פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום אני אמא לילד חברותי חם אוהב מאושר ושובב בן שנתיים שנכנס השנה פעם ראשונה לגן,לפי ראות עיני בני טרם הסתגל לגן מכמה סיבות שנראות לי לעין:בני עדין נכנס בבכי לגן בבוקר כאשר אני לוקחת אותו מהגן ושואלת איך היה לו בגן אומר "לא רוצה" שואלת היה לך כיף והוא עונה "לא" כאשר שואלת האם אוהב את הסיעות בגן אומר לא כאשר שואלת לגבי משפחה וחברים אומר "כן" , "הרבה" הוא יודע להבחין בין כן לא והרבה. נראה לי מאוד מוזר חוסר הסתגלותו בני ילד מאוד סתגלן וחברותי כאשר רואה את הגננת מחוץ לגן לא מגיב לה. אני לא רואה חמימות של הסיעות כלפי בני,בני ילד שובב וסקרן עוד לא אמרו לי פעם אחת משהו לגבי "שובבתן" של בני. כאשר אומרים לו הולכים לגן הילד ממש מתחיל לבכות,ואומר לא רוצה ברגע שאני מזכירה את המילה גן זה פשוט עונש בשבילו. האם חששותי מוצדקות האם אני דורשת יותר מהמצופה. האם בגיל הזה לא משחשוב זה חום ואהבה. אשמח לשמוע תגובות

שלום לאמא הדואגת, זהו סוג השאלות שגורמות לי להתפתל באי נוחות, לחשוב הרבה לפני שאני כותבת, ולחוש מידה של חוסר אונים. אני מרגישה כך, אולי מתוך הזדהות עם חוסר הידיעה שלך, ואי השקט שמתעורר במצבים כאלה. כדי לחלץ את עצמי מהמבוכה, אני יוצאת מנקודת הנחה שהורים המכניסים את ילדם הקטן לגן בפעם הראשונה (אמנם לא רק בפעם הראשונה, אבל אז זה הכי בולט) עושים את כל המאמצים לוודא שמדובר במסגרת טובה ומקצועית, עם צוות חינוכי מיומן, המצוייד גם בגישה ובתכונות הנכונות וההכרחיות לעבודה עם ילדים. כאשר כך הדבר, אפשר לתלות את הקשיים של ספטמבר-אוקטובר בתהליך הקליטה וההסתגלות של הילד, ולא בדברים אחרים. במקרים מסוימים אחרים, מעטים יחסית, הילד מגיב בביטויים קשים של התנגדות, שמקורם בחולשותיה של המסגרת. אם התצפיות שלך על ילדים אחרים בגן מגלות תמונה דומה, דהיינו - קשיי פרידה עקביים, קרירות ואדישות של הצוות, היענות נמוכה לצרכים של הילדים, וגישה חינוכית שאינה עולה בקנה אחד עם תחושות הבטן שלך, שוחחי עם אמהות נוספות ונסי לחוש את הדופק. אני חושבת שרק אז תוכלי לקבל החלטה. בתום כל המגילה הארוכה הזו, אוכל לומר בביטחון, שיש לא מעט ילדים שמתקשים להיפרד בבוקר מאמא, ו'סוחבים' את הקושי גם מעבר לתקופת ההסתגלות ה'רשמית'. זה יכול לקרות גם בגנים המעולים, וחולף עם הזמן ועם הביטחון והאמון שמבססים גם ההורים ביחס לגן ולצוות. מקווה שהצלחתי לעזור במשהו... בהצלחה ליאת

יש לי שתי בנות הגדולה בת 11 והקטנה בת 8 הבעייה שהילדה עדיין ממשיכה לקחת מוצץ.היא לומדת עד שעה 3 והיא ללא מוצץ אךכשהיא מגיעה היא לוקחת אותו אבל לרוב בלילה.היא שומרת עליו ומניחה אותו במקום קבוע היא מחוברת אלין ברמות שאי אפשר לתאר ליד אנשים זרים וחברות שלה היא לא לוקחת אותו,היא מתבישת,אבל רק לידינו.כל הנסיונות והשיחות שלנו איתה לא הועילו . אני פוחדת לזרוק לה אותו כדי לא לגרום לה למשבר,{כי היא אוהבת אותו יותר מאיתנו}מה לעשות אנחנו ממש אובדי עצות ,האם זה נורמלי?האם לא יגרם לה משבר אם נזרוק לה אותו?ואם כן איך להתפטר ממנו?היא אפילו לא מוכנה לרחוץ אותו מחשש שיקרה לו משהו.

שלום אתי, גיל שמונה הוא בהחלט חריג כשמדובר בשימוש במוצץ, אך הרבה פחות כשמדובר במציצת אצבע. מהותית, מדובר בצורך זהה, שהפך להרגל מתמשך. עקרונית, יש שתי גישות בנושא הגמילה. האחת ("זבנג וגמרנו") כרוכה בפרידה חד פעמית כואבת ובלתי נמנעת, שתאלץ את הילדה להתמודד עם אובדנו של המוצץ ולסבול במשך כמה ימים סבל גדול. השנייה, מאפשרת לילדה להמשיך ולקבוע בכוחות עצמה על כמה "זמן-מוצץ" תהיה מוכנה לוותר במשך היום. אני שייכת לאסכולה השנייה, וממליצה לנסות להעזר בשיטת הפרסים והתגמולים (קצת שוחד תמיד עובד), ולצ'פר אותה על כל וויתור חדש (למשל וויתור כליל על מוצץ בשעות שאינן לילה). כרגע, יש לכם ידיד טבעי (הבושה) שמניע אותה לוויתורים, ואני מאמינה שהוא ימשיך להיות לעזר בעתיד, כשיגיעו חברות לישון אצלה, או כשתלך למסיבות פיג'מות אצל חברות. יש, כמובן, גם את דרך הביניים, כאשר הרצון והמוטיבציה יהיו שלה, והמוצץ יעלם בבת אחת כחלק מהחלטה משותפת שלכם ושלה. אז, כצפוי, תצטרכו לעזור לה לעבור את הימים הקשים. נסי להעלות מדי פעם את האופציה הזו, ולהמתין לנכונות. בהצלחה ליאת

ליאת בוקר טוב ! הבן שלי בן 4 , הלך לגן (טרום-חובה) , חשוב לציין שמגיל שנתיים עד גיל ארבע הוא היה במשפחתון שמדברים בו בשפה הרוסית , גם בבית אנו מדברים איתו ברוסית שידע עוד שפה , חוץ מעברית. ההיסתגלות של הבני לגן החדש לדעתי די קשה . הגננת אומרת שהוא לחוץ,כשאני שואלת העם יש לך חברים חדשים בגן הוא עונה שלא משחק עם אף אחד,למרות שיש בגן ילדים שמבנים לא רק עיברית אלא גם רוסית. אבל זאת לא הבעיה היחידה. כשהוא חוזר הביתה הוא נורא עצבני, הוא צוהק או לפעמיים מתפרץ בבכי אם לוקחים לו איזה שהוא חפץ, זורק דברים , נותן מכות לכל המשפחה ומרביץ לילדים בגינה . אנחנו מזבירים לו שאסור להרביץ, אבל הוא כאילו לא מבין. בבקשה תמליצי לי מה לעשות? איך אני צריכה להיתנהג במקרים כאלו? תודה מראש, אור .

שלום אור, לא ברור האם בעיית ההתנהגות של בנך (התפרצויות הזעם והבכי) היא תוצאה של הבעיה החברתית שלו, או שמא היא הסיבה לכך. נראה כמו סיפור מורכב של "ביצה ותרנגולת". כרגע, נראה שקיים קושי להתמודד עם תסכול בדרך יעילה, וחשוב לאתר את הסיבות לכך - האם מדובר בהפרעה ממקור אורגני (הפרעת קשב? רגישות יתר או תת רגישות סנסורית?), האם יש כאן תסכול שמקורו בקשיי שפה? האם יש כאן בעיה רגשית? קושי בהצבת גבולות? האפשרות האחרונה סבירה למדי, בעיקר בהתחשב בכך שהוא צועק, מרביץ לכל המשפחה, זורק דברים ופוגע בסביבתו, ובתגובה הוא "מקבל הסברים". הסברים בגיל 4 צריכים להיות קצרים מאד, מפורשים מאד, חד משמעיים ועקביים. אבל מילים אינן מספיקות, ויש לפעול מיידית בכל פעם שהוא פוגע בגוף או ברכוש. אין לאפשר לו להרביץ, בכל מקרה, גם אם לצורך כך צריך יהיה לרוץ אחריו, לעצור את היד שלו, ואפילו להרחיק אותו פיזית מהסיטואציה. לצד פעולות נחרצות אלו, יש לעשות כל מאמץ לבלות איתו זמן איכות, להקדיש לו שעות בילוי איתכם, תשומת לב והרבה אהבה, כדי שילמד שכדאי לו להיות טוב ומשתף פעולה. כאשר ילמד להתמודד עם מצבים של אכזבה וקונפליקט מבלי לפגוע, אין לי ספק שמצבו החברתי ישתפר, ורמות התסכול שלו ירדו בהתאמה. אני ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה וממוקדת ע"י פסיכולוג ילדים, שיוכל להנחות ולכוון אתכם לדרכי תגובה יעילות. בהצלחה ליאת

שלום וברכה, שאלה לי.היום זה היום בו אמורה להגיע אלי הבת(לפי ההסכם).אולם, אמרה לי בתי(בת העשר) שאין לה כח ללכת מבית ספר הביתה ברגל ולמעשה מכיוון שאני לא באה לקחת אותה היא לא תגיע אלי . ניסיתי לשכנע אותה ואף בתקיפות לומר שהיום זה היום של אמא,אך היא כבר הגיעה לבית האב(הסמוך לבית הספר).מרחק ההליכה מבית ספר אלי-כרבע שעה. עד שלא אבוא לקחתה היא לא תגיע אלי. לא חושבת שזה נכון לוותר לה. היא אף התנהגה בחוצפה שלא נתנה לי לדבר וטרקה את הטלפון. היא בדרך כלל ילדה טובה וחיובית אבל מנצלת את הרכות שלי.לאב לדוגמא-לא בטוח שהיתה עושה זאת כי הוא יותר קשוח ממני. נכון שניתן להתייחס בהודעה זו למספר דברים-אך בבקשה בוא נתמקד בבעיה: היום זה יום אמא/אבא את אצלם-א. נכון? ב. מה לעשות?

שלום שגית, שתי השאלות הקצרות והממוקדות שלך בסוף, מייצגות למעשה את שתי הפנים של הבעיה: א'- מה אומר החוק?, וב'-מה עושים? מעצם זה שחילקת את השאלה לשתי אלה, ברור שהתשובה אינה חד משמעית, ושלא תמיד מה שאנחנו עושים חופף במדויק למה ש'נכון'. מבחינה חוקית, הסדרי הראייה מחייבים את כל הנוגעים בדבר, אלא אם הילד כבר אינו קטין (ונדמה לי שעוד קודם לכן). השאלה החשובה היא "ומה קורה אם הילד אינו רוצה בכך?". עקרונית, יש לך את הזכות והיכולת להתעקש על מה שמורים הסדרי הראיה, אך השאלה היא מה תרוויחי מזה, אם בכלל. נדמה לי שזו דוגמא נהדרת למצב של "אל תהיי צודקת, תהיי חכמה!" זכרי שאיש אינו מאיים על אדם אחר, אלא אם הוא מעריך שלאיום תהיה השפעה רבת רושם על אותו אדם. אני מניחה שבתך למדה שהיא יכולה 'לסחוט' אותך באמצעות האיום "אני אשאר אצל אבא". לכן, בפעם הבאה תוכלי לומר "היום זה יום אמא, ואני מחכה לך בבית". אם היא תתעצל ללכת ותישאר אצל אבא, אל תתווכחי. תוכלי לשוב ולהדגיש שתשמחי אם היא תגיע, ואם לא - זה גם בסדר. סגרי את הטלפון ללא איום או טרוניה, והגיבי באופן דומה גם בימים הבאים. כמו שהוזכר כאן רבות בעבר, תוצאה טבעית של ההתנהגות הלא רצויה היא הסנקציה הטובה ביותר. אם היא תראה שבגלל העצלות שלה היא מפסידה זמן איכות איתך, עשית את שלך. אל תתמקדי בתוכחות או איומים, אלא בכך שהביחד שלכם יהיה שווה מכדי לאבד אותו. בברכה ליאת

אנסה לפעול בדרך זו.

ד''ר שלום.יש לי בן בן 22 שאין לו הרבה חברים . והוא לא יוצא הרבה . למרות שהוא חתיך וחכם אבל אין לו בטחון עצמי . עכשיו כבר 5 חודשים הוא הכיר בחורה בת 25 דיכאונית עם כדורי הרגעה לא עובדת .. לא לומדת ולא למדה חסרת שאיפות שמספקת אותו הייטב במיטה . לטענתן הוא יוצא איתה רק לעיניני מיטה .. אבל הם יחד כבר חצי שנה דבוקים לגמרי עם התערבות של הוריה גם ..ואנחנו אמרנו לו שינתק את הקשר ממנה . קשה לו לנתק ממנה תקשר .. כל פעם עונה משהו אחר זה סתם .. טוב לי איתה .. כן מנתק .. לא מנתק .......... עכשיו אנחנו בריב איתו שלא יכניס אותה לביתנו .....השאלה שלי היא .האם אנחנו עושים טוב שאנחנו מנתקים אותו ממנה ???????. בחורה שנוטלת כדורי הרגעה דיכאונית שלא עובדת ? בני חרוץ עובד חכם .. מה דעתך ??????.

שלום ר' בגיל 22 יכולתנו להשפיע על הבחירות הזוגיות של ילדינו מוגבלת למדי. אני מבינה מאד את הדאגה שלך, ויכולה להזדהות - כאמא - עם המשאלה שלבנך תהיה זוגיות עם בחורה בריאה, חרוצה, יפה ומוצלחת. מסתבר שאנשים מתחברים ונמשכים זה לזה, ולא תמיד אפשר לדעת מהו הדבק שמחבר אותם. יתכן שמה שבעינייך נתפס כעיקר חולשתה, מאפשר לו להרגיש ביטחון ואמון בקשר, ולהתנסות במערכת יחסים שבה הוא דומיננטי ומצליח. בעיני, כל עוד ביתכם הוא גם ביתו, אין זה הוגן לאסור עליו להכניסה הביתה. אינכם חייבים לאהוב אותה או לארח אותה באופן אקטיבי,אך אם אינכם רוצים לאבד אותו, נראה שמוטב להרשות לו לנהל את הזוגיות שלו כרצונו, גם אם בחצי פה. בברכה ליאת

ליאת שלום, אני עוברת מזה זמן תקופה של דיכאון ומשבר נפשי. נמצאת בטיפול אבל כמובן שאין קסמים וכל תהליך לוקח זמן... הרבה כעס, תסכול ועצב יוצאים בבית, לא תמדי עם שליטה. ביתי בת ה 8.5 מאוד רגישה. לאחרונה אמרה לאביה כמה פעמים שאני "שונאת אותה", "רוצה שתלך מהבית" וש"נמאס לה שאמא כל הזמן לא מחייכת ורק כועסת עליה וזה עושה לה עצוב בלב". אני חושבת שחשוב להסביר לה ולא להשאיר אותה בתחושה שזה משהו נגדה, אבל לא יודעת איך. מחלה פיזית קל להסביר (יחסית). מחלה נפשית פחות. תודה מראש אני ממש במצוקה

אני לא פסיכולוגית, עונה לך ממקום של הבנה כללית וממקום של אמא. קודם כל לא כתבת אם את בטיפול? כי אם כן, אז להבנתי את צריכה לקחת איתך לפגישה אחת לפחות את בתך ולהעזר במטפל/ת שלך. אם אינך מטופלת, הייתי מבררת בקופ"ח לגבי עובדת סוציאלית שתוכל להיפגש עם בתך ולהסביר לה את אשר את עוברת. ואם לא זה ולא זה, אז פשוט לקחת אותה לבית קפה ולהסביר לה בדיוק את מה שהסברת פה בפורום. תרגישי טוב. ובהצלחה.

