פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ילדה בת 12 מצוננת שקיבלה נוסידקס אחד להרגעת הצינון לפני כשבוע וסבלה מהזיות בלילה מלוות בפחדים של נטישת האמא. לאחר שבועיים חזר הצינון ושוב נטלה כדור נוסידקס אחד והפעם חזרו החרדות לא מתוך שינה,אלא אחה"צ,כשהבית פעיל והומה. מעניין אותי לדעת האם יש קשר בין התרופה לתגובות שהופיעו.לציין שהילדה עצמאית ולא תלותית,מעולם לא פחדה ובוגרת מאוד. אשמח לתגובה. תודה

שלום מרגלית, מאחר ואיני רופאה, לא אוכל לעזור בתשובה מהימנה. פני לפורום העוסק ברפואת ילדים או בתרופות, או אולי מוטב לרופא הילדים שרשם לך את הנוסידקס. הרבה בריאות ליאת

יש לי ילד בן שלוש ותשעה חודשים, בעקבות שיחה עם הגננת לגבי הילד היא המליצה לנו ללכת לריפוי בעיסוק. הילד מתנהג בגן ובבית שונה מאוד, בעוד בבית הוא מתנהג חופשי בגן הוא מדבר בלחש ולעיתים בצורה לא מובנת. הוא אינו מרבה לדבר ושקט מאוד, אם מבקשים ממנו לחזור על משהו שהוא אמר הוא חושש מאוד ומסוגל לפרוץ בבכי. הוא מתקשה בציור (אחיזה חלשה, ולכן מעדיף להימנע מזה). רוב הזמן הוא משחק לבד, הוא נזהר במשחקי חצר ונרתע מלהתלכלך. למרות הכל הילד מסוגל לשבת לאורך זמן הוא נראה מרוכז ומקשיב אולם הוא לא להשתתף במפגשים. מבחינת כישורים חברתיים הוא כמעט ולא משחק עם ילדים אחרים, הוא לא יוזם קשר, נמנע מלהתמודד עם בעיות וכמובן לפתור אותן. אם ילד יקח לו את הצעצוע שהוא משחק איתו הוא יבכה ולא ינסה לקחת את הצעצוע חזרה. יש לציין שהילד מגיב בצורה דרמטית (גם בבית) כאשר הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה. לעצתך אודה.

שלום ליזי, אני מסכימה עם הגננת, וחושבת שיש טעם לבדוק עם מרפאה בעיסוק אפשרות של בעיה בוויסות הקלט החושי. יש הרבה ילדים שמגלים קושי בתכלול (אינטגרציה) של המידע החושי, מה שהופך אותם רגישים מדי למגע (אך גם לרעשים, ריחות, טעמים, וכד'), ולכן גם להימנעותיים. מרפאה בעיסוק, לאחר שאבחנה את הקושי, תוכל גם לטפל בזה באמצעות תרגילים ספציפיים או שתנחה אתכם כיצד 'לאמן' אותו בבית. אם תפני לאבחון דרך המכון להתפתחות הילד של קופה"ח שלכם, אולי תוכלי לקבל הדרכה גם לגבי דרכי התמודדות יעילות עם מצבי תסכול. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני מקווה שאני בפורום הנכון (ואם לא תפנו אותי בבקשה למקום הנכון). בני הקטן בן 2.5 היה עד לשריפתה המקרית של הטלוויזיה בבית והיא יצרה רעש כנראה גבוה ומפחיד והוא היה בסלון לבד. מאז אותו מקרה כל פעם שהוא צופה או משער שיהיה רעש חזק (אפילו הדלקה של מחשב והעלאת windows על המסך) גורמת לו לאטום את אוזנו בחוזקה. מה ניתן לעשות בעניין ואצל מי מטפלים? תודה מראש

שלום יוסי, לא ציינת מתי אירעה שריפת הטלוויזיה, וכמה זמן נמשכות תגובות החרדה שלו. בכל מקרה, אני מניחה שזה היה אירוע מפחיד ודרמטי, ותגובת הבהלה שלו מול כל איום דומה נראית נורמלית, כל עוד האירוע קרוב יחסית. יש להניח שככל שתתרחקו מהאירוע, תגובות החרדה ייחלשו, ואף ייעלמו. אם תרגישו שהחרדה לא חולפת בעוד מס' שבועות, תוכלו לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים. עד אז אפשר לדבר על האירוע ה'טראומטי', ולנסות להקהות מעוצמתו בעזרת הומור (ארגנו ביחד איתו 'בומים' שהוא עצמו יביים, בעזרת שקיות נייר מתנפחות או כלי פלסטיק ריקים). אשמח לשמוע איך מתקדם... ותתחדשו על הפלזמה! ליאת

שלום הנני בחודש שביעי ,בני בן שנה ושמונה מסתכל על הבטן הגדולה ונוגע בפופיק,האם כדאי מעכשו לספר לו שיש בבטן תינוק?ואיך וכמה לדבר על זה?(הוא עדיין לא מדבר)

שלום טל, לדעתי רצוי לומר משהו על התינוק הגדל בבטנך, בלשון פשוטה ועניינית. גם אם אינו מבין את משמעות הדברים, יש - בעיני - חשיבות ב'טפטוף' המידע, שאולי מאוחר יותר יתגבש לכלל רעיון. תמיד עלינו להניח שההבנה המילולית קודמת ליכולת להפיק מילים ומשפטים. מאחלת לך סוף הריון קל ונעים, ולידה מהירה ונהדרת ליאת

שלום! בתי בת שלוש וחצי ומאוד קשה לה ללכת לגן היא אומרת שהיא מאוד מתביישת מהחברים בגן, שהפרידה ממנה נעשת בתלישה ממני ע"י הגננת ובכי רב. הבת שלי כול הזמן מנסה להמציא לי סיבות לא ללכת לגן ("אני רוצה ללכת הביתה לישון,או כואב לי הבטן וכו') הגננת אומרת שהיא נרגעת כמה דקות ומשחקת מאוד יפה. ובנוסף תמיד שאני נכנסת לבית שלא שלה היא רוצה שאני ארים אותה על הידים והיא גם לא מסתכלת על אף אחד, רק אחרי שמניחים לה היא לא מתביישת וממש נרגעת ומשחקת יפה. הבת שלי מאוד חברותית ולא הייתה ביישנים גם אחרי שהיא מתאקלמת היא ממש לא ביישנית.אני לא יודעת להתמודדת עם זה מה עושים???

שלום סיון, כפי שאת מציינת בעצמך, הקשיים של בתך חולפים מעצמם אם מאפשרים לה להתאקלם בקצב שלה ומניחים לה לזמן מה. גם אם זו אינה ביישנות, יש ילדים שמגיבים ברתיעה למצבים חדשים, לא מוכרים ולא צפויים. כרגע, אני ממליצה לך להישאר שלווה ורגועה גם מול קשיי הפרידה בבוקר, תוך שאת מביעה השתתפות והבנה מצד אחד, אך גם ביטחון מוחלט ביכולתה להתגבר. ("אני יודעת שעדיין קצת קשה לך להיפרד, אבל אחרי כמה דקות את נרגעת ומשחקת יפה. אני בטוחה שבעוד כמה ימים נצליח להיפרד לגמרי לגמרי בלי בכי. אני סומכת עליך ויודעת שיהיה בסדר"). עודדי אותה במחמאות כשאת באה לקחת אותה, גם אם הבוקר היה קשה. בהצלחה ליאת

בוקר טוב! שמי אבישג ואני אם לילד בן 4 וחמישה חודשים. אני מוטרדת מכך שילדי לא מתקשר עם ילדים אחרים,זאת אומרת הוא לא משחק איתם אלא רק מביט מהצד ולא משתתף.הוא לא עבר חלילה משבר או טראומה כל שהיא. לדעתך זוהי בעיה ואם כן מהי ,ואיך אפשר לטפל בה.גם בגן הגננת טוענת שהוא לא מדבר עם אף אחד. תודה מראש ויום טוב.

שלום אבישג, קצת קשה, על סמך התיאור המאד לקוני שלך, לבסס אבחנה. הקושי לבסס קשר עם ילדים אחרים יכול להיות קשור לכל מיני גורמים והשפעות, וחשוב לעמוד עליהם במדויק כדי לתת מענה הולם. לא ציינת דבר לגבי היכולת השפתית שלו - האם הוא מדבר בהתאם לגילו? האם בבית, איתכם, הוא מדבר יותר? האם השתיקה שלו ייחודית רק למצבים בהם יש ילדים אחרים בסביבה? האם הוא יוצר קשר עין? האם הוא משתמש במחוות גוף? לא ציינת דבר לגבי היכולות הקוגניטיביות והמוטוריות שלו. האם התפתחותו הייתה תקינה בדר"כ? מה היה בגן הקודם (האם בכלל היה במסגרת חינוכית קודם?), והאם גם אז היו קשיים? כל השאלות האלה, ועוד רבות אחרות, חשובות מאד כדי לנסות ולהבין האם מדובר בביישנות, בקשיים רגשיים או בבעייה התפתחותית. בכל מקרה, אפשר וצריך לעזור לבנך, ואני חושבת שהרעיון הטוב ביותר הוא להתייעץ עם גורמים מהמכון להתפתחות הילד בקופ"ח שלכם ולהירגע. בברכה ליאת

ליאת שלום! אני אם לשלושה ילדים שני חילים ובת זקונים בגיל 12,בקשר לבתי בת ה-12,היא בחטיבה שזה ביה"ס חדש עם חברה חדשה (רובה) היא אומנם בכיתה עם ילדה שביקשה אך הילדה התאקלמה חברתית ולא מתיחסת כלל לבתי, אני מרגישה שמאד קשה לה חברתית ,למרות שהיא מכחישה וטוענת שטוב לה בכיתה אני רואה כשהיא חוזרת מבה"ס היא לבד לא הולכת לחברות וגם לא מעונינת להזמין למרות שאני מציעה לה להזמין ילדות חדשות היאלא מוכנה , לדעתי היא מאד רוצה אך מתבישת או מופנמת מדי להעז,יש לציין שהיא ילדה יפה, חטובה וחרוצה,שזה לא משהו חיצוני המונע בעדה, היא ספרה לי על מקרה בכיתה שהיא דברה עם איזו ילדה ובאה ילדה אחרת שהכירה בעבר ואמרה לה "תפסיקי להתקרצץ לילדים" (אני מתארת לעצמי איך היא נפגעה והתכנסה בעצמה) למרות זאת שאלתי אותה ומה עשית? והיא טענה שהיא בקשה מהילדה לא להתערב. מאד כואב לי ואיני יודעת כיצד לנהוג כדי להקל עליה מבחינה חברתית. יש לציין שביסודי היא לא היתה סופר חברותית אך לפחות היו לה חברות וכאן אני מרגישה שהיא כל הזמן לבד. אודה לך ליאת אם תוכלי לכוון אותי כיצד לנהוג ומה לעשות. תודה! מירב.

שלום מירב, בדידות חברתית היא סיפור קשה, לילד ולהוריו, ובאמת חשוב לעשות הכל כדי לנסות ולסייע. המעבר בביה"ס היסודי אל החטיבה עלול להיות קשה ומכאיב עבור ילדים שלא מתחברים בקלות, וחשוב להיות ערוכים לאפשרות שייקח קצת זמן עד שתמצא את מקומה במסגרת החדשה. כדאי לזכור ששינוי הוא גם הזדמנות, ויכול להיות שבתך נותנת לעצמה את הזמן ללמוד את המפה החברתית החדשה, ולמצוא לעצמה - בקצב שלה - את החברים המתאימים לה. מבחינה זו, רצוי שלא תעבירי אליה את תחושות הדאגה שלך, ובמקומן עדיף לשדר מסרים של אמון ותקווה. כרגע, תוכלי להציע לה להרחיב את המעגלים החברתיים שלה גם מחוץ לביה"ס, כמו למשל דרך חוגים חדשים במתנ"ס או בכל מסגרת חברתית אחרת, כמו תנועת נוער, פעילות התנדבותית, וכד'. אם את חוששת שלא מדובר רק במופנמות, אלא גם בדחייה חברתית ממשית, כדאי לפנות לגורמים בתוך ביה"ס (מורה, יועצת, פסיכולוגית חינוכית) ולשקול התערבות מסייעת. בהצלחה ליאת

לליאת שלום! תודה עבור תשובתך המהירהץ הצעתי לבתי להרשם לחוג , אך היא לא מעונינת בשום אופן,האמת שמאד אופיני לה לבדוק את השטח לפני הכרות עם ילדים ואני מאד מקווה שזה כך, לטענתה בכיתה מאד כיף לה וגם שהצעתי לה לעבור לכיתה מקבילה היא לא היתה מוכנה, שאלתי היא האם לחכות עוד קצת , או לדבר עם היועצת.

בני בן שנה ותשעה חודשים אני ואביו נמצאים בתהליכי גירושים ועקב לכך עברנו לגור אצל הורי בעיר אחר אנחנו גרים כבר 5 חודשים אצל הורי אבל בתקופה האחרונה כל פעם שאני אומרת לו לא או לא לעשות משהו נזרק על הרצפה ואני אומרת לו על תעשה את זה ומדברת איתו אבל המצב רק החמיר והחל לזרוק את גופו על הרצפה ולדפוק את ראש ברצפה פעם אחת ואז בוכה אני לא יודעת מה לעשות.....

