פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, בני בן 8.5 וסובל מתופעה אורתופדית בשם פרת'ס (אי אספקת דם לראש עצם הירך וכתוצאה מכך עצם הירך צמחה מחוךץ למפרק). לאחר פגישות עם שלושה פרופ' מומחים בתופעה במהלך החודשיים האחרונים, הוחלט שאין ברירה מלבצע ניתוח אורתופדי לשיקום המפרק ברגל שמאל (התופעה הופיע רק ברגל שמאל). הניתוח נקבע ל-02/09 ויום האשפוז נקבע ל-01/09 לשעות הבוקר המאוחרות. ההחלמה מהניתוח תיערך כחודשיים כשמתוכם 6 שבועות בגבס מכף רגל ועד החזה (מאמצע הגוף על כל פלג הגוף התחתון כדי למנוע תזוזה של האגן והמפרק המנותח) בשכיבה מלאה. יידענו את מנהלת ויועצת בי"ס על הניתוח והעדרות והן המליצו לנו להגיע לבי"ס ביום הראשון ללימודים לטקס פתיחת שנת הלימודים, כמו גם להכיר את המורה החדשה ולהיפרד מילדי הכיתה ולפני הפסקת האוכל (09:40) לקחת אותו לבית החולים. בבי"ס שלנו כל שנתיים המחנכת מתחלפת ומכיוון שבני עולה לכיתה ג', המחכנת היא מורה חדשה. אני ביקשתי שבני יפגוש את המורה החדשה עוד לפני שנת הלימודים, כדי שהם יכירו אחד את השניה, כדי שבני יספר למורה מה עומד לקרות לו, מה החששות שלו מהניתוח ומההעדרות מהלימודים וכדי שיקבל בטחון נפשי גם ממערכת החינוך. השאלה שלי היא האם כדאי לשלוח אותו ביום הראשון ללימודים לשעתיים לטקס פתיחת שנת הלימודים ופרידה מילדי הכיתה? האם לא תהיה זו מעמסה נפשית על הילד באותו יום של האשפוז? תודה מלי

מלי יקרה, חתיכת התמודדות מחכה לכם... :-) אני מאד מאד בעד שבנך יגיע לבית הספר, יפגוש את הילדים ואת המורה, ויספר לילדים מה צפוי לו. בעיני יש בכך טעם רב, וחשיבות גדולה בעיקר ביחס לעתיד הקרוב. אני ממליצה לך מאד לדבר כבר מחר עם המורה והיועצת, ולנסות לחשוב יחד על תכנית שתאפשר לבנך להישאר בתמונה גם בהיותו מגובס. היום הראשון ללימודים יכול להיות הזדמנות להציג לילדים את המהלך הרפואי הצפוי, ולגייס אותם למען בנך. הם יוכלו להכין לו אלבומי ברכות, לתכנן תורנות ביקורים, ולקחת על עצמם אחריות משותפת לכך שחומר הלימוד יועבר אליו באמצעותם באופן סדיר. אני רוצה להאמין שתשומת הלב המיוחדת לה יזכה ביום הראשון ללימודים תתן לו תנופה נהדרת לקראת היום שאחריו, ולקראת ששת השבועות הקשים שצפויים לו. מקווה שהכנתם אותו (ואת עצמכם) כראוי, ואתם מצויידים ברוח הנכונה. אם תרצי להתייעץ עוד, אשמח לתרום מניסיוני. את מוזמנת לפנות ישירות - [email protected] שולחת לך בינתיים הרבה עידוד וכוח. אני יודעת מה עובר עליך. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

ליאת שלום תודה רבה על העידוד. היום היינו בבי"ח לבדיקות טרום ניתוח וגם שם קיבלנו עידוד והמלצה חמה לשלוח את הבן לבי"ס ביום הראשון ובצהריים להגיע לאשפוז. בני מודע לכך שהוא יורדם וכאשר יתעורר הוא יהיה עם גבס. בכל פגישה ובדיקה עם רופא במהלך השנה האחרונה בני היה הראשון אליו הופנו השאלות לגבי התופעה והוא גם היה הראשון לענות, הרי הוא החולה. בני מאוד חייכן ומלא שמחת חיים ואנחנו ממשיכים לטעת בו חיוכים ונשיקות רבות. מלי

ליאת שלום תודה רבה על העידוד. היום היינו בבדיקות טרום ניתוח בבי"ח וגם שם עודדו והמליצו בחום לקחת את הילד ליום הלימודים הראשון ורק בצהריים להגיע לבי"ח לאשפוז. בני חייכן וער למצבו המוגבל. הוא יודע שהוא יורדם וכאשר יתעורר רגלו השמאלית והאגן יהיו מגובסים. אנחנו ממשיכים לטעת בו חום, חיוכים ונשיקות רבות. אהיה איתך בקשר במידת הצורך. תודה מלי

שלום רב יש לי ילד בן שנתיים וחצי שהחל לאחרונה לפחד לישון לבד עד עתה לא היו איתו שום בעיות עם השינה, הוא אף פעם לא ישן איתי במיטה ואף פעם לא ישנתי איתו לאחרונה כשאני משכיבה אותו הוא מתחיל לבכותמבקש שאשר ואשן לידו או שאחזיק לו את היד כיום אני יושבת בחדרו על הרצפה עד שנרדם אך איני רוצה שיתרגל לכך האם מדובר בשלב התפתחותי? מה את ממליצה לעשות במקרה כזה? תודה ויום טוב

שלום קרן, פחדי ילדות הם, כמובן, חלק מהתפתחות תקינה, וטקסי השינה המפורסמים (סיפור, שיר ערש, נשיקה וחיבוק) נוצרו כדי לאפשר לילד כניסה רגועה ונוסכת ביטחון אל ממלכת החלום. אני חושבת שהנכונות שלך לשהות על יד בנך בסבלנות יכולה לקצר את התקופה הזו משמעותית, ולנסוך בו תחושה בסיסית של שלווה וביטחון. הייתי ממליצה לנסות לצמצם את המגע הפיזי ביניכם (אחרי החיבוק ונשיקת ה"לילה טוב", כמובן), ולהסתפק בנוכחות שקטה, ללא דיבורים או גרייה אחרת כלשהי. תוכלי לנצל את הזמן לקיפול כביסה או קריאה (עם אור קטן), ובהדרגה לנסות לקצר את הנוכחות שלך בחדר גם אם הוא עדיין ער. תוכלי ללחוש לו "עוד מעט אבוא לראות אם נרדמת", ולחזור אחרי כמה דקות. יש בזה מסר חשוב של "אני איתך, שומרת, אבל מצפה שתירדם ותאפשר לי לחזור לעיסוקי". אשמח אם תספרי איך הולך. ליאת

תודה רבה לך אנסה ואעדכן אותך איך זה מתקדם

בתי בת 11 מתקשה להירדם,כל היום היא לא כ''כ פעילה יושבת בחדרה משחקת עם בראציות או קוראת,מסוגלת לקרוא כל הלילה ספרים.נפגשת עם חברות לעתים רחוקות.היא אומרת שעדיף שתקרא כדי שלא יבואו לה מחשבות רעות ופחדים. מה עושים? בני בן 6.7 מתלונן שכולם ישנים בזוגות ורק הוא לבד בחדר(כי אחיו הגדול בישיבה)לפעמים אנחנו נשארים איתו בחדר עד שהוא נרדם אבל לוקח לו המון זמן אפילו עד 10 בלילה. עכשיו נכנס לכיתה א' והוא צריך לישון מוקדם וזה מדאיג אותי(הבעיה לא התחילה עכשיו אלא לפחות כבר שנה) תודה.

שלום גלית, נראה ששני הילדים שלך קצת רגישים וחרדים, בעיקר לפני השינה, ומבחינה זו אינם יוצאי דופן. בתך מצאה פיתרון נפלא, והיא מתנחמת ומוצאת עניין בספרים. בעיני לא צריך לעשות דבר, אלא אם את מתרשמת שקיימת אצלה מצוקה ממשית הפוגעת בתפקודה. אשר לבנך, לא לגמרי ברור מהי הבעיה שנמשכת כבר שנה. האם מדובר בפחד, או בדרך שמצא כדי לזכות בעוד זמן איכות איתכם? האם מדובר במאבק כוח סביב שעת השינה? בהרגל? התפנקות? האם יש מאבקים נוספים? אם תכתבי מעט יותר, יהיה לי יותר קל להתייחס ולנסות לעזור. כדאי לזכור שהכניסה לבית הספר מעוררת בילדים הרבה מתח וחששות, ויתכן שמה שקורה בימים אלה קשור קצת גם לזה. ככלל, וזה נכון לכל ההורים, בשבוע האחרון של החופש רצוי לנסות להקדים קצת את שעות ההשכמה של הילדים, כדי להחזיר את סדר היום לשעות ה'שפויות' של שנת הלימודים. בברכה ליאת

ליאת.ראשית תודה רבה על תשובתך. אני מודעת לכל הנושא של החזרת שעות השינה אני מורה מזה שנים ואם ותקיה. ניסינו בעבר ללכת לפסיכולוגית ואחד הנושאים על הפרק היה גמילה מ מבוגר בשעת השינה. האמת היא שכאשר אני לבד בבית אני מצליחה להעמיד לו גבולות ולהיות איתו קצת,לקרוא לו סיפור ולהשאירו לבד והוא נרדם,אך כשבעלי בבית הוא יותר נגרר ונשאר איתו ממש עד שהוא נרדם. לדעתי זה גם הרגל וגם פינוק. במהלך היום יש צורך בהצבת גבולות. אניזו שהכי מסתדרת איתו ויודעת איך להתמודד איתו בבית. אני מנסה להסביר לכל בני הבית איך להתנהג איתו לפעמיפם זה קשה כשיש ילדים בגיל ההתבגרות ואין להם תמיד סבלנות אליו.(לדעתי קיימת הפרעת קשב וריכוז לבן אבל זה כבר נושא אחר.)

שלום יש לי ילד בן 7 וחצי בקרוב הוא יהיה בן 8 ומאז שהוא קטן הוא אהב בובות ודברים של בנות הוא היום משחק גם עם משחקים של בנים וגם של בנות אבל יש לו יותר את הצד הנשי במשחקים עדיין בעוד חודשיים יש לו יום הולדת 8 והוא רוצה ללכת לחנות ולקנות ברץ בובה הלכנו ביחד לחנות אני והוא והוא הראה לי מה הוא רוצה אמרתי לו שהוא בן ושיבחר דברים של בנים אז הוא אמר לי ככה - מה אין בנים שאוהבים דברים של בנות כמו שיש בנות שאוהבות דברים של בנים אני מחליט ביום הולדת שלי איזו מתנה לבחור מה אני מחליט לכם ביום הולדת שלכם אני כבר יודעת שעם בעלי יהיה סיפור מריבה ואני לא יודעת מה לעשות מצד אחד אני יודעת שהוא צריך משחקים של בנים מצד שני לי לא אכפת שהוא יקנה בובה ליום ההולדת שלו האם אני טועה בגישה ואני צריכה לעמוד על זה שהוא לא יקבל ביום הולדת דברים של בנות זאת אומרת מתנה מאיתנו בובה אודה לך בתשובה ליאת.

שלום ליאת, כמו שאת כבר בטח יודעת, אם הילד שלך מתעניין כרגע במשחקים של בנות, זה לא ממש ישנה מה תקנו לו ליום ההולדת. גם אם זו תהיה מתנה 'גברית' מובהקת, הילד שלכם ימשיך להתעניין במה שמושך אותו כרגע. מצד שני, אני מבינה את בעלך, שמעדיף לתת משהו מכל הלב, ועם בובת בראץ בהחלט יהיה לו קשה לחוש כך. לכן, הייתי ממליצה על מתנת יום הולדת נייטראלית, משהו שישמח את הנותן והמקבל כאחד, ואת בובת הבראץ לקנות בהזדמנות אחרת (או אולי לבקש מהסבים לקראת החגים?). מה את אומרת? ליאת

שלום ליאת, בני בן שנה ועשרה חודשים, ולפני כחודש העברנו אותו למיטת נוער (כשהתחיל לטפס על סורגי המיטת תינוק).הוא ילד מאוד סקרן מפותח וחכם. ואף פעם לא הצטיין בהרדמה עצמית. לא בבית ולא בגן. אחרי טקס שינה מלא (לפי הספר) אנחנו משכיבים אותו, והוא פשוט יורד לבד מהמיטה. אנחנו מחזירים אותו, וחוזר חלילה עשרות פעמים.אנחנו מסבירים לו בהתחלה בנועם, וכועסים עליו וזה לא עוזר. בסוף הוא כבר כ"כ מותש (גם אנחנו) ונרדם. באמצע הלילה כשהוא מתעורר הוא מגיע אלינו למיטה ולא מוכן לחזור לישון במיטה שלו. איך צריך לפעול? שמעתי על פתרון של שער בדלת החדר (במקום לסגור את הדלת) ואז הילד יודע שלא יכול לצאת מהחדר אז הוא לא קם מהמיטה. אבל אני לא כ"כ מתחברת לזה. אשמח לשמוע דעתך והאם צריך לפנות לייעוץ מקצועי? תודה מראש

שלום גילי, מאחר ומדובר בסה"כ בתקופה של חודש, הייתי ממליצה להתייחס לכך כאל תקופת הסתגלות למיטת הנוער, ולא כאל בעיה פסיכולוגית. אני ממליצה להישאר לידו עד שהוא נרדם, ולא לאפשר את המשחק המהנה של ירידה-החזרה. עשו תורנויות השכבה, והישארו לצידו בשקט (מבלי לקיים שום אינטראקציה) עד שהוא נרדם. למרבה הצער, זה הנוהל המומלץ גם ללילה, הגם שהוא נשמע אכזרי ולא מאד מתחשב בהורים. לדעתי, סצינה של צרחות מאחורי שער סגור, גם היא לא ממש תאפשר לכם לישון, ולכן עדיפים שבוע שבועיים קשים שיפתרו את הסיפור. כמובן שכדי שזה יצליח, חשוב לבצע את הנוהל מבלי לוותר, ובמיטתו שלו. בהצלחה וליל מנוחה ליאת

היי ליאת, ילדים נוהגים לחטט באף, ואף מעבר לזה - להכניס לפה.(סליחה) יש לי ויכוח עם מכרה, שנוהגת להתעלם מילדיה שנוהגים כך בפרהסיה, בטענה שלא צריך לעשות מזה עניין, גם אם זה מגעיל אחרים. וזה עניין של זמן עד שהתופעה נעלמת מאליה. מדובר בילדים בגילאי שלוש עד שבע, שמונה. מהי העמדה הפסיכולוגית, האם נכון לא להעיר להם, ולצפות שהעניין יחלוף מעצמו, האם יש דרך להפסיק את ההרגל המגונה מבלי לגרום לנזק כלשהו לילדים עם הערות חוזרות ונשנות על ידי הסביבה שלא יכולה לשאת את המראה. תודה מראש.

