פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

מדוע הודעות כאן נמחקות ?

שלום אור, הפורום הזה הוא פורום פתוח, וההודעות עולות לכאן ברגע שהן נכתבות. הודעות נמחקות רק אם יש בהן תוכן פוגעני או מסחרי, ולהערכתי זה לא קרה כאן בחודשים האחרונים. נקווה שיימשך כך גם להבא. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 5 חמוד, מקסים ונבון. הוא נמצא בגן טרום חובה ולאחרונה הגננת החלה לעסוק בכתיבה/העתקה של אותיות לבוגרים שעולים לגן חובה. היא סיפרה לי כי הוא מתנגד נחרצות (בוכה וצורח) כשהיא מבקשת ממנו לכתוב. כמו כן, נאמר לי גם בעבר שהוא מתחמק מעבודה בשטחי היצירה ומעדיף את משחקי הדמיון. בבית ראיתי שהוא לא אוהב לשחק במשחקי קופסא/ להרכיב פאזלים וגם במשחקים שהוא כן משחק במחשב או בטלוויזיה הוא מתרגז מאד כשהוא לא מצליח/מפסיד במשחק. בשיחתנו האחרונה אמרה לי הגננת שהיא חושבת שיש פער בין היכולות הקוגנטיביות ליכולות הרגשיות. מה זה אומר? ואיך אני צריכה לפעול כדי לעזור לו?

שלום טלי, ההחלטה להכניס ילדים לבי"ס בגיל 6 ולא קודם לכן נשענת במידה מסוימת על האמונה שאז קיימת אצל הילדים בשלות ומכנות לתהליך. זה נכון שעקרונית אפשר לעשות זאת גם קודם, אך אז נשאלת השאלה למה, ושל מי המוטיבציה. באופן מוזר, ילד המגיע לביה"ס כשהוא כבר קורא, מעורר אצל הוריו (וגננותיו) תחושת גאווה מיוחדת, הגם שאין בכך כדי להעיד על כישורים יוצאי דופן, מלבד (בדר"כ) על כך שלמישהו היה נורא דחוף ללמד אותו לפני הזמן. מוכנות ללמידה אכן מצריכה בשלות ביותר מתחום אחד, וכמו שאת רואה, אצל בנך (למרות שהוא נבון מאד) קיים עדיין הצורך הבריא והנורמלי לשחק. ההימנעות שלו מפעילויות אורייניות יזומות נובע אולי מקשיים ספציפיים (תחושתיים, מוטוריים או אחרים), אך סביר יותר שמדובר בהתנגדות ללחץ ישיר או עקיף המופעל עליו. כרגע, אין צורך לפעול, אלא אם אתם מזהים קשיים במוטוריקה עדינה, בהם אפשר לטפל בעזרת מרפאה בעיסוק. תנו לו להמשיך לשחק, שכן זו הפעילות הטבעית והמעשירה ביותר של ילדים בני גילו. בברכה ליאת

שלום רב רציתי להתייעץ לגבי משהו שקצת מטריד אותי ואולי לא צריך או אולי צריך להדאיג אפילו יותר. אני אמא לתאומים בני שנה ו-4 חודשים. מטבעם של ילדים בודקים גבולות שלהם ושלנו. אחד הבנים מגיב כאשר אומרים לא "לא", ואפילו ראיתי אותו חוזר על כך לעצמו ואומר "לא" (למשל פתיחת ארונות במטבח שאסור, ראיתי אותו עומד לפני הארון, נוגע בידית הדלת, אומר לעצמו "לא", ולא פותח. וגם אם לפעמים כן - אני בטוחה שהמסר עובר). אחיו - אינו מגיב לכך כלל. אם אגיד לא "לא" הוא מחייך או צוחק, גם אם אני עושה פרצוף כועס או מרימה קול. גם אם ארחיק אותו הוא יתעקש לחזור ולבצע את הפעולה. אני לא יודעת כל כך איך להגיב לזה? האם זה נורמלי בגיל זה? האם אני צריכה לאמץ תגובות נוספות? אשמח לכל המלצה בתודה זוהר

שלום זוהר, כללי ההתנהגות נרכשים בהדרגה במהלך ההתפתחות, תוך שהפעוט מפנים את האיסורים שמציבים לו הוריו. תחילה נחוצה נוכחותנו הקונקרטית, כמענה מול ניסיונותיו של הילד לפעול עפ"י דחפיו ומשאלותיו. הילד בוחן עד כמה אנחנו מתכוונים ל"לא" שלנו, והוא יחזור על הפעולות האסורות שוב ושוב כדי ללמוד את תגובותינו. בנך ה'שובב' נמצא בשלב נורמלי זה. בשלב הבא, בו נמצא בנך האחר, הילד כבר יודע שאסור, אך זקוק עדיין ל"לא" של ההורה, כדי להתגבר על הדחף. הוא יוצר מעין ייצוג פנימי של ההורה, ומפעיל אותו בקול רם, כדרך לעצור את עצמו מלהפר את האיסור. בשלב הסופי, הילדים מפנימים את הכללים כקוד התנהגות, המפעיל אותם בהתאם לכללי ה"מותר והאסור" גם בהיעדר הסמכות, וכך למעשה הונחו היסודות להתפחות המוסר. כרגע, שום דבר בהתנהגותם של ילדייך אינו נשמע בלתי נורמלי. הפ פשוט נמצאים בשלב מעט שונה בתהליך הפנמת הכללים, ואני מניחה שהשוני ביניהם תלוי גם במאפייני המזג הייחודיים לכל אחד מהם. בברכה ליאת

00הבת שלי בת 2.7 החלה בזמן האחרון לפחד מאוד מכל דבר שעשוי להיות שלילי/מאיים/מפחיד,לדוגמא אופנוע,חיות,ים,נסיעה במהירות גבוהה,נדנדות ועוד ועוד.בהתחלה זה נראה סביר אך המצב הולך ומתדרדר עד למצב שבו אנחנו פשוט לא יכולים לצאת מהבית.הפחד פשוט משתק אותה.למשל אתמול יצאנו לטייל בפארק שעשועים מרחוק היא ראתה אופנוע חונה החלה לבכות,הייתה צריכה דחוף להשתין ופשוט לא יכלה להתקדם לעבר הפארק.מצד אחד היא לא רצתה לחזור הבייתה ובאמת מאוד רצתה לשחק אך מצד שני לא הצליחה להתגבר על הפחד.כך עמדה באמצע כ 10 דקות תוך בכי ורעדות עד אשר התייאשה וחזרנו הבייתה. ההתנהגות חוזרת על עצמה במקרים רבים אחרים כמו חיות למשל.לפי התנהגות שלה רואים שמדובר על פחד אמיתי וגדול מואד:היא בוכה,מתחבאת,רועדת,לעתים אפילו בורח לה פיפי.אנחנו מנסים לא להכריח אותה וכשיש אפשרות להמנע ממצבים כאלה אך הדבר הופך להיות קשה מאוד ומקשה עלינו לצאת מהבית.מה עושים?

שלום לארה, פחדים מהסוג שאת מתארת נפוצים למדי בגיל הרך, וברוב המקרים חולפים מעצמם. כדי שזה יקרה, חשוב להגיב באופן מאוזן: מצד אחד, להביע הבנה ואמפתיה ("אנחנו רואים שאת פוחדת, והנה, אנחנו כאן איתך, שומרים שלא יקרה לך כלום"), ומצד שני, לא לאפשר לפחד לשלוט בה ובכם, לא לשנות תכניות משפחתיות, ולא לתגמל התנהגויות חרדתיות בדרך של פינוק, פיצוי, רחמים או עודף תשומת לב במצבים הללו. עשו כל שביכולתכם להימנע מהסברים מילוליים ומשידולים מיוחדים. אפשר להישאר זמינים ומרגיעים, אפילו לחבק או לקחת אותה אל זרועותיכם. אם בורח לה פיפי, החליפו לה בגד ללא תגובה מיוחדת. זכרו שאין דבר מרגיע ומנחם יותר מהורה שלו ובוטח, שאינו נבהל בעצמו מפחדי הילד. בהצלחה ליאת

האנטרופוסופיה טוענת כי בגילאים האלה הילדים נמצאים במעין מצב של חלום גם כשהם ערים. לכן, על מנת להעלים את הפחדים, פשוט תפסיקו לדבר ולתחקר את הילדה .לא לשאול איך היה בגן ?עם מי היא שחקה,ומה קיבלה לאכול. כל התחקירים והשאלות מוציאים את הילד מהמצב הטבעי שהוא אמור להיות בו,לא במודעות מלאה, במעין חלום. תנסו להפסיק לדבר יותר מדי בבית לתקופה והפחדים יעלמו. הילדה תחזור למצב של פחות מודעות ,למצב הטבעי שילדים אמורים להיות בו.זה קשה אבל מצליח.

שלום. בתי בת שנה ו-4 חודשים. אני מתלבטת האם להעביר אותה גן בתחילת חודש הבא למשך שלושה חודשים(לאחר 3 החודשים היא תעבור לגן אחר).כרגע היא נמצאת במשפחתון שאליו התווספו לאחרונה תינוקות והיא בין הגדולים.בגן שאליו אני רוצה להעביר אותה יש יותר פעילויות ,יש חוגים והילדים בני גילה ויש בו קייטנה כמעט עד סוף אוגוסט וכך תהיה לה מסגרת גם באוגוסט. האם ההסתגלות יכולה לקחת הרבה זמן? האם כדאי להעביר אותה או שלא מומלץ מכיוון שבספטמבר יהיה לה עוד מעבר?

