פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב! בני בן שנה וחצי, אפרט מעט מהדברים שלימדנו אותו עד כה הוא מכיר את צבעי הקשת, צורות כמו אליפסה ומעוין, כ-50 חיות שאני לא ידעתי על קיומן, אין מצב שהוא יתבלבל בין אורנגאוטנג לגורילה, אפילו לאחרונה יודע לאיזה יבשת שייכת איזו חיה. לספור עד 10 הוא כבר יודע מזמן ומבין את המשמעות עד 3 כלומר אם יש 3 סוסים או 2, מכיר הרבה אותיות. אם הוא לומד מילה שמתחילה עם האות הוא אומר סירה, אות ס. הוא מאוד מתענין בעולם החיות והטבע (אולי אימו הגיאולוגית הורישה לו משהו בכל זאת) ויכול לצפות בסדרות של חיות שעות.כבר למד לדקלם (יודע להגיד ברצף רק 4 מילים) הרבה סיפורים, מעל 10. יודע להעביר ערוצים בטלוויזיה כך שיהיה מה שהוא אוהב ובמחשב יודע להעביר בין סרטים. הבעיה היא שאם לא יושבים ומלמדים אותו משהו חדש הוא נהיה אקטיבי מאוד ומראה סימנים של תסכול. אז אחרי ההקדמה המייגעת, הנה השאלות 1) כבר נגמרו לי הרעיונות מה ניתן ללמד אותו לא הצלחתי למצוא ברשת רעיונות שמתאימים לגילו. 2) אתמול סבתי שמרה עליו, והיא אמרה לי שהיא מודאגת כי לפני שהוא נרדם, כחצי שעה הוא ממציא משפטים. לדעתה אנחנו מעמיסים עליו יותר מדי אני רואה שהוא ממש לא בקצב של ילדים בגילו, ונראה לי שיש איזה חלון זמן של סקרנות שהוא נמצא בה, ברור שכאמא אני גאה כשכל האמהות מופתעות מאוד מהסיפורים שלו- אבל מצד שני אני מפחדת שהוא פעיל מאוד, ואם לא נעמוד בקצב שלו יהיו לו בעיות התנהגות. אשמח לתשובה בעניינו

שלום קטיה, יכול להיות שבנך באמת סקרן וחכם בצורה יוצאת דופן, אך גם אם כך הדבר, יש לספק את הסקרנות והרעב לידע באופן המותאם לגילו. בגיל שנה וחצי אותיות ומספרים אינם רלוונטיים לו כלל, וגם לא מוצאו האתני של האורנג-אוטנג. אני חוששת שאי השקט שלו, או מה שאת מפרשת בטעות כניצנים של בעיות התנהגות, יכול להיות דווקא תסכול ושיעמום מול כמויות הידע המיותר הנדחס למוחו ללא צורך. בעיני, ילד בן שנה וחצי (גם אם הוא גאון) יעדיף פעילויות מהנות, שיספקו לו גרייה עשירה של כל החושים, ידע על סביבתו הקרובה והמיידית, וחוויות מהנות בקרבתכם, הכוללות גם העשרה (אך לא רק). דאגי לפעילות מוטורית מגוונת (מסלול מכשולים, משחק חופשי בגן שעשועים הרפתקני, משחק בקופסאות קרטון גדולות, בקוביות, מפגש עם בע"ח ממשיים, כולל ליטוף והתכרבלות, טיולים בטבע, וכיוב'). הפגישי אותו עם ילדים ואנשים מעניינים, חשפי אותו למוסיקה מגוונת, והשאירי את חידוני הטריוויה לגיל מאוחר בהרבה. בהצלחה ליאת

בני בן 2.8 גמול מזה מספר חודשים. הוא כל היום מכניס את היד לתחתונים ומשחק באיבר המין שאני כועסת הוא מבין על מה מה לעשות ? איך מתמודדים עם התופעה על מנת שלא יהפוך להרגל בזמן שהוא גדל ?

שלום דלית, נגיעה באיבר המין בגיל זה אינה מעידה על בעיה כלשהי או על התנהגות מינית לא הולמת, ואין לחשוש שיהיה לה המשך בעתיד. כרגע הייתי מסתפקת בהערה קצרה על כך שרצוי להתאפק ולהימנע מלהכניס יד למכנסיים כשהוא ע"י אנשים אחרים. השתדלי לא לכעוס מדי, ולא להפוך זאת למוקד של קונפליקט ביניכם. זה יעבור... בברכה ליאת

ליאת אחייניתי בת השלוש בתקופה של משחקי כוח.. אם לא עושים את מה שהיא מבקשת, היא קצת מכה,קצת קוראת בשמות (את מטומטמת למשל..). היום היא עמדה ועשתה פיפי על הרצפה בערב, לאחר שבבוקר בכתה בכניסה לגן(למרות שכבר המון זמן היא לא בוכה). לאחרונה היא מבקשת על הידיים. אגב, נגמלה סופית מטיטול בלילה בחודש האחרון. כיצד אפשר לבדוק אם היא במצוקה כלשהיא?ולמה היא מתנהגת כך איזו תגובה מומלצת כאשר היא מתנהגת כך? תודה :-)

שלום דפ, פעוטות בגיל שנתיים-שלוש יודעים להיות מרדניים ועקשנים, מה שיכול לאתגר את כוח העמידות של ההורים. גילויי עצמאות כאלה, חשובים ככל שיהיו, אינם אמורים לערער על סמכותם של ההורים כקובעים הסופיים בבית. כמו שאת כבר ודאי יודעת (כקוראת ותיקה בפורום שלנו) אין לאפשר לילד בשום גיל להרים יד על הוריו, וכמובן גם לא על אנשים אחרים, גם כשהוא כועס, מתוסכל או אפילו סובל ממצוקה כלשהי. אדרבא, במצבים אלה הוא זקוק לנוכחות סמכותית, רגועה ובוטחת של ההורים, שאינם מיטלטלים איתו בדרמה... כדי לדעת האם מדובר במצוקה שחורגת מתביעות החיים הרגילות (הסתגלות לגן ותהליך גמילה הם אירועי חיים שגרתיים, אך יכולים לאתגר זמנית את משאבי ההתמודדות של הילד ומשפחתו), חשוב לאתר גורמים ספציפיים אפשריים, כמו אירועים חריגים שהיו לאחרונה בבית או בגן, מפגשים עם אנשים חדשים וזרים, מצבי קונפליקט בבית, אשפוז, וכד'. כדאי לנסות ולעקוב אחר שינויים משמעותיים בתיאבון, בהרגלי השינה וברמות התפקוד הכלליות שלה. מול התנהגויות חריגות מהסוג שאת מתארת חשוב להישאר רגועים ככל האפשר, תוך הבעת הבנה ואהדה למצוקה שלה, יחד עם שדר ברור לגבי כללי ההתנהגות המקובלים והמצופים ממנה. בברכה ליאת

שלום וברכה, בני בן שנתיים ועשרה חודשים. נמצא במסגרת משפחתון עם עוד 14 ילדים. כבר מזה זמן מסויים שמנו לב שהוא מפחד מצעצועים שמפיקים קולות חזקים או מוזיקה רועשת, וכך גם בנוגע לילדים בגן שצועקים תוך כדי משחק. אנחנו בבית משתדלים שלא להרים את הקול עליו וכן גם בינינו, כל שאין לו רקע לפחד מתוך הבית... אני ממש אובדת עצות ולא מצליחה להבין מאיפה נובע הפחד שלו מרעשים חזקים, זה מפריע לו להשתלב בפעילות בגן ואני חוששת שזה יפריע לו גם בהמשך. אשמח לטיפים להתמודדות עם בעיה זו .

שלום אירנה, התופעה שאת מתארת שכיחה מאד בקרב ילדים צעירים. הפחד מרעש חזק ולא צפוי (אך גם מרעש מוכר, כמו הופעות רועשות, צפירה, מטוס סילון או בלון מתפוצץ), יכול להיות קשור להתנסות טראומטית קודמת, או לסף נמוך של מערכת השמע (רגישות יתר חושית). ברוב המקרים הפחד חולף מעצמו עם הגיל, ואין צורך בהתערבות מיוחדת, מלבד נוכחות מרגיעה ותשומת לב לאפשרות הלא רצויה של התנהגויות הימנעות. אני מתכוונת לכך שילד הנמנע באופן עקבי מחברת ילדים בגלל הרעש, עלול לצבור גרעונות חברתיים. אז - עידוד, הרגעה, והימנעות מהימנעות... :-)) בהצלחה ליאת

רציתי לדעת האם הפחדים עברו? כי הבן שלי בן ארבע וחצי ועדיין חושש ופוחד מכל פיצוץ של בלון או מסיבות יום הולדת או מכונת כביסה שמסתובבת,כל מי שדופק בדלת הוא בא לבדוק מי מגיע ובורח..

אני לא יכולה להגיד שהפחדים עברו לגמרי. הוא אובחן בנוגע לרגישות יתר לרעשים...עבר קצת טיפולים אבל בגדול הפחדים עוברים לאט-לאט מעצמם. אם כי ישנם מספר דברים שהוא עדיין ממש פוחד מהרעש שהם עושים - למשל, מעבד מזון. אבל צעצועים רועשים כבר לא מפחידים אותו וגם רעש שילדים עושים וכן גם מכשירי חשמל אחרים. אני באמת חושבת שזה יחלוף עם הגיל. בהצלחה!!!

היי אירנה ..אשמח לדעת איך הוא אובחן עם רגישות יתר לרעשים? איזה בדיקות עושים? ואיזה טיפולים הוא עבר שעזרו...?

שלום, ליאת. אני אמא לילדה בת שנה ו-3 חודשים. אצלנו בבית אנחנו באופן שוטף דוברים 2 שפות - ערבית (בעלי) ועברית (אני). הילדה מבינה את שתי השפות, ואפילו אומרת מילים בשתיהן. מאז שהבת שלי מאד קטנה אני מקריאה לה סיפורים, נכון לעכשיו בעברית. יחד עם זאת, יש לי מאגר גדול מאד של ספרי ילדים מדהימים ברוסית, ואפשרות של רכישת ספרים נוספים באותה שפה. האם כדאי לקרוא לה סיפורים בעוד שפה, שאנחנו לא מדברים בשגרה בבית, אלא רק עם ההורים שלי, כשהם באים לבקר פעם בשבועיים-שלושה? תודה

שלום אנה, ילדים הגדלים עם שתי שפות-אם הם מרוויחים גדולים, הגם שבטווח הקצר הם יכולים 'לשלם' על כך בהאטה זמנית בהתפתחות השפתית שלהם. איני מומחית גדולה בענייני שפה, וכל תשובה שאענה לך בנושא השפה השלישית תהיה אינטואיטיבית ולא מקצועית. אני ממליצה לך לפנות לפורום אותו מנהלת קלינאית תקשורת מומחית, ולשאול שם. יש לנו, בדוקטורס, גם פורום מוצלח כזה. הנה - http://www.doctors.co.il/forum-71 בהצלחה ליאת

שלום , הבן שלי בן 4 ילד נבון, אינטלגנטי .מתחילת השנה הוא נכנס לגן חדש של 35 ילדים .עד עכשיו הוא היה במשפחתון עם מספר ילדים מצומצם (5ילדים). דובר שתי שפות:רוסית ועברית . הבעיה היא שהוא מרביץ לילדים בגן ולפעמים מגיע למאוד אגריסיבי. הוא עומד על שלו כאשר יושבים במקומו, לוקחים לו צעצוע שהוא "תפס" קודם וכו'. הוא ילד חברותי אך לפעמים נראה שהוא דוחף ללא סיבה. אני תמיד אומרת לו שאסור להרביץ.האגרסיביות שלו מופנת נגד ילדים ומבוגרים.הרבה פעמים אני רואה שילדים אחרים מציקים לו. יש לציין שאנחנו מזמינים הביתה חברים מהגן והוא משחק איתם מאוד יפה.השאלה שלי היא:למה הוא מתנהג בצורה הזו ואיך עלי לנהוג. תודה

שלום מרישה, להתנהגות תוקפנית אצל ילדים צעירים יכולים להיות מקורות שונים, כמו קשיים על רקע אורגני (קשיים בוויסות תחושתי, תנועתיות-יתר, קשיי קשב וריכוז), קשיים רגשיים (חרדה,דיכאון, קשיים משפחתיים, וכד') או קושי בהתמודדות עם אכזבה, זעם ותסכול כתוצאה מפינוק יתר מצד ההורים או קושי שלהם בהצבת גבולות יעילה. יכול להיות גם שילוב של כמה גורמים יחד. למבוגרים בסביבתו של הילד יש תפקיד מכריע כ'מאמנים' ומתווכים, כאשר מאפייני התגובה שלהם צריכים להיות מותאמים לקשיים הספציפיים של הילד. כרגע, אני ממליצה מאד לנסות לזהות את מוקד הקושי, בעזרת הגננת (ופסיכולוגית הגן - אם מדובר במסגרת שאינה פרטית). יהיו הסיבות אשר יהיו, ומעבר למענה הספציפי המתבקש, אין לאפשר לילד לנהוג באלימות ולפגוע בבני אדם, בע"ח ורכוש. כאשר הוא מפעיל אלימות יש להרחיקו מיד מהמקום, ולא להסתפק באזהרות מילוליות ממושכות. עליך לפעול ולא לדבר. אם הוא חוטף צעצוע, הוא לא יוכל להמשיך ולשחק עם הילדים האחרים. "נוכל לבוא שוב מחר, ואולי מחר תצליח לשחק יפה". נסי להימנע מענישה שרירותית או (גרוע יותר) מאיומים בענישה. ההרחקה והפסקת הפעילות המהנה היא סנקציה מספיקה וכואבת, בהנחה שעושים אותה טוב ובעקביות. תוכלי לדפדף קצת בין דפי הפורום שלנו, ולמצוא די הרבה המלצות ותגובות מפורטות בנושא. אם יהיו שאלות נוספות, אשמח לעזור בהצלחה ליאת

שלום ליאת , תודה רבה על תשובתך המהירה . חשוב לציין שזה ילד ראשון ואנחנו גרים די רחוק מסבים וסבתות.הוא תמיד איתנו וכנרא הוא מפונק בצורה שאנחנו לא מרגישים את זה. אני ובעלי נפגשנו פעם אחד פסיכולוג ילדים. והיא אמרה שזה בגלל הגן החדש, שהוא לא ישן צהריים שהוא עייף. אולי זה גם חלק מהתסגלות למרות שאני לא מקבלת את זה .גננת ממליצה לפנות לפסיכולוג שיבוא לגן ותסתכל מהצד על התנהגות של הילד. מה את חושבת על זה ?

היי מריה, אשמח לדבר איתך.

