אלה אם כן היא מיוזמתה מבקשת את עצתך/דעתך. כמובן שברורה לי החשיבות של פיקוח על אמצעי התקשורת השונים דרכם ילדינו מתקשרים כיום, אולם נסי לעשות בינך לבינך הסכם והוא שהמטרה הבלעדית של בדיקות מעין אלה תהיה להגן עליה מפני סכנות אפשריות. כך תוכלי גם את לכבד את הפרטיות שלה, ולשמש דוג' אישית בנוגע לאיך כדאי וצריך לכבד את המרחב של הזולת- גם אם נמצאים איתו בקשר קרוב (הורה - בת, חבר-חברה). בנוסף זה יעזור לך להרגיש מעט יותר נפרדת ממנה (במובן החיובי), ואם וכאשר תזדקק לעצתך - תוכלי להציע אותה עם יותר מרחב ואפשרות רבה יותר לתמוך בה, וכך גם ביתך תוכל יותר להעזר בך ובכל מה שיש לך לתת לה. חג שמח! ירדן פרידון ברשף
רציתי לשאול, אני גננת גן חובה וצריכה לעבור ניתוח בקרוב, אני אעדר אם הכל ילך כשורה לתקופה של שבועיים. אני לא מעוניינת לספר לילדים מה סיבת הניתוח אך מצד שני אני לא רוצה להשאיר אותם בחרדה ואי וודאות. הקשר שלי איתם מאד קרוב והם שואלים אותי הרבה שאלות אישיות וגם עכשיו ברור לי שהם יתקשו להרפות אם לא יקבלו תשובות. האם יש לך רעיון מה אפשר לומר שמצד אחד ירגיע, יתן מידע ולא יעורר חרדה, ומצד שני ישמור על הפרטיות שלי ויציב גבול ברור בפני מבול השאלות? תודה לך! עינת
שלום עינת, אני מפנה אותך לפורום רלוונטי יותר כאן בפורטל "הכנה רגשית לניתוח". הייתי מציעה לך לפרט מעט יותר אודות הניתוח בשאלתך ואולי אילו פרטים נוח לך לחשוף אם בכלל. http://www.doctors.co.il/forum-6104 חג שמח! ירדן פרידון ברשף
שלום בני בן כמעט 8 חודשים (שבוע הבא), הייתי איתו חצי שנה בבית ולאחר מכן הכנסתי לגן. שמתי לב שהוא לא מתרגש בדרך כלל כשהוא רואה אותי חוזרת, לפעמים נותן חיוך לפעמים גם לא, גם אם מחייך זה עובר מהר. גם לא מתרגש גם כשאני עוזבת אותו. לא רק בגן אלא באופן כללי אדיש אלי. לעומת זאת לרוב האנשים סביבו הוא חייכן וכשאביו חוזר הביתה בערב, הילד יוצא מגדרו, משתולל, מאושר, ורק מחכה שהאבא יגיע להרים אותו. גם בוכה כאשר האב מתעכב להגיע. האם זה נורמלי? אני מרגישה שהילד לא אוהב אותי או שלא נעים לו בחברתי, כבר לא יודעת מה לחשוב. הוא ממש אדיש אלי. תודה לכם
שלום אלונה, התגובות האדישות שלו לכאורה, לא בהכרח מעידות על עומק הקשר שיש לו איתך. האם הוא מצליח להתנחם בחיקך? האם האווירה שנוצרת כששניכם יחד היא ננינוחה ונעימה? האם הוא מצליח להרגיש בטוח במחיצתך? אלה שאלות שהתשובות עליהן יכולות להעיד יותר על עומק וחוזק הקשר בינכם. הדבר השני החשוב שברצוני לומר לך, על סמך מעט המידע שסיפקת, הוא שחשוב ביותר שאת תמצאי דרך להרגיע את החרדה שמתעוררת אצלך, ולהמשיך לבטא פתיחות, התלהבות ואהבה כלפיו - גם אם נדמה לך שהערוץ הזה ממנו אלייך חסום. חג שמח! ירדן פרידון ברשף
בתי בת השנה וחצי זיהתה זרים כבר מגיל חודשיים וצרחה אצל כולם מלבד עליי או על בעלי, אבל גם כיום, למרות שמגיל חצי שנה היא במעון, היא לא אוהבת ללכת לאנשים אחרים, כולל סבא וסבתא שהיא רואה לעתים קרובות, והיא גם מאד נרתעת כשילדים ומבוגרים מתקרבים אליה למשל כשהיא אוכלת, משחקת, על המגלשה וכו'.. (מלבד בן דוד אחד שקרוב לגילה שהיא מחבקת בשמחה..) היא ישר מתחילה לבכות. גם בגן המשחקים אם יש ילד על המגלשה היא תבכה ולא תסכים להמשיך במתקן עד שהוא יהיה ריק. מאחר והיא בגן עם הרבה ילדים, היא אמורה להיות רגילה לזה שיש ילדים שמשחקים סביבה, לא? יש לומר שמרחוק היא חייכנית לכולם, משחקת, עושה שלום... כל עוד היא עליי או על בעלי אין לה בעיה, אבל אם מנסים לקחת אותה...עד כאן. כשאנו מתארחים אצל אחרים היא כמעט ולא זזה ממני, ואם היא כבר משחקת זה רק אם אני בסביבה, ואם אני יוצאת לחדר אחר היא ישר מתחילה לבכות. גם בגן מאד קשה לה הפרידה. כמעט בכל בוקר כשאנו משאירים אותה היא בוכה (גם בגן הקודם שהיתה בו שלושה חודשים..). האם זה נורמלי? ואם לא, על מה זזה יכול להעיד? האם יש דרך לעזור לה להתחבר יותר ולהיות קצת פחות 'דבק' שלי? בעיקר בשביל הסבא והסבתא המתוסכלים שמרגישים שהם סבא וסבתא בשלט רחוק.... לא יודעת אם רלוונטי אבל נולדה לה גם אחות קטנה לפני כמה חודשים, ואולי זה גם משפיע...למרות שבכל יום כשהיא חוזרת מהגן אנו משתדלים לשבת ולשחק איתה כמה שיותר ולתת לה את מלוא תשומת הלב. סליחה על האורך, רציתי לתת תמונה רחבה ככל האפשר.. תודה רבה.
הי עדי, תני לי להרגיע אותך, כנראה שהבת שלך מתנהגת באופן שתואם לחלוטין את השלב ההתפתחותי בו היא נמצאת. נכון שקיימת שונות בין פעוטות, יש כאלה שהם פחות הססנים וביישנים, פחות או יותר בטוחים/נינוחים/חברתיים וכיוב'. יחד עם זאת האופן בו היא מתנהגת, למרות שהיא במעון מגיל צעיר, הוא לחלוטין נורמאלי, וכל שצריך לעשות הוא לכבד את רצונותיה, להכיל את רגשותיה, ולהיות קרובים אליה עד כמה שהיא רק תצטרך במטרה לבסס ולחזק את הביטחון הבסיסי שלה בעולם. ככל שתענו יותר לצרכים אלו שלה, כך היא תוכל לעבור הלאה לשלב ההתפתחותי-חברתי הבא, ולהיות יותר פתוחה ונינוחה כלפי אנשים שאינם הדמויות המטפלות/מוכרות שלה. לסיכום - כדי שלא תהיה "דבק" תנו לה להיות כמה דבק שרק תרצה..וטיפ ממני - תהנו מזה כל עוד הצורך המתוק הזה בקירבה הורית קרובה קיים. כל ט וב, ירדן פרידון ברשף
בוקר טוב בני בן שנה ו4 חודשים בריא לידה רגילה - אבחון כליית פרסה לפני כ3 חודשים התחיל לדפוק את הראש בקיר ברצפה או בכל מקום אחר כמה שיותר קשה יותר טוב כאשר לא מרימים אותו כשהוא רוצה, אומרים לו לא או שלוקחים לו משהו מהיד בגן הם טוענים שהוא מתנהג יפה משתף פעולה צוחק מחייך ומשחק ובבית הוא משהו אחר לגמרי זה מחמיר מחודש לחודש עד כדי סימנים סגולים במצח, אני מפחדת שיעשה לעצמו נזק בגולגולת ולכן שמה אותו בלול או בעגלה ראוי לציין שהוא גם מרביץ לנו ולעצמו מושך בשיער וההרגשה הכללית היא שהוא כל הזמן לא נינוח ועצבני , קשה לארגן אותו אחרי מקלחת הוא אינו מתעניין בכלום מעסיק את עצמו עד גבול מסוים ובלילות זה בכלל קטסטרופה הוא קם הרבה בבכי לא רגוע זז המון נא עזרתכם בהמלצה
שלום שירי, תינוקות ופעוטות, כמו מבוגרים, נבדלים זה מזה במזגם, בצרכים שלהם וכיוב'. העניין הוא שכאשר אנחנו הורים לילדים שהם קצת יותר מאתגרים עבורנו ושונים מאיתנו או מהציפייה שלנו לגבי איך ילד /תינוק/פעוט צריך להיות, אז מתחילים הקשיים. אני מתרשמת שהאתגר שלכם כרגע הוא כיצד להענות לצרכיו באופן טוב יותר במטרה להרגיע את התסכול והמתח שמתעורר אצלו ביום ובלילה. אם למשל הוא זקוק שירימו אותו אז צריך לבחון כיצד אפשר לספק מענה לצורך המתעורר באותו רגע לרגיעה/נחמה/גירוי/חום. אם הוא מבקש משהו שלא ניתן לתת לו, צריך לבדוק למה בדיוק הוא זקוק או לחילופין כיצד להרגיע את הכעס/תסכול שעולה בעקבות ה-לא- שלכם. בנוסף, ילדים בגיל הזה לא יכולים להעסיק את עצמם לבד, מלבד במצבים שיש אישזהו גירוי נקודתי שמסקרן אותם ומעורר את ענינים, ובשלב זה התפקיד של ההורים לספק לילדם בדיוק את הגירוי הזה. ילדים בגיל הזה עדיין זקוקים לנוכחות קרובה(!) אמפטית, מכילה ושומרת של הוריהם (בעיקר שלהם ופחות של דמויות מטפלות אחרות)- ביום ובלילה. איך אומרים - הורות זה לא גן של שושנים..אם תירצו, מספר מצומצם של פגישות הדרכת הורים יוכל לסייע לכם להבין טוב יותר את השלב ההתפתחותי בו בנכם נמצא וכיצד להענות לצרכיו היחודיים בצורה המיטבית, ובאופן שגם יתאים לסגנון ההורות שלכם. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
בת 14 מתוך 6 בנות בבית שכולן התכנכו לערכים הסברנו להן מגיל קטן על סכנות..על מה מותר ומה אסור..בית חם ואוהב משפחה תומכת כולן יצאו לנו בסדר גמור מדוע היא בחרה לא להקשיב לאבא ואמר ולאפשר לגברים רבים נישואים אבות לילדים לנצל אותה מינית במשך שנתיים שלמים..מה גרם לה להתנהג ככה? היא אפילו במשטרה שהתלוננו דיברה על קשרים" לא על ניצול..דיברה על "כמה הוא חמוד וחתיך" או על" איזה גבר שבגברים"..על כל מי שניצל אותה. אני מיואשת מרגישה שנכשלתים כאמא ומצד שני גם יש לי עמוק בפנים כעס עליה למה היא לא השיבה לי!! עזרו לי!!
שלום אפי, אני שומעת היטב את הכאב והתסכול שאת מביעה. את שואלת כיצד ייתכן שבמשפחה כה חמה ואוהבת ארע דבר שכזה, והתשובה היא שיכולות להיות סיבות רבות לכך למרות היותכם משפחה חמה ואוהבת. אולם מצב מורכב כמו זה שאת מתארת מצריך טיפול מקצועי מעמיק, ופורום מעין זה לעולם לא יוכל לתת מענה מספק. אני מציעה לך לפנות בהקדם האפשרי לגורמים המתאימים ברווחה (בד"כ עובד סוציאלי שמטפל בתיק או עובד סוציאלי לחוק נוער), שאני מניחה שכבר מעורבים במקרה, ולבקש מהם הפנייה למקום טיפול מתאים, לצורך קבלת טיפול פרטני לביתך, לך ובמידת הצורך אף טיפול משפחתי. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
בתי נוצלה מינית מגיל 14 עד 15 בידי גברים רבים אני נואשת..הגשנו תלונה במשטרה והיה משפט פלילי פוגע אחד נשלח לכלא לשנה בלבד..שאר הפוגעים מסתובבים חופשי..למה זה קרה למרות החינוך וההסברים אהבה החום ותמיכה שקיבלה בבית. כל הילדים שלי בסדר גמור (6 ילדים) ורק היא התנהגה ככה למה הסכימה לזה?? מה גרם לילדה בת 14 לשעבר עם גברים מבוגרים ונישואין אבות לילדים? לא היה כאן אונס..הכל בהסכמה מלאה ואפילו היא חיפשה אותם על פח כל העדויות במשטרה ובחירות תעזרו לי אני מרגישה מיואשת..
