פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
שלום לך ליאת! בני בן 4 ופוחד כמעט מכל דבר כגון: סרטי תינוקות פשוטים,הצגות מצחיקות, עכביש פחדים מפריעים מאוד למהלך יום שיגרתי או יום טיול למשל ארוחת ערב בחוף הים ראינו סרטן מרחוק, מאותו רגע הוא נעמד על כסא וצעק הביתה הביתה... הוא חולם חלומות מפחידים וכתוצאה מכך הוא מרטיב בלילה אשמח להכוונה או עזרה .... תודה מראש מעין
שלום מעיין, בנך נמצא בעיצומה של תקופת הפחדים, המופיעה הודות להתפתחות מואצת של יכולת הדמיון, אך ללא הבחנה עדיין בין מציאות לדמיון. מצבים חדשים ולא מוכרים, כמו אולם הצגות חשוך ודמויות מוזרות על הבמה (זכרי שמה שמצחיק את המבוגרים יכול להיות מאיים מאד עבור ילדים מסוימים), או מפגש בטבע עם חיות ויצורים שלא ראה מעולם (בעיקר כאלה עם צבתות מאיימות)- כל אלה יכולים להיות מפחידים מאד בתקופה זו, ואין צורך להכריח או ליזום פעילויות מסוג זה בכל מחיר. אני מזמינה אותך לקרוא גם את תשובתי לעדי שכתבה תחת הכותרת "פחדים" בתאריך 24.9.09, ואם יהיו שאלות נוספות - את מוזמנת. בהצלחה ליאת
בני חרד מאד מחתולים.בכל פעם שרואה חתול רץ במהירות לצד השני.. לא נשרט מעולם עי חתול ולא היה לו שום תקל עם חתול. אינני יודעת איך להתמודד מול הפחדים שלו? תודה מראש
שלום רב, יתכן שמדובר בסוג של פוביה ספציפית, מן הסוג שמפתחים אנשים כלפי אובייקטים מסוימים. בדר"כ מדובר בתגובת חרדה חדה, המתעוררת נוכח הגירוי המפחיד, שנתפס מאיים הרבה מעבר לפוטנציאל הסכנה הממשי הטמון בו. חלק מפוביות הילדות הללו חולפות מעצמן, לפעמים מיוזמתם של ההורים שמחליטים לאמץ גור, ולחשוף את הילד באופן מבוקר לאובייקט הפחד עד להקהיית התגובה החרדתית. לפעמים הפוביות מתמידות ומחמירות, עד כדי פגיעה ממשית באיכות החיים של הילד והמשפחה כולה. במקרים כאלה מוטב לפנות לעזרתו של פסיכולוג המטפל בגישה קוגניטיבית-התנהגותית. אם בנך אינו נמנע מלצאת ולשחק בחוץ, ושגרת חייו אינה מופרת באופן בוטה, אפשר לנסות ולהמתין שהפחד יחלוף מעצמו. הישארו עם אצבע על הדופק, ונסו להמעיט מחשיבות הנושא. ליאת
ליאת שלום יש לי ילד בן שלוש אשר התחיל גן חדש-גן עיריה (30 ילדים עם גננת וסיעת). לפני שנה היה בגן אחר. בנוסף, לפני חודש נולד לו אח קטן, אך נראה שהוא מקבל אותו בחיבה רבה ואין בעיות מיוחדות מלבד רצונו לשחק לעתים קרובות ב"להיות תינוק" ודורש שנרים אותו על הידיים בכל הזדמנות. מעבר לכך, בני הבכור תמיד היה "ילד טוב", סבלני, יודע לשחק לבד זמן ממושך ולא סרבן רציני. מה שמטריד אותי זה עניין הגן. אני לוקחת אותו באחת וחצי הביתה והוא בדרך כלל במצב רוח עויין. "לא חבר שלך, אל תדברי איתי" ולא מוכן לספר מה היה בגן למרות שאני שואלת בכל יום מה עשה ועם מי שיחק. בבוקר הוא הולך בלי בעיה ונפרד יפה ונראה שהוא מחבב את הגננת. שאלתי את הגננת והיא מצידה לא רואה כל בעיה ואומרת שהוא מתנהג יפה בגן. לאחרונה, כאמור הצטרף התינוק החדש. הגדול אינו משחק יפה כמו מקודם, לא מרוכז במשחקים ומעדיף טלויזיה, משחקי השתוללות או מקסימום מכוניות וגם אז לפעמים המכוניות "מרביצות" זו לזו. אך לא אף צעצוע אחר יכול לעניין אותו מעבר לכמה דקות. בנוסף, מביע פחדים מילדים גדולים ממנו. ילד זר ברחוב מפחיד אותו והוא אומר שהוא הרביץ לו. לא יודעת אם המקור הוא הגן (שם הוא מהילדים הצעירים ביותר) שלא מקבל שם מספיק תשומת לב ואולי קשה לו להתמודד מול ילדים גדולים ממנו, או שארוע האח החדש משפיע עליו כך. מה דעתך? תודה הילה
שלום הילה, בנך מתמודד כרגע עם שני משברים התפתחותיים בו זמנית - ראשית, תהליך קליטה בגן חדש, עם הרבה מאד ילדים ומעט מאד צוות (מצב לא רצוי כשלעצמו), מה שדורש משאבים נפשיים ניכרים, והתמודדות קונקרטית עם ילדים גדולים וחזקים יותר. שנית, לידת האח, הדורשת אף היא תקופת הסתגלות והתמודדות עם כל קשת הרגשות שמעורר השינוי. לשמחתנו, ילדים מצויידים במנגנונים פסיכולוגיים יעילים, המסייעים בעיתות משבר כאלה, ומצליחים לפרוק את המתחים, האגרסיות והמצוקות דרך ובאמצעות משחק חופשי. ההשתוללות (או התנגשות המכוניות), שאולי "בלתי נעימה" לעיניו של המבוגר, היא דרך לגיטימית ובלתי מזיקה לפרוק כעסים ותסכולים, שהצטברו אצלו עקב האירועים האחרונים. השתדלי לא להיפגע ממנו יתר על המידה, להמשיך לנהוג בו כרגיל (הרבה אהבה יחד עם הצבת גבולות נאותה), ולהיות קשובה וסבלנית כלפיו עד יעבור זעם. אני מוכנה להמר שהוא יעבור... מזל טוב לרגל הרחבת המשפחה, והרבה איחולי נחת ליאת
ליאת תודה אני אהבתי גישתך והידע הטוב שלך.עזרת לי. רציתי התייחסותך בבקשה לגבי נקודה נוספת שהינה מידת שיתוף הפעולה והיחסים בין בתי בת ה 6 לבין הבת הצעירה ממנה בת 3 שנים ו 9 חודשים. בעיקר לגבי הצעירה יותר היא מתנהגת בצורה מאוד תחרותית עם הבכורה,כל דבר שהבת הגדולה מספרת הצעירה חייבת לספר במקביל סיפור או להגיד לנו משהו. יש לפי הרגשתנו תחרות וקינאה. אנחנו משתמשים בשיטת הניקוד ובאחד הסעיפים שבחוזה ביננו שמנו ניקוד למידת שיתוף הפעולה וניקוד נמוך ולעיתים מניעת דברים נוספים אם אין שיתוף פעולה טוב. אנחנו מודעים לתחרותיות הטבעית ומצד שני לא רוצים שישגעו אותנו ביום יום בסכסוכים אין סופיים בעיקר בעניין זה סןבלת אשתי שהיא עקרת בית ורואה אותן הרבה יותר ממני. אנחנו מדגישים תמיד על אהבתנו השווה ושהן יהיו הידידות הכי קרובות אחת לשנייה כשיגדלו. מה דעתך על כל העניין.
שוב שלום לאבא האוהב, קנאה בין אחים היא נושא כאוב, אך מו?כ??ר כמעט בכל בית. מוזר ככל שיהיה, מסתבר שניסיונותיהם של הורים מלאי רצון טוב ליצור שוויון מלא בין הילדים, דווקא מחריף את הבעיה. הדרישה שלכם לשיתוף פעולה (לא הסברת למה אתם מתכוונים) היא מעניינת, ובהחלט אפשר לתגמל בשבחים התנהגויות של שיתוף והתחשבות. עם זאת, למרות המשאלה, לעולם לא נוכל להכתיב למישהו אחר כיצד להרגיש, את מי לאהוב, ובמי לבחור כידיד קרוב. הסיבה שהבנות 'משגעות' אתכם סביב הקנאה, התחרות והמריבות, היא פשוטה מאד: אתם מייחסים לזה המון חשיבות ותשומת לב, מתערבים במריבות שלהן, מנסים לנקוט עמדה ולהשכין שלום שלא לצורך. לעיתים קרובות, ילדים מגלים שבאמצעות מריבות הם מגייסים את ההורים, מעסיקים אותם, וזוכים לתגמולים בלתי צפויים. אם בעקבות כל מריבה ביניהן, אחת הבנות זוכה לניקוד, זה כנראה כדאי למישהו. ה'מישהו' הזה עלול ליזום מריבות באופן מתוחכם מאד, מבלי שתדעו על כך אף פעם (ברוב המקרים אין לנו כל דרך לשפוט משפט צדק בסוגיית ה"מי התחיל" המפורסמת). לכן, אני מציעה לכם להודיע לבנות שמעתה אינכם מתכוונים להתערב יותר במריבות שלהן, כי אתם סמכים עליהן שיסתדרו לבד זו עם זו. אני מכינה אתכם לכך שהמריבות יהפכו, זמנית, לקולניות יותר, כדי לגרור אתכם שוב לעמדת השופט ולהכניס אתכם לסיטואציה כמו פעם. פני ספינכס אדישות הן דרך תגובה מצויינת. אם תרגישו שאתם חייבים להתערב, תוכלו לומר משהו כמו "אם אתן רוצות להמשיך לריב, התרחקו קצת לחדר שלכן, ותחזרו כשזה ייגמר". כך אתם מתייחסים אליהן באמת באופן זהה, מבלי לשפוט מי טוב ומי רע. אני מזמינה אותך לקרוא גם את תשובתי להילה ("ילד טוב ילד רע") בתאריך 1.6.09 ואת המשך הדיון (תחת כותרת זהה) בתאריך ה 7.6.09 אשמח לשמוע איך הולך בהצלחה ליאת
שלום, אינני יודעת אם זה המקום המתאים, אך אני מרגישה שאני זקוקה לייעוץ מקצועי. אני אם ל-2, בת שנתיים וחצי ובן שנה. ברוב ימות השבוע אני מתפקדת גם כאם וגם כאב מאחר ובעלי עובד משמרות. מיום שבתי נולדה, אחותי הגדולה והרווקה ממלאת המון מקום בחיי (ולא תמיד בגלל שאני רוצה או צריכה), מה שכיום הביא למצב שבתי רוצה ומעדיפה אותה על פניי ועל פני אביה. בזמן שאני ואחותי מתווכחות זו מחליטה שהיא לא מדברת איתי וגם עם ילדיי (???). הוויכוחים שלנו לרוב הם בנושא הילדה, שאני לא רוצה לתת לה ממתקים בשעות הערב והיא נותנת, אני לא מסכימה משהו והיא מוותרת לה. אני מרגישה שהיא מתערבת לי יותר מדי בחיי וברור לי שאם אני רוצה להפסיק זאת זה יהיה חד משמעי מצידה (אין אצלה באמצע, זה או שחור או לבן). אני יודעת שהיא עוזרת לי המון במקרים רבים, וגם חשוב לי הקשר איתה- זו אחותי אחרי הכל. אך כיום אני אובדת עצות, אני מרגישה שביתי מבולבלת ולא יודעת מי הדמות הדומיננטית בחייה, אני תמיד האיש הרע. כל פעם מחדש יש לי וויכוחים איתה בנושא הילדה, ואני מרגישה שהיא לא מנסה להיות אחותי אלא מנסה להיות אמא מחליפה לביתי (היא תמיד אמרה שביתי ממלאת את חייה, ושביתי היא התקווה שלה לחיים וכל מיני משפטים כאלה). מי שסובב אותי אומר שאני חייבת להפסיק את הקשר הזה כי אחותי אובססיבית לביתי ואני רק פוגעת בביתי וגורמת לנזקים. מה שסיפרתי זה על קצה המזלג, יש ימים שהיא יושבת לי על הנשמה (מה הילדה אחלה/לבשה/התקלחה/שיחקה) מי האמא פה?????? בנוסף היא יודעת שבבייתי יש "חוקים", אחרי 8 בערב אף אחד לא מגיע ובכל זאת היא מגיעה, למרות שזו השעה היחידה להיות עם ילדיי- להאכיל/לקלח/סיפור ושינה. אני חייבת עזרה, כיצד לפעול, מה לעשות, איך להסביר לביתי, אני מיואשת ולא מסוגלת להתמודד עם המצב הזה יותר. בתודה מראש !!!