שלום רב, גם אני, כמו ענת, סבורה שלילדה שלך מגיע הסבר כלשהו על מה שעובר עליך, כשההסבר יותאם לגילה וליכולת ההבנה שלה. מתוכן הדברים שלה, לא קשה לראות לאיזה כיוון פונה הדאגה שלה, ומבחינה זו היא מאד "לפי הספר": בהיעדר הסבר טוב, נוטים ילדים לחפש בעצמם הסבר כלשהו לאירועי חיים משמעותיים שקורים להם. וכך, אם את עצבנית, חסרת סבלנות, עצובה או בוכה, הילדה שלך עלולה לקחת את האחריות על עצמה, ולחשוב שזה בגלל משהו שאמרה או עשתה. לחילופין, היא יכולה לשפוט אותך ב'חומרה', ולהאשים אותך בחוסר רגישות ותוקפנות כלפיה. לילדים צעירים קשה להבין את מקורה של ההתנהגות הלא אופיינית של ההורה, בעיקר במצבים של דיכאון, כאשר ההורה מתקשה לתפקד ולטפל בילד כבעבר. לכן, מוטב לשתף את הילדה ללא חשש, ולתת לה הסבר ממצה על מצבך, על כך שמדובר בתקופת משבר זמנית שאינה קשורה בה כלל ועיקר. אפשר לשתף אותה ולומר משהו על הטיפול שאת עוברת, ועל האופן בו הוא מותאם לקשיים שלך. ("אני הולכת פעם או פעמיים בשבוע למישהו שמדבר איתי ועוזר לי להתמודד עם העצב שלי, ולכן אני נאלצת להיות איתך פחות. הטיפול הזה יעזור לי להבריא מהר, ואז נוכל שוב לבלות הרבה ביחד"). חשוב לחזור ולהדגיש שאינך כועסת עליה או עצובה בגללה, ושאינה אחראית בשום דרך למצבך. רצוי מאד לדאוג לנוכחות מלווה וקרובה של בני משפחה נוספים, שיוכלו למלא את חסרונך כדמות חיונית ומעורבת בחייה. ולסיום, אני מסכימה שוב עם ענת, וחושבת שחשוב לגייס את הדמויות המטפלות בך, לתמיכה גם בילדה, אם בהתערבות חד פעמית (בנוכחות שתיכן) ואם בהפנייה לגורם טיפולי נוסף. אני מאחלת לך התאוששות מהירה והרבה בריאות ליאת

אודה לך אם תוכלי לתת לי פרטים על פסיכוליגת של ילדים בראשוןלציון לטיפול בילדה בת 8 עקב גירושים של ההורים. תודה

שלום קרן, לצערי, כפי שעניתי רק לפני רגע למשה, איני מכירה באופן אישי מטפלים לילדים באזורך. אני מציעה לך לנסות להיעזר גם ברופא הילדים שלכם, או ברשימת המטפלים כאן באתר, המסווגת מטפלים גם עפ"י אזור מגורים. בהצלחה ליאת

כיתה יב - סובל מבעיות חברתיות והתנהגותיות וסובל מפעילות של אחרים (קולות גיהוק וכו')

שלום משה, לצערי, איני מכירה אישית פסיכולוגים באזורך. ברצוני להזכיר שיש באתר זה רשימת פסיכולוגים ומטפלים עפ"י אזורים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת אציין מראש שהתלבטתי אם לפנות לפורום זה, שאלתי קשורה בהחלט לילדים ולהדרכה הורית, אך סוטה מעט מנושא הפורום. אני נהנית מהפורום למרות שאין לי ילדים,וכן נהנית ומסכימה עם תגובותיך ולכן אשמח לשמוע את דעתך. אני אכבד מאוד אם תחליטי שלא להשיב לפנייתי . אני בת 36, מגיל צעיר אהבתי את תחום החינוך וההוראה, בשנים האחרונות אני מתעניינת גם בהדרכת הורים , ובכלל חושבת שאם היינו משפרים ומשנים דברים בגילאים צעירים אחר כך היה קל יותר... אני מרגישה שיש לי מה לתרום בתחום החינוך/הוראה וההדרכה ההורית. למדתי מספר קורסים בפתוחה (עזבתי לאור קושי בשילוב עם משרה מלאה )בתחום הפסיכולוגיה והחינוך ומאוד נהניתי וגם הציונים היו יחסית טובים. אני מתלבטת כעת אם לבצע מהפך מורכב ומסוכן יחסית בחיי ולעזוב את עבודתי כמנהלת צוות לטובת לימודי חינוך והוראה במכללה או סמינר. אשמח אם תוכלי לתת לי כמה טיפים כדי שאבדוק עם עצמי עד כמה אני באמת מתאימה לתחום וכן האם את חושבת שאני צריכה להסיק שלא אוכל להשלים לתואר מכיוון שלא הצלחתי לעמוד בלחצי הלימודים באוני' הפתוחה ? אלו כישורים חשובים לדעתך להצלחה בחינוך והוראה /הדרכת הורים? אשמח לכל מידע וטיפים בנושא. תודה דפנה

שלום דפנה, לימודי חינוך והוראה שונים מתחום הטיפול והדרכת ההורים, בהיותם מתמקדים בשתי אוכלוסיות שונות, וביעדים שונים. איני מכירה מספיק את הקריטריונים של הסמינרים והמכללות, אך נדמה לי שהשאלה שלך מכוונת לאו דווקא לקריטריונים הטכניים לקבלה, אלא דווקא לקריטריונים האישיותיים-מקצועיים. כפסיכולוגית קלינית, אני מכירה בעיקר את מסלול ההכשרה של הפסיכולוגים, ויודעת לומר שהוא ארוך ומייגע, וכרוך בלחצים אקדמיים ומקצועיים עצומים. תכניות ההכשרה של מורים ומחנכים קצרות יותר, אך לא פחות תובעניות, וגם שם נדרשת התמסרות מלאה ויכולת התמודדות עם תביעות לימודיות ומקצועיות-אישיות אינטנסיביות. ככל הנוגע להדרכת הורים, אם אינני טועה, מדובר במסלולי לימוד המיועדים לאנשים שכבר נמצאים ועוסקים בתחום קרוב (יועצות חינוכיות, בוגרי תואר ראשון בפסיכולוגיה, עובדים סוציאליים, מטפלים בהבעה, ואולי גם אנשי חינוך בעלי השכלה וניסיון בתחומם.) מדובר בהכשרה פורמלית, ולאחריה התמחות ממושכת תחת הדרכה, בתמורה מועטה למדי. מבחינת כישורים, להערכתי בכל התחומים הללו נדרשת יכולת בינאישית טובה מאד, תקשורת טובה עם ילדים ומבוגרים, כישורים אקדמיים מוכחים, כולל עמידות ללחצים, ונכונות להמשיך להתפתח וללמוד כל הזמן, גם אחרי ההסמכה. העובדה שלא הצלחת לעמוד בדרישות האופ' אינה מעידה בהכרח על עמידות נמוכה ללחצים, ויתכן שלתזמון הספציפי היה חלק בכך. אם את מרגישה שהדברים בוערים בעצמותייך, אל תוותרי על החלום, וצרי עבור עצמך את התנאים שיאפשרו לך לנסות ולהגשימו. בהצלחה ליאת

בני בן 5.5 הוא בן יחיד אני ובעלי נמצאים בטיפולי פוריות כבר שנתיים. הסיבה לאי הפוריות נעוצה בלידה. בלידה הושארה לי שארית שיליה שגרמה לנזק קשה לרחם ולמצב העקרות בו אני נמצאת כיום. בני שהוא ילד מאוד בוגר וחכם יודע שאני מטופלת אצל רופא "שעוזר לאמא ואבא להכנס להריון" . לפני מספר ימים לאחר שראה את התינוק שנולד לחברה טובה שלו מהגן, שאל אותי מדוע הרופא לא מצליח לעזור לנו ואף הציע לי להחליף רופא... בנוסף שאל מדוע אני לא מצליחה להכנס להריון? הסברתי לו שלאמא היה פצע בבטן במקום שבו אמור לגדול התינוק. הפצע עבר, אבל גרם נזק ולכן לאמא קשה להכנס להריון. אמרתי לו שאני ואבא לא מוותרים ונמשיך עד שנצליח בסוף, גם אם זה יקח הרבה זמן.הוא מאוד רוצה אח או אחות ומדבר על זה איתנו מפעם לפעם. במקביל לטיפולים שאני עוברת אנו בודקים אפשרות לפנות למסלול של פונדקאות ואנו מאוד נחושים ברצון ובמטרה להגיע לילד נוסף. שאלתי- אנני יודעת מה לענות לו אם ישאל ממה נגרם הפצע שהיה לי "בבטן". אני מרגישה שהשאלה הזאת תגיע בקרוב. אני חוששת לספר לו שזה קרה אחרי הלידה שלו מחשש שלא יאשים את עצמו במצבי. איך את ממליצה להציג לו את הדברים? האם להפיל את האשמה על הרופאים? אבל אז אני חוששת שהוא יכול להפוך להיות נגטיבי כלפי רופאים. האם לומר לו את האמת? ואיך להציג אותה?

שלום רונה, אני מסכימה איתך, וחושבת שנכון מאד לשתף את הילד בתהליך שאתם עוברים, כי הוא חש - ללא ספק - שמשהו חשוב ומשמעותי קורה בבית. ממש כפי שאנחנו משתפים ילדים בהיריון של אמא, כך מגיע להם להיות חלק מתהליך של טיפולי פוריות, פונדקאות, או אימוץ. כמובן שאת ההסברים יש להתאים לרמת ההבנה של הילד, לגילו, ולבשלות הרגשית שלו. אישית, אני לא בעד ההסבר של "פצע" בבטן, בעיקר מאחר שהילד שלך נמצא בתקופה בה החרדה לשלמות הגוף נמצאת בשיאה, והרעיון של פצע בבטן יכול להיות מעורר חרדה, בהיותו 'פלסטי' מאד, וגם לא בהלימה מלאה עם הנסיבות במציאות. פצע הוא סוג של חבלה, ובחוויה של הילד, מישהו בהכרח גרם לזה. נדמה לי שעדיף להגדיר זאת כבעיה כלשהי שהתגלתה ברחם אחרי הלידה שלו ("איזה מזל שהצלחתי ללדת אותך בשלום, ושזה קרה רק אחרי הלידה..."). אפשר לספר לו על הרחם, כעל האיבר בגוף שבו גדל ומתפתח תינוק. תוכלי לומר שאחרי הלידה הראשונה התברר שקיימת בעיה ברחם שלך, ושלא בטוח שהוא יצליח להחזיק ולגדל בתוכו תינוק נוסף. אפשר לספר לו על הפתרונות האפשריים, כפשוטם, ולהשתדל להשיב על השאלות שלו באופן ענייני וקונקרטי. אני חושבת שאם תדגישי כמה את שמחה שהצלחת ללדת אותו, הסיכוי שיחוש אשמה או אחריות קטן. לטעמי, הניסיון להשאיר חלקי סיפור כ'סוד', עלול להביא לתוצאות לא רצויות, ולחרדות המתבססות על השערות ודמיון של הילד. האמת, כשהיא נחשפת בפניו בהדרגה בהתאם לגילו, לעולם עדיפה על הסוד, ונזקיה - אם בכלל - פחותים מאלה של ההסתרה. לא נותר לי אלא לאחל לכם שהמאמצים ישאו פרי, ושעד מהרה תתרחב המשפחה שלכם, ותגדל לתפארת. איתך ליאת

הי ליאת, ראשית תודה רבה על התשובה הזריזה באמת נתת לי חומר למחשבה ואני מתחברת עם הדברים שכתבת. בין שאר הדברים כתבת שאפשר לספר לו על הפתרונות האפשריים כפשוטם. האם כדאי בשלב זה לספר לו על הפתרון של פונדקאות כלומר בשפה של ילד אישה שתישא ברחמה את התינוק שלנו ותביא לנו אותו אחרי שיוולד. האם זה לא מוקדם מדי? אגב לפני כחודש- חודשיים הוא התעורר בבוקר ומיד שאל אותי מתי תהיה לו אחות. הוא אמר שהוא רוצה אחות גדולה. (לדעתי התקנא בחבר שיש לו אחות גדולה) אמרתי לו שאנני יודעת ושזה יכול לקחת הרבה זמן ושבכל מקרה אם תהיה לו אחות היא תהיה אחות קטנה כי הוא האח הגדול. והוא שאל אם אפשר לקנות לו אחות. אמרתי לו שלא קונים ילדים, אבל אפשר לאמץ ילדים שאין להם אמא ואבא שמגדלים אותם. אז הוא אמר לי שהוא רוצה שנאמץ ילדה. לא זוכרת מה עניתי לו, אבל לא פיתחתי את הנושא.

הי ליאת איך שולחים פה מיילים למישהו באופן אישי

שלום רב, מאחר והמייל הפרטי נשאר מחוץ לתחום ראייתם של קוראי הפורום, וגלוי רק לעיני המנהלים, אין דרך להגיע למייל הפרטי, אלא אם מישהו בוחר לפרסם אותו, מטעמו, בגוף ההודעה עצמה. בברכה ליאת

ליאת יקרה !! כתבתי לך בקשר : לקשיי הרדמות של בני..ופתאום "נפל " לי האסימון,שאנחנו מכירות מצויין ..מטיינר.מיכל שמעון זאת אני מיכל גורביץ..מה שלומך חמודה.את עושה חייל אני רואה.!!!תודה על העצה היא מאוד נכונה אבל לי מאוד קשה לראות אותו הולך כל היום כמו "זומבי" בגלל עייפות. אגב : מי הקים אותנו ב"טיינר"?? היינו הרבה הרבה יותר עצמאיים מהיום לא ??הנוער היום נראה לי מפונק ועטוף.אגב : כל שבוע אני נפגשת עם דודה פ' בדגניה א'(שם אני גרה). היא מעבירה חוג לקשישים פה.טוב,תרגישי טוב (אגב לפי הsms שקיבלתי את גם ציפור לילה !!!כמו שכתבת.שבת שלום ולהתראות.