לאחרונה גילינו שבתי בת 14 קיימה יחסי מין ממושכים עם גברים בני 40 נישואים ואבות לילדים. למה זה קרה? אנחנו משפחה נורמטיבית אוהבת תומכת ובית רגיל לגמרי הילדים האחרים בבית בסדר גמור. לא היה חסר לב חום אהבה או יחס בבית. מדוע היא נפלה קורבן לניצול מיני כזה? ובכלל היא לא מבינה שנוצלה..היא חושבת שהיו לה "קשרים" עם כל הגברים האלו.. נא עזרו לי!!
הי. אנו זוג נשוי ויש לנו ילד יחיד בן 4 בעוד חודש וחצי.ילד חכם ומקסים. בשנה האחרונה הוא כל יום לאחר הגן/בסופי שבוע מבקש ללבוש חצאיות, מטפחת על הראש (קורא לה "שיער ארוך") וקשת.אוהב הרבה פעמים לעשות "הופעות" עם התלבושת של הבת-לשיר ולרקוד. מסביר לנו שהוא "אוהב שמתנפנף לו" ורוצה להתחפש לבת. לאחר שקצת קראנו על הנושא באינטרנט החלטנו לאפשר לו ולא להביע את התנגדותנו לרצונות הללו. הדאגה שלנו היא להתנהגות מסוג זה בפומבי/בציבור- כלומר הוא לוקח חצאיות מארגז התחפושות (ואם לא מוצא הולך לארון של אימו) גם כשמגיעים אליו חברים וחברות מהגן, כשהוא הולך לחברות בנות, וגם מבקש שנאפשר לו ללבוש חצאית כשמגיעים אורחים מהמשפחה. לאחר שקיבלנו תגובות לא נעימות אנו חוששים לכך שיכולים לצחוק עליו ילדים גדולים בסביבתו, שישמע תגובות מהמבוגרים במשפחה והורים בגן ולא יודעים מה לעשות. יש לציין שהילד גדל בעיקר בסביבה נשית- כלומר עם אימו (האב עובד הרבה שעות בשבוע), סבתו ואחייניתו בת ה-5.מצד שני הוא כן מתעניין גם במשחקים של בנים. תודה
שלום אורית, זה באמת נשמע שאתם רוצים לעשות את "הדבר הנכון" ולאפשר לילדכם לשחק ולהתחפש לבת ומצד שני אתם חוששים מתגובות שליליות כלפיו וייתכן שאף מקננת עמוק בתוככם דאגה סביב נטייתו המינית. הייתי רוצה להסיר דאגה לגבי העתיד מכיון שקשה מאוד וגם לא רצוי לעסוק בניבויים מהסוג הזה. בכל מקרה, אתם הרי יודעים שלא בכל יום, ולא בכל מקום פורים.. ואם הוא מבקש להתחפש, אז אפשר לעשות זאת במסגרת משחק בבית או בגן, ולתת לו חופש להנות מהמשחק הזה, כשבסופו אפשר להדגיש בפניו שכעת נגמר המשחק, והגיע הזמן להסיר את התחפושת ולחזור לבגדים הרגילים-ולזהות האמיתית (בדיוק כפי שהיה קורה לו היה מבקש תכופות להתחפש בבית או בגן לספיידרמן). אם אתם מודאגים מחוסר נוכחות גברית בחייו אז כדאי להשקיע בלייצר לו אחת כזו למרות המגבלות של אביו. בכל מקרה, לא הייתי דואגת יותר מידי, לדברים האלו יש נטייה להסתדר, וגם בנכם עם הזמן, ואם ימשיך לרצות להתחפש לבת, יוכל להחליט אם יש לכך מחיר, ואם הוא מעוניין לשלם אותו או לא. בנתיים מעודדת אתכם לאפשר לו להמשיך להנות מהחיות, החיוניות והיצירתיות שלו. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום רב, איך להתייחס לבני בן ה 6 וחצי שמידי פעם חוזר לדבר כתינוק וגם עושה פרצוף של תינוק והליכה של ילד קטן, זה התחיל לפני כחודש.?
שלום שיר, קודם כל חשוב לנסות להקדיש מחשבה למדוע זה קורה ומדוע הוא מנסה לקבל תשומת לב ודווקא באופן הזה? האם הוא מתמודד עם שינוי מאתגר בחייו שגורם לו לרצות להתיילד קצת ולקבל בבית קצת יותר פינוק, רוך וחום? האם מנסה לאותת לכם שהוא זקוק ליותר זמן "אבא/אמא"? האם נולד אח/אחות חדשה? מעבר לתגובה נקודתית להתנהגות שאת מתארת, חשוב שבנך יוכל להרגיש שהוא מקבל מענה לצרכיו העמוקים, וזה בפני עצמו ירגיע תופעות כאלה ואחרות כמו זו שאת מתארת. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום בתי בת 16 מזה 5 ימים, אינה מדברת עם איש. היא הצהירה כי לא אכפת לה מאף אחד ושלא יפנו אליה ומאז לא מתקשרת. הפסיקה ללכת לביה"ס ואינה בקשר עם חברות. כשפונים אליה היא לא עונה או מרחיקה את הפונה. במהלך היום שומעת מוסיקה, צופה בטלוויזיה. לא יוצאת מהבית. לא מוכנה לגשת לטיפול ולא מסבירה את מצוקתה. ההשערה שלנו שיש קשר לפרידה האפשרית בינינו (הוריה) למרות שעד כה תפקדה בצורה טובה מאוד. נודה לעזרה.
שלום מיכל, את מעלה את האפשרות שמדובר בתגובה קשה של ביתך למידע/הודעה על פרידה בינכם, מה שבהחלט עשוי להיות קשה, מטלטל וכואב עבורה ובעל אפקט חזק על כל בני המשפחה. כרגע זה נשמע שביתך נותנת לכם להבין בדרכה, כי אינה מסוגלת לתקשר את מצוקתה ומאחר ואתם אלה שנפרדים, ייתכן שהיא מתקשה להיעזר בכם במצב זה. פעמים רבות כשהורים נפרדים, ילד עשוי להרגיש שלא יוכל לפנות לאף אחד מההורים כי זה בפני עצמו עלול לפגוע בהורה השני. לכן במצב זה עליכם לכבד את הקצב והאופן בו היא יכולה לחלוק ולהיעזר בכם או בעזרה מקצועית, ומצד שני יש לעמוד על כך שתמשיך במחויבותיה (כגון ללכת לביה"ס, לישון ולקום בשעות הרגילות וכו') וכך להעביר לה את המסר שאתם נשארים ההורים שלה וממשיכים להיות שם לצידה אל מול כל מה שקורה בעולמה. בשפה המקצועית קוראים לזה "החזקה" והיא (שצריכה להיות משותפת ואחידה בין שני ההורים למרות הפרידה) זו שתוכל לתת לה את האפשרות לעבד (ולו במעט) את הרגשות שלה ועם הזמן גם לתקשרם. ייתכן שכרגע היא זקוקה עוד לשמוע ובעיקר להרגיש מכם שאתם נשארים ההורים שלה - נוכחים, שומרים, מעורבים, כפי שהיה עד כה, וזה יעזור לה להמשיך להרגיש בטוחה למרות הפרידה והשינוי הקיצוני בעולמכם הפרטי. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום רב, לאחרונה רכשנו מגרש עליו נבנה בית ונכנס בעוד כשנתיים/שלוש. הבית יהיה במועצה שונה מזו בה אנו גרים כעת. יש לנו שתי בנות - אחת עולה לג' ואחת לא'. אנחנו מתלבטים האם נכון יהיה לעבור כבר עכשיו לגבולות המועצה החדשה, או להמתין ולעבור רק כאשר הבית יהיה מוכן. מצד אחד, המעבר יאפשר להן כבר להכיר חברים (אם כי לא בהכרח נגור באותו ישוב בו נבנה) ואת האזור, ולהיקלט כמה שיותר מוקדם בביה"ס. מצד שני, ביחוד עבור הקטנה, יהיה זה מעבר קשה הכולל גם מעבר מגורים, גם שינוי חברים וגם כניסה לכיתה א'. אם נישאר בביתנו הנוכחי - תוכל ללמוד עם חבריה לגן - בבי"ס אותו היא מכירה בגלל אחותה. נשמח לחוות דעתך בעניין תודה ענת
שלום ענת, לצערי עלי לומר שאין לי דעה "אוביקטיבית" בנושא. ההחלטה הזו קשורה בהרבה מאוד גורמים שאינם בהכרח מעידים על גיל אידאלי כזה או אחר למעבר דירה או התמודדות עם שינויים. למשל חלק מהשיקולים צריכים להיות גם איך אתם ההורים מרגישים בנוגע לרעיון של מעבר עכשיו/אח"כ. כיצד תתמודדו אתם עם מעבר כרגע? כמה משאבים, חשק, "מצב רוח" וכוחות יהיו לכם בזמן הנוכחי על מנת לתמוך בהתמודדות ובהסתגלות של בנותיכן? בנוסף, איזו מין אישיות יש לילדות שלכן? האם הן סתגלניות? כמה טוב להן במקומן הנוכחי? האם מעבר דירה - ואולי פעמיים בעתיד כפי שאת מציינת, עשוי להיות יותר מידי עבורן בזמן נתון? אני מאמינה שאם תשבו ותחשבו היטב על הדברים, עוד דברים יצוצו לכם..אז כמו תמיד, אין לשאלות האלה תשובות "אוביקטיביות" אלה יש לקחת את כל הגורמים בחשבון, ולחשוב היטב מה הכי נכון ומתאים למשפחה שלכם. בברכה ובהצלחה, ירדן פרידון ברשף
היי. בני היחיד בן שנתיים, וגדל איתי בחינוך ביתי (ככל הנראה עד גיל 3). מאז ומתמיד היה עקשן ודעתן. הוא פעוט חכם ונבון, אך מסרב להקשיב לי ובודק גבולות ללא הרף. למשל- מבין ויודע שאסור לזרוק את הצלחת בסיום הארוחה, אלא לומר סיימתי ולקרוא לי, אך הוא ממשיך לעשות זאת ובסיום כל ארוחה זורק את הצלחת על הרצפה עם האוכל(ניסיתי את כל השיטות האפשריות - לא להגיב, להתעלם ולא לעשות מזה אישו, כן להגיב באסרטיביות ולומר שאסור, כן לתת לו לנקות -אין לו בעיה לנקות את זה אח"כ בכלל מבחינתו זה אחלה הוא מרגיש ככה בוגר כמו הגדולים), או שמבקש לשתות ובסיום מעיף את הבקבוק על הרצפה...או כשיוצאים מהבית ויש כביש או חניון, הוא מסרב לתת לי יד ורץ לכיוון הכביש במרבית הפעמים. אני יודעת שזה ממקום של גילויי עצמאות ובחינת גבולות. שאלתי היא כיצד לנהוג כשהוא לא מקשיב לי? כשאני מראה שאני כועסת הוא יודע להמיס אותי בשניות, מחייך אליי,ניגש אליי ומחבק , קורא לי אימוש... יש עוד הרבה דוגמאות כמו- שמתעקש לישון לא לפני 22.00-23.00 ... אני מגיעה ביום למצבים בלתי אפשריים, מותשת פיזית ונפשית מהמאבקים האלה. אשמח לשמוע דעה מקצועית. תודה
שלום, קודם כל את צודקת באופן שאת מבינה את בנך. בנך בגיל כזה שהוא נהנה לבחון גבולות, להרגיש עצמאי, נפרד, חזק ומכאן כל ההתנהגויות האלה. ברגע שאת מבינה את זה, קל יותר להבין שחלק מהמשימה שלך כעת היא להתמודד בדיוק עם החלקים האלה, מצד אחד לתת להם ביטוי, ומאידך להמשיך ללמד אותו, להשגיח עליו ולשמור עליו. מבחינתך, הרעיון הוא לפעול מולו בעקביות מתוך הבנה שזה מה שילמד אותו בעתיד את הנורמות המקובלות עלייך ובכלל, ולא מתוך ניסיון להביא לתוצאה מיידית.זיכרי כי שם המשחק הוא עקביות, העברת מסר ברור בכל פעם שהאירוע מתרחש. למשל אם הוא רץ לכביש, עלייך לתפוס אותו ביד, ולומר לו בתקיפות שלא רצים לכביש ונותנים יד, גם אם הוא בוכה ומוחה לאחר מכן או תוך כדי. כנ"ל עם זריקת החפצים. כאשר הוא זורק חפץ לריצפה, פשוט בקשי ממנו שיאסוף אותו ואימרי שאת לא מרשה לזרוק חפצים לריצפה. את המסרים האלה יש להעביר שוב ושוב. אין טעם לכעוס על עצם הפעולה, אלה פשוט נסי לנתב את המשאבים שלך לתגובה עקבית, ברורה וענינית. כאשר בנך יפנים כי אינו מצליח להפעיל אותך ריגשית, ותשומת הלב שהוא מקבל בגין ההתנהגויות המרדניות שלו נעלמת, הוא יפחיתן בהדרגה. במקביל זיכרי לשבח אותו בכל פעם שהוא כן מקשיב, נענה, או אפילו מתנצל. עוד קצת סבלנות..גם התקופה הזו תחלוף תעבור לה. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
אני שואלת לגבי ילד בן חמש וחצי שאומר שהוא רוצה למות ומבקש שיביאו לו סכין כדי שיוריד לעצמו את הראש, מספר סיפורים דמיוניים על ילדים שפוגעים בו. האם זה מעיד על בעייה או שזו יכולה להיות השפעה של סרטים או סיפורים ששמע? [הילד לא צופה בחדשות או בסרטים עם אלימות ]. תודה, דורית.
