פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

יש לי ילד בן 4 ושלושה חודשים. הוא בן בכור. בתקופה האחרונה בכל פעם כאשר הוא רואה בטלויזיה בתוכניות הילדים שמישהו הולך לכעוס על הדמות, או שיהיו שאגות (נניח של אריה) או אפילו בבית או אצל חברים - אם יש פתאום צעקות (לא עליו חלילה) הוא מיד מניח ידיים על האוזניים כדי לא לשמוע. אני שואלת אותו מדוע הוא עושה זאת והתשובה היא כי אינו רוצה לשמוע את הצעקות/שאגות וכד'. אציין כי הבית שלנו הוא בית די רועש (מוזיקה, חברים) אבל אין בו צעקות כמעט אף פעם. זו לא בעיית רעשים, כי מוזיקה לדוגמא הוא מבקש תמיד להגביר עוד ועוד ורוקד ומשתולל לצליליה. הוא ילד טוב בצורה יוצאת דופן לחלוטין, ממושמע וצייתן עד כי לפעמים אני ובעלי מודאגים קצת מהקלות בה הוא מקבל מרות... כמעט ומעולם לא צעקנו עליו, והילד הזה מקבל מנות מוגברות ביותר של אהבה (קשה שלא לחבק ולנשק אותו כל הזמן). לפני חמישה חודשים נולדו לנו תאומים. החלטנו לשתף אותו בכל הטיפול בהם וזה די הצליח לנו, כך זה נראה. הוא אוהב ודואג להם בצורה יוצאת דופן. אם אחד מהם בוכה הוא לא יזוז ממנו עד שאני אגיע. ואם הוא משחק איתם ורוצה ללכת, הוא יקרא לי כי הוא לא מסכים שהם יהיו "עזובים". אני מסבירה לו שזה בסדר ולא באחריותו, אבל כנראה שזה משהו באופיו, הדאגנות הזו לכולם. אנחנו מרבים בשבתות להשאיר אותם אצל הסבתות ולהמשיל לטייל איתו כרגיל, וכשאנחנו חוזרים הוא מייד רץ אליהם ללטף ולנשק. שינוי נוסף בחייו הוא שהתחיל בספט' במקביל להולדת התאומים ללכת לגן עירייה. עד כמה שהוא טוען שכיף לו בגן, והוא הולך בשמחה בבוקר, אני יודעת שהסייעת שם די צעקנית. כשאני שואלת אותו על כך הוא אומר לי שזה לא מפריע לו מכיון שכשהיא צועקת הוא הולך לעמוד רחוק ממנה. לדברי הגננת והסייעת, הוא ילד מקסים, מעולם לא היה בעונש, תמיד חוזר עם מדבקות וסוכריות כפרס על התנהגות טובה. האם יש לי דרך לברר את פשר ההתנהגות המטרידה הזו? האם זו התנהגות נורמלית לבני גילו? אני מצטערת על האורך, מחכה להתייחסות, תודה

שלום לימור, הילד החמוד שלך חרד מהמפגש עם התוקפנות, אולי דווקא בשל המוניטין שלו כילד כ"כ טוב ונפלא. חשבי כמה מייאש יכול להיות הרעיון ש"מכאן אפשר רק לרדת". עם לידת התאומים, כאשר הוא מרגיש באופן טבעי קנאה או איום על מעמדו, הוא מפעיל בצורה מסיבית את המנגנון המוכר שעבד בשבילו לא רע עד היום. ילדים "טובים", ממושמעים ומרצים, עלולים להסיק בטעות שאוהבים אותם כל כך *רק* בגלל שמעולם לא הביעו התנגדות או מחאה, וכי התנהגותם הייתה תמיד ללא דופי. כרוניקה כזו עלולה להוביל למעגל קסמים בעייתי, מאחר והחנקה ודיכוי של רגשות שליליים או תוקפנות לאורך זמן, יוצרת תחושת עומס ולחץ אצל הילד. ההצטברות הזו מולידה את החוויה לפיה "אם רק אתן לזה דרור, יהיה כאן פיצוץ מסוכן והרסני", המעוררת, כשלעצמה, חרדה גדולה. כרגע, בנך פוחד מהשאגה שמאיימת לפרוץ מתוכו, ממש כמו מזו המאיימת עליו מבחוץ. אחת הדרכים לסייע לו, פרדוכסאלית ככל שתישמע, היא להפחית בהדרגה את ההתפעלות מההתנהגות ה"מופתית", ולעודד באופן מכוון ביטויי אסרטיביות או שובבות מתוך תקווה לאיזון בריא יותר. בברכה ליאת

שלום, הבן שלי בן 5 ילד חכם וטוב - אין לי שום תלונות. הגננת אומרת שהוא גאון וילד מדהים. העניין הוא שבגלל שהוא כזה נראה לי שמושכים אותו הילדים "המופרעים" אלה שמשתוללים ומקללים בגן - הם מצחיקים אותו והם נתפסים בעיניו מגניבים. הגננת לפי מה ששמעתי המליצה להורים של הילדים האלה לחבר את הילדים שלהם עם הבן שלי כי הוא ילד טוב והקשר יעשה טוב לילד שלהם. ואני מפחדת שזה יבוא על חשבון הילד שלי. מצד אחד הוא מעריץ אותם ומצד שני לא בא לי שהם ישפיעו עליו לרעה. מה לעשות? האם השפעת חברים חזקה יותר מההשפעה בבית?

שלום שירה, הכותרת שבחרת לפנייתך עוררה בי חיוך, מאחר ואני לא בטוחה לגמרי שהחלוקה ל"ילד טוב" ו"ילד רע" מאד תקפה כשמדובר בגיל 5, אם בכלל. את מזכירה ילדים עם טמפרמנט שונה מזה של בנך, עם אופני ביטוי שונים, ואולי גם עם עוצמת אגרסיה גדולה יותר. ההערצה של הילד שלך כלפיהם יכולה, אולי, לחזק את הרעיון שלא מדובר בילדים "רעים" או "מופרעים", אחרת המגע עמם היה מעורר בו רתיעה או פחד. עם זאת, אני לא תמימה, ויודעת שישנן התנהגויות בעייתיות גם בגיל הגן, ושילדים יכולים להביא הביתה רעיונות והתנהגויות פחות רצויות מבחינתנו. הסכנה הזו קיימת תמיד, ולכן עבודתנו כמחנכים אינה מסתיימת לעולם. ילדים יהיו נתונים לעולם להשפעות חיצוניות (טובות או מזיקות) ועלינו להמשיך ולחזק את המנגנון המבחין בין טוב ורע. לשאלתך האחרונה, המחקר מראה שאפילו בגיל המרד של שנות ההתבגרות, לעמדות ולערכים של בית ההורים יש נוכחות והשפעה רבה יותר על הילדים, והם נוטים לאמץ אותם, לפחות כשמדובר בעניינים מהותיים ועקרוניים (פחות - כשמדובר בעניינים של אופנה ומוזיקה). כל זאת תקף, כמובן, למשפחות נורמטיביות, שהשכילו לשמר סוג של תקשורת בסיסית טובה ויחסי כבוד עם ילדיהם. בברכה ליאת

שלום ליאת, יש לי ילדה בת 3.5. היה קשה מאוד לגמול אותה מפיפי, ובתחילת השנה כשעברה לגן עיריה התחילה שוב להרטיב. ע"מ לגמול אותה שוב חזרתי למתן פרסים אם היא תעשה פיפי בגן (גם בתהליך הגמילה הראשון רק פרסים עזרו) והיא אכן חוזרת יבשה כבר כמה זמן וממשיכה לדרוש פרס כל יום. 3 בעיות: 1) היא עדיין מצפה לפרס כל יום ואינני יודעת כיצד להפסיק את זה בצורה נכונה שתשמור על התוצאה 2) היא דורשת פרס על כל התנהגות טובה כמו לסדר את החדר 3) למרות הכל בבית עדיין בורח לה ועדיין היא מסרבת להפסיק את הפעילות בה היא נמצאת ע"מ ללכת לשירותים (מה שהקשה על הגמילה מלכתחילה) איך מפסיקים את עניין הפרסים, ואיך גומלים אותה סופית? תודה!

שלום לשואלת, שיטת הפרסים, הגם שיכולה להיות יעילה מאד במקרים מסוימים, אינה נקייה מבעיות. הציפייה לפרס קונקרטי וחיצוני עלולה להוביל למצב בו המוטיבציה הפנימית נפגעת, וההתנהגות הרצויה מתבצעת רק כל עוד היא מתוגמלת. זאת, למשל, הסיבה שלא רצוי לתת תגמול כספי כפרס על תעודה טובה. אחרי הכל, אנחנו רוצים לעודד מוטיבציה פנימית ותחושת גאווה והישג, שהיא - כשלעצמה - מהווה תגמול. לכן, כאשר מחליטים להשתמש בפרסים, השאיפה היא לדבוק בפרסים עם ערך סמלי ככל האפשר (חייכנים, מדבקות, סימון חיובי בטבלת הישגים, וכד'). בהמשך, יש להחליף את הפרסים הקונקרטיים בתגמולים חברתיים (שבחים, חיוכים, גאוות ההורים, עידוד והתפעלות אמיתית), שכן יש להם ערך רב עבור הילד. בעיה נוספת, שלמדת להכיר על בשרך, היא שימוש יתר בפרסים, על מנת להשיג שיתוף פעולה מצד הילד, גם במקומות בהם הוא נדרש למחוייבות ואחריות. גם כאן, הילד לומד לפעול רק אם "משלמים לו", ומפסיד את ההזדמנות ליהנות מתחושת הישג אמיתית, ומההתפעלות והשבח מצד ההורים. כרגע, אני מציעה לך לנסות להחליף בדרך עדינה את הפרסים בחיזוקים חברתיים כמו תשבחות ועידוד. זכרי שילדים הם יצורים חברתיים בטבעם, והם מוכנים לעשות די הרבה כדי לזכות בהערכת הוריהם ובשמחתם. תוכלי לספר לאבא בגאווה שהיום הילדה שלכם התנהגה כמו גדולה, ועזרה לך לאסוף את המשחקים מהשטיח (תוכלי לזמן פעילויות קטנות כאלה לאורך השעות שלכן יחד, ולא להתעקש על משימות גדולות כרגע). אני מאמינה שזו הדרך גם בנושא הגמילה, על אף שהיא יכולה להתארך מעט יותר. אשמח אם תספרי איך הולך. בהצלחה רבה ליאת

שלום בתי בת התשע הציצה בי במקלחת לפני כמה ימים. היא לא ראתה שאני רואה. האם יש טעם לדבר איתה על העניין? מעולם זה לא קרה קודם (עד כמה שידוע לי).

שלום ירון, ילדים יכולים להיות סקנים גדולים, בעיקר ביחס למה שאנחנו - המבוגרים - טורחים להסתיר מהם. התשובה לשאלה שלך מעט מורכבת. אישית, אני מאמינה במחוייבות שלנו כהורים לספק מידע אמיתי ועובדתי על החיים. אם הילד שלנו מגלה סקרנות כלפי העירום הבוגר, יש להיענות לאתגר, ולתת את המידע באופן הולם. הצצה למקלחת של אבא יכולה להיות חוויה מורכבת עבור ילדה קטנה, בהיותה מעוררת ריגוש, אשמה ואולי גם חרדה. זוהי חשיפה לא רצויה, גם אם מתרחשת בגניבה כמעט בכל בית. תוכל לומר לה שהבחנת בה, ושאתה מבין שזה נורא מעניין, ושאולי גם אתה היית סקרן גדול בגילה. בקש ממנה להפסיק להציץ (אני מאמינה שהיא לא תחזור על זה אם היא תבין שנתפסה), ובמקום זאת, תוכל להזמין אותה למסע משותף - התבוננות משותפת בספרי אמנות, בפסלים היפהפיים של רודן או מיכלאנג'לו (מי לא זוכר את "דוד"?), בספרים של תצלומי עירום אמנותיים או בציורים של עירום נשי וגברי. כך תעביר לבתך מסר חשוב של כבוד וקבלה כלפיה, ושל נכונות לתווך עבורה את העולם (גםזה של הנאות הגוף) ולהכניסה אליו דרך דלת הכניסה הראשית והאסתטית, ולא דרך חור המנעול. בברכה ליאת

ליאת תודה רבה על תשובתך החכמה!

אני פונה אליך מאחר ואני דואגת לבני ומטרדת מאוד מארועי השבועות האחרונים. תחילה אתן קצת רקע: אני גרושה 3 שנים ואם לבן יחיד הנמצא בחזקתי. בני נולד לתוך הגירושים, אני עזבתי את הבית יחד איתו, בהיותו בן 3 וחצי חודשים בלבד. כיום בני בן 3 וחצי, בעל התפתחות תקינה, ילד חביב מאוד חכם בעל יכולת ורבלית מצויינת. מהתחלה יש סדרי ראייה תקינים המתקיימים בצורה סדירה. האבא לוקח אותו מהגן אליו ובערב אני מחזירה אותו ולפעמים האבא מחזיר. בימים של הסדרי הראייה אני אומרת לבני כי אבייו יבוא לקחת אותו מהגן ובערב הוא חוזר הביתה-חשוב לי להכין אותו.כשהוא שואל למה עליו ללכת לאביו, אני מסבירה לו שאבא מבקש ממני ושהוא רוצה גם לבלות איתו. לגבי שבתות הסברתי לו שעכשיו זה התור של אבא, כי פעם בשבת אתה אצלי ופעם אצל אבא. אולם, בשבועיים האחרונים בני אומר שלא רוצה ללכת לאביו. אומר שלא אוהב את אביו ושרוצה להיות רק אצלי. אתמול כשאביו החזיר אותו, פניו היו נפולים והלך עם הראש למטה. שאלתי את אביו אם קרה משהו אך הוא אמר שלא. נגשתי אל הילד והוא בשקט אמר: "אבא הרביץ לי", די נדהמתי וחזרתי על דבריו בקול: "אבא הרביץ לך?" האבא יצא בהתגוננות ושאל את הילד למה הוא אומר דברים לא נכונים. הבן לא רצה לדבר איתו ואף אמר לי שוב שאבא הרביץ לו. אני בספק אם אכן האבא הרביץ.. אולי זו בדיקת גבולות??? אבל... זה נשען על אמירות קודמות של אי רצון ללכת לאביו וגם מה גורם לילד לבדוק גבולות דווקא ע"י אמירה שכזו? אביו התחתן לפני כחודשיים ובעקבות כך גם מתגורר בדירה אחרת. כך שעבור בני אלו שני שינוים מהותיים. לצערי, על הנשואים שמעתי משמועות וכששאלתי את האבא על כך והצעתי לעזור בהכנה של הילד הוא בחר לשתוק וכלל לא התייחס להצעתי. מה עושים??? תודה רבה רבה מראש

שלום שושי, בדיוק כפי שנאמר לפני דקותיים ליעל, כאן מתחתייך, לא נוכל להרשות שהילד שלנו יהיה נתון להשגחתו של מבוגר פוגעני או מכה, גם אם מדובר באביו. מעבר לאפשרות העצובה הזו, שחייבים לשלול, כדאי מאד לבסס (למרות משקעי העבר) יכולת הידברות טובה ביניכם. אם בעלך לשעבר ניסה להסתיר ממך את נישואיו הטריים, פירוש הדבר שמשהו בתקשורת שלכם מאד פגוע, ולמען ילדכם יש לעשות הכל כדי להתגבר על כך. כאן יש לך חלק שווה כשל בעלך, הכרוך בוויתור על מאבקים ישנים. אני מאמינה שבשיחה פתוחה וגלויה, תוכלי להעלות בפניו את הקשיים של הילד, ולהביע רצון אמיתי להירתם ולעזור לשניהם (האבא והילד) להתגבר על המשבר הנוכחי תוך גמישות ווויתורים. כדאי לזכור שילדים יכולים לחוש גם ערוצים "תת קרקעיים", ולהתנהג את ההתנגדות והקושי של ההורה האחד כלפי ההורה האחר. אם תרגישי שאינך יכולה להגיע לשיח פתוח וגלוי עם האב, מוטב לפנות לגורמים מקצועיים (פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי, עו"ס, מגשר, וכד') שיוכלו לסייע לכם ולילד להסתגל למצב החדש במינימום כאב או נזק. בברכה ליאת

שלום, בני בן שנה ו9 חודשים, מדבר בצורה שוטפת. מאוד חכם ומפותח. לאחרונה כל פעם שיש לו פצע קטן, או מכה קטנה שהוא מקבל (של נפילה), ואני שואלת אותו מה קרה לך ביד או בכל מקום אחד שזה קרה, הוא עונה לי את שמה של הגננת. רציתי לשאול האם יכול להיות שהוא מתרגם את זה שהיא מסמלת עבורו את כל מה שקורה בגן או שמה אני צריכה להיות מודאגת מכך? יש לציין שגם אם חזר עם נשיכה שנראית של תינוק - לפי גודל השיניים - ואני שואלת אותו מי נשך אותך-הוא עונה לי שוב את שמה של הגננת. שברור מן הסתם שזה לא היא. האם אני צריכה לדבר עם הגננת על כך? ובנוסף לעיתים קרובות הוא בוכה שהוא הולך בבוקר בגן. ומנגד הוא יכול ללכת לאותה גננת לחיבוק ונשיקה. אני ממש לא יודעת כיצד לפעול. אשמח לעזרה תודה

שלום יעל, המחשבה שהילד שלנו יכול להיות מוכה או נפגע ע"י מי שאמור להשגיח עליו מעוררת חלחלה אצל כל הורה. מסיבה זו בדיוק עלינו לבחור עבורם מסגרת חינוכית טובה ומפוקחת, לאחר שקיבלנו המלצות חמות והתרשמנו בעצמנו מהדמויות החינוכיות. אני יוצאת מנקודת הנחה שבחרת עבורו גן טוב וגננת מעוררת אמון וביטחון. עם זאת, מול הספקות שהתעוררו בך (גם אני נוטה להאמין שאין בהם ממש) נדמה לי שאת חייבת לעצמך את הברור עם הגננת, ולו כדי להירגע ולהשיב לעצמך את השלווה והביטחון. בברכה ליאת

שלום ליאת, האם השיחה עם הגננת לא תיצור אצלה מצב של התגוננות ואנטי כלפי או כלפי בני? האם התשובה שלה לא תהיה מובנת מאליה.? אני חוששת שבני יקבל יחס אחר לאחר השיחה.

