פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום לך ליאת יש לי בעיה מורכבת ואני זקוקה נואשת לסיועך. ביתי ( 8.5) הצעירה העולה לכיתה ג' יפה ,טובת לב, חיכנית ונבונה,. מזה זמן רב שהבנות בכיתתה מציקות לה ודוחות אותה בכתה , בגן השעשועים , בחוג ובקייטנה שהיתה לאחרונה. זה מתבטא ב: " את לא משתתפת בקבוצה שלנו", סודות מגמתיות , צועקות עליה :"די" וכדו'. בהיותה יותר קטנה הערתי לאחת הבנות ( שהיום מאוד מקובלת בכיתה)שהציקה לה בגן השעשועים מאוד -היא ואימה הסיתו בנות רבות בטענה:" שהאם מתערבת לה ומציצה על הילדות" ואפילו איימה על אחת הבנות שלא תתחבר עם ביתי וזאת כמובן הושפעה ממנה מיידית. יצא לי פעמים רבות מאוד לצפות מהצד ביחס דוחה כלפי ביתי מצד בנות אלו כשליבי נשבר ואני מנסה לא להתערב. היום בתקופת הקיץ הבנות נפגשות מדיי יום בגן השעשועים הסמוך מאוד לביתינו (בנוכחות האימהות)ומשחקות כשביתי לעיתים קרובות מאוד חוששת לצאת לגן לאחר שראתה את ה"קנוניות " הנמצאות בו, ישנן מספר מועט של בנות שקטות שמוסתות והולכות אחר ה"עדר"! לצערי בשבוע שעבר פניתי טלפונית לאחת האמהות שביתה אחת ה"מובילות" להתנהגות זו כלפי ביתי וביקשתי ממנה למגר את תופעת ההסתה והסודות החברותיות כלפיי ביתי והתוצאה הייתה סיכסוך קולני ומרושע ממנה. ביתי נבונה וקולטת שקשה לי מאוד על- אף שאני מנסה להמנע מלשדר לה זאת. אני שרוייה במצב נפשי עגום המונע ממני לתפקד משפחתית וחברתית, עקב המצב חזרתי לעשן ואפילו נאלצת לקחת כדוריי שינה והרגעה. נ.ב ניסיתי בעבר להזמין מעט בנות אלינו אך רובן היו "תפוסות". דבר שמונע ממני לעשות זאת כדי לא לאכזב ולפגוע בביתי. אנא עיזרי לי , השתדלתי לתמצת אך עקב המצב אני חשה כשבר כלי מרוסק חסרת אנרגייה וכמהה לצאת ממצב זה. חשבתי תיאורטית עם בעלי אפילו לעבור לדירה בעיר אחרת , אך מעשית זה כרוך בניתוק ילדיי הגדולים יותר מחברתם ומבית סיפרם וכן ריחוק ניכר ממקום עבודתו של בעלי ושלי וכן מי מבטיח לי אם במקום אחר ייטב לביתי??!! עלי לציין שמעבר לשתיי הכיתות האחרות אינו יעיל בגלל ההרכב הכיתתי שאני מכירה היטב שבהן שלא יועיל לה כלל . אנא עיזרי לי תודה לך מראש אורנית

ווואו, קראתי את הודעתך, אני אמנם לא פסיכולוגית,אך כאמא גם אני חוויתי "חוויות" מהסוג הזה, אפילו כמעט הלכתי פעם מכות עם איזה אבא אלים שקלט שהערתי משהו לבנו שניטפל לבני, ואני רוצה לאמר לך ,ש"הכל עובר חביבי" זו לא קלישאה, זה נכון והאמיני לי אפילו לא משאיר סימנים אצל ילדינו. רק אצלינו, האמהות. אנחנו לא שוכחות. אני רואה זאת כהזדהות יתר עם ילדינו, דבר שלא צריך להיות. אסור לנו להזדהות מידי עם הילד. צריך לדעתי הלא מיקצועית, לשדר ביטחון להבין שזה שיעור בחייו של הילד, והוא ממש, אבל ממש ממש לא יזכור דבר בעוד מספר שנים. תיהיי בטוחה. ! זה קצת קיצוני לחשוב על מעבר דירה או עיר, קיצוני בהזדהות היתר שלך. לכן, לדעתי את צריכה לבדוק את הבעיה עם עצמך ולטפל בה ולא עם בתך. היא תסתדר.

שלום אורנית, אין דבר עצוב ומכאיב יותר להורים, מאשר לראות כיצד הילד שלהם הופך קורבן לדחייה, התעלמות או הצקות מצד ילדים אחרים. זהו התחום היחיד (חוץ מהתחום הרפואי, אולי) שאין לנו, כהורים, שום שליטה על המתרחש בו. ילדים יודעים להיות לפעמים חסרי רגישות וחסרי חמלה, אם כי לא תמיד זה מה שמכתיב את הסטאטוס החברתי של הילד. בהחלט יתכן שמשהו אחר (מלבד רשעות ואכזריות) גורם לבתך להישאר מחוץ למעגל החברתי הספציפי הזה, וכדי להבין מהו, יש לנסות לבחון באומץ גם את ההתנהלות שלה מול הבנות. אני מסכימה עם האמא שכתבה לך, וחושבת שתגובתך הרגשית עוצמתית מאד, ולא בטוח שהיא תורמת לתחושת הביטחון והערך של ילדתך. יתכן שמה שקורה לה בימים אלה מעורר אצלך הד מימים ואירועים בעברך, ופותח פצעים ישנים. כרגע, אני ממליצה לך להזכיר לעצמך שאת והיא אינכן ישות אחת, ושבתך יכולה להתמודד עם מצבי קונפליקט ותסכול. בוודאי שאין צורך להוסיף לה מועקה בשל מצבך הנפשי הקשה. אני ממליצה לך לפנות למורה וליועצת ביה"ס, ולבקש להיפגש איתן עוד לני תחילת שנת הלימודים. למורה יש יכולת לא רעה בכלל, לסייע לילדים שנשמטו את שולי המעגל החברתי. היועצת תוכל להעריך את התהליכים החברתיים, ולהציע עזרה רלוונטית. מעבר לכך, תוכלי לחזק את בתך, להביע ביטחון בכישוריה ובכוחות שלה, ולהעניק לה שפע של אהבה מבית. זכרי שבדר"כ בשוליים יש יותר מילד אחד, ויתכן שחברותיה הטובות יתגלו דווקא בקבוצת הילדים השקטים, שאינם בקבוצת ה'מקובלים'. ילדים אלה עשויים להיות רגישים, טובים ומתחשבים הרבה יותר, גם אם אינם מפיצים 'זיו' של סלבריטי. בהצלחה ליאת

היי ליאת היקרה אני מקבלת בברכה את כל עצותייך החשובות ,אין ספק שדברייך והתרשמותך כ"כ נכונים ועליי לנסות ל"התנער" מתחושותיי ורגשותיי הקשים כלפיהן, מה דעתך על חוג שחייה שנתי שארשום אותה שנה הבאה על מנת למלא לה את שעות הפנאי?(3 פעמים בשבוע - האם זה לא מוגזם??) מקווה שאאזור אומץ ואפנה לצוות החינוכי- זה באמת לא קל לי כיוון שלילדה יש שם טוב בבית הספר ,ומכאן המצב ישתנה. ליאת, היכן אוכל לקבל יעוץ הורי יעיל באיזור חיפה ? (במיוחד לקבל טיפים וכילים מה לומר לילדה ומה לא! וכיצד לכוון אותה על מנת לסייע לה - זאת משאת נפשי!) את כ"כ צודקת, אין ספק שמצבי הנפשי (שמשודר לילדה באל-כורחי ) גובר על שליטתי הרגשית ולכן אוליי אני שוגה ובהתנהגותי. האמת ההגיונית - כשטוב לביתי אני פורחת, מאושרת, רגועה- כאילו הרווחתי את עולמי!! אך ההיפך- כשאני מבחינה שפוגעות בה - זה כמו "מתג" המכוון את מצב רוחי ואת חוסר סבלנותי ולפיכך את תיפקודי. תשובתך חשובה לנו מכל ומודים לך מקרב לב אורנית הלוואי שיכולתיי להוסיף לך פרטים נוספים ואפילו תמונות שהתמונה תתבהר לך יותר אך אני חוששת מזיהוי( אשמח לעשות זאת למייל שלך.

שלום בני בן השנה וחצי היה איתי בבית ועכשו צריך ללכת לפעוטון. איך להקל עלו את ההסתגלות בגן בימים הראשונים.כמה שעות להיות איתו? האם כדאי להיות במשך כל השבוע שעה ולתת לו בהדרגה להיות לבד כל יום עוד שעה לבד?אמרו לי שכבר ארגיש אבל מה לעשות אם הילד בוכה אחרי שעה ביחד?האם להישאר עוד שעה בהתחלה?ואם הוא לא יבכה בהתחלה יכול אח"כ פתאום לבכות.. תודה

שלום טל, הסתגלות טובה לפעוטון או לגן תלויה ביותר מגורם אחד. היא קשורה למאפייני הילד עצמו (כמו מזג, גיל, בשלות) במאפייני ההורה (למשל רמות חרדה, צורך בשליטה) במאפייני הקשר הורה-ילד (הרמוני ובטוח, סימביוטי, חרד), במאפייני הגן והגננת (מס' ילדים, גיל הילדים, אופי המבנה, שעות הפעילות, רמות החרדה של הגננת, יכולתה לסבול נוכחות של הורים בגן, וכד'). כפי שאת ודאי מבינה לאור האמור כאן, קשה לתת עצה שתתאים לכל הילדים, לכל האימהות ולכל הגננות. ובכל זאת כמה דברים שכדאי לזכור. עבור ילד קטן, בעיקר מי שנכנס לגן בפעם הראשונה, מדובר במעבר דרמטי, המצריך תקופת הסתגלות. עליו ללמוד להיפרד מסביבתו המוכרת, להיפרד מדמויות מוכרות (אמא, מטפלת), ולסמוך על דמויות חדשות ולא מוכרות כמקור לחום, הרגעה וביטחון. לילד קטן עדיין אין תחושת זמן טובה, ושעה יכולה להיחשב כנצח. לכן, באמת חשובה ההדרגתיות, אך אין בה די. רצוי להקפיד על כמה כללים, גם כשנפרדים בהדרגה. ביום-יומיים הראשונים מוטב להגיע עם הילד לגן, לשהות יחד איתו כשעה וללכת איתו הביתה, רצוי כשהוא נשאר עם "טעם של עוד". ביום השני אפשר להאריך את השהות המשותפת, ולנסות לשמור על פרופיל נמוך ככל האפשר. כדאי לאפשר אינטראקציה חיובית עם צוות הגן גם אם את שם, ולעודד מצבים בהם הגננות הן הכתובת לעזרה ולא את. גם ביום השני, מוטב לקחת את הילד איתך הביתה, אפילו אם את מרגישה שנעים לו. מהיום השלישי ואילך אפשר להתחיל להיפרד לזמנים קצרים, ולהגיע מהר יחסית, גם אם הגננת מדווחת שהכל נהדר. חשוב לזכור שגם אם הילד אינו בוכה, הוא נמצא בסיטואציה לא מוכרת, ולא ממש מבין האם תבואי, מתי תבואי, ולמה בדיוק את מתכוונת כשאת אומרת לו "נתראה בצהריים". יש ילדים שבאמת נראים נפלא ביום הראשון, והבכי מתחיל רק ביום השני או השלישי, כשהם מבינים שהסידור החדש הוא לתמיד, וכבר מבינים מה המשמעות של להישאר הרבה שעות בלי אמא. יש, כמובן, גם את המסתדרים, שנראים אדישים או מרוצים מהסידור החדש. איכשהו, עבור רוב הילדים זהו סוג של מאמץ. כשמגיעים בבוקר אל הגן, רצוי לא למצות יחד עם הילד את כל מה שלגן יש להציע. עדיף לאפשר לו לחקור את הסביבה בקצב שלו, ולהשאיר חלק מהכייפים כאמצעי-עזר לגננת עצמה, שנשארת לפעמים עם ילד בוכה אותו עליה להרגיע ביעילות. לאחר ימי הקליטה הראשונים, החליטי על זמן סביר של שהות משותפת, רצוי לא יותר מכמה דקות, והיפרדי ממנו לשלום. מוטב לא למרוח את הפרידה, אך גם לא להיעלם בפתאומיות ללא ידיעתו. כשאת באה לקחת את הילד הביתה, עשי זאת בקיצור, וצאי איתו מהגן מבלי להשתהות הרבה. חשוב שהילד הקטן יידע שכשאת באה - הולכים, והמאמץ היומי שלו הסתיים. כל האמור כאן, יכול להיות מאד לא רלוונטי, אם הגננת שלכם אינה ידידותית כלפי תהליך הדרגתי שכזה או כלפי נוכחותם של הורים בגן. אחרי הכל, גם עבור הצוות, ימי הקליטה הם מאד לא פשוטים, והגננות מעדיפות להגיע מהר ככל האפשר לשגרת עבודה, גם במחיר של מס' ימי בכי 'מרוכזים'. אישית, איני מחבבת את הגישה הזו, ומקווה שתצליחי ליישם לפחות חלק מההמלצות. אחרי הכל, רוב הילדים באמת מוצאים את עצמם די מהר מתאקלמים במסגרת החדשה, נהנים מהעושר והעשייה בגן, ומתמודדים לא רע עם הפרידה. הניסיון מלמד שכאשר ההורים עצמם סומכים על הגננת, סומכים על הילד ושלמים עם רעיון הפרידה, ההסתגלות של הילד טובה ומהירה יותר. לעומת זאת, הורים אמביוולנטים, חרדתיים-יתר, ומתקשים לסמוך עלולים 'להדביק' את הילד בחששות ובדאגות שלהם, ולהקשות על תהליך ההסתגלות. והנה, יצא לנו מאמר... מאחלת לשניכם הסתגלות קלה והרבה ימים של הנאה בגן החדש ליאת

שלום ליאת תודה על התגובה. מה הכוונה זמנים קצרים ?.."מהיום השלישי ואילך אפשר להתחיל להיפרד לזמנים קצרים, ולהגיע מהר יחסית, גם אם הגננת מדווחת שהכל נהדר." תודה

פנייתך לא הועלתה אל הפורום, הן משום שהיא חורגת מתחום התוכן שלשמו נועד הפורום, והן משום שאיני רואה את הסדרה 'מחוברות' ולכן קשה לי להתייחס לבקשתך ולספק מענה מעמיק. צר לי ליאת

אפשר לוותר על החלק שהתייחס למחוברות... השאלה בכל זאת נותרת בעינה... אני בטוחה שיש עוד מתבגרים שחוו את התחושה הזאתי של "לדעת מה הדבר הנכון לעשות" ובכל זאת, לא לעשות אותו, ולא זו בלבד, אלא לעשות משהו מנוגד לחלוטין... אם בכל זאת את מוצאת לנכון שלא להעלותה אל הפורום, אקבל זאת בהבנה. בברכה, אני.

היי, ככל הנוגע להתנהגות עם החברות, בניגוד לציפייתן, את עצמך נתת את ההסבר: הצורך לבחון את תגובתן, ואולי גם את נאמנותן לך. התנהגויות אחרות של 'הכשלה' עצמית הן בדר"כ דרך להימנע מפגיעה בתחושת הערך העצמי. כאשר אני לא לומדת למבחן חשוב, אני יוצרת מצב של שתי אפשרויות לא רעות: האחת, שאכשל במבחן, אך אוכל להגיד "לא למדתי כמו שצריך". זה לא שאני טפשה או לא מוצלחת... השניה, שאצליח במבחן, ואז אוכל להגיד "אני גדולה! הצלחתי אפילו בלי ללמוד". כך, למעשה, נוצר מצב של חוסר איום על ה'עצמי'. מקווה שקצת יותר ברור כעת. מבטיחה לנסות לצפות בסדרה, כשיימצא הפנאי. לילה טוב ליאת

שלום רב, לביתי בת ה-4 קרתה תקרית בגן עם ילד מהגן בה הוא נגע בה באיבר המוצנע. במשך חודש שלם אם לא יותר היא טענה שכואב לה שם עד שבאמבטיה לאחר שבדקתי אותה פיזית היא נפתחה בפניי וסיפרה לי מה קרה. לגרסת הילד היה שם ילד נוסף שנגע בה אך הוא לא עשה דבר לא נתמכה על ידה. היא כל הזמן אמרה שהוא נגע לה. כאשר ביקשתי ממנה לתאר כיצד הוא עשה זאת היא הושיטה את ידייה לאיברה והכניסה את אצבעותיה לשם. שוחחתי עם הגננת ועם פסיכולוגית אשר אמרה כי אין לי מה לדאוג, הדבר מאפיין ילדים בגיל זה. עלי להסביר לה שהגוף שלה הוא ברשותה וכיוצא בזה. ברצוני לשאול 2 שאלות: 1) לאחרונה לאחר ניתוק ממושך הפגשתי בינה לבין הילד. הם שמחו מאוד נוכח המפגש המחודש (הם חברים טובים בגן). האם עשיתי טעות שהפגשתי ביניהם?, האם עלי למנוע את המפגש ביניהם בשעות אחר הצהריים? 2)בביקור הנ"ל הילד ביקש לעשות עם ביתי מקלחת, האם המתינה לתגובתי ואני השבתי כי אין לי בגדים להחלפה לילדה וכי עלינו ללכת. האם שגיתי בעשותי כן?ת האם היה עלי לומר ליד האם והבן (אותו ילד שעימו קרתה התקרית) כי אסור לבנים ובנות להתקלח יחד?. ראוי לציין כי הסברתי לילדתי שוב בצאתי משם כי מותר לה להתקלח רק עם בנות והגוף שלה הוא רק שלה. 3) האם העובדה שיש לה אח בן תשעה חודשים מבלבלת אותה משום שמצד אחד אני אומרת לה שמותר לה להתקלח עם בנות ולא עם בנים וכי אסור לבנים לראות את האיבר המוצנע שלה משום שהוא רק שלה אך מצד אחר אני מקלחת אותם יחד?. למרות הכל שהוא תינוק קטן, הרי הוא בן ולא בת. אודה לקבלת תשובה משום שהדבר לא נותן לי מנוח. תודה, מאי.