שלום דורית, את מביאה פה אמירות מאוד ספציפיות ובמנותק מהאישיות וההתנהלות הרחבה של בנך, של הדינמיקה המשפחתית, של מצבו החברתי וכיוב', לכן קשה יהיה לי לחוות דעה ממשית. בכל מקרה אמירות הנושאות אופי של פגיעה עצמית בהחלט מצריכות המשך בירור, הידוק השגחה ועין פקוחה לגבי מצבו הכללי, גורמי מתח אפשריים, גורמי מצוקה וכיוב'. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום. לבעלי יש אחיינית בת 7 שבלי סיבה לא מוכנה לדבר איתו, לענות לו, או אפילו להסתכל עליו, בכל שנות חייה לא הסכימה לדבר איתו וזה נראה כאילו היא מתעלמת מקיומו. בעלי הוא איש שילדים מתים עליו. בביקור האחרון הבנו שאת חרם הדיבור הזה היא עושה על עוד 2 גברים שהם חברים של המשפחה ואין שום סיבה שבעולם לחרם, וכששאלתי אותה מדוע היא לא מדברת איתם ענתה "ככה". אמה לא מייחסת לזה חשיבות, וכשניסיתי לדבר אל ליבה של הילדה שהוא אוהב אותה והוא דוד שלה ושזה מעליב אותו.גם זה לא הועיל. מה עושים במצב כזה? האם זה משהו שיפתר בעתיד? מדוע ילד מחליט פתאום לא לדבר עם אדם ככה סתם?
הי אור, כנראה שזה לא ממש סתם..פשוט הסיבה או המוטיבציה של הילדה לנהוג באופן הזה אינה ברורה. אני מבינה שלאמא של הילדה לא מפריע שביתה מתעלמת, אולי באופן לא מנומס, מבעלך ומעוד שני אנשים שקרובים למשפחה, ואולי כדאי לברר יותר מול האמא את עמדתה ודרך זה לנסות להבין מדוע הילדה נוהגת כך. לגבי הילדה עצמה, אני לא רואה שיש הרבה מה לעשות. בעלך יכול להמשיך להיות מנומס וחביב אליה, לומר שלום ולהתראות, לשאול מה נשמע, ובדרכו להעביר את המסר שהיא אולי ברוגז איתו, אבל הוא לא ברוגז איתה.. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום רב וחג שמח. בני בן 4 וחצי בוכה בכל פעם לאחר שצופה בתוכניות טלוויזיה לילדים/ שירים במחשב וכדומה בגלל שרוצה עוד ומתקשה לסיים את הצפייה. תדירות הצפייה היא בממוצע פעם-פעמיים בשבוע למשך שעה וחצי. כיצד היית ממליצה לנו להתמודד עם המצב? בברכה ובתודה.
שלום, מותר לבנכם למחות, להתאכזב, לכעוס. הוא רוצה יותר..אתם פחות, ואין לו ברירה אלה להישמע להחלטות של אמא ואבא, אבל בהחלט מותר לו לבטא את רגשותיו בנושא. לכן אני ממליצה לכם לתת לגיטימציה למחאותיו ולרגשותיו ולנסות להיות אמפטיים ומכילים("אנחנו מבינים שהיית רוצה יותר, אתה מאוד אוהב את התכנית הזו, אבל אבא ואמא החליטו שזה לא טוב עבורך"). מה שאפשר לעשות על מנת להקל עליו מעט, הוא לדבר איתו לפני שהוא מתחיל בצפייה.לומר שכעת הוא יצפה נניח רק בשתי תכניות ברצף, וכעשר דקות, וחמש דקות לפני הסוף,להתריע בפניו שעוד מעט התכנית מסתיימת ולאחר מכן תאלצו לכבות את המכשיר. תוכלו גם להכין עבורו "תכנית המשך" כמו למשל "אחרי התכנית, נקרא סיפור או נרכיב פאזל" או כל דבר אחר שהוא נהנה לעשות. זה יעזור לו "להתאושש" ולעבור הלאה. כל טוב, ירדן פרדיון ברשף
שלום, הבן שלי, כיום בן .1.9 בגיל חודשיים התחיל פחד מזרים, אחות טיפת חלב שטפלה בו בזמנו אמרה שזה מוקדם מידי והופתעה אך לא ייחסה לזה חשיבות... לנו זה הפריעה ביום יום כאשר היה רואה אדם לא מוכר או כשהיינו יוצאים מהבית היה מפחד מזרים והיה להרגיע ה אותו זה נמשך עד גיל 9 חודשים והיה לו גם פחד מרעשים, לקראת גיל שנה גם החל לפחד ולבכות כאשר רק אמרו לו מילה של משהו שעושה רעש או אם רק היה רואה משהו כמו למשל את שואב האבק... היום עדין מפחד מרעשים שלא מכיר, מגיב בבכי היסטרי ובחזרתיות על מילים שאומרים לו . למשל אם אומרים לו זה בסדר אל תפחד הוא יכול להגיד תוך כדי בכי זה בסדר זה בסדר זה בסדר, עד שאומרים לו משהו אחר והוא חוזר על המילה האחרת... בנוסף יש לו פחד מכל מיני חפצים שלא נראים לו כמו למשל פחד מכובע מסויים ( לא מוכן להיות בחדר כשהכובע נמצא) והוא מפחד באופן משמעותי מגברים יש לי שני דודים ושלושה בני דודים שאי אפשר לבקר אותם או שיבואו אלינו כי הוא ממש לא יכול להרגע שהם בסביבה , הפנים שלו מאדימות הלב שלו דופק והוא ממש מנסה להתאפק עד שהוא פרץ בבכי הסטרי הוא ראה אותם פעם אצל סבא וסבתא שלי ומאז לא מסכים להכנס אליהם הביתה מהפחד שהדודים שם, הגענו למצב שהוא נכנס לאותו ורואה את הדרך , מזהה אותה והוא מתחיל לבכות לא טוב לא רוצה... בזמן האחרון כאשר אנחנו נפגשים איתם אנחנו פותחים לו טלויזיה הוא צמוד אלי וככה הבכי פוסק אבל הפחד נשאר... כרגע החלטנו שלא נפגש בקרוב, חשוב לציין שמעולם הם לא עשו לו שום דבר רע/ לא נשאר איתם לבד או מהו כזה... הוא גם נוטה להעלב מכל מיני דברים ואם מישהו מספר על מקרה של פחד שלו הוא מייד מתערב בשיחה ומדבר על הסיטואציה ואומר כן ומספר מה קרה במילים שלו... הוא ראה ילד בגינה עם כובע ומשקפיים וגם נכנס להיסטריה , יש כלב בגינה שפעם נבח עליו ומאז הוא בעל פעם שהכלב בגינה הוא רוצה ללכת ... כל פעם הוא מוצא לעצמו דברים שמפחידים אותו... יש לציין שהוא ילד מאןד חכם, יודע לזהות מספרים עד 10 ולספור יודע את הא,ב והabc יודע לזהות את רוב האותיות ..יודע לזהות את הדם שלו ועוד כל מיני מילים יודע לזהות צורות ( עיגול, משולש, ריבוע, מלבן, טרפז , מחומש, אלפסיה, גליל ועוד ..) יש לו זיכרון שמעתי וחזותי מעולה, זוכר סיטואציות שקרו ומספר עליהן , מדבר במשפטים של 5 מילים יודע להסביר תמיד מה הוא רוצה ומבין הכל... הגשתי טפסים להתפתחות הילד , כמובן שיקח עוד זמן עד שהתור יהיה ... רציתי לדעת מה אני יכולה לעשות כאשר הוא נכנס לחרדה , האם להמנע ממפגש עם הדודים זה מעשה נכון? ואיך יכול להיות שמגיל כל כך צעיר ילד מפתח חרדות ופחדים כאלה? כל הזמן אמרתי שהוא יגדל וזה יעבור אבל החרדות והפחדים אולי משנים את הצורה שלהם אבל הם קיימים... הוא לא בגן, הוא בבית וישאר בבית עד גיל 3 ( אלרגי ברמה מסכנת חיים לביצים וחלב). אודה להכוונה בנושא , אני מאןד מוטרדת בחודשים האחרונים כי נראה שזה מחמיר... תודה רבה וחג שמח!!!
שלום דנה, קודם כל טוב שניגשת לתהליך הערכה כולל במכון להתפתחות הילד. את מתארת סוגים שונים של תופעות וסימפטומים, וביחד עם אנמנזה מלאה ומקיפה, תוכלי לקבל אבחנה ומענה טיפולי ממוקד, מה שפורום כזה לא יכול לספק. בנתיים ועד אז אני מציעה לך פשוט לעשות כל בשיכולתך על מנת להפחית את רמת המתח והחרדה עבור בנך. לצמצם מגע עם חפצים/ או אנשים מעוררי מתח, לנסות להגיב בהכלה ובאמפטיה לרגשותיו, לחזק את הצדדים החזקים שלו ולשבח אותו עליהם. במקביל הייתי מעודדת כמה שיותר פעילות גופנית עבור בנך. פעילויות בגינה, קפיצה על טרמפולינה, ריצה, משחקי תופסת - כל מה שיכול לפרוק מעט מטען ומתח גופני בהחלט עשוי לסייע לו בוויסות החושי והרגשי. דבר אחרון, מתיאורייך נשמע שבנך מאוד אינטיליגנטי וורבאלי ומעוניין לדבר את חוויותיו. הייתי מעודדת גם את זה, נותנת לו לדבר את מה שהיה, מה הרגיש, מה קרה. כל אלו גם יכולים לעזור לו לעבד ברמה מסוימת את חוויותיו הרגשיות והחושיות העוצמתיות. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
תודה רבה ירדן!!! תשובתך עזרה לי מאוד ,אעשה את כל מה שהמלצת ... שוב תודה! ושיהיה שבוע טוב...