שלום רב, לטעמי, אין טעם להתחיל תהליך קליטה בשביל תקופה כה קצרה. בגיל שנה וארבעה חודשים חשובה מסגרת חמה ואיכותית, הנותנת מענה לצרכים הרלוונטיים של התינוק, ובהחלט אפשר להסתדר בלי חוגים. מקווה שהמסגרת אליה תיכנס בספטמבר תהיה מותאמת לצרכים המתפתחים, ובכלל זה גם תרחיב את תחומי העניין והפעילות. בברכה ליאת

האם חוסר הנאה מפעילויות בחיים מעיד על דיכאון בינוני-קשה? אני נהנה בעיקר משני פעילויות שלי בחיים וזה אוננות ושתיית אלכוהול במסיבות ,כאשר אף פעילות אחרת בחיי אינה גורמת לי סיפוק או הנאה,רוב היום אני מרגיש בדאון וחסר כל הנאה וכל הזמן אני רק מחפש לברוח לפעילויות האלה המסבות לי הנאה... האם זה מצב סביר או שאכן אני לוקה בדיכאון קשה? המצבי רוח שלי גם מאוד משתנים מכל אירוע קטן שקורה,ואני יכול להרגיש פתאום על גג העולם ולאחר כמה דקות בדאון כבד ,כאשר רוב הזמן אני במצב של דאון וחוסר רצון או כוח לעשות משהו... האם עליי לטפל בתרופות במצב כזה?

שלום רב, כדי לקבוע האם אתה לוקה בדיכאון, יש צורך בבירור מקיף, פנים אל פנים. אוכל לומר מכאן, שפעמים רבות אנשים המתקשים לווסת את רגשותיהם נוטים לאמץ לעצמם בשעת מצוקה התנהגויות בעייתיות ולא מסתגלות, המביאות עמן הקלת-מה לטווח הקצר (אלכוהול, סמים, סקס לא מובחן או התנהגויות כפייתיות אחרות), אך לא יעילות ומזיקות לטווח הארוך. התנהגויות אלה אינן פותרות את הבעיות שעוררו את המצוקה הראשונית, ואף מעמיסות בעיות חדשות (התמכרות, הסתבכות עם החוק, נזקים בריאותיים, וכד'). לכן, אני ממליצה מאד לפנות ולקבל עזרה אצל פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, שיוכלו לאבחן את הקשיים, ולהמליץ על דרכי טיפול אפשריות. לפעמים, כחלק מהטיפול הפסיכולוגי, מתרגלים אסטרטגיות יעילות יותר להתמודדות עם מצוקה ולוויסות רגשי. במקרים מסוימים ניתן להיעזר גם בטיפול תרופתי. בברכה ליאת

שלום רב! מדובר בבני בן ה- 7. הוא ספורטאי מצטייןבתחום מסוים הגובה זמן רב על חשבון דברים אחרים. למרות נסיונותי להסביר לבעלי כי ילד צריך לשחק, לקפץ להשתולל ובכלל כל הדברים העלו חרס. בעלי מעדיף שהילד יתאמן בתחום ושהחוג הזה מעל כל הדברים. מה לעשות? אני רוצה שילדי יהנה מתקופת ילדותו, שישחק ישמח. אנא עזרתך בהקדם האפשרי, מה דעתך..? ניסיתי לומר לבעלי להגיע להדרכת הורים אך הוא מסרבץאנא עזרתך

שלום שרית, האופן בו את מציגה את הדברים צובע את הכל בגישה של "או זה, או זה". ואני תוהה האם אפשר לנקוט בגישה של "גם וגם". כלומר, האם יש אפשרות שהאימונים הם גם מהנים ומספקים, או אולי משאירים זמן גם למשהו נוסף? אם הילד שלך נראה שמח ומאושר, את יכולה להיות מעט יותר רגועה, ולהתנחם בכך שהוא לומד מחוייבות מהי, ונהנה מתחושת סיפוק אמיתית, שמקורה בהצלחה שהושגה תוך מאמץ והתמדה. אם, לעומת זאת, הילד שלך נראה כבוי, אומלל וכנוע, או שניכר עליו שהוא מתאמץ לרצות את אביו, הילחמי על זכותו לבלות את זמנו בהתאם לנטיות לבו. נדמה לי שאיזון הוא הדבר החשוב, ולכן, אם בנך מוכשר מאד בתחומו, כדאי לאפשר לו לממש את הפוטנציאל שלו, לחנך אותו להתמדה ורצינות בתחומו, ועם זאת, לזכור שהוא באמת רק ילד, ולאפשר לו פורקן והנאה דרך פעילויות תואמות-גיל. אם את מרגישה שאינכם מסוגלים להגיע להסכמה בעניין זה ובעניינים אחרים הנוגעים לגידול וחינוך הילדים, תוכלי להגיע לבדך להתייעצות עם גורם מקצועי, ולחשוב כיצד תוכלי, מצידך, לקדם הידברות מכבדת ושוויונית ביניכם. בברכה ליאת

הבן שלי בן שנתים וחודש הוא סקרן מאוד בכל מה שקשור לעשיית צרכים בשירותים .במיוחד הוא מחכה את אחיו הגדול .והוא כבר מספר חודשים נכנס לשירותים. מוריד בגדים ומתיישב על האסלה .לאחרונה התחלתי איתו תהליך גמילה מחיתול . הגננת ביקשה שנתחיל עם תחתונים חד פעמיים.בהתחלה הוא התלהב והתחיל לומר שיש פיפי .ואחרי 5ימים הוא כבר הפסיק לומר לגננת ועושה בתחתונים .האם כדאי להמשיך בתהליך הגמילה .והאם התחתונים החד פעמיים גרמו לו לבלבול

שלום הילה, תקופת הגמילה היא תקופה רגישה ושברירית, וכדי שתעבור בשלום רצוי לדבוק במדיניות ברורה, תוך הקפדה על כך שהילד יידע מה נדרש ממנו בצורה ברורה ככל האפשר. לא פעם מגיעות לכאן פניות דומות, בשל חוסר עקביות וחוסר תיאום בין הבית לגן, היוצרים בלבול הן אצל ההורים והן אצל הילד. אני מאמינה שאת המדיניות יש לקבוע במשותף או לפחות במידה של תיאום. אם את חושבת שדרישות הגננת אינן עולות עם ה'אני מאמין' שלך, המתיני עד החופש הגדול והתחילי בתהליך עפ"י הבנתך. אישית, אני סבורה שתחתונים חד פעמיים אכן משדרים מסר מבלבל, ועדיף לספוג כמה ימים של פספוסים על פני הרעיון המוזר של "יש תחתונים בהם מותר, ויש תחתונים בהם אסור". בברכה ליאת

שלום, התינוק שלי בן שנה בעוד שבוע. בסוף השבוע האחרון נסענו אני ובעלי בפעם הראשונה לחופשב בלעדיו (חמישי עד שבת בערב). מה שמטריד אותנו זה שהבכל הזדמנות הוא נפרד מאיתנו בלי בעיות, לא בוכה ולא מתייחס. לפני שיצאנו לחופשה הנוכחית הוא ישן, כך שלא הספקנו להיפרד ולהסביר לו. הוא נשאר עם סבתא (דמות מוכרת ואהובה), לא בכה ובכלל לא הרגיש שנעדרנו. כשחזרנו קרה דבר מוזר: הוא הלך לבעלי בשמחה, אבל כשראה אותי בכה כאילו אני זרה לו ואפילו התעקש בקולות מחאה לרדת מהידיים שלי. האם התנהגותו נשמעת תקינה? האם יש תינוקות שכלל לא חווים חרדת פרידה מההורים או שזוהי בעיית תקשורת? האם התנהגותו כלפיי כשחזרתי היא ביטוי כעס? האם בגיל שנה תינוק בכלל מסוגל לכעוס על אמא ו"להעניש אותה" בכך שלא מתמסר אליה? בכלל, הוא לתינוק שלא אוהב להתרפק ולהתמסר למגע שלי ומעדיף להתרוצץ בבית. אני תוהה האם התפתחותו הרגשית תקינה, האם ההתקשרות אליי בטוחה והאם זו יכולה להיות בעיית תקשורת.

שלום רב, בגיל שנה תינוקות מזהים ואוהבים את הוריהם, ובדר"כ מעדיפים את קרבתם ומפגינים תגובות דאגה/חרדה בפרידה מהם. עם זאת, יתכנו מצבים בהם תינוק נראה אדיש לכאורה לנוכחותו/עזיבתו/חזרתו של ההורה, חלקם קשורים לאופי ההתקשרות וחלקם למצבים אחרים, רגשיים או התפתחותיים (להם יהיו בדר"כ עדויות נוספות בהתנהגותו של התינוק). אם אינך שקטה, וחוששת שמשהו בדפוס ההתקשרות שלכם בעייתי, פני להתייעצות במכון להתפתחות הילד, ובקשי אבחון והכוונה. אפשר לעזור. בהצלחה ליאת

00000090666000מה דעתך על התרופה הזו לילדה בת 8 ? התרופה נתנה לה לטיפול בהתפרציויות כעס בלתי נשלטות

שלום אלין, בכל הנוגע לטיפול תרופתי, רופא פסיכיאטר הוא הכתובת. בעבודתי נתקלתי בילדים שנעזרו מאד בתרופה זו. על יעילותה, השלכותיה ומידת התאמתה לילדה - מוטב לשאול את מי שרשם לה אותה. בריאות ליאת

הייתי רוצה לדעת כיצד אפשר לעזור למישהו כשמדובר בילד מחונן כבן 15 וחצי שלא מוכן לפנות לעזרה או לשתף פעולה עם גורם חיצוני,כשבכל שיחה איתו עולות תחושות של יאוש ותסכול? נראה שמופעל עליו לחץ הן מצד המשפחה והן מעצמו.אשמח לקבל אמצעים או טיפים לשיפור ההרגשתו הכללית.

