פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

לכל באי הפורום, מאחלת לכולנו חג שמח, ירוק ונעים. מקווה שההסתופפות בסוכה הירוקה תנעם לנו, עם או בלי האושפיזין, שימי החג יעברו בנחת, ושהיורה יגיע במועדו, מבלי להשבית את מצוות הישיבה בסוכה. מועדים לשמחה וחופש נעים לילדים שלכם ליאת

האם את יכולה להמליץ על פסיכולוגית ילדים לצורך הערכה רגשית והדרכת הורים באזור שוהם?

שלום מ' שלחתי את המלצתי למייל האישי. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום, אשמח גם אני לקבל המלצה על פסיכולוג ילדים בשוהם. תודה רבה

לצורך ועדת השמה למורת שילוב בכיתה ב

בדיוק לצרכים הרשומים בהודעה הקודמת: הערכה רגשית של הילד שלנו והדרכת הורים. תודה!

בוקר טוב, בני כבן 4. עדיין לא גמול בלילה. אני לא יודעת באיזו דרך לגמול אותו בלילה. משיחה עם רופא הילדים שלו והתייעצות עם אורולוג, נאמר לי שלא להגביל אותו משתייה בלילה, לא להקים בלילה לעשיית פיפי. ביום שהוא יקום יבש זה אומר שהוא גמול. אני די פוחדת שאני לא נוהגת עימו נכון ומאפשרת לו לעשות פיפי בתחתון טיטול. מאחר והדעות הן די חלוקות בנושא, אני לא יודעת מה נכון לעשות. מצד שני כל חבריו לגן מזמן גמולים בלילה. (נכון שלא עושים השוואות, אבל עלי זה די משפיע). אודה לך אם תוכל להנחות אותי מהי הדרך הנכונה לגמול אותו בלילה, אם ככלל או לחכות עד אשר הוא יקום יבש בבוקר. בברכה, דניאלה

שלום דניאלה, אני תוהה כיצד את יודעת שכל ילדי הגן האחרים קמים בבוקר יבשים... ילדים רבים מאד עדיין מרטיבים בלילה, ואין לי ספק שאינכם לבד. לעצם העניין, אני חושבת שכל עוד הוא ישן עם טיטול, הוא מרגיש שהוא יכול להסיר מעצמו 'אחריות' לפיפי, ומרשה לעצמו להמשיך להרטיב. באופן דומה, גם אם אתם מעירים אותו בלילה, האחריות עוברת אליכם. אני חושבת שאין דרך להתחמק מתהליך הגמילה (כלומר, שינה ללא טיטול) וההתמודדות עם הסדין הרטוב. קני שעוונית גדולה, שתגן על המזרן ותאפשר לך שקט מדאגה בנושא. יש ילדים שהמוטיבציה שלהם גדלה כשהם צריכים לטפל בעצמם בפיג'מה הרטובה באמצע הלילה. כאשר את משכיבה אותו עם טיטול את משדרת מסר מבלבל: אני מצפה שתיגמל, אך חושבת שאתה עדיין תינוק ולא יכול. עדיף להתייחס בסלחנות לתאונות (אני יודעת שקל לדבר וקשה יותר לבצע, אבל כולנו היינו שם...), ולהביע ביטחון בכך שהוא גדול ויכול להצליח לקום יבש. אפשר להבטיח פרסים קטנים בתמורה להצלחות, ולעודד במקרים של תקלות. נסי להימנע מביקורת או כעס, ולהתייחס לכל העניין ברוח ספורטיבית וסלחנית. בהצלחה ליאת

היי, אני אמא לילד מקסים בן שנתיים ותינוקת בת 7 חודשים. כרקע, אני רוצה לציין שמאז בני נולד הוא מקבל תשומת לב ואהבה בכמויות אדירות מאיתנו ומכל המשפחה והסובבים אותו. פשוט מרעיפים עליו אהבה בשפע, נשיקות חיבוקים והכל. כשביתי הקטנה נולדה הוא עבר תקופה מאוד קשה של קנאה בה היה נושך אותי המון. התקופה הזו עברה למזלנו והוא התחיל להבין שיש עוד מישהי בבית , למרות שהיא לא מקבלת אפילו רבע מתשומת הלב לה הוא זוכה . ( האם זה יכול לפגוע בה ? האם היא יכולה כבר לחוש זאת ? אנחנו משתדלים לפצות אותה כשאנחנו לבד איתה ופחות מולו .) בספטמבר האחרון הוא נכנס לגן ( עד השעה 13:00 ולאחר מכן מתקבל בבית ע"י סבתו שמטפלת באחות הקטנה ), לאחר תקופה של כמעט שנתיים בבית עם סבתו ומאז שאחותו נולדה – איתי. באופן כללי, נראה שטוב לו בגן. הוא מאוד רוצה ללכת בבוקר וכשאין גן אז הוא מבקש ללכת לגן. מאז שהתחיל את הגן, הוא הפך פשוט ל"דבק" שלי מהשנייה שאני חוזרת מהעבודה. הוא בוכה המון ורוצה רק על הידיים. לא מוכן שאף אחד יתקרב אליו ואף נותן מכות לפעמים למי שמנסה. הוא מתעורר בלילה בבכי היסטרי ורוצה רק אותי ורק כך נרגע. הוא גם נהפך אלים מאוד כלפי אחותו ואביו. אם היא מנסה להתקרב אליו הוא פשוט מכה אותה או הודף אותה בכעס. הוא גם מכה אותי לפעמים ( במיוחד כאשר אני מאכילה אותה ), זורק אוכל על הרצפה. כשדבר כזה קורה, אני מענישה אותו בכך שאני שולחת אותו ל"עונש" שנמצא בפינה במטבח ( ממש לידינו, כך שהוא רואה אותנו תמיד ) לאחר העונש אני מבקשת ממנו שיבקש סליחה מאחותו או ממני וייתן נשיקה. הוא אכן נותן נשיקה ( הוא אינו יודע לדבר ) אבל לאחר דקות מועטות הוא שוב מכה או זורק אוכל על הרצפה או עושה כל דבר שעליו כבר נענש. מה עליי לעשות ? יוצא שאני מענישה אותו המון, כועסת עליו המון. ניסיתי להיתעלם כשהרביץ ולא עזר. ניסיתי פשוט לחבק אותו ולנשק – גם לא עזר. מה עליי לעשות ???

שלום מורן, כדי לא לחזור על עצמי, אפנה אותך לתשובות שנתתי על פניות מאד דומות. את מוזמנת לחדד ולשאול עוד, אם תרגישי שנותרו שאלות ללא מענה. ראי תשובתי למישמיש מתאריך 14.9.09 למירב מתאריך 9.9.09 לשיר מתאריך 18.8.09 לרוני מתאריך 15.7.09 ועוד. אני מניחה שחלק מהקושי לעצור את התנהגותו התוקפנית קשור לכך שאת מייחסת אותה לפגיעו?ת שלו או לקנאה שלו באחותו, או לאהבתו הגדולה אליך. למרבה הצער, גם בתקופות משבר, לא נוכל לאפשר לילדים לתקוף ולפגוע בבני משפחה או באנשים אחרים, וכלל זה יפה לכל גיל. אני ממליצה לך לדפדף עוד קצת בפורום שלנו, ואם תרגישי שאינך מוצאת פיתרון בכוחות עצמך, פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

היי ליאת, קראתי את התשובות שהפנת אותי אליהן. לא כל כך הצלחתי להבין את הדרך בה יש לפעול. ( בבקשה אל תפני אותי להתייעצות עם פסיכולוג, כי אני לא יכולה כרגע... ) אם הבנתי נכון, כשהוא מכה- אותו בן אדם צריך להרחיק אותו ממנו לשעה שלמה ? מבלי להתייחס אליו בכלל ? הוא לא קטן מידיי ויקבל זאת כדחיה ??? זה לא יפגע בו ??? וכשהוא מכה את אחותו, אני צריכה להיתעלם ממנו לשעה ? הרי אני שוהה במחיצת התינוקת... מה עושים עם זה שהוא "דבק" אליי ? האם כן להרים אותו על הידיים או לתת לו פשוט להמשיך לבכות ( כי הוא ממשיך עד שכבר אין לו קול..) האם כשהוא זורק אוכל, נכון להוציא אותו מכיסא האוכל ולסיים את הארוחה ? יש איזושהי דרך כללית בה צריך לפעול איתו? להפסיק את פינת העונש לשתי דקות ? כי הבנתי שאת טוענת שזה עיניין טכני עבורם.

בני בן 5.5 והוא ילד מדהים ואינטיליגנטי. לאחר שעבר אבחונים מתאימים הוחלט להדליגו לכיתה א. ההתחלה היתה מעט קשה אך כעת הוא משתלב יפה מאד למעט שיעורי התעמלות בהם אין הוא רוצה להשתתף. ראוי לציין כי הוא אינו מפריע אלא יושב בשקט בצד וכשהמורה פונה אליו בניסיון לדובב אותו הוא בוכה. כשניסיתי לגשש מדוע הוא אינו משתתף הוא ציין שהוא פשוט לא אוהב. התחושה שלי היא שיש לו איזהו פחד שחוסם אותו, וזה משהו פנימי שלו. גם המורה לא זוכרת אירוע חברתי שיכול היה לגרום לכך. בשעות אחר הצהריים הוא נפגש עם חברים מהכיתה, אבל גם מעדיף להזמין אלינו ולא כל כך רוצה ללכת בעצמו. אשמח לקבל עצות כיצד להבין יותר מה הסיבה לרתיעה ואיך ניתן לעזור לו תודה רבה ושנה טובה תפארת

שלום תפארת, כמו שאת מגלה בעצמך, ההתפתחות הקוגניטיבית אינה תנאי מספיק להכנסת ילד לביה"ס. בשלות מלאה כוללת גם את היכולת לעמוד בתביעות רגשיות מורכבות (לדחות סיפוק, להתאפק, לכבד מרות, לעשות דברים גם נגד רצוני, להמתין בתור, ועוד). יכול להיות שהפיזיות של הילדים הגדולים יותר מרתיעה אותו (לא ציינת אם יש משהו חריג בממדי גופו, ועד כמה הפער בגיל מורגש פיזית), ויכולות להיות, כמובן, סיבות רבות אחרות. את רומזת לכך שהוא מתקשה גם בסיטואציות חברתיות שאינן ב"מגרש הביתי" שלו, ויתכן שגם כאן קיים עדיין חוסר בשלות מסוים (קושי להיפרד, קושי לוותר, להתאפק, וכו). כרגע, אני ממליצה לא להיכנס לעימותים על הרקע הזה, ולאפשר לו להשתלב בהדרגה, בקצב שלו, כשיתאים לו. כדי שלא ירגיש חריגות או קושי מעצם הישיבה בצד, אפשר לנסות לחשוב על משימות קטנות עליהן יוכל להיות 'אחראי', כמו לעזור למורה להביא את ציוד הספורט (כדורים, חבלים, משרוקית, וכד'), לעזור למורה לחלק את הציוד לילדים, לעזור לאסוף את הדברים, לספור את הילדים בקבוצות השונות, או כל משימה אחרת שתגרום לו להיות שותף (גם אם סביל) להתרחשות. מקווה שהפער יודבק בסופו של דבר, לאחר תקופת ההסתגלות הראשונית.אם הקשיים יימשכו, אפשר יהיה להתייעץ גם עם פסיכולוגית ביה"ס, ולחשוב על מענה הולם. בהצלחה ליאת

שלום, אנסה להציג את הבעיה ואשמח להכוונה / ייעוץ בנושא... בתי בת 6.5 (הבכורה) והתחילה זה עתה כתה א'. מדובר בילדה מלאת שמחת חיים, מאד חברותית , דעתנית, ילדה מאד פקחית ונבונה, אחראית וניתן גם לאמר - פרפקציוניסטית. הבעיה שלי איתה (בעיקר שלי, פחות של בעלי) באה לידי ביטוי בבקרים בעיקר, בהם היא צריכה להתארגן לבית הספר. היא צריכה לקום מאד מוקדם (6 וחצי בבוקר) כדי להגיע להסעה שיוצאת ב- 7:10 ומאז ומעולם ידענו שההשכמה תהיה לה מאד קשה , כי קשה מאד להעיר אותה בבקרים (הולכת לישום ב 20:30 בערב). איכשהוא אני מצליחה להתגבר על ההשכמה , אבל אז מתחילה מצידה מסכת של דיבור מאד לא יפה, התנגדות כלפיי וכלפי כל רצון שלי לנסות ועזור לה ולהתקרב אליה , הרמת קול לעיתים וכל אלו גורמים לבקרים להיות מאד מתוחים ולא נעימים. ברגע שהיא יוצאת מהבית הכל נגמר והיא כולה מחוייכת ומאושרת ונראה שמאד אוהבת את בית הספר ושהבעיה קשורה בדינאמיקה ביני ובינה . בהמשך היום הכל זורם נהדר. אשמח לעצה מה נכון לעשות, איך נכון לגשת אליה והכי חשוב- איך ללמד אותה איך נכון לדבר ולהתנהג... תודה.

