פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, בתי בת שנה ו 10 חודשים הצטרפה לגן חדש לאחר שהיתה במסגרת של מטפלת עם עוד שני ילדים מגיל 5 חודשים. בגן החדש 15 ילדים. היא היתה בגן בתחילת אוגוסט למשך שבועיים בקייטנה יחד עם אחותה הגדולה שהיתה בגן שנתיים. במהלך הקייטנה התנהגה כרגיל, שיתפה פעולה ברוב הפעילויות (לא כולן) ואכלה כרגיל. החל משנת הלימודים היא מגלה קשיים רבים, הפרידה בבוקר מאד קשה אבל אנחנו נפרדים מהר ולא מושכים את הזמן. היא לא משתתפת כלל בעבודות היצירה, היא מגלה עניין רק במשחקים בחצר ובמפגשי הבוקר. הבעיה היותר גדולה מבחינתי שהיא הפסיקה לאכול ארוחת צהריים בגן (אוכלת רק א. בוקר) ומיום שישי האחרון הפסיקה לאכול בכלל, לא א. בוקר ולא צהריים. לדברי הגננת הם מנסים כל דרך אפשרית לשכנע אותה לאכול וזה לא עוזר. כשאנחנו מגיעות הביתה אני נותנת לה ארוחה חמה והיא אוכלת בטירוף. שאלתי היא האם התנהגות זו אופיינית ? ומה עושים במקרה כזה ? מהו פרק זמן סביר להימנעות מאכילה בגן? האמת שאני די מתוסכלת ואשמח לקבל כלים ודרכים להתמודדות ופתרון. תודה מראש - נטלי.

שלום נטלי, את ודאי יכולה לראות שהפורום עסוק מאד בימים אלה בשאלות סביב משברי הקליטה, וזו הזדמנות להזכיר לכולנו שחלפו בסה"כ שבועיים מתחילת השנה, ולכן כל ההתנהגויות החריגות, כולל התנהגויות של נסיגה, עוררות יתר, עצבנות, קשיי שינה ואכילה, יכולות להיות מיוחסות למאמצי ההסתגלות. דווקא לאור החגים הבאים עלינו לטובה, וקוטעים את רצף השגרה, יש להתייחס אל החודש הראשון כאל תקופה שברירית המועדת לנסיגות. אחרי סוכות, כשתתאפשר שגרת עבודה שאינה נקטעת כל שלושה ימים, אפשר יהיה לצפות להתקדמות משמעותית. כרגע, הניחו לה עם האוכל. אפשר להשאיר לה חטיף אנרגיה בתיק קטן, למקרה שתרגיש רעבה, ולאפשר לה "להרגיש בבית" בקצב שלה. שנה טובה ליאת

ליאת שלום שני ילדי נמצאים בצהרון של המתנ"ס (בשכבות גיל אחרות). אני לא מרוצה מההתנהלות של אחד הצהרונים וחושבת על אפשרות להוציא אותם בעצמי בצהריים פעמיים בשבוע, כך שייצא להם להיות בצהרון 3 פעמים בשבוע - האם זה יכול לבלבל אותם ולגרום לצפיה כל יום שאני אאסוף אותם? האם אני יכולה לנסות בהתחלה פעם-פעמיים ולא להגיד להם כלום אלא לעשות להם הפתעה, רק כדי שאני אראה אם זה מסתדר לי מבחינת זמנים בעבודה? תודה מראש ושנה טובה גילי

שלום גילי, מסגרת של צהרון היא מלכתחילה פחות נוקשה מזו של הגן או ביה"ס, ויש לא מעט אימהות שמשתמשות בה לסירוגין, בהתאם לצורך. אפשר להציג זאת גם לילדים, ולומר להם שיהיו ימים שתשתמשו בצהרון, ובימים אחרים - בהם אינך עובדת - תבלו יחד בבית. אני לא חושבת שזה יבלבל אותם, לפחות לא מעבר לזמן ההסתגלות הראשונית. רצוי לא לשתף אותם במחשבות השליליות על הצהרון הפחות מוצלח, ולנסות לדאוג לשיפור או לצהרון אחר עליו תוכלי לסמוך. בהצלחה ליאת

יש לי ילד כמעט בן 13 והוא מתלונן על הזיות במשך היום קשה לו להסביר אבל הוא מספר על מעין בלאק-אאוט הוא לא יודע מה נעשה סביבו וכאילו רודפים אחריו, הוא מספר על הזיות דומות כמו במצב של חום גבוהה, השבוע הוא התלונן כבר פעמיים על התופעה. אם למישהו יש מושג מהי התופעה הזו אשמח לקבל עיצה תודה שושי

שלום שושי, אני ממליצה לפנות להתייעצות עם רופא הילדים שלכם. מן התיאור שלך קשה להבין מה בדיוק קורה לו, אך נדמה לי שזה מצריך התייחסות מעבר לעצה באינטרנט. שנה טובה ליאת

שלוך לך! בני בן שנתיים ו3 חודשים ולאחרונה הוא דוחה את אבא שלו כל הזמן. לא מעוניין שירים אותו בבוקר מהמיטה, לא מעוניין לנשק אותו וכו.לעיתים לשחק איתו הוא מסכים או כשיש לו אינטרס מסויים. הוא כל הזמן מעדיף אותי האמא. אני יודעת שבגיל 4 אמור להיות תסביך אדיפלי כלשהו אבל לא נראה לי שזה המצב בטח לא בגיל כה מוקדם. אשמח להסבר ומה צריך לעשות כדי שלא ירחיק אותו ממנו. תודה

שלום ואלרי, אם נניח לרגע לתסביך האדיפלי (גם בשיא התקופה האדיפלית ילד זקוק מאד לאביו ואוהב אותו), מה שאת מתארת יכול לשקף משהו רחב יותר, שקשור לבאלאנס המשפחתי בכללותו, ולאו דווקא ליחסים שבין בנך לאביו. קואליציות משפחתיות לא צומחות בדר"כ בחלל ריק, והן משרתות את הצרכים של כולם. אם את חושבת (בצדק!) שאביו של הילד צריך להשתתף בטיפול בו, ולהקים אותו בבוקר מהמיטה למשל, נסי להיעלם משם, ולאפשר להם להסתדר בלעדייך. באופן דומה פעלי בזמן האמבטיה של הערב או ההשכבה לישון. יכול להיות שלא הכל יילך חלק, ויתכן שגם יהיה בכי, אבל אם תתני להם מספיק הזדמנויות, זה יקרה לבסוף. בהצלחה ליאת

שלום, אני אם לבת בת 5 וחצי ובן בן 3 וחצי. אנחנו נמצאים בשליחות בחו"ל במדינה בה נהוג לא להפריד בגני הילדים בין קבוצות הגילאים. לכן, שני הילדים שלי באותו הגן באותה קבוצה. הבן כרוך מאוד אחרי אחותו הגדולה ולא מפתח קשרים חברתיים עצמאיים כלל. אנחנו נמצאים כאן שנה והוא עדיין לא שולט בשפה (כמו הבת). הוא משחק עם אחותו החברים של אחותו בלבד אולם אלה גדולים ממנו בשנתיים ואף יותר. הוא לא מוכן לשחק עם בני גילו ואין לו חברים משלו. אני מוטרדת ורוצה לדעת האם יש לפעול בנושא? האם כדאי להפריד ביניהם או שמדובר במצב לא בעייתי אשר יחלוף? תודה

שלום עדי, לא ציינת מתי הם נכנסו לגן, וכמה זמן נמשך המצב הזה. כעיקרון, ההיצמדות של האח הקטן לאחותו יכולה להיות דרך להתמודד עם משבר הקליטה הזמני, וככזאת - אין בה שום דבר נורא. יש לצפות שעם הזמן וההסתגלות הוא ימצא לעצמו חברים ברמתו. ברוב הגדול של המקרים, ילדים גדולים נוקטים זהירות והתחשבות טבעית כלפי הקטנים, ולא פוגעים בהם או מסכנים אותם, להפך. הבעיה היותר מטרידה קשורה לתחושת האחריות המכבידה שאולי מעיקה על האחות הגדולה. גם כאן, אם זה משהו זמני, איני רואה בכך בעיה. אם, לעומת זאת, מדובר בזמן רב שהמצב הזה נמשך, שווה לשקול השמתם בשתי כיתות נפרדות. שתהיה לכם שנה טובה שם, במרחקים. אצלינו כבר מרגישים את הסתו. בנגיעות קלות, אבל מרגישים. :-)) ליאת

תודה רבה על התשובה ושנה טובה גם לך! כאן הסתיו מורגש היטב... הילדה הגדולה התחילה ללכת לגן באוקטובר שנה שעברה והבן הצטרף אליה בינואר (כשלושה חודשים לאחר מכן). אתמול הם חזרו לגן אחרי חופשת הקיץ לשנה שניה. הוא עדיין צמוד אליה ולחברים שלה ומצהיר כי הוא לא רוצה חברים משלו רק לשחק איתה. בדצמבר אנחנו אמורים להגיע לשלושה חודשים לארץ לצורך לידה (של בת שלישית). האם לדעתך כדאי לשלב אותם במסגרות בארץ למשך תקופה זו? זו נראית הזדמנות להפריד ביניהם לתקופה מסויימת. האם כדאי לפנות לייעוץ בטרם קבלת החלטה כזו? תודה רבה

שלום! הבן שלי עוד חודש בן 3,ילד מקסים,אוהב חברה, אנשים וכו'. הוא עלה לגן חדש,במבנה חדש עם אותם החברים אבל עם גננת חדשה ומטפלות חדשות. הימים הראשונים עברו בסדר גמור,הפרידות בבוקר היו רוב הפעמים בסדר,הוא אומר לי אמא תשארי איתי,אל תלכי,תשחקי איתי וכו' אבל אני מסבירה לו שאני צריכה ללכת ושאני אחזור לקחת אותו יותר מאוחר,אחרי שהוא יקום מהשינה והוא מאוד מקבל ונותן שיעזרו לו.בימים הראשונים הייתה בגן מטפלת שעבדה בגן הקודם שלו לעזור להם בקליטה ושבוע שעבר היא עזבה. ביום חמישי הוא פספס פיפי פעם אחת במשך היום, כשהוא היה בחצר.אתמול ביום ראשון הוא פספס פעמיים,פעם אחת בתוך הגן הוא פשוט עמד והתחיל לעשות ואמר שיוצא לו ובפעם השנייה לפני שהחליפו לו בגדים, שלחו אותו לעשות פיפי והוא הוריד את המיכנסיים ופשוט לא התקרב לאסלה ועשה ברצפה.אין לי ספק שעובר עליו אזשהו קושי רגשי כי הוא גמול כבר מגיל שנתיים ו-4 חודשים,גמילה שהייתה מאוד מוצלחת בלי כמעט שום פספוסים,כי גם בסוף שנה שעברה,קצת אחרי שילדתי את אחותו היו לו כמה קטעים של פספוסים וזה עבר.כששאלתי אותו בבית למה החליפו לו מיכנסיים אז הוא אמר שברח לו. אמרתי לו לא נורא,לא קרה כלום ושאלתי אותו למה הוא לא הלך מהר לעשות בשירותים.הוא אמר לי-כי יש שם כלב וחיפושית אבל אני לא מפחד מהם, זה בובה, הם לא אמיתיים ובאמת ישעל הקיר בשירותים מדבקות של כלב וחיפושית. בזמן האחרון גם בבית הוא פוחד ללכת לשירותים כי הוא אומר שיש שם מפלצת ומבקש שאני אבוא איתו.אני מנסה להגיד לו שאין כלום שם ושלא ידאג שאנחנו שומרים עליו וכו'. יכול להיות שבגלל שהוא מפחד מהדמויות בשירותים אז הוא לא ניגש ומפספס? האם זה גם יכול להיות שאין לו עדיין את הביטחון בגן החדש ובצוות החדש? איך אפשר לעזור לו? סליחה על המגילה שרשמתי ותודה.

שלום רב, נסיגה מהסוג שאת מתארת יכולה בהחלט להיות חלק מתקופת מעבר או משבר, ולכן רצוי להתייחס לכך בסלחנות. עם זאת, בנך נמצא בגיל בו פחדי המפלצות נמצאים בשיאם, וגם מדבקות תמימות של כלב וחיפושית יכולות לעורר רתיעה, בעיקר כשהן חלק ממקום חדש ולא מוכר, אליו הוא נכנס בדר"כ לבדו. אני מציעה להסב את תשומת לבן של המטפלות, ולנסות ליצור תנאים ידידותיים ככל האפשר עבור *כל* הילדים. תוכלי להתנדב לקנות (יחד עם הילד, אלא מה?) מדבקות אחרות, אותן תדביקו יחד במקום אלה שמרתיעות אותו. כך תרוויחו גם תחושת שייכות גדולה יותר אצלו, וגם את סילוק הגורם המאיים. בהצלחה ליאת

קודם כל תודה על התשובה. בעיקרון הוא אומר מצד אחד שהוא לא הלך לשירותים כי יש שם כלב או חיפושית(המדבקות)ומצד שני הוא אומר שהוא לא מפחד כי זה רק בובה. אתמול שוב פעם שהבאתי אותו לגן והלכתי איתו לשירותים הוא אמר לי תראי אני לא מפחד,אז אמרתי לו נכון שאלו רק מדבקות ואין מה לפחד ואם הוא רוצה לגעת בהם אז הוא אמר שכן ונגע ולא נראה היה שהוא פוחד.דיברתי עם הגננת וביקשתי שבפרקי זמן קבועים יקחו אותו לשירותים ושזו תהיה רק מטפלת אחת כדי שלא יווצר בילבול שכל רגע מישהי אחרת תציע לו ואז זה כבר יהיה יותר מידי כדי שהוא לא יפספס ויחווה את התיסכול כל פעם מחדש.את חושבת שזה רעיון טוב? אני חושבת שגם הפחד מהמפלצות והדמויות וגם הגן החדש והצוות החדש, הכל ביחד יצר אצלו איזושהו משבר ויכול להיות גם התינוקת שכבר בת 5 חודשים שדורשת כבר יותר צומת לב.גם בלילות האחרונים הוא ישן ממש גרוע ולא שקט. המדבקות שבגן כן ניראות ידידותיות,האם בכל זאת להציע להחליף אותם או שצריך לתת לו להתמודד? מה להגיד לו אם הוא מפספס שוב? תודה מראש, אמא מודאגת. במשך היום וגם אחרי הגן הוא מתנהג בסדר גמור

תודה רבה ליאת על המענה.