שלום מאי, כמו שנכתב כאן לא פעם בעבר (את מוזמנת לדפדף), ילדי גן מגלים סקרנות רבה סביב איברי הגוף המוצנעים, ומפעילים יצירתיות רבה בניסיונות לחקור אותם. בגיל זה נראה הרבה משחקי "אבא ואמא", "רופא וחולה", וכיוב'. ועדיין, בשל הרגישות הרבה סביב סוגיות של פגיעה מינית, ובגלל מקרים בהם ילדים נופלים קורבן לניצול והתעללות מינית, חשוב להדגיש שוב ושוב את ההכרח לשמור על צנעת איברי המין, ולהישמר מכל מגע פולשני מצד אנשים אחרים, גם אם מדובר בחברים מהגן (בנות או בנים). אני חושבת שאין כל סיבה למנוע מבתך להתרועע עם הילד שנגע בה, כל עוד הובהר לשניהם היטב מה מותר ומה אסור ככל הנוגע לאופי המשחקים שלהם. כשהם משחקים יחד, לא יזיק לפקוח עין ולהשגיח מפעם לפעם, ולא לאפשר למשחקים מאחורי דלתות סגורות. כמובן שאין לאפשר מקלחת משותפת, וגם אין צורך להתפתל עם תירוצים. אפשר לומר בבירור "לשחק - בבקשה, להתרחץ - כל אחד בבית שלו!". תוכלי להוסיף עוד ולומר שאת מרשה לה להתקלח עם אחיה הקטן, "כי הוא חלק מהמשפחה שלנו, והוא עוד קטן, וכשהוא יהיה גדול, גם הוא יתרחץ בנפרד". בברכה ליאת

ליאת שלום, רציתי להתייעץ איתך בקשר לאחי. אמנם ניסיתי כבר לבד לחפש תשובות ולחשוב מה הייתי עושה עם היה מדובר במישהו אחר אבל כנראה זה יותר כשזה אתה מעורב אישית. בכל מקרה, אח שלי בן 12, וכמו שמעיד על עצמו כבר "מתבגר" (מה שבטוח גם מסביר הרבה אבל לא הכל). עכשיו קיץ כמובן והוא החליט שהשנה הוא לא רוצה ללכת לקייטנה לראשונה מה שיוצר מצב שרוב הימים הוא נמצא לבד בבית ומבלה את רוב או יותר נכון כל שעות היום על המחשב והטלוויזיה. ההורים שלי כל הזמן מתעצבנים עליו על זה (והאמתי שגם אני לפעמים) ולוחצים עליו שיקבע עם חברים מהכיתה, שיזמין אותם או משהוא כזה. הבעיה היא שהוא כל הזמן מתחמק מזה ולא ברור למה. לא זה לא נראה משהוא שמתאים לאופי שלו. עובדה שאם שכנים שלנו הוא כן אוהב להיות ואפשר לראות איך טוב לו שהוא כן נמצא בחברה. הבעיה היא שזה בקושי קורה והוא מונע את זה מעצמו. בפעמים שניסיתי לדבר איתו על זה הוא התחמק. היום בעקבות הצעה שלי איתו שאולי יארגן מסיבת פיגמות עם חברים (חשבתי שאולי משהוא יותר מאורגן, רק סרטים ואוכל יוכל להיות גם פיתרון טוב וגם הנאה) הוא פלט בכעס שאין מה לעשות אצלנו בבית, שלא כמו אצל חברים שלו. הצלחתי להבין שכנראה זאת אחת הסיבות להתבודדות אבל כשניסיתי להבין יותר הוא שוב ברח. השאלה שלי היא בעצם עד כמה ללחוץ עליו לדבר? מצד אחד אני לא רוצה להגזים (ואני יודעת כמה הוא סגור )ומצד שני מנסיון העבר הוא כן עזר לו שהוא שיתף אותי בדברים וקשה לי עם ההרגשה שהוא מסתובב עם דברים קשים לבד. וכמובן גם יש את הצד הקונקרטי של מה עושים בפועל. ממש לא חסר לנו שום דבר אבל הוא צודק שבהשוואה לחברים שלו (שמגיעות ממשפחות טחונות בכסף) ההרגשה היא שאצלנו יש פחות. אני ממש מצטערת על האורך. תוצאה של בלבול ודאגה. המון תודה. וסליחה.

שלום רב, כמו שכבר נאמר כאן השבוע באחת התגובות, החופש הגדול יכול להיות, עבור ילדים מסוימים, חגיגה של ממש, בעוד עבור אחרים זו תקופה של נתק מחברים, של היעדר הזדמנויות חברתיות, של שיעמום ובטלה חסרת תכלית. הסירוב שלו ללכת לקייטנה, לפחות בגיל הזה, מעיד במידה רבה על בוחן מציאות תקין. כמתבגר צעיר, הוא מכיר ביתרונותיו של החדר הממוזג, המצוייד במחשב וטלוויזיה, על פני התרוצצות בחוץ בטמפרטורה של 300 מעלות בצל... כדאי לזכור שעבור ילדים ומתבגרים רבים, המחשב הוא "ארובת החמצן" דרכה מתנהלים החיים החברתיים. בעיני זה לא תמיד נורא כ"כ. אם את מרגישה שאחיך מגלה סימני דיכאון ומצוקה, כדאי לנסות להתקרב, לשדר זמינות (ללא לחץ) ולהסב את תשומת לבם של ההורים לאפשרות של פנייה לעזרה. מקווה שהקיץ המעיק יסתיים במהרה, ויפנה מקומו לטמפרטורות ידידותיות יותר, ואולי גם להזדמנויות חדשות עבור כולנו. בברכה ליאת

בתי בת 6 (אומצה על ידנו בגיל שנה וחודשיים) אומרת מפורשות כי שונאת בנות ורוצה להיות בן. מגיל קטן שנאה בובות והתעניינה במשחקי בנים בלבד. בגן התחברה ען בן ובת שגם היא קצת טום בוי ועד היום נשארה חברתה הטובה ביותר. במשחקי דמיון שמשחקת עם עצמה תמיד מגלמת את הדמות הזכרית, אם בבני אדם ואם בחיות. נוהגת לשוב ולומר כי ככה נולדה ואינה אוהבת מה שבנות אוהבות. איני מוטרדת מהעובדה שאוהבת משחקי בנים ואכן אנו קונים לה את המשחקים שאותם אוהבת, אך מוטרדת מחוסר שביעות הרצון שלה מן הזהות המינית שלה (ואיני מדברת על נטיה כי אני חושבת שזה אולי מוקדם עוד לקבוע) ומה זה יכול לגרום לה. בלבול?.... שאלתי היא מה דעתך המקצועית על כך. תודה, רוני

שלום רוני, ילדים המתמודדים עם הפרעה בזהות המגדרית שלהם עלולים לסבול ממצוקה, לא כ"כ מעצם הרצון להשתייך למין האחר, אלא כתוצאה מתגובות הסביבה, שבמקרה הטוב אינן אוהדות, ובמקרה הרע כרוכות בלעג ודחייה. מבחינה זו, מצבן של הבנות טוב משל הבנים, שכן ילדה "טום-בוי" נתפסת כחיננית ו'קולית', ויש המסבירים זאת במונחים פוליטיים-תרבותיים (לרצות להיות בן זה הגיוני, שכן לגברים, בכל התרבויות, יתרון בולט כמעט מכל בחינה). כרגע, קשה להעריך האם המשאלה להיות בן תחלוף מאליה, או תתבסס כזהות נוגדת מגדר. כרגע, חשוב לאפשר לה לחיות בשלום עם מה שהיא ומי שהיא, להשתדל להימנע מביקורת, ולתמוך ככל האפשר, כדי שלא יתפתחו בעתיד דיכאון, חרדה או פגיעה חמורה בתפיסתה את עצמה. בברכה ליאת

שלום רב, לאחרונה, דווקא בחופש הגדול, החל בני בן השבע (עולה לכתה ב') "לפספס" ולעשות קקי במכנסיים. מה שמטריד אותי במיוחד זה שהוא לא משתף איש בכך, הולך וזורק את התחתונים המלכולכים לכביסה, מחליף מכנסיים ומתעלם מכל העניין. לעתים קרובות זה מאד לא אסתטי, משום שתוך כדי הורדת המכנסיים סביבתו מתלכלכת, הוא אינו מנקה את עצמו היטב וכ"ד. כאשר אני מעירה לו על כך הוא מגיב בתוקפנות ולעתים אף מכחיש שהוא זה שלכלך את חדר השירותים. אני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל לטפל בכך? האם לטפל בכך, או להתעלם? אודה לעזרתך.

שלום רות, בעיות של הצטאות (אנקופרזיס) יכולות להיות קשורות בגורמים שונים, החל מתהליך גמילה לא מוצלח שהשאיר 'ספיחים', מעצירויות חוזרות, ומבעיות רגשיות שונות, בהן גם כאלה הקשורות לאופי האינטראקציות המשפחתיות. הילד שלך מנסה לטפל בבעיה בכוחות עצמו, שזה נהדר, אך יש לעזור לו לעשות זאת ביעילות, מבלי לנזוף או לכעוס. אין לי ספק שהוא אינו גאה בתאונות הללו, גם אם נראה כי הוא אדיש כלפיהן. אני ממליצה מאד לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, בעל ניסיון בטיפול באנקופרזיס, ולקבל הדרכה מסודרת. הערה חשובה: אם בריחות הקקי החלו פתאום, ולא היה לכך כל רמז בהיסטוריה שלו, חשוב להתייעץ גם עם רופא הילדים, ולשלול את כל ההיבטים הפיזיולוגיים. בהצלחה ליאת

תודה רבה על תשובתך המפורטת.

בני צריל להכנס לגן צעירים,בן 3 ילד יחיד כרגע.הוא מגיל שנה בגן,אך אינו משחק עם חבריו בגן בד"כ.מאוד רכושן,לא אוהב לשתף ולא יוצר קשר עם ילדים אחרים.בבית ועם מבוגרים(דודים,סבים),מאוד חברותי,תמיד רוצה שנשחק אתו ולא אוהב לשחק לבד.יש לו רגישות רבה שמדאיגה מאוד, ונמשכת המון זמן, למשל-שתי ילדות בגן אמרו לו "שובב" והוא בכה בכי קורע לב ואמר להן מס' פעמים,אסור להגיד לי שובב,לא אומרים לי שובב...והן כמובן ראו שזה עובד והמשיכו...ניסיתי להסביר לו כבר מס' פעמים שאם הוא יבכה ויראה שהוא נעלב כל פעם,ילדים ינצלו את זה ויעליבו אותו, אך הוא מאוד רגיש ותמיד נפגע מהעלבות.אני חוששת לעתידו בגן,בחברת ילדים שינצלו את רגישותו, האם יש מה לעשות בכדי לעזור לו להיות פחות רגיש ויותר חברותי?בנוסף,הוא מאוד מסודר ולא מוכן שיעשו דברים לא טובים,לדוגמא-ילד בגן עולה על משחק-אז הוא צועק בבכי המון פעמים-אסור לעלות על המשחק,לא עולים על המשחק,הוא נורא מתוסכל ונלחץ כשעושים דברים כאלו,למשל-אם הכסאות למעלה על השולחן אחרי שטיפה של הרצפה,הוא נלחץ וצועק שחייב להוריד אותם, מאוד מדאיג,יש משהו לעשות?

שלום טולי, ילד 'יחיד', הגדל בעיקר בחברת מבוגרים, יכול להיות רגיש יותר, ולו בשל העובדה שמעולם לא היה בתחרות וכמעט שלא התנסה במצבי תסכול ואכזבה. כל תשומת הלב של המבוגרים הייתה מוקדשת לו ורק לו, ההורים נוטים להשקיע רבות מזמנם להעשרה וטיפוח של הילד, עד כי אינו יכול/אינו יודע/אינו רוצה לשחק לבדו. ההורה לוקח על עצמו מרצון את תפקיד המשעשע, המעשיר, המעסיק והמפנק. ילד כזה עלול להיתקל בקשיים כאשר הוא מגיע לחברת הילדים, שאינם עושים לו הנחות. בחברתם הוא נאלץ להתחלק במשחקים, לוותר, להתאפק, ולפעמים גם לספוג עלבונות. כדי שילד יפתח כשירות חברתית, רצוי לדאוג שגם בחיק המשפחה יהיו מצבים בהם יהיה עליו לוותר, להתפשר, להתאפק, ולהתמודד עם אכזבות, הפסדים ותסכולים. כאשר אנחנו, מרוב רצון טוב, מרפדים לו את המציאות ו'מגהצים' עבורו כל מהמורה, אנו מונעים ממנו הזדמנות חשובה ללמידת הכללים החברתיים. כרגע, אני ממליצה לעודד כמה שיותר מפגשים חברתיים עם ילדים אחרים. בזמן קונפליקט, השתדלי לכוון אותו בעדינות לוויתורים ואיפוק, או הניחי לו להסתדר עם הילד האורח. נסי ליזום מצבים בהם הוא מתארח בבית של ילד אחר, כדי שיתמודד עם מצבים בהם לא הוא "בעל הבית". כאשר הוא בוכה מתוך עלבון, חבקי אותו, ואפשרי לו להביע את רגשותיו. הביעי ביטחון ביכולתו להתגבר על כאב זמני או אכזבה. אפשר לאמן אותו בהתמודדות עם תסכול ובדחיית סיפוקים, ולשבח אותו כשהוא מצליח ("ראיתי שנורא רצית את ה_____ בחנות, ואפילו בכית קצת, אבל הצלחת להתגבר ולוותר בסוף. כל הכבוד"). נדמה לי שרוח הדברים עברה, ואם יהיו לך שאלות נוספות, את מוזמנת. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 12 כבר מזה כמה שנים מסדר באובססיה את הנעליים בצורה ישרה בחדרו ואת השלטים של המזגן, הטלויזיה וכו' בחדרו וכן גם בסלון, בצורה ישרה וסימטרית, וטוען שזה מפריע לו שזה לא מסודר בשורה. בכל התחומים האחרים הוא בסדר לחלוטין. מקובל בחברה, תלמיד טוב ובעל מצב רוח מעולה רוב הזמן. האם יש בסיס לחשש שלי? תודה, אורנה

שלום אורנה, יש לא מעט אנשים המבצעים טקס כלשהו, המעניק להם תחושת שליטה. כמעט כולנו מקישים בעץ או מוסיפים "טפו טפו טפו" כדרך להימנע מפגיעתה של עין הרע. יש אנשים שמייחדים חפץ או בגד מסוים לימים של מבחן חשוב או תחרות. לכל קבוצת כדורגל שמכבדת את עצמה יש את הקמע שלה, ויש לא מעט שחקנים שנשארים נאמנים ל"תחתוני המזל" שלהם. לפעמים, אצל אנשים חרדתיים עם צורך חזק בשליטה, מתרחב הטקס הקטן, והופך למערכת שלמה של חוקים וכללים, חלקם יכולים להיות מוזרים למדי, עד כדי פגיעה חמורה באיכות החיים. הבן שלך פיתח התנהגות כפייתית (קומפולסיה), כדרך לחוש בטוח ובשליטה. כל עוד זה נשאר ברמה הזו, ואינו פולש לתחומים אחרים, זה לא נורא. אם תרגישי שזה ממשיך ומתרחב, כדאי מאד לטפל בזה, מאחר וזה גוזל כוחות וזמן שהיו יכולים להיות מופנים למטלות שוטפות. אם את ממשיכה להיות מודאגת, פני להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיעריך (יחד עם בנך) אם יש צורך בטיפול. אגב, לפעמים קל יותר להתגבר ולטפל בבעיה זו כשהיא 'קטנה' יחסית, בהשוואה למצבים העקשניים יותר של ההפרעה. בברכה ליאת

שלום ליאת, התחלתי עם בתי את תהליך הגמילה כשהיא בת שנה ועשרה חודשים וחצי לאחר שהיא לא רצתה לעשות פיפי וקקי בטיטול ונלחצה נורא מזה. התהליך הראשוני ארך יומיים שלושה ובסופם הילדה עשתה את צרכיה בשירותים וכשהיינו בחוץ, אז ליד העץ ללא בעיות. בגן לא היו פספוסים בכלל. בשבועיים וחצי האלו היו לה אולי 2-3 פספוסים שקרו כשהיתה עסוקה במשהו. בשבוע האחרון מסתמנות 2 תופעות: 1.היא אומרת לנו פיפי פיפי ואז מתחרטת ואומרת לא לא. ואז שוב אומרת פיפי פיפי ואז לא לא ואז עושה פיפי ברצפה. הסברתי בעדינות בפעם השנייה שזה קרה שלא כדאי לשמור את הפיפי אלא לעשות אותו בשירותים כמו שעשינו עד עכשיו. 2. תופעה שנייה היא שבורח לה פיפי פעם- פעמיים ביום אני מבינה שהתהליך טרי ובראשיתו. חשוב י להבין כיצד עשתה צרכיה המלאים בשירותים ללא פספוסים כמעט ועכשיו היא לא רוצה כל כך ללכת לשירותים ושומרת את הפיפי ואיך בורח לה בשבוע האחרון מה שלא ברח לה בשבועיים הראשונים של הגמילה? התגובה שלי לבריחות כמובן רכה מאוד. אני אומרת : לא נורא,פעם הבאה נעשה בשירותים. נ.ב: בגן לא ברח לה גם בשבוע האחרון