שלום גליה, אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שמתפקידנו להעיר לילדים על כל התנהגות בעלת גוון לא חברתי, שכן היא עלולה לסכן אותם בדחייה ולעג מצד הזולת. הייתי ממליצה לאם כזו להרחיק את הילדים לחדר שלהם כל אימת שהם עושים זאת, ולהסביר להם שמדובר בהתנהגות שאינה מקובלת. בברכה ליאת

הי שוב, אני מודה שלא היה לי נעים כל כך עם השאלה. מאחר שמדובר באם מאוד משכילה, שבעצמה עוסקת בתחום הטיפולי(עם ילדים),ומבינה לא מעט בפסיכולוגיה התנהגותית, מכך גם הסקתי שהיא נוקטת בקו פעולה שברור לה שהיא צודקת בעניין, לכן היה חשוב לי לברר את הסוגייה ולשמוע את דעתך בנושא. תודה.

שלום ליאת, זה בקשר לנכדתי כמעט בת שלוש. לפני כארבעה חודשים החלה בתהליך גמילה(במעון), והסתבר עם הזמן שעם הקקי זה סיפור שלא קל להתמודד.שזה אומר יציאות בגושים קטנים לתחתון,מבלי שזה יפריע לה בכלל.לתקופה מסוימת הוחזרו הטיטולים, שפתרו זמנית את הבעיה. בחודש האחרון היא ללא טיטול, ובתקופה ההיא היא סובלת מעצירות מטרידה מאוד. רק כשהיא נמצאת במצב של עמידה היא מוכנה להתאמץ לקקי,שיוצא בגושים קטנים מספר פעמים ביום, על ישיבה באסלה אין מה לדבר.(עם פיפי אין בעיה) היא מקבלת תזונה מתאימה, כולל אבקות שאמורות לרכך את הצואה, וללא הועיל. המצב מטריד כי כבר תקופה שאין לה יציאות נורמאליות, כשהיא היתה עם טיטול היציאות היו סבירות, כך שאולי לא מדובר בעצירות כרונית. מה עושים? מאיפה להתחיל לטפל? ואיזה סוג של טיפול - נפשי פזיולוגי?? יש יעוץ כל שהוא שאת יכולה להמליץ עליו?? אני רוצה לציין שנוספה תינוקת למשפחה לפני מספר חודשים, אז אולי יש קשר? לא יודעת, כולנו אובדי עצות. תודה ליאת על כל תשובה.

שלום ריבי, כרגע, לא נראה לי שיש טעם להתייחס לבעיית הקקי כאל בעיה 'פסיכולוגית', אלא כאל תהליך גמילה שלא הסתיים, או שלא הולך חלק. אני ממליצה מאד לחפש באחד מאתרי ההורים ברשת מאמר טוב על התהליך הנכון (יש המון כאלה, בדקתי), להתחקות אחר הטעויות (אם נעשו כאלה), ולתקן. ללא ספק, נוכחותה של תינוקת חדשה במשפחה עלולה להחליש את המוטיבציה "להיות גדולה", ולהוליד התנהגויות רגרסיביות. כדאי להצטייד ביתר סלחנות ובעוד סבלנות, ולסגת מכל מה שמריח ממנו מאבק כוחות. אם המצב לא נפתר בתוך מספר שבועות, כדאי לפנות להתייעצות, ולא לגרור את זה עוד, כדי לא להגיע באמת לעצירויות כרוניות או לפגיעה ביחסים בבית. בהצלחה ליאת

אני בהריון מס' 2 מתקרבת לחודש שמיני. לאחרונה בני בן השלוש החל באלימות פיסית כלפיי. זה בא לידי ביטוי בשריטות, משיכה בשיער, קפיצות על הבטן וזריקת חפצי צעצועים לעברי. התעלמתי במשך מס' שבועות. לפני כשבוע לא הסכמתי לדבר איתו למשך כמה שעות כדי שיבין שזה לא נעים לי. מה עושים והאם זה התנהגות זו מעידה על כך שיהיה אלים כלפי האח שיוולד?

שלום חגית, עצוב לי לקרוא שנאלצת לספוג פגיעות אלימות כל כך מבלי להגיב, ולא ממש ברור לי מדוע בחרת להבליג ולהתעלם. מול אלימות - בכל גיל - עלינו לפעול בנחישות חסרת פשרות, גם אם מדובר בילד האהוב שלנו. כאשר הוא פוגע בך ומכאיב לך, עליך לעצור אותו מיד, ולהגיד "אני לא מרשה להרביץ!". אם הוא ממשיך בהתנהגות פוגענית, כמו זריקת חפצים, תוכלי להרחיק אותו פיזית לחדר אחר, או לזוז בעצמך למשך זמן מה (גם 15 דקות הן זמן מספיק כדי שירגיש שהפסיד אותך). כמובן שגם אחרי הלידה תצטרכי לנהוג באותה דרך, ולא לאפשר לו לפגוע באיש מבני המשפחה. לא הייתי נכנסת לניחושים "על מה מעידה התנהגותו", אלא פועלת לאלתר להפסיקה, כדי לשמור על עצמך (ועליו!) מפני דחפי התוקפנות הטבעיים כשלעצמם. בהצלחה, ולידה קלה ונעימה ליאת

הי ליאת,אני אם לילד בן שנה ו 9 חודשים, ובהריון בחודש השמיני. בני ילד מאוד אנרגטי ועירני וכל טקס השינה איתו לוקח ממש הרבה שעות. בגיל שנה קפץ ממיטת התינוק שלו ומאז הוא ישן במיטת נוער מאוד נמוכה ודבר זה מאפשר לו כל הזמן לצאת ממיטתו. שיהיה במעון היה הולך לישון כל ערב ב 21:30 וזה אחרי שיוצא מלא ממיטתו למרות שמאוד עייף. עכשיו בחופש הוא בכלל איבד את כל הזמנים שהיה לו ולא מוכן ללכת לישון לפני 12 בלילה. אז אמרתי לעצמי טוב אולי כל החופש גורם לו לזה נחכה עוד שבוע. הבעיה העיקרית גם שלמרות שישן תמיד מאוחר לא ישן לילה שלם עוד משנולד, וקם מספר פעמים, אם זה למוצץ, לפעמים לבקבוק, לפעמים מאבד את שנתו משעה 3 בלילה עד 5 בבוקר וזה קורה מלא פעמים . דבר זה מתיש אותי מאוד בייחוד בהריון ועוד אני עובדת. אני לא יודעת מה לעשות בנושא הזה, ןבעלי מאשים אותי שאני מפנקת אותו יותר מידי ושבגללי יהרס לו החינוך כי אני נותנת לו לשלוט בי כביכול. האמת כאשר בעלי שם אותו במיטה למרות שרוצה לצאת הוא מחזיק 20 דקות במיטה ורק אחכ יוצא, זאת אומרת לאביו מקשיב ולי לא, ואף צוחק לי בפנים. אני גדלתי בבית ללא גבולות תמיד נתנו לנו לעשות מה שאנחנו רוצים ובעלי מפחד שכך יקרה לי עם בני שלא אשים לו גבולות. אני כבר לא יודעת איך להתנהג, הוא גם מאוד מפונק ושלא מקבל מה שרוצה ממש בוכה לכן אני משתדלת רוב הזמן לא תמיד לתת לו מה שרוצה. לדוגמה שבאים אליו חברים אז לא נותן לשחק במשחקיו ובוכה על כל צעצוע שלוקחים לו . אני יודעת שזה אופיני בגיל הזה שיש קנאה אבל אצלו זה נראה קצת יותר מוגזן מהרגיל והוא יכול להמשיך לבכות הרבה הרבה זמן. מה לעשות ? מה אני לא מצליחה בחינוכו? מחכה לעצתך. אני לפני לידה ואני ממש חוששת איך אסתדר איתו ועם התינוק בעתיד יחד. מחכה לעצתך

שלום קרן, אני מתרשמת שנושא השינה הוא באמת רק חלק מבעיה רחבה יותר בעמדה ההורית שלך מול הילד. את מתקשה לפעול כהורה סמכותי, ומאפשרת לו להתיש אותך ביום ובלילה. בעלך חש בזה, ומאותת לך נכון שיש בכך כדי להשפיע על התנהגותו של בנכם בעתיד. לאור האמור כאן, וגם קצת בגלל שאת מספרת שאין לך מודל הורי סמכותי מהבית בו גדלת, אני ממליצה מאד על מספר פגישות של הדרכת הורים, שיסייעו לך להחזיר לעצמך את העמדה הנכונה מולו. תוכלי להתחיל עכשיו, אך גם אם זה יקרה רק לאחר הלידה לא יקרה שום אסון. בהצלחה, ושתהיה לידה חגיגית! ליאת

היי רינת, לדעתי נשמטה לך השאלה... את מוזמנת! ליאת

יש לי שאלה - אני אמא ללא נסיון בהורות ולכן אינני יודעת האם שאלתי רלוונטית אך בכל זאת אשאל- יש לי בן יחיד כבן 3 וחצי . בני אינו מבדיל בין צבעים ואינו מכיר אף צבע . אני מנסה ללמדו במשחקים שונים אך עדיין הוא אינו מבדיל. האם הוא עיוור צבעים? האם אני צריכה לגשת לרופא? או בכלל זה נורמלי שהוא אינו מכיר כיוון שהוא עדיין קטן? אשמח על תשובתך!!!

שלום ריקי, תפיסת הצבע אינה מגיעה אצל כל הילדים באותו זמן, ויתכנו הבדלים ביניהם. לפעמים מה שנדמה לנו כחוסר הבחנה בין צבעים אינו אלא קושי בשיום (קריאה לצבע בשמו), שכן זוהי משימה מורכבת יותר מההבחנה עצמה. יש באמת שפע גדול של משחקי מיון וסיפורים סביב הנושא, כך שאפשר להמשיך לעבוד על זה. אם את מודאגת תוכלי לבדוק זאת ולהירגע. שיהיה יום וורוד/כתום/צהוב.... ליאת

שלום רב, אודה לעזרתך בהמלצה על פסיכולוגית קלינית ו או ביו פידבק - אם אפשר כמה שמות , דרך קופת חולים מכבי. תודה רבה.

שלום מיגל, אנא צייני באיזה איזור את מחפשת, וצרפי את כתובת המייל שלך לגוף ההודעה. אם תהיה לי או לקוראי הפורום המלצה, נוכל לשלוח לך למייל האישי. בברכה ליאת

ליאת שלום ותודה על ההתיחסות. להזכירך, מחפשת פסיכולוגית (אישה) מצוינת לעבודה עם מתבגר בגיל 15, איזור תל אביב - צפון . סימפטומים עיקריים: סף תסכול נמוך אליו מתלווה כעס וקללות... עלי להדגיש שזה קורה רק כשהוא מתוסכל או רעב או עייף (לא מתרצת!!). רוצה להניק כלים להתמודדות בעזרה מקצועית על מנת שיוכל לממש את הפוטנציאל האדיר שבו. אמצעי הפיננסיים אינם גדושים במיוחד.. המון תודה. מ.