שלום ורד, כ"ציפור לילה" המתקשה לקום בבוקר, קל לי מאד להזדהות עם בתך. נדמה שהעולם נחלק לטיפוסי הבוקר, המקבלים את פניו של בוקר חדש בחיוניות וחיוך, ולטיפוסי הלילה, המגיבים לצלצול השעון המעורר באומללות וזעף. ברוב המקרים, אומללי הבוקר אינם נוטים לנחמדות יתרה בשעת המשבר, ויש לקבל זאת בהבנה. נסי לחשוב יחד איתה (בערב כמובן!) מה יכול לעזור לה, ולהפוך את הבוקר שלה לפחות עצבני. השתדלי לצמצם את הדיבור בבוקר, ולהישאר עניינית ומעשית. אין טעם בהטפות מוסר או בניסיונות לחנך אותה בשעה השברירית הזו. תוכלי לומר לה שאת מכירה בקושי שלה, אך עומדת על כך שתבצע את מטלות הבוקר בזמן. נסו לארגן את רוב הסידורים בערב, לפני השינה, כולל הכנת בגדים למחר. תוכלי, כמחווה של רצון טוב, להכין לה את מברשת השיניים מרוחה במשחה ע"י הכיור, או את כוס השוקו על השולחן. אם הדיבור הלא נעים נמשך גם מעבר לשעת הבוקר הנוראה, זה כבר סיפור אחר, שיש לטפל בו אחרת (אך מדברייך הבנתי שאין זה כך). בשמחות ליאת

הי, מקווה שזה הפורום המתאים. בני בן 3.6 שנים, ולפני זמן מה החל לכסוס ציפורניים. זה התחיל לפני כמס' חודשים פה ושם, ותקופה אפילו חשבתי שהפסיק עם מנהג זה, אך ב-1.9, עם כניסתו לגן חדש, הוא התחיל לכסוס ללא הפסקה, והיד שלו בפה מהרגע שקם בבוקר. קשה לי לראות זאת, ואנו מעירים לו על כך. קניתי "מרה" (לק מר שמורחים על הציפורניים), והוא מעודד אותנו למרוח לו, אך ההשפעה של זה קצרה,ואני מניחה שמדובר במוצר לא בריא, לכן לא מקפידים למרוח לו יום יום. מה ניתן לעשות במקרה זה, ע"מ להפסיק את ההרגל? תודה, כרמית

שלום כרמית, כסיסת ציפרניים היא תופעה נפוצה מאד אצל ילדים, והיא נוטה להחמיר בתקופות של לחץ או משבר. אישית, אני חושבת שאת מריחת ה"מרה" צריך להשאיר לגיל מבוגר בהרבה (אם בכלל), ומעדיפה להתמקד בניסיונות להפחית את גורמי המצוקה ולא להוסיף עליהם מתח מיותר בדאגה לציפורניים. לטעמי, הורים נוטים לייחס חשיבות רבה מדי לנושא, ולראות בו (שלא בצדק) עדות לבעיה פסיכולוגית מציקה. אני ממליצה מאד להניח לו בשלב זה ולא להעיר על הכסיסה יותר מדי. כשאת רואה שהוא כוסס, את יכולה להציע לו בעדינות לעשות משהו אחר, כמו ללוש "כדור עצבים" מגומי או לעבוד בפלסטלינה. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילד שני בן שנה וחודשיים שרוב היום שלו עובר בבכי כל דבר קטן מעלה צרחות ונמשך בבכי מספיק שאני אחבק את הבן הבכור בכדיי שהוא יפתח בהסטריה מטורפת למרות שאנחנו משתדלים לשתף אותו בחיבוק משותף הוא לא מעוניין ודוחף את אחיו תלותי נורא בי ובאבא שלו לא מוכן לצור שום מגע או אפילו קשר עין עם אנשים אפילו לא רוצה בקרבת הסבתא שאיתה הוא חיי שתמיד מנסה לששחק איתו והוא כלוםפשוט בוכה ורוצה אליי כל דבר שהוא רואה אצל אחיו חייב מיד לעבור לידו פשוט בוכה רוב הזמן אפילו סתם חשוב לציין שאין לו סוג של כאב לא צומחת לו כרגע שן או משהו אפילו שהוא בגינה ברגע שאנחנו רוצים לחזור הבית הוא פורץ בכי כל מה שלא מקובל עליו הופך לסיוט בלול עם משחקים הוא לא מעוניין בכלל צעצועים לא מעניינים אותו ליותר מכמה שניות אין דרך להעסיק אותו במהלך היום חוץ מלהענות לדרישותיו המצב מייאש הכל התחיל בחודשים האחרונים ומשך עד היום אי אפשר לעשות שום דבר ואפילו אחיו כבר בקושי מקבל צומת לב כל היום עובר בבכי הודה לך אם תוכלי לייעץ ...

שלום קרין, בנך נמצא בתקופה בה חרדת הזרים מגיעה לשיאה. ילדים בגיל זה מעדיפים את הוריהם על פני כל אדם אחר, ובהיעדר מיומנות וורבלית (מילולית) טובה, הם נוטים להביע את מחאתם בזעקות ובכי. כדאי לגייס סבלנות בתקופה זו, ולהישאר זמינים יחסית, כמובן לא על חשבון הטיפול בילדים האחרים. רצוי לא להיכנס למאבקים מיותרים, מאחר ותינוקות בגיל זה אינם יודעים להתמודד עם מנות עודפות של תסכול. אם, בכל זאת, נראה לך שתגובות הבכי שלו חורגות מעבר למצבי תסכול רגילים, שווה להתייעץ עם רופא הילדים, אחות טיפת חלב או גורם מקצועי כלשהו מתחום התפתחות הילד (רופא, אחות, פסיכ' התפתחותית). ליתר ביטחון. שנה טובה ומועדים לשמחה ליאת

מחפשת פסיכולוג/ית לילד בן 6 עם המלצות. קיבלתימספר שמות אך הסתבר כי הם מטפלים רק בנוער. תודה, מירב

מירב שלום, בני בן ה7 מטופל אצל פסיכולוגית מקסימה בשם *****.היא פסיכולוגית ילדים החל מהגיל הרך ועד לגילאי בגרות. היא מדהימה ומצליחה לחדור ללב הילדים באופן לא יאומן.ממליצה עליה בחום!! (ההודעה נערכה ע"י מנהלת הפורום. שמות מטפלים אפשר להעביר רק באמצעות המייל האשי. מירב, את מוזמנת לכתוב שוב, ולהוסיף את כתובתך בגוף ההודעה.)

האוכל לקבל את שם המטפלת המצויינת בתגובה?

שלום מירב שלחתי לך המלצה למייל האישי על מטפלת מצויינת במודיעין. מקווה שזה בטווח... בהצלחה ליאת

יש לנו בעיה מזה מס' חודשים - הבן הבכור החל לבקר אותנו ולהעיר לנו על כל דבר שנראה בעיניו שגוי (שזה בסדר גמור מבחינתו) אבל הדרך שלו - מאד פוגעת, מעליבה, משתמש במילים לא יפות- "דבור רחוב", התחושה אפילו שרומס את כבודנו כהוריו. אין לו דוגמא כזו לא בתוך המשפחה הגרעינית ולא המורחבת- כבוד הוא ערך על מבחינת כולנו, אבל הוא במודע- נוהג בדרך כה שונה.אמנם נעשה שינוי- הוא עלה לבי"ס תיכון, אבל הבנתי ממנו ומהמורים שהכתה קטנה ואיכותית והוא מרוצה מכך מאד. ההישגים שלו עד כה בינוניים, הוא לא מתאמץ מדי לשינוי. בנוסף יש לו בעיית קשב ורכוז- אך לא לוקח טפול תרופתי מבחירה מאחר ולא משפיע עליו באופן טוב.

שלום רב, בנך הגיע לגיל בו המרידה בעולם המבוגרים טבעית (ואפילו חיונית) כחלק מתהליך הנפרדות וגיבוש תחושת זהות. הורים למתבגרים צריכים ללמוד להגמיש מעט את גבולות הסובלנות, ולהיות מוכנים לניסיונותיו של המתבגר להתנגח, לבקר, למרוד, ואפילו קצת להתחצף. אין זה אומר שעליכם לוותר על הדרישה לכבוד בסיסי והתחשבות בכם, אלא לקבל בהבנה וסלחנות התנהגויות חדשות ולא אופייניות, שלובשות גוון של העזה והתנשאות. אני מניחה שאצל ילד עם בעיית קשב וריכוז, הנוטה ממילא להתנהגויות אימפולסיביות, התגובות וההתנהגויות הללו יכולות להיות עוצמתיות יותר, מה שהופך את הקושי שלכם למאתגר יותר. רוב ההורים מצליחים להתגבר על התקופה הזו בשלום. אני רוצה להאמין שבמשפחה ("גרעינית ומורחבת") הנוהגת בחבריה כבוד והתחשבות, גם המורדים הצעירים מפנימים בסופו של דבר את הדפוס המשפחתי, והופכים למבוגרים עם עולם ערכים מתוקן ועם כבוד בסיסי למשפחה וההורים. אם אתם חוששים מהתדרדרות ביחסים או בתפקוד הכללי שלו, תוכלו לפנות להתייעצות עם פסיכולוג. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום אני בת 16 ולפני כשנתיים ירדתי כ8-10 קילו במסגרת דיאטנית מוסמכת. אך בחצי שנה האחרונות אני מרגישה כל הזמן צורך לאכול(ולאוו דווקא מתוך רעב) ובעיקר לחם ומתוקים- ובגלל זה העלתי כמעט הכל וכל פעם אני מבטיחה לעצמי שאני מפסיקה לעשות כן אבל חוזרת שוב על אותו דבר. האם מומלץ לי ללכת לפסיכולוג בשל כך?

שלום מ' כאשר האכילה ממלאת תפקיד בוויסות רגשות והופכת אמצעי להתמודדות עם מצבי חיים מורכבים מבחינה פסיכולוגית, יש לנו בעיה. בטיפול אפשר לסייע לך לטפל נכון יותר במצבים טעונים רגשית, ולהשאיר את האוכל כדרך להשביע רעב. לכן, אני חושבת שהתשובה היא - כן. את יכולה להרוויח מטיפול פסיכולוגי. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שנה טובה, צום קל וגמר חתימה טובה! נתראה בכוחות מחודשים ובטהר לב בצאת החג. שלכם ליאת

שלום רב אני בת 40 נשואה +3 היחסיפ שלי ושל בעלי נורמלים ונורמטיבים וכך גם עם הילדים יש לי בעייה עם הילד הגדול שלי שהוא בן 13 הוא חוצפן ממדרגה ראשונה גם אלי וכם לאביו כל הזמן עונה , לא עושה כלום כל היום בחדר שלו וחי כאילו הוא בבית מלון. כל עוד אנחנו מרצים אותו הוא בסדר אבל אם אנחנו נכעס אליו או נבקש ממנו משהו הוא מתחיל להתחצף ואפילו לדחוף אותנו עם הידים וגם מקלל מלים כגון: תעופו לי מהעניים ,אני לא שם עליכם, תחפשו את החברים שלכם ,ככה בא לי יש בעייה, וכל מני מילים שאפילו קשה לי להעלות אותם על הכתב. הלכנו לפסיכיאטר והוא המליץ טיפול ריגשי דחוף, הילד בא איתנו רק פעם אחד לפסיכוטראפיסטית והוא לא מוכן לשמוע על ללכת לטיפול וצוחק לנו בפנים אנחנו אפילו חשבנו להוציא אותו מהבית לפנימיה או קיבוץ כמובן שגם על זה הוא לא מוכן לשמוע ואומר תלכו אתם מהבית, לפעמים בא לי להעיף לו סטירה אבל כמובן שאסור להורים להרים ידיים על הילדים אבל אני בטוחה שלא יעבור זמן ואני יקבל ממנו מכות וזה מפחיד אותי מאד יש לו התנהגות עבריינית. אני רוצה לציין שבעלי בחיים לא התנהג באלימות כלפי וגם ולא באלימות מילולית. אני צריכה עזרה דחוף אני כבר מיואשת אין לי ולבעלי וגם לא לילדים הנוספים שלי שום חיים נורמלים בגללו, הבית פשוט נהרס. תודה

שלום סו, ילד בן 13 הוא עדיין ילד, ונראה שהוא זועק לעזרה. אני שומעת את חוסר האונים שלך, ומבקשת ממך להתייחס אל הטיפול שלו ברצינות הראויה, כאילו היה טיפול רפואי. אין לי ספק שלו היה מועמד, חלילה, לניתוח בטן בגלל מחלה מסכנת חיים, לא הייתם שואלים אותו אם הוא רוצה או מסכים לעבור זאת. לכן, גייסו את כל הכוחות, ודאגו שיגיע לטיפול. מניסיוני, גם המתנגדים הגדולים בסופו של דבר מגלים שהמטפל איתם, מעריכים את הטיפול והמטפל, ומגיעים אליו ברצון. חשוב שהוא יגיע לאיש מקצועי ומנוסה, שיוכל , במקביל, להנחות גם אתכם כיצד להתנהג איתו בבית ולשפר את סמכותכם מולו. אין לי ספק שאפשר לעזור לכם, אך זה בוודאי לא יכול להיות בעצה קצרה באינטרנט. יש מצבים שדורשים התערבות ממשית, וליווי למשך זמן מה. בהצלחה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום ליאת, בת שלי,בת 12,עברה השנה לבית הספר אחר,לכיתת מופת.מיום הראשון בבית הספר התחילה להרגיש בחילות,שילשולים ומדברת על מחשבות רעות בראש.דיברתי הרבה איתה,הסברתי לה שלא משנה איזה ציונים תקבל.לשבועיים זה עבר ושוב התחיל ביום מבחן במתמתיקה.עכשיו היא חושבת שזה לא יעבור לנצח.אומרת לי שהיא לא רוצה להיות בסבל.רציתי להעביר אותה לכיתה אחרת היא לא הסכימה.אני צריכה עזרה דחוף.אני לא יודעת האם צריך פסיכולוג או מכיוון שזה חוזר יום יום צריך לפנות לפסיכיאטר?בבקשה המלצה באיזור גוש-דן(תל-אביב,חולון,או מקום אחר)על פסיכולוג או פסיכיאטר? אינה.

שלום אינה, הכניסה לחטיבת הביניים יכולה להיות - עבור ילדים מסוימים - תקופת משבר זמני, בעיקר אם נלוות לכך ציפיות אקדמיות גדולות של הילד עצמו או של הוריו. אני חושבת שפעלת נכון כששוחחת איתה על משמעות הציונים וההישגים, אך עליך לזכור שילדים חשים את האטמוספירה בבית, ובדר"כ מזהים את הציפיות שלנו גם כשהן אינן מדוברות. נסי למתן את ההתעניינות שלך במועדי מבחנים ובציוניהם, ולהתעניין דווקא בחוויות אחרות, כמו אלה החברתיות למשל. במקביל, אני חושבת שלפני ששולחים ילד לפסיכולוג או פסיכיאטר, כדאי לנצל את הגורמים המתאימים בתוך ביה"ס, כמו יועצת או פסיכולוגית חינוכית, שיודעים להכיל מצבים מהסוג שאת מזכירה כאן ולטפל בהם בהצלחה. אם תרגישי שאין הטבה במצבה, תוכלי לפנות לפסיכולוג שמיומן בטיפול בחרדת בחינות. אשלח לך למייל האישי שם של מטפל כזה בת"א. בהצלחה ליאת

שמי מיכל ואני צריכה עזרה בשתי דילמות בני בן ה - 5.5 עושה קולות אה אה בשקט בעיקר כאשר הוא עייף. נסינו להתעלם ניסינו להעיר לו על כך, שאלנו אותו למה הוא עושה את זה אבל הוא ענה תשובות אחרות כל פעם. השאלה מה לעשות אני מפחדת בעיקר ששנה הבאה הוא עולה לכיתה א ויעשה את זה בכיתה ויתחילו להעיר לו. דבר שני לבני יש בת דודה שהיא בת גילו והם הרבה ביחד מה שקורה שהם משחקים נסיך ונסיכה מה שכולל נשיקות לפני השנה (כביכול) חיבוקים סגירת דלתות ואור. בקשר לדלת הבהרתי להם בברור שאני לא מרשה לסגור דלתות ולעשות דהרים לא צנועים, שאני שואלת אותם מה עושים שמשחקים משחק כזה בני רוצה לספר (כאילו שהוא לא רואה משהו לא בסדר במעשיו) אך אם הוא ליד בת דודתו היא אומרת לו שלא יספר(שתבישת במעשיה) הודה לך מאוד אם תעזרי לי

שלום מיכל, לא לגמרי הבנתי מה מהות ה'קולות' שבנך משמיע, ואני ממליצה לבדוק, לפני הכל, אם לא מדובר בסוג של קוצר נשימה או מצוקה אחרת שמקורה פיזיולוגי. לאחר שתשללו כל בעיה רפואית אצל רופא הילדים, אפשר יהיה להתייחס לכך כאל משהו 'פסיכולוגי'. בינתיים, יש עוד שנה שלמה עד כיתה א', ואצל ילדים צעירים זה ה-מ-ו-ן זמן. יכול להיות שמדובר בחיקוי של מישהו או בסוג של הרגל שסיגל לעצמו. מעבר לבירור הרפואי, אני ממליצה בשלב זה להתעלם ולא להעיר. בעניין משחקי הילדים, כמו שכבר נכתב כאן בעבר, מדובר בפעילות נורמלית וטבעית אצל ילדים, שמקורה בסקרנות ועניין שאין בהם נזק. מה שאת עושה בהחלט מספיק, כלומר - דאגה שלא יהיו מאחורי דלתות סגורות ויידעו לשמור על צנעת האיברים האינטימיים. אפשר, אולי, ליידע גם את הוריה של הילדה, ולבקש מהם להזכיר לה להוציא את הנגיעות באיברי גוף מוצנעים אל מחוץ לרפרטואר. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום,הבת שלי נמצאת במצב של דיכאון קשה ולא אוכלת, לא ישנה ולא מתפקדת.התחלנו במתן ציפרודקס.אני מנסה לשכנע אותה ללכת גם לטיפול פסיכולוגי, היא היתה פעמיים אך טוענת שאין לה מה להגיד ושהפסיכולוג אומר את אותם דברים שאני אומרת.האם יש צורך להכריח אותה או לשכנע אותה?אני עצמי לא מאמינה שהוא יכול לעשות משהו אבל אני יודעת שאנשים הולכים לפסיכולוגים.מה הוא באמת יכול להגיד שיוציא אותה ממצב קשה זה?אני אובדת עצות אנא עזרתכם.

