פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, יש לי ילד בן 6 שעלה שבוע שעבר לכיתה א', ויש לו קושי (בלשון מעטה) להיפרד ממני או מבעלי בבוקר בבית ספר, הוא רוצה שאני אשאר איתו בכיתה וכשמסרבים הוא מתחיל לבכות ולצעוק ולהשתולל ולא מוכן להשאר בבית ספר בשום פנים ואופן הוא מתנהג בצורה מטורפת הוא לא מוכן להקשיב הוא צורח אפילו אתמול היכה את המורה. אני חייבת לציין שמאז שהוא הולך לגן הפרידה בבוקר קשה לו והוא תמיד בכה, למרות ששנה שעברה בגן חובה חלה התקדמות מדהימה והוא נפרד מאיתנו בבוקר בצורה בוגרת, השנה פשוט הפרידות הפכו להיות קשות מאוד, הוא לא מוכן להקשיב למורה ולא מוכן להקשיב לי הוא מתחיל לבכות ולצעוק ולא רואה אף אחד מסביבו, המורה מכניסה אותו בכוח לכיתה ושומרת על הדלת שלא יברח והוא צועק ובוכה בתוך הכיתה. ניסנו להבטיח לו מתנות והבטחות, ניסנו לעניש שום פעולה לא עוזרת הוא מגיע לבית ספר שהוא מבטיח שהוא יתנהג יפה וברגע שאומרים שלום הוא נכנס להסטריה! אני חייבת לציין שאנחנו אוספים אותו אחה"צ הוא מאושר וכיף לו. בזמן האחרון גם אחה"צ שהוא הולך לחברים או לחוגים או אפילו לסבתא שלו קשה לו מאוד להיפרד והוא חייב עשרות חיבוקים ונישוקים ורואים שקשה לו מאוד הפרידה, אפילו שאח"כ הוא נהנה ולא מחפש אותנו כלל. מה עושים? איך אלינו לנהוג איתו? כיצד אפשר להקל עליו? אני ממש אובדת עיצות ולא יודעת כיצד לנוהג. תודה

שלום ריקי, כמו שכבר הזכרתי כאן היום (או אתמול), קשיי פרידה הנמשכים מעבר לזמן סביר יכולים לשקף אמביוולנטיות של ההורה סביב הפרידה, וקושי (גם של ההורה) להתרחק. כמו שאת עצמך מציינת, נראה שמעט אחרי הפרידה הילד מצליח להירגע ואפילו ליהנות, ולכן, יתכן שהדרמה היומית בכיתה היא חלק ממשהו רחב יותר ביחסים ביניכם. כרגע, הייתי מייחסת את הקושי לשבוע הראשון - עם כל מה שזה אומר (לחץ, התרגשות, חששות, תחושת זרות, וכד'). אני מאד ממליצה להימנע מענישה או מניסיונות שוחד. נסו להביע אמון ביכולתו של הילד להסתדר, ולעודד אותו במילים טובות גם אם לא הצליח להתגבר. לוו אותו לביה"ס והשתדלו להגיע בזמן שהמורה כבר בכיתה. נסו להימנע מלמשוך את הפרידה יותר מדי. עדיף להכין אותו לכך שתעזבו מיד, ולעמוד בהחלטה הזו. במידה והקושי נמשך מעבר לזמן סביר, התייעצו עם יועצת ביה"ס או עם הפסיכולוגית, שבוודאי נתקלו בעבר במקרים דומים. בהצלחה ליאת

שלום רב: ביתי בת ה-9 ראתה באחת התכניות אדם ללא יד ומאז הינה מכונסת ועצובה,דבר שאינו אופייני לה,היא פטפטנית בד"כ.ניסיתי לדובב אותה והיא אומרת שיש לה עצב בלב והיא כל הזמן נזכרת באדם זה.ניסיתי להסביר לה שיש כאלה מצבים ואנשים מתמודדים עם מגבלות כאלה ואחרות.אך זה לא מועיל.הילדה פוחדת להסתובב בלילה בחוץ גם איתנו שמא תפגוש אדם כזה.ובערבים היא עצובה יותר ,הדבר מתבטא לעיתים גם בבכי .העניין החל לפני כשבוע ואני מאד מודאגת ואיני יודעת אם כדאי בשלב זה לערב גורם מקצועישמא העניין יתעצם יותר.אשמח מאד אם תתנו לי בדחיפות עיצה כיצד לנהוג? בתודה מראש

שלום יפה, לכולנו יש במוח מעין 'סכימה' של הגוף השלם. כאשר אנו נתקלים במשהו שנוגד את הסכימה המוכרת, נוצרת תחושת אי-נוחות, ולעיתים גם חרדה. ילדים צעירים, שנוטים לפתח דאגה סביב שלמות הגוף, עלולים להגיב במבוכה, דאגה ואפילו חרדה מהרעיון של עיוות/חסר במבנה הגוף. אני חושבת שההסבר שנתת הוא נכון, וחשוב שילדים ילמדו לפתח סובלנות למה ששונה וחריג, ולהעריך את היכולת להתגבר על מגבלות. כרגע, הייתי מציעה להתאזר בסבלנות, להסתפק בהסבר שנתת, ולהביע ביטחון ביכולתה להתמודד עם העולם כפי שהוא, על כל פניו. בברכה ליאת

1. בני בן 4 ובזמן האחרון להתלבט ולהגיד: אני לא יודע במה לשחק או אני לא יודע איזה צעצוע לבחור או מה אני אעשה אצל אבא (_אנחנו גרושים)? חשוב לי לציין כי שאלות או בעיות אלו לא עלו מעולם. בדרך כלל הוא מאוד יודע להעסיק את עצמו ובעל דמיון מפותח, נהנה ממשחק עם מכוניות או בע"ח. אף פעם לא עלה צורך שלו שאני אמצא עבורו תעסןקה או אבחר עבורו במה לשחק. מדוע לדעתך השאלות הללו עולות פתאום? על מה זה מצביע? 2. כמו כולם התחלנו גן חדש. על אף שיש ילדים מהגן הקודם הוא מאוד מתקשה להפרד ממני בבוקר. רוצה לבוא איתי לעבודה.... אני קצת מופתעת כי בשל המציאות אליה נולד הוא "יודע" (אף פעם זה לא קל, אבל הוא מורגל בכך) להפרד ולעבור בין הבית שלנו לבית של אביו. בגן הקודם הפרדה בבוקר הייתה די בקלות. חשבתי שכעת שהוא גדול יותר יהיה קל יותר.... ברצוני לציין שכשאני באה לקחת אותו חזרה, הוא במצב רוח טוב, אך מספר שהתגעגע אליי.... איך אפשר להקל עליו? 3. האם לדעתך קיים קשר בין שתי התופעות הנ"ל? תודה רבה מראש נגה

שלום נוגה, שתי התופעות שאת מתארת בהחלט יכולות להיות קשורות, מאחר ושתיהן מייצגות היצמדות זמנית ולא אופיינית אליך. יתכן שזה קשור להסתגלות לגן (יש ילדים שכל תחילת שנה עוברים מחדש את תהליך ההסתגלות, גם אם יש בגן ילדים מוכרים. צוות הגן והסביבה בכל זאת חדשים לו), ויתכן שזה קשור בדברים אחרים שקורים בבית בימים אלה, שאולי מעסיקים אותך או מאלצים אותך להתרחק קצת. חשוב לזכור שהצרכים החברתיים של הילדים הופכים יותר ויותר נוכחים בגיל זה, ולכן כדאי לעודד חברויות בשעות אחה"צ. זה ישרת את שתי המטרות: יוריד קצת לחץ ממך, ויסייע בהידוק הקשרים עם ילדי הגן החדש. בהצלחה ליאת

בתי הבכורה בת 9 ומזה כמעט שנתיים סובלת מבריחת שתן ובחצי השנה האחרונה החלה לסבול גם מבריחת צואה. הדבר קורה אך ורק בשעות היום, בלילה יבשה לחלוטין. בירור רפואי העלה שהכל תקין מבחינה פיזית. נוירולוג הפנה אותנו לטיפול פסיכולוגי וטען שיתכן שמדובר באיזשהו אירוע טראומתי , אפילו קטן שיצר את העניין. רציתילברר איזה דרך טיפול מתאימה וכן לקבל המלצות לגבי פסיכולוג כזה באיזור ירושלים, בית שמש וכו'. תודה מראש.

שלום חגית, אנקופרזיס (הצטאות) היא הפרעת הפרשה הקשורה או לגורמים פיזיולוגיים (קושי בשליטה בסוגרים) או לגורמים רגשיים, בדר"כ סביב מאבקי כוח ושליטה במשפחה. חוץ מההתמודדות הלא פשוטה עם בעיית הצרכים, ילדים אלה צריכים לפעמים להתמודד גם עם לעג (ואפילו התנכלויות) מצד הילדים בכיתה, ועם ביטויים של כעס ותוקפנות מצד בני המשפחה הסובלים, לעיתים, מאי נוחות רבה בגלל ההפרעה. מסיבה זו, הטיפול מכוון בדרך כלל להפחתת המתחים במשפחה ולשכלול מיומנויות ה'טיפול העצמי' וההחלפה המהירה והשקטה של הבגדים ע"י הילד עצמו. תופעת לוואי נוספת של האנקופרזיס היא הפגיעה בדימוי העצמי והבידוד החברתי. גם אלה יכולים להיות חלק ממוקדי הטיפול. אשלח למייל האישי שלך המלצה על מטפלת באזורכם. בהצלחה ליאת

בתי בת 12 יש לה בריחת שתן בצחוק בלי שליטה. ולכן היא מוצאת עצמה בתוך שלולית לאחר הצחוק. כי אין לה שליטה. השאר במשך היום והלילה הכל בסדר. רק בצחוק אין לה שליטה. לאן לפנות??

ליאת בוקר טוב אני אשמח מאד לקבל המלצה על פסיכולוג/ית באיזור הקריות וחיפה לילדה בת 8 ילדה רגישה שיש לה בעיה חברתית בבית הספר. אין לי מושג לאיזה סוג של פסיכולוג לפנות אשמח מאד להמלצה.