שלום מיכל, יכול להיות שההצלחה של השבועיים הראשונים הייתה תוצאה של דריכות גדולה מעצם ההתרגשות מהתהליך. אפשר להניח שהיא הייתה מאד מגוייסת למשימה, מרוכזת וממוקדת ב'איתותים' מהשלפוחית. בריחת פיפי במהלך משחק, או התרכזות במשהו אחר, היא תופעה רווחת, גם אצל ילדים גמולים. בשלב זה, מוטב לנסות ולהזכיר לה מדי פעם ללכת לשירותים, ולא להתרגש מהפספוסים. מוטב לשבח אותה כשהיא כן מצליחה, ולעודד אותה לגשת לשירותים גם אם היא אומרת "לא, לא". מקווה שעד תחילת השנה היא תשתלט על המשימה. בלי לחץ... בהצלחה ליאת

שלום ליאת, (מה שלומך? :-) רציתי לשאול אותך שאלה כללית, אם את יודעת.. עד כמה נפוצים "משחקים כיתתיים" בגילאי תחילת היסודי? משחק שבו לחלק גדול מהכיתה יש תפקיד, או חלק, באיזה משחק תפקידים רחב.. אני זוכרת דברים כאלה מתקופת היסודי שלי ותהיתי אם זה משהו נפוץ, או דינמיקה מיוחדת. למשל, אצלנו היה משחק שהיה דומה קצת לתופסת, אלא שהיו בעלי תפקידים קבועים: חלק היו התופסים, חלק היו השומרים על השבויים, היו חלק שהיו אחראים על "הצלפה" דמיונית בשבויים, ליד אחד הקירות, והיו חלק שנאלצו לעמוד הפסקה שלמה ולהיות שער למחנה השבויים.. (אפילו לא ש.ג.- ממש שער :-) אני לא זוכרת שזה נמשך הרבה זמן, אבל בכל זאת מעניין אותי כבר כמה זמן אם "יש דברים כאלה" :-) (יותר מבחינה מחקרית, אז אם את מכירה מילות חיפוש מומלצות- בשמחה..). מקוה ששלומך טוב, ליל מנוחה.. לילך

שלום לילך, ככל הנראה הפעם אאכזב אותך, שכן אין לי ידע מבוסס בנושא בו את מתעניינת. יתכן שהכתובת לשאלותייך היא אנשי חינוך או מדריכים בתנועות נוער, ופחות מזה - הפסיכולוגים. אם יהיו לך תגליות מרתקות, נשמח להתעדכן. לילה טוב ולהתראות ליאת

בס"ד שלום ליאת קיום אני עוד מספר ימים בן 21 עברתי הטרדה מינית בגיל 12 וחצי במעלית ע"י אדם ענק בן 31 ממש גועל נפש של בנאדם ודוחה. את האדם אני הכרתי תוך כדי שעבדתי במכירת מוצרי מזון לפני ההזמנות של האנשים והייתי מספק להם את זה עד הבית לאחר שנבאתי לו את ההזמנה הוא יצא החוצה חיבק אותי הצמיד לי את הראש שלי לזקנו ואני מתוך תמימות שמתי את ידי המותן שלו. לאחר מכן נכנסתי למעלית והמעלית הייתה מאוד צרה והוא נכנס אחרי ואז שנסגרה הדלת הוא ממש נשכב עלי בעמידה נישק אותי בלחי והרגשתי את איבר מינו ומייד עדפתי אותו ממני ובדיוק ויצאתי מהמעלית כולי רועד סיד ובוכה ואז התקשרו לאבי ולאחי והגיע משטרה ועצרה אותו אבל מאותו יום נהייתי "בעייתי" וזה מתבטא בכך שאני תמיד דרוך לכל מצב שאם יקרה לי משהו אם מישהו רוצה לפגוע בי וגם הסתובבתי בחברה קצת עבריינית והכל התערבב לי ביחד אבל הבעיה שלי היא שתמיד יש לי את הפחד הזה ואין לי אמון באנשים רק בגיל 20 הגעתי לטיפול אצל עו"ס כשנה דרך הצבא ואז הפסיקו לי את הטיפול כאמור המצב שלי היום שאני לא סומך על אף אחד אני פוחד לעלות במדרגות לבית,יש לי עצבים אטומים,אני יכול להכנס למצב של "אי שפיות זמנית" וזה אומר שאני יכול לעשות דברים שאני לא מודע מה הנזק שיכול להגרם,לא יכול לישון במקום שהוא לא הבית שלי לא הולך לי בשום דבר אני תמיד מתעצבן מגיב וכנראאה ככה גם בזוגיות. סוף שבוע הזה קרה לי משהו מאוד מלחיץ יצאתי לבילוי וחכיתי לחבר ופתאום באה רכב ג'פ וההייתה שמה "בחורה" שהחלה לשאול אותי מה אני עושה פה וזה ובסוף התברר לי שהיא קוקסנלית ואני ישר נכנסתי להלם כזה אבל למזלי עצרתי את עצמי מלהגיב בעצבים. האם תוכלי לעזור לי לתקן את המצב שאני נמצא בו?נפשית ופיזית

שלום רב, צר לי לשמוע על החוויה הקשה שעברת כנער צעיר. הסיפור שלך מדגים את הנזק העצום שיוצרים עברייני המין בנשמות קרבנותיהם הצעירים, שנושאים עמם את הטראומה שנים רבות. לצערי, היכולת שלי לעזור ממרחק, דרך האינטרנט, מוגבלת למדי. זו חוויה קשה שיש לעבד בטיפול, מתוך תקווה להיפטר מהסימפטומים הפוסט-טראומטיים, ולבסס מחדש תחושת אמון בעצמך ובסובבים אותך. תוכל לקרוא עוד על פגיעה מינית בילדים-בנים כאן - http://www.macom.org.il/topic_malerape.asp ולהיעזר בקו הסיוע שיוכל להפנות אותך לקבלת עזרה בטל: 1203 בהצלחה ליאת

בתי בת שנתיים ו-8 חודשים, מסרבת בכל תוקף להיגמל מחיתולים. לאחר עשיית הקקי בחיתול, היא מבקשת לנקות אותה וללבוש תחתונים. ניסיונות של שיכנועים שתעשה בישבנון נתקלים בסירוב מוחלט - "לא!" - ילדה בגן אמרה לה שזה כואב. איך ניתן לשכנע אותה שזה לא כואב? (ניסינו הכל - הסברים, היא נכנסת איתנו לשירותים וכו'). מה לעשות?

שלום ורד, הניסיון לגמול ילדים לפני שהם מוכנים יכולים ורוצים לשתף פעולה, עלול להוביל לקשיים בעתיד, ולכן אם הילדה מסרבת בכל תוקף, כדאי לבדוק מה קורה. כאשר עשיית הקקי הופכת לזירת מאבק בין הילד להורים, מונחים היסודות לעצירויות היכולות להימשך תקופות ממושכות. לא ברור ממתי התחיל אצלה הסירוב, והאם הייתה בכלל תקופה בה נרשמו הצלחות. על כל פנים, אני מציעה להניח לה כרגע לזמן מה (שבועיים עד חודש), לאפשר לה לעשות קקי איך שהיא רוצה, מבלי לדבר על כך כלל.תוכלי לומר לה, פעם אחת בלבד, שאת סומכת עליה, וש"אין דבר. כשתהיי מוכנה ננסה שוב". אל תתייחסו לנושא הכאב כלל! כל דיבור על "כמה זה לא כואב בכלל" רק יזיק, וייחזק את הקישור בין קקי לכאב. בניסיון הבא, נסו להיות סבלניים ופחות לוחצים, ולשוות לתהליך כולו אופי רגוע יותר. הזכירו לעצמכם שכל הילדים נגמלים בסופו של דבר, ואף אחד לא מגיע לגן חובה עם טיטול. דרך צלחה ליאת

שלום. האם תוכלו להמליץ על ספר בנושא פסיכולוגיית ילדים? הכוונה היא לגילאים שנתיים-שלוש. רצוי בעברית אך גם אנגלית תתכן. תודה רבה.

התחום שכתבת הוא מאוד נרחב. אתה יכול לפרט קצת יותר על מה אתה מחפש ספרים? אם אני אבין קצת יותר אני אשמח להמליץ לך כמה.

ישנם הרבה ספרים בנושא, אך מה בדיוק אתה מחפש? ספרים הקשורים בבעיות רגשיות של ילדים? אשמח לעזור.

שלום לכם. אני לא בטוח שאני יכול להגדיר מה אני מחפש אך אני אנסה: אני מתעניין בנקודת ראייתם של הילדים, בגילאים שנתיים עד ארבע בערך, את הסובב אותם. איך הם תופסים דברים. הכוונה היא לא התמודדות עם מצבי קצה אלא התפתחות נורמטיבית. כיצד הילד רואה את המשחק? כיצד הוא רואה וחווה את הקשר עם ההורים או עם ילדים אחרים? האם הדברים הנ"ל מסבירים את כוונתי?

שלום אמיר, ממליצה מאד על הספר "התפתחות הילד - טבעה ומהלכה" של סרוף, קופר ודהארט, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. זה אמנם ספר לימוד, אך הוא כתוב בשפה ידידותית וברורה מאד, היכולה בהחלט לתת מענה להורה האינטליגנטי הסקרן. הנה קישור לחנות האוניברסיטה הפתוחה, אך בהחלט אפשר להשאיל אותו ברוב הספריות. https://sheilta.apps.openu.ac.il/pls/dlamdal/lamda.perut?p_nihul=&p_katalog=104935002&search_by=3&p_value=1540 קריאה מהנה ליאת

אני אם לילדה בת 8 שעקב גירושי מאביה, ומעבר לבית הורי היה די נוח ולא נראה בעיה שהיא תישן איתי , ההרגל הזה נמשך כ4 שנים!! כל נסיונותי לגמול אותה מהשינה יחד עלו בתוהו, האמת שהסוגיה מורכבת יותר שכן לאחרונה חזרתי לחיות עם אביה בנסיון להתגבר על המכשולים , אך הבעיה רק החריפה שכן היא ממש לא נותת לו להתקרב אלי ו"נדחפת"בכל הזדמנות ביני לבינו. עד כדי כך שאין לנו דקה פרטיות. וכמובן, שהיא לא מוכנה לישון בחדרה. ממש נואשת, כי נסיתי לשוחח איתה אין ספור פעמים, ברכות בנוקשות ואין תוצאה.. מה לעשות??.

שלום רב, ילדה בת 8 אינה אמורה להיו זו שמאפשרת או מרשה לך לנהל יחסים עם אנשים אחרים. כאשר נוצר 'חילוף תפקידים' כזה, הילד מחזיק בעמדת הכוח בבית, ומאבד למעשה את דמות הסמכות ההורית שהייתה אמורה לשמור עליו ולחנך אותו. בארבע השנים האחרונות, גם בגלל שזה התאים לך, היא הייתה השותפה שלך למיטה הזוגית, וכנראה שחלק מתחושת השותפות הזו גלש גם אל מעבר לגבולות המיטה. אני מניחה שחזרתו של אביה אל חייכן, מעוררת אצלה לא מעט חששות, אולי כשיקוף ישיר לחששות שלך עצמך. לטעמי, רצוי היה שלא להכניס אותה אל תוך הניסיונות הללו, שכן הם מטלטלים מאד מבחינה רגשית. מאד יתכן שהיא לא נותנת לו להתקרב אליך, בין השאר כדי שלא יתקרב גם אליה, ויפתח מחדש פצעים ישנים. אחרי הכל, אם הניסיון שלכם לא יצליח, היא תצטרך לעבור שוב את כל משבר הפרידה מאביה. זה קצת יותר מדי בשביל ילדה קטנה. אם כרגע כולכם כבר חיים יחד, אני מציעה מאד להתייעץ עם פסיכולוגית ילדים או מטפל משפחתי, שינחה אתכם כיצד להתייחס נכון לחרדות שלה. בכל מקרה, עניין השינה הוא הפשוט ביותר. עליך להודיע לה שהיא עוברת למיטה משלה (ולא לשאול אם היא מוכנה). נסי לחבר את זה לתכנית כייפית יותר, כמו עיצוב מחדש של החדר, אולי גם צביעתו בצבעים עפ"י בחירתה, קניית כיסוי מיטה יפה וכריות, "כמו של גדולים". תוכלי לעזור לה בכך שתשהי איתה יותר בחדר שלה, בעיקר לפני השינה, ותעזרי לה להתמודד עם המעבר בכל האמפתיה שתצליחי לגייס. כשאת ובעלך נמצאים בחדר, מוטב לדאוג שהדלת תהיה סגורה. בהצלחה ליאת

תודה על התגובה המפורטת, עזרת מאוד, אשמח אם תוכלי להמליץ על מטפלת המתמחה בילדים.שוב תודה

שלום רב יש לנו בת מקסימה בת 10 ילדה שנייה, מאד ילדותית ותמימה , יוצרת קשר מהיר עם אנשים גם עם זרים לה ,יש לה הרבה חברות וחברים אנו מעוניינים להדריכה כיצד עליה להתנהג ולהשמר ,כיצד מתנהגים מול בנים בגילה וגדולים ממנה ,היא מדברת לאחרונה על חבר ,היות ובכיתתה ישנן בנות שיש להן חבר?יש לציין שהיא מאד יפה !מתלבשת בקפידה נושא הלבוש והמראה החיצוני מאד חשובים לה! ילדה פעילה משתתפת בחוגים אוהבת לשחק במחשב ,לצייר,לרקוד ולשיר ... נשמח לקבל כלים להתמודדות עימה ולהדריכה בהתאם לגילה.

שלום אורית, היכולת ליצור קשר מהיר ולבבי עם אנשים מעידה על כשירות חברתית טובה, ויותר מכך, על היכולת לבטוח ולתת אמון בבני אדם. זהו הישג התפתחותי חשוב, המושג בזכות התקשרות בריאה לדמויות ההוריות. אחרי שהילד הצליח לפתח אמון בסיסי בעצמו, בבני אדם ובעולם בכלל, מוטלת עלינו המשימה הבאה - לפתח את יכולת ההבחנה: מתי צריך להיזהר ומתי לא, ממי כדאי להתרחק וממי לא? ככל שאני מצליחה להעלות בדעתי, אין דרך אחת טובה לעשות זאת. חשוב ליידע ילדים על סכנות פוטנציאליות, אך יש לעשות זאת בזהירות כדי לא להפוך אותם לחשדנים-יתר וחרדתיים. אפשר לעשות זאת בדרך של שיחה גלויה, המותאמת לגיל, אך אפשר גם לווסת את מגעה עם העולם, כך שהחשיפה שלה לסכנות תהיה מבוקרת. אני מתכוונת להגבלת שעות הבילוי ומקומות הבילוי לכאלה שאינם מסכנים אותה, למעורבות (אך לא התערבות) שלכם בחייה כך שתדעו היכן ועם מי היא מבלה את עיקר זמנה. דאגו שתהיה לבושה יפה ואופנתי, אך לא חשופה ופרובוקטיבית בצורה שאינה תואמת את גילה. התעניינו באמת בחברויות הכיתתיות, והשתתפו בשמחתה כאשר מציעים לה חברות. עודדו אותה להזמין חברים (או את החבר) הביתה, ארחו אותם בשמחה והשתדלו להרוויח מניטין של הורים פתוחים שאפשר לשתף אותם בכל. ה'קונץ' הוא, כמובן, לשמור כל הזמן על עמדה מכבדת ומאפשרת מרחב, *בתוך* גבולות סבירים שנקבעו תוך מחשבה והתחשבות בצרכים של הילד. אני מאמינה שכך אפשר להשיג מידה של שקט, ולשמר תקשורת פתוחה ובריאה שתצמצם למינימום את הסיכוי להסתבכויות. לטעמי, ילדים בסיכון הם ילדים החיים במחתרת, מתוך ניסיון לברוח מהוריהם הפולשניים-יתר, או ילדים מוזנחים שהוריהם איבדו כל קשר ממשי איתם. בהצלחה ליאת

הי ליאת, בתי בת 8 עוד חודשיים, עולה לכיתה ג' בשנה"ל הקרובה. היא הבכורה מבין 3 ילדי, מותק של ילדה, חכמה וטובת לב. הבעיה היא שממש קשה להניע אותה, קשה לי לגייס אותה למשימות. אני מאוד מאמינה שכולנו חלק מהבית ועל כולנו מוטלת האחריות לתחזוקה שלו, כל אחד עושה את המקסימום במגבלות שלו, ואני מצפה ממנה שתתרום את חלקה היחסי. היא לא מקשיבה לי ועושה דברים בלי לחשוב לפני כן על התוצאות!! זה משגע אותי!! הילדה מצטיינת בלימודים זו השנה השנייה אבל בבית אני מרגישה שהיא כל הזמן בודקת אותי, את הגבולות ואת התגובות שלי למעשים שלה. הכל קשה איתה, כל דבר בהסברים, ויכוחים... מרד נעורים בגיל צעיר? אני מאוד אודה לעצתך, בעבר היא עזרה לי מאוד!!