ליאת שלום, כאשר בני בן ה-10 מגיע הביתה, ישר מחפש חברים ללכת אליהם, לא מסוגל להיות לבדו בבית, הכל עוד מתחיל בביה"ס כל החיפושים אחרי חברים, וכאשר הוא בבית לבד, הוא מתקשר אלי לעבודה ואומר לי "אמא משעמם לי",אני כמובן לא מגבילה אותו, ולפעמים הוא משחק עם חבר שכן שלו, אך עדיין הפחד להיות לבדו קיים. השאלה שלי איך אני יוכל לדובב אותו להגיד לי אם באמת משעמם, או שפשוט מפחדד.. (אגב יש לנו כלב בבית), והוא מתקשה לבצע מטלה פשוטה כמו לקחת אותו למטה לצרכים..(אגב היום הוא כבר הולך ישר לסבתו).

שלום רב, בגיל 10 'מותר' לילד לא לרצות להישאר לבדו בבית, והצורך בנוכחותו של אדם נוסף אינו נראה פתולוגי בעיני. הפיתרון של חבר או סבתא הוא פיתרון נהדר, גם לשיעמום וגם לפחד, ולכן לא חייבים לחקור מעבר למה שהוא אומר. אם קיימים פחדים משמעותיים, המפריעים לתפקודו השוטף, יש לעזור ולטפל בעזרת גורם מקצועי. מדברייך, לא נראה שזה המצב, ואפשר ללכת לקראתו ו'לזרום' עם הפתרונות שהוא מוצא. בברכה ליאת

שלום בננו בן השנה ושלושה חודשים ישן עד לפני כשבועיים סביר יחסית, כלומר בשעה שמונה וחצי הלך לישון בלי בעיות לאחר מקלחת ובקבוק בחדר שלו ובסביבות אחת התעורר לרגע ושוב בארבע וחצי לקחת בקבוק ועבר למיטה שלנו עד שהתעורר בשעה שבע. לפני כחודש התחיל ללכת לגן לראשונה בחייו לאחר שבועיים של בכי הוא התאקלם, היה חולה שבוע ושוב חזר לגן. כיום בגן הוא מסתדר מצויין כמעט שלא בוכה וכאשר באים לקחת אותו בשעה אחת רוצה להישאר. הבעיה החלה לפני כשבועיים לאחר שהחלים מהמחלה, הוא מתקשה להירדם בוכה המון,כאשר סוף סוף נרדם על משטח הפעילות (רגיל להירדם לבד כשיושבים לידו)הוא מתעורר כאשר מנסים להרים אותו למיטה הוא מתחיל לצרוח ונכנס להיסטריה איך שמקרבים אותו למיטה.גם אם המשימה הוכתרה בהצלחה הוא מתעורר אחרי חצי שעה במיטתו ומתחיל לצרוח בהיסטריה ניסיונותינו להחזיר אותו לישון נוחלים תבוסה עד שמעבירים אותו למיטתנו ואז הוא נרגע ונרדם (לעיתים גם בצרחות), אנו אבודי עצות שכן כל אירוע כזה אם אנו מתעקשים יכול להימשך ארבע שעות ואז הוא קם מאוחר בבוקר בסביבות שמונה וחצי. בקיצור אנו זקוקים לעצה מקצועית. תודה רבה

שלום עדי, לעיתים קרובות המפנה בהרגלי השינה של ילדים (או בלשון בוטה יותר - הקלקול) מתרחש לאחר מחלה שלהם או אירוע חריג אחר (מילואים או נסיעה לחו"ל של אבא, מעבר דירה, וכד'), הגורם לנו - ההורים - לפרץ רחמנות נדיב, ממנו קשה לסגת בהמשך. תינוק בן שנה בדר"כ אינו "עובר" למיטת ההורים, אלא אם מישהו דאג שזה יקרה :-)) מאימתי שמיטת ההורים נכנסת לרפרטואר כאופציה, יהיה צורך בהרבה התעקשות ונחישות כדי להחזירו למיטתו. למרבה הצער, כרגע איני רואה הרבה אפשרויות-קסם, מלבד התעקשות עקבית על השכבה במיטתו ועל הישארות שלו שם גם לאחר יקיצות הלילה. אם את חושבת שתישברי מול הצווחות שלו, עדיף לא להיאבק מראש. כאשר את מנהלת מאבק ונשברת, את מלמדת אותו שהוא יכול להשליט את רצונו באמצעות צווחות ובכי. בעיני, בגיל שנה ושלושה חודשים יש חשיבות רבה בהקניית הרגלים בריאים, והירדמות על משטח הפעילות יכולה להעביר מסר מבלבל. עליו ללמוד שישנים במיטה (כל אחד במיטתו!), ומשחקים על משטח הפעילות. נסי לכונן 'טקס שינה' קטן ורגוע, (שיר ערש, דקלום שקט, מוסיקה מרגיעה, נשיקה וחיבוק) שיכין אותו לקראת ההירדמות וישדר מסר ברור לגבי מה שאתם מצפים ממנו בשעת הערב. שכבו על יד מיטתו, והישארו לצידו עד שיירגע. גם אם זה יהיה כרוך בכמה ערבים קשים, אני חושבת שכך תניחו יסודות טובים להתנהלות בהמשך. אני מאמינה שהמאמץ משתלם. בהצלחה ליאת

הבת שלי בת ה 14.5 ישנה אצל החברה שלה כבר 3 לילות ללא אישורינו.. היא לא מוכנה לחזור הביתה למרות שביקשנו- בעלי ואני, בדרך קשוחה ובדרך נעימה. היא אומרת שטוב לה שם והיא לא רוצה לחזור להורים שטוענים שהם הורים ולא חברים. נראה שהיא זוכרת כעסים ולא צחוקים, הערות ולא חיבוקים, ואנחנו באמת לא הורים כאלה נוראים. אני פשוט מיואשת ולא יודעת מה לעשות.

שלום לאם המיואשת, אני רוצה לקוות שמאז הועלתה פנייתך אל הפורום, משהו זז ונרגע קצת ביניכם. באופן אישי, אינני נבהלת מ"הפרדת כוחות" זמנית, ומאמינה שכמה לילות בנפרד יכולים להוות דווקא גורם מרגיע. לפעמים, בגיל הסוער הזה, גם מריבות 'קונבנציונליות' יכולות להיות נפיצות מאד, ולהפוך לסופת הוריקן משתוללת. הבת שלך לא ברחה למקום לא ידוע או מסוכן, אלא לבית חברתה, שם תוכל להירגע קצת, אך לא להישאר לנצח. בעיני, אגב, עדיף לדעת שיש לילד "מוצא" זמני אליו הוא יכול לברוח בשעת משבר, על פני מצב בו ילד הנקלע לסערה רגשית נותר בתחושת אין מוצא. אם היא עדיין שם, תוכלו לומר לה שאתם מאפשרים לה להישאר שם עד שתרגע, ומחכים לה בבית כמו תמיד. אפשר לנסות, במקביל, ליצור קשר עם אמה של החברה, ולבקש עזרה בגישור והרגעה. מאחר וקשה לפעול בשיקול דעת ומתוך מחשבה בעיצומה של סופת הוריקן, אני ממליצה לתת למהומה הנוכחית להירגע, ורק אז לפעול לשיקום התקשורת ביניכם. אני שומעת את הכאב והייאוש שלך מול ההאשמות של בתך, ומציעה לך לא ליכנס למגננה או אשמה מיותרת. במקום זאת, כדאי לנסות ולהקשיב לטיעונים של בתך המתבגרת, ולבדוק באומץ האם הגיע הזמן לעשות 'התאמות' ושינויים בסדרי החיים בבית, כך שיתאימו לכולכם. בתך כבר אינה ילדה קטנה, ויתכן שהמשאלה שלה לעצמאות ונפרדות מקבלת ביטוי סוער ועוצמתי, המעורר בכם - בתגובה - בהלה או התנגדות. כדי לעבור את התקופה הזאת בשלום יש לפעמים צורך בהתגמשות ו'הליכה לקראת', יחד עם נוכחות הורית סמכותית ומכבדת. אם את מרגישה שאת מתקשה למצוא את שביל הזהב, תוכלי לפנות להדרכת הורים קצרה, או להיעזר בספרות העשירה בנושא ההורות למתבגרים. שולחת לך כוחות והרבה עידוד ליאת

בני בן 11 סיפר לנו אתמול במפתיע שבן הדודה שלו לפני שנה היה קורא לו ומבקש ממנו להוריד מכנסיים והתחכך בו. לקחנו את זה מאד קשה מה לעשות? האם לפנות לפסיכולוגית? למרות שהפחד שלי שהוא לא ירגיש שאני בוגדת באמונו מה לעשות?

שלום זהבית, אי מציעה לפנות להתייעצות עם פסיכולוגית ילדים, תחילה ללא הילד, כדי להעריך את חומרת הפגיעה ואת הצורך בהתערבות. צעד נוסף וחשוב ביותר, הוא לשתף את הורי הילד הפוגע, כדי שיוכלו לפנות ללא דיחוי לקבלת עזרה, כי קיימת סכנת הסתבכות בפלילים, וגם כי קיימת אפשרות שהוא עצמו היה (ועדיין) קורבן להתעללות מינית. ממליצה מאד על פנייה לגורם מקצועי והתייעצות ללא דיחוי. בברכה ליאת

בתי בת ה-5 וקצת סובלת מדיספרקציה ורבלית. דיבורה שונה משל ילדים בני גילה בצורה בולטת, בעיקר באותיות השורקות. היא מטופלת אצל קלינאית תקשורת כשלוש שנים. עד היום לא הגדרנו בבית את הבעיה אלא הבנות (הגדולה בת 6.5) גדלו לתוך ההוויה. לאחרונה ילדים מעירים ושואלים אותה על דיבורה. מצד אחד היא רגילה שלא תמיד מבינים אותה והיא צריכה לחזור על הדיבור. מצד שני היא כנראה לא מודעת לזה שהיא לא מדברת טוב. לאחרונה סיפרה לי שילד אמר לה שהיא לא מדברת נכון ושאלה אם הוא צודק. באופן אינסטינקטיבי אמרתי לה שהיא מדברת מצויין ופחדתי לפתח את השיחה כדי לא להרוס יותר מלבנות. אבל נראה שיש צורך בשיחה אמיתית איזה סוג של שיחה שתיבנה ולא תהרוס יש ליצור ואיך? אשמח לטיפים

שלום לימור, אישית, אני מחזיקה בדעה לפיה יש לדבר בפתיחות ובכנות על כל קושי שהוא בחיי הילד, באופן המותאם לגילו וליכולת ההבנה שלו. ילדה שמטופלת שלוש שנים אצל קלינאית תקשורת אמורה לקבל הסבר כלשהו על הסיבות לכך. אחרי הכל, מדובר בעבודה קשה ובמאמץ גדול מצידה ומצדכם, וחשוב לגייס אותה גם כדי להגביר את המוטיבציה להמשך. את צודקת בתחושתך, בעיקר נוכח ההבנה, שככל שתגדל היא עלולה לפגוש עוד ועוד הערות על אופן דיבורה. אני ממליצה לחשוב יחד עם הקלינאית תקשורת כיצד להסביר את ההיבטים הטכניים של הקושי הספציפי שלה. אפשר לומר משהו על כך שהדיבור שלנו הוא כמו צליל היוצא מכלי נגינה, ויש ילדים שנולדו עם קושי להפעיל נכון את ה'כלי'. למרבה המזל, יש לנו את...., הקלינאית, שעוזרת לך ללמוד להפעיל את הפה, הלשון והשפתיים (ואולי חלקים נוספים) כך שתצליחי לדבר יפה כמו כולם. תוכלי לציין את ההתקדמות הגדולה שלה עד היום, ולומר שהיא מדברת מצויין, גם אם לא מושלם. תוכלי לתת לה דוגמאות לאנשים עם מבטא זר, המצליחים לתקשר יופי, גם אם הם לא מדייקים בהגייה. תוכלי ללמד אותה כיצד להסביר לילדים אחרים מה הבעיה שלה, ואיך מתקנים אותה באמצעות תרגולים ואימונים. בקיצור - יש מה לעשות, כשבעיני, הקו המנחה הוא הימנעות מרחמים, ענייניות, והרבה תקווה ועידוד להמשך. בהצלחה ליאת

תמיד אמרנו לה שהקלינאית מלמדת ומאמנת על מנת לדבר טוב יותר ויש עוד ילדים שהיא מלמדת ואנו מציינים את השתפרותה. אך עדיין נוצר פער. תודה על ההכוונה,אני אעשה זאת

שלום לך ליאת, בני בן 2.9 עדיין לא מדבר, מספר צלילים בודדים, יש חשש לדיספרקציה וורבאלית, היכן מאבחנים, באיזה גיל והאם יש סממנים בולטים לתופעה? תודה

שלום טניה, הכתובת הראויה לאבחון היא המכון להתפתחות הילד (דרך קופת החולים שלך) או אצל קלינאית תקשורת באופן פרטי. מאחר ואיני מומחית בתחום זה, מוטב להפנות את שאלתך לפורום הפרעות תקשורת ודיבור הנמצא באתר זה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני כבן 4.5, ילד שובב, עליז מטבעו, עקשן לא קטן, מאוד חכם לגילו. לאחרונה שמתי לב, כאשר הוא מצייר הוא משתמש הרבה בצבע שחור (בציור מתווספים עוד צבעים). כאשר הוא מצייר על הלוח המחיק יש לו 3 טושים ותמיד הוא יבחר את הצבע השחור. כאשר אני שואלת אותו מדוע הוא בוחר דווקא את הצבע השחור, הוא אומר לי שהוא אוהב את הצבע הזה. משיחה עם הגננת, היא לא שמה לב לקיצוניות, היא אף הראתה לי ציורים שלו שכללו מגוון צבעים עליזים יותר. האם יש לזה איזו שהיא משמעות פסכולוגית? האם יתכן שמשהו מציק לו? אודה לך על תשובתך. בברכה אלישבע

שלום אלישבע, ציור בצבע שחור נוטה להדאיג הורים וגננות, ובעיני זו דאגה מיותרת. הצבע השחור, על אף הקונוטציות השליליות שנקשרו בו, אהוד על לא מעט ילדים, בהיותו רב עוצמה ונוכחות. גם בהקשרים אבחנתיים, לפחות אצל פסיכולוגים, יש יותר משמעות למאפיינים תוכניים וטכניים של הציור, וממה שאני מבינה מדבריה של הגננת, אין אצל בנך שום דבר חריג או מעורר שאלה. בברכה ליאת

שלום 1-ממה נובע דימוי עצמי נמוך, גנטי, או נרכש 2-האם טיפול בדימוי עצמי הנמוך הקשה עד לחרדה ,יבוא על פתרונו בקריאת ספרים וחומר בנושא או שצריך פסיכולוג קליני ,ואם הולכים לטיפול פסיכולוגי,קריאת חומר בנושא תבלבל 3-האם אין כדורים לבעיה זו 4-האם בעית וויסות רגשות,אימא קשה ומשפילה,ואונס בילדות,קנאה חולנית עד לחרדה ופחד מאישה יפה ,חבר מוצלח, קשורה לדימוי עצמי נמוך 5- האם טיפול פסיכולוגי מניסיון סטיסטי ....פתרה את הבעיה לתמיד או רק לתקופה קצרה ישראל