שלום רב, בני בן 3.5 ילד חכם אבל נורא רגיש בוכה יתר על המידה מכל מכה נפגע בקלות.. לפני כ3 חודשים החלטנו לגמול אותו ממוצץ זה ממש לא היה קשה כפי שחשבנו למרות שהיה מאד מחובר אליו ובכל מצב שהיה קצת עייף או נפגע היה נרגע עם מוצץ..חשוב לי לציין כי לאחרונה (8)חודשים נולדה לו אחות שזה גבה מאיתנו המון התקפי זעם וקנאה שחשבתי שעברו לו אבל כעת אנחנו בחופשת פסח ואני מרגישה שהוא נורא משועמם אז הוא עושה המון שטויות ולפעמים מחקה את התינוקת ע"מ למשוך תשומת לב. לאחרונה התחיל לו כמו מין בולמוס כזה הוא קם בבוקר כבר לא רגוע מבקש לאכול משהו אני מכינה ארוחת בוקר בריאה ואז מבקש עוד משהו ובכל פעם שמשעמם לו הוא מבקש אוכל או סוכריה או אפילו ירק או פרי זה לא חייב להיות שוקולד כי הוא יודע שאני מאד מקפידה על תזונה בריאה אבל הוא מבקש ממני אורז ב7 בבוקר או ביצה קשה אחרי שסיים לאכול צהריים... קשה לי עם זה שאני צריכה לסרב לו לאכול ובכלל הוא נכנס לטירוף כזה ודופק עם הרגליים וצועק שהוא רעב.. היום בלילה הוא ביקש למצוץ משהו לפני השינה נתתי לו סוכריה קטנה והוא סיים וביקש עוד משהו אז הצעתי לו את המוצץ של אחותו לא יודעת אך עשיתי נכון אבל ראיתי שהילד במין טירוף כזה ולא מצליח לישון למרות שהיה מאד עייף חרק שיניים הכניס אצבעות לפה. הוא לקח את המוצץ בהתחלה קצת צחק ואמר שזה לא בשבילו ושזה רק של קטנים אבל תוך שניהם דחף אותו לפה ממש התענג עשה קולות ונרדם תוך שניות. בעלי נורא כעס שסיפרתי לו לטענתו החזרתי את הילד אחורה ונתתי לו פתח לחזור למוצץ האם הילד צריך להתמודד עם לחץ כזה? החופשה לא עושה לו טוב אין לו שגרה ולצערי אני לא יכולה להעסיק אותו 24 שעות ביממה יש לי תינוקת ועבודת בית
שלום מרב, זה נשמע שעם כל העומס של החיים, את יודעת לזהות ממה בנך מושפע ולמה הוא זקוק.את מבינה שבנך כרגע מושפע מהפרת השיגרה וקצת משועמם והולך לאיבוד בלי סדר היום הקבוע אליו הוא מורגל. נוסף על כך הוא מתקשה למצוא את מקומו לצד אחותו התינוקת ומאותת לכם שהוא זקוק לכם יותר ממה שהוא מקבל כרגע. המצב הזה יוצר אצלו מתח ותסכול והוא מחפש נואשות דרכים להרגיע את עצמו, ככל הנראה גם דרך אכילה. ברמה הקונקרטית לגבי האוכל, כדאי לנסות עד כמה שניתן לשמור על סדר הארוחות, ואם הוא מבקש תוספות אז נסי להציע לו אלטרנטיבות בריאות - עוד סלט, עוד ירק, עוד פרי וכיוב'. בנוסף לא הייתי מציעה לו שוב את המוצץ, אלה מחפשת עבורו אלטרנטיבות שיסייעו לו להרגע כמו למחוץ כדור גומי רך, או אפילו ללטף אותו קצת לפני השינה, להשמיע איזו מנגינה נעימה שתעזור לו להרגע, ולהמשיך ולקיים טקס שינה ברור. הדבר החשוב ביותר שצריך לעשות וזאת למרות כל הקושי ועומסי החיים, הוא למצוא עבורו זמן בלוז שיהיה רק שלו, פעם עם אמא ופעם עם אבא. לנסות לארגן עבורו פעילויות במהלך היום, בבית או מחוצה לו, ולהיות סבלניים ומכילים כלפיו. לשם כך ממליצה לנסות לגייס את עזרת המשפחה המורחבת או להתארגן לכך בינך ובין האב. כל טוב וחג שמח, ירדן פרידון ברשף
היי ירדן, יש לי בן מאוד מאוד עקשן, מרדן, ואף נוהג באלימות לעיתים. אני מרגישה שממש יצאתי מכלל שליטה עליו. לא מקשיב לי כמעט בכלל. ואני מגיעה למצבים לא נעימים ועצבנית מאוד. הוא זורק דברים לפעמים עליי ועל אחרים בסביבתו, וזה יכול לפגוע ולפצוע. מה אני עושה? אני ממש ממש סובלת מההורות :-(
שלום שירי, אני שומעת את הקושי..קחי בחשבון שלפעמים ילדים בגיל הזה ממשיכים את "מרד גיל השנתיים" אל תוך גיל שלוש..הייתי מציעה לך לנסות להביט בהתנהגויות שלו מתוך זווית אחרת. חישבי על כך שבנך הפעוט מנסה לבסס את העצמאות שלו, להביע את העמדה שלו, להרגיש שגם הוא חזק ושהוא יכול לעשות דברים בנפרד ממך או מהמבוגרים ה"כלך יכולים" שבסביבתו. הוא מתעצבן כאשר הוא מרגיש חלש או כאשר מרגיש שלא נותנים לו לבטא את עצמו ובעיקר מרגיש מאויים מכך שיש כ"כ הרבה דברים שהוא עדיין לא מצליח לעשות בכוחות עצמו. כל ההוויה הזו באופן טבעי מעוררת תסכול, כעס, אי נוחות ונדמה לי שאם תצליחי להכיל משהו מהרגשות האלה, ולהגיב אליו מהמקום הזה, יהיה לך קצת יותר קל והחיים יהפכו פחות למאבק כוחות בינכם, ויותר לחיים משותפים בהם הוא מתנסה ואת תומכת, מקלה, מסייעת. כמובן שגבולות הם חשובים, בעיקר בשביל שהוא יוכל להרגיש שהוא מוחזק וששומרים עליו, אבל גם אותם אפשר להציב מתוך המקום הזה. אני יודעת שהרבה יותר קל לומר מאשר לבצע, לכן אני ממליצה לך בחום להגיע למספר פגישות עם פסיכולוגית קלינית של ילדים שתסייע לך להבין מעט יותר על השלב ההתפתחותי בו הוא נמצא, וכיצד להיות עבורו וגם עבור עצמך בדרך המיטיבה ביותר שתחזיר לך קצת שמחה וכיף להורות. כל טוב וחג שמח! ירדן פרידון ברשף
לפני 3 שבועות נפל על בתי בת השנה +3 דלי של ספונג'ה והיא נפצעה בראש (הדלי היה כמעט ריק), נהיה לה פצע קטן אבל ירד הרבה דם, היא ואני כמובן מאוד נלחצנו. מאז היא לא מסכימה להתקלח. אני מקלחת אותה כרגע רק כשאני איתה במקלחת ומרימה אותה עליי וגם אז איך שאני מפעילה את המים היא מתחילה לבכות. היא עם מוצץ בפה וחיתול בד ביד (חפץ המעבר שלה). ניסיתי לקנות משחקים למקלחת כאלה שנדבקים לקרמיקה, היא הסתכלה על זה איזה פעמיים בזמן שאני מסבנת אותה ואין מים, אבל ברגע שאני מפעילה את המים היא מתחילה לבכות ולצרוח... אני לא יודעת מה לעשות? אשמח לכל עזרה, עצה.
שלום אורטל, בעקבות האירוע ביתך פיתחה רתיעה מכל אזור האמבטיה/מקלחת ולכן כעת מה שכדאי לעשות הוא לקרבה בהדרגה ובעדינות בחזרה לאזור הזה במטרה לעזור לה להרגיש שם שוב נינוחה ובטוחה. אתן לך כמה דוגמאות כיצד לעשות זאת ובאמת שאפשר להיות יצירתיים עם זה..אפשר למשל לקחת בובה ולקלח אותה, לתת לה לשחק עם הצעצועים החדשים באזור האמבטיה, אפשר להחליט שבונים יחד בריכת דגים וסירות בתוך האמבטיה - ושימי לב שאת כל הפעילויות האלה כדאי לקיים בשעות שאינן שעות אמבטיה/מקלחת. כפי שאמרתי, הרעיון הוא לקרבה בהדרגה לאזור הזה ולעזור לה להרגיש שם שוב בנוח. לגבי שעת המקלחת, אפשר גם כאן לוותר לה קצת תוך כדי התהליך הזה. למשל לא לחפוף לה את הראש כמה ימים, או לסבן אותה ולרחוץ אותה בעדינות עם מים מתוך דלי קטן, וכך לאט לאט לחזור לרוטינה הרגילה. בהצלחה וחג שמח! ירדן פרידון ברשף
שלום, בני (כמעט בן שש וחצי), בכתה א. בגן כבר החל לספר בהתרגשות על התאהבות ואפילו התייעץ איתי מה כדאי לו לעשות ולהכין לילדה שבה התאהב.. אתמול התחיל לשוחח איתי (די בעליצות) לגבי מה קורה לגוף כשמתאהבים. הוא שאל: "אמא נכון כשמתאהבים הבולבול נהיה חזק ועולה וגם יש התרגשות וזרמים בכל הגוף?". עניתי לו שכן, אך שאלתי איך הוא יודע (חששתי שזה הגיע ממשהו שראה במחשב ולא היה אמור לראות או משהו ששמע...) והוא המשיך בעליצות שזה קורה לו כל הזמן... קראתי על כך שזקפה ואורגזמה בילדות זה דבר נורמלי, אבל הקישור שהוא עשה בעצמו ל"התאהבות" נראה לי מוזר. האם יש צורך להתייעץ עם איש מקצוע? תודה
שלום שירה, בגיל 6 הסקרנות המינית בקרב ילדים ממשיכה להתגלות גם דרך משחקים מיניים כמו "רופא וחולה", התעניינות במילים הקשורות במין, בפיזיות הקשורה למין ומיניות ומתחיל להתעורר עניין מוגבר ומעט שונה בבני המין השני, כך שנראה לי שכל מה שמתעורר אצל בנך הוא טבעי ולא מצריך דאגה. בכל זאת הנה מספר כללים שיכולים לסייע לך ולהורים אחרים במצבך, בהתלבטות האם התנהגות היא "נורמאלית" או מעוררת דאגה. אז ראשית האווירה הכללית שבאה לידי ביטוי כאשר ילדך משוחח איתך על הנושאים האלה אמורה להיות של צחוק, הנאה, הדדיות ומבוכה והיא בד"כ מלווה בתחושה של כיף. הבדלים בין הילדים המדוברים כאשר הבדלי הגיל בין הילדים עולה על 3 שנים, יש לבדוק את מהות הקשר בינהם, וכך גם את ההבדלים הפיזיים בינהם או האם קיימים הבדלי מעמד וסטטוס, כלומר כאשר יש למשל מצב שבו ילד אחד גדול פיזית מהילד השני, עלולות להיווצר דינאמיקות הכוללות הפעלת כוח וכפייה באיומים, גם כאשר הילדים בני אותו גיל. כאשר ישנה התעסקות מתמדת והתעניינות מוגברת בנושאים של מין ומיניות. לילדים יש תחומי עניין רבים וכאשר תחום העניין המרכזי, העיקרי, ולעיתים היחיד, הוא מין - זה מעורר דאגה. לבסוף ילדים הבקיאים בנושא של מין ומיניות מעבר למה שמצופה בגילם, אמור לעורר תהיה אצל ההורים ויש לבחון מנין הידע המוגבר, ולפעול להידוק ההשגחה על הילד. אם את עדיין נשארת עם התלבטויות, אני מפנה אותך לקו החם של המרכז לטיפול ומניעת אלימות מינית בקרב ילדים אשר הוקם ביוזמת עמותת עלם ובשיתוף משרדי הרווחה והחינוך. הקו החם נותן מענה טלפוני להורים ולאנשי מקצוע המתלבטים בדיוק בשאלות כמו שלך: האם התנהגות מינית היא משחק וסקרנות טבעית? או שמא היא מעוררת דאגה וצריך להפסיקה ולטפל בה. קו חם 03-6477898 כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום, מקווה שאני לא חורג מכללי פורום כלשהם, אשמח אם מישהו יכול להמליץ מנסיונו/ה על פסיכולוג/ית מעול/ה שמטפל טיפול קוגניטיבי/התנהגותי בילדים עם חרדות. תודה, רועי
שלום רועי, הכל בסדר, בהחלט מותר לך לשאול ולהעזר בנו..עם זאת לצערי אין אנו נוהגים לפרסם שמות של מטפלים על גבי הפורום. אם תשלח הודעת המשך עם מייל פרטי, חברי הפורום יוכלו לשלוח לך המלצות משלהם. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום רב, הבן שלי בן שנתיים ותשעה חודשים, מדבר שוטף, ורבלי מאוד. בחודשים האחרונים החל לדבר על עצמו בלשון נקבה. כאשר הוא פונה לאחרים הוא פונה לפי המגדר הנכון וגם לגבי חפצים יודע להבחין בין זכר ונקבה. למיטב זכרוני זה התחיל לאחר לידת אחותו שאוטוטו בת חמישה חודשים. האם הדבר דורש טיפול? האם מומלץ לתקן אותו? כרגע אני פשוט חוזרת על מה שאומר אבל בלשון זכר. אודה לתשובה
שלום מאיה, בנך עדיין צעיר מאוד וייתכן כפי שאת רומזת, שהוא מגיב לכך שנולדה לו אחות קטנה, ואולי שמח כרגע לשייך את עצמו אליה או אותה אליו דרך אימוץ לשון המגדר (לפעמים אחים גדולים פתאום שוב רוצים להתהלך עם מוצץ שנגמלו ממנו, או לעשות חלק מהצרכים בחיתול, או לחזור לשבת על עגלה). אני מציעה לך פשוט להמשיך לנהוג כפי שאת נוהגת. את יכולה גם לבדוק עם הגננת כיצד הוא מדבר על עצמו בגן או עם חברים, ייתכן שהתופעה הזו מתקיימת רק בבית. בכל מקרה לא הייתי דואגת יותר מידי, ייתכן ואף סביר שהתופעה תחלוף עם הזמן. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום רב, יש לי ילדה בת שנתיים ו-3 חודשים. ילדה מאד חכמה, חברתית, שמדברת יפה מאד. לפני לא הרבה זמן היא פחדה מללכת אחרי אנשים שהיא מכירה (נגיד, שכנים). לפני כחודש אנו התחלנו להיות עדים לתופעה שהיא מתחילה ללכת ברחוב אחרי אדם מוכר (שכן, הורה של ילד מוכר, ילד מוכר). אף שאנו אומרים לה לא ללכת אחרי האדם הזה, היא עדיין מנסה ללכת אחריו(לא תמיד, לפעמים). אנא עצתך. תודה.