שלום נעמה, מי מאיתנו אוהב להתגייס למשימות? איכשהו, כשמדובר בילדים שלנו, פתאום כולנו נורא 'צדיקים', ודורשים מהם להיות מוסריים, חרוצים, דוברי אמת, מתחשבים ובוגרים. ילדים צעירים עדיין לא הפנימו נורמות מוסריות כשל המבוגרים, והם בסה"כ יצורים נהנתניים, המרוכזים בעצמם ובסיפוק צרכיהם. כהורים, עלינו להכינם לחיים, וללמד אותם בהדרגה (!) שחיים חברתיים הרמוניים כרוכים בוויתורים ובלא מעט מאמץ שאין עליו תמורה מיידית. מסתבר שרוב הילדים הם גם יצורים טובי לב, משתפי פעולה ושמחים להיות חלק מה'להקה' בה הם גדלים. הם נהנים כאשר משבחים אותם, מתגאים בהם ומתפעלים מהם. לדעתי, זו גם הדרך הטובה ביותר לגייסם למשימות. ילד לא ירוקן את מדיח הכלים כי הוא חושב שמישהו חייב לעשות זאת. הוא ירוקן את המדיח כי בפעם הקודמת שזה קרה אמא נורא שמחה, סיפרה לאבא, ושיבחה אותו על כך כאילו פיצח את סודות הגרעין. למרות האמור כאן, לפעמים אין לנו ברירה אלא 'להנחית' משימות על בני הבית, כחלק מניסיון להתנהל ביעילות כמשפחה מתפקדת. במצב כזה, יש להיות ברורים כשמש, להגדיר מראש מהן המשימות של כל אחד מבני הבית (רצוי, כמובן, להתאימן לגיל וליכולת של כל ילד במשפחה), ולדאוג שהן יתבצעו. גם במקרה זה, כדי לחזק את המוטיבציה, עדיפות המחמאות והתודות על פני הסנקציות, אך אם אין ברירה, אפשר להפעיל גם סנקציה. מה את אומרת? בהצלחה ליאת

הי ליאת, תודה רבה על התגובה העניינית. אני מוכרחה לציין שהניסוח ההומוריסטי מכניס לפרופורציה ומרגיע, במיוחד שאני כבר פועלת כמו שהמלצת, אז כנראה שאני בדרך הנכונה, ופשוט להמשיך עד שיטמע... שוב תודה רבה!!!

היי זו שוב אני על אוץו ילד מהמודעה הקודמת יש לציין שבמשך היום הוא ילד עצמאי מאוד אך כשמגיעה שעת השינה הוא נהיה תלותי ולא מוכן ללכת לישון לבד . אני חייבת לציין שהוא נרדם רק כאשר הטלווויזה דולקת אני שמה לו סרט בדי וי די ורק כך הוא נרדם אבל עד שהוא נרדם הוא כל הזמן קם מהמיטה ו מבקש שאניאו עלי נבוא לישון לידו בד"כ לפני השינה אני משתדלת לשבת ךידו ולספר סיפור או רק לתת קצת תשומת לב ואז להתפנות לעצמי אך הוא לא מוכן ללכת לישון אני משכיבה אותו במיטה בין 7:30-08:00 ועד תשע וחצי לפעמים זה נמשך עד 11 הוא לא נרדם ואני לא יודעת מה לעשות

היי שוב, ראשית, אם את רואה שהוא לא נרדם לפני 9:30-10:00, אז למה להשכיב בשבע וחצי? לפעמים, מתוך רצון (לגיטימי!) לערב שקט לעצמנו, אנחנו כורים לעצמנו בור במו ידינו. השכבה טרם זמן, כאשר הילד אינו עייף בכלל, יכולה להיחוות כחוסר רגישות לצרכיו, ולקלקל את הערב לו ולכם. אז לפני כל העצות ה'פסיכולוגיות' כדאי להיעזר בשכל הישר, ולבנות סדר יום המותאם לילד. עכשיו אפשר לעבור לפסיכולוגיה :-)) ילד שעוד לא מלאו לו ארבע, הרוצה את אמא או אבא לפני השינה, אינו ילד תלותי, אלא ילד קטן ומאד נורמלי, המתנהג כיתר בני גילו. בגיל זה ילדים יכולים לפתח פחדים הודות להתפתחות עולם הדמיון. פחדים אלה מועצמים מאד כאשר הוא נותר לבדו בחדר חשוך, וחשוב להכיר בהם ולתת להם מענה הולם. אי מאמינה שאם תשכיבי אותו כך שיגיע למיטה עייף מספיק, טכס ההשכבה יתקצר מאד, והסיכוי שלך להתפנות לעצמך יגדל. הסיכוי ישאר גבוה במידה דומה אם בעלך יצטרף למאמץ, ויחליף אותך מדי פעם. זכרי שלמרות שהוא הילד הגדול שלך, ושאת מטופלת בעוד שני קטנטנים, הוא בכל זאת ילד קטן שזקוק לך מאד. עדיף להצטייד בסבלנות ורוח טובה, ולעבור את התקופה הקשה הזו מבלי לצבור מרירות ועוינות. בהצלחה ליאת

היי שבוע טוב בני בן ה3.8 לא מוכן לחלוק את הצעצועים שלו עם האחים שלו( תאומים בני 1.8 ) לא משנה מה אי מבטיחה וכמה אני מסבירה שזה שייך גם להם ומנסה לעודד אותו לחלןק איתם ולשחק ביחד איתם זה לא הולך הוא טוען שהכל שלו . יש לציין שהוא משחק איתם ביחד וגם לוקח להם את הצעצועים שהם מחזיקים ביד אך כזה משחק שהוא בחר ום רואים ורוצים לשחק איתו הוא לא מוכן וישר בוכה או מרביף ואני כבר לא יודעת איך להתמודד

שלום שרי, ילד בן 3:8 (או 5:8) לא צריך לחלוק צעצועים עם אחיו הקטנים, שכן מדובר בפער שנים המכתיב צרכים שונים. אני מניחה שחטיפת הצעצועים מהקטנים מייצגת קנאה וצורך בתשומת לב, יותר מאשר רשעות או חוסר התחשבות. כל ניסיון שלך 'לשמור' על הצדק ועל זכויותיהם של הקטנים רק יגביר את כאבו וקנאתו, ולכן - כל עוד אינו פוגע בהם באופן אלים, הייתי משתדלת להתעלם מהתנהגותו, ולהימנע מהסברים, תוכחות והטפות מוסר. הניחי להם להסתדר בכוחות עצמם, ולמצוא בעצמם את הדרך להסתדר ולשחק יחד. אל תנסי להתמודד, אלא דווקא לזוז הצידה. לפעמים מה שנראה בעינינו כעוול או ניצול עמדת כוח, אינו נתפס כך בעיני ילדים קטנים. דווקא כאשר אנחנו, המבוגרים, מתערבים בשם החוק והסדר הטוב, נוצרות קנאה ועויינות המחמירות את המצב. עזבי את זה, ונסי ליהנות מהזמן הפנוי בעודם מסתדרים בלעדייך. בהצלחה ליאת

לאחר טפול משפחתי אצל עו"ס הגישה לעזוב אותו ולדעתו ישבר ולאט יפסיק משהייה כ 12 עד 14 שעות רצוף ליד המחשב או סוני.הבחור אמר שהוא לא מוכן להתמודד עם קשיים ומבחינה חברתית לא רוצה להפגע כמוכן הוקף בעזרהבכל עת ואכן עד כה הצליח בבגרות אך במקצוע שלא קבל תמיכה אישית לא נגש לבגרות ועוד במחשבים .אני לא ישנה במחשבה איזה בזבוז חוסר העשייה אני גם כמוהו קשב רכוז אך יותר היפרית ואכן אני עוסקת בספורט ושנינו אימפלוסיביים,מהיום התמיכה לא תהייה מובנת מאליה ואם יפול יצטרך לקום.השאלה ברגע האמת איך אוכל לראות את הנפילה ובכתה י"ב בעלי התיאש וקבל שהוא ישלים בגרויות אחרי הצבא .אז שלא ילמד אהל לא כל היום פסיבי ובמחשב ושם הוא מלך ומדבר עם ילדים

שלום אור, בני נוער רבים מבלים שעות על גבי שעות מול המחשב, המספק להם מענה חברתי ובינאישי במעט מאד מאמץ. אני חושבת שלפעמים "להיות מלך" ולהרגיש טוב מבחינה אישית וחברתית, חשוב לא פחות (ואולי אף יותר) מלהיות תלמיד מצטיין. כמו שבעלך כבר הסכים וקיבל, בגרויות תמיד אפשר להשלים, ומי שחשוב לו ללמוד ולהתקדם, מוצא בסופו של דבר את הנתיב אל התואר, גם במחיר של השלמות, מכינות, וכד'. אני חושבת שאם בעזרת התמיכה שלכם הוא בכל זאת מצליח, שווה להמשיך ולתמוך, במקום להיכנס למאבקי כבוד מיותרים. בהצלחה ליאת

קודם כל, מקווה שגיל 20 עדיין נחשב למתבגר וכך אהיה זכאית לכתוב כאן בפורום :-) בכל מקרה, אני בת 20 כאמור, לומדת כרגע לימודי תואר גרה אצל ההורים. הם מאוד מציקים לי בטענה שאני משחתת את זמני לריק ושמתוך 24 שעות ביממה 19 שעות עליי ללמוד ו - 5 לישון. הסברתי להם, בעיקר לאבי, כי בלימודים איני מעוניינת לנהוג ב"כל המרבה הרי זה משובח" ושיתן לי את החופש ללמוד. הוא מצידו טוען שיפסיק לממן לי את לימודיי וישסלק אותי מן הבית. הצד שלי הוא כזה: אני מאוד נהנית מהלימודים. מודה שלא רציתי להתחיל בגיל כזה צעיר, הוריי כפו עליי את הלימודים בשלב כה מוקדם ועל כן הייתי זקוקה לסיוע כלכלי שלהם היות ולא חסכתי מספיק כסף, אבל עכשיו אני שמחה שהתחלתי. מצד שני, הם גורמים לי להתחרט על זה: כל הזמן מניפים מעליי את חרב "הפסקת הלימודים" וכבר נמאס לי! אני פשוט משקשקת מהם!!! ואני בחיים שלי לא האמנתי שאנהג בצורה כזו אבל הם עושים לי חשק למרוד בהם דווקא! וכשאבי צועק עליי שאני יושבת כבר יותר מדי זמן מחוץ לחדר ושעליי להיכנס לחדר ללמוד, אני עושה בחדר ה כ ל העיקר רק לא ללמוד, גם אם זה משהו נורא חשוב / נורא מעניין. הכל רק כדי להראות לו שהוא לא ישלוט עליי. אין לי מושג מה הוא נטפל אליי פתאום: אולי זה כי כל האחים שלי עזבו את הבית ונשארתי לבד, אבל נמאס לי מההתנהגות הזאת שלהם ונמאס לי להתנהג ככה! אני מרגישה שאני מאבדת את המוטיבציה לחיות! כי כל דרך לדבר איתןם בצורה בוגרת לא מצליחה ואז אני מרגישה צורך לרמות אותם ולדפוק את עצמי כי אני יודעת שה"למידה המדומה" הזו תדפוק בטווח רחוק רק אותי... מה לעשות? אני יודעת שההורים שלי מצפים ממני להישגים גבוהים, בעקבות הצלחתי המסחררת בתיכון, אבל אז הייתי בפאזה אחרת.. הלוואי שהייתי באותו מקום, אבל אני לא..

שלום עינת, (האמת שכתבתי לך תשובה ארוכה ומפורטת בצהריים, והיא נעלמה יחד עם פקודת ה'שלח' אל הלא נודע. אז אנסה שוב, הפעם כנראה קצר יותר). אני חושבת שהבעיה שאת מעלה כאן אינה קשורה לענין הלימודים. מדובר בסוגיה רחבה של דפוס יחסים משפחתי נוקשה, שאינו מאפשר לך מרחב של צמיחה אישית, חופש בחירה וחירות בסיסית כאדם בוגר. אין לי ספק שהורייך רוצים בטובתך, ומאחלים לך טוב. הבעיה מתחילה כאשר רצונותייך מתנגשים עם אלה שלהם, ואורח חייך אינו תואם במהודק לזה שלהם. או אז עולה האיום האפוקליפטי של סילוק מהבית והפסקת המימון. לכן, כדי לחשוב מה את עושה, נחוץ קודם כל להגדיר מה את רוצה. אם את רוצה להמשיך לקבל מגורים ושכר לימוד מהורייך, יהיה עליך לקבל את התכתיבים הנוקשים, ולגנוב את רגעי החסד הקטנים, כפי שאת עושה היום. אם חשובה לך חירותך, תוכלי לצאת לעבוד, למצוא לעצמך מגורים בהתאם לגובה השכר שלך, לבד או עם שותפים, וללמוד בעזרת מילגות או כאשר תוכלי לממן זאת. מאחר ואלה שתי האפשרויות הקיצוניות והקשות ביותר לביצוע, תוכלי להתמקם איפשהו בתווך הגדול ביניהן, ולהחליט על מה את מוכנה להתפשר ועל מה לא. בעיני, צעד ראשון וחשוב ביותר, הוא פנייה לטיפול פסיכולוגי (תוכלי לבדוק בשירותי הייעוץ באוניברסיטה. יש שם טיפולים מצויינים במחיר מוזל), בו תוכלי להיעזר בצעדייך הראשונים לעבר עצמאות ואסרטיביות. בהצלחה ליאת

טיפול פסיכולוגי באוניברסיטה לא יירשם בתיק האישי שלי? אני ממש לא רוצה להיות "מסומנת"... אגב, בטיפול פסיכולוגי פרטי יש חובה למסור שם ומס' ת.ז? או שלא חייבים?

הבן שלי בן חמש וחצי ולא מוכן ללכת לשום רופא או מטפל או משהו שקרוב לקופ"ח אני צריכה לעשות לו בדיקת שמיעה בדיקת ראיה, קלינאית תקשורת , וכו... אבל שאנחנו מגיעים למקום הוא נכנס להיסטריה הלב שלו דופק מהר, הוא משתולל, ממש ניכנס להיסטריה מה לעשות, אני מאוד מודאגת מההיתנהגות שלו. דבר שני הייתי רוצה את דעתך היינו אצל פסיכולוגית בגלל שהוא ניראה הרבה עצוב או כועס וקשה לו ליצור קשרים חברתיים, הפסיכולוגית אמרה שהבעיה היא אצלי שאני לא מחזקת אותו לא נותנת לו תשומת לב מספיק, וצריכה להקדיש לפחות שעה ביום להיות רק איתו ולחזק אותו אני מאוד דואגת לו, אני רוצה שיגדל בלי חסימות ריגשיות כמו שהפסיכולוגית אמרה, אני רוצה שהוא יהיה מאושר, האם עבודה נכונה שלי מספיקה או שצריך עזרה מבחוץ?, וביכלל מה זה אומר כל ההתנהגות הזאת האם הוא ילד כל כך רגיש?... אפשר לשבת עם ילד בן חמש וחצי ולנהל איתו שיחה בוגרת על הרגשות שלו ואולי ככה לדעת איפה הבעיה?

