פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ביתי בת שנתיים, ילדה שמאוד אוהבת לישון ויש לה סדר יום ושינה מאוד מאוד קבועים מגיל צעיר. בימים האחרונים היא מתעוררת הרבה פעמים באמצע הלילה. זה יכול להגיע למצב של התעוררות כל חצי שעה וקוראת לנו. בכל פעם היא מבקשת דברים אחרים שנראים כאילו תירוצים על מנת להביא אותנו לחדר. רוצה מים אבל לא שותה, רוצה שנוציא לה את המוצצים מהמיטה או להחליף מוצץ או קופסא ששיחקה איתה לפני השינה ובכל פעם תירוץ אחר לפעמים בזמן הצעקות אם היא רואה שאנחנו לא מגיעים היא משנה את סיבת הקריאה שלה מדבר אחד להאחר. ברגע שאנחנו נכנסים לחדר היא נרגעת וכאילו חוזרת שוב בלישון נראה לי חשוב לציין שאני בחודש תשיעי ומאוד קרובה ללידה. מה יכולות להיות הסיבות לדבר זה ואיך לדעתכם צריך להתמודד? האם להתעלם או לגשת ועניינת להגיד לה שלילה וחוזרים לישון?

שלום אתי, נדמה לי שלא מעט הורים היו רואים בכם בני מזל: אם הילדה מיד חוזרת ונרדמת מצבכם טוב. ככל הנראה היא מתעוררת מחלום רע, ומצליחה להירגע במהירות מעצם נוכחותכם הקצרה. המשיכו להגיע אליה מהר, אל תציעו לה כל פעילות ואף לא להגיע למיטתכם, והתופעה תחלוף. חלומות פז ליאת

בני בן 3. בעצה אחת עם פסיכולוגית ילדים ועם יועצת חינוכית שהתייעצתי איתה (ונדמה לי שגם התייעצתי איתך באתר הזה), מאחר והוא לא היה עייף בערב והיה נרדם אפילו בשעה 10 וחצי בערב ולי לא היו חיים, החלטנו שלא ינוח בצהריים. לאחרונה יש לי התלבטויות בנושא: מצד אחד - איכות חיינו השתפרה כי הוא נרדם מיד בערב, שם את הראש על הכרית וכבר בשעה 8 ורבע "אין עם מי לדבר" וגם קם בבוקר רענן ועליז ובלי בעיות, מה שקודם לא היה כי היה נרדם מאוחר וזה היה גורר מלחמות. אבל מצד שני, הגננות מדווחות שהוא מאוד עייף בצהריים, הוא נרדם תוך כדי משחק וגם אחר הצהריים יש איזה שעה שהוא נהיה "קווצ'י" ונרגן ויש לו שעות שבירה גם איתי במשך אחר הצהריים שאי-אפשר להגיד לו מילה בלי שיתפרץ בכעס ובבכי. מלבד זאת, הוא היחיד בגן שלא נח בצהריים ובזמן שכולם ישנים הוא משחק לבד וזה די מפריע לו, גם לדברי הגננת. האמת היא שדי כואב לי עליו, יש לי נקיפות מצפון. בימי שישי כשאין גן בצהריים והוא איתי בבית הוא מבקש ללכת לנוח וישן איזה שעה-שעה וחצי בלי בעיות. אז גם לא אכפת לי, כי בערב אנחנו הולכים לישון יותר מאוחר וקמים בשבת מאוחר, אז אין לי בעיה. אבל בשאר ימי השבוע, אני חוששת שאם נחזיר לו את מנוחת הצהריים, יחזור התסריט על עצמו ושוב לא יהיה עייף בערב ויעשה "שטויות" במיטה ואצטרך להילחם איתו עד מאוחר בערב וגם בבוקר. הגננת הציעה שאולי הוא ינוח רק חצי שעה, אבל אני חוששת לנסות, כי אולי הוא דווקא יקום יותר "הפוך" בגלל שלא נח מספיק. אני ממש מתלבטת מה יותר טוב בשביל הילד. אשמח מאוד לעצתך הנבונה. יום טוב, אמא

שלום רב, "חנוך לנער על פי דרכו" - נכתב במשלי, ונדמה לי שהכוונה שם הייתה כי מה שמותאם בזהירות ליכולותיו וצרכיו של ה'נער', הוא גם מה שיעבוד בהצלחה לאורך זמן ("גם כי יזקין לא יסור ממנה" - כך מסתיים הפסוק). אני מניחה שאין שום עצה נבונה אחת, ואין ברירה אלא לנסות ולבדוק מה יתאים לילד שלכם. מנוחה לא תמיד חייבת להיות שינה. אפשר להניח לו לנוח בצהריים עם מוסיקה שקטה באוזניות, או עם סרט וידאו או ספר. אפשר לאפשר גם שינה קצרה יותר, שתמלא מצברים אך לא תתסכל (כלומר, לא לאפשר לישון עד ליקיצה ספונטנית, אך גם שתהיה שנת מנוחה). אני מאמינה שאיזון והקשבה לצרכים, כמו גם ניסוי ותעייה, מאפשרים להגיע בסופו של דבר לנוסחה שתעבוד. הקשיבי לתבונת לבך. בהצלחה ליאת

בני בן שנה ועשרה חודשים מזה תקופה של חודש התחיל להרביץ לי ולאבא שלו ולכל הסובבים אותו נותן מכות על הפנים הראש מכניס אצבע לעין מנצל את החיבוק למתן נשיכה אם הוא לא מקבל תשובה כן אז הוא כועס ומרביץ לפעמים הוא מבקש שנתן לו את היד שנתן לנו מכה על כך שלא התנהגנו כראוי בזמן משחק הוא נושך מושך בשערות ומרביץ אם הוא רוצה משחק מסויים ולא מאפשרים לו להשתמש בו יש לציין שהוא משחק עם ילדים בני 5-6-7 לאבא שלו ולי יש שיטות חינוך הפוכות ומנוגדות אני בעד הצבת גבולות אמירת מותר ואסור לעמוד על שלי להגיד לו הוא מכאיב ושאני כועסת אבל גם לתת לו חיזוקים חיוביים על ביצועים חיובים שלו ומתן אהבה ותשומת לב כשצריך לעומת זאת האב אינו מסוגל להגיד לו לא על שום דבר כל דבר שהוא רק יחשוב עליו הוא יקבל טיולים מתנות משחקים לא מוכן שהוא יבכה אפילו כמה שניות אינו אומר לו שהוא טועה או שהוא כועס עלין אם הוא לא מתנהג בהתאם והוא כל הזמן אומר לי הערות מול הילד שאת קשוחה עם הילד ושהילד שלי סובל מההתהגות שלי מבקשת את עזרתך תודה רבה על שיתוף הפעולה

שלום אנייס, לפעמים, הורים מוטרדים מכך שמישהו אחר במשפחה (ההורה השני, סבא וסבתא, דודה) יקלקלו את הילד או יחלישו את הגישה החינוכית הנהוגה על ידם. אישית, אני מאמינה שילדים יודעים היטב עם מי אפשר 'לכופף את החוקים' ועם מי לא, וברוב המקרים, עיקר ההשפעה היא של המטפל העיקרי, איתו מבלה הילד רוב זמנו. מהתיאור שלך עולה מסר מבלבל מאד, המועבר לילד משניכם, ואשר עלול להוביל בסופו של דבר לכישורים חברתיים לקויים ולבעיות רגשיות וחרדה. אם תדפדפי מעט בפורום שלנו, תוכלי למצוא די הרבה הצעות כיצד להגיב להתנהגויות תוקפניות של ילדים. השורה התחתונה היא, שאין לאפשר לילד - בשום מקרה ובאף גיל - להרים יד על הוריו, גם אם זה לא ממש 'כואב' או לא ממש ברצינות. ילד קטן שנוכח לדעת כי הוא יכול לפגוע בהוריו, יכול לפתח חרדה מאובדנם, או תפיסה מעוותת על יחסי הכוחות בעולם החברתי, שתיצור בעיות הסתגלות בעתיד הקרוב והרחוק. נסי להימנע מוויכוחים עם בעלך, ולפעול כמיטב הבנתך לשינוי המצב. אני ממליצה מאד על פנייה להדרכת הורים, שם יוכלו להסביר היטב את הרציונל גם לבעלך, ולסייע לשניכם לשתף פעולה כהורים סמכותיים. בברכה ליאת

ליאת שלום בתי בכיתה א' ויש ילדה שמאד משפיעה לרעה על מספר בנות. היא מחליטה בשבילן דברים ודי שולטת עליהן. לדוג', יכולה להחליט שביום מסוים כל החבורה של הבנות לא תדבר עם ילדה מסויימת. דיברתי עם בתי והסברתי לה שהיא לא צריכה להתייחס לילדה אבל לצערי הנוכחות של הילדה הזו חזקה מאד. דיברתי גם עם המורה והיועצת של ביה"ס שמודעות לבעיה אך נראה כי הן לא מצליחות לפתור אותה. מה דעתך? תודה מראש, אמא מודאגת.

שלום רב, התופעה שאת מתארת מוכרת מאד, ונפוצה כמעט בכל קבוצות הגיל בילדות. ברוב המקרים, למעט במצבים של חרם מאורגן ומתמשך על ילד אחד, הנטייה היא לא להתערב, ולאפשר לכוחות הטבעיים בקבוצה לפעול את פעולתם. תפקידנו, כהורים, הוא לעשות הכל כדי לחזק ולעודד את הילד הפרטי שלנו, להשתדל להנחיל לו ערכים חברתיים ואנושיים, שיסייעו לו במגעיו החברתיים והבינאישיים. למרבה הצער, לא תמיד אנחנו יכולים לשלוט בנסיבות החברתיות בהן נמצאים הילדים שלנו (או יכולים לשלוט בהן במידה חלקית בלבד), ולפיכך, כל שנותר לנו הוא להשפיע איפה שאפשר. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני בן שנתיים וארבעה חודשים. הוא ילד חכם מאוד, שמח ובסה"כ פתוח בקרבת המשפחה וגם הגננת לא מציינת קשיים מיוחדים. העניין הוא שלאחרונה אני מרגישה שבמקום להתמודד עם דברים הוא מיד בא אלי. לדוגמא: אם מישהו אמר לו משהו שלא מוצא חן בעיניו (זה יכול להיות גם "אתה עוגיה" לצורך הענין) הוא מיד יקרא לי ויגיד "אמא הוא אמר לי שאני...".מה לעשות במצבים כאלה? אני בד"כ שואלת אותו "ואתה עוגיה?" והוא עונה "לא, אני לא עוגיה אני יאיר", אבל נראה שהוא נפגע ונעלב מאוד מהסיטואציה. אני יודעת שזה נשמע שטותי אבל זה קורה בתדירות גבוהה ועל כל דבר. מה עובר עליו ואיך אני אמורה להגיב? תודה

שלום אביגיל, בגיל שנתיים מתחילה תקופה מיוחדת בחייו של הפעוט, המתאפיינת בחתירה לנפרדות ועצמאות. ילדים בגיל זה מתעקשים מאד על הניסיון לבסס לעצמם זהות נפרדת מזו של הוריהם, אך בו בזמן, הם עדיין מאד תלויים בהוריהם, בין השאר כמקור ביטחון ונחמה. לכן, מאד אופייני לראות בגיל זה את היו-יו המפורסם, כאשר הילד מתרחק מההורה, חוקר את סביבתו בהנאה, ומדי פעם חוזר "לתדלק", ושוב מתרחק, ושוב חוזר. כאשר הילד שלך בא אליך ומבקש אישור או עזרה, עשי זאת בשמחה, ועם זאת שדרי לו שאת סומכת עליו וגאה ביכולותיו. גם בשעה של קונפליקט עם חבר, תוכלי להכיל אותו, לחבק, להרגיע, אך לשלוח אותו להתמודד בכוחות עצמו (ובדרכי שלום) עם הסיטואציה. בהצלחה ליאת

ב"ה שלום וברכה, בני כיום בן שלוש וארבע חודשים. כשהיה בגיל שנתיים ועשרה שמתי לב שהטיטול שלו יבש ולכן הורדתי לו את הטיטול. הגשתי לו את הסיר והוא היה ניגש לסיר לבדו ועושה אפילו גם קקי. לקחתי אותו לגן ללא טיטול והודעתי על כך לגננת. היא אמרה לי שיש איסור להכניס למעון סיר ואם הוא לא יעשה בשירותים אז זו בעיה. בני אינו מוכן בשום פנים באופן להיכנס לשירותים בבית ובניסיון בכוח מצידי- הוא פשוט צורח ונלחם לברוח. השירותים בגן נמצאים מחוץ לכיתה, ישנן שתי מטפלות על 27 ילדים ואף פעם הגננת לא שאלה אותי כשהגעתי איתו בבוקר אם יש עליו טיטול או לא. הגננת בכל זאת ביקשה טיטול לשנת הצהריים, אך לא מורידים לו את הטיטול כשאני מחזירה אותו אחה"צ הבייתה, ואז החל מסרב להיפרד ממנו וחלה רגרסיה. הגננת טוענת שכך קרה בגללי, שהורדתי לו את הטיטול שלא היה בשל להיגמל, על אף שלא הורדתי לו את הטיטול בכוח! הטיטול שלו היה יבש לפרק זמן ארוך וגילו התקרב לגיל שלוש, כך שניסתי גמילה והצעתי לו את הסיר ואכן הילד עשה ולא פיספס אפילו בקקי שזה חלק שקשה לילדים איתו...- מצד הגן אף פעם לא ניסו להתעניין אולי להתחיל בגמילה..שכמובן שדורשת סבלנות, משחק... כיוון שבני אמור לעלות לגן עיריה לגילאי 4 בשנה הבאה (היה אמור להיות כבר השנה בגן עיריה) התחלתי קצת לדאוג ובשיחה עם הגננת, או שנאמר לי לא לדאוג כי יש עוד חצי שנה וכשיהיה בשל- הוא כבר ילך לבד לשירותים, או שנאמר לי אם לא תרגילי אותו לשירותים בבית אין לנו אפשרות לעזור... מה עושים (עם השירותים...)????