בבקשה! שנה טובה ובריאה. ליאת

בני בן השנתיים ושבע הוא ילד גדול ומפותח וכשאני אומרת גדול אני מתכוונת לילד שנראה לפחות כבן ארבע וגם מבחינה קוגניטיבית הרבה מעל הממוצע מה שמאד מבלבל מבוגרים שלא מבינים שנמצא מולם ילד בן שנתיים וחצי וגם הציפיות ממנו הן לעיתים מוגזמות. הבעיה העיקרית שלי היא נושא האגרסיביות- הוא ילד גדול וחזק מאד – אבל אם נחזור קצת אחרונית הרי מאז שהיה תינוק זריז ומהיר (בארבעה חודשים-זחל, בשישה-עמד, בתשעה – עמד) היתה אותה בעיה: משיכות בשיער, נשיכות שאולי היו עוברות חלק עם תינוק אחר אבל בשל הכוח הרב שלו תמיד היה איזה אפרוח שקיבל את זה די קשה. עד לא מזמן הוא היה עם מטפלת צמודה בין השאר בגלל ההתעקשות שלי שלא תדבק בו סטיגמה של בריון, תחושתי היתה שככל שהוא יגדל הוא יוכל להבין יותר ולשלוט טוב יותר בכוח שלו- היום הוא בגן פתוח שההורים מוזמנים להיות בו מתי שירצו, כלומר נוכחות מבוגרים רבה ואני צריכה שוב להצטדק בשל האגרסיביות שלו- ושיהיה ברור שהוא לא הילד הכי אלים בגן, ממש לא, ילדים חוטפים לו דברים על ימין ועל שמאל והוא לא יגיב אבל פעם אחת כשהוא כן יגיב, כולם נורא יפחדו ממנו. ותמיד אחר תאקל כזה הוא יבקש סליחה וחיבוק ונשיקה אבל אני בבעיה מאד רצינית- הורה אחד בגן כבר כינה אותו אלים והוא ילד שנורא מודע ומבקש את קרבת המבוגרים (ילד בכור ללא אחים ונכד ראשון משני הצדדים- ברור שמבוגרים יותר קורצים לו) ואני כבר לא ישנה שבועיים מאז שהתחיל הגן – אולי זו רגישות יתר מצידי- גם אני תמיד הייתי גדולה כמוהו אבל לא הייתי אגרסיבית בכלל- האם יש דרך לשלוט באגרסיות האלה בגיל כזה? אשמח לדעת ואם יש צורך להתייעץ עוד אעשה את זה תודה

שלום רב, התנהגות תוקפנית אינה קשורה בדר"כ בממדי הגוף הפיזיים, אלא בקושי לשלוט בדחפים ולהתמודד עם תסכול. ישנם ילדים עם מזג סוער ואימפולסיבי יותר משל חבריהם, ואז עולה הצורך בהצבת גבולות מאד ברורה ועקבית, כדי לסייע בלמידת איפוק וריסון. כפי שכבר נאמר כאן לא פעם, ללמד את הילד לבקש סליחה זה טוב ויפה, אך אין בכך התמודדות אמיתית עם בעיית התוקפנות, מאחר וילדים לומדים די מהר שמדובר באקט טכני המזכה אותם כמעט תמיד ב'חנינה'. אין בכך את האלמנט המרתיע מפני הפגיעה התוקפנית הבאה. נדמה לי שהתגובה הרגשית שלך (גם אם מובנת לי ונוגעת ללב) חורגת מעט מפרופורציה. לא לישון שבועיים??? :-)) זה בהחלט מיותר. במקום זאת, אני ממליצה לך לקרוא קצת על הצבת גבולות ושיפור הסמכות ההורית, או להגיע להדרכת הורים ממוקדת, כדי ללמוד לעמוד מתוך עמדה פחות מצטדקת מול בנך ומול העולם בכלל. מה את אומרת? :-) ליאת

ליאת שלום, תודה על תגובתך גם אני לא חושבת שלבקש סליחה זה מספיק- אני רואה שבגן זה בדיוק מה שהוא עושה, קודם כל חוטף ואחר כך מבקש סליחה. איתי אגב אין בעיה של ריסון, אני מציבה גבולות ועומדת בהם יפה- לי עצמי אין בעיה איתו, אני מסתדרת איתו נפלא וזה בעצם מה שקשה- איתי הוא ילד נפלא, מקסים וחכם ובבוקר בגן יש לו נפילות- ברור לי שזו תוצאה של תסכול ואגב הממדים הפיזיים כמובן אינם קשורים לתוקפנות אלא רק מחמירים את עצמת הפגיעה אם ישנה- התגובה הרגשית שלי אינה חורגת לדעתי מפרופורציות, אני באמת חושבת כל הזמן האם זה היה נכון לשלוח אותו לגן פתוח עם מעורבות גדולה של הורים, גן שפחות מציב גבולות ועם ילדים קטנים ממנו (היום אגב הפרידו את הגדולים מהקטנים ואמרו שהיה מוצלח מאד עם דינמיקה טובה בין הגדולים) הייתי שמחה אם תתני לי עצה פרקטית למניעת ההתנהגות התוקפנית בגן ושאוכל להעביר אותה הלאה למטפלים שלו- והכי חשוב לי לא לדכא אותו שזו התגובה הטבעית של מבוגרים כלפי ילד אימפולסיבי- אבא שלו חטף מכות על ימין ועל שמאל כשהיה ילד (ככל הנראה דומה לו) ואני הייתי שמחה מאד לגדל ילד מאושר יותר, מחונך פחות אבל כזה שלא אוצר בתוכו את כל הכעסים (כמובן ללא מכות)...

שלום, תינוק בן שנה ושלושה חודשים. לפני שבועיים התחיל גן חדש וראשון, לפני היה עם מטפלת יחד עם תינוק נוסף. מאז שהוא בגן אני רואה שינוי משמעותי בהתנהגות, יש לו הרבה התפרצויות זעם שכוללות השתטחות על הרצפה, מרביץ, מושך לעצמו ולי בשיער ועוד'. האם התנהגות זו אופיינית לגילו? סביר להניח שהשינוי שעבר לאחרונה החמירו את ההתנהגות הזו. עד לפני זמן מה היה ילד מאוד רגוע ושליו. כיצד עליי לפעול ולהתנהג במצב שכזה?

שלום יעל, תקופת ההסתגלות לגן יכולה להיות קשורה להתנהגויות של עצבנות, בכי ותוקפנות, בהיותה מתאפיינת בחוסר איזון ובתנודות רגשיות הן אצל הילד והן אצל הוריו. עם זאת, יש לזכור שמדובר מלכתחילה בגיל שבו הילד חסר עדיין מיומנויות של ויסות ושליטה בתסכולים, ולכן יהיו יותר התפרצויות ובכי באופן כללי. תהיה הסיבה אשר תהיה, תפקיד המבוגרים הוא להכיל ולהרגיע, להשתדל לעצור את התנהגותו התוקפנית של הילד, הן כלפי עצמו והן כלפי האחרים, ולנסות להסיח את דעתו ולהציע פעילות חלופית בכל פעם שהוא משתולל בזעם. חשוב להישאר רגועים ונינוחים ככל האפשר, ועם זאת סמכותיים ונחרצים שלא לאפשר פגיעה. בברכה ליאת

ליאת שלום בתי נכנסה לגן טרום טרום חובה ומדי בוקר היא בוכה כשאנחנו נפרדים. גם היא וגם הגננת מספרות לי (בנפרד) שהיא נרגעת אחרי כמה דקות. הגננת לא מרשה לי להישאר ואומרת שעדיף שאני אשים אותה ואלך. יש משהו שאני יכולה לעשות כדי להקל עליה? (יש לה 3 חברות בגן והיא משחקת איתן בגן וגן אחה"צ) תודה מראש רוני

שלום רוני, אפשר לצפות שהבכי בבוקר ייעלם בקרוב, אולי אחרי החגים, כשתתבסס שגרה ברוכה. כרגע, ככל שתשדרי ביטחון ואמון בכוחותיה וביכולתה להתגבר, ואמון בצוות הגן ובאיכותו, כך יהיה לה (ולהם) קל יותר לגייס כוחות ולהתגבר על רגעי המשבר של הבוקר. עוד קצת סבלנות בהצלחה ושנה טובה ליאת

ביתי בת 5.5 ואתמול שמעתי אותה אומרת לאחותה לעשות לה נעים בפות כששאלתי אותה מהיכן הרעיון היא טענה שזה שלה האם יש לי סיבה לדאגה?

שלום חדווה, ילדים מגלים כבר בגיל צעיר מאד את ההנאות שאפשר להפיק ממגע באיברי גופם. אין בכך כל רע. כל שעליך לעשות הוא להבהיר לה שהנגיעות הנעימות בגופה מותרות אך ורק לה עצמה, ואין לאפשר לילדים/אנשים נוספים לקחת בכך חלק. בברכה ליאת

בשלושה ימים האחרונים בתי קמה באמצע הלילה בצרחות מדבקרת מילים לא ברורות , צועקת לא , משתוללת כשמחבקים ומרגיעים אותה, אחר כך לא מעונינת לדבר על זה כשזה חולף, שאלתי אותה עם היא מפחדת ממשהו אמרה לא רק משהו שראתה בטלויזיה . מה צריך לעשות ברגע שהיא מתעוררת בצרחות ובפחד ? האם הילדה עברה משהו שגורם לה לפחד ? כדיי לקחת אותה לטיפול פסיכולוגי ? היא התחילה השנה כיתה א' בסדר עם ביטחון יש לה אחות גדולה בבי'ס .יש לה גם קצת חום והיא בבית בימים אלו. החום לא גבוה 38.2 משהו ויראלי

שלום אמי, ביעותי לילה הם חלק מחוויותיו של כל ילד (ומבוגר) בשלב זה או אחר, וכשלעצמם אינם עילה לטיפול פסיכולוגי. את מתארת משהו נקודתי, שבהחלט יכול להיות קשור גם למצבים של חום גבוה, ולכן יש להמתין בסבלנות, ולא להפוך זאת לעניין גדול. מעבר לנאמר כאן, לא יזיק לנסות לשלוט ולנטר את התכנים אליהם היא נחשפת בטלוויזיה. זה אף פעם לא מזיק. בברכה ליאת

תודה רבה וחג שמח.

שלום ביתי בת 9 כיתה ג מאז היותה קטנה נהגה למצוא לה חברה טובה אחת , פעמיים כבר היא ננטשה לכאורה כי אלו עברו דירה אחרי שנתיים של חברות , אני נורא דואגת לה , מנסה למצוא חברות מחדש ...

שלום סיגל, ילדים כשירים מבחינה חברתית, שהצליחו לכונן ולשמר חברויות ארוכות ומשמעותיות, יוכלו לעשות זאת גם להבא. תסמכי עליה! ליאת

שלום. הילד שלי בן 6 התחיל כיתה א'.כשהיה בגן הגננת התלוננה שלעתים קרובות במהלך מפגש הרבה להשמיע קולות (דומות לשירה). למרות זאת לא הייתה בעיה בהשגים והכנה לקראת בית ספר. עכשיו ממורה בבית ספר דווח על אותה תופעה במהלך שיעורים, גם כאן ללא פגיעה בהשגים. הפעם הומלץ לגשת לאבחון, כנראה של הפרעת קשב וריכוז. האם אכן מדובר על הפרעה פסיכיאטרית או הפרעה כלשהו ולא קשור לאופי הילד?

שלום לינית, כמובן שאיני יכולה לאבחן ילד מרחוק, אך אוכל לציין כי לעיתים ילדים עם הפרעת קשב וריכוז סובלים מעוררות מוחית נמוכה, ולכן, כדי לתפקד באופן מיטבי, הם זקוקים לגרייה עודפת. מסיבה זו, ילדים מסוימים זקוקים למוסיקה (המהום או נענוע גופם) כדי להתרכז, בעוד אחרים לא. אבחון זה רעיון טוב. בהצלחה ליאת

כיצד אדריך את בני (בן ה-14) להיות בעל הדיעה ולא תמיד להסכים להחלטות של אחרים ? וזאת מבלי שייחשב בעיני החברים "קמצן" אלא שיידע להעביר מסר שהוא לא ניגרר אחרי הרוב. אתן רק דוגמא אחת מייצגת , אך כמוה יש בכל מיני וריאציות . אתמול הוא קיבל מסבו במתנה לחג 200 ש"ח. אחיו , ישר נתן לנו שנכניס לחשבון החיסכון שיש לו בבנק. הוא ישר מגיע אלי רוצה לפרוט, כי "יש ל-x יום הולדת ו- y החליט שניקנה לו מתנה גדולה וכל אחד יביא 60 ש"ח . כ-7 חברים. וואלה, יופי, ילד מהכיתה, אפילו לא חבר, ילד שהוא לא ניפגש איתו אחרי הצהריים או עושה עימו פעילויות משותפות בחופשים , , סתם חבר במסגרת ביה"ס בלבד, לקנות לו מתנה במאות שקלים. מה קרה? מה פתאום? "ככה y אמר שהם רוצים לקנות לו מתנה גדולה..." כמובן שעשיתי לו שיחת מוטיבציה, שיופי וכל הכבוד לy שרוצה לקנות מתנה במאות שקלים, שיקנה אותה לבד.! "אתה לא נותן 60 ש"ח למתנה לילד מהכיתה". "סליחה", אמרתי לו , "גם אצלינו בעבודה אוספים כסף למתנה ליום הולדת אבל לא יותר מ-10 ש"ח וזה הסכום שאתה תגיד שאתה מוכן לתת." ואמרתי לו להסביר לחבורת הילדים שלא צריך להסכים לשיגעון של אחד הילדים שאולי להוריו יש כסף מיותר ואולי הוא חבר מאוד מאוד מאוד טוב , אבל בני, עם כל הכבוד, לא חבר כזה כזה קרוב של אותו בעל היום הולדת. ובכל זאת, הוא טוען שהוא חלק מה"חבורה". וזה הענין. פה אני אשמח לעצה ממך כיצד לנהוג, איך להסביר לו שאפשר גם להיות חלק מהחבורה ויחד עם זאת לא להיגרר לכל החלטה שכולם מסכימים עליה. מה דעתך? תודה ושנה טובה.