נכדי בן שלוש ושמונה חדשים. נולד לו אח לפני 15 חודש. מאז, הילד סובל מהתפרצויות זעם, מתעלל באחיו הקטן, מציק לו ללא הרף, דוחף, מועך וכו'. מלבד זאת, הילד לא רוצה/מסוגל לשבת ולשחק במשחקי חשיבה כלשהן. יש דברים מאד מסויימים המעניינים אותו כגון: משאיות, מטוסים, צפיה בסרטים בקיצור השתוללות תמידית. לציין - כאשר הוא נמצא עם ילדים, הוא משחק איתם יפה (לא עם כולם). יש ילדים שהוא מציק להם באופן קבוע. כמו כן - אם אני , סבתו - נמצאת איתו אחד-על-אחד, הולכים לים, סרטים וכו' הוא ילד מקסים, ניתן לשוחח איתו. לא לו עדיין התקפי "יללות" אבל במידה סבירה. האם כל התופעות הנ"ל הם תוצאה של קנאה לאח הקטן או שיש מקום לברור מקיף יותר. בתי - יש לציין - מאבדת הרבה פעמים את הסבלנות אליו, צועקת עליו, והוא אף מקבל עונשים - כמו כסא חשיבה וכו'. אין לפעול?

שלום ליאת, לידת אח בהחלט יכולה לעורר התנהגויות רגרסיביות, או להעצים נטיות קיימות להתנהגות פחות מווסתת. כמו שבוודאי שמת לב, למגע הקסם של סבתא יכולה להיות השפעה דרמטית על רווחתו הנפשית של האח הבכור, שמטבע הדברים קצת זנוח בהשוואה לתקופה שקדמה להולדת האח. סבים או דודים יכולים להחזיר לילד את התחושה שהוא "כל עולמם", ולהעניק לו שעות איכות מרגיעות ומנחמות. השתדלי לא לשפוט את בתך, שבוודאי מתמודדת עם הקשיים יום יום כמיטב יכולתה. הציעי את עזרתך, הימנעי מביקורת, ונסי לחזק ולעודד אותה, תוך הדגשת הזמניות של הקשיים. כדי להעריך האם יש צורך בברור מקיף, מוטב להתייעץ עם מי שרואים את הילד מקרוב (גננת זה מקור טוב ומהימן בדר"כ). בהצלחה והרבה נחת מכל הילדים והנכדים ליאת

ליאת שלום, בני בן שנתיים ושמונה חודשים ולפני כ-4 חודשים התחלנו בגמילה מהתיתולים. מזה 4 חודשים שאנחנו מנסים בכל דרך כמעט לגמול אותו, ישבנון, סיר, עם המון סבלנות. פיפי הןא בדרך כלל עושה בשרותים, אם כי לדעתי הוא מפספס יותר מדיי יחסית לזמן הארוך שעבר (פעם-פעמיים ביום). עם הקקי זה כבר סיפור אחר - אפילו פם אחת הוא עוד לא עשה קקי בשרותים/בסיר. אני ובעלי כבר נואשים ואפילו מוצאים את עצמינו כבר ממש כועסים עליו כשהוא עושה בתחתונים/על הרצפה. מה לעשות? באיזו שיטה לנקות? האם יש צורך להיות יותר תקיפים? איזה משפט נכון להגיד? האם יהיה נכוןלהחזיר לו את התיתולים למרות שעברו כבר 4 חודשים? תודה, אלינור

שלום אלינור, אני מבינה שלא קל לכם, וככל הנראה נכנסתם לסוג של מאבק. אני לא חושבת שנכון להחזיר טיטול אחרי ארבעה חודשים, אבל אפשר לנסות להתחיל מחדש את התהליך, ממקום חדש. לא ציינת מהיכן נובעת ההתנגדות. האם זה פחד מהאסלה? האם פחד להיפרד מהקקי? חלק ממאבק 'דווקא' מולכם? רצוי לנסות ולזהות מה מקור ההתנגדות שלו, ולפעול בהתאם. כרגע, רצוי להגדיר זמני ישיבה קבועים של לא יותר מחמש/שבע דקות על הסיר/ישבנון/אסלה, באווירה נינוחה ונעימה ככל האפשר, תוך שאתם מנסים לקלוע לזמני היציאות המשוערים שלו. אפשר לנסות ולהיעזר ב'שוחד' קטן, כדי לעודד אותו להצליח. מנגד, חשוב לעשות הכל כדי להימנע מנזיפה או ביקורת כשהוא עושה מחוץ לסיר. נקי את הקקי ללא אומר ודברים, והשתדלי לשמור על ארשת רגועה ככל האפשר. תוכלי לומר בשלווה שאת בטוחה שבסוף הוא יצליח "כמו גדול", גם אם זה ייקח קצת זמן. אני יודעת כמה קל להנחות מרחוק, וכמה קשה לבצע, ובכל זאת - אין ברירה. בואי נתנחם בידיעה שבסוף כ-ו-ל-ם עושים היכן שצריך. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, איך אפשר ללמד את בני בן החמש וחצי וביתי בת השנתיים ו-8 חודשים , לשתות/לאכול בלי שישפך ובלי להתלכלך (בצורה קיצונית), להרים מהריצפה מה שנפל,כשהולכים לא לדרוך על דברים,לשים לב לפני שמבצעים פעולה כדי לא להפיל/לשבור/לפגוע במישהו או משהו ?? איך מלמדים אותם שכשקוראים להם, שיגיבו ולא יתעלמו?

שלום עידית, ילדים צעירים יכולים להיות מגושמים למדי, מאחר והמיומנויות הויזו-מוטוריות שלהם עדיין בתהליך הבשלה והתפתחות. אם - נניח - היעד הסופי הוא אכילה מתורבתת בסכין ומזלג, שהיא מיומנות מורכבת ומעודנת, הדורשת הרבה אימון, אזי יש להביא בחשבון הרבה תחנות ביניים. אכילה 'נקייה', מבלי שיפלו ויישפכו דברים כרוכה בבשלות של מוטוריקה גסה ועדינה, ויכולת בסיסית של תיאום עין-יד. כך גם להביא כוס מלאה מים אל הפה מבלי לשפוך, או למזוג מן הקנקן אל הכוס בנוסח "אני לבד!". כדי למנוע עוגמת נפש וכעסים, ישבו אנשים טובים והמציאו את כלי הפלסטיק... ובכל זאת, איך מחנכים לניקיון? אני חושבת שכמו בחינוך ולמידה של כל דבר אחר, יש להתאמן באווירה מאפשרת, שאינה תובענית מדי, המתייחסת בסלחנות לתאונות וכישלונות, ומעודדת התנסות והישגים קטנים. כשאנחנו מחמירים מדי, הסבירות לתקלות עולה, ולו בשל המתח והחרדה "שרק לא יישפך לי". הילדים צריכים לדעת שמצופה מהם להשתדל לאכול בזהירות ("איזה יופי אתם אוכלים כמו גדולים, כמה נעים לאכול איתכם!!!"), אבל לדעת שאת מכירה במגבלותיהם ("לא נורא אם נשפך קצת. אני אנקה תכף. אם תרצה תוכל לעזור לי לנגב את השולחן אחרי האוכל"). רצוי, ממש כמו במקרה של חינוך לניקיון וגמילה מחיתולים, לא להפוך את שולחן האוכל לזירת מאבק, אלא למשימה הדרגתית, המותאמת ליכולותיו של הילד, ומביאה בחשבון את הכישורים האקטואליים שלו. לגבי השאלה ה"קטנה" שבסיום, שהיא - כידוע - שאלה חשובה ביותר, נכתב כאן רבות בעבר. אוכל לומר באופן ממצה, שילד מתעלם הוא ילד ששומע המון פעמים את אותו הדבר. כלומר - כאשר אנחנו אומרים שוב ושוב את אותם דברים, ומאפשרים לילד להמשיך בשלו כאילו לא אמרנו דבר. לכן, כמאמר חז"ל - אמרי מעט ועשי הרבה. כשאת מבקשת משהו, אמרי פעם אחת, ואז פעלי. "ביקשתי שנלך להתקלח, ואני מתכוונת לזה" - אמרי, גשי אליו, וקחי אותו למקלחת, ללא אלימות אבל גם מבלי לוותר. אשמח לשמוע איך הולך. בהצלחה ליאת

סליחה על ההתערבות, ואני מניח שאם העלת את הסוגייה בפורום כנראה שזה באמת מפריע וקיצוני, אבל יש לי חברים בני 30 שעדיין אוכלים, מלכלכים, מפילים, שוברים - והכל בלי לשים לב.

אראל בן חמישה חודשים , עד לפני שבוע היה ממש כשמו-מלאך. היה אוכל, ישן, צוחק המון ובוכה רק לעיתים רחוקות ורק עם סיבה ברורה לאחרונה החלה תופעה חדשה ומעט שמדאיגה, לעכברון יש התקפי עצבים המתבטאים בצעקות עצבניות ולאחריהן בכי. הדבר לא קורה כל היום אלא א בעיקר על רקע הרצון המתגבר לדחוף כל דבר לפה. כשנמצא בנדנדה/אוניברסיטה ומנסה למשוך אליו את אחת הבובות יותר נכון לעקור אותה על מנת לדחוף לפה ולא מצליח/כשמכניס לפה ולא ממש לטעמו או בנוחיות שציפה לה (לדעתי)..אז מגיעים העצבים.. (במקרה זה אני קושרת את התגובה לגירוי/כאב חניכיים) ב אתמול היינו בסופר וכל ילד שעבר לידו זכה לצעקה מאיימת (היינו בשוק..) על אף העובדה שיש לו חצי שורשים מרוקאים :) .אנחנו ממש לא צועקים /רבים ובטח שלא בסביבתו.. ברור שהוא עדיין קטן ויתכן וזה טבעי, ובכל זאת.. ידוע לי כי השנים הראשונות לחיים הן קריטיות לעיצוב אישיות עד כדי מצב בלתי הפיך..ולצורך הנחלת הרגלים נכונים אני קצת בדילמה כיצד לנהוג ? לרוב אני פשוט משחררת לו את הבובה/מנסה להסיח דעתו בדברים אחרים..יש עוד דרך לפיה עלי לנהוג? להתעלם? להגיב שונה? האם מדובר בהכנה לבאות או שאני היסטרית לשווא ? תודה ענקית מראש מיכל

שלום מיכל, ה"עכברון" שלך מתנהג כצפוי מבני גילו, המתקשים עדיין לווסת את רגשותיהם ואת ביטויי התסכול שלהם. כאשר את מסיחה את דעתו, את למעשה משמשת כו?וס?ת, וזה בדיוק תפקידן של אימהות בגיל הזה. כרגע, אין הרבה מה לעשות, ולטעמי עדיף להשתדל *לא לעשות*, דהיינו, להתעלם מהצעקות, ולהתייחס אליהן כאל "ניסוי צופרים". התיאור שלך, כשלעצמו, אינו מעיד על אופי בעייתי או אישיות אלימה. אם את ממשיכה להיות מודאגת או חרדה, תוכלי להגיע אל אחות טיפת חלב ולהירגע. בברכה ליאת

אראל פשוט למד לצעוק, גם ללא כל סיבה..פשוט מתלהב לצרוח כמעט בכל הזדמנות ולא רק במפגשים עם זרים/נסיון לקחת בובה

ניסוי צופרים, כבר אמרנו? ועכשיו ברצינות - בדרך לרכישת השפה, על התינוק ללמוד להפיק צלילים יותר ויותר רצוניים, יותר ויותר מעודנים. המלמולים והגרגורים הופכים בהדרגה להברות, והווליום עולה בהדרגה. התינוק נהנה מעצמו, מהקולות והצלילים שהוא מפיק, ובעיקר מהתגובות שהקולות שלו מפיקים מהסביבה האנושית. תוכלי לנסות לחזור על שאלתך גם בפורום הפרעות בתקשורת. אני לא חושבת שמדובר בהפרעה, חלילה, אבל קלינאית תקשורת תוכל לספר לך טוב יותר על תפקידן של הצווחות בחודשי החיים הראשונים. אם תלמדי משהו חדש ומעניין, חזרי לשתף אותנו. כל טוב ליאת

שלום התחלתי עבודה חדשה בתחום השיווק העבודה כרוכה בנסיעות רבות לפחות חמישה ימים בחודש הילד שלי בן שנה כשחזרתי בפעם הראשונה הוא לא הפסיק להחזיק בי ולא עזב אותי השאלה שלי איך להתנהג נכון על מנת לא לפגוע בהתפתחות הרגשית שלו- זה מאוד חשוב לי שהעבודה לא תפגע בו לטווח ארוך חשוב לציין שבימים בהם אני חסרה הוא נמצא עם אבא שלו ועם סבתות שאוהבות אותו ללא גבול תודה מראש רינת

שלום רינת, תחושת הזמן של תינוקות ופעוטות אינה מפותחת כשל האדם הבוגר, ולכן פרידה של חמישה ימים נחווית כנצח. מפאת גילו הצעיר גם אין אפשרות להכין אותו מראש או 'לתחזק' את הפרידה באמצעות טלפונים או מסרים אחרים כלשהם. היעדרות בת חמישה ימים יכולה בהחלט לתת אותותיה לטווח הקצר, אך העובדה שהוא נשאר עם אבא ועם הסבתות האוהבות בהחלט יכולה לשמש 'בולם זעזועים', ולהקטין את הסיכוי לנזק ממשי. השתדלי ליצור עבורו תשתית טובה, ממנה יוכל ליהנות כשאת איננה: דמויות מטפלות קבועות ככל האפשר, סדר יום מאורגן ונוסך ביטחון, מערכת יחסים 'פרקטית' עם אביו (כמספק את הצרכים המיידיים בדיוק כמו אמא...), הימנעות משינויים או מעברים בסמוך לתקופת היעדרותך. אני מאחלת לך שהעבודה החדשה תביא איתה שפע וברכה למשפחתך, שיצדיקו את המאמץ של כולכם. כל טוב ליאת

שלום רב, האם תוכלי להמליץ לי על ספר/ים בהם יש הסבר, ייעוץ ומידע לגבי איך להתכונן להגעת ילד נוסף למשפחה. יש לי ילדה בת שנה וחצי ואני עומדת ללדת בקרוב.אין לי מושג איך לגשת לעניין,איך עליי להיערך ואיך להכין את הקטנה (ובעצם גם אותי ואת בעלי) לקראת השינוי. מודה לך מראש.