שלום רב, בסביבות גיל שנתיים מופיעות אצל ילדים רבים התנהגויות מרד, הנראות לעיתים כהתנהגויות "דווקא" או התקפי זעם בלתי נשלטים. אלה רגעי מבחן לא פשוטים עבורנו, ההורים, אך לא כדאי להתייאש. זכרי שיכולתם של פעוטות לווסת את רגשותיהם מוגבלת ביותר, וכל תסכול יכול לעורר חמת זעם אמיתית. כאן עלינו לעזור להם, במילים ובמעשים. במילים, תוכלי לומר משהו כמו "אני מבינה שאתה כועס עכשיו, וזה בסדר, אבל אין ברירה כי... " (כאן את יכולה לומר משהו קצר על הסיבה לבכי, ועל למה אמרת לו לא). אל תרבי בנאומים כי הוא במילא אינו יכול להבין את מלוא המשמעות שלהם. אם את רואה שהתקף הזעם יוצא משליטה, תוכלי לעבור למעשים, לגשת אליו, לחבק אותו חזק (חיבוק חזק הוא גם מרסן וגם משדר אהבה וחום) ולא לאפשר לו להזיק לעצמו או לרכוש שסביבו. נסי להציע לו פעילות אחרת (מבלי לוותר על ה"לא" המקורי שלך), ובמידת הצורך לאפשר לו לבכות עד שיירגע. כדאי שתזכירי לעצמך שהתקף זעם סוער יכול להפוך מבחינתו לאסטרטגיה, ולכן רצוי לא לשדר לו בהלה או חוסר אונים. בהצלחה ליאת

שלום. אני אמא לילדה בת שנה ו-3 חודשים. עד כה לא יצא לי הרבה להשתמש ב"לא" ו"אסור" - אני אוהבת לתת לה מרחב חופשי, ומאיפה שמסוכן פשוט להרחיק. אולם נוצרה לי בעיה קטנה לאחרונה - בזמן אוכל הילדה מתנדנדת בתוך הכסא שלה קדימה ואחורה בחוזקה, ואני חוששת שהכסא עלול לא לשרוד עוד הרבה זמן. פרט לזה שמדובר פה בהשקעה כספית שהייתי רוצה לשמר, יש לנו עוד ילדה בדרך שאמורה לרשת את הכיסא. הבת שלי מודעת לזה שלשבור את הכסא זה אסור - זה נאמר והוסבר לה במילים פשוטות, אבל היא נהנית לעשות את זה פשוט כדי להסתכל מה תהיה התגובה שלי. הדבר קורה בעיקר בשעות הצהריים והערב, כשהילדה לא נורא מורעבת, בבוקר זה כמעט ולא קורה. אציין שהילדה אוכלת מצוין. מה שאני עושה כרגע, זה פשוט לעצור את ההאכלה ברגע שהיא מתחילה, להגיד "די, אסור", (או לאחרונה אפילו לא להגיד כלום) ולהמשיך את ההאכלה כשהיא נרגעת. אם היא נמצאת לקראת סוף האוכל, אני אפילו מפסיקה את ההאכלה ומוציאה אותה מהכיסא. אני חוששת לעשות את זה לפני ולמנוע ממנה את האוכל. היום ניסיתי משהו אחר - בכל פעם שהיא מתחילה, אני הייתי קמה מהשולחן, משאירה אותה בכיסא, אומרת לה " אני אחזור כשתירגעי", ועושה סיבוב במטבח/בבית. אני לא יודעת עד כמה זה יעיל לטווח ארוך, קמתי בערך 4 פעמים. בעלי לצערי חונך במסגרת שמעודדת צעקות, והוא לפעמים מרים עליה את הקול, הוא לא מסכים איתי שזה לא יעיל. בבקשה, עצתך, מה את היית עושה במקומי, מה השיטה היעילה להפסיק פעילות כזאת, אם אין אפשרות להרחיק? תודה

שלום אנה, ראשית, עליך לוודא שהכיסא בו אתם משתמשים הוא תקין ובטיחותי, ויכול לעמוד גם בתנודות סבירות מבלי להתהפך. ילדתך עדיין תינוקת קטנה, והמשחק שהיא בחרה לה בהחלט אופייני ונחמד (ולאו דווקא התגרות מכוונת). מאחר והמשחק הזה עלול להיות באמת קצת מסוכן, אני חושבת שהדרך בה את נוקטת נכונה. בדבר היחיד שמעורר אצלי דאגה זה ההתרחקות שלך, שבעצם משאירה אותה לבד בכיסא גבוה ממנו היא יכולה ליפול. לכן, אני בעד הפסקת ההאכלה עד שהיא נרגעת. עשי זאת בפנים שקטות, לאחר שאמרת פעם אחת "לא!". המשחק ייגמר כשהיא תגלה שהתגובה שלך כבר לא מעניינת או מפתיעה... כל הכבוד על הסבלנות ליאת

ליאת שלום רב , בני הוא כבן 3 וחצי והוא גמול מחיתולים כבר מגיל שנתיים , אבל עדיין בלילה הוא אינו שולט על צרכיו ואני נאלצת לשים לו חיתול . נעשו מספר נסיונות לעודד אותו לעשות פיפי בלילה אך ללא הועיל , הוא עושה פיפי מספר פעמים בלילה ואין לו שליטה על זה ואנו לא יודעים מה לעשות. בלילה עברנו ושמנו לו חיתול - תחתון וגם אותו הוא מוריד בלילה ועושה במיטה .מה עושים - כל לילה אנחנו קמים כמעט כ-5-6 פעמים בלילה ומחליפים לו בגדים . הוא מוריד את התחתון - חיתול ועושה במיטה שוב ושוב . מה דעתך בנושא? אנחנו אובדי עצות. אנחנו לא ישנים טוב בלילה וגם הוא לא - הוא בוכה כל לילה מהפיפי כי רטוב לו . אודה לך על תשובתך דליה

שלום דליה, בנך עדיין לא נגמל באופן מלא, לפחות לא בשעות הלילה, ולכן לא מדובר בנסיגה אלא בתהליך גמילה שלא הושלם כהלכה. אם הוא מוריד באופן רצוני את החיתול ומשתין במיטתו, קשה להתייחס לזה כאל 'תאונה', וחשוב לנסות ולהבין מה קורה לו, ולוודא שלא מדובר בסוג של מאבק כוחות ביניכם. האם תוכלי לכתוב מעט יותר עליו ועל היחסים ביניכם? ליאת

שלום ליאת, משהו עובר על בני בן ה-6: הוא לא ישן טוב, לא רוצה ללכת לבי"ס (שעד עכשיו אהב ללכת), הוא עצבני-צועק, מדבר לא יפה...משהו מאוד מציק לו אך אנחנו לא מצליחים לדובב אותו לספר לנו מה מפריע לו. דיברנו עם המורה שלו וגם היא ניסתה לדבר איתו ללא הצלחה.(הוא פשוט סירב ללכת לבי"ס והשארתי אותו בבית יום אחד-עכשיו הוא הולך ואומר שהכל בסדר שם אבל הוא עדיין עצבני). ניסיתי גם הרפיות לפני שינה ולתת לו כלים להרגיש יותר טוב (לחשוב על דברים טובים וכו) אך גם זה לא עוזר. יכול להיות שהוא בעצמו לא מבין למה הוא מרגיש במצוקה (יש לו גם תופעות פיזיולוגיות של מצוקה--כאבי ראש, הרגשה כללית רעה,וכו). זה כבר יותר משבוע כך ואני מודאגת ואובדת עיצות--איך אפשר ל"גלות" מה מציק לו? אשמח לעצתך.

הבוקר הוא שוב לא רצה ללכת--ל"מזלי" הוא הגיע עד לבי"ס ואז לקח הרבה זמן לשכנע אותו להכנס. הבעיה שאם הוא לא רוצה הוא בד"כ לא מוכן לצאת מהבית ואז אנחנו ממש בבעיה כי אי אפשר להכריח אותו בכוח לבוא. מה עושים במקרה כזה??? אני לא רוצה לוותר לו יותר שלא ילמד שאם הוא מפעיל כוח התנגדות אז מוותרים לו.

שלום רב, אצל ילדים צעירים בהחלט יתכן מצב בו נתקשה לאתר מוקד מצוקה ברור, וכמו שאת אומרת, יכול להיות שגם הוא עצמו לא מצליח. ילדים יכולים לאותת על מצוקה בדרכים עקיפות, וכמו שאת מבחינה בעצמך, יהיו לה גם ערוצים סומטיים (דרך הגוף). כרגע, גם אם לא לגמרי ברור לך מה המוקד, את יודעת שיש מתח, ואפשר לעזור במתן תשומת לב, הקשבה, קצת פינוק (מבלי לוותר על כללי המותר והאסור) והרבה זמינות שלכם, ההורים. בגלל שציינת את גילו, אני מניחה שבנך הוא תלמיד כיתה א', ויכול להיות שאחרי שנרגעה התרגשות הכניסה לביה"ס, בנך הבין שמטלות ושיעורי בית הופכים לחלק מחייב משגרת היום, ושווה לבדוק אם אין עליו לחץ בכיתה או בבית סביב זה. ולסיום, את כאבי הראש ותחושות הגוף שווה לברר, לפני הכל, אצל רופא הילדים, ולוודא שלא מדובר במחלת ילדים. בהצלחה ובריאות ליאת

שלום ליאת. אני אם לילד בן שנתיים ולתינוקת בת 3 שבועות. מאז שילדי הגדול נולד תמיד היה נרדם מאוחר בלילה ותמיד רצה שאהיה לידו כדי שיוכל להירדם. בכל לילה יש ממש " מלחמות " איתו כדי שילך לישון.הייתה תקופה של חודש לפני הלידה של התינוקת שהיה נרדם לבדו בשעה 21:30 וזה היה הישג בשבילנו, עכשיו מאז הלידה הוא לא מוכן להירדם לבד ורוצה אותי איתו. וזה כבר בעיה בשבילי. הוא גם לא מוכן להירדם במיטתו אלא במיטה שלנו ממש בןכה בהיסטריה ובורח ממיטתו ורץ למיטה שלנו. ואנחנו כבר התיאשנו ואנו כבר מראש מכניסים אותו לפני שינה שירדם במיטה שלנו. אני מיואשת כבר ולא יודעת איך לגרום לו שוב שירדם בשעה נורמאלית ולבדו. אני מתארת לעצמי שהוא נהיה שוב ככה בגלל הלידה של אחותו אבל הוא היה ישן לבד רק חודש אחד לפני שנולדה ועד אז תמיד הינו מרדימים אותו . טקס השינה שלו לוקח שעות ומיאש וגורם ללחץ בבית ואין לי ולבעלי שעה אחת שקטה בשביל עצמנו ביחוד עכשיו עם שני ילדים שיהיו בריאים. מה אפשר לעשות? מחכה לתשובה קרן.

שלום קרן, ראשית, מזל טוב להולדת התינוקת! הילד הגדול שלך הוא עדיין פעוט בן שנתיים, וכדאי לזכור זאת ולהתחשב בכך כשניגשים להתמודד עם קשיי השינה שלו. כבר במשפט הראשון שלך, את מתארת מצב בו הילד (התינוק!) הכתיב לכם את נהלי ההשכבה שלו ("הוא תמיד רצה..."). הרגלי שינה טובים ובריאים הם עניין נרכש, שההורים אחראים לו ולא הילד. כאשר אתם נכנעים לרצונותיו (או פעם נכנעים ופעם לא), אתם למעשה מלמדים אותו ששווה לו לבכות ולהתעקש כי בסוף הוא יקבל את מה שהוא רוצה. סביר להניח שחלק גדול מהקושי הנוכחי קשור לתשישות שלך ולהתרגשות הכללית מהולדת התינוקת. אך עלינו לזכור שחינוך הילדים שלנו הוא עבודה בלתי נגמרת, הדורשת השקעה רבה לאורך זמן. פעוט קטן בן שנתיים עדיין אינו יכול "להתחשב" במצב ולוותר על משאלותיו לקרבה וחום. אני חושבת שכרגע חשוב מאד לנסות להחזיר אותו למיטתו, אך יש לעשות זאת בצורה שלווה ככל האפשר, כשאתם יושבים על ידו בסבלנות (זה קשה נורא, אני יודעת), מבלי לאפשר לו לעבור למיטתכם. זכרו שהשקעה מרובה עכשיו תוכל לחסוך לכם הרבה בעיות מאוחר יותר. אני מעודדת אתכם להישאר עקביים ונחושים, כי חוסר ההחלטיות הוא הצרה העיקרית במקרים כאלה. במידה ואת חוששת שלא תצליחי בכוחות עצמך, פני להדרכת הורים קצרה. בהצלחה ליאת

מחפשת מטפל לילד מתבגר באזור וושינגטון.

שלום רב, מנסה לבדוק בשבילך. תני לי עוד יום יומיים. בברכה ליאת

שלום, אני אמא לשלושה ילדים ובני בכורי בן 10. ילד מקסים חברותי ומצטיין בכל (כולל לימודים), לעולם לא יפגע בכוונה לא בחבר ובטח שלא במבוגר. לאחרונה משהו השתנה, לבני יש בתקפי זעם הכוללים צעקות כאשר משהו אינו מסתדר לו כרצונו. כגון: מקבל ציון שאינו מספק אותו (90), לא בוחרים אותו לקבוצה שהוא רוצה להשתייך בה במשחק וכו'. אני יודעת שיש לי חלק בזה מכיוון שאני מעודדת אותו למצויינות בכל. ניסיתי לשוחח איתו על כך שזה בסדר גמור גם לא להצליח בכל או להשתייך לקבוצה מסויימת. (לא עוזר). 2. עוד משהו... היום בבית הספר הוא הלך מכות עם בן כיתתו מכיוון שהוא חש מאויים פיזית. (בן כיתה אחר אמר לו לפני כשנה כאשר משהו נוגע לך בצוואר אתה יכול למות מכך) מאז הוא אינו מוכן ששום דבר יגע בצוואר שלו, גם לא חולצה (מושך אותה כלפי מטה). אשמח לתגובתך. אמא שמאוד אוהבת את בנה ורוצה לעזור לו.

שלום רב, ילדים יודעים לזהות בנקל את עמדות הוריהם ביחס להישגים והצלחות, ומשתדלים לעמוד בסטנדרטים הללו ככל יכולתם. לעיתים, ציפיות לא ריאליות של הורים (או כאלה שאינן בהתאמה ליכולותיו של הילד) עלולות ליצור תסכול ולחץ, ובמקרים מסוימים אף לתחושת ייאוש משתקת. עידוד למצויינות הוא עניין רגיש וחמקמק, וכדי לעשות אותו נכון כדאי לאמץ גישה של מאמן כושר, שמעודד ומחזק כל הזמן, ומעלה את רף הדרישה לאט לאט ובהדרגה, וכמובן במותאם ליכולתו של המתאמן. ההתנהגות החדשה של בנך יכולה לרמוז על מצב של עומס יתר, ואם את מודעת לכך, נסי להרפות מן הלחץ. זכרי שמסר מילולי חד פעמי ("זה בסדר גמור לא להצליח בכל") לא יכול להתחרות בשנים של מסרים ישירים ועקיפים בזכות ההצטיינות. יש עבודה!!! בנושא הפחד, הייתי ממליצה מאד לטפל נקודתית, ולהסביר לבנך בצורה מאד עניינית ומפורטת מה מסוכן ומה לא. תוכלי להיעזר לצורך כך ברופא הילדים שלכם, או בכל דמות אחרת עליה הוא סומך מבחינה רפואית. הסבירו מהן סכנות אמיתיות וכיצד יוכל להישמר מהן, ואל תסתפקו בביטול האיום שהוא מרגיש כרגע. בהצלחה ליאת

פעם שמעתי על המושג הזה?!זה נורמלי? יש לי ילדה בת 3 שהיא שוכבת על הבטן עם ידים בפות וכאילו כמו מאוננת(זה נראה לי הזוי!!) היא כולה מזיעה וזה קורה כול יום אפילו כמה פעמים ביום איך, מה אני אמורה לעשות????? יש לציון שאני מנסה שתפסיק עם זה ע"י חטיף\או טלויזיה או כל דבר שהיא אוהבת וזה לא עוזר היא בשלה...... אשמח לתגובה פיתרון תודה.