שלום חיה, לא ציינת בת כמה בתך, ואני מקווה שהטיפול שהתחלתם הוא בציפרלקס cipralex (ולא כפי שכתבת. ציפרודקס זו תרופה אחרת, שאינה מיועדת לטיפול בדיכאון). הטיפול התרופתי בנוגדי דיכאון ממשפחת ה-SSRI מתחיל להשפיע בדר"כ רק לאחר כשלושה שבועות (ציפרלקס עשוי להשפיע מעט מוקדם יותר), ולכן אינכם מרגישים עדיין הטבה במצב. מחקרים מראים שטיפול תרופתי בשילוב של טיפול פסיכולוגי עוזר יותר מכל אחד מהם לבדו, ולכן הפניה לפסיכולוג בהחלט יכולה לתרום. אישית, איני מאמינה בטיפול פסיכולוגי בכפייה, מה גם שיכולתו לעזור תלויה בשיתוף הפעולה של המטופל. כרגע, אם התנגדותה כה נחרצת (אני שומעת שגם את מפקפקת) אין טעם להתעקש. לפעמים, לאחר ההטבה הראשונית שמביאה התרופה, עולה גם הנכונות לטפל בגורמים שהביאו לדיכאון מלכתחילה. בשמחות ליאת

ליאת, תודה על התגובה.התכוונתי באמת לציפרלקס.

שלום רב, בני בן שנתיים וחצי והוא בעל משקפיים. הוא עובר בדיקות ראייה כל 3 חודשים מגיל 3 חודשים בבית חולים. כל בדיקה איתו מלווה בכך שהילד צורח ובועט בכל דבר שזז מרגע כניסתו למכון עיניים. בנוסף, הוא רוצה לברוח (אומר זאת ורץ לדלת). מה ניתן לעשות כדי להקל עליו? האם ניתן לפתור את הבעייה או להכין אותו לבדיקות, ניסינו להסביר לו ולדבר על הבדיקה ואפילו לדמות את הבדיקה בבית. הילד חרד עד כדי כך שהוא אינו מאפשר לאנשים שאינו רואה זמן רב (חלקם קרובי משפחה) לגעת לו בפנים (אפילו ליטוף ונשיקה) בנוסף הילד הולך בעיקר כאשר הוא מסתכל לרצפה ובנוסף הוא אינו יוצר קשר עין עם אנשים שלא ראה זמן רב ולעיתים גם כאשר אנחנו מסתכלים עליו מבקשים (ההורים) ממנו להסתכל עליו הוא אינו מרים את הראש. ידוע לנו שזה תוצאה של הבדיקות עיניים. הילד ממש פיתח טראומה ואנחנו לא יודעים מה לעשות כדי לעזור לו. עליו להיבדק כי אין ברירה ובכל פעם שהוא מגיע לבדיקות העיניים מדובר על סדרה של 4 בדיקות שבהן אנחנו ההורים נאלצים לאחוז בו בחוזקה כדי לבצע את הבדיקה. אמרו לנו כי ככל שהוא יגדל והוא יבין הוא פחות יתנגד אך כרגע אנחנו לא רואים שזה מה שקורה. ככל שהוא גדל ומבין יותר הוא עוד יותר נאבק איתנו ובנוסף עכשיו יש לו חרדות גם בלילה והוא מתעורר כמה וכמה פעמים בלילה בבכי (בעיקר יום-יומיים אחרי הבדיקה). מה ניתן לעשות כדי לעזור לו? בעיקר כדי שהילד לא יאבד את הביטחון העצמי שלו? וגם שלא יסתובב עם שפוף ומפוחד? תודה רבה!!

שלום רב, לאחר שכתבתי לך תשובה ארוכה ויצירתית, היא נעלמה ונבלעה כלא הייתה, ובצר לי אנסה לשחזר... בדיקות רפואיות שונות מאד זו מזו באופיין, בעוצמת הכאב שהן גורמות, במידת שיתוף הפעולה שהן דורשות מהחולה, באופי ההכנות (טיפות עיניים, שתיית תרופה, הזרקת חומר ניגודי, וכד'), ועוד. כדי להכין ילד בצורה יעילה, חשוב להבין מה בדיוק קשה לו שם, וכמה אי נוחות אובייקטיבית הבדיקה מסבה לו. תינוקות ופעוטות, שאינם יכולים להבין הרבה על הנסיבות שהביאו אותם מלכתחילה אל המרפאה או ביה"ח, מושפעים בצורה קריטית מהתנהגותם של ההורים, מרמות הלחץ והמצוקה שלהם, ומעמדתם הכללית כלפי המצב, כלפי הצוות המטפל, וכלפי בדיקות ומחלות בכלל. בעיני, זהו הגורם החשוב ביותר, ולכן אני נוטה להמליץ שההורה הפחות לחוץ יהיה זה שמלווה מקרוב את התהליך. ברמה הפרקטית, כמו במקרה של כל פחד אחר, כדאי לשמור על איזון בריא בין תמיכה, הכלה, הרגעה והרבה אהבה, לבין הציפייה מהילד להתמודד ולעמוד באתגר ללא רחמים מיותרים, פינוק עודף או הפיכתו לחסר אונים וחסר ישע. כמו שאמרו לכם נכון, עם הגיל עולה יכולתו של הילד להבין ולשתף פעולה. עם זאת, בעיקר אצל הילדים ה'כרוניים' הנאלצים להתמודד עם בדיקות כל הזמן, הציפייה עלולה לעלות במחיר סבל מיותר לילד והוריו. לכן כדאי להיות יצירתיים, ולעשות הכל כדי להפוך את יום הבדיקה לאירוע חיובי ככל האפשר. אפשר להנהיג בילוי משותף משפחתי ביום הזה, כמו אכילה משותפת במסעדה או בבית קפה, קניית משהו קטן לילד, או הכרזה על יום חופש מהגן. אפשר לנסות 'לשחד' קצת, בתמורה לשיתוף פעולה, או להכין מדליות קטנות (מדבקות על פקקי בקבוקים) שיוענקו ברוב טקס אחרי הבדיקה. אפשר לשתף בטקס גם את הגננת וילדי הגן, שיעודדו לפני ואחרי. אני דווקא מאד אוהבת הדמייות (סימולציות) של המצב המפחיד, וממליצה על יצירת אווירה מתאימה בעזרת ערכות פליימוביל או מזוודות רופא שנועדו למטרה זו. עדיף לתת לילד את תפקיד הרופא המטפל, הנאלץ להרגיע חולה (דובי, בובה, הורה) שמתנהג לא משהו... על סימולציות כאלה רצוי לחזור שוב ושוב, ולא להסתפק בפעם אחת, כדי שתהליך הבדיקה יהיה צפוי ומעובד כמה שאפשר. נסו להחליף תפקידים מידי פעם, ולהכניס הרבה הומור ואבסורד. בנוסף, קיימים כיום לא מעט ספרי ילדים הנוגעים לטיפולים רפואיים, וגם למשקפיים. נסו לחפש אותם על המדפים ולראות מה מתאים לילד שלכם. אם כל זה אינו עוזר, אני ממליצה לפנות לפסיכולוג ילדים המקורב לתחום, ולהיעזר בהדרכת הורים קצרה. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

ביתי הבכורה בת התשע, וכעת בכיתה ג,די מדאיגה אותי בזמן האחרון והייתי מעוניינת לקבל יעוץ מה ניתן לעשות. קצת רקע: יש לי שלוש בנות והיא הבכורה מבינהן, היא ילדה מדהימה עם יכולות מאוד גבוהות, חרוצה בלימודה ומעט מלאה. היא די מקובלת מבחינה חברתית בכיתתה ואין לה בעיה עם חברותיה. אם זאת בזמן האחרון גישתה להרבה דברים השתנתה , בכל דבר היא לא מחפשת את הצד החיובי אלא הצד השלילי של הדברים, ולפי הבנתי כך גם בכיתה.השנה התחלפה המורה בכיתה ובתחלה ניראה כי היא דווקא מאוד אוהבת אותה, מה שכרגע לא ממש ניראה. היא די מצוברחת בזמן האחרון, ואינה נוטה לשיתוף פעולה כלשהוא. מציקה לאחיותיה ופוגעת בהן בכוונת תחילה. לגבי מישקלה אני מנסה כל הזמן להניע אותה לאכול נכון ולדאוג לבריאותה, ידוע לי מה סופה של ילדה שמנה ואני לא רוצה שתגיע לידי כך. אני מרגישה לעיתים שאני די מחמיצה דברים לגביה, ואולי אני לא רואה נכון את הדברים וכיצד עלי לנהוג.אני נימצאת כל הזמן עם הבנות. (עבודתי מותאמת לשעות בהן הבנות נימצאות במיסגרות, כך שיוצא שאני נימצאת איתך כל הזמן) אני מאוד מקווה שתוכלי לעזור לי ולייעץ לי מעט. בתודה מראש ליאת

שלום ליאת, יתכן שבתך מגיבה לשינויים בביה"ס ויתכן שזה משהו אחר (קצת קשה לדעת ממרחק על סמך מידע כה מועט). כהורים, אנחנו מלווים את ילדינו כברת דרך עצומה, מינקות ועד בגרות, ואין לצפות שהכל תמיד יילך חלק על מי מנוחות. לאורך השנים ייתכנו משברים, קשיים, אתגרים והתמודדויות, ותפקידנו להכיל, לתמוך, להתעניין, לתת כתף, חיבוק ואהבה בימים טובים ובימים פחות טובים. כהורים, עלינו לדאוג גם לתזונה בריאה ועשירה של הילדים, ולדאוג ככל האפשר להקניית הרגלי אכילה נכונים. עודף משקל בהחלט נושא עמו סכנות בריאותיות ורגשיות, אך עלינו לזכור גם את הסכנות הפסיכולוגיות של גדילה באווירה ביקורתית, שמקשה על הילד לחיות עם גופו בשלום. לכן, את הפיקוח על תזונתם ומשקלם של הילדים מוטב לעשות בעקיפין, דרך רשימת הקניות שלנו, כמויות הממתקים בבית וזמינותם, הרגלי האכילה (ארוחות מסודרות ומאוזנות ככל האפשר) ופעילות הגופנית. מוטב להימנע מביקורת ישירה או עקיפה על גופה של הילדה, או מתחזיות קטסטרופליות ("אם תהיי שמנה לא יהיו לך חברים") הנושאות עמן פוטנציאל מזיק לא פחות. בברכת שנה טובה ובריאה, וגמר חתימה טובה ליאת

לבתי קושי בהתארגנות ומוסחות, ואנו כהוריה מעוניינים לקבל יעוץ כיצד עלינו לנהוג וכיצד להקל עליה. האם תוכלי להמליץ לנו על פסיכולוג/פסיכולוגית קליני באזור שוהם? עדיפות למישהו מוכר ע"י מכבי. תודה מראש

שלום רב, אם תצרפי לפנייתך מייל אישי אולי אוכל לעזור. לא נהוג לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. כתבי שוב ליאת

שלום! כבר המון זמן אני שוברת ראש איך להתנהג עם ילדתי בת ה-3 (בבית יש אח בן 11) אשר מתעקשת על דברים וכועסת מאוד כאשר איננה מקבלת אותם וזה ע"י קללות, אלימות, עשיית בלגן(הופכת מגירות, מעיפה הכל, כל מה שרואה, בכי) כאשר במסגרות (שנה שעברה משפחתון והשנה גן טרום חובה) אומרים שהיא ילדה מקסימה. לבעלי היא עושה אותם תרגילים רק שאצלו זה עובד תוך זמן קצר. אינני מענישה את ילדיי ומנסה לחנך ע"י מילים, אך לצערי מדי פעם יוצא לי לצעוק או לקלל, כי אינני יודעת איך לפתור את הבעיה הזו שהיא מתעקשת על דברים ולא מוכנה לוותר, וזה לרוב כשהיא רוצה ממתקים. אצל סבים וסבתות היא גם יודעת לזכות במבוקשה מהר.ישנה בעיה נוספת שהיא אוהבת למשוך את ציפורניה בידיים ורגליים, כמו כרסום רק ע"י אצבעות מה שלעיתים גורם לדמם.אודה מאוד על עזרתכם, אמה.