שלום אביגיל, עצוב לשמוע על תהליך גמילה נהדר, שהתקלקל בגלל עקשנות מוזרה. כרגע, אם את מתעקשת להשאיר אותו בגן הזה, אני מציעה להתייעץ עם הצוות, ולפעול מתוך שיתוף פעולה איתם. שהרי ממילא להתקדמות בבית אין המשך ותמיכה בגן. זה יוצר נזק ובלבול. בברכה ליאת

שלום רב ומקווה שהגעתי לפורום הנכון: בני בן שנה וכבר מעל חצי שנה עושה רושם כ"פחדן" מעל הממוצע. אני נוטה לתלות זאת בעובדה שגם אני נחשבתי לילדה פחדנית (מאנשים מסויימים/חושך וכדומה) אולםלא ברור לי לחלוטין כיצד עלי לנהוג כדי לעזור לו כעת . הדבר מתבטא במספר דברים שלא בהכרח קשורים אחד בשני (או שכן?) - בכי והיסטריה כשנכנסים לבית של זרים/פוגשים זרים-לרבות סבתא שפוגש מידי שבועיים.. רק לאחר "התאקלמות" של כחצי שעה וכשהזר מניח לו הוא מתחיל להיפתח ולצחוק כהרגלו.. - פחד מחפצים ספציפיים ללא מכנה משותף (פטיש מתנפח, בובת חתול שקיבל ועוד) הוא ממש מבועת כשבטעות חולף על פניהם (ניסינו חשיפה משותפת והדרגתית ולבסוף החבאנו) - בהלה וקפיצה של ממש בהישמע רעש פתאומי, אם לדוג' משחק עם עצמו ופתאום אני נכנסת/מדברת במפתיע הילד נבהל תוך כדי קפיצה ממש- משתדלת שלא יקרה אציין כי בסביבתו הטבעית/גן שעשועים הילד נחשב ליצן של ממש (עושה פרצופים כל היום ומתגרה בנו להצחיק אותו/לצחוק כשם שהיה אביו בילדותו) הוא עדיין בבית ואימי מטפלת בו ומידי יום נמצא בגן שעשועים/קניון וכדומה החשש הרציני עולה לאור הרצון לרשום למעון בקרוב(או שלא ?) ואי הנעימות התמידית מזרים/משפחה בשל הבכי ההיסטרי ממש סליחה על האורך, הדבר מטריד אותנו מאוד אשמח לעצותיך המקצועיות, תודה רבה מראש

שלום מירב, בגיל שנה פחד מזרים הוא בהחלט נורמלי וטבעי, ומעיד על התפתחות קוגניטיבית תקינה. גם פחד מרעשים חזקים מופיע אצל אחוז ניכר של תינוקות ופעוטות רגישים, והוא חולף מעצמו במהלך שנות החיים הראשונות. לפעמים, אימהות חרדתיות מגיבות בהזדהות לגילויי החרדה של ילדיהן, מה שיכול להגביר באופן מעגלי את העוררות של התינוק. כך, למשל, אם כולכם הופכים דרוכים בכל פעם שאתם מתקרבים איתו לבובת החתול ה'מפחידה', הפחד שלו מתגבר אף יותר. השאלה אם לרשום אותו למעון או לא, צריכה להתקבל בהתאם לצרכים האקטואליים שלכם, ללא קשר לרגישות שלו. יש להביא בחשבון את האפשרות שילד רגיש לאמא חרדתית עלול להפגין קשיי פרידה והסתגלות, אך ברוב המקרים גם להתגבר עליהם בהצלחה. בברכה ליאת

שלום, בני בן החמש טוען בימים האחרונים כי הוא שומע קולות של חבר דימיוני בראשו. הוא אמר " הלוואי שלא היה לי חבר דימיוני, אני חושב משהו והחבר אומר לי משהו אחר. למשל אני חושב שהילדה הזו מגעילה והוא אומר לי - לא היא יפה. בגן כשאני לא מתנהג יפה - זה לא באמת אני, זה החבר הדימיוני שלי הוא אומר לי מה לעשות ואני שומע אותו מדבר אלי. נמאס לי לשמוע את החברים הדימיוניים שלי". השאלה היא איך להתייחס לדבריו - האם זוהי תופעה נורמלית או שיש להתייחס אליה בזהירות ולשקול התייעצות עם מטפל? בחודש האחרון הוא גם קצת מפוחד והפחדים של גיל 3 חזרו אליו - למשל מחושך או להכנס לבד לחדר. הסיבה שאני מאוד עירנית ומודאגת היא שיש במשפחתינו (לאבי ) עבר של סכיזופרניה. איך לעקוב אחריו? לאיזה סימנים אני צריכה להתייחס במיוחד ואיך כדאי לי לנהוג? תודה מראש, אמא מודאגת

שלום מדי, אנשים שגדלו בצילה של מחלת הסכיזופרניה, מפתחים עירנות-יתר וחרדה מפני האפשרות שהם או ילדיהם יירשו גורל דומה. לעיתים קרובות, הם 'רואים צל הרים כהרים', ומחפשים סימפטומים מדאיגים גם בהתנהגויות תמימות. התופעה שאת מתארת בהחלט אופיינית לילדים קטנים, וכשלעצמה, אינה מדאיגה במיוחד. יתכן שבנך, בחושיו הרגישים, הבחין בהתעניינות המיוחדת ובתגובה יוצאת הדופן שלך לתכנים מעין אלה, ולכן הוא מביא את זה אלייך בתדירות גדולה יותר. למרות הדאגה הטבעית המובנת, אני מפצירה בך לגדל את בנך כילד רגיל, ולהפסיק לחפש אצלו סימנים מדאיגים. בברכה ליאת

שלום רב בתי בת 6 בעלת מודעות רבה למראה החיצוני, לאסטטיקה ופרטים קטנים בכלל. הילדה הינה ילדה יפה שבטוחה במראה שלה אך בעלת שיעור יתר בידים, רגלים ובגב. בימים האחרונים הגיע הקיץ והזרועות חשופות שוב והיא ממש בכתה שהיא לא רוצה את השערות על הידיים שלה שאין שערות כאלו לאף אחד מהבנות ו/או הבנים בגן שלה. שהיא רוצה לגזור אותן. אמרתי לה שתהיה גדולה יש פתרון להסרה לצמיתות כמו שאני עשיתי ושם לי היו שערות שהייתי בגילה, ואני אבדוק מה ניתן לעשות. מצד אחד זה נראה גיל מאד מוקדם להתחיל להתעסק בכל העסק הזה למרות שבאמת היום הכל מגיע בגיל מוקדם יותר, מצד שני אני לא רוצה שזה יפגום בבטחון העצמי שלה או יביא לעלבונות הילדים מסביב לה. אשמח לשמוע מה דעתך תודה וחג שמח

שלום סיגל, בגיל 6 זה אכן מוקדם מדי להתחיל לטפל בתופעות של שיעור-יתר. שמחתי לשמוע שבתך, למרות הכל, בטוחה בעצמה ובמראיה, ולכן אין להניח שמצב זה ישתנה בעקבות כך. הסבירי לה שלכל הילדים והילדות יש פלומת שיער על עור הגוף, למי יותר ולמי פחות, ושרק בגיל מבוגר אפשר להתחיל לטפל בזה. תוכלי להזכיר לה, שאמנם בקיץ הרגלים והזרועות חשופות, אך הודות לשיזוף הטבעי המצב משתפר. חזרי והדגישי בפניה כמה היא יפה ונהדרת, והזכירי לה שמאחר ואנחנו לא בסקנדינביה, היא כנראה לא היחידה שסובלת מהתופעה, וצרת רבים היא חצי נחמה. קיץ נעים ליאת

השנה נכנס רז לכיתה א ולצערי המורה מתלוננת שהוא איטי במילוי משימות בכיתה הקשורות לכתיבה, בין אם מדובר בהעתקה מן הלוח או עבודה בחוברות. היא מוצאת אותו פעמים רבות חולם: משחק בעיפרון שלו, משוחח עם חברים וכו. ופעמים רבות חוזר הבייתה מבלי שהעתיק מן הלוח ולכן אינו מכין שיעורים. יצויין כי גם בבית מתעכב רז בהכנת ש"ב וצריך לדרבנו מאוד כדי שישלים את המשימה. הדבר מגיע לכדי מריבות רציניות על הכנת השיעורים. חשוב לציין שמדובר בתלמיד מבריק, שולט הייטב בקריאה, ללא כל קושי לכתוב, אחיזתו בעיפרון תקינה, בעל חשיבה מתמטית, ובעל עירנות שיכלית גבוהה. לסיום אומר כי כל התנהלותו בבית ומחוצה לו איטית מאוד, ויש להעיר לו מספר פעמים שיעשה משהו, כמו להתלבש, לאסוף צעצועים וכו'. כיצד עליי לנהוג עם ילד כזה?

שלום ליאורה, כיתה א' (ובמידה רבה גם כיתה ב') מתאפיינת באוריינטציה טכנית למדי, של הקניית הקריאה, הכתיבה והיסודות האריתמטיים. ילדים שכבר רכשו מיומנויות אלה, אמורים לשכלל אותן במהלך השנה, ולהגיע לרמת שליטה טובה, שתאפשר להם להתמודד בעתיד הקרוב עם למידה מורכבת יותר. שיעורי הבית בכיתות הנמוכות נועדו לתרגול ואימון המיומנויות הבסיסיות הללו, ולכן, לילד שכבר יודע אותן היטב לא צפוי נזק ממשי או גרעון לימודי כלשהו. הנזק מהמריבות הרציניות על כך גדול הרבה יותר, ולכן אני מציעה מאד לחדול מהן. אם את חוששת שקיימת אצלו מגבלה כלשהי, פני לאבחון מסודר, שיוכל להאיר את תחומי החולשה והחוזק, וינסח המלצות לטיפול. עד אז, נסי לסייע לבנך בכינון סביבת לימודים נעימה, ובהקניית הרגלי למידה בבית, תוך התאמת הציפיות והדרישות שלך ליכולותיו ולצרכיו של ילד בכיתה א'. בברכה ליאת

שלום ליאת, כבר נועצתי בך בעבר בפורום הזה בנוגע לבני הלא נימול, ואשמח לעשות זאת שוב. אז יש לי בן בן 3 שנולד בארה"ב ואינו נימול. לצערי, למרות שאני מקבלת תגובות מאוד מעודדות מהורים לילדים אחרים שאינם נימולים ומאנשים בוגרים שאינם נימולים, לכך שאי המילה אינה מהווה אישיו חברתי, הנושא הזה עדיין קשה לי, ואני חוששת שהוא יסבול מכך חברתית. לכן אני שוקלת ברצינות לבצע ברית מילה כירורגית בקיץ.בן זוגי מתנגד לניתוח אך אמר שלא יעצור בעדי. לכן כרגע עומדות בפניי 2 אופציות: להחליט על ניתוח בקיץ (הניתוח עצמו אמור להיות די פשוט, אך כרוך בהרדמה כללית וקצרה של 20 דקות) ואז שבועיים החלמה, או לרדת מהענין ולהשאירו שלם. ידוע לי שככל שגדלים ההחלמה מהניתוח קשה יותר ולכן הייתי רוצה להחליט כבר עכשיו. כמובן שאם ירצה בעתיד יוכל להחליט לעשות זאת בעצמו. ואם איני סגורה על כך שזו היתה ההחלטה הנכונה עבורי, האם זה אומר שאני צריכה לנתח אותו? אני חוששת שלא אוכל להיות מספיק בטוחה ותומכת אם הנושא יעלה כבעייתי בעתיד. ואולי אלה רק חששות שלי והנושא בכלל לא יהווה בעיה... מנסיונך עם ילדים, האם אי המילה יכולה להוות בעיה?

שלום אבישג, כרגע, נראה כי לכל החלטה שתקחי יהיו מחירים (ורווחים) פוטנציאליים, ולכן איש לא יוכל לקבל את ההחלטה במקומך. מניסיוני, המידה בה חריגות כלשהי משפיעה על הסטטוס החברתי של הילד תלויה במידה רבה באופן בו הוא עצמו מקבל אותה, משפחתו, והאחרים המשמעותיים בחייו. כאשר הנושא 'בוער' מאד אצלך, סביר להניח שתהיה לכך השפעה גם עליו, ולהפך. בעיני, וזאת דעה אישית הנשענת במידת מה גם על תיאוריות פסיכולוגיות עליהן התחנכתי, גיל 3-4 אינו מומלץ לפרוצדורה כזו. בינתיים, איני רואה סיבה לקושי חברתי כלשהו רק מעצם היותו בלתי נימול. בברכה ליאת

התוכלי לפרט מדוע גיל 3-4 אינו מתאים לפרוצדורה זו? הענין הוא שאורולוגים -כירורגים טוענים שעדיף לעשות את הניתוח כמה שיותר מוקדם ושלא כדאי לדחות כי עם הגיל הליך ההחלמה כואב יותר וזכור יותר... תודה לך!

בני בן ה- 4.5 ילד מאוד חכם לכל הדעות. הבעיה היא שהוא מאוד אלים כלפי הכלבה שלנו. המצד אחד הוא מאוד אוהב אותה ומצד שני הוא מרביץ לה, בועט בה ואף נשך אותה פעם אחת. כל הזמן הוא מרביץ לה. כשאני מאיימת עחיו שאני אחזיר אותה, הוא מתחנן ומבטח\יח שהוא לא יעשה זאת יותר, אך ממשיך בשלו. מה עושים. בני הוא בן יחיד, מקסים ודבר נוסף, הוא רגזן - כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה הוא כועס מאוד, מתעצבן ובועט לכל הכיוונים (לא עלינו)- גם על החברים שלו וגם עלינו. הוא יודע שבכעס לא משיגים דבר, היות ואני כל הזמן אומרת לו - איך מבקשים והוא מיד מתעשת ומבקש יפה. אך מטריד אותי, במיוחד עם חברים (כי אני לא נמצאת איתו תמיד) שהוא כך מתרגז ומתעצבן. האם כדאי לקחת אותו להתייעצות?

שלום שרה, אני ממליצה לך לפנות בהקדם להדרכת הורים מסודרת (עוד לפני שאת לוקחת לשם את בנך). הילד שלך - אולי בניגוד להערכה שלך דווקא למד שבכעס ובאלימות הוא משיג הרבה, שאלמלא כן לא היה מתנהג כך. הילד שלך מעולם לא נאלץ להתמודד עם תוצאות התנהגותו, כי את מאיימת מבלי לפעול באמת מול התוקפנות שלו. מה שנדמה לך כ'התעשתות' ובקשת סליחה, אינו אלא דרך מהירה ויעילה (מבחינתו) להימנע מגינוי או ענישה. אני מעודדת אותך מאד לפנות לפסיכולוג ילדים להדרכה והתייעצות. בברכה ליאת

היכן אני יכולה למצוא פסיכולוג כזה? האם בקופ"ח כללית באיזור הדרום (באר שבע)