שלום אירנה, בגיל הזה חלק מהפעוטות בהחלט נוטים "ללכת אחר ליבם", להימשך באופן טבעי למוכר, למסקרן למעניין. במובן הזה ביתך נוהגת בדיוק כפי שהיא אמורה לנהוג, וכרגע זהו תפקידכם הבלעדי לשמור עליה מכל משמר - לתת לה יד, להשגיח עליה, ללוות אותה וכיוב'. לקראת גיל 3 כבר ניתן יהיה ללמד אותה קונספטים כמו זהירות, אולי סוג של טקט חברתי, אולם בשלב זה היא צעירה מידי לכך. כרגע אפשרו לה לחקור את העולם בדרכה, תוך כדי שאתם מספקים לה את המסגרת השומרת והתומכת. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
ום הבת שלי תהיה בספטמבר בת 10 חודשים. אני עובדת משרה חלקית, מה שאומר שאוכל להיות איתה כל יום עד 12 בצהריים. חמתי פנויה לשמור עליה משתיים וחצי. אני מתלבטת בגלל הגיל שלה והצרכים שלה, באיזה מסגרת כדאי שתהיה. אופציה ראשונה- גן. אפשרי שאביא אותה לגן גם יותר מאוחר. נגיד ב11. * משפחתון קטן התקשתי למצוא באזור שלי. אופציה שנייה- לחלוק מטפלת עם עוד ילד אופציה שלישית- מטפלת אצלי בבית למשרה חלקית או אפילו בייביסיטר,במידה וחמתי תבוא לשמור עליה מהצהריים. מבין האופציות, מה לדעתכן הכי יענה על הצרכים שלה. היא תהיה בת 10 חודשים כשאחזור לעבודה. תודה מראש!!!
שלום יעל, בגיל הזה תינוקות זקוקים להענות רגישה,ליחס אישי ולהרבה מאוד חום ואהבה לצורך התפתחות תקינה. הצרכים החברתיים בשלב זה אינם קריטיים. לכן אני ממליצה לך לבדוק אילו מבין האפשרויות שציינת תספק לביתך את המענה הטוב ביותר לשלב ההתפתחותי בו היא נמצאת, וכך לבחור. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
הי ירדן, הבת שלי בת 6 בגן חובה , אמרה לי אתמול שהיא תמיד אומרת לחברות שלה שהיא מכוערת ומטומטמת כדי שהן לא יעלבו. היא גם אמרה לי בעבר שהיא כל הזמן חולמת שההורים של חברות שלה מתים כדי שהן יוכלו להיות האחיות שלה ויעברו לגור איתנו (היא אינה בת יחידה , יש לה אחים קטנים). אני מרגישה מאוד לא נוח עם המשפטים הללו שלה ולא יודעת איך להגיב,בבקשה עצתך...
שלום, קודם כל אני שמחה לשמוע שהבת שלך מרגישה כ"כ בנוח לשתף אותך בצפונות ליבה, במחשבות שלה, במשאלות שלה.היא נשמעת ילדה מאוד רגישה, חברותית ועם לב פתוח לחברות שלה - ועל כך הייתי משבחת אותה. יחד עם זאת אני יכולה להבין גם את אי הנוחות שלך מהדברים ואני ממליצה לך לברר בינך לבין עצמך מה לא נוח לך שם. מה שלי קצת מפריע (מתוך התיאור שלך) הוא שזה נשמע שהיא שמה את הרגשות של חברותיה הרבה לפני שלה ומוכנה קצת אפילו "להקריב" את עצמה בקשר איתן. כמו כן היא עושה קישור לא נכון בין היעלבות פוטנציאלית שלהן לבין צורך שלה להנמיך ולהקטין את עצמה מולן. על כן הייתי מציעה לך לפתח איתה את הנושא סביב התכנים האלו. לנסות להבין מנין מגיע הקישור הזה ורק אחרי שאת מבינה את נקודת מבטה תוכלי גם להציע לה הבנה שלך לדברים ודרכים אלטרנטיביות להיות מתחשבת, חברית ורגישה לחברותיה. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום, אני אמא שני ילדים, בני 6.5 ו-4. אני ואביהם החלטנו כעת להתגרש. העניין הוא שאינני רוצה להישאר בעיר המגורים הנוכחית כי אין לי שם משפחה, ובעלי כן מתכוון להישאר באיזור. השאלה שלי היא האם כדאי שמעבר הדירה לעיר אחרת (בסוף שנה"ל) יבואו בה בעת עם תהליך הפרידה שלנו כזוג, או שכדאי שבעלי ייצא מהבית כבר בקרוב (ונסביר לילדים על תהליך הפרידה) ורק בקיץ, כלומר בסוף שנת הלימודים בעוד כחודשיים- שלושה, נעבור דירה, כדי שלא יחוו את שני האירועים הללו ביחד, שכן אולי זה ייצור עומס רגשי גדול מדי עבורם. (כלומר,לעבור קודם את תהליך הפרידה, ולקראת הקיץ לעבור דירה ועיר). ברור לי שיהיו כאן קשיים בכל מקרה אך אני רוצה כמה שפחות לערער את תחושת הביטחון שלהם . אולי אם בכל חודשיים יהיה שינוי משמעותי בחייהם, הם ירגישו שהקרקע נשמטת תחת רגליהם? ולכן אולי מוטב שהכל יקרה בבת אחת? ובנוסף- האם כדאי כבר עכשיו לספר להם שיהיו שני השינויים האלה? בבקשה עזרי לי וכתבי לי את דעתך ואם יש צורך תפני אותי בנוסף לגורמים הנכונים- עם מי מתייעצים בכלל בנושאים האלו? מטפל רגשי? פסיכולוג? הדרכת הורים מיוחדת? יש ארגון שעוזר במתן תמיכה רגשית לילדים במקרים כאלה? תודה
שלום רונית, הדבר החשוב ביותר הוא שתצליחו להגיע להסכמות בינכם על האופן בו אתם מתכוונים להמשיך לגדל את ילדיכם (הכוונה היא להסדרי ראייה וכיוב'). אני מציעה לספר להם את הדברים בסמוך לזמן הפרידה (נניח 3 ימים לפני), ולא פחות חשוב מכך להעביר להם את המסר שאתם ממשיכים להיות הוריהם ושותפים מלאים בגידולם למרות הפרידה בינכם. נסו להיות פתוחים ומוכנים לשמוע ולדבר איתם על כל מה שעולה מהם. לגבי המעבר-עכשיו או בהמשך -אם אפשר לחסוך מילדייך שני שינויים גדולים בו זמנית אז בהחלט עדיף. להמשך התיעצות אם תרגישו צורך בכך, ממליצה לפנות לפסיכולגית קלינית של ילדים. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
היי שמי רינה ויש לי בן בכור בן 17 לאחרונה החל לרדת בלימודים ולא להשקיע כלל, אני ובעלי משתדלים לזרום עימו עם כלן מיני גחמות של גיל ההתבגרות כמו לעשן נרגילה וכדומה. לאחר יום הורים שהיה לפניי מספר ימים שבו הבנו כי הילד לא לומד ומזלזל בלימודים כעסנו מאוד אני ובעלי והחלטנו להוריד ממנו מותרות למינהם כמו אופניים חשמליים המשרתים אותו פאלפון ומחשב בתגובה ענה לי כי נמאס לו ובא לו להתאבד. זו לא פעם ראשונה שהוא משתמש כ"נשק" והוא לי כי אם אעשה כך וכך הוא התאבד אני מאוד חוששת לגביו אך מצד שני לא מוכנה לוותר לו על הלימודים. מה ניתן לעשות במצב זה?
שלום רינה, את צריכה לנסות להתרשם מהמצב הכללי שלו, ולא רק הלימודי. האם הוא אוכל טוב, ישן טוב, האם הוא נהנה מפעילויות חברתיות, ספורטיביות, מפעילויות שאינן קשורות ללימודים - כל אלה יתנו לך אינדיקציה טובה באשר למצבו הנפשי ואולי יפחיתו את החרדה מכך שיממש את איומו... בנוסף נסו לשוחח איתו ולהבין מדוע הוא פחות משקיע בלימודים? מה קרה? האם איבד עניין? האם מעדיף להשקיע בדברים אחרים וכו' זאת עוד לפני שאתם קופצים לסנקציות ולעונשים. כאשר תביני טוב יותר את מצבו, ותצליחי לייצר ערוץ שיחה קצת יותר פתוח איתו, תוכלו גם לקיים משא ומתן על המחויבויות הלימודויות שלו במסגרתו בהחלט תוכלו אתם ההורים לבטא מה ציפיותכם ממנו בתחום זה (ולנסות להיות הגיוניים עם הציפיות) ומנגד תאפשרו גם לו להרגיש מידת מה של תחושת שליטה על גורלו שלו. זיכרו כי זה חשוב ביותר שתמשיכו להוות עבורו דמויות סמכות מאחר והוא עדיין זקוק לכם כאלה. בגילאים האלה האתגר הוא באמת כיצד מחד לשחרר את הרסן, לסמוך ואפילו "לזרום" עם גחמות כאלה ואחרות שלו כפי שתיארתם שאתם עושים, ומצד שני להמשיך להיות נוכחים, שומרים ומשגיחים. זה לא קל לתמרן בין שתי עמדות אלה בגיל ההתבגרות, הדרכת הורים קצרה יכולה בהחלט לסייע. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום. הילד שלי ביישן מאוד הוא מסרב לעשות בר מצווה בגלל זה. לא רוצה להיכנס לאולם בטקס וכו השאלה היא מתי תכונה זו טבעית ומהווה חלק מהאישיות או שעליי לעשות משהו?? בנוסף אני מנסה לשכנע אותו לעשות בר מצווה האם עלי להפסיק ופשוט לכבד את רצונו??תודה
הי סיגל אנחנו היינו בטיפול אצל נטורופטית בפרחי באך וזה מאד עזר זה עושה קסמים. זה נתן המון ביטחון. זה עזר לצאת מהמופנמות. ממליצה לך לנסות בחום.