היי שמרית, ממליצה על הספר שך עמירם רביב ועדנה כצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו". ספרי אם קיבלת שם מענה... מאחלת לך לידה קלה ומהירה ושיהיה במזל-טוב! ליאת

שלום רב, ביתי בת שנתיים ותשעה חודשים לאחרונה בשלושת השבועות האחרונים היא לא רגועה וכל מפגש עם ילדים או סתם טיול בפארק ברגע שהיא רואה ילד קטן ממנה שקצת חלש ממנה היא דוחפת צועקת עליו ומרביצה לו. אני ממש מרגישה חוסר נעימות , הילדה שלי מעולם לא הרביצה תמיד היתה עדינה כזו ופתאם הפכה לדעתנית ועקשנית. גם היום בפארק הרביצה לבת של חברה ולתינוקת. אני מסבירה לה יפה שזה לא נעים להרביץ ושרק מלטפים והיום ממש כעסתי עליה וצרחתי עליה כי ממש התביישתי מול החברות. בכל שהיא מכה או מושכת בשיער אני מעמידה אותה בפינת חשיבה היא מבקשת סליחה אחרי בכי של כמה דקות והיא באה לחבק את אותו ילד וגם את בעלי ואותי היא מכה לפעמים. אחרי הסליחה שהיא מבקשת היא שוכחת ושוב היא מרביצה. הענין מאד מתסכל אותי מה עושים? האם זהו גיל שנתיים הנורא? אשמח לכל עצה.

שלום שיר, אם תדפדפי בפורום שלנו, תראי המון פניות ברוח דומה, ותוכלי לקרוא לא מעט רעיונות כיצד לפעול. אני מבקשת לחזור ולהדגיש שגם ב"גיל שנתיים האיום" אין להרשות לילדים לפגוע באנשים אחרים או לפרוץ את גבולות המותר והאסור. באופן כללי, מול התנהגות אלימה אנחנו לא "מסבירים יפה שזה לא נעים" (כי ילדים בגיל זה לא ממש מסוגלים להבין את רגשותיו ונקודת מבטו של הזולת), וגם לא "צורחים" (כי אז אנחנו הופכים להיות בעצמנו מודל אלים ותוקפני) וגם לא "מעמידים בפינת חשיבה" (כי מפאת גילו הילד לא ממש מבין על מה בדיוק הוא צריך לחשוב ולאיזה מסקנות עליו להגיע). מול התנהגות אלימה אנחנו פ-ו-ע-ל-י-ם ! כשהיא מכה, את ניגשת אליה בשקט ומרחיקה אותה מהפארק מיידית, ולא לכמה דקות. היא צריכה להבין שכשהיא תתנהג כך גם בעתיד, היא תפסיד את הבילוי בגן השעשועים לפחות עד לפעם הבאה. בקשת הסליחה שלה אינה רלוונטית ואינה מעידה על חרטה עמוקה כמו של אדם מבוגר. עבורה זה משהו טכני ופשוט, שמאפשר לה, כמו "מילת קסם" לבטל את הכעס שלך ואת ה'עונש' שקיבלה, מבלי שהיא באמת משלמת על המעשה שלה בתוצאה לא נעימה בשבילה. בכל פעם שהיא מרימה יד עליכם, עליה להבין שהיא "הפסידה את אמא" לשעה הקרובה. אל תשהי במחיצתה, אל תייחסי אליה, ואל תנסי לפצות אותה מאוחר יותר על ההרחקה. מקווה שתצליחי לעמוד בזה, כי זה באמת לא תמיד קל לביצוע. אבל זה עובד. בהצלחה ליאת

בני בן 12 כיום. אמש שיתף אותי בחרדה שידעתי על קיומה רק שלא ידעתי עד כמה היא מפריעה לו. הוא סיפר כי הוא מתקשה להירדם כאשר הוא לבדו בחדרו. דימיונו הפורה מנתב אותו לכיווני מחשבה על פורצים לבית, מחבלים ודומיהם. הוא מודע לעובדה כי החרדה אינה הגיונית אך לא מצליח לשלוט בה כפי שהיה רוצה. הוא נרדם לרוב מותש מעייפות. נוכחות של מישהו לידו פותרת את הבעיה (אפילו תינוק) אך הוא מודע לעובדה כי בגילו זה כבר לא פתרון רצוי. אשמח אם תוכלו להציע דרכים להתמודדות נכונה עם הבעיה. תודה

שלום אינגה, לפחד מגנבים או מחבלים יש, למרבה הצער, אחיזה במציאות, ולא נוכל להבטיח לשום ילד ש"זה לא יקרה אף פעם". לכן, לא כדאי לדבר על החרדה שלו כעל משהו לא הגיוני, אלא כעל אפשרות מצערת, שגם אם תתרחש - אינה סוף העולם. לעיתים קרובות, דווקא המבוגרים הקרובים לילד, חוששים מעיסוק ישיר בפחדים שלו, או מתוך זהירות שלא להעצים את הפחד עוד יותר, או בשל החששות שלהם עצמם. מסתבר שדיבור ישיר על הגורם המאיים, גם כשהוא באמת באמת מפחיד, ממתן את החרדה מפניו, ומאפשר לחשוב מבעוד מועד על תגובות אפשריות - מה שמגביר את תחושת השליטה במצב. לכן, אני ממליצה לך לדבר עם הילד על הפחד שלו, לחקור באופן ישיר את הפנטזיות סביב רעיון הפריצה לבית ("איך לפי דעתך זה יהיה? מאיפה הם ייכנסו לדעתך? מה אתה חושב שהם יחפשו? ומה הם באמת ימצאו או יקחו? מי לדעתך האנשים האלה? איך הם נראים? מה תוכל לעשות אם תפגוש אותם?"). אחרי ש'טוחנים' את הנושא הזה לפרטי הפרטים - רצוי לשמור על אווירה לא מאד דרמטית - אפשר לבחון מה הסיכוי שזה באמת יקרה. כאן רצוי להדגיש את כל מה שאפשר לעשות כדי לצמצם את הסיכויים לפריצה (הדלת נעולה, יש סורגים, יש אזעקה, אמא ואבא שומרים, המשטרה שומרת, הכלב ינבח, וכיוב'). אפשר לתת גם לו עצמו דרכים להרגיש 'בשליטה', כמו לישון עם דלת סגורה ואור קטן, דלת פתוחה ואור קטן, עם/בלי טלוויזיה - בעצם כל מה שיכול לתת לו תחושת שקט וביטחון גדולה יותר. אם כל זה לא עוזר, ואיכות החיים שלו ממשיכה להיפגע לאורך זמן, אפשר להיעזר בגורם מקצועי. בהצלחה ליאת

שלום לפעמים כשאני שואלת את ילדי שאלה הוא עונה לי בצורת רבים דוג' שתיתה היום ?? כן אנחנו שותים. הוא ילד רגיל לחלוטין ואין שום בעיות איתו . מה זה אומר ??? ואיך אני צריכה להתנהג בהתאם?? תודה מראש

שלום רון, לא ציינת בן כמה הילד, ולכן קשה לי להעריך אם מדובר במשהו חריג או נורמטיבי. אם בנך עדיין בגיל הרך, אין בכך שום דבר מדאיג, וסביר שהוא גוזר תבנית שפתית ממצב אחד ומשתמש בה באופן לא מותאם במצב אחר. זה קורה לא מעט בגיל הרך, כאשר הילד עוד לא רכש את עקרונות השפה במלואם. תוכלי להתייעץ, ליתר ביטחון, גם בפורום הפרעות בתקשורת באתר זה. בברכה ליאת

ילדי בן 7 המטופל בטיפול רגשי אצל פסיכולוגית מזה כשנה וחצי.ישנו קושי אורגני בויסות-זקוק לזמן התארגנות הכולל אי שקט פנימי.כל הזמן זז קדימה אחורה בישיבה ,התרגשותו מוגזמת והתעצבנות מוגזמת גם כן.לפני שבועיים התחלנו טיפול בספורט עם קבוצה קטנה של 4 ילדים.מה שמדאיג אותי זה שהמדריכה אמרה לי שהיא אמרה לילדים בתחילת השיעור שמשחקים בתופסת ובני נלחץ קפא במקום ואמר לא לא.המדריכה חושבת שכדאי שיתחיל טיפול תרופתי לחרדות.לאחר מכן השתחרר ושיחק יפה .מה דעתך???האם נחוץ???הילד בכיתה קטנה בבית ספר רגיל ומטופל שם בטיפול באומנות...מה עוד צריך?????האם חרדות אלו נעלמות עם הטיפולים??.אודה לעזרתך תודה רבה!

שלום ברכה, הילד שלך מטופל ע"י פסיכולוגית כבר שנה וחצי, ובנוסף מקבל טיפול באמנות. המטפלות שמכירות אותו היטב הן הכתובת לשאלות מסוג זה. טיפול טוב ומקצועי בהחלט יכול לסייע בהפחתת החרדה ובמתן כלים יעילים לשליטה בה. אל ייאוש ליאת

שלום רב, בני, בן שנתיים + 10 חודשים.הוא בדרך-כלל ילד ממושמע ואין לו בעיות התנהגות מיוחדות, חוץ מהשובבות הרגילה לילדים בגילו. בזמן האחרון (כחודש בערך) הוא נוהג לצעוק, ממש צעקות רמות או לשיר בצעקות (הוא מאוד אוהב לשיר), לפעמים גם במיטה ובארוחת הערב (במשך היום הוא נמצא בגן). הסברתי לו שזה מפריע לי שהוא צועק וש"לא צועקים בבית" ושזה לא נעים לי שהוא צועק, ושמותר לו לשיר, לדבר, לצחוק והכל, אבל לא לצעוק, כי זה לא נעים לאנשים סביבו לשמוע (לפעמים הוא פוצח בצעקות גם במקומות ציבוריים). לא עזר. ניסיתי גם "סנקציות", כמו להקים אותו משולחן האוכל אם הוא צועק באוכל, לצאת איתו החוצה ל"פסק זמן" כדי שיצעק בחוץ ולא בבית, אם הוא עושה זאת במקומות ציבוריים אז לקחת אותו משם וכו', אבל זה לא עוזר. הוא מפסיק לכמה דקות ואח-כך חוזר וממשיך בשלו. עוד בעיה: כשאנחנו נמצאים אצל אמי, הוא בכלל לא מקשיב לי ואם אני אומרת, לדוגמא: הולכים הביתה, הוא מתעצבן וממש נלחם איתי (יצויין שאמי היקרה לא עוזרת לי בכך). אני מציבה לו גבולות והוא יודע טוב מאוד מה מותר ומה אסור לו, אבל שם הוא פשוט פורק כל עול. אין לי עניין לנתק קשר ושלא יבקר אצל סבתו, אבל הענין הזה מאוד מתיש אותי, כל פעם המלחמות האלה. מה עושים?? יש כאלה שאומרים שמשבר גיל שנתיים עובר עד בית הספר, לי נראה שדווקא ההיפך, אבל מה יהיה איתי בינתיים....