שלום מאיה, כולנו מכירים את המשל המפורסם על הצרצר והנמלה (איזופוס, ואחריו גם קרילוב ולה-פונטיין), ששרטט באופן פיוטי את אלה שחוסכים ליום סגריר, ואלה שמעדיפים לחיות את הרגע וליהנות ממה שיש להם. מאד קשה להפוך מטיפוס אחד לאחר, ויש לא מעט קונפליקטים משפחתיים וזוגיים סביב השאלה "מה טוב יותר?". דמי כיס הניתנים לילד הם הזדמנות טובה לחנך אותו לתבונה ושיקול דעת. כאשר אתם נותנים לילד דמי כיס ומצפים ממנו למסור אותם לכם, לצורך חיסכון, אתם מונעים ממנו את ההזדמנות החשובה הזו. אני חושבת שכסף הניתן מתנה לחג (אפשר לברר זאת גם עם סבא) הוא של הילד, והוא גם זה שאמור להחליט מה לעשות בו. אם חשוב לכם לחסוך עבורו, תוכלו לצמצם את גובה דמי הכיס, תוך שאתם מציינים זאת ומסבירים את הרציונל. הסכום הנותר בידיו של הילד צריך - בעיני - להיות באחריותו, כולל ההחלטה כיצד ועל מה להוציא אותו. אני חושבת שקניית מתנה אחת גדולה ומשותפת לחבר משקפת חשיבה חסכונית ונכונה. על גובה הסכום אכן אפשר להתווכח, אך הפוסק האחרון יהיה הילד. ילדים בגיל ההתבגרות נוטים להיות קונפורמיים מאד, וכשאת מבקשת ממנו להתייצב מול חבריו או להתנגד להם, את מבקשת ממנו (לפחות מבחינתו) להסתכן באובדן חבריו או בלעג וזלזול מצידם. את יודעת, מחקרים מצאו שבעניינים ערכיים ועקרוניים, המשפחה משפיעה על הילד יותר מהאופנות המשתנות של חבריהם. מסיבה זו, אני חושבת שאם אתם בית המחנך לערכים של צניעות, חיסכון ועבודה, ערכים אלה יחלחלו בסופו של דבר גם לילדיכם, ללא קשר לגורלם של מאתיים השקלים האלה. שנה טובה ליאת

תודה. ואפילו צחקתי כשהגעתי למישפט שלך "על גובה הסכום אפשר להתווכח" דימינתי לעצמי את בני עומד ומתמקח על המחיר.....חה... האמת זה לא שאני מבקשת ממנו להתייצב מול חבריו, אבל כן, הייתי רוצה ללמדו להיות דעתן. ז"א לא להגיד תמיד "טוב" אלא להגיד "אני אחשוב" ובמיקרה הזה , אני באמת הייתי מצפה שיאמר "לדעתי ששים שקלים זה מוגזם (כפול שבעה ילדים) ואני חושב ש10-15 ש"ח זה סכום יפה למתנה" , אחרי הכל זה לא באיזה אולם אירועים , אפילו לא משהו צנוע בבית, "סתם" ציון תאריך של יום הולדתו . מתנה במאות שקלים?? לא יודעת, האם את חושבת שילד דעתן יעורר בחבריו זילזול או לעג? האם פה , בדיוק במקום הזה , לא הזמן הנכון לחנך אותו לא להיגרר תמיד אחרי דעת הרוב? להגיד את דעתך? (למרות שהבן הזה הוא די "אסטרו" ז"א הכסף לא משחק אצלו , הוא די מתאים פה לתיאור שלך של הטיפוס הזה שנהנה מהרגע מכאן ועכשיו, ולא חושב הלאה. לעומת אחיו החסכן......

בוקר טוב, בני בן 10 ו-4 חודשים. ילד רגיל לחלוטין, בריא, חייכן, תלמיד טוב ובלי בעיות חריגות, למעט בעיה אחת שמטרידה אותי - אם אני יוצאת בערב, וזה לא קורה לעיתים קרובות מאוד, הוא לא מצליח להירדם, ולא מפחד, עד שאני חוזרת ואז אין 5 דקות והוא נרדם... אתמול למשל, חזרתי ב-1:30, נתתי לו נשיקה ולקח לו בדיוק 3 דקות להירדם! ברצוני לציין כי אני גרושה ויש לו אחות גדולה, בת 13, כך שהם נשארים יחד בבית. מה יכולה להיות הסיבה ומה אני עושה? אודה על עזרתך.

שלום רומי, הבן שלך, כמו הרבה ילדים במשפחות חד-הוריות, פיתח איזו תחושת אחריות כמו-הורית, המשאירה אותו דרוך ודאוג עד שכולם "שבו בשלום לבסיסם". לפעמים, בלי לשים לב או מתוך רצון לחזק את הילד, יש נטייה לומר לו משהו כמו "אתה הגבר בבית" או "אתה צריך לשמור על אמא עכשיו" וכד'. המשפטים הללו, גם אם כיוונו לטוב, יוצרים אצל הילד תחושת אחריות הגדולה ממידותיו. לכן, מוטב -במקום זאת - לחזק את המסר של אמא חזקה, שיודעת ויכולה לדאוג לעצמה ולילדיה. לא בטוח שזה ישחרר אותו לגמרי, אבל שווה לנסות. בהצלחה ליאת

ליאת, תודה רבה על תגובתך המפורטת. הייתי חייבת רק להגיד שאף לא פעם אחת הוזכר אצלנו אחד מהמשפטים האלה שיכולים לשדר לו שהוא הגבר בבית, כולל במשפחה המורחבת. ולגביי, אני מאוד חזקה ומשדרת את המסר שאני "on top of everything" ובאמת מסתדרת בחיים והם יודעים שאני יכולה לדאוג לכל מה שחסר... את חושבת שיש עוד איזושהי סיבה שיכולה להיות? שוב, תודה ויום נעים!

שלום רב.בני בן 9 מתעורר בלילות שוב ושוב רוצה את נוכחותי וגם שישן לצידי מתעורר מידי פעם וממלמל "קשה לי" הוא חווה פחדים,חוסר שקט ולא מצליח להרדם. מאז שהוא קטן השינה שלו לא רציפה אבל לאחרונה הפחדים התחזקו.עברנו לבית חדש ואןלי זה משפיע אבל באותה סביבה עם אותו בי"ס וחברים. במשך היום הוא מתפקד נהדר. ילד חכם חברותי בעל אופי מנהיגי מקובל מאוד בכיתה ובין חבריו.הוא גם אף פעם לא ישן מחוץ לבית,יש לו קושי גדול עם זה מפחד להיות בלעדינו בלילות,ונראה לי שעכשיו כשכבר גדל זה די מפריע לו המיגבלה הזו...מרגישה שעלינו לעזור לו ולא יודעת איך? האם צריך או שיעבור עם הגיל?

שלום רב, ההחלטה אם לפנות לעזרת איש מקצוע או "לחכות שיעבור עם הגיל" תלויה בחומרת הסימפטומים ובמידת ההפרעה שלהם למהלך השוטף של החיים. שיקול נוסף הוא משך התופעה על ציר הזמן. אם תחשבי על כאב גופני, לצורך דוגמא, תסכימי איתי ודאי, שגם כאב קל הנמשך לאורך זמן רב, מחייב התייחסות והתערבות. מן התיאור שלך עולה כי בסה"כ הבן שלך מתפקד היטב. השאלה מה המחירים של התפקוד הזה, והאם - למשל - זה אומר שהוא ישן איתך כל לילה, או שאת מתעוררת כל לילה. אם זה המצב, ואם הוא רוצה להרגיש יותר משוחרר, אפשר לפנות לעזרה. עם זאת, רוב פחדי הילדות אכן עוברים עם הגיל, ואפשר לטפל בהם גם בבית, באמצעות צמצום הרווחים המשניים (כמו שינה במיטת ההורים). בהצלחה ליאת

ליאת שלום ביקשתי את עזרתך ב-24.08.09 ואכן עזרת לנו מאוד. בני הלך לשעתיים הראשונות ב-01.09.09, נהנה מהטקס ונפרד מכל חבריו לכיתה. בצהריים התאשפזנו ולמחרת בבוקר עבר את הניתוח. חמשת הימים מרגע שהתעורר מההרדמה היו קשים מאוד. מלאי בכי ומשברים (פיזיים ונפשיים) עבורו. בעלי ואני נשארנו בבית החולים בכל 5 ימי האשפוז, תמכנו אחד בשניה והרבנו בחיוכים, חיבוקים ונשיקות לבן. גם היומיים הראשונים בבית היו מלווים במשברים ולשמחתנו ללא בכי. 3 פעמים בשבוע לשעה וחצי בבקרים מגיעה מורה ממשרד החינוך ומשלימה עם הבן את חומר הלימוד. פעמיים נוספות מגיעה בת שרות לאומי. אחה"צ מגיעים חברים לבקר . מצב הרוח של הבן משתפר. מקווים שארבעת השבועות הנותרים יעברו מהר. ושוב תודה על העידוד והתמיכה. מלי

מלי יקרה, איזה יופי לשמוע שאתם כבר אחרי הניתוח ובבית. אני יודעת כמה קשה ללוות ילד לניתוח, לראות אותו מורדם, ואח"כ כאוב, ובעיקר לדעת שלמשך זמן מה אין לנו שליטה על מה שיקרה לו. מניסיוני, אוכל להבטיחך, שעם כל האי-נוחות שבדבר, אפשר להפוך את החוויה הזו למשהו שאפשר יהיה להשקיף עליו מרחוק בחיוך, ולהסתכל עליו כעל אירוע מלכד המייחד את המשפחה, ומאפשר סוג חדש של אמון וביטחון זה בזה. יופי לשמוע שנמצאה הדרך להשאיר אותו בעניינים מבחינה אקדמית, ושגם החברים באים לבקר. זה חשוב מאד לילד, ובעיני חשוב גם לחברים, שלומדים ליהנות מנתינה והשקעה שאין בה תמורה מיידית. אני רוצה לאחל לכם שהשבועות המגובסים יעברו מהר מהר, ויניחו בסיס להחלמה ורפואה שלמה, ולבריאות טובה לכולכם. תודה על העדכון, וראי את הזמנתי לך כשרירה ועומדת. חיבוק ליאת

שלום רב, בתי בת השלוש נכנסה לגן בפעם הראשונה. היום הראשון היה נהדר , וכך גם היום השני. הבעיות החלו ביום לאחר מכן. היא לא מוכנה ללכת לגן , בוכה נורא בבוקר , לא מוכנה להתלבש. כבר יום קודם היא מתחילה עם הסצנות. יש לציין כי בגן היא נאלצת לישון שנת צהרים0 כשמגיע שעת השינה בלילה היא לא מוכנה לישון בטענה שהיא לא עייפה ואפילו מחזיקה את העיניים כדי לא להירדם. האם היא לא רוצה להירדם מהידיעה שהיא תתעורר והיא תצטרך ללכת לגן? איך מתמודדים? אני רוצה לציין שהסצנות נעשות לידי .כשאני אני הולכת היא נרגעת וממשיכה את היום כרגיל . אבל, לפי מה שנראה היא לא מאושרת. האם להחליף גן?האם זה נובע מאופן התנהגותן של הגננות? מה עושים?