שלום סיגל, השאלה היא האם הביישנות הזו גורעת מאיכות החיים שלו או מסבה לו מצוקה כלשהי. האם הוא סובל או מתייסר ממנה, האם הוא היה רוצה "לעבוד" על זה. אלו השאלות החשובות שצריכות להישאל, ואם התשובה עליהן היא כן, אז בהחלט ניתן לבחון אופציה של טיפול עבורו. כרגע, ואם בר המצווה קרוב, הייתי בודקת איתו אילו תנאים יכולים להקל עליו אם בכלל, ואפילו לבדוק כיצד ניתן לשנות קצת את הטקס (למשל שלא ייכנס לבדו לאולם, שלא יישא דרשה בפני רבים, אלה רק בחיק המשפחה וכיוב').אם נראה ששום דבר לא יקל עליו, הייתי מכבדת את החלטתו וחוגגת על פי דרכו. כמו כן הייתי אפילו מציינת עובדה זו עוד בטרם בואי לבדוק איתו "תנאים מקלים", דבר שיעזור לו לחשוב בנינוחות על מה יכול לעזור לו, ולא מתוך חרדה או לחץ לרצות אתכם ההורים או לעמוד באיזשהי משימה שכרגע נראית לו מאיימת עד מאוד. שיידע שמבחינתכם זה גם בסדר אם לא יחגוג מול קהל גדול באולם. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום, בתי בת 4.5, בקצרה, היא ילדה שצריכה לשלוט בהכל!, בגן היא צריכה לתפוס חברה אחת (שכבר משחקת עם עוד חברות ולשלוף אותה)ולשחק מה שהיא רוצה, הבעיה שהחברות לא תמיד רוצות לשחק מה שהיא רוצה והיא לא רוצה להצטרף למשחק שלהן, כי זה לא מה שהיא רוצה ואז היא נשארת לבד ו"מטיילת" כך היא אומרת. גם במשחקים איתנו היא צריכה להחליט אפילו מה אנחנו צריכים להגיד, ועם אומרים לה שלא רוצים ככה היא מאוד כועסת ולפעמיים בוכה חזק... במשחק שולחן בזמן אחרון היא מרמה כדי לנצח, ואם אומרים לה שראינו אז היא מסבירה שככה זה במשחק ומשנה את החוקים לטובתה... הגננת אומרת שזה לא שהילדים לא אוהבים אותה אבל היא לא רוצה להצטרף לקבוצה ולשחק משחק שמישהו אחר החליט... אני חוששת שהיא תישאר לבד והילדים כבר יתרגלו לא להיות איתה ולא יהיו לה חברים, אני מנסה להסביר לה שלפעמים משחקים ככה ולפעמים ככה אבל היא לא מוכנה להקשיב... היא גם מדברת בצעקות ועמים בחוצפה... (אין לה בעיה שמיעה, כשאני מעירה לה על הצעקות, היא אומרת שככה זה הקל שלה... מה אפשר לעשות? איך אפשר לעזור לה....
שלום לרה, בגיל 4.5 רוב אם לא כל הילדים, מי יותר מי פחות, עדיין זקוקים לסיוע מהגדולים כדי ללמוד את העולם החברתי, הבין אישי, התנהגויות מקובלות, נורמות וכיוב'. בשלב הזה הדרך הכי טובה לעשות זאת היא דרך אינטראקציה ישירה איתה בזמן אמת, ופחות להסביר לה דברים על מצבים אחרים שהתרחשו בזמנים אחרים. כמו כן זה חשוב שאתם ההורים לוקחים את הזמן לשחק איתה ומשתדלים להפוך את הזמן הזה לזמן למידה, אבל נראה שאתם צריכים לשכלל קצת את ה"שיטות" שלכם (וכמה פגישות ייעוץ בהחלט יכולות לעזור). אז אפשר למשל ביחד איתה להחליט מראש מי מתחיל, או מי לוקח תפקיד מסוים. אפשר להחליט מראש שבכל פעם שמחליפים משחק, מישהו אחר בוחר אותו וכיוב'.החלטות כאלה שנעשות באופן משותף ומראש, ומהוות תנאי למשחק, לפעמים מתקבלות יותר בהבנה ויעזרו לה להתארגן טוב יותר לחלוקה ושיתוף. אם היא מרמה, אז אפשר להזכיר ש"אלו לא הכללים", ולהמשיך לשחק כרגיל. לא חייבים לשבור את הכלים, אבל יש חשיבות אפילו רק לציון העובדה הזו בפניה. אם בשלב מסוים התגובות שלה מקצינות כפי שתיארת, אפשר פשוט לומר בשקט ובבהירות שככה לא נעים לכם לשחק ולסגת, וזאת גם אם הבכי שלה מתגבר. חשוב מאוד שתישארו עקביים, נינוחים, בוודאי לא לכעוס עליה או לנזוף בה, אלה דרך התנהגות עקבית וברורה שלכם תוכלו לעזור לה לראות שהמחאות שלה לא מקנות לה שום רווח ולהיפך,רק גורמות לה להפסיד את ההנאה המשותפת איתכם. תזכרו שכמו תמיד, שם המשחק הוא עקביות. במקביל, הייתי מציעה לכם לבחון כיצד אפשר להגדיל את זמן ההורים איתה, זמן שבו אתם פשוט מבלים איתה, מטיילים, מדברים, ונמנעים מהמוקשים האלה באותם זמנים. כדאי גם להגדיל את תחומי האחריות שלה היכן שיכולה להיות עוד יותר עצמאית או אפילו היכן שיכולה להיות לכם לעזר (במקלחת, בזמן התלבשות, סידור שולחן אוכל וכו') וכך לחזק את תחושת הביטחון העצמי שלה, המסוגלות ויכולת התרומה והנתינה - כולם חשובים מאוד לפיתוח תחושת עצמי טובה. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
הי, הבן שלי עוד מעט בן 5. התחלנו גמילה מחיתולים בגיל שנתיים וחצי. מאז ועד היום הוא עדיין מפספס פיפי - בעיקר בגלל שהוא מתאפק ולא רוצה לקום באמצע משחק ואז בורח לו קצת בתחתונים. לאחרונה, הוא חזר לעשות קקי בתחתונים. אני לא יודעת למה ואני גם לא יודעת מה לעשות כדי להפסיק את זה. הוא היה גמול לחלוטין מקקי ופתאום חזר לעשות. קשה לי גם להצביע על אירוע מיוחד שקרה שיכול היה להשפיע עליו. הבעיה היא שהוא פשוט לא יכול ללכת לחברים - קרה כמה פעמים שהוא פספס אצל חבר, וזה ממש לא נעים. אז נכון לעכשיו החלטנו שהוא לא יכול ללכת לחברים (כי זה קורה כל יום-יומיים). ניסינו המון דברים - תמריצים חיוביים ושליליים, הלכנו לייעוץ, כלום לא עזר ואנחנו עדיין באותו מצב. ניסינו גם להתעלם אבל זה לא כ"כ אפשרי כשמדובר בקקי - זה מסריח, חייבים לקלח אותו ואני לפחות במצב שאני כבר לא יכולה להסתיר את האכזבה שלי כשזה קורה. בעלי רוצה לקחת אותו לפסיכולוג ילדים. אשמח לשמוע אם יש עצה איך להתמודד לפני שאנחנו הולכים לפסיכולוג. אציין שהוא ילד מקסים, שמח, אין לו שום בעיה חברתית או רגשית אחרת. תודה רבה!
שכחתי לציין שהתייעצתי כאן בפורם לפני כשנה, כשהבעיה הייתה הפיפי, והמלצת לשחרר ולהתעלם. אמרת שברגע שנשחרר ולא נעיר לו שילך לשירותים, המוטיבציה שלו לפספס תרד. הבעיה היא שעם קקי פשוט אי אפשר לעשות את זה. אני מניחה שאפשר להשאיר לו באבמטיה בגדים נקיים ואם הוא מפספס לשלוח אותו לשטוף את התחתונים ולהתקלח (לימדתי אותו להתקלח לבד) ופשוט להמשיך הלאה כאילו שום דבר לא קרה. הבעיה היא שאני כבר כל כך מיואשת שאני לא בטוחה שאצליח להיות אדישה לזה וגם - לא נראה שזה בכלל מפריע לו. הבעיה היותר קשה היא שאני לא יכולה לשלוח אותו לחברים...
שלום שרון, זה נשמע שחשבת על הדברים ככל שאת רק יכולה, השתמשת בכל "הטריקים" והשיטות האפשריות, כולל ללכת לייעוץ ספציפי לגמילה. בד"כ כאשר התנהגות כזו חוזרת לאחר שכבר התקיימה גמילה מלאה, היא לרוב קשורה לאיזושהי התנהלות כללית, נורמטיבית כמעט נסתרת מהעין ברמה המשפחתית או אחרת. לכן אני מציעה לכם כן להתייעץ עם פסיכולוגית קלינית של ילדים, קודם אתם ואח"כ בחשיבה משותפת איתה, לבחון האם יש צורך להכניס את הילד לטיפול. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
בן שלי לומד בכיתה ד, ועד עכשיו היו לו 2 חברים מאד טובים. לפני כשבוע שלושתם רבו , 2 החברים נגד בני, ובן שלי לא מצליח להתחבר איתם בחזרה. אחד מהם מחק אותו מכל קבוצת ווצאפ המשותפת שהיו לו. יותר מזה, הם התחילו לנהוג באלימות מילולית כלפיו ומפזרים שמועה לא מבוססת לילדים נוספים בכיתה על כך שבני מלשן. אני לא יודעת איך לעזור לבני להתמודד עם המצב, ומה לעשות קודם - לדבר עם מחנכת או עם הורים של אותם ילדים... בני מאד עצוב ולוקח ממש קשה את המשבר , אשמח לכל עצה. תודה מראש.
שלום מירים, את משתמשת במילה "חרם" כדי לתאר בעיה ביחסים של בנך עם שניים מחבריו. קחי בחשבון שחרם היא מילה מאוד עוצמתית, שמתארת מצב הרבה הרבה יותר קשה וכוללני, ולכן נדמה לי שהשימוש שלך במילה הזו כאן מתארת יותר את הקוש שלך ואת ההזדהות שלך עם בנך מאשר אולי את מצב הענינים הריאלי.אינני יודעת אם יש מקום לערב את המחנכת או את הורי חבריו האחרים בבעיה ספציפית שעולה ביחסים בינהם. קחי בחשבון ש"ברוגזים" למינהם הם חלק טבעי מיחסים, שיכולים לחלוף, להשתנות וכידוע יחסים בין חברים הם דינמיים, במיוחד בגילאים האלה. הזירה בה כן הייתי מציעה לך לפעול בה היא מול בנך. באמת לקחת את הזמן להיות איתו ולשוחח איתו, לברר יותר לעומק מה קרה שם מול חבריו שגרם ל"ריב" ולנתק הזה, היכן אם בכלל הוא מזהה אחריות שלו,כיצד ניסה לאחות איתם את היחסים ואולי יש דרכים נוספות לעשות זאת, ומכיוון אחר, האם יש לו דרך להתחבר לחברים אחרים, לשחק עם ילדים אחרים בהפסקה וכיוב'. נסי לתת לדברים קצת זמן ולסמוך על ילדים שהם ידעו כיצד לנהל את חייהם החברתיים בעצמם. יחד עם זאת, זוהי הזדמנות מצוינת להיות לצד בנך ולסייע עוד קצת בתיווך העולם, בתיווך רגשותיו, בתיווך מצבים חברתיים, זאת על מנת שהוא יוכל בכל זאת לצאת נשכר מהמצב הבאמת לא כ"כ נעים הזה. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום לך. אני מחנכת בכיתה ז. הבחנתי כי באחד השיעורים תלמיד מכיתתי מאונן בכיתה. הדבר הרתיע אותי מאוד ולא ידעתי מה לעשות. כמו כן במקרה אחר ביקש התלמיד לצאת לשירותים וכשלא איפשרתי לו מצאתיו מאונן בכיתה כשהוא ספק יושב ספק שוכב. מה לעשות?