שלום רב, הכתובת לבעיה שאת מתארת היא פסיכולוג ילדים קליני. תוכלי לחפש דרך קופת החולים שלך או להתעניין אצל רופא הילדים. לפעמים גם יועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס יכולות להמליץ מניסיונן. לצערי, איני מכירה פסיכולוגים לילדים בחיפה. בהצלחה ליאת

שלום רב, לדעתי, ולדעת הסובבים אותי, לבני(בן 4 וחצי) בעיות בהתנהגות (התנהגות אגרסיבית כלפי אחרים ללא סיבה, כישורים חברתיים נמוכים ועוד). אני מעוניינת להפגש עם פסיכולוג דרך קופת חולים מכבי. האם יש לכם המלצה על פסיכולוג/ית באזור השרון או המרכז?תודה

שלום גלית, אנא כתבי שוב, והפעם צרפי את כתובת המייל שלך בגוף ההודעה, כדי שמשתתפי הפורום יוכלו לשלוח לך המלצה דרך המייל. לצערי, אני עצמי איני מכירה פסיכולוגים שעובדים עם מכבי. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 8.5. נחשף למוות לפני 3 שנים כשחבר טוב שלנו נהרג במלחמת לבנון. אבי ואבא של בעלי נפטרו לפני שנולד וסבתא שלי נפטרה לאחרונה. יום אחד נפל לו האסימון שהחיים נגמרים והוא מאוד בכה. הוא מאוד מפחד שיקרה לנו משהו. לעיתים קרובות הוא נזכר בעובדה שבסוף מתים וזה עושה לו מצברוח רע והוא אפילו בוכה. כל דבר שקורה למישהו מהקרובים לו (מכה, נפילה וכו') הוא שואל אם אפשר למות מזה. ברור לי זה טבעי שהמוות יעסיק אותו, מצד שני נראה לי לא תקין שילד מגיל כזה מתאבל על כך שהחיים בסוף נגמרים. איך עוזרים לו ? אציין עוד כי היינו בטיפול בגלל בעיות התנהגותיות והוא כ"כ התנגד לטיפול ואמר שאנחנו חושבים שהוא משוגע ובגלל זה אנחנו לוקחים אותו לטיפול. הטיפול ממש פגע לו בבטחון העצמי והחלטנו בשלב זה להפסיק. תודה

שלום רב, המוות תמיד נמצא סביבנו, ולמרבה הצער, יש ילדים שנחשפים למקרי מוות סמוכים או קרובים, שיכולים להגביר את המודעות לקיומו, ובאופן זמני גם את החרדה מפניו. כאשר הנושא עולה, רצוי לא לעקוף אותו או להימנע מדיבור ישיר עליו, כי ההתפתלות של המבוגרים או הניסיונות לדחוק את הנושא אל מחוץ לתודעה יכולים להחריף את הפחדים ולהשאיר את הילד בודד עם מחשבותיו ודמיונותיו. אל המוות יש להתייחס כפשוטו, כאל אירוע בלתי נמנע המצפה לכולנו ביום מן הימים "כשנהיה זקנים מאד". לפעמים קורים אסונות לא צפויים, תאונות, מלחמות, מחלות קשות, אבל הם נדירים יחסית. כדאי להדגיש את המצבים בהם יש לנו שליטה על האירועים (נהיגה זהירה, אורח חיים בריא, הימנעות מסכנות מיותרות), כדי שהילד יחוש שביכולתו לעשות משהו כדי לשמור על עצמו. אני רוצה לחדד ולהזכיר שלעיתים התנהגות מקצינה אצל ילדים מקורה בחרדות ופחדים שאינם מוצאים ערוץ מספק לביטוי ועיבוד. ובעניין הטיפול הפסיכולוגי. בדר"כ אצל ילדים בגיל של בנך הקישור בין טיפול ל'משוגעים' אינו בא מעצמו. כמי שמטפלת בהרבה מאד ילדים, אוכל לומר לך שרובם הכמעט מוחלט אוהבים מאד את השעה הזו, ורואים בה הזדמנות לשיח מסוג חדש, שאינו מתאפשר להם בסיטואציות אחרות. צר לי על כך שבנך למד את הקישור המעליב והכ"כ לא נכון הזה, ובכך מונע מעצמו עזרה. בהצלחה בכל מקרה ליאת

שלום רב, בני בן 8 ,עד גיל 7 ישן איתנו במיטה והעברנו כאשר נרדם, כבר שנה אנחנו מנסים ללמדו לישון בחדרו עד הבוקר, עירבנו פסיכולוגית לכמה מפגשים לוודא שאין חרדות או בעיות מיוחדות- הכל בסדר לטענתה. כבר שנה אני לא ישנה בלילות כל הזמן רוצה שאהיה לידו עד שיירדם, ואם מתעורר באמצע הלילה אני צריכה לשבת לידו לפעמים שעתיים ויותר כדי שיירדם, הוא בוכה שמפחד שיקרה לו משהו, אין פחד ממשהו ספציפי רק שלא יקרה לו משהו. אציין שישן בחדר יחד עם אחיו בן 3 (שישן לילה שלם ולא מעיר אותנו בכלל..) המצב מתסכל, אני לא יודעת אם הוא מתפנק, מניפולטיבי, או בחרדות אמת, ומה עלי לעשות כדי לגרום לו לישון כל הלילה במיטה. אני כבר עצבנית בלילות וצועקת עליו לאחר שעה שאני מנסה להיות מבינה, ואמפתית... בבקשה אשמח לשמוע איך עלי לפעול. תודה

שלום אילנית, אני מרגישה שמדובר כרגע במאבק כוחות, שבא לביטוי חריף דווקא בלילות, כאשר יכולת העמידות שלכם (של כולנו, בעצם) פחותה. אם תדפדפי קצת בפורום הזה, תוכלי למצוא לא מעט המלצות כיצד להתנהג בלילה, אבל לתחושתי, עדיף לקבל חיזוק ותמיכה בזמן התהליך מאיש מקצוע. אם אתם כבר שנה בתוך המהלך העצבני הזה, עדיף להיעזר, ולטפל בזה כמו שצריך. מאחר ומדובר בילד גדול ומבין, יתכן שיוכל להפיק תועלת מטיפול פרטני, נוסף על הדרכת הורים. בהצלחה ליאת

שלום בהמשך לשיחתנו הטלפונית היום,שאלה נוספת אחרי כמה זמן של בכי לומר למטפלת להתקשר אלי? (ביום הראשון והשני שאשאיר את הפעוט בן 1.5 לבד). וכמה ימים זה תקין שהילד בוכה?חודש חודשיים? תודה

שלום טל, רוב הילדים לא ממשיכים לבכות חודש וחודשיים, וגם אם הם בוכים, זה לזמן קצר בשעת הפרידה. ילדים שמתקשים להיפרד כל השנה (לצערי, יש גם כאלה) מגיבים בדר"כ לאמביוולנטיות של ההורה בקשר לפרידה. כאשר ההורה סומך על צוות הגן ועל חוסנו ויכולתו של הילד עצמו - משהו מהביטחון הזה מחלחל גם אל הילד, ומאפשר לו הסתגלות טובה במסגרת החינוכית. ולשאלתך הראשונה, בדר"כ הגננות עצמן יודעות להעריך טוב מאיתנו, האימהות, מתי נכון להתקשר. אין כאן חוקים נוקשים של "נכון" ו"לא נכון". גננת טובה יכולה לקרוא את המצוקה על פניו של ילד גם אם אינו בוכה במשך שעות. אני מציעה לכל האימהות שהכניסו עכשיו ילדים קטנים מאד (לפני גיל שנתיים) למסגרת חדשה, לגלות גמישות וסבלנות, ולהשתדל לקצר את הימים בשבועיים הראשונים, כדי ליצור הדרגתיות. בהצלחה ליאת

בני בן 9 חודשים וזה שלושה ימים הוא במעון ויצו ללא הצלחה להרדם ולכן מדי יום אני נקראת לבוא לקחת אותו. בני נרדם אך ורק באמצעות הנקה . הוא איננו לוקח מוצץ ולא בקבוק. מה עושים? אני לא מעוניינת בשלב זה לגמול אותו מהנקה.

שלום מרב, בנך נמצא עדיין בשיאם של קשיי הקליטה וההסתגלות, והציפייה שיוכל להירדם ולישון במקום החדש נראית מעט לא ראלית. העובדה שעד היום נרדם רק תוך יניקה מקשה עליו אף יותר. נראה שלא תהיה ברירה, ויהיה עליך לוותר על המשאלה לאחוז בכל הקצוות. אם החלטת להכניס אותו למסגרת עד אחה"צ, כולל שינה, הוא יצטרך להיגמל לפחות מיניקת הצהריים, ולהירדם בסיועם של אמצעים אחרים. כרגע, אני מסכימה עם צוות הגן, וחושבת שיש לאפשר לו תקופת הסתגלות ממושכת יותר, בה יחזור לישון בבית. רק כאשר הגן יהפוך ל'בית', והדמויות המטפלות יצליחו להוות עבורו דמויות מרגיעות ומנחמות, אפשר יהיה לצפות שיישן בגן. במקום מוצץ או בקבוק, אפשר יהיה להיעזר בחפץ מעבר אחר, שיסמל עבורו את אמא או את הבית, וזה - כמו שאת ודאי יודעת - יכול להיות בובה פרוותית, שמיכה, חיתול, או כל חפץ אחר שיקבל את הייצוג הנכון. בהצלחה, ועוד קצת סבלנות ליאת

שלום, מאז ומתמיד הילד מתקשה להרדם. הוא עייף מאוד, אחרי יום ארוך ולעיתים גם בשעה מאוחרת ובכל זאת לא מדלג על טקס הפטפוט, חלב-מים-חלב-מים, התבכיינות וכו'. זה יכול לקחת אפילו שעה וחצי! לפני השינה תמיד מקיימים ריטואל קבוע של מקלחת וסיפורים. אנחנו מקפידים לבוא כשהוא קורא לנו, ואף פעם לא לתת לו יותר מידי לבכות (אני מניח שזה עניין של הגדרה כמה זה פחות או יותר מידי). האם יש איזו טכניקה מומלצת ע" לעזור לו?

שלום עוזי, בגיל שנתיים הטקסים שלפני השינה ממלאים תפקיד חשוב ביכולת להיפרד מההורה ולהתמודד עם חרדות הלילה. לפעמים, מתוך רצון 'לעייף' את הילד, הורים משתדלים לדחות ככל האפשר את שעת ההשכבה, ומגלים כי הילד ערני ונרגז אף יותר. חשוב למצוא את העיתוי הנכון, כשהילד נינוח ועייף, אך לא מותש ועצבני. בעיני, עדיף לא למתוח את היום באופן מלאכותי, שכן יש בכך כדי להביא לתוצאה הפוכה מהמצופה. לאחר הטקס של המקלחת השירים והסיפורים, הנשיקה והחיבוק (רצוי לשמור על זמן סביר. גם כאן לא למתוח יתר על המידה), אמרו לו שהגיע הזמן ללכת לישון, ומרגע זה, אין לאפשר יותר שיחות, עיסוקים או כל אינטראקציה אחרת, כולל אכילה, שתיה וכד. הילד צריך ללמוד שמרגע שהסתיים הטקס, אינכם זמינים לפעילויות נוספות. תוכלו להישאר על ידו זמן מה (בהתחלה זה אולי ייקח זמן רב יותר, ובהמשך פחות), אך מבלי לנהל שיחות או מאבק או חיבוקים ונשיקות. כלום. רק שינה. שבו לצידו בשקט מוחלט. אם הוא בוכה, אפשר להגיד מדי פעם "אבא פה" או "הנה, אני יושבת איתך עכשיו, ואתה הולך לישון". ולא יותר. לצערי, אין טכניקות או פיתרונות קסם, מלבד הרבה אהבה וסבלנות. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת השנתיים נכנסה לגן בפעם הראשונה לפני חודש. ההתחלה הייתה קשה אך לאט לאט הפרידות נהיו יותר טובות וקלות,אך שהיא בבית היא לא מוכנה לרדת לי מהידיים וגם בלילות היא כל הזמן מתעוררת ורוצה לישון איתי,העברתי מזרון לחדר שלה ושהיא מתעוררת אני עוברת לחדר שלה וגם אז היא רוצה לישון איתי במזרון לפעמים אני לוקחת אותה עליי ולפעמים אני משכנעת אותה להשאר במיטה.אני כבר לא מצליחה לתפקד בעבודה ולא בבית איך אוכל להקל גם עליה וגם עלי ולתת לה יותר בטחון עצמי. בנוסף בימים האחרונים מסרבת לחיתול האם מומלץ להתחיל גמילה עכשיו שהיא עוד לא ממש הסתגלה לגן. תודה מראש מירית