שלום רב, הרבה ילדים מתחילים את הבכי בסוג של "הצתה מאוחרת", לאחר שהבינו שהעניין הזה עם הגן הוא לא הרפתקה חולפת, אלא סידור קבע, מעתה ואילך. אחד הגורמים הקריטיים להצלחת תהליך ההסתגלות, קשור לעמדת ההורה כלפי הפרידה וכלפי צוות הגן. האמביוולנטיות של ההורה יכולה לחלחל גם אל הילד, ולהשפיע על נכונותו להתמסר לצוות. כרגע, אנחנו נמצאים בעיצומם של ימי ההסתגלות, והקשיים עדיין מובנים. אני רוצה לקוות שאפשרת לבתך מידה של הדרגתיות בימים הראשונים. קשה לצפות מילד שיוכל להסתגל באופן חלק למקום חדש, ואף לישון בו ולהרגיש בבית למן ההתחלה. זהו תהליך שאורך זמן, ויש לגלות סבלנות ואורך רוח, מבלי למהר ולהסיק מכך על איכות הגן או הגננות. תני לה ולך עוד זמן. בהצלחה ליאת

בני בן 5 והגיע השנה לגן חובה.הוא ילד מקסים, נבון ובוגר מחד ומאידך הוא רגיש מאוד וקשה לו להתמודד עם שינויים ואנשים שלא מכיר. בגן הקודם הוא שהה שלוש שנים ומאוד אהב את הצוות והגן ועדיין היה לו קושי בפרידה בכל יום כמעט. זה התעצם כשנולדה לו אחות. גם בגן חובה קשה לו מאוד להסתגל, הוא בכל בוקר מצהיר שהוא לא רוצה ללכת בוכה וכועס, התנהגות שהכרתי בעבר ושאינה מטרידה אותי. הענין הוא שהשנה קורה דבר נוסף ומשמעותי מאוד. הוא שוהה בגן יום אחד ומפתח חום של ממש (יום אחד אפילו 39.9 מעלות). בתחילה חשבתי שזו מחלה ובאמת הלכנו לרופא שלא מצא כלום מלבד החום וקצת אודם בגרון. כעבור יומיים הוא הלך שוב לגן, שהה יום אחד ולמחרת שוב עלה לו החום וחוזר חלילה בשבועיים האחרונים. היום, הוא הלך בריא לגמרי לגן וכעבור שעה רעד מאוד ועלה לו החום. אני יודעת שלכאורה נדמה שהוא "חוטף מחלות" או וירוסים ואעשה לו בדיקות מקיפות לוודא שהכל תקין בריאותית. אך יש לי הרגשה שמדובר בתופעת חום שמתרחשת בעקבות לחץ וחרדה מהשינוי- הגן החדש. הוא ממש שש למדוד חום בשאיפה שיהיה לו ואז לא ילך לגן. נדמה שהוא נהנה מהמחלה, העיקר להיעדר מהגן. האם נתקלת בסימפטום כזה כתוצאה מלחץ או חרדה? סליחה על האריכות, זה ממש חשוב לי. תודה מראש, מיה

שלום מיה, לא ידוע לי על עליית חום שאינה ממקור גופני. ידוע שמתחים ולחצים יכולים להחליש את המערכת החיסונית, ובכך ליצור פגיעות גדולה יותר לחולי. במקומך, הייתי מגיעה להערכה נוספת אצל רופא הילדים. בריאות ליאת

בתי בת השמונה וחצי חברותית מאוד ומוכשרת. היום לראשונה ראיתי שהיא משוטטת באינטרנט. אפשרתי לה ולאחר שעזהב את המחשב מיהרתי לבדוק בהיסטוריה. להפתעתי ראיתי שביא חיפשה לפי המונח: "בנות ערומות". ושוטטה במספר אתרים. אני הולכת להשתגע, זה נורא נורא מוקדם לדעתי להיחשף לנושאים כאלו. האם אני טועב? מה לעשות? לדבר איתה? ואם כן על מה ואיך? תודה רבה אמא

שלום רוית, הילדים שלנו, כך מסתבר, מיומנים מאד מבחינה טכנולוגית, ויודעים להגיע למקורות מידע מגוונים בלחיצת עכבר פשוטה. זמינותו של המידע ברשת לכל דורש מחייבת את ההורים של היום להיות ערניים וקשובים, להקדים ולתת מענה לסוגיות של תוכן לא ראוי. הסקרנות סביב הגוף העירום והמיניות הייתה תמיד, אלא שכיום כל ילד יכול לספקה בקלות יחסית, דרך הרשת. הבעיה היא שהחיפוש אחר 'נשים ערומות' יכול לחשוף אותה לתכנים מסוכנים של סקס ואלימות. לכן, במקום להשתגע (:-)), פני בהקדם לספק האינטרנט שלך, ובדקי דרכים לחסימת אתרי סקס מפני הילדים. בנוסף, וזה חשוב הרבה יותר, יש טעם ליזום שיחה עם בתך, ולהסביר לה על הסכנות הטמונות ברשת, על הנזק שזה עלול לגרום לה, ועל החכמה שבהימנעות. אפשר להקביל זאת לתכנים מפחידים בסרטי אימה. בדר"כ ילדים רגישים יודעים להימנע ולחסוך מעצמם את החרדה שבעקבות סרטים מעוררי אימה כאלה. באופן דומה, הסבירי לבתך שאתרי סקס מסוימים יכוןלים לחשוף אותה לתכנים אלימים ומעוררי פחד, ושחשוב מאד להתרחק מהם. לילדים מבוגרים יותר, אפשר להסביר על סכנות הפורנוגרפיה ועל האופן המחפיר והנצלני בו היא מופקת. בגיל 8 אפשר להסתפק באזהרה והימנעות. בהצלחה ליאת

היי ליאת קצת היה לי קשה להבין שעשיתי רושם של "ענישה שרירותית", חשוב היה לי להעביר את המצוקה שלי נוכח התנהגויות קשות שלה, שאינן קורות כל היום... היתה לי תחושה שזה מה שייראה, ואולי אני קצת מצטדקת כעת... אבל אני מחבקת ומנשקת המון, משחקת איתה ומדברת איתה ובסה"כ בהרבה אינטראקציה. עם זאת, קשה לי עם ההנהגוית הללו ואני מציבה את הגבולות בטון שקט ורגוע. אולי אני קצת חופרת מדי? מה את אומרת?

שלום גלית, את לא חופרת, ובטח שאין צורך בהצטדקות. אין לי ספק שאת אמא חמה ואוהבת, הקשובה לצרכיה של בתך. כאן המקום להבהיר ש"ענישה שרירותית" אין פירושה "ענישה אכזרית". כשהמלצתי להימנע מענישה שרירותית התכוונתי לכך שעונש מן הסוג של לשבת בכיסא (ממש כמו - לעמוד בפינה), אינו קשור בדר"כ למעשה שהביא אותו. 'עונשים' מסוג זה יכולים להיות יעילים לעיתים כמעצבי התנהגות, אך הם עלולים ליצור בילד תחושת מרירות ואי צדק. כשאנחנו משתמשים בתוצאה טבעית, המילה 'עונש' כלל אינה עולה, והילד לומד שלהתנהגותו יהיו תוצאות רצויות או לא רצויות, וקל לו יותר לעשות קישור (חיובי או שלילי) בין המעשה לבין התוצאה. לרגע לא חשבתי שאת אם מענישה ואכזרית, ואני שמחה שנתת לי הזדמנות לחדד את כוונתי. שבת שלום ליאת

שלום רב, בני בן 7 וחצי חודשים נכנס לראשונה למסגרת גן אך בעוד ילדים אחרים בני גילו מאוד סקרנים לגבי הן ושאר הילדים, לו הרבה יותר קשה. הוא בוכה שם רוב היום ומחפש אותי. אציין שבאופן כללי הוא פחות עצמאי משאר ילדים ומאוד מאוד קשור אליי, גם כשאנחנו בבית ואני במרחק נגיעה ממנו הוא כל הזמן מחפש את קרבתי. לכן, בעוד שאר הילדים כבר הסתגלו הוא עדיין בוכה. הדאגה שלי נובעת מכך שאני מרגישה שלכל ילד הקצב שלו ולילדי יקח יותר זמן להסתגל ולהשתחרר, הגננת לעומת זאת חושבת שאין מה לעשות, צריך "לחתוך" ובסוף הוא יתרגל. שאלתי היא מהי הדרך הנכונה ביותר ליצור עבורו תהליך הסתגלות מבלי לגרום לנזק עבורו?

שלום מרין, תינוקות בני שבעה וחצי חודשים עדיין אינם עצמאיים, וההיצמדות שלהם אל האם טבעית ונורמלית. מסיבה זו, בגיל כה צעיר, נעדיף סידור הדומה ככל האפשר למצב של "אחד על אחד", ואני רוצה לקוות שהוא במסגרת עם מעט ילדים או הרבה מטפלות. אם קראת קצת בפורום שלנו, ודאי הבחנת שאני מצדדת בתהליך הדרגתי, המאפשר לילד להעביר לאט לאט את ההישענות שלו מדמות קבועה ואהובה אחת לדמות קבועה ואהובה אחרת. לפעמים זה קורה מהר, ולפעמים קצת יותר לאט, אך רוב הילדים מסתגלים בסופו של דבר, ולומדים לבטוח בדמות החדשה. למרות האמור כאן, בסופו של דבר מגיע שלב הפרידה, ויש לצפות גם לבכי. לפעמים דווקא כך ניתנת למטפלת החדשה ההזדמנות להפגין את כישוריה המנחמים, ולרכוש את לבו של הילד. בהצלחה ליאת

בן אחותי, ילד בן 15 פרוק כל עול, הילד חצוף, אלימ מילולית בגסות והיום החל להרים יד... הילד הושעה מביהס בגלל חוצפה, אין אפשרות לרסן אותו או להציב לו כל גבול כי הוא חצוף ושחצן מה עושים? למי לפנות כדי שיוכל לעזור?

שלום m, בכל גיל אפשר לרסן ילדים ולהציב להם גבול, אם עושים זאת נכון ובעקביות. כשמדובר במתבגרים המפעילים אלימות גם כלפי הוריהם, אפשר להיעזר גם בגורמי חוק או באנשים נוספים מבני המשפחה. אני ממליצה מאד על ספרו של חיים עומר "התנגדות לא אלימה", המפרט בצורה בהירה ושיטתית דרכי התמודדות עם התנהגות מקצינה של מתבגרים. חשוב לזכור שההורים, כמי שיושבים על ברז המשאבים העיקרי של הבית (הכוונה לחשבון הבנק ולארנק) יכולים להפעיל סנקציות מכאיבות מאד על מתבגר חצוף, זאת מבלי לגלוש לאלימות כלל. למרות האמור כאן, רצוי לזכור שמתחת להתנהגות גסה ואלימה נחים לעיתים קרובות כעסים, מצוקות, או תחושות נחיתות. באלה אפשר ורצוי לטפל בעזרת פסיכולוג קליני, שיוכל לסייע בהתמודדות הרגשית ובשיפור התקשורת הבינאישית במשפחה ומחוץ לה. מומלץ בחום! בהצלחה ליאת

סובלת מביישנות עמוקה אך פיקחית מאד שתלטנית מאד על כולם כולל אחותה ההפוכה ממנה אלימה גם כלפי הוריה ומאיימת בסחיטה ברמת מאפיה והזמנת מלאכותית של המשטרה עד גיל 10 הייתה טום בוי רצינית ומאז רק שינתה לבושה אך לא את אופיה תודה

ראשית תודה על המענה. שנית הילדה תולשת שערות בלילה כאשר היא שוכבת לישון. אשמח לעצה ממך איך אוכל להעסיק את הידיים שלה שלא יגעו בשער כבר ניסינו הרבה דברים כגון: גרביים, כפפות ...הבטחנו לה הרבה דברים אם היא תשתדל היא מנסה עובדה שיש שיפור ניכר ושצומחות לה שערות אבל...היא עדיין תולשת. אז... מה עושים? תודה.

שוב שלום, אפשר לנסות תספורת 'קצוצה'. לפעמים זה עוזר. אפשר לאמץ חלק מהרעיונות הנהוגים בטיפול התנהגותי. למשל - לאסוף כל בוקר את השערות שעל המיטה או סביבה, לספור אותן ולהכניסן למעטפת נייר. אפשר להגדיר מטרה או יעד ריאלי, של כמות הולכת וקטנה של שערות, כשכל הישג מלווה בפרסים קטנים. ביום שתגיעו למס' מינימלי שיוגדר מראש תוכלו לקנות מתנה ממש שווה. איסוף השיער והיכולת לראות את הכמות שנתלשה יכולה להבהיל קצת, מה שלא תמיד קורה כשהילד לא רואה את הקרחות שברום ראשו. אפשר לנסות לישון עם בנדנה קשורה לקרקפת, או מצנפת שינה חמודה מבד טריקו נעים. לפעמים גם זה עוזר. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי השניה היא בת שנה ושמונה חודשים. עד גיל 7 חודשים היתה ישנה לילה שלם ומאז לא מפסיקה להתעורר בלילות. בגיל 7 חודשים סבלה מכאבי שיניים בלילות והיתה מתעוררת פעמים רבות במהלך הלילה. על מנת שבכל זאת נוכל לישון לילה סביר - העברתי אותה למיטתי והיא ישנה איתי משך כל הלילה תוך שהיא יונקת כל הלילה ממני. לאחר קרבות קשים- חזרה למיטתה אולם מסרבת להירדם לבד ומתעוררת לפחות 3- 4 פעמים בלילה. בזמן ההשכבה ניסינו את השיטה של להיכנס ולצאת כל כמה דקות (בהתחלה - 1-2 דקות ואח"כ 3-4 דקות) אולם הדבר גרר צרחות מחרישות אזניים ובכי קורע לב וצעקות "די-די" משך ארבעה ערבים שגרמו לנו לנטוש את השיטה ולפעול כרצונה - לשבת לידה עד שהיא נרדמת. הבעיה - זה לוקח לפעמים שעה וגם אנו סבורים שבגלל זה במהלך הלילה, כשהיא מתעוררת, במקום לחזור ולהירדם לבד, היא חייבת את הנוכחות שלנו לצידה עד שהיא נרדמת, מה שגורם ללילות שלנו להיות סיוט. הבעיה בלילות ממש חמורה שכן היא מתעוררת מדי שעה- שעתיים וחוזרת לישון רק אם אנחנו לידה, מלטפים אותה, ואם היא מרגישה שאנחנו יוצאים מהחדר- כל התהליך מתחיל מחדש. איך גורמים לה להירדם לבד? האם זה יפתור את הבעיה בלילות כשהיא מתעוררת וצריכה שנבוא על מנת להירדם שוב? סוגיה נוספת היא סוגיית ההתנהגות - היא מאד עקשנית ודעתנית. למשל -היא מסרבת להתלבש כל בוקר וכל בוקר בוכה לאחר שאני מלבישה אותה, משטחת על הרצפה ולא מפסיקה לבכות. ניסיתי להסביר, ניסיתי להתעלם מהתקף הזעם שהיא נכנסת אליו אולם לשווא - היא לא מספיקה לבכות עד שאני כבר לא מסוגלת לשמןע את הצרחות וצורחת עליה בחזרה - "די!!!!!!" מה שכמובן גורם לי להרגיש מאד רע אח"כ (אם כי מפחית את עוצומות הבכי והצרחות). איך מומלץ לנהוג בסיטואציה כזאת למשל? תודה מראש