שלום לנואשת, מצב בו הרצון שלך, החוקים והכללים שלך, ואפילו ילדייך, כפופים לרצונותיו וגחמותיו של אדם אחר (חשוב ואהוב ככל שיהיה), הוא אכן מצב מייאש. אם אדלג לרגע אל המשפט האחרון שלך, אני תוהה מה בדיוק את מבקשת להסביר לבתך בת השנתיים? ילד בן שנתיים - כמו ילד בכל גיל - זקוק להורים שאוהבים אותו, שדואגים לחינוכו, לצרכיו, לסדר יומו, לרווחתו ולבריאותו. כפי שזה נראה כרגע, את מוסרת לאדם אחר את משימת ההורות והאחריות על בתך. התיאור שלך, שלדברייך ניתן "על קצה המזלג", מעורר אצלי לא מעט שאלות. איפה אביהם של הילדים? מדוע הוא פינה את מקומו כשותף מלא בגידול הילדים לדמות אחרת? (עבודת משמרות אינה פוטרת שום אב מתפקידיו כהורה) מדוע את מופעלת באמצעות מניפולציות רגשיות מצד אחותך? מה תפקיד הוריכם שלכם בתמונה הזו? מדוע את מוכנה לנדב את בתך לתפקיד כה מכריע בחייו של אדם הנמצא מחוץ למשפחה הגרעינית שלה? אני סבורה שהבעיה לא תיפתר באמצעות עצה אינטרנטית, ומעודדת אותך לפנות לטיפול פסיכולוגי שיעזור לך להתמודד עם כל השאלות שעולות סביב הקשר המשפחתי שלכם, ויחזיר לך את החזקה על ילדייך ועל חייך. גם אם ה'בעיה' כפי שאת מבינה אותה כרגע קשורה לאחותך ולאישיותה הדומיננטית, נראה שמעשי יותר (וקריטי עבור ילדייך) לסייע דווקא לך. אל תתמהמהי ליאת
ליאת שלום, אשמח לקבל את המלצתך בנוגע לפסיכולוג נוער לאחותי המתבגרת בת ה17. מישהו חיובי אשר במהלך הפגישות בינהם יהיה אקטיבי ויכוון כבר פנתה בעבר לטיפול ועזבה כי לא התחברה. ממתינה לתגובתך, תודה רבה מראש!
שלום רב, נשלחה לך המלצה למייל האישי. הצלחה ליאת
באותו עניין, יש לי גם אחות בת 17 שאנו מחפשים בשבילה מטפל שיצליח לעזור לה. עדיף באזור ראשון לציון. תודה!
לביתי בעיות חבריות הולכות וגוברות, בעיה בית סיפרית בה לא מוצאת דרך להתמודד עם חבריה לכיתה והבעיה מלווה אות גם בבית הספר ובשעות אחר הצהריים, בנוסף קשה מאוד לדבר איתה מבלי שתרים את קולה או תתעצבן על הסובבים אותה לא לוקחת אחריות על מעשיה, לא מסתדרת ומקנא מאוד באחותה הקטנה. מעוניינת בפסיכולוג/ית לילדים מאזור הקריות, רוצה את הטוב ביותר.
שלום טל, לצערי, איני מכירה פסיכולוגים לילדים באזורכם. תוכלי לכתוב שוב ולצרף כתובת מייל עדכנית בגוף השאלה. יתכן שיהיו המלצות מקוראי הפורום. בהצלחה ליאת
סליחה אם ההבנה שלי קצת איטית איך לנהוג ולפעול כאשר תבוא אלינו ותגיד "אבא/אמא אני מפחדת ללכת ל"שמה" או להישאר בחדר לבד לעשות למשל שיעורי בית אני זקוק לדוגמית ממך של מה לומר ולנהוג אני הבנתי מהמסר שלך נכון לעכשיו שלא לעשות"עניין גדול מהחרדה"להיות אמפטיים שגם אנחנו עברנו את זה וללוות וללכת "בין הטיפות" בעניין. אני זקוק להדגמה ממך מה אני עושה כשהיא באה ומבקשת ליווי מצד שני האם ניתן לקבוע אצלך פגישה דרך הנייד שלך? ושאלה אחרונה האם מה שקורה עם הבת אם לא ייגמר תוך שנה כפי שאמר לי ידיד זה לא טוב? נא תשובתך הנאמנה
שוב שלום, הבנתך אינה איטית, ומאחר ואינך פסיכולוג, הגיוני שתזדקק להכוונה. כאשר בתך רוצה ללכת להביא משהו מהקומה השניה, אך פוחדת, תוכל לומר לה שאתה מבין שהיא פוחדת, אבל כולכם בבית, ואתה תשמור עליה "מכאן". תוכל לומר בשקט "את יכולה ללכת לבד, או לחכות שמישהו יעלה יותר מאוחר". אם היא עולה לבדה, תוכל לומר (שוב, בלי "פסטיבלים") "כל הכבוד. אני רואה שהתגברת. יופי!". אם היא מתעקשת על ליווי, נסו להימנע מוויכוח, אך השתדלו להתחמק, כדי לא לתת לפחד שלה לשבש את שגרת החיים ולהעסיק אתכם יתר על המידה. אפשר לומר משהו כמו "אני כרגע עסוק, אני סומך עליך שתצליחי ללכת בעצמך". יכול להיות שבהתחלה היא תוותר ותיכנע לפחד, אבל כך, למעשה, אנחנו יוצרים מוטיבציה גבוהה יותר להיפטר מהפחדים, שנחווים כמטרד עבורה ולא כהזדמנות להעסיק את ההורים איתה וסביבה. לא ברור לי למה התכוון החבר שלך בהערה שלו, ולטעמי אין בה ממש. בהצלחה ליאת (אפשר לקבוע איתי פגישה, כמו עם כל פסיכולוג אחר, בכל דרך שתמצא לנכון).
אני מעונינת בהמלצה על פסיכולוגית לילדים המתמחה גם בהדרכת הורים באזור המרכז (גבעתיים תל אביב אפשרות גם לרמת בהשרון או רעננה לבני בן ה9 אשמח לקבל המלצות למייל האישי שלי תודה רבה ויום מקסים
שלום לי, שלחתי לך המלצה למייל. בהצלחה ליאת
שלום, נער כבן 14 איים בביצוע התאבדות לפני כ- 10 ימים. הנער מסרב ללכת לטיפול כמו גם לבית הספר ונמצא בבית בהשגחה. מבקש שמות של פסיכיאטור/ פסיכולוג מומלצים המוכנים לגשת לביתו של הילד ולבצע את האבחון שם - אזור ראשל"צ.
שלום דניאל, אני מציעה לך להתייעץ עם מרפאת ילדים ונוער של משרד הבריאות בראשל"צ, ולשאול כיצד לפעול. יתכן שיוכלו להפנות אותך לפסיכיאטרים לילדים באזורכם, שגם עושים ביקורי בית (אין רבים כאלה). בבריאות ליאת
הבן שלנו בן 4 וחצי. התגרשנו כשהיה בן שנתיים וחצי. היחסים בין הגרוש לביני מאז יודעים עליות ומורדות אבל הילד לא נחשף מעולם למריבות, לא מעבירים דרכו מסרים או כעסים. לאחרונה הוא התחיל לשאול שאלות מאוד בזהירות. למשל:למה ההורים של חבר שלו לא גרים באותו בית (גם הילד ההוא בן למשפחה גרושה). אנחנו מבינים שאנחנו רק בתחילתה של הבעיה, כי הוא ילד נבון ורוצה לדעת. אז מה לאמר? למה אנחנו לא חיים ביחד? האם לנדב עוד מידע או לחכות לשאלות שיגיעו ממנו? בסה"כ הוא ילד שלא משתף כל כך בקשיים או בסיפורים ואני חוששת שהוא אוגר קשיים. מה לעשות? חשוב לי לאמר שהאבא משתף פעולה ואם יש צורך בעבודה משותפת, זה יקרה.
שלום רב, את צודקת. ילדים הם יצורים נבונים וסקרנים, ובנך אינו יוצא מן הכלל בעניין זה. אין ספק ששאלות הנוגעות להוריו ולמשפחתו המיוחדת במינה - בוא יבואו. אני מחזיקה בדעה שיש לספק לילדים תשובות כנות ואמיתיות ככל האפשר על נסיבות חייהם, גם כשאינן מושלמות. כמובן שיש להתאים את התשובות לגיל ולרמת ההבנה של הילד, ולהתמקד ככל האפשר בסוגיות שהוא מעלה באופן ספונטני. תוכלי לומר לו שההורים של החבר, "ממש כמו אצלנו", בחרו לחיות בנפרד, כי לא טוב להם לגור יחד. אפשר לומר משהו על כך שבעבר היו מגורים משותפים ואהבה, וכי הילד נולד כתוצאה של אותה אהבה. חשוב להדגיש כי אהבת ההורים אל הילד אינה משתנה ונשארת לעולם, גם כשהם מתגוררים בבתים נפרדים. תוכלי לקרוא עוד בספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", ובמידת הצורך להגיע להדרכת הורים קצרה, שתפיג את החששות שלך מול שאלותיו של הילד. בהצלחה ליאת
הי ליאת, בני בן שנה ו-10 חודשים. בספטמבר התחיל גן ונקלט בסה"כ יפה. כבר זמן די רב יש לו "שמיכי". בתחילה שימשה אותו השמיכה רק בשעות השינה אך ככל שעובר הזמן הוא מבקש להסתובב איתה יותר ויותר. הוא יוצא איתה בכל בוקר לגן ומסתובב איתה שם רב הזמן. ביקשתי מהגננת שתתן לו להסתובב עם שמיכי ככל שיחפוץ, אך הבנתי ממנה שמדי פעם מעלימים לו אותה.ה העניין הוא שממש לאחרונה הוא רוצה את שמיכי בכל מקום, גם כשהוא איתנו. אתמול הוא ביקש אותה כשיצאנו לשחק בגינה ולראשונה סירבנו לקחת אותה והסברנו לו ששמיכי תחכה לו בבית. הוא כמבן בכה מאוד אבל נרגע וביקש אותה שוב מיד כשחזרנו. האם לאפשר לו לקחת איתו את השמיכה לכל מקום או שזה נכון להגבילו? (לפעמים אני מרגישה שכשהוא עם שמיכי הוא יותר מנותק מהסביבה ופחות משחק ומשתובב). תודה מראש, מיכל
שלום מיכל, הגם שחפצי המעבר שואבים את כוחם המנחם בהיותם תחליף סמלי לנוכחותה המרגיעה והמווסתת של האם, הפעוט עושה בהם שימוש לא רק בהיעדרה של אמו, אלא גם במצבים נוספים, של מצוקה, אי וודאות, עייפות ומתח. בנך חש בעצמו מתי הוא נזקק ל"שמיכי" שלו, ולכן יש להשאיר בידיו את ההחלטה לכמה זמן ייצמד אליה. אני ממליצה שלא לדחוק בתהליך, ולאפשר לילד לווסת בכוחות עצמו את תהליך הפרידה מהשמיכה, בבית ובגן. כשיסתיים תפקידה בחייו, הוא יוכל לוותר עליה ללא קושי. אל דאגה. בברכה ליאת
בני הקטן בן 10 לא אוהב להכין שעורים אני מרגישה שאני איתו תמיד במלחמה, אני נאוד רוצה לעזור לו, אך הוא לא מקשיב לי הוא מתחצף "לא רואה אותי ממטר" הוא מצליח להרגיז אותי עד שאני מגיעה למצב של בכי,בני מקשיב לאבא שלו, אני החלטתי שאני לא מתוכחת איתו, זה מתיש אותי מאוד רציתי לדעת מה עלינו לעשות כדי לשנות את הגישה של הילד כלפי אני חוששת מה יקרה כשיגדל
שלום אור, את מדברת כאן על שתי בעיות נפרדות. אחת, נוגעת למלחמה המיותרת שהתפתחה סביב הכנת שיעורי הבית, והשניה נוגעת לקושי שלך לתפקד מולו מתוך עמדה סמכותית ומציבה גבול. בעניין השיעורים, אני סבורה שעלינו לזכור שמדובר במטלה הנמצאת באופן כללי בתחום אחריותם של הילדים. ילדים מטבעם אינם אוהבים להכין שיעורים, וכאשר אנחנו לוקחים על עצמנו את האחריות לנושא, אנו מסירים אותה מהם, וכמו-משדרים להם שאי אפשר לסמוך עליהם. אני רוצה להפנות אותך לכתבה שהתפרסמה זה עתה במעריב, ומרחיבה בנושא זה. הנה - http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/953/476.html?hp=55&loc=6&tmp=6395 הקושי השני שאת מתארת מתייחס, כאמור, לקושי שלך להציב לו גבול, תוך שאת מאפשרת לו לנהוג בך חוסר כבוד וחוצפה. התגובה חסרת האונים שלך, המגיעה עד בכי, מציירת אותך בעיני בנך כדמות חלשה, שקשה לסמוך עליה. בנך עדיין בן 10, והוא זקוק לך מאד כדמות סמכותית עליה ניתן להישען. כאשר את מאפשרת לו לדבר אליך בטון מזלזל, את משאירה אותו ללא הדמות הזו. אני מדגישה עובדה זו כדי לסייע לך להתגייס לשינוי עמדה, ולשינוי תגובותייך אליו. מול התנהגות מחוצפת, עליך לפעול בנחישות, תוך שאת אומרת מפורשות שאינך מרשה לו לדבר אליך כך. אל תהססי מהפעלת סנקציות חריפות בתגובה לזלזול בך, כולל הרחקה שלו ממחיצתך לזמן מה, ומניעת פעילויות כיפיות או הטבות שאת עושה למענו. כמובן שאיני מתכוונת שתמנעי ממנו אוכל או בגדים נקיים. אך תוכלי לומר לו שבגלל שהוא נוהג בך בחוסר כבוד, לא נעים לך לדבר איתו בשעה הקרובה, אינך מוכנה לקחת אותו איתך לקניון או לכל בילוי אחר השבוע. אינך מוכנה להסיע אותו לחברים או לראות יחד איתו טלוויזיה. הדגישי בפניו כי תשמחי לעשות איתו את כל הדברים הנחמדים האלה כשיהיה לך נעים איתו. כשהוא מתנהג יפה, צייני זאת באהבה. אני חושבת שיש מקום להיעזר בהדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים, כדי לסייע לך לעמוד בשינוי בצורה נכונה ועקבית. בהצלחה ליאת
או 'נכון' להוציא ילד מחוץ לדלת הבית למשך מספר דקות באופן קבוע בשעת התנהגות לא ראויה? אני מוטרדת מכך רבות בתור שכנה.