שלום אדווה, מרפאות ילדים הם מקום רועש למדי, בין השאר בגלל ילדים כמו בנך, הנוטים להגיב בחרדה למצבי בדיקה. רופאי ילדים ומטפלים רגילים למחזות כאלה, וברוב המקרים מצליחים לבצע את משימותיהם גם בתנאים האלה. אני נוטה להאמין שהתנהגות זו נובעת משילוב של מאפייני הילד (רגישות גבוהה, חרדתיות, עוררות-יתר וכד') ומאפייני סביבה (היסטוריה קודמת של טיפול מכאיב, רמת החרדה של ההורה המלווה, חלק מקושי רחב יותר להתנהל במצבי קונלפיקט, ועוד). כדי לנסות ולמתן את התגובה ההיסטרית, שווה לנסות לשלוח אותו לרופא עם ההורה הפחות לחוץ, ועם מי שפחות נלחץ גם מתגובותיו שלו. אפשר לנסות להכין אותו מראש, להצטייד בסוג של עיסוק נעים (חוברת עבודה, מחשב נייד או גיים-בוי - אם יש - בו יוכל לשחק בזמן ההמתנה, ספר בדיחות לילדים, וכו'). אפשר להשקיע בערכת רופא הנמצאת היום בכל חנות צעצועים טובה, ולשחק איתו בבית. לפעמים גם קצת 'שוחד' יכול לפתור את הבעיה. ובעניין שאלתך השניה. אני מניחה שבמצב העניינים הנוכחי, כאשר את כבר מזהה קשיים ובעיות, עדיף להיעזר בגורם מקצועי, שיוכל לסייע גם לילד וגם לכם. אני מסכימה בהחלט לכך שילד זקוק להוריו ולאינטראקציות יומיומיות נעימות איתם, לתשומת לבם, התפעלותם, מגעם ואהבתם. אל תנסי להיות ה'פסיכולוגית' שלו, אלא להיות איתו באמת, לשחק איתו ולהקדיש לו מזמנך בנדיבות ככל שתצליחי. נסי לשתף פעולה עם הפסיכולוגית ולאפשר לה להגיע אל הילד בדרכה. אני מאחלת לך הרבה הצלחה והנאה מילדך, וכמובן הרבה בריאות ליאת

שלום ד"ר ליאת בני הפעוט בן שנה ו5 עוד מעט לפני כחודשיים נכנס לפעוטון ומאז כל דבר שנלקח ו/או שנעשה נגד רצונו הוא צועד "דייי" בכעס ובצעקות כאילו מישהו הכה אותו או עשה לא משהו איום ונורא. ואם מרימים אותו ורוצים ללכת והוא מאוד מבין אז הוא בוכה מתחיל להרביץ למשוך בשערות של אישתי ולהתפרע וגם הוא שורט.. אני ממש אבל ממש מאוד מודאג מהמצב של הילד הוא תמיד כועס ותמיד עצבני וגם שמנסים להשחק איתו הוא עצבני במצבים מסיומים לא כל הזמן. אודה לך מאוד אם תעזרי לי במצב ותסבירי לי איך לטפל ולעזור לילד תודה ובכבוד רב

שלום רב, הכניסה לפעוטון מציבה בפני הפעוט משימה התפתחותית לא קלה בכלל. עליו להיפרד מאמא, ללמוד לבטוח בדמויות חדשות ולא מוכרות, להתרגל לסדר יום חדש וללוח זמנים שלא תמיד מותאם באופן מלא לצרכיו, ולעובדה המצערת שמעתה הוא כבר לא מטופל 'סולו'. מעבר לכל זה, עליו להתמודד עם גילויים של תוקפנות מצד ילדים אחרים, שבגיל כה צעיר עדיין אינם יודעים להתנהג בצורה מווסתת. בגיל כזה אין עדיין יכולת להתאפק, לוותר או להמתין בסבלנות לפי התור. לכן, אם לוקחים לילד כזה צעצוע, הוא יגיב באגרסיביות, ידחוף, יכה, יצרח, ימשוך בשערות או ינשוך. כאשר הילד שלך מגיב באופן הזה למצבי תסכול, הרי זה בגלל שהוא נחשף לאחרונה להוויה הזו, ככל הנראה פעם כתוקף ופעם כמותקף. זהו שלב התפתחותי טבעי (לפחות אצל ילדי הפעוטונים), ולכן חשוב מאד לוודא שהוא נמצא במסגרת טובה, עם צוות גדול דיו, ועם מרחב סביר שמאפשר 'אוויר' לכל ילד. אגב, כדי להיות הגונים, חשוב לציין שגם ילדים הגדלים 'סולו' בבית, יכולים להפגין בגיל הזה התנהגויות דומות, פשוט כי הם עדיין חסרים את היכולת לשלוט בביטויים הרגשיים שלהם. וכאן נכנס תפקידנו כהורים, לסייע להם להרגע, למתן את הביטויים התוקפניים, ולספק ערוצי ביטוי אחרים, פחות הרסניים. אין להרשות לילד להכות את הוריו, לנשוך, למשוך בשיער, וכד'. יש לעצור אותו פיזית, לחבק חזק, לומר מילים מרגיעות, ולנסות להסיח את הדעת. בגיל מבוגר יותר, אפשר ללוות זאת בהסבר מילולי, אבל לא כרגע. בנוסף, אין לאפשר לו להשיג את מה שהוא רוצה באמצעות התקף זעם. כשהוא בוכה או משתולל, עשו הכל כדי להרגיעו ולמנוע ממנו התנהגות אלימה, אך אל תנסו לפצות אותו בפרסים או תגמולים כלשהם מלבד המגע המרסן (חיבוק חזק ומרגיע) והמילים הרגועות. אשמח לשמוע אם זה עובד. בהצלחה ליאת (שעדיין לא ד"ר, למרבה הצער...)

שלום רב, הילד שלי מזה כשלושה שבועות ממצמץ בעיניו כולל גילגול העיניים לאחור ותזוזות בלתי רצוניות של הפנים. ביצענו בדיקות של רופא עיניים ונוירולוג והם טענו כי הכל תקין והתופעה היא כנראה כתוצאה של רגשנות ולחצים שונים. יש לציין כי זה המקרה השלישי שזה קורה לו. הפעם האחרונה לפני שנתיים. מה לעשות? שלום כץ.

שלום רב, מצמוץ וטיקים מוטוריים בפנים יכולים באמת לשקף מצוקה רגשית מציפה. מאחר ואתה מציין שהוא בן 6, אני מעלה השערה שהלחץ הנוכחי קשור (אולי) לכניסה לביה"ס. השבועות שלפני העלייה לכיתה א' יכולים להיות מאד מאד מתוחים, הן אצל הילדים עצמם והן אצל הוריהם. ילדים רגישים בהחלט יכולים לסבול מטיקים בתקופה כזו, ויש לצפות להקלה זמן מה לאחר תחילת הלימודים. אם אתם יכולים להעלות בדעתכם גורם לחץ אחר, יש לטפל בו, ולהפחית כך את רמת הלחץ. אם אתם מרגישים שהתופעה אינה חולפת תוך מס' שבועות, שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולשקול התערבות מפחיתת חרדה. בברכה ליאת

שלום רב, החל מאתמול הוא החל גם להשמיע קולות לא רצוניים. כמו שריקות כאלה בתדירות של כ 5-10 בדקה. האם יש שינו בהערכתך או שזה סימפטום למשהוא אחר? בברכה שלום.

בני בן ה8 חודשים נוטה לאחרונה לגרד את ראשו גם ובעיקר באיזור המרפס והאזניים..העניין הוא שכשהוא מושך לנו את השיער או מגרד לנו בראש או ביד זה שורט וכואב למרות שהוא מתוקתק מבחינת גזיזת הציפורניים השאלה היא האם הוא מכאיב לעצמו? ולמה בכלל מגרד לו-הרי כל יום אני חופפת לו את השיער? והאם זה בכלל משהו פסיכולוגי?

היי אורלי, אני מציעה שלפני ההשערות הפסיכולוגיות, הוא ייבדק ע"י רופא ילדים או רופא עור, כדי לשלול גירוי או זיהום עורי או תגובה אלרגית כלשהי. בינתיים, המשיכי להקפיד על גזיזת הציפרניים כדי שלא ייפצע. הרבה בריאות ליאת

היי בני בן שנה ושלוש לאחרונה הוא נעשה עצבני זה מתבטא בצעקות באצעשהוא משחק ונשיכות הוא נושך את היד שלו ואם במקרה יש מישהו לידו הוא נושך אותו ממה זה נובע ומה עליי לעשות האם יש קשר לזה שהפסקתי לתת לו סימילאק והוא ניזון מחלב רגיל

שלום מירי, תינוקות ופעוטים יכולים לנשוך כחלק מניסיון לפרוק מתח ותסכול. זה קורה בדר"כ כי הם עדיין חסרים את היכולת לווסת רגשות באופן יעיל. זה לא מאד מדאיג או חריג, וכל מה שצריך זה לדאוג שלא יהיו נפגעים. אין להרשות לו לפגוע בעצמו או באחרים. אם את עדה לסוג כזה של התנהגות, הרימי אותו, חבקי אותו בחוזקה, ואז נסי להסיח את תשומת לבו וליזום פעילות אחרת,נמרצת או מרגיעה, לפי הנסיבות ולפי מה שתחושי אינטואיטיבית. לא חושבת שזה קשור לשינוי התזונתי, אלא אם את מתרשמת שהוא סובל מכאבי בטן או אי נוחות אחרת שבהחלט יכולה להביא לעוררות ועצבנות. בברכה ליאת

אני מחפשת פסיכולוג ילדים ואיני יודעת איך לבחור מישהו בייחוד כי מדובר במקרה עדין. אחי בן 11 ילד חכם במיוחד לגילו ניסה להתאבד לפני כשבוע ובלע חבילת כדורי אקמול כל אחד 500 גר'. כרגע מצבו יותר טוב אבל ללא ספק זקוק לייעוץ טוב במיוחד, כי הוא עבר גירושים של הורים ויש לו המון בעיות כרגע.

שלום אורה, סיפור עצוב וקשה. אני מניחה שאחיך אושפז בעקבות המעשה, ושמישהו מאנשי בריאות הנפש של ביה"ח כבר דיבר עם ההורים או בני המשפחה. גירושין טריים יכולים להיות נקודת משבר אקוטית עבור ילד בגילו (בטח גם לך לא פשוט). אני חושבת שבמקרה שלכם מוטב לפנות לטיפול מרפאתי חינמי של משרד הבריאות, בעיקר בשל הביטחון שלי בכך שלא תצטרכו להיכנס לרשימת המתנה. זוהי דוגמא למקרה שמדלג מעל התור, ומקבל קדימות עליונה. אם את מעוניינת בהמלצה על מטפל פרטי, נא כתבי שוב באיזה אזור בארץ מדובר, ואולי נוכל לעזור - אני או מישהו ממשתתפי הפורום. בברכה ליאת

ליאת, אני חושבת שעדיף שידובר במישהו פרטי ורציני מאוד כי הוא מאוד בוגר לגילו וגם ככה יהיה קשה לשכנעו ללכת לטיפול, אם כבר ילך שילך למשהו בטוח. שאלה נוספת, איך גורמים לילד להסכים ללכת לטיפול? כי הוא חושב שיאשפזו אותו בבית משוגעים ולא מסכים...האם מותר לקחת בכוח כשמדובר בחיים ומוות? אני גרה באזור מודיעין .

בוקר טוב! ביתי היא בת 8 בעוד יומיים ועשינו את "דרך המלך" בבי"ח מאיר אבל עם המון עצבים כי הילדה לא רצתה ללכת לשם אומנם היא ירדה 5 קילו בכל השלושה חודשים אבל מיד לאחר מכן היא העלתה הכל היום היא שוקלת 41 קילו ילדה בת 8, יש לה המון חוסר ביטחון והמון התפרצויות זעם וחוצפה שגוברת לשמיים, אנו בתור הורים מנסים לעשות הכל אבל אין שיתוף פעולה מצידה, יש לי עוד ילד בן 10 והוא רזה ואני בגללה לא מכניסה הרבה דברים הביתה כדי שהפיתוי בעיניה לא יהיה גדול ובמקום חטיף אחה"צ אני מעדיפה ששניהם אפילו יוכלו גזר או כל פרי אחר, והיא עושה לנו שמות פשוט כך, שאלתי היא איך פסיכולוג יכול לעזור בקטע של התנהגות כי היא נמצאת בטיפול פסיכולוגי ואין שום שום שיפור מבחינת התנהגות והתנהלות עם עצמה. הייתי מאוד רוצה תשובות מה עושים.. כי המצב בלתי נסבל. בתודה ריקי בן דוד

שלום ריקי, אני שומעת את הייאוש וחוסר האונים שלך, אבל קצת פחות את ההבנה והחמלה כלפי בתך. אין לי ספק שאתם, כהורים, מלאי רצון טוב ונכונות להתגייס למענה, אך חשוב לזכור שהמאבק במשקל יכול להיות ממושך ומפרך, ולגזול משאבים רגשיים עצומים. בעיות ההתנהגות משקפות, ככל הנראה רק חלק מהזעם, התסכול ותחושות הנחיתות שחווה הילדה שלכם. טיפול פסיכולוגי אמור לתת הזדמנות לפרוק את כל הרגשות הללו בסביבה מכילה וידידותית, ולאפשר מרחב נינוח לצמיחה פסיכולוגית בריאה גם בנסיבות המורכבות שלה. למרבה הצער, לפסיכולוגיה אין פיתרונות קסם מהירים, וברוב המקרים מדובר בתהליך ממושך ואיטי. אומר בזהירות עוד, כי לעיתים מה שנראה בעיני ההורים כחוסר התקדמות או אפילו נסיגה, משקף יכולת חדשה לאסרטיביות, ביטוי רגשי עשיר יותר ותחושת עצמי מגובשת יותר, גם אם ביטוייה בפועל אינם בשלים או מעודנים כפי שהיינו רוצים. אני ממליצה לכם להתאזר בסבלנות, לנסות לאמץ גישה מעודדת ותומכת, המשלבת בין נכונות לקבלה כפי שהיא, יחד עם אמונה בכוחה להשתנות ולהשתפר. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן 3 ו10 חודשים ,גדול פיקח ומבין. לאחרונה פונות אלי אמהות מהגן ואומרות לי שבתם סיפרה להם כי הבן שלי דחף אצבע לאיבר מין של הילדה שלהם ,ולאחרת הוא דחף מקל"לחור"השחר של הפות לפי דברי הילדה. אני כהורה חדש נבהלתי מאד ושוחחתי עם בני וזה טוען בכל תוקף כי הוא יודע שזה אסור והוא לא עשה זאת. אני בטוחה שעשה זאת כיוון שיום אחד התארחה אצלנו חברה מהגן ועליתי לחדרו ליראות מה הם עושים וגיליתי אותה שוכבת על המיטה בלי תחתונים והוא בודק אותה.וכעסתי נורא והוא אמר שהוא רופא של פותים. הסברתי לו שזה אסור וכל אחד יכול לגעת רק בגוף של עצמו. אינני יודעת מה לעשות אני ממש מתקשה להרדם ואני ובעלי מוטרדים מאד. מה לעשות???

שלום מורן, לא סיפרת באילו נסיבות אירעו המעשים המיוחסים לו, אבל אם זה קורה בשטח הגן, חשוב ליידע את הצוות, ולבקש השגחה מהודקת יותר על המתרחש בגן ובחצר. משחקי 'רופא וחולה' מאד אופייניים לגיל הגן, ואלמלא הרגישות הגבוהה שיש לנושא ההטרדה המינית בשנים האחרונות, היינו רואים אותם אפילו יותר. כיום הגישה היא באמת לאסור על סוג כזה של משחקים, ובצדק. עם זאת, לא מדובר ב'סוטה מין' קטן או באנס סדרתי, אלא בילד סקרן שקצת עובר את הגבול. אני חושבת שאין סיבה להילחץ או להיבהל, אבל יש מה לעשות. עליך להבהיר לבנך באופן חד משמעי שאינך מרשה לו להמשיך במשחקים הללו. הסבירי לו שלמרות הסקרנות והעניין שמעוררים בו ה'פותים', החדרת מקלות או אצבעות יכולה לזהם, לפצוע ולהכאיב, והיא מסוכנת ומזיקה. הסבירי לו שגם אם הילדה מסכימה לכך או אפילו מזמינה אותו למשחק מהסוג הזה - עליו לוותר ולהתנגד. אני מציעה להימנע מתגובות דרמטיות או משימוש במושגים מעורפלים שרק יגרו את הסקרנות ויגבירו את הפיתוי. מוטב לתת הסברים ענייניים, ולאסור את הרעיון, ממש כאילו היו מספרים לך שהוא מחדיר מקלות לאוזן או לעין של ילד אחר. מעבר לכל זה, רצוי לדאוג שלא יהיו משחקים מאחורי דלתות סגורות, לפחות עד שיגיע לגיל ההתבגרות... :-)) ליאת

ליאת שלום - א' אני רוצה לומר לך שאת מדהימה באופן שקשה לתאר... אני התייעצתי פה בעבר ותמיד עזרת באופן משמעותי. בתי בת חמש וחצי, לפני כארבעה חודשים מסרנו את הכלב שהיה לנו כשנה מאחר ולא יכולנו לטפל בו כמו שצריך... היה לנו קשה להסתגל לזה שהכלב כבר אינו חלק מאיתנו אך לא היינו עד כדי כך קשורים אליו. הבטחתי לה שבמקום הכלב אנו נקנה שרקנים מאחר ויותר קל לטפל בהם. קניתי שתי שרקניות (במיוחד שלא יכנסו להריון) להפתעתי השרקנית היתה בהריון עוד לפני שקיבלתי אותה והיא המליטה שלושה גורים. הבת שלי כלכך התלהבה וביקשה שנשמור אותם והבטחתי לך בסוף שנשמור אותם. לצערי עבר חודש והם כל הלילה רבים. נכנסתי לאיזה מצב שאני היום מרגישה שא' אי אפשר להחזיק את כולם יחד כמשפחה יפה ואוהבת .... דבר שני צריך עוד מעט להפריד בין הזכרים לנקבות. אני לא יודעת מה לעשות עכשיו מאחר וכבר נתתי לה מילה ואחרי הכלב שמסרתי המילה הזאת לדעתי חשובה לה פי אלף..... הכנסתי את עצמי לפינה שאני לא יודעת איך לצאת ממנה ואיך לשכנע את הבת שלי שנמסור לפחות שניים שלושה מהם, אני מפחדת שאני גורמת לה לחוסר אמון בי ובמילה שאני נותנת לה.