שלום ישראל, הרבה שאלות... אנסה להשיב לך לפי הסדר - 1. דימוי עצמי מתייחס לאופן בו האדם תופס את עצמו ואת ערכו, ולפערים הנתפסים בין מה שהוא באמת, לבין מה שהיה רוצה להיות. בדר"כ, דימוי עצמי מושפע משני גורמים עיקריים: האחד, קשור למאזן ההצלחות/כישלונות שלנו לאורך השנים (אם אני בסה"כ מצליח יותר מנכשל, אני ארגיש טוב עם עצמי רוב הזמן). הגורם השני קשור באחרים המשמעותיים בחיינו (הורים, מורים, חברים ואנשים קרובים), והאופן בו אנחנו משתקפים בעיניהם. ילד שזוכה למבט מתפעל מהוריו, מרגיש שווה, אהוב וראוי. כאשר אנחנו משתקפים לעצמנו (דרך מבטם של האחרים) כמוצלחים וטובים, נרגיש טוב עם עצמנו, ונפתח דימוי עצמי חיובי בדר"כ. 2. טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לסייע בשיקום דימוי עצמי שלילי ופגיע, בהיותו מספק חוויה של קרבה ואינטימיות עם דמות מיטיבה ומכילה. קריאת ספרים יכולה לסייע בהבנה טובה יותר של תהליכים ודפוסים בעייתיים, אך נדמה לי שההתבוננות העצמית בנוכחותו של אחר, מכיל ואמפתי, יכולה להיות נעימה ומקדמת יותר. אישית, איני רואה בקריאה גורם מפריע לטיפול. 3. איני מכירה כדורים לשיפור הדימוי העצמי. לפעמים, דימוי עצמי שלילי ותפיסת עצמי שברירית ופגיעה, מובילים (או מתקיימים במקביל) לתחושות ייאוש, דיכאון וחרדה. תרופות נוגדות חרדה ודיכאון יכולות להפחית את הסימפטומים (אם ישנם כאלה) ולהביא איתן הקלה משמעותית. 4. בעייה בוויסות רגשות (שהיא, אגב, יכולה להיות מולדת) עלולה להקשות על כל תחומי החיים, ולהוביל לפגיעה בדימוי העצמי. גם הורות בעייתית ואירועים טראומטיים, יכולים להיות הרסניים ומזיקים לתפיסה העצמית. 5. הצלחה של טיפול תלויה בהרבה גורמים, והסטטיסטיקות מראות שברוב המקרים, מה ש'עובד' זה הקשר הטיפולי החיובי והחזק שנוצר בין המטפל למטופל. קשה לנבא מראש את מידת ההצלחה של הטיפול, ואת סיכוייהם של הסימפטומים לחזור לאחר הטבה. אני מאמינה שטיפול בהחלט יכול לעזור, גם אם לא תמיד באופן מלא. בברכה ליאת

תודה לך מקרב לב נהניתי מהתשובה האורכה והמקצועית הרבה ברכות ותודות מקרב לב ישראל

שלום לך, הבן שלי בגיל 15.5 וזה תקופה 2-3 סובל מ"חזרתיות" קלה ומחשבות טורדניות עם חרדות . הוא חושש לבקר פסיכיאטר כי הוא פוחד מהתרופות...ולכן אני בהמתנה. רציתי לשאול האם יש סיכוי שהעיניין יעבור לו באופן טיבעי לאחר גיל ההתבגרות? האם יש תופעות לוואי בתרופות? האם יש תרופה עם תופעות לוואי מצומצמות?האם אני יכול לבוא לשיחה מקדימה? בכבוד רב לך דניאל

שלום דניאל, הפרעה טורדנית כפייתית (כמובן שרק פסיכיאטר או פסיכולוג קליני יוכלו לתת אבחנה מהימנה) יכולה להיות עקשנית למדי, וקשה להעריך מרחוק מהם הסיכויים שהתופעה תחלוף מעצמה. זוהי, כמובן, אפשרות. מטבע הדברים, ההמלצה שלי היא לטפל, מאחר ומחשבות טורדניות וחרדות גורמות לסבל רב, לבד מהיותן גוזלות אנרגיה עצומה שהייתה יכולה להיות מופנית למשימות התפתחות שוטפות. טיפול קוגנטיבי-התנהגותי יכול לסייע מאד גם ללא תרופות, ולכן לא כדאי לוותר על טיפול בכלל, רק בגלל הפחד מהתרופות ומתופעות הלוואי שלהן. כיום, התרופות המקובלות בהפרעות חרדה (כולל OCD) הן תרופות ממשפחת ה-SSRI, המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין, ולמרביתן תופעות לוואי קלות יחסית, החולפות לאחר שבועיים שלושה של נטילה סדירה. הרעיון של שיחה מקדימה עם פסיכיאטר הוא רעיון מצויין, והוא גם הכתובת הראוייה למתן מידע מהימן בנושא תרופות. חשוב מאד להסביר לבנך שאיש לא יכריח אותו לקחת תרופות נגד רצונו. כדאי מאד שישמע את כל המידע בנושא, יקרא ויחקור על כך גם בכוחות עצמו, כך שיוכל לקבל את ההחלטות בצורה שקולה, לאחר שיהיה בידיו ידע מספיק. אנשים חרדתיים מעדיפים להיות ככל האפשר בשליטה, וידע נותן תחושת שליטה יחסית. אני מעודדת אתכם לפנות ולהיעזר, ומאחלת הקלה מהירה ליאת

ליאת שלום, בני שוהה בגן מזה 4 חודשים, בן שנה ו- 10 כאמור ולדברי הגננת, הוא מופנם, לא "מסמן" את המקום שלו, ללא מרפקים ולא מוציא מעצמו. כיום הוא נמצא בקבוצה עם עוד כ- 5 ילדים בני גילו פחות או יותר והיא שוקלת להעבירו לקבוצת הגדולים (מגיל 2.5 - 4) בתקווה שיהיה שיהיה לו רף גבוה יותר. בבית (משתדלת להיות אובייקטיבית) הוא ילד מקסים, אוצר מילים יפה מאוד לגילו, משחק, משתולל. בקיצור, יש פער בין הבית לגן. הוא ילד מאוד עדין וקצת ביישן. הגננת אמרה לי שהיא לא רוצה שהוא יהיה "חנון" היא רוצה ילד עם מרפקים, משתולל ופחות שקט ונוח ממה שהוא. השאלה היא מה עושים ? איך ניתן ל"פתוח" את הילד ? האם זה לא נשמע לך אגרסיבי מדי דברי הגננת? היתכן שהגן פשוט לא מתאים לילד ? סך הכל נראה שטוב לו בגן. תודה רבה מראש וסליחה על האורך

שלום תמרה, ביישנות, עדינות וחוסר לוחמנות הן תכונות אישיות ולא 'בעיה' שיש לפתור. הילד שלך לא "עומד על שלו" כי עד היום לא היה לו צורך להיאבק על שום דבר, וטוב שכך. במצב הרצוי, גם בגן אין צורך להפעיל תוקפנות, וכל ילד אמור למצוא לעצמו ערוץ ביטוי ומרחב לפעילות המותאמת למזגו ולצרכיו. לא לגמרי ברורים לי שיקוליה של הגננת, והרציונל להעברתו לגן של ילדים גדולים. הפערים בגילאים הללו יכולים להיות דרמטיים (לפחות בין ילד בן 1:10 לבין ילד בן 4), ובעיני, צעד כזה עלול להותירו בודד ובשוליים אפילו יותר. בברכה ליאת

.

הי, ביתי בת 3.5 ינקה עד גיל 1.5, לא מצצה מוצץ. אני אם חד הורית המתגוררת עם ביתי אצל הורי ושלושתינו מספקים לביתי הכל (אהבה רבה, פינוקים, צעצועים למכביר וכד') ביתי נבונה מאוד לגילה (כותבת שמה, כותבת מספרים, יודעת חיבור מספרים מאחד עד עשר וזה בא ממנה) הבעיה בהרגליה המשונים החלה בגיל שנתיים בערך, שבו החלה לכסוס ציפורניים (גם ברגליים )-:)והעור מסביב עד זוב דם, לאכול נזלת יבשה (להעבירה מהאף לפה, לנשוך את פנים השפתיים ולקלף את השפתיים עד זוב דם. היא סובלת מכאבים בחלקים בהם היא פוגעת. אני נסיתי בתחילה להתעלם אך הרגלים אלו אינם מפסיקים אלה מחמירים. איך לדעתך אני אמורה להגיב (אם בכלל) בכדי למנוע הרגלים "מגונים" אלו? אשמח לעזרה/ תשובה.

שלום קרן, התנהגויות של פגיעה עצמית מהסוג שאת מתארת מגיעות בדר"כ כדרך לשכך מתחים ורגשות עוצמתיים אותם היא מתקשה לווסת בדרך אחרת. גמילה מכוונת מכסיסת ציפרניים אינה מומלצת בדר"כ בגיל צעיר כ"כ, מאחר ויש קושי לגייס לצורך כך את המוטיבציה הפנימית החזקה הנחוצה לתהליך. תוכלי לנסות, במקום זאת, לעודד אותה לפעילויות חלופיות, כמו לישת פלסטלינה, מעיכת "כדור עצבים" או משחק עם חפץ מעניין כמו שרשרת קטנה, גומיה או פתיל צמר. על אכילת הנזלת מומלץ להעיר, ולבקש להימנע מכך בחברת אנשים. תוכלי להסביר ולומר שהמראה מעורר אי נוחות ואינו נעים לאנשים אחרים, ולכן (מתוך התחשבות באחרים) עליה לחדול מכך, לפחות בפרהסיה. במקביל לפעולות הללו, חשוב לנסות להפחית גורמי לחץ אפשריים בחייה, כולל למשל לחץ להישגים אורייניים, ולהשתדל להימנע מהתפעלות יתר מתחומים ספציפיים שעלולים ליצור בה תחושה של ציפיות מכבידות ממנה. בברכה ליאת

היי קוראים לי דוד ואני בכיתה ט' וליפני שנה היתי מקובל בכיתה שלי אבל היתה איזה בעיה עם חברים קנאים שהסיתו את רוב הילדים בכיתה שלי נגדי ובמשך החופש ניכנסתי לדיכאאון כבד היו לי מחשבות אם אני בכלל שווה משהו למישהו וגם באותו זמן המשפחה שלי גם "עשו בעיות" ואני עדין בדיכאון ואני לא יודע מה לעשות אני רוצה לדבר עם מישהו אבל אני לא סומך על אף אחד מה אני יכול לעשות אני בכלל לא משקיע בלימודים שלי ואני לא יודע כבר מה לעשות.

שלום דוד, עצוב לשמוע כמה קשה ובודד לך בימים אלה. כנראה שכדי להיעזר לא תהיה ברירה אלא לנסות (בכל זאת) לסמוך על מישהו, ולשתף אותו בקשיים. זה יכול להיות אחד ההורים, אח גדול, קרוב משפחה או חבר, וזה יכול להיות גם גורם טיפולי כלשהו, כמו יועצת ביה"ס, פסיכולוגית ביה"ס או (בתור התחלה) גם המורה שלך. מבוגרים מצליחים ברוב המקרים להתגייס בהצלחה לטובת ילד במצוקה, ולסייע לו ישירות או בעקיפין. חשוב לי לומר לך שדיכאון, מכביד ומעיק ככל שיהיה, הוא עניין חולף ובר טיפול, וכדאי מאד לא להישאב לתוכו. דיכאון 'יודע' לכרסם כמעט בכל תחום, ומוטב "להרוג אותו כשהוא קטן". זכור שכדי לצאת מדיכאון צריך לפעמים לעשות דברים בניגוד לדחף המיידי. אני מתכוונת שבמקום להתעטף בבדידות, עדיף לצאת ולפגוש אנשים (גם אם מאד אין חשק), ובמקום לשכב בחוסר מעש רצוי דווקא לעסוק בפעילות ספורטיבית או אחרת, שיש בה פוטנציאל לשיפור מצב הרוח. בקיצור - יש תקווה, אבל צריך לצאת לקראתה ולקדם את עצמך, לפחות כדי למצוא עזרה. שולחת לך כוחות, חיוך ועידוד ליאת

ליאת שלום רב, בני בן ה7 הילד הבכור מנישואין ראשונים יש לו עוד 2 אחיות בנות 3.5 ו 1.10 חודשים מנישואים שניים, הילד מקבל מלא בצומת לב מכל הכיוונים גם במשפחה שלנו והן בצד השני. ילד אהוב מאוד הילד מאוד פיכח וחכם עם הזמן החלה הידרדרות בהתנהגותו זה לא מהיום . ההתנהגות מתבטאת בזה שהוא זועם שאחיותיו מפריעות לו בחיים , שהוא רוצה שימכרו אותן ,שהוא רוצה שאקח אותו למקדונלדס לבד בלי אחיותיו בכלל, כשאני אומרת לא הוא פשוט צורק וזורק את עצמו על הקירות בבית ומאיים שיהרוג את עצמו, הוא אף לקח מצית וניסה להדליג עלים בחצר , זרק את כל הכיסאות בבית חרף כל הבקשות והעונשים (ללא מחשב או ללא טלויזיה) לא עוזרים. בבית הספר המורה שוחחה עימי על כך שלא מקשיב בשיעורים לא אוהב את השיעור העיברית כי מאוד מתקשה בשיעור זה. הוא פשוט לא אוהב שאומרים לו מה לעשות או שמעירים לו . האם עליי להיות מודאגת האם ללכת לטיפול מה היית ממליצה? מודה לך

שלום יעל, ממליצה מאד על פנייה בהקדם להדרכת הורים, בה תוכלי ללמוד כיצד להיענות נכון לצרכים הרגשיים של בנך (שנראים כרגע לוחצים מאד) מבלי לוותר על העמדה הסמכותית מולו, שכנראה נשחקה מאד לאחרונה. אף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות, אך ילדים בני שבע עדיין אינם יכולים לנהל את עצמם, ולכן הם גדלים בחזקתם של מבוגרים אחראיים, שאמורים להכתיב במידה רבה את הכללים והחוקים בבית. כאשר את מאפשרת לילד שלך להחליט מה מתאים לו ומה לא, הרי זה כאילו אמרת "אין אף אחד אחר שידאג לך וישמור עליך". זוהי חוויה מפחידה מאד עבור ילד קטן, ולכן הוא מקצין את התנהגותו עוד ועוד, כדי להכניס אתכם לפעולה. אני חוששת שהמצב אכן מעורר דאגה, וממליצה- כאמור - על פנייה לעזרתו של פסיכולוג ילדים קליני להדרכת הורים. בברכה ליאת