שלום רב, אני אימא של נועם בת 3.5 ושל תמר בת שבעה חודשים. יש לי מספר שאלות ואנסה לפרט אותן בהודעה אחת. (סליחה אם יוצא ארוך) 1. השנה נועם הלכה לגן עירייה, לפני כן היתה במשפחתון/גנון בקבוצה של 20 ילדים. בשבועות האחרונים היא מגלה עניין באיבר המין הזכרי. היא מציירת לרוב בנים שעושים פיפי, מקדישה תשומת לב רבה לדיוק איברי המין עד כדי כך ששוכחת לעיתים את הרגליים. לעיתים היא מציירת רק את איברי המין, לבד, של שני המינים. אני לא יודעת איך להגיב לזה.... אציין שאנחנו די פתוחים בבית, בעיקר כי אני כילדה - לא היה לי את מי לשאול שאלות, נתקלתי בקיר אטום ששידרו ההורים. אנחנו לא מתנגדים בתקיפות אם היא רוצה ללוות אותנו לשירותים, אך מנסים להסיח את דעתה בכל דרך אפשרית כדי לקבל פרטיות. בשנה שעברה היא ראתה בנים עושים פיפי בגן הקודם, אבל זה לא העסיק אותה יותר מדי. האם זה נורמלי וכיצד עליי להגיב? 2. כשהייתי בהריון, לפני כשנה, הילדה התחילה לגמגם. אני יודעת שבשלב זה, זה נקרא חוסר שטף בדיבור ולא גמגום, אבל זה נשמע נורא. במקביל היא חזרה לזחול למרות שהיא הולכת יפה מגיל שנה. ניסינו שלא להתייחס ולא להתרגש בתקווה שאלה הרגרסיות המפורסמות, וזה יעבור עם הזמן. אז הזחילה אכן עברה וגם הגמגום. אבל ארבעה חודשים לאחר הולדת האחות הקטנה, כחודשיים לאחר הכניסה לגן החדש חוסר השטף חזר והוא נשאר איתנו - בגלים. היא מגמגמת בצורה קלה רוב הזמן, אבל יש תקופות שזה ממש חמור. ההברה החוזרת מתקצרת, הילדה "דוחפת בכח" את המילה החוצה: מנפנפת בידיים, קופצת, עושה תנועות אחרות – עוזרת למילה לצאת. היא נתקעת בהברה ראשונה אפילו 15 פעם ואז מוותרת או מתעצבנת, או אפילו שוכחת מה רצתה לומר ומנסה לומר משהו אחר, כי הרי המחשבות בגיל הזה רצות במהירות עצומה, אז היא לא מספיקה להתבטא. לקחנו אותה לאבחון אצל קלינאית תקשורת באופן פרטי ולאחר מכן שוב - לקלינאית תקשורת של קופת החולים על מנת לקבל אישור והחזרים. שתיהן הסכימו שהילדה מפותחת לגילה, עם אוצר מילים שמתאים לגיל 5-6, מתנסחת יפה, אומרת משפטים שקשורים בינהם, מצליחה להביע בדיוק מה שהיא חושבת, ולא מגמגמת אם היא מאוד מרוכזת, רגועה, או שרה/מדקלמת, (או מספרת משהו לתמר כשהיא חושבת שאף אחד לא מקשיב). לדעת קלינאית התקשורת הפרטית- "אפשר לוותר לה אבל אפשר וכדאי לטפל אם דואגים", לדעת קלינאית התקשורת של קופת החולים - אין טעם לטפל לפני גיל 5 "כי יש הרבה ילדים מגמגמים, הרוב מפסיקים לגמגם מעצמם". קיבלנו חומר קריאה שקצת הרגיע, אבל בכל זאת אני מפחדת לפספס משהו חשוב ועקרוני. אז לטפל או לא לטפל? השאלה היא לא כלכלית אלא פסיכולוגית - הילדה גם ככה לא מפוצצת בביטחון עצמי, אני חוששת שאם היא תדע שמשהו לא בסדר איתה (אנחנו מתעלמים לגמרי מהגמגום, ורק מחכים מסבלנות שתסיים), היא תסגר, תתכנס בתוכה או תפסיק לדבר... 3. עוד שאלה. בישוב שלנו אין גן טרום חובה. יש טרום טרום ויש חובה. ילדים בני 4 מחולקים בין שני הגנים, ובכל מקרה מבלים שנתיים באחד הגנים. לדעתי, נועם מתאימה מבחינה מוטורית וקוגניטיבית לגן חובה. הגננת מסכימה איתי ולכן רשמתי אותה לגן חובה לשנה הבאה. אבל אני חוששת שאם היא תמשיך לגמגם, ילדים גדולים יותר ילעגו לה בגן, דבר שלא קורה עדיין בגן טרום-טרום חובה, משום מה כאן הילדים עדיין סבלניים יותר. החשש שלי הוא על הבטחון העצמי של הילדה. אין לי בעיה עם זה שהיא תהיה "בראש השועלים" במקום ב"זנב האריות", אבל אין לי ספק שהיא תתקדם ותתפתח הרבה יותר בגן חובה. אז מה בכל זאת נכון לעשות? תודה רבה מראש

שלום סיוון, אשיב על שאלותייך עפ"י הסדר שלך - 1. נועם נמצאת בגיל בו הסקרנות סביב הגוף בכלל, ואיבריו האינטימיים בפרט, נמצאת בשיאה. עם זאת יש עדות לעיסוק יתר סביב איבר המין הגברי, וכדאי לבדוק מה מקורו. בתור התחלה הייתי ממליצה להפחית את החשיפה שלה לעירום של המבוגרים בבית. ילדה בת שלוש וחצי לא אמורה ללוות את אביה לשירותים או למקלחת, גם אם הדבר נעשה בתום לב גמור. מעבר לכך, תוכלי להסב את תשומת לבה של פסיכולוגית הגן, להראות לה את הציורים ולבקש את חוות דעתה. פסיכולוג מיומן יודע להבחין אם יש בציורים איתותים מדאיגים. 2. בעניין הגמגום, אני מבינה שההחלטה אם לטפל או להמתין חזרה אליכם. לא לגמרי הבנתי האם הטיפול בגיל המוקדם מצליח פחות מהטיפול בגיל חמש. בכל מקרה, כדי להחליט יש להביא בחשבון את חומרת הגמגום, את המידה בה הוא מפריע לבתך או מזיק לה מבחינה חברתית, ואת ההשקעה והמאמץ (מבחינת הילדה) הכרוכים בתהליך הטיפולי. אישית, אני נוטה להסכים עם הגישה ה'מנרמלת', לפיה יש קשיים זמניים שחולפים מעצמם, ואפשר לחכות. 3. בנוגע לשאלתך האחרונה, אוכל לומר שגם כאן, לפחות לטעמי, אין תשובה אחת נכונה. מהיכרותי עם גני ילדים, גיבשתי התרשמות לגמרי לא 'מדעית', לפיה הגננות נוטות לכוון את התכנים ואת תשומת הלב דווקא לקבוצת הילדים הגדולים של הגן. אם התיאוריה שלי נכונה, ההישארות עשויה להיות מקדמת יותר. ההשתייכות לקבוצת הגדולים של הגן יכולה לתרום לביטחון העצמי ולתחושת כשירות ויכולת. איכשהו, למרות כל האמור כאן, איני רואה גורליות רבה בכל החלטה שתקבלו. חשוב לזכור שעד ספטמבר יש עוד המון המון זמן, בו תוכל נועם לרכוש עוד ביטחון, לגבש חברויות מוצקות יותר (גם זה שיקול), ואולי גם להתגבר על הגמגום. אני ערה לזה שלא קיבלת תשובות, אלא רק חומר למחשבה, אך נראה שלעיתים זה מה שאפשר... :-)) בהצלחה ליאת

טוב לשמוע דעה נוספת. תודה על ההתייחסות.

ילדתי בת החמש וחצי מאוד אוהבת בעלי חיים וקנינו לה כלב אהבה שלה לכלב מאוד חונקת עד שזה הגיעה למצב שהכלב רוצה תמיד לנשוך אותה עקב כך היא בזמן האחרון מכה את הכלב ומציקה לו במודע מה עושים ומדוע זה קורה

שלום רוחמה, ההחלטה לקחת הביתה גור כלבים היא החלטה רצינית, שיש לקבל לאחר מחשבה. כלב הוא חלק מהמשפחה, ועלינו לגלות אחריות ודאגה גם כלפיו. ציינת שבתך מאד אוהבת בעלי חיים, אך התנהגותה עומדת בסתירה לכך. זו הזדמנות נהדרת לדבר איתה על האחריות והדאגה לבעלי חיים, ועל המשמעות העמוקה של החיים לצידם. חיית מחמד בבית מספקת הזדמנות פז לחוות מקרוב רגשות של חמלה, טיפוח, ויחסי גומלין. נאמנותו ואהבתו של הכלב יכולים ללמד אותנו לא מעט על קשר ועל יחסים. כאשר בתך מציקה לכלב, היא אכן מסתכנת בנשיכה, שכן כלבים לא יכולים לסמן אחרת או לבקש "אנא ממך, זה באמת לא נעים לי". לכן, ממש כמו שהייתם נוהגים אם הייתה מרביצה לתינוק קטן, עליכם להרחיק את הכלב ממנה, ולהבהיר לה חד-משמעית שלא פוגעים בחסרי ישע. אם תמשיך להציק תוכלו להרחיק אותה ממנו, ולהרשות לה לחזור ולהתקרב אליו רק אם תדע לכבדו. יש לי הרגשה שהילדה שלכם תהיה המרוויחה העיקרית מפעולה כזו. בברכת "ואהבת לרעך כמוך" :-) ליאת

ליאת שלום בני בן ה-5 סובל מקשיים במוטוריקה עדינה, מקושי בקשב ובריכוז, וכתוצאה מכך מקשיים חברתיים ולימודיים. אני לוקחת אותו בשעות אחה"צ לקלינאית תקשורת מרפאה בעיסוק ולטיפול פסיכולוגי. הומלץ לי לשלוח אותו בשנה הבאה לגן שפתי. אני מתלבטת כיוון שחוששת שבגן השפתי הילדים הם ברמה יותר נמוכה ולכן היכולות שלו דווקא יושפעו לרעה. יודעת ששם העבודה היא מאד אינטנסיבית אבל האם לא עדיף גן רגיל ולקחת לכל הטיפולים אחה"צ. אני יודעת שאין תשובה חד משמעית אך אשמח לשמוע את דעתך. בברכה גילי

שלום גילי, גן שפתי, כפי שהסבירו לך נכון, הוא גן בו מוענקת לילדים הזדמנות לקבל דחיפה התפתחותית עצומה ואינטנסיבית לפני כניסתם לכיתה א'. מדובר בצוות מקצועי ומיומן של גננות, המועשר באנשי מקצוע המגיעים אל הגן לאורך ימי השבוע, ומתאימים את ההתערבות לצרכים הייחודיים של כל ילד. זה נכון שאוכלוסיית הגן השפתי מורכבת רובה ככולה מילדים עם צרכים מיוחדים, אך אין בכך כדי לעכב את התפתחותו של הילד הבודד. אדרבא, הוא מרגיש פחות חריג, זוכה לשפע תשומת לב, ולאנשי מקצוע משובחים. מניסיוני, הדרך הטובה ביותר לקבל את ההחלטה היא לבקר בגן כזה, ולהיווכח ממקור ראשון במה מדובר. ברוב המקרים, ההורים המבקרים מופתעים לטובה, רואים שמדובר בילדים חמודים ממש כמו הילד שלהם, ומבינים שמדובר בהזדמנות. לא בכל שפ"ח מאפשרים ביקורים כאלה, ובכל זאת אני מציעה לך להתעקש. בהצלחה ליאת

שלום רב, לבתי בת ה 3 יש פיסורה (סדק בפי הטבעת) שבאה והולכת כבר שנה בערך. מכיוון שהפיסורה גורמת לכאבים בזמן שעושים קקי, הילדה מתנגדת עכשיו בכל תוקף לעשות - גם בתקופות שלא כואב לה בכלל. כבר חודשים אני לא מצליחה להוציא אותה מהטראומה של הכאב, וכבר לא יודעת מה לעשות. ניסינו פרסים, אבל אפילו זה לא מספיק. היא עושה רק "בכח", כאשר אני עומדת בכל תוקף על זה שתשב בשירותים עד שיצא - וגם זה קורה כל יומיים בערך, ותוך כדי בכי רב. יש המלצות בנושא? אני ממש עובדת עצות. חשבתי לקחת אותה לפסיכולוג/ית, אבל אין לי מושג מי. יש המלצות על פסיכולוג/ית במרכז שיודע/ת לטפל בבעיה כזו? תודה רבה.

שלום יעל, עצירות קשה או פיסורה יכולים להוביל לפעמים לבעיות פסיכולוגיות סביב עשיית צרכים ומאבקי כוח. את מספרת שמאז ה'טראומה' האחרונה חלפו כבר חודשיים, ובכל זאת יש עדיין הרבה עניין סביב הקקי. אישית, אני נוטה להאמין שהתערבות מסיבית של האם בפעולות "טבעיות" כמו אכילה, שינה או יציאות, עלולה כשלעצמה ליצור בעיה או להחריף בעיה קלה יחסית. לטעמי, הדרך היעילה לסייע לה, היא באמצעות תזונה המעודדת יציאות רכות, ומעבר לכך לא לעשות דבר. אין טעם לעמוד מעליה ולהתעקש שתעשה קקי "בכוח", ממש כפי שאין טעם להציע לה פרסים. הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שמדובר בפעולה טבעית של הגוף, שתסתדר אם רק ניתן לה הזדמנות. אני מבינה שאת מתקשה לראות אותה בוכה או מתאפקת, ויודעת כמה קשה לעמוד מנגד. תוכלי, לכן, להביע השתתפות ואמפתיה "אני רואה כמה קשה לך, ובטוחה שעוד מעט תצליחי. הקקי השובב יהיה חייב לצאת מתישהו, אז נחכה לו בסבלנות". נסי להישאר רגועה, להמשיך לעסוק בשלך, ולשמוח בשמחתה בבוא הרגע. במידה ותרגישי שאת מתקשה להסתדר ללא עזרה מקצועית, כל פסיכולוג קליני של ילדים יוכל להדריך אותך בנושא. בהצלחה ליאת

שלום רב ביתי בת שנה וחצי. לאחרונה פיתחה מינהג מטריד של הטחת ראשה במעקה מיטתה כשהיא מתעוררת בלילה תוך צרחות ובכי (כנראה רוצה שניקח אותה למיטתינו אך אנו לא מעוניינים להקנות לה הרגל זה ולכן לא נעתרים לה). הבוקר למשל התעוררה עם סימנים כחולים במצח ונפיחות בעקבות כך. המצב מאד מדאיג אותי, שכן מחד אינני רוצה לתת לה תחושה שההתנהגות שלה משיגה לה את רצונה, כדי לא לתמרץ אותה להמשיך ולנהוג כך, ומצד שני אינני יכולה לעמוד מן הצד ולראות אותה מטיחה את ראשה כך במעקה המיטה. כיצד עלי לנהוג? האם נכון לקום אליה כשהיא מתנהגת כך למרות הסכנה שבכך אני מעודדת אותה להמשיך ולנהוג כך? מדוע היא נוהגת כך?

שלום נטלי, התופעה של הטחת ראש במיטה/בקיר/ברצפה מוכרת, ובדר"כ מדובר בניסיונות לפרוק תסכול או להירגע. מאחר ואת מתארת חבלות קשות, אני ממליצה להתייעץ עם רופא הילדים שיוכל לשלול נזק או פגיעה. ברמה הפרקטית, תוכלו לרפד את דפנות המיטה כדי למנוע פציעה או חבלה. מעבר לזה, כדאי לנתק את הטיפול בבעיית השינה מהטחות הראש, ולאפשר לה להירגע במיטתה מבלי לעבור אליכם. תוכלי לערוך ניסוי למשך מס' לילות. נסי לא לגשת אליה כלל אם היא מתעוררת בבכי. אם הבכי מתגבר, הישארי לידה בשקט, ללא דיבור או הוצאה מהמיטה. אם וכאשר היא מתחילה להטיח את הראש במיטה, עזבי בשקט את החדר. חזרי אליה רק אם תפסיק להטיח את ראשה, שבי ללא מילים לידה עד שתרדם. אשמח לשמוע איך הולך בהצלחה ליאת

עברנו. חבל על סבל של כולם.עוזבים מיטת תינוק וזהו.קצת מוקדם ולא צפוי.אבל לא הייתה ברירה.בני לא היה מוכן בשום אופן מגיל הזה להיות במיטת תינוק. בהצלחה.