ליאת יקרה, מה שלומך? אני כמעט שמחה שיש לי בעיה שקשורה בילדים, רק כי זה מאפשר לי לכתוב אליך... (אני מתנצלת מראש אם זה ייצא ארוך...) אני עובדת בבית ספר יסודי כבר מספר חודשים. אני מפעילה שם פינת חי, ומעבירה שיעורים לכיתות א'-ד'. יש לי נסיון הדרכה של שנים רבות יחסית, ועדיין, אני מוצאת שיש סיטואציות שמאוד קשה לי להתמודד איתן ואני לא בטוחה שאני "עושה את הדבר הנכון"... ניסיתי לפנות ולבקש עזרה והכוונה בתוך בית הספר (מהמנהלת והמחנכות) אבל לצערי אין שיתוף פעולה של ממש (מכיוון שאני נחשבת למדריכה בתוכנית לימודים נוספת וחיצונית) אז חשבתי אולי תוכלי את לכוון אותי קצת, כדי ששארית שנת הלימודים תהיה קצת פחות קשה. הבעיה העיקרית שאני מתמודדת איתה היא (איך לא) המשמעת. מאחר ואני אחראית גם לבטחונם ובטיחותם של הילדים, וגם לשלומן של החיות, אני מגדירה חוקים וכללי התנהגות קבועים לפני כל כניסה לפינת החי. כשאני עם הכיתה בפינת החי, יש איתי כ- 30 ילדים, ומאוד מאוד קשה לי להשתלט על כל ההתרחשויות. במהלך השיעור הילדים עובדים בצורה חופשית ועל פי בחירתם, יש כאלה שמעדיפים לעבוד בחצר - לגרף עלים, לטאטא את השביל, לעדור, לאסוף עלים בשביל להאכיל את החיות וכד'. ילדים אחרים מעדיפים כמובן להחזיק את החיות, ללטף, להאכיל ולנקות את הכלובים ביחד איתי. החוקים די פשוטים - לנהוג בחיות בכבוד ובעדינות, לא להפריע לכיתות שלומדות בסמוך לפינת החי, לא לצעוק (עד כמה שניתן. רוב הזמן יש לי הרגשה שהם בכלל לא יודעים לדבר בלי לצעוק...), ולהקשיב ולהענות להנחיות שלי במהלך השהיה בפינת החי. אז יש לא מעט ילדים שמצליחים לפעול במסגרת ההנחיות. אבל אני לא יודעת לגמרי איך להתמודד עם אלה שלא. מה אני אמורה לעשות אם יש ילד שמציק לבעלי החיים ומסרב להפסיק? מה אני אמורה לעשות אם ויכוח על מגרפה גולש לאלימות? מהם עונשים מקובלים לילדים צעירים? יש לי תחושה שהם פשוט לא מבינים שמה שהם עושים לפעמים גורם סבל לבעלי החיים, שלא לדבר על בעלי חיים שמתים כי ילדים לא ממלאים אחר ההנחיות... אז כשאני רואה ילד שמתייחס לחיה בצורה פוגענית, אני מנסה לשבת עם אותו הילד ולדבר על מה שעשה. בדרך כלל אני שואלת אותם מה הם היו מרגישים אם היו עושים להם את מה שהם עשו לחיה, ואז מבקשת מהם לחשוב לפני שהם עושים משהו, אם הם חושבים שזה נעים לחיה. אין לי מושג אם זו הדרך הטובה בותר להעביר את המסר, אבל כאמור אין לי שום הכוונה בנושא (חלק מהמחנכות, בעיקר של כיתות א' יותר בעניין, ומבקשות לדעת מי לא התנהג יפה כדי לשלוח מכתב הביתה). המצב כמובן נהיה מורכב יותר עם כיתות ג' ו-ד', כי שם כבר ממש לא מעניין אותם מה אני אומרת, הם עושים מה שהם רוצים, פחות או יותר. אני קצת מסתבכת עם עצמי כאן, אז אני אנסה לתמצת את השאלות שלי לכמה מרכזיות: איך היית מציעה לי להתנהל אל מול הילדים (בעיקר הגדולים יותר) בענייני משמעת, כולל סנקציות על התנהגות שאינה מקובלת? איך מסבירים לילדים צעירים שגם לאחר יש רגשות ושגם לחיות כואב ועצוב גם אם הם לא יודעות להגיד לנו? מה אני צריכה לעשות עם עצמי כדי לא להגיע כל כך לחוצה וחרדה לשיעורים שלי? אני מרגישה שאני כל כך לא בשליטה עד שאני מראש מגיעה לחוצה וגם זה בוודאי משפיע על הילדים... סליחה על המגילה... שבוע הבא חוזרים ללימודים והייתי שמחה לחזור בפאזה קצת אחרת... חג שמח, נועם (מהפורום ההוא...)

היי נועם, יופי להיפגש שוב!! השאלות שלך גדולות נורא, ואני חושבת שכל מורה ומחנך עסוק בהן. בימים של אלימות גואה, חוסר סובלנות ופגיעה בחלשים, נראה כי אין בנמצא "נוסחת פלא" אחת. אני חושבת שיש משהו בעייתי מאד בפינת חי המתנהלת ע"י אדם אחד בלבד, בטח מול קבוצות של 30 ילדים. יש כאן משהו לא הוגן הן כלפייך, הן כלפי הילדים והן כלפי בעלי החיים. זה מרגיז ומקומם, ובעיני - לפני הכל - יש להגדיר את תנאי ההפעלה של פינת החי מראש, ברמה המערכתית. אפשר לחשוב על קבוצת ילדים קטנה, מעין "נאמני החיות", שיעברו אצלך הכשרה מתאימה, ויסייעו לך בתפעול פינת החי, כמו גם בהשגחה והנחייה של ילדים אחרים. ילד שפוגע בבעל חיים מתוך חוסר זהירות, חוסר ידע או רשלנות, יוכל לקבל 'הזדמנות נוספת'. לפעמים מוטב לתת לילד כזה דווקא תפקיד של 'אחראי', שיגביר אצלו את תחושת המחוייבות. ילדים שמתעללים בבעלי חיים יש להרחיק מפינת החי. אני חושבת שתחושות של כבוד וחיבה לבעלי חיים יש להנחיל לילדים לא רק בפינת החי, וחשוב להזכיר זאת גם לצוות החינוכי בביה"ס. זו תמימות לחשוב שניתן לעשות זאת באמצעות שעה שבועית. אני יודעת שלא אלה התשובות שאת מצפה לשמוע ממני היום, אך הניסיונות להכניס לבתי ספר 'אטרקציות' חינוכיות, מבלי שתהיה תשתית הולמת של כוח אדם מכעיסה אותי. נדמה לי שהפתרונות לשאלות שלך תלויים במידה רבה בנכונות של הצוות לפעול בשיתוף פעולה מהודק איתך, במקום לראות בזה הזדמנות לשעה פנויה. אני לא מתחמקת מתשובה. אני יכולה לחשוב בנקל על שיחה שאפשר לנהל עם ילד שפוגע בבעל חיים ("למה אתה כועס?"; "האם מישהו פגע בך לאחרונה?"; "אני חושבת שאולי פגעת בשרקן הקטן כי אתה כועס עליו על זה שהוא חלש, חסר אונים, ולא יודע להחזיר"). אבל אני לא תמימה, ויודעת ששיחה כזאת אי אפשר לנהל כש-29 ילדים מצווחים מסביב... אז לא נותר לי אלא לחזק את ידייך, ולקוות שתצליחי לגייס הכי הרבה עזרה שאפשר מהצוות ומקבוצת הילדים הידידותיים, שכבר יודעים חמלה מהי. לבי איתך ליאת

ליאת ליאת, תודה על התשובה שלך. כרגיל, המילים שלך מחממות את הלב... התגעגעתי. אחרי שקראתי את התשובה שלך חשבתי לעצמי שזה מעניין (אבל גם די עצוב) שאת יכולה לראות את הקושי והבעייתיות במצב בו אני נמצאת מאוד בבהירות ובקלות, בעוד המנהלת של בית הספר שנמצאת שם לא יכולה (או שלא מנסה). חשבתי שהייתי רוצה להביא אותך לשם ושתסבירי לה למה המתכונת הנוכחית לא ממש מוצלחת, כי אני הרגשתי שלי אין כתובת לשיחה כזו. אני לא רוצה להיות יותר מידי ספציפית ומפורטת לגבי מה שכבר עשיתי וניסיתי לשנות, על מנת להימנע מחשיפה. אני רק אספר לך שהתאכזבתי קשות לגלות שאין לי עם מי לדבר, לא רק ברמה הבית ספרית אלא גם לגבי המעסיק שלי (שאיתו יש בעיות אחרות לגמרי שהופכות את העבודה למתסכלת עוד יותר). הלוואי והיה איתי עוד מישהו בפינת החי... באחת מהכיתות שאני מלמדת יש סייעת. אין לך מושג כמה אני אוהבת להעביר שיעורים לכיתה הזו, כי אני לא צריכה להתמודד איתם לגמרי לבד... לגבי העונשים ששאלתי בפעם הקודמת - הייתי רוצה לחדד שוב את השאלה ולשאול ברמה הכי פרקטית - האם עונש של ישיבה בצד כששאר הילדים בפעילות (למשך כ- 5 דקות ועד שיחה איתי על המעשה שהביא לעונש) זה משהו שבסדר להעניש ילדים בגילאים האלה? אני נוטה לעשות את זה כשיש ילד שמסרב להענות להנחיות - בעיקר בטיחותיות (לא להניף מגרפה/להשתולל תוך כדי אחיזה של כלי עבודה/נקיטת אלימות כלפי ילד אחר וכד') וכשיש ילד שאינו נשמע להנחיות לגבי החזקה נכונה של בעלי החיים. חשוב לי לציין שההושבה בצד היא קודם כל כדי להרחיק את הילד מהסיטואציה ולעצור את ההתנהגות. אני דואגת לשבת עם הילד ולדבר איתו על הסיבה שהושבתי אותו בצד תוך חשיבה משותפת מה ניתן לעשות אחרת ואיך הוא חושב שהוא יתנהג אחרי שהוא הבין מה היה לא בסדר ומה ההשלכות של ההתנהגות שלו. מה את אומרת? שוב תודה (וד"ש חם מהחתול המנומש) נועם

שלום אני ממש אשמח לשמוע מכם כי אנחנו אובדי עצות בננו בכיתה ב עם ADHD לאחר תקופה מאו דקשה של בעיות התנהגות התחלנו בחודשיים האחרונים טיפול בריטלין LA30 לאחר שלפני כחצי שנה ניסינו גם סוגים שונים של ריטלין שהחמירו את המצב ולכן הפסקנו את הטיפול אך עכשיו אחרי שהוא נרגע בהתנהגות בביה"ס החלטנו לנסות שוב עם הריטלין כי היה לו מאוד קשה להישאר מרוכז ולהישאר יושב בכיתה בכלל כרגע יש שיפור בכיתה ולימודית וגם התנהגותית השאלה שלנו היא שיש לו אססיות וטקסים שהחרפיו והוקצנו מאז תחילת הטיפול ואין אנו יודעים אם זה נורמלי או לא אתן כמה גודמאות: הוא מתעסק עם פח האשפה במטבח ופותח את המכסה ומתסכל ששום דבר לא נפל החוצה ואז מדבר לעצמו ש"עכשיו זה יהיה מצוין" וכ"ו כמו כן, התחיל לאחרונה לפתוח את הדלת של חדרו ולסגור אותה לבדוק שהיא לא נוגעת בשטיח וסוגר ומחזיק את הידית בחוזקה וחוזר על זה שוב ושוב, מסתרק באמבטיה מול המראה ומסדר את השיער מקדימה לצד שוב ושב תוך שהוא סופר עד 10 או 20 ואם עוצרים אותו באמצע הוא מתחיל שוב וגם מתעצבן ומקלל אותנו , אנחנו התייעצנו עם הפסיכאטרית שמליצה לתת לו ריטלין אשר אמרה שכל עטד הוא לא מתעסק שעות עם הטקסים האלו ביום אז זה לא נורא אבל מתי יודעים מהו הגבול בדיוק? ואיך יודעים אם זו לא אובססיה שתחלוף או שדרוש טיפול? אשמח לשמוע אם מישהו חווה משהו דומה תודה רבה וחג שמח

שלום ליאור, אם הבנתי נכון, ההתנהגות הכפייתית הייתה שם עוד לפני הטיפול בריטלין (שבעיקר החריף אותה). מחשבות אובססיביות וטקסים הם חלק מהפרעת חרדה, ולכן, ללא קשר לריטלין, אני ממליצה לטפל בכך. לגבי תופעות הלוואי של התרופה, אני ממליצה להתייעץ עם הפסיכיאטרית המטפלת (או עם פסיכיאטר נוסף). בברכה ליאת

הבן שלי גם בכיתה ב', מקבל ריטלין LA 20 מ"ג עקב ADHD. תוך כדי כך פיתח לפני כשנה וחצי טקסים וחרדות. הוא קיבל מפסיכיאטר תרופה "פריזמה", זה עזר, אך לא לגמרי. ה"כמות" ירדה, והקולות שהוא "שמע" בתוך ראשו נעלמו. לאחר תקופה קצרה הפסקתי לו את התרופה, והוא נשאר מעט חרדתי, עם מעט טקסים. אצלו ז יותר בעניין של אישורים.. הוא שואל כל מבוגר בבית כגון: אמא אבא סבא סבתא, האם הוא יכול לעשות X או Y. אפשר לחיות עם זה לדעתי... בהצלחה, טל

שלום! לי יש ילדה בת 4 מאוד מאוד מאוד שעירה .הייתה לי סטואציה שלא ידעתי איך להגיב: חברה של ביתי שאלה אותה למה יש לך שערות על הכתפיים? והבת של הסתכלה עלי במבט של חוסר אונים כי היא לא בדיוק הבינה את השאלה של החברה שלה, ואני לא ידעתי מה לומר. את יכולה להמליץ לי מה לעשות באותו רגע? כי לבת שלי יש ביטחון ואני לא רוצה שירד לה הביטחון העצמי עקב השערות הנוראיות שיש לה.

שלום סיוון, יש ילדות שעירות יותר, שבבגרותן מוצאות את הדרך להיפטר מהתופעה. כרגע נראה שבתך נהנית מביטחון עצמי, ואינה מוטרדת במיוחד מהשיער שעל גבה. מול שאלתה של הילדה השנייה (וגם להבא) אפשר לומר שלכולנו יש שיערות קטנות על גופנו, ואצל חלק מאיתנו הן כהות יותר או נראות יותר. תשובה קצרה ועניינית מספקת בדר"כ מענה הולם למצבים כאלה. בברכה ליאת

אני ממש צריכה עזרה ממישהו בקשר למשהו שקורה לי עם חברה שלי . אני כבר במצב נפשי מאוד קשה ואני חייבת מישהו שייעזור לי . אם בבקשה את תוכלי לפנות אליי לאימייל ששמתי ואנחנו נדבר משם. כי אני רוצה לדבר איתך בפרטיות . אני ממש צריכה את העזרה שלך. תודה מראש

ואם יש לך את הזמן בגלל שאם אני אכתוב לך זה יהיה ממש ארוך .. כי כבר ניסחתי את זה .. אני רק צריכה לשלוח לך ..

הי, אני במקצוע טיפולי, וחשוב לי לומר לך שאם העניין שלך מאוד דחוף, את יכולה להתקשר לאער"ן- עזרה ראשונה נפשית בטלפון: 1201. אל תישארי לבד עם הבעיה.

שלום לך אנונימית, פורום זה נועד להתייעצות סביב סוגיות הקשורות לפסיכולוגיה של ילדים ומתבגרים, ופחות למצבי 'עזרה ראשונה'. אם בכל זאת את זקוקה לעזרתי, נסי לנסח את הבעיה בקצרה כאן, ללא פרטים מזהים, ואשתדל לסייע כמיטב יכולתי. מניסיון עבר, אני מעדיפה שלא לנהל דיונים במייל הפרטי, כדי לא ליצור שם "מיני פורום" בפני עצמו. את מוזמנת, אם כן, לכתוב לכאן, או להיעזר בהמלצתה של ורדינה. בברכת חג שמח ליאת

אני חושבת שאני מעדיפה לדבר עם מישהו בפרטיות . זה לא משהו ממש חמור . פשוט אני חייבת לפרוק את זה . ואני חייבת מישהו שייעזור לי להבין ולהתמודד . מה שקורה לי זה מצב מאוד מסובך עם ילדה מהכיתה שלי.. זה גורם לי להרבה מצבי רוח ודיכאונות ואני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי .. אולי את מכירה פסיכולוג או מישהו שיוכל ליצור איתי קשר באימייל ?

שלום רב, בתי תהיה בת 15 ביולי. בשנה האחרונה חל אצלה מהפך. היא כל היום משוטטת ברחובות עם חברים/ות לפני כחודש הכירה בחור בן 17 וחצי מבלה איתו המון. בלימודים חלה ירידה דרסטית. באבחון גילו כי יש לה נתונים מאוד גבוהים אך יש לה חוסר שקט כל הזמן רצתה לצאת מהחדר בטענה שמחכים לה...