שלום רב, כדי שאסטרטגיה חינוכית כלשהי תעלה יפה, יש צורך להפעילה בעקביות ובנחישות, מתוך הבנה עמוקה של הרציונל שעומד מאחוריה. כרגע, נדמה לי שאתם בסוג של אי-ספיקה, לפחות ככל הנוגע להצבת גבולות יעילה. אתם נענים לגחמותיה, או כפי שכתבת "נוטשים את השיטה ופועלים כרצונה". זהו מצב בלתי רצוי, ולא ממש משנה אם מדובר בקונפליקט של יום או לילה. לטעמי, אתם זקוקים לפגישה או שתיים של הדרכת הורים טובה, שתעזור לכם לחדד את העקרונות הבסיסיים, ולפעול ביעילות גם כשעייפים. עד שתגיעו להדרכת הורים מסודרת, ראי למשל את תשובתי לנירה מה- 16.7, לאיילה מה- 7.5, לקרן מה-25.8 (וזה מה שהצלחתי ללקט בסקירה קצרה ומהירה, יש עוד...) בהצלחה ליאת

שלום, בני בן כמעט שלוש ונכנס לגן בפעם הראשונה. הגן קטן ושאר הילדים מכירים כבר מגן קודם. בני מאוד אוהב את שאר הילדים ומנסה ליצור איתם קשר ולשחק איתם אך עדיין נוצרת תחושה שהוא מעיין אאוטסיידר.מדי פעם קורה שהוא מרביץ, ולגננת נראה שזה מגיע מתוך רצון ליצור עם הילדים האחרים קשר (לדעתי, זה מתוך תסכול שהוא לא מצליח) הגננת מאוד מודעת לעניין ודואגת לתת לו המון חום ותשומת לב ולשלב אותו במשחקים. כיצד ניתן לעזור לו ולשאר הילדים ליצור מצב בו הם מקבלים אותו כחלק מהם? כמו כן, היו שלושה ארועים שבהם הוא נשך. בפעם הראשונה ילדה שמה את כף רגלה על פניו והוא נשך אותה בתגובה - הגננת אמרה שהדבר היה מוצדק אך הסבירה לו בתקיפות שלא נושכים, יום אח"כ הוא נשך אותה שוב (הגננת לא הספיקה לראות מה גרם לכך).והיום הדבר קרה שוב בתגובה לכך שילד אחר בעט בו. זוהי הפעם הראשונה שדבר כזה קורה - אמנם קרה כבר שהוא דחף, הרביץ וחטף אך מעולם לא נשך. מצד אחד אחד אני רוצה למנוע מהדבר לקרות שוב ומצד שני התחושה שלי היא שעדיף לא לתת לארוע יותר מדי תשומת לב מחשש זה יגרום לו לחזור על כך. כיצב את מציעה להתמודד עם הבעייה? שאלה נוספת היא כיצד אוכל לדובב אותו לגבי ההתרחשויות בגן. חשוב לי שידע לשתף אותנו וליצור מצב בו הוא חולק איתנו את חוויותיו. תודה רבה, גילת

שלום גילת, הכניסה לגן בפעם הראשונה, מזמנת לילד הקטן התנסות חדשה ומסעירה בזירה החברתית, שלא תמיד מסבירה פנים לאלה שזה מקרוב באו. פעוטות הם עם יצרי, שאינו בוחל במכות, דחיפות ונשיכות מן הסוג הלא מעודן. גננות אינן מתרגשות מזה, וברוב המקרים, בתוך מס' שבועות, התופעה מתמתנת מאליה, כשהילדים מתחילים להפנים את כללי ההתנהגות בגן (בעיקר מעבר לגיל שלוש). את צודקת בכך שלא צריך לעשות מהנשיכות עניין גדול. תוכלי לומר לגננת שאת סומכת עליה שתדע להתמודד עם זה עפ"י ניסיונה. בעניין שאלתך האחרונה, אוכל להבטיחך שהתעניינות אמיתית וסבלנית במה שקורה לילדים בגן ובכלל, מניבה בדר"כ תוצאות. שבי איתו, התענייני (שאלות פתוחות!) במה שקרה בגן לאורך היום, ובררי באופן ספציפי מה עשה, איך הרגיש, עם מי שיחק, על מה סיפרה הגננת, איזה שיר למדו היום, ומי רב עם מי. הורים רבים מסתפקים ב"איך היה?" "היה כיף!", ומגלים, בדר"כ באיחור, שהם לא יודעים כלום על מה שקורה לילד שלהם. ילדים אוהבים לשתף ולספר, והם יעדיפו לעשות זאת בקצב שלהם, שלא תמיד הולם את זה של המבוגרים. נסי ותהני בהצלחה ליאת

היי ליאת כתבתי כאן לפני כחודש לגבי בתי בת הכמעט 3, אז הייתי מוטרדת מנושא אי השתתפותה במסיבת הסיום של הגן וכן נטיה שלה "לבדוק"את סביבתה לתחושתי, יותר מדי. בכל אופן, למדתי לזהות שהמזג שלה הוא שלה, קרי, היא ילדה שבודקת את סביבתה ולאחר "התחממות" איטית, היא משתפת פעולה ומשתתפת. אציין כי אני לפני לידה, ולאחרונה, גם החזרה לגן מעט קשה בבקרים: נדמה כי היא מחפשת עימותים אתי, אם משהו לא מוצא חן, היא רוצה להרביץ, זורקת את שלט הטלויזיה וכו. אציין כי איני סובלנית כלל לנושאים אלו ומיד אני מזהירה אותה שפעם הבאה שתנקוט בהתנהגויות פרועות, היא תשב על כסא בסלון -כשאני בסביבה, למשך פרק זמן שאני אחליט (אציין כי אני עושה זאת למשך 3 דקות על פי גילה).היא מנסה לעתים לרדת אך אני מחזירה אותה לכסא בשקט. אציין כי היא מכבדת את החלטתי והיא נרגעת לבסוף.במקביל,בתקופה זו היא נצמדת לחולצה שלי, שכבר לא כיבסתי כשבועיים,, מלטפת אותה ונרגעת איתה. בגן- אומרים לי שהיא בסדר, אם כי כשהולכים לגן אומרת לי "אמא כואבת לי הרגל,אני לא יכולה לעלות במדרגות",אני מעודדת אותה שהיא יכולה ושהרגל שלה בסדר ואלי היא אומרת זאת כי לא בא לה ללכת לגן...בכל אופן, נורא קשה לי ככה להתבונן כל העת על תגובותיה, לנתח ולהעמיק, אם כי אני יודעת שבנושאים הללו אסור לוותר, גם כחלק מההכנה ללידה ולאחריה,אז תצטרך לדעת להתחלק עם אחרים..אתמול היינו בגן המשחקים והיא היתה משוחררת מאוד, הכינה "עוגה" מחול, העיפה מעט על ראשה, היתה משועשעת ונהנתה מחברתה של עוד ילדה שהיתה איתה בגן.שיתפתי את האם של הילדה בקשיים לאחרונה (לדעתי בטעות,מה אני צריכה לשתף את כל העולם?) והיא אמרה לי "כן אני רואה את הבת שלך מאוחר יותר בבוקר ואני ראוה שהיא "הפוכה" ועצובה", לא הבנתי מאיפה הביאה את זה. האם עליי לבדוק עם הגננת או שפשוט להניח לזה? אני סומכת על הצוות שהיה אומר לי על משהו חריג. מצטערת על אורך השאלה .אודה על תשובתך בבקשה לפני שאלד..

שלום גלית, מקווה שעוד לא ילדת... :-) אין לי ספק שבתך לא "מחפשת עימותים איתך", אלא זקוקה מאד לקרבתך ולתשומת לבך, כדי לא להתמודד לבדה עם המשימות הלא פשוטות שעל הפרק. ההיצמדות שלה לחפץ מעבר (חולצה עם ריח של אמא זה יופי...) מדגישה זאת אף יותר, ומשקפת את ההיזדקקות שלה לאובייקט חמים ונוסך ביטחון. הכניסה לגן והלידה המתקרבת מהוות, שתיהן, אתגר לא פשוט לילדה כה צעירה, ויתכן שהדברים ניכרים עליה. התקפי זעם, וגם סירוב להיפרד בבוקר, יכולים להיות חלק מכל זה (וגם תירוצים של כאב, הגם שאותם חובה לבדוק גם עם רופא ולשלול בעיה גופנית). נסי להימנע מענישה שרירותית, ולהעדיף ככל האפשר שימוש ב'תוצאה טבעית' ("חבל שזרקת את השלט. היום לא נוכל לראות טלוויזיה בגלל זה. אבל נוכל לעשות משהו אחר". או "לא נעים לי כשאת מרביצה לי, אז אני הולכת קצת לחדר שלי, לנוח. אחזור כשיעבור לי קצת הכעס. בינתיים תשחקי לך לבד"). בעיני, כדאי להפנות את תשומת לבן של הגננות לכך שעובר עליה משהו, אך להמשיך להביע אמון בהן, וביכולתן להעניק לה זמן איכות גם בהיעדרך. מאחלת לך לידה מהירה וקלה, ושנה טובה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 7 שעלה השנה לכיתה א. לפני כ4 חודשים נפלה לבני השן הראשונה. מאז הוא מרבה להכניס את אצבעות הידיים לתוך הפה ולגעת בשיניים. האם יש דרך להתמודד עם הנושא מלבד להעיר את תשומת ליבו לעובדה הנ"ל? בתודה מראש.

שלום אייל, אני מציעה להשתדל להימנע מלהעיר לו ישירות על הכנסת הידיים לפה, ובמקום זאת להציע פעילות חלופית מהנה (בנייה בלגו, פלסטלינה, ציור, וכד'). יתכן שההתנהגות הזו משקפת עלייה זמנית במתח, והיא תיפסק מעצמה לאחר תקופת ההסתגלות הראשונית. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת חמש ובגן חובה. הילדה פרפקציוניסטית ברמות מתסכלות. היא מציירת מאד יפה אבל אוי ואבוי אם היא יוצאת מעט מהקו או גוזרת שלא בדיוק מירבי. יש לציין כי היא מציירת מדהים לגילה וגם גוזרת נהדר ומעידות על כך כל הגננות, מטפלות ואנשים רבים שראו את ציוריה ואת גזירותיה. ברגע שהיא לא מדייקת מתחיל בכי נוראי תוך השטתחויות בעיטות ומאד קשה להרגיע אותה. בנוסף, היא לא מוכנה להתמודד בשום משחק שהיא עלולה להפסיד בו (משחקי קופסא תחרותיים – טאקי וכדומה) בנוסף לכך היא מאד עקשנית ורכושנית בכל הנוגע לחברים בגן. היא רודה בחבריה ולא מוכנה שהם ישחקו עם אף אחד מלבדה. ישנה ילדה אחת שהיא לא מוכנה "לחלוק" עם אף אחד אחר וזה גורם לתיסכול נוראי עבורה כשהילדה משחקת עם אחרים. כיצד ללמד אותה לוותר לעצמה ולאחרים, לשתף אחרים במשחק ולא להיות כה אובססיבית? אבקש את עזרתך.

שלום מירב, תפיסת העולם המערבית מעלה על נס הישגים והצלחות, ומעודדת את הפרט למאמץ ולחתירה בלתי פוסקת לקראת מטרות. הפרפקציוניזם חסר הפשרות אינו אלא הקצנה של התפיסה הזו, והוא מופיע יותר אצל אנשים הסובלים מדימוי עצמי קונפליקטואלי או תפיסות-עצמי סותרות. ילדים פרפקציוניסטים מצליחים לזהות כבר מגיל צעיר שבמשפחה שלהם מיוחסת חשיבות מיוחדת להישגים, הצלחות וניצחונות, גם אם המסר אינו מועבר ישירות. הם למדו שבאמצעות הצלחות והישגים הם זוכים להערכה מרובה, ומפתחים תפיסה לפיה כישלון או הפסד עלולים לסכן את האהבה וההערכה כלפיהם. כדי לרכך את הדפוס הנוקשה הזה, חשוב לשים לב לאופן בו אתם מגיבים להצלחות וכשלונות, שלה, שלכם ושל אנשים אחרים. נסו להתייחס גם למסרים הסמויים והלא-מילוליים (הבעות פנים, שפת גוף). כאשר אתם מתייחסים לציורים והעבודות שלה, השתדלו לשבח את העשייה והמאמץ, ופחות את התוצר הסופי. בקשו גם מהאנשים האחרים בחייה (סבים, דודים, גננות ומטפלות) להנמיך את ווליום התשואות, שכן אספקה שוטפת של התפעלות בלתי פוסקת יוצרת אצלה תלות בשבחים וצורך להצטיין ולהקסים כל הזמן. כשאתם משחקים איתה, הדגישו כמה כיף לכם להיות איתה, וצמצמו את התגובות לניצחון ולהפסד. אל תחסכו ממנה הפסדים, וכשזה קורה, עודדו אותה לנסות שוב, תוך שאתם מדגישים את אהבתכם ואת הנאתכם מהמשחק. אל תוותרו על הזדמנויות בהן היא תוכל לראות שגם אתם לא מושלמים ולא מנצחים תמיד. בהצלחה ליאת

תודה רבה על ההארה (ןאני מתכוונת הארה ב-אלף).