שלום מירית, אתחיל בשאלתך האחרונה - לטעמי, מומלץ לעבור את משימת ההסתגלות לגן, ורק לאחר מכן להעלות על הפרק את משימת הגמילה. מציעה לך להתייעץ על העיתוי המתאים גם עם צוות הגן, ולפעול בשיתוף פעולה עמם. בעניין ההיצמדות אליך ביום ובלילה - אם תקראי שוב את מה שכתבת, ודאי תוכלי לראות שאת משתמשת בביטויים כמו: "היא לא מוכנה", "היא רוצה לישון איתי" "אני משכנעת אותה" "היא מסרבת". אלה ביטויים שיכולים לרמוז על בעיה ביכולת שלך להיות דמות סמכותית שאפשר לסמוך עליה. זה נשמע קצת כאילו היא מנהלת אותך, מכתיבה את אופי ההתנהלות, ומתישה אותך ביום ובלילה. זהו מצב בעייתי, אך ניתן לשינוי מהר יחסית. עליך לזכור שהורה טוב הוא לאו דווקא הורה שמספק ללא גבול את צרכיו ורצונותיו של הילד, אלא כזה שמציב גבולות ומצליח לשמור על עצמו כדמות סמכות חמה שאפשר לסמוך עליה. זה שבתך מצליחה להיות כל היום על הידיים, זה לא בגלל שהיא לא מסכימה לרדת, אלא בגלל שאת מסכימה לשאת אותה. באופן דומה, גם את אירועי הלילה אפשר לנהל אחרת, כשאת שוכבת לצידה, אך לא מנהלת שיחות ליליות או מגע פיזי מעבר למה שהכרחי. תוכלי לדפדף בפורום ולקרוא עוד על דרכים להתמודד עם ילדים שמתעוררים בלילה. בעיני, חשוב שתזכירי לעצמך שהשתעבדות למשאלות ורצונות של הילד על חשבון הזמן והכוחות שלך, מובילה בסופו של דבר להתשה ולעוינות כלפי הילד. כדי להיות הורה טוב, עלינו לשמור על עצמנו, על כוחותינו, ועל עקרונותינו. ועוד משהו אחרון - דרך נוספת וחיונית לשמירה על הכוחות, היא להתחלק עם בן הזוג שלנו במעמסת גידול הילדים. לא שמעתי דבר על השותף שלך, ואני רוצה להאמין שהוא ישמח לסייע, לפחות בלילה. בהצלחה ליאת

לבתי בת ה- 6+ גבות מחוברות. הוא דוגרת ומודעת לעצמה וזה מאוד מפריע לה. היא כבר שיתפה אותי ופעם כבר לקחה פינצטה מול המראה וניסתה להסיר לבד. אין לי מושג איך לנהוג - האם לשעבד אותה כבר מגיל זה למריטת שיער? בתחילה חשבתי להתייחס לפעולת המריטה כאל מה בכך, נוריד כמה שערת לטשטוש, אך לא מצאתי את הבודדות האלה. להוריד את החיבור לגמרי נשמע לי יותר מידי כרגע. אשמח לדעות נוספות

שלום לימור, אני חושבת, בכנות, שלא מדובר כאן בשאלה 'פסיכולוגית' מובהקת, אלא לשאלה אסטתית. אם היית שואלת אותי באופן כללי על מריטת גבות בגיל 6, ברור שאין לזה מקום. מצד שני, אם מדובר בפגם אסטתי בולט, שיכול להיות בעל השלכות משמעותיות על הדימוי העצמי שלה, וניתן לפיתרון פשוט יחסית, אפשר לשקול זאת בחיוב. בברכה ליאת

לדעתי זה ברמה האסתטית אך עובדתית הן מחוברות. הבעיה ששני בנים גדולים ממנה בצהרון כנראה לועגים לה על כך מידי פעם

שלום ליאת, בני בן שנתיים מאד מאד צמוד אלי, ברמה קצת אובססיבית. גם כשאנחנו בבית הוא מסתובב בבית ודורש להחזיק לי את היד.... לצורך עבודה אני נוסעת פעם ב 3 חדשים לחו"ל למשך יומיים בלבד כדי לא להקשות עליו בחסרוני. מחר עלי ליסוע ל4 ימים. הוא מוקף אהבה, סבתא, אבא, אחות גדולה וכו'. הוא כבר מתחיל להקשיב לשיחות טלפון, אך עדיין לא עונה למי שמדבר אליו. שאלתי היא: האם את חושבת שכדאי לדבר איתו בטלפון? או שאולי זה יצור יותר חרדה למה אינני נמצאת לידו? המון תודה, נועה.

שלום נועה, בגיל שנתיים ילד כבר יכול לקבל הסבר על הפרידה העתידית, על מה צפוי לו בהיעדרך, וגם על מה יקרה בשובך. קשה לצפות מראש את תגובתו לשיחה איתך, וכנראה שאין ברירה אלא לנסות ולבדוק. אפשר לצפות שיהיו לו רגעים קשים, פה ושם, ואולי גם תגובות כעס כלפייך כשתחזרי. אני נוטה לעודד שיחת טלפון, ולקחת סיכון של כמה דקות בכי. בטלפון, תוכלי להזכיר לו שאת בעבודה, בחו"ל, שאת חושבת עליו ואוהבת אותו, ושאת זוכרת להביא לו מתנה/מתנות, ולחזור הכי מהר שאפשר. נסיעה טובה ליאת

שלום, בני הבכור בן שנה ו-8.נולד בזמן והתפתחותו הכללית טובה. כאשר היה בן 4 חודשים עד לגיל 8 חודשים חמתי שמרה עליו 3 פעמים בשבוע כ-6 שעות ביום. תמיד היא שידרה ודיברה כסבתא אוהבת, מלמדת ומעניקה. מאז היא כבר אינה מטפלת בו ורואה אותו בביקורים. כאשר הילד הולך לבקר אצלה (יחד עם אביו או כולם יחד) באותו הלילה קשה לו להירדם, הוא לא רגוע, בוכה וגם מתעורר הרבה בבכי באמצע הלילה. היו גם מקרים שחזר ממנה חולה פיזית עם הקאות ושלשולים. כך קורה גם כאשר היא באה לבקר בביתנו. ביקוריה הם לעיתים רחוקות ובדר"כ בשעות בהן הילד הולך לישון. אציין כי היא היתה מתעללת בילדיה (אלימות פיזת קשה) ומרעיבה עד לשהגיעו לגילאי 20 +. שאלתי, האם ייתכן שהילד מגיב כך לאחר מפגש עימה מאחר והוא נפגע? כמו-כן, היש אפשרות לברר זאת עם הילד?

שלום שיר, כהורים, מתפקידנו לדאוג שהמבוגרים המטפלים בילדינו יהיו בני אדם אחראיים וראויים, ואת המסננת הזו יש להחיל גם על בני משפחה. אם ידוע לך שהסבתא נהגה באופן מאד בלתי ראוי עם ילדיה, רצוי להימנע מלהפקיד ילד לטיפולה. כרגע, לא ברור אם הסבתא פגעה בו או לא, וקשה יהיה לברר זאת איתו. חוויות מהתקופה הפרה-וורבלית (התקופה בה חוויות עדיין אינן מומשגות במילים) נרשמות דרך החושים, ולכן ספק אם יוכל להעיד על כך במילים. יתכן שתגובתו של הילד לסבתו קשורה לחוויות עבר, אך קביעה כזו יהיה קשה מאד לתקף באופן משכנע. כרגע, הייתי מניחה לעבר, ועושה הכל כדי לשמור עליו מפני כל מי או מה שעלול לפגוע בגופו או בנפשו. חשוב לזכור כי חוויות חיוביות ונוכחות הורית מרגיעה ומיטיבה, יכולות לפצות ולרפא פצעים ישנים, גם אם זכרם לא נמחה כליל. בברכה ליאת

ליאת שלום, יש לי ששלושה ילדים מקסימים, הגדול כבן חמש, האמצעית כבת שלוש וארבעה והקטנה כבת שנה ושמונה חודשים. בתי הקטנה נכנסה השבוע בפעם הראשונה לגן, לפני כן הייתי איתה כשנה בבית ולאחר מכן הייתה עם מטפלת. הימים הראשונים עברו בקושי רב בגן, בבוקר היינו איתה כחצי שעה ואח"כ נשארה שעה עד שעתיים לבד בהן בכתה בכי קורע לב במשך כל אותו הזמן שלא היינו. הילדה אמורה לישון בגן צהריים ואני מאוד מתלבטת האם בשבוע הקרוב להשאיר אותה לישון שם אן להמשיך בהדרגתיות, הגננות אומרות לי שמוטב "לקפוץ כבר למים" ולהשאירה למשך יום מלא. בתי האמצעית נמצאת בקבוצת גיל של הגדולים (שתי קבוצות מעל באותו גן), האם כדאי לבקש מהגננות שישנו צהריים יחד על מנת להקל על הקטנה? יש לציין כי בסופ"ש הזה גם כשאנחנו בבית לא מוכנה לרדת מהידיים. אשמח מאוד לשמוע את דעתך. שבת שלום,

שלום מיכל, אישית, אני גורסת שהדרגתיות עדיפה על שיטת ה'זבנג וגמרנו', אבל יודעת שיש דעות לכאן ולכאן. בעיני, עדיף להמתין עם שנת הצהריים עוד שבוע, גם אם לגננות נוח יותר "לקפוץ למים". עבור ילדים כ"כ צעירים, החסרים עדיין תחושת זמן, יום שלם, כולל שינה, נראה כנצח. אם יש לך את הברירה כרגע, המתיני עוד זמן מה. אם הגננות יאפשרו חיבור זמני בין הבנות, זה יכול להיות רעיון לא רע. חשוב לא להגיע למצב בו שגרת יומה של הגדולה תשתבש לאורך זמן בגלל הקטנה, אך אם זה ישמש פיתרון זמני לימי הקליטה הראשונים - בעיני אין בכך רע. מאחלת לכולכם הסתגלות מהירה ושנה מוצלחת. ליאת

מה המשמעות שילד בן 6.5 שואל ללא הרף על מוות ומפחד ומזכיר אותו מידי פעם בפעם. שאלות כמו מה קורה אח"כ, וגם מפחד ממקומות שלא מוארים היטב.