שלום רב, אוננות ילדים היא דבר נפוץ וטבעי, ובהחלט נורמלי. כאשר את נתקלת בכך, עליך לומר לה שלמרות שמדובר בפעולה שמאד נעימה לה, היא לא תוכל להמשיך לעשות זאת בנוכחות אנשים אחרים, אלא רק בחדרה, בפרטיות. את יכולה לנסות להציע לה בעדינות פעילות חלופית, כפי שעשית עד היום, אך אם היא מסרבת, עמדי על כך שתעבור לחדרה, ושם תוכל להמשיך. השתדלי ככל יכולתך לעשות את הדברים ללא כעס, ביטויי גועל או זעזוע, ולהישאר עניינית וסובלנית. בברכה ליאת

זה יעבור לה (לפחות בתקופת הילדות?) וממה זה נובע ? אולי בעיה רגשית?היא גם חזרה לקקי בתחתונים עקב לידה כבר חצי שנה תודה

שלום רב ליאת, ברצוני להתייעץ עמך לגבי בני בן השנתיים ושמונה חודשים. הבעיה הינה תופעת האלימות שבני נוקט בה כלפינו (הוריו) לעיתים בגן ובכלל עם ילדים. בבית אנו מנסים להציב לו גבולות ברורים לגבי דברים שלא מקובלים עלינו, וכתוצאה מכך על כל איסור או בקשה שלנו הוא מיד מגיב באלימות היות וזה לא מוצא חן בעיניו (זה יכול להיות נשיכה,שריטה או סתם הרמת יד, צעקות).על מה שעקרוני לנו אנו לא מוותרים לו.אתן דוגמאות: מגיע מהגןרעב ומיד רוצה ממתק אני לא מסכימה ולכן הוא מגיב באלימות, באמבטיה לא אוהב לחפוך ראש ומרביץ לאביו,כשמבקשים ממנו בצורה יפה להיזהר כשמשתולל או כאשר מסבירים לו שיש ללטף את אחיו בן החודשיים בזהירות גם כן מגיב באלימות. ניסינו להתמודד ע"י הרחקתו לחדר או ע"י מתן עונש, לאחר מכן הסברנו לו שכל פעם שיגיב בדרך זו אנו נתרחק ממנו פיזית אך זה לא ממש עובד היות ורודף אחרינו כאשר אנו מתרחקים (ועדיין מנסה להמשיך להכות!) אני מרגישה כי התגובה האלימה כבר "מושרשת" אצלו חזק וזה בא לו באופן אוטומטי מה גם שכשאני מעירה לו לעיתים מבין במיידית כי לא פעל כשורה. קצת רקע: לפני חודשיים ילדתי, האלימות החלה במהלך ההריון אך עתה היא גברה. הוא נמצא במסגרת חדשה (לפני כן היה במשפחתון) משתלב יפה,וע"פ דברי הגננת ילד מקסים אך מכה או נושך לעיתים והנושא במגמת שיפור, לא הציגה בפני תדירות קיצונית כפי שאנו מרגישים בבית,החל לדבר במשפטים לפני כחודשיים. בני מפונק מאוד ואת מרבית הפינוק הוא מקבל כשנמצא עם הוריי אשר עוזרים לי ביום יום (מרצים אותו מיד אם רוצה משהו ובוכה וכו'). אודה על דעתך ועצתך בנושא. תודה רבה.

שלום לאמא המודאגת, נראה שאת מכירה היטב את הדרכים המומלצות לפעולה, אך מתקשה ליישמן באופן יעיל ונחרץ. יכול להיות שמה מפריע לך ללכת עם הדברים "עד הסוף" זה (אולי) רחמים עליו בשל לידת אחיו התינוק. רחמים אלה מיותרים, כמובן, ועלולים להעצים אצלו את תחושת הקיפוח והמסכנות. אין לי ספק שאפשר לעצור בנקל ילד שעוד לא מלאו לו שלוש, מלהרביץ, לנשוך או לשרוט. כאשר הוא מרים יד, עליכם לעצור אותו פיזית, ולרסן אותו כך שלא יצליח לנשוך או להכות. הרחיקו אותו לחדר אחר, ואם הוא מסרב להיות שם, היכנסו לחדר אחר וסיגרו את הדלת (שלכם) למספר דקות. כשתצאו, אם הוא ימשיך להרביץ, חיזרו על התהליך מהתחלה. הימנעו מדיבורים והסברים ממושכים. אם תרגישי שאתם ממשיכים לעמוד במקום, פנו להדרכת הורים ממוקדת, שתסייע לכם לנתח טוב יותר את מה שקורה ולזהות את הכשלים. בהצלחה ליאת

שלום! הייתי רוצה לקבל עזרה בהתמודדות עם התנהגות הבעייתית של בני בן 16, שמזה 3 שנים הוא לא מקשיב לא לי ולא לאביו, מציק לאחיותיו תמיד, חושב שהוא אבא שלהם, מתחצף ומדבר לא יפה, לא מכבד אותנו כלל כהורים, וזה לא משנה מה נעשה או נגיד שום דבר לא עוזר. אשמח לעזרה, תודה מראש.

שלום חנה, אם המצב העגום שאת מתארת נמשך כבר שלוש שנים, ושום דבר שבחרתם לעשות אינו עוזר, אני מציעה לפנות לגורם מקצועי, שיוכל להנחות אתכם ולסייע לכם להחזיר אליכם את הסמכות וההנהגה של המשפחה. רוב המתבגרים מגיעים בשלב זה או אחר למצבי קונפליקט עם הוריהם, והם משוכנעים שהיו יכולים לתפקד טוב ונכון יותר מהם. זוהי תופעה מוכרת וטבעית, האופיינית לשלב המרד וגיבוש הזהות (אני 'בועט' בהורי כדי להדגיש את היותי שונה ונפרד). עם זאת, מצב בו הילד מזלזל במופגן בהוריו, לא מכבד אותם ועושה בבית ככל העולה על רוחו, הוא מצב לא רצוי ולעיתים מסוכן. ממליצה בחום על פנייה להדרכת הורים. זה יכול להיות גם תהליך קצר של שתיים שלוש פגישות, שהרווח ממנו עצום. בהצלחה ליאת

שלום,אני אבי ילדי התגרשנו לפני הלידה של בנינו. היום אנחנו עם הסדרי ראיה שלא ממש יוצאים לפועל לאור עבודת האב. כשהבן הולך אל האב\סבתא דודה וכו' יש שם מתירנות מבחינת מתוקים, נתינת כסף (מטבעות קטנות לילד בן שנתיים), האב לא מבין את הסיכון בנתינת כסף, הוא לא מעלה בדעתו שינו סיכון בבליעת המטבע 1. איך מעבירים מסרים מסוג זה? 2. איך מחנכים או מתחילים בחינוך של מה שאסור אצל אמא אסור גם במקומות אחרים ולאו דווקא אצל האב. 3. כשהבן מבקש את אבא (לעיתים גם באמצע הלילה) שכמובן לא נמצא איך מסבירים לאור הגיל הפעוט?

שלום ענבל, אשיב על שאלותייך בסדר בו הוצגו: 1. כדי להעביר את המסר לפיו חפצים קטנים מסוכנים ועלולים לגרום לחנק, אני ממליצה לך להדפיס עבור האב ובני משפחתו כתבות והנחיות בנושא, הקיימות באינטרנט בשפע. הנה למשל http://www.growupsafe.com/wp/2009/04/strangulation_choking_suffocation/ תוכלי להדגיש בפניהם שאת סומכת עליהם באופן כללי ושמחה שהילד נהנה אצלם, אך מבקשת לגלות עירנות לנושא המטבעות ודומיהם. 2. עבודת החינוך שלנו היא בעלת ערך, בעיקר בגלל הציפייה שהילדים יפנימו את הכללים גם בהיותם מחוץ לבית. במקרה של 'שני בתים' רצוי, כמובן, שיהיה במידת האפשר תיאום בעמדות היסוד של שני ההורים. אם אין התאמה כזו (זה קורה לפעמים גם במשפחה בה ההורים חיים יחד) זכותו של כל הורה להכתיב את הכללים שלו, ולבקש מהילד לציית להם, ללא קשר למה שההורה האחר מרשה או לא מרשה. אני מניחה שאם תחנכי את בנך לא לרוץ לכביש, לא לתקוע חפצים לשקע החשמל, ולא להכניס מטבעות קטנים אל פיו, הסיכוי שהוא יידע לשמור על עצמו גם בבית אביו גבוה. אני רוצה להאמין שאביו של הילד חרד לשלומו כמוך, ולא יסכן אותו ביודעין. נסי לשוחח עם הגרוש שלך באווירה המתאימה ולהגיע להסכמות בנושא. 3. בנך נולד למציאות של הורים גרושים, ובכל גיל יהיו לו התמודדויות חדשות, בהתאם לרמת ההבנה והיכולות הרגשיות שלו. בשלב זה, כאשר הוא מתעורר ורוצה את אביו, תוכלי לומר "אני יודעת שאתה מתגעגע לאבא, אבל הוא בבית שלו, ואני פה איתך עכשיו. מחר תוכל לדבר איתו בטלפון אם תרצה". אפשר לדאוג שיהיה לו בכל בית חפץ אהוב או בובת פרווה שתייצג את ההורה הנעדר בשעות הרגישות של הלילה. מאחלת לך התמודדות יעילה ומוצלחת ליאת

בני בן ה-4 נגמל מטיטולים ביום ובלילה בגיל צעיר מהרגיל דבר שקרה ביוזמתו. בשבוע האחרון "פספס" מספר פעמים ביום ובלילה. חשוב לציין שבמשך השנתיים פלוס שהוא גמול לא קרה דבר שכזה כמעט בכלל. כיצד עלי להתיחס לעניין?

טלי שלום, ילדים בני ארבע "מפספסים" מסיבות שונות. צריך להיות עירניים ולבדוק האם היה שינוי בשגרת הילד או האם יש דבר כלשהו שמדאיג את הילד. כמו-כן לעיתים הילד שותה הרבה לפני השינה או מאוד עסוק בעניניו ושוכח להתפנות - החשוב ביותר הוא לא לתת לכך תשומת לב מרובה מבחינת הילד, ש"הפספוסים" לא יתפסו מקום ונפח רב בקשר ביניכם. יש להצטייד בהרבה סבלנות,כי אם אין בעיה רפואית ה"פספוסים" עוברים עם הגיל. שירלי

שלום טלי, לפני שמרחיקים להסברים פסיכולוגיים, אפשר לשקול גורמים פרוזאיים הרבה יותר, כמו למשל השינוי הקיצוני במזג האוויר, שהביא עלינו את החורף בבום, יש ילדים שמגיבים לקור הלילי בהשתנה מוגברת, בעיקר אם שמיכות הפוך עוד לא נכנסו לפעולה. מעבר לכך, תאונות ופספוסים יכולים לשקף עלייה ברמות המתח, ואם את מזהה משהו בחייו שיכול להסביר זאת, שווה להתייחס לזה ולנסות להרגיע. להשתנה עצמה אני ממליצה שלא להגיב בביקורת או כעס, אלא בסלחנות וסבלנות, תוך הדגשה של הביטחון שלכם ביכולתו לחזור ולהיות יבש. בברכה ליאת

רקע : בן 4 וקצת בת שנה וקצת אני בתחילת ההריון -מקיאה ותשושה . הבעיה : בני בן הארבע איננו קשוב,בודק כל הזמן איפה ניתן לכופף דברים,למתוח גבולות,הדברים מתנהלים בכעס ...ממש קשה למתן אותו , הוא מתווכח על כל דבר . כל יום זה ממש נהפך למאבק כדי שהערב יגיע לשקט ושלווה של שינה עם חיוכים ,סיפור רגוע. הכל תמיד עם איומים שאם אז... האם זה הגיל ? הוא כל קפיצת גדילה של הקטנה מבחינה התנהגותית ,מלווה בשינוי אצל הבכור? הוא נכנס השנה גם לגן עירוני -- אחרי שלוש שנים של חממה במשפחתון . הוא מקבל טונה של תשומת לב,מתנהג יפה לרוב אל אחותו ,רק איתנו הוא כאילו מתבגר מתמרד. אשמח לקבל עצה ולדעת אם זו התנהגות רגילה. ענבל.