שלום שני, בגיל ההתבגרות חלה התרחקות טבעית מההורים והמשפחה, לטובת חיי החברה הפעילים מאד בתקופה סוערת זו. גם ירידת מה בלימודים היא חלק מהמגמה הזו, שכן מתבגרים משקיעים את עיקר מרצם בעניינים שלא ממש קשורים לביה"ס. דווקא על רקע המגמה (הנורמלית) הזו, תפקידנו כהורים מתחדד מאד כקובעי המדיניות בבית, וכמי שמכתיבים את הכללים, בהם גם הכללים הנוגעים ל"מתי יוצאים", "מתי חוזרים", "מתי קמים בבוקר ליום לימודים" וכד'. אם בתכם משוטטת ברחובות, עליכם לדאוג שהבילוי בחוץ יהיה מוגבל בזמן, ומותנה במילוי חובותיה כתלמידה וכחלק מהמשפחה. אם את מרגישה שאינכם יכולים לעשות זאת בכוחות עצמכם, פנו להדרכת הורים, והחזירו לעצמכם את העמדה הסמכותית המתבקשת. ועוד משהו, בדר"כ, בסוף דו"ח האבחון יש המלצות לפעולה. הורים רבים נוטים להתעלם מהמלצות אלה, או להתמקד רק בהיבטים האקדמיים (הקלות, הוראה מתקנת, וכיוב') והאינטלקטואליים (מנת המשכל) וחבל. נסי לקרוא בדו"ח גם את החלקים המתייחסים לקשיים הרגשיים של בתך, ולהיענות גם להם בהתאם. בהצלחה ליאת

תודה על התגובה, בביה"ס להורים הייתי ועברתי את כל הקורס. קשה ביותר לתקשר עם הילדה היא ממש לא משתפת פעולה. יש לי שאלה מאוד חשובה- היא רוחצת את פניה 3 פעמים ביום עם תרחיץ פנים ומשפשפת את הפנים עם סבון כמה וכמה פעמים במהלך השטיפה...מה זה אומר?

050הבן שלי מתעניין מאוד בניסויים וחקירה של דברים . איך אני יכולה להעשיר זאת?

שלום קורין, לא ציינת בן כמה בנך, אך באופן כללי ניתן לומר שילד סקרן ומתעניין יגיב בשמחה לפעילויות שיספקו לו גרייה המותאמת לגילו ולשלב ההתפתחותי שלו. ילדים בכל הגילים אוהבים להתנסות בחומרים שונים, טבעיים ככל האפשר, המזמינים לבנייה, שינוי ויצירה. ילדים אוהבים מאד לבקר במקומות מעניינים (שאינם קניון!), כמו נגריה, מסגריה, מאפייה, וכד', ולהתנסות בחומרי העבודה בהם. תני לו לעזור לך במטבח ועודדי אותו לערבב, לטעום, ולהמציא 'מתכונים' משלו. בקשי ממנו לעזור לך להסיר כתם שמן ממפת שולחן, ולמדי אותו את הפטנטים שעוזרים לך במשימה. נסי להיות שותפה, לשמוח בתגליות שלו, ולעודד אותו לשאול, לקרוא או להקשיב לסיפורים. עודדי אותו להתבוננות בסביבתו, כולל בפרטים הקטנים (עלים יבשים, נמלים קטנות, צורות מעניינות בעננים או בדוגמא של השטיח). אני יכולה להמשיך, ככה, עוד שעות אבל נדמה לי שהמסר הועבר... בהצלחה :-) ליאת

יש לי בן כבן 4 ובן נוסף כבן 6 . בני הבכור אוהב מאוד שאני מקריאה לי סיפורים ,ולעומת זאת בני הצעיר אינו מעוניין שנקריא לו ספרים . אני מנסה לשדל אותו והוא יושב איתי , אך נראה כי אינו מרוכז בספר, הוא מביט לצדדים , מחפש במה להתעסק , רק לא להקשיב לסיפור . האם אני צריכה לדאוג שמא יש לו הפרעת קשב וריכוז? אני חייבת לציין שכשאנו משחקים במשחקים אחרים הוא משתף פעולה. משחקים שדורשים ריכוז הוא שומר על קשב של 20 דק' ואז מניח לזה. מה דעתך?

שלום שמרית, כמובן שלא אוכל לאבחן ממרחק האם קיימת בעיית קשב וריכוז (גם מקרוב זה לא תמיד פשוט בגיל הזה), אך אוכל לומר כי ההתנהגות שאת מתארת, כשלעצמה, אינה מעידה בהכרח על בעיית קשב, ויכולה לשקף דברים אחרים. כאשר את קוראת לבנך הגדול סיפור, הזמיני גם את הקטן, שיוכל להיות שומע פסיבי, אך השאירי לו את הבחירה אם להיענות להזמנה או לא. יש ילדים שמעדיפים להקשיב לסיפור דווקא כשהם מתנועעים בחופשיות או מתגלגלים על השטיח, ובכל זאת - הם אינם מחמיצים מילה. תבדקי גם את האפשרות שאולי משהו בציפייה שלך ממנו (להתנהג - אולי - כמו אחיו הגדול ולאהוב את אותם הדברים) יוצר אצלו איזו התנגדות או קושי. זכרי (שוב!) שילדים בני ארבע בהחלט יכולים ליהנות מסיפור גם אם הם אינם מביטים בספר ואפילו אם הם מתעסקים במשהו אחר. בכל מקרה, לא כדאי להתעקש בכוח, כדי לא ליצור רתיעה והתנגדות חריפים יותר. בהצלחה ליאת

שלום ליאת רציתי בבקשה להתייעץ הכרתי בחור בן 37 לערך אני בת 23 וחצי כרגע. הייתה ביננו מערכת יחסים מאוד יפה אם כי בכלל לא מצא חן בעיני פער הגילאים. הכרתי אותו בדרך מאוד מוזרה-כאשר קניתי משהו באחת החנויות בעיר,המוצר היה פגום ובאתי להחליף,אך בעל הבית לא היה וזה היה השכיר שלו. הבחור כבר עם שיער שיבה.טיפת קרחת.אך כבש לבבי.מה זאת אומרת?< לי עוד אין חבר.לא היה עדיין חבר ראשון.יש ידידים וכו אבל כנראה מצאתי חן בעיניו.הוא טיפל לי במוצר עד שהגיע מושלם,בכל כמה ימים שהגעתי היה ממש מדבר בכינויי חיבה,שואל לשלומי,נסעתי איתו כמה פעמים טרמפים,הלכנו לקנות פיצוחים בייחד בחמישי ערב אחד. אבל סתם,ספונטני כזה בתור ידידים. מספר פעמים הציע לי חברות ואני אמרתי לו ורמזתי בצורה הכי יפה שישי -שאין סיכוי לדבר כיוון שיש פער גילאים וכיוון שאיננו מתאימים-לא ספרתי לו את הנימוקים לאי רצון רק אמרתי לו-שוהם-תהיה מציאותי, זה נכון שנדללקתי עליו באיזהשהוא מובן מבחינת הנחמדות וטוב הלב שככה כובשים בחורה כנראה-לי עוד לא יצא שבחורים ממש יתחילו איתי המועטים לא היו בני הטעם שלי,אך בכל זאת. בקיצור,ישר ולענין.אחרי שכמה פעמים סרבתי לצאת איתו לאכול בערב או בצהריים-מאז הוא פשוט מחק אותי,כלומר,שאני אבה לחנו תאו לאיזור הבחור לא ממש אומר שלום אלא בחמיצות פנים,כשצריך לצלצל אלי להגיד שמוצר שהזמנתי מוכן נותן מהנייד שלו לבנות אחרות בחנות שיצלצלו-כדי שאראה שזה הוא(למרות שיש קווי לחנות),ויצבוט לי כנראה אך אראה שמישהי אחרת עונה, ובעת הגיעי לקחת את המוצר הבחורציק כשנכנסת לחנות הוא יוצא או עולה למעלה לקומה ב.הבן אדם לא אומר כבר שלום אלא אם כן באילוץ לייד בעל הבית כי אני לקוח וכדומה.מאידך ששלחתי לכל החברים חג שמח הוא היה ברשימת הנייד והאימל לכן הגיע חג שמח גם אליו אך סירב לענות.הוא כבר לא עונה לי לנייד שלו או לסמסים גם כשזה חשוב בענינים עסקיים וזה נורא מטריד אותי האים המצב נראה לך מוזר האים זוהי דרך התחמות נורמאלית של בחור מבחורה כי כנראה עשיתי לו ריגשי ומנסה לשכוח ממני? אני פעם ראשונה נתקלת במקרה כזה ולכן רוצה להתייעץ האים קרו לך או שמעת על מקרים דומים לכאלו ואיך היית מציעה להמשיך ולהתנהג היום אני צריכה עם חברה ל לעבור לייד החנו תשלו-ממש ממש חוששת ממה שיקרה, או שיהיה נחמד יגיד שלום ואמשיך לדרכי או שלא אראה אותו וארוץ מהר כמו עכברה מה שנקרא או אלך הליכה מהירה או שבעצםאעצור לייד החנות,אגיד שלום ואמשיך לדרכי כי סהכ בעל הבית הוא טוב ולא אשם שאני לא ביחיסים עם השכיר שלו לכן אם אעבור לייד חנותו ולא אגיד שלום זה כאילו עשיתי חרם על החנות והחנות היא חנות מצרכים ששנים אני ומשפחתי פוקדים אותה מידי איקס וואי זד זמן תודה וחג שמח

שלום ורדית, הנושא שאת מביאה לכאן אינו תואם לפורום זה, שעניינו סוגיות פסיכולוגיות של ילדים ונוער. אני מרגישה שעזרתי לך כמיטב יכולתי בתשובותי הקודמות, וכפי שציינתי, טיפול פסיכולוגי יכול לספק לך את המרחב להתבוננות ברגשותייך ולקבלת החלטות מתוך שיקול דעת. יש באתר זה פורומים נוספים, שאולי יתאימו יותר לבעייה שאת מעלה ויציעו תמיכה ומענה. בהצלחה ליאת

שלום רב, לאחרונה נתבשרנו, לצערנו, כי דוד של בעלי חלה בניוון שרירים. הוא בן 70-אדם בריא, מלא חיים וספורטאי כל חייו. הקשר עימו היה קרוב- עבורנו ועבור הילדים. מצבו הידרדר מאוד בתוך חודשיים, והוא בבי"ח סיעודי- מאוד מוגבל בגופו, ומדבר לאט ובלחש. ביקרתי אותו והיה לי קשה מאוד לראותו במצב זה. ההתלבטות שלנו היא האם לאפשר לילדינו הגדולים, בגילאי 13.5, 14.4 לבקרו.גם הם מתלבטים וחוששים.הבן הצעיר בן 9, וברור לנו שזה לא מתאים.הייתי רוצה שיזכרו אותו כפי שהוא היה, אבל אולי חשוב לאפשר להם פרידה? אני יועצת חינוכית במקצועי, ואין לי תשובה. תודה מראש.

שלום ורדית, גם לי אין תשובה חד משמעית עבורך, ואני מניחה שההחלטה תהיה בסופו של דבר עפ"י תחושות הבטן שלכם. הניסיון לחסוך מעצמנו ומהילדים את חוויית המפגש עם החולי והמוות, 'הגלתה' את החולים אל מחוץ לביתם (שלא כבעבר), וכך, הזיקנה, על כל פניה נשארת מחוץ לתחום עבור אנשים רבים. את ודאי יודעת, שפעם אנשים היו מתים בביתם, מוקפים בבני משפחתם, קטנים וגדולים, שראו את ההזדקנות, החולי והמוות חלק בלתי נפרד מהחיים. כיום המצב שונה, וילדים כבר פחות מורגלים במראות מסוג זה. אני מניחה שאין ברירה אלא לנסות ולשוחח עם הילדים בפתיחות, לתאר להם את מצבו ומראהו של הדוד, ולפעול בהתאם לרצונם. אני מאמינה שעם הכנה נאותה, ילדים יכולים להרוויח ממפגש כזה, שלא לדבר על האדם החולה, שבוודאי ישמח למבקרים עליזים שכאלה. לעיתים קרובות, ילדים מקבלים עובדות חיים כפשוטן, ומגיבים אליהן בדרך עניינית ובריאה. זה מותנה, כמובן, בעמדה הורית דומה, המועברת אליהם ישירות ובעקיפין. אם תבחרו שלא להביאם לבית החולים, אפשר יהיה לנקוט דרך ביניים, של ציורים וברכות אותם יוכלו לשלוח באמצעותכם לדוד האהוב, ובכך להרגיש קרובים ומעורבים בדרכם. תהיה החלטתכם אשר תהיה, אני מאחלת לכולכם בריאות ונחת. ליאת

כמו אחות אחראית או עובדת סוציאלית, שיסבירו לילדים מה הם יראו, לאיזה מכשירים מחובר ויוכלו לענות על שאלותיהם. הצוותים אמורים ברוב בתי החולים להתמודד עם מפגשים דומים

בני יהיה בן שנתיים ו 10 חודשים בתחילת שנת הלימודים הבאה. לשנה הבאה שתי האפשרויות הן: גן עם 25 ילדים על 3 מטפלות, או גן של 11 ילדים עם שתי מטפלות. 1. האם בגיל הזה בהכרח עדיף מספר קטן של ילדים? או שאולי 11 זה מספר קטן מידי, עם פחות אינטרקציות חברתיות? 2. האם התשובה משתנה אם הגן הראשון הוא הגן שאותו הילד כבר מכיר (היה שם השנה) ושטוב לו שם (כרגע יש 16 ילדים, רק בשנה הבאה המספר יקפוץ)?

שלום יעל, הקריטריונים לגן טוב אינם מתמקדים רק ביחס בין הילדים למטפלות או במספר הילדים בקבוצה, אלא במכלול של גורמים, כמו רמת ההכשרה והמקצועיות של הצוות, רמת הפיקוח, הטיפוח הסביבתי, בטיחות מתקני הבית והחצר, עושר הציוד בפנים ובחוץ, הגישה החינוכית של הצוות ויכולתה של הגננת להתאים את התכנים החינוכיים לגיל הילדים שבגן, שיקולי קרבה ונוחות עבורכם,וכד'. אם כרגע הוא נמצא בגן, את מרוצה והוא מרוצה, איני רואה סיבה מיוחדת להעבירו לגן אחר, גם אם מס' הילדים יעלה. בברכה ליאת

תאור ההתנהגות: כשהילד בן הארבע מגיע לביקור אצל אחד מבני המשפחה עם האב (פרודים) הוא מכסה את העיניים, נצמד בחזקה לאב ובוכה שרוצה ללכת הביתה. כיסוי העיניים ועצימת עיניים היא מוחלטת,למרות שמכיר היטב את בני המשפחה ומבקר לעתים קרובות. לאחר כשעה עד שעתיים הוא נרגע, ואז מתנהג כצפוי - משחק, מחייך, צוחק אם כי פחות אינטנסיבי משאר הילדים. הילד תמיד התנהג מוזר במפגש עם קהל - גם כזה שמורכב מבני משפחה מוכרים. באחד המפגשים כשהיה בגיל שנתיים - בהה בנקודה קבועה ולא הגיב כלל במשך כל המפגש של כשעתיים. (התנהגות אפאטית). רקע: מדובר בבני משפחתי. הילד בן 4 שנולד להורים לא נשואים שחיו ביחד כשנולד הילד ונפרדו לפני כשנה. יש סכסוך משמורת בין ההורים, אך הילד מבלה עם האב לא מעט ומתגורר עם האם. האב בקשר עם אשה אחרת. מי יכול לייעץ (איזה סוג רופא / טיפול) ומה בכלל יכולה להיות בעית התנהגות כזאת?