שלום דנדן, המוות מעסיק את כל בני האדם מיום שהם עומדים על דעתם, ובנך אינו יוצא מן הכלל. ילדים מודעים לקיומו של המוות כבר בגיל הגן, וככל שיכולתם הקוגניטיבית מתפתחת, כך מתפתחים גם הפחדים. בגיל 6.5 החשיבה עדיין קונקרטית, ולפיכך גם השאלות יהיו ברוח דומה. אני מציעה להקשיב לשאלות, ולנסות לענות עליהן בצורה עניינית ופשוטה, מבלי להיכנס לרעיונות מופשטים. אפשר לדבר על כך שאחרי שמתים הגוף מפסיק להרגיש, שכלום לא כואב יותר, ושהמת נקבר בבית הקברות ("שזה מקום יפה ונעים בדר"כ, אליו אפשר להגיע מפעם לפעם, אם מתגעגעים לאדם האהוב שמת"). אפשר, כדי לנסות ולהרגיע, לחזור ולומר שמרביתנו מצליחים לחיות שנים רבות מאד, הודות לכך שאנו שומרים על בריאותנו ונזהרים מסכנות. הידיעה הזו נותנת (לכולנו) תחושת שליטה מסויימת מול שרירותו של המוות. בברכה ליאת

שלום בני בן שנה וחצי לראשונה נכנס למסגרת פעוטון.הבעיה שהוא עדין ובסביבת ילדים שהינו יחד אם היו מושכים לו בשיער או דוחפים לא היה מחזיר,אנני רוצה שיתעללו בו בפעוטון והרי הגננת לא תמיד רואה הכל.מה ניתן לעשות?

שלום טל, גנים ופעוטונים המיועדים לגיל הרך סובלים מגילויים של תוקפנות גולמית, כמו נשיכות, משיכות שיער, דחיפות ומכות. זה קורה בעיקר בגלל השלב ההתפתחותי של ה'דיירים' הצעירים, שמתקשים עדיין לאפק ולרסן את הדחפים האגרסיביים שלהם. מסיבה זו, הפעוטונים - בהשוואה לגני הילדים הגדולים - מחייבים יותר השגחה, יותר ידיים עובדות ועיניים משגיחות. כרגע, עליך לוודא שבנך נמצא במסגרת מקצועית, עם כוח אדם מותאם (כלל האצבע אומר: עובדת אחת לכל 4 ילדים), ואם זה המצב, נראה לי שאפשר להיות רגועה שיהיה מי שישמור על בנך מפני התעללות. בהצלחה ליאת

שלום אחי בן 20 לא עשה צבא(בן זקונים)הורים שמרו עלו. הבעיה שהוא טוב לב ורגיש מאוד,היו לו מערכות יחסים קצרות עם בנות גילו אך הוא טוען שהן לא רציניות.ובנוסף טוען שלא רוצה להתחתן.לאחרונה עבר לגור עם גרושה המבוגרת ממנו ב20 שנה עם 2 ילדים,הוא טוען שהיא דואגת לו והא לה.הורי מאוד כועסים על כך והוא יודע זאת.מה ניתן לעשות בכדי ל"עורר"אותו? תודה

שלום טל, למרבה הצער, אין הרבה מה לעשות כדי 'לעורר' אותו. אולי הוא מרשה לעצמו (סוף סוף) את מרד הנעורים שלא התאפשר לו קודם, כשהתייחסו אליו כאל ילד קטן שצריך לשמור עליו כל הזמן. אני מניחה שהגיע הזמן לשחרר, ולאפשר לו - בין השאר - גם לעשות את הטעויות שלו. בברכה ליאת

בתי בת ה- 5 מושכת את שיערה מזה כחודשיים ומוציאה אותו, דבר שגרם לכך שיצרה כבר מספר קרחות בראשה. כל השיחות שעשיתי עמה על כך בהן ניסיתי להסביר לה את חומרת המעשה לא הואילו, וכך גם למרות שהיא הבטיחה להפסיק לא עמדה בכך. למשל היום היא חזרה מהגן (גן חובה) עם קרחת נוספת. בשיחה עם הילדה היא אומרת שאין משהו שמפריע לה ושגורם לכך, אבל צריך לציין שלפני כחודש נולדה לה אחות חדשה. אני מצידי מנסה לתת לה תשומת לב ככל שניתן. מצידה נראה כי היא מאוד אוהבת את התינוקת. שאלתי היא כיצד ניתן לפתור את הבעיה. תודה מראש, דנה

שלום דנה, התופעה שאת מתארת נקראת 'טריכוטילומניה'. מדובר בתלישה של שיער כדרך לפרוק מתח, ההופכת לדחף שקשה לשלוט בו. ברוב המקרים מדובר בביטוי ללחץ, וכדאי לאפשר פריקה שלו בדרכים פחות מזיקות. תוכלי לנסות לחפש בחנויות "כדור עצבים" שאפשר למעוך או פלסטלינה שתהיה זמינה, ולעודד אותה להעסיק את הידיים בזה במקום בתלישת השיער. אם התופעה לא תחלוף מאליה, פני לאיש מקצוע (פסיכולוג קליני או פסיכיאטר ילדים) להתייעצות. בהצלחה ליאת

שלום בחודש הראשון האווירה בפעוטון מלחיצה את הילד ילדים בוכים והמטפלת לא תמיד יכולה להקדיש את מלא תשומת הלב לילד בוכה. לכן חשבתי שאולי כדאי להיות עם הילד שבוע נוסף לשעה אולי יקל עליו את ההסתגלות לסביבה?או לדחות בשבוע/חודש את הכניסה לפעוטון? תודה

שלום טל, בנך באמת עדיין צעיר, ועדיפה מסגרת קטנה ככל האפשר כדי שצרכיו יפגשו מענה טוב ורגיש. בימי הקליטה הראשונים האווירה בגן באמת לחוצה ורועשת. אני מבינה את הרציונל של דחיית הקליטה שלו לימים הרגועים יותר, אך גם אם זה נכון לו, לא בטוח שזה נכון לצוות המטפלות, שמעדיפות לקצר את תקופת הבכי, ולא למרוח אותה על פני כל ספטמבר. אם דחייה כזו תהיה גם על דעתן של המטפלות, זה יכול להיות רעיון טוב. בהצלחה ליאת

שלום בהמשך לקליטה בפעוטון. בני בן שנה וחצי היה עד היום איתי בבית.הכנסתי אותו למסגרת שאולי קצת גדולה עליו כיתה עם 24 ילדים מגיל 1.4 עד שנתיים.עם 4 מטפלות. ביומיים הראשונים אחרי שעה עמד ליד הדלת ורצה ללכת.הרבה ילדים בכו והאווירה היתה קצת מלחיצה.החלטתי לחזור לגן לנסות שוב רק בעוד שבוע שהאווירה תיהיה אולי יותר נעימה וחשוב מכל חשוב לי שהילד שלי יזקה לחיבוק כל פעם שבוכה.הימים האחרונים לי מאוד קשים.המחשבה שהילד יבכה ואולי לא יזכה לחיבוק כי ילד אחר בוכה ואנני רוצה שיעבור בו מחשה שנטשתי אותו.האם כדאי להכניסו למסגרת קטנה יותר שיזכה ליחס אישי יותר? תודה

ראי תשובתי בקומה מעל...

בוקר טוב ליאת 1-ברצוני לשאול ילדתי הדר בת 5 (אני גרושה מאז היותה בת חצי שנה, ויש לה אח נוסף בן 7) ציירה בגן את הציור הבא במסגרת נושא:מעשים טובים שאנו עושים אותי האמא ואותה (הילדה) בתוך בטני ואני מסדרת את הבית מה דעתך? קשה לה להיפרד ממני בבוקר 2-הגננת הבטיחה לביתי לשבת לידה בגן ,בבית ילדתי אמרה שלא ישבה לידה, ובבוקר העוזרת אמרה לי כי היא ישבה ליד הגננת , איך להתייחס? 3-כמו כן כל הזמן אני מתחילה לשמוע קיטורים אני לא אוהבת את הגן ולא אוהבת את הצהרון..(ידוע לי שלא רע ..)

שלום גלית, כמובן שלא אוכל לנתח ציור של ילדה רק עפ"י תיאורו (גם לו היה מונח לפני, ניתוח ציורים הוא בעל תוקף ומהימנות מוגבלים למדי). אפשר לנסח כיווני מחשבה אפשריים, הנוגעים לטיב הקשר ביניכן (בעיקר על ציר קרבה-מרחק). לגבי שאלתך השניה, לא ברור לי מדוע את מרגישה צורך להתייחס, ולמה כ"כ חשוב איפה היא ישבה? ללא קשר אם הגננת עמדה בהבטחתה או לא, אין לי ספק שבתך יכולה להתמודד גם עם אכזבה קלה מהסוג הזה. מותר לה גם לקטר. אנחנו מדינה חופשית... אם הקיטורים נמשכים ולא חולפים עם ההסתגלות לגן, יש טעם לבדוק מה קורה. בברכה ליאת

שלום! רציתי לדעת- האם פיגור נפשי או אוטיזם מוגדרים כתשישות נפש(ירידה קוגנטיבית וחוסר התמצאות) או שההגדרה של תשישות נפש היא רק לחולי אלצהיימר ודמנציה אחרת? תודה.

הילד האמצעי (הוא בן 6) התחיל שבוע שעבר כיתה א. היום המורה שלו התקשרה להגיד שהיא רואה שהוא מאוד לא מאורגן בדברים שלו ומרחף רב השיעור ושהיא שמעה אותו מנהל שיחה מאוד "רצינית" עם חבריו לכיתה להם הוא סיפר שהוא עבר ניתוח בעין וששמו לו עין אחרת..המורה מספרת שהיא שמעה את השיחה מהצד והוא נשמע כל כך רציני ובטוח במה שהוא מספר ועונה לילדים ההמומים מהסיפור על שאלות..היא אומרת שהוא נשמע רציני עד כדי כך שאחר כך היא קראה לו להסתכל לו בעיניים לראות אם זה נכון. כמובן שזה ממש לא נכון. היא אומרת שהוא מאוד האמין בזה ושזה נשמע לה קצת מדאיג..אותנו זה לא היה כזה מדאיג אם זו הייתה ההמצאה הראשונה שלו..לי הוא סיפר לפני כמה ימים שהוא קבע עם חבר ושאמא שלהם צריכה לבוא לקחת אותם באמצע הלילה לשחיה בים ושהם נוסעים באוטובוס כי אין לאמא של החבר אוטו כי היא נכה..והוא היה בטוח באותו ערב שהוא צריך לחכות לאמא ולחבר.. חוץ מעוד כמה דימיונות שיש לט מאחורי הבית אוטו וסוס.. והוא רציני ומאמין ובטוח לחלוטין במה שהוא אומר..כל ניסיון להגיד לו אפילו בצחוק "מה פתאום" וכאלה מסתיים לא טוב.. ובקשות שהוא מבקש בשיא הרצינות לקנות לו בית וכאלה.. זה אמור להדאיג?? יכול להיות שזה רק ביטוי למצוקה כלשהיא? :\

שלום שירן, הגם שילדים בני שש יכולים להפליג בדמיונם אל מעבר לגבולות ההיגיון, התכנים שהבן שלך מעלה חריגים, ויכולים לשקף סוג של מצוקה רגשית. שווה להתייעץ, ולו כדי להירגע. בהצלחה ליאת

היי ליאת ותודה על תגובתך המהירה.. מה ז"א להתייעץ? לפנות לאן? לפסיכולוג? פסיכיאטר? שמומחים בילדים?