שלום מירב, תודה על המחמאות. נעים לדעת שלפעמים מצליחים לעזור. ולשאלתך - אני מסכימה איתך, וחושבת שהבטחות בהחלט צריך לקיים, וחשוב לעמוד במילה שלנו. עם זאת, יש מצבים בהם ההשתעבדות לעקרונות המוסר והצדק גובה מחיר גבוה. לחיים מסלול פתלתל ולא צפוי, מה שמצריך אותנו להסתגל אליהם בגמישות. כשהתחייבת להכניס הביתה שני שרקנים, לא ידעת שהם יהפכו לחמולה, וכשנולדה החמולה, לא ממש ידעת מה זה אומר, וכמה רעש ולכלוך זה עושה. אני חושבת שזה בהחלט זמן טוב לקרוא לבתך לשיחה מלב אל לב, ולהבהיר לה שאת יודעת שהבטחת, אבל את מרגישה שזה הופך בלתי נסבל עבורך. שאלי אותה מה היא מציעה לעשות,ונסי להביא למצב שהיא עצמה תסכים ללכת לקראתך, מתוך הבנה שאת באמת סובלת מזה. תוכלי לומר משהו על כך שגם להם יהיה קל יותר במעון מרווח יותר, ועל החשש מהתרבות בלתי מבוקרת. אם זה לא יילך בטוב, תצטרכי לקבל החלטה קשה. נדמה לי שבתך תוכל לסלוח לך, בסופו של דבר, ולהבין שלא דנים אדם לחומרה כשהוא שוגה מתוך רצון טוב. הזכירי לה שהטעות שלך הייתה בעצם ההבטחה, ושזה נעשה מתוך אהבה גדולה אליה. עכשיו, כשהתנאים השתנו, את מפירה את הבטחתך ביודעין ומתנצלת על כך. כולנו בני אדם וכולנו טועים לפעמים. תוכלי לשתף אותה בתהליך מציאת הבית החדש לשרקנים העודפים, כדי שתוכל להרגיש שליטה ומידה של השפעה על גורלם. אשמח אם תשתפי אותנו איך היה. בהצלחה ליאת

שלום אני נשוי בן 49 + ילד בן 12 ,סובל מאגורופוביה מעל 10 שנים עם התקפי פאניקה מעל 20 שנה! יש כמובן בעיות של התנהלות רגילה בבית סביב הבעיה שלי כולל תלות באישתי שלא יכולה לעשות כל מיני דברים ,כמובן קשור למרחק שאוכל לקרוא לה במקרה של התקף פאניקה ! לפני שנתיים סיפרתי לבני על הבעייה ,מה שעזר להפיג את הסוד סביב הסיפור, מה שאני מתקשה בו זה שבני יהיה ליידי בזמן התקף ,אני דואג שהוא לא יראה אותי במצב הזה, אתמול חטפתי פאניקה חזקה מאוד אישתי גם הייתה בבית והתקשרתי לחבר של בני שגר בביניין ואמרתי לבני שיילך אליו בני לא הבין למה ,ועצם זה ששלחתי אותו הדליקה לו נורה מה קרה לאבא ??? אישתי אמרה לי שאפילו היא לא שמה לב שמשהו קורה לי (אצלי הייתה קטסטרופה) !!! פעם הייתי איתו לבד בבית והייתי בלחץ ,שיתפתי אותו רק בזה שאני לא מרגיש מי יודע מה אבל לא קורה לי כלום ושלא ידאג כי זה עובר ולא קורה לי כלום . אני משתדל לא להיות איתו לבד העיניין מה נכון ,לשלוח אותו כדי שלא יראה ??? או כיצד לנהוג עם הילד בזמן שיש לי התקף??? תודה מראש

שלום רב, מרבית האנשים הסובלים מהתקפי פאניקה, מתקשים להאמין לפער העצום שבין החוויה הפנימית הבלתי נסבלת, לבין המופע החיצוני שכמעט אינו מסגיר את מה שמתחולל בפנים. נדמה לי שאם בנך כבר יודע על קיומם של ההתקפים, אין צורך לסלקו בזמן התקף, ולהוסיף לעצמך עוד התמודדות. עדיף לפתח גישה הומוריסטית, שתאפשר התנהלות מסתגלת יותר אצל כולכם. צר לי לשמוע שאתה בוחר לסבול שנים רבות כ"כ, בעיקר כאשר היום קיימים טיפולים תרופתיים מצויינים שיכולים להחזיר לך איכות חיים ולהפחית משמעותית מעוצמת הסימפטומים החרדתיים. נמצא שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בשילוב של טיפול תרופתי ממשפחת ה-SSRI, זו הנוסחא המנצחת. עשית פעם משהו בנידון? ליאת

תודה רבה מה קמת בלילה במיוחד בשבילי ? בטח שניסיתי זה כולל ,טיפול פסיכולוגי 3 שנים,טיפול התנהגותי שכלל נסיעות בקבוצה ,הרפיות ושיחות . טיפול בהיפנוזה ,emdr ,הרבה סוגי כדורים כולל ssri ! כרגע אני מטופל ב"אנפרניל" (הרבה שנים) וקסנקס ! הדבר היחידי שלא עשיתי זה טיפול "קוגנטיבי" -יש לי מחשבות אוטומטיות כל כך, שתמיד מופיעות בתחילת התקף ואני זורם עם ה"שטויות" שלי עד לבום !!! זה תמיד לחפש מישהו שנמצא קרוב ויכול ל"הציל" אותי,אני מתקשר בטרוף עד שמוצא מושיע (אם אישתי נמצאת ואני בהתקף אני גם מתקשר לעוד עזרה,כי היא לידי וזה לא הספיק ) די התייאשתי מהמירוץ לטיפולים ,אני מדבר על 20 שנה של ניסיון למציאת פתרון ואכזבות חוזרות. אני אולי מוכן היום לטפל באזעקות שווא האלה ,אבל לא רואה את עצמי מהמקום שבו אני נמצא נוסע או מנסה משהו מפחיד ,רק באמת אם הלימוד על שינוי דרכי מחשבה ישנה לי את הגישה !!! אני לא כל יום חוטף בסה"כ מרגיש סביר מוגן באזור הקרוב אלי תודה שוב

ליאת שלום! ילדתי בת השלוש וחצי נתקפת חרדה בכל נסיעה ברכב, הסבר התחושה שלה, הוא מעין דגדוגים בגב.היא זזה מצד לצד מתעוותת וצורחת בהיסטריה.נראה שהיא מפחדת מאיבוד שליטה.שמתי-לב שהתופעה הזו קורית בעוד אופנים כגון:נדנדה,אמצע ריצה.חיפשתי מאמרים בנושא לא מצאתי שום דבר דומה,אני לא יודעת להגדיר את התופעה הזו. היא סובלת מזה בערך שנה וחצי,כולנו מתוסכלים מכך. אשמח אם תוכלי לתת לי הסבר בנושא,לתת הגדרה לתופעה,לכוון או להפנות אותילקבלת מידע ועזרה בנושא. תודה מראש אזמרלדה.

שלום איזמרלדה, איני רופאה, ולכן גם לא מוסמכת לאבחן בעיות מסוג זה. מן התיאור שלך ניתן להניח שמדובר בבעיה כלשהי במערכת הווסטיבולרית הנמצאת באוזן, ואחראית על תחושת שיווי המשקל והערכת מיקום הגוף במרחב. החרדה, ככל הנראה, משנית, ונובעת מתחושת סחרחורת או בחילה שילדים קטנים מתקשים לתאר. מציעה לך לפנות לרופא הילדים, ובמידת הצורך להתחיל בירור אצל רופא אף אוזן או אחר - עפ"י שיקול דעתו של הרופא שלכם. בריאות ליאת

שלום, בתי בת שנתיים וחצי נגמלה בגיל שנה ושמונה בקלות גם ביום וגם בלילה, בשבועיים האחרונים שמנו לב שכשהילדה צריכה להתפנות היא הולכת לפינה בצד ועושה פרצופים של התאפקות, ויוצא לה כמות קטנה מאוד של צואה. לבסוף כעבור ארבעה ימים היא הולכת לשירותים ומתפנה ולא נראה שהיא סובלת מעצירות או מצואה קשה/יבשה . אני חוששת אולי בעקבות לחץ נפשי למרות שלא היו אירועים מיוחדים חוץ מיום הולדת שערכנו לה. אשמח אם תגיבי לבעייתי כיצד אפשר לתקן את המצב ולהחזיר אותו לקדמותו. בתודה, שירה

שלום שירה, אני מחזיקה בגישה שלא רצוי להתערב בפעילות טבעית-מחזורית של הגוף, אלא אם קיימת מצוקה ממשית או נזק בריאותי. מדברייך לא עולה שזה המקרה, ולכן אני לא חושבת שיש לנקוט צעדים כלשהם כרגע. אם היא מתרוקנת פעם בארבעה ימים, זה בסדר. השתדלו להתאפק מתגובה כלשהי להתאפקות שלה. ליתר ביטחון, התייעצי גם עם רופא הילדים שלכם, שהוא הסמכות העליונה בעניינים פיזיולוגיים מעין אלה. בריאות ליאת

אני פונה בקשר לעזרה יעוץ מקצועי. יש לי ילד בן 8.5 שנים, עד גיל 3 היה ילד רגיל, בגיל 3.5 הלך לגן וגננת התחילה לומר לי שילד תוקפני ואגרסיבי, יכול להיות היו לו קושי עם שפה וילד הרגיש את עצמו כול הזמן בסטרס שהוא לא מבין עברית, אחרי חצי שנה ילד למד עברית מצב שלו היה לא יציב.בגן לפני בית הספר פסיכולוג שמה לב שילד מאוד בעיתי ויהי לו קשה לילמוד בבית הספר. לפני שנה עשינו טסט TOVA לא צריך ריטלין.בעיות בבית הספר ממשיכים, הוא מציק לילדים במיוחד בהפסקות, אם מתגרים בו הוא מחזיר למרות שאסור, משחק עם כוח, מקלל, לא תמיד מקשיב להוראות. השנה פסיכיאטר נתן לנו טיפות נאוליפטיל אחד בערב ואחד בבוקר, לא היה שינוי, נתתית לו כבר 3 טיפות פעמים ביום אין שינוי. לפי דעתי זה לא עוזר.טיפות האלה זה טיפות הרגעה,פסיכיאטר אמר שילד בסדר גמור,אם את רוצה תתני טיפות ואני נתתי. לא יודעת מה לעשות, מה אומרים על המצב כזה מומחה לילדים, מה עושים, כי אני מאוד מפחדת שהשנה יזרקו אותו מבית הספר, הוא ילד חכם ונבון ופיקח, חבל שילך לחינוך מיוחד.(אני גרושה וגרוש שלי בן אדם מאוד אלים, בבית ברחוב כלפי אנשים, ילד חווה כול זה מגיל קטן, יכול להיות זה השפעה שלילית של אבא שלו וגנים שהוא קיבל) תודה

שלום ויקה, אני מרגישה את המצוקה שלך ואת הקושי בו את נתונה. את מתארת ילד עם בעיות התנהגות, שככל הנראה לא נובעות ממקור אורגני. זה התחיל מקשיי שפה ותחושת חריגות, ואולי גם כתוצאה מהנסיבות המשפחתיות שבהחלט יכולות לעורר בילד קטן הרבה חרדה, תסכול וזעם. אני חושבת שהטיפול התרופתי לבדו אינו מספיק. הטיפול בנוילפטיל אכן צריך להיות זהיר והדרגתי בילדים, ולא כדאי להסתמך רק עליו. לטעמי, הילד חייב להיות במקביל גם בטיפול רגשי אצל פסיכולוג קליני, שיראה גם אותך להדרכת הורים. הטיפות יכולות אולי להרגיע קצת, אך הן אינן מטפלות במצוקה שמסתתרת מתחת לסימפטום. ומילה נוספת לגבי ביה"ס - במצבים מסוימים, בעיקר אצל ילדים עם בעיות התנהגות קשות, מסגרת טיפולית קטנה, גם אם היא נופלת בקטגוריה של חינוך מיוחד, יכולה לתת מענה לא רע בכלל, שאינו מתאפשר בכיתה של 35-40 ילד. בכיתות אלה עובדים על עיצוב התנהגות והפחתת התנהגויות אנטי-סוציאליות. איני רומזת שזהו הפיתרון המועדף במקרה שלכם, אלא רק מבהירה שזו לא תמיד אפשרות נוראה כ"כ. בררי עם רופא הילדים שלך אפשרות לטיפול פסיכולוגי דרך קופ"ח, או דרך המרפאה של בריאות הנפש לילדים ונוער באזורכם. בהצלחה ליאת

שלום. אני אמא לילדה בת 5 שכרגע נמצאת בקורס הכנה לכתה א'ץ הקורס ידידותי ומשלב משקחים, כך שבינתיים הילדה מגלבה רצון ללכת לשם. הילדה שלי כותבת בשני הידיים. שריר אחזקת העפרון שלה עדיין מאוד מאוד חלש, מכיוון שילדה לא כ"ך אהבה לשבת ולצייר והמוטוריקה העדינה שלה קצת חלשה. על מנת לעבוד על זה באופן קצת יותר אינטנסיבי, ולחזק לה את השריר הזה, רציתי לדעת באיזה יד כדאי לשים דגש. אני מבקשת ממנה לעבוד עם יש ימין,והיא עושה את זה יפה, למרות שלפעמים שוככחת ומחזיקה את העת בצד שמאל.את האוכל, מברשת שיניים, מסרק, היא מחזיקה ביד ימין. השאלה האם לבקש ממנה לשים דגש על יד ימין, או לא, כי לפעמים היא משתמשת בשמאל, כי ברצוני לחזק לה את נושא הכתיבה? אודה על תשובתכם.

אני שמאלית גאה עד מאוד.

שלום ליאת, התיאור שלך בהחלט יכול להצביע על בעיות מוטוריות, ואולי גם על כך שלא התבססה דומיננטיות של צד ימין או שמאל. קורסי הכנה לכיתה א' אינם הפיתרון לכך, וגם לא "חיזוק" שתתני לה בבית. כדי לאבחן מה בדיוק הבעיה ולטפל בזה באופן אחראי ומקצועי, פני ללא דיחוי למרפאה בעיסוק מוסמכת, והתייעצי איתה. יש לזה חשיבות עליונה כרגע, ולא כדאי להשאיר זאת בידיים חובבניות. בהצלחה ליאת

שלום רב. אני אמא לילד בן 4. הוא תמיד אהב לדגדג אותנו בכפות הרגליים, ולאחרונה חלה תפנית מוזרה. לפני חצי שנה בערך ראינו שכשאנחנו הולכים לנוח בצהריים בשבת והוא בא לנוח איתנו, הוא נשכב על הרגליים של בעלי ומדגדג אותו (הראש לכיוון כפות הרגליים). לא התייחסנו, זה בעיקר נראה לנו מצחיק. בחודש האחרון, זה התחיל להיות מלווה באוננות. הוא מחכה לבעלי שישכיב אותו, מדגדג אותו ומאונן, ורק אז נכנס למיטה! וככל שהזמן עובר זה נמשך יותר זמן. ביומיים האחרונים זה לקח כ-20 דקות עד שסיים, ואנחנו לא יודעים איך להגיב! (אני בעבר לא הסכמתי שידגדג אותי בכפות הרגליים, והיום כשאני נכנסת לחדר הוא מפסיק מיד, ואז מתחיל שוב...) אני רוצה לציין שזה קורה רק בזמן ההשכבה, או כשיושבים לראות טלויזיה בערב לפני השינה, ורק עם בעלי. זה לא קורה סתם כך באמצע היום, והילד עירני, חיוני, חברותי. האם זה צריך להדליק נורה אדומה? איך צריך להתייחס? לתשובתכם אודה

שלום גליה, אני חושבת שלא רצוי לקשור אוננות לנוכחותו של אדם נוסף. במקרה שלכם נוצר קישור לדגדוג בכפות הרגליים, מה שעלול ליצור צמצום של החוויה המינית לאובייקט אירוטי חלקי. גם אם נתעלם מעניין הרגליים, אני חושבת שלא נכון לאפשר לו לאונן במחיצתכם, ונכון להפסיקו ולשלוח אותו בעדינות לחדרו, תוך הסבר שאת הפעילות הזו הוא רשאי לעשות רק בהיותו לבד בחדרו. בברכה ליאת

ליאת שלום יש לי תינוק בן תשעה חודשים ויש לו בעיה להירדם לבד. התינוק היה רגיל להירדם תמיד ע"י נידנוד בידיים או נדנוד העריסה. לפני כחודש החלטנו סוף סוף להוציאו מהחדר שלנו(הוא היה ישן בעריסה) ולהעבירו לחדר עם אחותו הגדולה אך כאן החלו הצרות. הילד לא מוכן לישון,הוא כל הזמן בוכה. אנו שמים אותו במיטתו ורוצים שירדם לבד אך אז הוא מתחיל לבכות כחצי שעה עד שהוא מתעייף ונרדם. אני ממש מיואשת כל לילה אני שומעת אותו בוכה וממש קשה לי. איך מתמודדים? תודה

שלום פני, בשעה טובה! העברת ילד לחדר משלו היא בהחלט אירוע חגיגי וחשוב, בעיקר בהיותו מחזיר לכם מידה של חירות ואינטימיות כזוג. ילד שעד עכשיו היה רגיל להירדם תוך נדנוד על הידיים (כולנו חוטאים בזה, לפחות עם הילד הראשון, ומגלים רק בילד השלישי כמה בקלות אפשר בלי...) אכן עובר סוג של 'גמילה'. יש לא מעט הורים שהיו מתחלפים איתך בשמחה, ו'קונים' חצי שעה של בכי לפני השינה. שעות ההשכבה הן שעות קשות בלא מעט בתים, וכדאי להיערך עם מידה של סבלנות ורצון טוב, לכינונם של דפוסי השכבה נכונים. רוב התינוקות והפעוטות זקוקים להרגעה ונחמה לפני הפרידה הארוכה של הלילה, ולא סתם נולדו כל שירי הערש. תוכלי לנסות לשהות לצידו זמן מה, מבלי ליצור איתו כל אינטראקציה, בתקווה שנוכחותך השקטה תרגיע אותו ותקצר את זמן ההירדמות. אפשר, כמובן, גם להמשיך לתת לו לבכות, אם כי אני באופן אישי לא מחבבת את הדרך הזו. לא בגיל כזה. אני ממליצה לכל מי שנתקל בבעיות השכבה, לחפש את הפורום של ד"ר אבי שדה, ולהיעזר בתשובותיו (גם כאלה שניתנו בעבר). אבי שדה הוא מומחה גדול בתחום הפרעות שינה בילדים, ועצותיו תמיד טובות ומאירות עיניים. בהצלחה ליאת

בתי בת ה-10 ח' בוכה בקולי קולות בכל פעם שפוגשת את הורי בעלי. הרתיעה החלה מאז שהיתה בת חודשים ספורים ונראה כי המצב רק הולך ומחמיר. אני שמה לב כי הם מאוד משתדלים לא לעוט עליה ולגשת אליה מאוד בעדינות. מהרגע שהיא רואה אותם היא מגיבה בבהלה ובבכי. ניסינו גם אפשרות שהם יתעלמו ממנה ולאט לאט יגשו לשחק אתה אך גם זה לא עבד והיא פשוט נרתעת מקרבתם. מיותר לציין כמה הם כואבים את העניין ובעיקר מתוסכלים. אודה לקבלת עצה....