שלום שמעון, לא בטוחה שאוכל לספק את ההסברים המלאים לתופעה, בעיקר בשל המידע המאד חלקי. כיסוי העיניים אצל ילדים יכול לשקף את השלב ההתפתחותי המתאפיין בחשיבה אגוצנטרית ("אם אני לא רואה אותם, גם הם אינם יכולים לראות אותי"). הילד אינו מסוגל להבין את נקודת מבטו של האחר, ומשוכנע שבעצימת העיניים הוא מסתלק מתודעתם של האנשים. יתכן שמדובר בביישנות, מבוכה או קושי רגשי שגורם לו לרצות להיעלם מהסיטואציה. ציינת שקיימים בין ההורים מאבקים על המשמורת, ולכן אין להוציא מכלל אפשרות שהילד 'נשטף' ברעיונות ואמירות שמעוררות אצלו חרדה, פיצול נאמנות ואשמה כל אימת שהוא נפגש עם חלק זה או אחר של המשפחה. זה עצוב, אך אפשר לטפל בכך, בעיקר בדרך של הדרכת הורים. נדמה לי שהכתובת היא פסיכולוג ילדים שיוכל להיפגש עם כל אחד מן ההורים לבד, עם שניהם יחד, או עם הילד. בהצלחה ליאת

ליאת תודה על תגובתך. ננסה לשכנע את ההורים שאכן יפנו לפסיכולוג ילדים. הקושי הוא שלא נראה להם צורך כזה... לכן באמת ההתחלה היא מההורים עצמם. אעדכן לכשיהיה שינוי. חג שמח!

בני בן שנה ושבע. גמול מגיל שנתיים ושבועים (לא היה מוכן יותר ללבוש חיתול). סה"כ תהליך הגמילה היה טוב מאוד. כמובן שיש עליות ומורדות- בעיקר סביב פיפי- שהולך או מודיע חלק מהתחתון כבר רטוב. קקי תמיד בשירותים. שאלתי מה קורה בצהרים ובלילה. מתי? בעיקרון תפיסת העולם שלי שזה צריך לבוא ממנו, מה שהוכיח את עצמו (הנקה,בקבוק, חיתול, מוצץ זרק לפני חודש וחצי- ביקש לגזור אותו....) מצד שני זה לא נראה בכיוון- כי החיתול מלא בפיפי. בשבוע האחרון לא רוצה ללבוש חיתול, אז ביקשתי ממנו לותר על המים בלילה תוך הסבר שאם שותה בלילה אז יש לו הרבה פיפי (ישן עם בקבוק מים לידו ושותה במהלך הלילה). מסרב להצעתי ואז מוכן ללבוש חיתול. אני תוהה גם אם זה תקופה מתאימה, אני בתחילת שמיני. מה את אומרת?

שלום אופיר, אני מתנצלת מעומק לבי על כך שדילגתי עליך לא בכוונה. סליחה. לשאלתך - אני מבינה שעד היום כלל לא ניסית להסיר את הטיטול בלילה, מה שמסיר ממנו את האחריות ומעודד אותו להמשיך ולהשתין אל תוך הטיטול בלילה. בעידן הטיטולים החד-פעמיים, נפגעת מאד המוטיבציה שלנו, האימהות, לגמול את הילד מהטיטול הלילי, ולהתמודד עם החלפת סדינים רטובים. אלא שכל עוד הטיטול לא יורד, הילד ממשיך להרטיב, וכאמור - אינו לוקח אחריות על ההתאפקות. אני מעודדת אותך להתחיל במבצע, להצטייד בשעוונית ובסבלנות, ולקוות לטוב. ספרי איך הולך :-) בהצלחה ליאת

(כן אין ספק שהמוטיבציה נפגעת...) כי נראה שאם את ממליצה ובעלי שדוחף לכיוון יהיה עלי להתחיל לעשות כך.... אגב מה את מציעה לומר לילד על בקבוק המים שנמצא במיטה כל לילה? מדובר בילד דעתן ועקשן.

שלום, לפני שנתיים וחצי נפטר בעלי באופן פתאומי בשנות השלושים לחייו.ביתי הגדולה היתה אז בת ארבע וחצי(יש לי עוד ילדה כיום בת ארבע).שתיהן נכחו בעת הארוע. מאז ומתמיד (עוד לפני המקרה) היתה לה נטייה להתקפי בכי,כעס וזעם בעיקר בסמיכות לזמני מחלה,שאף פעם לא באו לידי ביטוי בזמן מסגרות(גן או בית ספר) אלא רק בבית בעיקר מולי או בן משפחה קרוב כמו סבא וסבתא. לאחרונה ההתקפים נהיו אלימים ובסופם ביתי אומרת שהיא לא יכולה לשלוט עליהם ובוכה(מיותר לציין שגם אני מאבדת במהלכם את קור רוחי).דיברתי איתה ושאלתי אם קשור לעניין אביה ואמרה שכן שמאוד קשה לה ועצוב לה בלעדיו(עד היום לא דיברה על הנושא בפתיחות),ואפילו הורדנו את התמונות שלו מרחבי הבית. האם את חושבת שכדאי להמשיך בשיחות איתה וזה עשוי לפתור חלק מהבעיה או שייתכן ומדובר בבעיה פיזולוגית?(היא גם היתה בטיפול בביביליותרפיה במשך שנה).כמובן שיש גם קנאת אחיות ברקע ומאוד חשוב לה שאמצא בן זוג שיהפוך לה לאבא(היתה לי מערכת יחסים של שנה שהסתיימה לא מזמן).היא לא רוצה ללכת לייעוץ חיצוני. תודה

שלום רב, אין ספק שעיבוד חוויית האבל מאפשר לילד (כמו גם למבוגר) לחזור ולתפקד באופן מיטבי, ולהפנות את האנרגיה מן האובייקט שאבד אל מטלות היומיום. כשמדובר בילדים, יש השפעה גם לסביבתו של הילד, ובעיקר לדמויות המטפלות בו. כלומר, האופן בו יוכל לחזור ולתפקד אחרי משבר תלוי, לא פחות, גם ביכולתו של ההורה להסתגל למצב החדש. אני חושבת שכניסתו של גורם טיפולי יכולה מאד לסייע, הן לה והן לך. הבנה טובה יותר של הצרכים שלה, הקשיים וההתמודדויות ההתפתחותיות תסייע גם לך להתכוונן באופן מדויק יותר ויעיל. ומשהו אחרון לסיום - לפעמים, בעיקר לאחר אירועים טראומטיים או אובדן, קיימת באופן טבעי התרופפות של הגבולות בבית, מתוך רצון של ההורה לגונן על הילד או לפצותו על האירועים הקשים שחווה. מסתבר שאחד הדברים שמסייעים לילד להתגבר על החרדות, זו דווקא תחושת הרציפות, והידיעה שמה שהיה ממשיך להתקיים גם עתה, לאחר האובדן. הורה סמכותי ועקבי (ובמקרה שלכם - אמא סמכותית ומציבת גבולות) יכול להרגיע ולהשיב את תחושת הביטחון והרווחה. יתכן שמשהו מזה מגולם במשאלתה של הילדה לבן-זוג חדש עבורך. אני ממליצה מאד על פנייה לאיש מקצוע, לפחות לצורך הדרכה הורית. כל טוב ובהצלחה ליאת

הילד של בן 4.5 ויש לו אופי תבוסתני, ותרני. כל דבר שנהיה קצת קשה הוא מוותר, למשל, קשה לו להרכיב פאזל אז הוא מוותר, כשהוא מנסה להעתיק מילים, לפי בקשתו, והוא מתקשה הוא מוותר, כשהיה צעיר יותר והתקשה בגזירה, הוא וויתר וביקש מאיתנו לגזור לו וכו'. אני לא יודעת איך להתמודד עם העניין הזה. על משחקי קופסא, פאזלים כשהוא לא רוצה לשחק, כי זה מאתגר אז אני לא מכריחה. אבל הוא יגיע לביה"ס ושם יש קשיים אני פוחדת שהוא לא ינסה אפילו להצליח. מה עושים??

שלום לימור, לא בטוח שמדובר בילד עם אופי תבוסתני, מאחר והמשימות שהזכרת אכן מורכבות למדי עבור ילד כה צעיר, ובוודאי שאינן מלהיבות או מושכות את הלב. גזירה, העתקת אותיות ומשחקי קופסא אינן פעילויות 'טבעיות' של ילדים בגיל ארבע. מדובר בפעולות שהמבוגרים מצפים מהילדים לבצע לפני הגיעם לבשלות, כמעין עדות לחכמה או כישרון. ככל שהציפייה של המבוגר גדולה יותר, כך גדלה התנגדותו של הילד, וגדלים מאמציו להימנע מפעולות אלה להבא. אופי הישגי (בניגוד לתבוסתני) נשען על חוויות של הצלחה. לכן, אם ברצונך לעודד את בנך להישגיות, זמני לו פעילויות מהנות, בהן יש סיכוי טוב שיצליח, התפעלי והתגאי בהישגיו, גם אם הם נדמים בעינייך פעוטים. כך - אולי - ירגיש כשיר ומוצלח, ויהיה נכון להתמודד עם אתגרים. בהצלחה ליאת

ליאת שלום וחג שמח.. שאלתי היא כזו.. בני הבכור בן 4 וחצי. במהלך היום הוא התחיל לבכות מספר פעמים זה היה ממש פתאומי וכששאלתי אותו למה הוא בוכה? הוא אמר שהוא מפחד למות, שאלתי אותו למה הוא חושב על זה? ואיפה הוא שמע? הוא אמר שחשב על זה לבד, ברור לי ששמע איפשהו אך בכל מקרה אני לא ממש יודעת מה לעשות? אשמח לקבל את עזרתך.. תודה רבה...

שלום אושר, למרות השם שבחרת לך (או שמא זהו שמך האמיתי?), יש לחיינו גם היבטים עצובים למדי, כולל הידיעה שביום מן הימים כולנו נמות. ילדים מתוודעים לעובדה זו, והיא ממלאה אותם חרדה ועצב, ממש כמו אותנו. זה לא ממש משנה מי סיפר לו על כך, שכן לא נוכל לשמור את העניין בסוד לאורך זמן. בגיל ארבע-חמש, עוד אפשר להסתפק באמירה המרגיעה, שבדר"כ רק אנשים מאד מאד זקנים מתים, ואין שום סיבה לדאוג עכשיו מפני משהו שיקרה עוד המון המון שנים. אפשר לעודד אותו לדבר על מה שבאמת מטריד אותו, ולנסות לכוון את ההסברים לשם. לפעמים, מרוב רצון לנחם ולעזור, אנחנו 'מפציצים' במידע מעורפל ומיותר, שכלל לא רלוונטי לילד הקטן. חשוב לברר ממה הוא מוטרד, ולהשיב באופן ענייני ותמציתי על שאלותיו. ("מי שמת אינו מרגיש שום דבר, ולא כואב לו כלום", "מי שמת נקבר בבית הקברות שזה מקום יפה עם הרבה עצים ופרחים"). רצוי להימנע מתיאורים מופשטים מדי על "גן עדן", "עלייה לשמים" או "הישארות הנפש". נושאים אלו עלולים לאיים מאד על ילדים צעירים ולעורר פחדים. עדיף לנסות להסב בעדינות את הנושא אל החיים, ואל מה שאנחנו יכולים לעשות כדי להאריך אותם ולהפוך אותם לטובים ונעימים. כך הילד מרגיש מידה של שליטה ("אני יכול לדאוג לבריאותי") על דבר שבמהותו הוא שרירותי, מפחיד ולא צפוי. בהצלחה ליאת

תודה רבה

ליאת שלום תודה על תשובתך בנוגע לפחד מאנשים וגירויים,האם יש ספרות מומלצת בנושא

היי, הנה רשימת ספרים מומלצת עפ"י נושאים. נסי להיעזר - http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Shefi/ShlaveiChaim/GilRach/klali/SipureyYeladim.htm בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן ה-3 מסרב להיגמל מחיתולים. הוא ילד מאוד עקשן ורגיש ולא מוכן להשתמש בסיר. האם להודיע לו כי "החיתולים נגמרו" ולא להותיר לו שום ברירה או לזרום איתו ולחכות עד שהוא יגיד לי שהוא מוכן להגמל? והאם זה רע לגמול ביום ולשים חיתול בלילה כי זה מבלבל? והאם מותר להתחיל קודם עם גמילה מפיפי ולהסכים לשים חיתול לקקי או שזה גם מבלבל? תודה, ענת

שלום ענת, בגיל שלוש אנחנו מניחים כי כבר קיימת בשלות מלאה לתהליך הגמילה, הן מבחינת ההיבטים הפיזיולוגיים והן הקוגניטיביים. הילד מבין היטב מה נדרש ממנו, ויכול לעמוד במשימה. כמעט תמיד מדובר בדרישה 'חיצונית' לילד, הנעשית ביוזמת המבוגר, תוך התחשבות בתהליכי בשילה והתפתחות. מבחינה זו, חיכית מספיק. מרגע שהורדתם את החיתול, אל תחזירו אותו בשום מקרה, גם אם יהיו 'תאונות' - וסביר שיהיו. בגלל שמדובר בגיל גדול יחסית, נדמה לי שאפשר לוותר על הטיטול גם בלילה. קחי אוויר, הצטיידי ברצון טוב וסבלנות, וקדימה... בהצלחה ליאת

תודה לך על תשובתך! ובכן, התחלנו הבוקר בגמילה. לאחר 3 פספוסים, בני המקסים הודיע לי שהוא צריך פיפי. הלכנו לשבת בסיר, וככה און-אנד-אוף לקח שעה (!) עד שהפיפי המיוחל יצא! במהלכם בני קם והסתובב, שכנעתי מאוד בעדינות לחזור להתיישב, שוחחנו על כך, הקראנו ספרים, דברנו על דברים לא קשורים, בשלבים מסוימים הוא נראה די סובל מרוב התאפקות, ובסוף כשהצליח- חגיגה גדולה! לאחר כמעט 3 שעות הוא הודיע שוב שהוא צריך פיפי. הפעם ישבנו למעלה משעה, כשאני כל הזמן משכנעת בעדינות לחזור לשבת בסיר.בני דיבר על פחדים. שהפיפי רוצה לצאת אבל שהוא לא רוצה שיצא, שוחחנו על כך וניסיתי להרגיע. תחושתי היא שבפעמיים שעשה פיפי בסיר זה פשוט ברח לו כשהיה ישוב. האם אני עושה נכון שאני יושבת איתו למעלה משעה? אני כן חושבת שכבר בתחילתה הוא היה צריך פיפי, אך היה קשה לו לשחרר. אחלת לי להיות סבלנית, אך אני חייבת שהסיפור הזה היה די מורט עצבים מבחינתי... מה דעתך?