שלום רב בני בן 7 עלה לכיתה ב עברנו לדירה חדשה ורכשנו לו ולאחיו מיוה חדשה עד עכשיו נהגו הרבה לישון עימנו במיטה וכשעברנו החלטנו שנשכיב אותם במיטה שלהם אך בערך בחצות או 1 לפנות בוקר הגדול בן ה-7 ( לפעמים גם הקטן בן 3 וחצי) עוברים למיטה שלנו לגדול יש פחדים רבים כמו רעשים ומסרב לישון במיטה שלו למעלה אלא רק עם אחיו בתחילת הערב ולאחר מכן בכלל עובר אלינו איך אנו פותרים זאת מבלי לסבול ואיך עוזרים לו עם הפחדים? תודה רבה

שלום ליאור, למרבה הצער, אם חשוב לכם שכל אחד יישן במיטתו, אין ברירה אלא להחזירם למיטה החדשה, גם אם זה באמצע הלילה, וגם במחיר של כמה לילות 'עסוקים', בהם תהיו "על הקו". בדר"כ, כאשר ההורים נחושים בהחלטה שלא לאפשר יותר שינה במיטתם, הם גם מוכנים להשקיע בכך מאמץ. תוכלו להשאיר אור קטן בחדר הילדים או בפרוזדור, או לשבת לידם עד שיירדמו, מבלי לדבר או ליצור אינטראקציה 'חברתית' כלשהי. אני מזמינה אותך לדפדף קצת בפורום שלנו, ולקרוא עוד על דרכים להתמודד עם מטיילי הלילה הקטנים. בהצלחה ליאת

בני בן שנתיים ושמונה חודשים,שנה שניה בגן. במשך כל שנה שעברה וגם השנה מסרב לאכול אוכל מבושל בגן. הוא שותה שוקו בבית והפעם השניה שהוא אוכל היא ב-4 בצהריים,כריכים עם ממרח. גם בבית הוא לא אכלן גדול(כן אוכל שניצלים,מרק עוף וכו'), אבל בגן הוא פשוט מסרב לגשת לשולחן. פרט לכך שמח, משחק עם ילדים ומשתתף בכל הפעילויות של הגן. מה עושים?

שלום ענת, ברוב המקרים, ילדים בריאים מסדרים לעצמם את התפריט הרצוי באופן טבעי, ואם המבוגרים לא 'מקלקלים', אין בעיות מיוחדות. יתכן שהילד שלך למד שההתנגדות שלו לאכול בגן מזכה אותו בהמון שידולים ותשומת לב. כרגע, אפשר להציע לו ארוחת בוקר יותר עשירה בבית, ולאפשר לו לאכול בהמשך היום בהתאם לרעב הטבעי שלו. תוכלי להכין גם כריכים מהבית, למקרה שאותם הוא יסכים לאכול בגן. כל האמור כאן, מתייחס למצב של ילד בריא. אם את חוששת מאפשרות של חוסרים או בעיה מטבולית או פיזיולוגית כלשהי - מוטב להתייעץ עם רופא הילדים או עם תזונאית. בתיאבון ליאת

כשבני לא אכל כלום, ניסיתי את הדבר הבא: ביקשתי שיתוף פעולה בין הגננת וביקשתי שתרשומנה כל מה שהוא אכל במחברת וביקשתי שישכנעו אותו ..אולי זה יעזור שאמא אחר כך תקרא ותראה כל מה שהוא אכל..

שלום, יש לי שאלה הקשורה בבני בן החמש וחצי. הוא היה 3 שנים בגן פרטי ושם הוא היה ילד שכולם רצו להיות חברים שלו ובחברתו. היו לו מלא חברים ביניהם שני חברים ממש טובים שכל הזמן הזמינו אותו והוא הזמין אותם והם היו משחקים מדהים - לא הייתי שומעת מהם ולא הייתי צריכה להתערב. המשפחות נהיו גם חברות טובות. כשהוא עלה לטרום חובה הוא הופרד משני החברים האלו, כל אחד הלך לגן אחר ולמרות שהגננת אמרה לי שכולם מעריצים אותו והבנות מתות עליו וכו' - שמתי לב שהוא לא ממש מתחבר לאף אחד. אפשר לומר שלא היה לו אפילו חבר אחד טוב. היו שבאו אליו והוא הלך אליהם אבל לא הרבה ואף אחד מהם לא נהיה חבר שלו ממש. הרוב תמיד רצו לבוא אליו ופחות הזמינו אותו. מאחר והוא יליד ינואר הוא גם היה הכי גדול בגן וכולם נראו לי ואולי גם לו קטנים ותינוקיים לעומתו. עד היום הוא רוצה להזמין רק את החברים מהגן הפרטי וללכת אליהם ולא נוצרו חברויות חדשות בטרום חובה. ועכשיו הוא עלה לגן חובה ואני חרדה אם יהיו לו חברים או לא. אני כל כך רוצה שימצא חבר או שניים מהגן החדש כמו בגן הפרטי במיוחד כי הוא נמצא בחטיבה צעירה ולכן אותה קבוצת גן נשארת מחובה ועד כיתה ב אותו דבר - רק בכיתה ג משנים את הילדים שוב. האם זה הגיוני לא ליצור חברויות חדשות ולהיצמד לחברים הישנים שלא נמצאים בגן ביחד?

שלום שירה, חיי החברה העשירים שאת זוכרת מעברו של בנך מתייחסים עפ"י חשבוני לגיל שנתיים וחצי עד ארבע- ארבע וחצי, גיל בו עיקר היוזמה למפגשים החברתיים נתון בידי האימהות. בגילו הנוכחי, האינטראקציות החברתיות הופכות יותר ויותר מובחנות, ומשקפות את ההעדפה והכישורים החברתיים של הילד עצמו. אני מאמינה שתכונותיו הטובות יסייעו לו לגבש חברויות טובות, גם אם אינן כרוכות בהערצה מסחררת מצד בנים ובנות. נסי לסייע לו ביוזמה של מפגשים מגוונים אחה"צ, ואפשרי לו להישאר בקשר גם עם החברים הישנים. באופן כללי, אני מציעה לך להימנע מחרדה ולחץ בנושא, שכן החרדה (המיותרת) שלך יכולה לחלחל גם אליו, וליצור בעיה שלא בהכרח קיימת. תני לו זמן ומרחב, והשתדלי לסמוך עליו בהצלחה ליאת

בני בן 10.5 התחיל אתמול כתה ה'. בעבר לא היו בעיות והשנה הוא מתקשר אלי זה כבר היום השני, מבי"ס שאינו מרגיש טוב. אתמול לקחתי אותו הביתה, דברנו והיינו הרבה ביחד, כמובן שאיך שהגעתי לבי"ס הרגשתו השתפרה, חולה הוא לא. היום כבר ב 8:20 התקשר שאינו מרגיש טוב, הצעתי שאבוא להיות איתו בבי"ס ואכן אחרי שיחה איתי הוא חזר לכיתה והכל השתפר. אבקש להוסיף שבשבועיים האחרונים הוא מאד רגיש ודמעות עולות בעיניו בכל פעם שמישהו מאיתנו מעיר לו, כשאחותו הקטנה מציקה לו ואפילו כשאנחנו משוחחים בנושא. קשה לו גם להרדם בלילה ולהתעורר בבוקר. שוחחתי היום עם המורה וקבענו שבעוד כיומיים, אם הנושא לא ישתפר, נשוחח עם היועצת. הוא ילד מאד חכם ונבון, בתחום החברתי הוא פחות טוב. האם כדאי לחכות או כבר לטפל כדי שלא יסבול, מה עושים? בתודה מראש אפרת

גם לנו יש בעיה דומה ואף החלטנו לערוך בדיקה במעבדת שינה. הנער ישן עמוק מאד בבוקר ולא מתעורר וזה מגיע לצעקות שלי וכמובן לאיחורים. בבי"ס אנו נאלצים לחתום שאנו יודעים על איחוריו ובתעודה מקפידים לכתוב מרבה לאחר. לדעתי זה חלק מבעיית פיזור והתארגנות,אך איני מצליחה להבין איך מנגנון הביולוגי בשילוב עם תחושת האחריות לא נפגשים. היינו גם בביופידבק. הבעיה היא בקושי להרדם בלילה ובעקבותיה קושי (למרות כל השעונים וצלצולי הטלפון,רדיו)לקום בבוקר. זה לא עניין של לקחת אחריות בלבד,כי הוא מנסה ולא מצליח בכוחות עצמו ואחרים לקום בזמן. אשמח לשמוע את דעתכם. ובהצלחה לחגית ולנו.

ערב טוב, מאחר ואיני מומחית לבעיות שינה, קשה לי להתייחס באופן רציני או להציע מענה מקצועי מעבר לזה הנגזר מהשכל הישר. אני מניחה שאם כבר ביקרתם במעבדת שינה, הרי ששמעתם את מה שיש למומחים להציע (אם יש להם...) אני עדיין סבורה שקיים מרכיב מוטיבציוני חזק בבעיית ההתעוררות, ומאמינה שאפשר למצוא פתרונות יצירתיים. בכל מקרה, בואי נתנחם בכך שביטחון המדינה אינו מונח כרגע על כתפיו, וההשלכות הכי נוראיות של הבעיה הן הערה ביומן או מורה חמוצת סבר. אני מוכנה להמר שהמ"כ בגולני יצליח איפה שאנחנו - כאימהות - לא כל כך... מאחלת לכולם שנת לימודים עירנית ופוריה ליאת

שלום אשמח לקבל המלצה לגבי פסיכולוג ילדים מומלץ באזור השרוןלילדה בת 10 עם בעיות חרדה. תודה

שלום מיכל, נדמה לי שקיבלת מענה... :-)) ליאת

הבת שלי עומדת לפני גיוס,היא מצטיינת בלימודיה ואף קיבלה פרסי הצטיינות על פעילות למען הקהילה,למראית עין נערה רגילה וטובה להוריה ולסביבה,בשיחה שלי איתה ציינה בפני שהיא חוששת מיצירת קשר עם אנשים ,היא מפגינה סגירות מסויימת, אינה נפתחת מהר.לעיתים משתנה מצב רוחה מקצה לקצה ואף מציינת שקמה בבקר ללא חשק לעשות דבר. הבת שלי חוותה גירושין בגיל 13 וייתכן שיש קשר מסויים. ברצוני להתייעץ עם מישהו מקצועי והיא הביעה רצון לשתף פעולה. אודה לכם אם תמליצו לי על פסיכולוגית באיזור אשדוד. בברכה שי

שלום שי, ההחלטה לפנות לטיפול פסיכולוגי שיחזק אותה לקראת הגיוס נראית לי נכונה מאד. לצערי, איני מכירה מטפלים באזור אשדוד, ולכן אני ממליצה לך לחפש דרך אלפון המטפלים באתר "פסיכולוגיה עברית". בהצלחה ליאת