שלום אמה, כאשר אנחנו מוותרים ללא גבול, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו די מהר מן העבר האחר של הצעקות והקללות (שלנו). יש תווך גדול בין שתי העמדות הללו, של התנהגות הורית סמכותית, עקבית, המביאה בחשבון את צרכי הילד וההורה כאחד. ילדים בני שלוש, כפי שנכתב כאן רבות, אינם מתרשמים ממילים, והכותרת של דברייך מדגישה זאת. כדי שתחדל מהתנהגותה האלימה וההרסנית, מוטב לנקוט גישה מעשית וחד משמעית (כפי שכנראה מצליחים לעשות בגן שלה, ולכן שם היא ממושמעת ומקסימה). אני מזמינה אותך לקרוא קצת בפורום שלנו, ולקבל רעיונות איך לנהוג מול התנהגות אלימה (למשל תגובתי לשיר בתאריך 18.8.09 או לשירה בתאריך 20.2.09 או לרוני בתאריך 25.1.09). אם תרגישי שאינך מצליחה לבד, פני להדרכת הורים קצרה. בברכת שנה טובה וחתימה טובה ליאת

תודה רבה לך, אנסה את המלצותייך

ליאת שלום בתי בת שש ילדה יפה עם ביטחון, אוהבת לרקוד, לשיר ולהיות במרכז העניינים. כבר כמה פעמים היא ביקשה ממני שהיא רוצה להופיע בטלוויזיה ובפרסומות ואני כל פעם אמרתי לה שזה קשה והיא עוד קטנה מידי, ובקיצור כל פעם הורדתי אותה מזה כי אני לא כל כך בעד ולא חושבת שזה תורם במשהו. האם ללכת איתה ועם רצונה או להישאר בעמדתי? תודה

שלום רב, נדמה לי שלא מדובר בשאלה "פסיכולוגית" מובהקת, אלא בסוגיה רחבה יותר, חברתית ותרבותית. הפוטנציאל לנזק קיים בתהליך המיון (אודישן) שיכול להיות תובעני או מאכזב, וגם בהופעה עצמה, שיכולה להוסיף לחץ ומתח שהוא מעבר ליכולתו של ילד קטן. עם זאת, עבור ילדים מסוימים, זה יכול להיחוות כחוויה חד פעמית מעשירה ומהנה. ללא קשר להחלטתכם, כדאי לאפשר לילדה לממש את כישוריה במסגרת מתאימה (חוג או שיעורי פיתוח קול), וכמובן לאהוב אותה ולהתפעל ממנה גם כשאינה על הבמה. שנה טובה ליאת

שלום רב, אנחנו מחפשים פסיכולוג/ית לבננו בן ה-8 המאובחן PDDNOS. משולב בחינוך הרגיל וסובל מחרדות ומפחדים. דחינו את תחילת הטיפול זמן רב עקב בעיות כספיות, אך לבסוף הצלחנו לגייס סכום חודשי לנושא. התחלנו טיפול פרטי אצל פסיכולוגית אך לאחר 9 מפגשים היא דרשה סכומי כסף נוספים בגין פגישות נוספות להן היא נדרשת לצורך טיפול מלא. וזאת לאחר שהילד נפתח רגשית בפניה. ולכן נאצלנו להפסיק. מהלך שהיה מאוד לא מקצועי ואנושי. נכון להיום אנו שוב מחפשים פסיכולוג/ית מאיזור ת"א, המתמחה בילדי PDD. יש עדיפות לכזה שעובד עם מכבי. תודה ושנה טובה ליאת

שלום ליאת, שלחתי לכם המלצה למייל. דרך צלחה ליאת

שלום! הבן שלי חודש הבא בן 3 ולאחרונה הוא התחיל לפחד מהחושך,ממפלצות,מכל מיני בובות שתמיד היו בחדר שלו וכו'. אם הוא רוצה ללכת לחדר שלו, גם כשיש אור,הוא מבקש שאני אבוא איתו,אני אומרת לו שאני שומרת עליו ושלא ידאג ושואלת אותו למה הוא לא רוצה ללכת לחדר אז הוא אומר שיש שם מפלצות ושאני אבוא אז אני הולכת איתו ומראה לו שאין כלום בחדר ושאין לו ממה לפחד. לפעמים אם אני רק בפתח של הדלת והוא בפנים, הוא ממש נלחץ ונראה מפוחד שאני לא אלך. מה עלי להגיד לו כשהוא אומר שיש מפלצות? לאחרונה הוא גם מתעורר כמעט בכל לילה וקורא לנו ורוצה לעבור למיטה שלנו,אני מנסה לעזור לו ולהגיד לו שאני איתו ולא הולכת אבל זה לא עוזר כי הוא מתעקש שהוא רוצה לעבור למיטה שלנו. בסופו של דבר אני מעבירה אותו אלינו והוא ממשיך לישון. בעיקרון לא מפריע לי שהוא עובר אלינו אבל האם זה בסדר בשבילו? תודה, עדי...

שלום עדי, המפלצות ויצורי הפרא למיניהם מככבים כמעט בכל בית עם ילדים צעירים, והפחד מפניהן נורמטיבי ושכיח (ואפילו מעיד על התפתחות תקינה). מסתבר שאין טעם לומר לילד שאין מפלצות, מאחר והוא ממילא יתקשה להשתכנע: היכולת להבחין בין מציאות לדמיון עדיין אינה בשלה בגיל זה, ומבחינתו המפלצת ממשיכה להתקיים מתחת למיטה או מאחורי הארון גם אם תראי לו ש"הנה, אין פה שום דבר". במקום זאת, עדיף לגייס סבלנות, יצירתיות והומור, לנסות להתיידד עם המפלצות, להתחפש למפלצות, ליצור מפלצות פלסטלינה, או לגייס לעזרה "מפלצות טובות" או יצורי-על שיעניקו לילד תחושת כוח ושליטה. יש ילדים שישמחו לישון יחד עם בובות של גיבורי-על, עם אור קטן שמבריח מפלצות, עם 'חרב פלאים' או עם ההורים, שבגיל זה נתפסים ככל יכולים. הצרות מתחילות כשמיטת ההורים הופכת לפיתרון קבע, ואז מתקשים להחזיר את הילד למיטתו. לכן, פסיכולוגים מעדיפים את נוכחותו של ההורה בחדר הילדים ולא להפך. אני ממליצה מאד על ספרי ילדים בנושא, שנמצאו יעילים מאד בשיכוך החרדות, ביכולת לצחוק עליהן, ובהפיכתן למשהו יותר צפוי ופחות מאיים. "בלילה חשוך אחד" של אורה אייל "פחדרון בארון" של מרסר מאיר "חיית החושך" של אורי אורלב "איתמר צייד החלומות" של גרוסמן "בארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק את הסיפור עדיף לקרוא בפעם הראשונה בשעות האור, ולאו דווקא בשעת משבר. בהצלחה ליאת

תודה רבה וגמר חתימה טובה!

שלום רב, אני פונה אליך להתייעצות לאחר תהליך ממושך, אך לא רציף, בו אחיין שלי נפגש עם מספר גורמים מקצועיים (פסיכולוגיים וכד') בשל בעיית התנהגות שלא באה על פתרונה ואף מחמירה לאחרונה. קצת רקע: אחיין שלי בן 6.5, אח תאום לילדה, יחסית מפותח לגילו (בעיקר מתבטא בגובהו). התפתחותו הקוגניטיבית תקינה לחלוטין לגילו, כנ"ל לגבי המוטורית. הוא קולט מהר מאוד (כשנדרש לבצע משימה כלשהי), מבצע משימות יחסית מורכבות לגילו בצורה מצוינת (לדוג': הרכבת תמונות פאזלים של 150 חלקים), ערני מאוד לסביבה שלו ורגיש. בערך מגיל 4 התנהגותו החלה להיות חסרת מנוחה ו"תפס את תפקיד" הילד שדורש יותר תשומת לב. אחותו, "התבססה" בתפקיד הילדה הטובה, כזו שלעיתים אף מלשינה כאשר הוא מתנהג בצורה לא נאותה. לאורך שהותו בגן (היו יחד באותו גן) הוא אובחן כמי שמתנהג בצורה קצת ילדותית לגילו, התנהג באופן חסר מנוחה, התגרה בסובבים אותו (לעיתים רחוקות אף בצורה מעט אלימה) ולרוב התעלם מבקשות הוריו כשניסו להרגיעו. כבר בתקופה זו החלו מפגשים עם פסיכולוג, אך לא בצורה סדירה. כאמור, לא חל שינוי בהתנהגותו. במהלך ארבעת חודשים האחרונים הוא נפגש (גם הדרכת הורים) באופן סדיר עם פסיכולוגית מהשירות הציבורי, אך לטענתה היא עדיין לא יודעת להצביע על המלצות אופרטיביות לתהליך טיפולי אשר יביא לשיפור התנהגותי. כוונתי בהמלצות אופרטיביות היא לדוג': במהלך הדרך עלתה הסברה כי ייתכן ומדובר ב – ADHD מאחר וההתנהגויות שהופיעו חלקן מתאימות להפרעת קשב וריכוז, אך לא הציגה בפני ההורים את האפשרות של מבחן TOVA כמדד אובייקטיבי נוסף לאבחון/שלילת ההשערה. במרוצת הזמן ועד היום חלה הידרדרות בהתנהגותו של הילד, וחמור מזה, לאחרונה בשיחות עם הוריו הוא מעיד על תסכול רב על כך שהסובבים לא מבינים אותו ואף הוא לא מבין מדוע הוא מתנהג כפי שמתנהג. לפני כחודש הוא עלה לכיתה א', שינוי משמעותי כשלעצמו עבור כל ילד, קל וחומר עבור ילד שמתקשה להצליח לייצר קשר בדרכים נורמטיביות. המורה כבר פנתה מספר פעמים להורים ודיווחה על ההתנהגויות המדאיגות כלשונה. להלן עיקרי הדברים שהציפה בפני ההורים: התנהגות מוזרה מפחידה שהולכת ומתעצמת ילד בעל רצון ללמידה נענה יפה לחיזוקים חיוביים ותיווך פרטני ואישי מחפש קשר דרך מבט עניים עמוק, מפוחד ואובד אין קשיי למידה או בעיות מוטוריות מתקשה לבצע משימות ביסודיות או במלואן עובד מהר, מתייאש מהר ורוצה לשנות פעילות אחרי זמן קצר התנהגויות: 1.קושי לשבת על כסא 2.הזזת ידיים ורגליים בתדירות גבוהה 3.צעקות, צווחות וקולות מוזרים ללא כל סיבה או הקשר 4.חוזר על דברי המורה והחברים 5.שוכב על הרצפה 6.זוחל אל פח האשפה במקום ללכת 7.לעיתים הוא עומד על השולחן או יושב עליו בישיבה מזרחית 8.כאשר מעירים לו, הוא חוזר על ההערות (גם של המורה וגם של החברים) 9.לוקח חפצים של אחרים ללא רשות 10.מציק לילדים בכיתה, נוגע בהם או מזיז את הכסא בפראות 11.מגמגם מאוד, משפטים קטועים וללא יכולת להעביר משמעות 12.מסיים את המשימות ללא ביקורת ובהרבה מקרים האיכות ירודה 13.צריך תעסוקה קבועה ואין סופית 14.במקרה של שעמום מתחילה אלימות עם ילדי הכיתה 15.יושב בשולחן לבד (גם בגלל ההצקות החוזרות ובשל הצורך במרחב) 16.לא מקבל מרות ומשמעת בעקבות כל הנאמר לעיל, הוא מתחיל לחוות דחייה חברתית מאחר וילדים לא רוצים לשבת לידו. בסוף החודש תתקיים פגישה עם מספר גורמים מביה"ס, בניהם המורה, יועצת חינוכית וכד'. "על השולחן" נמצאת המלצתם, הנחפזת יש לומר, להעבירו לביה"ס טיפולי אך מטרת הפגישה נוסחה כגיבוש הסכמות לגבי המשך שהותו בביה"ס. הפגישה תתקיים בצל מכתב שנשלח ובו טענו כי הם חושבים להשעותו מביה"ס. מיותר לציין שראשית ולפני הכל, אנחנו אובדי עצות באשר לתסכול שהילד חש ממצבו שלו. יתרה מכך, נקיטת פעולה דרסטית כמות זו שהוצעה מטעם צוות ביה"ס (את סולחת לי שאני לא משתמש בצמד המילים "צוותי חינוכי") יכולה להתברר כטעות איומה ואשרור המחשבות של הסביבה כלפיו אל מול המחשבות שהקטנטן הזה חושב על עצמו היום ובהמשך בעתיד. חשוב לי לציין שמדובר בילד מבריק מבחינה קוגניטיבית ורגיש, לכן אנחנו מאמינים שמסגרת של בי"ס רגיל היא עדיפה עבורו. יחד עם זאת, אנחנו גם מכירים בנחיצות התערבות מקצועית, סדירה ומעמיקה לאבחון מדויק ויצירת תהליך טיפולי דינאמי-התנהגותי. שתי בקשות לי אליך: 1.ע"ס פירוט ההתנהגויות, אשמח לחוו"ד מקצועית באשר למצבו והמלצות לדרכי פעולה. 2.המלצות כיצד להתכונן לקראת הפגישה שתתקיים בסוף החודש, כך שנוכל לייצר את התהליך הטוב ביותר עבורו בתוך כותלי ביה"ס הנוכחי. תודה גדולה, גיא.

שלום גיא, הפניה שלך נוגעת ללב, ואני חשה את חוסר האונים והבלבול בו כולכם נתונים. התיאור של המורה אכן נשמע מדאיג, אך כדאי לזכור שמדובר בהתרשמות ע"ס תצפית, ולא באבחון מסודר. כמובן שגם אני, מכאן, לא אוכל לגבש אבחנה על בסיס התצפיות של המורה, אך אוכל להמליץ בחום על פנייה לגורם מקצועי ומיומן לצורך איבחון יסודי, באמצעותו ניתן יהיה למפות את הקשיים ולהבין האם מדובר בקשיים על רקע התפתחותי, רגשי או אחר. בכל מקרה, ככל הידוע לי, השמה במסגרת של חינוך מיוחד אינה יכולה להתבצע ללא אבחון מסודר, ואין די בתצפיות או בהערכות. אגב, מבחן TOVA הוא לא המבחן החשוב כרגע, מאחר ובעיית הקשב והריכוז, אם קיימת, אינה במוקד כרגע. אני מציעה לא להסתפק בפסיכולוגית ביה"ס והיועצת, ולהגיע להערכה אצל מומחה מן התחום ההתפתחותי דווקא או אצל פסיכיאטר ילדים המתמחה בתחום (אם תרצה המלצה תוכל ליצור איתי קשר טלפוני). כרגע, השהות שלו בביה"ס מהווה מקור למתיחות רבה אצלו, וזה מצב לא רצוי. נראה כאילו כל האפשרויות 'רעות', וצריך לחשוב על זו שפחות תזיק. חשוב לזכור שיכולתו של ביה"ס להכיל ילדים מיוחדים מוגבלת, ולכן המלצתי היא לאפשר בינתיים כניסת חונך/מסייע בתשלום (יש סידור כזה) לכיתה, שיוכל לתת מענה למצבים הלא פשוטים הללו בזמן אמת. לפגישה בביה"ס עדיף, כמובן, להגיע עם פחות עמימות אבחנתית, ואני בספק אם זה יהיה אפשרי עד סוף החודש. כדאי להגיע לשם עם סוג של פתיחות, ולא כמו אלי קרב, ולשקול את כל האפשרויות בכובד ראש. למשפחה יש כוח רב בהחלטות מסוג זה, ולא נראה לי שצריך לדאוג מ'מחטף' או החלטה חסרת שחר. בהצלחה ליאת

שלום רב ! אני רואה שהמכתב נכתב בשנת 2009 . אצלי קיימת אותה הבעיה עם הבן שלי שהוא גם בן 6 ושנה הבאה עולה לכיתה א .הייתי מאוד רוצה לדעת מה עשיתם והאם זה הצליח לכם עם ילדכם ,החוסר אונים הזה הוא מאוד קשה .תדה מראש איה.