שלום רב, לפני הכל, הייתי ממליצה לעשות לבנך בדיקת שמיעה. יתכן שהצעקנות הפתאומית אינה אלא תגובה לירידה בשמיעה (למשל כתוצאה מנוזלים באוזן). אחרי שתשללי כל בעיה פיזיולוגית, תוכלי להתייחס להיבטים האחרים. כרגע, את מתארת ניסיונות שלך להטיל סנקציות על התנהגות חסרת גבולות, אך ללא הועיל. יתכן שמשהו באופן בו את פועלת נתפס בעיניו כלא מספיק נחוש או לא עקבי. אומר בזהירות שכשמדובר בצעקות (כמו במקרה של קללות) עדיפה דרך ההבלגה השקטה. בנך נמצא באמת בגיל הדווקא, והוא למד שהצעקות שלו מאד דרמטיות, ומאד מפעילות אותך. אני רוצה להציע לך לנסות תגובה 'פרדוכסלית': כשהוא צועק וצורח בקולי קולות נסי להתעלם ולא להגיב כלל, או (אם אינך מצליחה להבליג) קומי וצאי מהחדר בעצמך. כשהוא צועק ע"י שולחן האוכל, קומי בשקט, ובלי לומר כלום עזבי את פינת האוכל והסתגרי בחדר אחר. אל תתפתי להסברים והטפות, אלא השאירי אותו לבד. אל תמהרי לחזור, וכשאת חוזרת, עשי זאת בטבעיות וללא דיבורים. כשהוא יצעק שוב, עזבי שוב והשאירי אותו לבדו. תוכלי לקרוא עיתון בשקט בחדר שלך, ולהתאפק ככל יכולתך מלהגיב. אשמח לשמוע איך הולך, ואם את מחזיקה מעמד. כשאת אצל אמך, את ממשיכה להיות אמא, והמילה שלך נשארת אחרונה וקובעת. כאשר את מחליטה שהולכים, הודיעי פעם אחת בלבד, ואל תשתפי פעולה עם ה'מלחמות' שלו. אל תיגררי לוויכוחים או הפצרות, אלא פשוט קחי אותו ועזבי את הבית איתו למרות המחאות. אל תבלבלי בין דיבור לבין הצבת גבול. אם את מוצאת את עצמך מדברת הרבה או כועסת הרבה, נוזפת, מוכיחה או מתחננת - זו אינה הצבת גבול. כאשר את פועלת ועומדת על שלך *במעשים*, המסר עובר והגבול לא נחצה. אם את מרגישה שאת צריכה הכוונה יותר אינטנסיבית, פני להדרכת הורים. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן 5 מקסים וחכם מאוד. וישנה בעיה שמלווה אותנו כבר הרבה מאוד זמן (קרוב לשנתיים). בני לא מוכן לשבת בשירותים לעשות קקי, לרוב יוצא הקקי בלילה,בזמן השינה, בתחתונים. ניגשנו לרופא לבדיקה ונאמר לנו שאין כל סימן לפצע בפי הטבעת. אנחנו מטופלים כבר כחצי שנה אצל עובדת סוציאלית, אך אני לא מצליחה לראות התקדמות כלשהי,להיפך, לאחרונה ישנה החמרה. אני כאמא מאוד מתוסכלת, קשה לי לראות אותו סובל ומסרב לקבל את עזרתי. אשמח לקבל את

שלום דבי, אנקופרזיס היא אחת התופעות העקשניות והעמידות לטיפול. יש להתאזר בהרבה סבלנות ורצון טוב, ולהתנחם בכך שהבעיות אינן נמשכות בדר"כ אל מעבר לשנות הילדות. יש חשיבות רבה להמשך הטיפול, מאחר ובעיית ההצטאות משפיעה ומושפעת מדפוס היחסים במשפחה, והטיפול חיוני ביותר, בעיקר למניעת נזקים עתידיים לדימוי העצמי של הילד. למרבה הצער, לא אוכל מכאן להעריך את איכות הטיפול שלכם, אך כדאי להזכיר שברוב המקרים שישה חודשי טיפול אינם ממצים את המהלך, וגם בטיפול הטוב ביותר יש נסיגות. מעודדת אתכם לא לאבד תקווה, ולזכור ליהנות מהילד המקסים שלכם ומיכולותיו בכל התחומים האחרים. ליאת

שלום רב, אשמח מאוד לקבל ייעוץ והכוונה לגבי בני הוא בן שנתיים וחצי וכל הזמן אני במרדף איתו לא לשים נעליים של בנות או שמלות וחולצות שלי יש לי 2 אחינייות שלובשות בבית כותנות הוא מבלה איתן הרבה וכל הזמן רואה אותן ורוצה גם כן זה מגיע לידי בכי רב ומצב שזורק את עצמו בריצפה אינני יודעת איך להיתייחס למצב הנ"ל לתת לו גם כן כותונת ולשמח אותו עד השמיים או למנוע ממנו בכל מצב ולא לאפשר לו ללבוש או לנעול בגדי בנות חלק טוענים שאסור כי הילד יושפע מהעיניין לגבי המיניות שלו, וחלק טוענים שזה יעבור לו עם הגיל אשמח לשמוע דעה מיקצועית בנושא תודה רבה מירב

שלום מירב, לפעמים דווקא ההתעקשות והאיסור, עלולים להגביר את הפיתוי והקסם שבבגדי הנשים. כאשר בנך משחק עם הילדות, מוטב להתייחס אל הכותנות כאל תחפושת, ולא לעשות מזה עניין גדול. ברוב המקרים, התופעה אכן חולפת מאליה, ואינה מבשרת בהכרח את האוריינטציה המינית העתידית. תוכלי לקרוא על כך עוד בפורום שלנו ראי בתאריך 4.8 - תשובתי לרוני ואת תשובתי לשאול בתאריך 17.5 בברכה ליאת

ליאת שוב שלום בני בן ה 3.3 יש לו קטע שהוא לא במודע מכאיב לסובבים אותו דוגמה הוא מסוגל לזרוק את עצמו בלי לחשוב או להיזהר על מי שלידו אני מאמינה שהוא לא מתכוון כי בגדול הוא ילד טוב אבל הוא די אגרסבי דוגמה מצירים עם תושים והוא שובר אותם שאנכנו נפגשים אם אנשים ילדים אז אני כבר יודעת מראש שזה יגמר בבכי כי הוא דוגמה זורק צעצוע ופוגע במשהוא האים יש דרך לעדן את התנהגותו הפיזית? בתודה מראש דפנה

שלום דפנה, פגיעה באנשים או ברכוש היא דבר שאין לאפשר, גם אם אינה נעשית מתוך רשעות. ילדים קטנים אכן יכולים להיות מגושמים לעיתים, ולפגוע באחר ללא כוונת זדון. עם זאת, שבירת טושים לא נשמעת לי כ'תאונה', אלא כהוצאת אגרסיה בדרך הרסנית. כהורים, עלינו לסייע לילדים למצוא דרכים לגיטימיות לשחרור התוקפנות, וללמדם להתנהל בחברת אנשים וילדים אחרים באופן מווסת ולא פוגעני. כאשר בנך זורק את עצמו באופן שמכאיב למישהו אחר, הרחיקי אותו מהסיטואציה, ואמרי באופן קצר וענייני "אנחנו לא יכולים לפגוע במישהו אחר". בדרך דומה, הרחיקי ממנו את הטושים, ואל תאפשרי לו לשבור אותם. הסבירי שבשבוע הקרוב יצייר רק בעיפרון, כי "כנראה עדיין קשה לו להשתמש בטושים כמו גדול". אם בכל פעם שהוא יזרוק צעצוע או יפגע בילד אחר, תפסיקי לו את המשחק ותשלחי אותו לחדרו, הוא ילמד שאת החלטית ורצינית, ויש סיכוי טוב שיחדל להתנהג כך. היי חזקה ליאת

שלום רב, אני אמא לילדה בת שנתיים ושמונה חודשים, ובמשך כשלושה שבועות הבת שלי מרביצה לכל מי שנמצא מסביבה, היא בודקת גבולות, עושה דווקא, מרביצה גם לי ולבעלי ולסבא ולסבתא, מתעקשת על דברים, משתוללת יתר על המידה וניכר בה שובבות גדולה היא צובטת וזורקת דברים שלא נראים לה. בעבר היא לא היתה כזו היתה עדינה ורגישה, שהייתי בטוחה שהיא החלשה מבין כולם ופתאם הכל השתנה, היא מרביצה למטפלת בגן זורקת נעלים בגן ומנסה לבחון את כולנו. מה עושים במצב זה האם זו תקופה שתעבור? ידוע לי שגיל שנתיים הוא גיל קשה והם מפתחים אישיות משלהם אך איך עלי לטפל במצב זה? ההתנהגות שלה ממש מטרידה אותי למרות שאני כועסת עליה ומעמידה אותה בפינה עד שהיא מבקשת סליחה ושוב למחרת זה קורה. מה עושים? אשמח לכל עצה.

שלום אביבית, תוכלי לקרוא בפורום שלנו לא מעט על דרכים יעילות להתמודדות עם התנהגות תוקפנית או אלימה, אך חשוב לתת את הדעת לכך שמדובר בהתנהגות חריגה ויוצאת דופן, שהופיעה רק לאחרונה. כאשר התנהגות כה קיצונית מופיעה פתאום, ועומדת בניגוד גמור לטבעה והתנהלותה בדר"כ, רצוי לבחון האם משהו משמעותי אירע בזמן האחרון, שיכול להצדיק זאת. שינוי התנהגותי קיצוי יכול לאותת על מצוקה כלשהי, או על התמודדות חריגה עם נסיבות שנחוות כמשבר. נסי לחשוב האם היו אירועים מלחיצים בחייה לאחרונה, מעברים, פרידות, מחלה, אירוע יוצא דופן בגן, או כל דבר אחר. גם אם אינך מצליחה לאתר את הסיבה, השתדלי לאמץ גישה סבלנית, חמה ומכילה כלפיה, ובו בזמן עמדה נחושה וחסרת פשרות מול גילויי אלימות כלפי אנשים וילדים. כאשר היא מרימה יד חשוב לעצור אותה, ולא לאפשר לה להכות. הרחיקי אותה אל מחוץ לטווח הימצאותך, והרשי לה לחזור רק אם תוכל לוותר על המכות. העמדה בפינה היא עונש שרירותי ומשפיל, ולכן עדיף להרחיק אותה לחדרה, עם הסבר קצר "לא נעים לנו איתך כי את מרביצה. אנחנו לא מרשים להרביץ (או לזרוק נעליים או חפצים אחרים), ולכן עלינו להרחיק אותך עד שתצליחי לכעוס בלי להרביץ". נסי למצוא הזדמנויות לשבח אותה על התנהגויות של איפוק והתחשבות, אך להישאר מאד עקבית מול פגיעה אלימה באנשים. את מוזמנת לדפדף ולקרוא כאן עוד בנושא. בהצלחה ליאת

ליאת שלום יש לי ילדה בת 4 וחצי שמתי לב קבר תקופה של שנה בארך שבמשחק שלה עם אחיה בן ה 3 ו3 חד היא כל הזמן אוהבן שהוא יגע לה באיזור פי הטבעת או בכלל באזור הישבן והפות בלי להוריד את הבגדים היא מכוונת אותו שיגע לה שם כיצד עלי לנהוג בתודה מראש ושבת שלום

שלום דפנה, רצוי לחנך את הילדים מגיל צעיר לשמור על גופם ועל צנעת האיברים האינטימיים, ולהדגיש גם את הצורך לכבד את גופם של האחרים. כרגע ילדייך צעירים מאד, והתנהגותם נובעת מתמימות וסקרנות, אך החינוך של היום מכוון גם אל העתיד, ולכן חשוב לדבר מפורשות כבר עכשיו על כיבוד גבולות הגוף. בברכה ליאת

אז מה לעשות מה להגיד להם?

שלום ליאת תודה על התשובה. לגבי שאלתך הפעוטון הוא עם לינה.מה לגבי ההכנה להסתגלות הזאת? שאלה אחרת האם כדאי לבצע חופשה משפחתית שבוע-שבועיים לפני כניסתו של הפעוט לגן? פעם שמעתי שלא מומלץ לבצע נסיעות לפני כדי לאפשר לפעוט מסגרת אליה רגיל ופחות שינויים.אבל..גם שהייה משפחתית משותפת לדעתי זה מגבש ונחמד לילד? תודה

שלום טל, לטעמי, יש לחכות עם השינה עד שתתבסס מידה של נינוחות בגן החדש. כאשר הילד ירגיש 'בבית', ויוכל להסתמך על צוות הגן, אפשר יהיה להתחיל עם השינה. קשה לנבא מראש כמה זמן יידרש לשם כך. חופשה משפחתית ממושכת מחוץ לבית יכולה להיות חוויה לא פשוטה עם תינוק או פעוט, שכן היציאה מהשגרה המוכרת מקשה גם עליו וגם על מי שצריך לטפל בו. יחד עם זה, אם תכננתם חופשה וכולכם זקוקים לה מאד, נסו להביא בחשבון את צרכיו של הפעוט, ולהשתדל להותיר מספיק זמן לצורך חזרה לשגרה לפני הכניסה לפעוטון. זכרי שהוא לא צריך 'להשלים חומר', ולא יקרה כלום אם הכניסה לגן תהיה יותר 'אוורירית'. חופשה נעימה וקליטה מהירה לאחריה ליאת

ליאת שלום בתי בת ה-6 מעדיפה לא להיות במקומות ציבוריים/עם הרב אנשים. היא ילדה חברותית והולכת לחברים אבל תמיד שאני מציעה ללכת למקום כמו קניון, סופר או מקום לילדים - מופעים, הצגות, גן שעשועים וכו' היא תמיד מעדיפה להישאר בבית. לא הצלחתי להבין אם זה פחד או העדפה. נראה לי שזה שילוב של שניהם. יש לציין שגם אני אוהבת להיות בבית וכנראה השפעתי עליה איכשהו מבלי לשים לב, אבל שאלתי היא איך לדעתך צריך להתייחס לזה? ל תודה מראש

שלום גילי, יש ילדים שנרתעים ממקומות רועשים והומי אדם, לעיתים בגלל קושי לווסת גרייה חושית ולעיתים בגלל חרדה. אם בסה"כ מדובר בילדה מתפקדת וחברותית, היכולה להגיע בשלום לבי"ס ולעמוד בהצלחה במשימות השגרה של חייה, לא הייתי עושה כלום כרגע. בדר"כ הרגישות הזו חולפת מאליה. אם תראי שההימנעות יוצרת חסכים משמעותיים או פוגעת במצב רוחה או בדימוי העצמי שלה, שווה להתייעץ ולטפל. בברכה ליאת

ילד שואל למה לי אין אבא? איך אפשר להסביר שיש משפחה מורחבת שאוהבת מאוד מאוד ואפשר גם בלי אבא?