שלום לכם, הכלב שלנו, בקס (איתנו שבע שנים) כבר שלושה שבועות חולה מאוד, יש לו סרטן ומצבו חמור - בצער רב מאוד הוחלט להרדימו היום. ילדתנו בת השלוש נולדה כמובן כשבקס כבר איתנו ומתייחסת אליו כבן משפחה מן המניין וביימים אלה מאוד מודעת למצבו הבריאותי. לאחר התייעצות הובהר לנו שעלינו לספר לה שהוא מת לאחר שיורדם ולא לנסות להסתיר עם סיפורים אחרים. כמובן שיש לעשות זאת בדרך קלילה ללא דרמות, לאפשר לה להתבטא ולצייר לו אם תחפוץ בכך. נותרתי ללא תשובה לשאלה חשובה אחת. מה בדבר כלב חדש שימלא את מקומו של בקס? אין ספק שניקח כלב חדש אך יש דילמה לגבי התזמון. אשתי חושבת שהבאת כלב חדש מיד עם לכתו של בקס עלולה להעביר מסר בעייתי, שיש תחליף לכל אחד, שהיא עלולה להקביל לבני אדם - שאם היא או אנחנו נחלה נרצה\נוכל להחליפה באחרת. ורוצה להמתין תקופה מסויימת. מאידך, אני חשבתי שהבאת כלב מיד עם לכתו של בקס תקל על הילדה ותמזער את החלל שישאר כאשר לא יהיה את הכלב שאותו היא מכירה מיום היוולדה. כך שלא יהיה לה את הזמן להתעסק בחסרונו. (כמובן שעלי זה יקל אבל אני לא העניין פה). אודה לכם על תשובתכם,

שלום טל, אני רוצה לקוות שבקס כבר אינו סובל, ולהשתתף בכנות בצערכם. כלב הוא ידיד קרוב ובן משפחה לכל דבר, ואובדנו הוא אובדן קשה לבני הבית כולם. אני מסכימה מאד עם ההמלצה הקוראת לשתף את בתכם במידע האמיתי, ולראות במותו של בקס הזדמנות (עצובה אמנם, אבל הזדמנות) ללמוד משהו חשוב על החיים ועל עובדת המוות. חשוב לחזור ולהדגיש שבקס כבר לא מרגיש שום דבר, ושהוא נח בשלום בקברו, אחרי שהיו לו חיים טובים בחברת האנשים שאהבו אותו כל כך. אני נוטה להסכים גם עם אשתך, ומאמינה שיש חשיבות גם בתהליך האבל. הניסיון להקל במהירות על הכאב ולמלא מהר את החלל, עלול לפספס או להפריע ל'עבודת האבל' החשובה מאד דווקא לתהליך ההחלמה וההתאוששות (גם שלך!). אין כאן חוקים ברורים או פרק זמן 'נכון' או 'לא נכון', אבל רצוי לאפשר זמן מה לפרידה, לעיבוד תחושות האובדן, לבכי, לצער ולגעגוע. כלב חדש הוא, כמובן, דרך נהדרת להחזיר שמחה ושובבות הביתה, ואני מניחה שאם תגלו מידה של רגישות והקשבה לרגשותיכם ולרגשותיה, תדעו מתי הרגע הנכון לכך. בברכה ליאת

כך נעשה.

בתי בת שלוש וחצי, בת יחידה, בגן הסבו את תשומת ליבי וגם בבית או בכל סביבה. לבתי יש בעיה רגשית בכל פעם שמחמיאים גם אני וגם כל אחד אחר לילד כלשהי בתי קופצת בכעס ותסכול ואומרת גם אני גדולה , יפה וכו'. לי "אסור" להחמיא לילד אחר מבלי שהיא תקפוץ ותדרוש שיאמרו שגם היא. היא ילדה מלאת דימיון, בעלת אוצר מילים עשיר, שמחת חיים ותזזיתית, אולם בכל הנוגע לעניין זה היא כועסת ונכנסת לסוג של תסכול. אני דואגת שאין לה בעיה של חוסר ביטחון או רגישות גבוה. היא ילדה חברותית ויש לה לא מעט חברים, היא לא ביישנית אבל בנוגע לעניין יש בעיה יש לציין שאני לא חסה ממנה מחמאות והיא מקבלת הרבה, וכן לא מעט תשומת לב. האם ללכת ליעוץ מקצועי? מה ניתן לעשות? אודה על תשובה

שלום הדס, הצורך בהתפעלות והערכה משותף לכולנו, ויש תיאוריות המאמינות שבריאות נפשית והתפתחות תקינה של האדם תלויות באספקה שוטפת של התפעלות אותנטית ממנו ומהישגיו. ילדים (ומבוגרים) שונים אלה מאלה ביכולתם לאפק דחפים ומשאלות. זוהי יכולת המתפתחת בהדרגה, ולכן אפשר לסלוח לילדה בת שלוש וחצי הדורשת בקול את מנת התשואות שלה. הקושי שלה לפרגן להצלחות של אחרים הוא חלק מאותו חוסר בשלות, שיכול לקבל ביטוי תכוף יותר אצל ילדים תחרותיים או חסרי ביטחון. כרגע, הייתי מספקת לה הרבה תשומת לב, עידוד, והערכה אמיתית, גם מתוך האמונה שיהיה לה קל יותר לפרגן ממקום 'שבע'. בהצלחה ליאת

כמו כן אני מאמינה שזה נוטה יותר לעניין התחרותיות לפי התגובות שלה. משום שמדובר בילדה עם ביטחון עצמי, לא ביישנית ואשר אינה חוששת להביע עצמה

שלום, בני בן ה13 מסרב ללכת לבית ספר כבר 11 חודשים, בעקבות התפרצות זעם, כעס רב שצבר עלינו ועל אחיו הגדול. אנחנו בטיפול אצל פסיכולוג חינוכי, עפ"י משנתו של חיים עומר, האוירה בבית השתפרה, אך הילד מסרב ללכת לבית ספר.האם את מכירה מקרים דומים, האם יש מאמרים בנושא אותם אוכל לקרוא, האם את מכירה מישהו שהוא מומחה לבעייה ספציפית זו? אשמח לתשובה.תודה.

שלום מיכל, כתלמידתו לשעבר של חיים עומר, אני סבורה שאת נמצאת בידיים טובות, בעיקר כשמדובר בסוג כזה של עימות. ספריו של חיים עומר מרכזים את רעיונותיו באופן קריא, בהיר וידידותי לקורא. באופן ספציפי, נדמה לי שהוא דיבר על משברים סביב הליכה והתנהגות בבי"ס בספרו "המאבק באלימות ילדים - התנגדות לא אלימה". אני מציעה להתאזר בסבלנות, לשמוח בהישגים גם אם הם מתרחשים טיפין טיפין, ולסמוך על המטפל שלכם. בהצלחה ליאת

שלום רב אני ואישתי לשעבר בהליכי גירושין אנחנו לא חיים ביחד כבר 4 חודשים . יש לנו בן מקסים בן 1.8 והוא חי עם אימו . הוא עדיין לא יישן אצלי מכיוון שאמא שלו חושבת שזה מוקדם מידי בשבילו וכנראה גם בשבילה. הבעיה שבגינה אני פונה אליכם לייעוץ היא שאני עובד בעבודה השולחת אותי לחו"ל לשבועיים ואז אני נמצא שבוע בארץ ומשתדל לבלות עם הבן שלי ככל שניתן . אימו טוענת כי ה"העלמות" שלי כל פעם לשבועיים פוגעת בילד וכל פעם שאני מגיע לוקח לו מספר ימים לעכל את השינוי וכשאני נוסע לוקח לה מספר ימים להרגיע אותו שוב . האם לדעתך /כם יש אפשרות שהילד שלי ייפגע מהנסיעות התכופות שלי ? תודה רבה דוד

שלום דוד, אין ספק שבנסיבות המושלמות, כל ילד היה חי עם שני הוריו תחת קורת גג אחת, רואה את שניהם בכל יום ככל שיחפוץ, ויהנה מזמינות גבוהה של שניהם והיענות מלאה לצרכיו ההתפתחותיים. למרבה הצער, למציאות יש מה לומר, ופעמים רבות היא אינה תואמת לתסריט המושלם והאידילי. אתה ואשתך בחרתם להפסיק את חייכם המשותפים, ועובדה זו לבדה מציבה בפני היחלד שלכם אתגר לא פשוט. כיום אנחנו יודעים כי למרות חוויית המשבר, ילדי גירושין יכולים להיות ילדים מאושרים ובריאים, בהנחה שהוריהם עושים מאמץ למזער את נזקי הפרידה, ולשתף פעולה לאורך זמן למען רווחתם הנפשית של הילדים. אני חושבת שאם עבודתך הנוכחית מאלצת אותך לנסוע לחו"ל לעיתים קרובות, אך מכל בחינה אחרת היא כדאית ומשתלמת, יש לראות בה חלק מהמציאות, ולסגל את כולכם לעובדה זו. יש לא מעט ילדים קטנים שמתקשים מאד להיפרד מאבא, בכל פעם שמסתיים המפגש השבועי (אני זוכרת היטב פנייה כזו אל הפורום לפני מס' חודשים), ונאלצים להתמודד עם זה בעזרת אמם, פשוט כי אין ברירה. לכן, התשובה שלי לשאלתך היא - כן. יש אפשרות שהילד שלך נפגע זמנית מן ההיעדרויות התכופות שלך, אך יש אפשרות סבירה לא פחות, שהוא יכול לעמוד בקושי הזה, להתמודד איתו בהצלחה, וללמוד ליהנות, למשל, מהמתנות השוות שתביא לו מחו"ל, מתשומת הלב המיוחדת שתעניק לו כשאתה איתו, ומאהבתך העצומה אליו, שאינה תלוייה באילוצי המציאות כלל ועיקר. אני חושבת שלאמו של הילד יש תפקיד מכריע בנושא זה, ואם היא תעזור לילד להתגבר על הפרידות, תסביר לו (יחד איתך) שמדובר בעבודה שאתה מחוייב לה (גם למענו), ואוהב אותו בכל לבך גם ממרחק - הסיכויים לנזק ארוך טווח פוחתים משמעותית. זכרו שהסתגלות טובה של ילדי גירושין תלויה במידה קריטית בתקשורת טובה, הידברות ושיתוף פעולה בין ההורים. אם אלה קיימים - כל הקשיים האחרים ניתנים לפיתרון. בברכה ליאת

הי ליאת יש לי שני אחיינים בני 3 ו- כמעט 6. עד עכשיו כשלאחד היה יום הולדת קניתי לו משהו "גדול" ולשני משהו קטן וסימלי. אני תוהה אם גם בגיל 6, כאשר לילדה בת ה-3 יש יום הולדת צריך לקנות מתנה קטנה גם לבן ה-6, או שבגיל כזה הוא כבר צריך להבין שכשאין לו יום הולדת הוא לא מקבל ..... מה הכי נכון עבור הילדים כמובן, לדעתך ? תודה

היי דפנה, אני חושבת שהרגישות וההתחשבות ברגשותיו של האח הבכור מעידה על אהבה, אכפתיות, ובעיקר הבנה וקרבה לחוויה של הילד הקטן. מאחר וילדים לא מאד מחשיבים את הערך הכספי של המתנה, ואפשר לרצותם בקלות יחסית גם עם משהו קטנטן, הייתי ממליצה להמשיך עם הנוהג עוד קצת... בגיל 6 הקנאה באחים הקטנים עדיין מאד בתוקף, והיכולת להתמודד עם תסכול עוד לא בשיאה. אז למה לא, בעצם? שיהיה במזל טוב! ליאת

ליאת שלום,כתבתי לך לפני מס' ימים על ההשמנה של ביתי- ראי הודעה- כתבתי שם הבהרה , אשמח אם תוכלי להתייחס אליה. אני מאוד מודה לך, אורלי

היי אורלי, עניתי לך שם... להתראות ליאת

שלום רב ביתי בת שנתיים וחודשיים, ואישתי בשבוע 25, אשמח לדעת האם יש זמן מומלץ לספר לביתי על התינוקת שבדרך. תודה

שלום אריאל, אין חוקים נחרצים בשאלה מתי לספר לילד קטן על ההריון והלידה המתקרבת. זה תלוי בהרבה גורמים, בהם יכולתו ובשלותו הקוגניטבית, עירנותו לשינויים, יכולתו המילולית-תקשורתית, וגם... היכולת שלכם להתאפק :-) בעיני, כשהבטן יוצאת ומבצבצת, זו הזדמנות טובה להציף לראשונה את הנושא, ("לאמא גדלה תינוקת בבטן") אך מבלי ליצור ציפייה גדולה מדי לבואה המיידי. אפשר להזכיר זאת בקצרה, ולחזור על כך מדי פעם בפעם, כדי שרעיון התינוקת שבבטן יחלחל לאט לתודעתו. הקשיבו לשאלותיו והגיבו להן באופן פשוט וממוקד, מבלי להפציץ אותו במידע מיותר שמעבר לתחום השגתו כרגע. בחודש האחרון, יחד עם ההכנות הפרקטיות-מעשיות לקראת בואו של התינוק והשינויים הנראים לעין בבית, אפשר יהיה לדבר על כך יותר ויותר, להכינו לקראת הופעתו הממשית של התינוק, לבנות ציפייה והתרגשות, ולהיערך יחד איתו להשלכות המיידיות שיהיו לכך על חייו. בהצלחה ליאת

בני בן 6.5 בכיתה א'. ילד בריא, שמח, אינטיליגנט ורגיש. בחודשים האחרונים מביע פחדים מתהליך ההתבגרות וממוות. פחדיו להתבגר באים לידי ביטוי בהבעת חוסר רצון ופחד מוחלט מגיוס לצבא, מהרגע שיתחתן ו"יאלץ" לעזוב את הבית ומהרגע שיזדקן וימות. הוא מרבה לשאול אותנו לגבי סבינו שכבר אינם חיים ועל גלעד שליט. שאלות ותהיות אלה עולות אצלנו אחת לכמה ימים/שבועות, אך לאחרונה גברו. חשוב לציין שבד"כ מדובר בילד מאד שמח, חברותי, אהוב ומקובל, אך גם מאד רגיש למשפחתו ולסביבתו. תודה רבה.

שלום טמבולינה (איזה שם שמח בחרת לך...יופי!) העיסוק במוות מופיע אצל ילדים צעירים, כבר מגיל 5, החל בדאגה לשלמות הגוף, וכלה במחשבות מפחידות על פציעה, פגיעה ומוות של הילד עצמו או של אהוביו. ילדים רגישים ואינטליגנטים חשופים לחרדות אלה אף יותר, בהיותם מסוגלים לחשוב 'קדימה', להתמודד באופן ראשוני עם רעיונות מופשטים, ומתקשים להתעלם מניואנסים ומפרטי מידע המטפטפים ישירות או באקראי דרך תקשורת חסרת חמלה. תוכלו להרגיע אותו ולומר שאפשר לשרת בצבא גם בתפקידי עורף, ולהשאיר אצלו תחושת שליטה יחסית מול מה שנתפס כ"כ שרירותי ומאיים. חשוב להישאר רגועים ומתקפים, מבלי להתפתות להרגיעו באמצעות רעיונות שווא כמו חיי נצח או שלום עולמי (אמן, אינשאללה). במקום זאת, חשוב להדגיש את היכולת לשלוט בחיים (בניגוד למוות), לבחור, ליצור, לאהוב ולהיות אהוב, ולעשות כל מאמץ להיות בריא וחזק. כך ילדים (ומבוגרים) מחזירים לעצמם תחושת שליטה יחסית מול שרירותיותו המפחידה באמת של המוות. בברכת חיים ארוכים ובריאים ליאת

בני בן 5 לאחרונה החל בעשיית הצרכים במכנסיים, עושה לי הרושם שהוא מתאפק מאוד, מרוכז במשחקים, טלויזיה או כל דבר אחר ופשוט יוצא לו במכנסיים, הדבר חוזר על עצמו מידי יום, גם בגן הוא חוזר לבית במכנס רטוב ומלוכלך מיציאה של צואה. אני זקוקה לעזרה או עצה כיצד עליי להגיב? ומה ניתן לעשות?