שלום איה, האם הצלחת ליצור קשר? האם קיבלת תשובה? אשמח לשוחח איתך בעניין. אנא צרי עימי קשר למייל [email protected] תודה, רונה

איה שלום יש לי בעיה דומה עם הבן שלי ואני חסרת אונים אשמח אם תצרי עמי קשר תודה

שלום... בתי בת 4 נכנסה לגן עירייה שהוא גן חובה וטרום חובה ביחד לפני כן הייתה שנתיים בגן פרטי מדהים מלא חום ואהבה אך רק עם 16 ילדים וממש קטנים מימנה היום בגן עירייה יש הרבה מאוד גדולים וחלקם בני 4 וחצי ועוד רובם הגדול הגיע מגן קודם יחד מאוד מגובש בתי לא מכירה ילדים משם מכירה את הגן כי אחיה היה שם לפניה לגננות היא הסתגלה למרות שחסר מהם הרבה חום ואהבה אך הבעיה היא החברה בימים הראשונים אמרתי לה יהיו לך חברים חדשים ואז היא התחילה לפנות לילדים ולשאול את שמם אך ענו לה בשלילה שתעזוב אותם לפי הבנתי גם לא מוכנים לשתף אותה הבעיה הנוספת שבתי גינגית עם אופי מאוד חזק מאוד עקשנית ויש לה חוקים וכללים משלה ולכן קשה לה לדעתי גם להתחבר אני מנסה בכל כוחי להפגיש אותה אחה"צ עם ילדות מהגן אבל לרוב אין משחקות זו ליד זו ולא ביחד הבוקר קורע לב ושהגעתי כמה פעמים להציץ בהפסקה אני רואה אותה עם עצמה לבד ובלל לא רוצה לצאת לחצר היא דיברה בטלפון עם הגננת הקודמת שלה והיא סיפרה לה כמה קשה לה וכולם מכירים את כולם והיא לא מכירה אף אחד מה לעשות זה קורע אותי

שלום לימור, כרגע, עדיין מוקדם להסיק מסקנות, שכן מרבית הילדים עסוקים בהתבססות וקליטה בגן החדש. יכול להיות שתחושת החריגות שנוצרה פה נובעת מהעובדה שקבוצת הילדים בגן היא ברובה וותיקה ומגובשת, ובתך צריכה להתמודד גם עם הסתגלות למקום חדש וגם עם חדירה לקבוצת ילדים מגובשת. אם זה המצב, שווה לבקש מהגננת יותר תשומת לב ועזרה, ובבית - להמשיך להזמין חברות ולהניח להן להסתדר בכוחות עצמן. אם הקשיים החברתיים לא היו בגן הקודם, סביר להניח שמדובר בקושי זמני שיסתדר. אם, לעומת זאת, גם בשנה שעברה היו קשיים (כשאת אומרת "עקשנית עם חוקים וכללים משלה" זה יכול לתת כיוון מחשבה כזה), כדאי יהיה להתייעץ עם פסיכולוגית הגן, ולחשוב על התערבות רלוונטית. בברכה ליאת

הי ליאת מקווה שאת מרגישה בטוב. אני דואגת לאחייני בן החמש וחצי. הוא היה באבחון להפרעת קשב,לדברי אביו התקשה מאוד לבצע את המבחן גם לפני הריטלין שקיבל וגם אחרי. הילד עצבני,אגרסיבי,מתקשה לשבת במקום אחד בלי לזוז,כשהוא כועס הוא לא יודע מה לעשות והוא מציק לאחרים,למרות שניסו ללמדו כל מיני דרכים, זה לא עוזר. כרגע נכנסה לתמונה פסיכולוגית שצפתה בו בגן,וגם בבית. הדריכה את ההורים מאוד מעט אבל האם לא משתפת פעולה (ליד הפסיכולוגית כן,אבל לאחר שהיא הולכת היא חוזרת לשגרה חסרת הסבלנות שלה וחסרת הגבולות). כל הזמן מעירים לו על התנהגות לא טובה. נותנים לו גם חיזוקים חיובים על התנהגות טובה,אבל יוצא שרוב הזמן הוא מתנהג לא יפה (מציק,מקלל,מרביץ וכו') כך שיוצא שמעירים לו הרבה. אני חוששת שהתנהגותו תוביל אותו למקומות לא טובים עבורו ובעיקר לבעיות נפשיות. האם פסיכולוגית ילדים מטפלת בילד באמצעות ההורים בלבד? או שיש דרכים לשבת עם הילד,לנסות להבין את התנהגותו דרך משחק או ציור או משהו כזה ולטפל בזה במקביל להדרכת ההורים? אני מבינה את החשיבות של הדרכת ההורים וכמובן את השפעתם על התנהגות הילד, אך כמי שמכירה את הנפשות הפועלות ,אני חוששת שמהכיוון הזה לא יהיה שיפור משמעותי מצד שני ההורים (סביר להניח שמצד אחד בלבד) האם טיפול כזה מסייע בדרך כלל לשינוי התנהגות הילד וחיזוקו ? תודה וחתימה טובה. דפנה

שלום דפנה, פסיכולוגית מנוסה יודעת בדר"כ לזהות את הקונסטלציה המשפחתית גם "בין השורות", ולקרוא את התמונה הרגשית של הילד בכלים האבחנתיים העומדים לרשותה. אבחון טוב לעולם אינו מסתמך אך ורק על מקור מידע אחד, ונעשה מאמץ מכוון להסתמך על "מדגמי התנהגות" רבים ככל האפשר, וכמובן גם על ציורים ותכנים ספציפיים כפי שעולים במשחק חופשי עם הילד. הדרכת הורים, בעיקר כשמדובר במקרים מורכבים, אינה מסתפקת במפגש בודד, והיא מוצלחת יותר כשמתאפשר תהליך. מן האופן בו את מתארת את אמו של הילד, אפשר ללמוד משהו על מערכת היחסים במשפחה המורחבת, ועל מקורות אפשריים למתח ןעצבנות במשפחה של האחיין שלך. לכן, אני ממליצה לנסות לגייס עמדה פחות שיפוטית כלפי אמו של הילד, ולנסות להציע עזרה ותמיכה. כדאי לזכור שילד עם בעיית קשב וריכוז והיפראקטיביות בולטת הוא ילד מאתגר מאד, ולפעמים, למתבונן מן הצד קשה לראות את התמונה כולה, ולחוש אמפתיה למאמץ האדיר של ההורים. אני מאמינה גדולה ביכולתם של דודים צעירים לתרום מכוחם ומרצם לטובת זוג צעיר המתמודד עם קשיים מהסוג הזה. אולי תוספת של עזרה תוכל להפיג חלק מהמרירות והעצבנות אצל אמו של הילד. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת 5 בגן חדש במקום מגורים חדש. לפני כמה ימים נגשה שכנה ומסרה כי אמא מהגן אמרה שבתי ועוד ילד והילד שלה מסתתרים בגן בחדר בובות ומראים אחדלשני את הפין והפות והטוסיק. חיכיתי לבוקר (המידע הגיע אלי אחר שבתי נרדמה) ודובבתי אותה לגבי הגן, משחקים שהיא אוהבת ופחות אוהבת, כפי שאני עושה בד"כ . היא לא סיפרה לי בהתחלה ואחרי ששאלתי סציפית אם היא אוהבת את פינת הבובות ובמה היא משחקת שם, היא סיפרה שאכן ילד מסויים משדל אותה ועוד חבר להראות לו את אברי המין בכדי שהוא יהה חבר ויגלה להם סודות. נהיה לי מאוד רע בלב, מול בתי עודדתי אותה ושיבחתי שסיפרה לי, ושאין סודות מאמא ועוד המון חיזוקים. הסברתי שהגוף רק שלה וברשותה ועוד....דיברתי עם הגננת ועם האמהות האחרות הקשורות לסיפור וחוץ מהילד המשדל שמכחיש כל קשר, בתי והילד השני סיפרו את אותה גרסה. היום, בתי מספרת לי שגם נגעו לה בפות, וזה התבצע שהיא שוכבת פעם על הבטן ופעם על הגב. אני לא יודעת מה לעשות!!! היום לא שלחתי אותה לגן כי אני לא סומכת שזה מקום בטוח עבורה. אני פוחדת ממה היה שם עוד שהיא לא מספרת (המידע יוצא טיפין טיפין פתאום היא נזכרת בעוד משהו...)אני דואגת חוששת, פוחדת מנזק עתידי הקשור בדימוי הגוף ובמגע.... הצילו!!! מה עושים? גם מחר היא לא הולכת לגן. אנא עצתכם הדחופה!!!

שלום רב, משחקים מן הסוג הזה רווחו כל השנים בגני הילדים, והם אינם משקפים - ברוב המקרים - פתולוגיה נפשית/אישיותית, אלא סקרנות ילדית טבעית ותמימה. כיום, בגלל רגישותו של הנושא, ומחשש שייעשה שימוש נצלני וחולני בתמימותם של ילדים, אנו אוסרים כל משחק הכולל חשיפה או נגיעה באיברי המין של הילדים. אני מבינה את ההתרגשות שהדבר מעורר אצלך, אך נדמה לי שהתגובה יוצאת מכלל פרופורציה, בעיקר נוכח העובדה המשמחת שהדברים הגיעו לאזניכם מהר מאד, ומאפשרים פעולה הסברתית-חינוכית ע"י צוות הגן. עליך לזכור שתופעות כגון אלה יכולות להתרחש בכל גן, ואינן מעידות על כך שהגן שלכם אינו מקום בטוח. לא ציינת מה הייתה תגובתה של הגננת, וכיצד היא מתכוונת להבטיח שמעשים כאלו לא יישנו. העובדה שבתך מרגישה פתוחה וחופשייה לשתף אותך במה שקורה לה, יחד עם פעולות ההסברה שנקטת, אמורות להעניק סוג של ביטחון. כמובן שיש לשוב ולהתריע בפני צוות הגן, ולבקש ממנו להשגיח יותר. לטעמי, השארתה של הילדה בבית יכולה לשדר מסר בעייתי עבורה, ולהקשות עליה את ההתערות הטבעית בגן. אני ממליצה להשתדל לחזור לסדר יום, תוך שאת נשארת עם אצבע על הדופק, כמו תמיד, כמו כולנו. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום רב, לא יודעת אם זה בדיוק הפורום המתאים... בתי שתהיה בקרוב בת 7 ילדה ביישנית. עם בני גילה היא מתפקדת בסדר, היה לה קושי ביצירת קשרים חדשים, או ליתר דיוק התנגדות לכך, העדיפה לשחק תמיד עם אותה חברה או שתיים אולם כעת כשעלתה לכיתה א דווקא חל שיפור בכך. הבעיה היא בעיקר כשפונים אליה מבוגרים, לאו דוקא זרים אלא אפילו אנשים שהיא מכירה כמו הורים של חברים,דודים.. היא לא אומרת שלום, משפילה מבט או מתחבאה מאחוריי ןכמובן שלא עונה לשאלות. הסברתי לה שאנשים יכולים להעלב ושזה לא מנומס אך אני לא בטוחה אם כדאי לי ללחוץ עליה בנושא או להניח לה. בכל זאת זה לא נעים, היא כבר בת 7 ולא ילדה בת ארבע...

שלום רב, ביישנות היא תכונה אישיותית מולדת, וככזו עמידה למדי לשינוי. עם זאת, חוקרים התעסקו לא מעט בשאלה האם אפשר להבחין בצורה טובה בין ביישנות לבין מצבים אחרים בהם כן אפשר לטפל, כמו למשל חרדה חברתית. בהנחה שאכן מדובר בביישנות, אני מציעה ללא ללחוץ עליה, ולשחרר אותה מהעול המיותר של גינוני נימוס. רוב המבוגרים יודעים לזהות בנקל התנהגות ביישנית של ילדים, ואינם רואים בה חוסר נימוס. מה שחשוב יותר, זה להשתדל לא לאפשר לביישנות ליצור גרעונות חברתיים ותפקודיים. כלומר, לא לתת לביישנות למנוע ממנה חוויות והתנסויות במידה כזו שתגרום לה להרגיש מחוץ למשחק החברתי. ברוב המקרים, עם הגיל, גם הביישנים הגדולים מעיזים מעט יותר, ומצליחים לארגן סביבם חוג יציב של חברים במחיצתם הם מתפקדים בנינוחות. כדאי לזכור שבתרבויות רבות הביישנות נחשבת תכונה רצויה ומוערכת, ונדמה לי שבחברה הישראלית שמתאפיינת בכל כך הרבה כוחנות וחוצפה, הביישנים הם כמו אבני-חן יקרות ונדירות, ההופכות את המרקם כולו לעשיר ובעל ערך. שנה טובה ליאת

שלום, אני גרושה כשנתיים, יש לי 2 בנים בני 6 ו-7. יש לי חבר כשנתיים, בני מחבבים אותו. לעיתים רציתי שחברי יישן אצלי.באיזה צורה אני אמורה לבצע זאת כדי לא לפגוע אולי בילדי? לשאול לדעתם או להעמיד עובדה. נא עזרתכם תודה

שלום מיכל, ארשה לעצמי 'חיים קלים', ואפנה אותך לכתבה שהתפרסמה לפני מס' שבועות במעריב, בה התראיינתי בנושא זה ממש. אם יהיו לך שאלות נוספות, ספציפיות, את כמובן יותר ממוזמנת. הנה - http://192.118.0.136/online/55/ART1/934/249.html בהצלחה ליאת

שלום. בני בן ה- 13 חווה באופן די קיצוני את גיל ההתבגרות מה שבא לידי ביטוי בהתנהגות חוצפנית ובוטה והתחברות עם "הילדים הפחות טובים". אני אובדת עצות ואשמח אם תוכלי להמליץ לי על פסיכולוג שיוכל לייעץ לי כאם איך לנהוג איתו. פסיכולוג באזור: ת"א, רמת גן או גבעתיים

שלום שלי, שלחתי לך המלצה חמה דרך המייל האישי. דרך צלחה ליאת

שלום ליאת אני קווה שאת זוכרת אותי, האמא שכתבה לפני כשבועיים על בתי בת ה 3 ותגובותיה ללידה מתקרבת ובכן, עצותייך לגבי תגוה המשתמשת בתוצאה טבעית די עזרו והיא לדעתי מקשרת יותר טוב בין סיבה ותוצאה. מאז, ילדתי בערב ראש השנה. בביקורה הראשון אצלי היא היתה נבוכה.. הרבתה לומר"תשימי את התינןקת אצל אבא", אנ רוצה להיות אצלך וכולי. עם ההגעה הביתה, ובעצם כל פעם שהתינוקת יונקת, היא אומרת "תשימי אצל אבא", תזיזי אותה", "תשימי אותה על הרצפה", "תפילי אותה". ברור לי מאיזה מקום היא עושה זאת ואני אומרת לה שאני רוצה להיות איתה וכשאסיים אקח אותה, או מציעה לה לשבת לידי, להשען עליי, אפילו שאעשה לה מעין "עיגול" בסיכול רגליי שתיכנס אליו וכך גם לה יהיה מקום אצלי. היא לא מסכימה ורוצה את מקומה, תרתי משמע. העניין הוא שכשאני מניקה היא גם יכולה לבוא ולצבוט אותי, להרביץ לי, לגעת בי בצורה מכאיבה ואין לי יכולת פיזית לעשות דבר. כל כך קשה לי לומר לה שכך לא נעים לי ושאני לא יכולהכך להיות איתה ואפילו פעם אחת היא רצתה להרביץ לתינוקת ולי וביקשתי את עזרת בעלי בלהרחיק אותה מעט. התייסרתי נורא! ברור לי שזה מחזק לה את הדחיה שלה או יותר נכון את המקום ה"שני" שלה כעת, אבל אני לא יכולה לתת לה להרביץ לי או לתינוקת. תוכלי בבקשה להמליץ לי על תגובה או תגובות שינסו לתת לתינוקת את מומה ואת הטיפול שלה , ולגדולה את המקום שלה, יחד עם עצירת התנהגויות אלו? אני יכולה לומר שבכל אפיזודה כזו אני גם משקפת לה "אני ידועת שזה לא נעים לך שעכשיו אני לא לוקחת אותך, אני יודעת שקשה לך, עוד מעט אקח אותך". כואב לי עליה ונורא רוצה לעזור לה. אציין כי אני עושה כמיטב יכלתי ,ברגע שמתפנה, אני הולכת איתה לחדר לשחק, רואה איתה סרט אהוב עליה, או נכנסת איתה לתוך "זחל גדול" שוא מעין בית צעצוע עבורה ומשחקות, אם כי לא הרבה זמן. אנא, אנא עזרתך.