שלום נ', למרבה הצער, פסיכותרפיה (טיפול פסיכולוגי בשיחות) אינו מועיל הרבה אם האדם אינו מעוניין להיעזר ואינו מוכן לשתף פעולה. ילדים ומתבגרים מחוננים אכן נמצאים בסיכון לתחושות בדידות, ייאוש ופגיעו?ת נרציסטית, בשל הצורך התמידי לעמוד בציפיות הגבוהות שמציבה סביבתם ומציבים הם לעצמם. לא ציינת מה הקרבה ביניכם ומה טיב הקשר, אך נדמה לי שכל אדם יכול לשמוח בידידות קרובה, באיכפתיות ואמפתיה מצד אדם קרוב, ובעמדה לא שיפוטית כלפיו - לטוב ולרע. משמתבססת קרבה כזו, אפשר שיפתח את סגור לבו, ואז אולי גם ישתכנע להגיע ולקבל עזרה מקצועית. בברכה ליאת

לד"ר שלום אני אם חד הורית בת 40.יש לי בת בגיל 3.5 שנה. ואני עומרת ללדת תינוק בשבועות הקרובים.הבת שלי מכירה ואוהבת מאוד את אבא שלה,אך האבא נטש אותנו בגלל ההריון הנוכחי.הוא לא רצה בו וביקש הפלה, לא הסכמתי והשארתי את ההריון,אז הוא נעלם ולא חזר. לאחרונה,בתי ואני עברנו דירה,למקום מרווח יותר,יש לה חדר משלה עם המשחקים.עד לפני המעבר,הייתה לנו דירה פיצית,וישנו ביחד מאז היא נולדה.ועכשיו שיש לה חדר משלה,עם מזגן קטן ושקט,היא מסרבת בתוקף להיכנס לחדר,כמעט כל לילה הולכת לישון בבכי,ויחד עם זה עם אור חזק בנוסף למנורת לילה שהיא רגילה אליה.כל יום לפנות בוקר,בתי מתעוררת ורצה אלי למיטה שלי,אני מקבלת אותה.מבינה שהכל חדש לה כאן.רק שאין לי את הכלים להתמודד עם החרדה שהיא עוברת כעת. מה עלי לעשות? אני מנסה להבין את הפחד שלה,היא אומרת שזה המזגן.... אני טוענת שהסיבה היא שבעצם אנחנו כבר לא ישנות ביחד.. אנא עזרו לי!!!!

שלום רחלי, נראה כי שתיכן, את ובתך, עוברות (ועומדות בפני) שינויים רבים בחייכן, ולפיכך יש להתאזר בהרבה סבלנות ונחישות כדי להתגבר על הקשיים. מעבר דירה - גם כשהוא משדרג אותנו ברמת החיים - עלול להיחוות כתקופה משברית, בעיקר בחייהם של ילדים קטנים הזקוקים לשגרה בריאה. נוסף על המעבר לדירה החדשה, נדרשת בתך להתמודד גם עם הפרידה מהשינה המשותפת איתך, ועם זמזומו של מכשיר מוזר המנשב עליה אוויר קר בלילות. את המזגן אפשר, כמובן, לכבות בינתיים, ולהתמקד בניסיונות להרגיע אותה ולהרגילה למיטתה. אני מבינה שבחודשי ההיריון המתקדמים קשה מאד לוותר על שנת לילה נוחה, ובכל זאת, נדמה לי ששווה להתאמץ ולהתעקש על כך שתישאר במיטתה כל הלילה. הדרך לעשות זאת כרוכה, לפעמים, ב'טרטור' שלנו ההורים, ובישיבה ממושכת, מנחמת וסבלנית לצד מיטתו של הילד. לצערי, מול פחדי הלילה של ילדים אין תרופות קסם, ומדובר בהתמודדות הדרגתית, החולפת מעצמה בעזרת נוכחותו העקבית, השקטה ומשרת הביטחון של ההורה. את מוזמנת לדפדף קצת בפורום שלנו, ולקרוא תשובות נוספות בנושא זה. נדמה לי שתוכלי להיעזר גם בהן. בהצלחה, וכמובן לידה קלה ומהירה ליאת

היום נודע לי כי בתי 7 ובן דודה 14, שומרים סוד (כביכול)הוא ביקש ממנה כמה פעמים לגעת לו כשהוא ללא תחתונים. מיד אחרי שזה אומת מולו והוא הצטער והושפל ונאמרו המון מילים מצידי אליו על חוסר אמוני בו יותר , שאלתי היא כיצד עלי להתנהג מעתה ? לספר לאימו? לספר לבעלי אני בטוחה שהוא יחטוף את שוק חיוו . ניסיתי להיות עניינית עם ביתי להבהיר לה עד כמה הנושא הוא אסורררררררררר. אנא עזרתכם כיצד לנהוג? אני בשוק מוחלט.  

שלום רב, מה שבתך עברה (יופי שגיליתם את זה בשלב מוקדם יחסית) נופל תחת ההגדרה של פגיעה מינית, ועם כל אי הנעימות שבדבר, אני סבורה שמעבר לטיפול ולתמיכה בבתך, עליך לוודא שהילד התוקף יטופל בהקדם, כדי שלא יהפוך לעבריין מין ויפגע באנשים נוספים, וגם כדי לוודא שלא נפל בעצמו קורבן לתקיפה מינית. עלייך ליידע את הוריו, ולהפציר בהם לטפל בבנם. הורים לנערים כאלה (ואולי גם הורי הקורבנות) מעדיפים להתכחש לחומרת המעשה, מתוך תקווה שמדובר באירוע 'מתון' שלא יחזור על עצמו. למרבה הצער זה לא תמיד כך, וכדי לא ליפול לסטטיסטיקה העצובה, מומלץ מאד לפנות למרכז למניעה וטיפול באלימות מינית בקרב ילדים ובני נוער. הפרטים כאן - http://elem.org.il/lm/article.asp?articleid=976&catid=273 בברכה ליאת

שלום לכם אני בת 50 חד הורית יש לי בת 6 שלאחרונה כבר כמה חודשים התנהגותה קשה לי מאוד,היא כועסת עלי עונה לי בחוצפה ,צורחת כשאני מעירה לה או מנסה להעניש אותה,שום דבר לא עוזר. היא צועקת עלי שאני אמא לא טובה. בגן אומרים שהיא בסדר ממושמעת ,אמהות של חברות משבחות את התנהגותה ,אומרות שנעים מאוד לארח אותה.אני ממש מתוסכלת .כבר לא יודעת מה לעשות. הבקרים מאוד קשים ,היא לא זזה גם שמכינים את הבגדם בערב היא לא זוכרת בבוקר שהיא הכינה,אני חוזרת המון פעמים על הפעולות שצריך לעשות, אבל היא בשלה יושבת ולא זזה. מה עושים?

שלום סמדר, נראה כי בתך בוחנת את גבולות הסמכות שלך, ונוכחת - פעם אחר פעם - שהם רופפים למדי. כרגע, בתך היא הקובעת את סדר היום בבית ואת הכללים הנהוגים בו. זהו מצב בלתי רצוי, דווקא במשפחות חד-הוריות, בהן חשוב שהילד יחוש ביטחון, ויידע שיש בבית דמות סמכותית עליה ניתן לסמוך. אני מציעה לך להגיע להדרכת הורים קצרה, בה תוכלי ללמוד לעמוד על שלך, ולהכתיב כללי התנהגות בבית, שיאפשרו לשתיכן איכות חיים. בנוסף, ראי עצמך מוזמנת לקרוא דפים קודמים בפורום שלנו, ולמצוא לא מעט רעיונות והמלצות כיצד לפעול במצבים של רצונות סותרים בבית, של חוצפה והתרסה כנגד ההורים. בהצלחה ליאת

בני בן 17.5 . תלמיד מעולה. מסיים מתכונות ובגרויות מתמטיקה, ערבית, אנגלית בציונים של מאה. מקובל בחברה, ילד יפה וחכם, פה ושם יש בעיות כמו לכול הילדים. למרות מעלותיו הרבות די חסר ביטחון, השאלה שלי, הוא אינו מצליח לעבור כיתר חבריו את מיבחן הנהיגה. רוב חבריו עברו בפעם הראשונה מקסימום שניה. והוא כבר בטסט הרביעי וניכשל. אינני צריכה לספר לך שכל טסט כזה שהוא נכשל בו האכזבה יותר ויותר קשה לו . ההתמודדות מול חבריו , השאלות . מה את מציעה לעשות? ובכלל, למה לדעתך בחור צעיר ומוכשר נכשל כ"כ הרבה בטסטים? הרי זה לא שהוא פוחד ממבחנים, עובדה שבמבחני ביה"ס הוא מוציא ציונים גבוהים מאוד. כולל במתכונות ובבגרויות. שאלתי את המורה לדעתו, והוא עונה שהוא ממש לא מבין. שהוא נוהג מעולה, יודע היטב את כל החוקים ובשיעור הכל בסדר. גם המורה כבר ממש במצב לא נעים. אינו מבין למה. תודה.