שלום קרן, אני מעתיקה לכאן, למענך, תשובה שנתתי לפנייה דומה. אם יהיו שאלות נופות, אשמח לעזור. * אוסף המאפיינים שאת מתארת יכול להיות קשור לתופעה מוכרת הנקראת "הצטאות" (אנקופרזיס). כמובן שאבחנה יכולה להיעשות רק לאחר בירור פנים אל פנים ולא דרך פורום אינטרנטי. אנקופרזיס היא הפרעת הפרשה שיכולה לנבוע הן מגורמים פיזיולוגיים (קשיים בשליטה בסוגרים) והן מגורמים רגשיים, הקשורים בדר"כ למאבקי כוח ושליטה בין הילד להוריו. לבד מההתמודדות עם בעיית הצרכים, קיימת גם התמודדות נוספת, עם לעג או דחייה מצד הילדים או הצוות המטפל, ועם ביטויים של כעס, אכזבה או מורת רוח מצד בני המשפחה הסובלים, לעיתים, מאי נוחות רבה בגלל ההפרעה. לכן, לפני הכל, מומלץ לערוך בירור אצל רופא הילדים, שישלול גורמים גופניים. מההיבט הפסיכולוגי, עיקר המאמץ מתמקד בדרך כלל בהפחתת המתחים במשפחה (כמובן שאין טעם רב בענישה, שיכולה רק להחריף את הבעיה) ובשכלול מיומנויות ה'טיפול העצמי' וההחלפה המהירה והשקטה של הבגדים ע"י הילד עצמו. חשוב לזכור שאחת מתופעות הלוואי העצובות של האנקופרזיס היא הפגיעה בדימוי העצמי של הילד והבידוד החברתי שלו. כהורים, מוטלת עליכם מטלה מאתגרת של סבלנות ואורך רוח, יכולת קבלה והכלה שנראית לעיתים כמעט בלתי אפשרית. הבשורה הטובה היא שברוב המקרים הבעיה חולפת מעצמה. נסו לגייס את מרב הכוחות והסבלנות למען בתכם, ולאהוב אותה הכי חזק שאתם מצליחים. אין תרופה טובה מזו. בברכה ליאת

תודה רבה על תשובתך, הנושא מאוד מטריד אותי ואינני יודעת כיצד עליי להתמודד עם הבעיה. אשמח לקבל עצתך לגבי איש מקצוע מקצועי ואמין שיוכל לעזור לנו. האם תוכלי להמליץ לי בנוסף על חומר קריאה בנושא, המידע שמצאתי באנטרנט לא מספיק לי ומתמקד בעיקר בבעיה ואילו אני זקוקה לדרכי התמודדות. אני מרגישה חסרת אונים אודה לכל מידע נוסף

כאשר אני עם הילד בבית אני מקפידה כל הזמן להזכיר לו להתפנות אפילו עומדת על כך שישב בשירותים על הבוקר טרם צאתו לגן, כל זאת כמובן בניסיון שלא יברח לו במהלך היום בגן, יש ימים שזה מצליח, האם זה בסדר להזכיר לו לעשות כל הזמן ולעמוד על זה שישב באסלה, או שחלילה הדבר יוצר לחץ רגשי נוסף? מה דעתך? ושוב...תודה

בני בן ה- 18 הלומד בכתה י"ב לקוי למידה, ומתמודד (בהצלחה יש לציין) עם קשיים לא מעטים.... עם כל זאת לאורך תקופה לא קצרה הוא גונב כסף מבני הבית בתקופות שונות , לכשאני מדברת איתו על כך הוא תמיד מכחיש ו"לא מבין מה אני רוצה ממנו" . מגיב בזעם , בהתממות ואף בהתמסכנות .... "תמיד את מאשימה אותי" וכיו"ב. למרות שאני מנסה לתת לו פתח להתוודות ומעודדת פתיחות ,שואלת על מצוקה כלשהיא , אם הסתבך במשהו ? האם חייב כסף לחבר או כל דבר אחר על מנת לאפשר לו לצאת מהמקום הזה של השקרים והגניבות הבלתי פוסקות .... אני חייבת לציין כי האוירה בבית מאוד פתוחה , תומכת ומכילה והוא יודע כי אעמוד מאחוריו גם אם הוא נקלע לסיטואציה קשה כזו או אחרת . אני מבקשת לציין כי הוא מקבל דמי כיס "לבזבוזים" וחוץ מזה מידי פעם "אקסטרות" פה ושם וכשמבקש -מקבל השתתפות בהוצאות נוספות שיש לו כגון:משחקי כדורגל וכד' . חוץ מזה הוא עובד ומרוויח בסביבות 600 ש"ח . כהורה מאוד מודע ומתקשר עם ילדיו... הגעתי למבוי סתום ולמצב שאינני יודעת איך לעצור את התופעה אשמח לשמוע דתך המקצועית בנושא.

שלום רחל, בנך בן ה-18 כבר אינו ילד, וככזה - כבר נושא באחריות פלילית ואמור להיות מודע היטב למעשיו. גניבות בגיל כזה מקבלות משמעות שונה מאד בהשוואה ל"מעידות" של ילדים צעירים, שלא תמיד מצליחים להפנים את אמות המוסר המוסריות ולהשתיק מאוויים דחפיים. בגיל 18, גניבה יכולה לשקף שליטה רופפת בדחפים או בעיה רגשית משמעותית. אני, ממש כמוך, לא חושבת שמדובר בתגובה למחסור חומרי כלשהו, ולכן מציעה לטפל בזה בהקדם, בעזרת פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם מתבגרים. אני מאמינה שהקשר החזק ביניכם והתקשורת המשפחתית הטובה יסייעו בתהליך זה, ובאופן מעגלי ישתפרו ויתחזקו בעצמם. בהצלחה ליאת

שלום רב ביתי בת 14 ילדה מקסימה חייכנית קופצנית מלאת שמחת חיים ומאוד מקובלת ובעיקר מוכשרת בכתיבה . מזה כמה זמן אני שמה לב שהילדה נורא עייפה ואת שעות אחר הצהריים מבלה בשינה עמוקה החלטתי לקחת אותה לרופא ואז אמרה שיש לה משהו לספר לי .היא הסבירה את העייפות שלה בחלום שחוזר על עצמו כל לילה במשך כמה שבועות ולכן היא לא ישנה טוב בלילה .החלום הוא על בחור בגילה שהוא חולה בסרטן ומגיע אליהם לבי"הס על מנת להרצות להם על מחלת הסרטן היא נקשרת לאותו בחור ואפילו מביאה אותו אלינו הביתה . לבחור נשאר מספר ימים לחיות וביום גשום מאוד כשבאים לאסוף אותו מאצלינו היא עוטפת אותו בכדיי שלא יתקרר הוא אומר לה שהוא לא יודע אם מחר יספיק לראות אותה ומחליט לספר לה שהוא מאוהב בה היא בתגובה עונה לו שהיא דואגת שלא יתקרר ושהם ידברו על העיניין מחר .היא מגיעה למחרת לביה"ס ומודיעים לה שהוא נפטר פה היא מתעוררת בבהלה. יש לציין שהיא משוחחת עם יועצת ביה"ס .לילדה אין שום זיכרון איך הופיע פתאום החלום אין תלמיד כזה אין מישהו במשפחה חולה בסרטן אם כן מה עליי לעשות לעזור לילדה?יש לציין שהיא התחילה דיאטה בשומריי משקל הצליחה לרדת יפה אבל חלה התדרדרות היא כל הזמן רעבה עלתה שוב במשקל ומסרבת להמשיך את הדיאטה . אני נורא דואגת לילה מנסה לעזור כמה שאפשר וזה לא עוזר כל בוקר יש מלחמה להעיר אותה לביה"ס אודה לך אם תוכלי לעזור

שלום רב, כדי להבין ולנסות לפרש פשרו של חלום חוזר, יש צורך להכיר מקרוב את החולם, את עולמו, את הדמויות המשמעותיות בסביבתו, את ההיסטוריה הקרובה והרחוקה שלו, וכד'. בגלל הרקע הקצר שהבאת, כיווני המחשבה שלי לקחו לאסוציאציות סביב דימוי הגוף, שאלות הנוגעות ליכולתו של המראה החיצוני (המשקל?) להחיות ולהמית, גם בהיותו קשור מאד למיניות. הידיעה שהיא הולכת לשיחות אצל היועצת מרגיעה, ואני מציעה לך להישאר מעורבת, ולבחון במידת הצורך אפשרות להתערבויות נוספות, בכפוף לשיקול דעתה של היועצת. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 3 שנים .מהלך הדיבור היה רגיל עד אשר נולד לנו ילד נוסף.מאז הדיבור בנסיגה [אם אפשר לקרוא לזה דיבור ]ורק מלמול לא מובן. מה לעשות תודה

שלום דוד, אני ממליצה לפנות למכון להתפתחות הילד לצורך הערכה של קלינאית תקשורת ופסיכולוג התפתחותי, במטרה לקבוע האם מדובר בקושי ממקור רגשי או התפתחותי. בכל מקרה, חשוב לטפל בבעיה מוקדם ככל האפשר. בהצלחה ליאת

שלום רב. בתי בת ה-5 ושלושה חודשים כבר כשנה כוססת ציפורניים. כשאנו מתבוננים אחרורנית נראה לנו שהסיפור התחיל די משעמום שלה כאשר צפתה בטלויזיה (להערכתנו). כלומר, איננו מצליחים לזהות משהו שיעיד על מצוקה שהחלה את הנושא. לאורך השנה העיניין מחמיר וגם כשהיא לא כוססת בעזרת פיה,היא מתעסקת בציפורניה באמצעות האצבעות האחרות (כאילו חופרת בעור או הציפורניים). היא אפילו כוססת ומתעסקת עם הציפורניים ברגליים. נכון להיום, כמובן שכאשר היא במתח או עצבנית אז זה מחמיר. מה לעשות? איך לעזור לה? מה המשמעות של טיפול התנהגותי? ואיך? תודה

שלום גלי, כסיסת ציפרניים נפוצה מאד אצל ילדים, ובדר"כ היא משקפת מתח לא מדובר. (לא חייבים להיות ברקע טראומה או משבר בהכרח). בכל מקרה, בעיני, אין מקום להיכנס לתהליכים של גמילה או טיפול פסיכולוגי בגיל כה צעיר. עדיף להציע בעדינות פעילות אחרת כמו למעוך "כדור עצבים" או לשחק עם חפץ "מעניין" אחר (שרשרת חרוזים, גומייה או שרוך כותנה). טיפול התנהגותי מכוון להכחדת התנהגויות לא רצויות וחיזוק התנהגויות רצויות באמצעות מערך תגמולים וחיזוקים מובנה. לטעמי, כאמור, אין מקום לעשות זאת לפני שילד מגיע לבשלות המאפשרת לו לרתום מוטיבציה גבוהה ומאמצים במטרה להביא לשינוי (בערך בגיל 9-10). בברכה ליאת

בתי התחילה את לימודיה באוניברסיטה.מגמה קשה שצריך כל היום ללמודץהיא נקלעה לחרדות ,דכאון ורצון לעזוב את הלימודים.קשה לי ,לא טוב לי,אני צעירה מידי,אני צריכה לעשות חיים ןכעת אין לי חיים מלבד הלימודים.התחלנו לרמוטיב לפני שבועיים כרגע ללא שינוי.מה עלי לעשות כיצד לנהוג.

שלום רב, אני ממליצה מאד על פנייה לשירותי הייעוץ לסטודנט באוניברסיטה בה לומדת בתך, המספקים טיפולים פסיכולוגים מוזלים לסטודנטים. במסגרת הטיפול הפסיכולוגי, תוכל בתך לבחון את רצונותיה ומשאלותיה, בנפרד מאלה שלכם, ולקבל את החלטותיה שלא תחת לחץ. הסמסטר הראשון כרוך לעיתים בהצפה נפשית שמקורה בעומס חריג (אמיתי או נתפס) על הסטודנט. הפסיכולוגים בשירותי הייעוץ מכירים את התופעות הללו, ויודעים לתת להן מענה. עד לשיפור במצב הרוח, אני ממליצה לגייס אורך רוח ואווירה אוהדת, להרבות בעידוד ותמיכה, ולהיות מוכנים נפשית גם לרעיון של הפסקת הלימודים עד לזמן מתאים יותר. בברכה ליאת

שלום בתי בת 3 בערך מתמודדת עם לידת תינוקת. כשהיא נוגעת בה באופן לא עדין, מניחה את ראשה על בטנה אנו מעירים לה והיא מקבלת זאת קשה, כועסת ונותנת מכה לי או לבעלי. אנו אומרים לה שאנו יוןדעים שהיא כועסת אך אסור להכות אותנו. ניסינו להכניס אותה לחדר כשההתנהגות חוזרת על עצמה (לא מייד, אלא מזהירים מראש) אך יש התלבטות האם זה "הוגן" כלפיה? הרי קשה לה. ברור שאנו עוטפים אותה בכל דרך אפשרית, חיבוק, נשקה, התפעלות ממשחקיה ובילוי זמן איכות, אך כאמור גם מציבים את הגבול כשנדרש. האם זה בסדר

שלום נועה, אני חושבת שאתם נוהגים נכון ובהגינות כשאינכם מרשים לבתכם לפגוע בתינוקת או לנהוג בה בחוסר רגישות. העובדה שקשה לה אינה מתירה לה להתנהג באלימות, ולפגוע בחסרי ישע. העובדה שאתם עוטפים אותה באהבה ותשומת לב כשהיא טובה וחביבה, ומציבים גבול ברור כשהיא אלימה, משדרת מסר חשוב: "אנחנו אוהבים אותך מאד, כייף לנו איתך, ואנחנו שומרים עליך כדי שלא תפגעי באנשים שאת אוהבת". אין לאפשר לילד, בשום גיל ובכל מקרה, להרים יד על הוריו, גם אם הוא כועס או פגוע. לטווח הארוך יש בכך נזק גדול, כולל התפתחותן של בעיות חרדה וקשיי הסתגלות. אני רוצה לחזק אתכם, ולעודד אתכם להמשיך לנקוט עמדה חד משמעית ובלתי מתפשרת כלפי התנהגות אלימה, תוך שאתם מכוונים אותה לפעילות חלופית שתאפשר לה לפרוק מתחים וכעסים (פעילות גופנית מאומצת, פעילות יצירתית באמצעות משחק, ציור, פלסטלינה וכד', חבטה בשק אגרוף, וכו'). בברכה ליאת