שלום ילדי בן 4. לאחרונה מצאתי אותו מסתגר בחדר עם חבר בן 4 וחצי הם הורידו מכנסיים והראו אחד לשני את הפין . אמרו אחד לשני תראה איך אני עושה ואח"כ הילד שלי הציע לו שיגעו פין בפין והם עשו זאת. כשניסיתי להכנס הילד מיד הרים מכנסיים ואמר שאני מפריעה והם משוחחים. את כל זה ראיתי מהצצה מחור המנעול. כיצד עלי להגיב לזה ? האם אני צריכה להפריע לו בכך ? בשיחה על הנושא הוא אמר שזה נעים לו לשים פין לפין ותוסיק לתוסיק. אמרתי לו שמותר לו לגעת בעצמו אבל אסור לתת לאחרים לגעת בן כי זה פרטי. אני ובעלי רצת מזועזעים מכך ולא ממש יודעם עם לעשות ומה לעשות בעקבות הארוע. האם זה נורמלי ? האם יש לילד שלי נתייות הומואיות כי עשה זאת עם בן ? מה עושים.לא עושים ? לציין שבכללי הילד שלי ילד מקסים, חברותי , יש לו חברים בנים ובנות. תודה

שלום לאמא הדואגת, ילדי גן נוטים להיות סקרנים מאד סביב גופם שלהם, סביב ההבדלים בין בנים לבנות ובינם לבין עצמם. זה בדיוק הגיל בו נפגוש את משחקי ה"רופא והחולה", "אמא ואבא", וכד'. לבד מן התגליות הנוגעות לאברי הגוף, מתעצמת גם ההכרה בהנאה שהם יכולים להסב. למרות כל האמור לעיל, ולמרבה הצער, אנו פוגשים מצבים בהם מנוצלת תמימותם וסקרנותם של הילדים לסיפוק צרכים בוגרים יותר ותמימים פחות, ולכן מוטלת עלינו החובה ללמדם לשמור על עצמם. באופן כללי, פעלתם נכון כשהסברתם לילדכם שאיברי גופו המוצנעים חייבים להישאר הרחק מהישג ידם של זרים, ילדים או מבוגרים. רצוי לנהל את השיחה הזאת בצורה רגועה ושקטה, ועם זאת ברורה מאד. כמובן שאין במשחקים שתיארת כדי לנבא נטיות הומוסקסואליות. בברכה ליאת

שלום ליאת היקרה! אני בת 37,אמא ל3 ילדים..הבכורה בת 18 השניה עוד חודש בת 5,והקטן בן 1 ו7חודשים. אני פונה אלייך בגלל הילדה האמצעית,בת 5. שמנו לב שבתקופה האחרונה היא מביאה חפצים,משחקים מהגן..היא שמה אותם בתיק שלה,ומיד כשמגיעה הביתה היא עולה עם התיק לחדר שלה,היא ישנה במיטת קומתיים,בקומה השניה,שם היא מוציאה את החפצים שומרת אותם שאף אחד לא יקח ויגע כולל אחיה., ניסינו לדבר איתה ולהסביר,ואמרו שנקנה לה גם כאלה צעצועים דומים,שאני אלך איתה לחנות והיא תבחר,ואם זה יתאפשר נקנה לה..והיא הסכימה. אבל שמתי לב,שהיום היא שוב הביא משהו מהגן.. ניסיתי לחשוב למה זה קרה,ונזכרתי שבחודשים האחרונים באמת לא קנינו לה צעצועים.. יכול להיות שזאת הסיבה?למרות שזה מאד שטחי. ראוי לציין,שהיא מתנהגת בבית צורה לא כל כך צנועה,ואין לנו כזאת התנהגות בבית..כמעט הכל סביב הצרכים,זה עשה ככה וזה עשה ככה.. היחסים בבית ביני לבין בעלי בסדר אבל קורה שאנחנו מתכווחים על שיטת חינוך והדרך הנכונה לנהוג,וגם בענינים כספיים. הילדה,היא מלאת שמחת חיים,רגישות,ובתקופה האחרונה נהייתה קצת בכיינית,ואם התנהגות שלנו כלפיה לא מוצאת חן בעיניה,היא אומרת שאנחנו רעים,ואף יכולה להגיע לאלימות פיזית אם בקשתה לא בוצעה. מחכים לתשובתך בקוצר רוח.. בתודה מראש אולגה

שלום אולגה, גם אני, כמוך, לא חושבת שלקיחת החפצים מהגן קשורה לאיזשהו מחסור ממשי בבית. זה נראה מתאים יותר לקושי לשלוט בדחף או לעמוד בפיתוי, האופייני לילדים צעירים שעדיין לא הפנימו את האיסור "לא תחמוד". אפשר, כמובן, להשתעשע בהשערות שונות הנוגעות למשמעות המסויימת של החפץ אותו בחרה לקחת, או אולי למשאלה לקחת הביתה משהו מהסביבה האהובה והבטוחה של הגן - אולם כל אלה יהיו השערות בלבד, ותוקפן מוטל בספק. מעשית, עלינו להסביר לילדים צעירים שמדובר בהתנהגות לא רצויה, וכי חפץ שאינו שייך לנו חייב לחזור לבעליו. לפיכך, עודדי אותה להחזיר את המשחקים אל הגן (רצוי בתיאום עם הגננת), גם אם נכרכת בזה מידה של חוסר נוחות. נדמה לי שההבטחה לקנות לה בכל פעם צעצוע כמו זה שהביאה מהגן עלולה דווקא לעודד אותה להמשיך. במקומך הייתי נמנעת מזה. מעבר לכך, ובהתייחס לאחרית דברייך, אני מזמינה אותך לדפדף קצת בפורום הטרי שלנו, ולנסות להיעזר בתשובות קודמות הנוגעות להצבת גבולות מול התקפי זעם אלימים של הילדים. אם יהיו שאלות נוספות, אשמח לעזור בהצלחה ליאת

בני בן שנתיים ורבע היה באבחון(ורוצים עוד מפגש).הגענו למרפאה שמטפלת בילדים עד גיל 3 בהמלצת מעון. באבחון הוא לא רצה לענות על שאלות "במה גוזרים","על מה רוכבים" וכו'.להצביע על דברים הוא כן הצביע.הוא לא מדבר. ניסיתי גם בבית להראות תמונות ולשאול שאלות דומות,אבל הוא מתעלם.סתם מצביע על משהו שנראה לו ומשמיע קולות. גם סיפורים אני לא מצליחה להקריא,כי הוא הוא מייד משמיע קולות(בכוח) כך שלא שומעים וגם רוצה לדפדף. האם אני צריכה לדאוג?יש סיכוי גדול שירצו להמשיך בטיפולים? תודה

שלום לך, איני יודעת מהי הסיבה שבנך נשלח לאבחון, ולפיכך אוכל רק לשער שמדובר בניסיון להבין האם קיים איזה עיכוב/קושי התפתחותי, אם כן - לזהות את מקורו ולהציע התערבות שתסייע בצמצום הפערים. כמובן שלא אוכל לדעת מכאן האם יש סיבה לדאגה, בעיקר כי התיאור שנתת הוא מאד כללי. אשמח להרגיע אותך ולומר, שכיום יש ידע עצום בכל הנוגע להתפתחות הילד בגיל הרך, והיצע גדול של התערבויות טיפוליות. אנו יודעים היום שככל שהעזרה מגיעה מוקדם יותר, כך הפערים או הגרעונות ההתפתחותיים קטנים יותר, וההתפתחות בעתיד טובה יותר. העצה הטובה ביותר שאני מצליחה לחשוב עליה כרגע, זה לשתף פעולה עם הגורם המאבחן, להקשיב להמלצותיו ולברר כיצד תוכלי לתרום גם את לקידומו של הילד. בשמחות ליאת

תודה, הבנת נכון,עקב איחור בדיבור נשלח לבדיקה למרפאת בריאות הנפש. שיתוף פעולה זה לא פשוט...יש תורים באמצע יום,אני עובדת ובני יוצא מהשגרה במעון. לא מוכנים שתבוא עם מטפלת-במקרה שצריך להמשיך בטיפול.למה זה כה חשוב??? האם כדאי לחכות שיתפנה בוקר או חבל להפסיד זמן? נשלח גם לנוירולוג... תודה

שלום שמי קרן בת 28, יש לי ילד בן שנה וחודשייים מקסים.במהלך היום הוא נמצא במעון ,יש לו סדר יום, (ישן שעתיים במעון כמו כל הילדים) בערב הוא הולך לישון בערך ב 20:00. ואז קם ב 24:00 לאכול בקבוק וחוזר לישון ואז מתעורר בשעה 1 בלילה עד 3 ולא נרדם או מ 3 בלילה עד 5 בבוקר. הוא ישן עדין איתנו בחדר. והוא מתעורר והולכת לו השינה, אני מנסה לא להתיחס ואז עומד במיטתו וצועק ובוכה ומנסה לטפס שאקח אותו אלי ואז אני נכנעת לוקחת אותו אלינו למיטה והוא מנסה להירדם לידנו ולא מצליח , אני מחזירה אותו למיטתו והוא לא מצליח להירדם גם שם ונעמד ובוכה. וכך בערך 3 4 פעמים בשבוע . מה אפשר לעשות? האם להעביר אותו לחדר משלו יעזור? אנחנו ממש רוצים שישן לילה שלם כבר. (לי יש גם שינה מאוד קלה וגם אני מתעוררת הרבה יכול להיות שפשוט זה עבר לו בתורשה ממני?) אני מנסה להלחם איתו די הרבה משאירה אותו במיטה ובוכה , לפעמים מלטפת אותו מנסה להרגיע אותו ולפעמים כבר כועסת וצועקת מעט . אשמח לעצתך. יום טוב קרן

שלום קרן, את מתארת די הרבה התרחשויות ליליות, שבאמת לא מותירות הרבה שעות שינה. הורים לתינוקות ולפעוטות נמצאים, באופן כללי, בסיכון לפתח עיגולים שחורים תחת העיניים :-)) ככלל, כדי לממש את השאיפה לישון לילה שלם, יש להשתדל וליצור את התנאים לכך. כלל ראשון הוא לצמצם את שעות השינה ביום (מבחינה זו, שעתיים בצהריים זה בהחלט בסדר), ולאחר את שעת ההשכבה במידה כזו שהילד יהיה עייף, אך לא 'גמור' (ילד שעובר את שעת ההשכבה האופטימלית יכול להיות עצבני וחסר שקט ולפתח קשיי הירדמות). דבר נוסף, יש לשאוף להפסקת הארוחות הליליות. בגיל שנה וחודשיים ילד כבר לא מוכרח לאכול בלילה. ארוחה טובה (דיסה סמיכה יותר) לפני השינה אמורה להספיק. כדי לשבור את ההרגל אפשר להציע מעט שתייה אם הוא מתעורר בלילה, ולהימנע מדיבור, הרמה על הידיים, הדלקת האור או כל אינטראקציה אחרת. באופן דומה יש לנהוג גם במקרה של התעוררות ספונטנית - להימנע מדיבור, שיר ערש, חיבוק, וכו', היכולים להיות תגמול או "זמן איכות עם אמא". גם המעבר למיטת ההורים יכול להוות סיבה טובה להתעורר. המעבר לחדר משלו יכול להיות גורם שמעודד שינה טובה יותר, אך יכול - זמנית - לגרום גם לנסיגה. מאחר וממילא תצטרכו לעשות זאת, למה בעצם לחכות? יכול להיות שהנוכחות הקרובה שלך למיטתו הופכת אותך לאופציה זמינה ומגיבה יותר, מה שלא יקרה בחדר משלו. קשה לנבא... לסיכום, אני יודעת כי בכל הנוגע להתנהגות הורית מול בעיות שינה של פעוטות, קל מאד להגיד ולייעץ, וקשה לבצע. במצבי עייפות קיצונית נהיה מוכנים לוותר על כל עקרונותינו, ובלבד שנוכל לישון כבר. ובכל זאת, בסופו של דבר ההתעקשות משתלמת, ומרביתנו מצליחים להגיע ללילה מלא... ....עד שהם מתחילים לנהוג, ומזכירים לנו פעם נוספת "לילה לבן" מהו :-))) חלומות פז ליאת

שלום ליאת בתי בת 5.5 ילדה חברותית, שמחה ואהובה. מגיל צעיר מאד היא אהבה להפגש עם חברים אחרי הגן. מלפני חודש היא לא מוכנה ללכת לחברים ומסכימה רק שיבואו אליה. ניסיתי לברר אם היה משהו אצל אחד מהם אבל לטענתה, היא לא רוצה להתגעגע אלי ולכן היא רוצה לבוא הביתה...אני נמצאת כל יום בבית בשעות אחה"צ ושום דבר לא השתנה בחודש האחרון. לעומת זאת אחותה בת 3 התחילה לבקש ללכת לחברים וזה כאילו נראה שהתחלפו התפקידים. יכול להיות שיש קשר? האם אני צריכה להמשיך לאפשר להזמין חברים אלינו כל הזמן למרות שהיא לא רוצה ללכת אליהם כשמזמינים אותה? האם לעשות איתה עוד "בירורים" או לעזוב את זה? ההרגשה היא שכאילו יותר קשה לה לעזוב אותי והיא ממש מחפשת את קירבתי, למרות שאני זו שתמיד אוספת אותה מהצהרון ונמצאת איתה.

שלום רב, דווקא בשורה האחרונה בדברייך מסתתר, מבחינתי, ההסבר האפשרי. הבת שלך נמצאת בגן עד הצהריים ואח"כ בצהרון עד לשעות אחה"צ. מדובר בנתח זמן עצום משעות הערות שלה, אותו היא מבלה בחברת ילדים אחרים, מתנהלת עפ"י לו"ז שרירותי, ומחוייבת לכללים ברורים של מוסד חינוכי. עבור ילדה כ"כ צעירה, מדובר בסוג של מאמץ, ולכן הצורך להישאר בבית עם אמא, להיות קצת 'סולו', נראה הגיוני ונכון. מפגשים עם חברים אחה"צ נועדו לשכלל מיומנויות חברתיות כמו וויתור, התחלקות, אמפתיה וכו'. ילד שנמצא כל שעות היום בחברת ילדים 'מכוסה' מבחינה זו, עבורה, שעות של פינוק עם אמא, או אפילו מה שנראה כחוסר מעש, הוא צורך חיוני וחשוב שראוי לכבד. בברכה ליאת

שלום ליאת ילדי בן 6.5 ילד שמח וחכם התחיל ללמוד בביה"ס חדש בכיתה א' עברנו דירה לפני חצי שנה ,אנו דתיים אביו לא אני חד הורית -גרושה , ויש לו אחות בת 4.5 ,ואביו לוקח אותם להסדרי ראייה בכיתתו נלמד נושא:משפחה ועל הקיר נתלה סוגי משפחות שונות :חד הורית, משפחה מורחבת וכו',שאלתי האם יש צורך לדבר אתו על כך ומה לאמר לו? שאלה נוספת אחותו אמרה לי כי אחיה סיפר לה : אבא ואמא לא גרים יחד כי אמא לא רוצה להזמין פיצה (הם ממש קטנים) מה ניתן להסביר להם מדוע אמא ואבא לא גרים יחד, כאשר אני נשאלת?

שלום גלית, לא הבנתי בדיוק מתי התגרשתם. האם מעבר הדירה היה בעקבות הגירושין? בכל מקרה, ילדים הם חלק מהמשפחה, וכשמתרחשים שינויים כל כך מהותיים, הנוגעים כמובן גם לחייהם, מגיע להם הסבר אמיתי וענייני. ההערה של בתך הקטנה משקפת את הערפל והעמימות סביב עזיבתו של אבא. עבור ילדה קטנה, בהיעדר כל הסבר אחר, ההסבר של הפיצה יכול לספק סוג של מענה. במקרים אחרים, יכולים ילדים לייחס את הפרידה למשהו רע שעשו הם עצמם, מה שעלול לעורר אשמה וחרדה. אני לא בטוחה שמשפחה גרושה נופלת בהגדרה של משפחה חד-הורית, מה גם שאביהם ממשיך לקחת חלק פעיל בחייהם. תהיה ההגדרה אשר תהיה, הנושא שעלה בכיתה מספק הזדמנות נפלאה לשיחה בנושא. תוכלי לשבת עם שני ילדייך, ולהסביר להם בלשון פשוטה שאמא ואבא בחרו לחיות בנפרד כי הם מתקשים לחיות ביחד, ובגלל שאהבתם זה לזו הסתיימה. אפשר לדבר גם על כך שאתם מקיימים אורח חיים דתי, ואבא בחר שלא לחיות כך. חשוב להדגיש את העובדה שעל אף חילוקי הדעות ביניכם כבני זוג, שניכם אוהבים מאד את הילדים, אינכם מתכוונים לעזוב אותם, ושתעשו הכל כדי שהם יהיו מאושרים גם בשני בתים שונים. תוכלי לבקש מהמורה לסייע ולחזק את התכנים הללו גם במסגרת הנושא הנלמד בכיתה. אשמח לעמוד לרשותך אם יהיו שאלות נוספות בהצלחה ליאת

היי גלית, רציתי להוסיף עוד, שחשוב לאפשר לילדים לשאול שאלות שבודאי מעסיקות אותם, ולהשתדל לענות באופן אמיץ ואמיתי, תוך התחשבות ביכולתם להבין. השאלות שלהם חשובות בהיותן מכוונות אותך למה שבאמת מעסיק ומדאיג אותם, ופוטר אותך מהצורך להתלבט על מה לדבר ועל מה לא. בהצלחה ליאת

בני בן 7. הוא ילד חכם מאוד, ובבית מתנהג יפה מאוד, מקשיב, ממושמע ומשתף פעולה. כשהוא בבית- הספר, הוא בד"כ מתנהג נהדר. הוא תלמיד טוב מאוד, ומבצע את המטלות שלו בקלות רבה. מידי פעם, מתרחשים בבית-הספר ארועים של פריצת גבולות מוחלטת. בד"כ מקדים ארוע מסויים, כגון חיכוחים עם החברים, או חוסר הסכמה עם המורה, ואז אין שום גורם בבית הספר שיכול להפסיק את התנגדות שלו. הוא יכול להעיף דברים, לגזור את דפי הלימוד, להרביץ לחברים ולסגור את האוזניים ולא להקשיב למורה או למנהלת. מטריד אותי מאוד שאין לו קו אדום, שידוע לו שהוא לא יכול לחצות אותו. כמובן שבבית הוא נענש בחומרה על ההתנהגות הזאת, ונשללות ממנו זכויות. איך ניתן למגר את התופעה ?