ערב טוב, גם משפחות חד הוריות שונות אלה מאלה, והנסיבות הספציפיות הן שיכתיבו את אופי ההסבר. יש הבדל בין מצב בו האב ידוע ומוכר לאם, לבין מצב בו הופרתה מתורם לא ידוע. ככלל, אני מחזיקה בדעה שיש להישאר קרובים ככל האפשר לאמת, אך להתאים את ההסבר ליכולת הקוגניטיבית והרגשית של הילד. בגיל שנתיים, תוכלי להתמקד ברצון החזק שלך בילד כמוהו, ובהחלטה ללדת אותו למרות שלא הצלחת/לא רצית למצוא בן זוג מתאים. "כל כך רציתי ילד משלי, והרגשתי שאני יכולה להיות אמא טובה ושמחה גם בלי בן זוג. ידעתי שיש לנו את סבא וסבתא שיאהבו אותך, ואת ____ ואת____, וחשבתי שתהיה לנו משפחה נהדרת גם ככה. יש כל מיני משפחות, וזאת המשפחה שלנו". אני מאמינה שלאורך השנים, השאלות והתשובות יהיו יותר ויותר מורכבות, אך אין לי ספק שאפשר להתמודד איתן. כל דבר בעיתו כל טוב ליאת

הי אני מחפש פסיכולוג שיוכל לשמש כמגשר לשעת הצורך. אנחנו זוג לפני חתימה על הסכם הורות/משמורת משותפת ומעוניינים בדמות נייטרלית שתייעץ /תעזור /תגשר בשעת משבר. הפסיכולוג צריך להבין בכול הקשור בנושא משמורת משותפת מי יכול להמליץ?

ערב טוב, אם אתה מעוניין בעזרה מציבור קוראי הפורום, תוכל לפרסם *בגוף ההודעה* את כתובת המייל האישית שלך, ולקוות לטוב. בהצלחה ליאת

המשךלשיחה עלבן 17 כשאין לו מחשב עושה חפוס ומוצא את הכבל ונתפס ע"י אחותו ומכחיש או סוגר את הדלת ולוקח לו זמן עד שהוא פותח בקצור תמיד נתפס.או כמו עם החבר הרי זה שקרים טפשיים האמת ידועה וכל זה כדי לשחק במחשב.כשניסינו להגביל את זמן המחשב נאלצנו לעשות את זה פיזי כי הוא לא הצליח להתמודד כשהמחשב זמין.או אחורים והעדרויות מבית הספר תמיד טען שמישהוא אמר שאין למודים ולעולם לא אושש דבריו.ושוב זמן מחשב.החבר התעמת איתו ו*** ממשיך לנסות לסובב שלא היגיעה לעבודה שלא באשמתווגם אין אפשרות להגיעה באמצע הוא עדיין לא קלט שפגע בחברוהכל בגלל מחשב וגם היום מסרב ללכת לעבוד כביכול בגלל שכועסים עליו החבר הבטיח שהוא יבוא ועכשיו מעמיד אותו בצורה שלילית ואומר אהי לא צריך לעבוד אני לא צריך כסףולא מעניין אותו כלום אז עדיין הכל תקין?

שלום אור, כמובן שלא אוכל לדעת מרחוק אם "הכל תקין" (אצל מי מאיתנו הכל תקין???). אישית, איני מוטרדת מבני נוער שמבלים רוב זמנם על המחשב. המחשב מספק היום צרכים רבים, ואני לא שותפה לפניקה סביבו. אני מרגישה שיותר מדאיגה מערכת היחסים ביניכם, שמתנהלת קצת במתכונת "חתול ועכבר". זוהי התנהלות שיכולה לעודד 'מחתרתיות' ושקרים. בעיני, עדיף לנסות להתחבר אליו בשיחה קרובה, בהתעניינות אמיתית בו ובמה שעובר עליו, בניסיון להבין באמת מה קשה או מאיים עליו, ולמה הוא בוחר להסתתר מאחורי מעטה של אדישות לכאורה, והימנעות מחברת בני גילו. עמדה שיפוטית ומאשימה עלולה לסגור אותו יותר, והיא אינה רצויה עם ילדים בכלל, ועם מתבגרים בפרט. אם את ממשיכה להיות מודאגת, עדיף לפנות לאיש מקצוע, ולא להסתפק בייעוץ מרחוק. בהצלחה ליאת

אני מודה לך על הסבלנות ועל התמיכה שנתת לי הלוואי עוד רבים כמותך

שמחתי לעזור :-)) ליאת

את אמרת שלתת לו להיות מלך במחשב מקדם אותו.ולכן היום הוא יושב מ 13.00 עד 06.00 למחרת.אינו מתפקד.קבע עבודה במלצרות ליומיים בלבד.כשחזרתי מסדורי מצאתיו בבית במקום בעבודה וטען שהבוס צלצל ואמר שכיוון שפטרו אותו לפני חודש אינו יכול לעבוד.כמובן שידעתי שזה לא נכון אך אני מנסה לא להתערב אולם הבעתי מחאה.היום חבר שסדר לו את העבודה צלצל בחמת זעם שהוא נאלץ לעבוד כפול ולחפות עליו שלא יפטרו אותו.ושהוא צלצל אליו על מנת ללכת לעבודה אך בגלל שהוא לא רצה ללכת כי הוא במחשב לא פתח.אבד משפקפיים בבנק הוא לא הלך להחזיר כי אין לו זמן.הוא במחשב.לכולם נמאס והחבר האחד שיש לו הוא הולך לאבד.היום החבר רוצה להתמודד איתו לידי ולחת אותו לעבודה.מה לעשות?

על זה כבר דיברנו :-))) אני עולה אלייך לקומה העליונה... ליאת

שלום רב בתי בת השנתיים ועשרה חודשים, בריאה, סקרהית וחכמה מאוד. אני הרה באמצע חודש שמיני ונושא הלידה הצםויה מדובר בבית כולל הכנה לאחריות המשותפת שתהיה לכולנו עם הולדת התינוקת .לאחרונה היתה מסיבת סיום בגן, ועל אף שכל הילדים השתתפו היא סרבה לרקוד ולשחק על אף שלקחה חלק פעיל בהכנות.במשחקים בגני שעשועים,היא נוטה ראשית לחפש חפצים מעניינים, עיגולים וחרוזים ורק לאחר זמן היא ניגשת לשחק.מה שחדש הוא שכשהיא קולטת ילד חזק ממנה או "חשוד" באגרסיביות, היא נרתעת מייד, לא מתמודדת ובאה אלינו לומר "הוא לא מרשה לי" על אף שלא נאמר דבר. אני משתדלת לעזור לה וללות אותה יותר למרות שקודם פחות עשיתי זאת, מתוך הנחה שהיא מעט יותר חרדה כעת ועושה הערכה של הסביבה כל הזמן.דיברתי עם הגננת וזו אמרה שבגן היא עושה "אבחון של יחסי כוחות" ובמצבים של אגרסיביות היא לא נכנסת, אם כי יודעת לעמוד על שלה. בהתרשמותי מגני משחקים בחוץ,לאחרונה היא לא ממש עומדת על שלה.בנוסף סיטואציית ההכנה לגן יותר קשה כעת בבוקר, היא מסרבת יותר לצאת מהבית, אומרת לי "את כיחסה" כמה פעמים ביום.תחושתי בבטן היא כי מדובר בתקופה .האם זה נכון ומה עליי לעשות במיוחד כיון שעוד חודש תהיה לידה? תודה חגית.

שלום חגית, ילדים שונים אלה מאלה במידת הפתיחות שלהם, ברמות הביטחון העצמי שלהם, בסגנון החברתי שלהם, וברמת הפעילות שלהם. אני מניחה שמה שאת מתארת הוא שילוב של מאפיינים אינדיווידואליים ושל מתיחות כלשהי הקשורה ללידה המתקרבת. לא מדובר בהכרח במתח שהלידה הצפויה מעוררת בה (פשוט כי היא אינה מודעת למלוא משמעות הדבר), אלא בתגובה למתח הכללי בבית, גם זה שלך, האופייני מאד לתקופה הרגישה הזו של טרם לידה. אני שותפה לסברה שמדובר במשהו חולף, ומקווה מאד שתעברו בשלום את תקופת ההסתגלות שלאחר הלידה, עד להתייצבות והתארגנות מחדש בשגרה המשפחתית. כרגע, אין הרבה מה לעשות חוץ מלהמשיך לדבר על הלידה הצפויה, ולגלות מודעות רבה יותר להתנהגות שלך מולה, ולמגבלות הקוגניטיביות שלה, שלא מאפשרות לה לתפוס את המציאות העכשווית במלואה. זכרי כי למרות העובדה שבעוד חודש היא תזכה בתואר ה'בכורה', עדיין מדובר בפעוטה, שזקוקה לתשומת לבך ולנוכחות הרגועה שלך. מאחלת לך לידה קלה וחגיגית, והרבה שקט ושלווה לפני ואחרי. ליאת

הילדה שלי בת 5 חודשים ממש עוד מעט- עוד לא ישנה לילה רצוף. האם זה הגיוני? אני שומעת מסביבי שתינוקות בני חודשיים כבר ישנים רצוף....... האם ישנה דרך להביא אותה לשינת לילה רצופה?

שלום אורית, לתינוקת (גיל 5 חודשים זה עדיין תינוקת. מאד תינוקת) בת 5 חודשים עדיין "מותר" להתעורר בלילה, בעיקר אם היא עדיין יונקת, אך גם אם לא. יש תינוקות שישנים לילה מלא מוקדם מהרגיל, ויש ילדים שעד גיל שנתיים מתעוררים. אפשר לנסות 'לעבות' קצת את הארוחה שלפני השינה (בהנחה שאינה יונקת), כדי שהצורך בארוחת הלילה יהיה פחות דוחק, אך לא הייתי ממליצה על פעולות מיוחדות ומכוונות לפני גיל שנה. סבלנות... ליאת

שלום לך בני נמצא בצבא כ-4 חודשים...סיים טירונות של חודשיים+ קורס בן חודשיים מאז הגיוס יש לו נפילה חזקה הוא תשוש...עייף משדר קצת לחץ מצוקה...הוא מעוניין לשוחח עם איש מקצוע אבל לא במסגרת צבאית...אודה לך באם תמליצי לי על פסיכולוגית באיזור חיפה והקריות בתודה מראש