היי מיכל (בשבילי את תמיד מיקי) איזו דרישת שלום מרגשת!!! כשכתבתי לך אתמול, עוד לפני שידעתי מי את, התלבטתי אם לשתף בחוויות מהקיבוץ. אני דווקא זוכרת, לפחות פעם אחת, שאורית (המטפלת, למי שמוכרח. אני כמעט בטוחה שזו הייתה היא) יזמה השכמה מקורית, כששפכה דלי מים לתוך החדר בטיינר, וביקשה (רק!) להוציא את המים עם המגב. אם אני לא טועה, היא התכוונה להרוג שתי ציפרים במכה: שנקום, ושיהיה נקי סוף סוף. אני שמחה שבאת לבקר כאן, ומקווה שנצליח להיפגש גם בהזדמנויות אחרות, בעולם הממשי. בינתיים - מסרי לילד שלך שאני בעדו. לזכותי ייאמר שצידדתי בו עוד לפני שידעתי מי אמו... ד"ש בדגניה, גם לדודה החמודה שלי... חיבוק ליאת (כדי לא לשתף את כל הפורום בחדוות המפגש שלנו, את מוזמנת לכתוב לי למייל הפרטי - [email protected] )

הי ליאת מה שלומך? אני פונה אליך שוב בנוגע לילדים שלי. בני הבכור בן 11 מתנהג כמתבגר לכל דבר. בתי בת ה8 נמצאת בשלב בו היא שואלת הרבה שאלות על 'איך באים ילדים לעולם'. בעבר הראתי להם קלטת. היום היא מבינה יותר ויש לה שאלות כמו ' אני מבינה שאצלך יש ביציות ואצל אבא זרעים , אבל איך הם נפגשים?' לי לא פשוט לענות במפרוט. יש לך דרך או ספר למליץ בנושא. כמו כן, הקטנה שלי עוד מעט בת 5 והיא נוהגת להסתובב עירומה בבית לפני כל מקלחת ולפעמים גם אחרי. הבן הגדול משתגע מזה ומבקש כל הזמן שתתצטנע. אנחנו לא כל כך אוכפים את הבקשה שלו ומאפשרים לה מה שאפשרנו גם עם שני הילדים הגדולים כאשר היו בגילה. מה את אומרת על זה? הבן הבכור כועס מאד עליה ואני לא יודעת אם צריך למתן אותו או להגיד לה. בכל אופן דיברנו על כך שהגוף הוא פרטי וכו', זה לא בדיוק מדבר אל הקטנה בזמן שאצל הגדול זה שונה. כמו כן, אני מניחה שדרך האינטרנט הוא נחשף לצערי לכל הנושא המיני. אני לא יודעת למה ולא יודעת 'מה עובר לו בראש'. ניסיתי לדבר איתו קצת כי פעם הוא שאל 'האם לציצי יש תפקיד נוסף מלבד הנקה' אז אני מניחה שהוא יודע/מבין דברים. אני כן רוצה להיות מעורבת ברמה מסויימת לגבי הידע 'המיני' שלו ולו רק בשביל לעגן את זה באופן נעים יותר מהחשיפה שלו לתכנים כאלה באינטנט שמציגים מין באופן שאני חושבת שהוא לא נכון. מה את אומרת על זה? הייתי שמחה אם היית מפנה אותי לספר מתאים או לכל דבר אחר שיכול לעזור. גם ביתי בת ה8 מאד נוח לה עם העירום שלה וגם אולי לא מטריד אותה להיות עירומה בנוכחות אחיה. זאת אני לא בטוחה. הוא כועס עליה כל פעם שהיא לא מקפידה לסגור את הדלת באמבטיה וכו' אבל פה התערבנו כבר והסברנו שכשהיא מתקלחת יש לסגור את הדלת. אני לא יודעת אם זה מסר מבלבל שכן בעלי עדיין מקלח אותה. את חושבת שיש גיל שכבר כדאי שרק אני אקלח אותה? הרבה שאלות בנוגע לזה.. מה דעתך תודה מראש ניבה

שלום ניבה, היחס לעירום ולמיניות משתנה מאד מבית לבית, והוא נשען על אספקטים תרבותיים, השקפת עולם, ההיסטוריה האישית והמשפחתית של ההורים, והצרכים המשתנים של בני הבית בהווה. נראה שקיימת אצל בתך סקרנות טבעית בנושא, וחשוב שהיא תקבל מענה הולם ולא מתחמק. יש די הרבה ספרי הדרכה להורים בנושאים של מין ומיניות www.genicolog.net/files/sexuallity-bibliography.do וגם לא מעט ספרי ילדים isaac-israel.bashan.co.il/photogallery/photo26003/pdf/books.pdf בעניין בנך, אני חושבת שיש לכבד את בקשתו, ולא לאפשר לבתך להסתובב עירומה בבית, גם אם הכל תמים וכשר. בנך נכנס לתקופת ההתבגרות, תקופה של הצפה בתכנים מיניים ישירים או מרומזים, ורצוי לא להעמיס עליו גירוים מסוג זה, שיכולים לעורר הרבה חרדה. אין לי ספק שגם בנך וגם בתך אינם "קרקע בתולה" בתחום, ונראה שלשניהם יש מושג כלשהו בנושאים הללו, עליהם שאלו. תכנים בעלי אופי מיני נמצאים היום בכל מקום ובכל סוגי המדיה, וילדים נבונים ועירניים לא מחמיצים זאת. עלינו, ההורים, מוטלת משימה נכבדה בכל הנוגע להכוונה, הקניית ערכים של כבוד והתחשבות כלפי אדם אחר, ורכישת כללי "עשה ואל תעשה" בהתאם לנורמות התרבות והמוסר בחברה שלנו. ואם מדברים על נורמות וכללים, גם ההחלטה מתי אבא מפסיק לקלח אינה קבועה במסמרות. זה עניין של תחושה, שלך ושלו. אם את מתחילה להטיל ספק, אולי זה מתחיל להיות הזמן... זהו, אני חושבת... הגיע זמן לישון... יופי שאת כאן ליאת

היי לכם אני רוצה לספר לכם את סיפור חיי כי כנראה יש הפרעה אישיותית. אחי לקח אותי לפסיכאטר . אז ככה הייתי ילד דחוי הילדים הציקו לי לא היו לי חברים של ממש מה שנקרא. לא הייתי חברותי אהוב הילדים וכו . בתיכון הציקו לי גם ולא הלך לי עם הבנות. אני בן 33 רווק גר עם ההורים אן לי אוטו או רכוש . עזרתי המון בבית ולא קיבלתי בעצם חום ואהבה כמו שמצופה . אבי ז"ל לא הסתדרנו ממש תמיד ויכוחים כעסים. נדחתי המון על ידי בחורות לא קיבלתי את הלא המשכתי לרדוף וכו עד שהתפכחתי בעזרת מאמן אישי וגם בגלל שיש את חוק הטרדה ולא רוצה להסתבך. היום אני מבין מי שרוצה רוצה לא רוצה נקסט. המצב בבית בין האחים אן תקשורת טובה כל אחד בעולם שלו מה שנקרא גם לי כואב על כך. אן לי ממש חברים כרגע בעיקר חברים וירטואלים . אני מבין שאני לא בנורמה החבריתית ושלא הצלחתי עדיין ללא זוגיות ללא בסיס כלכלי וכו. רק עכשיו אוסף את השברים. כשאמרו לי תשפר הופעה הלכתי שפרתי וכו עשיתי השתדלות בנושא הזוגי תמיד אומרים בחור טוב מתוק ואן המשך. יוצא שאני האח הגדול הבכור ולא דומיננטי לא מחזיק את המשפחה מעדיף שיעזבו אותי בשקט ושיתנו לי את הפינה שלי. עזבתי מקום עבודה אחרון רציתי להכנס לארגון קופ חולים נסתי 60 קמ כל יום בכדי להשקיע וכו והפסדתי כסף ואפילו לא טרחו לומר לי שאן תקנים קמתי ועזבתי . ואמרתי אם רוצים אני אבוא למלאות טפסים להיכנס פנימה . מתלבט מה ללמוד הנחיית קבוצות וזוגות לבין עבודה עם ילדים לא יודע עדיין מה בדיוק מתאים לי לפרופיל האישיות שלי . איזו בת זוג מתאימה לי בדיוק ? אני יודע ועושה רק מה שטוב לי ומזמן לי אנשים חיובים וכו לחיי . דוגמא קראתי המון ספרים הייתי תופר נושא נושא כמו זוגיות אז הייתי קורא תקופה את הספרות בנושא זה .גם ספרי שואה היסטוריה ביוגרפיות מיסאיקה ניו אייג התפתחות אישית. אני מאוד אוהב מוזיקה שומע שנות ה80 שירי אהבה שירים שקטים והאוס אני דתי לאומי כיפה סרוגה אב אני אדם פתוח וחם מתלבש יפה מותגים . דוגמא אתמול תפרתי הכוונה התחשק לי ללמוד לקרוא את התחנת הרדיו קול השלום ישבתי למדתי דרך האינטרנט שדרים פורומים תוכניות וכו למרות שלא הייתי ממעריצי אייבי נתן אבל אוהב את המוזיקה פתאום את השדרנים באנגלית. עכשיו תורכם לשאול על עצמי ואשמח לכל עזרה בנושא

שלום מיקי, יש לי הרגשה שקצת התבלבלת בפורום.הפורום שלנו מיועד לסוגיות הקשורות לחיי הנפש של ילדים ומתבגרים, ואתה כבר קצת "גדול עלינו". בכל מקרה, שמחתי לשמוע שהצלחת להתגבר על חלק גדול מהקשיים שלך בעזרת המאמן האישי, ואני משוכנעת שיהיו עוד הישגים ככל שתמשיך לעבוד על עצמך. קשה להשיב על השאלות שלך לגבי הבחירה האקדמית ומציאת בת-זוג מתאימה. בשביל זה צריך להכירך מקרוב. אני ממליצה לך לנסות להיכנס לפורום תמיכה הדדית, ואולי למצוא שם שמץ ממה שאתה מבקש. בהצלחה רבה ליאת

שלום ליאת ! בני בן ה16 מתלונן שאינו יכול להרדם.יכול להישאר ער עד השעות הקטנות של הלילה. מובן שלא בא בחשבון טיפול תרופתי,אם כן מה עושים ???יש להעיר שיש לו הרבה מאוד איחורים לב"ס בגלל זה. תודה.

שלום מיכל, קל לי מאד להזדהות עם בנך, פשוט כי אני מכירה היטב את התופעה על בשרי... מסתבר ש"ציפורי לילה" היא לא רק תכנית רדיו, אלא תופעה מוכרת של שעון פנימי שלא ממש מתואם (כמו אצל רוב האנשים) עם שעות האור והחושך. יש אנשים שעם רדת החשיכה, במקום לחוש את העייפות וצניחת העפעפיים המפורסמת, מגלים דווקא סוג של עירנות וחדות, המאפשרות להם לתפקד היטב עד השעות הקטנות של הלילה. כמובן שהמחיר הוא עייפות רבה בשעות הבוקר, וקושי לקום מוקדם. מתבגרים, כך נדמה, הם ציפורי לילה טבעיות, והם מעדיפים לבלות על המחשב חצי לילה, ולישון עד שעות הצהריים. עם סיומו של החופש הגדול, ובתום תקופת החגים, מגיע רגע האמת, ועליהם לכוון את עצמם לדרישות המציאות. כהורים, נוכל לעזור בהתארגנות וחזרה לשגרת השכמה בזמן, ללא קשר לשעה בה הלכו לישון. תוכלי לומר לו שהוא רשאי ללכת לישון בכל שעה שיבחר, אך לא תוכלי לאפשר לו להימנע מלקום בשעה היעודה בבוקר. ברוב המקרים, כשמשאירים להם את האחריות, הם מצליחים להתאים את שעת ההליכה לישון לשעת ההשכמה, גם אם זה לוקח שבוע שבועיים. השתדלי לא להיכנס איתו למאבק, אלא להביע נכונות לעזור לו בבוקר בעידוד והמרצה. הביעי השתתפות והבנה לקושי שלו, ונסי לשמור על רוח טובה והומור. למרבה הצער, יש להניח שיהיו איחורים פה ושם, אך בעיני עדיף לספוג את זה מפעם לפעם, ולא לקלקל את היחסים איתו על הרקע הזה. בהצלחה ליאת (הציפור התאומה)

יש לי ילדה בת 15.5 שקשה מאד לי כאמא גרושה להסתדר איתה ולשלוט עלהתקפי זעם דימוי עצמי נמוך ותסכול תמידי כל כמה שבועות מריבות וצעקות שנגמרות בבריחה שלה לסבתא ובאיומים שהיא תתאבד. הילדה במצוקה ואני לא יודעת איך לגשת אליה מאד אגרסיבית וגורמת לי לצאת מדעתי האם תוכלי להפנות אותי לגורם מטפל באיזור מודיעין רחובות לוד רמלה, האמצעים הכלכליים שלי מאד דלים האם יש עזרה שניתן לקבל מגורמים מסייעים או בית ספר?

שלום שוש, בתך כבר בת 15.5, ולמרבה המזל לא את זו שצריכה לשלוט בזעם שלה ובביטויים הרגשיים שלה. הצורך שלנו 'לשלוט' על הילדים, ויותר מכך על מתבגרים, עלול להוביל דווקא למרד, להתרחקות, ולהחרפת היחסים בבית. את צודקת, ורואה נכון את המצוקה, ואני מסכימה שפנייה לגורם מקצועי יכולה לסייע מאד, בעיקר במניעת ההתדרדרות ביחסים ביניכן והפגיעה בדימוי העצמי שלה. טיפול פרטי הוא אכן עניין יקר, ולכן, עדיף לנסות להגיע למטפל דרך קופ"ח (מחיר מסובסד), דרך מרפאת בריאות הנפש לילדים ונוער של משרד הבריאות (חינם, אך יש תור ארוך!) או דרך השפ"ח (השירות הפסיכולוגי החינוכי, אליו אפשר להגיע בעזרת יועצת ביה"ס, לפעמים חינם ולפעמים במחיר מוזל). כשאת פונה למרפאת משרד הבריאות, הדגישי את האיום באובדנות, כדי לקבל קדימות. אם את מרגישה שקיימת סכנה ממשית, פני ללא דיחוי ליועצת ביה"ס ובקשי את עזרתה בהפנייה לגורמים הזמינים באזורכם. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 3, השנה נכנס לגן עירוני (טרום חובה), לפני כן היה במשפחתון מגיל שנה וחצי. בני אקטיבי מאוד, לא מסוגל לשבת הרבה זמן,בעיקר אם משעמם לו או שפשוט נושא לא מעניין אותו. בנוסף לכך אינו דובר עברית (בגן אין אף אחד דובר רוסית חוץ ממנו), אז כמעט כל המפגשים בגן לא יכולים לעניין אותו (למרות זאת, ב"שעה חופשית" יכול לשבת חצי שעה ולגזור משהו או לצבוע). בתחילת שנת לימודים הגננת , כנראה כדי שלא יפריע לה, בכל המפגשים היתה מוציאה אותו יחד עם סעיית לחצר ובעצם נתנה לו לעשות מה שבא לו. כיום המצב הוא כזה שבני משתולל בגן ולא מוכן להקשיב לאף אחד, לפעמים מרביץ לילדים אחרים, אך לדברי הגננת לפני שמרביץ אומר משהו לילדים ברוסית. בנוסף לכך כל חצי שעה רץ לעשות פיפי. לגן הולך ללא שום בעיה למרות שלדברי הגננת עדיין לא התחבר עם אף ילד. בפגישה עם הגננת הדגשתי כמה פעמים שבני צריך גבולות ברורות ולמרות הגבולות בכל זאת תמיד יחפש איך "להפרץ החוצה". כיום, חודש וחצי אחרי תחילת הגן הגננת רומזת כי בני ככל הנראה היפראקטיבי ולדעתה חייבים לערב "גורם שלישי", לדברי הגננת הוא צריך עזרה עקב אי שקט וחוסר יכולת להסתדר עם גירויים רבים שישנם בגן. יחד עם זאת, בבית הוא ילד הכי מתוק והכי טוב, מתנהג בצורה טובה מאוד, עושה כל מה שמבקשים ואין שום בעיה עם הפיפי או אלימות, וגם אם בטעות נתן מכה קטנטנה ישר מבקש סליחה ומלטף. יש לו סדר יום קבוע, נרדם ב 20:30, לפני זה יש לנו חצי שעה של קריאת ספר, יושן טוב בלילה, בצהריים יושן לפחות שעה וחצי, ז"א יושן לפחות 12 שעות ביום, אוכל טוב. השאלה שלי היא האם אפשר לקבוע משהו עכשיו, כשהילד עדיין בתקופת הסתגלות לגן החדש, האם באמת יש לו בעיה ואני לא רואה אותה (חוץ מבעיות הסתגלות)? האם ילד כזה נשמע לך כילד עם בעיות התנהגות חמורות, ילד היפראקטיבי? האם בשלב הזה אנחנו באמת צריכים לערב גורם שלישי?