שלום שירי, את מתארת התפרצויות זעם קשות אצל ילד עם התנהגות טובה בדר"כ, ומציינת שפריצת הגבולות מתרחשת בעיקר בביה"ס, ומגיעה בתגובה לאירוע מתסכל. כמובן שהמידע שברשותי מועט מכדי להבין מה בדיוק קורה, אבל נראה שקיימת איזו בעיה ביכולת הוויסות הרגשי. כך, למשל, גם גירוי מתון יחסית (כמו חיכוך חברתי או חוסר הסכמה עם דמויות סמכות) יכול להיחוות בעוצמה בלתי נסבלת כעלבון או הפחתה בערכו, מה שמעורר את המופע הסוער שתיארת. לא בטוח שענישה חמורה ושלילת זכויות מתאימה לטיפול בבעיה. ענישה חמורה (לפחות בעיני) אינה מתאימה לטיפול בבעיות רגשיות של ילדים. היא יוצרת, במקרה הטוב, מרמור ותחושת אי-צדק, ובמקרה הרע, ילד כנוע וצייתן, שינסה לפרוק את הזעם כאשר יהיה רחוק מהגורם המעניש. כיום מדברים הרבה על הצורך בהצבת גבולות עקבית וברורה, אך זו חייבת להיעשות באווירה של חמימות והיענות לצרכי הקרבה וההכלה של הילדים. לכן, אני מציעה לך לנסות להתייחס אל התנהגותו של הילד מתוך עמדה סלחנית מעט יותר, ולברר מה בדיוק קרה לפני שהתפרץ. הבעת התעניינות אמיתית, תוך מתן תוקף לרגשותיו, יכולה לסייע לו למתן את הזעם, ולהרגיש מובן ומוכל. עוד נקודה שעולה בדעתי כרגע - לפעמים הפער בין ההתנהגות בבית להתנהגות בביה"ס יכול לשקף קונפליקט או מאבק בין המורה או מהלת ביה"ס לבין ההורה. ילדים מזהים בקלות את המאבק הסמוי או הגלוי בין דמויות הסמכות המרכזיות בחייו, ומנצלים את הואקום שנוצר לפריצת כל הגבולות. במצבים בהם יש כבוד והסכמה עקרוניים בין ההורים לצוות החינוכי, תופעות כאלה פוחתות באופן משמעותי. מקווה שעזרתי מעט בכיווני המחשבה. בברכה ליאת

קראתי בעיון רב, מזדהה גם אם השאלה וגם עם התשובה. העניין הוא שלמערכת אין סבלנות לתהליך ויש צורך בוויסות. מהיר יותר ולא תמיד להבין את מקומו של הילד. הילד שלי כבר בין תשע נכנס לכיתה רגשית.. המצב רק הסלים ותוך חודשיים בית הספר החליט שלא רוצה אותו... אם כן אני שואלת מה הדרך ללמד את הילד לקבל סמכות ולא לקחת את החוק לידיים??

חברתי מניקה את בנה הצעיר והוא כבר בן שנתיים ומשהו. היא עושה זאת כיוון שהיא נהנית להניק, כך היא אומרת. הקטן מאוד נהנה מהחלב שלה ומספר כמה אמא זה טעים, אך גם מרגיש נוח לזחול באמצע הלילה למיטה, להישכב עליה כשהיא עוד ישנה ולהתחבר לה לשד.. אני בטוחה שהקירבה הזו מאוד מנחמת ומרגיעה, אבל האם פסיכולוגית זה בריא? מצד אחד זה נשמע לי מוזר ולא מעודד אותו להתמודד לבד, לדחות סיפוקים, למצוא "תחליפי אם", אם יש דבר כזה, בחפצים או אנשים אחרים שירגיעו (או בתוך עצמו הוא). ומצד שני- אני בטוחה שיש יותר מדרך אחת לגדל ילד בריא, אוהב ועצמאי ואולי בתרבויות אחרות, למשל, זה ממש מקובל והכל בסדר גמור.. מה את חושבת? יפית

שלום יפית, כדי לקבוע מה "בריא פסיכולוגית", אם בכלל מישהו יכול להתיימר ולעשות זאת, יש צורך להביא בחשבון את הקונטקסט הרחב של היחסים. אני נוטה להאמין שאף אחד עוד לא מת מאהבה, וגם אם מישהו טועה תוך כדי אהבתו, לעולם אפשר יהיה לתקן. הנקה עד גיל מאוחר, כמעט כמו כל התנהגות אמהית אחרת, יכולה לבסס קשר של אמון וביטחון, ויכולה - בנסיבות אחרות - לעודד התנהגויות תלות וסימביוזה. אני מסכימה מאד עם הקביעה שיש הרבה יותר מדרך אחת לגדל ילד בריא, וסומכת על אמהות שיודעות בדר"כ מה נכון להן ולילדיהן. בשמחות ליאת

בס"ד גם בני, בן הכמעט 3 , עיין משתשמש בציצי שלי כדי להרדם או כשכואב לו משהו וזה ממש לא מפריע לי. נהפוך הוא!! אם זה עושה לו טוב ומרגיע אותו,למה לא? אני למדתי דבר מאוד חשוב והוא כמו שליאת אמרה : להאמין באינסטינקטים האימהיים וגם לזרום עם הילד. (אוסיף ואציין שבני יכול להרדם גם בלי ציצי -תלוי במצב רוחו.)

שלום רב, לבתי, בת ה-7, קיימת בעיה של חוסר שליטה בצרכים במשך היום. הילדה מרטיבה בתחתונים במשך היום. כל פעם ששואלים אותה למה לא יכלה לגשת לשרותים, עונה כי ברגע שהרגישה דחף ועד אשר הגיע לשרותים לא הצליחה להתאפק – "... זה יצא לי..". אין לה כל בעיה להסתובב כל היום עם תחתונים ואף מכנסיים רטובים בכל מזג האויר. לעתים נדירות אף מדובר בגושי צואה שהיא יכולה לסחוב במשך כל היום. חשוב לציין כי לא זכור לי, מאז גמילתה מחיתולים בגיל השנתיים, בפספוס ולו אחד במשך הלילה. מה שמביא אותי למחשבה כי אין מדובר בבעיה פיזיולוגית אלא פסיכולוגית משהו. אשמח לקבל חוו"ד לגבי מהות הבעיה, ומה דרכי הטיפול האפשריות. תודה מראש, א.

שלום א. אני מזמינה אותך לקרוא את התכתובת שכותרתה "רגרסיה לילדה בת 6" בעמוד הפורום הראשון, ולראות אם תוכלי להיעזר בהסבר. חשוב לציין שעיקר הנזק בהפרעות הללו נוגע לפגיעה בדימוי העצמי. אני ממליצה מאד לפנות לטיפול אצל פסיכולוג קליני של ילדים, שיוכל לקרוא את המפה המשפחתית ולהנחות אתכם באופני תגובה מתאימים. אם תרגישי שנשארו שאלות נוספות, את מוזמנת לכתוב עוד. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן 4.5 ילד מאוד פיקח, חריף, בעל יכולת ביטוי גבוהה לגילו. בדר"כ הוא יודע לבטא במילים טוב מאוד את רצונותיו או התנגדותו למשהו.לאחרונה, כאשר אני או אביו מתנגדים למשהו שהוא מבקש, הוא החל לבטא זאת בתוקפנות המתבטאת בהתפרצויות זעם, בכי (גם על שטות גמורה), נעלב וגם דואג להגיד שהעלבנו אותו (אם כי רק הערנו לו בטח לא בזלזול כלפיו) וגם החל להרים יד (נותן מכה לא חזקה אך לשם ההצהרה) ואף אומר במילים "אני אתן לך מכה" (לי ולבעלי וגם לילדים עימם משחק). יש לציין כי הוא אינו עובר שינוי כלשהו(כמו מעבר בית/גן או לידת אח) כך שהמצבי רוח שלו מאוד תמוהים. שאלנו אם טוב לו בגן והוא אומר שכן וגם אנחנו רואים שטוב לו כך שאני לא יכולה להצביע על סיבה כלשהי לתוקפנות מלבד התבגרותו (אלא אם כן אתה חושב שיש משהו אחר) וזה שהוא מאוד שובב. עוד אציין כי בדר"כ הוא ילד נחמד שאוהבים לשחק איתו ונהנים בחברתו, ילד מלא שמחת חיים ומואושר בכללי. ראשית, מה הסיבות שיכולות להעיד על כך? שנית, כיצד להתמודד ומה להגיד כאשר מרים יד?צועק עלינו ומתחצף? (כאשר נאמר לו שהוא יענש וילך לחדר הוא מייד מתעשת ומתנצל אך תוך מס' דקות חוזר לסורו). לתשובתך המהירה אודה. רוני

שלום רוני, את מתארת שינוי בהתנהגותו של בנך, שהופיע (אולי) עם השינוי בהתנהגות שלכם. את מציינת שמופע הזעם מגיע בתגובה להתנגדות או הערה מצדכם, המפתיעה אותו, מעליבה , ובעיקר מתסכלת. ראשית, אני רוצה לחזק אתכם מול ההחלטה (מודעת או לא מודעת) להפסיק להיענות לכל דרישה. ילד שהיה רגיל לקבל "הכל ועכשיו" באמת עלול להיבהל מהשינוי הפתאומי. אם זה לא היה קורה עכשיו, זה היה קורה תוך זמן קצר גם מחוץ לבית, כשהיה מגלה (אני מאמינה שהוא כבר גילה) שהעולם בחוץ אינו משתתף במשחק שלו, ולא כל כך סלחני כלפי גילויים של תוקפנות. למרות שהתחלתם להתייצב מולו עם מידה של אסרטיביות, עדיין נראה שהוא מנהל אתכם ולא להפך. אם הוא ממשיך להרים יד ולהתחצף אליכם (התנהגות שאינכם יכולים להרשות) כנראה שהוא הבין שזה אפשרי. נסי להגיב להתנהגויות אלה כמו שהיית מגיבה לו ראית אותו רץ לכביש סואן. כך שייבין שאת מתכוונת למה שאת אומרת. אם את שולחת אותו לחדר והוא חוזר תוך זמן קצר, מתנצל וממשיך, הוא למד 'לצפצף' עליכם ולנצל את חולשתכם. אם הוא מרים עליך יד או מתחצף, עליך לומר פעם אחת בלבד "אני לא מרשה לך להרביץ לי" (זכרי את הפרצוף של הכביש), ואז לשלוח אותו לחדר ולנתק מגע לזמן מה. אם הוא יוצא מהחדר ומתנצל, תוכלי לומר שאת מקבלת את ההתנצלות, אך עדיין צריכה זמן עד שתוכלי שוב לחייך ולשחק איתו. "זה מאד לא נעים להיות איתך כשאתה מכה או מתחצף. אני רוצה להיות קצת לבד עכשיו". נסי לא להכביר במילים, וזכרי שלמעשים יש עוצמה גדולה בהרבה. במקביל, וזה חשוב לא פחות, יש לתגמל באהבה רבה כל התנהגות טובה ומתחשבת מצידו, להתפעל מביטויים של בגרות, ולשהות בקרבתו כמה שיותר כאשר הוא חמוד. אשמח לשמוע איך הולך בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי ילדה בכיתה ב' שבגדול מסתדרת בחברה בסדר. אך לאחרונה היא חוזרת הביתה מלאה בתסכולים שמקבלים ביטוי בהתקפי זעם כיוון שמציקים לה : לוקחים לה את המחברת באמצע השיעור, לוקחים לה עבודת יצירה שהכינה ,שוברים לה עפרונות וכד'. כשאני מבקשת שתפרט לי ושואלת אותה אם היא לא מצליחה להלחם על הדברים שלה ( בלי שיפוט כמובן) היא אומרת לי שהיא לא מצליחה והם חזקים ממנה ואם היא כבר מחזירה אז תמיד המורים מאשימים אותה . דבור עם המורה בנתיים לא עזר. השאלה שלי היא איך אני נותנת לה כלים להתמודד עם הדברים האלו? ,איך אני נותנת לה כלים להתגונן בלי אלימות ?. אני יכולה להתקשר להורים, יכולה לדבר שוב עם המורה .השאלה אם ההתערבות שלי טובה בשבילה או ההפך אני צריכה לתת לה להתמודד בדרך שלה ? תודה מראש, הילה.

שלום הילה, את מתארת תמונה לא פשוטה בכלל, של ילדה הנתונה כרגע במה שנראה כמו חוסר ארגון כללי. מאד חסרה לי תגובתה של המורה, והאופן בו היא רואה את הדברים. מורות רואות בדר"כ את מה שלנו, ההורים, קשה להבין או לדעת. כדי להעריך נכון לאן לכוון את מאמצי ההתערבות עלי לשמוע עוד. ככלל, ילד אמור להיות מוגן בביה"ס מתופעות של גניבה או פגיעה ברכוש. בתך מתקשה כרגע לשמור על עצמה ועל הציוד שלה, והשאלה המרכזית היא האם היא קרבן חסר ישע (במקרה כזה חייבת לבוא התערבות) או מעורבת/יוזמת אינטראקציות בעייתיות עם הילדים. בכל מקרה, נדמה לי ששווה לעזור לה להתארגן בצורה יעילה יותר, להחזיר את כלי הכתיבה לקלמר סגור ונוח לשימוש, לעקוב אחר הסדר והארגון בילקוט, וכל זאת - לא ממקום נוזף, אלא מתוך כוונה לסייע בהתייעלות. בברכה ליאת

ליאת תודה על תשובתך אך אין לי במי להעזר וכן סיפרתי לליךדי שאבא עבר ניתוח אך אני לא יודעת כיצד לגשר על כולם מצד אחד בעלי שכל דבר קטן תוקף וכועס ומצד שני שניי ילדי הקטנים שגם זקוקים לי יש לציין כי אני אמא מאוד מגוננת מאז שנולדו לא עזבתי איתם ולא יצאתי הפסיכולוג ביקש ממני ומבעלי כי שעה ביום אקדיש לעצמי ללא ילדי וכי בעלי יטפל בהם בשעה הזאת וכך הוא יתקרב אליהם אך ללא הועיל בעלי לא מסכים לזה בני ובעלי מעולם לא יסתדרו ועכשיו אף יותר אני רואה כי בעלי תוקף ומשפיל את בני על ממש שטויות אך אני יכולה לסייע לבני שלא ישארו לו משקעים לעתיד

בוקר טוב אורטל, שמחתי לקרוא שיש פסיכולוג שמלווה אתכם. לא בטוח שכרגע זה הזמן הנכון להשקיע בשיקום היחסים בין בעלך לבין הילד, לפחות כל עוד המאבק במחלה בעיצומו. אני מאמינה שההתנהגות התוקפנית של בעלך קשורה כרגע למצבו הגופני הירוד ולעצבנות והחרדה הנלוות לו. ובכל זאת - את מודעת לכך שאת מגוננת-יתר על ילדייך, מחוברת אליהם מאד, ושאף פעם לא עזבת אותם. קשר כל כך אינטנסיבי יכול לגרום לכמה בעיות. למשל - הילדים לא לומדים להסתדר בלעדייך, הופכים תלויים במגע הפיזי איתך, וזקוקים לתשומת לב בלתי פוסקת. - הקשר ההדוק איתך לא מאפשר מרחב מספיק להתבססות יחסים דומים עם אבא. אם את כל הזמן שם, אין כמעט מקום לדמות נוספת בחייהם. - ה"השתעבדות" לצרכי הילדים לא משאירה לך הרבה זמן וכוח לצרכים שלך ושל בעלך, מה שעלול ליצור עוינות מצידו, הן כלפייך והן כלפי הילדים. אני חושבת שכרגע, יש לשוחח עם הילדים, להסביר להם את המצב העכשווי, ולבקש את העזרה וההתחשבות שלהם. תוכלי לתאר להם חלק ממה שעובר על אבא, ולהבטיח להם שהוא אוהב אותם גם אם כרגע הוא זועף ועצבני מהרגיל. אני ממליצה מאד לשתף את הצוות החינוכי (מורה/גננת) ולגייס אותן לטובת הילדים, ולהיות סלחנים כלפיהם. מעל לכל, מזכירה לך לקחת לעצמך פסקי-זמן הכרחיים למילוי מצברים. אם את תהיי רגועה ונינוחה, ילדייך יוכלו לשאוב ממך תקווה ועידוד, ולהירגע. הרבה בריאות ליאת

אני גרושה ואימא לילדה בת 13, לאחרונה אני מבחינה כי בתי עצבנית, כעוסה במיוחד כאשר היא שבה מבית אביה. היא אומרת שהוא מעצבן אותה למרות שהוא עושה הכל בשביל ילדיו, קונה לה המון לוקח אותה למקומות שונים. בתי עדיין לא קיבלה מחזור. אני רוצה לציין כי לאביה של הילדה יש חברה עם שתי בנות, האחת בת 12 ןהשנייה בת 5 . אני לא יודעת מה קורה לה ואביה גם עומד חסר אונים למול המצב הזה כי כל הדרכים שניסה לא הועילו. עד לאחרונה היו לבתי יחסים מאוד קרובים עם אביה אבל עכשיו היא דוחה אותו מסיבה לא ברורה. אודה לכם מאוד על העצה.