נכדתי עולה לכתה ב' השנה ובשנה א' התרגלה שהנכד שלי שהוא בן 12 כמעט לומד איתה באותו בית ספר וכנראה שזה נתן לה ביטחון והשנה הוא עולה לתיכון והנכדה אמרה לאמא שלה (בתי) היום שהיא לא מוכנה שהנכד שלי (אח שלה )ילך לתיכון היא רוצה שהוא ילמד באותו בית ספר שלה , בתי כמובן הסבירה לה ועדיין לילדה יש חשש מה עושים? אודה לכם מאוד אם תוכלו לתת לי כלים שנוכל לעזור לנכדה שלנו עד מחר בבוקר זה מאוד דחוף לי המון תודה

שלום א.ט היכולת שלנו להשפיע על המציאות מגיעה עד גבול מסויים, וגם נכדתך תצטרך לקבל את העובדה העצובה הזו. אחיה ילמד השנה בבי"ס אחר, אם היא מסכימה לכך או לא, ולכן אין כל צורך להסביר זאת, להתנצל או להתפתל מולה. יש לציין זאת כעובדה, ולהביע ביטחון ואמון ביכולתה להתמודד עם הכניסה לכיתב ב' גם ללא נוכחותו בביה"ס. כדי לעזור לה להתמודד עם חרדת הימים הראשונים, אפשר לדאוג 'להצמיד' אותה לחברה מהכיתה, או לילד/ה מוכר/ת גדול/ה יותר, שיוכל - לפחות זמנית - למלא את מקומו של האח כגורם מרגיע. רצוי לשוחח איתה על הפחד, ולדמות מצבים בעייתיים אפשריים, תוך חשיבה משותפת על פתרונות זמינים. כך למשל, אפשר לחשוב על "מה קורה אם - " * את מאחרת להסעה * מישהו מציק לך בהפסקה * את צריכה פיפי ומתקשה להגיע לשירותים * את מתגעגעת לאמא *את מרגישה עצובה ובודדה. אין לי ספק שלרוב המצבים הללו יש פתרונות מניחים את הדעת, עליהם אפשר לחשוב יחד, מראש. בהצלחה לשני נכדייך ליאת

לבני בן ה- 17 אין משמעת עצמית ויכולת לעמוד בזמנים מאחר וסדר היום שלו הפוך. הוא ער עד שעות מאוחרות בלילה ונרדם לפנות בוקר , לא רק בזמן החופשה זה גם קורה בזמן הלימודים.הוא לא מוכן לישון בשעות סבירות ואין לנו יכולת להעירו בבוקר.לאחרונה הוא נרדם בשירותים שעות שלמות. זה משפיע על הליכה לביה"ס וכמובן על תכנון היום בשוטף. אינני מצליחה לקבוע איתו ללכת בזמן מסויים מאחר וכמעט ואף פעם לא מצליח לעמוד בשעה שקבענו.האם יש לך עבורינו עצה. ניסינו לשים שעון מעורר, רדיו בווליום גבוה, מוסיקה נעימה, צלצול בטלפון אך לשווא שום דבר לא מצליח להעיר אותו.

שלום חגית, אני רוצה להאמין שהתופעה עליה את מדברת 'פעילה' בעיקר בחופשים. כל ההורים ייאלצו להתמודד בימים הקרובים עם הג'ט-לג האופייני לימי הלימודים הראשונים. בשעות הבוקר בימי בי"ס, תוכלו להעיר אותו בעצמכם, ולוודא שהוא ער ומוכן לביה"ס. אל תאפשרו לו לישון במשך היום, כדי שיגיע עייף לערב. מעבר לכך, זו כבר לא בעיית שינה ועירות, אלא שאלה של לקיחת אחריות ויכולת להתמודד עם תוצאות התנהגותו. כמובן שאין לאפשר לו להימנע מללכת לביה"ס, אך מעבר לכך, בכל מקרה אחר, רצוי לאפשר לו להתמודד עם האיחור ועם אי הנעימות בכוחות עצמו. בברכה ליאת

שלום יש לי בן בן 5 וילד בן 10. כאשר אחיו הגדול (בן ה-10)שמר עליו רוב החופש והקשר בינהם נהדר (לפעמים).. שאלתי היא: הילד הקטן מאד מציק לגדול לפעמים,צוחק לו בפנים, ולא תמיד מקשיב לו (כשאנחנו בעבודה). הילד הגדול כועס עליו ולא תמיד זה עוזר ואז זה מגיע לידי עצבים ואף מכות. אני דיי פוחדת מזה ואני גם דיי מבינה את הגדול למרות שאני לא מצדיקה אותו בכלל אלא מנסה לומר לו שיסביר לקטן שהוא לא מתנהג יפה אבל כמו שאמרתי הקטן לא תמיד מקשיב ואז זה בא לידי עצבים וכעס. כיצד עליי ללמד את הגדול שאין צורך במכות ואת הקטן שלא יציק?

שלום נילי, יכול להיות שהתשובה שלי לא מאד 'פוליטיקלי קורקט', ובכל זאת אומר זאת בפשטות - אם לא תתערבי, בנך הקטן ילמד בדרך הקשה שבכל פעם שהוא מציק, הוא מסתכן בתתגובה 'עצבנית' מצד אחיו הגדול. כאשר את שומרת עליו מזעמו של הילד הגדול, את מאפשרת לו להמשיך להתגרות ולהציק, מה שיוצר אצל בנך הגדול הצטברות של זעם ועוינות. ההמלצה שלי היא לאפשר להם להסתדר לבד, ולפתור את הקונפליקטים ביניהם ללא התערבות שלך. אחרי הכל, את מציינת שבסה"כ הקשר ביניהם טוב, והם הסתדרו לא רע בהיעדרכם במהלך החופש. אם זה עובד טוב, למה לקלקל? בברכה ליאת

אני פוחדת פשוט שיקרה משהו בגלל זה אני מתערבת לגדול יש כוח אבל באמת שהקן מעצבן אותו מאד

שלום רב, בתי בת 5, בזמן האחרון המביע הרבה פחדים בנושא בריאותי וגופני שלה. היא מאוד פוחדת שישבר לה רגל או יד, שיתקע לה משהו בגרון, או שהיא תיהי עוורת או חירשת בגלל שבזמן של מקלחת מים נכנסו לאוזן. הפחדים מתלווים בבכי והמון שאלות. הילדה בוכה אפילו על זבוב שיושב על היד שלה מפחד שהוא יכנס לפה או אוזן שלה. האם זו בעייה רצינית ואך אוכל לטפל בה. האם זה נורמלי בגיל כזה. מודה מראש על התשובה

שלום אינה, החרדה לשלמות הגוף מאד אופיינית לילדים בגיל זה. הם נוטים לראות את הגוף כמיכל גדול, שכל פגיעה בו עלולה לסכן את שלומו. זאת הסיבה שילדים נבהלים גם משריטה או טיפת דם קטנטנה, ומבקשים מהר פלסטר ש'יסתום את הדלף'. כרגע אין הרבה מה לעשות, מלבד להישאר רגועה מול הפחדים, ולאפשר לה תחושת שליטה: לאפשר לה להתגונן מפני מים לאוזן (למשל ע"י שימוש בשני כדורי צמר גפן), ללמד אותה לשים לעצמה פלסטר במקרה של פציעה, ולהפוך את הרעיון של זבוב בפה או באוזן לסיפור מצחיק ואבסורדי. אני מאמינה שתוך זמן קצר הפחדים ייעלמו (ויפנו את מקומם לאחרים...). בברכה :-)) ליאת

שלום, בני הגדול, בן 11, ילד מחונן ורגיש מאד מאד. לומד בבית ספר רגיל. בשנה האחרונה נתקף פחדים ממוות בעקבות דברים שונים שמזכירים לו (למשל שיר אקראי ברדיו), נוטה למצבי רוח משתנים.זה נראה לי מוקדם מידי לגיל ההתבגרות. מה ניתן לעשות?

שלום נגה, ילדים נבונים ורגישים, המסוגלים להתרומם בחשיבתם אל מעבר לקונקרטי, ולהפליג גם אל המופשט וה'יתכן', חשופים יותר לפחדים וחרדות בכל גיל. למרבה המזל, ילדים כאלה הם גם בני שיח נהדרים, ואפשר לרתום את היתרון הזה כאסטרטגיה יעילה להרגעה. הדיבור על הפחדים, כשלעצמו, יכול למתן את עוצמתם. אפשר לדבר עם ילד כזה על המוות, אך גם על האהבה והיצירה שהן שתי הדרכים הידועות להתמודדות עם הפחד מפניו. אפשר להדגיש רעיונות של חירות ובחירה חופשית (אנחנו לא יודעים מתי וממה נמות, אבל אנחנו יכולים לבחור איך נחיה, במה נעסוק, את מי נאהב, איזה אורח חיים נסגל לעצמנו, וכיצד נוכל להפוך את החיים לעשירים, מלאים וראויים). אפשר כמובן להיעזר בספרות טובה, ביצירות אמנות, בספרי מדע ובפעילויות יצירה, כדי להתיידד עם הנושא בדרך פחות מאיימת. ואי אפשר בלי עצת "אל תעשה" אחת - השתדלי להימנע מרעיונות מוזרים של גלגול נשמות וחיי נצח. הללו (מעבר להיותם מופשטים מדי ולא מדויקים), תורמים לעיתים קרובות להעצמת הפחדים. לאמת, לעומת זאת, גם כשהיא קשה ומוחלטת, יש כוח להניח את הדעת. בברכה ליאת

אני ובעלי נשואים 5 שנים בשנה הראשונה הכל דבש כרגע אנחנו עם שני ילדים בנים מקסימים האחד בן 3 השני בן 9 חודשים ומאז שנולד הילד השני אנחנו מוצאים את עצמנו רק מתווכחים והרוב עליהם ולפעמים על שטויות כמובן שאנחנו לא מאשימים אותם ומודים כל יום שיש לנו אותם אבל ביני לבינו זה כבר לא אותו דבר ובנוסף רוב השיחות שלנו הם רק על הילדים אכלו? ישנו? אין ביננו שיחה משותפת כמעט אפשר לומר שזה הולך ודועך? מה לעשות כי בשורה התחתונה יש עוד א ה ב ה

שלום יפי, כניסתם של ילדים לחיינו מביאה איתה אושר גדול, אך גם משנה את שיווי המשקל המשפחתי ואת הזוגיות שלנו ללא היכר. קל מאד להיסחף אל השגרה העמוסה של הטיפול בילדים, אל העייפות הגדולה, ואל זירת ההורות כאל מקום המפגש העיקרי - לטוב ולרע - בין בני הזוג. בני זוג נבונים לומדים לעקוף את אבני הנגף הללו, ולמצוא לעצמם 'כיסים' של פרטיות ואינטימיות, בעזרת סבתות, בייביסיטר, וכד'. כדי שהביחד שלכם לא ידעך, והתקשורת ביניכם לא תצטמצם רק לסוגיות הקשורות בילדים, זכרו להשקיע בעצמכם לפחות כמו בילדים, וליזום פעילויות ותחומי עניין משותפים שאינם קשורים בהם. זה דורש השקעה וחשיבה, ואינו קורה מעצמו. אם אינכם יכולים לבד, פנו לייעוץ. אגב, יש ב'דוקטורס' פורום שעניינו זוגיות. נסי להיעזר גם בו. בהצלחה ליאת