חגית סליחה שאני מתערבת, אני לא מקצועית ואין לי ילדים (וגם לא יהיו..), אבל נשמע לי שהבת שלך רוצה איתך זמן איכות. נכנסה לה מתחרה לחיים (מזוית הראיה שלה) שלוקחת לה את כל המקום שהיה רק שלה. אני חושבת שאת צריכה להקדיש לה זמן מיוחד בשבילה כל יום. למשל,שעתיים ביום שאת מטיילת רק איתה,בלי התינוקת, או משחקת רק איתה ומישהו משגיח על התינוקת וכו'. לדעתי,כשהיא תבין שהתינוקת לא תפסה את כל המקום שהיה רק שלה, ואם תנסי לשתף אותה בטיפול (לעזור להחליף חיתול או לעזור לקלח או משהו כזה, לפי יכולתה כמובן) ההתנהגויות שלה יפחתו או יעלמו .

מזל טוב, חגית! איזו דרך חגיגית לקבל את השנה החדשה!!! מאחלת לכולכם הרבה בריאות, נחת ושמחה יחד. לצד השמחה וההתרגשות מבואו של תינוק חדש הביתה, קיימת אצל הורים מסוימים הנטיה לרחם על הילד הבכור, על כך שנגזלה ממנו הבלעדיות וה'כוכבות', ועל כך שמקומו במשפחה שוב לא יהיה כבעבר. זוהי עמדה בעייתית קצת, משני טעמים. ראשית, לידת אח היא אירוע חשוב ומשמח בטווח הקצר ולטווח הארוך. אין להסתכל על כך כעל אסון או עוול, ובטח שלא לרחם. ילד שמרגיש שמרחמים עליו, מפתח תחושת מסכנות שתצדיק זאת. שנית, הרחמים מובילים בדר"כ לרצון לפצות את הילד ולפנק אותו, מה שעלול ליצור התנהגויות "מגיע לי", ויכולת מוגבלת להתמודדות עם תסכולים. כמו שכתבת בעבר, לבתך היו עוד לפני הלידה התנהגויות אימפולסיביות ותגובות זעם למצבי תסכול, וכיום (במצב שהוא אובייקטיבית שברירי ופגיע מבחינה רגשית) היא מגיבה באופן דומה. זה מאד מרגש לראות עד כמה את קשובה ומתחשבת בה, רואה את הקשיים ומכירה בהם. זה חשוב. עם זאת, דוקא כדי לעזור לה להיאסף ולהתמודד בהצלחה עם המציאות החדשה, עליך להכתיב כללי התנהגות ברורים ומפורשים, ולאכוף אותם ברוח ה'תוצאה הטבעית'. לכן, עליה לדעת מראש שאם היא תפגע בך או בתינוקת בזמן הנקה, היא לא תוכל להיות על ידך בפעם הבאה שתניקי. אפשר להפסיק גם את ההנקה באמצע, ולעבור לחדר אחר סגור בפניה כצעד חריג. אם תצליחי לעשות זאת ללא כל תגובת נזיפה או דיבור, הסיכוי שזה יעבוד גבוה יותר. לצד זאת, כמו שאת עושה כבר, יש להעניק לה שפע תשומת לב בזמנים שאינך עסוקה, או לגייס את אבא/סבתא/כל מבוגר אחר בבית, שימלאו את מקומך. אני חושבת שלידת הילד השני יכולה לחולל נפלאות לקשר שבין הילד הבכור לאבא, שמקבל עתה תפקיד משמעותי, וכמובן לחזק את הקשר עם סבא וסבתא או עם דודים, כשכולם מרוויחים. שולחת לך שוב הרבה ברכות, סבלנות וכוח, ומאחלת לך הסתגלות מהירה למשפחה שגדלה פתאום. זה לא קל, אבל מאתגר ומבטיח. בהצלחה ליאת

בתי בת ה-3 נגמלה מחיתולים לפני כ-3 חודשים,ביום ובלילה. עם הפיפי הלך מצוין בתחילה בסיר אח"כ בישבנון ואח"כ טיפסה מיוזמתה על השירותים,עם הקקי היא גילתה יותר חשש לשבת, אז התמקדנו יותר בסיר שהיא נשארת במקום שכולם נמצאים והיא מסתכלת בספר או משחקת בבובה, וכל פעם כשהיא עשתה התפעלנו ואמרנו איזה מתנה נהדרת הבאת לנו ונתתי לה גם פרס קטן שהכנתי מראש, עם תחילתה של שנה כשעברה לגן עירוני עם24 ילדים היא מתאפקת כשהיא צריכה קקי. ולא עושה עד שיוצא לה בתחתונים בבית כשאנחנו מבחינים שהיא מנסה לעצור עם היד מאחור אנו הולכים איתה מהר ואז זה יוצא בשירותים אך אם היא צריכה לשבת יותר היא עושה קצת והיא אומרת "עשיתי אין לי יותר", ולאחר רבע שעה הסיפור חוזר על עצמו, אני לפעמים יושבת לידה ומספרת לה סיפור 10 דק' כדי שתמשיך לעשות לפעמים זה מועיל אך לא תמיד. קשה לי שהיא מתאפקת מבחינה נפשית ופיזית,כי היא יכולה לעשות 4 פעמים אחרי הצהרים בתחתונים. בלילות היא באה באמצע הלילה לישון איתנו, (ולעיתים היא פורצת בבכי תוך כדי שינה בערך שעתים אחרי שהיא נרדמה במיטה שלה.) היא ילדה חברותית בת אחרי שני בנים ומאוד אוהבים אותה כולם. איך יש באפשרותכם לעזור לי מכאן? תודה מראש

שלום איילת, לא לגמרי ברור לי האם מדובר בנסיגה, או שמא תהליך הגמילה מהקקי לא עלה יפה. מכל מקום, כרגע, נראה שיש עליה מעמסה גדולה של קליטה בגן חדש, פחדי לילה, וגם הדרישה לעשות קקי בסיר. כרגע, הייתי משחררת לחץ בנושא הגמילה, לא נכנסת למאבקים סביב זה, או ללחץ מיותר שיחלחל ממך אליה. את יכולה לומר לה שאת משאירה לה את נושא הקקי, וסומכת עליה שבסופו של דבר תצליח לעשות בסיר כמו גדולה. תוכלי ללמד אותה לטפל בעצמה ולהחליף לבד תחתונים למקרה של תקלה, וזהו. אני יודעת שקל להגיד וקשה הרבה יותר לבצע, ובכל זאת - נדמה לי שכל המתח שלכם סביב הקקי לא תורם, ורק מגביר את הסיכוי לכישלונות נוספים. המשימה הבוערת כרגע זה ההסתגלות לגן, וההפחתה במתיחות והפחדים. כשתהיה רגועה ונינוחה יותר, יהיו יותר הצלחות גם עם הקקי. יש דברים שאי אפשר לדחוק בהם, הדורשים סבלנות ויכולת הכלה. שולחת איחולי הצלחה ליאת

שלום רב, אנו הורים לילד בן 7 בריא ושמח בד"כ. לאחרונה הילד עובר משבר בעקבות מעבר דירה ומביע קושי גדול לחזור לשגרה לאחר החופש. יש המון מריבות סביבו בבית בעיקר עקב התנגדויות שלו וחוסר שיתוף פעולה. בימים האחרונים מתחיל להשמיע משפטים כמו "אני רוצה למות" וחוסם ואפו (במהלך ויכוח על שיעורי בית) היום הביט במראה בדרכו למקלחת והחל לדמוע ולומר כי בכל פעם שהוא מביט במראה הוא שואל את עצמו למה הוא חי ולמה צריך את החיים האלה, שאל אותי האם אני חשה ככה לפעמים. בשיחה עמו אמר כי עדיף שכל העולם והאנשים שבו "יחזרו לאלוהים". כאשר הצעתי לו שנלך לדבר עם מישהו שעוזר לילדים שחשים כמוהו הביע הסכמה בוגרת ואמר שהוא מאוד רוצה כי רע לו. חשוב לי להדגיש כי מדובר בילד שלא חסר לו כלום, מאוד אהוב ומצליח אולם בעל דרישות גבוהות מעצמו (וסביר להניח שגם לנו יד יד בעניין..)אנו מאוד מודאגים. אין לי ספק שעליי לפנות לעזרה מקצועית ובכל זאת אני שואלת האם זה שכיח או אפייני בגיל זה? דבר נוסף שעליי לציין הילד אינו ישן לבד , לא רק לאחרונה מאז ומתמיד היה לו קושי להרדם בעצמו ולישון לבד. וכן הרבה פחדים שלאחרונה התעצמו. אודה מאוד לתשובה מהירה עד כמה שניתן תודה רבה!

שלום לירי, הגם שילדים בגיל 7 מודעים רובם ככולם לקיומו של המוות, הדיבור על אובדנות אינו שכיח בגיל זה, והוא בהחלט מחייב התייחסות. גם אם אין לו כוונות אובדניות ממש, העובדה שהוא מואס בחיים ומוכן לוותר עליהם מטרידה מאד. כשמצטרפים לכך פחדים וקושי מתמיד להירדם ולישון לבד, מצטיירת תמונה שמצדיקה פנייה לפסיכולוג ילדים. השתדלי לא לראות בעצם הפנייה לאיש מקצוע עדות לכך שמשהו אצלכם לא בסדר. יש ילדים רגישים ופגיעים יותר, שכדאי ואפשר לעזור להם, וזה לעולם יהיה איתכם ובעזרתכם. בהצלחה ליאת

אז הנה, זה הגיע גם אלי. כן חזירים, לא חזירים - האף מלא, הראש מתפוצץ, והגוף כואב. מבטיחה להעלות את כל הודעותיכם, ולהשתדל להשיב עליהן בהקדם, כשארגיש טיפה יותר טוב. עמכם הסליחה ליאת

איחולי החלמה מהירה ... שרית

תודה על איחולי ההחלמה, בנות. זה כנראה עזר... עדיין במיטה, אך כבר עם כושר הקלדה. שוב תודה ליאת

ליאת תנוחי ותתחזקי ולא לעבוד קשה מידי כי זה לא בריא לבריאות! חן

בתי בת ה 7 וחצי , החלה לאחרונה להתנהג בצורה מוזרה ורצה לשטוף ידים כל הזמן . שמתי לב שהדבר החל סביב שיחות והפחדות שהיו בביה"ס ביחס לשפעת החזירים. יש לציין שאני ובעלי ממש לא מתרגשים מהנושא. נתון נוסף שיתכן ומשפיע - באוגוסט האחרון עברנו דירה (אם כי לא ביה"ס - הילדה נשארה באותה כיתה , עם המורה והתלמידים משנה שעברה), וצרפנו כלבה חדשה למשפחה, שבתי מסרבת בתוקף לגעת בה, כמו כן רצה לשטוף ידים אחרי כל נגיעה במי שנגע בכלבה. מה דעתך? האם אני צריכה לקחת אותה לטיפול?

שלום ד', אני חושבת שמסע ההפחדה נגד השפעת באמת חרג אל מעבר לגבולות ההיגיון, ויש בהחלט ילדים (ומבוגרים) שפיתחו חרדות מיותרות מפני משהו שממילא תוקף אותנו מידי חורף. אני חושבת שההורים הם סוכני הטיפול הטובים ביותר, והם יכולים להרגיע את הילד באופן המיטבי אם הם עצמם רגועים. יכול להיות, עם זאת, שדווקא האדישות שלכם לנושא, משאירה אותה קצת לבד עם הפחדים, בתחושה שכל האחריות לבריאותה נופלת רק עליה. לכן, נסו גישת ביניים. הקשיבו לפחדים שלה מבלי ללעוג או לבטל אותם, הסבירו לה מהי מחלת השפעת, ספרו לה שהיא עצמה הייתה חולה בזה כבר כמה פעמים ויצאה מזה בשלום, ושסביר להניח שכמו בכל חורף, גם השנה יהיו המון ילדים חולים ואולי גם היא. נסו לדמיין יחד איתה מה יקרה אם תהיה חולה, מה היא תרגיש, ומה תוכלו לעשות. אני חושבת שה'דמוניזציה' שעשו לשפעת החזירים, יוצרת אצל הילדים תחושה שמדובר במחלה אנושה ומפילה חללים, וכדאי מאד להחזיר לה את ממדיה הריאליים, תוך הדגשה שאפשר לנסות להימנע מזה, אך לא נורא אם נהיה חולים בזה. בעניין הכלבה לא הייתי עושה דבר כרגע, ומניחה לה לרחוץ ידיים כמה שהיא רוצה (אם זה נותן לה תחושת שליטה). אל תשתתפו בזה, אך גם אל תהפכו את זה למוקד עניין או מקור לתגמולים או תשומת לב מיוחדת. בהצלחה והרבה בריאות ליאת (שמחלימה משפעת...וכנראה נשארה בחיים).

שלום, יש ל ילד בן ארבע וחצי שהשנה נכנס לגן עירייה וקשה לו מאוד. בגן הקודם הוא היה הגדול ודי מנהיג ועכשיו יש גדולים ממנו בשנה. הוא לא רוצה ללכת לגן, הוא בוכה. רציתי לדעת מה להגיד לו איך לעודד אותו? תודה אמא מודאגת.