שלום גלי, אם היה תוכן לשאלתך, הוא נעלם... ראי עצמך מוזמנת לכתוב שוב ליאת

שלום,בתי בת השנה וחצי סוף סוף מתחילה ללכת לגן מחר.בכיתת קבוצת גילה יש 8 ילדים (כולל אותה) ומתוכם 2 בנות ז"א 3/4 מהכיתה בנים.האם יש מקום לדאגה?דבר נוסף הוא שאנחנו מתגוררים בארה"ב ובתי מבינה רק עברית האם עלינו לדבר איתה גם אנגלית או להמשיך עם העברית בבית? בתודה מראש

שלום נטלי, בגיל שנה, אינך צריכה להטריד את עצמך בדאגות סביב איזון מגדרי. הצרכים של בנים ובנות בגיל זה אינם שונים מהותית, ולכן אין סיבה לדאגה. בעניין שפת הדיבור המומלצת, אני סבורה שעליכם לדבר אליה עברית, אם זו השפה בה אתם מדברים ביניכם בבית. יתכן שיהיה לזה מחיר זמני של בלבול או עיכוב קל בדיבור, אך לטווח הארוך מדובר ברווח נקי של שתי שפות ברמה מעולה. בהצלחה בגן, ושנה טובה ליאת

שלום רב, אני בת 33, נשואה + 2. יש לי בעייה שאני סוחבת אותה כבר כמה שנים טובות...ולאחרונה זה התחיל מאוד מאוד להטריד אותי ולהציק לי: יש לי אח הקטן ממני ב 4.5 שנים שלא מדבר איתי כבר כמעט 10 שנים. אחי פשוט ניתק איתי כל קשר וכשביקשתי לדעת למה, לא הוא ולא אמי הסכימו לומר לי. בהתחלה חשבתי שזה משהו זמני ויחלוף לו לבד (כאן עלי לציין את רקעו של אחי: הוא ניסה להתאבד 5 פעמים בעבר, עם רקע נפשי של הפרעת אישיות גבולית, היה מאושפז באחד הבי"ח בארץ יצא ונכנס לסרוגין. כמובן שאני תמכתי בו לאורך כל הדרך והייתי לצידו ואפילו הצלתי אותו פעם אחת ממות בטוח אחרי שבלע המון כדורים, לקחתי אותו יחד עם בעלי ונסענו לבי"ח. שם שטפו לו את הקיבה) לאחר שנעניתי בתשובה של: "אל תנסי ליצור איתו קשר כי חבל על הזמן שלך ואת רק תיפגעי" (מצד אמי) לא היה נסיון של יצירת קשר עד לפני שנתיים. לפני כשנתיים שוב העליתי את הנושא בפני אמי בשאלה שאינני יודעת למה הוא לא מעוניין לדבר איתי ואחרי מסע של שיכנועים היא נאותה לענות לי בקצרה שאחי טוען שכשהייתי בת 15 והוא היה כבן 10-11......אנסתי אותו! כששמעתי את זה לרגע לא האמנתי למשמע אוזני ולאחר שאמי חזרה על כך שוב חשבתי שלרגע השתגעתי הוא שאחי השתגע..... פרצתי בבכי וניסיתי לשכנע את אמי בחפותי שבחיים לא קרה דבר כזה. להד"ם!!! ואז התחלתי לשאול שאלות כמו: מאיפה הוא "הביא" את היציאה הזאת? למה הוא אומר דבר כזה קשה ולא היה ולא נברא? היתכן כי הוא הוזה דברים ומאמין בהם בעצמו? (כי לפי מה שהבנתי לאחר מכן שאחי עבר טיפול פסיכולוגי עם שחרורו בפעם האחרונה מבי"ח, שגם לפסיכולוגית שלו הוא סיפר את זה ואף היו לו תקריות של חוסר זקפה עם חברתו בשל כך...כך הוא טען בכל אופן) כשאמרתי לאמי שאני מוכנה להבדק במכונת פוליגרף היא אמרה שגם הוא מוכן להבדק במכונה כדי לאמת את זה.... בכל פעם שיצא לו לראות אותו במקומות מסויימים הוא ישר היה עושה "אחורה פנה" והיה הולך מהמקום בו נוכחתי... לאמי אין דיעה בנושא היא אומרת שאיננה יודעת למי להאמין.... מאז אחי גם הספיק להתחתן וכמובן לא הזמין אותי לחתונתו... לאחרונה הנושא שוב עלה בעקבות מקרה שראיתי אותו פתאום במקום כלשהו ודיברתי על כך עם אמי והיא ענתה לי: "תשכחי ממנו את לא מבינה שזה כמו שתרצי להשיג את הירח? הוא לא מוכן לדבר איתך וזהו זה...תשכחי שיש לך אח!" אני בתגובה שוב בכיתי....ולפני כמה ימים החלטתי לאזור אומץ ולכתוב לו מכתב במייל. כתבתי לו שאני יודעת שכשהיינו ילדים פגעתי בו והרבצתי לו ועל כך אני מצטערת ושתמיד אהבתי אותו ותמיד אוהב ואני מבקשת ממנו שיסלח לי כי בסך הכל גם אני הייתי ילדה מוכה....וכשאמי הייתה מרביצה לי הייתי מרביצה גם לו... כמו שצפיתי, לא קיבלתי תשובה ממנו אבל מאמי כן קיבלתי טלפון שאפסיק לשלוח לו מכתבים כי הוא לא מעוניין בקשר איתי. בקשתי ממנה לא להתערב ביננו ושמה שיש לו להגיד לי שיגיד לי את בפנים או במכתב אבל זה לא עזר.... אינני יודעת מה לעשות עוד, אחי מאוד חסר לי הן בחיי המשפחה והן בחיי הפרטיים. אני מטופלת בכדורי אפקסור 225 מ"ג ביום וכבר כמה חודשים אינני מאוזנת מבחינה נפשית. כנראה הפגישה עם אחי היווה טריגר עבורי והשפיע עוד יותר. אני לא מפסיקה לבכות ולא יודעת איך עוד אפשר ליצור איתו קשר ולו רק על מנת שנדבר וננסה ללבן את הדברים. דבר אחד אני יודעת בבטחה הוא שאחי וודאי לא מעוניין להתעמת איתי מכיוון שאיננו יכול להביט לי בעיניים ולומר את אותו המשפט חסר השחר! אנא עיזרי לי בבקשה! בברכה, איילת נ.ב. היתכן מצב בו אחי הוזה דברים ומאמין בהם באמת ובתמים??? אם כן, מדוע זה? ואיך ניתן לפתור את הבעייה???

שלום איילת, מעבר לטרגדיה האישית אליה נקלעה משפחתך, את נוגעת כאן באחת הסוגיות השנויות במחלוקת בפסיכולוגיה הקלינית והקוגניטיבית, שבמובנים רבים נותרה מאד לא פתורה, והיא בעלת השלכות קליניות ומשפטיות כאחת. הכוונה, כמובן, לנושא הזיכרון הטראומטי, למה שמעוללים לו פגעי הזמן, ולפיכך גם לתוקף שלו כראייה משפטית. כיום, העמדה הפסיכולוגית הרווחת מניחה כי אנשים שעברו התעללות כילדים זוכרים את הטראומה או חלקים ממנה, ולא יתכן (אם כי לא בלתי אפשרי) שישכחו אירועים כ"כ טעונים רגשית. עם זאת, דווקא בהקשרים המשפטיים, התברר שהדברים מורכבים מאד, ובמובנים רבים אנחנו עדיין מגששים באפלה. קיים עדיין וויכוח גדול סביב מה שנהוג לכנות false memories (זיכרונות משוחזרים/מעוותים) בעיקר בעקבות ההכרה בכך שרגשות עוצמתיים יכולים להשפיע על הזיכרון שלנו, לעוות אותו, ואף ליצור זיכרון של אירוע שלא היה ולא נברא, המעורר - מצידו - רגשות עזים, כאילו היה באמת. לא ברור באילו נסיבות צף הזיכרון הזה אצל אחיך, מה קדם לזה, והאם מדובר בהצפה ספונטנית או כחלק מתהליך טיפולי כלשהו. כרגע, איני רואה מה ניתן לעשות, מלבד לכבד את רצונו, ולהימנע מהתדרדרות נוספת ביחסים. אולי תוכלי להגיע לטיפול בעצמך, וללמוד להתמודד עם המצב במחיר רגשי נמוך יותר. חזקי ואמצי ליאת

ליאת שבת שלום ותודה רבה לך על תשובתך בעניין.

שלום בתי בת שנתיים וחודשיים. שנה שעברה היתה במסגרת פרטית של 18 ילדים על 4 מטפלות. היא ילדה מאוד חמה ומאוד אוהבת שנקשרת מאוד בקלות (היא בוכה כשילדים איתם היא משםקת בגינה הולכים הביתה). השנה היא במעון 35/3 בתחילה היה סביר אולם מתחילת השבוע היא מסרבת ללכת, בוכה בכי הסטרי שממשיך גם במהלך היום בגן, היא מתבטאת ומביעה את הסבל שלה באומרה לנו שלא טוב לה בגן של "גדולים", היא ברגרסיה בגמילה ורואים שלא טוב לה.. משיחה עם צווות הגן עולה כי היא הילדה שלה הקושי הרב ביותר להסתגל ואנו לא רואים שינוי עם הימים. אנו שוקלים להוציא אותה ולהכניס אותה חזרה למסגרת הפרטית עם ילדים והמטפלות שהיא מכירה. האם זה נכון לעשות כך? האם לא כדאי שניתן לה להתמודד עם השינוי הנ"ל (ככל שייקח) ולו רק בגלל ששנה הבאה היא כבר בטרום טרום חובה וצפויים לה בחיים עוד הרבה שינויים? מה הייתם ממליצים לי? מה הכי נכון עבורה?

שלום נושי, כמו שאת בטח רואה, יש כאן בימים האחרונים לא מעט פניות סביב קשיים בתהליך הקליטה בגן. מבחינה זו, לא רק שבתך לא לבד, אלא שהתנהגותה נורמלית וצפויה, לפחות כל עוד מדובר בשבוע-שבועיים הראשונים. הישארות במסגרת הקודמת, רלוונטית רק כל עוד היא נעשית מתוך החלטה שקולה, ומתוך לקיחה בחשבון של כל ההשלכות האפשריות. אני מציעה לא לנהוג בחיפזון, ולאפשר תקופת הסתגלות. אחרי הכל, אם החלטתם להעבירה לגן של גדולים, ודאי היו לכך סיבות, והייתה הסתכלות על הצרכים המשתנים של בתכם. נסו להקל עליה במידת האפשר, להוציא אותה מהגן מוקדם יותר בשבועיים הראשונים, ולעודד חברויות חדשות ע"י מפגשים אחה"צ. חשוב לזכור שגם ילדים שמסתגלים לאט יותר ומגלים קשיים בתחילת השנה, מצליחים בסופו של דבר להשתלב בהצלחה למסגרת החינוכית, כל עוד מדובר במקום איכותי וטוב שנבחר בקפידה מתוך התאמה לצרכים הספציפיים של הילד. עוד קצת סבלנות! בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילדה בת כמעט שלוש שנכנסה לגן חדש לפני כשבוע. לפני זה היא היתה מגיל שנה וחודשיים בגן אחר. בגן הקודם היא היתה חוזרת הביתה מאושרת ושמחה לחזור לגן בבוקר והתנהגותה היתה רגילה כשהיתה חוזרת הביתה. מאז שהיא התחילה ללכת לגן החדש היא חוזרת כולה תזזיתית הביתה, לא מקשיבה נכנסת להתקפי בכי כאשר אינה מקבלת מה שאינה רוצה (התקפים שנמשכים אפילו חצי שעה). לפני כיום היא נכנסה להסטריה בתור לרופא שכאשר ניסינו להרגיע אותה היא בעטה והשליכה אגרופים. ולאחר מכן היא הלכה לאישה אחרת ואמרה שהיא אימא שלה. התנהגותה השתנתה לחלוטין. איך אפשר לעזור לנו? נקודה נוספת היא שבגן הקודם היא ישנה צהריים ובגן זה היא לא. בנוסף היא לא מכירה אף ילד בגן החדש ממקודם ולא את הגננת.

שלום אלכס, אם ההתנהגות חסרת השקט מאפיינת רק את השבוע האחרון, אפשר לייחס אותה למשבר ההסתגלות לגן החדש. תהליך הקליטה בגן דורש מהילדים הרבה כוחות, ולאחר התגייסות בת 5 שעות בגן, המתח מתפרק, לעיתים בדרך של התקפי זעם ובכי בבית. נסו לקבל זאת בהבנה, להעניק שפע של חמימות ותשומת לב, להתעניין במה שקורה בגן, ולעודד אותה לסמוך על עצמה ועל יכולתה להתרגל לגננות ולילדים החדשים. בהצלחה ליאת

היי, אני אובדת עצות לא יודעת כבר מה לעשות בני הוא ילד מקסים יפה חכם מאוד מפותח מבחינה גופנית ושכלית אבל אימפולסיבי מאוד. כל דבר שמתסכל אותו הוא ישר מרביץ. לדוגמא כשאני אומרת לא על משהו ישר זה נגמר בצעקות והוא מרביץ לי. כך גם בגן הוא נכנס השנה לגן חדש והוא כל הזמן מציק, מרביץ ומתנהג לא יפה כלפיי ילדים אחרים.לאחר מעשיו הוא מבקש סליחה ומלטף וממש מצטער על מעשיו ומבטיח שלא יעשה זאת שוב. אבל המעשה כבר נעשה. מעשיו מאוד קשים לנו אנחנו משפחה לא אלימה אני ממש מתביישת בהתנהגותו ומפחדת מהסטיגמה שתהיה לו בגן. רציתי להוסיף שאני בחודש תשיעי ואני מבינה אותו שהוא קצת לחוץ גן חדש תינוקת חדשה כלומר יש סביבו הרבה שינויים, אבל ההתנהגות שלו היא כבר הרבה שנים אגרסיבית מאוד. מה אני עושה איך אפשר ואיפה לקבל עזרה? בבקשה עזרתכם הדחופה.