שלום אנסטסיה, ההגדרה של "היפר-אקטיביות" היא הגדרה יחסית, הנשענת על דיווח חיצוני של מי שצופה בילד לאורך היום. מאחר וקשה להגדיר 'נורמה' חד משמעית בתחום זה, התוצאה תלויה פעמים רבות באדם שאותו שואלים. ובכל זאת, לגננות יש יתרון מסוים באבחון סוגים של חריגות, בהיותן חשופות לקבוצת ילדים גדולה, המספקת הזדמנות נוחה להשוואה. בנוסף, בגן הילדים נחשפים למגוון גדול של פעילויות (קוגניטיביות, חברתיות ומוטוריות), המזמנות לילד התמודדויות עם דרגות שונות של תסכול. כשהוא נמצא בחיק משפחתו, הילד עטוף באהבה ותשומת לב, הוא נמצא במוקד ההתעניינות, לא צריך להמתין בתור, להתאפק או לדחות סיפוקים כמו בגן. קל יותר להיות ילד "הכי מתוק והכי טוב", כמו שאת אומרת, וגם אם הוא מכה (גם מכה קטנטנה היא מכה, ורצוי לא לגלות סלחנות למרות בקשת סליחה), בני המשפחה האוהבים מצליחים להכיל זאת. קשה ומאד לא מקצועי לאבחן ילד מרחוק, אך גם מבלי להיכנס להגדרות, ברור שמדובר בילד אנרגטי, המתמודד עם קשיי שפה ורמת תסכול גבוהה. גם אם לא מדובר בקושי ממקור אורגני, אני חושבת שאותו 'גורם שלישי' (פסיכולוג ילדים למשל) יכול לסייע לכם להבין מה עובר על הילד שלכם, ולהדריך אתכם כיצד להגיב להתנהגותו בבית, כדי שלא יהיו פערים גדולים בין הבית לגן. כדי להרוויח הדרכה מפסיכולוג לא חייבים להיות עם הפרעת התנהגות חמורה או ליקוי התפתחותי. פסיכולוגים מנוסים יכולים להועיל מאד גם במקרים של בעיית גבולות או פינוק-יתר, שיכולים לתת תמונה די דומה. בעיני, שווה להתייעץ ולהירגע. בהצלחה ליאת

לפני שבוע נולד בני השלישי. יש לי עוד שני בנים בבית. הגדול כמעט בן 7 והקטן בן 3. הבעיה היא עם הילד האמצעי. הוא קיבל את המציאות החדשה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. זה מתבטא אצלו בכעס ובכי כמעט לכל אורך שעות היום, הוא עצבני, זורק, בועט, דוחף את העריסה. בנוסף הוא התחיל להשתמש במוצץ למרות שהוא עצמו בתור תינוק אף פעם לא אהב מוצץ. נכנס ללול לעריסה. בקיצור מלחמה לא קטנה יש לי בבית. אנחנו מנסים לתת לו את מירב תשומת הלב, להתייחס, ללטף, לחבק. כשהתינוק ישן אני משחק איתו. באמת שמתשתדלים אבל נראה לי שלא עוזר כלום. אני יודעת שצריך סבלנות אבל חייבת עזרה איך להתמודד איתו ומה אפשר עוד לעשות. (דרך אגב, שלשום הוא גם עבר התקף אסטמה קשה בפעם הראשונה - לא יודעת אם יש קשר) תודה

שלום טל, ברכות להולדת בנך השלישי! מאחלת לכם הרבה בריאות, שמחה ונחת. בנך בן השלוש מתקשה להכיל את השינוי בקצב ובאופן לו ציפיתם, אך עדיין תגובותיו (אולי למעט התקף האסתמה)הן בגדר הנורמה, אם בכלל יש דבר כזה... כרגע, אין הרבה מה לעשות, חוץ מלקבל בהבנה וסלחנות את הנסיגה אל הלול, העריסה או המוצץ. לצד ההבנה וההתחשבות ברגשותיו, כמובן שאין לאפשר לו לפגוע ברכוש או באחיו התינוק, וחשוב להיות מאד ברורים בעניין זה. ככלל, יכולתם של ילדים קטנים לקבל את השינוי המשפחתי, תלויה במידה רבה בעמדתם של ההורים כלפי אותו שינוי ממש. הורים שמתייחסים אל הלידה כאל עוול או פגיעה באח הגדול, משדרים לו זאת ישירות או בעקיפין, מרחמים עליו ומנסים לפצותו. זוהי עמדה בעייתית, המחזקת אצל הילד את תחושת הקיפוח והאומללות, וכדאי לא להיכנס לשם. לטעמי, חשוב להמשיך לתת הרבה תשומת לב ואהבה לילדים הגדולים, אך בה במידה לשדר גם ציפייה מהם לקבל את התינוק, לעזור לך לטפל בו, ולהתחשב בצרכים המיוחדים שלך בימים אלה. אין טעם לנזוף או להדגיש מול הילד האמצעי "כמה הוא גדול" עכשיו, כי זה הדבר האחרון שהיה רוצה לשמוע. תוכלי, במקום זאת, לומר לו שאת רואה כמה קשה לו, וגם לך קצת קשה עכשיו (ואת אפילו מתגעגעת קצת לימים של לפני הלידה, כשהיה לכם המון זמן יחד). כך את נשארת קרובה לחוויה שלו, ולא משאירה אותו בודד מול הקושי. זה הזמן לגייס את אבא, את הסבתות ואולי גם דודים צעירים אם יש, להפצצה כבדה של אהבה, תשומת לב, וצ'ופרים כלפי הילדים הגדולים, עד יעבור זעם. שולחת לך, שוב, איחולים להרבה אושר בחיק המשפחה המורחבת ליאת

שלום לך ליאת ! תודה תשובתך נתנה לי לראות דברים אחרת ואני אשתמש בהצעתך לעדי תודה רבה מעין תמשיכי בעבודתך היא עבודת קודש תודה

שלום מעין, תודה על דברייך. שמחה להיות לעזר. :-)) המשיכי לבקר! ליאת

ליאת שלום אני גרושה ויש לי שני ילדים בת 4 ו9 חודשים ובן 3 ו4 חודשים הילדים נפדשים עם אביהם פעמים בשבוע בימי ראשון וחמישי מ 5 עד 8 לרוב כשהם חוזרים הם מספרים לי שטיל איתם במגרש משחקים מרכז אצל החברה שלו או אצל אחותו לפעמים גם אצל חבר בפעם האחרונה כשלקח אותם אלו הביתה היילדה ספרה לי כי ראתה את אביה מחליף בגדים בחדר וראתה לו אמרתי לה שאני לא מסכימה ושתומר לאביה שיסגור את הדלת אז היא אמרה אבל אם הוא יסגור את הדלת אני פוחדת כי אבא כל פעם אומר לנו שיש מפלצת כשהילד חזר מהגן גם הוא סיפר לי שאבא רקד ערום ושהוא ראה לו את התוסיק ואת הבולבול ושיש לאבא שערות בבולבול והילדה אמרה שיש לו פצע בבולבול שלחתי לו הודעה כי אנכנו לא מדברים ושאלתי לפשר הענין אך הוא מקחיש ואומר שלא היה ולא נברא ושאני ממציאה אמא שלי שמעה את כל מה שהילדים אמרו ושאין מצב שאני מליתי להם את הרוש אמרתי גם לאביהם כי יש אנשי מקצוע שידעו להוציא מהילדים את האמת לפי דעתי אביהם לא רצה להרות להם או הייתה לו כוונה ראה פשות החליף בגדים ובכיד לשעשע אותם עשה מה שעשה אך אני רשמתי לו שאני לא מוכנה שהענין יחזור על עצמו ובמידה ויקרה שוב אני יפנה לרווחה שתערב מיד את המשטרה אני לא ממהרת לפנות לרווחה או למשטרה כי סוג עבודתו יכול לפגוע לו בעבודה במידה ויהיה לו תיק במשטרה אך במידה ויהיה שוב משהוא בסגנון אני לא ישתוק וגם אני לא מוכנה שיפחיד את הילדים עם מפלצת במידה והילדים יספרו בגן הגננות יערבו את הרווחה והמשטרה בלי לחשוב הרבה אל זה הסתום הזה לא חושב ואני סך הכול מזהירה אותו הוא אומר לי את ממציאה את רוצה להריב אתי אני פוחדת שיכול להיות לדבר השלחות על הילדים דוגמה מחר בגן הם יתפשתו וירקדו מול הילדים וכשאמרתי לאמי שאני יכתוב לו למה עשה כדבר הזה הילד התחיל להשתתח ולבכות שאני לא אדבר אתו על הנושא

שלום דפנה, אני מקווה, כמוך, שלבעלך לא הייתה כל כוונה רעה, והוא אכן ההתכוון להחליף בגדים בנוכחותם. אי חושבת שפעלת נכון כשהסברת לו שזו התנהגות לא ראויה. אגב, משפחות שונות מאד אלה מאלה בעמדתם כלפי עירום, ויש בתים בהם זה נהוג, מבלי שלעירום יהיו קונוטציות מיניות. בכל מקרה, טוב שהערת לו, והצבעת על ההשלכות שיכולות להיות לכך. אני לא חושבת שהילדים שלך יחקו את ההתנהגות הזו, ותגובתו של בנך מעידה על כך שהוא מבין שמשהו כאן לא מקובל. בעיני, חשוב מאד שתישמר ביניכם תקשורת ללא מריבה, באמצעותה תוכלו לתאם עמדות והתנהגויות הקשורות בילדים המשותפים שלכם. הבכי של הילד יכול להעיד על כך שהדיבור בינך לבין אביו היה עד עכשיו רווי מתח ומאיים. בעיני זה הנושא החשוב שעל הפרק, ואם אינכם מצליחים לעשות זאת לבד, שווה להיעזר בגורמי רווחה או במגשר. בהצלחה ליאת

שלום, אני אמא לילד בן 11(כתה ו'). שאובחן בגיל 8 וחצי ( סוף כיתה ג')שיש לו לקות למידה. אנחנו ההורים מנסים לתת לו את כל העזרה האפשרית ע"י מורה מתאימה אחה"צ, בנוסף שנה שעברה הוא קיבלת שעות שילוב מטעם בית הספר, שיעורים פרטים באנלית. אך הילד ממש מתנגד לעזרה שהוא מקבל בטענה שהוא יודע והוא לא צריך עזרה.ושזה מבזבז לו זמן חברים וכד'. מטלות שהוא מקבל מבית הספר הוא עושה בקושי. כשאנחנו רוצים לשבת איתו ולעזור לו זה ממש בא בכח. ונדרש להפעיל עליו סנקציות שאין חברים עד שהוא מסיים. אך הוא כבר בכיתה ו' והמטלות הן רבות ואני מוצאת עצמי ממש מיואשת. מעיקר מכיוון שהוא לא משתף פעולה ומקשה ככל האפשר. אני חושבת שאנחנו צריכים עזרה דחופה של יועץ / פסיכולוג/ מאמן אישי-משפחתי. איך מתחילים ? למי פונים ? אנא עזרתך.

שלום דפנה, עוד לפני שמזעיקים אנשי מקצוע, אני חושבת שכדאי מאד שאתם, ההורים, תלמדו להכיר את הליקוי ממנו סובל בנכם. לעיתים קרובות, הורים ובני משפחה חדורי רצון טוב, מתקשים להבין את הקשיים והמגבלות של הילד, ומציבים בפניו דרישות לא הגיוניות, שמובילות בעיקר לתסכול, זעם וחוסר אונים של כל הנוגעים בדבר. בשבילכם, נראה מאד הגיוני לשבת במשך כמה שעות ו'להיפטר' מהשיעורים. עבור ילד לקוי למידה, זו יכולה להיות משימת אימים, והוא יעשה הכל כדי להימנע ממנה. לכן, צאו מנקודת הנחה שלילד שלכם יש צרכים מיוחדים, והגישה כלפיו חייבת להיות מותאמת וסלחנית. אני מציעה ללמוד את הנושא, ורק אז, מתוך הבנת הצרכים והמגבלות, לחשוב יחד עם איש מקצוע על העזרה הרלוונטית. פסיכולוג חינוכי או פסיכולוג ילדים קליני יכולים לעזור מאד במהלך הזה. אני מניחה שתוכלי להשיג המלצות על פסיכולוגים כאלה באזורך. בהצלחה ליאת

תודה, אשמח אם תוכלי להמליץ על פסיכולוג באזור קרית אונו.

אני סובלת ממשקל עודף כי רוב הזמן אני אוכלת ללא תיאבון אפילו וגם זאת לא תאווה זה מין פיצוי כזה...יש לי נשירת שיער רצינית ונדודי שינה מאוד קשים חקרתי ובדקתי באינטרנט על סיפטומים של דיכאון ומצאתי שבהחלט יש לי אותם פניתי לרופאת משפחה שנתנה לי בדיקות שלוקחות הרבה זמן עד התשובה, אבל אני רוצה לטפל בדיכאון שלי ,רוב היום אני עייפה עצלה לעשות דברים אין לי ריכוז בלימודים, האמת שעברו עלי דברים לא קלים בילדות וגם בתקופה הזאת אבל אני לא מרגישה מדוכאת אולי זה רק תגובה פיזית של הגוף, רציתי לדעת האם יש לי אפשרות לפגווש פסיכולוג בקופת חולים שלי בלי שאמא שלי תדע , הקופ"ח שלי -מכבי אשמח אם תייעצי לי

שלום בת שבע, אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שטיפול פסיכולוגי יכול לסייע לך מאד, הן בהבנת מקור המצוקה שלך, והן ברכישת דרכי התמודדות יעילות, פחות הרסניות לגוף. מאחר ועפ"י החוק כבר אינך קטינה, תוכלי לפנות לטיפול פסיכולוגי ללא ידיעת הורייך. הבעיה היא שטיפול דרך קופ"ח, למרות היותו זול יחסית, בכל זאת כרוך בתשלום (לכל קופה תעריף משלה), שלא ברור האם וכיצד תוכלי לעמוד בו. מבחינה זו עדיף לפנות למרפאת משרד הבריאות ("מרפאה לבריאות הנפש") בעיר מגורייך, שהיא מרפאה חינמית, אך מטבע הדברים התורים בה ממושכים ותיתכן המתנה ממושכת. אם הדבר אפשרי, מבחינתך, אני ממליצה לשתף בכל זאת מישהו מההורים. אמנם יש כאן פגיעת מה בפרטיותך, אך סיכוי טוב יותר לקבל עזרה במימון. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, כתבתי בצהריים הודעה, ומשום מה היא לא עלתה.אנסה לשחזר. זה בנוגע לנכדתי ילדה בת שלוש, מבקרת בגן, ילדה רגילה בהחלט, אלא מה, היא אינה מוכנה לעשות קקי בשירותים,(גם בגן) היא עושה בתחתון טיפין טיפין תוך כדי הסתתרות, כל המאמצים לשכנעה להתפנות בשירותים עלו בתוהו.ונראה שהעקשות שלה רק הולכת וגוברת, אני רוצה לציין שלא מדובר בעצירות, כי גם כשהיציאות רכות היא עושה בתחתון, יתכן שהדיעה הרווחת היא שבסך הכל היא בת שלוש וצריך לתת לזמן לעשות את שלו - יתכן, השאלה היא מתי צריך להתחיל לדאוג מהתופעה, האמא נואשת מההתעסקות הבלתי נגמרת בנקיונה,וגם אני קצת מודאגת, גידלתי מספר ילדים ולא זכור לי מקרה דומה אצל מי מילדיי(ואולי שכחתי?) בכל מקרה ליאת, אשמח לכל אינפורמציה שתוכלי לתת, כולל אופציות טיפוליות אם יש דבר כזה, ואם יהיה צורך בכך. אגב, הילדה אמצעית מתןך שלוש בנות. המון תודה.