שלום רב, המעבר למסגרת חדשה ולא מוכרת מטיל על כל הילדים מעמסה רגשית לא פשוטה, ונדרשת תקופת הסתגלות עד שמושגת תחושת ביטחון במקום החדש. לא בטוח שהבכי קשור לסטטוס השונה שלו (גדול או קטן בגן), אלא לעצם היותו בגן חדש, עם צוות לא מוכר, כללים חדשים וילדים שאינו מכיר. כשהוא בוכה, בבוקר, תוכלי להביע השתתפות ברגשותיו, ולהגיד משהו כמו "אתה צודק. זה באמת קשה להגיע למקום חדש שאתה עוד לא מכיר, ואני מבינה שזה נורא קשה לך. אבל אני זוכרת כמה אהבת את הגן הקודם, וכמה הרבה חברים היו לך שם, ולכן אני סומכת עליך שתסתדר גם בגן הזה. הגננות מאד נחמדות, והן יעזרו לך להתגבר על הימים הקשים האלה עד שתתרגל. אם אתה רוצה, נוכל להזמין הביתה חברים מהגן, כדי שיהיו לך חברים, ואז יהיה לך פחות עצוב כשאני הולכת". יש לצפות שהילדים הרגישים יתקשו מעט יותר בתקופת החגים, ויירגעו רק אחרי סוכות, כשתתבסס שגרה. בהצלחה, ושנה מוצלחת ליאת

ליאת שלום, ביתי בת ה-6 היא ילדה מאוד פיקחית ומודעת לעצמה ולסביבה. בשנה האחרונה שמתי לב לכך שהיא נמנעת לגשת לשירותים עד שהיא "ממש חייבת". לעיתים, בעיקר בסופ"ש הייתי תופסת אותה "על חם" ומבקשת ממנה לגשת לשירותים ולהתפנות. לאחרונה, בתקופת הקיץ,עת הקיטנות, היא נמנעה להכנס לשרותים והיתה מגיעה לבית עם לחץ נוראי לעשות פיפי. לצערי קקי היא הצליחה לעצור ולהתאפק עד למצב שבאופן אוטומטי הגוף שלה "ננעל". כדי לשחרר אותה נאלצנו להשתמש בנרות ופעם אחת בחוקן. מאז היא שותה בוקר / ערב מיץ שזיפים + תרופה הומאופטית. הבעיה היא שהליכה לשרותים מלווה בבכי וצעקות. ניסינו לתת לה את הפתרונות ולתעלם מהבעיה,כלומר, לא ללחוץ עליה לשבת בשרותים, אך עוברים לפעמים 7-8 ימים לפני שניא "נשברת". בשבוע שעבר היא הלכה לביה"ס ושם בגלל שניסתה להתאפק התחתון התלכלך (בגלל ששותה את השיזיפים) ונשארה עד שהגעתי לאסוף אותה עם ריח מאוד לא נעים. אני מפחדת שתסבול בגג המצב מבעיה חברתית, היא גם לא מרוכזת בלימודים כי עסוקה בכאבי הבטן ואי הנוחות. איך אני יכולה לעזור לה? מה ניתן לעשות שלא עשינו? היינו אצל הרופאה ושללנו בעיה פיזיולוגית. הרופאה המליצה לפנות לפסיכולוג האם זה יכול לעזור? היינו בטיפול הומאופתי אך גם זה לא עזר. סליחה על האורך - אני כבר לא יודעת מה עושים תודה רבה

שלום רב, הטיפול באנקופרזיס (הפרעת הצטאות) כולל סיוע תזונתי, אך גם דגש מיוחד על טיב היחסים בין הילד להוריו, ועל דפוסי התקשורת בבית. הטיפול הפסיכולוגי (בנוסף על כל מה שעשיתם עד היום) מתמקד במשמעויותיו של הסימפטום (מאבקי שליטה? צורך בקרבה?), הוא בהחלט עוזר, וסיכויי ההצלחה גדלים ככל שההתערבות מוקדמת יותר. מצטרפת להמלצתה של הרופאה שלכם. בהצלחה ליאת

היי, בני בן 4 וגורם לנו סבל רב. הוא כל הזמן בוכה, כועס, מתעצבן, מתרגז, מתווכח, מתחצף על לא כלום!!!!!!! מה עושים?

שלום מירב, ילד שכל הזמן כועס, בוכה, מתרגז ומתווכח הוא אכן פחות נעים לסביבתו, וקשה יותר להיות הורה רגוע וסבלני לילד עם מזג סוער. עם זאת, הבחירה להביא ילד לעולם היא הבחירה המחייבת ביותר בחיינו, הגוזרת עלינו מידה לא מבוטלת של השקעה, מאמץ, נתינה והתמסרות, גם אם זה עולה במחירים של אי-נוחות ואפילו סבל פה ושם. ברוב המקרים, ילד עם התנהגות בעייתית הוא ילד סובל, או ילד שצרכיו לא זוכים למענה מספק ועקבי. כדי שילד יהיה משתף פעולה, נעים, חייכן ומכיר תודה, יש צורך בהרבה עבודה קשה, ובהשקעה בלתי פוסקת. רוב ההורים נתקלים בשלב זה או אחר בתקופות של קושי ומשבר, ומסיבה זו התפתח רפרטואר עצום של ספרי הדרכה להורים, אתרי אינטרנט להורים, חוגי הורים, ואנשי מקצוע שעניינם לסייע להורים שרוצים ללמוד ולהיעזר. אין לי ספק שגם בילד שלכם טמונה היכולת לגרום נחת והנאה, ואני ממליצה לכם להתחיל להשקיע בחיפוש הדרך הנכונה להגיע לזה. לא לוותר! ליאת

שלום אני מעונינת לברר: בני בן ה-9 עבר התעללות מצד חבריו כאשר הוא היה אמור להתקבל למחנה שלהם, הם ביקשו ממנו כמה משימות ואף איימו עליו שאם לא יבצע אותם הם יקראו לחברים וירביצו לו. להלן כמה מה"משימות": לרוץ מסביב למחנה (שטח גדול), לעלות על גג של גן ילדים ולגנוב משם דברים (לזה הוא לא הסכים איך שהוא הצליח להתחמק), ילד אחד השתין לו בפה וכו'. כיצד עליי לנהוג כעת עם ילדי? הוא לא מראה סימני מצוקה ולא כלום למעשה גילינו זאת מיועצת ביה"ס שקראה לנו לשיחה דחופה באישורו של בני.כל זה קרה בחופש הגדול ורק עכשיו גילינו זאת.

שלום שרי, מה שאת מתארת נשמע מזעזע ומשפיל, ואין לי ספק שבנך הושפע ונפגע רגשית מהאירוע הזה. אין זה בהכרח אומר שהוא ניזוק מבחינה פסיכולוגית, אך נדמה לי שיש טעם לברר זאת, ליתר ביטחון, עם איש מקצוע, שיוכל להעריך את הכוחות ומשאבי ההתמודדות שלו. חשוב לציין בהקשר זה שאיתותי מצוקה יכולים להגיע גם זמן מה לאחר הטראומה, או שהם מופיעים באופן סמוי או עקיף, כך שעין לא מקצועית לא תמיד תדע לקרוא אותם. נדמה לי שהלקח החשוב ביותר מהסיפור שלך, הוא הצורך לבסס מערכת של יחסי אמון ופתיחות עם הילדים שלנו, שיוכלו - בשעת מצוקה - לבוא אלינו ללא חשש, ולראות בנו כתובת מיידית לתמיכה וטיפול. אני מציעה לפנות לפסיכולוג ילדים או אולי מוטב לפסיכולוגית ביה"ס, שתוכל לטפל בהשלכות הנפשיות (אם יש) אצל בנך, אך גם בילדים המתעללים, שהתנהגותם בעייתית ביותר ומחייבת התייחסות טיפולית רצינית ודחופה. בהצלחה ליאת

שנה טובה,אני אמא לילדה בת 14 לאחר שנתיים קשות בחטה"ב ביקשה בתי לעבור לביה"ס אחר, ביקשה לשנות את השם ואפילו תסרוקת. אני זרמתי איתה. מה שביקשה קיבלה.אני גרושה למעלה מ-10 שנים בשנה האחרונה מימשתי את הזוגיות ואני עומדת להתחתן. בתי מאוד מפרגנת.הבת שלי לא יודעת שובע..תמיד רוצה הכל ועכשיו. כסף- עכשיו, בגדים עכשיו ותמיד בחוצפה כאילו שהכל מגיע לה ולעיתים היא אף מגדפת. לאחרונה החלה מסתובבת עם עוד חברה ברחובות העיר.ואנימתקשרת אליה על מנת לאסוף אותנ היא מסוגלת "לייבש" אותי בהמתנה של חצי שעה עד שעה. תמיד עונה בחוצפה. תמיד חושבת שהיא צודקת ושהיא הכי הכי..ואם היא טועה היא אומרת "מה, אני רק ילדה" בלימודים היא בינונית בחברה היא בסדר יש לה מלא מעריצים (בנים מחזרים)מה תוכלו להמליץ לי. נ.ב. יש לי ילדה נוספת בת 16 ואיתה הכל כשורה. שנה טובה וחג שמח. שני

שלום שני, ככלל, ילדים שמתנהגים "כאילו הכל מגיע להם", הם ילדים שלמדו את זה מניסיונם, וקיבלו הכל מבלי שיצטרכו לתת דבר בתמורה, אפילו לא כבוד בסיסי כלפי הוריהם. לפעמים זה קורה כתופעת לוואי של גירושין, כשההורה מבקש (במודע או שלא במודע) לפצות את הילד על העוול-לכאורה שגרם לו בהחלטה על פירוק המשפחה. במצב כזה, הורים נוטים להעניק ולתת, לוותר ולספוג, עד כי הילד מגיע בטעות למסקנה שבאמת מגיע לו הכל. למרבה הפלא, ילדים שמקבלים הכל ללא גבול, מפתחים רעב שאינו יודע שובע. זה קורה כי הם מפרשים את הנתינה החומרית כאהבה, ומגלים פעם אחר פעם שהכסף/מתנות/בגדים מעניקים סיפוק מהיר אך זמני מאד. דווקא בגלל שאת עומדת לפני פרק ב' בחייך, ולמרות הפרגון של בתך, אני ממליצה לך מאד על הדרכת הורים קצרה, שתנחה אותך ותסייע לך לעמוד מול התובענות של בתך באסרטיביות, ולכונן איכות חדשה של קרבה וקשר איתה, שאינה נשענת אך ורק על סיפוק לא מובחן של הצרכים שלה, אלא על התחשבות וכבוד הדדי בין שתיכן. בהצלחה ליאת

לכל באי הפורום שלנו, מאחלת לכולנו שנה חדשה וטובה. שנה של צמיחה, למידה, התפתחות והגשמה. שנה של אהבה וקבלה, שקט ושלווה, של זוגיות טובה והורות סבלנית ומטפחת. שנה שבה ילדינו ימשיכו להאיר בחיוכם את ימינו, יתנו לנו לישון בלילה, ויהיו בריאים וחזקים. ברכה מיוחדת לכל האימהות שבדרך, הנושאות בבטנן הבטחה גדולה. מאחלת לכולכן לידה מהירה וחגיגית, שפע חלב, והתיידדות מהירה וחלקה עם מי שיהפוך עד מהרה לדבר היקר ביותר עלי אדמות. מאחלת לכולנו, כאזרחי מדינת ישראל, שנה של שלום ואחווה, של שקט בגבולות, ושל סובלנות בין אדם לאדם. מקווה שהפורום הקטן שלנו ימשיך לפרוח, ולארח בין כתליו הורים משתדלים, המבקשים וחותרים לעוד ועוד טוב. שולחת לכולכם חיבוק חזק לשנה טובה ליאת

ליאת יקרה, שנה טובה, לך ולכל משתתפי הפורום החמוד והנעים הזה. כנראה שהתברכת בכישרון לבניית בתים חמימים במיוחד (לא שלא ידענו את זה :-). ניפגש כאן שוב בשנה הבאה שלך יעלה

קיבלתי גם את הברכות של מאחורי הקלעים ושמחתי בהן! שנה טובה ויופי על כל ההישגים... :-)) ליאת

שלום, בתי בת שלוש וחצי. יש לה נטיה להתעניין בילדים גדולים ממנה משמעותית ובמבוגרים. ילדים בני גילה מעניינים אותה רק אם הם מתקשרים ברמה גבוהה כמו שלה. הדיבור ההבנה והתקשורת שלה מעל הממוצע לגילה והיא דורשת הרבה תשומת לב, מה שמביא אותה לחפש ברחוב כל מיני סבתות משועממות שתוכל להתחבר איתן. היא סקרנית לגבי אנשים ומחפשת כל הזמן לפתח שיחות עם זרים, כך היא משיגה תשומת לב ובמה, וזה עושה לה טוב. גם בבית היא דורשת הרבה תשומת לב והקשבה, לשחק לבד ולשחק בכלל היא לא ממש יודעת. שאלה ראשונה - מה ניתן לעשות כדיי לספק את צרכיה והאם צריך "לנטרל" אותם? שאלה שניה - מכיוון שהיא בגן עם בני שלוש וחצי ומטה, יש לי תחושה שהיא משועממת. הגננת טוענת שהיא רגזנית כלפי חבריה בגן ולא סובלנית וגם מאד "צומי" כלפי הגננות. אני חוששת שזה בגלל שאין לה עם מי ממש לתקשר, הגננות כמובן עסוקות, והילדים ברובם קטנים ממנה בלי קשר לזה שהיא מפותחת מטבעה. איך אוכל לפתור בעיה כזו?

שלום תיקי, יש ילדים, בעיקר בכורים או ילדים יחידים, שגדלו באווירה משפחתית בה הם היו כל הזמן במוקד, כשההורה מספק את עיקר העניין והתעסוקה, ואחראי לגרייה הבלתי פוסקת. בדר"כ מדובר בהורים מאד 'משקיענים', שגם נהנים מפעילות משותפת עם הילד. הצרה מתחילה כאשר הסבלנות נגמרת, כאשר המציאות משתנה (למשל עם לידת הילד השני) או כאשר הילד עובר לסביבה שונה, שאינה מאפשרת לו להיות כל הזמן במוקד תשומת הלב. וויניקוט, פסיכואנליטיקאי חשוב שכתב הרבה על התפתחותם הרגשית של ילדים, טען כי היכולת להיות לבד תלויה בשלב מוקדם יותר, בן הילד משחק לבדו בנוכחות ההורה. יכול להיות שבשלב זה, תוכלי לעזור לה אם תעודדי גילויים של עצמאות דווקא בנוכחותך, כאשר את נמצאת קרוב, אך לא משתתפת בפעילויות שלה. תוכלי לעודד ולשבח אותה כאשר היא מצליחה להעסיק את עצמה יפה, לבנות פאזל לבדה או לצייר מבלי שתהיי מדי מעורבת. בנוסף, נסי לעודד ולהרחיב את חיי החברה שלה עם ילדים בני גילה. הזמיני אליה חברים ושלחי אותה אליהם, כדי שתלמד ליהנות מחברתם. ילד שרגיל להיות בעיקר בנוכחותם של מבוגרים, אינו מתמודד עם מצבי קונפליקט (המבוגרים נוטים לוותר לילד קטן ולא להיכנס איתו לעימות), ומפסיד הזדמנויות לשכלול המיומנויות החברתיות החיוניות. ילדים לא יוותרו לה, וייאלצו אותה ללמוד להתחלק, להמתין בתור, ולהתמודד בזירה החברתית ללא הנחות. אני לא חושבת שבתך בהכרח משתעממת בגן, אלא מתקשה למצוא את מקומה בקרב קבוצת הילדים. תני לה את הזמן וההזדמנות "להיות ילדה", וללמוד ליהנות מזה. בהצלחה ליאת

תודה רבה על תשובתך המפורטת והמעניינת שנה טובה

שלום בני בן ה 3 אינו גמול מחיתולים, לאחר נסיונות רבים של גמילה החזרתי לו את הטיטול , כיום מנסה לגמול אותו (5 ימים) ואינו מוכן להוציא פיפי באסלה ולא בסיר , הוא מתאפק כל היום ועצבני מאוד,כמו כן גם לא בורח לו על הריצפה . איני יודעת מה לעשות, ומפחדת שלא יגרם לו נזק בריאותי ,הוא מאוד עקשן (לפעמים בורח לו במכנסיים בגן). אשמח לשמוע את דעתך ועזרתך

שלום דנה, נראה שבנך חושש מאד מכישלונות, אולי על רקע כישלונות העבר שהסתיימו בהחזרת הטיטול. התאפקות כל כך עקשנית יכולה - אולי - להעיד על כך שהקושי לא נובע מחוסר שליטה בסוגרים, אלא מפחד כלשהו שקשור לאסלה, לסיר, או לאפשרות של פספוס. מאחר ומדובר כבר בילד גדול, יחסית, אפשר לשוחח איתו באווירה נינוחה ורגועה ולברר ממה נובע הקושי. כדאי לבחון גם את התגובות שלך (או את אלה שהיו אז) ולתקן אותן אם קיים בהן מרכיב של לחץ. לפעמים כשהולך קשה בבית, דווקא בגן זה יכול להצליח, בנוכחותם של ילדים אחרים הנמצאים בתהליך יחד. נסי להתייעץ עם הגננת ולהיעזר גם בניסיונה. כרגע, מאחר ואתם רק חמישה ימים בתהליך, יש להתאזר בעוד סבלנות ולשחרר לחץ. אשמח לשמוע איך מתקדם ליאת

מרוב שאני נסערת ולא ישנה בלילות מדאגה שכחתי להודות לצוות הפורום ולליאת על הזמן שאתם מקדישים לנו. אז תודה מראש לכולכם, שנה טובה וחג שמח!