שלום דוד, שלחתי לך המלצה חמה למייל האישי. בהצלחה ליאת

הי, ביתי כמעט בת 8 ועולה לכיתה ב'.בת בכורה ויש לנו עוד ילדה בת 4.שתיהן כמובן שונות אחת מהשנייה.כשהקטנה נולדה התחיל הבלגן.אני כבר לא זוכרת מתי, אבל בזמן כלשהו הבנתי שאנחנו בבעיה רצינית איתי.ניסינו במשך שנה ללכת לפסיכולוגית, פעם לבד ופעם היא לבד, אבל לא עזר.עכשיו,גם בגלל בעיות כספיות,וגם בגלל שזה ייאש אותי-הפסקנו.לא מסוגלת ללכת לטיפול.אז מה הבעיה?היא ילדה מאוד בוגרת, גם פיסית-ילדה גבוהה מאוד,לא עדינה,הכל אצלה דרמטי(גם בקול וגם בתנועות), פיקחית מאוד,ועקשנית נורא. אני,לעומת זאת(וכך גם הקטנה שלי) גם קטנה פיזית ומאוד עדינה.ודי שברירית מבפנים.נורא קשה לי החוסר עדינות שלה, הצעקות,התנועות,חוסר השקט והיא חוצפנית נורא.היא חושבת שהיא יכולה להגיד הכל ולדרוש הכל.אני חייבת לציין שזה לא רק איתי.גם עם בעלי היא מנסה המון(אבל פחות מצליח לה),גם שנה שעברה בכיתה עם המורה היתה מתחצפת המון(אבל לאורך השנה היה שיפור כי המורה טוענת שהיא למדה להסתדר איתה-רק שהמורה עוזבת), גם עם החברים שלה בכיתה ובצהרון-היא רבה המון, צועקת, מזלזלת בהם, ומתווכחת המון. גם המורה אמרה לי וגם בעלת הצהרון.היא פוגעת בהם, מרכלת עליהם,צועקת עליהם וכל הזמן מתווכחת. כשהיא מתחצפת אליי אני כמובן כועסת.ניסיתי להתעלם ואז הרגשתי שהיא חזקה ממנה-היא גם אומרת את זה בקול רם שאני מפחדת ממנה.ואז עברתי לצעקות אז היא צועקת עליי בחזרה שאני אעזוב אותה, שלא אצעק עליה.ואם אני לוקחת אותה בכח לחדר או מזיזה אותה ממני בכח היא צורחת שאני מרביצה לי, ןצורחת בקולי קולות שאני אעזוב אותה וכאלו הרגתי אותה.היא מחכה שבעלי יגיע לעזור לה כי היא יודעת שהוא כןעס אם אני מזיזה אותה בכח.בקיצור, מלחמות עולמות.מטריף אותי שהיא צועקת עליי שאני אעזוב אותה.אני מרגישה שהיא לא סופרת אותי,לא שמה עליי.אני יכולה להגיד לה ללכת לחדר והיא לא תעשה כלום.אזניסית סנקציות-לא מזיז לה.מה שמטריף אותה שבאותו זמן מגיעה הקטנה, כאלו יש לה רדרים, וישר מחבקת אותי וכלו מנסה להראות שהיא הילדה הטובה.אני יודעת שזה לא טוב ועוד יותר מטריף את הגדולה.מודה שבאותו רגע זה מה שאני זקוקה. אנחנו מנסים לבלות איתה לבד פעם בשבוע.וזה עדיין לא עוזר. מפחיד אותי שהיא נהפכה לידלה מפחידה כזו, שמעליבה חברות,למרות שיש לה קצת חברות אבל לדעתי זה ילך וידעך,כי היא רבה איתן המון.המורות מתלוננות כל הזמן על הוויכוחים האינסופיים איתן,ממש מתישה אותן.ואני פשוט לא יודעת איך להגיב מולה.מודה שאני מרגישה חלשה לידה ולכן לא מסוגלת להתעלם מכל חוצפה שלה.ואז ההפך,אני צועקת והיא עליי חזרה.אבל אם אני מתעלמת היא מחייכת כאלו "ניצחה". וזאת הבת שלי, אוהבת אותה יותר מהחיים שלי.זאת ילדה שזקוקה להמון המון אישור ואהבה.אני נותנת לה המון חיזוקים כשהיא עושה דברים טובים.לא עוזר.ושוב-גפ עם בעלי היא מתנצחת אבל ולפעמים גם הוא נופל לזה,אבל בסוף היא תמיד מקשיבה לו. אשמח לשמוע ממך עצות, תובנות..

היי, גם לי יש שלושה ילדים בגילאים יחסית צפופים וגם אני ניהלתי מלחמות חוזרות עם ילדיי, החלטתי לפנות לטיפול גם בשבילי- פנינו אני ובעלי להדרכת הורים וגם טיפול לילדיי, פניתי לפסיכולוגית ילדים בעיקר עבור בני הבכור על מנת לעזור לו כי נראה שלו היה הכי קשה. אין מילים לתאר עד כמה הן עזרו לנו.. ראינו תוצאות לאחר מספר מפגשים, הפסקנו לריב עם הילדים וחיינו החלו לחזור לחיי שיגרה.. ממליצה בחום.ההתמודדות היא אכן לא קלה.. שיהיה בהצלחה..

אני מחפשת דחוף פסיכולוגית קלינית. ביתי הוצאה לפנימיה אחרי שלא רצתה ללכת לבית הספר אחרי שנתיים שלא בבית מבקשת לחזור הביתה בית המשפט מבקש פסיכלוגית קלינית להחזרת הילדה , עברנו קורס הורים פרטי ואנו רוצים את ביתנו בבית באזור המרכז . תודה

ברשותך, אשמח להציע הדרכת הורים ע"י מטפל מוסמך לכך..גם אני אמא לשניים, היה לי מאוד קשה להתמודד איתם עד שהחלטתי שני חייבת לטפל בזה. שיהיה בהצלחה..

אני כל כל מזדהה איתך, אני קוראת את מה שכתבת ואני מוכרחה לציין שאת מתארת מצב די דומה למה שקורה אצלי בבית!! מחכה לראות מה תכתוב ליאת, למרות שנראה לי ששווה לבדוק את מה שכתבו שירה ואליה. בהצלחה!!!

שלום מיכל, את מתארת ילדה מאד מאד כועסת, שמרגישה לא אהובה ולא נראית, הפועלת מתוך תחושה ש"אין מה להפסיד". בולטת מאד החולשה שלך מולה, שמותירה אותה מאד לבד, ללא השגחה הורית נוסכת ביטחון. את טוענת ששנה שלמה בטיפול, כולל הדרכת הורים, לא הועילה לך, ואני בספק איך אצליח אני, ממרחק, לסייע. אני ממליצה מאד על חזרה להדרכת הורים אינטנסיבית, יחד עם בעלך, במטרה להבין מה קורה לכם מולה, ולהחזיר לעצמכם את העמדה ההורית הסמכותית. נדמה לי שהילדה שלכם מתחננת (גם אם בדרך פרדוכסלית) שזה יקרה. בהצלחה, ליאת

אני בן 26 נשוי ומנהל אורך חיים תקין וכן אב לילדים. בעברי הייתי מרטיב עד גיל מאוחר [23] הורי גרושים והייתי מאוד מעורב בגרושין כמו"כ היה עבר גדול של הרגשת דחייה [ונראה שכנראה נפגעתי בתת מודע מכל זה] אחת לכמה זמן בעיקר בלילות יש לי רצון בילתי מוסבר לעשות במכנסיים פיפי [לא קקי] משהו בריגוש הזה מושך אותי לא יודע למה מה נראה לך הבעיה ואיך ניתן לטפל בה??? בתודה ובברכה מרובה. [זה קשה ומייאש]

שלום רב, אני מרגישה שקשה (ומאד בלתי מקצועי) לאבחן אנשים ממרחק, על סמך מידע כה מועט וחלקי. אתה מתאר היסטוריה מורכבת שראוי לדון בה ולהתייחס אליה כחלק מטיפול פסיכולוגי מעמיק ומכבד. אני ממליצה מאד על פניה לטיפול ומאמינה שתוכל להיעזר. בברכה ליאת

קודם -כל תודה רבה על ההיתייחסות... שנית רק אם תוכלי לומר לי, זה לא מוגדר בלתי הפיך??? לפני שאני אפנה לטיפול רק לדעת את זה,,,. האם יש לך מישהו ממולץ באזור בית שמש??? שוב תודה רבה וירבו כמותך...

שלום לכולם !!! אבקש את עזרתכם בהתמודדות עם הבעיה בתי בת ה 8 סובלת זה מכבר חודש ימים מסיוטי לילה עקב חלומות ופחדים מנחשים ונחשי ענק כתוצאה מצפייה בערוץ הטבע של נשיונלגיאוגרפיק היא אינה רוצה ללכת לישון לבד ומעונינת לישון איתנו ההורים ניסינו להסביר לה אך ללא הועיל האם יש לכם מס' רעיונות שיעזרו לנו להתמודד עם המצב החדש

שלום רב, פחדים ליליים הם עניין שבשגרה אצל ילדים, ורצוי לא להיענות להם באמצעות מיטת ההורים. עדיף לעזור לה ולשהות על ידה במיטתה, גם אם זה יהיה כרוך בכמה לילות לא פשוטים. אם מיטת ההורים הופכת לפיתרון, יהיה קשה להוציא משם את הילדה, גם אחרי שהנחשים יעזבו ויחזרו לערוץ הטבע... מבלי להיכנס כרגע למשמעויות אפשריות לחלומות על נחשים מסוכנים, אפשר להקהות ולמתן את האיום בדרכים יצירתיות. כך, למשל, אפשר לקנות לה נחשי גומי לאכילה, נחשי פלסטיק למשחק, ופלסטלינה צבעונית ממנה תוכל להכין נחשים, ולהמחיז - לדוגמא - הצגה קטנה הנוגעת לחייה הקשים של משפחת הנחשים. לעיתים קרובות, התיידדות עם הפחד בדרך של דמיון ויצירה יכולה לחולל נפלאות, לאלף את מפלצות הלילה, ולהפוך אותן לחיות מחמד כנועות ולא מזיקות. נסו, ודווחו לנו על התוצאות בהצלחה ליאת נ.ב - נזכרתי בספר המקסים על 'קריקטור הנחש הטוב', שלפני שנים רבות היה להיט פה בבית. אולי שווה לנסות גם אותו.

שלום רב לפני כחודש עברנו לבית חמותי בעיר אחרת. המעבר לא היה קל עבור בתי בת השנתיים וחצי ורק כעת היא מתחילה להסתגל. אני משתדלת להמשיך בשגרת חיינו ואני שולחת אותה לגלן שהייתה בו עד כה. שאותיי הן: ברצוני לנסוע עם בתי בת ה5 לחופשה לבד האם הדבר יגרום טראומה , קשיים, חוסר בטחון וכדומה לבתי הקטנה לטווח הארוך(היא תשאר עם אביה וסבותיה). שנית, בספטמבר אני מעבירה אותה לגן חדש האם השינויים האלה ישפיעו עליה . כמו כן כיצד אוכל להכין אותה להסתגלות טובה יותר לגן החדש תודה!

היי מירי, השבתי לך למטה. הבנתי שבינתיים ראית. בהצלחה ליאת

שלום ליאת לפני כמה ימים הפניתי אלייך שאלה בנושא בני בן ה - 7 בנושא אופיו הייצרי והרגשי, ואוננות מרובה..לא קיבלתי תגובה. האם פנייתי התקבלה על ידך? (אינני זוכרת את השם שבחרתי אז, לא בטוחה שהוא "טליה").

שלום טליה, לא יודעת להיכן שלחת את פנייתך, אך לא ראיתי כזו. שאלות את מוזמנת להפנות לכאן באמצעות האייקון "הוספת הודעה חדשה". אם התכוונת ליצור עמי קשר בדרך אחרת, אנא עשי זאת דרך כתובת המייל- [email protected] לצערי, ההפניות דרך האתר אינן מגיעות אלי, ולכן אשמח אם, ככל האפשר, השאלות יופנו לכאן. כתבי שוב ואשיב ברצון ליאת

בני בן 8 בתקופה האחרונה הפך להיות אלים מילולית ופיזית במידה ואינו מקבל את מבוקשו, אנו מנסים לדבר עימו על כך כל פעם, הוא מביע חרטה אך שוב חוזר להתנהגותו זו. סובל במיוחד אחיו בן 15 אשר כלפיו הוא אלים במיוחד אציין כי הם חולקים את אותו החדר, (מבחינת לימודים הוא תלמיד טוב מאוד). מה לעשות ? בעלי ואני עובדי עצות ??

שלום ענת, אלימות פיזית ומילולית צריכה להיות מטופלת במעשים ולא בדיבורים. ילד בן 8 הוא עדיין צעיר, ובהחלט אפשר לעזור לו ללמוד להתמודד עם אכזבה וכעס בדרך פחות הרסנית. ילד שמגיב באלימות אם אינו מקבל את מבוקשו, למד שזו דרך יעילה להשיג אותו בכל זאת. לכן, לפני הכל חשוב לוודא שהתנהגויות אלימות לא יגררו שום רווח עבורו. כאשר הוא מתנהג בתוקפנות, מוטב לנסות ולעצור אותו פיזית, ולהרחיק אותו בנחישות מהסיטואציה, ללא נאומים והסברים (אותם הוא ממילא מכיר בע"פ). אפשר לומר בקצרה "כל זמן שאתה אלים לא נעים לנו איתך, ולכן אנחנו מבקשים שתלך לחדרך". יש לצפות להתנגדות או מחאה, אך בעיני חשוב לעמוד בדרישה. אפשר לקצוב את זה בזמן, ולהשאיר פתח -"כשתוכל להתנהג כמו ילד גדול, ללא אלימות, נשמח שתהיה איתנו". חשוב להצביע על האפשרות לפיה המילים אצלכם בבית נמצאות בסכנה של זילות. אתם מדברים איתו שוב ושוב, אך הוא ממשיך בהתנהגותו - כלומר, הוא למד שהמילים שלכם אינן שוות הרבה, והוא מביע חרטה שוב ושוב, אך חוזר לסורו - מה שמעיד שגם למילה שלו יש ערך מועט. במצבים כאלה, כאמור, מוטב לדבר מעט ולפעול יותר. כך הוא ילמד שכאשר אתם אומרים משהו (למשל שאינכם מוכנים לסבול אלימות בבית), אתם גם מתכוונים לכך. אם את מרגישה שמדובר בקושי רחב יותר בהצבת גבולות, תוכלו לפנות להדרכת הורים קצרה וממוקדת, שתחזיר לכם את העמדה ההורית הסמכותית, הנחוצה לילדים בכל גיל. בהצלחה ליאת