שלום, בהחלט מדובר בהתנהגות חריגה ולא תואמת, ואני מתכוונת לא לאוננות עצמה, אלא לכך שזה נעשה בפרהסיה ובתדירות כזו. מה שאני מציעה הוא שבשלב ראשון תזמינו את התלמיד לשיחה אישית, אפשר עם היועצת או עם פסיכולוגית בית הספר, במטרה לנסות להבין יותר את מצבו הרגשי, מנטאלי, לעמוד על יכולת השיפוט שלו ביחס למעשיו וכיוב'. כמו כן חשוב יהיה לברר ישירות מולו האם הוא נמצא תחת לחץ יוצא דופן, האם הוא חשוף לתכנים לא מותאמים בבית, או וזה נושא רגיש, האם הוא בעצמו עובר פגיעה מינית - כולן סיבות שעלולות להגביר את הדחפים המיניים ולהוביל להתנהגות מעין זו. בשלב שני הייתי מזמינה את הורי התלמיד לשיחה, ראשית במטרה ליידע אותם במצב, כמו גם על מנת לברר את אותם הדברים שהזכרתי קודם, הפעם ביחד איתם. אני מניחה שלאחר שיחות הבירור, לך/לגורמים החינוכיים, יהיה ברור יותר כיצד להמשיך לפעול, אבל כמו תמיד, השלב הראשון הוא תמיד בירור הדברים לעומק ולרוחב. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום, אודה על עזרתכם. בת שלי אתמול בערב כשהתחיל להחשך סיפרה לי בסוד שיש לה מחשבות מפחידות, התחלתי לדבב אותה, והיא התפרצה בבכי היסטרי, תפסה אותי חיבוק חזק כולה רועדת. מסתבר שבהפסקה בבית ספר (היא בכיתה א) 3 ילדים מהכיתה סיפרו לה שעכשיו מסתובב ברחובות איש מפחיד עם אף ארוך ובטן גדולה, עם משקפיים שחורות, שמתפס על העצים ונכנס בכל קומה לבית וחוטף ילדים. בדירה הוא עושה קולות של צעדים, שניסו לתפוס אותו ולא הצליחו, והראו בחדשות רק את הסמל האטלף שלו.... בסיפור היו עוד תיאורים. היא נכנסה להיסטריה, לא מוכנה להיכנס לחדר לבד, לא התקלחה לבד, התעקשה לישון איתי. הסכמתי, ואמרתי שבלילה נעביר אותה למיטתה . בלילה היא קמה מלא פעמים ולא יכלה להירדם, רק כשהיא מחזיקה בי בחזק. אני ניסיתי להסביר לה שהם שחקרו אותה ואיש לא קיים, היא דמיינה אותו לפי הסיפורים שלהם, ניסיתי ליצור יחד איתה שמות של שוטר טוב שטפס את האיש וכלה אותו בכלא, ניסיתי לכוון אותה שיש קוסם טוב שהפך אותו לפרח, ושאלתי אותה למה עוד היא חושבת שהוא יכול להפוך אותו, היא היצוע שלחול. ניסיתי לתת לה "צמיד הקסם" על היד שמגן עליה. זה לא ממש עזר. היה לנו לעלה לבן וגם בבוקר ביא פחדה להיכנס לחדר כלשהו לבד. מה אני יכולה לעשות, איזה כלי לתת לה כדי שהיא תוכל להתמודד עם הפחדים שלה? מה המילים הנכונות להגיד? תודה רבה!!
שלום אולה, מעת לעת ילדים יכולים לפתח פחדים הקשורים לסיפורי אימה ששמעו, סרטים מפחידים, דמויות מפחידות שראו בטלוויזיה וכו'. מה שחשוב לעשות הוא לתת לגיטימציה לפחד כלומר אפשר למשל לאמר "זה באמת סיפור מאוד מפחיד שסיפרו לך" או " את רואה דמויות מפחידות בדמיון ולא פלא שאת מבוהלת" ובו בעת להעביר את המסר שמדובר בסיפור מדומיין שאינו אמיתי. במקביל, זו תקופה בה חשוב שתתני לה להרגיש בטוחה וזה אומר שאת שומרת עליה ועל הבית כל הזמן. אפשר אפילו להראות לה את אמצעי המיגון שיש בית, ולנסוך בה ביטחון שאת כל הזמן ערה ומודעת למי נכנס ויוצא וכיוב'. בהחלט מותר לה להיות יותר קרובה אליך בתקופה זו, ואני מציעה לך לקבל את זה בהבנה, ויחד עם זאת חשוב לא להיכנס איתה להיסטריה ולהמשיך להעביר את המסר - הן בעמדה והן בגישה, שהיא והבית בטוחים. אם את מוצאת שהחרדות אינן מתמתנות כעבור שבועיים (ואפילו לא במעט) התייעצי שוב. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום, בני בן ה-4 גמול מחיתולים מאז גיל שנתיים. לאחרונה מבקש ללכת לשרותים לעשות קקי בתדירות גבוהה מאוד, ולא בכל הפעמים אכן יוצא משהו. אני חוששת שהסיבה אינה פיסית שכן לא השתנו הרגלי התזונה. לעומת זאת לפני כחודש וחצי חזרתי לעבודה במשרה מלאה לאחר חופשת לידה. יש לציין שהילד מקבל את אחיו הקטן באהבה רבה, דואג לו ומאוד נהנה מחברתו. בתחילה התעלמנו מהנושא מתוך תקווה שזה משהו חולף, אך הדבר נמשך ואף מחמיר מעט ואני תוהה איך לגרום לו להפסיק את ההתנהגות הזאת. תודה.
שלום יערה, ייתכן אמנם שהתופעה שאת מתארת מצביעה על איזשהו מתח הקיים מתחת לפני השטח, אולם לא הייתי ממהרת לקפוץ למסקנה הזו או להתמקד בהתנהגות לפני שאת שוללת גורמים רפואיים שעשויים לייצר איזשהם כאבים בבטן, אי נוחות וכיוב'. ממליצה קודם כל לעשות את כל הבדיקות הרפואיות המתאימות, ובהנחה שהכל נשלל רפואית, אז להתייעץ שוב בכיוון הפסיכולוגי. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום. אשמח לקבל ייעוץ כי אני ממש לא יודעת איך לנהוג על ביתי בת ה 3. כשהייתה בת שנה ו 10 חודשים נולד לה אח. היא התחילה מאז להקשר מאד לשמיכה שלה והבנתי שזהו חפץ המעבר שלה. עם הזמן נגמלה ממוצץ והתחילה לשים את קצוות השמיכה בפה עד למצב שהשמיכה רטובה. היא לועסת אותה ומוצצת אותה. עכשיו היא גילתה שהיא יכולה לקחת מהמגירה רק את הציפה והיא מסתובבת איתה בבית וכל הזמן זה בפה שלה. אני מעירה לה על זה ואומרת לה שזה לא בריא לשיניים ומדי פעם לוקחת לה את זה כי היא ממש תלותית בזה. מה אני צריכה לעשות ? מדוע היא נוהגת כך? האם זה דורש טיפול? תודה רבה
שלום, מדברייך אכן נשמע שמדובר ב"חפץ מעבר" כשבד"כ השימוש בו מתגבר בעיתות של מצוקה, מתח, חוסר ביטחון, מרחק מתמשך מדמוית הוריות וכיוב'. "הגמילה" מחפץ מעבר בד"כ נעשית באופן טבעי, מבלי שההורה צריך להתעסק עם זה יותר מידי. כן הייתי ממליצה לך לוודא שהיא מקבלת מספיק "זמן אמא"/אבא" ולבדוק את מקורות המתח בחייה ולהתייחס לכך ישירות. בנוסף במקום לבקש ממנה לעזוב את השמיכה עדיף לייצר מצבים בהם "ישתלם" לה להניח אותו בצד, כמו למשל להזמין אותה למשחק משותף, חם וקרוב שמצריך תקשורת מילולית, ואז תוכלי לומר לה שעם השמיכה בפה אינך מבינה אותה ותציעי לה להניח אותו לידה (כלומר להתייחס לשמיכה ב"קבלה ובכבוד"). כל טוב, ירדן פרידון ברשף
תודה רבה על המענה. חשוב לי לדעת אם זה תקין שהשמיכה בפה שלה כל הזמן. האם לא מדובר כאן בוויסות חושי אוראלי? אני מתחום הספורט לגיל הרך ומכירה את הנושא. היא מרבה לשחק עם הפה ולהכניס אצבעות לפעמים. אבל עם השמיכה זה קורה הכי הרבה. בנוסף, היא לא מבקשת ללכת עם השמיכה מחוץ לבית ולא עטשה זאת בנקומות אחרים חוץ מהבית. אני מקפידה על זמן איכות איתה: ימי חופש ביחד מהגן, משחקות ביחד רק אנחנו, סיפור לפני השינה.. תודה רבה
שלום, ילדה בת 8 מדווחת לאחרונה כי היא שומעת קולות בראש, שבדרך כלל היא לא מבינה מה הם אומרים, ולפעמים אומרת שהם אומרים לה כן או לא לעשות דברים (כמו יצר הרע) מה ההסברים היכולים להיות לתופעה? האם זה חמור? תודה!
שלום מור, יכולים להיות כל מיני הסברים לתופעה, אבל לאור פירוט כ"כ קצר לא אוכל להבין עליה יותר מידי. כמו תמיד, אני ממליצה לך קודם כל לעשות בעצמך בירור נרחב ומעמיק ככל האפשר מול ביתך, באשר לחוויה שהיא מתארת, מה שבוודאי יסייע לך להבין אותה יותר. אם תרצי את מוזמנת לשתף אותי בפרטים ואולי אוכל לסייע יותר בהבנה של הדברים. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
אני יועצת בשכבה יב. בטיול שהיה לפני כשבוע התלוננו חבריו של תלמיד משכבה יב שידיו נתפסו בחוזקה מאחורי גבו על ידי תלמיד מכיתתם ותלמיד אחר מהכיתה חשף את איבר מינו. המידע נמסר למחנכת שעדכנה את הרכזת. המחנכת והרכזת הזמינו את התלמיד הנפגע לשיחה לבירור ראשוני של הפרטים. בהמשך הורי שני הפוגעים הוזמנו למנהלת בית הספר. בשני המהלכים הללו של הטיפול לא נכחתי משום שהצוות לא עדכן אותי בנושא. בהמשך שוחחתי אני עם הנער הנפגע שטוען שאיננו. צריך על עזרה רגשית שהצעתי לו ושהוא פגוע מזה שעליו לספר את הסיפור ל 3 גורמים שונים 3 פעמים. הוא ציין כי הסיפור מאחוריו והוא מרגיש בסדר. הפוגעים לא מכחישים את האירוע למעט חשיפת איבר המין. לדברי הפוגע הוא רק פתח את החגורה. העברתי דיווח לפקידת הסעד על חשד להטרדה מינית. למעשה התלמיד שפתח את חגורתו עבר חוויה טראומטית ביסודי כשנכנס לשירותים ותלמיד גדול ממנו פגע בו מינית. נראה כי הפוגעים נוטים למזער את מעשיהם וטוענים להוצאת דיבה של הנפגע. מה דעתך כיצד לנהוג כעת? האם יש מקום לשוחח עם הפוגעים ולברר איתם האם הבינו במה מעשיהם חמורים?
שלום, צר לי לשמוע על המקרה הזה. מדובר פה באירוע אלים מכל כך הרבה בחינות, המערב גם פגיעה מינית. ואכן כפי שידוע לנו אנשי המקצוע, דרך שחזור הטראומה, הנפגעים פעמים רבות הופכים לפוגעים בעצמם. לכן אני בהחלט חושבת שיש מקום להמשך התערבות, כזו שאיננה מסתכמת רק בבירור נקודתי (האם הפוגעים הבינו את חומרת המעשה), אלה בהתערבות טיפולית ממשית הן עבור הפוגעים והן עבור הנפגע, וזאת מעבר לסנקציות על פי פרוטוקול בית הספר. כמו כן מאחר ומדובר באירוע שהתרחש לעיני כל או חלק מהשכבה להבנתי, חשוב שהמסר של בית הספר סביב האירוע יהיה אחיד חד משמעי וברור. חברי השיכבה פעלו נכון בכך שבאו ודיווחו על המקרה, וגם על כך חשוב לחזק את ידם על השיפוט וההתנהלות הנכונה. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
שלום רב. בני בן 5 וחצי, בבית הוא מאוד בוגר, עצמאי, ממושמע, מקשיב, עוזר וממש קל איתו. לעומת זאת השנה בגן התחלתי לשמוע הרבה תגובות מהגננת שהוא לא מספיק בוגר רגשית, שהוא עקשן, שקשה לו אם הוא לא בטוח בעצמו אז הוא לא יבצע את המסימה שידרשו מימנו, ושהו מתנגד. היום היינו בטיפת חלב בבדיקה אחרונה לגיל 5, והוא שיתף פעולה עד שביקשו מימנו משהו שהוא לא כל כך הצליח ישר, וברגע שזה קרה, הוא נצמד אליי ואמר שהוא לא יודע ולא רוצה לנסות. אחרי כמה דקות הוא רק השתכנע ועשה את מה שביקשו. האחות אמרה שמבחינה אנטלגנטית, התפתחות החשיבה ובצורה שהוא מדבר הוא על גבול הגאונות, אבל רגשית הוא לא בוגר. חשוב לי לציין שאני בהריון כרגע, וזה קצת משפיע אליו, (אני שמתי לב בפרידה בגן, הוא רוצה ללוות אותי. נפרד בלי בכי, אבל מבקש עוד כמה דקות איתי). מכולם אני שומעת (גננת ואחות ) שהם לא בטוחים אם זה עניין של אופי אצלו או בגרות רגשית, אני ממש לא בעד להשאיר אותו עוד שנה בגן. איך אני יכולה לעזור/לחזק אותו, על מנת לשפר את הקושי הרגשי? האם לפנות לפסיכולוג? או לפנות להדרכת הורים? האם להתחייס לזה בצורה כלשהי? או לההפך לתת לו לגדול ולעזוב אותו בשקט? הוא ילד מאוד חברותי וכל הילדים אוהבים אותו אם זה בחוג או בגן. אני רק רוצה שלא יהיה לו יותר מדי קשה בבית הספר. איך ניתן לעזור לו בנדון?