שלום מירב, כשוחרי שלום, שהתחנכו על ערכים של דמוקרטיה ושוויון, קשה להורים רבים להתמודד עם גילויים של תוקפנות בוטה מצד ילדיהם, ולהציב כללים ברורים של מותר ואסור. הילד שלך מפגין קושי עקבי להתמודד עם "לא", פשוט כי לא ניתנה לו הזדמנות "לאמן את השריר" הזה, של הריסון והאיפוק מול תסכולים. כאשר אתם סובלניים לגילויי אלימות מצידו, מרשים לו להכות אתכם ולפגוע באחרים, אינכם מאפשרים לו ללמוד את אחת המיומנויות החשובות לצורך הסתגלות טובה: היכולת לעמוד בתסכולים. לכן, אין להרשות בשום פנים להכות, בוודאי שלא אתכם, ובכל פעם שהוא מנסה לעשות כך, עצרו אותו פיזית, והרחיקו אותו מכם. בקשת הסליחה והבעת החרטה משניות בהקשר הזה, בהיותן "טכניות" למדי, ללא ההבנה הבשלה של רעיונות מוסר וצדק. תוכלו לומר לו שיפה שהוא מתחרט ומבקש סליחה, אך למרות זאת, הוא ייאלץ להתרחק מכם בכל פעם שהוא מכה, ולהתמודד עם תוצאות התנהגותו (הכעס שלכם וההתרחקות שלכם לזמן מה). אם את חוששת שתתקשו לעשות זאת בכוחות עצמכם, תוכלו לפנות להדרכת הורים וללמוד דרכים יעילות לכינון הסמכות בדרך עקבית. בהצלחה ליאת

שלום בני בן 1.6 נכנס לראשונה למסגרת לאחר שהיה איתי.ביום הראשון הינו חצי שעה ביחד בפעוטון וביום השני שעה והלכנו.ביום השלישי הגננת הציע שאלך לכמה דקות והילד היה 25 דקות עד ששמעתי מבחוץ שהוא מתחיל לבכות.היום הייתי בכל זאת מעוניינת להישאר שעה וחצי נוספות איתו .האם יוצר בעיתיות אצל הפעוט שנשאר לבד קודם? תודה

ליאת שלום כאמור בני נכנס למסגרת וכל שלב צצות שאלות חדשות.. ביום הרביעי היום בני היה במעון שעה לבד(בהתחלה קצת בכה)והגננת הרגיעה. לאחר שעה לקחתי אותו למרות שלא בכה. 1).האם הייתי צריכה להשאיר אותו עוד חצי שעה או עד שיבכה? 2).מחר כאמור ארצה להשאירו בהדרגה שעה וחצי אבל,מה אם לפני כן יבכה מאוד ולא ירגע האם לבוא להישאר איתו וכמה זמן או לקחת אותו? תודה

שלום טל, הניסיון שלך להלך בזהירות ולהיצמד לכללי "עשה ואל תעשה" נוגע ללבי. עם זאת, אין כללים חד משמעיים כאלה, ועליך לנסות להפעיל שכל ישר ואינטואיציות אימהיות. אם בנך היה היום שעה לבדו ולא בכה, זה סימן טוב. נחמד שבאת לקחת אותו גם כשלא בכה. לא חייבים לחכות שיבכה, ומצד שני, גם אם הוא בוכה, זה לא אומר שחייבים מיד להוציאו משם. אני חושבת שאין מנוס מקצת בכי בימים הראשונים. המשיכי בתהליך הדרגתי, והפעילי את שיקול הדעת שלך, בשיתוף עם זה של הגננת. בהצלחה ליאת

בני בן 13 אובחן עם בעיית קשב וטופל בריטלין שלא התאים לכן ניגשנו לרופאה מומחית בנושא שלמדה את בעיית בני ושאלה אותו שאלות רבות בניהם בהקשר למחשבות אובדניות הוא ענה לה שקצת לפעמים . ומאותו היום הוא עצוב מאוד ובוכה מאוד רק מהזכרון שלו בשאלות אלו אני מפחדת שדווקא מצב זה יכניס אותו לדיכאון עזרו לי בהקדם

שלום רב, הניסיון הקליני מלמד כי הדיבור על מחשבות/כוונות אובדניות כשלעצמו, אינו מעודד מחשבות כאלה אצל מי שאינו סובל מהן. זהו חלק חשוב מכל ראיון ראשוני אצל פסיכולוג או פסיכיאטר, המסייע בהערכת המצב ובתכנון ההתערבות הטיפולית. לעיתים, בעקבות ראיון קליני מקיף, בו עולים ומדוברים הקשיים או תכנים רגשיים קשים, יש החרפה זמנית של הסימפטומים. כדאי לגלות עירנות, ובמידת הצורך להפנות לשיחה/שיחות נוספות, כדי 'לסגור' את מה שנותר פעור ומכאיב כל כך. אם אינך שקטה, פני להתייעצות עם פסיכולוג או פסיכיאטר של ילדים. בברכה ליאת

בהמשך לפנייתי הקודמת לגבי בני בן 13 והשיחה על מחשבות אובדניות.הוא לא מפסיק לעורר שיחה זו אשר גורמת לו לעצבות גדולה השאלה שלי היא האם לתת לו טיפול בריטלין שהרופאה רשמה לו, כי ידוע שהיא עלולה להחמיר במקרה כזה או לתת לו את הזמן ולשכוח קצת או לאחר שיחות עם פסיכולוג . תודה רבה על העזרה

שוב שלום, בכל מקרה של ספק בנוגע לטיפול התרופתי והשלכותיו, אני מציעה לחזור לרופאה ולהתייעץ איתה. אפשר, במקביל, להתייעץ גם עם פסיכיאטר ילדים. בריאות ליאת

שלום- יש לי בן בגיל 12 שהוכרה לו נכות זמנית של 100 אחוז עד אוקטובר בגלל PDD גבולי. בגלל ההתלבטות בקשו שאביא מסמכים חדשים הכוללים אבחון ע"י פסיכולוג קליני או התפתחותי לביטוח לאומי . האם יש לכם שמות מומלצים של פסיכולוגים העונים לקריטריונים? תודה מראש

שלום סילביה, אני ממליצה לך לבקש המלצה בפורומים של ההורים באתר של אלו"ט. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 6.5 עלה לכיתה א'. עד היום הכל היה בסדר. הולך לכיתה , נראה שנהנה ולא מביע שום תסכול. מאחר ובני צרך רמדיה צמחית , לפני כיתה א' עבר אבחון קלינאית+ פסיכולגית . אבחונים ששעידו על יכולות גבוהות וטובות ללא קשיים רגשיים. היום הכל השתנה והוא בכה מאוד בבקור ואמר שאינו רוצה ללכת לביהס ולא כייף לו. שניסנו למקד את "לא כייף לי" הוא טען שאנו מבין את המורה ,המשימות (צבע,זגור,הדבק) מורכבות לו ביחד והוא מפספס את ההוראה בדרך.בעיקר מתלונן שאינו שומע את המורה. ( עבר בדיקת שמיעה וראיה במכון והכל תקין) הוא ילד מאוד פרפקציוניס ואולי זו אחת הסיבות כלך. בעבר היו מקרים קיצוים יותר שגרמו לו לסף תסכול נמוך והעבדו על זה והיום זה חוזר שוב. האם המעבר כל כך קשה? האם הוא נמצא במצב חרדתי שמונע ממנו אפיול לשמוע את המורה? כיצד ניתן לעזור לו? מה נכון להגיד? תודה עמית

שלום עמית, המעבר לכיתה א' מצריך כוחות ומאמץ רגשי ניכר, והגיוני לצפות שאחרי ה'פסטיבל' של הימים הראשונים, כשמתחילות להגיע המטלות והדרישות הראשונות, יגיע גם המשבר. אין צורך להיבהל, אלא להמשיך לעודד את הילדים, לסמוך עליהם, ולתמוך בהם ברגעים של קושי. ילד כמו שלכם, הנמצא תחת מעקב, זקוק ליותר תשומת לב, אך רצוי שגם הליווי שלו ייעשה ללא לחץ, ועם סובלנות גם לימים ש"לא כיף" בהם. מאחלת הרבה הצלחה ליאת

שלום אודה על המלצות לפסיכולוג ילדים טוב לילד בן 4 באזור הצפון. אם חבר במכבי - עדיף...

שלום רב, איני מכירה מטפלים בצפון. אם תכתבי שוב, ותוסיפי את כתובת המייל שלך לגוף ההודעה, אולי תקבלי המלצות למייל מקוראי הפורום. בהצלחה ליאת

אנחנו מהקריות ומחפשים גם כן פסיכולוג טוב לילד בן 4. עדיף דרך קופת חולים מכבי, אבל לא חובה. תודה!

בני בן שנה ותשעה חודשים, לאחרונה הוא מתלהב מאוד מהטחת הראש במזרן, הוא מודע לכך שברצפה זה יכאב, ומשתדל לעשות זאת רק על המזרן, הבעייה שבגלל גילו הצעיר הוא עדיין לא ממש מבין ומפספס את המזרן או לפעמים מטיח את הראש חזק מדיי שאפילו המזרן על הרצפה לא עוזר. אני מודעת לזה שהוא עושה את זה גם בגן. אני מנסה לצעוק עליו וזה לא עוזר והוא עושה זאת שוב ושוב. העניין הוא שנראה שהוא נהנה מזה, זה מעין משחק עבורו והוא לא עושה זאת באגרסיה או מתוך עצבים.אני לא יודעת איך להתנהג מולו, האם להעיר לו ולצעוק עליו או פשוט להתעלם ממעשה זה והוא יפסיק לבד כיוון שיראה שאין לו צופים...תודה מראש

שלום איימי הטחת הראש במזרן המיטה, בקיר או ברצפה נפוצה למדי בקרב תינוקות ופעוטות, בדר"כ כדרך לפרוק תסכול או להירגע. זוהי גרייה עצמית שאין בה נזק, כשלעצמה, וכל שעלינו לעשות זה לרפד את הסביבה כך שלא יהיו חבלות או נזקים. התגובה הנרעשת של המבוגרים עלולה דווקא להגביר את שכיחות התופעה, פשוט כי הילד לומד שהיא מזכה אותו בתשומת לב מיוחדת. אין צורך לנסות לעצור אותו או להגיב לחבטות. בברכה ליאת

ליאת שלום. בני בן שנתיים בדיוק החל לפני שבועיים את השנה החדשה בפעוטון אליו עבר עם כל הקבוצה בה היה בתינוקיה , כלומר רק צוות המטפלות והגננת חדשות לו. לאחרונה שוחחה איתנו הגננת ושיתפה אותנו בכל שהילד נושך ללא כל סיבה נראית לעין , ללא התגרות מצד הילד הננשך (ילד אחר בכל פעם), מה שממש לא אופייני לו מכיוון שהוא ילד מאוד חברותי ומשתף ובד"כ חיובי לסביבה ולחידושים. חשוב לי להדגיש שאישתי בהריון מתקדם (אמצע תשיעי ) ואמורה ללדת בקרוב וכתוצאה מכך גם קצת פחות פעילה איתו בזמן הפנוי לאחר שעות הגן. הגננת מגיבה לאירוע כזה במשפט " בגן שלנו לא נושכים" עם הרמת קול קלה לדבריה , ומפסיקה את הפעילות שלו באותו הרגע ומפרידה אותו מהקבוצה או מהמשחק. שאלתי היא האם זוהי הדרך הנכונה להתמודד עם בעיה כזו? האם לא עדיף לאחר ההערה לעניין אותו מיד במשהו אחר ולא להנציח את הרגע בהפרדתו מהקבוצה? כמו כן אני לא מסכים כלל עם הרמת הקול או כל דרך של הפחדה. אנא תשובתך , אנחנו אובדי עצות והתופעה מתגברת מיום ליום. בתודה מראש. סילבן

שלום סילבן, נשיכות הן עניין נפוץ ביותר בפעוטונים, ולמרות שמדובר בהתנהגות שאפשר להבינה (ויש לה הסבר התפתחותי), היא פוגענית ומכאיבה מאד לקרבן. הגננת, המופקדת על שלומם של כל ילדי הגן, צריכה לעשות הכל כדי להכחיד התנהגויות של תוקפנות גולמית מן הסוג הזה, זאת מבלי לפעול בעצמה בדרך תוקפנית או אלימה. אני חושבת שהיא נוקטת בדרך ראויה מאד במקרה זה. היא אומרת בצורה מפורשת, ברורה וחד משמעית "בגן שלנו לא נושכים!", מרימה את הקול לצורך הדגשה, ומרחיקה את הילד הנושך מהסיטואציה החברתית לזמן מה. זוהי סנקציה טבעית, שאין בה קלון או הוקעה, אלא הרחקה מהמצב הבעייתי, תוך הבהרה ברורה מדוע. אם, לעומת זאת, הייתה מציעה לו משחק אחר, הייתה מסתכנת ב'תגמול' עקיף להתנהגותו. בקיצור - נראה כי הגננת מקצועית ומנוסה, וכדאי לנסות ללמוד ממנה וליישם את הגישה גם בבית. הבשורה הטובה היא שהנשיכות נפסקות די מהר, כאשר הילד לומד דרכים חלופיות, בשלות יותר, להתמודד עם תסכול וזעם. יהיה טוב :-) ליאת

יש לנו ילד בן 7 שכוסס ציפורניים די הרבה זמן, ולאחרונה גם מלקק את קצות האצבעות באופן חטוף. שוחחנו איתו רבות, וניסינו טיפול במרה שלא עזר (הוא התרגל לטעם). איך מטפלים בבעיה? איזה גורם מקצועי יש לערב, ומהו הטיפול שיינתן?