שלום יעל, חרדת הזרים המפורסמת של תינוקות מגיעה לשיאה בגיל 9-10 חודשים, אך יכולה להופיע עוד קודם. אני מניחה שמה שקורה לבתך כרגע קשור הן להיבט ההתפתחותי, אך לא רק. בהיעדר היכולת המילולית, תינוקות רגישים מאד לאספקטים הלא-מילוליים של החוויה. בהחלט יתכן שכאשר סבא וסבתא מגיעים, האווירה הופכת מתוחה ועצבנית, בעיקר על רקע הרתיעה שלה מהם בעבר: הם מגיעים מלאי רצון טוב, וכך גם אתם, התגובה של בתכם מבאסת את כולכם, הם נעלבים, את מתביישת או נבוכה, ובתך חשה בכל זה גם בלי שייאמר דבר. זוהי דוגמא קלסית למעגל תגובתי שמחזק את עצמו. לקראת הביקור כולכם נעשים מתוחים ודרוכים, היא מרגישה והופכת חרדה אף יותר, וכך הלאה. לכן, אני מציעה באמת להשתדל להתעלם מתגובותיה, ולא לראות בהן שום דבר בעל משמעות מיוחדת. תוכלי להדפיס את תשובתי זו עבור הסבים, כדי שיבינו שאין דבר בהתנהגותם (אולי מלבד המתח והמבוכה) שאחראי למצב הזה. כדאי שגם את תשתחררי מתחושת האחריות ל'מחדל', ותנסי לקבל את זה ברוח טובה ובהומור. אני מאמינה שכאשר כולכם תרגעו, ולא תעשו כל מאמץ מיוחד בנושא, זה פשוט יחלוף מאליו, וכולכם תוכלו לרוות נחת זה מזה. בברכה ליאת

שלום אני אמא לילדה בת חמישה חודשים עוד מעט ויש לי כמה שאלות, אני אתן רק קצת רקע לפני כן על מנת שיעזור במתן התשובה. אני נשארתי בבית עם הילדה מאחר וחשבתי שזה לא נכון להשאיר ילדה בת 3 חודשים במסגרת אחרת. החלטנו בזמנו שכשהיא תהיה בת חצי שנה היא תכנס למסגרת ככה היא חזקה יותר- קשה להסביר , זה פשוט היה נראה לי נכון יותר.... 1. קשה לי המחשבה שעכשיו היא תכנס לגן משבע- שמונה בבוקר עד חמש- זה לא הרבה זמן מחוץ לבית? אני מפחדת שהיא תרגיש שאני מזניחה אותה? איך לעשות את זה הכי נכון...... היא ילדה מקסימה לא בכיינית, היא מחייכת המון, ילדה מאד נוחה 2. בשעות הערב משבע בערב בערך היא מתחילה להשמיע קולות , שזה לא בכי אבל אני מרגישה שלא נוח לה-- אני מבינה שהיא כנראה עייפה, ומכניסה אותה לחדר. כשהיא בחדר היא קצת מתחילה ליבב , וקצת לבכות לפעמים לוקח ממש הרבה זמן עד שהיא נרגעת. האם זה נכון בשעה מסויימת לשים אותה בחדר ולתת לה שתרדם או שזה עדיין מוקדם לה....(האם לתת לה להרדם מתי שהיא רוצה?בגלל שהיא קטנה?) תודה

שלום זיוה, את צודקת. עבור ילדה כ"כ קטנה, מסגרת חינוכית אינה הדבר האופטימלי. בעיני, עד גיל שנתיים, הסידור המועדף הוא מטפלת בנוסח "אחד על אחד". ילדה כ"כ קטנה עדיין זקוקה לסדר יום גמיש המותאם לצרכיה, ולתשומת לב המוקדשת כל כולה רק לה. מסגרת חינוכית רבת משתתפים מחייבת הסתגלות לסדר יום שרירותי, יוצרת פגיעות למחלות חוזרות, ועלולה להיות סידור 'יקר' יותר בסופו של דבר, גם אם על פניו זה נראה נוח יותר כלכלית. לשאלתך השניה, אני חושבת שבגיל חמישה חודשים אפשר להתחיל לכוון את שעות השינה שלה כך שיתאימו גם לכם, אך עם פתיחות ונכונות להתגמש בהתאם לצרכיה כתינוקת 'רכה'. מן התיאור שלך לא התרשמתי שהיא חווה מצוקה. תינוקות יכולים להרגיע את עצמם לפני ההירדמות בכוחות עצמם, כשחלק מהמתח שהצטבר מתפרק באמצעות יבבות או בכי קל. כמובן שאם את מרגישה אי-נוחות אצלה, נסי להבין את מקורו ולהקל עליה. בהצלחה ליאת

זקוקה להמלצה על פסיכולוג ילדים באזור הרצליה/רעננה/רמת השרון עבור ילד בן 6.5 בעיית בטחון עצמי נמוך, ביישנות, התקפי זעם. ייתכן שזקוק לאבחון. (עולה בספטמבר לכיתה א')

היי גלית, שלחתי לך המלצה למייל האישי. בהצלחה, ליאת

שלום, ביתי בת 3 כיום. לפני כשנה היא החלה להכריז בכאב שהיא צריכה לעשות קקי. הקקי היה יוצא בסדר גמור, רך. כעבור מספר חודשים היא החלה גם להתאפק. יום כן, יום לא, עד שהגענו לשבוע לא. אז כבר שמנו נר, ובסוף גם חוקן כי יותר מידי הצטבר, וכבר כמה פעמים שהנר לא עזר. היינו אצל כירורג ילדים והוא אמר שאין לה שום בעיה פיזית. מדובר בבעיה נפשית, כתוצאה מהטראומה שהיא חוותה בילדותה. ביתי נולדה עם מום בלב. בגיל חודש וחודשיים היא חוברה לזונדה עד גיל חמישה חודשים אז היא עברה ניתוח לתיקון המום הלבבי. האם ידוע לך על בעיה כזו, של בעיה שצצה כתוצאה מטראומה בעבר? מה יש לעשות? האם יש טיפולים אלטרנטיבים לבעיה זו? תודה נטע

שלום נטע, איני מכירה קשר ישיר בין מומי לב או ניתוחי לב לבין הפרעות הפרשה מהסוג שאת מתארת, אבל אני יכולה לחשוב על קשרים עקיפים אפשריים. כך, למשל - * אצל ילדים שחוו פרוצדורה פולשנית בילדות יכולה להתפתח הקשבה רבה יותר לאי נוחות גופנית או סבילות נמוכה לכאב. * אצל הורים לילדים שעברו פרוצדורה רפואית בילדות יכולה להתפתח חרדה המתגברת במצבי דחק ממקור גופני. חרדת ההורים מועברת אל הילד, המגיב מצידו באופן עוצמתי גם לגירוי מתון יחסית. * הורים שעברו חוויה של ניתוח מסכן חיים לילד, עלולים לפתח סוג של חספוס או אדישות כלפי מצבים 'קלים' בהרבה, מה שמשאיר את הילד רעב לתשומת לב, אותה הוא מנסה להשיג 'דרך הגוף'. * יש גישה המתייחסת להפרעות ההפרשה כאל משאלה של הילד לקשר 'מגעי' יותר עם אמו. מצבים מסכני-חיים בראשית החיים יכולים להשפיע על טיב הקשר אם-ילד בעיקר בשל רמות חרדה גבוהות. יכולים להיות, כמובן, הסברים רבים נוספים, ויכול להיות שבעיית הקקי כלל אינה קשורה לטראומה ההיא. כמו שאת רואה, יש לא מעט ילדים עם בעיה דומה, שלא עברו במכון הלב. לכן, אני מציעה לך להישאר רגועה, לסייע ככל האפשר בתזונה המעודדת יציאות רכות ובריבוי שתיה, ולנסות לתת פחות פוקוס לתהליכים שהטבע נוטה להסדיר מעצמו. מאחר ובגיל שלוש איני בטוחה שנכון לשלוח ילד לטיפול פסיכולוגי, הייתי ממליצה על סיוע ברמה הפרקטית (יציאות רכות), ובמידה והמצב נמשך או מחמיר, פניה להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. מאחלת לכם שכל צרותיכם יסתכמו בעצירות... :-)) ליאת

היי. אני אם חד הורית (לעולם לא נישאתי).יש לי ילד בן חמש וחצי שהקשר שלנו מאד חזק הדוק ואמין. עד לפני כשנה בערך הוא לא היה הולך לשום מקום בילעדיי. חוץ מהגן (וגם אז היו בעיות ) בשנה האחרונה הילד החל ללכת לחברים לאביו ואפילו לישון אצל סבתא.. לפני כחודש לערך חל מהפך והילד חזר אחורה בהיתנהגותו ואף החמיר. אינו מוכן ללכת לשום מקום בילעדיי ואפילו לא לשרותיים. הוא פוחד להיתקע במעליות ולכן לא מוכן לעלות בהן הוא לא מוכן לסגור דלת במקום זר(כמו למשל אצל הרופא) מתוך פחד להינעל מבלי דרך יציאה. כשאנחנו הולכים לטייל הוא מחזיק לי את היד כל כך חזק מתוך פחד שאני יעלם לו. בבית הוא יכול לשאול אותי כל רגע איפה אני. אני חוששת שבני חרד יותר מידי וחיי בפחדים מיותרים ורוצה לעזור לו להישתחרר להם. ושיהיה לו שקט נפשי ושלווה.. אשמח עם תוכלי לעזור לי לעזור לבני..

שלום לאם המודאגת, את מתארת קשר חזק בינך לבין בנך, ונראה שהעובדה שאתם חיים כצמד יצרה מושקעות הדדית עצומה בקשר. פסיכולוגים נוטים להאמין כי קשיי פרידה מהאם (גם במשפחה רגילה שאינה חד הורית) יופיעו כאשר קיימת אמביוולנטיות סביב הפרידה גם אצל האם. כאם חד הורית, שבוודאי מושקעת מאד מאד מבחינה רגשית בילד, זו אפשרות שכדאי להביא בחשבון. כרגע, מול הפחדים המציפים, שבהחלט יכולים להיות גם קשורים לגיל, אני מציעה לך להישאר רגועה ושקטה ככל האפשר, ולהישאר עניינית. נסי לשמור על איזון שפוי בין הצורך והרצון להרגיע אותו ("אני פה, בבית, ולא הולכת לשום מקום. אם אצטרך ללכת אודיע לך מראש ונדאג לבייביסיטר או שאקח אותך איתי"), לבין הצורך והרצון שלא להשתעבד לפחדים שלו ("לא אכנס איתך לשירותים, יש גבול! אני מחכה לך בחוץ, וסומכת עליך שתתגבר"). אופי הפחדים שלו מעיד על צורך חזק בשליטה ולכן תוכלי לחשוב על דרכים שיסייעו לו לחוש מידה של שליטה באירועים. למדי אותו להשתמש במפתח, לחייג בטלפון, להכיר את כפתור האזעקה במעלית (מקווה שאת זוכרת שאין לאפשר לו לעלות ללא מבוגר במעלית בכל מקרה), ללמוד בע"פ את מספרי הטלפון שלך, של אבא ושל סבתא, ללכת עד לשכנה שהוא מכיר, וכד'. ברוב המקרים הפחדים המציפים הללו נרגעים מעצמם. אם את מרגישה שהם נשארים באותה עוצמה לאורך זמן, שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

ליאת תודה רבה על ההיתיחסות. הודה לך עם תוכלי להמליץ לי על פסיכולוג ילדים. ועם כדאי דרך מכבי? אנחנו גרים בבת ים.

אם אני מעוניין שהודעתי כאן תימחק, למי עלי לפנות? אני מעוניין למחוק כאן הודעת תגובה שלי.

מעניין מי אתה.

תוכל לפנות אלי. אקרא את ההודעה 'מאחורי הקלעים' ואשתדל לעזור. ליאת

שלום בני בן ה-11 ילד מקסים ורגיש, אך לדעתינו יש לו בעיית קשב שבאה לידי ביטוי בפאן החברתי- שם רואים קשיים. במריבות בבית בחודשיים האחרונים אמר ב-2 מריבות שונות כי הוא רוצה להתאבד כשביררנו איתו מה פשר האמירה טען שצחק והוא לא באמת מתכוון לזה. באחת המריבות לאחר כשעה מצאנו שיר שכתב בו הוא כותב כי הוא עצוב ובודד. כששאלנו אותו על השיר אמר שזה סתם שיר. אנו מאוד מודאגים ורוצים לדעת מה עושים במצב כזה,יש לציין שהוא ילד פעיל מאוד, מנגן ומאוד משקיע בלימודיו, ואנו משפחה מאוד תומכת ואוהבת ואיננו יודעים מה לעשות ולמי לפנות? האם האיום צריך התייחסות רצינית? תןדה

שלום א' כל איום באובדנות מחייב התייחסות רצינית! גם אם אתם מתרשמים שאין סכנה שיממש את הרעיון, העובדה שהילד שלנו מיואש עד כדי איבוד הרצון לחיות מחייבת פעולה מיידית. כיום אנחנו כבר יודעים שהפרעת קשב וריכוז יכולה להשפיע הרבה מעבר לתפקוד האקדמי. היא גובה מחירים כבדים בתחום החברתי והרגשי, בעיקר בשל הפגיעה החמורה בדימוי העצמי של הילד. אני ממליצה לפנות ללא דיחוי לפסיכולוג ילדים קליני, כדי לתת מענה לתחושות העצב והבדידות, ולסייע בשיפור המיומנויות החברתיות שלו. ספר נפלא ומומלץ במיוחד, המתאים לילדים הסובלים מ-ADHD ולהוריהם, הוא ספרה של לאורה וולמר "האיידיאייצ'די שלי". הספר מאיר את הקשיים של הילד, אך גם את נקודות האור והחוזק שבו, ולטעמי אפשר למצוא בו הסבר מכבד, לצד הרבה תקווה ועידוד. אשמח לשמוע שאתם משתפרים. ליאת

את חסרה כל כך, והלוואי שזה רק מעומס...

לילה טוב, כמו שחלק מהמשתתפים חדי העין כבר הרגישו, בסופי שבוע אני קצת פחות זמינה, בעיקר מתוך ניסיון אמיתי לנוח ולבלות עם בני המשפחה. יום ראשון הוא אכן יום עמוס. אני מניחה שהשילוב של השניים יוצר תחושת היעדרות. אז הנה, הגעתי בסוף. למזלנו, בפורום כמו שלנו אין מקרי חירום... ליל מנוחה ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 7, לפני כשבועיים וחצי היא נכנסה לשרותים לעשות את צרכיה וחלק מהצואה שלה נתקעה, היא בכתה שכואב לה, עזרתי למשוך אותה החוצה ומאז היא פוחדת לעשות זאת בשרותים. אחרי שיחות אין ספור הצלחתי להביא אותה למצב של לשחרר בשרותים אבל עם זאת היא מצאה "שיטה" לעשות גם בתחתונים ונכון להיום היא מסתובבת עם ה"קקי" בתחתונים גם כשהיא הולכת לקייטנה בבוקר. כל השיחות והשיטות הפסיכולוגיות שהנני מכירה לא עזרו. הילדה מאד פקחית ומודעת למעשיה אבל אינה יכולה להסביר לי מה הסיבה שהיא עושה זאת. אני מס' פעמים ביום מכבסת תחתנוים ומכנסיים מלאים בצואה מה שמראה שאין לה בעיה של עצירות אבל משהו גורם לה לעשות זאת...אני מיואשת! היום פניתי לרופא הילידים המטפל והוא הציע נרות גליצרין ואפילו חוקן אחד או שניים כדי לרוקן אותה ואח"כ נמשיך בטיפול, לדעתי אין לה בעיה של עצירות כי היא כן משחררת אבל לא במקום המיועד לכך. אנא עזרו לי בדחיפות...אני חסרת אונים...מיואשת ומדוכאת...אני צריכה עצה מקצועית. תודה!!!