שלום רב, ילדתי בת 5.5 היא ילדה גדולה, כלומר גבוהה מאוד ביחסית לבני גילה ובד בבד שמנמונת. אנחנו נמצאים במעקב דיאטנית וכמו כן בטיפול אצל תרפיסטית מסיבה אחרת (יש סיכוי שהאכילה היא גם ריגשית). תמיד היא היתה ילדה גדולה. היא ילדה ששופעת בבטחון עצמי ודומיננטית מאוד. מאז ומתמיד היא דיברה על הגוף שלה, סיפרה שלעיתים מעירים לה בקשר לזה, היתה תקופה בה חשבה שהיא רזה ואף אמרה זאת, אני מניחה שלא הבינה את המשמעות. לאחרונה העיסוק סביב זה מעט גבר ואני חושבת שזה מפריע לה, גם מבחינת הערות סביבה גם אולי כי היא עצמה חשה כך. אני מאוד משתדלת לעשות מאמצים לשמור על התזונה שלה, אך היא עדיין מתעסקת סביב אוכל לעיתים. אביה ואני גרושים והוא משתף פעולה באופן חלקי לטעמי, אם כי משתף. אני מנסה להסביר לה שע"מ להיות בריאה עליה להיות קשובה לבטן שלה ולשמור על עצמה ממזיקים. אני מאוד חוששת לדבר איתה על השמנה והמילה הזו לא מוצאת מפי, אם כי היא שומעת זאת מהסביבה לעיתים ומכך אין מנוס. אני לוקחת אותה למעקב דיאטנית וגם לחוג שחיה, אני משתדלת ככל שניתן ללכת עימה ברגל. אני מאוד חוששת לדבר איתה על השורש ש.מ.נ עם כל המשתמע מכך ולכן אני אומרת רק בריאות. אני חוששת שאני חוטאת בכך, כי היא באמת צריכה לדעת שתהיה שמנה אם תמשיך כך והתחושה שלי היא שאני מפחדת לומר לה את זה, פן תפתח הפרעות אכילה בעתיד. זה גורם לי לחשש רב. איך אוכל בצורה עדינה ובלי חשש להעביר לה את המסר באופן עדין שהיא לא רזה בלשון המעטה וכי אם תמשיך בדר זו תהיה שמנה. אני מרגישה שאני הולכת סחור סחור בהסברי עקב החשש שתגדל לבעיות אכילה ועם זאת אני חשה חוטאת בכך שאני פועלת כך. איך לומר את הדברים בעדינות ושהמסר יעבור? תודה!!!

שלום אורלי, גם אם תימנעי בכל דרך מלהזכיר את המילה 'שמנה', אין לי ספק שבתך ערה לממדיה, וגם למה שאת חשה כלפי עובדה זו. הפנייה לדיאטנית, כמו גם הדיבור הרב על חשיבותה של הפעילות הגופנית והאכילה הנכונה לבריאותה, מבהירים לה היטב מה מצופה ממנה. לטעמי, אין כל צורך (ואפילו מזיק) להמשיך ולהעביר לה מסרים בנושא. האמיני לי שהיא קיבלה את המסר. כרגע, חשוב להעביר מסרים אחרים, של קבלה ללא תנאי, של התפעלות וגאווה מכישרונותיה והצלחותיה, מהיותה חברה טובה, בת טובה, יפה, מוצלחת ונהדרת, ללא קשר לגובהה או למשקלה. אלה מסרים המעודדים תפיסה עצמית חיובית, תחושת ערך, ואמונה בסיסית בזכותה להיות אהובה כמו שהיא. זכרי שאכילה 'רגשית' באה למלא חלל ותחושת ריקנות, וכדי שהאכילה תחזור להיות מזינה ומאוזנת, יש להתמודד תחילה עם הבור הרגשי שכרגע אינו יודע שובע. בברכה ליאת

קודם כל תודה. אך האם עלי להתעלם שהיא מספרת לי על משהו שאירע בגן או שהיא אוכלת בלי הפסקה? אני צריכה לומר לה זאת באיזושהי דרך. אבבל איך ניתן לומר בלי לפגוע.

שלום. בני היום בן שנה ואחד עשר חודשים נמצא במשפחתון שבו 5 ילדים. עד היום למרות כל המאמצים הנפלאים שעשתה בגננת ועדיין עושה יום יום שעה שעה לעזור לו ולנו להתגבר על המעבר מן הבית למסגרת חדשה הפרידות קשות ועל פי דיווחי הגננת במשך היום הוא צמוד אליה עד כדי שלא מאפשר לה לקום להביא מוצץ לילד אחר. בזמן פעילות (ציור הדבקה ריכוז שירים וכו)מצב הרוח טוב אך כשהילדים במשחק חופשי הוא דבוק אליה. רוצה לאמר שאני סומכת עליה 100 אחוז אבל הלב שלי כואב אציין ששאר הילדים מ א ו ש ר י ם במסגרת !!!!!. שאלתי - מה אני ובעלי יכולים לעשות כדי לעזור לילד הרי שלושה חודשים של קליטה זה כבר מוגזם (יש מצב שצריך להוציא אותו חזרה הביתה ? ולהפסיק לעבוד ?) וכן אשמח לייעץ לגננת כיצד היא תוכל לעזור לו (גם לה קשה לראות אותו מדוכוך). תודה יעל

שלום יעל, גיל שנתיים הוא גיל מתאים למעבר למסגרת חינוכית עם ילדים נוספים, שכן האינטראקציות החברתיות הופכות אפשריות וחשובות עבור הילד המתפתח. עם זאת, ילדים שונים אלה מאלה במזג הבסיסי שלהם, בקצב ההתפתחות שלהם, ובהיסטוריית ההתקשרות שלהם. יש ילדים שבגיל שנתיים עדיין זקוקים לטיפול 'סולו', ואינם בשלים לאינטראקציות החברתיות האינטנסיביות שמספקת המסגרת החינוכית. ילד שנצמד לדמות אחת הוא לא בהכרח "בלתי מסתגל", אלא ילד שזקוק לנוכחות קרובה של דמות אחת קבועה, המעניקה לו ביטחון ושקט. לא בטוח שכרגע צריך להחזירו הביתה, אלא דווקא לעודד גילויים קטנים של עצמאות. כאן יש לסייע גם לגננת, שמרגישה מחוייבת לכם מאד, ואולי באופן לא מודע גם מוחמאת מההיצמדות שלו אליה. תנו לה 'אישור' להיפרד ממנו קצת, ולעודד אותו להסתמך על דמויות נוספות (אני רוצה להאמין שיש בגן דמות מבוגרת נוספת, כי חמישה ילדים בני שנתיים הם משימה כמעט בלתי אפשרית עבור אדם אחד בלבד). אם תשדרו לה שמבחינתכם ההיצמדות הזו היא בלתי רצויה, יתכן שהיא תנהג בו בדרך מאוזנת יותר (חום ואהבה יחד עם ציפייה לעצמאות ופעילות מגוונת יותר). בברכה ליאת

ליאת שלום. קודם כל תודה על התגובה . רוצה לאמר לך שבמסגרת ישנה רק הגננת . בחיפושי אחר מסגרת מתאימה לבני לא ראיתי שום מסגרת קטנה כל כך עם שני אנשים בצוות וזה נראה לי יחסית מספר סביר. כמו כן הילדים גדולים בני שנה ועשרה עד שנתיים וחדשיים הילדים ממש נפלאים עמצאיים ואף אחד לא בוכה - ביליתי זמן רב במקום במקום וריאיתי את כל ההתנהלות במשך כמה ימים כך שאי אפשר להגיד שהיתה "הצגה" של הגננת ו או של אחד הילדים. אוסיף ואומר שלגננת ניסיון רב והעצות שאנו מקבלים ממנה נשמעות מקצועיות והגיוניות. בשבוע האחרון הכינה הגננת מדליה מיוחדת שבה כתוב כל הכבוד ובסוף כל יום שבו הילד הצליח להתגבר על הגעגועים אלי (שכחתי להגיד שהוא עדיין יונק)היא נותנת לו את המדליה והוא הולך בגאווה הביתה. זה עבד שבוע אך האפקט מתחיל להתפוגג. נו אז מה עושים ?????????????? יש משפטים או מעשים שכדאי לעשות או לא לעשות כל בוקר??? מה צריך לדרוש מהגננת???????? היא בסדר אך לבני עדיין קשה וזה מדאיג. תודה יעל

יש לי ילדה בת 6 מאוד מופנמת, עצורה, בטחון עצמי ודימוי עצמי ירוד.בפגישה עם פסיכיאטרית המליצה על טיפול רגשי, התרשמותה הייתה שיש אפקט דיכאוני, למרות שאני כאמא איני סבורה כך. אני מאוד רוצה לעזור לילדה, שאלתי היא האם חובה לפנות לטיפול פרטני אצל פסיכולוגית קלינית או האם טיפול פרטני ו/או קבוצתי אצל תראפיסטית במוזיקה מספיק טוב? מה ההבדל ביניהם?

שלום אפרת, טיפול פרטני טוב, ע"י פסיכולוג/ית קליני/ת או מטפל/ת במוסיקה, יכול לתרום רבות לבתך, ולקדם את מצבה הרגשי. כשאת שואלת האם טיפול במוסיקה יספיק, אני שומעת (אולי) שמובלעת אצלך הנחה לפיה הפסיכולוג הקליני מיועד למקרים הקשים, וטיפול במוסיקה מכוון למקרים פחות חמורים. זוהי, כמובן, הנחה לא תקפה. ההבדל המרכזי נעוץ בטכניקה הטיפולית. פסיכולוג ילדים משתמש בתראפיה באמצעות משחק, ואילו המטפל במוסיקה ישתמש בכלי נגינה ובמוסיקה ככלי הטיפולי המרכזי. שניהם מכוונים לקשיים הרגשיים של הילדים, אליהם קשה בדר"כ להגיע באמצעים מילוליים ישירים. יש הבדלים נוספים בין שני סוגי הטיפול, הנובעים מאופי ההכשרה שלהם, ואין בהם כדי לנבא את הצלחת הטיפול. לשניהם פוטנציאל גדול לסייע לילדה שלך, ואני מעודדת אותך ליזום פנייה בהקדם. לבסוף, לשאלתך האם עדיף טיפול קבוצתי או פרטני, אני מניחה שהתשובה תלויה במידה רבה בנסיבות הספציפיות שבעטיין מגיעה הילדה לטיפול. יש ילדים המרוויחים מאד מהטיפול הקבוצתי, בהיותו מעודד אינטראקציות חברתיות בסביבה מוגנת, אך יש ילדים שיפיקו יותר מעבודה פרטנית, בשל צורך גדול יותר בתשומת לב ייחודית, ומענה ספציפי. שווה להתייעץ עם הגורם הטיפולי שיראה אתכם, ויכיר את הקשיים מקרוב. אולי הפסיכיאטרית? בהצלחה ליאת

שלום.אני ילדה בת 15.אני גרה עם הורי וסבתא שלי.אמא שלי אני ואחותי לא ממש מחבבת את המשפחה מצד האבא במיוחד לא את אחותו הגדולה מכיוון שהיא אישה חצופה,אשר נוהגת לקלל,לצעוק ולשקר(אך אבא שלי נחמד,מתחשב,רגוע). לפני הרבה שנים כשעוד סבא שלי מצד האבא היה חי.הוא היה מציק לאמא שלי.הוא היה מקלל אותה,קורה לך בשמות גנאי ובנוסף היה מקלל ומאיים את אחותי הגדולה.אחרי שאני נולדתי סבא וסבתא שלי התחילו להנפל גם אלי : שוב את פותחת את המקרר,שוב את רוצה סוכריה?!,את בידיוק כמו אמא שלך..(סבא שלי היה נטפל אלי רק כשהיה משתכר).עכשיו..סבא שלי נפטר.ורק סבא שלי נשארה בחיים.לפני 3 שנים -אני אמא שלי ואבא שלי עברנו דירה ואחותי התחתנה.אבל למרבה הצער מסיבות שונות חזרנו לגור עם סבתא שלי,ולי ולאמא שלי כשה לשכוח את כול מה שהיה.לאמא שלי בדרך-כלל אין מצב-רוח בגגל שהיא כול הזמן רואה את סבתא שלי והיא מזכירה לה את כול מה שהיה.וגם אחותו הגדולה של אבי נכנסת אלינו אילו "לבקר" את אמא,אך בעצם היא עוקבת אחרינו.אני מנסה לעודד את אמא שלי אבל כמעט כול הזמן היא נזכרת במה שהיה ומתחילה לבכות. מה לעשות??

שלום דנה, אני מתנצלת שנאלצת להמתין לתשובתי זמן מה. לצערי לא יכולתי להגיע קודם. סליחה... אני חושבת שמאד מאד לא קל לאמא שלך, כי היא נאלצת לגור, מחוסר ברירה, בבית בו אינה מרגישה רצויה ואינה זוכה ליחס מכבד. זהו מצב קשה מאד, אך אינו באחריותך, ואין לך באמת הרבה מה לעשות, מלבד להמשיך לעודד אותה, להזכיר לה כמה את אוהבת אותה ומכבדת אותה (גם על האופן בו היא מתמודדת עם הנסיבות הבלתי-נסבלות). תוכלי להזכיר לאמא שגם המצב הכלכלי הקשה אינו נמשך לנצח, ושאת מאמינה שבקרוב תוכלו שוב לגור בדירה משלכם. אני עצמי משוכנעת בכל לבי, שגם בנסיבות חמורות וקשות, אהבה ונחת מהמשפחה הגרעינית, היא התרופה והנחמה הטובה ביותר. הישארי קרובה ומעודדת, כי עבור אמא זה עולם ומלואו. מאחלת לכם כל טוב ליאת

ביתי בת שנתיים ושמנה חודשים לפני מספר שבועות היא התחילה לאטום שת אוזניה לכל רעש שקצת מפחיד אותה, בנוסף היא מפחדת לעבור מחדר לחדר בבית כאשר לפעמים היא אוטמת את אוזניה או מבקשת ממני שאבוא איתה. אציין שאני אם גרושה והילדה ישינה גם אצל אבא שלה מגיל שנה. איך אפשר לטפל בחרדה ? האם זו גירסה של חרדת נטישה?