שלום לשכנה, המוטרדות שלך במקומה. גם בעיני מדובר בהתנהגות פסולה, המשאירה את הילד בודד ודחוי, ומסכנת אותו פיזית. סנקציות על התנהגות לא ראויה - מוטב שייעשו עם רציונל ברור, שיחזק אצל הילד הבנה של סיבה ומסובב (דהיינו - שיש קשר בין מעשיו השליליים לתוצאה טבעית ולא רצויה מבחינתו). סילוק ילד אל מחוץ לבית מעביר מסר בעייתי, ויכול לעורר אצלו תחושה שהוריו נוטשים אותו או לא אכפתיים כלפיו. בברכה ליאת
הי ליאת, את מסכימה קצת להסביר יותר למה זה פסול מאוד? זה אמנם לא נעים בכלל, אבל האם זו לא רק עוד עליית מדרגה בסנקציה? אחרי "לך לחדר שלך, תשאר שם עד שאקרא לך ותירגע", מוציאים את הילד החוצה כצעד חריג להתנהגות חריגה במיוחד.. רק לכמה דקות.. אני כותבת ומחייכת במבוכה כי זה באמת מרגיש כאילו אני מצדיקה התנהגות קצת מוזרה. אצלנו זה היה נהוג.. הבית קטן וכשההשתוללות הייתה גדולה מדיי זו הייתה דרך מיידית ודי חדה לצנן את העניינים ברגע. זה מעליב כמו מים קרים לפנים, אבל מחוץ לדלת, בחדר המדרגות, אין בשביל מי להשתולל. הכעס והמלחמה מאבדים משמעות, ודקה או שתיים מאוחר יותר, הדלת שוב נפתחת. קשה לי להחליט... ההרגשה להיזרק ככה החוצה בשנייה היא נוראית- זה די מהמם אותך. כמו סטירה לפנים. מצד שני, זה מה שקורה כשאתה מקבל עונש- אתה די המום. (ואולי לא?..) גם לחטוף צעקות או להיות מושם בחדר כשאתה באמצע הצעקות שלך, זה מהמם ונורא מעליב. בשכונה שאני גרה בה יש כל כך הרבה שאגות לאחרונה של הורים (הורות :-) מתוסכלות, ממש שאגות זעם, שלפעמים נראה לי שצריך קורס מיוחד בעונשים וסנקציות.. נורא קשה לדעת לא לאבד קור רוח לפעמים.. (ד"ש) ל.
בתי בכיתה א',ילדה חכמה ויצירתית באופייה שאוהבת לחשוב עלל דברים שונים כמו מה זה אלוהים,וניסויים והמצאות.... כיום ומזה שנים מתקשה להסתובב בבית לבד וללא ליווי(בעבר היו לי בילדות גם אני וגם האמא פחדים דומים). לעיתים כשהיא רוצה משהו מחדרה או מהמטבח שבמפלס השני היא כן הולכת אך לעיתים קרובות רוצה ליווי ועידוד. היא מדמיינת דברים בראש שמביאים אותה לחרדה זו אנחנו מלווים אותה ועושים זאת ע"י חשיפה ודיבור על המפחיד וליווי בהתחלה מלא ואחרי זה הדרגתי וניסיון ותקווה שהיא תיגמל מהפחד. בגדול היא משתפרת אך איטי מאוד והיא ממשיכה לפחד וצריכה עידוד. אני חושש מזה שזה יימשך הלאה וישתרש אצלה ויביא להתפתחות חרדות נוספות בעתיד. מה דעתך ליאת.
שלום לאבא האוהב, אנא קרא את תגובותי לשאלות שקדמו לזו שלך. אני חושבת שבגדול יש בהן מענה גם לך. אוסיף ואומר, שאם לקחתם על עצמכם את הטיפול בחרדה, מן הראוי לשמור על איזון בין תמיכה, מתן תוקף וליווי, לבין ציפייה לשיפור והימנעות מחושבת מכל מה שיכול לתגמל ישירות או בעקיפין את ההתנהגות החרדתית. כאשר כל הבית עסוק בפחדים שלה ובתכנון משימות מיוחדות עבורה, יש בכך משום חיזוק ותגמול עבורה. לפעמים קצת פחות זה קצת יותר, ואני מציעה לסגת בהדרגה ממעורבות היתר בפחדים שלה. תוכלו לומר לה שאתם מכירים היטב את החרדה מניסיונכם, ובטוחים שכמוכם, גם היא תצליח בסופו של דבר להתגבר על הפחדים בכוחות עצמה. חזרו לשגרה, ואפשרו עיבוד של התוכן המאיים באמצעות ספרות הילדים הענפה בנושא, פעילויות יצירה, ושיחות. בברכה ליאת
שלום רב, אנחנו זוג הורים לילדה בת 9 וילד בן 3 וחצי, נשואים ומנהלים אורח חיים רגיל לגמרי, שנינו עובדים, ביתי לומדת בבי"ס ובני בגן. ביתי, בת ה- 9, אינה מוכנה להישאר לבדה (אפילו לדקה). בבוקר אבא שלה לוקח אותה לביה"ס וסבא שלה מוציא אותה מביה"ס (לומדת בכיתה ד') בצהריים, איתו היא נשארת עד 16:30 כשאני מגיעה מהעבודה לקחת אותה. הגענו למצב שאפילו להוריד את פח הזבל היא מתלווה אליי, אם אני מרדימה את אחיה הקטן בחדר עם דלת סגורה היא אינה מוכנה להישאר בסלון לבדה ונכנסת ללחץ. חשוב לציין שמעולם לא השארנו אותה לבדה, לא נעלמה/לא אבדה/לא הלכה לבד או חזרה לבד מחברים/חוגים/בי"ס וכו'...לכאורה אין שום סיבה לחרדות האלה שלה, אך אני חוששת מאוד שהפחדים האלו שלה נובעים מבעיה שאיננו יודעים עליה (והפחד הגדול שלנו הוא שקרה משהו שהפחיד אותה והשפיע עליה כך). בעיקרון היא ילדה פתוחה שמדברת על הכל ומספרת הכל (כולל כל הפרטים הקטנים והפחות משמעותיים), היא חברותית מאוד, אהובה על כולם ובעלת בטחון עצמי רב, איננו יודעים כיצד לפתור את הבעיה ומפחדים שתחמיר ותשפיע עליה מאוד לרעה. אבקש את עזרתכם הדחופה.
שלום רינה, אני מזמינה אותך לעיין בתשובותי לקודמייך, שתיארו פחדים דומים אצל ילדיהם. כפי שאת יכולה לראות, אתם בחברה טובה, וכמעט כל ילד עובר תקופה של פחדים בשלב כלשהו בחייו. לכל גיל יש פחדים אופייניים, הנגזרים - בין היתר - מהיכולת השכלית ומהבנת הקשר בין אירועים בסביבה. בגיל תשע מתגברים הפחדים משודדים וגנבים, ממחבלים ומלחמות, כחלק מהבנה טובה יותר של הסכנות, ועירנות גבוהה יותר למידע מן התקשורת לסוגיה. אחד הגורמים המשפיעים על עוצמת הפחד, כמו גם על היכולת להתמודד איתו, קשור בעמדתם של ההורים עצמם, ובתגובותיהם כלפי הילד החרד. הורים המגיבים בעוצמה ובהזדהות יתר להתנהגות החרדתית, עלולים 'לתגמל' אותה בבלי דעת. לכן, אפשר להביע הבנה, תמיכה ואהדה כלפי הילדה, ולחזק אותה במילים טובות, אך לא לאפשר לחרדה שלה לנהל אותך, להכתיב את מהלך החיים בבית, ולשנות את סדר היום המשפחתי. השתדלי להביע את בטחונך ביכולת שלה להתגבר, ולהתעלם ככל האפשר מהתנהגויותיה הלא מסתגלות (כמו למשל ההיצמדות שלה אליך כשאת יוצאת אל פח האשפה). אם תרגישי שהחרדה פוגעת באורח משמעותי בשגרת החיים בבית או בתפקוד שלה בתחומי החיים השונים, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים, והחזירי לה ולכם את איכות החיים. בהצלחה ליאת
בני בן 13 ילד שלא אוהב ללמוד מגיע לביה"ס ופשוט מחמם את הכסא (לא מפריע בשעורים). הוא אוהב להתעסק כל הזמן עם האוכל (הוא ילד שמן) הציעו לי לגשת איתו לפסיכולוג ולטפל בנושא הרגשי אני לא יודעת עד כמה זה יעזור. אודה להמלצתך.
שלום שרון, ילד שעסוק באוכל יתר על המידה יכול לאותת בדרך זו על קשיים רגשיים וצרכים שאינם פוגשים מענה הולם. סברה זו מתחזקת גם מול מה שנראה כמו חוסר פניו?ת ללמידה. טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לסייע באיתור מוקדי המצוקה, ובדרכים להתגבר עליהם. כפסיכולוגית קלינית, אני מאמינה מאד בטיפול וביכולתו לעזור, ומאמינה לא פחות בכוחם של ילדים צעירים להבריא ולהתפתח בהצלחה גם מתוך נתוני פתיחה בעייתיים. כאשר מחברים את שני אלה יחד, בהחלט יש מקום לאופטימיות. שולחת לכם עידוד ותמיכה, וברכת דרך צלחה ליאת
ליאת שלום הבת שלי סובלת מחרדת נטישה ( ראיתי בפורום שאני לא היחידה עם בעיה זו) כאשר הייתה בגיל 3 וחצי אמי נפטרה מסרטן והבת שלי לקחה את זה מאוד קשה היא לא עזבה אותי.דיברה הרבה על מוות, כאשר הלכנו לסופר אם לשניה נעלמתי היא הייתה נכנסת ללחץ ומתחילה לצעוק ולפחד, אחרי תקופה זה עבר לה, עכשיו היא בכיתה א' (היא נשארה שנה נוספת בגן חובה) ולקראת תחילת הלימודים זה חזר לה בגדול, היא אמרה לי שהיא לא רוצה לגדול, לא רוצה בחיים לעזוב אותנו, (פעם היא אמרה לבעלי שהיא רוצה להיקבר לידו- שזה זיעזע אותי) אפילו לזרוק את הזבל אני לא יכולה בלי שהיא תבוא איתי זה הולך ומחמיר כי היא לא רוצה ללכת לחברות (לפני שהפחד שלה חזר היא הלכה לחברות הן באו עליה, היא מאוד חברותית) ושלא יגיעו אליה, היא אמרה לי " אמא אני רוצה שתקחי אותי לרופא שיעזור לי לפתור את הבעיה ושיסביר לי למה אני מפחדת כל כך" היא מפחדת שלא אגיע לקחת אותה מבית הספר ואם היא יוצאת והיא לא רואה אותי היא נכנסת ללחץ (אני כמובן מגיעה לפני הזמן) אני לא יודעת מה לעשות? האם לקחת לפסיכולוג? פסיכיאטר? אודה לך אם תוכלי לעזור לי קרן נ.ב אני לא יודעת אם זה רלוונטי, היא מטופלת אצל קלינאית תקשורת וכן גם אנחנו בתהליכי איבחון הפרעות קשב וריכוז (הבנתי שלילדים שיש להם הפרעות קשב לפעמים יש פחדים מסוג זה)
שלום קרן, פחדי נטישה או מוות (מוות זו הנטישה העצובה מכל), אופייניים לילדים צעירים, ועם הגיל, ככל שמתפתחת ההבנה הקוגניטיבית, הפחדים לובשים צורות חדשות, ולפעמים גם מועצמים. מאחר ובפחדים שלה יש מרכיב בולט של שליטה - נכון יותר לומר של איבוד שליטה - חשוב לשוחח איתה ולדמות את המצבים המפחידים (למשל מצב בו אינך מגיעה בזמן לביה"ס בצהריים). בקשי ממנה לדמיין שזה קורה, ולחשוב על רעיונות אפשריים שגרמו לאיחור: פקק תנועה, תור ארוך בסופר, שעון שעמד מלכת, פנצ'ר בגלגל, ואולי גם דברים לא טובים כמו תאונות או פציעות (רק אם היא תעלה אותם). בקשי ממנה לחשוב מה תוכל לעשות במקרה כזה (למי תפנה, לאן אפשר להתקשר) ולהציע גם רעיונות משלך. בדר"כ הדיבור על הסיטואציה המפחידה שוב ושוב, מקהה את עוצמת הפחד, ומגביר תחושה של שליטה. במקביל תוכלי לשקול פנייה להתייעצות עם גורם מקצועי (אפשר להתחיל מפסיכולוג ילדים) איתו תוכלי להעריך את עוצמת הפחד ואת מידת ההפרעה לתפקוד התקין. במידת הצורך אפשר יהיה לתכנן התערבות מסייעת, ישירות לה או באמצעות הדרכת הורים. בהצלחה ליאת
שלום ליאת, הבנתי אמנם כי פורום זה לא נועד לעבודות אבל בכל זאת אבקש אולי רק הפנייה או כיוון מחשבה מסויים, מאחר ונושא התאומים גם ככה יחסית דל בפסיכולוגיה, קל וחומר נקודה ספציפית כזאת. שאלתתי היא לגבי המשמעות של תסביך אדיפוס לגבי תאומים, הן בני אותו מין, והן תאומים אשר אינם בני אותו מין. אודה מאוד על כל תשובה, ובכל אופן תודה על האתמר המקסים.