שלום רב, כמובן שלא אוכל לדעת מהן הסיבות לכך שבנך עדיין לא הצליח לעבור את מבחן הנהיגה, אך נדמה לי שאפשר לשער. לפעמים אנשים מוכשרים ומצליחים, החווים במפתיע כישלון לא צפוי, מוצאים את עצמם חסרי כלים להתמודדות. הכישלון המפתיע תופס אותם בלתי מוכנים, מאו?כזבים, וגרוע מכך - מא?כזבים! החוויה החדשה הזו יוצרת רמת מתח חריגה בפעם הבאה, כאשר כל כישלון נוסף מחמיר את המצב אף יותר. אני מציעה להניח לו לגמרי, ולאפשר לו לגשת לבחינה בזמנו החופשי, מבלי לשתף את כל העולם במועד ובתוצאות המבחן. כדאי לזכור (ולהזכיר גם לו) שמבחן הנהיגה רגיש מאד לחרדה, וככזה, אינו משקף באמת את יכולותיו. אני מכירה אישית נהגים שעברו למעלה מחמישה טסטים, והם נהגים מצויינים וזהירים. בקיצור - לרדת ממנו, ומהר. הוא יהיה בסדר. בהצלחה ליאת

הכישלון בדיוק כמו שכתבת, תפס אותו לא מוכן בפעם הראשונה. זו פשוט לא היתה אופציה מבחינתו, גם לאחר שעבר כ"כ בזריזות ובקלות את התיאוריה וגם לאור ציוניו הגבוהים באופן כללי לאורך כל חייו כתלמיד. ולאחר הטסט הראשון , שוב ניכשל בשני ובשלישי וברביעי , זה בכלל בלתי ניתפס מבחינתו. אין טעם להציע לו להתייעץ עם פסיכולוג נכון? לדעתי זה יעמיק את ה"בעיה" שניתפסת בעיניו. אני פשוט לא יודעת כל פעם איך להתמודד עם הדיכאון שתופס אותו בכל פעם שכזו. ?? תודה לך.

בעלי כבן 27 סובל מעודף משקל הוא גבוה 193 ומשקלו כ102 לאחר ירידה של 22 קילו מגופו הוא אוכל בצורה כפייתי כול היום אוכל ואוכל בצורה מחרידה וזה מגעיל אותי הגישה שלו לאוכל והצורה בכלל החזרתי שלו לאוכל אוכל וסובל מהתקפי רעב תמדים מה עלי לעשות מבלי להעליב אותו אני ניגעלת לשבת לידו בשולחן ולאוכל ואני מוצאת את עצמי כול הזמן מבקרת אותה על צורת האכילה שלו שהוא מסייים בשניה מתנהג כאילו אוכל רק שלו וכאילו לא ישאר יותר אף פעם אוכל מה עלי לעשות.??? וחוץ מזה איך לא מעבירים לילד גישה כזו כייתי לאוכל .?? ואיך גורמים לכך שלא יהיה בנינו פיצוצים על אף המצב הגועלי הזה.? כול הענין הזה התחיל אצלו בגיל הבגרות ששם היה צעיר ורזה היה ספורטאי מצטיין שלפתע בשל בעיה בראותי הפסיק עם זה וכעת ושהכול תקין אני רוצה לשמוע על ספרוט ככל אנא עיזרי לי וחוץ מזה כאשר הוא עושה משהו לא בסדר אני נותנת לו הערה בונה שתגרום לו להיתבגר כי הוא מאוד ילדותי ומפונק גדל בבית שיש בו כול מיכול ההפך ממני אז בתגובה הוא עושה לי המון דווקא ומתפרץ עלי עושה המון בלי הכרה ואח"כ מבקש סליחה כאילו כלום לא קרה ושוב פעם דווקא ואח"כ סליחה אני נוטה לתת לו הערות לשיפור כמו למה עישתי את מעשה מטופש שיגרום לכולם לצחוק עלייך ולהיתנשאות מעליך יכולת לחשוב לפני וככה הכול היה אחרת אז את הלקיחת אחריות והאשמה של מה שעשה מטיל עלי שאני שק החבטות שלו בסך הכול אני יודעת שהוא אמר לי אני לא מודע לפעמים תעירי לי שאתקן טעיות והוא מעיף עלי את כול העצבים שלו אני לא מסוגלת לשבת בשתיקה שאני רואה שהוא נותן לאחרים לזלזל בו אני מרגישה שמזלזלים בי והוא מא רוצה לשנות גישה ולטפ בזה מה לעשות ..?? ואיך לא ולא מעבירים לצאצאים אם בכלל מסר שכזה בהתנהגות ילדותי חסרת חינוך לא יודעת איך לקרוא לזה איזה דוגמה נוכל לתת לעניות דעתי זה משהו שהוא ראה בבית בקטע של ההתנהגות הזו בלבד אני ראיתי את זה מקרוב בבקשה תעזרו מותאשת

שלום ליאת, השאלה שלך חורגת מנושאי הפורום שלנו, ונדמה לי שהוא מתאים יותר לפורום העוסק בקשיים בזוגיות. אוכל לשתף אותך בתחושתי, ולומר לך שהאופן בו את מדברת על בעלך רחוק מלהיות בונה או מכבד, וספק אם יש בעמדה כזו כדי לעודד לשינוי ומאמץ. לעיתים קרובות, האדם לו נישאנו עובר שינויים במראהו, עקב מחלה או תמורות הזמן. זהו, כנראה, אחד ממבחניה הגדולים של האהבה. איני שופטת אותך כלל על רגשותייך, ובכל זאת, נדמה לי שהאופן בו את מציגה את האיש איתו את חיה מעיד על כך שמשהו מאד לא טוב קורה לכם. ממליצה לכם על פנייה לייעוץ זוגי. יכול מאד להיות שבעקבותיו יוכל לבוא גם השינוי לו את מייחלת. בהצלחה ליאת

אני אב חד הורי לילד בן 4 שאומץ בגיל שנה ושלושה חודשים, אני נאלץ לנסוע בזמן הקרוב לחו"ל לתקופה של שבועיים. נסעתי פעמיים בעבר לחו"ל (כשהילד היה בגילאי שנתיים ושלוש לערך) והילד נשאר עם סבא וסבתא או עם המטפלת שהוא מכיר היטב. לא נצפו בעיות מיוחדות ולא היו קשיי פרידה יוצאי דופן. הוא המשיך בשגרת יומו בבית ובגן. בנסיעה הקרובה אני מתלבט האם עדיף לקחת אותו איתי במחיר של עלות כספית גבוהה ובמחיר של למצוא לו סידור יומיומי כשאני איאלץ לצאת לעיסוקיי, או להשאיר אותו כאן עם דמויות משנה קבועות ואהיה איתו בקשר יומיומי בטלפון או בסקייפ. אודה לך על עצתך.

שלום אברהם, עבור רוב הפעוטות, נסיעה של ההורים לחו"ל היא חוויה לא פשוטה כלל, הכרוכה בהתמודדות עם געגועים עזים וחוסר וודאות. אין ספק שילד הנשאר עם דמויות מוכרות, המטפלות בו יום יום, סובל פחות. בגיל ארבע חרדת הנטישה כבר אינה בשיאה, ולכן, בתנאים שציינת, נראה לי שאפשר לקיים את הנסיעה. חשוב לציין כי ילדים מאומצים, בעיקר מי שאומצו בגיל בוגר יותר, רגישים מאד לפרידות, ויש לנסות ולהתחשב בכך ככל האפשר, ולקצר את זמן הפרידה ככל שניתן. נסיעה טובה ומוצלחת ליאת

אינני מתאימה לקטגוריה שלך, אך אני מאוד אוהבת לקרא את תשובותיך הנבונות, לכן אנסה לשאול פה ותמיד תוכלי לענות שזה לא מתאים לפורום שלך. אקבל זאת. אני אשה נשואה עם ילדים בוגרים משלי. אמי ניפטרה לפני כשבע שנים . לא אהבתי את האשה הזו וזה בלשון המעטה. ליבי לא נעצב כשניפטרה. אפילו לא ישבתי עליה שיבעה. לאזכרות שלה אני מגיעה מיתוך כבוד לאבי. אחרת לא הייתי מגיעה גם לשם. אין בליבי כלום. אינני מתחברת לטקס ומחשבותיי נודדות בכלל למחוזות אחרים ורחוקים. כאילו לא נוגע לי. (ובאמת לא נוגע לי). בהתחלה אמרו אנשים, שייקח זמן, לא תמיד מתאבלים ישירות ושזה בודאי יגיע. זה ממש לא מגיע. אפילו איננה מופיעה בחלומות. (בשנים הראשונות עוד הופיעה , אך תמיד בחלום רע שבו תמיד אני כועסת ואפילו "הורגת" אותה) אך בשנים האחרונות, אפילו בחלומות היא לא מופיעה. ובכל זאת אני מחפשת, מה לא בסדר אצלי? כשאני משוחחת על זה עם חברותי, כולן אומרות ש"משהו לא בסדר". אשמח לשמע את דעתך. תודה.

שלום רחלי, בכל פעם מחדש אני מופתעת מול הגישה לפיה יש רגשות ש'נכון' וראוי להרגיש, לעומת כאלה ש'אסור' או 'לא יפה' להרגיש. אנשים רבים מתקשים לעכל את העובדה שביחסי הורים-ילדים לא תמיד קיימות אהבה, דאגה ואכפתיות. אני מניחה שזו אחת הסיבות לכך שהסביבה שלך משדרת לך ש'משהו לא בסדר'. אם את מצליחה לקיים את חייך, ללא אמא, בתחושת שלמות וללא קושי, איני רואה כאן בעיה. אם, לעומת זאת, את מוטרדת, מרגישה עניינים לא סגורים עמה שהיית רוצה לפתוח ולעבד, טיפול פסיכולוגי הוא הכתובת לכך. בשמחות ליאת

אואואו, כמה שחיי מתנהלים יפה בלי האמא. אני רגועה כפי שלא הייתי מעולם. אני פורחת. אין כמעט אדם, שלא ראה אותי שנים,ופתאום רואה אותי שלא מתפעל מהשינוי הטוב שחל בי. תודה על תגובתך, טוב לשמע זאת (שאין פה שום בעיה) מאדם מיקצועי שהפסיכולוגיה היא באמת מיקצועו ואמנותו. תודה ושבת שלום.