ענבל שלום, כמו שכתבת בנך מנסה כל הזמן לבדוק גבולות - מה מותר ומה אסור. התנהגות זו מאוד אופיינית לגיל זה. אנו ההורים צריכים להציב גבולות, שיהיו ברורים וידועים מראש לילד. שגרה מאוד עוזרת בהצבת גבולות. למרות כל זאת, יש לקחת בחשבון את מצבך. לא מומלץ להתחיל בהתנהגות חדשה בעת שכזו, בעיקר כשאינך חשה בטוב. יכול להיות שבנך יקצין את התנהגותו השלילית ככל שהריונך התקדם. ניתן לגייס את זוגך או להעזר בחברים ובמשפחה. בהצלחה שירלי

שלום ענבל, ראשית, קבלי את התנצלותי על כך שחיכית קצת לתשובה. האינטרנט שלי התקשה לחזור לעצמו אחרי סערות תחילת השבוע, והיום ריפאו אותו... את יודעת, כששואלים אותי את השאלה הכ"כ נפוצה "האם זה הגיל?", אני מתלבטת קצת, כי יש למטבע הזה שני צדדים. מצד אחד, דברים שהם צפויים וטבעיים לגיל אכן מרגיעים בהיותם נובעים ממקור ידוע ולא מאיזו בעיה פסיכולוגית מדאיגה. אך מצד שני, גם התנהגויות אופייניות לגיל או לשלב ההתפתחותי מצריכות היענות ותגובה הולמת מצד ההורים, כדי שלא יצמיחו בעיות אחרות, עקשניות יותר. לכן, התשובה שלי היא - כן. בגיל ארבע ילדים יכולים להיות מרדנים גדולים, ולהעמיד אותנו במבחנים אין סופיים. ועדיין, עלינו להיות שם, סמכותיים ועקביים, שומרים על הגבולות, ומכתיבים את כללי המותר והאסור. כרגע, אתם עוברים תקופה קשה ומתוחה, ויתכן שהילד הקטן שלך מודאג ממה שקורה לך. מציאות בה אמא מקיאה ותשושה, בעיקר אם עד היום היא לא הייתה כזו, ובעיקר אם הוא לא ממש מבין למה, יכולה להבהיל מאד ילד בן ארבע. מבחינתו, כשאת רצה אחריו, כועסת וצועקת, את לפחות 'בריאה'. מאד יתכן שבדרכו הילדית והשובבה, הוא עושה מאמצים להחיות אותך, להקים אותך מהמיטה, ולגרום לך לתפקד. אני חושבת שכדאי לשתף אותו ולהסביר לו כיצד את מרגישה ומדוע. תוכלי לומר שצפויים עוד כמה שבועות בהם תרגישי בחילות וחולשה, ושאת מצפה להתחשבות ושיתוף פעולה. מעבר לזה, בהנחה שהוא באמת זוכה ל"טונה של תשומת לב", יש להפעיל את כל הדרכים המקובלות במצבים של בדיקת גבולות - פעולה נחושה ועקבית, תוך הימנעות ככל האפשר מענישה או מדיבורים, ויצירת מצבים של 'תוצאה טבעית' לא רצויה להתנהגויות פוגעניות או לא קואופרטיביות. תוכלי לקרוא עוד, כאן בפורום, על רעיונות ספציפיים לפעולה מול התנהגויות בעייתיות. בהצלחה, ותרגישי טוב ליאת

שלום רב! יש לי ילדה בת 5 שמהמעון עד עכשיו לא זכיתי לשבוע אחד של שקט,תמיד הגננת מתלוננת שהיא מרביצה לילדים במיוחד ל 2 בנות {כנראה מקנאה בהן}בלי שום סיבה, היא גם מאוד מאוד מתחצפת וצועקת בבית הכל ניסתי ואני מרגישה שאני כבר מותשת ממנה, היתי ביעוצים שונים דרך טיפת חלב,וכמובן פסיכולוגית של הגן, ניסיתי עונשים לאורך זמן אני עומדת מאחורי כל מה שאני אומרת כגון:אם תמשיכי את לא יוצאת עם האופנים ובאמת היא לא יוצאת...היא לא מפסיקה להרביץ אני מרגישה גם שאין לה שליטה על היד היא אח"כ מאוד מצטערת וגם שהיא כועסת ומנסים להרגיע אותה היא עוד יותר מתעצבנת מה אנחנו עושים?, תעזרו לנו לעזור לילדה שלי תודה!

שלום מיכל, יש ילדים עם טמפרמנט סוער ומאפיינים אימפולסיביים, המחייבים אותנו להשקעה רבה יותר בהצבת גבולות לאורך זמן. אישית, אינני מאמינה בענישה כדרך לחנך ילדים צעירים, אלא דווקא במתן תשומת לב רבה להתנהגויות רצויות וניצול תוצאות טבעיות שליליות של ההתנהגות התוקפנית. אני ממליצה לך לפנות להדרכת הורים מסודרת ולא להסתפק בעצות פה ושם. את מוזמנת לעשות חיפוש גם כאן, בפורום שלנו, וללמוד עוד על דרכים להתמודד עם התנהגות אלימה. בברכה ליאת

בני בן שנתיים ושלושה חודשים. לפני כשלושה חודשים הביע רצון להיגמל מחיתולים. שיתפנו איתו פעולה, כאשר בדיעבד התברר שלא היה בשל באמת . התחיל גן חדש ובעקבות אילוצים סביב הנושא החזרנו לו את החיתולים. באופן כללי, מאד עצבני לאחרונה (בצורה יוצאת דופן)ומאד מתנגד לחיתולים. מביע עלבון כאשר מחתלים אותו. א. האם ההתנהגות יכולה להיות קשורה לעצם הענין? ב. מה נכון לעשות ? תודה.

שלום ורד, היוזמה לתהליך הגמילה צריכה להיות (במצב הרצוי) בתיאום עם יכולותיו ובשלותו של הילד. לפעמים קורה שמפספסים, ובמחשבה שניה מבינים שמוטב לסגת. כרגע, בנך באמת קצת מבולבל, ולא ממש בטוח אם הוא "גדול" או "קטן". המסרים הסותרים יכולים להביא לסוג של תסכול, מבוכה ואכזבה מעצמו. אני מציעה לך לגייס את כל הרוח הטובה שאת מצליחה, ולהדגיש בפניו שאתם מחכים קצת עם התהליך כי ראית שקשה לו. לא חייבים לחכות תקופה ממושכת, אבל רצוי להתחיל מתוך תחושת שלמות עם המהלך, כדי שלא יהיו מסרים מבלבלים. עשי הפסקה של חודשיים-שלושה ונסי שוב. בהצלחה ליאת

שתי שאלות- אנחנו מתארגנים לאט כל בוקר וכתוצאה הילדה בת 3 מגיעה לגן באיחור לפעמים על חשבון הריכוז. בעלי כל בוקר מתרגז עלי וטוען שזה פוגע בילדה. אני עונה שההתרגזויות שלו כל בוקר והריבים לפני הילדה מזיקים יותר. הוא שאל איך אני יודעת. מה דעתך? ועוד משהו- הילדה מאוד מאוד חברותית והיא רודפת אחרי ילדים בגן המשחקים וילדים גדולים ממנה הרבה פעמים דוחים אותה ואומרים לה שהם לא רוצים להיות חברים שלה. אני חוששת שהדבר יפגע בה ושהיא תחווה דחיה שחלילה תשפיע עליה. יצויין שלשני ההורים שלה היו בעיות חברתיות והעניין מאוד מפריע לי. אז שתי שאלות- האם הדחיה מצד ילדים גדולים ממנה עלולה לפגוע בה ואיך מרסנים את החרדות שלנו עקב מה שהיה לשני ההורים? תודה

שלום מיכל, בגיל שלוש מותר עדיין 'להפסיד שיעור', וסביר להניח שלא ייגרם לה כל נזק מהאיחור. אם זה המחיר של בוקר נינוח, רגוע ונעים, אזי (לפחות בעיני) זה לא נורא. עם זאת, היכולת להתארגן בהתאם לתביעותיה של מסגרת חינוכית חשובה גם היא, ויש מסר חשוב גם ברצונו של אבא להנחיל הרגלים של מחוייבות ואחריות מגיל צעיר. אני מניחה שתצטרכו להגיע לעמק השווה, וללכת קצת זה לקראת זה. אשר לשאלתך השנייה, ילדה בת שלוש באמת לא תמיד מעניינת ילדים גדולים יותר, וההתעלמות ממנה לא בהכרח משקפת דחייה חברתית אישית. כהורים, תוכלו לעודד מפגשים חברתיים עם ילדים מקבוצת הגיל שלה, להזמין אליכם ולשלוח אותה אליהם. אני מסכימה שרמות חרדה גבוהות אצלכם עלולות להלחיץ ולהכניס מתח מיותר שאינו 'שלה'. נסו לחשוב עליה במונחים של אדם נפרד, עם צרכים משלו, כישורים משלו, תיאבון חברתי ומשאלות משלו. זכרו שמוטיבציית-יתר של ההורים עלולה לגרום לה להרגיש מאכזבת. אם את מרגישה שאת מטילה עליה את מעמסת ההיסטוריה החברתית שלך, אני ממליצה לך לבחון זאת בעזרת איש מקצוע, ולאפשר לך להחיות את העולם החברתי שלך בנפרד מזה שלה. בברכה ליאת

שלום רב, אני בהריון שני בחודש שמיני.הילד הראשון בין שנה ו 9 חודשים. מסקרן אותי לדעת האם מצאו קשר (מחקרית) בין רמת תנועתיות העובר למזג התינוק או אופי הילד בהיוולדו. יש שאומרים שכן ויש שלא אבל לא שמעתי דיעה מקצועית בענין. אני מרגישה תנועתיות רבה יותר בהריון זה, ממש כל הזמן זז. מענין אם זה מרמז על אופיו?

שלום אילנה, השאלה שלך אינה נמצאת בתחום הידע שלי. נסי בפורומים של רפואת נשים או פורומים התפתחותיים. מאחלת לך לידה נהדרת, וילד פעיל ונחמד. בברכה ליאת

שלום, בני בן 18 לאחר סיום תיכון בהצטיינות מתגייס בעוד 3 שבועות לצבא לקרבי,לפני מספר חודשים הכיר בחורה מבוגרת ממנו שאנו והאחים שלו רואים מהצד שממש לא מתאימה לו מכל הבחינות, אנו רואים שהיא ממש מנצלת אותו, הן רגשית והן כלכלית, היא עם הרבה בעיות, מובטלת מגיל 14, לא למדה ממשפחה ברוכת ילדים והורים בפני גרושים. לאחרונה הביא אותה לביתנו והיא ממש שורצת אצלנו. כולנו מתעלמים ממנה, מה עושים? שיחות איתו על לפקוח את עיניו ועל עתידו לא עוזרים. לפני כשבוע גם גילינו שהוא מעשן, מה שהיה מתנגד נמרץ לעיון ואנו חוששים שממש יש לה השפעה שלילית מאוד עליו, מה עוד שהוא עובד ונותן לה את הכסף. מה עושים? אנו חוששים להגביר את הלחץ עליו שלא יהיה כאן משהו קיצוני אבל איך לגרום לו להתפקח ולראות את מה שאנו רואים? תודה רבה..

שלום הדס, כאשר הילד שלנו הופך בגיר, הזכויות שלנו כמנחי התנהגות ומכוונים מצטמצמות פלאים. בנך מוצא כרגע אצל בת הזוג שלו עניין ופינה חמה, ויתכן שהיותו לפני הגיוס לשירות קרבי מעצים את הצורך. ככל שתתערבו ותגלו התנגדות, תוכל ההתעקשות שלו להתגבר, ולכן אני מציעה לכם פשוט להרפות, ולהניח לו לעשות את בחירותיו כאדם חופשי. בברכה ליאת

הבן שלי מפחד מכל מרוחות רפאים (לדעתו עקב שני סרטי אימה שצפה בהם) . אך יש לו בנוסף חרדות מג'וקים וחרקים קטניםת עד כדי כך שהוא כבר שנתיים לא יושן בחדרו אלא בסלון..אנא עזרתכם

שלום רב, ילד שכבר שנתיים אינו ישן בחדרו בגלל פחדים הוא ילד סובל שצריך עזרה. אני ממליצה על פניה לפסיכולוג קליני שעובד עם ילדים ומתבגרים, לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. אל תחכו עם זה. מדובר בטיפול קצר יחסית, שיביא להקלה רבה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, זה שוב אני. סיפרתי לך לפני כמה ימים על הבעיה שלי בכיתה שחושבים שאני מפגר ולא חכם ושבגלל זה אני לא מצליח במבחנים.. היום כשהייתי בביה"ס חבר שלי התחיל להגיד לי שאני הכי טמבל והוא אמר ברצינות וזה ממש יושב לי על הראש וביום רביעי יש לי מבחן ואני מפחד שזה יהרוס לי את המבחן.

שלום אורי, אחד המרכיבים הבולטים בחרדת בחינות (ובעצם בכל חרדה) קשור למחשבות אופייניות, בעלות אופי של הפחתת-ערך ונחיתות, כמו למשל "אני אפס", "אני כישלון", "כולם יודעים טוב ממני", "כולם חושבים שאני טמבל, אז אולי זה באמת נכון". אחד התרגילים שאנחנו מלמדים בסדנאות ההתמודדות עם חרדת בחינות, הוא לנסות לאתר את המחשבות הללו, לאתגר אותן, להתווכח איתן, ולנסות למצוא מחשבות חלופיות, ידידותיות יותר. הזכר לעצמך שלהצלחה או כישלון במבחן אין קשר למה שחושב עליך החבר, אלא למידה בה למדת והתכוננת למבחן. עשה זאת במרץ עד יום רביעי, וקווה לטוב. בהצלחה ליאת

שלום רב ליאת, קראתי את הכתבה על ילדים מחוננים ורציתי לשאול מספר שאלות בנושא. הילדה שלי בת 1.5 שנים, התחילה ללכת בגיל 10 חודשים ולדבר בגיל שנה. נכון להיום יש לה אוצר מילים מאוד רחב לגילה, היא כבר מחברת מספר מילים למשפט, מאוד אוהבת ספרים וכל הזמן מתעקשת שיקריאו לה סיפורים ושירים. היא זוכרת בע"פ את כל שירי הילדים מספר שמקריאים לה בגן.היא כבר מתחילה ללמוד צבעים ומספרים וכל הזמן מתעניינת בדברים חדשים.רק אציין שהיא כרגע דוברת רוסית בלבד. רציתי לדעת שאם מדובר בילדה מחוננת, איך ניתן לבדוק זאת, והאם יש מסגרות מיוחדות לגיל כזה. תודה מראש, ילנה

שלום ילנה, ככל הידוע לי אין מבחני משכל מהימנים ותקפים לגיל זה, ואף לא מסגרות ייחודיות כלשהן. המשיכי להעשיר אותה בדרכך, ולדאוג לסביבה מגוונת, חמה ומטפחת. אם היא תאובחן בעתיד כמחוננת היא תוכל ליהנות ממסגרות ייחודיות בגיל ביה"ס. בברכה ליאת