שלום אפרים, בהתקף נדיר של טוב לב, נכנסתי לבדוק את מאגרי המידע בעברית של אוניברסיטת ת"א, ולא מצאתי שום דבר. גוגל סקולר היה יותר ידידותי - http://scholar.google.co.il/scholar?hl=iw&q=,twins+and+oedipus תהנה! ליאת
בוקר טוב זאת הפעם הראשונה שאני באתר הזה מהמלצות חמות,מקווה שתוכלו לעזור לי. בתי בת 4 חודשים,לפני מספר ימים סיימתי את חופשת הלידה,חזרתי לעבודה ואת הילדה שמתי אצל מטפלת (אישית).המטפלת אישה מקסימה (אני מכירה אותה שנים) הילדה לא בוכה כשהיא מרימה אותה (בד"כ בוכה אצל זרים) ומהיום הראשון שהיא אצלה כשאני מגיעה לקחת אותה היא ממש לא מתייחסת אליי! למרות שהיא נורא קטנה אני לא מדמיינת זה ממש כך.אני מדברת אליה ושרה לה והיא ממש מסובבת את הפרצוף כדי לא להסתכל ולהתייחס אליי.חשוב לי לציין שכל חופשת הלידה רק אני הייתי איתה כל היום,לא הייתה לי שום עזרה והיא לא נשארה עם אף אחד אחר ואפילו בבית כשהייתי עוברת ממקום למקום תמיד מבטה היה אליי ואף הייתה מתלהבת ומקפצת כשהייתי חוזרת אחרי מקלחת או קניות. אני ממש מתוסכלת מהמצב ובוכה בכל הזדמנות, אנא אנא עיזרו לי!
שלום sam, ברכות לרגל חזרתך למעגל העבודה. אני מניחה שהתגובה הרגשית הקשה שלך למצב כרגע נובעת בחלקה מתחושות אמביוולנטיות סביב הפרידה מבתך ואולי גם אשמה על כך. בגיל ארבעה חודשים תינוקות מסוגלים לזהות את הוריהם, אך עדיין לא מפתחים את חרדת הזרים המפורסמת, שמתעוררת אחרי גיל חצי שנה. אל דאגה, את תמשיכי להיות הדמות החשובה והמשמעותית ביותר עבור בתך, ואני סבורה שהתנהגותה ה'אדישה' לכאורה כלפיך, משקפת את הלך הרוח שלך יותר מאשר את שלה. תינוקות מסיתים את מבטם הצידה כדרך להימנע מגרייה עודפת, ויתכן שעליך למתן מעט את תגובותייך בשעת המפגש, ולהתחבר מחדש במתינות ועדינות. אין לי ספק שהיא מאושרת בבואך, גם אם טוב לה (איזה מזל!) בהשגחת המטפלת המקסימה. קשה מאד לקחת את מקומה של אמא. אל דאגה... :-)) הרבה נחת ליאת
הצלחת להרגיע אותי קצת ולתת לי הרגשה טובה! תודה!
שלום, יש לי בת שהיא אוטוטו בת 3. בנוסף יש לי בן, בן שנה ו-3. הרעיון שלי הוא ששני הילדים ילכו לישון יחד. לאחרונה ביתי התחילה להתנהג בצורה שאינה רגילה לה. אם בעבר היא היתה נרדמת עם ספר, כשהיא קוראת לעצמה ושרה, היום היא צריכה לפחות שעה של הכנה לפני השינה. את הבן התחלנו להרדים בחדר אחר ולהעבירו לחדר השינה רק כשביתי ישנה. רוטינת השינה שלה: מקלחת, משחקים בחדר, פיפי, אני קוראת לה סיפור, עוד פיפי, לפעמים היא לבד מרדימה את הבובה שלה ולפעמים היא קוראת בחדר, אח"כ אני עושה לה מסג' קטן, עוד פיפי, עוד מסג' קטן ואז לישון. עד לשלב של לישון היא מקסימה. אבל כשאני אומרת לה שעכשיו הולכים לישון היא מבקשת כל מיני בקשות מוזרות, צועקת בוכה, זורקת דברים על הרצפה. היום היא צעקה משפטים שקשורים לאבא שלי שנפטר לפני פחות משנה. שאלתי אותה אם היא בכוונה רוצה שאני אכעס והיא ענתה בחיוב. זה מאד מוזר לי. כיוון שהיא ילדה מקסימה וחיובית. אני לא מבינה מאיפה מגיעה השליליות הזאת. ולמה היא מנסה להכאיב לי בכוונה כשהיא קוראת בשם של אבי. בעבר הייתי בוכה מידי פעם ואומרת לה שזה בגלל סבא (אבא שלי). בבקשה תעזרי לי. מעבר לכך, כל נושא הכיף של ללכת לישון ביחד, שני האחים ממש לא יוצא לפועל. אם יש לך המלצות לגבי איך להרדים שניים ביחד בחדר אני אשמח. תודה, יפעת
שלום יפעת, אני מזמינה אותך להיכנס לקישור שצרפתי בתשובתי לענת, שתי קומות מתחתייך. המאמר שם מדבר על חשיבותו של טקס שינה קבוע, כחלק משגרת ההשכבה, המאותת לילדים שזמן השינה מגיע, ומסייע להם להבין מה מצופה מהם. אני בהחלט בעד טקס "לילה טוב" משותף, וחושבת שהכשבה משותפת לשני הילדים יכולה להקל עליך ועליהם, למרות הצרכים השונים, לכאורה. אזכור שמו של סבא לפני השינה בא, ככל הנראה, לאחר שבתך הבינה שזה מפיק תגובה יוצאת דופן, ומזכה אותה בזמן נוסף במחיצתך. השתדלי להתעלם מזה ולא להיכנס לדיבור מיותר או ביקורת על מצב רוחה השלילי. ילדים צעירים מתקשים להיפרד מההורה למשך הלילה, ויתכן שאזכור שמו של הסב המת משקף משהו מהחרדה הזו. תוכלי לומר בשקט, רק פעם אחת, "כולנו זוכרים ומתגעגעים לסבא, אבל עכשיו את הולכת לישון". הגדירי לעצמך סדר פעולות קבוע, והודיעי לילדים שלאחר מכן אינך מתכוונת להישאר בחדר. אם היא תבחר לקום שוב לפיפי, יהיה עליה לחזור למיטתה לבדה ולהישאר בה עד שתרדם. נסי לגלות גמישות, ולאפשר להם "להתקשקש" ביניהם, עד שיירדמו, בעודך בקרבת מקום, בסלון או בחדר אחר. אשמח אם תספרי איך הולך. בהצלחה ליאת
שלום. מעוניין בהמלצות לפסיכולוגים באיזור חולון (רצוי) או הסביבה (ראשל"צ, ת"א..) עבור ילד בן 13 - בוגר ומאוד חכם אך מאידך עם בעיות חברתיות, מתקשה ליצור קשרים עם בני גילו, בעל הערכה עצמית נמוכה (שלא בצדק), לא מאושר ובאופן כללי "סובל" יתר על המידה. עדיפות לתעריפים זולים/ סבירים או עבודה במסגרת קופ"ח מכבי. תודה רבה!
שלום רב, שלחתי את המלצתי למייל האישי. בהצלחה ליאת
אשמח לקבל את אותה המלצה לאותה הבעיה בדיוק, תודה
בני בכיתה ז לא מסתדר לא בלימודים ולא בחברה! הוא ילד מקסים, מוכשר ויפה - אך מלא פחדים...אין לו אפילו חבר אחד...לא יוצר לטיולים אפילו. בבקשה תעזרו לי!
גם אני צריכה בדיוק באותו עניין
אשמח לקבל המלצה לאותה בעיה שיש לבתי בת 15
שלום רב, יש לי בת בגיל ההתבגרות ואשמח להמלצה לפסיכולוגית טובה באזור חולון עדיפות דרך מכבי
הי, קראתי את בקשתך להמלצת פסיכולוג בגין הסיבות שציינת וזה בדיוק התרחיש אצלנו. האם תוכל להמליץ לי על הפסיכולוג שאצלו ביקרתם???תודה
שלום לכולם אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג נוער באיזור חולון לטיפול רגשי. אם מישהו יודע מכיר מקופ"ח מכבי זה יהיה מושלם. תודה מכל הלב
בני בן שנה וחודשיים התחיל גן בספטמבר אבל היה חולה רוב הזמן ונשאר איתי בבית והשבוע חזר בדר"כ הוא נרדם עלי בערב ואז הוא עובר למיטה שלו ויושן מ8 עד 1 במיטה ואז הוא מתעורר רוצה קצת ציצי ונרדם שוב עלי ואני מחזירה אותו למיטה לפעמים הוא ממשיך עוד קצת לישון במיטה ולפעמים הוא רק מרגיש את המיטה וישר מתרומם שאני אקח אותו ולא מוותר ושוב אני מרדימה וככה כל הלילה עד שנמאס לי ואני נכנעת ומכניסה אותו אלינו למיטה וזה מפריע לי ולבעלי לישון מה לעשות איך להפסיק את זה ואיך אני יכולה להרדים אותו במיטה מהתחלה ולא על הידיים שלי ודבר נוסף הוא לא מוכן לחזור לישון אצל בעלי רק אותי כל הזמן... וגם המיטה שלו עדיין איתנו בחדר דבר שהייתי רוצה לשנות אבל מפחדת לעשות יותר מידי שינויים בבת אחת.
שלום ענת, כניסה לגן בגיל כה צעיר חושפת את התינוקות לזיהומים ומחלות חוזרות, ויש להביא זאת בחשבון ולנסות לבחור מסגרת קטנה ככל האפשר. תינוקך עדיין ניזון מהנקה, ולכן ההיצמדות אליך נראית טבעית ומובנת, בעיקר כשההנקה משמשת גם כאמצעי הרגעה ביקיצות הלילה שלו. תינוקות, ככל שהדבר תלוי בהם וכמו כל גור בטבע, מעדיפים את חום גופה של אמם, ומבקשים להירדם ולישון לצידה. עם זאת, מטעמים בטיחותיים, וגם כדי למנוע התשה ועויינות אצל האם, המצב הרצוי הוא שתינוק יישן במיטתו. בהתייחס לכותרת שבחרת לפנייתך, אוכל לומר שהציפייה שהתינוק יסכים (!) לישון במיטתו אינה רלוונטית כלל, ומי שמכתיב את הכללים הוא ההורה. כדי שילד ילמד להירדם לבדו עליו לפתח דרכים להרגעה עצמית. כאשר את מרדימה אותו בזרועותייך, מציעה לו שד בלילה ומכניסה אותו למיטתך (אני יודעת כמה עייפים בלילה, האמיני לי), את הופכת אותו תלוי לגמרי בהרגעה החיצונית הבאה ממך. למרבה הצער, בשלב הזה, אין ברירה אלא להתמודד עם 'שבירת הרגלים', גם במחיר של בכי. אני מציעה כצעד ראשון שיתחיל את הלילה במיטה (ולא בזרועותייך). כאשר את ערנית ופחות מותשת, יש סיכוי טוב יותר שתצליחי להתמודד עם הבכי. שבי לידו, לטפי אותו, שירי לו, ולאחר מכן שמרי על נוכחות שקטה מבלי להרים אותו מהמיטה. כשהוא מתעורר בלילה, נסי להמתין מספר דקות, ולתת לו הזדמנות להירגע בכוחות עצמו. אם הוא עדיין רגיל לינוק בלילה, הניקי אותו ללא דיבור, בחושך, והחזירי אותו למיטה ללא דיבורים. אל תקחי אותו למיטתך בכל מקרה, גם אם יהיה בכי ממושך. יכול להיות שתצטרכי להקדיש לזה כמה לילות קשים, אך אין פתרונות קסם. בינתיים תוכלי להשאיר את מיטתו בחדרכם, לפחות עד שתתבסס שגרת לילה רגועה. תוכלי לקרוא עוד בנושא כאן - http://images.maariv.co.il/online/55/ART1/950/734.html בהצלחה ליאת
בני בן 10 נחבל בראשו לפני שנתיים - מכה קלה. נלקח לטיפול רפואי בבי"ח, בוצעו כל הבדיקות כולל C.T והכל תקין. מאז לעיתים רחוקות בכל פעם שכואב לו הראש הוא נלחץ ונכנס לפאניקה כי הוא עומד למות, לא זוכר דברים, מדבר בבלבול. אתמול לדוגמא חזר מחוג והתלונן על כאב ראש - לטענתו לא שתה מיים, אך לאחר מספר דקות התחיל לבכות ולצעוק כי הוא לא זוכר את שמות חבריו. בני מקובל מאוד בחברה, ילד חכם ונבון, אך מאוד מפחד ממוות. עליי לציין כי הוא פוחד לעלות במעלית לבד, לא נשאר לבד. מה עליי לעשות.