שלום רב, נערה בת 13 כבר יכולה לומר מפורשות מה מפריע לה, וחשוב להקשיב לה. נסי לברר מה מעצבן אותה, מה קורה כשהיא בביתו, וכיצד הם מיישבים את הקונפליקטים ביניהם. אחרי הכל, היא ממשיכה להגיע אליו ולקבל ממנו מתנות והטבות שונות. יכול להיות שבאמצעות הרטינות והתלונות היא ממשיכה לקבל ממנו דברים באופן לא מובחן תוך ניצול חולשתו ומאמציו לרצותה. יכול להיות שקיימת קנאה או תחרות עם בת הזוג של אבא או עם בנותיה. אני תוהה מדוע את מציינת שלא קיבלה מחזור, והאם את מייחסת לזה חשיבות כלשהי. אולי אם תחדדי את שאלתך אוכל לענות באופן יותר ספציפי. בברכה ליאת

לפני כחודשיים בעלי עבר ניתוח במעי הגס להוצאת גידול סרטני ויש לו סטומה יש לי שני ילדים בני 4 ו6 ואני רואה אצלם שינוי בהתנהגות כמו יותר תשומת לב ממני התקפי זעם אצל ילדי בן ה6 יש לציין שבעלי מאז שעבר את הניתוח השתנה הוא יותר עצבני סף הרגישות שלו מאוד נמוכה ולא מוכן לקבל שום רעש הוא עצבני הוא מטופל בכדורי מירו ולוריוון מה אני יכולה לעשות בשביל לעזור לילדי כי כבר מאוד קשה לי גם לטפל בבעלי וגם להיות סביבם 24 שעות ולהרים אותם אני מרגישה כבר שאין לי עוד כוחות אודה לתשובתכם המהירה

שלום אורטל, מחלה קשה, בעיקר כזו הכרוכה בהתמודדות ממושכת, יכולה לגזול משאבים מכל בני המשפחה. דווקא בעת כזו, יש חשיבות ללכידות המשפחתית, לעזרה ולהתחשבות זה בזה. לא סיפרת מה הילדים יודעים, ואני מקווה מאד שהם שותפים למה שקורה. גם ילדים צעירים מאד חשים שקורה בבית משהו חריג או מדאיג, וכדי שלא יפתחו 'תסריטים' דמיוניים ומפחידים מדי, מוטב להציג להם את העובדות באופן האמיתי ביותר, כמובן בלשון מובנת ובהתאמה לגילם. מעבר לחשיבותה של האמת כמפוגגת חרדות מיותרות, יש סיבה נוספת לשתף את הילדים. ממש כמו אצלנו, המבוגרים, גם אצל ילדים העשייה יכולה למתן חרדה ולתרום לתחושת שליטה במצב. אם הילדים ידעו שיש להם תפקיד חשוב במאבק להחלמתו של אבא, הם יהיו יותר מגוייסים ומתחשבים. עליך להסביר להם מדוע את ואבא יותר עצבניים בזמן האחרון, לספר להם על תפקידה של הסטומה, לומר להם שאתם מקווים מאד שמדובר באי נוחות זמנית, ושאבא יבריא בסופו של דבר. במידה והם ערים לכל זה, יתכן שההתנהגות הנוכחית שלהם מייצגת את התפרקות המתח שאחרי התקופה הקריטית של הניתוח, ויש לסייע להם לחזור לשגרה, תוך החזרת החוקים והכללים הרגילים, הנוטים להתרופף בעיתות משבר. זכרי שהם שותפים גם לדאגה ולחששות, ומגיע להם לקבל הסבר והרגעה. מעבר לכל זה, אני מזכירה לך כמה חשוב לדעת לגייס עזרה מבחוץ בימים של מאמץ כזה, וזה בדיוק הזמן להיעטף במשפחה המורחבת, בחברות ואפילו בסיוע קנוי (בייביסיטר, למשל) כדי לאפשר לעצמך הפוגות לגיטימיות. מאחלת לכם החלמה מהירה ומלאה, ומזמינה אותך להיעזר גם בפורום בהמשך. שולחת לך הרבה כוח, עידוד וחיוך ליאת

שלום, בני בן 5 ילד פיקח אחראי ומאוד רגיש, אוהב מאוד לדבר לחקור ולשאול. היתה תקופה בה דיבר בקול רם, ממש צעק עכשיו המצב טוב יותר בעיקר לאחר שהבין שכשהוא צועק הוא לא זוכה לתשומת לב. הבעיה איתו שהוא ממש תחרותי וקשה לו לוותר ויש לו רצון שהדברים ילכו קודם כל לפי רצונו וקשה לו מאוד להתחשב ברצונות אחרים. איתנו הוא יודע בדיוק מה הגבולות מה מותר ומה אסור - אע"פ שיש לנו המון חיכוכים סביב הנושאים הללו . אבל עם חברים נראה שהמצב לא מזהיר. אני מנסה מבחינתי לדבר איתו כמה חשוב לחלוק ולותר אבל לא נראה שזה עוזר. כשבאים אליו חברים מהגן הוא ממש "כופה" עליהם את רצונותיו ולא כ"כ מקשיב לרצונותיהם, לרוב הוא לא מכריח בצורה פיזית אלא עושה את זה דרך משא ומתן (מצטיין בזה): מבקש מפציר ולא יורד מהנושא עד שמקבל את מבוקשו . אמא של ילד אחד אף אמרה לי, שהילד שלה לא רוצה לבוא שוב כיוון שהבן שלי "מכריח" אותו לעשות דברים שהוא לא רוצה. אני מנסה להסביר לו כמה חשוב לכבד אורח שבא ולתת לו להרגיש נעים בביתינו ושצריך להתחלק ולעשות פעם מה שאתה בוחר ופעם מה שהחבר, אך לא נראה שהוא מפנים את זה . דוגמה נוספת הוא וחברה מהגן שהתארחה אצלינו , ציירו ציור והם באו להראות לי ואז הוא שאל : "של מי יותר יפה ?" אמרתי לו של שניכם ציורים מקסימים , הילדה החמודה התלהבה וניסתה לפייס אותו ואמרה לו של שנינו יפים, אך כמובן שהתשובה לא סיפקה אותו והוא שאל שוב ושוב "אבל של מי יותר? " ברור שהוא ציפה שאמא שלו תגיד ששלו הכי יפה אבל לא נראה לי הגיוני לעשות את זה ולפגוע בחברה שלו. כשסרבתי לענות הוא כעס והשליך כמה ציורים שהייו תלויים במקרר לרצפה , אביו אמר לו להכנס לחדר ולהרגע ואז בחדרו הוא לקח את הציור שלו וקימט אותו לגמרי . האם משהו בצורת ההתמודדות שלנו מולו היה שגוי ? אשמח אם תבהירי לי איך יעיל להתנהג בסיטואציה שכזו. האמת שאותי מטריד שבקצב הזה הוא יהיה מאוד לא מקובל ולא ירצו לבוא אליו חברים או להזמינו. שוחחתי עם הגננת ולדבריה אין לו בעיות חברתיות. אשמח לשמוע ממה זה נובע? האם זה צורך שלו לקבל חיזוקים ובטחון ? האם אופי? האם זה בכלל נורמלי לגילו ועתיד להשתנות ? האם זוהי בעיה בגבולות אצלינו ? ואיך אנחנו אמורים להגיב/להתנהג ? יש לציין שזה ילד שלא חסרים לו חיזוקים חיוביים מאיתנו והמון חום ואהבה. ועוד משהו : הילד מאוד מאוד רגיש וזה מתבטא אצלו בתקופות של טיקים: מצמוצים בעיניים וכן עיווי בשפתיים - לפעמים בולט אבל לרוב כמעט ולא שמים לב (התיעצנו עם רופא והוא אמר לא ללחוץ עליו ולא להעיר לו ולחכות שיעבור מעצמו) המון תודה ומצטערת על האורך ....

שלום שירה, הישגיות ותחרותיות הן כוח מניע מרכזי בעולם המערבי, ואלמלא הן, ספק אם היינו עדים לרבים מהישגיה של האנושות. כשהן במינון הנכון, יכולות תכונות אלו להפוך לנכס אישיותי, ולדחוף למצויינות. הבעיה, כמו תמיד, מתחילה במינוני היתר, הגובים מחירים רגשיים גבוהים. הילד שלך למד כבר בגיל צעיר שהמבוגרים (והילדים) שמסביבו מייחסים חשיבות מיוחדת להישגים והצלחות, ושהללו יכולים לזכות אותו בהתפעלות, הערצה ואהבה. ילד הנשען בצורה מסיבית על הצטיינות והצלחות כתדלוק לתחושת הערך שלו, עלול למצוא את עצמו בחרדה עצומה מול הפסד או כישלון. הטיקים שאת מתארת יכולים להיות ביטוי לתחושת העומס שהוא מרגיש, ולכן יש טעם רב לחשוב איך להקל עליו. נדמה לי שבשלב ראשון כדאי לנסות לבחון בזהירות את ההתנהלות שלכם מולו עד היום, ולבדוק האם (מתוך רצון טוב ואהבה, כמובן) קיימת אצלכם נטייה להתפעל-יתר מכל תוצר שלו. עמדה כזו, גם אם נעשית באהבה רבה ותום לב, יכולה לפתח אצל ילד אוריינטציה של הימנעות ממאמץ וציפייה לתשואות גם מול הישגים 'רגילים', או תפיסה לא מדוייקת לגבי הערך העצמי שלו. אני חושבת שבמצבים שתיארת, מול שני הציורים, פעלת נכון כשאמרת "שניהם מקסימים". בהמשך, אני מציעה לנסות ולסגל עמדה מתונה יותר ומובחנת יותר מול היצירות שלו. אם את מבחינה שהוא נוטה להגיע הרבה עם ציורים כדי "לקבל ציון". במקביל, וזו העבודה הכי חשובה, נסי לבחון באומץ את עמדתך שלך כלפי הישגים והצלחות (שלך ושלו), ולברר האם עוברים אליו מסרים (ישירים או עקיפים) המחזקים את אמונותיו ותפיסותיו ביחס לעצמו ("אני שווה/אהוב/מוצלח רק אם אני מצטיין"). בברכה ליאת

תודה ליאת על תגובתך , לקחתי הרבה לתשומת ליבי. לגבי העמדה שלי כלפי הצלחות והישגים אני יכולה לומר לך ביושר רב שאין אצלינו בכלל בבית תחרותיות יתר .אני ובעלי שנינו אנשים שדי רחוקים מתדמית התחרותיים. אנחנו משתדלים תמיד לתמוך בילד ואני חושבת שהוא מרגיש אהוב גם כשהוא לא מצליח לעשות משהו. בחיים אני לא אגיד לילד "אויש לא הצלחת, או נכשלת, או עשית גרוע מאוד או אתה לא מוצלח" אלא אגיד לו "לא נורא בפעם הבאה אני בטוחה שתצליח יותר" או "לא נורא אם מידי פעם לא מצליחים, גם אנחנו לא תמיד מצליחים בכל מה שאנו עושים" ואחבק ואתמוך. אני מרגישה שזה ממש בא מכיוון הילד. אני גדלתי בבית ששם נתפסתי כילדה המוצלחת ואין ספק שזה מלחיץ, אני זוכרת שכשהייתי מביאה ציון 9 לפעמים הייתי מקבלת תגובה מאבי למה לא 10 ? ? ? ואני זוכרת שגמרתי אומר שלילדי אף פעם לא אעשה את זה ולכן אולי אני "מסתפקת" בהישגים פשוטים שלו ושמחה עליהם ומשבחת אותם (חשבתי שזה ישפר לו את הבטחון ויגרום לו לערך עצמי גבוה). אנחנו מנסים ללמד אותו שמותר וצריך לחלוק וחלק ממשחק זה גם להפסיד לפעמים, אבל לו אישית קשה מאוד עם זה. לדוגמה במשחקים חברתיים אני אומרת לו שלפעמים גם מפסידים ולא בכל תור מנצחים וככה זה משחק ואני נותנת לו דוגמה שכשאני משחקת איתו ומפסידה אין לי כל בעייה עם זה. לגבי אם הוא בא עם ציורים ע"מ לקבל ציון, הוא בדרך כלל לא עושה את זה, אבל כשהוא עם חברים הוא כנראה מרגיש באיזה שהוא מקום רצון לגבור עליהם וגם לבחון אותנו שנחזק אותו ונוכיח לו שהוא יותר טוב מהם. הזדהיתי מאוד עם מה שכתבת לגבי נטייה שלנו להתפעלות -יתר מכל תוצר שלו- מאוד יכול להיות שיש לכך קשר, אנחנו מנסים לחזק אותו ולתמוך בו בכל מצב. מצד אחד אני לא רוצה להראות בעיניו "אדישה" להישיגיו אך מאידך אני מבינה ממך שאם אני משבחת כל דבר זה גם לא טוב....מה שכן יש לו סבתא שמכורה אליו (נכד ראשון) ומשבחת אותו בכל רגע בלי קשר לכלום. ממה שכתבת יש משהו שקצת לא ברור לי ואשמח אם תסבירי :כתבת שאנסה לבחון את עמדתי כלפי הצלחות והאם הוא מקבל מסרים של "אני שווה/אהוב/מוצלח רק אם אני מצטיין". איך זה מסתדר עם זה שאני נוטה לשבח אותו על דברים שהם לכאורה רגילים ולא מבריקים ? הרי אם הייתי ביקורתית מידי כלפיו ומראה לו שהוא אהוב/שווה רק כשהוא מצטיין, אזי הייתי שופטת אותו על דברים בהם לא הצליח או לחילופין לא מחזקת/משבחת על הישגים פשוטים . אשמח אם תבהירי לי את הנקודה הזו, כי זה נשמע לי מנוגד קצת. נראה לי שהנקודה שאני צריכה לעבוד עליה היא לא להפוך כל משהו שהוא עושה ל"וואו". אשמח אם תתני לי עיצה איך להתנהג אם לדוגמא הוא מביא ציור שלא כ"כ מוצלח ,האם להגיד לו ואיך ? או שפשוט לא לשבח את הציור הזה? את חושבת שאם אמנע מלשבח אותו על דברים פשוטים זה יעזור גם באופן עקיף שהוא ינסה להפסיק ל"השתלט" על חבריון למשחק? מאוד חשוב לי לשמוע איך אני יכולה לעזור לו בנקודה הזו וללמד אותו לחלוק ולשתף לוותר ולהפסיד (מבלי כמובן לפגוע בערך העצמי שלו וברצון הבריא לתחרותיות במידה נכונה) אני מרגישה שאני צריכה להיות מאוד זהירה עם הילד, כי הוא באמת מאוד רגיש ופגיע וזה מתבטא גם פיזית כפי שציינתי. שוב מצטערת על האורך ,הנושא מאוד מטריד אותי לאחרונה. המון תודה לך על הסבלנות והעיצות.