אביו של בני בן השנה מתעתד לקבל הצעת עבודה בחו"ל, כך שבשנתיים-שלוש הקרובות הוא יגיע לארץ פעם בשלושה שבועות למספר ימים. אני מודאגת מאד מההשפעה האפשרית על בננו, ומחרדת נטישה וחוסר הסתגלות למצב בו הוא לא יודע לאן אבא נעלם לו ומתי יגיע שוב. אשמח לחוות דעת מקצועית בשני מישורים: 1. מה ההשלכות הנפשיות הצפויות מצעד כזה? חוו"ד מקצועית שתבהיר לאב מה עלולות להיות תוצאות צעד כזה, במטרה לנסות ולבטל החלטה כזו. 2. כיצד להתמודד במקרה ואכן תיפול החלטה כזו? עצות מקצועיות להקלה על פרידה ולהתמודדות עם מערכת יחסים של הורה נוכח-נפקד.

שלום רב, כמו שנכתב לא מזמן כאן בפורום, אין ספק שהמצב האופטימלי עבור כל ילד הוא לגדול בנוכחות מיטיבה של שני הורים אוהבים (זה את זו, ואותו). אלא שכפי שכולנו יודעים, בין המצב האופטימלי לבין המציאות קיימים פערים, חלקם בשליטתנו וחלקם לא. קשה לנסח חו"ד מקצועית על בסיס מידע כה מועט, המנותק מכל הקשר. לפעמים אנשים עושים וויתורים כואבים בחייהם על מנת להבטיח עתיד טוב יותר לעצמם ולילדיהם. לפעמים תקוותיהם מתנפצות, ולפעמים החלטות כואבת מתבררות בדיעבד כמצילות חיים. לכי תדעי... להיעדרות ממושכת או תכופה של האב יכולות להיות השפעות משמעותיות על החיים הרגשיים שלו ושל ילדיו, ובה במידה אפשר שהם יסתגלו לכך בלי שום בעיה, הודות לתפקוד טוב של האם ושאר בני המשפחה, או לאופי ההתקשרות בין האב לילדיו טרם הפרידה ולאחריה. אני מבינה שאת נחושה לבטל את החלטתו של האב, אך לצערי לא אוכל לסייע בזה מכאן. אם ההחלטה אכן תתקבל, אפשר יהיה לחשוב על דרכים להנכיח את האב בחיי בנו. כיום, בעידן הטכנולוגי, אפשר לדבר דרך מחשב ומצלמה ללא קושי, ולגשר על מרחקים גיאוגרפיים באמצעות קרבה וירטואלית. זה, כמובן, לא הדבר האמיתי, אך זה בבחינת הרע במיעוטו. חשוב להסביר במילים פשוטות את המציאות, ולהיערך לביטויים הרגשיים עם מענה רלוונטי. אני מרגישה שמאחר שהדברים עדיין לא מאד מגובשים, עדיף להמתין קצת, ולהתעמק בשאלות הללו כשיגיע זמנן. בברכה ליאת

שלום, אני אמא לילדה בת 16 וחצי. אני חוששת שבזמן האחרון משהו מוזר עובר עליה, משהו קורה . היא ילדה מאוד יפה ומוכשרת, היא מנגנת בפסנתר ובגיטרה, יש לה חגורה שחורה בקראטה, יש לה המון חברים, היא מדריכה בצופים מציירת מדהים ועוד.. בזמן האחרון היא בכלל לא מתקשרת איתי ועם אביה. היא כל היום מסתובבת עם החברים, חוזרת הביתה מתישבת על הפסנתר לדי הרבה זמן ואז שוב הולכת. אני כבר לא יודעת מה קורה אצלה בלימודים, המורה אמרה לי שיש אצלה ירידה משמעותית בציונים. אתמול בערב מצאתי אצלה מחברת מוזרה כזאת. וכשקראתי מה כתוב התחלתי מאוד לדאוג. במחברת היה כתוב: ********** זה הכל, את חושבת שאני צריכה לדאוג מהמחברת הזאת? יש בה המון משפטים מאוד מדאיגים.. מה לעשות?

שלום לך, אני חייבת להודות שככל שהתקדמתי בקריאה, הרגשתי יותר ויותר אשמה, על עצם החדירה הגסה אל המקום הכל כך פרטי הזה, של בתך המתבגרת. כדי להגן עליה, בחרתי לצנזר מתוך דברייך את התוכן עצמו. עליך לזכור שהפורום שלנו פתוח לעין כל, ומאחר שציטטת קטע גדול, כולל שמה של חברתה הטובה, נדמה לי שמוטב כך. יומנים אישיים, בעיקר של אנשים צעירים שכבר אינם ילדים, הם עניין פרטי ביותר שיש לכבד. ולשאלתך - על פניו, וכמה שבכלל אפשר להעריך בדרך זו, איני מוצאת בתוכן שום דבר חריג או מדאיג, מלבד לבטים של נערה מתבגרת. אם את מודאגת, שוחחי איתה ושתפי אותה ברגשותייך. במידה והיא בוחרת להתרחק, יתכן שהיא מאותתת לך בכך שהיא זקוקה למרחב משל עצמה. גם זה חלק מתהליך ההתבגרות שעלינו, ההורים, ללמוד לקבל. בברכה ליאת

אני עובדת עם מתבגרים. לדעתי בתך דווקא מאותתת שהיא זקוקה לעזרה, אך לא יודעת לבטא זאת, ולכן מסתגרת. חשוב לפנות אליה, לשדר שרואים שמשהו עובר עליה, לנסות להיות עבורה כתובת. לא להניח לה להיות לבד עם המצוקה.

האם זה נורמלי שילדה בת 4 לבושה כל הזמן בתחפושת של נסיכה , רק לגן היא מסכימה ללכת עם לבוש רגלי . ההורים שלה מעודדים וטוענים שהיא זו שאמורה להחליט מה תלבש ! לדעתי זה חריג הילדה צריכה להבין שלבוש התחפושת של פורים רציו בחג ובשעת משחקים ,,, והיא יכלוה להרגיש נסיכה גם ללא תחפושת ...

שלום אורנית, מי מאיתנו לא הייתה רוצה להיות נסיכה מלכותית כל השנה? בגיל 4 עוד מותר לנו להיתפס לחלומות מעין אלה, ולעטות על עצמנו את השמעטע'ס שיעשו לנו חג... אני דווקא בעד 'ארגז תחפושות' כל השנה, כזה שמאפשר לילד לברוח לעולמות של משחק ודמיון, גם בשירות החלקים הפחות בטוחים שבו. אני מסכימה איתך שעלינו להרגיש נסיכות גם בלי תחפושת, אבל לא תמיד זה מצליח לנו, ואז - למזלנו - באים לעזרתנו ה'בלופים' הקטנים. בגיל 4 זו תחפושת של נסיכה, ובגיל מבוגר יותר - רק בגלל שכבר לא נעים לנו - אנחנו מסתפקות באיפור ו'בגדי מלכות' מהקניון... וברצינות - ההיצמדות לתחפושת פורים גם מס' שבועות אחרי החג אינה עניין חריג, בעיקר אצל ילדים שמסיבות כלשהן מרגישים פחות בטוחים. כך נמשיך לראות, פה ושם, סופרמנים ונסיכות, ולטעמי זו דרך מצויינת לקבל תגבורת קטנה מבחוץ. סבלנות... חג שמח ליאת

בהתאם לפנייתי בנושא השפעת העדר אם על ילדה בעלת הפרעת קשב וריכוז. אודה לך על סיועך בהפנייתי למאמרים שעוסקים בהשפעת אובדן על ילד מלבד מקורות הספרות שאני מצאתי. (ספרים) ציינת את שרה סמילנסקי האם אוכל להעלות מאמריה באינטרנט ? ואילו מאמרים נוספים אוכל למצוא, מחקרים איכותיים .. תודה על סיועך וחג פסח שמח

היי אורנה, תפסת אותי ברגע של מנוחה, אחרי הניקיונות ולפני הבישולים :-)) אז הנה מה שהצלחתי לדוג מתוך מאגרי המידע אליהם יש לי גישה. נראה שאין ברירה אלא להגיע לספריה... סמילנסקי, שרה; פסיכולוגיה וחינוך של ילדים יתומים /. קרית ביאליק : אח; בסיוע ה"קרן למענקי מחקר בשדה החינוך", 1993. 168 ע' תפיסת המוות בעיני ילדים : עזרת הגננת והמשפחה לילדים בגילים 6-3 / שרה סמילנסקי בהשתתפות טובה וייסמן &#8236; &#8235; מו"ל: &#8236; &#8235; חיפה : אח, 1981 תפיסת המוות בעיני ילדים : עזרת המורה והמשפחה לגילאי 11-6 / שרה סמילנסקי &#8236; &#8235; מו"ל: &#8236; &#8235; [חיפה] : [אח], 1994 בלעדיך : השפעות אובדן על ילדים ונוער / תמר גרנות &#8236; &#8235; מו"ל: &#8236; &#8235; [תל-אביב] : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, [2000] ויש עוד הרבה... בהצלחה ליאת

נסי להתעלם מהמספרים ולהתרכז ברפרנס עצמו...

שלום רב אנא עזרתכם בהמלצה על פסיכולוגית לילדים בכפר סבא . תודה

שלום סיגל, מאחר ואין אפשרות לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורומים, אנא הוסיפי כתובת מייל אישית מעודכנת, כדי שהממליצים יוכלו לשלוח לך לשם את הצעותיהם (אם יהיו כאלה). בהצלחה ליאת

[email protected]זה המייל שלי

[email protected]זה המייל שלי

שלום ! לי יש שני ילדים בת בת 4 וילד בן 2.8. הבעיה שהילדים תמיד צועקים, גם אם הם מבקשים משהו זה תמיד בצעקות גם שהם משתוללים ומשחקים ומתלהבים הם צועקים.לי זה מאוד מפריע למרות שאני מבקשת לא לצעוק וחוזרת ואומרת "עד שלא תבקשו יפה ובלי צעקות לא תקבלו מה שרציתם" באמת זה עובד אבל אחרי דקה יש שוב צעקה לדבר הבא. מאוד מפריע לי שהם צועקים בבתים של אחרים ושיש רעש,ואין רוגע כי הילדים מאוד אנרגטים . מה לעשות בכדי ללמד אותם בעדם לא לצעוק כי בעני המתבונן הילדים נראים"ברברים" ואי אפשר לשבת בשקט.כי לדעתי הם כבר לא תינוקות ויכולים לשחק בשקט. אשמח לעזרה ממך ושיהיה חג שמח.

שלום סיוון, ילדים זה אכן דבר מרעיש :-)) הילדים שלך עדיין צעירים מאד, וקשה לדרוש מהם שיהיו שקטים, רגועים ומנומסים - בעיקר בשעת משחק וריגוש. כשילדים צועקים כל הזמן, נבדוק את הדברים הבאים: - בעיות שמיעה (!!!). (אגב, גם אצל ההורים עצמם!) - סביבה רועשת שמעלה את סף הווליום הבסיסי. - הורים ומבוגרים אחרים שמדברים גם הם בקול חזק (חיקוי). - סביבה "אדישה" שמגיבה או מתייחסת לילד בעיקר כשהוא צועק. כדאי לזכור שמיתרי הקול של ילדים דקים יותר משל המבוגר, ופחות מפותחים. לכן תדר הדיבור שלהם הוא באופן טבעי גבוה יותר, ונחווה לעיתים כצעקני. אם הצעקות הן חלק מהשתוללות וחוסר גבולות כללי בבית, הסיכוי שמדובר בבעיה פיזיולוגית נמוך יותר, ואז יש לטפל בכך באמצעים חינוכיים. ככלל, ככל שהטונים שלנו, המבוגרים, נמוכים ורגועים יותר, כך יהיה גם זה של ילדינו. בשמחות ליאת

שלום בני בן 3.5 עושה פעולה חוזרת של נגיעה בגבה שמאל וימין הרבה פעמים ביום כל 5 דקות לערך כבר כמה חודשים וזה מתחזק כשהוא עייף ומתרגש.הוא גם ממצמץ בעין אבל מעט ביום בעיקר שהוא מסתכל טלויזיה. בנוסף הוא התחיל לכסוס ציפורניים ומגרד את האמה עם האצבע של אותה היד.אני רוצה לציין שהוא בגן כבר חצי שנה ורק לאחרונה הוא לא רוצה ללכת לגן ממש לא רוצה. (יש לו חרדה מהצגות ילדים ושהוא פוחד אז הוא בהיסטריקה.) האם מדובר בטיקים או בטורדנות כפייתית. האם כדאי לפנות לייעוץ בגיל מוקדם? או שעליי להמתין וזה יעבור? תודה מראש.

שלום אביטל, המופע שאת מתארת בהחלט יכול לשקף סוג של מצוקה ומתח, ולהתאים (למרות הגיל המוקדם) גם להפרעת החרדה שהזכרת. קשה לנבא מראש אם הדברים יחלפו מעצמם או ידרשו התערבות, ולכן - על מנת להרגע - תוכלי לפנות לגורם טיפולי. כדי 'לכסות' גם היבטים נוירולוגים (טיקים) וגם רגשיים, עדיף לפנות לפסיכיאטר ילדים שהוא גם רופא. בברכה ליאת

במסגרת לימודיי הסבת אקדמאים לחינוך מיוחד אני חוקרת מקרה של תלמידה בכיתתי אשר אמה נפטרה עוד בינקותה בגיל 4 חודשים ואיננה זוכרת אותה. אותה תלמידה גדלה עם מטפלת שנים ואביה נשא אשה שניה. יש לה אחים מהאם הביולוגית ואחים חורגים.ץ התלמידה בעלת התרפרצויות זעם רבות והתנהגות תוקפנית ביותר. היא אובחנה כבעלת קשיי קשב וריכוז ונוטלת ריטאלין מדייום. האם אפשר לומר שאיבוד האם בילדות הצעירה עשויה היתה להיות גורם משפיע על הפרעת הקשב והריכוז אצל התלמידה או שלהפרעה הזו יש רק בסיס גנטי ? אני מכינה רפרט חקר מקרה ומנסה להבין לעומק את המקרה הנוכחי. אודה לך מעומק לבי על סיועך. בברכה אורנה

שלום אורנה, קשה להעלות על הדעת שלאובדן אם בינקות לא יהיו השפעות עתידיות על הילד, ועם זאת, הייתי נזהרת מקביעה נחרצת המנסחת קשר סיבתי ישיר בינו לבין הפרעת קשב וריכוז. ילדים שחוו אובדן כלשהו בילדות נמצאים בסיכון לבעיות רגשיות ותפקודיות, אך סביבה קשובה ומטפחת והיענות מותאמת של הדמויות המשמעותיות, יכולות למנוע את השפעותיו ההרסניות של האובדן. קשיי קשב וריכוז יכולים להיות גם תוצאה של קשיים רגשיים, ולא רק ממקור אורגני. כאשר את מנסה להתחקות אחר מקורותיה של התנהגות ספציפית, מוטב לנקוט לשון זהירה, ולזכור שלעולם לא נוכל לבודד ולקבוע בוודאות מהם הגורמים ה*סיבתיים*, ועד כמה מדובר בהשפעות ישירות, עקיפות, או גם וגם. יש הרבה מאד חומר קריאה, גם על הפרעת קשב וריכוז וגם על השפעותיו של אובדן בילדות. אני מניחה שאת מכירה את כתביה של שרה סמילנסקי, שהתמקדה, בין היתר, בדרכים בהן ניתן לסייע במסגרות החינוך לילדים שעברו טראומות מוקדמות של אובדן. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, ברצוני להתייעץ איתך בנוגע לביתי בת השבע וחצי. לפני כחודש,בעקבות ארועי פורים (והנפצים הארורים...) התחילה לבקש ליווי לכל חדרי הבית השונים (ממני או מבעלי), אם זה לשירותים, אמבטיה ובעיקר לחדרה.אף קשה לה לצאת או לשהות בחדר ללא ליווי מבוגר.כשביררתי את הסיבה לפחד, טענה שיש משהו/מישהו שמנסה לפגוע בה (היא גם לא מצליחה להגדיר את הפחד בבירור). אני מנסה להסביר לה שכל זה בדימיונה ולא אמיתי. אני ובעלי ניסינו את כל השיטות: בהתחלה נתנו לה לנסות להתגבר ולהכנס לבד וכשזה לא הועיל החלטנו ללוות אותה בתקווה שהפחד יעלם כפי שהגיע. אך ללא הועיל, המצב נמשך וכמה שאני מדברת אל ההגיון שלה, היא לא מצליחה לגבור על ולהביס את הפחדים הללו. אשמח לשמוע על דרכים נוספות המתאימות למצב המתואר ולגילה, ע"מ לעזור לילדה שלי. היא ילדה נבונה מאד המודעת מאד למצבה, אך לא מצליחה לצאת מזה. חשוב לי לציין שזו ילדה שבעבר סבלה מפחדים לקולות חזקים (עדיין), קושי במקומות חדשים (כבר לא) ואנשים זרים (משתנה בתקופות). מעבר לכך,בתקופה האחרונה, כשאנחנו עוברות ברחוב,היא חושדת בכל מיני אנשים כמזיקים פוטנציאלים ונצמדת אליי. אודה לך מאד אם תוכלי לתת לי כלים לעזרה והמלצה לטיפול(לא תרופתי!!!) תודה מראש אמא של בת 7

שלום רב, אם את סבורה שמיצית את כל הדרכים לסייע לבתך בבית, תוכלי לנסות לפנות למרפאת החרדה בביה"ח שניידר, המתמחים בטיפול התנהגותי קוגניטיבי (אך לא רק) בחרדה אצל ילדים. גם פסיכולוג ילדים קליני יוכל לסייע, בין השאר בהדרכה שלכם כיצד לעזור לה. בברכה ליאת

ליאת תודה על תשובתך האם יש ספריםשאת יכולה להמליץ בנושא לנו או עבורה (גיל7-8)שיכולים לעזור?