שלום אודיה, התקפי פניקה בהחלט יכולים להתעורר כתגובה לטריגר גופני מאיים, שנקשר לטראומה כלשהי בעבר. בעיצומו של גל החרדה, ייתכנו סימפטומים המשקפים את הפחד הגדול שלו - אובדן הכרה ומוות. פחד המוות אופייני מאד לילדים בגילו, שכבר פיתחו הבנה בסיסית ביחס לסופיות המוחלטת של המוות. ילדים שעברו פרוצדורות רפואיות דרמטיות יכולים להיות פגיעים יותר לחרדה בהשוואה לחבריהם, ואולי במקרה שלכם שווה להקל עליו באמצעות טכניקות טיפוליות קוגניטיביות-התנהגותיות. טיפול כזה מסייע לילד להיפטר מהקישור האוטומטי בין תחושות גופניות מסוימות, כמו כאב ראש או סחרחורת, לבין הרעיונות הקטסטרופליים המפחידים. זהו טיפול קצר יחסית, וממוקד, ותוכלי להתעניין לגביו במרפאת החרדה בבי"ח שניידר למשל. כמובן שגם פסיכולוג ילדים מנוסה יוכל לתת מענה טוב. מעבר לנאמר כאן, ומתוך האחריות המקצועית המתבקשת, אני ממליצה על פנייה לרופא הילדים, שישלול בוודאות כל מקור פיזיולוגי לתלונותיו. בריאות וכל טוב ליאת
שלום רב, לאחרונה יצא לי לשמוע על תופעה בה ילדים שמפסידים או לא מצליחים במשחקי המחשב (פלייסטיישן ודומיו) נתקפים זעם בצורה שאיננה אופיינית להם. בדיוק היום חברה סיפרה לי כי בנה (בן 10) נתקף זעם מאוד לא אופייני והרס רכוש אחרי שהפסיד במשחק. האם התופעה מוכרת לך? האם תוכלי להפנות אותי למאמרים בנושא? תודה רבה, שגית.
שלום שגית, ילדים שמגיבים קשה להפסד או כישלון יתנהגו באופן דומה גם אם יפסידו במשחק קלפים או "סולמות וחבלים". מדובר בקושי לשאת מצבי תסכול, ולווסת את התגובה הרגשית. התופעה בהחלט מוכרת, והיא עשוייה להתבטא במופע סוער אף יותר אצל ילדים עם ADHD או עם פגיעה בדימוי העצמי. אם תקלידי בגוגל מילות מפתח כמו "וויסות רגשי אצל ילדים", "דחיית סיפוק", עמידות למצבי תסכול" וכד', יעלו לא מעט קישורים רלוונטיים. בברכה ליאת
שלום, מחפשת פסיכולוגית בפתח תקווה לביתי בת 29 הסובלת מאנורקסיה ולאחר אישפוז. תודה
שלום רב, מאחר ולא נהוג לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, עליך לצרף כתובת מייל עדכנית אליה יוכלו הממליצים לשלוח את השמות. אני ממליצה לך לשקול פנייה למסגרת מרפאתית, הכוללת צוות רב-מקצועי מיומן. אני מפנה את תשומת לבך לפורום שכן, העוסק בהפרעות אכילה בניהולה של גילי אגר, שאולי תוכל להפנות אותך למרכז כזה. בהצלחה והרבה בריאות ליאת
שלום, השאלות שלי מעט ארוכות אך נוגעות להחלטה מהותית מבחינתינו. לאחר לבטים רבים וכמו הורים רבים בחרנו(לאחר צפייה בכ 20 גנים) דווקא בגן הזה מכמה סיבות: 1. הגננת בעיקר הייתה נראית מדהימה. 2.הצוות היה נראה צעיר, רענן ולא "שכונה", רובו משכיל ובעל הכשר מעבר למצופה. 3.המקום הפיזי מלבד המרבד הסינטטי והדוקר שבמקום דשא בחצר היו נראים טוב, נקי, ובצבעים מרגיעים. 4.השפה הייתה תקינה והשיח היה באווירה נעימה רגועה ומשדרת כנות וחמימות. 5.שאר הילדים בגן נראו שלווים ונעימים. היו דברים נוספים אבל אלו היו הדברים שלטעמנו הספיקומבחינת העיקר. כל זה היה נכון להרשמה. החל מתקופת ההסתגלות שממנה עבר כבר חודש וקצת פחות החגים(ההסתגלות של ביתינו הייתה בין סבירה ללא קלה) החלו העדרויות לא ברורות של הצוות כל פעם משהו אחר. השיא היה העדרות של הגננת אשר נעדרה מהגן כל יומיים ובהתחלה זה היה בגלל בנה שהיה חולה (מובן לכל אם ואב) אבל לאחר שיחות אישיות איתה התברר שלא רק בגלל זה היא נעדרת ושלשום אף התבשרנו שהיא עוזבת. באסיפת ההורים שקדמה לעזיבתה ביומיים כאשר נשאל מנהל הגן מה קורה ומדוע זה המצב התפתל והמציא תירוצים כאלה ואחרים ואף שיקר בטוענה שאינו יודע מה מצבה של הגננת והפעיל מניפולציות רגשיות אודות מצבה של הגננת ומצב בנה. למחרת בשיחה אישית איתה התברר שהיא כבר בקשה להפסיק את עבודתה בשונה מהתשובה שקבלנו ערב קודם. צר לי שהאמון בהמשך לדברים שקדמו נפגע קשות אך כרגע אני מתעסקת בטובת ביתי ועל כן שאלתי היא: המנהל של הגן טען שהוא מחפש סידור ואנחנו ההורים צריכים סבלנות מנסיון זה ייקח זמן. לי יש אפשרות להיות איתה בבית עד גיל שנתיים וחודשים אז תוכל להיות בגן בקיבוץ עליו אני סומכת במאה אחוז מה את מציעה לעשות? האם טוב יותר להשאירה בגלל שהסתגלה לרעיון הגן למרות שאיננו סומכים על הגן במאה אחוז ועל הצוות הנשאר פחות? מתוסכלת ממחשבות ומהתייעצויות, תודה וסליחה על הפירוט, איריס
שלום איריס, לא ציינת בת כמה בתך, ואני מניחה שהיא עוד לא בת שנתיים אך קרובה לשנתיים. בגיל זה, מסגרת טובה היא כזו שמאפשרת התנסויות חברתיות, קוגניטיביות ומוטוריות במרחב בטוח, מוגן, נקי ואסתטי. למיטב הבנתי את כל אלה מצאתם בגן כשבחרתם בן לאחר סקר מקיף. תפקידה של הגננת, כמי שמופקדת על התכנים בגן, חשוב, אך אם צוות הגן מיומן, מנוסה ומוכשר היטב, הגן יכול לספוג את תקופת ההמתנה לגננת הבאה. אם בתך נקלטה היטב בגן, הצליחה להיקשר לדמויות המטפלות, למצוא את מקומה בין הילדים, וללכת פחות או יותר ברצון, אפשר להמתין, ולהניח שלא ייגרם לה נזק. אני חושבת שאם הייתה גננת טובה בגן, אפשר לסמוך על הבעלים שהוא יודע לבחור היטב, והעובדה שהוא מבקש זמן וסבלנות מעידה על כך שאין בכוונתו רק "לסתום חור" (כמו שהיו אומרים אצלנו בקיבוץ), אלא להשקיע בחיפוש אחר גננת טובה ומקצועית. כמובן שכל הנאמר כאן מסתמך על התיאור שלך, ובמידה רבה גם על העובדה שהשקעתם מאמצים בשלב בחירת הגן מלכתחילה. הדבר היחידי שעשה לי עצוב זה הדשא הסינתטי, שבעיני בעייתי כמעט כמו היעדרה של הגננת, אם לא יותר (נאמר בהומור). שיהיה... בהצלחה ליאת
שלום רב, יש לי בעיה עם בני בן ה- 8. קודם ארצה לציין כי יש לו שתי אחיות מתבגרות ואח קטן. הוא מעדיף לשחק עם בנות ומתנהג ממש בצורה שמתאימה רק לבנות. אני חושבת וכך אני מרגישה שהוא מאוד מנסה לחקות ולרצות את האחיות שלו ונוח לו יותר עם הבנות בכיתה ובכלל כי כנראה זה מה שהוא יודע. ניסיתי ל"שדך" לו בנים אך הוא לא מוצא עניין. השלמתי עם העובדה שהוא רגיש יותר, עדין יותר ומה לעשות הוא מעוניין יותר לשחק גומי עם הבנות מאשר כדורגל עם הבנים . מה שמפריע לי יותר זו צורת הדיבור שלו שמאוד מתאימה לבת , ההתבטאויות שלו ובמיוחד כשאני אומרת לו משהו אז הוא אומר : ואם ארצה להיות הומו? אתמול ממש כעסתי עליו ואמרתי לו שאני לא מוכנה לשמוע זאת. הוא ילד בן 8 ועדיין ילד ואני לא רוצה בכלל שמגיל כזה הוא יחשוב מה הוא. בגיל מאוחר יותר ולזה יש זמן שיהיה מה שהוא רוצה. אני ממש נלחצת מהעניין ולא יודעת באיזה גישה לנקוט. ברור לי שילד לא צריך להחליט מעכשיו מה הוא באמת והאם הוא מבין את משמעות המילה. האם להסביר לו? האם לקחת לפסיכולוג? אני לא רוצה להתחיל לדון ולהכנס לתוך זה כי זה מאוד מלחיץ אותי. מה לעשות? האם זה יעבור? האם באמת ילד בגיל כזה יכול לחוש את נטיותיו המיניים?
שלום רב, התנהגות שאינה תואמת-מין בילדות לא בהכרח מנבאה את האוריינטציה המינית בבגרות, ואחוז ניכר מהילדים הללו גדלים להיות מבוגרים הטרוסקסואליים. הבהלה שלך משדרת מסר מבלבל: מצד אחד את מבקשת שלא לדון בזה כי זה מוקדם ולא רלוונטי עדיין, ומצד שני נלחצת וכועסת כשהנושא עולה כאילו קרה אסון. מאחר וממילא אין דרך להשפיע על היווצרות הנטייה המינית, אין גם טעם להיכנס לפניקה מיותרת, או להתחיל לרוץ לפסיכולוגים. מוטב לאפשר לו לחיות את חייו תוך התנסויות מעשירות ומגוונות, לאהוב אותו, להתפעל ממנו ולשמוח בכישוריו בכל תחום בו יבחר, ולשחרר את הלחץ ממנו ומעצמך. כשהוא אומר "ואם ארצה להיות הומו?" תוכלי לענות לו שכשיהיה גדול יוכל להיות כל מה שירצה, ושתאהבי אותו בכל מקרה. זוהי תשובה מרגיעה עבורו, ואם תחשבי על זה עוד קצת, אולי היא תרגיע גם אותך. בברכה ליאת
בני בן 10 הכיר לא מזמן ילדה בת 9 והם מאד מתחברים זה לזו היא נתנה לו נשיקה על הלחי והיחסים בינהם מעולים אבל אני לא מעונינת שיהיו יותר מיחסי ידידות ובלי מגע כיצד אוכל להסביר זאת לבני כדי שלא יהיו בעיות אח"כ? אודה על תשובה מהירה!
שלום ליאורה, בנך וחברתו נמצאים בגיל החביון, המתאפיין בביישנות והימנעות ממגע בין המינים. לאחרונה, אנחנו רואים ילדים יותר ויותר צעירים, המתנסים בחברויות בוסר "רומנטיות", שברוב המקרים לובשות אופי פורמלי, שטחי, שאינו כרוך במגע פיזי ממשי, למעט נגיעות נבוכות פה ושם מהסוג שאת מתארת. תוכלי לחזור ולהדגיש בפניו שמגע פיזי בגיל זה בהחלט מקדים את זמנו, אך אני מאמינה שהוא מבוהל מזה יותר ממך, והדאגה שלך מרחיקת לכת. בשמחות ליאת
בני מגלה סימנים קשים של חרדה במצבים מסוימים כגון: כשהוא בחוג אני צריכה להיות בטווח הראיה שלו אחרת הוא נכנס להיסטריה של בכי וכאבי בטן. כמובן כל ההורים הולכים ואני ההורה היחיד. דוגמא נוספת - יש לו פחד שאני לא אגיע לאסוף אותו בסיום יום הלימודים בבית הספר. כאני משוחחת איתו על כך הוא אומר שהוא שזה לא בשליטתו ושהוא פוחד שאנו ההורים נשכח אותו. עלי לצין שבני מעולם לא חווה איזו חוויה של נטישה מכל סוג שהוא, תמיד הגעתי בזמן לכל מקום. הוא הולך לבית הספר ולחברים בלי כל בעיה.