שלום לקסי, שאלה - האם גם את מבחינה בכך שכאשר דבר מה בבית מרגיש לו מאתגר, קשה או חדש לו - שהוא מתנגד, נרתע או אפילו נמנע מלהתמודד עם זה? ירדן
בבית בתחילת שנה היו מקרים שהוא היה ממש "מתבאס" כשלא מצליח לכתוב איזה אות, או לבצע תרגיל כלשהו והסברתי לו שלא תמיד מצליחים, ואני מעודדת אותו כן לעשות ולנסות , והוא היה מנסה ובסוף מצליח, והיום הוא לא מתנגד בבית לכלום, הוא מנסה עד שהוא מצליח. בגלל זה קשה לי בבית לעבוד איתו על משהו כי בבית הוא עושה מה שמבקשים ודורשים מימנו ללא התנגדויות. אפילו אם הוא רואה טלויזיה ואני אומרת לו לכבות ולבוא לעבוד קצת על מספרים וחוברות, הוא ללא כעס, וללא התנגדות ישר מכבה ובא.
ביתי בת 11 בבית הספר שלה מבטלים את כל השיעורים בגלל מבחני מיצב מבטלים טרבוקות ריקוד הודי מדענים ובמקום זה לומדים כל היום שפה קשה לה היא לא רוצה להשאר שלומדים כל כך הרבה ומבטלים את הכיף דברתי עם המורה אומרת שזה זמני יהיה גם כף בסוף מה לעשות?
שלום דפנה, אני שומעת שאת במצוקה מסוימת סביב העניין אבל עלי להודות שלא הבנתי את השאלה..מה האפשרויות שלך? אולי תכתבי לי בין מה למה את מתלבטת ואנסה לעזור לך. ירדן
לא להשאיר אותה לאפשר לה לבוא הביתה
שלום, אני ובעלי גרושים כבר ושנה ויש לנו פעוטה בת שנתיים. האבא עובד בעבודה שהוא לא יכול לקחת אותה באמצע שבוע, רק אחת לשבועיים. הוא כן קופץ לפעמים לשעה או שעתיים בערב, לקלח ולהרדים או פתאום קופץ לגינה לחצי שעה. לפי איך שאני רואה את התגובות של הילדה לאחר הפגישות, זה לא עושה לה טוב... עד שהיא נהנת ממנו זה נגמר...והמצב רוח שלה מאוד מאוד ירוד אחרי. האבא מתעקש שזה עדיף מפעם בשבועיים... האם זה נכון ? תודה רבה, אורית.
שלום אורית, קשה לומר מה יותר טוב ממה כאשר התנאים הם "לא אידאליים", אבל באופן כללי אומר שבמצבים בהם ההורים אינם חיים יחד, הכי מומלץ שמועדי הביקור יהיו קבועים, סדירים ולפרקי זמן קבועים (לדוג' 3 פעמים בשבוע, בימים קבועים, מ15-19). כך הילד (וגם ההורים) עם הזמן יוכל להתרגל למצב, לצפות אותו ובהתאם להערך לו לפני תוך כדי ואחרי. בברכה, ירדן פרידון ברשף
אני מחפשת פסיכלוגית מומלצת עבור בתי בת 9, אשר יש לה פחדים (פחד ספציפי אשר לא עובר לה עם הזמן). עדיפות לאיזור המרכז (פתח תקווה/ כ"ס/ת"א) אך אפשר גם באיזור רחובות. אנחנו מאובטחים דרך הכללית מושלם ולכן עדיפות לפסיכולוג שעובד עם הקופה (אם ידוע לך על כך). תודה רבה!
שלום, בתי בת שבע כמעט, יש לה אחות קטנה בת כמעט שנתיים. הגמילה שלה מפיפי הייתה קלה וחלקה (קקי פחות, בזמנו, אבל גם זה נפתר) ובזמן האחרון בכל לילה בורח לה פיפי. התחלנו לקחת אותה בשבועות האחרונים בסביבות 22:00 לפיפי וזה פתר את הבעיה אבל הלילה ברח לב ב00:30 אחרי שב22:00 לקחנו אותה. היחסים שלה עם אחותה טובים מאד, קראתי שהסיבה כנראה פסיכולוגית אבל על פני השטח אני לא מזהה מצוקה כלשהי, מי הגורם הנכון ללכת אליו לטיפול?
שלום, אז לשאלתך -עם מי כדאי להתייעץ בהנחה שהגורם הוא "פסיכולוגי"- עם פסיכולוג/ית קלינית של ילדים. בברכה, ירדן פרידון ברשף
ערב טוב, בני בן 5 השנה בגן חדש, גן חובה. הגן טיפה יוצא דופן ממה שאני רגילה. זה גן עיריה אבל הגננת בגישה של לתת לילדים לעשות מה שבא להם. אין להם סדר יום, הם אומנם לומדים המון על טבע וחיות אבל אני לא כל כך מרוצה מהרמת המשמעת שיש שם.. אני לא אפרט יותר מדי כי אני פחות רוצה לשים על זה דגש. מה שכן הגננת טוענת שהוא רגיש וכדאי להשאיר אותו עוד שנה בגן. שרגשית הוא עדיין לא בוגר מספיק, אבל דוגמאות מסויימות לא נותנת לי. הבעיה שלי זה שבבית/בחוג(אומנות לחימה שיש בו הרבה הפסדים גם )/אצל חברים/בימי הולדת וכל מקום אחר אני רואה משהו אחר לגמרי! הוא בוגר, ממושמע, בבית הוא יושב כל יום סביבות 60 דקות ביום על חוברות של חשבון וכתיבה, הוא ילד מסודר,משתתף בכל פעילות, ומשקיע, ועוזר מאוד. בחיים לא היתי צריכה להרים עליו קול כי תמיד היה אפשר לדבר איתו והוא מבין עניין. אני ממש לא בעד להשאיר אותו לעוד שנה בגן. אני כן חושבת שהוא מוכן לכיתה א' (הוא יהיה בן 6 בספטמסר). מה יכולה להיות הסיבה להבדל כל כך עצום בין גן לבית.. שנה שעברה בגן אחר שהוא היה הכל היה בסדר... אני לא רוצה להזיק לו במידה והוא באמת לא בוגר רגשית, אבל מצד שניי אני לא רוצה שאחרי שנה נוספת בגן, יהיה לו משעמם בבית ספר כי אינטלקטואלית הוא מאוד מוכן..איך אני אדע אם ניתן לסמוך על מה שהם אומרים? אם באמת יש בעיה כלשהי? או שבעיה היא בכלל בגן עצמו? אני ממש נואשת כבר. נמאס לי לשמוע כל יום כל כך הרבה דברים "שליליים" על הילד ..
שלום, נדמה לי שאני לא אוכל לענות על שאלותייך ואת תתקשי מאוד להחליט מה לעשות בשנה הבאה, אם לא נבין בדיוק למה הגננת מתכוונת ועל סמך מה מבססת את המלצתה (הרי כפי שאת אומרת -היא לא מספקת לך דוגמאות ולא מסבירה את עצמה..). החלטות כמו להשאיר ילד שנה נוספת בגן הן החלטות כבדות משקל שאינן מתקבלות כלאחר יד. לכן אני מציעה לך לשבת עם הגננת ועם הפסיכולוגית של הגן לשיחה בה תוכלי לברר לעומק את הסוגיה ולקבל מענה (חלקי לפחות) לכל שאלותייך ותהיותייך. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום, בתי בת שנה ו-4, (בת יחידה), דעתנית וחכמה מאוד. לפני מספר חודשים החלה להגיב בקנאה כאשר אביה נוגע בי (מחבק, מנשק, מניח יד). היא רוטנת ומתעצבנת, מזיזה לו את היד. אנחנו מנסים לשתף אותה גם בחיבוקים אבל עדיין מתעצבנת אם יש קירבה ביננו. לאחרונה החלה להתעצבן באותו האופן מול אימי ואחותי (לעיתים בסופי שבוע ישנה בבית הורי ואימי מטפלת בה) במידה ואחותי מתקרבת לאימי היא בוכה ומתעצבנת. עד למצב שהיא אינה מוכנה שאחותי תתקרב גם אליה ולא מוכנה לשחק איתה. הצעתי שתשחק איתה ללא נוכחות אימי וזה שיפר את המצב, אך עדיין נראה שיש שם כעס או חשש. הנחתי שהיא מרגישה שיש איום על דמות המטפל העיקרית (אצלנו- אני, במשפחת הורי- אימי) ולכן מגיבה כך. במקביל בגן החלה לבכות כשילד לוקח צעצוע ששיחקה איתו והם מתקשים להרגיעה. לרוב פותרים את הבעיה בכך שנותנים לה את הצעצוע בחזרה. השאלה כיצד עלינו להתנהג בסיטואציות שתיארתי? וגם בגן? תודה!
שלום יעל, ההתנהגות שתיארת מאוד מאפיינת את הגיל בו היא נמצאת, היא מבטאת רכושנות ומלווה בחרדה. היא במיוחד מתחזקת כאשר רגילים לשהות יותר במחיצת דמות כזו או אחרת (למשל יותר איתך מאשר עם האב, ויותר עם הסבתא מאשר עם הדודה). זה ייקח עוד כמה חודשים טובים עד שהעניין יפסיק להטריד אותה, ואני מציעה לכם להתייחס לזה כאל עוד שלב התפתחותי. במקביל מציעה שהאב יבלה איתה יותר זמן לבד, כדי שתוכל לחזק את ההתקשרות איתו. מעבר לכך במצבים עצמם, פשוט נסו להרגיע אותה דרך חיבוק וליטוף, לומר לה שאתם אוהבים אותה ולנסות להרגיע את החרדה. כמו כן אין צורך להיות הפגנתיים מידי עם ההתנהגות הזו (כלומר להפגין קירבה לידה באופן מכוון) ומאידך אין צורך להימנע מלנהוג כך, פשוט היו טבעיים סביב זה וכפי שאמרתי, הרגיעו את החרדה כמיטב יכולתכם בכל פעם שעולה. בברכה, ירדן פרידו ברשף
שלום, יש לי ילדה מצטיינת בלימודים עם שאיפות להצליח בעתיד. אך יש לי גם בעיה איתה בתקופה זו (בת 15). בעקבות זאת, החלטנו ללכת לטיפול אצל פסיכולוגית קלינית (מטעם השירות הפסיכולוגי החינוכי בעיר). על מנת לקבל החזר כספי מטעם קופ"ח כללית בגין הטיפולים, אנו נדרשים בין היתר להביא הפניה מרופא מטפל. שאלתי היא, האם יהיה תיעוד רפואי על הטיפולים הפסיכולוגיים בכרטיס קופת החולים של הילדה והשאלה העיקרית היא, האם ההתיעוד שהילדה היתה מטופלת אצל פסיכולוג קליני יכול לפגוע בה בשירות בצה"ל (מעוניינת להגיע למודיעין). אם אדע כי יש סיכוי וזה יפגע בה, לא אפנה להחזר כספי ואשא בעלות באופן פרטי ומלא. תודה.
שלום חן, בדיוק לאחרונה חלו מספר שינויים בחוק בהקשר הזה, ואם היא תקבל סבסוד דרך הקופה, ייתכן ותהיה רשומה מסוימת בתיק הרפואי שלה, זאת להבדיל מהמצב בעבר. אינני בטוחה שהדבר בהכרח יפגע בה בדרך כלשהי, אבל אני מציעה לך פשוט לברר את העניין הזה ישירות מול קופת החולים, אפילו כשאלה תיאורטית, ואז להחליט. כל טוב, ירדן פרידון ברשף