שצריך,לדעתי,טיפול פסיכולוגי.בני חסר ביטחון,בעל דימוי עצמי נמוך וחסר מיומנויות חברתיות, לי מפריעה הבעייה בעוד שלו,לא.(לא מדבר על כך ומצב רוחו טוב) והוצע לי מגורמים מקצועיים כן לטפל בבעייה

שלום טל, לא ציינת בן כמה הילד שלך, ועד כמה ההתנגדות שלו נחרצת. ההסבר תלוי, כמובן, בגילו וביכולתו הקוגניטיבית של הילד. בכל מקרה, תוכלי לומר לו שאת מרגישה שאפשר לעזור לו להרגיש יותר ביטחון, בעיקר כשהוא עם ילדים אחרים. תוכלי לספר לו על עבודתו של הפסיכולוג, כמי שלמד על אנשים, על התנהגותם ורגשותיהם, ויכול לעזור לילדים לרגיש טוב יותר. תוכלי להציע לו לבוא איתך לפגישה ראשונה, לבדוק אם יהיה לו נעים, ורק אז להחליט אם נכון לו להמשיך. בהצלחה ליאת

הילדה שלי בת 14 וחצי התחילה לאחרונה לסבול ממחשבות טורדניות בהן היא כביכול "מאחלת" שהאנשים שהיא אוהבת ידרסו (הלוואי). היא מרגישה רע מאוד לגבי זה ומפחדת שבגללה זה יתגשם ניסיתי להדריך אותה לדמיין תמונה שמחה במקום מחשבה זו אבל היא לא מצליחה. הדבר נמשך כשבועיים ואני מתחילה לדאוג. האם דבר כזה שכיח? מה הפתרון ? תודה

שלום סיגל, המחשבות טורדניות יכולות לשקף קונפליקט פנימי סביב רגשות הנתפסים כלא לגיטימיים. לפעמים, כחלק מניסיון להיפטר מהמחשבות, מתפתחים טקסים (התנהגויות כפייתיות) שעלולים להקשות עליה אף יותר. אני ממליצה לפנות לפסיכולוג שעובד עם בני נוער, שיוכל דרך שיחות, להעריך את חומרת הסימפטום ולבחון האם יש טעם בהתערבות טיפולית. עד אז, אין טעם לעודד אותה לחשוב על משהו אחר, כי זה מחזק את 'עקשנותן' של המחשבות. במקום זאת, הייתי אומרת לה שלא תפחד כל כך מהמחשבה, שכן היא מייצגת אולי כעס או דיאלוג פנימי עם הדמות הנדרסת, שכדאי לנסות להבין. אגב, אם את עצמך אולי זוכרת, בסדרה "אלי מקביל", הצליחו להראות באופן מקסים ומצחיק במיוחד את המחשבות התוקפניות שלה כלפי הסובבים. בדר"כ כיכבה שם (בדמיונה) משאית זבל, הטוחנת ומהדקת את הקורבן בין הררי הזבל... לפעמים הידיעה שמה שקורה לי הוא אוניברסלי ומשעשע, יכולה לעזור קצת. בברכה ליאת

תודה. הבעיה שאנחנו לא גרים בארץ ולכן אין לי אפשרות למצוא פסיכולוג מתאים (גם לא באנגלית) האם יש אפשרות אחרת לעת עתה עד שנגיע לחופשה בארץ?

לילה טוב, הבן הבכור שלי בן 3 שנים ו - 10 חודשים (יליד אוקטובר). שנה שעברה היה בגן עירייה טרום טרום חובה, כאשר מטבע הדברים ולאור גילו הצעיר היה הכי קטן בגן (הבא אחריו היה גדול ממנו בחודשיים וחצי). יחד עם זאת, הוא הסתגל במהרה לגן, לגננת, לחברים ולרמת הלימוד בו (בגן זה קיבלו שעורי בית, לימוד אותיות, מספרים וכיוצ"ב). השנה היה אמור להמשיך באותו הגן עם אותה הגננת ועם שלושת חבריו הטובים כאשר אליהם היו אמורים להצטרף ילדים הקטנים מהם בשנה. ואולם, היום, פחות משבוע ימים לפני שנת הלימודים, נשלח זימון חדש לפיו לאחר ארגון מחדש של העירייה, הבן שלי יועבר לגן אחר עם גננת אחרת וללא חבריו שם יהיה הגדול מבין הילדים. ואילו יתר חבריו וכן הדננת יהיו בגן עם ילדי חובה. שאלתי הינה, האם יש מקום להילחם להעבירו לגן הקודם, שם יהיה שוב בין הקטנים (כי בגן זה יש ילדי חובה כאמור), כאשר הילד הגדול בגן זה הינו בן 5.5. (הפרש של שנה ושלשת רבעי). החשש שלי הינו שאולי חומר הלימוד עלול להיות קשה לו או שילדים גדולים יתנכלו לו. יחד עם זאת, הוא הכין עצמו לכך שיהיה עם אותה גננת ועם אותם ילדים ולדעתי ייקח מאוד מאוד קשה את המעבר עד כדי סירוב ללכת לגן החדש. מה דעתך? האם להתעקש ולנסות להעבירו לגן עם חבריו ועם הגננת המוכרת?

שלום דפנה, אם בנך הוא ילד חברותי פתוח ו'זורם', איני רואה טעם רב במלחמות כרגע. אמנם יהיה עליו להיפרד מחבריו הנוכחיים, אך מעתה הוא יהיה בקבוצה הומוגנית יותר מבחינת גיל (אם הבנתי נכון), בגן המותאם יותר לצרכיו מבחינת התכנים, ועם ילדים שילוו אותו בהמשך גם בבית הספר. לתחושתי (ומדובר בהתרשמות בלבד, שאינה 'מדעית'), גננות נוטות לכוון את עצמן ואת התכנים לקבוצת הגדולים בגן. את בעצמך מספרת שבשנה האחרונה ניתנו לילדים הקטנים שיעורי בית והם למדו אותיות ומספרים. עובדה זו, יותר משהיא משקפת את הצרכים האמיתיים של הילדים, מעידה על יומרות ומשאלות של הגננת עצמה. אני חושבת שבגן החדש תינתן לבנך הזדמנות טובה ליהנות מיתרונותיה של שנת פעילות חשובה, מבלי להיכנס לדרשנות אוריינית טרם זמנה. בהצלחה ליאת

ילדה בת 17 שמפחדת לצאת החוצה מזה חודשים הפסיקה לימודים יש לה מחשבות כאלה שאנשים רודפים אחריה ורוצים להזיק לה השאלה שלי היא האם יש פתרון ללא תרופה פסיכאטריה כי לקחנו אותה ונתנו לה כדור לקחה אותו שבוע והפסיקה והיא לא רוצה ללכת שוב היא אומרת שהיא בסדר מה עושים במצב כזה שבן אדם לא רוצה לקבל שום טיפול ,כשאנו יודעים שהיא כן צריכה טיפול כי היא ילדה שהפסיקה לימודים ועובר עליה משהו . אשמח לשמוע המלצות

שלום טלי, פחדים יכולים להיות בעוצמות שונות ובאיכות שונה, וזה למעשה מה שמכוון את הקלינאי ונותן כיוון אבחנתי. את לא מציינת מהי האבחנה שקיבלה ומהי התרופה שהוצעה לכם. כעיקרון, הטיפול בהפרעות חרדה יכול להסתמך גם על פסיכותרפיה ללא תרופות, אבל חשוב לזכור שחרדה פרנואידית יכולה להיות חלק ממצב נפשי חמור יותר (פסיכוזה), ובמקרה כזה, הטיפול התרופתי קריטי. המצב שאת מתארת (גם אם אינו פסיכוטי) נשמע חמור, ולכן חשוב בעיני לעשות הכל כדי להגביר את ההיענות שלה לטיפול התרופתי. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום רב בני בן ה 6 לאחרונה קם בפחד נוראי מסיוט לאחר חלום שהוא רואה כל מיני יצורים ומאז אין לנו לילות שקטים...ברגע שמגיע ערב הוא מתחיל לבכות מדוע מגיע הלילה...הוא מכריח אותנו שכל האורות בבית יהיו דלוקים...וכמובן לישון עם אורות כל הלילה.."והעביר" את אחותו לישון איתו במיטה ורק כמובן נרדם לאחר שאני יושבת לידו וזה לאחר חששות מרובים...אינו מוכן להתפשט למקלחת מהסיבה שהיצורים ייטפסו עליו...ריצפה/מיטה שהיא מעץ עושה לו סיטואציות והוא לא מוכן להתקרב אליה...הבעיה היא שהשבוע עלה לכיתה א' ובגלל הפחד הוא אינו הולך לשירותים(הכל גדול ופתוח ולא כמו בגן) ואז הוא מתאפק עד שמגיע הביתה(דיברתי עם המחנך)...ערב אחד מרוב לחץ הוא לא הפסיק לצרוח מהסיבה שהנחשים/יצורים עולים עליו והוא שרט את השפתיים שלו עד שירד מהם דם...מצב זה הלחיץ אותי נורא והוא ממש ביקש ללכת לרופא של פחד ולא להישאר בבית...האם זה מצב לפנות למומחה? איך אני מטפלת בכך? בברכה אמא מודאגת מאוד מאוד

שלום כרמית, ביעותים מהסוג שאת מתארת הם עניין נפוץ למדי, ויתכן שהשבריריות הנוכחית היא באמת תוצאה של לחץ הכניסה לביה"ס - הפחד מהלא-נודע, מכל הדמויות החדשות בחייו, מהדרישות התובעניות, וגם עומס הציפיות שלכם ממנו ושלו מעצמו. באמת לא קל. אני הייתי ממליצה בשלב זה לנסות את השיטה הפרדוכסלית החביבה. במקום להימנע מה'יצורים' באמצעות שינה עם אור וכד', הייתי קונה שתי חבילות פלסטלינה, ויוצרת את בני דמותם, מפלצת אחרי מפלצת, נחש ועוד נחש, יצור ועוד יצור. הייתי ממחיזה שיחה איתם, יחד איתו, מבקשת ממנו לדובב אותם, מדובבת חלק מהם בעצמי, ומעניקה להם תכונות אנושיות איתן יוכל להזדהות. נחש אחד יוכל לבכות כי הוא לא בטוח אם הוא ילמד להכיש את הטרף שלו, והוא פוחד שאמא שלו, הנחשה, תכעס עליו ולא תתן לו ממתק... אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל מניסיוני - זה עובד נהדר. העיסוק הפיזי הקונקרטי בדמויות שעד לפני זמן מה עוררו בו אימה, מוציא את העוקץ מן הפחד, ומאפשר עיסוק בתכנים העמוקים שעוררו אותו מלכתחילה. אם את מרגישה שאינך יצירתית מספיק בשביל זה, תמצאי מישהו מבני הבית שישמח להשתתף ב'ניסוי'. יש לי הרגשה שאחרי שיתיידד עם קופסת נחשי הפלסטלינה, הם יוכלו להישאר למרגלות מיטתו, ולשמור עליו כדי שיישן לילה שלם. אשמח אם תספרי חוויות. פניה לאיש מקצוע היא תמיד אופציה, אם את מרגישה שהמצוקה מתגברת מעבר לתקופת הסתגלות סבירה. בהצלחה בכיתה א', ובכלל ליאת