שלום רווית, לעיתים, חרדת נטישה ופרידה של הילד משקפת סוג של אמביוולנטיות וקושי גם אצל ההורה, שבאופן כלשהו - גם אם לא תמיד במודע - מתקשה לשחרר בעצמו. אני מניחה שבנך למד כי באמצעות כאבי הבטן הוא מגייס אותך וגורם לך להיות ההורה היחיד שנשאר בחוג שבוע אחרי שבוע. לכן, שווה לבחון את התגובות שלך, ולחדד את המודעות לתחושות ולחששות שלך המתעוררות במצבים בהם את מתרחקת מבנך. בגיל שבע וחצי אפשר לגייס את הילד להילחם בחרדה, ולהגביר אצלו את תחושת השליטה גם במצבים המפחידים. תוכלי, למשל, לשוחח איתו על כל האפשרויות העומדות בפניו במקרה שאת מאחרת או שוכחת לבוא לקחת אותו מביה"ס. ראשית, הייתי מבררת מה הפנטזיה שלו: מה הוא חושב שיקרה? מה הוא חושב שירגיש? בשלב השני יש לדון באפשרויות הפעולה השונות: למי פונים? מה אומרים? מה הוא חושב שתעשה מזכירת ביה"ס אם ייגש אליה ויגיד שלא באו לקחת אותו. דאגי לצייד אותו במספרי טלפון חשובים, שלכם, של סבתא או של שכנה שאפשר לסמוך עליה. ככל שהמצבים הללו ידוברו ויעובדו מראש, כך יחוש יותר שליטה, פחות חרדה, ויותר נכונות להתנסות בפעולות עצמאיות גם כשאת רחוקה. נסי, ודווחי מהשטח... בהצלחה ליאת
שלום, בני סובל מבעיות התנהגויות רגשיות לא קלות, אנו נמצאים בטיפול במרפאות חוץ כולל אשפוז להבחון אך עדין אין שום שינוי מאז חצי שנה אחרונה מאז שהתחלנו את הטיפול. אנו נגשים לועדת השמה בימים אלו לשיבוץ מחדש כי המצב בבית ספר קשה. אני אלמנה שעוברת ימים לא קלים בהתמודדות של בני, איך להגיב בכל פעם שהוא מרביץ לעצמו. אני כבר נסיתי כמעט הכל... אני מאמינה שמשהו בטיפול לעובד... לאחר חצי שנה. האם את מכירה פסיכולוגים ומטפלים שעושים זאת בקצב מהיר יותר לגבי ארגון חיינו ודרכי התמודדות. אשמח לעזרתך. לא יודעת מה לעשות יותר!!!!!! מרים
שלום מרים, אני שומעת כמה קשה לך, ולבי איתך. נוסף על הקשיים הרגשיים בהם כולכם נתונים, נוסף גם הקושי של וועדת ההשמה, שמכניס תחושת דחיפות ו'גורליות' ולא תורם לשקט וליציבות בבית. למרבה הצער, טיפול פסיכולוגי אינו עובד תמיד בקצב בו היינו רוצים. שינויים רגשיים והתנהגותיים הם עניין תהליכי, המושפע מגורמים רבים, ברמת הפרט, המשפחה, ביה"ס, המצב הכלכלי, תנאי המחייה, המצב הבריאותי, ועוד. גם אבחון הוא תהליך יקר וממושך, ולא תמיד התוצאות מדיעות בזמן המצופה. לתחושתי, את נתונה כרגע, כל כולך, בדאגה גדולה וחרדה מפני מה שקורה לבנך, וקצת פחות מוחזקת בעצמך. אני מציעה שבמקום להחליף את הצוות המטפל בילד, מוטב לחפש גורם מקצועי שיוכל לתמוך בך, לסייע בהכלה, עצה, והעצמה שלך, כמי שצריכה להמשיך ולתפקד בנסיבות קשות כל כך לבדך. אני ממליצה לך לפנות לצוות המרפאה ולשתף אותם בתחושות שלך. ברוב המקרים קיימת היענות ונכונות לתמוך במשפחה בשעות של אי-ספיקה, ונראה לי שאת במצב שמצדיק התגייסות. שולחת לך כוחות, עידוד ותקווה, ומאחלת לך שההתקדמות בוא תבוא, גם אם ייקח עוד קצת זמן. את כמובן מוזמנת להמשיך ולראות בפורום שלנו מקור תמיכה וסיוע. חזקי ואמצי ליאת
שלום, יש לי ילד בן 3 וארבעה חודשים, באופן כללי ילד מקסים, כובש, חכם , דעתן,עקשן ואוהב ( בד"כ גם ילד מחונך). ישנה בעיה אחת שמאוד מציקה לי בהתנהגות שלו: ההתנהגות שלו כלפי הסבים והסבתות או ילדים בגן שאינו מחבב. הוא יכול להתנהג בצורה חצופה ולאמר לסבים ולסבתות בפנים: " אל תגעו בי, לא רוצה לדבר איתכם, אל תביאו לי, אל תיתנו לי וכו'. לילדים בגן שאינו מחבב, הוא אומר: " אני לא רוצה להיות חבר שלכם, לא רוצה לשבת לידכם, ולא רוצה לשחק אתכם". ההתנהגות הזו מלווה אותו ואותנו תקופה ארוכה מאוד, ואני לא רואה ששינוי יכול לקרות אם לא ננקוט בצעד שישפר את ההתנהגות שלו. יש לציין שניסינו מספר רב מאוד של פעמים, להסביר לו שאסור להתנהג כך לסבא וסבתא או לאנשים מבוגרים ממנו. כמו כן, ניסינו להתנהג איתו בצורה יפה ומנומסת,ניסינו להרים עליו את הקול ולכעוס. בשתי הדרכים ההתנהגות לא השתנתה. יש לציין שאם הוא נשאר לבד עם הסבים והסבתות, הוא מתנהג למופת - רק כשאנו לידו, הוא פשוט לא מתייחס אליהם, אשמח לקבל ייעוץ, איך ניתן לשפר את ההתנהגות או לקבל כלים שיעזרו לנו בחינוך של בני. תודה
שלום דני, בין כל האסטרטגיות אותן הזכרת, חסרה לי אחת :-)) התעלמות. התעלמות. אנחנו מדברים על פעוט בן שלוש, שהבין שיש פה הזדמנות נפלאה לשעשוע מרתק, שמזכה אותו בתשומת לב רבה. הסבים, מצידם, מחזרים ומבקשים את אהבתו, ואתם, מן העבר האחר, מנציחים בהתעסקות שלכם את המצב, ונותנים לו יותר ויותר כוח. אין כאן בעיה של חוסר חינוך - אחרי הכל, אי אפשר לכפות על אף אחד לאהוב או לא לאהוב. אתה עצמך אומר שבהיעדרכם, הילד נוהג כבוד בסבים. יש כאן התנהגות אקראית שקיבלה נפח חסר פרופורציה, אולי בגלל רגישויות שלכם או של הוריכם, שאינה קשורה כלל בילד או בהתנהגותו. הודיעו לסבים שאינכם מתערבים יותר בנושא (אני מרשה לכם להפיל את זה עלי) כי אתם מאמינים שאין כאן שום דבר אמיתי או משמעותי. נסו ככל יכולתכם להשתחרר מהמתח לפני המפגש עם הסבים, ולהניח לזה לחלוטין. אל תגיבו, מטוב ועד רע, לאמירות "מחוצפות" או בוטות כלפי סבא וסבתא, והנחו גם אותם להתעלם לגמרי. גם בגן, יש להניח שילדכם יצטרך להתמודד עם התוצאות הישירות של התנהגותו, ולגלות את הקשר בין מה שהוא אומר ועושה לבין היחס כלפיו. אשמח אם תוכל לעדכן אותח בהמשך, ולדווח עד כמה אתם מצליחים בהצלחה ליאת
הבן שלי בן 16 והוא ביישן והוא סיפר לי שכל הזמן שהוא רוצה להתחיל עם בנות הלב שלו מתחיל לדהור הוא מפחד מה אני אמורה לענות לו קשה לו, הוא מפחד????
ערב טוב וחג שמח, הבן שלך נמצא בראשית חייו הבוגרים, וטבעי שהצעדים הראשונים בעולם של "בינו לבינה" ילוו בהתרגשות וחשש. דפיקות הלב יכולות לשקף את ההתרגשות שמעוררת בו הנערה, ואת החשש שהיא תדחה את חיזוריו. למרבה המזל, דפיקות הלב אינן גלויות למתבונן מבחוץ, וגם אם כן, הן חינניות ואפילו 'סקסיות' (מי מאיתנו לא תרצה לגרום לבחור דפיקות לב?...). תוכלי להזמין את בנך לקרוא את תשובתי, או לשוחח איתו ולחזק אותו ברוח זו. חזקי אותו, הביעי ביטחון ואמון באטרקטיביות שלו, ועודדי אותו בעדינות לא להיכנע לביישנות. תוכלי, כמובן, לספר לו על תקופת הנעורים שלך, ועל הקשיים הדומים שעברת כשהיית בגילו, וכך תוכלי להרוויח "על הדרך" סוג של קרבה נעימה ושותפות איתו, שלא תמיד מתאפשרות עם ילדים בני 16. מה את אומרת? ליאת
שלום וברכה ראשית, כבר נעזרתי בך בשאלה ועזרת לי מאוד, עשיתי בדיוק מה שאמרת וזה היה פנטסטי. אני בת 37 אם חד הורית לילד שנולד מתרומת זרע, ילדי בעוד חודשיים בן 4. העיניין - הילד שלי פוחד פוחד פוחד. ואני אסביר, למשל אתמול טיילנו, לא היינו לבד היו איתנו עוד 3 אנשים, עכשיו ככה הולכים ונגיד הוא התקדם איזה 2 מטרים ממני, הוא פתאום מסתכל ימ' ש' צועק אמא אמא, ואומר לי שאני בורחת לו, ואני ממש איתו, אני מסתכלת עליו כל שניה. למשל איפה שחניתי את הרכב אז לא התאפשר לצאת מהמקום שנכנסו אז היה צריך לצאת ממקום אחר, אז אני ככה אומרת את בקול לזאת שישבה לידי, עכשיו אני יודעת שהוא שומע וקולט, ואז כשיצאנו, אז הוא משמיע קול אנחה, הוקל לו, והוא גם אומר איזה מזל יצאנו. עכשיו, זה תמיד ככה בכל מקום, גם בבית אם נגיד הוא קרא לי ולא שמעתי אז הוא מתחיל לרוץ ולקרוא אמא אמא, ולמה לא ענית לי. אותו דבר כך היחס גם לדברים שלו, למשחקים שלו, הוא שומר, הוא דואג שלא ייהרס, אם אני אומרת לו לא להוציא משהו מהבית אז אין עם זה בעיה הוא מקשיב. נכון קורה שנזכרים במשהו ואז פתאום עושים , יווווואווווו, אז הייתי עושה את זה, עכשיו אני לא מעיזה, וגם מדבר כזה, הוא היה ישר בא אלי, אומר מה קרה מה קרה. למשל אם הולכים לגן משחקים ויש מגלשה גבוה שצריך לטפס, הוא מוותר ולא עושה את זה, עד לא מזמן הוא היה קופץ מגובה של כסא רק אם הייתי מחזיקה לא את הידיים. יש דוגמאות נוספות ורבות , בעיקרון זה ככה תמיד, פוחד פוחד. מה עושים? זה יעבור? אני כל כך משתדלת, בגלל שאני יודעת ומכירה אותו, אבל אני גם מאוד רוצה שהוא ישתחרר. אז אני מודה לך מראש, מצטערת אם יצא ארוך. בברכת חג שמח. אתי.
שלום אתי, כשאנחנו מדברים על חרדה אצל ילדים, אנחנו לוקחים בחשבון שני היבטים עיקריים. האחד, מתייחס לאיזו מוכנות או רגישות ביולוגית מולדת, והשני מתייחס לאספקטים הנרכשים/נלמדים במהלך ההתפתחות. בשני המקרים מעורבים ההורים, הן כקובעים גנטית והן כמודלים התנהגותיים-חברתיים. כאשר את שואלת "אם זה יעבור?", אוכל לומר שחלק מפחדי הילדות אכן עוברים עם הגיל, אך יש להניח שילד רגיש וחרדתי יישאר רגיש וחששן גם בעתיד. כמובן שכהורים, יש לנו יכולת למתן או להעצים התנהגויות וביטויים רגשיים, וכאן את נכנסת לתמונה. כאשר את מגיבה בקריאות פתאומיות ולא צפויות לאירועים יומיומיים תמימים, זה עלול ליצור מידה של דריכות אצל ילד קטן, שלא יודע מתי זו "אזעקת-אמת". לכן, אם את מכירה את הרגישויות שלו, נסי למתן את התגובות שלך, ולנסות להגיב באופן תואם יותר לנסיבות. בנוסף, נסי לבחון את עצמך ולבדוק איך את מגיבה להתרחקויות שלו ולפרידות ממנו. האם את נוטה לעודד גילויים של אומץ לב ועצמאות או מעדיפה אותו קרוב וזהיר? גם היחס שלו לרכוש (כולל צעצועים ומשחקים) נצבע במידה רבה ביחס שלך עצמך לחפצים ורכוש. בדר"כ, להורים משוחררים ו'זורמים' יהיו ילדים משוחררים וזורמים, ולהורים שמרניים - יהיו ילדים בדמותם. העובדה שאת אם חד-הורית, שמה עליך אחריות עודפת, מאחר וחסרה דמות 'מאזנת' כמו במקרה של שני הורים. המשמעות היא, שעליך להשתדל ולהיות קשובה ומודעת יותר לעצמך, ולדרך בה התנהגותך ותגובותיך משפיעות על בנך. אני ממליצה מאד לגייס מידה נכבדה של הומור וסלחנות, הן כלפיו והן כלפי עצמך, ולקבל את החולשות הקטנות הללו כחלק מהצבע המיוחד של המשפחה הקטנה שלכם. אם תרגישי שהחרדות והפחדים יוצאים מגדר הנורמה והופכים חריגים ומפריעים לתפקוד, פני להדרכת הורים. בהצלחה וחג שמח ליאת
שלום, בתי בת 4. מאז ומעולם הייתה ילה זהירה ואהבה בעיקר עיסוקים שקטים - לצייר, לבנות, לשחק בבובות. עד לפני כשנה לא אהבה בכלל מתקני משחקים (מגלשה, נדנדה וכו') וגם היום היא לא עולה על מתקנים שנראים לה מפחידים ומבקשת שננדנד אותה רק חלש. היינו בלונה פארק שמיועד לילדים, שהמתקנים בן מאד פשוטים וזזים לאט והיא לא הייתה מוכנה לעלות על שום מתקן, גם לא בליווי. מכיוון ששהינו במלון סמוך במשך שבוע היא יכלה להתבונן מהצד עד שביום הרביעי הייתה מוכנה לעלות ולהתנסות בחלק מהמתקנים. היא מפחדת מחושך. כשחברים שלה משחקים ורוצים לסגור את דלת החדר, היא בורחת בבהלה החוצה והם כמובן מנצלים את זה, וכשהייתי איתה בהצגה (חיכיתי בסבלנות ולקחתי אותה פעם ראשונה רק אחרי גיל שלוש וחצי) היא הייתה ממש בפאניקה יצאתי איתה וחזרתי לאולם מספר פעמים עד שבסוף היא הייתה מוכנה להסתכל ובסוף אף נהנתה. אבל גם בפעם אחרי זה הדבר חזר על עצמו. ברור לי שצריך לתת לה זמן ויש לה קצב משלה אבל מכיוון שיש לה אח גדול שמוכן ומזומן להתנסות קשה לשלב בבילויים עם שניהם. אנחנו גם משפחה שאוהבת לטייל ולצאת וקשה לנו להתנהל עם ההתנהגות שלה, כמה שזה נשמע רע... חשוב לי לציין שנולדה לה אחות לפני כחמישה חודשים. אבל ההתנהגות הזו הייתה גם קודם ולפי רמת ההיסטריה שנראה לי שבה היא נתקפת בזמן "ארוע" נראה לי שאין לה הרבה שליטה על הפחדים שלה. אשמח ליעוץ והכוונה.