שלום ליאת, (מה שלומך?) :-) לא בטוחה שאת ממש הכתובת, אבל בכל זאת זקוקה למילים המסדרת שלך.. אם היית צריכה למקד ולומר מה נמצא ב*מרכז* העיסוק של פסיכולוגים התפתחותיים, חינוכיים וקלינים של הילד- מה היית אומרת? אני חושבת שהספקתי להתבלבל קצת.. האם החינוכיים מערכתיים יותר (עובדים יותר עם צוותים חינוכיים ופחות עם הילד והמשפחה שלו), ההפתחותיים משפחתיים יותר (הורים, קשר הורה-ילד, דינמיקה משפחתית) והקלינים של הילד...? אנשי טיפול אישי עמוק יותר..? :-) (אין לי מושג:-) אני פחות מחפשת את הטווח השלם של העיסוקים שלהם, אלא את המוקד (כן, די בהכללה, אני יודעת...). לא בטוחה שאת הכתובת,אבל אני תמיד שואלת אותך ואת תמיד עונה מעניין, אז כבר התרגלתי ;-) (את בכל זאת מוזמנת להרגיל אותי אחרת, אם זה לא מתאים לכאן..) דרישת שלום, (וחג שמח... שבועות איכשהו נקשר אצלי אליך באופן מיוחד... אולי בזכות אחד השירים שפרסמת פעם.. מקוה שהיה חג נעים ומשפחתי).. לילך

שלום לילך, הנה חלף לו גם חג השבועות, וכנראה שעד ראש השנה נגזר עלינו חולין מעייף וחם. במצבים כאלה, עלינו לדאוג לשמחות מתוצרת בית, עד יעבור זעם. ולשאלתך- באופן גס, הפסיכולוגים ההתפתחותיים מתמקדים במצבים בהם נוצר פער בין רמת התפקוד של הילד לבין מה שמצופה ממנו בשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. לעיתים קרובות (אם כי בהחלט לא תמיד) לקשיים יש מרכיב אורגני, וההתערבות מכוונת לאבחון והערכת הקושי,לצמצום הפערים התפקודיים ולהדרכת ההורים בהתאם. הפסיכולוגים החינוכיים מתמקדים בהיבטים השונים הקשורים לתפקודו של הילד במסגרות החינוכיות, ועבודתם עוסקת באיתור הגורמים המפריעים/המסייעים לתפקוד המיטבי של הילד בגן או בביה"ס, ובטיפול בהם. כחלק ממגמה זו, עוסק הפסיכולוג החינוכי גם ברווחתם של אנשי החינוך, ברמת הפרט וברמה המערכתית. זו עבודה מורכבת וחשובה מאין כמותה, ובעיני גם מאד מתגמלת. הפסיכולוג הקליני מתמקד בפרט, בעולמו הרגשי, ובטווח הרחב של ההפרעות הנפשיות בילדות. עבודתו מכוונת ליצירת שינוי בעולמו הפנימי של הילד, וככזו מחוברת במהודק לדינמיקה המשפחתית, ובמידה רבה גם למצבו הפסיכולוגי של ההורה. לתפיסתי, בכל אחד מן התחומים הללו נדרשת עבודה מעמיקה ומקצועית, שכן השפעתה על הילד ועל עתידו קריטית. אני תוהה עד כמה תשובתי מניחה את דעתך או מחדשת, אך בכל מקרה, תמיד שמחה לפגוש אותך כאן :-)) שבת שלום ליאת

מבקשת עזרה ותודה. חבר שלי כתב לי מכתב ולא הבנתי את הפירוש. ואודה אם תכתבו לי את הפירוש: "חן חן לך ותודה על המתנה". מה זה "חן חן לך"???

שלום רב, לא ברור מדוע מכל הפורומים שבעולם בחרת להיוועץ עמנו בסוגיה חשובה זו, אך אם כבר פנית, אשמח להושיט יד. "חן חן" פירושו "תודה", ולפיכך יש כאן באמת עודפו?ת מה, כאילו אמר תודה פעמיים. אין בעד מה! ליאת

שלום... יש לי בעיה שמאוד מציקה לי.... כמות של רעשים (צעקות, צלצולים, כמות שונה של רעשים, חוסר שקט שלא נפסק, ועוד...) מכניסות אותי למצב לחץ לעיתים אני מרגיש חסר אונים ומרגיש שאני טובע ברעש ולא יכול למצוא את השקט. כשזה קורה אני הופך לבן אדם מאוד עצבני, הראש כואב והתגובות שלי קיצוניות, ואני עושה את הכול בכדי לברוח בחזרה למקום השקט שלי, מה שמונע מימני לבלות זמן איכות עם המשפחה שלי כשהאחיינים והבני דודים משחקים (צועקים) בצד, ילד אחר בוכה, ועוד קבוצה של אנשים שכול אחד מדבר עם מישהו אחר מה שיוצר פורום רעשני במיוחד.... אני לא יודע אם זאת בעיה ולכן אני פונה אליך אשמח אם תעני לי על זה ואם אכן זאת בעיה אשמח לשמוע על דרך טיפול.... בברכה ותודה ש.מ

שלום רב, יש אנשים עם רגישות יתר חושית, לעיתים רגישות כללית, ולפעמים הרגישות ייחודית רק לאופנות חוש אחת (רגישות שמיעתית, טקטילית, רגישות לאור חזק, וכד'). למיטב ידיעתי זה נמצא בתחום האבחון והטיפול של מרפאות בעיסוק, או אולי (במקרה שלך)קלינאיות תקשורת. לדעתי יש כאן ב'דוקטורס' פורומים מקצועיים בתחומים אלה. נסה להתייעץ שם. ישנם גם מצבים נפשיים ספציפיים (חרדה, דיכאון, הפרעת דחק פוסט-טראומטית, ועוד) בהם הסיפים שלנו נמוכים משמעותית, וגם גירוי מתון יכול להיחוות כמציק או מכאיב. אם נדמה לך שאתה נופל לאחת הקטגוריות הללו, פנה להתייעצות עם פסיכולוג קליני. בברכה ליאת

שלום ליאת הבן שלי עוד מעט בן 3 התחלתי איתו גמילה לפני 4 חודשים והוא מפחד להתיישב על האסלה בגן ואפילו לא אומר שהוא צריך ( אפילו אם זה פיפי או קקי ) עד שהגננת מציעה לו שירותים ולא מפריע לו אם הוא עושה בתחתונים וממשיך כרגיל אם זה תוך כדי משחק או בזמן ארוחה למרות שבבית נכנס כרגיל וברצונו . הוא בגן נמצא כמעט שנה שלמה אוהב את הגן ומספר לנו תמיד כמה כיף לו בגן ועל היחס הטוב שהוא מקבל ובמיוחד היחס שהוא מקבל כשמצעים לו ללכת לשירותים או מלווים אותו לשם ועל התגובות ומחמאות שהוא מקבל אחרי כל פיפי( פיפי עושה רק בעמידה ) אני ביקרתי בגן ולא ראיתי משהו חריג יש שירותים נקיים מסודרים ואפילו מצויירים בציורי ילדים משהו מהמם. אנא עזרי לי ותייעצי לי מה לעשות

שלום אוסנת, נדמה לי שלא הצלחתי להבין עד הסוף מה קורה. האם בבית אין פספוסים כלל? האם בגן הוא מפספס רק לפעמים, כשלא מזכירים לו? האם כשמזכירים לו ומלווים אותו הוא כן מצליח לשבת על האסלה? האם ניסיתם להשתמש בסיר? פרטי מעט יותר בבקשה ליאת

הבן שלי הוא בן 3 שנים התחלתי איתו גמילה לפני 4 שנים .בבית לרוב הוא מבקש מרצונו ללכת לשירותים אבל מתיישב על האסלה רק עם חיבוק .יש לו כמה פיספוסים .בגן לא מבקש בכלל ללכת לשירותים לפי דברי הגננת רק אם היא מזכירה לו ומלווה אותו פיפי עושה בעמידה ואין לו בעיה אבל להתיישב על האסלה מסרב אחרי הרבה מאמצי שכנוע מתיישב עם חיבוק לפעמים עושה קקי ולפעמים אחרי שיוצא מהשירותים עושה ישר בתחתונים גם בסיר מסרב להתיישב ואפילו מקטין אסלה לא עזר לו למרות כמו שאמרתי כודם הוא מקבל את היחס הטוב ביותר בגן

היי אוסנת, מדברייך נראה שקיים אצל בנך פחד מהישיבה על האסלה או הסיר. כדי לחשוב על התערבות מתאימה, רצוי לנסות ולהבין ממה בדיוק הוא פוחד. יש ילדים שחוששים ליפול ולטבוע באסלה (יש לזכור שהחשיבה בגיל זה עדיין לא רציונלית), יש החוששים מחיה או מפלצת המסתתרת בעומק האסלה ו'בולעת' את מה שנופל לפיה. יש ילדים הפוחדים מרעש המיים היורדים, ויש החוששים מהמחשבה שחלקים מגופם (הקקי) נושרים והולכים לאיבוד. נסי לשוחח עם הילד ולסות להקשיב בתשומת לב להסבר שלו על מה באמת מפחיד אותו. כשתתבסס מידה של הבנה, אפשר יהיה לכוון לטיפול, בדר"כ תוך מתן הסברים, שימוש בחשיפה הדרגתית, הדגמה שאפשר לזרוק דברים לאסלה ולא קורה כלום, וכד'. אני מציעה להתאזר בסבלנות ורוח טובה, ולהיזהר לא להיכנס למאבק סמוי סביב הקקי, הנושא פוטנציאל לקשיים עתידיים. בשמחות ליאת

אחייני בן ה- 4 וחצי מקבל באופן קבוע עונשים כדרך חינוך על התנהגותו הבלתי הולמת. (מכות לאחיו הקטן, השתוללות וכו') התוצאות לא מאחרות לבוא והוא "לא אוהב את אבא" "לא רוצה שאבא יהיה איתנו" וכדומה. לצערי, הוריו לא מוכנים לשנות את שיטת החינוך הנוקשה. החשש שלי כאדם מהצד שהוא יגדל להיות קשה יותר, "מופרע", וימשיך להסתובב עם "אבא לא אוהב אותי בוודאות" עוד שנים ארוכות. לי אין אפשרות בכלל להתערב, משום כך זה קשה יותר וכואב. מה ניתן לעשות במקרה כזה?