שלום רב. בתי בת ה-10 סובלת לאחרונה מתופעות של חרדה ודיכאון. הפניתי אותה לפסיכולוג פרטי שנחשב מצויין (על פי המלצות), אבל היא לא מתחברת ומוכנה להיות מטופלת ע"י אשה בלבד. מכיוון שההוצאה כבדה, אני רותה להפנותאותה לפסיכולוגית במרכז שעובדת דרך מכבי? אשמח מאד לקבל המלצה. תודה רבה

שלום נורית, אנא צרפי כתובת מייל בגוף הודעתך, לטובת הממליצים (אם יהיו). בהצלחה ליאת

0מצטערת מראש על אורך ההודעה אך אודה על תשובה מהירה - אני נואשת בני בן ה-5 הוא ילד אמצעי (הגדולה בת 7 והקטן 7 חודשים). אז ומתמיד היה בני ילד אוהב, מחבק ואהוב אבל אחת לתקופה היה נכנס לתקופת "קריזים" - הוא נכנס למצב של בכי כאילו שוחטים אותו והכל מכלום:מישהו הזיז את הנעל, מישהו נגע בו,הוא עשה משהו ולא אמרו לו תודה ודברים כאלה שלנו נראים קטנים אבל למרות שהוא יודע בדיעבד ומודה שניתן היה לפתור את העניין אחרת הוא נכנס למצב של צרחות ולא יוצא מזה לפחות שעה+. אני מקבלת הרבה טלפונים מהגן וגם בבית אנחנו כבר אובדי עצות - עונשים מגבירים את המצב, התעלמות מגבירה את המצב ולצערי אני מגיעה למצב של פליקים שגם הם לא עוזרים. אני בגישה של לסגור אותו בחדר ולא לגשת ואילו בעלי לא מסוגל לשמוע את הצרחות ומנסה להתפייס איתו מהר מאוד. מאחר וגם בגן כבר לא יודעים איך להתמודד איתו - מה עליי לעשות? הוא עולה לגן חובה ואח"כ כיתה א'. האם יש מקום לטיפול פסיכולוגי? בהריון איתו הייתי מאוד עצבנית והוא נולד כתינוק בכיין שדרש תשומת לב ללא הפסקה - בוקר ולילה (והוא גם ג'ינג'י)

שלום ריקי, יש ילדים הנולדים עם מזג סוער ועוצמות רגשיות גבוהות יותר, מה שלא עושה לנו את החיים קלים כלל וכלל. על אף שקשה יותר להתנהל ביעילות מול התקפי הזעם הללו, הצורך בעמדה הורית סמכותית ועקבית קריטי דווקא אצל ילדים כאלה. נראה שקיים אצלכם חוסר עקביות בולט, היוצר בלבול ותחושת כאוס. לאור חוסר האונים שעולה מדברייך, וכדי לא להתדרדר למצבים המזיקים וההרסניים של אלימות בבית, אני ממליצה מאד על פנייה להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. ויפה שעה אחת קודם. בברכה ליאת

אני מחפשת פסיכולוגאו פסיכולוגית לבני בן ה16, שסובל לאחרונה מאוד מקשיים בחברה. כנראה יש לו חרדה חברתית או משהו כזה והוא מתבודד. אתמול אמר לי שהוא פוחד שאולי הוא הומו אבל זה בא כאילו בקטע בקטע של חרדה מזה וכמו שהבנתי לא שהוא יודע שהוא נמשך לבנים. הוא מאוד מבולבל וחרד מאוד ואנחנו גם עוברים בעיות קשות מאוד בבית עקב בעית בריאות קשה של הבת שלי. אנא עזרתך, לא יודעת למי לפנות.ממש זקוקה לעזרה. תודה מראש. תודה רבה

שלום רב, צרי עמי קשר ואנסה לעזור. בברכה ליאת

בני בן השש מתעניין בשנה האחרונה באיבר מינו. לאחרונה אמרה לי אמא בגן כי בני שיכנע בנים בגן שיראו לו איבר מינם וכן הראה להם את איברו.גם בבית הוא מראה לנו מידי פעם את איבר מינו וכן נוגע באיבר מינו של בני הצעיר ממנו. אמרתי לו כבר מספר פעמים שמותר לו לחשוף את איבר מינו וכן לגעת בו כשהוא בחדר, אבל בנוכחות אנשים זו התנהגות שאינה מקובלת. כמו כן, כעסתי עליו והענשתי אותו כשנגע בבני הצעיר. גם בגן הבנתי מהגננת שהיא דיברה איתו אבל מסתבר שזה לא עזר. אני מתלבטת מה לעשות. אודה על עזרתכם, ורד

שלום ורד, ההתעניינות בגוף ובאיבריו, כולל איברי המין המוצנעים בדרך כלל, היא טבעית ונורמלית בגיל זה. עם זאת, עיסוק יתר כזה, כולל חשיפה לא תואמת של איבר המין שלו או של אחיו וחבריו, אינה מקובלת ודורשת התייחסות. אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוגית הגן, ולבקש ממנה לבדוק מעט יותר לעומק את מקורותיה של ההתנהגות הזו. במצבים כאלה חשוב - לפני הכל - לוודא שהילד לא נפל קורבן למישהו שחשף אותו לגריית יתר. זו, כמובן, אפשרות אחת מני רבות, אך נדמה לי ששווה להציץ בציורים שלו, ולהתחקות אחר התכנים שמעסיקים אותו. פסיכולוגית הגן היא התחלה טובה, והיא גם תוכל להציע כיווני התערבות והנחייה שלכם כיצד לפעול. בברכה ליאת

שלום הבן שלי בן 3 שנים ,כל התקהלות של אנשים אם במסיבות או באירועים בגן היא מפחידה עבורו,מתחיל להגיב בכעס ובבכי רב,לא משתף פעולה בכלל במיוחד גם שיש בובות גדולות "מיקי וחבריו וכו שמביאים אותם לימי הולדת הוא נרתע מהם". ולאחרונה הוא נצמד אליי בצורה מוגזמת,הוא מבטא במלל שהוא לא אוהב להכנס ורע לו,עד עכשיו אני נסיתי להבין את מקור הפחד שלו ולעזור לו למלל את רגשותיו אבל הבעיה מתחילה להחמיר במיוחד ועכשיו יש המון מסיבות ואירועים ואני נאלצת להרגיע אותו כל הזמן,הוא גם מגיב לגירויים חדשים בבכי ואם לא בחשדנות,הוא לא שמח באותם מצבים. בבית ובמקומות שמוכרים לו הוא הילד הכי שמח וכיפי בעולם,נא עזרתכם בנדון,אני מאוד לחוצה מהעניין ומנסה להבין אותו אך לא מצליחה לשפר את תגובותיו בנדון.

שלום לינא, ילדים שונים אלה מאלה במזג הבסיסי שלהם, ובכלל זה גם ביכולת ההסתגלות שלהם למצבים עמומים ולגירויים לא מוכרים. בנך שייך, ככל הנראה, לקבוצת הילדים היותר רגישים, המגיבים ברתיעה ואפילו בחרדה למצבים רבי משתתפים, רועשים או לא צפויים. אני מציעה לקבל את העובדה הזו ולהניח לו, מבלי לנסות להתעמת או לפתות אותו לדברים בלתי הכרחיים כגון אלה. התעסקות יתרה בפחד או ברגישות שלו, המזכה אותו בשפע תשומת לב ואולי גם בפיתויים ופרסים, עלולה - באופן פרדוכסלי - להנציח את המצב. תנו לו לפרוח בסביבתו המוכרת והבטוחה, ולהתפעל מיכולותיו. ברוב המקרים ילדים עם סוג כזה של חרדה משתפרים עם הגיל, והגם שנשארת בהם מידה לא מבוטלת של רגישות, הם מצליחים לתפקד היטב. בשמחות ליאת

תודה רבה על תשובתך,עזרה לי המון להתאים את הציפיות שלי ממנו,השאלה שלי אם במקרים של מפגשים חברתיים או מסיבות שחייבים להיות בהם,מה המסר שאני חייבת לתת לו קודם ואיך להכין אותו. ביום הולדתו בגן לפני שבוע הוא פרץ בבכי ולא רצה להשתתף.לעומת זאת בבית ההורים שלי הוא בעצמו חגג,שר לנו שירים,רקד והתפעל מכל פעילות ופעילות ,ראיתי ילד אחר לגמרי.

05205שלום רב, יש לי בן מקסים בן 5 שלפני מספר חודשים הפסיק לאכול בגן את ארוחת הבוקר והצהריים. ניסינו לדבר איתו ולהבין את מקור הבעיה אך הוא אינו מוכן לשתף ולהסביר למה הוא לא אוכל. יש לציין שבבית הוא אוכל בצורה תקינה , בסופי שבוע ובערב ללא בעיות מיוחדות. הילד רעב והגננת מספרת שהוא רוצה לאכול אך ממש מכריח את עצמו לא לאכול כלום. אני מאוד מודאג - מה ניתן לעשות ?

שלום אודי, כדי לעזור לילד חשוב להבין מה בדיוק מקור הבעיה, וממה נובעת הרתיעה שלו. חשוב לבדוק האם חווה איזושהי טראומה סביב הארוחה בגן (האם הוא נחנק/הקיא/נכווה/שפך/נענש או היה עד לתקרית מסוג זה אצל ילד אחר). צריך לבדוק האם מדובר בהתנגדות למזון ספציפי המוגש בגן (אלרגיה, רתיעה מהמרקם, מהטמפרטורה, ריח, צבע, וכד'). אם אינכם מצליחים לחלץ ממנו את המידע הזה, נסו לתחקר את צוות הגן (לא בטון מאשים), כולל לגבי אופי התגובה שלהם מול הסירוב שלו. העובדה שמדובר בהתנהגות סלקטיבית עושה את העניין קל יותר לטיפול, ובלבד שמבינים מהיכן היא נובעת. עד שתבינו מה קורה, חשוב לדאוג שהילד יאכל במהלך היום אוכל מהבית, כדי שיצליח לתפקד כשורה. אם הבעיה נמשכת, תוכלו לפנות למרפאה העוסקת בהפרעות אכילה בילדות (באחד מבתיה"ח לילדים - שניידר או 'דנה'), ולקבל עזרה. בברכה ליאת

שלום ליאת, מראש אני מתנצלת על אורך הפניה. הנני אם חד הורית לפעוט כבן 4.7. יש לי שתי שאלות: 1. מיזה כחודש ימים, בני לא רוצה ללכת לגן. כל ערב לפני לכתו לישון הוא מתחיל לילל ולקטר שהוא לא רוצה ללכת מחר לגן. כאשר אני שואלת אותו למה? הוא עונה לי שהוא מתגעגע לאימא. אני מסבירה לו שזה בסדר להתגעגע. גם אני מתגעגעת אליו, אבל אני יודעת שבסוף היום אני אראה אותך ונעשה דברים נחמדים ביחד ויהיה לנו כיף. כל ההסברים שאני מסבירה לו - לא מועלים. למחרת בבוקר הסיפור חוזר על עצמו. הוא רוטן ולפעמים אף בוכה. רק כאשר אני משכנעת אותו שאני אבוא לאסוף אותו מוקדם מהגן, לפני כל ההורים (15:30), אז הוא נרגע מעט. אני יודעת שטוב לו בגן. כי דקה אחרי שאני עוזבת הוא משחק ושמח. רק הפרידה קשה לו, כי הוא צריך עוד חיבוק ועוד נשיקה. ניסתי לברר איתו אם משהו או מישהו מציק לו בגן - התשובה היתה לא. אני לא יודעת מה לעשות. מיותר לציין כמה שהנושא הזה מעיק עלי ומעציב אותי. מה עלי לעשות? שאלה 2: בימים האחרונים, כאשר הוא מתבלבל באיזה נושא או שהוא חשב שהוא העליב מישהו, למרות שאני אומרת לו שזה בסדר לטעות ולהתבלבל, אני מוצאת את עצמי כל הזמן עונה לשאלות שלו "שזה בסדר", "מותר לנו לטעות", כאשר הוא שואל אותי: "זה בסדר שאני מתגעגע אלייך כשאני בגן?" - אני תמיד עונה לו שמותר לו וזה בסדר להרגיש דברים: עצבות, שמחה, געגוע, כעס. למרות כל התשובות שלי וכל החיזוקים שלי, אחרי שעה שעתיים הוא שוב יכול לשאול אותי את השאלה (עשרות פעמים ביום) אין לי מושג איך להתייחס לזה, האם להתעלם? האם לענות לו שוב ושוב את אותה תשובה. מדוע הוא כל כך לא בטוח בעצמו? למרות שהוא ילד עם בטחון עצמי גבוה, חברותי מאוד, שמח ועליז. אודה לך על תשובתך המהירה אימא מודאגת