בוקר טוב ליאת, תודה רבה על תשובתך המהירה. יתכן שלא כל כך הבהרתי את עצמי בשאלתי. כוונתי היתה כיצד להגיב כאשר הוא עושה זאת בפהרסיה. רופא הילדים אמר שלדעתו זה משהו שקשור להתנהגות. כל המשחות הקיימות בשוק נוסו, לכן הרופא הגיע למסקנה שכנראה הגירוד נובע ממשיכת תשומת לב. שאלתי היתה כיצד אני כאימא יכולה להתנהג כאשר הוא מגרד בפומבי. לא ביקשתי שלא יגרד אם זה מגרד לו (זו הרי בקשה לא הגיונית). אבל בגלל מה שהרופא אמר לי אז חשבתי שאם זה פסכולגי כיצד ניתן להתייחס לתופעה זו מבחינה פסיכולוגית. תודה קרן

היי קרן, פעולה לא רצויה הנעשית במטרה להשיג תשומת לב אפשר להכחיד רק אם מתעלמים ממנה כליל, ומעניקים את שפע תשומת הלב בהקשרים אחרים. לכן, אם את מרגישה שמוצה הטיפול התרופתי, התעלמי כליל מהגירוד, גם כאשר הוא נעשה בפרהסיה. תוכלי להביא לידיעתו, בשיחה קצרה, שגירוד איזור זה נתפס בדר"כ כבלתי אסתטי, ממש כמו חיטוט באף, ושאם הוא מוכרח לגרד שינסה להצניע זאת ככל האפשר. מכאן ואילך, הניחי לזה והימנעי מתגובה. חייבת להודות שקשה לי עם קביעתו של רופא הילדים, והייתי עושה מאמץ להגיע לרופא עור טוב ולקבל חו"ד נוספת. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

זקוקה להמלצות לפסיכולוג/ית ילדים לילדה בת 5.5 חברותית מאוד ומלאת שימחת חיים אך עם קשיי דיבור וקשיים ריגשיים. בדחיפות, גם כהכנה לבית-ספר תודה

שלום לימור, מאחר ולא נהוג להמליץ על אנשי מקצוע מעל גבי הפורום, אני מציעה לך לצרף כתובת מייל עדכנית אליה יוכלו ההמלצות להגיע. ממתינה לך המלצה מאחורי הקלעים, שאשמח לשלוח אליך אם יהיה לי לאן... בהצלחה ליאת

תודה בשימחה, כתובת המייל מצורפת

היי, מטעמים מובנים, לא אוכל לפרסם את המלצתך בפורום, זאת כדי לא להפוך אותו לבימת פרסום. אשמח להעביר אותה ללימור אם היא תשלח כתובת מייל פרטית. תודה על הנכונות לעזור ליאת

בני בן ה-3 התחיל לדבר ממש רק בגיל שנתיים וחודש. כיום אומר משפטים ,נראה שמבין הכל, ,בעל זיכרון מדהים ברמה של זכירת עשרות סיפורים/שירים/קלטות בע"פ , כל האותיות ,מספרים עד 20 , מצייר צורות הנדסיות ואף פרצוף. אתמול דיברתי עם הגננת והיא העלתה מס' נקודות ששמתי אליהן לב אבל לא יחסתי להן יותר מדי חשיבות כי חשבתי שיעבור עם הגיל: לפעמים כששואלים אותו שאלות הוא עונה "לא לעניין" למשל כל יום אוכל בגן רק עוף וכל יום משחק עם אותה ילדה בפינת בובות, כל שבוע יש לאותו הילד יומולדת בגן...לפעמים עונה על שאלות רק ב- "כן". דוגמא: איך היה בגן? תשובה: "כן" . אבל בפעמים אחרות עונה מצויין: במה נשחק? בפאזל של החיות. מה אתה רוצה לאכול? - מעדן. וכ"ו. הגננת מספרת שכשיושבים בריכוז בהתחלה הם עושים שירי אצבעות ודיקלומים והוא מאוד אוהב, כשמתחילה השיחה הוא מאבד עניין , נשכב בספה או מסתובב והיא צריכה להחזיר אותו כל פעם מחדש (יושב קרוב אליה). הוא לא מנהל שיחות ענייניות איתה או עם ילדים אחרים בד"כ ,בנוסף הוא ממעט לשחק עם ילדים,מאוד אוהב לשחק עם עצמו,לדקלם, לשיר ...בעיקר בגן. בבית מאוד אוהב פאזלים,לצייר ומשתף איתי ועם אחותו בת החצי שנה פעולה נהדר. אם ילדים באים לעיתים משחק איתם ולעיתים לא (תלוי מי הילד), כך גם עם משפחה.הוא לא אוהב שמנשקים אותו בפנים, נותן את המצח או הראש לנשיקה,מעדיף חיבוקים. האם זה מעיד על בעית ויסות תחושתי או שבאמת הגיל יעשה את שלו? מאוד מדאיג אותי שבגלל שהוא לא מתקרב לילדים הוא יהיה מבודד. תודה רבה על ההתייחסות, גליה

שלום גליה, קשה לי להעריך במדויק במה מדובר, מאחר והתיאור שלך יכול להתפרש כפיזור וקושי למקד קשב או כאיזשהו קושי ממקור התפתחותי. אם הגננת מרגישה משהו חריג, אני מציעה לבקש בדיקה במכון להתפתחות הילד ולהירגע. תוכלי לבקש מהגננת לכתוב כמה מילים שיוכלו לסייע לצוות במכון להתמקד בקשיים הספציפיים. זכרי שגם אם מאתרים מוקד קושי, ככל שההתערבות מוקדמת יותר כך עולה הסיכוי שהדבקת הפערים תהיה טובה ומהירה יותר. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן בשלוש נוהג לעשות מעין טקסים החוזרים על עצמם באופן קבוע טרם הליכתו לגן. דוגמאת: הרכבת פאזל על הדלת לאחר מיד באה דפיקה על הדלת, כאשר אנו נכנסים לרכב חייבים לשמוע שיר ספציפי. במידה וסדר פעולות זה מופרע אזי ילדי בוכה ואינו יכול להמשיך כרגיל. האם זוהי התנהגות נורמלית אשר נוסכת בו ביטחון (עצם החזרה על דברים קבועים), או שמה מדובר בכפיתיות יתר.

אושרת שלום רב, החיים שלנו מלאי "טקסים". אלו יוצרים את שיגרת חיינו. הרי אנו קמים בבוקר מצחצחים שיניים, שותים קפה, קוראים עיתון ונוסעים לעבודה - למשל. אני מכירה כמה מבוגרים נורמטיביים, שאם הם אינם שותים את הקפה בשעה מסויימת, מתחילה תגובתיות של כעס או כאבי ראש. יש ילדים בני שלוש, שקשה להם להיפרד.כשבני היה בן שלוש היה לו טקס קבוע - כשהיינו מגיעים לגן הוא היה מלווה אותי לשער,ושם הייתי משאירה לו "חותמת" על היד עם האודם. רק כך הוא נפרד ממני. אולי בנך מצא דרך יצירתית "לשיגרה", שאחריה תגיעה הפרידה מכם. כל עוד שהילד אינו פוגע בעצמו, וה"טקס" כולל פאזל ושיר, נראה לי שניתן להניח לו בעניין. שירלי

שלום אושרת, טקסים, כפי שציינת נכון, יכולים לספק תחושה של שליטה במצבים מאיימים או טעונים רגשית, ואצל ילדים צעירים הפרידה היומית מן ההורה (בבוקר, אבל גם לפני השינה) מעוררת חרדה ניכרת, וצורך להפעיל מולה הגנות. ילדים מפתחים ריטואלים קטנים כמו טקס פרידה בגן, טקס "לילה טוב", אכילה לפי סדר מסוים, היצמדות לקלטת קבועה, הליכה "בלי לדרוך על הקווים" ועוד ועוד טקסים, חלקם גלויים וחלקם לא. כרגע, בהנחה שהטקסים אינם משתלטים על החיים ונשארים ממוקדים לסיטואציה מאיימת אחת או שתיים, אין סיבה מיוחדת לדאגה, בעיקר כשמדובר בגיל כה צעיר. ברוב המקרים, ככל שהילד גדל ומתבגר, הוא מפתח תחושה טובה יותר של שליטה, והצורך בטקסים פוחת. בברכה ליאת

שלום, בני בן 4.9, ילד חכם בהרבה מעל גילו לכל הדעות, סקרן, חברותי מאד, רגיש יותר מהממוצע. שמתי לב שכאשר הוא מצייר אדם, הוא מצייר ראש שיש לו פנים. בפנים יש עיניים, אף ופה ולראש מחובר גוף שנראה כמו שני קווים ישרים שיורדים מטה. בציור כזה אין גפיים כלל. מה המשמעות של החסרת איברים אלו? האם זהו שלב התפתחותי נורמלי בציור או שזה מעיד על משהו בנפשו/ אישיותו? היום היינו בשיחה עם הגננת שאמרה שהוא מצייר "אדם שאינו שלם". יש לציין שעד לא מזמן הוא ממש לא אהב לצייר והתחיל לצייר/ לצבוע לכתוב אותיות ממש לא מזמן. תודה

שלום טל, ציורי ילדים מעוררים עניין רב בקרב הורים ומחנכים, וגם הפסיכולוגיה פיתחה כלים אבחנתיים על סמך מאפייני הציור. "דמות ראשן" היא שלב מוקדם בהתפתחות הציור של ילדים, ובהנחה שבנך התחיל לצייר רק לאחרונה, לא הייתי מבססת קביעות נחרצות ע"ס הציורים הללו. יש סולמות אבחוניים-התפתחותיים המגדירים מה ניתן לצפות בכל גיל, אך גם הם מחייבים התבוננות גמישה ורחבה,של איש מקצוע מיומן, המסתמך - נוסף על הציורים -גם על מקורות מידע נוספים. ניסיונות לתת פירוש שרירותי לציור מרחוק ובמנותק לכל הקשר יהיה מאד לא רציני, ואני מציעה לך לא להתפתות לניסיון כזה. בברכה ליאת

שלום .יש לי ילדה בכיתה ג הלימודים תמיד היו חלק מאוד קשה יש קשים בקריאה בסוף שנה שעברה בית הספר עשה לה אבחון אבל עדיין אין תשובות קיבלה מורה מתקנת בכיתה א וב היא השתפרה ואבל עדיין לא ברמה של כיתה ג .השנה התחלנו גרוע ביותר כבר קיבלתי טלפון מהמנהלת שהיא לא מכינה שעורי בית באנגלית כל שעור אנגלית הערות מהמורה . אני לעקוב לעזור לבדוק אבל תמיד או שהיא שוכחת ספר או לא מכינה שעורים או משהו אחר.היא לא אוהבת את המורה אני לא יודעת אם זה קשור. ההארות היומן כבר לא מזיזות לה. לכל בקשה ושאלה שלי יש תשובות בסגנון הלא רוצה לא בא לי לא איכפתי לי ואני לא יודעת מה להגיב לזה.אני מסבירה לא שעדיף להכין את השעורים ולהיתפתר מה"הצקות" של המורה אבל היא כאילו עושה דווקא. יום אחד השארתי אותה בבית אמרתי לה שאם לא רוצה אז יופי אין יותר בית הספר ושתשאר בבית כל הזמן אבל זה לא הזיז לה בכלל . אני לא יודעת איך לגרום לילדה להיתעניין בלימודים . אני יודעת שתגידי שילדה עם קושי בלימודים צריכה יחס מיוחד סלחני אבל היא לא צריכה לעשות את המינימום בלהכין את התיק והשעורים שאני יודעת שהיא יכולה פשוט הראש שלה יותר בלצאת לטייל בחוץ מאשר בלימודים. איך להיתנהג איתה מה להגיד לה איך לעניין אותה ? אגב יש לי גם ילדה בכיתה ב שהיא ההפך ממנה בתחום הלימודי. תודה

גלינה שלום, יש לי "פטנט" שמאוד יכול לעזור, גם לילדים עם קשיים או לקויות למידה וגם לכל אחד - אפילו "לגדולים". אני בטוחה שבתך עושה במשך היום דברים טובים. התחילי לעודד אותה על כך. למשל: אם היא ענתה על שאלה אחת או על תרגיל בשיעורי הבית, אם היא ציירה ציור יפה, אם היא הורידה את הצלחת מהשולחן, אם היא שיחקה יפה עם אחותה ועוד.העידוד אינו צריך להיות על דברים גדולים ומשמעותיים. הדברים הקטנים הם המשמעותיים. בתך מקבלת הרבה תשומת לב, ממה שהיא "לא עושה טוב". נסי לתת תשומת לב על מה שהיא "כן עושה טוב". ולגבי המורה בביה"ס - אני ממליצה לך לקבוע עימה שיחה. גם כאן חשוב מאוד העידוד. אולי בעזרת מחברת קשר, שהמורה תכתוב התנהגויות חיוביות ומקדמות של בתך. כשהילדה תראה שיש התיחסות לטוב בטוחני שיהיה המשך להתנהגות חיובית זו.גם אנו זקוקות לחיזוקים ולעידוד חיובי על-מנת להצליח,נכון ? בהצלחה - שירלי קליין

שלום גלינה, אני מאמינה בכל לבי שילדים בכיתה ג' אינם נכנסים למסלול עימות או עושים דווקא, אלא כתוצאה של תסכול גדול כתוצאה מקשיים שאינם פוגשים מענה הולם. בתך אובחנה בסוף השנה שעברה, ואני רואה בחומרה את העובדה המצערת שאין עדיין תוצאות. מן התיאור שלך עולה דפוס של הימנעות וחוסר ארגון, ועולה ממנו ניחוח חזק של לקות למידה ובעיית קשב. ילדים כאלה, בעיקר כשאינם מטופלים כראוי, מפתחים תחושה עמוקה של חוסר אונים וייאוש, כאילו אין להם כבר מה להפסיד. ההתעניינות בלימודים תגיע כשהיא תקבל את העזרה הרלוונטית, ותצבור לאט לאט חוויות של הצלחה והישג. כדי שזה יקרה צריך להנמיך (לפחות בהתחלה) את רף הציפיות, ולסייע לה ככל האפשר ביצירת תנאים מתאימים ללמידה. העובדה שהיא מגיבה היטב להוראה מתקנת מחזקת את ההערכה שלי שלא מדובר בחוסר עניין בלימודים, אלא בקושי וכאב גדול. מקווה שתצליחי לוותר על העמדה הכועסת, ולהתגייס למענה ממש כפי שהיית עושה לו הייתה סובלת, חלילה, ממוגבלות פיזית. פעלי להשגת תוצאות האבחון בהקדם, ולקבלת עזרה בהתאם. אני מצדדת מאד גם בגישה של שירלי, שהציעה לך יופי של רעיונות. בהצלחה ליאת