שלום לבנה, את צודקת. שיטת חינוך נוקשה ומחמירה מדי, יכולה להצמיח ילדים ממושמעים ומ?ר?צים, במחיר רגשי גבוה. אלא שקשה מאד להתערב בדפוס זה מבלי שניתן לנו המנדט לכך. ככלל, עמדה שיפוטית וביקורתית (גם אם היא באה ממקום של דאגה כנה) מעוררת התנגדות והתחפרות אצל האדם האחר, וספק אם נוכל כך לשנות את אמונותיו, דעותיו והתנהגותו. דרך טובה יותר להתחבר לאבא כזה, כרוכה ביכולת (שלך) לראותו כאבא טוב ודואג, הרוצה טוב עבור ילדיו. חשוב לנסות להתחבר למצוקה שלו כהורה, לחוסר האונים שלו מול מצבים מורכבים, תוך שאת מביעה בקול את התפעלותך ממאמציו. אם הוא יחווה אותך כבת-ברית ולא כ'מכון התקנים', אולי משהו בהקשבה שלו לרעיונותייך יתרכך. שווה לנסות. בהצלחה ליאת

שלום רב. בתי בת חמש, ילדה חברותית, אהובה ותקשורתית אך מגלה קושי להישאר לבד אצל חברותיה. מעדיפה כי החברים יגיעו אליה. כאשר אנו הולכות לחברה היא מבקשת שאשאר איתה ואם אין באפשרותי לעשות זאת, היא בוחרת לעזוב יחד איתי. כיצד ניתן לעזור לה בענין זה? שרית

שלום שרית, יש ילדים שמעדיפים להישאר במגרש הביתי שלהם, ובגיל חמש עוד לא הייתי מתייחסת לכך כאל בעיה. כאשר היא מארחת, השתדלי להישאר ככל האפשר מחוץ לתמונה, כדי לאפשר לה מכסימום עצמאות עם חברותיה. אל תפצירי בה ללכת לחברות אם אינך יכולה או רוצה להישאר שם. זה משהו שאפשר לדון בו מראש. רצוי לא להיכנס למלכודת של הפצרות או פיתוי בפרסים ותגמולים. מעבר לזה, מעניין לנסות ולהבין את מקור ההתנגדות. אם את חושדת שמדובר בצורך לנהל את העניינים וקושי להתחלק, לוותר או לשאת תסכול, פעלי לכינון גבולות בבית ולאכיפתם ביעילות. אם מדובר בחרדה ודפוס הימנעות, שווה לחשוב על חשיפה הדרגתית למצב המאיים, ועל כך שווה להתייעץ בנפרד. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת ה6.5 לא מפסיקה לאונן בכל הזדמנות. בתקופה האחרונה ללא הפסקה בגן ובצהרון. לטענת הגננת איננה משתתפת בגן וכל עיסוקה הוא סביב האוננות. כאשר אנו משוחחים איתה על כך היא אומרת שלא יודעת איך להפסיק את זה. הנושא נמשך זמן רב. אודה לעצה/פיתרון בנושא.

שלום דנה, אני מציעה לא לבקש מהילדה להפסיק, אלא רק להקפיד שלא לעשות זאת בנוכחות אנשים אחרים או במקום שאינו חדרה הפרטי. אין לאפשר לה לאונן בגן ע"ח פעילויות אחרות, ולטעמי יש לנהוג כאילו ראיתם אותה יושבת ומחטטת באף. כלומר, לכוון בעדינות אל הפעילות הקולקטיבית, מבלי לוותר. מעבר לכך, אם האוננות אכן משתלטת על רוב זמנה, יש לשקול קיומה של מצוקה רגשית כלשהי, אותה היא פורקת באמצעות פעילות נעימה ומרגיעה זו. אם אתם מכירים בקיומם של גורמי לחץ בחייה, פעלו להפחתתם, אולי בעזרתו של מטפל מקצועי בילדים. בברכה ליאת

ערב טוב שמי תמר בני בן 7 סובל מבעית אנקופרזיס שללנו כל בעיה רפואית בני עולה לכתה א' ואנו מאוד מודאגים מכך מה יהיה ,האם יצחקו עליו הילדים ?ובכלל איך הסתדר אשמח לקבל ממך יעוץ בעניין

שלום תמר, אני רוצה לקוות שאתם נמצאים בטיפול והדרכת הורים, שכן יש בהם כדי לסייע מאד בכינון אווירה לא שיפוטית ולא נאבקת סביב ההצטאות. כדי להימנע מלעג ודחייה מצד הילדים, חשוב ללמד את הילד להתנקות ולהחליף תחתונים בכוחות עצמו, ורצוי לעשות גם זאת ללא לחץ או בהילות. כרגע, המשימה היא לאזן בין הצורך של הילד לתשומת לב וטיפול קונקרטי וישיר, לבין המשאלה שיוכל לטפל בעצמו ביעילות. אפשר לעשות זאת ביחד ובנעימים, כדי להשיג את שתי המטרות. בהצלחה ליאת

שלום רב! ברצוני לקבל כיוון לגבי אבחון שימליץ על דרך טיפול. בני בן 9 ותשעה חודשים מתנהל (על פניו) באופן תקין. אולם, אני מרגישה כי קיימת הצפה רגשית, תלות, חוסר ארגון, הימנעות מעשיה (מתפרש אצלי כעצלנות), חרדות ולעיתים אובססיה. אבקש את עזרתך. שרית

שלום שרית, כדי לתת מענה לקשיים הרגשיים של בנך, תוכלי לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל - בעזרתך - להבין את המקור להם, ולנסח דרכי התערבות מתאימות. התנהגויות של חוסר ארגון והימנעות מעשייה יכולות לרמוז על קיומה של לקות למידה, אותה אפשר לאבחן בעזרת אבחון פסיכודידקטי. במציאות הדברים, כמובן, שלובים זה בזה, ויתכן שתוכלי לקבל מענה תחת קורת גג אחת, אצל פסיכולוג ילדים קליני וחינוכי, שיוכל להעביר לילד אבחון פסיכודיאגנוסטי ודידקטי. בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך.

שלום לך ליאת, בני בן 4 וחצי, עד לפני 3-4 חודשים ההתנהגות שלו היתה נורמלית לגילו בכך שהיה עצמאי,בוגר,מלא ביטחון וכו. ואז פתאום קרה משהו, התחילו סיוטים ופחדים מחושך ומפלצות. קנינו כל ספר אפשרי על התמודדות ואין ספור הסברים ויש לו מנורת לילה כמובן ובובות לישון איתן, ואני לא נותנת לו לראות סרטים מצוירים שיש בהם משהו שיפחיד אותו. אבל זה ניחא, הוא פשוט איבד כל צלם אנוש ,הוא לא מסוגל להיות לבד, לא רוצה לשחק לבד,רק להיות עם אבא ואמא 24 שעות מתעורר נורא מוקדם ומתיישב ליד המיטה שלנו ומעיר אותנו אלף פעם , כל דבר שאומרים לו בא במלחמות וכעסים ,הוא בוכה מייד כמו תינוק,מאד מפונק וחוצפן,ומתעורר בלילות בבכי היסטרי שלוקח המון זמן להרגיע אותו. אני כבר ממש שבורה ומתוסכלת זה לא הילד שהיה לפני 4 חודשים ולפי תחקיר שעשיתי לא קרה משהו שהיה יכול לשנות אותו ככה.בבקשה עזרה.