מבקשת עזרה ועצה בנוגע לבני בן ה- 11 שעדיין ממני לישון איתו (ממש כפה עלי) ואם לא אז אני לא אוהבת אותו ולא רוצה להיות איתו ועוד אין לי מושג איך לנהוג גורם לי ליסורי מצפון קשים ואז אני נכנעת לו עליי לציין כי הוא לוקח קונצרטה (אם זה קשור) בנוסף להתפרצויות שלו עליי כולל צעקות

שלום יעל, רגשות אשמה וייסורי מצפון יכולים להכניס הרבה רעש ליחסי הורים וילדים, ולפגוע ביכולתם של ההורים להפעיל את סמכותם ביעילות. בגיל 11, כמו בכל גיל אחר, ילד אמור לישון במיטתו. זה חשוב לו וזה חשוב להוריו. הילד הנבון שלך למד להשתמש בטיעון מוחץ - "אם לא תתני לי לישון על ידך, זה סימן שאינך אוהבת אותי" - טיעון קשה לכל אמא יהודיה. הוא למד שבאמצעות המשוואה הזו אפשר להחליש את כוח ההתנגדות שלך, אפילו מול דרישות לא הגיוניות. אני שבה ומזכירה את חשיבותם של גבולות ברורים ועקביים, דווקא אצל ילדים עם ADHD, ומזמינה אותך לבחון את עצמך גם מעבר לסוגיית השינה. קראי קצת מתשובותי הקודמות כאן בפורום המתייחסות לבעיית גבולות ותוקפנות של ילדים כלפי הוריהם. במידה ואת חוששת שלא תצליחי ליישם את הדברים בכוחות עצמך, אני ממליצה לך לפנות להדרכת הורים ממוקדת אצל פסיכולוג ילדים. שבת שלום ליאת

בוקר טוב ילדי בן 6.5 ילד שמח וחכם התחיל ללמוד בביה"ס חדש בכיתה א' עברנו דירה לפני חצי שנה , אני חד הורית -גרושה , ויש לו אחות בת 4.5 ,ואביו לוקח אותם להסדרי ראייה לפני יומיים בני אמר לי כי ילד נתן לו סטירה בלחי, בני סיפר כי המטפלות שהיו בהפסקה ראו והענישו אותו והילד אמר לבני סליחה ,יש לציין כי הילד הזמין את בני אליו הבייתה ואימו מאוד נראית אישה נחמדה. אני חושבת שבני מאוד הושפל ואף הרגשתי כך מבני שאלתי היא: האם להתקשר למורה בביה"ס ולהודיע אף לה. להתקשר לאימו של הילד המכה לצערי בני מרביץ לא פעם לאחותו בבית, אני מסבירה רבות שאסור להכות, אתמול בני משך לי את משקפיי וזרק אותם מה דעתך

שלום גלית, אני יודעת כמה קשה לנו לשמוע שמישהו או משהו פגע במי שיקרים לנו. מדברייך אפשר להבין כי התקרית בביה"ס טופלה באופן הראוי, ולא בטוח שנכון להמשיך ולתת לה נפח מעבר לכך. אחרי הכל, את מציינת שהילדים נשארו חברים ושאת מחבבת את אמו של הילד התוקף. נסי לבדוק עם עצמך מנין מתעורר אצלך הצורך להמשיך ולפעול עוד. את מציינת, במקביל,כי הילד שלך נוטה להתנהגות תוקפנית ואלימה בבית, ולטעמי נכון להפנות את האנרגיות כרגע דווקא לזה, בעיקר בניסיון להבין מה עובר עליו ומתוך איזו מצוקה רגשית הוא פועל. כמו שאני רואה את הדברים כרגע, יש לתת מענה לקשיים הרגשיים שלו (לבד או בעזרת איש מקצוע) יחד עם עמדה ברורה וחד משמעית שהתנהגות אלימה לא תתאפשר בבית או מחוצה לו. בהצלחה ליאת

האם כל מה שהילדים שלנו, ובכלל זה גם המבוגרים מתנהגים, קשור בפן רגשי כזה או אחר? אנא הסבירי.

יש לי ילד בן 9 עם בעיית קשב וריכוז מטופל בריטלין. בעייתי היא שתפסתי אותו כמה פעמים גונב לי מהארנק כסף 20 שקל 40 שקל וכו' גיליתי גם שלקח לחמי 10 ש"ח בלי רשות וגם מידי פעם שם לעצמו בקלמר דברים של ילדים אחרים... מה עליי לעשות? אני מעירה לו מענישה מסבירה וזה כאילו "נכנס מפה ויוצא משם". אני פוחדת שלא יהיו לו חברים וזה רק יילך ויחמיר הוא לא רואה את זה בבית וזה ממש מדאיג אותי. אודה על תשובה מהירה.

שלום סיוון, גניבות אצל ילדים צעירים יכולות להיות קשורות בקושי בדחיית סיפוקים. כלומר: אם אני רוצה משהו, הוא חייב להיות שלי ומיד. תוכחות ואיומים לא תמיד יעילים במקרים כאלה, לפחות כל עוד לא מטפלים בבעיה האמיתית. היכולת לדחות סיפוק ולשאת תסכול ("אני מאד רוצה, אבל אין, אז אני אתאפק ואחכה עם זה") היא יכולת נרכשת, וכהורים יש לנו תפקחד מכריע בהקנייתה ההדרגתית. הורים "טובים מדי" המעניקים לילדיהם בלי סוף, חוסכים מהם את ההזדמנות ללמוד להתמודד עם אכזבה ותסכול. במקרה של בנך, לדעתי יש לפעול בשני מישורים. ראשית יש לגבש אופן תגובה חד משמעי ועקבי בכל פעם שמתגלה גניבה. כלומר - לגרום לו להחזיר את הגניבה, להתנצל ולהפעיל סנקציות מתאימות והולמות את ה'עבירה'. זכרי שעונש שרירותי וכבד מדי יכול להחמיץ את מטרתו ולגרום לתחושת מרירות וזעם. במקביל, אני חושבת שעליכם לקבל הדרכת הורים, שתסייע לכם לבסס יכולת טובה יותר של הצבת גבולות. זה חשוב תמיד, וחשוב אפילו יותר מול ילד אימפולסיבי, הסובל מהפרעת קשב וריכוז. בהצלחה ליאת

שלום רב בתי בת ה- 18 מטופלת כשנתיים אצל תזונאי ופסיכולוגית קלינית בשל מה שהפסיכולוגית קוראת לו הפרעת אכילה או אנורקסיה. אשתי יותר מעורבת בהליך ממני (אני אחראי בעיקר על הסעות ותשלומים). בכל זאת אני מתקשה להבין, ועל כן שאלתי: בתי לא נראית לי רזה כפי שמצטיירת בעיני חולה במחלה הזו. לא יכול להיות שהיא לא אוכלת שכן אני רואה אותה אוכלת בעצמי. מצד שני, היא מטופלת כבר זמן רב ולא ברור לי מה קורה, למה היא צריכה טיפול כזה ואיך אני יכול לדעת שהוא אכן עוזר לה. מבחינת משקל היא דוקא נראית לי יותר רזה בתקופה האחרונה, למרות שאיני יודע בודאות, וזה עוד דבר שלא מתיישב עם כך שהיא בטיפול כבר כלכך הרבה זמן. אשמח להבהרה של הנושא:, איך מטפלים בדרך-כלל, איך יודעים שהיא באמת חולה, איך יודעים שהטיפול טוב ומועיל אם היא אכן זקוקה לו, וכמה זמן הוא אמור לקחת. תודה מראש.

שלום יוסף, אנורקסיה מוגדרת כאחד המצבים המדאיגים ביותר בפסיכיאטריה, בהיותה הפרעה "מתדרדרת" העלולה להוביל למצבי חירום ואפילו למוות. עליך לשמוח מאד שבתך מטופלת ונמצאת במעקב תזונתי ופסיכולוגי, שכן בנות רבות מסרבות לשתף פעולה, והוריהן נואשים וחסרי אונים. לאנורקסיה יש פנים מגוונות והיא יכולה להיות קשורה בהיבטים משפחתיים, אישיותיים, תרבותיים, וכולם גם יחד. אתה צודק בבקשתך ללמוד עוד על ההפרעה ועל הדרכים לטפל בה. נדמה לי שכאבא, מגיע לך להיות מעורב גם מעבר להסעות ותשלומים. אני מציעה שבשלב הראשון תחפש מידע דרך גוגל (הקלד את המילה "אנורקסיה" או "אנורקסיה נרבוזה"). לאחר הקריאה תבין בודאי שקשה מאד לנבא מראש את אורך הטיפול, בעיקר בגלל שכל מקרה שונה במופע ובעוצמה ממקרים אחרים. אני מאחלת לכולכם הרבה סבלנות ובריאות, וכמובן ניצחון גורף במערכה על שלומה של בתך. בהצלחה ליאת

שלום לליאת, חיפשתי לי בית חדש, במקום זה שיתרוקן בעוד שבועיים, וגיליתי בהפתעה גדולה (ונעימה )אותך פה! :-) בדקתי כמה פעמים שאני לא טועה... אבל לא, נראה לי שזו את :-) אז רק ברכות על הבית החדש שהחלטת לבנות פה... נעים רק לדעת שגם את פה, ממש מעבר לקיר. אני יודעת, אני יודעת, לא אכתוב כאן- זה בית חדש לצרכים אחרים, אבל מכל הלב שמחתי שעוד יש ליאת וירטואלית ושעוד אפשר להציץ למילים הרגישות שלה ולעצום עיניים בהנאה.. תהני, יקרה (הלוואי והייתי אמא, כך יכולתי לכתוב בלי תירוצים.. ;-) צ'פחה על השכם וחיוך ממני :-) (איזה כיף!) לילך

איך התרגשתי לגלות את שמך התכלכל שוב בין דפי האתר... (אני אלחש לך בסוד שההתרגשות הביאה איתה דמעות...) אני חושבת עליך המון בימים האחרונים. את בטח מבינה למה. רק רוצה לאחל לך המון בהצלחה בפורום החדש, אני שמחה שאוכל ללגום לי עוד ממילותייך, ככה סתם מידי פעם, כמה אני אוהבת לקרוא אותך כותבת על ילדים... (רק תישארי כאן עד שיהיה לי אחד משלי, טוב?) געגוע עם חיוך חם (וד"ש מהג'ינג'י...) נועם

רק קפצתי להגיד תתחדשי ובהצלחה!! כיף לראות שאת פה.... :)

בנות יקרות, מקווה שלא תכעסו שריכזתי אתכן בעץ אחד. טוב לחזור, וטוב לפגוש פנים מוכרות ואהובות. מודה לכן על המילים הטובות ועל איחולי ההצלחה להתראות רק (!) בשמחות ליאת נ.ב - ד"ש חוזר וחם לג'ינג'י, שבטח כבר הגיע לגיל ההתבגרות...

מדוע ילדים נוטים לא פעם להוציא לשון בזמן שנדרש מהם להתרכז, כל זאת בלי שהם מודעים (שמים לב) לזאת? בתודה מראש.

שלום חסי, אני לא בטוחה לאיזה סוג של הוצאת לשון את מתכוונת. לפעמים, בעת הקשבה הפה נפער והלשון מבצבצת, ולפעמים בשעת ריכוז ומאמץ (ציור או כתיבה) הלשון יוצאת יותר. גם לגילו של הילד יש משמעות. כדי להעריך האם מדובר בבעיה (דנטלית או אחרת) בסרבול מוטורי זמני או במשהו אחר כדאי להתייעץ עם גורם כלשהו מתחום הפיזיולוגיה (רופא, קלינאית דיבור או מרפאה בעיסוק). בברכה ליאת

שלום ליאת הילד הזה הוא אני ואני בת 22. חשבתי לשאול אותך משום שהייתה לי תחושה שמדובר במשהו פסיכולוגי (כי הנושא הזה מעלה בי אסוציאציות של ילד מפגר) ואני יודעת שזה קורה הרבה לילדים (גם לרגילים..?). אני תוהה אולי באמת יכול להיות שבאמת מדובר במשהו דנטאלי..?? אציין שאני בחורה אינטליגנטית ומוכשרת. אני עוסקת הרבה באומנות ומכאן ההיתקלות במקרה זה. יש לציין שזה מביש אותי ומפריע לי - במיוחד מכיוון שבדרך כלל ילדים הם אלו שנוהגים כך (הכוונה שלי הייתה להוצאת לשון, מתוך ריכוז וחוסר שימת לב, בזמן ציור, רקמה וכדומה) אני לא יודעת אם אני בדיוק שואלת שאלה או לא, אולי אני פשוט מנסה להבהיר יותר את הסיטואציה ואולי (מבינה זאת תוך כדי כתיבה) אני מנסה לשאול האם לדעתך, הואיל ואני כבר אישה היום, ולא ילדה, האם לדעתך מצב זה מעיד על איזשהו בעיה קלינית פסיכולוגית? ריכוז? משהו..? ושוב תודה ויום שקט.

שלום רב, ביתי בת שנתיים ו7 חודשים, נגמלה מחיתולים מעט לפני גיל שנתיים בצורה חלקה לחלוטין (גם בלילה). בשבועיים האחרונים היא עושה את צרכיה פעמים רבות במכנסיים גם בבית וגם בפעוטון ,נראה שממש בכוונה ומתוך בחירה. כאשר מדי פעם בכל זאת מבקשת ללכת לשירותים. יש לציין שלאחרונה נוהגת לשחק במשחקי "תינוקת". חשוב לציין כי היא אחות תאומה - אחיה טרם נגמל ולאחרונה שבר את ידו והוא עם גבס- דבר שמושך תשומת לב כלפיו, כמו כן הוא היה קצת חולה לאחרונה. אנו נוטים לחשוב שהכל נובע מתשומת הלב לה זוכה אחיה מהסביבה, למרות שאנו משתדלים לשבח אותה הרבה ולתת לה הרבה תשומת לב. העצות שקיבלתי היו - לא להתרגז כשזה קורה פשוט להחליף לה והעניין יעבור מעצמו וכמובן לשבח כאשר הולכת לשירותים - זה מב שאני עושה. כאשר אני מנסה לשאול אותה מדוע אינה מבקשת ללכת לשירותים היא פשוט מתעלמת ולא עונה לי איך להתייחס לכל הנושא?

שלום יערה, אני נוטה להסכים עם ההשערה שמדובר בנסיגה זמנית, המשקפת אולי תחושות קנאה ו"ננטשות" זמנית. מעבר לעצות הטובות והחכמות שקיבלת, נסי להתחבר ב-א-מ-ת למצוקה שלה, להבין את מניעיה, ולמצוא בתוכך את המקום הרך והחומל כלפיה למרות המטרד הזמני של החלפת המכנסיים. גם רגעים קטנים של 'אקסטרות', רק בינך ובינה, יכולות לחולל פלאים לתחושה שלה. בעיני, חלק לא פחות חשוב הוא מתן התוקף וההבנה למה שהיא מרגישה. הרבה פעמים יש לנו נטייה לומר "את לא צריכה לקנא, אנחנו אוהבים את שניכם באותה מידה", אבל זו אמירה מבלבלת ולא קרובה לחוויה שלה. לפעמים עדיף לומר משהו כמו "בזמן האחרון כל הזמן התעסקנו באח שלך, וזה בטח היה לך קשה וקצת עצוב. אני רואה שאת משתדלת, ואוהבת אותך נורא, גם אם זה יצא קצת ממרחק". הרבה בריאות לכל החולים והפצועים ובהצלחה ליאת

יש לי בן שנתיים, ילד חייכן רגוע אוהב חם מחבק תקשורתי, יש לי רק בעיה אחת איתו - הוא לא נותן לי לטפל בו (לי ספציפית כי עם כל היתר המצב טוב יותר - בגן ועם הסבים..) בזמן החלפת חיתול/הלבשה/סירוק הוא משתולל, בועט בי בעיטות ממש חזקות מנסה לברוח.. ניסיתי כל מני טקטיקות - לא מצליחה לגרום לו להפסיק. לפעמים רק צרחות עוזרות, אבל זו עזרה נקודתית שברור לי שהשלילי בה עולה על החיובי. אני המטפלת העיקרית, אין אבא בתמונה כך שאין לי במי להעזר. אני מתחילה כל בוקר בבכי (שלו ושלי) ואני מרגישה שהגעתי לקצה, אני חייבת פתרון. ועכשיו. יש להתנהגות הזו (שברור לי שמאפיינת את גיל שנתיים האיום) פתרון? תודה.

שלום אבישג, צר לי לשמוע שאת כל כך נואשת. אני מבינה את הקושי, אך מאמינה שמוקדם מדי להתייאש. יתכן שיש כאן השפעה של "גיל שנתיים האיום", אך גם אם כן, נראה שמדובר בהחרפה של מאבק כוח ממושך יותר, או - כמו שזה נראה מכאן - קושי שלך לשמור על עצמך מפני התשה ועויינות. אפשר להניח כי כאם חד-הורית, חשוב לך להוכיח (לעצמך! לעצמך!) שאת אמא נהדרת, המתפקדת ללא דופי ועומדת במבחנים המתישים של האמהות. אלא שאמא טובה היא לאו דווקא זו שאינה כועסת לעולם. להפך. כאמהות, עלינו לשמור על הכוחות, על הסבלנות ועל רווחתנו הנפשית. כדי להשיג מטרה זו, אנו נאלצות לדרוש (כן, אפילו מתינוק רך או פעוט בן שנתיים) לשתף פעולה ולעזור לנו לטפל בו. כאשר את מאפשרת לבנך להשתולל, להתנגד לטיפול שלך, וחמור מזה - לבעוט בך בחוזקה - את מאפשרת לו להכתיב את ההתנהלות ביניכם, לערער את סמכותך כהורה ולאפשר הצטברות של עוינות וכעס אצלך, המתפרצים בסופו של דבר בצעקות. לכן, בזמן החלפת חיתול, עליך להיות מאד החלטית ותקיפה (לא תוקפנית!) ולפעול ללא כל תגובה עד שתושלם המשימה. בזמן שאת מלבישה אותו אל תנסי להתנחמד או לנזוף, והשתדלי לשמור על ארשת נייטראלית ככל האפשר. במידה והוא בועט בך, תוכלי לאחוז ברגליו חזק, לעצור אותו ולומר בשקט "אני לא מרשה לך לבעוט בי". אם הוא ממשיך, תוכלי לנסות לקום משם ולעשות משהו אחר, שוב, מבלי לומר דבר, גם אם הוא נשאר חצי-לבוש. אפשר לומר משהו כמו "אתה כנראה רוצה להתלבש לבד. אם תרצה את עזרתי אשמח לעזור". זכרי שהורה סמכותי משרה ביטחון ושקט על ילדים בכל גיל, וכאם חד הורית המשימה כולה עליך. אם את מרגישה שאת מתקשה לעשות זאת באופן יעיל, תוכלי להיעזר בהדרכת הורים ממוקדת, ולקבל עוד כלים. אשמח לשמוע איך הולך ליאת

שלום וקודם כל תודה רבה רבה על תשובה לשאלה שכבר שאלתי. יישור כוחך !! שאלתי, בני בן 3, הזמנתי לנו כרטיסים להצגה של "עוץ לי גוץ לי" לפני כמה חודשים הוא מאוד אהב את זה והיינו צופים ב DVD בבית. היו לו רגעים של פחדים, ואז הוא היה קורא לי שאשב לידו. אני מאוד מאוד רוצה שנלך לראות את ההצגה(וכמו שאמרתי כבר קניתי כרטיסים) וממש חשוב לי לא לפספס את זה. אמרתי לו , והוא אמר שהוא לא רוצה, נסיתי לדבר איתו והוא אמר שהוא מפחד מ"אישון" (דמות בהצגה) תעזרי לי, מה אני יכולה לעשות כדי לשחרר אותו קצת מהפחד, הרי שאני יודעת שהוא כן אוהב את זה, אוהב את השירים.. (ההצגה רק בעוד חודש וחצי) תודה רבה רבה.