שלום אפרת, אני מתנצלת שחיכית קצת לתשובתי. לצערי, לא יכולתי להגיע לכאן מוקדם יותר. איתך הסליחה... פחדי ילדות פושטים ולובשים צורה לאורך שנות ההתפתחות, והם מושפעים מהשלב ההתפתחותי בו נמצא הילד, מנסיבות חייו, וממאפייני מזג. ילדים רבים פוחדים מרעשים חזקים ולא צפויים (אך גם מרעשים ממקור ידוע, כמו מופעי בידור, צפירה, מטוס חולף או בלון מתפוצץ). לפעמים הפחד מרעשים קשור להתנסות טראומטית קודמת, ולפעמים מקורו ברגישות תחושתית. ברוב המקרים הפחד חולף עם הגיל או פוחת משמעותית. כרגע, אני מציעה לא לעשות דבר, מלבד אולי להביע הבנה ואהדה כלפיה. אין טעם לומר ש"אין ממה לפחד", אך גם לא להיכנס למערכת של תגמולים ויחס מיוחד בגלל הפחד. לא צריך ללוות אותה במעבר מחדר לחדר, אלא לעודד אותה להעיז לעשות זאת בעצמה. תוכלי לומר משהו כמו "אני מבינה שאת פוחדת ללכת לחדר השני, אבל אני חושבת שתצליחי לעשות זאת לבד. אני סומכת עליך. אם תרצי, אגיד לך כשאלך לשם אח"כ ותוכלי להצטרף. עכשיו אני נשארת כאן ושומרת עליך מכאן". בהצלחה ליאת

שלום רב, אנחנו מודים לך על תשובתך הברורה לפניה מתאריך 21.11, עזרת לנו הרבה. בברכה

שלום רב אני בת 17 ובשנה שעברה כשהייתי בכיתה 10 הייתי מחפשת בנאדם מבין בערכי האהבה עדין ורגוע ומכובד שאוכל להיות איתו שמחה ומאושרת ופתאום הופע האדם הזה בפניי והתחלתי לדבר איתו בבית הספר הוא לא היה מלמד אותי בזמן שהייתי בכיתה 10 היו לנו שיחות וגילתי כמה הוא עדין ומבין אני דלוקה עליו אני לא יכולה יותר כי בשנה הזאת הוא מלמד אותי ובכל רגע שהוא נכנס לכיתה מתחיל הלב לדפוק סיפרתי ליועצת המעפנית בבצפר ואמרה לי תעזבי אותך ממנו לטובתך היא לא יודעת בכלל לדבר מסטולית אני חולה עליו משנה שעברה וזה לא עוברררררר אני מתה עליו אני מתה על התנהגותו וחשיבתו מהשיחות שהיו לנו נמשכת אליווו אני לא יכולה יותררררררר פליז תגידי לי מה לעשות

שלום רולה, התאהבות במורה, במדריך, ברופא או בפסיכולוג, מתרחשת לעיתים, ויכולה לגרום הרבה כאב לב ואומללות. ההתאהבות באה כתוצאה מראיית האדם המבוגר והמיטיב באור חלקי ואידילי (כתוצאה מהמפגש הלא-סימטרי וה'טיפולי'), תוך שמייחסים לו תכונות חיוביות ונהדרות, שאינן "מתקלקלות" בשגרת היומיום במציאות. אני מקווה מאד שהמורה הטוב שלך לא יתפתה לנצל את ההתאהבות שלך בו, כי עפ"י כללי האתיקה, צעד כזה הוא בבחינת עוול גדול וחציית גבולות מסוכנת. כמו הרבה בנות אחרות, גם את תתגברי בסופו של דבר על האהבה החד-צדדית הזו, ותמצאי לך נער ראוי ובר-השגה, שיוכל להחזיר לך אהבה כמו שבאמת מגיע לך. כרגע, אין לך הרבה מה לעשות, מלבד לשמור על עצמך מפגיעה, ולקוות לטוב. שולחת לך עידוד וכוחות להתגבר ליאת

ילדי בן 4 גדל בבית צמחוני אורגני עם ידע נרחב מבין אנגלית עברית בגן אטרופוסובינבון נעים יפה בעיות יציאהצואה כרגע אכילת שרווליםכיצד לטפל להגיב

שלום רב, אנא, קראי את תשובתי למירי ב-26.4.2009 (מציצת חולצה). אם יהיו לך שאלות נוספות אשמח להשיב. בברכה ליאת

שלום יש לנו בן מקסים בן שנתיים , מלא שמחת חיים אולם ישנם שני דברים שאנו מתמודדים איתם א. כאשר הוא לא מרוצה , הוא מטיח את ראשו בחפצים או ברצפה זה יכול להיות מקנאה או מסרוב שלנו לתת לו דבר מה , הוא ממש כועס וזורק חפצים וכול' עליי לציין כי אנחנו לא נענים לדרישותיו , הדבר שמפריע לנו הוא הטחת הראש מפחד שיגרום לעצמו נזק התופעה התחילה לפני שלושה חודשים , הוא נרגע ועכשיו שוב חל תהליך נסיגה בהתנהגות האם הוא בודק גבולות או שהוא מתוסכל גם מחוסר יכולתו לתקשר עם הסביבה? הוא אומר כמה מילים אך מתקשה ! הדבר הנוסף , שנת הלילה , אנחנו בד"כ נמצאים לידו עד שהוא נרדם , כי אם לא הוא פשוט מרעיד את הבית ,או פשוט מטיח את ראשו במיטה , שוב כמובן כדי לקבל תשומת לב שאלתי : האם עלינו להציב גבולות עכשיו או שעלינו לחכות ולייחס את ההתנהגות לכך שהוא נמצא בתקופת תסכול תודה מראש

שלום אבי ושרית, יש ילדים המטיחים את ראשם כבר מינקות, וככל הידוע לי לא לגמרי ברור מה מקור התופעה. ברוב המקרים היא חולפת מעצמה מבלי להשאיר נזקים. יש, לעומת זאת, ילדים שהטחת הראש שהחלה כביטוי להתקף זעם או תסכול, הופכת כלי רב רושם להשגת תשומת לב ורווחים מההורים המבועתים. הפיתרון במקרה זה הוא הסתלקות וניתוק מגע, מתוך תקווה שבהיעדר קהל המופע ייפסק. תגובה אפשרית נוספת היא החזקה פיזית מרסנת, ללא כל תגובה נוספת, מטוב ועד רע, עד שהילד נרגע. כך, למעשה, אינכם נכנעים לגחמה שלו, אך גם אינכם מאפשרים לו להזיק לעצמו. מאחר וילד כה צעיר באמת מתקשה עדיין לווסת את תגובותיו הרגשיות (בעיקר לתחושות תסכול, זעם או אכזבה), החיבוק המרסן משאיר אותו קרוב ומוחזק, ומאלץ אותו להירגע בזרועותיכם. זכרו להימנע מדיבור, פיצוי או כניעה לדרישות לא הגיוניות, ופעלו עניינית עד יעבור זעם. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת 4 ולפני כ-3 שבועות נפטר הסבא שאליו היתה מאוד קשורה.נהגנו להתראות איתו המון למעט ב-5 שבועות האטחרונים בהם היה מאושפז בבי"ח לשם לא הבאנו את הילדה.עוד כשהיה מאושפז נהגה לשאול שאלות כגון על מה הוא ישן,איפה הוא מתקלח ועוד. הילדה לא ישנה טוב בלילות מאז המות הסבא,קוראת לאבא שלה סבא בידיעה שהיא טועה (לאחר שהערנו את תשומת ליבה)ובתגובה ענתה אני יודעת אז מה?כיצד להבהיר לה שהוא לא יחזור ושאין טעם לשאול עליו ולחכות לשובו אשמח לקבל תשובה

שלום אפרת, ילדים הם חלק מהמשפחה, וכשפוקד את המשפחה אסון, הילדים הופכים - אם נרצה או לא נרצה - מעורבים ושותפים. ילדה בת 4 צריכה לדעת על מות סבה האהוב, לקבל הסבר המותאם לגילה, והרבה תמיכה וניחומים שיקלו על סבלה. ילדים צעירים מודעים כבר לעובדת קיומו של המוות, ובכל זאת, כשהוא פוקד את המשפחה, יש להקדיש תשומת לב לאופן בו מציגים לילד את העובדות. אני מציעה לספר על מחלתו הקשה של סבא, ועל כך שאנשים מבוגרים מאד (או זקנים, אם זה הולם למקרה שלכם) לפעמים מתים ממחלות קשות. תוכלו להדגיש כי המת מפסיק לסבול, ואינו מרגיש שום כאב. אני מציעה לא לנסות לברוח לרעיונות מופשטים כמו גן עדן או "עלייה לשמים", שכן ילדים מתקשים להתמודד עמם. האמת הפשוטה עדיפה במקרה כזה (לפחות בעיני). הייתי אומרת שאת המתים קוברים בבית הקברות, שזה מקום יפה ומטופח, "ובקרוב תוכלי לבוא איתנו לשם, ולהניח פרחים יפים על הקבר של סבא". בשלב הזה, כדאי להתמקד בהיבטים הרגשיים של האבל, בכאב, בגעגוע, בצער הנורא על כך שסבא לא יחזור. "אבל תמיד נזכור אותו, נזכור את הרגעים הכייפים איתו, ונמשיך להסתכל בתמונות, לחייך, ולאהוב אותו גם כשהוא כל כך חסר". יש לצפות לתגובות רגשיות מכל סוג שהוא, לאפשר כל ביטוי להם, ולספק את המענה התואם לכל שאלה שתתעורר. הדרך הטובה ביותר להתאים את המענה לצרכים של הילדה, היא פשוט להקשיב למה בדיוק היא שואלת, ולהסתפק בתשובות קצרות וענייניות. אני ערה לכך שנושא המוות מעורר הרבה רגשות ופחדים גם אצלנו, המבוגרים, ואיש מאיתנו לא יודע באמת הכל על שאלות החיים והמוות. אם תחושו קושי או מבוכה מול שאלות קשות, אפשר לומר בפשטות "אנחנו לא יודעים הכל". אני מאחלת לכולכם שתוכלו לצער, ושתמצאו נחמה באהבה והנחת המשפחתית. ליאת

תודה רבה על תשובתך עזרת לי מאוד אני מאוד מעריכה את זה

בתי בת 8, נוהגת לשים את ידה בין רגליה ולהתנדנד. בבית זה קורה בעיקר תוך ניסיון להכין שעורי בית. מה שיותר מטריד- הדבר מתרחש גם בכיתה והמורה הפנתה את תשומת ליבי לעניין.שוחחתי עם הילדה, לדבריה לא מסוגלת לשלוט בכך. אין בעיה רפואית או פיזיולוגית. איך להתמודד? למי לפנות?

שלום רב, אוננות, בעיקר כשהיא הופכת לעיסוק אובססיבי, ממלאת כנראה תפקיד כלשהו כגורם מפרק מתח. ברמה הפרקטית, יש להעיר לה ולבקש ממנה לעבור למקום אחר, בו תוכל לאונן בפרטיות. יש להסביר לה כי פעילות זו, נעימה ככל שתהיה, היא דבר שעושים בפרטיות, שלא בנוכחותם של אנשים נוספים. אני ממליצה שגם המורה לא תאפשר לה לעשות זאת בכיתה, ותבסס איתה 'סימן מוסכם' שיזכיר לה להפסיק. ברמה הפסיכולוגית, חשוב לנסות ולהבין מדוע הצורך לאונן מתעורר דווקא בהקשר של שיעורי הבית והכיתה, ולבחון האם קיימים עוררות, מתח או מצוקה סביב התפקוד האקדמי שלה. חשוב להבין האם קיימות ציפיות-יתר ממנה, היוצרות תחושת עומס, וכד'. מאימתי שמאתרים את מוקד המצוקה, קל יותר לתת מענה מדויק, ולהפחית את הלחץ. אני מאמינה שבמקרה כזה תפחת גם האוננות הכפייתית. בברכה ליאת

שלום ליאת, אני רוצה להתייעץ בנוגע לבתי - בת שנה וחצי. היא לא מחבבת במיוחד את המוצץ מגיל 0. אולם הוא שימש אותה עד גיל שנה רק לשלב של ההירדמות. מגיל שנה היא כבר איני רוצה את המוצץ, והתחברה מאוד לחיתול הבד. התחברות זו החמירה והחריפה מאז שנכנסה לראשונה לגן בגיל שנה וחודשיים ומאז המצב הוא כזה: גם במהלך היום היא דורשת את החיתול - הוא איתה בזמן הליכה , בזמן האוכל, בזמן ישיבה ומשחק וכמובן בשעת ההירדמות. היא פיתחה תלות רבה בחיתול וראוי לציין שהיא גם דואגת להכניס פינה של החיתול לפיה כל הזמן. מעבר לסכנה שכשהיא הולכת החיתול נשרך אחריה ומתפתל בין רגליה, כואב לי לראות את התלות שנוצרה לבתי. כשאנו מנסים להעלים אותו מטווח ראייתה, היא לא שוכחת ומבקשת אותו ולכשאינה מקבלת אותו, היא בוכה מאוד ואינה נרגעת מחיבוק או ניסיון להסיח דעתה באמצעים אחרים. אודה אם תוכלי לייעץ לי כיצד עליי לנהוג ?

שלום נעמה, חיתול הבד משמש עבור בתך כ"חפץ מעבר" מנחם ומרגיע, ונוכחותו בחייהם של הילדים הצעירים שכיחה מאד וחשובה, בעיקר בתקופה הקריטית של הפרידה מאמא והכניסה לגן. כרגע, לא הייתי עושה דבר, מלבד להמתין בסבלנות לרגע בו יסתיים תפקידו של החיתול. אני ממליצה לך מאד לקרוא עוד על חפצי מעבר ועל תפקידם המכריע בהתפתחות הרגשית של הילד. הנה, למשל כאן - http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forumId=192&a=82421&c=1370&sc=0&ssc=0 בברכה ליאת

שלום ליאת, כתבתי לך כבר בעבר, אנחנו מתגוררים עקב שליחות מזה שנה וחצי באירופה. בני כמעט בן ארבע והוא הולך לגן שנה שניה. שנה שעברה הוא היה בגן כשמלאו לו שלוש (כלומר, פחות משנה). הוא הולך לאותה קבוצה עם אחותו בת ה-6. הוא עדיין לא מדבר לגמרי את השפה אם כי נראה שהוא מבין יותר ממה שאנחנו חושבים. הוא משחק נפלא עם אחותו אבל כמעט לא עם ילדים אחרים. אין לו חברים שלו בגן. אני מנסה לפעמים להפגיש אותו אחה"צ עם ילדים מהגן אבל זה קשה ובדרך כלל זה יחד עם אחותו והיא שכבר שולטת בשפה, די משתלטת. נראה לי שיש לו קושי לפתח קשרים חברתיים עם בני גילו. הוא מנסה ונראה כאילו לא מצליח. הוא מאוד רוצה חברים ומדבר על זה הרבה, אבל בפועל אין לו. אני די מודאגת, למרות שכפי שציינתי עם אחותו הוא משחק נפלא, גם במשחקי דמיון, גם במשחקי קופסא למינהם. ברצוני לציין כי הוא נתקף לעיתים בהתקפי זעם והרבה פעמים אומר כי הוא שונא (את אמא, אבא, אחותו, חבר). מה דעתך?