שלום רב, עשיית קקי בתחתונים, כפי שאת מתארת, באמת יכולה להיות 'סיבוך' של אירוע חד פעמי טראומטי, שהתגלגל לסוג של מאבק. כרגע, לא ממש ברור לי מה עשית עד היום, ובאיזה שיטות פסיכולוגיות נקטת. אני ממליצה מאד לנסות לסגת מה'טררם' הגדול סביב נושא הקקי. תוכלי לסייע בתזונה המעודדת יציאות רכות, ולומר לבתך שהיא מתבקשת לחזור ולעשות קקי בשירותים כמו תמיד. כאשר את מבחינה שהיא עשתה קקי במכנסיים, עשי כל שביכולתך להישאר רגועה, והחליפי לה בגדים ללא כל תגובה או נזיפה. שבחי אותה אם היא עושה בשירותים. אם אחרי שבועיים נוספים זה נמשך, תוכלי לומר לה שמעכשיו היא תחליף את בגדיה בכוחות עצמה, וללמד אותה לעשות זאת ביעילות. גם את זה יש לעשות ללא כעס או מורת רוח (אני יודעת כמה זה קשה). אם לא תצליחו להתגבר על זה בכוחות עצמכם, פני לסיוע אצל פסיכולוג ילדים. בינתיים תוכלי לקרוא עוד על התופעה באינטרנט. מילת החיפוש היא 'אנקופרזיס'. בהצלחה ליאת

איפה היית לפני 12 שנים !! ולמה אף אחד לא אמר לי אף פעם שיש לבעיה הזו שם? ולמה אף אחד מהפסיכולוגים שהייתי אצלהם לא הסביר? אני קוראת פה את התגובה שלך, ולמרות שעברו שנים רבות, אני רותחת כשאני ניזכרת איך משכו אותי פסיכולוגים ובכלל לא הזכירו שיש לזה שם.נתנו לי כולם להרגיש שהבן שלי לא בסדר, שאני לא בסדר, פסיכולוג אחד אפילו אמר לי להגיד לבני, שאם ימשיך במעשיו אלו, עלי להצמיד לו פתק גדול על הגב ולרשום בגדול שכל הילדים יראו "אני עושה קקקי בתחתונים...." ושתביני, הוא היה פסיכולוג בעל שם ואחראי על..... , לא אציין יותר מידי פרטים. בכל אופן, לאותה אמא שואלת, דעי לך, זה קשה, אבל עובר בסופו של דבר. הנה, יש לך את ליאת, שכבר פה נתנה לך תשובה שאני רק יכולה להצטער שלא קיבלתי תשובה כזו לפני למעלה מעשר שנים. היתה חוסכת לי הרבה בכי ודמעות גם שלי וגם של בני.

שלום רב, בעבר נעזרתי בך בהצלחה רבה. ושוב על בניבכורי בן שנה ותשע שבאמת מתפתח נהדר (כך אומרות הגננות והסייעות בגן). הוא הכי קטן בגן השתלב נהדר בתחילת השנה. הוא הולך מגיל שנה וחודש, מדבר יפה (לפעמים גם משפטים בני 3 מילים) אוצר מילים יפה ברור. לפעמים מודיע על פיפי יושב בשירותים ועושה וגם בחוץ אבל לדעתי עוד לא בשל לגמילה ואני עוד מחכה (ניסיתי קצת להוריד חיתול אחה"צ ולשים תחתונים ואחרי פעמים הוא סירב ולא התעקשתי). ישן לילה שלם מגיל שלושה חודשים (אחרי מאבק...) ומידי פעם היו נסיגות אבל עקשנות והתמדה שלנו הוא חזר לעצמו- הבעיה היתה תמיד בהירדמות. כל אופן לשאלתי- העברתי אותו למיטה רגילה לפני 3 חודשים. שבוע ראשון מצוין לא ירד המיטה אלא רק בבוקר . שבוע אחרי זה היה שבוע של החזרה למיטה. הפסיק לרדת מאז היו מידי פעמם ימים ששוב בחן- ירד החזרתי - לא יותר מ3/4 שעה שאני מחזירה אותו. השבועים האחרונים סיוט. באופן כללי כל מילה שניה שלו נהיתה- "לא רוצה". במשך שבוע החזרתי אותו למיטה עד שזה הגיע למצב כזה שאני מסיימת לקרוא את הסיפור הקבוע לפני השנה הוא שולח אותי מהחדר ולהבנתי- הוא רוצה להתחיל לשחק במשחק ה"החזרה". התהליך- בשבע וחצי מקלחת, סיפור, מכסה אותו לילה טוב. בפעם הראשונה שיוצא מהחדר אני מחזירה ואומרת שעכשיו לילה, ישנים, שהוא נשאר במיטה ומנסה לישון, אמא לא מרשה לרדת ההמיטה. בפעמים הבאות אני כמו רובוט- ללא דיבורים, ללא מבט. הוא מבקש "חיבוק אחרון", נותנת ואחרי זה זהו, אין יותר. לוקח שעה בסוף מתעלף במיטה...גם אני. בעלי בשלושה ימים האחרונים נקט בשיטה חדשה ואני ברגשות מעורבים לגבייה. הוא לוקח לו את המוצץ ואומר לו שאם הוא לא במיטה אין מוצץ (המוצץ מונח רק במיטה) , הילד בוכה בשיברון לב , עולה למיטה והוא נותן לו מוצץ. הוא יורד שוב מהמיטה והוא שוב לוקח לו את המוצץ ואז הוא אומר לילד לומר שלא יירד יותר מהמיטה, ורק אז יתן לו מוצץ. הילד מסרב בתחילה ולבסוף אומר שלא ירד ואז מקבל את המוצץ. זה יכול לקחת 3 פעמים ו-וואלה- הילד נשאר במיטה ונירדם עד הבוקר (שש וחצי) אז בא אלי ואני מעלה אותו בחיבוק ונשיקה. מה אתם אומרים על הדרך עם לקיחת המוצץ? על פניו היא עובדת אבל האם יכולה להיות לה השלכות רגשיות? סה"כ זה המוצץ האהוב שלו שמותר לו רק בשינה להיות איתו. האם יש דרך אחרת שלא חשבנו עליה?

שלום מיקה, אני לא בטוחה שאני לגמרי מבינה את שיטת המוצץ, ואיכשהו היא מעוררת אצלי אי-נוחות. אני מציעה שאם במילא את 'מטורטרת' שעה, הלוך ושוב, מדוע לא לשבת לידו עד שיירדם. אני מניחה שאם תשבי לידו, אחרי הסיפור (אפשר לעשות תורנות, פעם אמא ופעם אבא), זה ייקח פחות משעה. אני מאמינה שעם הזמן משך ההירדמות יתקצר. כך את נענית לצורך שלו בנוכחותך, אך משדרת גם נחישות: את יושבת על ידו, לא מאפשרת לו לקום מהמיטה, ולא מקיימת איתו שום דיבור או אינטראקציה אחרי "הסיפור-חיבוק-נשיקת לילה טוב". מה את אומרת? מחכה לעדכון ליאת

אני לא מסכימה עם האפשרות של לשבת לידו. הייתי שם וזה לא מוביל למקומות טובים (זו ישיבה שלא נגמרת ומביאה אותנו לאותה הנקודה- הוא יורד אני מחזירה).כי אם לשבת לידו אז למה בעצם לא לישון לידו, או בוא נלך עם זה יותר רחוק שישן איתנו.... הרעיון שאני רוצה שידע להירדם לבד, לישון לבד. עם עזרה מינימלית שלי- שזה הכנת הרקע לשינה- מקלחת, חדר חשוך, סיפור, חיבוק, נשיקה, היפרדות מיום. תודה בכל אופן.

ליאת שלום, בני בן 5 , מגיל 2 נמצא בגני ילדים. השנה הראשונה שלו בגן הייתה שנת הסתגלות קשה מאוד עבורו מבחינה רגשית וחשוב לי לציין שבשנה זו היה לו חבר טוב מאוד שבני לאורך כל השנה נגרר אחריו. בשנה השנייה, בני עבר לגן חדש והייתה לו שנה נפלאה. הוא פרח והיה המנהיג-חשוב לי לציין שכל החברים אהבו אותו מאוד והוא לקח את זה למקומות חיוביים עבורו ועבור חבריו. השנה, זוהי השנה השלישית שלו באותו הגן והוא בין הקטנים בגן. השנה הוא שוב נגרר אחר חבר שלו אך הנגררות שלו היא שלילית ביותר. הם חבורה של חברים שיש להם "מנהיג" אשר מחליט עבורם במה ישחקו, ממי מהחברים הם יחטפו צעצועים,למי ירביצו וכדומה והבן שלי כרוך סביב ה"מנהיג" בצורה טוטאלית. הוא מבטל את עצמו לגמרי, אף על פי שהוא יודע שהוא עושה דברים אסורים ושהוא יפסיד חברים אחרים... בחודשים האחרונים הוא נהיה הדובר של אותו "מנהיג" ונשלח על ידו לאיים על האחרים ולבצע את המעשים הרעים. במידה ואחד מבני החבורה לא מבצע את המעשים הוא מוחרם ע"י המנהיג והילד הופך להיות הרשע בחבורה וכל השאר מרביצים לו. אנא יעצי לי בבקשה איך לפעול עם בני? ואיך לגרום לו לא "להיגרר" ע"י חבר. תודה מראש אור

שלום אור, בגיל חמש עדיין ניתן לשלוט בתופעות של 'חרם' - יותר מאשר בשנות ביה"ס. ה'מנהיג הבריון' הוא בסה"כ בן 5, ואפשר לנטרל אותו בקלות יחסית מעמדת הכוח. אני מציעה לך להתעלם מהנסיבות החברתיות הללו, ולטפל בבעייתו של בנך בלי לעשות לו "הנחות" של נגררות. עליך לפעול ככל יכולתך להפסיק התנהגויות של תוקפנות ופגיעה באחרים, ללא קשר לשאלה ממי הוא למד זאת או מי מפעיל אותו. אם את מרגישה שהוא נמצא בחברה בעייתית, עשי הכל כדי לנתק אותו מהם, גם אם הוא מחשיב אותם כחבריו הטובים. הפגישי אותו עם ילדים חיוביים ולא אלימים, והגיבי בחומרה ובתקיפות בכל פעם שהוא נוהג בחוסר כבוד או באלימות כלפי בני משפחה או חברים. בקשי מהגננת לסייע לך בכך, ולהיות עירנית לכל מעשה אלימות בגן, כלפי כל אחד מן הילדים. זכרי שהבית הוא סוכן החיברות העיקרי, ועמדה חסרת פשרות כלפי אלימות בבית, היא המפתח העיקרי לדפוסי ההתנהגות גם בחוץ. בהצלחה ליאת

ליאת הי,ראשית תודה רבה על התשובה המהירה, אך כנראה לא הבהרתי את שאלתי בצורה נכונה. בני אינו ילד אלים ואינו "משתמש" בידיו בכדי לקבל את רצונותיו, כאשר אני מפגישה אותו עם חבריו, ילדים מהמשפחה ובאינטרקציה עם האחים שלו(תאומים בני 2) הוא משחק יפה מאוד וכך גם במרבית הזמן עם חבריו לגן, כך שלא ניתן לתאר בעיות אלימות.חשוב לי לציין שגם החבורה וה"מנהיג" שלה אינם ילדים אלימים. בנוגע לפרשה בגן התחילו טיפול בילד הבעייתי ובטיפול זה כוללים את כל שאר ה"חבורה". אך מה שמציק לי בהתנהגות בני זה המצב בו הוא "נגרר" לטוב ולרע אחרי חבר מסויים, מחכה את התנהגותו וכרוך אחריו. שאלתי אלייך איך אוכל לעזור לו ולעצב את אופיו כך שלא יגרר אחרי... בצורה כל כך טוטאלית? האם לדעתך בעלי ואני צריכים לקבל ייעוץ? תודה מראש אור

שלום הבת שלי בת 13 סיפרה לי אתמול שהוטרדה מינית ע"י הבן של אחי , שהוא בן 17.היא הייתה מאוד נסערת ובקושי סיפרה.והיא אמרה שזה קרה מס' פעמים .האם אוכל לקבל טלפון של מישהי שתוכל לעזור לנו לטפל בה, וגם בו.איך עליי לפעול ? איך אעזור לה ?ואיך לספר לאישתו של אחי ? הבת שלי נסעה לחו"ל עם קבוצה של ילדים יתומים וללא הורים (יתומה מאב ) ( האם יש קשר?)לשלושה שבועות למרות מה שסיפרה לי, האם נכון עשיתי ששלחתי אותה ?

שלום רון, ראשית, אם בתך הביעה רצון לנסוע לחו"ל למרות הכל, אני מניחה שזה בסדר. מקווה שההחלטה התקבלה יחד איתה. אם את חוששת למצבה הנפשי, צרי קשר עם מישהו מהמבוגרים המלווים עליהם את סומכת, שתפי אותו, ובקשי ממנו להשגיח יותר מקרוב על מה שקורה לה. בעניין ההטרדה המינית, אינך מפרטת מה בדיוק קרה שם, ומה גודל הפגיעה שחוותה. בכל מקרה על הוריו של הנער לדעת מפורשות מה קרה, ולפעול מיידית לקבלת עזרה. כרגע הוא עדיין קטין, אך אפשר להציל אותו מלהפוך לעבריין מין. גם אם יכעסו עליך, אל תהססי ודברי עם הוריו מיידית. אשר לבתך, אני ממליצה להפנות אותה מיד עם הגיעה ארצה לשיחה עם פסיכולוגית ילדים קלינית, שתוכל להעריך את עומק הפגיעה, לטפל אם צריך, ולחזק את יכולתה לשמור על עצמה. תוכלי להתייעץ לגבי טיפול גם במרכז לנפגעות תקיפה מינית בטלפון 1202. בברכה ליאת

לצערי בתי לא רצתה לנסוע וללא קשר למה שקרה. היא ילדה מופנמת שקטה סגורה , ודי חששנית , במיוחד אחרי אובדן האב לפני 5 שנים, היא התכנסה יותר בתוך עצמה, וקשה לה עם הכרויות חדשות.היא מאוד מקובלת ואהובה בכיתה ובשכונה. אתמול אכן סיפרתי להורים והתעמתתי מול האחיין ולבסוף הוא הודה. לפי איך שהצלחתי לחלוב משניהם אני מקווה שרק נגיעות בחזה בתוסיק ושכיבה מעליה היא דיברה כי הוא סגר את הדלת במפתח והיא הבינה שזה מחמיר. לנת יש אחים גדולים איך עליי לספר להם ? ואיך אוכל לוודא שהיא בסדר בחו"ל ?לשלוח לה הרבה מכתבים ?

ליאת שלום, אני סבתא לשני נכדים, בנים בגילאי 8 ו-11.5 . הוריהם מספקים את צרכיהם החומריים, אולם לא מקדישים מספיק זמן לחינוכם. כשהם אצלי (ובחופש הגדול כל אחד מגיע למס' ימים), הם מתנהגים כפי שרגילים מהבית. לדוגמא , לא רוחצים ידיים אחרי האוכל, למרות שאני מבקשת. דוגמא נוספת : הנכד הגדול בן ה-11.5 פיזר כמות די גדולה של מלח על השיש תוך כדי עיסוקיו השונים ולא טרח לאסוף אותו ולהחזירו לשקית. לא ידעתי אם להעיר לו על כך ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מחזירה את המלח במקומו. אסביר את הדילמה שקיימת אצלי בעניין זה : מצד אחד אני בגישה שסבתא "תפקידה" לפנק ולא לחנך. כמו כן אינני מעוניינת להגיע למצב שלא ירצו להתארח אצלי. מצד שני, אני לא שלמה עם המצב שהילדים חיים ללא גבולות, מה גם שהדבר גורם לי טירחה רבה וחוסר נחת. כיצד לדעתכם עלי להתנהג איתם ? לתשובתך אודה, רחל

שלום רחל, צר לי שקיבלת למייל האישי שלך את מה שקיבלת. יש לנו בפורום מישהו שמתקשה לקבל את כללי ההתנהגות הנאותים. הנושא הועבר לטיפולם של גורמי החוק. אענה על שאלתך בהקדם, מאוחר יותר היום. מתנצלת ליאת

שלום שוב רחל, אני מתנצלת שקצת חיכית לתשובתי. לטעמי, הקביעה כאילו תפקידם של סבא וסבתא הוא לפנק אינה מדויקת. זה נכון שהם אינם האחראיים המיידיים לחינוכם של הילדים, אך הם נחשבים - לפחות בעיני - דמויות מפתח בחייהם של הנכדים. כדמויות חשובות ומשמעותיות, יש ערך רב לערכים שאתם (או את, במקרה זה) מנחילים לנכדים, גם אם מדובר בערכים פשוטים ויומיומיים הנוגעים להתנהגות שלפני או אחרי האוכל. אין טעם לבקר את אופן חינוכם או את התנהגותם, אלא רק לומר בפשטות שחשוב לך שירחצו ידיים אחרי האוכל, כי מפריע לך שידיים קטנות ושומניות יטיילו לך בבית. באופן דומה אפשר לבקש בצורה מכבדת לשמור על ניקיון השיש לאחר העבודה עליו. ילדים הם יצורים חברותיים ומשתפי פעולה מטבעם, ואני מאמינה בכל לבי שכאשר פונים אליהם בצורה מכבדת וראוייה, הם נענים ברצון. עשיית דווקא שמורה רק למקרים של מאבקי כוח או מאבקי כבוד, ואם היחסים שלכם עד היום היו טובים, חמים ואוהבים, נדמה לי שאין לך סיבה לחשוש. אני לא חושבת שדרישה אלמנטרית כזו תפגום באהבתם אליך. אולי אפילו להפך. בהצלחה והרבה נחת ליאת