שלום אתי, תרבות, ממש כמו המזון שאנו מגישים לילדינו, צריכה להיות מוגשת להם במנות קטנות, כשהיא מותאמת לגיל ולצרכים. הצגות ילדים הן דבר נפלא, אך יש ילדים המצליחים ליהנות מהן רק בגיל חמש, שש או שבע (ויש מי שאפילו מאוחר יותר). הישיבה באולם חשוך עם מאות ילדים נוספים, המוסיקה הרועשת, ואפילו סיפור העלילה - עלולים לאיים מאד על ילד בן שלוש. קשה לנבא מכאן כיצד בנך יגיב לישיבה באולם ואיך אפשר לעזור לו להשתחרר מהפחד. עליך לזכור שהישיבה על הספה בסלון, מול הDVD, שונה מאד מהישיבה באולם החשוך. אישית, אני מאמינה שלילד רגיש יש ממילא כל כך הרבה התמודדויות ואתגרים בחיי היומיום, עד כי אין צורך לחשוף אותו למה שלא חייבים. אם את בכל זאת מתעקשת, תוכלי לשבת ולראות יחד איתו את הסרט שוב ושוב, לשיר איתו את השירים ולבחון את תגובותיו ל"אישון". אם תראי שהפחד מתקהה בהדרגה, תוכלי לנסות ולהציע לו שוב ללכת להצגה. בכל מקרה, מומלץ - לפחות בפעם הראשונה - להבטיח לו שבמידה וירצה לצאת, הוא יוכל לעשות זאת מיד. הידיעה הזו נותנת תחושה של שליטה ויכולה להפחית התנגדות וחרדה. בהצלחה ליאת

יש לי נכדה בת 5 וחצי, יפיפיה אמיתית עם שיער מתולתל וארוך, זוכה למחמאות מהסובבים אותה, אבל הילדה שונאת את עצמה!! שונאת את השיער שלה, אומרת שהיא מכוערת וכל בוקר עושה בעיות עם היציאה לגן על צורת התסרוקת. כלתי מעירה אותה מוקדם כדי שיהיה להן מספיק זמן בבוקר, אבל שוב, כל בוקר סיפור סביב השיער.בגן הכל עובר לה והיא שוכחת מכך. מה עושים ולמי פונים? תודה, חנה

שלום חנה, קריאה ראשונה של פנייתך העלתה חיוך על פני, כי כאישה קל מאד להזדהות עם ההתבאסות מול מה שמכונה באנגלית bed hair day (יום רע, בו השיער לא מסתדר לנו). נשים מבלות שעות רבות בהתעסקות בשערן (חפיפה, סירוק, תספורות, צביעה, החלקה, תלתול, ומה לא). אני מסכימה איתך שבגיל חמש וחצי זה בהחלט מוקדם מדי, בעיקר כאשר זה הופך מוקד התעסקות כל בוקר וצובע את תפיסותיה ביחס לעצמה. העובדה שבגן הכל נשכח יכולה (אולי) להצביע על כך שמדובר בדרך יעילה להפעיל את אמא, שבאופן כלשהו נענית לזה או רגישה לזה בגלל סיבותיה שלה. נדמה לי שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה היא לנסות ככל האפשר לא לשתף פעולה עם שיגעון הבוקר, ולהימנע מעיסוק יתר בנושא. אפשר לסייע לה לקלוע צמה או לעזור לה לאסוף את השיער, אך כל דבר נוסף שתרצה (כמו למשל לפרק ולעשות משהו אחר) יצטרך לחכות לצהריים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, עקב סכסוך משפחתי החליט אחי לנתק את שני ילדיו מהמשפחה (בן 5 ובת 2). אני בקשר עימו ולפי דבריו אחייני בן החמש שואל מידי פעם על סבתו,סבו והדודות,מבקש שיגיעו ליום הולדת וכו'. יש לציין כי הילד היה מאוד קשור למשפחה,ואהב להיות במחיצתם. הורי ואחיותי חושבות לשמח את הילד,ולפגוש אותו (כנראה באזור גן הילדים) על מנת לתת לו מתנות. אני חושבת שזה ישמח אותו למספר דקות אך יבלבל את הילד לאחר מכן מכיוון שלפי מה שאני מבינה הילד לא באמת מצליח להבין מדוע הוא לא יכול להתראות ולדבר עם המשפחה. אחי מתגורר מאוד קרוב למשפחה,וגן הילדים גם כן קרוב. האם לדעתך מפגש כזה עלול להזיק לילד ? האם אפשר לצמצם את התיסכול של הילד למרות התעקשותו של אחי להמשיך בניתוק?

שלום אילנה, נתק במשפחה הוא דבר קשה, שגובה מחירים כואבים מכל הצדדים. עבור האחיינים הקטנים שלך מדובר באמת בהפסד כואב של סבים ודודות. למרות הרצון הטוב, אני חושבת שעליכם לכבד את הבחירה הנוכחית של אחיך, ולא ליצור קשר עם ילדיו ללא הסכמתו. אני לא חושבת שמפגש כזה בהכרח יזיק לילד, אך הוא יכול להעמיק את הקרע עם אחיך, שעלול לכעוס מאד כתוצאה מצעד כזה. בעיני, עדיף לספר לו על הגעגועים של ההורים והדודות לילדיו, ועל רצונם לשמור על קשר איתם. אם הוא ירשה לך לקחת לפעמים את הילדים לסבתא, זה יהיה נחמד, ואם לא - עליכם לכבד את החלטתו, גם אם היא מכאיבה. אולי ברוח הפסקת האש הטרייה, משהו יזוז גם אצלכם, ויבוא שלום על כולנו. בהצלחה ליאת

שלום ליאת בני בן ה-5 סובל מהפרעת קשב וריכוז, הגננת טוענת שבגן הילד מתנהג יפה,אך איך שיוצאים לחצר הוא יורק ומרביץ וכו'. שאלנו את הילד מדוע והוא אמר שמשעמם לו. אני מניחה שלילדים לא נעים ואולי הם מתרחקים. ניסינו להסביר לו שאם לא ירק וירביץ לילדים יהיה יותר נעים לשחק איתו אך זה לא ממש עזר. יכול להיות שקשה לו לתקשר עם הילדים וזו הדרך שלו? כיצד אפשר לעזור לו ? האם יש חוגים או משחקים שיכולים לתרום לו? תודה

שלום רותם, יש ילדים - במיוחד כאלה הסובלים מהפרעת קשב וריכוז - המתפקדים היטב בסביבה מאורגנת ומו?ב?נ?ית, כאשר ברור להם מה מצופה מהם, ובנוכחותו המתווכת של המבוגר. לעומת זאת, במצבים פחות ברורים, של פעילות חופשית, הם מתקשים לתפקד ביעילות. את מתארת התנהגות אימפולסיבית ותוקפנית, שיכולה להיות קשורה לגורמים שונים, הקשורים או אינם קשורים להפרעת הקשב (או קשורים אליה בעקיפין). יהיו הסיבות אשר יהיו, מול התנהגות מהסוג שאת מתארת חשוב להציב סייגים ברורים, ולאכוף אותם באופן עקבי ובלתי מתפשר (ממש כמו שקורה בתוך הגן). הילד מסביר את התנהגותו כביטוי ל"שיעמום", אך יתכן שהוא מתכוון בכך לתסכול והאכזבה מול דחייה או התרחקות של הילדים האחרים, וצריך - לכן - ללמד אותו להתמודד בדרך אחרת עם תסכול וקונפליקט. הסבר אפשרי אחר יכול להיות קשור לבעיה הנלווית, לעיתים, להפרעת קשב וריכוז, והיא קושי באינטגרציה חושית. יש ילדים המגיבים בעצבנות או בזעם לכל מגע או גירוי תחושתי בגלל רגישות יתר. אפשר בהחלט לטפל בזה (לאחר אבחון) בעזרת מרפאה בעיסוק. מאחר ואת מציינת שהילד שלך כבר קיבל אבחנה, יש טעם לקרוא שוב את דו"ח האבחון, להתמקד בהמלצות המאבחנת, ולסייע בהתאם לקשיים. לפעמים הדרכת הורים ממוקדת יכולה לסייע במחשבה על אופי ההתערבות, ועל הכוונת ההורים והצוות החינוכי של הגן. בהצלחה ליאת

שלום לך ליאת, אני דודה לאחיינית בת 5. התוודעתי לכך שאחיינתי בת ה-5, כעין נפשי, ילדה יפה וחכמה מאוד ויקרה לי מפז, אוננה מול הטלוויזיה כמה פעמים ואחותי צעקה עליה ואמרה לה שהיא עושה דברים משוגעים. כשצעקתי על אחותי ואמרתי לה שזה דבר טבעי שכולנו עשינו בילדות, היא אמרה שזה משוגע ושהיא לא עשתה כאלה דברים בילדותה. הדבר מציק לי כבר כמה זמן מאחר ואני מפחדת שזה ישפיע על אחיינתי באופן שלילי ויגרום לה לעכבות בהמשך. מה את חושבת על כך?

שלום רב, אוננות, כמו שאמרת לאחותך נכון, היא דבר טבעי ובריא. זוהי התנהגות מינית לגיטימית שאין בה כל גנאי או חולי. אני רוצה להאמין שתגובתה של אחותך שיקפה את המבוכה הרבה שהיא חשה מעצם זה שהאוננות נעשתה בפרהסיה, לעיני אנשים אחרים. ולכן, ההתערבות הרצוייה במקרה כזה היא להסביר לילד שמה שהוא עושה - גם אם מאד נעים ונחמד - חייב להיעשות בפרטיות גמורה, בחדרה, ולא בנוכחות אנשים אחרים (כולל בני משפחה). אם יהיה צורך, אפשר להפסיקה בעדינות גם 'בזמן אמת', ולשלוח אותה להמשיך בחדר, זאת ללא ביטויי כעס או העלבה. את מוזמנת להדפיס את תגובתי זו ולהביאה לאחותך. היא, כמובן, מוזמנת להגיע לכאן ולהתייעץ ישירות.

תודה על תגובתך ליאת. אני שאלתי לגבי העכבות שזה יכול להשאיר בנפשה של הילדה. לגבי אחותי והתגובה שלה לאירוע, יכול להיות שאחותי אינה "נאורה" כמותי ואינה יודעת איך להגיב לאירועים כאלה והיא מבטאת אך ורק את מה שהיא יודעת, כי גם אנחנו גדלנו בבית כזה שמאוד כעסו עלינו אם עשינו זאת ולכן זה השאיר בי אי אלו עכבות כיום ולאחר טיפול מיני אינטנסיבי, העכבות האלו אולי קצת "התרככו" (למרות שאי אפשר לדעת זאת בוודאות כרגע). אני חושבת שהסוגיה הזו חשובה מאוד ובכל הנוגע אלי, התגובה הכועסת והמדכאת השפיעה עלי רבות כאדם בוגר. אז לא כולם נאורים ולא כולם מכירים את "הכללים" על בוריים. אני חושבת שהעניין קשור בחינוך - ויש השלכות ששייכות לסביבה ממנה הגעת. כמו כן, לא כולם למדו על פרויד באוניברסיטה. מכאן שיש לדעתי להפעיל נקודת מבט רב תרבותית בכל הנוגע לנושאים אלו. מקווה שאקבל תשובה לגבי העכבות שזה יכול להשאיר בנפשה של הילדה התמימה והזכה...

שלום ואני מקווה שהגעתי למקום הנכון יש לי ילד בן 3. הוא מצייר פנים עם עיניים בלבד בתוך, וידיים שיוצאות מכיוון האוזניים. האם צריך לדאוג בגיל הזה?האם להגיד לו משהו? תודה רבה

שלום אתי, המעבר ההדרגתי משרבוט לציור דמות אדם מתרחש בגיל הרך, ומתאפשר הודות לשכלול הויזו-מוטורי (תיאום עין-יד) וההתפתחות הקוגניטיבית. בנך נמצא כנראה 'בדרך', ציוריו נראים תואמים למצופה בגילו, ואין להם כרגע ערך אבחנתי רב. הרשי לו לצייר באופן חופשי, ללא הערות או הכוונות, ובכך תאפשרי לו לרכוש מיומנות חשובה וליהנות מחופש יצירה וביטוי. בברכה ליאת

שלום, אני אימא לילד בן 16. מאוד מטריד אותי שאני לא יודעת מה קורה לו כשהוא לא בבית. הוא מסתובב עד השעות הקטנות בחוץ עם חברים, שחלקם מאוד לא מוצאים חן בעיני. על כל הנסיונות שלי לדבר איתו ולשאול הגיב בכעס או התעלם. אני יודעת שהוא שותה אלכוהול ואולי גם מעשן. ניסינו מספר פעמים להציב לו גבולות של שעת החזרה הביתה אך אינו עומד בגבולות אלה. אני גם חוששת לעמוד על שלי כי אני פוחדת שאז הוא בכלל לא יספר כלום. התחושה היא שאני מנותקת לגמרי ממה שקורה לבן שלי ואין לי שום שליטה על מה שמתרחש בחייו. הייתי מאוד רוצה לקבל עצה מעשית על איך עלי לנהוג במצב זה. תודה, מירה

שלום מירה, אחת המשימות המרכזיות שלנו, כהורים, היא להתאים את עצמנו לצרכים המשתנים של ילדינו לאורך שנות התפתחותם. תקופת ההתבגרות, בעיקר בשליש האמצעי שלה, מציבה אתגר לא פשוט בפני ההורים, על רקע הצורך הגדל והולך בעצמאות ומרד. בשלב זה בחיינו, עלינו להכיר בכך שיהיו יותר ויותר "שטחים מתים", בהם לא נדע בודאות מה הילד שלנו עושה, עם מי הוא מתראה, ובמה הוא מתנסה. זוהי חוויה חדשה ומטרידה, בעיקר להורים עם צורך חזק בשליטה או עם דרגות גבוהות של חרדה. בשלב זה משתנים חוקי המשחק, כשהמרוויחים הגדולים הם מי שמצליחים לשמר או לייצר מחדש תקשורת טובה בבית. תקשורת טובה היא היכולת להידבר מתוך כבוד הדדי וסובלנות, ומתוך נכונות לשאת ולתת באופן הוגן במצבים של ניגוד אינטרסים. את מצליחה לזהות נכון את הצורך בתקשורת (הרי לא נוכל, טכנית, להשגיח לאן ילכו, עם מי, ועם מי לא), אך מתקשה - אולי בגלל החרדה - לעשות זאת באווירה הנכונה. כך, מה שנחווה בעינייך כהתעניינות, נתפס בעיניו כחקירה, חטטנות או השגת גבול. חשוב להדגיש כאן, שתקשורת טובה אינה עומדת בסתירה להצבת גבולות ואכיפתם. ה'קונץ' הוא להתעניין באמת במה שהוא אוהב ועושה, מתוך עמדה מכבדת ולא שיפוטית, יחד עם עמדה תקיפה ובלתי מתפשרת כלפי התנהגויות מסוכנות כמו צריכת סמים ואלכוהול. כאן נכנסת שוב היכולת לנהל משא ומתן (למשל- "אני לא אוהבת שאתה מעשן סיגריות, אבל אני מוכנה להשלים עם זה כל עוד תבטיח לי שלא תיגע בסמים ואלכוהול"), כמו גם היכולת להכיר בכך שלא על הכל נסכים. ועוד מילה קטנה על גבולות - גם בגיל ההתבגרות קיים הצורך בדמויות סמכות חזקות ועקביות. אל תהססי מלקחת על עצמך את התפקיד, כולל הפעלת סנקציות כשצריך. כדאי לאוורר את הכללים הישנים ולבחון אותם בהגינות לאור המצב החדש. לאחר שהוסכם מה מותר ומה אסור, קל יותר לשני הצדדים לכבד את הגבולות. בהצלחה ליאת

בני בן שלוש ועשרה חודשים, חכם, נבון ומפותח הרבה הרבה מעבר לגילו. הוא חלש פיסית ויחסית נמוך. תמיד חינכנו אותו שאסור להרביץ. ואולם לאחרונה הוא נתקל באלימות קלה כלפיו ולא יודע איך לנהוג. הן בת דודה שלו והן חבריו בגן, קטנים ממנו או בגילו, לעיתים מציקים ואף מרביצים לו קלות. בני פשוט לא עושה כלום בתגובה, הוא "מתאבן", לא בורח, לא מגן על עצמו ואפילו לא מנסה לעצור את המכה. הוא מנסה לבקש עזרה ממי שלצידו, אם זה אמא ואפילו מחברים אחרים בגן. כשאין עזרה הוא פשוט מתאבן במקום וסופג את המכות וההצקות בצורה פאסיבית לחלוטין! ניסינו להסביר לו באחרונה כיצד להגן על עצמו, כלומר להדוף את ידי התוקף, לצעוק לו "די, תפסיק!" ולפנות לגננות. ואם אין עזרה בסביבה, אמרנו שמותר לו גם להחזיר. אבל גם אחרי שהסברנו לו וניסינו לתרגל - זה חזר על עצמו שהוא מתאבן במקום ולא עושה כלום. יש לציים שגם בגינה הציבורית לעיתים ילדים קטנים ממנו פשוט מזיזים אותו מדרכם כשהוא מפריע להם, והוא פאסיבי. כשילד דוחף אותו הוא נבהל ורץ אלינו בבכי. מה עושים??????