שלום רב, ממליצה בחום על הדרכת הורים קצרה, שתסייע לכם להציב גבול באופו יעיל, ולא לאפשר לו לנהל אתכם באמצעות החרדה. כמובן שבנכם לא איבד צלם אנוש, אלא רק למד (בחכמתו) כי בצל הפחדים, אתם מגיבים ברוך מיוחד ובסלחנות בלתי רגילה למצבים שבעבר הגבתם להם אחרת. תוכלו לקרוא כאן בפורום לא מעט על התמודדות עם פחדים וחרדות, כמו גם על הצבת גבולות. בהצלחה ליאת

שלום רב. בנותיי תאומות בנות 5.8 עולות לכיתה א' בשנת הלימודים הקרובה. עד כה לומדות באותן מסגרות גן. לאחר התייעצות עם הצוות שמכיר אותן (גם בתום שנת הלימודים הקודמת לפני שעלו לגן חובה) - אף אחד לא ממליץ לנו להפריד בניהן בכיתה א'. הן שונות לגמרי בחיצוניותן, יש להן תחביבים דומים אך גם שונים, חברים/ות גם משותפים וגם שונים, כל אחת מביעה את דעתה ולא ממש משנה דעתה לפי מה שהאחרת חושבת / אומרת וכד'. כמובן שיש בניהן גם תחרות וקנאה - אך אני חייבת להדגיש כי נראה שזה לא באופן שונה מאחים אחרים. כיום יש לנו המון התלבטויות לקראת כיתה א'. אם נפריד - עד כמה זה הכרחי? אילו השלכות יהיו לזה עליהן? אם נשאיר ביחד - עד כמה התחרות יכולה לתפוס דומיננטיות (מה שהיום לא קורה), מה עשויות להיות ההשלכות של צעד זה עליהן? נראה לנו שאם נפריד מראש וזו לא תהיה החלטה נכונה - יהיה קשה להחזיר אותן להיות באותה כיתה מבחינת תפיסת ביה"ס. לעומת זאת אם נחליט שתתחלנה באותה כיתה שזה יותר הכיוון שלנו- אז ביה"ס יותר יתמוך בנו אם נרצה להפריד. אבל גם כאן יש דילמה. אם נרצה להפריד - איזו ילדה מוציאים מהכיתה בה הן לומדות לכיתה אחרת? ועוד.... ראוי לציין כי הן עולות בלי חברים שמכירות (האחרים הולכים לבי"ס אחר). כמו כן, למרות שהן לא אלו שקובעות, היה חשוב לנו לבדוק איתן מה הן אומרות על כיתה א', איך מרגישות שלא עולות עם חברים שמכירות וגם הכנסנו את השאלה איך ירגישו אם לא יהיו עם האחות בכיתה? שתיהן פקחו עיניים ואמרו שירצו להיות עם אחותן באותה כיתה. סליחה שזה ארוך. מה דעתכם?

שלום גלי, לדעתי אין כלל דילמה, וללא קשר לרצונן של הילדות, נכון יותר להפרידן, ולאפשר לכל אחת מהן לתפקד, יותר ככל האפשר, כאינדיווידואל העומד בפני עצמו, ולא כחלק מצמד. גם אם אין תחרות וקנאה, ההשוואה בין הילדות היא בלתי נמנעת, ומקשה על כל אחת מהן להתפתח באופן מיטבי כאדם בעל צרכים, רצונות והעדפות משל עצמו. בברכה ליאת

אני אמא לילד בן שנתיים וארבעה חודשים פיקח ונבון לפני זמן מה כתגובה לכך שרציתילסרק את שערות ראשו והוא התנגד לכך בתגובה לזאת הרביץ לעצמו בראש ניסיתי שלא לייחס לכך חשיבות ולראות בזה כתגובה חולפת או אולי משהו שראה בגן והוא מחקה אותו אך לאחר זמן מה אינני יכולה להצביע על מה בדיוק עורר בו את חמתו שוב הגיב כך ובזעם צעקות ובכי נילוים לכך ודי סיגל זאת לעצמו כמעין דפוס שחזר על עצמו מידי פעם לאחרונה הופיעו תגובות חדשות והם צעקות הנילוות לבכי עד אשר הוא מאדים ובנוסף לכך נשיכת פרק כף ידו אנא מכם יעוץ ועזרה דחופים ראוי לציין כי איננו נוהגים באלימות או בבוטות בכל צורה שהיא

שלום טל, גיל שנתיים ידוע כמו?עד להתקפי זעם בלתי מווסתים, המשקפים שלב בו ההתפתחות הקוגניטיבית משיגה את זו הרגשית, וקיים קושי ניכר לשאת תסכול. התקף הזעם (טמפר טנטרום) עלול לעורר דאגה ובהלה אצל ההורים (בעיקר בפעמים הראשונות), שבתגובותיהם הנרגשות מחזקים את הדפוס. כך הילד לומד להפעיל את הוריו באמצעות התקף הזעם ה"נורא". לכן, התגובה הרצויה מול התקפים אלה היא כזו המשלבת קור רוח ואיפוק, ונכונות להישאר רגועים ככל האפשר (זה בהחלט לא קל!). אפשר להישאר קרובים לילד, ואפילו לרסן אותו בחיבוק חזק בניסיון להרגיעו, אך אין להיכנע לרצונו או להיכנס להסברים מילוליים ותוכחות. רק להרגיע. כשהוא ילמד שאינו משיג דבר באמצעות הצרחות, הן ייעלמו בהדרגה, לטובת ביטויים מעודנים ובוגרים יותר. בהצלחה ליאת

היי ביתי בת שנתיים ותשעה חודשים, בספטמבר תהיה בת שלוש בדיוק. הילדה מתפתחת בצורה רגילה לחלוטין, ילדה פקחית עצמאית אך מפונקת מאוד.בחודש יולי אני צפוייה ללדת את ביתי השנייה. כרגע ביתי נמתאת בגן פרטי מזה כשנתיים ורגילה אליו ולצוות , אני מתלבטת מאוד האם שנה הבאה להכניס אותה לגן עירייה עם ילדים בני גילה ומעלה או שמה להשאיר בגן הפרטי בו יהיו ילדים בני גילה אבל גם קטנים יותר בכשנה לפחות. המטרה שלי היא לקדם אותה לעשות את הדבר הטוב בשבילה בהתייחס ללידתי הקרבה מבחינת מחיר אין הבדל

שלום ורד, כל ילד זקוק לסביבה חינוכית המותאמת לצרכיו, ולכן, נדמה לי שגן עם ילדים בני שנה, שנה וחצי ואפילו שנתיים כבר אינו רלוונטי עבורכם. בעיני עדיף גן המכוון לגיל שלוש ומעלה. בהצלחה ולידה קלה ליאת

שלום ליאת, אני נהנית מאוד לקרוא בפורום הזה ואני גם מתייעצת לא פעם ומפיקה תועלת רבה מהעצות שניתנות כאן. ועכשיו לעצם העניינים: 1. בני בן 3 וחצי. בדרך-כלל אין איתו בעיות בהשכבה, יש לנו שגרת השכבה ברורה, הוא יודע מצויין מה הולך לקרות מתי ועד כאן הכל טוב. זמן קצר ויתרנו על מנוחת הצהריים מאחר והיה נרדם מאוד מאוחר בלילה (10 וחצי בממוצע), זה לא עשה לו טוב, אז החזרנו את המנוחה בצהריים ל- 20-30 דקות. לוקח לו אמנם קצת יותר זמן להרדם, אבל אין מה להשוות לנרגנות וה"נודניקיות" שלו כאשר לא היה נח בכלל. הוא דורש ממני שאשב בחדרו עד שירדם ולפעמים זה באמת לוקח איזה חצי שעה שבה אני מנוטרלת. השאלה שלי היא האם בגילו אני יכולה לא לעשות זאת, כלומר, להודיע לו (כמובן בשיחה קודם ובהסברים מתאימים) שמהערב אני יותר לא יושבת לידו, אני שומרת עליו בסלון/בבית ואני אבוא מידי לראות אם הוא ישן/לתת לו נשיקה וכיוצא בזה. אני יודעת שזה גיל של פחדים, אבל עם כל הכבוד, גם לאמא יש את הצרכים שלה בסוף היום. בעיה שניה: הוא מאוד אוהב לבחור לעצמו את הבגדים אותם ילבש. אין לי שום בעיה עקרונית עם זה, הענין הוא שכשהוא ניצב מול המגירה שלו עם כמות גדולה של חולצות, הוא מתקשה לבחור וזה יכול לקחת לו דקות ארוכות. אין שום בעיה בזמן רגיל, אבל לא בבוקר כאנחנו ממהרים. היום אמרתי לו שאני רואה שהוא מתקשה להחליט איזה חולצה יבחר ושממחר אני נותנת לו 3 חולצות בלבד לבחור, כי כך יהיה לו יותר קל. הוא כמובן הביע התנגדות ועשה מזה "סימפוזיון" שלם. החשש שלי הוא שמחר בבוקר לדוגמא כשאודיע לו שהוא בוחר רק מתוך 3 חולצות, זה יגרום להתקף זעם ובכי וממילא יעכב אותנו יותר. מה דעתך? (על שני הנושאים). אשמח לעצתך. יום טוב, אמא

שלום רב, אני חושבת שבשני המקרים ההצעות שלך טובות מאד. בעניין ההשכבה, הייתי מנסה ליצור מעין טקס קבוע ונוסך ביטחון, שמקצר מאד את זמן הישיבה על ידו, כמו סיפור, שיר ערש או שיחה קצרה של כעשר דקות, ואז, נשיקה, חיבוק ופרידה. אין בכך כל נזק, וגם אם יתעוררו פחדים, אפשר לטפל בהם בלי להקריב את שעות הפנאי שלך, החשובות כ"כ. בעניין הלבוש בבוקר, אני מסכימה מאד עם צמצום המבחר, ומציעה לנסות להעביר את ההחלטה לערב (זה יכול להיות חלק מטקס ההשכבה). כך תהיו פחות כעוסים ולחוצים, והוא יוכל לבחור גם מתוך 900. אם מתחיל 'סימפוזיון' גם בבוקר, תוכלי להזכיר לו שהוא יכול לבחור אם להתחיל את היום בבכי או בנעימים. גם זו בחירה... ספרי איך הולך. בהצלחה ליאת

הי ליאת, תודה על התשובה המהירה. אז זהו, שאנחנו עושים טקס קבוע של סיפור. פעם הייתי שרה לו גם שיר ערש, אבל הוא לא רצה יותר, אז הפסקנו. יש לנו תמיד טקס קבוע, ובכל זאת הוא דורש ממני לשבת לידו. תודה על התשובה.