שלום רב, כסיסת ציפרניים היא אחד ההרגלים הנפוצים בילדות, ובעיני לא מן הסוג שמצדיק פנייה לגורם מקצועי. לא שווה להפוך את כסיסת הציפרניים לעניין גדול, ובטח לא למאבק כוח. תחושת הכישלון של הילד, והידיעה שהוא מאכזב או מכעיס אותך, רק מחריפה את המתח והלחץ, שמצידם מגבירים את הצורך לכסוס. אם את חושבת שיש גורמי מתח ומצוקה בחייו של הילד, מעבר להרגל עצמו, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בשמחות ליאת

שלום רב, אנא תשובתך המקצועית והמכבדת: זוג הורים בני 50 +60 . 2 בנים בני 25 ו19 שנה. טיול משפחתי בשבת. בירידות של בית אורן הארוכות והפתלתלות מאוד בן ה 25 ביקש לנהוג הרכב. האב היסס בתואנה הוא יותר מיומן. שאל הבן : " איך אתה רוצה שאפתח מיומות נהיגה בטופוגרפיה שכזו אם הינך מונע ממני ? / לא סומך עלי ? ************************ ההורים לא היו בטוחים, ובסוף האב נהג. למות רלציין שבן ה 25 נעלב עד עמקי נשמתו, חש שאביו מוריד את בטחונו ל אפס !!! ו............מה דעתך בבקשה ? בכבוד ותודה על מענה ברור, מפורט ומהיר. חגיגה

שלום חגיגה (האבא? האמא? בן ה25? ה-19?)) הבעיה, כמו שאני רואה אותה, נעוצה בניסוח הבקשה של הבן. הנה הצעה לניסוח שאולי היה עובד יותר, ומשנה את פני ההיסטוריה: "אבא, בוא ננצל את ההזדמנות ששנינו ביחד באוטו בכביש בעייתי. אולי נתחלף כדי שתוכל להדריך אותי ולשתף אותי בניסיונך במצבים כאלה?". אני חושבת שזה מקסים שכל המשפחה נוסעת יחד, ועוד בנוף המדהים הזה. מקווה שעצרתם לפיתה עם לבנה וזעתר. ומילה ברצינות - להיות נהג מלווה זו משימה לא פשוטה בכלל, ועדיף שהמשימה תוטל על ההורה היותר סבלני, שיכול להכיל גם רגעי אימה פה ושם. עם זאת, מסלולים של "נהיגה-אקסטרים", בעיקר כשהנהג חדש, מוטב לעשות לאו דווקא כשמשפחה שלמה יושבת באוטו. מצד שני, בירידות המסוכנות האלה ממילא נוסעים לאט נורא, ובעיני זה פחות מפחיד מהכביש המהיר. אז לך תדע... אני מקווה שכל הנעלבים נרגעו, ושיהיו לכם עוד המון טיולים כייפים של כל המשפחה. נסיעה טובה ובטוחה ליאת

ליאת שלום, ביתי בת 4.5 תולשת שערות היום כבר פחות אבל .. כאשר היתה בת 1.5 התחילה לתלוש קבוצות של שערות היו לה קרחות רציניות. ניסינו בכל מיני דרכים לטפל בנושא כיום הילדה ממשיכה לתלוש אך פחות. אשמח לשמוע את חוות דעתך בנושא, תודה.

שלום רב, טריכוטילומניה היא תופעה של תלישת שיער כפייתית, בדר"כ מופיעה כדרך לפרוק מתחים, ובהמשך הופכת לדחף שקשה לשלוט בו. יתכן שהשיפור קשור להפחתה ברמת הלחץ, ואולי זה הזמן לנסות להכחיד את ההתנהגות לגמרי. אצל ילדים גדולים יותר או מבוגרים, מומלץ טיפול התנהגותי. אצל ילדה כ"כ צעירה, לא בטוח שאפשר יהיה לגייס שיתוף פעולה מלא, אבל אפשר לנסות ליישם עקרונות טיפוליים. לחזק ולתגמל איפוק ושליטה בדחף, תוך מתן תחליפים שיעסיקו את הידיים במקום פעולת התלישה. בברכה ליאת

בני קשור מאד לאמא שלי, והיא עומדת לעבור ניתו בעעקבות סרטן שד בשבוע הבא. בני טיפוס מאוד דאגני ורגיש שחושב מה יהיה אם יקרה....לקחת אותו לרופא שיניים זה סיפור... הוא טיפוס ששואל שאלות,, לפעמים אומר לי שהוא לא רוצה שמישהו שהוא מכיר ימות לפניו כי הוא לא יכול בלעדיהם. למשל אם אסביר לו שהיא חולה והיא בבית חולים מבלי להיכנס לעומק הדברים, הוא יבוא וישאל אותה סבתא את חולה??מה יש לך??איך את מרגישה, איך אני יכול לעזור?? לא יפסיק לדבר על זה במיוחד בלילות, וגם יתחיל לספר לכולם לצחנכת שלו ולחברים בכיתה.. האם יש צורך לשתף אותו בכלל??האם לספר לו אחרי הניתוח ??? מה את ממליצה??

שלום רב, לדעתי, מאחר וקשה מאד להסתיר לחלוטין אירועים משמעותיים במשפחה, מוטב ליידע את כל בני המשפחה בעובדות, כל אחד עפ"י גילו ומידת הבנתו, כדי שיוכלו להרגיש חלק, ולא לפתח תחושה שדברים מתרחשים מאחורי גבם. מחלת הסרטן, למרות הקונוטציות הקשות, היא מחלה שכיחה, הנמצאת סביבנו כל הזמן. אנשים חולים בה, עוברים טיפולים ומחלימים. בעיני, מוטב ליצור בבית אווירה פתוחה סביב מחלתה של סבתא, כאשר כל אחד מבני הבית מתגייס בדרכו כדי לסייע בהתמודדות עם הימים הקשים שצפויים לה. אפשר לספר בקצרה ש"סבתא חלתה בסרטן, שזו מחלה לא נעימה, אך כזו שמחלימים ממנה. כדי שסבתא תוכל לחזור ולתפקד עליה לעבור ניתוח בבית חולים. כולנו מקווים שזה יעבור מהר ובשלום, אבל יכול להיות שיהיו ימים קצת יותר קשים, שאני אצטרך להיות על ידה הרבה שעות ויהיה לי פחות זמן וכוח". אם יהיו שאלות על מוות, תוכלי להשיב בקצרה שלפעמים אנשים מתים ממחלות קשות, אבל כולכם מתפללים ומאמינים שסבתא תבריא, ואתם מתכוונים לעשות הכל כדי שזה יקרה. מומלץ לתת לילדים צעירים תחושת שותפות ומידה של שליטה, בדרך של השתתפות ועזרה. הוא יוכל להכין לסבתא ציורים וברכות, לעזור קצת בסידור החדר שלו (כדרך לעזור לך), או להקפיד על שיחות טלפון עם סבתא, כשיתאפשר. אני מאחלת לאמך החלמה מהירה והרבה נחת ובריאות מכולכם ליאת

עברנו דירה מעיר ליישוב קצת מרוחק. ביתי בת 14 ובהתחלה, בני גילה מאוד התלהבו ממנה - הם אמרו שהיא יפה (הבנים וגם הבנות) וחכמה. החברה ששיחקו בהוקי על הרולרבליידס צירפו אותה למשחקים שלהם כי היא טובה בזה. היא גם הצטרפה לחוג התעמלות קרקע כי גם את זה היא עושה מכיתה ב'. התפתח מצב בו הבנות התחילו לקנא בה בגלל תשומת הלב שהיא קיבלה מהבנים, גם מבלי שהיא התאמצה כלל בשביל זה או בכלל הבינה שתשומת הלב מהם הוא משהו יוצא דופן (היא עדיין קצת תמימה). בלימודים היא מצליחה בלי בעיות והיא נחשבת מחוננת במקצועות חשובים. הבעיה הרצינית התחילה כאשר הבנות הבהירו לה ששיכבת הגיל שלהם הוא בקבוצות ואי אפשר להיות חברה של הבנות שהיא בוחרת. הבנות אמרו לה שהיא צריכה לבחור את הקבוצה לה היא רוצה להשתייך, והבנות בקבוצה זו יהיו החברות שלה. ביתי ענתה שהיא לא רוצה לבחור קבוצה, היא רוצה להיות חלק מהחברה באופן כללי, ולהתחבר יותר לבנות ספציפיות ביחס לנושאים מסוימים, לפי איך שהיא מרגישה לנכון. מאז, הבנות החליטו שהיא "לא מבינה עניין", הן הפסיקו לשתף אותה ולהזמין אותה לבילויים שלהן, והקינאה שלהן ואי ההבנה שלהן אותה הביא לרכילות מרושעת עליה ("רודפת בנים" - בגלל שהיא נענתה לטיול קצר בשכונה עם נער "מבוקש", וגם דיברה איתו בטלפון. היא רגילה לקשרים גם עם בנים בגלל שבעיר זה היה מקובל). עכשיו היא מרגישה שהבנות שונאות אותה, וגם הבנים מפחדים להיות איתה כדי לא לאבד את הידידות עם שאר הבנות. מה ניתן לעשות? כיצד אפשר לשקם קשר עם לפחות חלק מהבנות? הנאמנות שלהם אחת לשנייה היא חזקה.

שלום רב, אני מתרשמת שבתך היא ילדה חזקה, עם עקרונות מוצקים ואג'נדה חברתית לא מתפשרת. לעמדה כזו עלולים להיות מחירים, אך גם יתרונות ותגמולים. השאלה כמה זמן מוכנים לחכות. את לא מציינת האם היא עצמה מוטרדת מהמצב שנוצר, ועד כמה היא תהיה מוכנה לוותר על עקרונותיה. אני מאמינה שאדם עם כישורים חברתיים טובים, מצליח לקרוא את המפה החברתית ולתמרן בה ביעילות, גם אם זה לוקח קצת זמן. הנכסים הספורטיביים, האקדמיים והחברתיים של בתך עומדים לזכותה, ואפשר להניח שקבוצת הילדים לא תמהר לוותר על תגבורת כזו. בינתיים, כאמא, השתדלי לחזק אותה, לתמוך בה בימים קשים, ולהביע את בטחונך בכוחותיה ובכשרונותיה. עודדי אותה ושבחי אותה על כך שהיא פיתחה 'עמוד שדרה' חברתי, והזכירי לה שיש לא מעט ילדים טובים ונחמדים גם מחוץ לקבוצות ה'מיינסטרים'. כמובן שבמקרה של נידוי או התעללות מכוונת, יש לערב גורמים מטעם ביה"ס, שיוכלו לסייע בהרגעה או בטיפול נקודתי. אני מקווה מאד שאנחנו לא שם. בהצלחה ליאת

תודה רבה לך. עזרת לנו מאוד.

שלום אני אם חד הורית לילד בן עשר. לאחרונה הוא מדבר על הפחד שלו להשאר לבד במקרה ויקרה לי משהו .אני מבינה את הפחד שלו ולא יודעת איך לעזור לו להתמודד עם פחד זה אודה לעזרתך

שלום רב, הפחד מאובדן הורה הוא פחד אוניברסלי, ואצל ילדים במשפחות חד הוריות הוא עלול להתעצם אף יותר. מהותית, יש לטפל בכך כמו במקרה של כל ילד אחר, כלומר - לדבר על המוות כעל אפשרות רחוקה, שאנחנו מצפים לה רק בשיבה וזקנה, כאשר תהיה לו כבר משפחה משלו. חשוב להדגיש שגם כיום הוא אינו לבד, שישנה המשפחה המורחבת, חברים טובים וקרובים המהווים רשת ביטחון ומעגל תמיכה במקרים של "חס וחלילות". תוכלי, כמובן, לאמץ את העמדה ההומוריסטית שעובדת אצלנו בבית. פשוט להגיד שאין לך כרגע תכניות למות, כי את נורא עסוקה, וגם כי באופן כללי את לא מעוניינת, תודה. מאחלת לכולנו חיים ארוכים, טובים ובריאים ליאת

ליאת שלום, אני מתייעצת בנוגע לבן אחותי בן שש (הם אינם גרים בישראל). אחותי מאז ומעולם היתה שמנמונת ומנסה בכל כוחה לא להעביר את בעיות האוכל שלה לבנה בעיקר על ידי שיחות מרובות על תזונה בריאה ובריאה פחות (אשר מהשניה גם אוכלים פחות ), הילד אינו אכלן גדול נמצא בתחתית עקומת הגדילה. נורה אדומה נדלקה אצלי לאחר ששמעתי את הסיפור הבא : לאחר ימים ספורים בבית הספר הוא החזיר את ארוחות הצהריים בשלמותן ( הוא לא אכל שום דבר אחר במקום ) בניסיון לעודד את הילד לאכול הוא קיבל בנוסף לארוחה ועוגיה,ונאמר לו שיוכל כמה שהוא צריך מארוחת הצהריים ולבסוף יוכל את העוגייה, הילד אכל מעט מאוד ולא נגע בעוגייה, כשנשאל מדוע לא אכל את העוגייה הוא ענה: "לא הייתי ראוי לה מכיוון שלא אכלתי מספיק" אין ספק שהתשובה מעידה על אופי מיוחד של הילד ( והוא אכן מיוחד) אך האם מסתתרת כאן גם בעית תזונה ? תודה רבה

שלום רב, ילדים להורים עם הפרעות אכילה פגיעים יותר מילדים שהוריהם אינם עסוקים במיוחד בנושא. קשה לי להביע דעה או לנסות לאבחן על סמך התיאור הקצר שלך. יתכן שהקושי לאכול קשור להתרגשות הימים הראשונים בביה"ס. בכל מקרה, אני מסכימה שיש כאן 'ארומה' בעייתית, ולו בשל הקישור שהילד עושה בין אוכל לבין 'שכר ועונש'. בברכה ליאת