שלום ריבי, לא לגמרי ברור אם מדובר ב'אנקופרזיס' או עדיין לא. תוכלי לקרוא קצת באינטרנט על הבעיה הזו, הנקראת גם הפרעת 'הצטאות'. בדר"כ, בעיה זו היא תוצאה של תהליך גמילה שהשתבש, אם בעקבות עצירות או אירוע אחר שגרם לכאב, ובהמשך לניסיונות הימנעות שגרמו באופן משני ומעגלי לעצירות ו'דליפה' לסירוגין; ואם בעקבות מאבקי כוח בין הילד להוריו, שמקבלים ביטוי דרך הערוץ הזה. הסברים 'דינמיים' יותר יתמקדו ביחסי הילד והוריו ובמשאלה של הילד להיות אהוב ורצוי גם כשהוא 'סורח'. הטיפול במקרים אלה מתמקד בהדרכת הורים, ובניסיונות למנוע הסלמה ביחסים במשפחה בעקבות הקושי סביב הקקי. במקביל, ובגילאים קצת מבוגרים יותר, מלמדים את הילד לדאוג לניקיונו ולטפל בעצמו גם בתוצאותיהן של תאונות הדליפה. במקרה של הנכדה שלך, דווקא בגלל גילה הצעיר, אפשר להניח שמדובר בתהליך גמילה שלא הושלם כהלכה, ובעיני חשוב להתייעץ ולטפל בזה בהקדם, כדי לא ליצור בעיה רחבה ועקשנית יותר, עם השלכות רגשיות לילדה ולהוריה. ולסיום - האזהרה הקבועה: לפני שפועלים בכיוונים פסיכולוגיים, חשוב לשלול מעבר לכל ספק את כל האפשרויות הפיזיולוגיות, כמו למשל בעיה בשרירי הסוגרים, שיכולה לתת תמונה קלינית דומה. התייעצו, לפני הכל, עם רופא הילדים. בהצלחה ובבריאות ליאת

אני מתעניינת בטיפול לבני בן השבע, תלמיד כיתה א, שמתמודד עדיין עם בעיית הרטבה ביום ובלילה (לא כל יום), כמו כן בעל הערכה עצמית נמוכה וביטחון עצמי נמוך. רציתי לדעת אם טיפול באומנות יכול לעזור או שכדאי לפנות לאבחון לפני תחילת טיפול כלשהו?

שלום קרן, אני מאמינה שטיפול באמנות יכול לסייע מאד לילדים עם קשיים רגשיים, בהיותו מכוון אליהם בדרכים עקיפות, דרך האמנות, שהיא כלי הביטוי הטבעי ביותר של הילדים. אבחון פסיכולוגי הוא תהליך ממושך ויקר, והוא גוזל משאבים עצומים גם מן הילד. אבחון נעשה בדר"כ כאשר יש שאלות גדולות על הפרק, שאין דרך (או קשה מאד) לענות עליהן בלעדיו. אני סבורה שאפשר להתחיל טיפול גם ללא אבחון, ולהתייעץ עם המטפלת לגבי נחיצותו לאחר שתכיר קצת את הילד. בהצלחה ליאת

שלום ליאת ! בני בן 4, הלך השנה לגן עירוני( טרום חובה),מגיל שנתיים הוא הלך למשפחתון .חשוב לציין כי יש לו בעיה עם השפה כי בבית ובמשפחתון שהוא היה בו מדברים רוסית . יש בגן החדש כמה ילדים שמדברים רוסית , אך הוא לא מיתקשר ולא משחק גם איתם. הגננת אומרת שהוא לחוץ, אבל זה לא רק הבעיה היחידה. כשסבתא הוספת אותו מהגן ומביא הביתה הוא מתחיל להיות מאוד אגרסיבי: מחלק מכות לכולם לי,לאבא, לסבתא לחברים בגינה, זורק דברים, צועק. אנו מזבירים לו שאסור להרביץ, אבל הוא לא רוצה להבין ולא מקשיב לאף אחד. לפעמיים אני כבר מאבדת סבלנות וצוהקת אליו ,וגם זה לא עוזר. אני מאוד מבקשת שתעזרי לי איך להתנהג איתו בכאלו מצבים. אני מאוד מקווה שזאת תקופת ההסתגלות לגן החדש , אבל איך לעבור אותה? תודה מראש, מחקה לתשובתך.

שלום אור, זה באמת לא קל לילד קטן להתמודד עם קשיי קליטה בגן חדש יחד עם קשיי שפה. ילד שמתקשה לבטא את עצמו ביעילות אכן מרגיש תסכול גדול,ויתכן שהכעס המצטבר מוצא פורקן באמצעות התוקפנות כלפיכם. אבל עם כל ההבנה למצבו ולמצוקה שלו, לא נוכל להרשות התנהגות אלימה הפוגעת ברכוש או בגופם של הסובבים אותו. לא ציינת אם היו התנהגויות כאלה גם קודם. אם הוא מעולם לא היה אלים ותוקפני לפני כן, כנראה שזה באמת תוצאה של קשיי הקליטה שלו. אם, לעומת זאת, ההתנהגות הזו הייתה גם בשנה שעברה, חשוב לאבחן מה מקור הלחץ, ואיך נכון להתמודד עמו. ילד שצועק, זורק דברים או מכה את הוריו ואת סבתו, הוא ילד שצריך לעזור לו. יתכן שאתם מתקשים להציב לו גבול, בגלל תחושות אשמה או רחמים כלפיו, אך כדאי שתדעו שילד שגדל ללא תחושת גבולות ברורה ועקבית, עלול לפתח חרדות ותסכולים גדולים. לכן, אין לאפשר לו להכות אתכם בשום אופן, ולא להגיע עד למצב של צעקות. יש לעצור אותו פיזית, להרחיק אותו מכם, ולא לאפשר לו לחזור כל עוד הוא מנסה להשתולל או להכות אתכם. אני מציעה מאד לבקש עזרה מפסיכולוגית הגן, שתוכל להנחות אתכם ולהציע דרכי התמודדות יעילות עם ביטויי התוקפנות שלו. תוכלי לקרוא עוד על כך, כאן בפורום, אם תטיילי קצת בין הדפים. בהצלחה ליאת

שלום רב, רציתי לדעת כיצד אפשר לאבחן אצל ילד בגיל 3 האם מתפתח אצלו חרדת נטישה?מהם הסימפטומים? תודה רבה

שלום הילה, חרדות הן חלק מחייו של כל ילד. יש חרדות בעלות משמעות התפתחותית, המעידות על הישגים קוגניטיביים, רגשיים, חברתיים ואפילו מוטוריים. כך,למשל, חרדה המופיעה אצל פעוטות המתחילים לזחול, ונבהלים מהרעיון שהם יכולים להתרחק מאמא. או ילדים גדולים יותר, הפוחדים מהמוות כאשר הם מבינים שמדובר במשהו בלתי נמנע ובלתי הפיך. גם חרדת הנטישה מתעוררת לראשונה אצל תינוקות ופעוטות המגלים שההורים הם יצורים נפרדים, המתרחקים מדי פעם לזמנים שקשה לילד להעריך. או אז מופיעות תגובות בכי או מחאה, היצמדות וניסיונות ישירים או עקיפים למנוע את התרחקות ההורה. זוהי תגובה נורמלית ואופיינית, גם בגיל שלוש, ואינה מעידה בהכרח על בעיה פסיכולוגית. אם, לעומת זאת, את מרגישה שהחרדה של הילד מפריעה לתפקוד השוטף שלו או שלך, הוא מסרב בעקשנות להיפרד ממך, מגיב לפרידה בעוצמות יוצאות דופן (בכי מר, התקף זעם, צווחות שאינן נרגעות, אך גם אדישות ואומללות שקטה שאינה חולפת), מסרב להירגע בעזרתו של אדם אחר שאינו אחד ההורים, מתקשה מאד להירדם ולהתמיד בשינה ללא נוכחות ההורה, מפגין סימפטומים גופניים במצבים של פרידה (כאבי בטן, כאבי ראש, בחילה והקאה, וכד') - אזי מוטב לפנות לפסיכולוג ילדים ולהתייעץ. מקווה שהמצב לא עד כדי כך חמור... בברכה ליאת

שלום, בני הוא בן 4 והוא מאוד ביישן מהיום שהוא נולד. הוא תמיד נמנע מלהשתתף במסיבות בגן ותמיד נחבא שמישהו מדבר איתו. בגן הקודם היה צוות מדהים שזיהה שהוא רגיש וצריך תשומת לב ובאמת נתנו לו הרבה והילד פרח גם מבחינה חברתית. בחודשיים האחרונים הוא החל ללכת לגן עירייה עם צוות די עייף ואנו שמים לב שהילד "נובל" והביישנות צפה ועולה. אנו שמים לב שמבחינה חברתית הוא לא כל כך יוצר קשרים והוא לא כל שמח בגן ונראה שהוא הולך כי "מכריחים" אותו. הוא אומר על עצמו שהוא משחק הרבה לבד כי הוא פשוט אוהב לשחק לבד. העניין הוא שבגן הקודם הוא לא היה משחק לבד אלא היו לו הרבה חברים בגן והילדים היו מאוד אוהבים אותו. יש לציין שהוא לא יוצר קשרים חברתיים בעצמו אלא רק אם הצד השני יזום. מה עושים? אני הייתי די דומה לו ואני יודע שזה בעייתי ויודע גם מה מצפה לו ואני כן רוצה לעזור לו ולתמוך בו.

שלום רונן, ילדים ביישנים, הגם שנולדו עם תכונת אישיות זו, אינם חסרי תקנה, וכפי שאתה רואה (ומכיר ודאי גם מעצמך), עם העזרה הנכונה הם יכולים לפרוח חברתית בכל קבוצה, אלא שזה יכול לקחת מעט יותר זמן. מה שנראה כמו נסיגה אצל הילד או 'עייפות' של הצוות, יכול לשקף את חבלי הקליטה לסביבה החברתית החדשה, שמאיימת עליו ואולי גם עליכם. לצוות חינוכי חדש אכן לוקח קצת זמן להכיר את הצרכים האישיים של כל ילד. במקרים מסוימים, חשוב ליידע את הצוות על הקשיים, ולבקש יותר תשומת לב וסיוע. גננות באמת יכולות להיראות קצת מותשות בשלב זה של השנה. ימי ההתארגנות של תחילת השנה, קליטת הילדים החדשים, התמודדות עם חששם ודרישותיהם של ההורים החדשים - כל אלה מטילים גם על הגננות מעמסה כבדה. עתה, כשתמו החגים, נגמרו הדמעות, ורוב הילדים מתחילים להתרגל לשגרת העבודה בגן, אפשר להתפנות להיכרות קרובה עם הילדים, ובהחלט כדאי להסב את תשומת לבן של הגננות לביישנות של בנך (אני מוכנה להמר שהן שמו לב בעצמן). כדאי להזכיר כאן (שוב) שילד שהיה אהוב ומקובל בקבוצה אחת, יצליח בדרך כלל לשחזר זאת גם בעתיד, ולכן אין באמת סיבה לדאגה. תוכלו לסייע לו גם אתם ביוזמה של אירוח חברים מהגן, תחילה אצלכם, ובהמשך גם בביתם של החברים, כדי לבסס חברויות של "אחד על אחד". ולסיום - תיאבון חברתי הוא עניין אישי מאד. יש ילדים שלא מאד סובלים כשהם עם עצמם, ומעדיפים משחקי יחיד או משחק עם חבר אחד על פני הימצאות בקבוצת ילדים גדולה. חשוב שתהיה ער לכך שאתה ובנך אינכם אחד, ולא כדאי להעמיס עליו את המכאובים הישנים שלך. בהחלט יתכן שאתה 'משליך' עליו קשיים ומצוקות מעולמך שלך, בעוד הוא מקבל את מצבו וחי עם זה בשלום. חומר למחשבה... :-)) ליאת

שלום רב, בני בן 3, עד לפני שבוע ישן לבדו במיטה לעיתים עם מעט פינוקים אולם שינה רצופה עד הבוקר. לפני כשבוע לערך החל להתעורר כל שעתים וקורא לנו (להוריו) בטענה שאינו רוצה לישון לבדו והוא רוצה לשמור עלינו גם אם אינו מתעורר הוא בא למיטתנו לפנות בוקר, השארתי לו אור שוחחתי איתו על כך וכלום לא עוזר הוא ילד כל כך פיקח ומבין כל הסבר שאני משוחחת עימו אולם בעניין זה אני חסרת אונים כבר לא מצליחה לישון ולא יודעת כיצד להתמודד???

שלום הילה, שנתם של ילדים (ובעצם של כולנו) בנויה ממחזורים של שינה וביניהם יקיצות קצרות. ילדים צעירים - בעיקר בגיל הרך המתאפיין בפחדי לילה - מתקשים להירדם מיד, וזקוקים לעיתים לנוכחותו המנחמת של ההורה. למרות שאנו מציעים את הנוכחות המרגיעה, ונענים מתוך אהבה לצרכיו של הילד המפוחד, עלינו להיזהר שלא ליצור תלות מלאה בנו, ההורים, זאת כדי שהילד יוכל ללמוד להירגע בכוחות עצמו. לכן, כאשר בנך מתעורר מתוך שינה (זה יחסית טרי, אז עוד קל למדי לתקן) גשי אליו לרגע, אמרי בשקט "הכל בסדר, אני כאן", ומעבר לזה הימנעי מדיבורים, הסברים או הוצאה שלו מהמיטה או מ'קורי השינה'. הישארי לידו דקה או שתיים וחזרי למיטתך ללא דיבור. אם הוא מגיע למיטתכם, אמרי בשקט "חזור למיטה שלך. לילה טוב". אם הוא מסרב, קומי והובילי אותו למיטה ללא דיבורים. אני יודעת שקל מאד להגיד וקשה לבצע, אך כדאי שנזכור שאם לא נתעצל בטווח הקצר, יהיה לנו לילה שקט בטווח הארוך. ככל שחגיגות הלילה הופכות עירניות ומושכות יותר, כך הן מתגמלות יותר עבור הילד הקטן, שמוצא הזדמנות נהדרת לזמן איכות עם הוריו. מעודדת אותך לא להישבר, ומקווה שתקופה זו תחלוף מהר. בהצלחה ליאת

תודה רבה על תשובתך , האמת שזה לא פשוט בכלל שאני גמורה מעיפות באמצע הלילה לחזור על הפעולה הסו מספר פעמים אבל כעת הוא מתגנב למיטה שלנו ולא תמיד אני מרגישה בערך ב 3 4 לפנות בוקר אז מה לעשות? מתי זה אמור לחלוף וכיצד?