שלום רב, קשיי פרידה המופיעים פתאום יכולים לשקף מצוקה או חרדה ספציפית וחולפת, ולאו דווקא בעיה בקשר הורה-ילד. לקראת גיל חמש מתגברים פחדים סביב שלמות הגוף (אפשרויות של פציעה ומוות) של הילד עצמו או של אהוביו. חרדה זו יכולה להיות מועצמת בצל העובדה שלילד שלך יש רק הורה אחד. נוסף על פחדים נורמטיביים אלה, מתמודדים ילדים בגיל זה עם פחדים הקשורים להתפתחות המוסרית ולהיווצרות המצפון. התפיסה המוסרית של הילדים הצעירים נשענת על כללים חברתיים נוקשים של "מותר ואסור", והם מצייתים לסמכות בעיקר מתוך הפחד מעונש. ילדים בשלב זה עסוקים מאד בבחינה וביקורת עצמית, וחוששים להיתפס בקלקלתם. גם כאן מדובר בשלב התפתחותי, שיכול להחריף אצל ילדים מרצים הנרתעים מקונפליקט. התגובה המרגיעה שלך בהחלט במקומה, וחשוב לוודא שלמילים המרגיעות שלך יש גם 'כיסוי' בהתנהלות שלך מולו ומול עצמך :-)) בברכה ליאת

שלום. אני אמא ל 3 ילדים: הבכורה בת 4.5 ותאומים (בן ובת) בני שנתיים וחודשיים. אני חייבת לציין כשהם נולדו ביתי הבכורה קיבלה אותם מאוד יפה ללא התפרצויות גדולות (מידי פעם הראתה קצת קנאות). בזמן האחרון היא מתפרצת בכעס ועושה דווקא. לדוגמא: היא יכולה להיות יום שלם מקסימה, להקשיב בקולי ובכל בעלי,לשחק עם אחים שלה. ופתאום אם אני קוראת לה לאמבטיה היא פתאום צועקת שהיא לא רוצה זה יכול להיות מלווה בצעקות עד צרחות. עוד דוגמא של אני מבקשת ממנה להתלבש, היא שוב צועקת זה יכול להיות מלווה בהרצה לאחים שלה. דוגמא אחרונה: היה ערב אחד שלקחתי את בני לרופא, היא נשארה עם אחותה וסבתא שלה. הבנתי שהיא התנהגה מקסים, דאגה לאחרותה והכל. 5 דק' אחרי שאני הגעתי ואח שלה בא על ידה ולקח את השלט של הטלוויזיה לפני שהוא עשה משהו, היא לקחה שלט אחר נתנה לו מכה בראש והתחילה שוב להתנהג לא יפה, לצעוק ולצרוח. אני רוצה לציין שאני ובעלי מידי פעם לוקחים רק אותה ונותנים לה תשומת לב, יש לה את הזמן שלה איתנו ללא אחים שלה. השאלה שלי, איך אני יכולה למנוע התפרצויות האלה? איך אני מגיבה להתפרצויות האלה? מידי פעם אני נותנת לה עונש וזה נראה שמפריע לה 5 דקות ראשונות אבל אח"כ היא בסדר. אשמח מאוד לקבל תשובה. בתודה מראש.

שלום אלונה, בתך הבכורה היא עדיין ילדה קטנה, עם צרכים ויכולות של ילדה קטנה. את מתארת התנהגות מקסימה וממושמעת לאורך יום שלם, ה'נמחקת' לה בבת אחת כשהיא מתמרדת או מתפרצת. אני מכירה מעט מאד ילדים (ומבוגרים) שאינם מתפרצים אף פעם, ולכן המשאלה שזה לא יקרה נראית לא מאד מציאותית. בתך מתמודדת עם שני אחים תאומים, המושכים מדרך הטבע הרבה מאד תשומת לב והתעניינות, ובנוסף, נמצאת בתקופה לא פשוטה מבחינה התפתחותית, בה עולה הצורך בעצמאות ואוטונומיה, כולל גילויים של התנגדות ומחאה. זכרי שהיכולת לשלוט בביטויים הרגשיים (כמו למשל לרסן זעם ותסכול) תלויה במידה רבה ביכולתם של ההורים להציב גבולות מצד אחד, ולספק הרבה תמיכה, הכלה ותיקוף של רגשותיה מצד שני. אני חושבת שההתפרצויות של ילדתך, דווקא בהיותן כה בולטות וחריגות על רקע התנהגותה הטובה בדר"כ, משקפות מצוקה רגעית, קנאה או זעם, ובעיני, במקום להעניש אותה עליהן, עדיף לתמלל את רגשותיה ולהכיל אותם, ולעודד ביטויים מילוליים וסובלימטיביים (מעודנים) של הקנאה והתסכול, מבלי לאפשר לה להרביץ או לפגוע באחרים ("אני רואה שאת כועסת נורא, ואני מבינה את זה. אני אוהבת אותך מאד, אבל לא אוכל להרשות לך להרביץ לאף אחד. את יכולה לבחור אם את רוצה להישאר כאן איתנו, או להתרחק לחדר אחר עד שתרגעי"). לטעמי, עונשים עלולים להחמיר את תחושות הקיפוח והמרמור שלה,ולהגביר את התפרצויות הזעם אותם את מבקשת להפחית. בהצלחה ליאת

בני בן הכמעט 9 מציק לאחיו ללא הרף וזאת מיום שהחל לדבר שנתיים לערך} הוא גם ווכחן , חצוף , מרשה לעצמו יותר מידי אני מוצאת את עצמי במאבק תמידי איתו, ונראה כי אנחנו מחריפים את המצב כשאנחנו צועקים עליו ומענישים, מצד שני אנחנו נוטים גם לוותר או להחליק וגם זה לא עוזר ניסיתי לפי עצתה של פסיכותרפיסטית לרכוש את אמונו שוב כדי שיבין שאני אוהבת אותו ונמצאת שם בשבילו ניסיתי לעזור לו לזהות את הדחף כשהוא כועס ומיד מגיב בהכאה כלפי אחיו ,היה שינוי קל אך שוב הכל חזר לקדמותו האם אני צריכה באופן קבוע לקבל יעוץ אני מאובחנת add ולא תמיד זוכרת עונשים שנתתי או מקפידה על רצף של התנהגות {כלפיו} ובנוסף בני הקטן שכנראה גם הוא מאובחן add סובל מאד מאחיו והפסיכולוג שאבחן אותו טוען שיש לו בעיה ריגשית ושהוא מרגיש כילד מאוים ולכן תופס את העולם כמאיים עליו ובגן מתנהג כמי שמשקים להרוג את "מי שקם להורגו" למרות שאין כל איום אמיתי כלפיו בגן.. אין לי ספק שלאחיו הגדול יש חלק בבעיה ניסיתי והסברתי לו שהוא עושה לאח שלו נזק במילים עדינות והוא הבטיח לעזור לי לחזק אותו אך לא ממש פועל בכוון בקיצור אני מתוסכלת ואין לי קצה חוט איך להשתלט על המצב בערב הם משחקים ומשתוללים ותמיד זה נגמר בבכי של הקטן שחוטף ממנו המון אביהם מידי פעם בחול וזה יקרה מחר כשהם יוצאים לחופש ואני כבר במתח... האם כדאי להעזר בסבתא ולהפריד בינהם לכמה ימים האם זה שהגדול לא ממש נפגש עם חברים קשור להתנהגותו? אנא עיזרי לי לסדר את הראש תודה רבה טל

שלום טל, בדר"כ, כאשר מעורבים כבר אנשי מקצוע ומטפלים בסוגיה המועלית לכאן, אני מעדיפה לא להתערב, מתוך אמונה שהכנסת גורם טיפולי נוסף וחיצוני מרוקנת את הטיפול הקיים מתוכן ומשמעות. לא הבנתי האם יש או אין טיפול, אך הזכרת פסיכותרפיסטית ופסיכולוג. אני מציעה מאד להמשיך ולהיעזר בהם, כמי שמכירים היטב את הדינמיקה המשפחתית ואת המאפיינים של כל אחד מכם. באופן כללי אוכל לומר כי למריבות אחים יש בדר"כ תפקיד או מטרה, וככל שנרבה להתעסק בהן כך נגביר את שכיחותן. בעיני, הדרך הטובה להפסיק מאבקים בין אחים היא פשוט להתעלם מהם לגמרי, גם במחיר של בכי. הורה שמציב את עצמו כשופט או בורר, מעודד בבלי דעת את המשך המאבק, ומשתף פעולה עם הכוחות המתאמצים למשוך אותו למעורבות באמצעות הריב. בברכה ליאת

בני בן 3.5 ועדיין לא גמול. עד היום רק דיברנו על הנושא, הראינו קלטות בנושא - ואין שום התקדמות מבחינת הילד כלומר הילד לא יוזם הליכה לשירותים. לפני כשבועיים הוא חזר מהגן ואמר פתאום שהוא רוצה להוריד את המכנסיים כי הוא צריך לשירותים. יש לציין שזה היה מקרה בודד. אבל מאז המקרה הזה אנחנו כל הזמן שואלים אותו אם הוא רוצה ללכת לשירותים. ב- 90% מהמקרים הוא עונה שלא. במקרים בודדים מאוד הוא אומר שהוא כן רוצה ללכת לשירותים. וגם אם הוא כבר הלך לשירותים הוא לא תמיד עושה כלומר הוא אומר שיש לו פיפי, אנחנו מעמידים אותו על השרפרף כדי שיעשה ולא יוצא לו. לי יש הרגשה שהוא לא מבין עדיין את המשמעות של הגמילה. גם כשאני מבטיחה מתנות אם הוא ילך לשירותים (פיפי פרס), זה לא משכנע אותו והוא עדיין אומר שהוא לא רוצה ללכת לשירותים. בשנה הבאה הוא הולך לגן עירייה ואני חוששת כי הוא עדיין לא גמול. בגן הנוכחי יש רק 2 ילדים לא גמולים שאחד מהם כמובן זה הבן שלי.

שלום שרונית, בנך בהחלט הגיע לגיל בו אפשר להציב בפניו את הדרישה להיגמל מחיתולים, ולעשות את צרכיו במקום המקובל... אחרי הכל, זכרי שמדובר בדרישה 'חיצונית' הבאה מאיתנו, אך נעשית תוך התחשבות בתהליכי בשילה והתפתחות. כרגע, אינך צריכה לחשוש עוד מהעובדה שאינו מוכן או אינו רוצה, וליזום תחילתו של תהליך. אני מציעה לך לחפש מאמר אחד מתוך שפע המאמרים בנושא הקיימים ברשת, ולפעול צעד צעד, בהתאם לכללי ה'עשה' ו'אל תעשה'. מזג האוויר איתך, ובקרוב מאד תוכלי להוריד את החיתול ללא חשש, ולהחליף תחתונים ומכנסיים בקלות יחסית (בגלל בגדי הקיץ הקלים). הכיני את עצמך לתקופת מה של תאונות ופספוסים, וזכרי שאף אחד לא מצליח להיגמל בצורה חלקה ומושלמת. את הפרסים (אם מוכרחים) עדיף לתת על הצלחות קטנות, אך מבלי להשתמש בהם כתמריץ לפני מעשה או לצורך פיתוי. הודיעי לו מראש על החלטתך, על כך שאת סומכת עליו שיצליח להיגמל גם אם יהיו תאונות פה ושם, ושאת שמחה וגאה בו על היותו גדול ומוכשר. כשהוא נעשה טוב, תהליך הגמילה אורך מס' שבועות, ולכן הדאגה שלך ממה יקרה בשנה הבאה נראית כמקדימה מאד את זמנה ומיותרת. דרך צלחה ליאת

שלום רב,לביתי הבכורה בת ה-7 (יש לה 2 אחיות)שעלתה לכיתה א' השנה יש התפרצויות שמפחידות אותי כאדם בוגר למשל נשפך עליה מיץ והילדים צחקו או שקיבלה מכה בראש מסלע כשהיתה בטיול למרות שכמעט כל הילדים קיבלו מכה ההתפרצויות שלה מתבטאות בכך שהיא בורחת מהמקום ולא רוצה לדבר עם אף אחד או שהיא צועקת על הילדים שצחקו עליה ועושה פרצוף עצבני. אני חוששת מחרם חברתי כי כמו שזה נראה בעין זה די מפחיד היא יושב עם הילדים בכיף וצוחקים ופתאום שנשםך עליה המיץ והילדים צחקו היא נהיית ילדה אחרת חשוב לציין שהיא ילדה טובה מאוד וממושמעת כמובן שאני מסבירה לה שלא מתנהגים ככה. הייתי רוצה לדעת איך להתנהג איתה ואם היא צריכה טיםול םסיכולוגי

שלום סבינה, בדברים שלך הדגשת פעמיים עד כמה התנהגותה של בתך "מפחידה" אותך, ואני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף מה מפחיד בזה. בתך מגיבה במבוכה גדולה או זעם על כך שכביכול 'נתפסה' ברגע בלתי מחמיא. ילדים בגילה עדיין קונקרטיים מאד, ומאמינים ש"מה שרואים, זה מה שיש". אם היא קיבלה מכה בראש מהסלע או שפכה על עצמה מיץ, היא חוששת להיתפס כבלתי כשירה, לא זהירה או מגוחכת. אפשר להניח שקיימת אצלה מידה של חוסר ביטחון ודימוי עצמי לא מאד חיובי, מה שמחריף אולי את עוצמת התגובה שלה. אני חושבת שלא מוכרחים להיבהל מזה, ובמקום זאת לפעול לחיזוק הביטחון שלה, בדרך של עידוד, התפעלות טבעית מיכולותיה וכישוריה, וזימון מצבים של התמודדות בדרך של הסתמכות עצמית. נסי לחשוב על סיבות אפשריות לכך שבתך חווה את ה'מעידות' הקטנות כאסון, ולהגיב אליהן בבית (אל המעידות) כאל עניין פעוט, אם בכלל. פנייה לטיפול בגיל זה נראית במקומה רק אם קיימת תחושת מצוקה או פגיעה משמעותית בתפקוד שלה. בברכה ליאת

שלום רב, אני אמא לילד בן שנתיים ו- 11 חודשים. ילדי גמול מגיל שנתיים וחצי כולל בלילות.ילדי עושה קקי בתחתונים בגן בלבד ואני מדגישה בגן בלבד. כאשר אנו מבלים יחדיו בחיק המשפחה וחברים ילדי "מכריז" שיש לו קקי/פיפי והוא הולך לבד ו/או לפעמים אנו מלווים אותו. יצוין כי, גם כאשר אנו לא נמצאים לידו הוא יודע לבקש ועושה את צרכיו בשירותים. הבעייתיות היא בגן בלבד. מה לעשות? אבקש את תשובתכם. תודה רבה ושבת שלום.

שלום רב, התאפקות סלקטיבית כזאת יכולה לאותת (אולי) על איזשהו חשש ממוקד מכניסה לשירותים בגן. הסיבות לכך יכולות להיות שונות ומגוונות, החל מהחשש שלא יצליח להתנקות ("לנגב") בכוחות עצמו, דרך הקושי לעשות קקי במקום שאינו מאפשר פרטיות מלאה או שקט, וכלה בפחדים למיניהם הקשורים לאופי חדרי השירותים שבגן (כבר שמענו כאן על ילד שפחד מתמונת הכלב שעל הקיר). לכן, חשוב מאד לנסות 'לתחקר' בעדינות את הילד, ולנסות להתחקות אחר הפחד הספציפי או אחר הגורם המונע ממנו לתפקד בגן כמו בבית. כשתדעו מה המחסום, אפשר יהיה לטפל בו ביתר יעילות. כרגע, תוכלי לנסות לעודד אותו לעשות קקי בבית, לפני היציאה לגן, או לבקש מהגננת ליזום "הפסקת קקי" מתוכננת, שתמנע ממנו ומסביבתו את אי הנעימות הנגרמת בשל הקקי בתחתונים. בהצלחה ליאת