שלום ד"ר יש לי ילדה בת 4 והרבה פעמים ביום היא מאוננת ע"י ערמת שמיכות, בובות, כדורים. בפורום אחר (רפואת ילדים) שאלתי מה לעשות ואמרו לי להגיד לה לעשות את זה בחדר, אני אומרת לה והיא הולכת וזה ממשיך. הבת הגדולה שלי כל הזמןנלחצת, היא לא מעירה לה אבל כל הזמן קוראת לי (היא נגעלת). היא טוענת שהיא יודעת למה היא עושה את זה - זה נעים לה אבל זה סוטה. מה לעשות? למי לפנות? האם זה נורמלי? זה קורה כבר הרבה זמן שנה שנתיים פעם זה היה ליפעמים אבל היום זה קורה שעות ביום. היא הולכת לטרום חובה ולא הייתי רוצה ששם היא תעשה את זה. פעם חשבתי שלא צריך להעיר לה וזה יעבור אבל זה לא עובר ורק מחמיר. ואני דואגת גם מהילדה הגדולה שלי שרואה את זה כל הזמן וחושבת מחשבות אולי לא נכונות/טובות. מה לעשות????????????? אנא תשובה דחופה

שלום לאם המודאגת, אוננות היא עניין טבעי ובריא, ולכן אין טעם לצפות שזה יעבור, מלבד - אולי - שזה יעבור לחדר אחר ולזמנים בהם היא לבדה בחדר. עם כל המבוכה שהדבר מעורר אצלך, אני מציעה לך ליזום שיחה, ולבקש מבתך באופן מפורש לא לאונן בנוכחות אנשים אחרים אלא רק בחדרה, בפרטיות מוחלטת. בתך הגדולה יודעת היטב מה עושה אחותה, ויתכן שהיא עושה בדיוק את אותו הדבר - אבל כשהיא לבד. לכן לא נראה לי שיש טעם לחשוש מהשפעה מזיקה עליה. בברכה ליאת

ניע

שלום ביתי בת 5 ילדה חברותית עדינה נחמדה בעלת רגישות וקליטה מהסביבה. לצערי בתי בת 5 סבלה בגן בשנה שעברה מילדה שהתנהגה אליה כך: הילדה אומרת לביתי: מילה לא יפה(לדוגמא: את מגעילה) הילדה עושה לה פרצופים וסמנים לא יפים הילדה רוצה לשחק איתה כל היום אך ביתי אינה רוצה לשחק איתה כל הזמן אז היא מונעת מימנה בכוח ללכת לשחק עם ילדה אחרת השאלה איך מחזקים את ביתי, כי לצערי יתכן ותפגוש אותה שוב בתודה גלית

שלום גלית, אני ממליצה מאד ליידע את הגננת, ולבקש ממנה לשים לב ליחסי הכוחות בין הבנות בגן. תוכלי לחזק את הקשרים החברתיים של בתך עם הילדות שהיא מחבבת גם אחרי שעות הגן, באמצעות הזמנה הביתה. כך היא תוכל להדק את הקשרים החברתיים שלה עם פחות הפרעות. בהצלחה ליאת

תודה שנה שעברה כאשר פניתי לגננת היא טענה כי ביתי דוקא רוצה לשחק עם הילדה התוקפנית, או עם ילדות נוספות שמתנהגות כך.. אני מניחה שביתי טובת לב ואף אמרה לי כי כאשר הילדה המרביצה רוצה לשחק איתה ועם חברה אחרת היא אינה מסרבת לה איך עלי להנחותה? הילדה שלי ממש נפגעת ובוכה

שלום רב, הבנתי כי קיים תהליך התפחותי מיני אשר בו ילדה עשויה לפתח רגשות מיניים לאביה ואף לחוש מעין "תחרות" עם אמה- מה שעשוי ליצור איבה כלפי האם. רציתי לשאול - ילדה בת 5 אשר אוהבת מאוד את אמה וקשורה אלייה עד מאוד, לא מוכנה ללכת לשום מקום בלי אמה וקשורה אלייה בקשר מיוחד במינו. האם בהריון וכולנו מנסים להכין את הילדה לאח\ות שבדרך. הדבר המוזר הוא שהילדה מתוודה בפני אמה בימים האחרונים: "ליבי אומר לי שעליי להרוג אותך". היא אומרת את זה ללא כעס ומתוך אהבה.בתמימותה הילדית והמתוקה היא חולקת את מחשבותיה עם אמא, היא גם אמרה לה לא מזמן "ליבי אומר לי שאת מכוערת". וכד' אילו איזה שהוא דחף פנימי בתת מודע עולה על פני השטח. האם מצידה מסבירה לילדה על יצר הטוב ויצר הרע ועל כך שלעיתים צפות במוחינו מחשבות שליליות ועלינו לתת להן לחלוף ולחשוב מחשבות חיוביות. האם זה נורמטיבי? האם יש המלצה להתמודדות? במקביל הילדה מפתחת סקרנות באיברים המוצנעים של אביה ודודיה. על אף שלבושים לידה היא אומרת "ראיתי לך את הבולבול" ואף שולחת ידיים למכנסי אביה - מובן לנו שזה שלב התפתחותי השאלה היא איך להתמודד עימו : האם לנזוף, להתעלם, שהאבא יעיר והאמא תתעלם... מה המלצתך ? בתודה מראש וסליחה על אורך השאלה.

שלום שי, אני מרגישה שאני מתקשה להבין מה קורה לכם כרגע, וחייבת להודות שמשהו בשאלה השאיר אותי מעט מוטרדת. רגשות איבה ותוקפנות כלפי האם אינם כה חריגים, ויתכן שהם קשורים גם להריון או ללידה הקרובה. ובכל זאת, משהו בעוצמת הביטויים שלה ובאופן בו היא ממשיגה את הרגשות ("לבי אומר לי...") יכול - אולי - לשקף איזו תחושה או חוויה שלה, לפיה ביטוי תוקפני ישיר וגלוי הוא בלתי אפשרי או מסוכן. אשר לשאלתך השניה - אין לאפשר לילדה בת חמש לשלוח ידיים למכנסי אביה, או להיחשף לעירום שלו. אין להתעלם מהתנהגות כזו, וגם לא לנזוף, אלא לומר חד משמעית ש"לא נוגעים באיברים האינטימיים של אנשים אחרים, כולל ההורים, ולכן לא תוכלו להרשות זאת". גם האם וגם האב יכולים לומר זאת באותה מידה, וכמובן שהאב עצמו חייב לעצור אותה פיזית ולא לאפשר לה לגעת בו בכל מקרה. בברכה ליאת

אנו מחפשים פסיכולוג ילדים מומלץ באזור כפ"ס רעננה. לילדה בת 6, העולה לכיתה א' לצורך חיזוק ותמיכה בתחום החברתי.

ערב טוב, שלחתי לכם המלצה, החורגת מעט מהטריטוריה שהגדרת, אך לא בהרבה. ממליצה לנסות ולהיעזר גם ברופא הילדים שלכם. לפעמים הם מכירים... בהצלחה בכיתה א', ובכלל ליאת

שלום, יש לי ילדה בת שנתיים וחודשיים , מכיוון שיש לה אחות בת 4 היא מאוד מחקה אותה בהרבה דברים וגם בנושא זה , כבר שהייתה בת שנה וחצי סירבה לשים טיטול והלכה לשירותים, התחלתי את הגמילה בגיל שנה ועשרה חודשים כמובן בהדרגה, היום היא ללא טיטול גם בלילה, בהתחלה הייתה מפספסת בין פעמיים לשלש בגן ואף בבית עד שחל שיפור ושוב מאז החופש בשנת הצהריים והלילה היא לא מפספסת וקקי עושה בשירותים אך פיפי היא הרבה מפספסת , ניסיתי להתעלם ולנגב אחריה, חל שיפור קל ושוב כיום היא עושה ולא אומרת לי, אינני יודעת כיצד לנהוג? להעיר לה? להתעלם? לתת חיזוקים?ברצוני לציין שבחוץ היא מודיעה לי אם יש לה פיפי, רק בבית היא מפספסת אשמח לתשובה בהקדם על מנת שאוכל לדעת איך להגיב בברכה דינה

שלום דינה, בסה"כ נראה שבתך נגמלה יפה, ומצליחה לעמוד במשימה היטב. ככל הנראה התאונות בבית נגרמות כתוצאה מהתמקדות יתר בעיסוקים אחרים, מה שגורם לה לפספס את איתותי השלפוחית. נסי להזכיר לה לעיתים קרובות יותר ללכת לשירותים, ולהתייחס בסלחנות לפספוסים. בברכה ליאת

שלום בתי בת השנתיים וחצי החלה להרביץ לי ולבעלי ברגע שהיא לא מקבלת את מבוקשה ( אני חייבת לציין שהעניין החל ממש לפני כמה ימים, שלפני כן היא לא היתה מעזה לעשות זאת.) היא בגן כבר קצת יותר משנה ובגן גם מותקנות מצלמות אינטרנט ואני רואה שהיא משתלבת שם מאוד יפה. אחרי כל פעם שהיא מרביצה אני אומרת לה שזה לא נעים לי ואומרת לה שזה אסור! מה עוד אפשר לעשות? האם אני מתנהגת לא כשורה איתה? עצות בבקשה תודה

שלום מור, ראי תשובתי לחגית, ב- 23.8.09, לשיר ב- 19.8.09, לאביבית ב-16.8.09. יש עוד המון תשובות בנושא זה בדפי הפורום המוקדמים יותר. את מוזמנת לדפדף ולעיין. אם תרגישי שלא קיבלת מענה, אל תהססי מלשאול עוד. בברכה ליאת

ליאת שלום תודה על תגובתך בנושא העדרות עקב עבודה חדשה. שאלה נוספת אלייך מתי אפשר יהיה לנסוע לחופש עם בעלי בלי הילד? אחרי הנסיעה שלי אני רואה שהילד לא עוזב אותי, מהו הגיל שניתן לעזוב אותו עם סבא וסבתא מבלי לפגוע בילד (היום הוא בן שנה וחודש) שוב תודה

שלום רינת, חרדת הנטישה של תינוקות מגיעה לשיאה בין גיל 9 חודשים לשנה ויותר. בדר"כ החרדה נרגעת או מתמתנת סביב גיל שנה וחצי. כמובן שיכולתו של תינוק להתמודד עם הפרידה הזמנית מהוריו אינה קשורה רק לגילו, אלא גם להיסטוריה שלו ולאיכות ההתקשרות שלו עם הדמויות ההוריות. ילד שנעזב הרבה יכול להגיב קשה יותר גם מעבר לגיל שנה וחצי, בהשוואה לילד שרכש ביטחון בסיסי ואמון בדמויות המטפלות. ובכל זאת, הורים רבים מרגישים שהם חייבים להתאוורר מדי פעם, ורוב הילדים, גם אם חשים מצוקה גדולה בזמן הפרידה, אינם ניזוקים לטווח הארוך. מאחר ואת מרבה בנסיעות, הייתי ממליצה להשתדל להתאפק עוד מס' חודשים, או להסתפק בחופשות סופשבוע קצרות. בהצלחה ליאת