שוב שלום הילה, אני יודעת שנורא קשה לחנך גם באמצע הלילה, וזה בדיוק מה שהופך תקרית חד פעמית או צורך 'מקומי' של לילה בודד, להפרעת שינה עקשנית שיכולה להימשך גם שנים. את, כמובן, לא חייבת לטפל בזה, ויכולה להרשות לו להתגנב אליכם. זכרי שמה שיכול להסתיים במס' לילות, עלול לדרוש בעתיד התערבות ממושכת הרבה יותר, במחיר מאמצים גדולים בהרבה. אני מציעה לך לנסות בכל זאת לא לוותר, למרות העייפות. ליל מנוחה ליאת

שלום לך. בתקופה האחרונה בתי בת ה-3 לא רוצה ללכת לגן. היא בוכה שהיא לא רוצה ללכת (אך לאחר זמן נרגעת) כמעט כל בוקר הדרך לגן מלוה בבכי (אך בגן היא נרגעת) והשיא היה כאשר שלשום היא התעוררה לפנות בוקר ובכתה בהסטריה שהיא לא רוצה ללכת לגן. ניסינו לברר מה קרה בגן מסתבר שאחת המטפלות לקחה לה את החיתול שאליו היא מחוברת , כדי שהיא תתפנה למשחק.הבהרנו (אני ובעלי) שאין לנו בעיה שתהיה כל היום עם החיתול. בנוסף, היא נוטה להתבכיין יותר מהרגיל. אני ובעלי בתחושה כבדה ולא רגועה ושוקלים להעביר אותה גן. רצוי לציין שביולי עברנו לעיר אחרת (המעבר לא היה קל עבורה)וכמו כן היא עזבה גן שבו היתה לה חברה טובה ווהיה לה טוב בגן. אינני יודעת אם התנהגותה קשורה לכך שלא כיף לה בגן/ מתנהגים לא יפה או האם זה קשור לתקופה של הסתגלות. אני לא יודעת מה לעשות ואני מאוד מבולבלת .

שלום מירית, בתך נמצאת ככל הנראה עדיין בתקופת ההסתגלות לגן, וההיצמדות לחיתול שלה מעידה על חוויה אקטואלית של משבר, או לפחות של שבריריות. נסו לגלות הבנה ללא שיפוטיות או ביקורת, ולחזק אותה באמצעות מסרים מעודדים המביאים ביטחון בה. חשוב לי לציין בהקשר זה, שהספקות שלך בקשר לגן או לצוות בהחלט יכולים לחלחל גם אליה, אפילו אם הם אינם מקבלים ביטוי ישיר. מסתבר שהאמביוולנטיות של ההורים ממלאת תפקיד מכריע ביכולתם של הילדים להסתגל ולחוש שלווה וביטחון במסגרת החינוכית שלהם. אם את מתקשה לבטוח בצוות, טפלי בזה, וחסכי לשתיכן את עוגמת הנפש. בהצלחה ליאת

ליאת סיבת העזיבה של בית הספר שלי היא שפשוט לא הסתדרתי בחברה ואז בסוף שנה אמרו לי שהוסללתי לכיתת מצטיינים. וחברים שלי עכשיו אומרים לי שאני לא יכול לחשוב ואני טיפש וזה התדמית שלי וזה גורם לחשוב ככה ואז במבחנים אני לא מצליח והם לא מבינים את זה

היי שוב, אורי כמו שכתבתי לך בתגובתי הקודמת, חרדת בחינות אינה קשורה לחכמה או טפשות, והיא משותפת להרבה אנשים, בדר"כ לאלה שציונים מאד מאד חשובים להם. אתה כמובן אינך טיפש, אך תוכל להרוויח מסדנת טיפול בחרדת בחינות. אגב, יש מי שמוכר את הסדנה הזו דרך האינטרנט תמורת תשלום, אבל את זה תצטרך לחפש בכוחות עצמך. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. יש ליבעיהת שנה שעברה עברתי לבית ספר אחד ואז חזרתי לבית סר הקודם שלי כי לא הייתי מרוצה בבית סר החדש המעבר הזה קצת דיכא אותי כי לא הצלחתי להתחבר לכיתה הישנה שלי ואז תחלתי לעשות שטויות בכיתה ולהפריע וזלזלתי בלימודים ונוצרה לי תדמית של לא חכם למרות שאני חושב שאני כן הדבר הזה גורם לי לחוסר בטחון ובמבחנים אני בכלל לא מצליח לחשוב כאילו החשיב שלי נחסמה בגלל התדמית שלי מאז שהפרעתי אני נהייתי תלמיד טוב אבל אני לא מצליח במבחנים.

שלום אורי, מעברים יכולים להיות סיפור הצלחה, אך גם קטיעה ברציפות החיים ופוטנציאל למשבר. לא ציינת באיזו כיתה אתה, ואני מניחה שאתה מתבגר בחטיבה או בתיכון. אלה שנים לא פשוטות עבור רוב התלמידים, וייתכנו קשיים וירידה כללית בציונים גם בלי משברי מעבר. ברור שהמעבר, הלוך ושוב, לא תרם לך, ועיקר המאמץ שלך הושקע במציאת מקומך החברתי, ופחות בלימודים. אני חושבת שאפשר להבין את זה. למרבה הצער, יש לא מעט ילדים שסבורים שאפשר לרכוש מעמד בקבוצת הילדים בדרך של התנהגות 'שטותניקית' או השתוללות. אני חושבת שמה שיכול להיחשב חינני בגיל צעיר, כבר לא כ"כ עובד בכיתות הגבוהות. בעיני, אפשר להרוויח את הקבלה החברתית דווקא בהתנהגות רצינית, בוגרת ואחראית. אני שמחה לשמוע שחזרת להיות תלמיד טוב, ושאתה כבר מכיר בכך שאתה חכם. הצלחה במבחנים אינה מעידה על חכמה, אלא על יכולת ריכוז טובה, יכולת ללמוד ביעילות למבחנים, לשנן, לסכם את החומר ולזכור אותו ברגע האמת. לפעמים, בעיקר לאחר שרשרת כישלונות, מתפתחת חרדה מפני מבחנים, והיא בהחלט יכולה להפריע ל'לומד' שבך. לפעמים מוטרדות או מוסחות חשיבתית, הנוגעת לעניינים אחרים, יכולה להפריע גם היא. לא ציינת מדוע עברת לביה"ס האחר בפעם הראשונה, ומדוע החלטת לחזור. אני מוכנה לנחש שמסתתר סיפור מאחורי הצעד הזה, ויכול להיות שגם לסיפור הזה יש השפעה על מה שקורה לך עכשיו. בעיני, הרצון שלך להצליח נוגע ללב, וחשוב לנסות ולרתום למוטיבציה שלך את העזרה הנכונה. זו יכולה להיות המורה שלך, יועצת ביה"ס, פסיכולוגית ביה"ס, ההורים, חבר טוב, או כל דמות אחרת עליה אתה יכול לסמוך. בעיני, כדאי מאד לאתר את הקשיים, להבין את מקורותיהם, ולטפל בהם נקודתית. חשוב שתדע שיש טיפול טוב לחרדת מבחנים, שכולל גם לימוד אסטרטגיות למידה יעילות. אולי תוכל להדפיס את התשובה שלי, ולתת להוריך לקרוא, ואז לחשוב ביחד איך לפעול. אני מעודדת אותך מאד להתגייס למען עצמך ולא לוותר. מחזיקה לך אצבעות, וגאה בך על ההחלטה והאומץ לפנות לעזרה. דרך צלחה ליאת

ליאת שלום בני בן שלוש. בבית הוא חופשי, משתולל ורוקד אך מחוץ לבית אין הוא מוכן להשתתף בפעילויות שונות של ילדים ורק "נדבק" אלינו. לאחרונה ניסינו חוג מוזיקה וריתמיקה ולא רצה להשתתף כלל. האם לנסות להכריח או להניח לו? האם זה חוסר בטחון שיש מה לעשות עמו? תודה הילה

שלום הילה, יש ילדים עם ביישנות תכונתית מולדת, ויש ילדים שלמדו שההיצמדות להורה מזכה אותם בהרבה מאד תשומת לב וניסיונות שידול. כך או כך, אני מציעה לא ללחוץ, ולאפשר לילד שלכם להשתלב בפעילות כשיתאים לו. העובדה שבבית הוא מתנהג בחופשיות מעודדת, ויש להניח שכאשר ירגיש בטוח ונינוח בסביבתו, הוא יצטרף לפעילות בסופו של דבר. בגיל שלוש בהחלט אפשר לוותר לו על חוגים, ולאפשר לו פעילות עפ"י צרכיו הרלוונטיים.

אודה לך מקרב הלב על המלצה למייל האישי שלי - על פסיכולוג/ית באזור חולון והמרכז לבתי בת השש.כבר מזה זמן רב אנחנו מתקשים להתמודד עם בעיות ההתנהגות שלה. ניסנו שיטת אדלר ולא צלח. תודה מראש

שלום רב, שלחתי לך המלצה למייל האישי. בהצלחה ליאת

הבן שלי בן 10, לומד בכיתה ה', נוטה יותר למשחקי בנות, הוא הקטן בין שני בנים ובת הגדולים ממנו,יש הרבה בנות במשפחה שהוא אוהב לשחק רק איתן, הוא שם לב ללבוש שלי, אוהב איפור, מצייר שמלות, הדבר משפיע עליו בבית הספר, קוראים לו ילדה ואפילו הומו, הדבר מאוד מפריע לו, הודות ואנו חיים בחברה שמרנית, התנהגותו התחילה להיות מסתגרת, בודד, לא אוהב להיות בבית הספר, השאלה שלי, היא איך אוכל אני בתור אמא לעזור לו, ואני מעוניינת לטפח אצלו את ההתנהגות הנורמלית של בנים, אני מקבלת אותו כמו שהוא,אך לא בא בחשבון ללכת על הצד הנקבי, כי בחברה אני יודעת שהוא יסבול, מה אתם יכולים להציע לי? נילי

שלום נילי, הזהות המגדרית מתפתחת בהדרגה, ויש ילדים שמתקשים להתגבש בכיוון ברור כיתר חבריהם. יכולתנו להשפיע על התנהגות תואמת-מין מוגבלת למדי, וברוב המקרים, גם מה שנראה כמו הצלחה, אינו אלא אילוף מלאכותי, ואילוץ של הילד לנהוג בניגוד לנטיותיו ותחומי העניין האמיתיים שלו. אני רוצה להדגיש כי חלק ניכר מהילדים הללו, מתפתחים וגדלים למבוגרים הטרוסקסואליים ("סטרייטים"), ומבחינה זו דאגתך מקדימה את המאוחר. למרבה הצער, החברה שלנו, למרות הקידמה הטכנולוגית, עדיין סטריאוטיפית מאד, ולא סובלנית אל השונה. עם זאת, הורים שמקבלים באהבה את הילד כפי שהוא, חוסכים לו את מרבית הסבל המיותר. ילד אהוב שזוכה לקבלה ואישור מבני משפחתו הוא ילד (שגדל להיות מבוגר) מאושר. בברכה ליאת

שלום, הנני אם חד הורית לפעוט כבן 4.3. מגיל שנה ועשרה חודשים בני נמצא באותה מסגרת של הגן (גן פרטי שמחולק ל- 3כיתות), ז"א שהוא שנתיים וחצי נמצא עם אותם ילדים שהוא מכיר. השנה, בעקבות דרישה של ההורים להשאר עוד שנה (טרום חובה), הגננת העלתה את רמת הגן. 19 ילדים מתוך 21 נשארו באותו גן. בתחילת השנה בני הלך בשמחה לגן. מיזה שבוע וחצי אני עוברת סיוט. כל בוקר הוא צורח ובוכה ולפעמים אני צריכה לקחת אותו ממש בכח, דבר הגורם לי צער בלב ועצבות. הגננת ואף הורים שאני מכירה מספרים לי שברגע שאני יוצאת מהגן הוא נרגע ומשחק, כאילו שלא קרה כלום. ניסתי לברר איתו מדוע הוא מסרב ללכת לגן (הבירור נעשה בשבת שלא הולכים לגן ותוך כדי משחק), לא קיבלתי תשובה שמעלה איזו שהיא בעיה. מה ששמעתי מימנו זה היה: "אני רוצה להיות עם אימא", "אני רוצה ללכת איתך לעבודה". אני מסבירה לו שאין לו אפשרות ללכת איתי לעבודה ואני אבוא לקחת אותו בסוף היום ונלך לטייל ביחד ונלך לאן שתבחר. שאלתי על הגננת, שאלתי על הילדים האם מישהו מציק לו - לא קיבלתי תשובה אחת מתקבלת על הדעת או הגיונית מדוע הוא מסרב ללכת לגן. עלי לציין שיש בקרים שסבתו לוקחת אותו לגן וגם אצלה הוא הוא עושה את אותה "הצגה". למרות, שכולם אומרים לי שזו מניפולציה ו"הצגה" שמיועדת רק לי, עדיין אני לא שקטה ואני פוחדת שאני מפספסת משהו שבאמת מציק לו. אודה לך אם תוכלי לייעץ לי כיצד לנהוג בבקרים? בברכה, אגם

שלום אגם, כמובן שלא אוכל לדעת טוב ממך מה עובר עליו כרגע, ושווה לנסות ולהבין. כיוון אפשרי אחד שעולה על דעתי יכול להיות קשור באירוע פרידה בודד מתחילת השנה, שזכה לסוג של התייחסות מיוחדת ממך, ומאז הפך מקור לתגמולים ויתר תשומת לב מצידך. כיוון נוסף, יכול להיות קשור למשבר השינוי: האם התחלפו אנשי צוות בגן? ילדים חדשים? למה את מתכוונת כשאת אומרת "העלתה את הרמה"? האם יש בגן חוגים חדשים שיכולים להכניס מתח? כל אלה דברים ששווה לבדוק. אני מציעה לך לנסות להימנע מלהאריך את משך הפרידה בבוקר, ןלהשתדל לשים אותו וללכת. תוכלי - כדי להיות שקטה - להתקשר כמה דקות אח"כ אל הגן, ולשמוע מה קורה. כדאי לזכור שיש ילדים המתקשים בכל תחילת שנה מחדש להיפרד יפה, והקושי עלול להימשך עד אחרי סוכות. נסי להמתין עוד שבוע, ולראות מה אז. עוד קצת סבלנות... בהצלחה ליאת

שלום רב, ביתי בת ה3.3 היא ילדה מאוד חכמה, נבונה ומפותחת מאוד לגילה. היא אוהבת סיפורים ומעשיות. בשנה האחרונה היא מאוד מעוניינת לשמוע סיפורים על רעים. "אמא סיפור רע. רק סיפור רע". ולעתים היא מעוניינת שרק הרע ינצח. חוץ מזה היא מדברת ומשחקת המון במוות, "הרגתי אותו, הוא הרג אותי .. אני מתה וכו'" אלו הניסוחים שלה. לפני כשבוע היא אמרה לי לשחק איתה משחק שהיא מסכנה ואני קוראת לה.. קראתי לה והיא אומרת לי כך: ההורים שלי היו בירושלים והם מתו... / השד הגדול לקח את ההורים שלי ואני לבד. לא ברור לי מהיכן זה בא? הילדה לא נתקלה (תודה לאל) במוות סביבנו, לא הושארה לבד לישון אצל הסבים והסבתות ומחוץ לבית אף פעם, אנו, אבא שלה ואני איתה כל הזמן, היא לא רואה חדשות ובגן לא מדברים על הדברים הללו. לא ברור איך להתיחס לנושא הזה, האם לפנות לפסיכולוג, האם יש לה חרדה? פחד שאני לא מודעת אליו? יש לה אח צעיר בן 10 חודשים. שילדתי אותו היא הייתה אמנם במתח אבל חשתי שהוא התפוגג לאחר הלידה.