שלום רב ברצוני לשאול 2 שאלות: לפני שלושה שבועות עברנו לחמותי (בעיר אחרת).אני חושבת שבתי בת השנתיים וחצי קבלה את זה קשה בהתחלה היא רצתה לחזור הביתה וכעת היא כל הזמן מייללת, מחפשת אותי וצמודה אלי. היא ממשיכה ללכת כרגע לאותו הגן. ברצוני לנסוע בעוד כשבועיים עם בתי הגדולה לחופשה של ארבעה ימים כאשר הקטנה תשאר עם אביה ועם סבתה. שאלתי האם הנסיעה  תיצור טראומה ,חוסר בטחון ,פחד וכדומה לטווח הארוך? שאלה נוספת- בתחילת ספטמבר(לאחר כשבועיים של חופשה בבית(בהם אולי אסע למס' ימים) אני אעביר אותה לגן חדש כיצד אוכל להקל עליה את המעבר? האם לוותר על הנסיעה? תודה ,מירית

שלום מירית, מעבר דירה יכול לעורר קושי רגשי ולדרוש תקופת הסתגלות אצל קטנים וגדולים כאחד. אני מניחה שלגור בביתה של החמות זה לא פשוט גם עבורכם, ויתכן שזה יוצר בלבול, מבוכה ואי שקט אצל כולכם. לא ברור אם המעבר משדרג את תנאי חייכם או להפך, אך בכל מקרה השינוי כרוך בצורך בהתארגנות מחדש. פרידה לארבעה ימים מציבה גם היא סוג של אתגר עבור בתך. אני מניחה שהאופן בו היא תחווה את זה תלוי במידה רבה ביחסיה עם אביה וסבתה, ובמידה בה הם מעורבים בגידולה ובסדר היום שלה בימי שגרה. לטווח הארוך לא אמור להיות נזק, אבל חשוב לנסות ולהקל עליה גם לטווח הקצר, ולהכינה לפרידה. תוכלי להשאיר לה מתנות קטנות, לדבר איתה בטלפון כל יום, ולהבטיח צ'ופרים קטנים שתביאו לה בחזרתכן. אם את מתכוונת להעביר אותה לגן החדש בתחילת ספטמבר, רצוי להימנע ממעמסה רגשית נוספת באותם ימים. הקליטה בגן חדש דורשת הרבה מאמץ מהפעוטות, ולכן מוטב להתחשב ולהתמסר לתהליך יחד איתה, עד יעבור זעם. אני ממליצה לדחות את הנסיעה או את הכניסה לגן, ולהשתדל ככל האפשר לא לתזמן אותן יחד. בהצלחה ליאת

תודה על התשובה, אדחה את הנסיעה!

שלום רב ליאת היקרה, ראשית אומר שאני מזדהה מאוד עם האמא שכתבה כי ביתה בת ה-8 וחצי מנודה מחברותיה. גם אצלנו יש תקופות כאלו כבר במשך שנתיים, וקשה לי מאוד לראות מן הצד...אני מרגישה כמוה! לאחר התלבטויות רבות, החלטנו לערוך לבננו אבחון פסיכולוגי או פסיכודידקטי. יש לו קשיים חברתיים, לא "קורא את המפה החברתית" כפי שנמסר לנו מיועצת בית הספר , אבל גם קשה לו מאוד לדחות סיפוקים ,מגיע לבכי מהר מאוד (בשניות) ומזכיר בתגובותיו אלו ילד כבן שנתיים לפעמים. בעזרת שיחה עם פסיכולוגית(חודשיים שיחות שלנו ההורים עם הפסיכולוגית) - קיבלנו יעוץ לאבחן את הילד אבחון פסיכולוגי(או פסיכודידקטי.יש לציין כי הילד חכם מאוד ומצליח מאוד בלימודים) כדי שאפשר יהיה לדעת יותר במדיוק במה להתמקד. מה דעתך? היכן ניתן לעבור איבחון שכזה? האם יש אפשרות דרך קופת החולים?(כללית מושלם) כי הבנו שאיבחון כזה הוא יקר מאוד. תודה רבה, אמא מודאגת מאוד.

שלום טלי, אם אני מבינה נכון, הקושי של בנך אינו אקדמי, ולכן אין צורך באבחון דידקטי, אלא פסיכולוגי-רגשי. מדובר בבטריית מבחנים שונה מזו נהוגה באבחון הדידקטי, ועושים אותה בעיקר פסיכולוגים קליניים של ילדים. לצערי, איני בקיאה בנוהלי קופות החולים בכל הנוגע לאבחון, ולכן הייתי מציעה להרים טלפון לאחד הפסיכולוגים (לילדים) שעובדים עם הקופה, ולברר איתו איך זה עובד. אבחון הוא אכן תהליך יקר, יחסית. אומר בזהירות, שפעמים רבות פסיכולוג קליני מנוסה יכול לעמוד על הקשיים הרגשיים בצורה לא רעה בכלל בקליניקה, גם ללא אבחון. גם אם התמונה הקלינית הראשונית אינה שלמה במפגש הראשון או השני, הרי שתוך זמן לא רב מעבר לזה, הענינים מתבהרים, ותרומתו של האבחון אינה דרמטית. קשיים חברתיים ודחיית סיפוקים, כפי שאת מציינת, מאד בולטים ונוכחים בחייו כרגע, ולכן מסתמן כיוון להתערבות טיפולית גם ללא אבחון. שווה לחשוב על זה פעם נוספת, ולהתייעץ עם הפסיכולוג הקליני שאמור לטפל בילד. בהצלחה ליאת

הבן שלי בן 3 טוב לב ומקסים בהתנהגותו. המצבים של עימות מול סיטואציה כוחנית לא יודע כיצד להתמודד. אם חוטפים לו צעצוע יעמוד המום ולא יגיב. אם מרביצים לו יגיד לא להרביץ ולא יפעל - יזוז / יחזיר. אבקש לדעת אילו כלים ניתן לתת לו בהתמודדות במצבים אלו. וכן האם הוא נפגע רגשית מהם.

שלום שחף, ראשית, אני מזמינה אותך לחפש בתחתית עמוד זה את תגובתי לטלי, שפנתה ב-20.7 תחת הכותרת רגישות-יתר. נדמה לי שגם במקרה שלכם, מדובר בילד שלמרבה המזל לא היה צריך להיאבק על כלום, וככזה גדל להיות ילד טוב לב, נדיב ושוחר שלום. מבחינתי, אם היו לנו עוד הרבה ילדים כאלה, החברה שלנו הייתה נראית - אולי - קצת אחרת. מאידך, העולם החברתי אכן תובעני, ולא היינו רוצים שהילד שלנו יפתח דפוסי תגובה כנועים ופסיביים. כהורים, יש לנו תפקיד מכריע בסוגיה זו. תוכלי לבדוק עם עצמך (אומץ! אומץ!) עד כמה אתם, בבית, מאפשרים לו לעמוד על שלו, ואיך אתם מנהלים קונפליקט. קורה לא פעם שהורים מתגאים בילדים מאד משתפי פעולה ו'טובים', כאשר למעשה כל ביטוי של התנגדות או מחאה אינו מתקבל, או זוכה לביקורת גלויה או סמויה. שווה לבדוק עד כמה אתם, כמשפחה, סובלניים למצבי עימות או קונפליקט, והאם אין ניסיון (מודע או לא מודע) להימנע בכל מחיר מההתנגשויות הבלתי נמנעות הכרוכות בחיים בצוותא. נסו לעודד אצלו גילויי עצמאות, להתעקש לדעת מה הוא עצמו רוצה או מעדיף. לשים לב (אפילו תוך השקעת מאמץ) לגילויים הכי עדינים של אסרטיביות ולעודד אותם ("ראיתי שלא כ"כ רצית לגמור את השניצל היום. זה בסדר. אני שמחה שאתה אומר לי".) במקרה של מכות בגן, לטעמי לא נכון לעודד ילד להחזיר, אלא דווקא לסגת מסיטואציה אלימה ולהתרחק מילדים פוגעניים וכוחניים. רוב הילדים לומדים, בסופו של דבר, לתמרן במצבים הללו, ולשרוד אותם ללא פגע. בברכה ליאת

שלום רב, הכלב הקשיש שלנו נחלש וחלה וכנראה שאין מנוס מהמתת חסד. בכוונתנו להרדים אותו אצל הווטרינר ואחר כך לקבור אותו היכן שהוא. הילד, בן שלוש ושלושה חודשים, מאד קשור אליו. אשמח לקבל עצה עד כמה לשתף אותו בתהליך וכיצד להכין אותו לפרידה מהכלב. האם לקחת את הילד איתנו לווטרינר? האם לתת לו להשתתף בטקס הקבורה? האם לספר לו שאנחנו עומדים להרדים את הכלב? אשמח לקבל תשובה מפורטת. תודה, גלי

שלום גלי, פרידה מחיית מחמד, גם כשהיא בנסיבות עצובות כשלכם, היא דרך טבעית ונכונה להתוודע אל נושא המוות, ואל העובדה שהוא מלווה את החיים ומעניק להם משמעות. אני חושבת שילד בגיל שלוש עדיין אינו יכול להבין לגמרי את רעיון המתת החסד. תפיסת המוסר של ילדים כה צעירים היא פשטנית למדי, וקשה להם (וגם לחלק מהמבוגרים) להבין את מורכבות העניין, הכורכת "המתה" ו"חסד" בפעולה אחת. לכן, אפשר להסביר ולומר שלקחתם את הכלב לווטרינר כי ("כמו שראית") הוא היה זקן וחולה מאד, וכל הניסיונות להצילו לא הצליחו, והוא מת. כדאי להדגיש את הרעיון שמי שמת לא מרגיש שום דבר ולא כואב לו כלום. תוכלו לספר לו שאתם עומדים לקבור את הכלב באדמה, ושתאפשרו לו לראות את הקבר. אפשר לחסוך לו את הקבורה עצמה, אך לאפשר לו להשתתף בטקס קטן שתעשו מעט אח"כ בנוכחותו. היתרון הגדול בהמתת-חסד הוא, בין היתר, היכולת להיפרד כמו שצריך מהאהוב שלנו, וכדאי להכין את הילד לרעיון הפרידה ("הכלב שלנו זקן וחולה מאד, והוא כנראה ימות בקרוב. אבל היו לו חיים טובים והיה לנו נורא כייף ביחד. בטח נורא נתגעגע אליו"). בעיני, לא כדאי לקחת אותו איתכם לווטרינר, וגם לא לקשור בין "הרדמה" ומוות. עדיף לעשות את כל זה כשהוא אצל סבתא או בגן, ולהציב לו עובדה מוגמרת, כאמור אחרי הכנה קצרה (של מס' ימים עד שבוע). ללא ספק אתם עומדים בפני מהלך מכאיב ולא פשוט גם עבורכם, ואין לי אלא להביע את השתתפותי הכנה. אודה לך אם תוכלי לשתף אותנו בהמשך, ולספר עוד על החוויה ועל איך התמודדתם איתה. שבת שלום ליאת

בני כיום בן 6. מאז שהיה תינוק (בן חודש) עד גיל 3 , הוא היה מתעורר כל 20 דקות בלילה, וכל לילה שלו היה כ 5 שעות ( כולל ההפסקות).מחסור השינה שלו היה מאוד חמור והשפיע על התנהגותו. מגיל 3 עד היום הוא ישן כ 8 שעות (מתעורר כדי להתכסות ונרדם מיד).אני מאוד מודאגת האם יש נזקים ארוכי טווח למחסור השינה?, אלו בדיקות עלינו לערוך?, האם הנזקים תמידיים כמו נזקים לגדילה או למוח או שניתן לתקן? אציין שהוא כיום נראה ומתנהג כמו ילד בן 5 (והוא בן 6). באבחונים הכל תקין, נמוך לגילו, ובהתנהגות נראה "מרחף". תודה אם מודאגת

שלום מיה, איני מומחית בתחום הפרעות שינה והשלכותיהן הנוירולוגיות ו/או אחרות. ממליצה לך לפנות למרפאת שינה או למומחה בתחום, ולהירגע. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום, יעל בת חודשיים וחצי נרגעת מבכי רק איתי - האמא - ולא עם בעלי, למרות שהקשר ביניהם הוא מצוין. למה זה קורה ומה אפשר לעשות??

שלום אן, יעל נרגעת איתך מהר יותר מאשר עם בעלך, כנראה בגלל שאת זו שנקשרת באמצעות חושיה למזון ולטיפול הקנקרטי בה. יתכן שאת מצליחה לחוש אותה ולהתכוונן אליה טוב יותר, וזה קורה בדר"כ כי האם מבלה פיזית יותר זמן עם התינוק בהשוואה לאב. אני מאמינה שככל שיעל ואבא יבלו יותר זמן יחד, כך יגבר בטחונו בעצמו, ובהתאמה גם יכולתה של יעל לבטוח בו ולהירגע בזרועותיו. לפעמים, בגלל העובדה שהילד נרגע מהר יותר אצל אמו, קיימת נטייה של האב לוותר ולהתרחק, ונטייה של האם לזנק ראשונה אל התינוק. מצב זה, כמובן, מנציח את הפער. השתדלי לתת להם להסתדר יחד, גם אם זה ייקח בהתחלה מעט יותר זמן. הסבלנות משתלמת. בברכה ליאת