חג שמח ושנה טובה גם לך, מיכל, ונא לישון בלילה. הילדים שלנו צריכים אימהות שמחות ומתפקדות. יהיה טוב :-)) ליאת

בוקר טוב, בני הבכור בן שנתיים ו-7 חודשים. השנה נולד אחיו והוא בן 4 חודשים. מעבר לכך, העברנו אותו בתחילת השנה לגן חדש בלית ברירה. בגן החדש יש 34 ילדים ומעט מטפלות.הוא לא אוכל כל היום (רק שותה). הוא ילד מאוד חברותי ומאוד בוגר לגילו ועכשיו הוא נראה פשוט אבוד ולא מנסה להתיידד עם ילדים אחרים וכנראה מצוי בקשר רק עם המטפלות. הוא איבד את כל שמחת החיים שלו וכל יום הוא אומר שהוא לא רוצה את הגן הזה (בעצב רב). אני ממש לא בטוחה שמנסים לנחם אותו כשהוא בוכה. הערה נוספת: אבא שלו לוקח אותו מדי בוקר לגן ואני נשארת בבית עם התינוק - מה שמקשה עליו מאוד את העזיבה מדי בוקר. עברו כבר יותר משבועיים מתחילת השנה-האם יש סיכוי שהוא ייקלט בגן הזה ואף ירצה יום אחד ללכת לגן בשמחה???

שלום מיכל, אני תוהה למה את מתכוונת כשאת מציינת שהגן החדש נבחר בלית ברירה, ומקווה שעמדת על טיבו ואיכותו ומצאת אותו מתאים לבנך. אם את חוששת שלא מדובר במסגרת טובה ומכילה, אולי שווה למצוא אחת כזו ולא להתפשר. ובכל זאת, גם בגנים מצויינים, אנחנו רואים ילדים שמתקשים להסתגל, וכמו שאת בטח רואה כאן בפורום, שבועיים זה זמן קצר מאד כשמדובר בילדים צעירים, ורבים מהם עדיין נאבקים בחבלי הקליטה. אם את לא בטוחה שעוזרים לו ומנחמים אותו כשהוא בוכה, מחובתך לוודא שזה אכן כך. אין לצפות שילד ירגיש טוב בכל מקרה ובכל מקום רק כי זה מתאים לנו. אני בודאי לא אוכל לדעת מכאן האם מדובר בגן טוב. בקשי מבעלך להישאר עם התינוק, והתלווי אל הילד לגן, כך שתוכלי לראות בעצמך האם המסגרת מתאימה וידידותית. כמובן שיש סיכוי טוב שהילד יתרגל ויפסיק לבכות, וסביר להניח שגם התיאבון יחזור כשיהיה לו יותר קל. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום, בתי הבכורה בת 3 וקצת ובחודשים האחרונים התגברו אצלה פחדים מכל מיני דברים. הייתה לה תמיד רתיעה מבעלי חיים אבל לאחרונה זה גובל ממש בהיסטריה אם היא רואה חתול, כלב או אפילו אוגר. היא תמיד סוגרת את הדלת לבית (גם אצל סבא וסבתא) מחשש שיכנס חתול - זה באמת קרה כמה פעמים אבל מיד הוצאנו אותו החוצה והראנו לה ששום דבר לא קורה. היא גם מפחדת להשאר לשחק בדשא שלנו אם אני לא קרובה אליה מפחד החתולים. היא גם מפחדת לעלות על מתקנים בגן שעשועים ומסתפקת בנדנדות או במתקנים של התינוקות. בנוסף היא התחילה לפחד ממים - ים ובריכה. היא בשיעורי שחיה לתינוקות כבר מגיל 9 חודשים ותמיד היתה מצויינת בזה. היא כבר שוחה לבד במים בלי מצופים, צוללת לקרקעית וכו'. המורה תמיד מדגימה עליה תרגילים. בשיעורים האחרונים היא מסרבת לעשות חלק מהתרגילים ואפילו מבקשת לצאת כי היא "קצת עייפה". נראה כאילו היא מפחדת לצלול. כשהיינו בים היא לא הסכימה אפילו להכניס את כפות הרגליים כי היא מפחדת מהים, למרות שהיא הייתה עם אבא שלה. קשה לנו לדעת מה לעשות או למה זה קשור - אחותה שנולדה לפני 10 חודשים, גן חדש. האם לפנות לטיפול מקצועי או שזה יעבור לבד ? תודה

שלום מיטל, פחדים הם חלק מחוויותיו של כל ילד במהלך התפתחותו, והפחדים שאת מתארת בהחלט אופייניים לגיל 3-4, בין השאר כתוצאה של התפתחות הדמיון וההבנה של פוטנציאל הסכנה. מבחינות רבות, הפחדים משקפים התפתחות קוגניטיבית טובה, וככאלה אינם מדאיגים. מול התעצמות הפחד, יש לנסות ולהרגיע, לחבק, לוותר על מה שלא הכרחי ובטח שלא ללעוג או לנסות לשכנע ש"אין ממה לפחד". ברוב המקרים, תגובה רגועה ושקטה של ההורה מספקת מענה לפחד עד שהוא עובר מעצמו. הבעיות מתחילות כאשר הפחדים מזכים את הילד בתשומת לב חריגה, ונוצרת התעסקות בלתי פוסקת בו ובהם. במצב כזה, תגובת המבוגרים עלולה לתגמל את הפחד, ולהגביר את הסיכוי שהילד יתקשה לוותר עליו. לכן, יש להישאר ענייניים, להרגיע בקצרה, ולא לעשות "שמיניות באוויר" כדי שהילדה לא תפחד. כרגע, נסו לא להכריח אותה להיכנס לים בכוח, והשאירו לה את ההחלטה מתי והאם לצלול, לעלות על מתקנים בגינת המשחקים, או להתקרב לחתול. אני מאמינה שזה יעבור בסופו של דבר. שנה טובה ליאת

שלום רב,אנחנו הורים לילדים בני 13.14 בכיתות ז',ח',ונאלצים לעבור לעיר אחרת.(נגמרה לנו תקופת השכירות ואנו עוברים לדירה שלנו שהיא בעיר אחרת) באזורנו אין חטיבת ביניים ואילו באזור החדש כן. אני בהמון חששות איך הילדים יעברו את המעבר הזה. היום בבית ספרם הם בולטים מאד לטובה גם בלימודים וגם חברתית. אנחנו נצטרך לעבור בסוף דצמבר ממש באמצע השנה. אני מאד חוששת שהם יעברו משבר נפשי.אשמח לקבל ממך טיפים.אני אפילו שוקלת אולי להשאר בעיר הנוכחית ולחפש אלטרנטיבה אחרת. המון תודה ושנה טובה!

שלום יפה, הורים נוטים לחשוש יתר על המידה מפני משברים נפשיים, ומפגינים הערכת-חסר בכל הנוגע לחוסנם הנפשי של הילדים. ילדים בריאים, בכל הגילאים, יכולים לעמוד בהצלחה באתגרי החיים, גם אם אינם פשוטים. מעבר ממקום אחד לאחר בהחלט יכול להיחוות כמשבר זמני, ולהטיל על בני המשפחה כולה מעמסה ומאמץ יוצא דופן. זהו תהליך המצריך התארגנות מחודשת, ולעיתים שינויים משמעותיים בהתנהלות היומיומית. אם החלטתם לעבור, מתוך אילוצים כלכליים ואחרים, יש להציג זאת לילדים באופן בהיר, תוך שאתם מציינים בפניהם שזה יהיה כרוך בקשיים. הכנה מראש יכולה למתן את תגובות המשבר בהמשך. רצוי שהילדים ידעו לאן הם עוברים, יבקרו בבית הספר, וילמדו ככל האפשר על סביבתם העתידית. עבור מתבגרים, מעבר דירה יכול להיות קשה יותר בהשוואה לילדים צעירים, בעיקר בגלל שלחברים יש תפקיד מכריע בתקופה זו, והם הופכים להיות חשובים לפחות כמו בני המשפחה. הניתוק ממעגלי החברים עלול להיות מכאיב וצורב יותר. עם זאת, ילדים חברותיים וכשירים, שהוכיחו בעבר יכולת בינאישית טובה, מצליחים לשחזר זאת גם בסביבה החדשה במוקדם או במאוחר. ככל שניתן לנבא מרחוק ומבלי להכיר את הילדים כלל, אומר בזהירות שאפשר לסמוך עליהם שיוכלו לעמוד בשינוי בהצלחה, גם אם יהיה כרוך במחירים זמניים של מתח, עצב, כעס או בדידות. מאחלת לכם שנה של שינויים טובים, התבססות כלכלית והרבה בריאות ליאת

שלום ליאת, עד כה הצלחתי להשאיר את בני בן ה-6 בערוץ "הופ" אך התכנים כבר "קטנים" עליו ואני מחפשת נואשות ערוץ ילדים שהסרטים המצוירים בו יהיו ללא אלימות וללא דמויות מעוותות ולצערי אין כזה-גם ערוץ דיסני החדש מאוד מאכזב (וכן לדעתי גם בובספוג הוא מעוות והתכנים אלימים). מה אני עושה? האם לוותר ולתת לו לראות בובספוג,ג'טיקס ועוד תכניות שלדעתי הן מחרידות בתת-רמה שלהן (כי זה מה יש)? לא רוצה להוציא אותו מהכלל אבל גם לא רוצה שיראה זבל (אגב גם ערוץ לוגי--חוץ מכ-2 תכניות מדע השאר סרטים מצויירים מעוותים). אשמח לשמוע את דעתך.

שלום נעמי, את נוגעת בשאלה טובה, המעסיקה הורים ומחנכים מאז ומעולם. השאלה עד כמה (והאם זה מעשי בכלל) לשלוט, או לנסות לשלוט, בתכנים אליהם ייחשפו הילדים. יש הורים שפטרו את עצמם מן השאלה, וסילקו את מכשירי הטלוויזיה מהבית. אחרים מנסים להגביל את שעות הצפייה ואת הערוצים הפתוחים, ולמנן את התכנים ככל יכולתם. גם בקרב פסיכולוגים הדעות חלוקות. אישית, אני מחזיקה בדעה שצנזורה מחמירה אינה מיטיבה עם הילדים לטווח הארוך. במילים אחרות, אני מציעה "אם אי אפשר להחזיק אותם לנצח בבריכה של הקטנים, בואו נלמד אותם לשחות". ממש כמו במקרים של ספרים או מזון, החשיפה למגוון גדול ועשיר מוכיחה את עצמה, והילדים לומדים די מהר לגבש לעצמם את התפריט הנכון, לזהות את הג'אנק ולצרוך אותו (אם בכלל) במידה. מאחר ואי אפשר לבודד ילד מהמציאות שסביבו, ומאחר ואלימות ותכנים 'לא ראויים' נמצאים בכל מקום, עלינו לחסן אותו מפניהם, תוך חשיפה מבוקרת ומתווכת, והרבה עבודה חינוכית. נוכחותו של הרע בחיינו חיונית, ולו כדי שנוכל להוקיעו, ובכך לחזק את גבולות המותר והאסור, הראוי והבלתי ראוי. כרגע, אני ממליצה על עידוד הקריאה, אפשר לקרוא יחד ספר בהמשכים, עידוד פעילויות מעשירות ומגוונות מחוץ לבית, והיכרות עם פנים רבות ככל האפשר של העולם התרבותי שלא דרך מסך המחשב או הטלוויזיה. זה מצריך עבודה ומחשבה, ובעיקר התמסרות שלנו כהורים להקניית הטוב, מבלי לצפות שזה יקרה דרך מכשירים חשמליים... שנה טובה ליאת

מחפשת פסיכולוג ילדים בקריות לילד בן 8, מחונן ורגיש באופן קיצוני, מתוק וחמוד וטעון כנראה מאוד בפנים.

שלום חן, איני מכירה פסיכולוגים לילדים באזור זה. קוראים שיש להם המלצה ספציפית יכולים לשלוח את המלצותיהם לכאן. לא אעלה אותם אל הפורום, אך אדאג להעביר אותן אליך. נסי להתעניין גם אצל יועצת ביה"ס או רופא הילדים שלכם. בהצלחה ושנה טובה ליאת

יש לי מישהי מעולה בקריות. למה לא תעלי את המלצתי לפורום? הרי אחרים עושים את זה כל הזמן #פה#. אשמח אם חן תיצור איתי קשר על מנת שאתן לה את המלצתי.

שלום רב. ביתי בת 4.5 שנכנסה בספטמבר האחרון לגן מועצה(ציבורי). עד כה הייתה במסגרת פרטית ופרחה שם. לגן החדש ברה עם עוד שמונה חברות מהגן הקודם(ז"א שהחברים בגן מוכרים לה בחלקם)אך זהו צוות חדש. המים הראשונים להסתגלות עברו בשלום וביום החמישי האסימון ירד והחלו קשיי הפרידה. זה מלווה בבכי בבוקר וחוסר רצון ללכת לגן. היא מבקשת עד תחנונים להשאר בבית או לבוא איתי לעבודה וטוענת שמשעמם לה בגן. היא הספיקה כבר לפתחח רתיה מסויימת מהגננת המשלימה ובכל יום (בנוסף לסצינת בוקר)שואלת אם אותה גננת משלימה נמצאת היום בגן.. בשיחתי עם אמהות אחרות בגן אין הן מעידות על התנהגות זו ואף הבכי בבוקר כבר איננו. מה לעשות?

שלום שני, אם תקראי קצת את הפניות של השבוע האחרון, תגלי ודאי שבתך אינה לבד, ושרוב הילדים נמצאים עדין בעיצומה של תקופת ההסתגלות לגן. בתקופה של כל כך הרבה שינויים ודרמות, דמות חדשה נוספת (גננת משלימה) מהווה התמודדות עודפת, ויש לא מעט ילדים שמגיבים לזה בהסתייגות או רתיעה. (את מזכירה לי נשכחות - הילדה הפרטית שלי הייתה נמנעת משיעורי מוסיקה בגן בערך עד חנוכה, כי פחדה עד מוות מהאקורדיון...). מול סצינות הבוקר כדאי להישאר רגועים ושלווים ככל האפשר, לשדר אמון וביטחון בצוות הגן כולו, ולהבטיח שמיום ליום יהיה יותר קל. אני מציעה להיערך להתגברות זמנית של הקושי אחרי החגים, ורק אז לצפות להתייצבות ורגיעה. בינתיים שום דבר לא נשמע חריג או בלתי רגיל. בהצלחה, ושנה טובה ומחוייכת ליאת