שלום אליאור, יש ילדים רגישים, המתקשים ליהנות בסיטואציות רועשות, חשוכות, המוניות או בלתי צפויות. לפעמים החרדה היא עניין משני, ומה שגורם לרתיעה זה דווקא רגישות חושית עודפת או קושי באינטגרציה חושית. כמו שהבנת אינטואיטיבית, אין טעם ללחוץ במקרים כאלה, אלא להמתין בסבלנות עד שזה ייראה פחות מאיים, או לוותר לה מראש. אני מכירה לא מעט מבוגרים שאינם מעיזים לעלות על מתקני לונה-פארק, וביתר תחומי חייהם הם מתפקדים נהדר... לפעמים, ילד חרד זוכה להמון תשומת לב, ומוצא את עצמו במוקד העניין המשפחתי. למרות ההבנה למצבו, גם זה מצב לא רצוי. אני חושבת שאם אתם משפחה חובבת טיולים ופעילויות מחוץ לבית, אין צורך לשנות מהותית את אורח חייכם בגלל הפחדים של בתכם. מוטב ליידע אותה ככל האפשר מראש על התכניות, ולאפשר לה להחליט האם היא מצטרפת או נשארת אצל סבתא או חברה. תוכלי לעודד אותה להצטרף, ולהבטיח לה שלא תצטרך לעשות דברים בניגוד לרצונה. כאשר היא נתקלת במשהו שמאד מפחיד אותה, רצוי לא להיגרר להיסטריה שלה, להישאר רגועים ועניינייים ככל האפשר, ולא לנסות להפציר בה, לשדל אותה או לשחד אותה בהבטחות ותגמולים. כל אלה עלולים להפוך את הפחד לעניין משתלם שלא כדאי לוותר עליו. במקום זאת, יש להרחיק אותה מהסיטואציה המפחידה, ולא לדבר על זה יותר מדי. נסו לא לרחם עליה או להצטער בשבילה על מה ש"הפסידה". רוב הדברים הטובים יחכו לה... בהצלחה וחג שמח ליאת
שלום ליאת, המון תודה על התגובה. למרות שכמו שכתבת אינטואיטיבית הרגשתי שצריך לתת לה את הזמן היה לי קשה מאד לקבל את זה. בעיקר באמת בגלל שלא רציתי ש"תפסיד" דברים. אבל את באמת צודקת ואני אנסה ליידע אותה מראש ולא לנסות לשכנע אותה לנסות דברים שהיא לא מעוניינת בהם, כי היא כנראה יודעת הכי טוב מה היא רוצה ומסוגלת לעשות. רציתי לשאול לגבי הנושא שהזכרת של רגישות חושית עודפת כי אני באמת מרגישה שהיא חווה דברים - בעיקר כשיש הרבה המולה ואנשים ורעש, בצורה הרבה יותר חריפה ומוקצנת מהבן הגדול שלי ובכלל מילדים אחרים. האם יש מה לעשות עם זה? האם כדאי לבדוק את זה ואם כן איפה? שוב תודה אליאור
שלום דנה, שלחתי לך המלצה למייל האישי. מקווה שעזרתי קצת. בהצלחה ליאת
בת 30 מבקשת המלצה לפסיכולוגית בירושלים תודה
שלום דנה, איננו נוהגים לפרסם שמות של מטפלים מעל גבי הפורום, ולכן, אם ברצונך לקבל המלצות למייל שלך, עליך להוסיף כתובת דוא"ל עדכנית. בברכה ליאת
שלום בני בן 4 וכמה חודשים בסה"כ ילד טוב וחכם. אולם בגן הוא מחוסר בטחון עצמי נוהג לשבת בצד לשחק בפינות ולא לעמוד על דעתו אם למשל ילד אחר לוקח לו צעצוע הוא אף פעם לא יתנגד לזה ( לא כך בבית ). בהצגת סוף השנה הוא היחידי שלא היה מוכן להשתתף גם הגננת אומרת שהוא ילד טוב אם כי מופנם. לפני חודש וחצי רשמנו אותו לחוג קרטה במטרה להעלות לו את הביטחון העצמי אך הוא מסרב להשתתף ומתעקש לשבת בצד כבר קרוב ל 10 אימונים. ניסינו שיכנועים ניסינו מתנות ניסינו להראות שאנחנו מאוכזבים ניסינו להראות גאווה בפעמים הספורות שהוא ניכנס ל 3 דקות אולם כלום לא עוזר. אני מאד חושש שהוא ימשיך בחוסר הבטחון העצמי וזה יפגע בו בכל תחומי החיים בהמשך. בבקשה עזרתך מה ניתן לעשות כדי להעלות את ביטחונו העצמי ? ומה ניתן לעשות כדי שישתתף באימוני הקרטה ? תודה
שלום אלון, ביישנות ומופנמות הן תכונות אישיותיות, ולאו דווקא בעיה פסיכולוגית. לעיתים, תכונות אלה מקשות ומעכבות, אך לא בהכרח. העולם האנושי עשיר ומגוון, ולא מוכרחים להפוך את כולם ללוחמים עזים בעל כורחם. אם הילד שלך אינו נמשך מטבעו לפיזיות אגרסיבית, אפשר לתת לו להצטיין בתחומים אחרים, כמו אמנות, מוסיקה, מדע, וכד'. זכור כי ביטחון עצמי אינו קשור תמיד לכוח הזרוע, והעובדה שאתם מאוכזבים או מודאגים יתר על המידה בוודאי אינה תורמת לדימוי העצמי שלו. כרגע, אנחנו נמצאים עדיין בתחילת שנה, ויש ילדים שרק אחרי החגים נפתחים ומתאקלמים בגן. אני מציעה להמתין בסבלנות, ולאפשר לילד הטוב, החכם והנחמד שלכם, להסתגל בקצב שלו, ללא לחץ. חוגי הג'ודו והקראטה בהחלט יכולים לתרום לפיתוח מודעות וביטחון בגוף, אך אפשר לחכות, גם איתם, לגיל מבוגר יותר, ולמוטיבציה פנימית של הילד עצמו. עד אז, אפשר לנסות כיוונים מעודנים יותר ותורמים לא פחות, כמו שחייה, חוגי תנועה, חוגי יצירה, וכד'. בהצלחה וחג שמח ליאת
שלום ליאת, אשמח אם תוכלי להמליץ לי על פסיכולוג ילדים מתאים לילד בן 5. ילד מחונן עם בעיות התנהגותיות וחברתיות. באזור נס ציונה (רחובות, ראשון לציון)... תודה מראש.
שלום לילי, איני מכירה פסיכולוגים לילדים באזורך. אם תרצי, תוכלי לכתוב את כתובת המייל שלך בגוף ההודעה ולקבל מקוראי הפורום המלצות למייל האישי. שימי לב לכך שגם כאן, באתר דוקטורס, יש רשימת מטפלים בה אפשר להיעזר. בהצלחה ליאת
שלום, יש לי שני ילדים תינוק בן 9 חודשים, ובת בגיל 3.5. לדעתי הלא משוחדת, כי היא נתמכת על ידי דעת זרים (לא משפחה, חברים וגננות) הילדים מאוד מפותחים לגילם. בתי יודעת לזהות את כל הספרות עד 10, לספור עד 20, יודעת לזהות ולהגות את הא-ב. כותבת את שמה ומזהה אותו כתוב. הבן מפתוח מכפי גילו על פי טיפת חלב. איך אפשר להעשיר אותם יותר, האם יש איזהו אבחון לבתי בת ה 3.5 כדי שאוכל להעשיר את חייה יותר. מה דעתך? יש מבחני אינטיליגנציה לגיל 3.5? תודה
שלום שוש, מבחני אינטליגנציה אינם מעשירים את הילדים, אלא מסייעים לאנשי מקצוע לזהות תחומי חולשה וחוזק במידה וקיימת שאלה לגביהם. אם ילדייך אינטליגנטים ומפותחים, תוכלי להעשיר אותם בעידוד סקרנותם והרחבת הידע שלהם על העולם. הכוונה, כמובן, לא לקריאה וכתיבה בהכרח, אלא למפגש עשיר ומגוון ככל האפשר עם הסביבה. צמצמי למינימום רביצה פסיבית מול טלוויזיה, והעשירי את היום שלהם בפעילויות המשלבות פעילות פיזית עם למידה. טיולים בטבע, בחוף הים (גם בחורף), בספרייה, במוזיאון, בבתי מלאכה, בתיאטרון, במופעי ילדים ובסדנאות יצירה. הקפידי על קריאה קבועה של שירים וסיפורים המותאמים לגיל, ועודדי שיחות ושאלות בכל נושא. בהצלחה ליאת
שלום, אני מחפשת המלצה לפסיכולוג נוער באיזור רמת גן בני ברק. מדובר בנערה בת 14 עם בעיות דימוי עצמי נמוך מאוד, חוסר בחברים וביכולת לפתח קשרים. אשמח להמצלה בהקדם. תודה ענבר.
שלום ענבר, יכולה להמליץ על אנשי מקצוע מצויינים בת"א או פתח תקווה. כתבי אם זה מתאים. ליאת
מחפשת מטפלת או פסיכולוגית או תרפיסטית לנערה אינטיליגנטית בת כ-16 באזור ר"ג, בני-בורק, גבעתיים, ת"א, גבעת שמואל וכ'. רצוי מישהו שעובד עם מכבי.