בני בן 14 התחיל לעשן אני לא יודע איך להתמודד עם המצב לזכותו יש לציין כי הוא בא וסיפר לאימו על התחלת העישון אני נלחצתי ואני מעניש אותו בדברים שהוא מאוד רוצה כמו לצאת בליילה לחברים וכאלה מבקש עזרה באיך להתמודד בנוסף חלה ירידה בלימודים התחצפויות

שלום אבי, כיום אנחנו כבר יודעים כי למרות הסכנות המוכחות שבעישון, ולמרות הניסיונות לפתח תכניות מניעה למיניהן, רובם המכריע של המעשנים (כ-90%) מתחילים לעשן בטרם מלאו להם 18. החוקרים תולים את המגמה הזו בגורמים חברתיים בעיקר, כמו הצורך להשתייך ולחקות את המבוגרים (הורים וחברים אחרים שמעשנים) בניסיון להשיג תחושת 'גבריות' או בגרות, לשפר את הדימוי העצמי, למרוד בסמכותם של המבוגרים כחלק מתהליך גיבושה של זהות נפרדת ובוגרת, וניסיון להיענות לתכתיבים 'אופנתיים' המועברים באמצעות ידוענים למיניהם. לבד מכך, יש לא מעט צעירים המאמינים שעישון מסייע בהפחתת מתחים ולחצים, ומפתחים בהדרגה את התלות המפורסמת בסיגריות כגורם מרגיע. עישון אכן מציב בפנינו, כהורים, אתגר לא פשוט, ונראה שקשה יהיה לעמוד בן בדרך של תוכחה וענישה. מסתבר שעמדה הורית מענישה יכולה רק להחריף את המצב, ולהפוך את העישון לאטרקטבי יותר. אני מאמינה שעמדה הורית נחרצת כנגד עישון(כולל הימנעות של הורים עצמם מעישון בכלל, ובבית בפרט), ופעולות הסברה הנעשות מתוך קרבה, התעניינות וכבוד כלפי המתבגר, מעלה את הסיכוי שתהיה הקשבה והפנמה של המסרים הללו. הדבר נכון גם כשמדובר בהתנהגויות אחרות, כמו זלזול בלימודים או בהורים, והתנהגויות של סיכון עצמי (שתייה, נסיעה בטרמפים, התרועעות עם גורמים שליליים, וכד'). ככל שיהיו יותר חומות של זעם וחוסר כבוד בין הורים לילדיהם המתבגרים, כך מעמיק הנתק וגוברת הסכנה להתדרדרות. לכן, כשמדובר במתבגרים צעירים (כאשר לפנינו עוד כברת דרך רצינית לעבור יחד) אני ממליצה לנסות להגיע לסוג של משא ומתן ופשרה. יש הורים שמוכנים לנקוט 'עצימת עיניים' מול סיגריה פה ושם, תמורת הבטחה מפורשת מהילד שלא ייגע בסמים ואלכוהול. או הורים שמוכנים להתפשר על יציאות בילוי עד אור הבוקר בסופי שבוע, בתמורה לשעות שינה מסודרות ושפויות במהלך השבוע. אם אתה מרגיש שהיחסים שלכם נמצאים במורד מסוכן, וההידברות ביניכם לא מתאפשרת באווירה נינוחה ויעילה, פנו להדרכת הורים, ושכללו את כלי ההתמודדות שלכם. בהצלחה ליאת

ביתי עברה תאונת דרכים קשה והיא מרותקת לכסא גלגלים, וכן יש לה בעיות בתקשורת. היא ילדה לפני 4 שנים מתרומת זרע. היא מתגוררת עם הילדה ואימה.אימה, גרושתי, אשה שאינה יודעת להעניק לילדה. ביתי- אינה מסוגלת. מכאן אתם מבינים שנכדתי גדלה בסיטואציה מאד קשה. הקשר שלה איתי הוא הקשר העיקרי. מדובר בילדה מפותחת באופן מיוחד. אני, הסבא, זקוק להדרכה בשל שאלות ובעיות שנוצרות במצב זה. מעוניין בפסיכולוג או פסיכולוגית להדרכה עבורי בנוגע לנכדה. אני מעוניין בפסיכולוג/ית ילדים להדרכה באזור גוש דן , עדיף חולון בת ים או ראשון. אני חבר בקופח כללית, ואין לי מושג איך לבחור איש מקצוע מתאים, וחשוב לי מתאים. אודה על הכוונתכם, תודה גולן. [email protected]

שלום גולן, אני ממליצה לך לפנות לאחת ממרפאות משרד הבריאות ("מרפאת בריאות הנפש לילדים ונוער"), שם הטיפול הוא חינמי. החיסרון העיקרי במרפאות אלה הוא התורים הממושכים, אך נדמה לי שבמצב שלכם יתכן שתקבלו דחיפות. אני חושבת שמרפאה היא פיתרון טוב יותר מפסיכולוג ילדים יחיד, כי שם תוכלו לקבל (אולי) התייחסות מערכתית יותר. להערכתי המשפחה שלכם תוכל להרוויח אם יהיו בתמונה יותר מגורם מטפל יחיד. בתוך מרפאה, ההחלטות על דרכי ההתערבות נעשות בצוות, מתוך ראייה כוללת של הצרכים במשפחה. בעיני שווה לנסות. בהצלחה והרבה בריאות לכולכם.

ליאת שלום, קודם כל תודה רבה לך על תשובתך המעמיקה והעניינית. המשכתי לדבר עם הגננת בנושא ולנסות לאפיין את המצבים בהם זה קורה והיא אמרה שזה קורה פשוט תוך כדי מפגש, או אם משחקים על שולחן עם פלסטינה אז היא על פינת השולחן, היא לא רואה סימן מצוקה מסוים שבעקבותיו היא מאוננת, כמו כן היא לא מאוננת כשהיא נמצאת לבד אצל חברות או כשאנחנו נמצאים איתה בכל מיני מקומות אחהצ ובסופי שבוע. החלטנו לנסות לעקוב אחר העניין לראות אם אנחנו מצליחים לאפיין משהו. רציתי לבקש ממך עצות נוספות היכולות לעזור לי בהפחתת העומס הרגשי של ילדתי. במקביל להתעייצות בפורום זה פניתי באותה שאלה לפורום נוסף (BEOK)והתשובה היתה שונה ומדאיגה ובזו הלשון: "אם זה נמשך מגיל שנתיים בגלים אז יכול להיות שזה עוד גל שיעבור אבל אחריו יבוא גל נוסף. היא ילדה כבר גדולה מדי בשביל להמשיך לעשות זאת בצורה כזאת וליד אנשים, וכדאי שתפנו לייעוץ מקצועי." - מה דעתך? שוב המון תודה!

שלום אורלי, אוננות כשלעצמה אינה מדאיגה, והיא מלווה את מרבית בני האדם לאורך חייהם, לפעמים בגלים ולפעמים ברציפות. יש, כמובן, מי שאינם מאוננים כלל, ולא בטוח שהם הבריאים בהכרח. אני מניחה שהדאגה שהתעוררה היכן שהתעוררה נגעה למה שנראה כבעיה בשיפוט (חוסר הבושה והקושי לעצור כשהיא בחברת אנשים). אישית, אני נמנית על "בית-הלל", ונוטה להמתין עם הפנייה לייעוץ מקצועי כדי לאפשר למשפחה ולהורים להתמודד עם הקשיים בכוחות עצמם. כמובן שייעוץ באינטרנט מוגבל בהיותו מסתמך על מידע חלקי מאד, וההפניה לאנשי מקצוע לעולם עדיפה ו'בטוחה'. אני עושה מאמץ ללהטט ולאזן בין הצורך לסייע ולהנחות הורים למעורבות אקטיבית, זאת, מבלי לפספס את המקרים המחייבים התערבות מקצועית פנים אל פנים. התיאור שלך לא הדאיג אותי באופן אישי, אך אם את נשארת לא שקטה, פני להתיעצות. זה, כמובן, אף פעם לא מזיק. בשמחות ליאת

אורלי שלום, קראתי את פנייתך והזדהתי עם מצוקתכם, בעיקר בהתמודדות עם נושא כל כך רגיש מול אנשים מחוץ למשפחה הגרעינית, למשל:חברים או גננת.לא ציינת האם יש ילדים נוספים במשפחה, ואם כן כיצד הם מגיבים להתנהגות זו. את יכולה לבדוק האם בתך "מרוויחה" דבר כלשהו מהתנהגות זו לדוגמה: תשומת לב והתייחסות. ילדים לעיתים מתנהגים בצורות או בהתנהגויות מסוימות על מנת ל"הפעיל" אותנו ההורים, כמובן לא במודע. כמו-i צריך גם לבדוק את הצד הרפואי, כלומר האם אין לה למשל גירוי בעור או תולעים. בהצלחה שירלי.

בוקר טוב, בני כבן 4. מיזה כמה חודשים אובחן כסובל מאטופיק דרמטטיס. הגירוד התמקד באיזור הפנים, הצוואר וגפיים. מיזה כחודש. הגירוד באיזורים אלו פחת (כמעט לחלוטין) והחל באיזור פי הטבעת (ולפעמים אף באיזור האשכים). עלי לציין שלפני כחודשיים הוא חלה בשיגלה וחשבתי שיש קשר לגירוד בפי הטבעת. היינו שוב אצל הרופא. קיבלנו משחות אחרות והגרד לא פסק. אותי זה מאוד מטריד כי זה הפך להיות חלק ממנו. אם זה קורה לו רק בבית זה לא היה מפריע לי כמו שזה קורה לו בעיקר כשהוא נמצא ליד אנשים. (כגון: בחוגים או בשעת סיפור). הוא מגרד לפעמים על המכנסיים ולפעמים מכניס יד למכנסיים. ניסתי להסביר לו שזה לא יפה לגרד בצורה כל כל בולטת, לא להכניס יד למכנסיים ולגרד לפני אנשים, אך דבריי נופלים על אוזניים אטומות. התעייעצתי שוב עם רופא הילדים והוא המליץ לי להתעלם מיזה ולא העיר לו כי יתכן שזה משהו התנהוגותי וכך הוא משיג יותר תשומת לב (אגב, בני הוא ילד שמקבל המון תשומת לב אפילו מעבר למה שצריך ושימת דגש על כל דבר שמפריע לו, אפילו בצורה קצת מוגזמת מצידי). אבקש את הצעתך כיצד לנהוג כאשר הוא עושה זאת בפרהסיה, דבר המביך אותי ואף מעצבן אותי, לא פעם מתחשק לי להחזיר אותו הביתה מחוג או משעת סיפור, אבל אני יודעת שזו לא הדרך. אודה לך על תשובתך. קרן

שלום קרן, אני חושבת שגרד בטוסיק או באזור האשכים יכול להיות מטריד מאד, ולדחוק את גינוני הנימוס הרחק לאחור, בעיקר כשמדובר בילד בן 4. כרגע, יש להתמקד במציאת פיתרון ממשי לבעיה, ומאחר ואיני רופא עור, אין לי המלצה מלבד להתעקש על זכותו הבסיסית של הילד להיפטר מהמטרד. אם כרגע קשה לך לראותו מגרד, אל תקחי אותו לפעילויות מהסוג הדורש ריכוז ונינוחות, או שאל תלווי אותו לשם (כדי לא להתעצבן). בעיני, זו דרישה לא הגיונית לומר לו "אל תגרד כי זה לא מנומס". במקום זאת, אפשר לפצות בפעילויות הנעשות בחוץ, בחושך (סרט או הצגה), או במים. מאחלת לכם רפואה שלמה ומהירה ליאת

קרן שלום, כמה מביך ולא נעים, כשהילד שלנו עושה דברים, שמביכים אותנו מול זולתנו. אני זוכרת כמה וכמה פעמים, שייחלתי להעלמות מהירה במצבים דומים. אבל, אסור לך לשכוח, שבנך סובל מבעיה רפואית אובייקטיבת. הוא לא "עושה דווקא" מחד גיסא, ועדיין מאוד צעיר להבין את "קוד ההתנהגות התקין" מאידך גיסא, כשמאוד מגרד ומפריע. האם אנו היינו יכולות לעמוד בכך ??? בנוסף, אני חושבת שכדאי שתבדקי, מדוע התנהגות זו מביכה אותך כל כך ? האם באמת הגירוד בפרהסייה מורה על דרכך החינוכית, ועל השקעתך המרובה בבנך ? שירלי

תודה על תשובתך, אבל כנראה אני לא הסברתי נכון את הסיטואציה , כשבנינו מרביץ אנחנו לא רק מסבירים לו שאסור, אלא לוקחים אותו לחדר שלו,אבל הוא צוהק שהוא לא רוצה לחדר, ומנסה לצאת משם. גם מנסים לא לתת לו להרביץ לילדים אחרים בגינה , כך שעוצרים אותו , אבל הוא מתעצנן שלא נותנים לו. מה הכוונה שלך להרחיק אותו פיזית?? אפילו לוקחת אותו ביד ולעזוב מייד את הגינה או ללכת הביתה ובכך לאניש אותו ? או להרחיק אותו לכמה דקות שירגע? עוד משהוא שאני רוצה לציין ,כנראה שאדם מתרגל לאט לגן כי גננת אמרה שהוא כבר משתחרר, ואני רואה אותו בבוקר הולך לגן עם יותר מצב רוחת מאשר מקודם. את יכולה להמליץ על פסיכולוג ילדים ? אנו גרים בבת-ים וחברי קו"ח מכבי . המון תודה.