שלום לילך, אפשר להניח בזהירות שהאמירות של בתך שואבות את השראתן מסיפורי המעשיות שאת מספרת לה. א לאגדות הילדים יש תפקיד חשוב בחיי הנפש של הילדים, והן מאפשרות עיסוק ועיבוד בדרך לגיטימית של דחפים תוקפניים נורמליים, הקיימים בכולנו. סיפורים על 'רעים' מאפשר לילדים קטנים להזדהות עם הגיבורים, ולהתמודד עם ה'רע' שבתוכם. באופן דומה, ההורים המתים שבסיפור יכולים לשקף משאלות או דחפים תוקפניים כלפי ההורים האמיתיים (אל דאגה, גם זה קיים בכולנו...), שאינם יכולים לקבל ביטוי לגיטימי בדרכים אחרות. תוכלי לנסות למתן מעט את התכנים, ולכוון מדי פעם גם לז'אנרים ספרותיים אחרים, אך בכל מקרה, מה שאת מתארת נשמע על פניו לא מדאיג. בברכה ליאת

רציתי לברר, הופננו לטיפול פסיכולוגי עבור בתנו בת ה9 לפסיכולוג ילדים דרך קופת חולים. נאמר לנו שהעלות היא 120 ש"ח למפגש. האם המחיר הזה סביר? כמה עולה טיפול פסיכולוגי לילדים בשוק הפרטי, לא דרך קופת חולים? תודה מראש

שלום חגית, עלות הטיפול שלכם בהחלט סבירה ו'ידידותית'. טיפולים בקליניקה פרטית משתנים בהתאם לאזור המגורים (במרכז יקר בהשוואה לפריפריה), בהתאם לניסיון והוותק של הפסיכולוג, ולפעמים גם בהתאם למידת המומחיות שלו בתחום ספציפי. באופן גס המחירים נעים בין 250 ל- 400 ש"ח, ויתכנו גם חריגות למעלה ולמטה ... בהצלחה ליאת

בני הוא בן 4.5 עברנו מלונדון לישראל לפני שנה בדיוק. ולפני יומיים עברנו לדירה חדשה. היום הגננת התקשרה לומר לנו שהילד מספר שיש לו אח בן 5 ומספר לה שאמא היתה בהריון. אתמול בלילה הוא ציין בפני ששמו דניאל אך לו קוראים בכלל יונתן. אני זרמתי איתו ושאלתי אותו אם היה רוצה שנקרא לו דניאל. אך הוא אמר לא. לאחר מספר דקות הוא טען ששמו רבקה אך אמרתי לו לא יכול להיות כי רבקה זה שם של בת. הוא יתעקש שזה הוא שמו וסבתא אמרה שרבקה יכול להיות גם שם של בן. הוא לא כל כך מרוצה מהגן, הוא טוען שמציקים לו שאין לו חברים. אף שלדעתי זה לא בדיוק העניין. אשמח לדעת אם אלי לפנות לפסיכולג או להתעלם

שלום חני, מן התיאור שלך, שהוא מאד חלקי וקצר, קשה לי להעריך מה קורה לו בדיוק. אני נוטה להאמין שמדובר בילד עם דמיון מפותח, המתמודד בעזרת רעיונות דמיוניים עם תקופת הסתגלות תובענית. תוכלי להמתין זמן מה, ואם בעוד כחודש התופעה תימשך, אפשר יהיה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להעריך מקרוב את הצורך בהתערבות. ברכות לרגל הכניסה לדירה החדשה! ליאת

שלם רב יש לי ילד בן 7 כל ערב לפניי שינה הוא חייב לאונן ורק כך הוא מצליח להירדם. התופעה כבר כמה שנים והיא חוזרת על עצמה גם ביום כשהוא עייף. האם זה נורמלי? או האם זה מצריך טיפול כל שהוא? אשמח לקבל את תשובתכם בהקדם בתודה מראש יעל

שלום יעל, כל זמן שהאוננות נעשית בפרטיות, כפעולה מרגיעה לפני השינה, אין בה כל רע, ואין כל צורך להתערב או לדאוג בגינה. בהחלט בנורמה... בשמחות ליאת

שלום לך אין לי מושג מאיפה להתחיל, ביתי יכולה להיות ילדה מקסימה,נבונה ואחראית ובאותה נשימה להשתולל, לקלל קללות נוראיות ולהפוך אלימה. מאז ומתמיד היא היתה עם "טמפרמנט" קצר והתקפי זעם אך לאחרונה זה מייאש ועבר כל גבול אפשרי. יזמנו שיחות אמיתיות וכנות איתה אך כלום..כלום..כלום.. אין לה בעיה חברתית ורבות הן חברותיה, יש לה 2 אחים קטנים והתקפי הזעם שלה יוצרים פחד ואנטי ממנה, הם מפחדים לדבר איתה ולהתקרב אליה, בעבר טופלנו אצל פסיכולוגית אך העניין לא עזר, לא נפתחה בפניה ולא השתנתה. הדבר משפיע מאוד על בני בן ה5 ולא אחת הגננת מעירה לי עליו (אני יודעת שזה בגללה כיוון שפסיכותרפיסטית שטיפלה בו שנה שעברה מצאה קשר הדוק בדברים) איננו יודעים מה לעשות, אנו מיואשים מאוד, מבקשים עזרה דחופה ואם תכלי להמליץ על פסיכותרפיסט שעובד דרך קופ"ח כללית זה יהיה מעולה..תודה

שלום סימונה, לא ציינת כמה זמן הילדה הייתה בטיפול לפני שהחלטתם שהוא לא עוזר. חשוב לי לציין בהקשר זה, שטיפול בילדים חייב להיות מלווה במקביל בהדרכת הורים, בעיקר כאשר הקשיים מתרחבים לקונטקסט המשפחתי הרחב. לעיתים קרובות, ילד אחד לוקח על עצמו את תפקיד "נושא הסימפטום", והוא זה שמביא את המשפחה כולה לקבל עזרה. אין לי ספק שילדתך, מורכבת ככל שתהיה, אינה האחראית הבלעדית להתנהגותו של האח ולמה שקורה בבית. אני מעודדת אתכם לחזור ולהיעזר בגורם מקצועי, ולנסות להתמיד בטיפול בהתאם להמלצותיו. תוכלי להתייעץ עם רופא הילדים שלכם או עם מרכז המידע של קופת החולים שלכם, ולקבל רשימת מטפלים באזור מגורייך. מאחלת לכם דרך צלחה ליאת

שלום רב! שמי טלי ויש לי ילד בן שלוש שהורדתי לו חיתול לפני חצי שנה בשיתוף עם הגן ,בהתחלה דווקא נראה שהוא בעיניין ,התלהב ישב על האסלה . לאחר מכן התחיל לעשות צרכיו על עצמו ללא כל בעיה וזה כלל לא הפריע לו ,בשל החפש הגדול החזרתי את החיתול (טעות)והתחלתי גמילה מחדש לפני שבוע ,הילד מתעלם מהעניין ששואלים אותו למה עשית על הרצפה לפעמים הולך לשירותים בעזרת מבוגר ולא ע"פי רצונו אומר לכולם שהוא גדול ועושה בשירותים ,בוגר מאוד לגילו בכל המובנים . שאלתי מה עושים ,איך מסבירים נכון כדי להגיע להצלחה??? בבקשה עזרה בתודה טלי גיל

שלום טלי, ראשית, עלי לציין שראיתי ברשת לא מעט מאמרים טובים מאד, המספקים הנחייה מפורטת על הדרך הנכונה לגמול מחיתולים. כרגע, בגלל ההיסטוריה שלכם, חשוב להימנע ממסרים מבלבלים. אם החלטת להוריד חיתול, השתדלי לדבוק בכך, ולהביע את בטחונך בכך שהפעם זה יילך. חזרי והדגישי בפני בנך את הציפייה שלך, שיעשה את צרכיו במקום המיועד לזה, הגם שאת יודעת שייתכנו תאונות ותקלות, ואת לא כועסת בגינן. נסי לכוון לקראת שעות קבועות (אולי אחרי הארוחות) בהן יוכל לנסות באופן יזום ישיבה על הסיר (או השירותים, עם או בלי ישבנון), תוך שאת מנצלת הצלחות לשבחים והתפעלות, ואפילו קצת 'שוחד' פה ושם. מול תאונות רצוי להגיב בסלחנות, ולהדגיש כי אין לך ספק ש"בסוף זה יצליח". מאחר וכל הילדים כולם נגמלים בסופו של דבר, לא נותר לי אלא לעודד אותך ברוח דומה, ולהבטיח לך שזו תקופה עדינה ושברירית, שתחלוף מהר מכפי שנדמה לך. סבלנות, רק התחלתם... בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 4.5 עם הרבה ביטחון עצמי, חברותית וחכמה ביותר. הקושי העיקרי איתה זה מצבי רוח מישתנים בזמנים קצרים, בעיקר בא לידי ביטוי כשלא מקבלת משהו שרוצה ובייחוד איתנו- ההורים. היא יכולה להתנהג בצורה נהדרת ואז כשלא אסכים למשהו שתבקש,תתחיל להתחצף, להגיד שאני מגעילה/ שהיא לא חברה שלי ולעיתים זה אף עשוי להגיע לכדי זה שתרביץ לי. כשמדברת לא יפה אני מתעלמת, וכשמכה, אני בד"כ עוברת לחדר אחר וסוגרת את הדלת. הבעיה העיקרית היא התכיפות של העניין וזה שהיא בעצם לא לומדת להשתלט על זה. לאחר שכבר נרגעת מבקשת סליחה ומבטיחה שזה לא יישנה... אני כבר ממש מיואשת- יש לציין שיש לה אחות קטנה בת 1.7 חודשים (שלומדת ממנה חלק מדפוסי ההתנהגות הללו)וכמו כן אני בהריון מתקדם. עד לידת אחותה,היא היתה מרכז העניינים בחיק המישפחה וכמובן שתשומת הלב מתחלקת כעת וזה דבר שגורם לה לקשיים. בזמן האחרון גם אומרת שלא רוצה לגור איתנו בבית ורוצה ללכת לגור אצל הדודים שלה וגם לפעמים אומרת שהיתה רוצה להיות תינוקת.... כיצד ניתן להגיב למעשיה? האם לאחר שהתנהגה לא יפה יש לקחת "זמן הצטננות" או שישר לסלוח לה? ההתנהגויות שלה החריפו בזמן האחרון אבל מאז ומתמיד (עוד לפני שהיתה לה אחות) היתה נתונה למצבי רוח והיתה בהחלט "מאתגרת". האם יש צורך להיפגש עם פסיכולוג? בתודה מראש!

שלום דנית, כיום, אנחנו כבר יודעים שליכולת הוויסות הרגשי אצל ילדים יש מרכיב ביולוגי מולד. על הטמפרמנט המולד פועלת הסביבה, וכך למעשה נוצרים דפוסי התנהגות אופייניים, המתגבשים בסופו של דבר ל'אישיות'. אין ספק שילד סוער מבחינה רגשית מאתגר מאד את הוריו, שעלולים להתקשות במתן מענה מותאם ומדוייק לצרכיו, מה שיוצר באופן מעגלי תסכול וזעם אצל הילד, ותחושות חוסר אונים אצל הוריו. הבשורה הטובה היא, שאפשר - בכל גיל - ללמוד לזהות את הדפוסים הבעייתיים, ולפעול מולם ביעילות. התנגשות של רצונות מתרחשת בכל בית, ועם כל ילד. כדי שילד ילמד להגיב בצורה מאורגנת ומווסתת, ולא יתפרץ בזעם, יש לאמן אותו בהדרגה, מגיל צעיר, להתמודד עם אכזבה ותסכול. במקרה שלכם, אם אתם מגיעים למצב שהיא מכה אתכם, זה לא טוב, ונראה שהיכולת שלה בתחום זה מוגבלת. עליך לעצור אותה *לפני* שהיא מרביצה, ולהרחיק אותה או את עצמך כפי שאת עושה. העובדה שנולדה ותיוולד לה אחות אינה מעלה או מורידה בכל הנוגע לתגובות שלכם להתפרצות. את ההתחשבות בה וברגשותיה תוכלו להביע בזמנים אחרים, להקדיש לה שפע תשומת לב ואהבה, אך אין לאפשר 'הנחות' מול התנהגות אלימה. כפי שציינתי כאן בעבר, בקשות סליחה של ילדים הן דבר נחמד, אך אין בהן כדי לשקף הבנה עמוקה של עקרונות מוסר, אלא דרך מהירה לקבל 'חנינה' על התנהגות לא ראויה. כמובן שתמיד נסלח לילדינו, ולא ניטור להם טינה על התנהגותם. אלא שמוטב לעשות זאת אחרי שטיפלנו בהתנהגות הבעייתית, ועשינו הכל כדי שהיא לא תישנה. אני חושבת שתוכלו להפיק תועלת רבה מפגישה או שתיים של הדרכת הורים טובה, שתסייע לך לפעול ביעילות מול התקפי הזעם. בהצלחה ליאת

ליאת תודה על הטיפים הטובים שלך ואשמח לעדכן אותך יכול להיות שיהיו לי עוד שאלות בהמשך.

היי, שמחתי להיות לעזר. אתה מוזמן תמיד! :-)) ליאת

ליאת שלום רב , קודם כול חשוב לציין בשם כול ההורים תודה על הכוונה ונתינת כלים לעשותינו הורים טובים יותר לילדינו- תודה תודה!!!! לשאלתי - בני הוא כבן 6 וסבו קנה לו משחק פלסטשיין עם קלטות . הקלטות מכילות משחקי אלימות של באטמן , ספיידרמן וכו'. אני מתנגדת בתוקף למשחקים ואף הסברתי לבני כי אלו משחקי אלימות והם אינם מקובלים בביתנו. בני אמר לי :"אמא אל תדאגי אני לא לומד מזה" בעלי משוכנע שאני סתם מגזימה וצריך לתת לילדים גם מזה בגבול הזמן . מה דעתך? אנחנו חלוקי דיעות בעניין זה ומבחינתי להוציא את זה מביתי .