שלום בני עוד חודשיים בן 5. הוא בגן חובה. אנחנו גרים במושב. שמתי לב שהרבה הורים של ילדים בגן שלו נותנים לילדיהם לשוטט במושב בלי הורים ולהגיע לגן שעשועים בלי הורים. אני תמיד הולכת עם בני, האם אני צריכה גם לעודד אותו ללכת לבד שיפתח עצמאות ? אני חוששת לו והשאלה היא האם החשש שלי לא מונע ממנו עצמאות ? מאיזה גיל מותר לילד ללכת לבד. ( אני גרה במושב כך שזה יותר בטוח מהעיר ). איך אעודד את עצמאותו של בני , ואעזור לו לצאת מהבישנות ולהעיז ? ואיך אעשה זאת בלי ללחוץ יותר מדי ? תודה אמא
שלום רינת, כיום נהוג להמליץ שילדים לפני גיל 9 לא יחצו כביש לבדם. אני מסכימה איתך, וחושבת שאין לאפשר לילדים בני חמש לשוטט לבדם גם באזורים בהם הכבישים אינם סואנים. עם זאת, לצורך התפתחות תקינה, עלינו לאזן בין הרצון הטבעי להגן על הילדים מפני סכנות, לבין המשאלה לעודד עצמאות וכשירות. האיזון הזה לא תמיד פשוט כל כך, ולכן יש הבדלים ניכרים בין משפחות שונות. תפיסת הסכנה משתנה מאד מאדם לאדם, ולכן קשה לייעץ בעניין זה. אם את מרגישה שבסביבתך הקרובה את חריגה מאד, אפשר להניח בזהירות שאת דואגת יותר מהרגיל, ויש מקום לעבודה עצמית. תוכלי, למשל, ללוות את בנך לגן השעשועים, אך בעודך שם, לצמצם את נוכחותך למינימום, ולאפשר לבנך לשחק שם כאילו את איננה. תוכלי לעודד אותו ללכת לשכן קרוב (מבלי לחצות כביש) בכוחות עצמו, או לעודד שליחויות קצרות מחוץ לבית, כשאת מנחה אותו לדרך הבטוחה לעשות זאת. זכרי שעמדתם של ההורים ותפיסת הסכנה שהם חשים ביחס לעולם מחלחלת לילדיהם וצובעת באופן דומה את תפיסותיהם של הילדים. ברוב המקרים, להורים דאגניים וחרדים יהיו ילדים דומים, ולהפך. מודעות לעצמך, תוך כדי נכונות להעיז יותר, יכולה לסייע בעידוד עצמאות ואומץ גם אצל ילדייך. בהצלחה וחג שמח ליאת
אני בן 36. גרוש מזה שנתיים עם ילדה בת 5 שנמצאת בחזקת אמה. אנחנו מתגוררים באותו יישוב ויש ביני לבין הילדה קשר חזק מאוד. הילדה נמצאת אצלי יומיים בשבוע וכל שבת שנייה לפחות. לא היה אצלה משבר גלוי אחרי הגירושין. אמא שלה דורשת שהילדה תישן אצלי מידי פעם, כדי שהיא תוכל לבנות את החיים שלה הלאה (לי יש בת זוג). שמעתי בנושא כמה סברות. יש אומרים כי אסור לשבש את שגרת הילדה, יש טוענים כי זה בסדר רק ביציאה מהשגרה (חופשים), ויש הטוענים שזה אפילו מומלץ... אני מאוד מבולבל ואשמח לדעת כיצד עליי לנהוג במקרה זה ? בנוסף, יש לי בת זוג אשר נכנסה לחיי עוד בהיותי נשוי והדבר התגלה לאשתי לשעבר, שעברה תקופה קשה בסופה נפרדנו וכמובן שעד היום קיימת שנאה תהומית בין הנשים. אנחנו עתידים לעבור להתגורר יחד, ועד היום ביתי אינה יודעת על הקשר ביננו. גרושתי חושבת שאסור להסתיר מהילדה. אבקש לדעת כיצד לחשוף את הילדה לחיי החדשים, איך להכיר בינה לבין בת זוגי החדשה ? והאם זה נכון להסתיר את עובדת בת זוגי, כפי שאני עושה מזה שנתיים, כדי לא לפגוע בילדה, או לגרום למצב שאם ניפרד הילדה שוב תחווה משבר. נא תשובתך - תודה.
שלום דני, הסדרי ראייה הקבועים ומוסדרים חוקית נועדו למנוע מצבים בהם קונפליקטים ומשקעים רגשיים בין ההורים יפגעו בשגרת המפגשים המסודרת של הילד עם ההורה שאינו משמורן. כמו שאתה מציין נכון, הסדרי הראייה אמורים להביא בחשבון את טובת הילד, ולאפשר לו שגרת חיים יציבה, קבועה וידועה מראש. כאשר בני הזוג שנפרדו מצליחים לקיים ביניהם יחסים הוגנים ומכבדים ותקשורת פתוחה, ייתכנו חריגות יזומות מהסדרי הראייה, על דעת שני הצדדים, שמטרתן "ללכת לקראת" או להקל על אחד מבני הזוג מדי פעם. אם אתה מרגיש שהבקשה של האם נועדה להכביד עליך או להשתמט מחובותיה כלפי בתה, רצוי להיצמד להסדרים הקיימים. אם, לעומת זאת, היא זקוקה מדי פעם ל"שבירו?ת שגרה", אפשר להתגייס ולעזור. בעניין ההיכרות בין בתך לבין בת הזוג החדשה - אם הקשר קבוע ויציב, ואתם ממילא עומדים לעבור לגור יחד, יש מקום לזה, ויש לעשות זאת בהדרגה ומתוך התחשבות ברגשותיה של הילדה. תוכל להפגיש ביניהן ולהציגה כבת זוגך החדשה, מבלי לצפות שה"קליק" יהיה מיידי. לאחר מכן, תוכל לאפשר לבתך לתת ביטוי לרגשותיה, כולל התנגדות ומחאה. אלה רגשות לגיטימיים וטבעיים. תוכל לומר לה שאתה מבין אותה, ונותן לה את הזמן לקבל את המציאות בקצב שלה. תוכל לקרוא עוד קצת מחשבות בנושא כאן - http://192.118.0.136/online/55/ART1/934/249.html בהצלחה וחג שמח ליאת
בני בן השבע לומד בכתה ב',הוא ילד תקשורתי עם בטחון עצמי מדבר עם מבוגרים בחופשיות. ילד מאורגן ומסודר המחברות מלאות והמורה מרוצה, כשהוא יושב ליד שולחן הוא יושב מרוכז וממוקד , אבל כשיושבים איתו על הספה הוא לרגע לא נח, הוא מרבה לקפוץ ולהתנועע ולהתעסק מכל הבא ליד, גם קולני בדיבור, כשאני מבקשת ממנו להפסיק ולשבת בשקט , ואני מסבירה לו שהתזזתיות שלו גורמת לי לאבד מהריכוז ולכאב ראש, ללא מועיל אפילו לא ל30 שניות אציין שאחיו שגדול ממנו בשנה וחצי הוא היפראקטיבי ברמה גבוהה , ואני די חושבת שזה חיקוי . אשמח לתשובה מקצועית
שלום איילת, כל אחד מאיתנו ממוקם בנקודה כלשהי על ציר התנועתיות, והקביעה מתי מישהו יוגדר "היפר-אקטיבי" (תנועתי-יתר) היא יחסית, ואינה מנותקת מרמת התפקוד בתחומים השונים. כמובן שלא אוכל לאבחן את בנך על סמך תיאור כה חלקי וממרחק, וכדי לדעת אם מדובר ב- ADHD או במשהו אחר יש צורך באבחון מסודר. (בהנחה שזה מה שאת שואלת, כמובן...) מועדים לשמחה ליאת
שלום, רציתי לשאול היכן אפשר ללמוד קורס- בהכנה לכיתה א'(שאני אעביר אותו)? בברכה מיקה
שלום מיקה, כמי שלא רואה טעם רב בקורסים כאלה, מעולם לא התעניינתי בתהליך ההכשרה של מי שמעביר אותם. אני מניחה שתוכלי לברר זאת עם גננות של גני חובה, המתמצאות, מן הסתם, יותר ממני. מועדים לשמחה ובהצלחה ליאת
שלום בני בן שנתיים ואנחנו החלטנו להעביר אותו לחדר ומיטה משלו. הלילות הפכו לסיוט בעיקר כל הזמן יוצא מהמיטה ורץ אלינו מבחינתו זה משחק כייפי. זה קורה בדרך כלל כי הוא מתעורר בלילה ואינו יכול להרדם במיטה שלו ורוצה לעבור אלינו אנחנו מחזירים אותו למיטה והוא רואה בזה משחק כייפי. כשאני יושבת ליידו זה לא עוזר, או שהוא שוכב ואז כעבור כמה דקות כשאני יוצאת מהחדר יורד מהמיטה ובא אלינו או שהוא מנסה לצאת ואני לא נותנת לו יושבת ליידו ומחזירה אותו ואז הוא בבכי מר ונכנס להיסטריה שבאיזשהו שלב מוציאה את הכוחות ממנו והוא נרגע כשבעלי לוקח אותו ליידים מסתובב טיפה בחדר ואש הוא הולך לישון. אני מרגישה חוסר עונים בעיקר מכך שהוא לא מקשיב לשום דבר ממה שאני אומרת לא לטון סמכותי ולא לטונים נעימים של הסבר פשוט עוזה את מה שהוא רוצה ואנחנו כבר תשושים מהסיפור הזה זה נמשך יותר משבוע. תודה על עזרתך מראש!!!
שלום סאשה, אני מברכת אתכם על ההחלטה להעביר את בנכם לחדר ומיטה משלו. איני יודעת מה עמד בבסיס ההחלטה להשאירו עד היום במיטתכם, אך עליכם להבין שעבורו (לפחות כרגע) זאת ברירת המחדל, וההחלטה הפתאומית שלכם בהחלט נופלת עליו "כרעם ביום בהיר". בגיל שנתיים עדיין אין טעם בהסברים, ולכן גם אין טעם לצפות שהוא יקבל אותם בהבנה. מוטב להתייחס לכך כאל גמילה, הכרוכה במשבר ותקופת הסתגלות. עד היום, הילד נעזר בנוכחותכם הפיזית כגורם מרגיע ומנחם, שאיפשר לו להירדם, ואף לחזור לשינה במקרה של יקיצת לילה. למעשה לא ניתנה לו מעולם ההזדמנות להירגע ולהירדם בכוחות עצמו. לכן, אני מציעה להשקיע בשבועיים הקרובים יותר זמן בשעת ההשכבה, כשאתם יושבים לצד מיטתו, ממעטים בדיבור או במגע (אחרי טקס שינה קצר של סיפור, חיבוק ונשיקת לילה טוב), ונחושים שלא לאפשר לו לחזור למיטתכם. עשו תורנויות גם בלילה, והשתדלו לא לכעוס יותר מדי. אני מאמינה שכאשר הוא יבין שאינכם מתכוונים לוותר, הוא יסתגל לשינוי בסופו של דבר, ויפתח מיומנויות הרגעה עצמית. זה עלול לקחת זמן מה, אך שווה את המאמץ. בהצלחה ליאת
בני בן תשע, התקרח באיזור הגבות. ניסינו תכשירים שנתן לטיפול רופא העור אך ללא הצלחה בינתיים. הרופא אמר שלדעתו אלופצה זאת תגובה נפשית. האם מוכר לך? ומה את ממליצה. תודה ומועדים לשמחה
שלום ענת, מאחר ואלופציה היא מחלה הקשורה למערכת החיסונית, יתכן שמצב נפשי מתוח או מעורער יעמוד בבסיס ההתפרצות של המחלה. אני עצמי לא נתקלתי באלופציה אצל ילדים, אך אם את מעלה בדעתך קיומם של גורמי לחץ בחייו של הילד, שווה לפעול להפחתתם, במידת הצורך בעזרתו של גורם מקצועי. בהצלחה והרבה בריאות ליאת
שלום רב יש לי ילד בן 4, תפסתי אותו ואת חברו באקט מיני, הם ביצעו מין אוראלי אחד בשני, מסתבר שזו לא פעם ראשונה, הם נבהלו שתפסתי אותם. אני ממש אבודה ולא יודעת מה לעשות עם זה. איך אני ממשיכה מכאן?
שלום לאנונימית, כמובן שלא מדובר ב"אקט מיני", אלא במשחק לא ראוי בין ילדים, שלא מבינים את מלוא המשמעות של מעשיהם, מעבר להיותו נעים ומסקרן. העובדה שהם נבהלו מעידה על כך שהם מבינים שיש כאן משהו אסור ולא מקובל. במצב כזה עליך להבהיר לילדים שמדובר במשחק לא מקובל שאינך מתירה להם לחזור עליו. חזרי על המסר החשוב של צנעת האיברים האינטימיים, והדגישי את העובדה שאיסור זה תקף *גם* אם כל המעורבים מסכימים לכך ונהנים מזה. השתדלי להימנע מביטויי גועל או זעזוע, ולהישאר עניינית ונחרצת. ועוד משהו, רק ליתר ביטחון: במקרים כאלה רצוי לבדוק בזהירות (!!!) מהיכן 'קיבלו את הרעיון', ולוודא שאף אחד מהם לא נפל קורבן לילד/נער/מבוגר או נחשף לתכנים כאלה דרך המחשב או הטלוויזיה. בברכה ליאת
בני בן שנה וחמש ונראה שהוא עושה כל מה שאסור לו לעשות בכוונה (בעיקר כשאומרים לו שאסור), למשל מנסה לטפס על כיסא שאסור, נוגע בחוט חשמל, שם בפה פלסטלינה, מה עליי לשעות? באילו אמצעי משמעת עליי לנקוט כשי שיבין? האם לשים אותו בעונש בכיסא האוכל שלו ל-3 דקות יעשה את העבודה או שמא אינו מבין עדיין האם עליי להרים את קולי כך שישמע סמכותי יותר?
שלום שני, בנך התינוק, עדיין לא בן שנה וחצי, אכן בוחן את הגבולות, אך בוודאי שאינו פועל מתוך זדון. כדי שלא יסכן את עצמו בנפילה, הרעלה או התחשמלות, עליך להישאר עירנית ודרוכה, ולא להסתפק באיסורים מילוליים אותם בנך לא מסוגל עדיין להפנים. כאשר את אומרת "לא!!!", עשי זאת ללא חיוך, במבט שיבהיר לו היטב שאת מתכוונת לכך ברצינות, ובעיקר בעקביות. מאחר ובגיל זה ילדים אינם צפויים ואינם מבינים הסברים, דאגי שסביבתו תהיה נקייה מסכנות, ובטוחה למשחקים של תינוק או פעוט. כמובן שאין טעם להענישו בגיל כזה, אלא להרחיקו פיזית מגורם הסכנה. זהו אכן גיל קשה, שמעייף מאד את ההורה, אך הוא חולף מהר, אולי מהר מדי... סבלנות :-)) ליאת
הצאצאית בת 16 וזקוקה לטיפול פסיכולוגי. אנא האם יש המלצות לפסיכולוגים באזור (שוהם, מושבי חבל מודיעין ובמידה ולא ימצא פתרון אזי גם מודיעין-רעות-מכבים). מיליוני תודות מראש
שלום לי שלחתי לך המלצה למייל האישי בהצלחה ליאת