שלום אמיר, אכן, גידלתם ילד שוחר שלום... מעבר לחיוך, נדמה לי שאתה מעלה שאלה חשובה, הנוגעת לגבול הדק שבין פציפיזם אמיץ לפאסיביות או חוסר אנים. אם לילד שלך אין יתרונות פיזיים בולטים (הוא נמוך וחלש פיזית), הרי שההימנעות שלו מעימות פיזי מצביעה על בוחן מציאות טוב ושכל ישר. כדי שהתנהגותו לא תתפרש כחולשה או תהפוך אותו לקרבן, אפשר להדגיש את יתרונותיו הקיימים, כמו למשל את חכמתו או את הכישורים המילוליים שלו, ולרתום אותם כאסטרטגיה מפצה. אחרי הכל, כשאתה מבקש ממנו "להחזיר" לילד החזק שדחף אותו, אתה משאיר אותו בעמדה נחותה. במקום זאת עדיף לתרגל אותו לקראת התנהגות יעילה יותר מבחינתו (כפי שעשיתם נכון), כמו גיוס עזרה או הימנעות ממשחק עם ילדים אלימים. במקביל, אפשר לחשוב על חוגי העשרה היכולים לתרום לחיזוקו הפיזי ולרכישת ביטחון, כגון שחייה, רכיבה, ג'ודו, או כל פעילות ספורטיבית המותאמת לגילו. בהצלחה ליאת

שלום דר' לבני בן ה-11.5 בעיות שינה מזה כמה שנים שהחמירו בשנתיים האחרונות מתעורר בסביבות אחת בלילה ולוקח לו מספר שעות להרדם ואז קם עייף לביה"ס ניסיתי שיטות כמו לקרוא באמצע הלילה לשם הרדמות,,בלית ברירה הגעתי למצב של להרשות לו צפייה בטלויזיה על מנת להרדם אבל זה לא פיתרון הלכנו לפרופסור פילאר מומחה לרפואת שינה ומשיחתו עם הילד הבהיר שכנראה לא מדובר בתופעה פיסית אלא בעיית התנהגות בנוסף לסיפור השינה הילד די עצל וצריך דחיפה לבצע כל דבר נוקט הרבה פעמים בגישה שלילית הן לגבי עשיית שיעורים הן לגבי בני הבית,, יש לציין שכלפי חברים וובית הספר הוא בסדר גמור וגם ציוניו (אחר לחצים כמובן) הינם סבירים הילד אינו אלים אך לפי דעתי צריך שיחה איתו ועם אביו שלוקח את הדברים קשה מאד - מול פסיכולוג מייעץ מה דעתך ולמי ממליץ לפנות באיזור חיפה קריות והצפון? תודה מראש

שלום איילת, אני מסכימה עם הרעיון לפנות ליעוץ, שכן נראה שהפרעת השינה היא חלק מקושי רחב יותר בהצבת גבולות והפעלת סמכות הורית. לצערי, איני יכולה להמליץ לך מעל גבי הפורום על מטפל מתאים באזורך, גם כי איני מכירה וגם כי איני רוצה להפוך את הפורום לבימת פרסום. אם תצרפי כתובת מייל פעילה, אולי יוכלו מי ממשתתפי הפורום לשלוח אליך המלצות ישירות למייל. לטעמי, גם רופא הילדים שלכם יכול להיות כתובת טובה להמלצה. בהצלחה רבה ליאת

שלום, בתי בת 3 וחצי. בעבר עברה שתי "תקופות" של גמגום יחסית קשה ויצאה מזה לבד ומדברת יפה ושוטף (כלומר אין בעיה קלינית). לאחרונה שוב החלה עם גמגום קל (בעיקר כשהיא פונה לאחיה--היא "מגמגמת" את שמו). איך אפשר לדעת אם יכול להיות שמדובר בבעיה פסיכולוגית? (משהו מלחיץ אותה למשל .לא מזהה כרגע איזשהוא שינוי שיכול לגרום לכך.)

שלום לך, גמגום קל נפוץ מאד בקרב ילדים בגיל הרך. הוא יכול לשקף קושי רגשי חולף או הפרעה בשטף כתוצאה מתהליכי התפתחות נורמטיביים. קרוב ל- 80% ממקרי הגמגום בגיל הרך חולפים ללא התערבות (והמקרה שלכם מחזק זאת). מאחר ש אינך מזהה כל גורם לחץ נראה לעין, המתיני בסבלנות - מבלי להעיר או לתקן - עד שהתופעה תחלוף. אם הגמגום ממשיך בעקשנות לאורך זמן אפשר להתייעץ עם קלינאית תקשורת. במידה ויופיעו סממנים נוספים המרמזים על מצוקה (הרטבה, שינוים במצב הרוח, שינויים בהרגלי האכילה או השינה, וכד') התייעצי שוב. בשמחות ליאת

שלום. ביתי בת 8 עוד מעט בכיתה ב' תלמידה ממוצעת אך מאוד נחושה ועושה הכל בכדי להצליח בלימודים. עברה אבחון אצל פסכיאטר ילדים שאיבחן הפרעת קשב וריכוז קלה.טרם עשתה מבחן דידקטי למרות שלדעתי ישנה איזושהי בעיה וקושי בלמידה (שליפה איטית של חומרים נלמדים).מעבר לזה היא מאוד רגישה, מאוד מתייחסת לכל דבר שום דבר לא נעלם מעיניה ואזניה ואי אפשר ל"סדר" אותה. בסוף כיתה א' היו כמה מקרים שלא רצתה ללכת לביה"ס ואפילו מאוד בכתה. כיתה ב' התחילה אותו דבר: בכי וסירוב להגיע לביה"ס. אחרי חופשת סוכות היתה איזושהי הקלה במצב ועכשיו פתאום שוב מסרבת ללכת לבי"ס בטענה שיש יותר מידי משימות (לא מודה שקשה לה). לא בטוחה שהקשיבה למורה ושמעה את כל המשימות שיש הביתה. כל לילה בוכה בכי תמרורים מפני שלא בטוחה שסיימה את כל השיעורים ושבאמת עשתה את כל המשימות הנדרשות. אני כמובן שבודקת יחד איתה בדיקה יסודית רק כדי להרגיע אותה והסברתי לה (וגם מחנכת הכיתה) שהיא תלמידה טובה וגם אם באמת תשכח פעם להכין משימה זה לא נורא ויכול לקרות לכל אחד. היא מסרבת להירגע ואני מוצאת את עצמי אובדת עצות. אני מרגישה שהיא ממש במצוקה. כל יום יש את הריטואל הקבוע של הבכי בלילה עם התחנונים שלי שהכל בסדר ושהיא בסדר. כל בוקר היא מתעוררת מאוד מוקדם בבוקר לפני שאני יוצאת לעבודה ובוכה ומתחננת שאכתוב מכתב למורה ואוודא שבאמת הכינה את כל המשימות. אני ממש מרחמת עליה ומרגישה שכל יום אני שולחת אותה למלחמה שאינה יכולה להתמודד לבדה. עלי לציין שביתי מאוד אוהבת חברה אך משום מה לא מאוד פופולרית וחברות ממעטות להתקשר אליה ולהזמינה. לדעתי זו גם אחת הסיבות שמערערות את ביטחונה. מה עושים??? כמובן שאקח אותה לייעוץ אך מבקשת מכם עזרה ראשונה מפני שהיום כמעם נשברתי. באתי לקחת אותה מבי"ס ומצאתי אותה מתייפחת. היא לא הבינה מה המורה דורשת בשיעורי הביצ וכשנגשה אליה לבקש הסבר, המורה הסבירה אך היא כנראה מרוב לחץ לא שמעה כלום.מה עושים במצב כזה?.. איך אני גורמת לביתי לבטוח בעצמה ולהפסיק להטריד את עצמה. לתגובתך המהירה אודה

שלום רב, אני קוראת את התיאור שלך ומצליחה לשמוע דרכו את המצוקה וחוסר האונים של שתיכן. כמובן שיש טעם רב להמשיך את האבחון הדידקטי, לאתר את מוקדי הקושי ןלהציע את ההקלות הרלוונטיות. עם זאת, אני מסכימה שיש כאן תמונה של מצוקה רגשית, שגם אם מקבלת ביטוי בהקשר האקדמי, היא כנראה קשורה במשהו נוסף. התנהגויות של פרפקציוניזם, בעיקר פרפקציוניזם נוקשה כל כך, נקשרות בדר"כ לנושאים של דימוי עצמי, וצורך חזק בשליטה. איני יודעת דבר על נסיבות חייה של הילדה, על התמודדויות והתנסויות העבר שלה, ועל גורמים חיצוניים אחרים שיכולים היו לתרום להתפתחות דפוס כזה. זאת הסיבה לכך שבקליניקה, לפני כל התערבות טיפולית, נעשה בירור נרחב הנוגע לרקע ההתפתחותי, המשפחתי והבריאותי של הילד. כרגע, תוכלי לחשוב איך ואיפה אפשר להוריד ממנה לחץ (לא רק סביב שיעורי הבית), ולהחזיר לה תחושה של שליטה. תוכלי לחשוב למה היא כל כך פוחדת 'להיתפס' או להיענש, או למה הישגים נתפסים בעיניה כדבר גורלי כל כך. אני חושבת שהתייעצות עם פסיכולוג ילדים יכולה לסייע בהבנה טובה יותר, ולכוון לקראת התערבות מסייעת. לפעמים הדרכת הורים קצרה מביאה אתה הקלה משמעותית, ולו מעצם הפחתת החרדה והאשמה של ההורים. בהצלחה ליאת

i think you cant help it.. כי יבואו אחריך לאן שתלכי :) אבל מכבדת את המקום החדש שלך (ומקנאה בכל ה'ילדים', המתבגרים וההורים שלהם כן 'מותר' לדבר איתך כאן..) ומברכת אותך בהצלחה רבה רבה.. לפני זמן מה עברתי על ניירת שאגרתי, ומצאתי את המכתב האחרון שכתבת לנו.. (כן :) הדפסתי אותו) קראתי אותו שוב והתרגשתי מחדש.. זה העלה הרבה דברים.. גם נעימים.. ורגש געגוע.. היי ברוכה ליאת.. אציץ עליך פה.. נלקט את החסר, דרך היש.. את מכירה אותי בכל מיני שמות.. אז מסכמת ב.. אני. שבת טובה יקירה..

אני לא מאמינה ... ליאת .. ליאת .. יקרה ... מה שלומך ?... בחיי שהיית חסרה .את עדין .. איזה כיף לראות אותך פה. תאמת עדיין מרגישה ילדה קטנה בת 6 ?.. 9 ?.. הלוואי וזה היה מצחיק .. (עדין בשיחזורי העבר..) נו .. אז אני בת 31?... אבל ..מותר להיות פה?.. ברכות חמות על המקום החדש שלך כאן. בטוחה שתביאי רק עושר מעצמך. אוהבת . שרית (מהפורום הקודם .. שנתיים של ליווי .. אי אפשר לשכוח ככ מהר).. ו..איש השיחות שלי .. כן ..עדין .. שורד.. :-)

שלום שרית, תודה על הברכות. באמת נעים לחזור לבית החם של 'דוקטורס'. הפעם החלטתי להתמסר לטובת הקטנטנים. הפורום הזה מיועד אך ורק להתייעצויות סביב סוגיות פסיכולוגיות של ילדים, ולכן, כדי לדעת מה שלומך (ושלום האחרים) אצטרך לקפוץ לבקר בפורום של הגדולים, כמו שאני אכן עושה מפעם לפעם בהנאה. המשיכי בדרך החשובה שאת עושה ליאת

זה היה בהומור .. להתמסר לקטנטנים אמיתים זה אחלה. המון הצלחות במקום החדש, כיף לשמוע שאת מידי פעם .. מציצה .. :-) לילטוב.

אולי מגלגול אחר.. חלום שהשאיר בי טעם של זיכרון בוער. ברוכה השבה, התגעגעתי אז באתי.

ערב טוב לאלמונית הלבבית, קצת רווח, קצת נרגע, ושוב אפשר להעניק ולתרום והפעם לטובת הקטנטנים... תודה על קבלת הפנים ליאת

גם לי את מוכרת מפעם. בהצלחה!

יש לי ילד בן 5 שאובחן כ- ADHD. לאחרונה הוא נוהג להכניס יד מתחת למכנסיו, ואני מעירה לו ומבקשת להפסיק. היום היה קטע מוזר - בא חבר לבני הבכור והילד בן 5 ניגש ופעמיים הוריד לידם את המכנסיים. פעם אחת הוא הראה להם את ישבנו ופעם את הפין. הוא צחק על זה. הערתי לו והוא הפסיק. זה נראה לי מאוד מוזר. יכול להיות שבגן ילד אחר עשה לו משהו לא תקין? מאיפה הרעיון הזה?זה יכול להיות שילד סתם יעשה את זה?אציין שמעולם לא ראיתי אותו עושה משהו מיני לאחיו או לחברים. תודה

שלום ענת, הורדת מכנסיים בניסיון להצחיק יכולה להתאים לגיל חמש, הגם שכיום מושם דגש גם בגני הילדים על חשיבותה של צנעת הגוף ואיבריו. קשה להעריך מרחוק, ומבלי להכיר את הילד, האם מדובר במעשה קונדס או באיתות על מצוקה או התנסות קודמת בעייתית. אני נוטה להאמין שמדובר באפשרות הראשונה, אך ליתר ביטחון אפשר לשוחח איתו ולברר מאין צץ הרעיון. אחרי הכל, מעשים מעין אלה, מהווים הזדמנות טובה ל'שיעור' הנוגע לצורך לשמור על איברי המין מוצנעים, בעיקר בנוכחותם של זרים. בברכה ליאת

שלום רב! אינני יודעת אם זו הכתובת הנכונה אליהפניתי אולם אשמח מאוד אם תוכלו לעזור לי. נכדי בן 12 וחצי סובל מזה כחצי שנה ממצמוצים בעיניים. זה התחיל כשעמדו לעבור מעיר לעיר, לעבור בית ספר ונראה היה שזה מאוד מלחיץ אותו. במהלך התקופה זה בא והולך וכשזה פוסק כולנו שמחים עד ששוב מתחיל. עתה אמו פוטרה מעבודתה ( בהיי טק) , היא כמובן מאוד מודאגת לאור המצב במשק וזו סיטואציה לא נעימה. נראה שגם הילד מאוד דואג לאמו, מאוד חרד לה וכנראה להשלכות של זה ( כי הסבירו לו שעתה כשהמצב הכלכלי פחות טוב בבית יש לנסות להדק קצת את החגורה..... למרות שלא חוסכים ממנו אף חוג שהשתתף או רוצה להשתתף ובאמת נראה לי שמבחינת הילד הוא לא חסר דבר. בכל זאת בימים האחרונים המצמוצים מאוד חזקים ואני כסבתא מאוד מודאגת ולא יודעת איך לנהוג. האם לדבר עם הילד על זה? האם לתת לזמן לעשות את שלו וזה יכול גם לעבור ללא טיפול? האם יש איזה שהוא טיפול שיכול לעזור לזה ? אנא תשובתכם ואם עלי לפנות למישהוא אחר אודה לכם אם תפנו אותי לפורום המתאים. הרבה תודה רות.

שלום רות, נראה שפנית למקום הנכון, לפחות מבחינת הרלוונטיות שלו לבעיה שאת מתארת. מצמוץ הוא אחת הדרכים בהם ילדים רגישים מאותתים על מצוקה רגשית. העובדה שזה בא וחולף יכולה לאשש את ההנחה שמדובר בתגובה למצבי דחק השבים ומופיעים בחייו של נכדך. אין צורך להעיר לו על כך או לצפות שזה ייפסק כתוצאה מהמודעות שלו לכך. טוב יותר להתייחס לכך כאל איתות, ולנסות להבין מהי המצוקה שנחה תחתיו. כאן, אולי, המקום להדגיש את חשיבותו של המינון הנכון בכל הנוגע לשיתופם של ילדים במצבי משבר משפחתיים. לטעמי, חשוב שילדים יהיו שותפים מלאים למאמץ ולאתגר הנדרשים, למשל, בימים של משבר כלכלי. עם זאת, יש להתחשב בעובדה שיכולתם להתמודד עם מצבים היפוטתיים מוגבלת, והם עלולים לפתח דאגה קיומית ממש, וחרדה החורגת מממדי המציאות. חשוב, לכן, להעביר מסר הקורא לצמצומים והידוק חגורה, יחד עם מסרים מרגיעים שמדובר בקושי זמני שיחלוף ושיש מבוגרים אחראיים שידאגו לכך. לשאלתך האחרונה, קשה להשיב מכאן. מצבי דחק הם חלק מחיינו, ומרבית הילדים - גם החרדתיים והרגישים יותר - מצליחים להתמודד עמם בהצלחה. עם זאת, ישנם מצבים המטילים עומס רגשי עודף על הילד, ובמקרה כזה הוא יכול להרוויח מאד מהתערבות מקצועית. כדי להעריך את עוצמת המצוקה אפשר לבחון את מידת הפגיעה התפקודית, אם קיימת, בתחומי חייו השונים, דהיינו - בלימודים, בספורט, בחיי החברה, בהרגלי השינה והאכילה, וכו'. בברכה ליאת