שוב שלום אור, כשאני ממליצה להרחיק אותו פיזית, אני מתכוונת לכך שהוא יצטרך ללמוד שבכל פעם שהוא מרביץ, הוא "מפסיד" את חברתכם. אם הוא מתנגד להישאר בחדר שלו, אל תיאבקו בו, אלא התרחקו בעצמכם ממנו. תוכלי לומר בקצרה: "לא נעים לי איתך כשאתה מרביץ", ואז לקום, ולפנות לעיסוקים אחרים, רחוק ממנו, מבלי להגיב לניסיונותיו להתקרב או להזמין אותך לאינטראקציה. זהו, למעשה, אינו עונש, אלא תוצאה ישירה של התנהגותו. באופן דומה, אם הוא פוגע בילדים אחרים בגינת המשחקים, אל תדברי הרבה. אמרי בקצרה: "חבל, אבל לא נוכל להישאר כאן כי אתה מרביץ. אולי בפעם הבאה זה יהיה בסדר". אל תתני הזדמנות נוספת ואל תוותרי אחרי כמה דקות. אני יודעת שזה סוג של 'עונש' גם בשבילך, אבל אם תפעלי כך פעמיים שלוש, בכל פעם שהוא מרביץ, הוא ילמד שזה לא כדאי, ויראה שלהתנהגותו יש תוצאה לא רצויה מבחינתו. לצערי, איני מכירה פסיכולוג ילדים בבת-ים, אבל תוכלי להתייעץ עם רופא הילדים שלך או עם הגננת. תוכלי לבדוק גם במכון אדלר, המעביר קבוצות הדרכה להורים במספר מקומות בארץ. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 4שנים ושמונה חודשים, היא נוהגת לאונן כבר מאז היתה בת שנתיים ותמיד חשנו שזה בא בגלים, שיש תקופות שזה קורה המון ותקופות שכמעט ולא, בשנה האחרונה כאשר היא מאוננת בסלון אנו אומרים לה כי זה בסדר גמור לעשות לעצמה נעים אבל שתעשה זאת בחדרה, אם היא צופה תוך כדי בטלויזיה ואינה מקשיבה לנו אנו מכבים את הטלויזיה ומבקשים ממנה לעלות לחדרה היא בוחרת להפסיק לאונן. אם זה קורה כאשר יש אנשים או חברים אנחנו ניגשים אליה ובשקט מבקשים ממנה להפסיק או לעלות לחדר בכדי שתהיה לך פרטיות. אנו חשים חוסר נוחות כי היא נתלית על הספה ונראית שקועה ומזוגגת...אם היא עושה זאת על פינה של שולחן אנו מסבירים לה שזה יכול להכאיב לה. הגננת פנתה אלינו היום ואמרה שזה קורה המון מאז תחילת השנה בגן, לפעמים יום שלם והיא מפסיקה רק כאשר באופן מכוון מסיחים את דעתה, היא אמרה שהתייעצה עם הפסיכולוגית של הגן אשר אמרה לה שיש צורך בבדיקה פיזית כי ייתכן ומשהו מציק לה באזור, ובמידה והכל בסדר אוננות מרובה מעידה על לחץ. לפני כחמישה חודשים נולדה לנו תינוקת. במקביל הם ראו את ההצגה "יעל שומרת על גופה" ונושא האיברים הפרטיים על הפרק כרגע. אם ניקח אותה לרופא כיצד נסביר לה שהוא בודק את האיבר הפרטי שלה ולמה? אנו לא רוצים שהיא תרגיש שהיא עושה משהו לא בסדר. כיצד נדע להבחין אם זו בעיה או משהו אובססיבי או אם זה משהו בגן או בהתנהגות שלנו? כמו כן אנו חוששים מהערות של חלק מהצוות בגן ואולי גם מילדים אחרים. מה עלינו לעשות? תודה

שלום אורלי, אוננות היא עניין טבעי ונורמלי אצל ילדים, והתגובה שלכם נראית בהחלט נכונה. האוננות בגיל צעיר, בעיקר כאשר היא בתדירות גבוהה, יכולה להעיד על סוג של עומס רגשי, שמוצא את פורקנו באמצעות האוננות. אני מניחה שזו הסיבה שזה בא בגלים. לפעמים, בגלל החיכוך המוגבר באיזור איבר המין, ייתכן גירוי או גרד, ותוכלי לבדוק זאת בעצמך, עוד לפני הרופא, ולטפל באמצעים הביתיים הרגילים (ניקיון ומשחה מרגיעה). אני ממליצה שבמקרים של אוננות לידכם, אל תסתפקו בהרחקה שלה לחדרה, אלא הציעו לה פעילויות חלופיות בנוכחותכם. בהנחה שלידת התינוקת היא חלק מההתמודדות העכשווית שלה, ההזמנה לפעילות משותפת ונעימה בנוכחותכם יכולה למתן את המצוקה שלה ולתת לה הרגשה שלא מוותרים עליה. תוכלי לבקש גם מהגננת, להשתדל להעסיק אותה בפעילות חלופית, ולהזמין אותה באופן אקטיבי להצטרף. אל תטרידי את עצמך יתר על המידה מתגובותיהם של אנשים בסביבה. אנשי חינוך מורגלים בכך, ויודעים להתייחס לזה ברוח הנכונה, וילדי הגן האחרים לא ממש ערים לכך. כרגע, השתדלי להתמקד בהפחתת העומס הרגשי של בתך, וביוזמה של פעילויות מהנות ביחד איתה. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן שנה ועשרה חודשים. לפני כחצי שנה עברנו להתגורר בחו"ל והשנה החלטתי להכניס את בני למסגרת של גן ילדים. הכנסתי אותו לגן באיחור רק לפני כשבועיים וחצי לאחר שחזרנו מביקור בישראל. המסגרת נראית לי חיובית וידידותית. מדובר בגן של הקהילה היהודית, על הנייר רשומים 21 ילדים אך מעולם לא ראיתי שם יותר מ-10 ילדים וצוות המטפלות מונה 4 שאחת מהן מדברת עברית ולכן הקשר בינה לבין בני הוא החזק ביותר. תהליך הקליטה היה יחסית ארוך ונמשך כשבועיים, כאשר בהמלצת הגננת בימים הראשונים נשארתי עם בני ולאט לאט השארתי אותו לשעה לבד, שעתיים, שלוש וכך עד 12:00. כאמור, עברו כשבועיים וחצי. אני יודעת שזו תקופה מאוד קצרה אך התחושה שלי היא שלא חל שום שיפור במוטיבציה של בני ללכת לגן. הוא מפותח מבחינת הדיבור וכאשר אני משוחחת איתו ושואלת אותו על הגן התגובה שלו היא רתיעה ושלילה וזאת, למרות שההתרשמות שלי היא שהצוות מאוד חם ואוהב. ברגע שאנחנו חונים בחניה של הגן הוא אומר: "אמא תגיד ביי, ביי" ומתחיל לבכות ורוצה שאקח אותו על הידיים. אנחנו הולכים לתלות את המעיל ואני נפרדת ממנו ומוסרת אותו לאחת המטפלות כשהא בוכה בכי תמרורים ואפילו צורח וכמובן הלב שלי נקרע כשאני עוזבת אותו בצורה כזו. כשהתעניינתי אתמול אצל הגננת היא אמרה לי שהוא בכה כל היום למעט הפסקות כאשר הוא שומע מוסיקה בעברית. כמובן שהבאתי היום לגן דיסק עם שירים בעברית כי מוסיקה תמיד מרגיעה אותו ואני מקווה שזה יעזור. מכל מקום, התחושה שלי כלפי העניין היא מאוד קשה. אני מרגישה שאולי לא הכנתי אותו כמו שצריך, אולי זה מוקדם מדי וכו'. בשלב זה החלטתי לא להשאיר אותו עד השעה 16:00 אלא רק חצי יום וכאן המסגרת היא מאוד קצרה וצריך לקחת את הילד כבר ברבע לשתים עשרה כך שהוא בגן לזמן קצר יחסית. החלפת מסגרת היא אפשרות לא רלוונטית מאחר שלגנים המקומיים יש רשימת המתנה לעוד שנתיים ובכל זאת, נראה לי שהעובדה שמדברים איתו עברית הופכת את השוק לפחות נוראי. האם יש לך רעיונות כיצד להקל על בני את הקליטה בגן ועצות לגבי התנהגותי? אציין כי למרות תחושותיי, אינני מקרינה אותן לבני ומדברת כל העת בחיוב על הגן ומנסה להלהיב אותו. בתודה מראש

שלום רונית, המעבר מהבית לגן, כמו שנכתב כאן רבות, כרוך לא רק בהסתגלות לדמויות חדשות, אלא - לפני הכל - לרעיון שהטיפול בו כבר אינו 'סולו', וסדר היום שלו נקבע לא עפ"י צרכיו, אלא על פי לוח זמנים שרירותי (שעון). לילדים צעירים לוקח זמן להסתגל להוויה החדשה מחוץ לבית ולמשפחה, לרעיון שיש להתחלק במשחקים, במרחב ובתשומת הלב של המבוגרים עם ילדים אחרים, ולהתמודדות עם גילויים רגשיים עוצמתיים של ילדים אחרים, כולל תוקפנות וזעם. שבועיים הם זמן קצר מאד, ואני מסכימה ששלוש או ארבע שעות זה בהחלט מספיק בשלב זה. זכרי שתחושת הזמן של ילדים בגיל זה עדיין אינה בשלה, והשעות בגן נדמות בעיניו כנצח. מעבר להסתגלות הרגילה של כל ילד, בנך נאלץ להתמודד גם עם קשיי שפה ומנטליות, ומגיעים לו כל ימי החסד, הסבלנות והחום שיידרשו, עד שיחוש נוח. נסי להפגיש אותו עם ילדים גם מעבר לשעות הגן, כך שיחוש פחות זרות בבואו לשם, והמשיכי לשדר לו מחזקים מעודדים ומחזקים. אשמח לשמוע עדכונים... אגב, היום ירד גשם אמיתי, כולל רעמים וברקים, שנראה כמו התחלה של חורף. סתם, דיווח מהבית... להתראות ליאת

היי ליאת, ראשית תודה על התשובה המצוינת מאוקטובר. רציתי לעדכן אותך שזו אכן היתה שאלה של זמן וכשבועיים לאחר שכתבתי לך הילד החל ללכת ברצון לגן ונראה שהוא מאוד מרוצה שם. אמנם, הוא תמיד מעדיף להישאר איתי ולא ללכת לגן ומביע בפניי את חוסר שביעות רצונו אבל זאת רק במסגרת תרגילי השליטה שהוא מנסה עליי באופן כללי. הגננת והמטפלות מדווחות לי שהוא מקסים ופעיל רוב הזמן ונראה שהוא משתלב יפה. באחד הימים השקפתי דרך החלון על פעילותו בגן בשיעור ריתמיקה וראיתי שהוא רוקד ושר - לא האמנתי שזה הבן שלי כי ברגע שהוא רואה אותי הוא ישר מתחיל לבכות ולהביע מורת רוח ומסתבר שברגע שאני עוזבת הוא נכנס ישר לעניינים. למרות זאת, החלטתי להמשיך להשאיר אותו רק עד 12:00 כדי שתהיה לו קליטה רכה השנה ובשנה הבאה ננסה יום שלם כשהוא כבר יהיה בשל ובוגר יותר. נ.ב אני יודעת שבארץ מאוד קר בימים האחרונים אבל זה לא יכול להשתוות לטמפרטורות כאן שהן מתחת לאפס ביום.

שלום , בני בן 5 וחצי. עבר השנה לגן חובה וכל החברים שלו לא עברו איתו. היה לו קשה אך כעת השתלב. הגננת אומרת שהוא חסר ביטחון משחק רק עם מ ישהוא מכיר ועם החבר שלו לא מגיע לגן הוא לא ישחק עם אף אחד. שלא יודע לענו על תשובה הוא אומר שהוא לא חכם, אם הגננת מבקשת שישב יפה הוא נעלב, לא מוכן להיכנס למקומות חדשים מתבייש ואומר אמא אני מתבייש אם כולם יסתכלו עלי וכו''.. אני יודעת על מה הגננת מדברת אני חשה את זה גם בבית למרות, שיש לו חברים שבאים אליו ובגינה הוא משחק איתם. מה לעשות? כיצד ניתן לגרום לעלייה ביטחון עצמי? כדאי לטפל בזה מקצועי? אני ארשום אותו לחוג, אפרגן על כל דבר שהוא עושה (למרות שאת זה אני כבר עושה) מה עוד? תודה

שלום יפית, ההבחנה בין חוסר ביטחון לביישנות חשובה מאד. חוסר ביטחון הוא עניין הניתן לטיפול, ויכול לייצג גם השפעות מצביות חולפות. ביישנות, לעומת זאת, היא תכונת אישיות יציבה למדי, ולמרות שגם היא עשויה לחלוף או להשתפר, היא נשארת במידת מה כמלווה קבועה של האדם. אם את מרגישה שמדובר בחוסר ביטחון ודימוי עצמי שברירי, שווה להשקיע בהזדמנויות לחוויה של הצלחה והישג. חוגים בהחלט יכולים לתרום לתחושת היכולת, ספורט, מפגשים עם חברים ובני משפחה שאוהבים אותו. חשבי על אותן תכונות או יכולות שלו המעוררות אצלכם התפעלות טבעית ואמיתית, ודאגי להבליט אותו ולהביאן אל מוקד תשומת הלב. תני לו תפקידים בבית המותאמים ליכולתו, ושבחי אותו כשהוא מצליח ומצטיין. כדאי להימנע מהתפעלות מלאכותית או מאמירות 'ריקות' על "כמה שאתה חכם ומוצלח", ולהשתדל ליזום מצבים בהם ירוויח את השבחים הללו ביושר. כדי שילד ירגיש מוצלח וחכם הוא חייב להאמין למחמאות שהוא מקבל. יכול להיות שלמרות כל האמור כאן, תישאר בו מידה של ביישנות ומופנמות, וגם במקרה כזה, יש לקבל אותו ואהוב אותו כפי שהוא, תוך שאתם מביעים ביטחון ביכולותיו, מעבר לביישנות שלו. אפשר להעביר מסרים מחזקים כמו "לא כולם חייבים להיות אותו הדבר. יש ילדים ומבוגרים ביישנים, שמצליחים להשתלב בקבוצה החברתית שלהם, גם אם הם עושים את זה לאט לאט". אם, למרות הכל, תרגישו שהילד נשאר מאד הימנעותי ומבודד, שווה להתייעץ עם גורם מקצועי ליתר ביטחון. בהצלחה ליאת

שלום, אני מדריכה בבית לנוער בסיכון ולאחרונה הגיעה לביתנו נערה בת 16 שנרדמת רק עם מוצץ. היא קצת אבודה עם העניין. כיצד ניתן לעזור לה? תודה