שלום מיכל, שמחה לשמוע ממך שוב. קצת קשה לי להעריך ממרחק, רק על סמך התיאור הקצר שלך, מה בדיוק הקושי, והאם הוא מדאיג. אינטואיטיבית, אני נוטה להאמין שהתקפי הזעם הם ביטוי לתסכול הגדול שהוא חש מול הגרעון השפתי, שיוצר מעין רגרסיה התפתחותית (אני מתכוונת לכך שהוא נמצא במצב די דומה לזה של ילד צעיר יותר, שעדיין לא מצליח לבטא את עצמו במילים, ומתוסכל מאד עקב כך). בנך, למעשה, חווה את עצמו בשני אופנים שונים. כשהוא בבית, בסביבה דוברת עברית, הוא מתפקד כבן ארבע רגיל, ומשחק נפלא עם אחותו ואיתכם. אך כשהוא בגן, בהיעדר השליטה בשפה, הוא מתקשה לבטא את עצמו בחופשיות ולתקשר ביעילות עם בני גילו. הפער הזה בהחלט יכול ליצור חוויית-עצמי מבולבלת, וניסיון להיצמד לאחותו כל עוד הוא יכול. בהנחה שההסבר הזה מתקבל גם על דעתך, אני מציעה להתאזר בסבלנות וסלחנות, ולאפשר לו ליהנות מהמשאבים המשפחתיים ככל שיידרש. אם, לעומת זאת, את חושדת שמדובר בקשיי תקשורת או בעייה התפתחותית כלשהי, שווה להתייעץ עם גורמים מקצועיים, פנים אל פנים. מעניין אותי מה אומרת עליו הגננת, והאם היא סבורה שקיימת חריגות או בעיה במיומנויות החברתיות שלו. תחושת הבטן שלי, כאמור, לא לוקחת לכיוונים הללו, אך זוהי תחושת בטן בלבד, ואין לראות בה אבחנה כלל ועיקר. אשמח אם תמשיכי לעדכן. להתראות ליאת

ליאת שלום, תודה על התגובה. כששאלנו את הגננת היא אומרת שהוא משחק יפה מאוד בגן וכשאחותו לא בסביבה (בפעילות של ילדי גדולים יותר), הוא מסתדר מצויין, משחק ומדבר יותר בפתיחות איתן ועם הילדים. קצת קשה לי לדעת אם אכן זה המצב כי יש לי תחושה שהגננות כאן מנסות ליפות דברים אבל יתכן וזו רק תחושה. השאלה שלי היא האם זה סביר בגילו ובנסיבות אלו עדיין אין לו חברים משלו. תודה רבה

שלום בני בן ה7 בכיתה ב סובל מבעיות התנהגכות קשות וחוסר גבולות הלכנו לייעוצים רבים והדרכת הורים כרגע יש לו סימפטומים של קשב וריכוז ואפילו ניסינו לאחרונה ריטלין LA 20 מ"ג מה שהחמיר את המצב אפילו יותר ואנחנו ממש אובדי עצות הוא מושעה מבית הספר ויש הרבה תלונות עליו אנחנו כבר על סף ייאוש ולא יודעים למה זה קןורה לו בכלל יש לו חרדות וקטע רגשי עמוק מאוד אני כבר לא יודעת למי לפנות לייעוץ נוסף כי אני חוששת שמבית הספר יפנו אותנו מרוב ייאוש לועדת השמה וינסו להוציא אותו מבית הספר והוא משש לא ילד של חינוך מיוחד תודה

שלום לי, לא ציינת לאיזה ייעוצים הלכתם, וזה נראה קריטי להגיע לאנשים הנכונים. לאור מה שאת מתארת, אני ממליצה על פנייה לפסיכיאטר של ילדים, שיוכל (לפעמים זה קורה לאט, תוך ניסוי ותעייה) להתאים לבנכם את התרופה הנכונה במינון הנכון, ולהפנות אתכם גם לפסיכולוג ילדים קליני, שילווה את הילד במפגשים שבועיים קבועים. אני חושבת שאם מרחף מעליכם האיום של וועדת השמה, יש לפעול בהקדם, ולא לוותר על מיצוי כל האפשרויות התרופתיות והטיפוליות. בהצלחה ליאת

היינו אצת דר **** שעשתה הערכה של קשב וריכוז ולמרות שלא מיהרה לתת ריטין אנחנו עמדנו על כך שננסה אבל מאז הדברים רק הידרדרו, אנחנו הולכים להדרכה הורית אצל פסיכולוגית וגם מתחילים הדרכה הורית בקבוצה עם עוד הורים אני כבר לא בטוחה עם קש וריכוז זו הבעיה אלא יותר עמוק מזה רגשי וחרדתי ולא יודעים ממה זה נובע זה כבר מאוד מייאש ועדת השמה לא מרחפת מעל ראשינו ואניודעת שבסך הכל המילה האחרונה היא של ההורים במידה וכן עולים לועדת השמה אבל הילד הוא בהחלט לא ילד של חינוך מיוחד ואין לו קשיים לימודיים אלא התנהגותיים חשבתי על קאוצר או םפסיכולוג לילד למרות שבבית הספר הם אמורים להתחיל לו טיפול רגשי בעזרת בעלי חיים מה עוד היית ממליצה? אנחנו כמעט מיואשים וחסרי אונים למרות שאנחנו משתפים פעולה ומגיעים לביסה אם יש צורך להוציא אותו לפני סוף היום אם יש בעיות אבל זה ממש לא פתרון ביהס התחיל רק השנה לפני כמה שבועות את עיצוב ההתנהגות רק אחרי שהגעתי עם פסיכולוגית לביהס א גם מהצד שלהם לא ממש עשו משהו עד עכשיו תודה רבה

שלום, לאחר אבחון לפני כשנה וחצי בבני בן ה-10 בקשב וריכוז,טופל גם בבעיות אחרות רגשיות, ולאט לאט התחיל לקבל ביטחון עצמי, והחרדות לאט לאט נמוגו. שאלתי היא האם יכול להיות שבעקבות ריפוי בעיות רגשיות, יפתרו גם בעיות הקשב והריכוז? כי לי יש הרגשה שהילד מרוכז יותר ומפוקס.(וגם המורה מציינת זאת שהוא פחות מפטפט), וגם כששאלתי אותו האם הרעש של המכוניות מפריעות לו, הוא אמר לא אני כולי מקשיב לך, לא מפריע לי כלום.(הילד לא סתם יאמר זאת). אשמח לשמוע את דעתך...תודה מראש

שלום רב, נפלא לשמוע על השיפור המשמעותי בתפקודו של בנך. הפרעת קשב וריכוז היא הפרעה מורכבת, שיש לה היבטים אורגניים ו'ספיחים' רגשיים. כאשר ההפרעה מטופלת כהלכה, והילד מתחיל לחוות הצלחות והישגים (שקודם, אם הושגו, היו כרוכים במאמץ עצום), נראה הקלה דרמטית גם בסימפטומים הנלווים (פגיעה בדימוי העצמי ובביטחון העצמי, מופעי תסכול וזעם, התנהגויות אימפולסיביות, וכד'). בהנחה שהפרעת הקשב היא ממקור אורגני, יש להמשיך ולטפל בה, שכן היא אינה נוטה להיעלם. קשיי קשב וריכוז שהתעוררו מלכתחילה בעקבות בעיות פסיכולוגיות-רגשיות (כמו דיכאון, חרדה, קשיים במשפחה, טראומות), יכולים להיעלם כתוצאה משיפור במצב הנפשי. לכן, התשובה לשאלתך תלוייה במאפייני ההפרעה כפי שאובחנה אצל בנך. בברכה ליאת

יש לי ילדה נבונה בת 10 אשר מוח וידע לא חסר לה אבל היא החלה להפסיק להקשיב בכיתה ובבית כל שיחה איתה מגיע לויקוח והכי נורא שהיא לא מקשיבה בבית הספר והיא לא מעבירה לי חומר כתובנ שהמורה שולחת לי היא קיבלה עקב ההתנהגות שלה ריתוק מבית הספר אבל היא לא סיפרה היא פשוט אמרה שהיא סובלת מכאבייי ראש חזקים גילתי זאת לאחר שהמורה התקשרה לברר למה לא הגענו עם הילדה מה עליי לעשות אני עובדת עצות בבקשה תעזרי לי

שלום יסמין, כאשר ילדים מפסיקים להקשיב בכיתה עולה החשד להפרעת קשב וריכוז ממקור אורגני או ממקור רגשי. הדרך לברר זאת היא באמצעות אבחון, אך לפני כן יש טעם להיפגש עם צוות ביה"ס (מורה, יועצת, פסיכולוגית) ולשמוע את הערכותיהם. לפעמים מדובר רק בתקופת משבר זמנית שתחלוף. בכל מקרה, כהורים, עלינו להיות מוכנים להתמודד עם קשיים ומשברים לאורך התפתחותם של הילדים, ולסייע ככל שנדרש. אל תתרגשי יתר על המידה שכך שבתך שיקרה. היא חששה מהכעס שלך, ולכן המציאה את כאבי הראש. כרגע, השתדלי להישאר עניינית, הגיעי לביה"ס, ופעלי בהתאם להמלצות, תוך שאת זוכרת להיות אוהדת ותומכת כלפי הילדה. בברכה ליאת

בתי בת 9, ילדה אמצעית בין אח גדול בן 11 לבין אחות קטנה בת 4. במהלך השנתיים האחרונות גיליתי כי שיקרה לי בכמה הזדמנויות. באחת מן הפעמים התברר כי "לקחה ללא רשות" פריטים מסוימים השייכים לכיתה וכששמתי לב לכך הוסיפה ושיקרה לגבי העניין. באותה הזדמנות ניהלתי איתה שיחה רצינית ביותר, בה הובהרה חומרת עניין הגניבה והשקר. משיחה זו יצאתי בהרגשה שהילדה הבינה והפנימה את החשיבות וההשלכות של מעשיה. לפני כשבוע שמתי לב כי נעלם מארנקי שטר של 100 ש"ח. לאחר שבדקתי עם עצמי והגעתי למסקנה שבוודאות השטר היה בארנק שאלתי את הילדים אם אחד מהם לקח ונעניתי בשלילה. לאחר מכן דיברתי עם כל אחד מהם בנפרד והדגשתי שאני לא כועסת ושאם מישהו מהם לקח כדאי מאוד שיחזיר עכשיו ואין בעיה עם יקרה איזשהו "קסם" והשטר יחזור לארנק בלי שאדע. למרות זאת, ולמרות פעמים נוספות שציינתי את העניין כבדרך אגב, תשובתם לא השתנתה. למרות זאת, בהיותי לא שקטה, החלטתי בערב לבדוק בילקוט של בתי. להפתעתי (או שלא...) מצאתי בילקוט ארנק ובתוכו 2 שטרות של 100 ש"ח. לקחתי את הילקוט בבוקר למחרת בתירוץ כלשהו. בתי מייד נלחצה מסיבה כלשהי שציינה והוציאה מתוכו את הארנק. כששאלתי מה יש בתוכו התעקשה שאין שם כלום ושלא אפתח כי זה משהו פרטי שלה. בסופו של דבר הודתה שיש בתוכו שטר אחד של 100 ש"ח שלקחה מארנקי. כשפתחנו וראינו שיש בתוכו 2 שטרות, המשיכה להתעקש שאיננה יודעת/זוכרת מהיכן השטר השני. הבהרתי לה בשקט שאני כועסת ובעיקר מאוכזבת ושבעלי ואני ננהל איתה שיחה בעניין ונראה איך מתקדמים. ברור לי שיכול להיות וזה רק קצה הקרחון ולאור האופן בו שיקרה בלי להניד עפעף ואפילו עוררה אצלי רגשות אשם על כך שאינני מאמינה לה, סביר להניח ששיקרה בהזדמנויות שונות אחרות. איך אנו מתמודדים עם שני נושאים אלו - הגניבה והשקר? מה צריכה להיות ההתנהלות שלנו מול הילדה לטיפול נקודתי בעניינים אלו וגם לטווח ארוך? חשוב לי לציין כי ילדינו מקבלים מאיתנו את רוב מה שהם מבקשים ואיננו מונעים מהם דבר באופן גורף. אם איננו מאפשרים להם דבר מסוים, זה מלווה בהסבר. אשמח לספק פרטים נוספים הדרושים לך על מנת לספק תשובה מקיפה ומפורטת לעניין. תודה מראש, דפנה

שלום דפנה, ראשית, אקדים ואומר שגניבות ושקרים מן הסוג שאת מתארת כאן אינם עניין כה נדיר, ומשפחות רבות מתנסות בהם, כך או אחרת. ברוב המקרים, לא מדובר במעשה שמקורו במחסור חומרי כלשהו, אלא במשאלה תמימה, וחוסר בשלות (נורמלי לגמרי) של תפיסת המוסר. ילדים הם יצורים דחפיים, המונעים פעמים רבות ע"י המשאלה המיידית שלהם, המתקשה להתחשב במגבלות המציאות. ילדים מבינים כבר מגיל צעיר את חשיבותו של כסף, ומכירים בכוחו לספק להם הטבות מיידיות. למרות זאת, ההבדל בין שקל אחד למאה שקלים לא תמיד ברור עד הסוף, ומבחינתם אם אף אחד לא הרגיש זה לא באמת אסון. אני מניחה שלבתך הייתה איזו מטרה שלשמה נחסכו השטרות, והאירוע האחרון מדגיש את הצורך בשיחה על משמעות הכסף, הדרכים הלגיטימיות להשיגו, והמאמץ הכרוך בהן. תוכלו להבהיר לה שלא לוקחים כסף ללא רשות (היא יודעת זאת כבר, ולכן הסתירה את העובדה שהכסף בידיה, אך אצל ילדים צעירים ההפנמה של עקרונות המוסר היא הדרגתית, ותפיסת המותר והאסור אינה מהודקת). הרבה ילדים מצייתים לכללי "עשה ואל תעשה" רק כל עוד הם מאמינים שיש מי שמשגיח עליהם. אם הם מאמינים שלא ייתפסו, הם בהחלט עלולים לחטוא בלקיחה ללא רשות, ואין בכך כדי לנבא עבריינות בעתיד. לאור האמור כאן, אני מציעה להירגע, לחזור ולהדגיש בפניה שאינכם מרשים לה לקחת כסף ללא רשות, ואולי להנהיג דמי כיס קבועים, שיהוו הזדמנות ללמוד משהו על ערך הכסף ועקרונות החיסכון. באופן דומה, גם נושא השקרים נוטה להבהיל הורים יותר מהדרוש. כולנו משקרים פה ושם כדי לא להסתבך בצרות, ואנו נוטים להחמיר עם ילדינו הקטנים, ולראות בהם עבריינים כל אימת שלא דיברו אמת. ילדים משקרים כל הזמן, ממש כמונו, והסיכוי שיאמרו אמת גדל ככל שהתקשורת בבית פתוחה וחיובית יותר. כרגע, הייתי מסתפקת בהסברים ובהסכמים המבוססים דווקא על אמון ויצירת תחושת אחריות אצלה. אם אתם משדרים לה אכזבה עמוקה או בוז למעשיה, היא עלולה להרגיש ייאוש ותחושת "אין לי מה להפסיד". אני מציעה "להוריד לה שליש" על התנהגות טובה, ולחזור לסדר היום. מדובר בילדה בת תשע שבוודאי היו לה תכניות שכדאי לברר אותן, ולהנחות אותה לדרכים המקובלות להגשימן. לבסוף, אסייג ואזכיר את אותם מקרים בהם הגניבות חוזרות ונשנות, ומעידות על מצוקה רגשית בה יש לטפל. להערכתי לא זה המקרה כאן, ולכן מגיעה צפירת הארגעה שלי. בברכה ליאת