שלום כוכי, תודה על המילים החמות שלך. נעים לדעת שיש ברכה בעמלנו... ולשאלתך - התשובה שלי אינה חד משמעית. מאחר והמידע שבידינו כיום נשען על מחקרים רבים ומגוונים, שלא תמיד מניבים מסקנות חד משמעיות. נחקרו השפעותיהן של תכניות טלוויזיה משחקי מחשב על ילדים בגילאים שונים, על ילדים בדרגות שונות של תוקפנות, ועל טווחים שונים של השפעות. יש מחקרים שמצאו שההשפעה המזיקה היא רק על ילדים אלימים. אחרים מצאו שהמשחקים האלימים משפיעים על כולם, אך רק לטווח המיידי, בעוד לטווח הארוך - ההשפעה חלקית, ולא על כולם. כיום אנחנו כבר יודעים שתוצאות המחקר (כל מחקר) מאד מושפעות מציפיותיו של החוקר (או של הגורם המממן). אני מאמינה שילד שאינו אלים, לא יהפוך כזה בגלל משחק מחשב, הגם שתיתכן השפעה כלשהי במידה ויבחר להפעיל אלימות. תפקידנו, כהורים, אינו לבודד את הילדים בכל מחיר מגירויים אלימים (זה גם לא מעשי), אלא לחנכם לאיפוק וסובלנות, ולהבחנה בין טוב ורע, בין מציאות לדמיון. כרגע, כדי לא להעציב את בנך, אביו וסבו, אני מציעה לקבל את המתנה, ולנסות למנן את שעות הבילוי עם המשחקים האלה, ו'לדלל' אותם עם משחקים שאין בהם אלימות.

שלום אני לא יודעת אם זה הפורום הנכון לשאול את השאלה אבל אם לא אשמח אם תציעו לי איפה לשאול. אני חוששת שאחותי הקטנה מעשנת מריחואנה. אין לי מושג איך מריחה מריחואנה או סמים אחרים אבל כשלוויתי ממנה את הגיטרה הרחתי בה ריח מוזר מתקתק שאני לא מכירה ממש חזק. האם עלולה להיות לזה השפעה עלי? והאם זה עלול להיות סימן שאלה אכן סמים או נרגילה? בתודה, לימור.

שלום לימור, קשה לומר מכאן, על סמך התיאור שלך, האם אחותך מעשנת סמים. לא ציינת בת כמה היא, והאם יש מבוגר אחראי בתמונה אותו אפשר לשתף. תוכלי לומר לה שאת דואגת לה, ולבקש ממנה לשמור על עצמה. ככל הידוע לי, גם אם היא מעשנת מריחואנה, לא תוכלי להינזק מהריח. כמובן שיכול להיגרם לך נזק עקיף, רגשי, מעצם כניסתם של סמים הביתה. שמרי על עמך ליאת

לפני כחודש גיליתי (דרך הסטוריית האיי.סי) שהבן שלי, בן 14, וחבריו מעשנים נרגילה. שוחחתי איתו והסתבר שאכן כן וזה התחיל עוד מל"ג בעומר.... מאחר וסבל גם מבעיות משמעת בביה"ס - אסרתי עליו יציאות באותו שבוע תוך כדי שיחות רבות על נושא העישון נרגילה וההתנהגות וכיצד יש לקבל אחריות על העתיד וההווה וכו'. בני הבטיח לי שהוא לא יעשן יותר גם אם יעשנו סביבו ושהוא ישתדל לשנות את התנהגותו בביה"ס. עברו שלושה שבועות ושוב קיבלתי טל' ממורה שהוא מפריע במהלך השיעור ושהוא לא עובד כלל ולא הגיש שעורים וכו וכו. נכנסתי לאיי.סי ושוב גיליתי שהם עדיין מעשנים נרגילה. מה עליי לעשות? האם כדאי להגביל את יציאותיו? (הוא טיפוס חברתי מאוד שהפעילות החברתית חשובה לו בצורה ממש משמעותית). כיצד עליי להתנהג כעת? להעניש? להגביל? לתת דרור וחופש גם ולמרות שהוא שוב מאבד משמעת ושליטה על חייו? לתגובתכם אודה, גל

שלום גל, עישון הוא אחד מערוצי ה'מרד' של גיל ההתבגרות, אחד הסממנים שמאמצים לעצמם המתבגרים כדי להרגיש בוגרים ו'גברים', גם אם במחתרת. בנך הגיע אל הגיל בו החיים החברתיים מקבלים עדיפות מרכזית, והלימודים פחות. הגם שאנו מכירים בעובדת חיים זו, עלינו להמשיך ולגלות מעורבות וערנות בכל הנוגע לתפקוד בביה"ס, כמו גם להתנהגויות שיש בהן סיכון עצמי (עישון, שתייה, ובגיל מבוגר יותר גם נהיגה פרועה או סקס לא מובחן). כדי שנוכל לישון בשקט, חשוב לבסס מערכת של אמון הדדי, הנשען על היכולת להידבר בצורה מכבדת, ופחות על איסורים ועונשים שרירותיים. אני חושבת שאת השיח רצוי לנהל על בסיס קבוע ויומיומי, מתוך התעניינות אמיתית בנעשה בחייו, ולא רק כשמשהו מתפוצץ. כרגע, עיקר המידע שבידייך מגיע מציתות לשיחות שלו באי.סי.קיו, ויש בכך כדי להעיד על היעדר ערוצי הידברות פתוחים ביניכם. את 'מרגלת' אחריו ללא ידיעתו, והוא מבטיח לך דברים ופועל בניגוד להבטחתו. בעיני יש מקום לפתוח את הדברים בשיחה משפחתית, ולומר לו שלא תוכלי להרשות לו לעשן ושאת מתכוונת לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותך כדי להבטיח זאת. אמרי לו שאם לא תהיה ברירה, תפני להורים האחרים ולהנהלת ביה"ס, כדי שהעישון ייפסק. אני מאמינה ש'איום' כזה יפתח סוג של משא ומתן חדש, שבעיני כדאי מאד לנהל. קבעי איתו זמנים קבועים פחות או יותר, בהם תוכלי לשמוע מה עובר עליו וכיצד הוא מבלה. התענייני לאן הוא יוצא ועם מי, ועודדי אותו לשתף אותך במחשבות ודעות שלו על הנעשה בכיתה או במקומות הבילוי. הכירי את החברים שלו, ונסי לגרום להם להבין שאת יודעת על הנרגילה ולא מרשה זאת. השתדלי להימנע מהטפות מוסר, ובמקומן נהלי שיחה, שיש בה הקשבה הדדית וכבוד. בדרך זו את נשארת בתמונה, עם יד על הדופק - אינך מאפשרת דרור וחופש חסר גבולות, ואינך מענישה או מגבילה באופן שרירותי. את מתחברת לילד המתבגר שלך בדרך שתגביר את הסיכוי לפתיחות ותקשורת טובה ביניכם, ותקטין את ההסתברות להתנהגויות של סיכון במחתרת. בהצלחה ליאת

בני בן 13. ילד נבון, חכם,נעים ותמיד כיף להיות בחברתו. אבל, כשנמתחת עליו ביקורת מצד המורה או מצידנו ההורים הוא מיד מתחיל במתקפת התגוננות, בכי והתקף זעם בו הוא יכול להעיף כל מה שעובר לידו, לקלל. קשה נורא להרגיע אותו. נוצרת כמובן מריבה איתו, כי הוא לא מוכן להירגע. לאחר כמה שעות הוא נרגע וטוען שלא יכל לשלוט בכעסו. מה לעשות? זה יכול לקרות פעם בחודש/חודשיים. האם ניתן לטפל בזה ? זה תמיד היה קיים בו.

שלום חגית, ילדים עם תפיסת עצמי שברירית, או תפיסות סותרות ביחס לעצמם ולכישוריהם (או שאני 'מלך' או שאני 'גרגר אבק'), רגישים מאד לאופן בו הם נתפסים בעיני האחרים. ילד שרגיל למנות גדולות ולא מאוזנות של התפעלות ושבח, עלול לפתח בהן תלות, ולחשוב בטעות שרק כך הוא ראוי לאהבה. ילדים כאלה זקוקים לאספקה שוטפת של התפעלות, וכשזו אינה מגיעה הם מבולבלים ועצובים. התעלמות או ביקורת עלולות להיחוות כדחייה ולגרום למפולת בתחושת הערך העצמי. אפשר לטפל בזה, הן בדרך של חיזוק ותמיכה רגשית בילד, והן באמצעות הדרכת הורים, שתנחה אותם להתנהלות מאוזנת יותר מול הישגים וכישלונות של הילד. טיפול טוב בהחלט יכול לשלב בין השניים. בהצלחה ליאת

שלום רב , יש לי בן צעיר כבן 3 וחצי. הוא בגן טרום חובה . כיוון שהנני עובדת , בני הולך לצהרון לשעתיים נוספות אחרי הגן. הצהרון נבחר בקפידה , הורים רבים מדווחים על הצלחתו ועל היחס החם שקיים שם .ואף בני הבכור מגיע לצהרון זה פעם בשבוע ומביע נכונות וסימפטיה למקום. ובכל זאת בני הקטן בוכה מאוד מהידיעה שהוא צריך ללכת לצהרון הזה . זה בא לידי ביטוי בכך שהוא קם באמצע הלילה ושואל אותי האם הוא הולך לצהרון , ביום הוא שואל שוב ושוב האם הוא הולך לצהרון . שאלתי אותו מדוע הוא לא אוהב והוא לא מסביר משהו יוצא דופן , הוא מציין שהוא מוכן ללכת לצהרון רק ביום היחידי שבו אחיו הבכור מצטרף. אני מאוד חוששת , למרות ששוב אני חוזרת האישה המטפלת אדם מדהים במינו ואינני מבינה מדוע בני חרד לעובדה שהוא הולך אליה. היום ניסיתי דבר אחר והוא - ביקשתי מהשכנה להוציא אותו ולשמור עליו כשעתיים והוא קם בבוקר בשמחה והלך לגן בשמחה והכול היה בסדר . מה אני עושה? האם באמת לא טוב לו שם למרות כול הדיווחים של ההורים , של בני הבכור , מהתרשמותי? האם לשלוח אותו בכל זאת ולאפשר לו זמן הסתגלות ? האם זה לגיטימי? אני ממש מפחדת. הילד כל היום עסוק בלשאול שוב ושוב האם הוא הולך לצהרון ועסוק בשאלות מתי אני אגיע לקחת אותו , האם אחיו יצטרף , בלילות הוא קם ושואל . מה עושים ? אנא עזרי לי

שלום גלי, קצת קשה לי לייעץ לך מכאן מה לעשות, בעיקר כי הדברים מעורפלים מאד. את זו שמכירה את הילד שלך, ויכולה לחוש האם מדובר בקשיי הסתגלות שמוכרים לך גם מנסיבות אחרות בחייו, או שמדובר בתגובה חריגה ולא אופיינית. תוכלי לשתף את מנהלת הצהרון בעניין, ולהתרשם מתגובתה. יתכן שבנך מגיב לתקרית לא נעימה וחד פעמית ש'צבעה' את הצהרון כולו בצבעים קודרים. אולי הפניית תשומת לבה לנושא, תסייע לה להבין מה קורה ולהביאה לחזר אחריו קצת. אם ההתנגדות שלו תימשך בשבועיים הקרובים, תצטרכי לשקול מחדש את הנושא. בברכה ליאת

שלום ביתי בת 11 מגלה תקופות שונות וממושכות במשך שנתיים אחרונות של פחדים ,ללכת לבד לחדר שלה כשכולם בסלון ,ללכת לבד למקלחת . זה בא לכמה חודשים מתחזק ואז קצת נחלש עכשיו שוב יש אפיזודה כזאת , מתעוררת בלילה מחלומות רעים ? הייתי רוצה לדעת אם כדאי לפנות ואם יש לכם מישהו מומלץ באיזור כפ"ס ? תודה

שלום רוני, תקופות של פחדים מאפיינות מאד את שנות הילדות, וילדים רגישים עלולים לסבול מהן מעט יותר מחבריהם. אם ראיתם שמדובר בתקופות המופיעות מדי פעם וחולפות מעצמן, לא חייבים להגיע לפסיכולוג. אפשר לחזק ולתמוך בה, לבטוח ביכולתה להתמודד, להכיל ביחד איתה לילה קשה פה ושם. אם תראו שהפחדים מתגברים ומפריעים לתפקוד השוטף או לשגרת הבית, פנו לעזרה. נסי לברר על אנשי מקצוע בעזרת רופא הילדים שלכם. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת 3 וחצי.לפני חצי שנה נולד לה אח.יחסיה של בתי ואמי היו טובים מאוד עד לפני מס' חודשים לאור ההשקעה, הפינוק והחום של אמי שמבקרת בביתנו פעמיים בשבוע. לאחרונה בתי דוחה את אמי מעליה, מתחצפת אליה ואינה מעוניינת שהיא תיקח אותה מהגן.אמי בתחילה התעלמה, אך היא מתקשה להמשיך ולהכיל התנהגויות לא פשוטות אלה. אני משתדלת לבלות זמן איכות עם בתי, ואני מבינה שהיא זקוקה לתשומת לב רבה מצידי. אני גם מבינה שיש תכונות באמי שבתי מתקשה עמם - חרדתיות, שתלטנות ומעט ילדותיות. גם את אחותי וסבתו של בעלי בתי דוחה מעליה די בחוצפה. באופן כללי בתי בודקת גבולות בעת האחרונה ולא פשוט עמה. אנו משתדלים לאכוף את הגבולות בעקביות ולחזק התנהגויות רצויות לצד חום ואהבה רבים אליה. קשה לי מאוד עם התנהגותה כלפי אמי, הן בשל העובדה שאני זקוקה לסיועה אחת לשבוע עם הילדים והן בשל כך שאני רוצה לחנכה להתנהגות מכבדת כלפי מבוגרים. אני מאוד קשורה לאמי והיתה לי פנטזיה שתהיה לבתי מערכת יחסים טובה עמה, כפי שיש לי עם סבתי הנפלאה,שגם השקיעה וטיפחה אותנו תמיד. אני מבינה שיכול להיות שהן אולי באמת לא מסתדרות ושאלתי היא כיצד לנהוג בסיטואציות אלה. אודה מראש לתשובתכם המהירה.

שלום כרמית, כפי שנאמר כאן, כמה קומות מתחתייך, לא נוכל להכתיב לאדם אחר את מי לחבב, לאהוב או לשנוא. ניסיונות של הורים לגרום לילדיהם לאהוב (אחים, דודים, סבים, מורים, גננות וחברים) לשנוא, או להרגיש משהו שאינו מתעורר בהם באופן ספונטני, עלול להוביל לתוצאה הפוכה מן המצופה. מסיבה זו, עליך לוותר על הפנטזיה, או לפחות לא לנסות להגשימה בכל מחיר, ולאפשר לאמך להרוויח את חיבתה של הילדה ללא עזרתך. ברוב המקרים ילדים נוהגים באופן מרדני כאשר הם מבינים שיש בידיהם כלי רב רושם, המחלץ מהמבוגרים תגובות נרגשות, ניסיונות פיתוי ושידול, ומאמצים כבירים לרצות את הילד בכל דרך. אני ממליצה לך להדפיס את תשובתי או לקרוא אותה באזני אמך, ולהזכיר לה שמדובר בילדה קטנה מאד, שגינונים של נימוס וכבוד עדיין אינם מכתיבים את התנהגותה. כבוד ודרך-ארץ נרכשים לאורך השנים, בעיקר מתוך צפייה וחיקוי התנהגותם של בני המשפחה בינם לבינם. בברכה ליאת