היי שירה, אני מניחה שבנסיבות הלא פשוטות אליהן נקלעה הנערה 'שלך', המוצץ הוא מקור נחמה, ואולי מייצג משהו מהתקופה הרחוקה בה עוד היה בית והייתה משפחה. כרגע, אני חושבת שהיא תהיה אסירת תודה אם לא ישפטו אותה ולא ינסו (דווקא עכשיו) להוסיף לה את מכאובי הפרידה מהמוצץ. שימי תבורי, מוצץ האצבע המפורסם ביותר, נירמל קצת את התופעה, או לפחות עשה לה אאוטינג חינני. אני חושבת שאת יכולה להרוויח אותה ואת הקשר, אם תצליחי למצוא פיתרון יצירתי, שיאפשר לה ליהנות מהמוצץ מבלי להיחשף. לאחר שקצת יתבסס הקשר ביניכן, אפשר יהיה לחשוב ביחד על דרכים אפשריות להיגמל, או להחליף את השפעתו המנחמת במשהו אחר. אפשר ללכת ב"הפוך על הפוך", ולשאת את המוצץ בשרוך עור על הצוואר כ'מזכרת' בעלת ערך רגשי, ולעשות מזה קצת 'קטע' מגניב. במקרה כזה יש להיזהר שלא תכתיבו אופנה חדשה... בהצלחה ליאת

ביתי בת שנתיים ושמונה חודשים. בספטבר השנה החלה בפעם הראשונה ללכת לגן. (גן פרטי המונה 16 ילדים). לפני כן היתה אצל הסבתא אשר העניקה לה חום ואהבה ללא גבולות. בימים הראשונים בגן בזמן הפרידה בבוקר, ביתי לא היתה מוכנה לעזוב אותי ובכתה. לאחר כשבוע הבכי פסק אבל בכל השעות אשר ביתי נמצאת בגן היא לא מדברת כלל כל שעות היום ולא משחקת עם ילדים. בתחילה גם לא היתה אוכלת , אבל במשך הזמן התחילה לאכול מעט. אני מאוד מודאגת מכך שביתי במשך שעות רבות לא מוציאה מילה מפיה ואף לא מתחברת לילדים. כשאני מעלה זאת בפני הגננת והסייעת הן פוטרות זאת בתשובה שהכל יעבור והיא תתחיל גם לדבר. האם זה נורמלי שזמן רב כ"כ הבעיה לא נפתרה ובמשך יום שלם ביתי לא מדברת כלל ומה ניתן לעשות לפתור את הבעיה . אשמך לקבל תשובה.

שלום יעל, יש ילדים שלוקח להם יותר זמן להסתגל למצבים חדשים ולא מוכרים, ולפי התיאור שלך אפשר להבין שלמרות הקצב האיטי, בכל זאת יש התקדמות. כרגע, אפשר לסייע לה אולי בדרך של יצירת קשרי חברות עם ילדות/ילדים מהגן בשעות שאחרי הגן. גם אם את מרגישה שאין לה כרגע צורך חברתי מוגבר, שווה לזמן לה הזדמנויות לשבירת קרח ברמה הפרטנית, כדי שתחוש פחות בדידות בגן. נסי לתאם עם אחת האימהות מהגן מפגשים חברתיים ביוזמתכן, ולראות אם תהיה בשורה מהכיוון הזה. אני מצטרפת לעמדה של הגננות, ומזמינה גם אותך לסמוך על בתך, ועל יכולתה להתערות בהצלחה בגן. בברכה ליאת

שלום רב, יש לי ילדה בת שנה ושמונה חודשים אשר עד לפני שבועיים הלכה לישון בלי בעייה וישנה לילה שלם (מגיל 3 חודשים). בתקופה האחרונה היא מתעוררת באמצע הלילה עם התקפי זעם שיכולים להימשך כשעתיים. היא צורחת וזורקת את עצמה על הרצפה. היא לא נותנת שיתקרבו אליה וכשהיא נותנת היא מחלקת הוראות "לפה- לפה - לשם - וכו'. אני מוצאת את עצמי ב2 לפנות בוקר נענית לגחמות של ילדה בת שנה ושמונה. רציתי לדעת באיזה שיטה מומלץ לנקוט בלילה. המליצו לי להסביר לה שעכשיו לילה ושישנים ושאם היא רוצה אמא תהיה לידה במיטה ובמידה והיא לא נרגעת להסביר שאמא תחכה בחוץ עד שתירגע. האם זו שיטה טובה או שמא היא עלולה לגרום לטראומה. אודנ לך על תגובתך. אורית אמא שלא ישנה כבר שהועיים

שלום אורית, בתך הגיעה לגיל בו פחדי הלילה מתחילים להציף. התקף בכי פתאומי וחד באמצע הלילה בהחלט מתאים לז'אנר של ביעותי הלילה, כולל ההתנגדות לניסיונות ההרגעה שלכם. במצב כזה כדאי דווקא לנסות ולהוציא אותה קצת מהשינה, ו'לנער' מעליה את הסיוט הלילי, ורק אז לנסות להרגיעה, מבלי להציע את המיטה שלכם. אם את לא מתעצלת, ארגני לעצמך מזרן לשליפה מיידית, שיאפשר לך להירדם לצידה עד יעבור זעם. בשעות היום, מומלץ להפגיש אותה עם התכנים המאיימים באמצעות ספרות הילדים הענפה בתחום פחדי הלילה. בהצלחה ליאת

הילד בן חמש וחצי בגן חובה הקיא בגן במהלך ארוחת עשר ומאז לא מוכן ללכת לגן, הוא טוען שהוא מפחד להקיא שוב הפרידה בבוקר מאוד קשה עם בכי, הוא לא מוכן לגעת באוכל, לא אוכל בגן שום דבר. ברגע שיוצאים מהגן הוא מוציא את הכריך ואוכל מה לעשות?

שלום יעל, את מתארת מקרה של התנייה קלסית, בה הילד למד לקשר בטעות בין האירוע הטראומטי (ההקאה) למקום בו התרחשה (הגן), ולפחד מה'מקום' כמייצג של הטראומה. לא ציינת מתי קרה האירוע, וכמה זמן הוא נמנע מאכילה בגן. בכל מקרה, רצוי לנסות לפעול בהקדם כדי שלא יתבסס פחד עקשני יותר. כרגע, המשימה היא לנתק את הקישור שהילד עושה בין הגן להקאה, ולאפשר לו להיווכח שלא קורה לו שום דבר מפחיד בגן או בזמן הארוחה בגן. לכן, רצוי שלא לאפשר לו להימנע מלהגיע לגן או מלשבת עם הילדים לארוחת עשר, גם אם לא יאכל בשלב זה. אפשר לנסות להציע לו מאכל אחר (יוגורט או 'דני' למשל) שיעורר פחות התנגדות, ויהיה שונה במרקם או בטעם למזון שהקיא אז. אפשר להתחיל משתיית תה או מיץ שהוא אוהב, ולהציע לו לשבת במקום אחר. הדרגה לא תזיק כאן, וגם התחשבות בכל מה שיכול להגביר אצלו את תחושת השליטה. למרות כל האמור כאן, רצוי לא להפוך את הגן והארוחות למסע שידולים ושכנועים, ולהסתפק בעידוד ותמיכה, מתוך ציפייה להתקדמות. עיסוק יתר בכך יכול להביא גם הוא להחרפת המצב. בהצלחה ליאת

זה קרה לפני שבועיים כבר, ואין שינוי, הגננות לא מכריחות אותו לאכול וניסיתי לשלוח לו פרי שהוא אוהב אפילו ממתקים של יום הולדת שהיה בגן הוא לא אכל ולא עוגת שוקולד שהוא מאוד אוהב...

מחפשת פסיכולוג/ית ילדים טוב של מכבי, הילדה שלי שוטפת ידיים כל כל הזמן, זה ניהיה אובססיבי וכבר פוגע לה בחיים. אנא שלחו לי למייל שמות: [email protected] תודה רבה

שלום ורדה, לא ציינת באיזה אזור את מתגוררת. אם את באזור המרכז, תוכלי לשקול פנייה למרפאת החרדה בשניידר, שמתמחה, בין השאר, בטיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים בילדים. זה, אגב, הכיוון הטיפולי המומלץ במקרים כאלה. בהצלחה, ליאת

יש לי בן בגיל 6 עוד מעט שמאז שהיה קטן לא מוכן שיצבעו אותו. הוא לא מוכן שידביקו עליו מדבקות, יעשו לו קעקועים (של ילדים כמובן) ישימו לו חותמות (בגימבורי). ביום שישי יש לו בגן פעילות העוסקת בספר מסיבת עכברים ולשם כך כל הילדים צריכים לבוא מחופשים בפנים לעכברים והוא כבר הבהיר לי שהוא לא צובע את הפנים או שבאותו יום הוא נשאר בבית. ניסיתי למצוא באינטרנט מסיכה לגזירה אבל אין אנ מאמינה שבחנויות גם אין כי זה לא פורים. בקיצור - מה עושים? מבחינת תחושתיות - זו לא הבעיה כי הוא ילד שהולך על הדשא ומתלכלך בחול והכל הוא מסכים לעשות פרט לזה....

שלום שירה, אני מאחלת לך מכל לבי שאלה יהיו צרותייך מעתה ועד עולם. מבלי לזלזל בדאגה שלך, קשה שלא למשוך כתפיים ולהקשות: מה נורא אם הילד שלך יגדל בלי שיצבעו אותו? הוא בסה"כ ילד בן 6, ומותר לו להתנגד לרעיון הבהחלט-בלתי- טבעי הזה, של צביעת הפנים והגוף ללא כל סיבה ממשית או חשובה. במקומך, הייתי מאפשרת לו להגיע אל מסיבת העכברים כילד, או לנסות להתחפש באמצעות אזניים המחוברות לכתר קרטון קטן (כמו הנרות המפורסמים של חנוכה). נסי לשאול את עצמך איזה נזק ממשי ייגרם לו מההימנעות מצביעת פניו, ותגלי עד מהרה שכל אנרגיה נוספת שאת משקיעה בנושא הזה מיותרת. מה את אומרת? ליאת

שלום!!!! אני אמא לשני תאומים: בן ובת,שכבר שנתיים מופרדים במיסגרות שונות!!!הבן נמצא כבר שנה שנייה בגן שפתי והבת במיסגרת רגילה!!! בעוד שנה הם אמורים לעלות לכיתה `א`!!! לגבי בת אין לי ספק שהיא תהיה מוכנה וגם היא נורא מחכה לזה!!! הבן שלי עדיין ילדותי,לא נראה לי שיהיה מוכן לבית ספר...,למרות שיש עוד זמן ומקדמים אותו מאוד יפה,אבל אני כבר דואגת לקראת שנה הבאה!!! רציתי לדעת מה עושים במצב כזה???האם כדאי לעלות בת והבן להשאיר???האם זה לא יפגע בו ובביטחון שלו...???אולי כדאי לי לחשוב על כיתה קטנה בבה``ס ולעלות את שניהם???נורא לא רוצה לעכב את בתי!!!!תעזרו לי בבקשה!!!!

היי אורלי, אני מודה שהגישה שלי בסוגיה שהעלית היא חסרת פשרות: לא משאירים בשום מקרה אח תאום שנה נוספת בגן אם אחיו עולה לכיתה א'. תאומים ממילא נתונים כל חייהם להשוואה בלתי פוסקת, וצעד חריג כזה עלול להיות עבור התאום ה'חלש' בכייה לדורות, תרתי משמע. אם בנך סובל מקשיים התפתחותיים, סביר להניח שהוא יזדקק לעזרה לאורך זמן, ובמקרה כזה ההישארות בגן לא תשנה הרבה. אני ממליצה להעלות את שניהם בזמן, ולתת לכל אחד מהם את התנאים האופטימליים להתפתחותו, עפ"י צרכיו הייחודיים. אפשר יהיה לשקול השמתו של הבן במסגרת קטנה המותאמת לצרכיו, ואת הבת במסגרת רגילה. מבחינתי, כמו שאת מבינה, אין דילמה. בהצלחה ליאת

שלום רב. בננו בן ה-7, הוא ילד אהוב ומקסים, עם ADHD. אינו לוקח ריטלין, אך טופל בריפוי בעיסוק ושחיה במשך זמן רב. בכיתה א' מסתדר נהדר עם הלימודים. הבעיה היא שהוא החל להציק לחברים והם דוחים אותו כי הוא יורק/מנשק ללא הרף/מחבק/סתם מציק/מדבר ללא הפסקה וכד'. כך, מילד מאוד פופולרי ואהוד, הוא הופך לילד דחוי. כיצד נעזור לו? תודה אמי (אמא)

שלום אמי, ל- ADHD כמו שאת ודאי יודעת מקריאה (ומהבית) יש השלכות גם מעבר לתפקוד האקדמי, והן עלולות להיות משמעותיות אף יותר בהשפעתן על רווחתו הנפשית של הילד. ההתנהגות האימפולסיבית וחסרת המעצורים, כמו גם הקושי להתארגן במצבים בלתי מו?ב?נים יכולה לסבך את הילד בצרות גם בזירה החברתית והבינאישית, לפגוע בדימוי העצמי ובתחושת הערך, ולהשפיע על מצב רוחו בטווח הקצר ולטווח הארוך. ריטלין בהחלט יכול לסייע ולשפר את יכולת האיפוק, אך אין בו די. במקרים בהם קיימת סכנה של דחייה חברתית ובידוד, רצוי לפנות לטיפול פסיכולוגי שיכלול עבודה רגשית פרטנית עם הילד והדרכת הורים במקביל, כדי שילמדו 'לאמן' את הילד להתמודדויות עם מצבי תסכול. לפעמים, הורים מלאי אהדה ורצון טוב, נוטים לפתח גישה סלחנית כלפי התנהגויות 'פורצות גבול' אצל הילד, מתוך ראייתו כקרבן של ההפרעה. מסתבר שילדי ADHD זקוקים לגבולות מוב?נים ועקביים אפילו יותר מהילדים ה'רגילים', וההורים הם הסוכן הטבעי למשימה זו. אני ממליצה לכם להגיע להדרכה אצל איש מקצוע, וללמוד כיצד לעזור לבנכם ביעילות ולשפר את התפקוד החברתי שלו. בהצלחה ליאת