ליאת, תודה על הפורום הנפלא! בעלי ואני נפרדנו לפני שבועיים, אך זה אינו סופי. בתי בת השנתיים, תופסת נדבך חשוב בהחלטה שלי לתת צאנס, על אף שאם כל הסיפור היה קורה לפני שנולדה, הייתי עוזבת מבלילחשוב פעמיים. שאלתי אליך: עד כמה גירושים קשים לילדים? האם לילדה קטנה זה יהיה קל יותר? בינתיים בעלי מגיע כל יום לארגן אותה לגן בבוקר, מקלח בערב ואנחנו אוכלים יחד ארוחת ערב. סיפרנו לה שאבא ישן אצל חבר. ברור לי שחשוב שבתי תגור בבית שקט ורגוע ושמח, עם הורים שטוב להם, ואני לא בטוחה שהבית שלנו לפני הפרידה היה רע לה (אם כי הוא היה לא טוב לי, ועדיין- אני אופטימית חסרת תקנה, וחושבת שהייתי הורה טובה לה). אני חוששת שנחזור רק כי לי חשוב שתגדל בבית עם הוריה, ושבעתיד יהיו לה אחים שיגדלו באותו הבית. ואם נתגרש, אני חושבת שאלה יהיו גירושים "ידידותיים" עם מעורבות רבה של האב. האם נוכל להבטיח בזה שילדתנו תהיה מאושרת? סליחה על האורך... יערה

שלום יערה, אין ספק שכל ילד היה מעדיף לגדול כששני הוריו האוהבים מגדלים אותו יחד תחת קורת גג אחת. כפי שכולנו כבר יודעים, למציאות יש לפעמים תכניות אחרות, וילדים מצליחים לגדול יופי גם במשפחות החורגות מהמתכונת האידילית. גירושין בהחלט יכולים להיחוות כמשבר אקוטי עבור ילדים, לפחות לזמן מה. ועם זאת, לא יעלה על הדעת שהורים יוותרו על עצמם ועל אושרם, ויישארו במערכת יחסים מתסכלת או מאמללת עד עולם. כמובן שלא אוכל להתערב בהחלטותייך, אלא רק להזכיר שהורה מסופק ומאושר מגדיל את הסיכוי לכך שילדו יהיה מאושר אף הוא. לכן, הייתי מציעה לשקול - קודם כל - אם מוצו כל הדרכים שלכם להיות מאושרים יחד (טיפול זוגי, למשל?), ורק בהמשך לבחון את יתר האפשרויות. בהצלחה רבה ליאת

שלום ליאת, בני בן ה-3 אינו אוהב שינויים. כל התחלה חדשה לוקחת לו זמן. הוא כרגע הולך לגן פרטי, ושמתי לב שבכל פעם שיש אירוע בגן עם הורים, או שיש אירוע של הגן במקום אחר (מוזיאון המדע, ל"ג בעומר), הוא נעשה מאוד עצבני. לדעתי, הוא רגיל למסגרת של הגן: בגן וללא הורים, וכל יציאה מהסמגרת הזו קשה לו. כמו שאמרתי, הקושי שלו בא לידי ביטוי בעצבנות רבה, ומאחר ולרוב אני איתו- היא מופנית בעיקר כלפיי. אתמול, נניח, היה לנו שיעור בגן עם ההורים והוא היה נורא עצבני, צעק, היה לא מרוצה, נורא-נורא עצבני, לא הסכים בכלל לשתף פעולה. הדברים האלה, מאוד הפריעו לי לא רק בגלל שאף אחד מאיתנו לא נהנה, אלא כי, דוגרי, זה גם נראה מאוד רע כלפי חוץ (ברגע שאמא באה לגן הוא עצבני וצורח עליה). אני לא חושבת שיש לו בעיה איתי. להפך. אבל זה מאוד קשה לי וגם לו. אשמח לשמוע את דעתך!

שלום אבישג, ילדים צעירים מאד אוהבים שגרה, בהיותה מסייעת להם ללמוד על העולם ועל החוקיות והארגון בו. היציאה מהשגרה מקשה על רוב הפעוטות במידה זו או אחרת. ובכל זאת, יש ילדים רגישים, המגיבים לשינויים בסביבתם בעוצמה רבה יותר בהשוואה לחבריהם. עוצמת התגובה ואיכותה קשורים למאפייני מזג, אך גם לפידבק מהסביבה. בדר"כ, ההורה (שכבר מכיר את הפוטנציאל הבעייתי של הסיטואציה) הופך בעצמו מתוח וחושש במצבים חדשים, מה שמחריף את העצבנות והמצוקה של הילד. כשאת מגיעה איתו לאירועים רבי משתתפים, הזכירי לעצמך ששום דבר שבנך יעשה או יגיד אינו מעיד על טיב האימהות שלך, על מידת המוצלחו?ת שלו או שלך, ועל רמת ההתפתחות שלו. אל תצפי שהוא יהנה במיוחד, וגם לא לקטסטרופה מיוחדת. הישארי סקרנית ופתוחה ככל האפשר לכל אפשרות. אם אינו רוצה להשתתף, הציעי לו להישאר בזרועותייך וליהנות כצופה. זכרי שההפצרות שלך מלחיצות אותו, וממילא לא ייטיבו עם המצב. אם הוא משתולל וצורח, התנצלי בשקט, והרחיקי אותו עם כל השלווה שתצליחי לגייס, תוך שאת מזכירה לעצמך שכל האימהות האחרות מכירות היטב את המצבים האלה, גם אם הן עושות פרצוף מרחם... אני מוכנה להמר שכשתפסיקי לפחד מהסיטואציות האלה, הן יקרו הרבה פחות. בשמחות ליאת

בתי בת שנתיים וחודשיים, גבוהה לגילה, מדברת באופן די ברור, כבר משפטים מורכבים. ילדה אנרגתית ושובבה אך גם קצת רגישה. בחודש האחרון אנו עדים לתופעה אשר הולכת ומחמירה בנוגע לפחדים. אני חושבת שזה התחיל אחר שנפלה ממגלשה ולמרות שעד אז מאוד אהבה לגלוש במשך מספר שבועות ממש נלחצה כל פעם שעמדה בקצה המגלשה, בכתה ולא הסכימה לגלוש. כל פעם הורדתי אותה ואמרתי לה שלא חייבים. בהדרגה הלכו ונוספו עוד פחדים חלקם מובנים יותר וחלקם פחות (זיקוקים, מדורה ולאחר מכן החלה לפחד מהאש בגז ומהדלקת נרות, מכלבים שעד כה אהבה, ממכוניות נוסעות, פרפרים, רעש הזזת כסאות של השכנים מעלינו ועוד). בחלק מהמקרים תגובותיה מאוד חריפות, בוכה מאוד, נצמדת ורוצה הביתה. אני חשה שינוי גדול מאוד ואני חוששת שאיני מגיבה נכון כשהדברים קורים. אני לא יודעת אם זה שלב שיחלוף, וקצת חוששת שאני מקבעת אצלה את החרדתיות. מה הדרך הנכונה להגיב? אשמח לסיוע.

שלום רותי, פחדי ילדות הם חלק כמעט בלתי נמנע בהתפתחות, עד כי אפשר לאפיין אותם עפ"י השלב ההתפתחותי בו הילד נמצא. הפחדים שאת מתארת אינם בלתי רגילים, ויש בהם אפילו היגיון. מי שנפל ממגלשה יפחד לעלות עליה שוב, ויש בכך כדי להעיד על שיפוט נכון והבנת סיבה ומסובב. גם הפחד מזיקוקים נראה לי הגיוני ומוצדק כשמדובר בילדה בת שנתיים (אני עצמי נקלעתי השנה אל מתחת למטר זיקוקים, וזאת הייתה חוויה מבהילה למדי). מאחר ואנחנו קצת אחרי ל"ג בעומר (חג שמכניס את כל הגננות לפניקה) אפשר להבין גם את הפחד ממדורה ואש, המוצגים לא פעם לילדים הקטנים כסכנה של חיים ומוות. בקיצור - הפחדים איכשהו הגיוניים, והשאלה החשובה היא כיצד להתמודד איתם כך שיחלפו מבלי להשאיר נזק. נדמה לי שנחוץ כאן איזון בין הכלה תומכת ונוסכת ביטחון מצד ההורה, לבין מתן רווחים ותגמולים בעקבות הפחדים. אם הפחד מזכה את הילד בפינוק, פיצוי, ותשומת לב יתרה, הוא יתקשה לוותר עליו, והמוטיבציה להתגבר על הפחד תקטן. אני סבורה שיש לתקף את הפחד ולהבין אותו, מחד, אך גם לעודד, להביע ביטחון ביכולתו של הילד להתגבר, מאידך. כאשר בתך בוכה שהיא רוצה הביתה, תוכלי להביע השתתפות ולומר לה שאת שומרת עליה ותעשי הכל כדי להקל עליה, אך תחזרו הביתה בזמן המתוכנן. נסי לא לאפשר לה 'לנהל' אתכם באמצעות הפחד. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, אני פונה לגבי נכדי כבן 5.5, ילד נבון, תחרותי ופיקח מאוד. הבעייה היא שאינו מוכן להשתתף במשחקים כאשר יש חשש "להפסיד". מעדיף לשחק רק כאשר הניצחון כמעט ומובטח לו הרבה פעמים מעדיף מראש לא להשתתף ולא לקחת סיכון של להיות במקום של הילד המפסיד. בתי מסבירה לו שוב ושוב שלא נורא שיפסיד, ושכל אחד לפעמים גם מפסיד, לפעמים מנסה שוב ומפסיד ולפעמים מנצחים. הוא מעדיף לא לטפס על סולמות גבוהים בגינה הציבורית שבה חברים לגן שלו נהנים לשחק, מחשש שלא יצליח להגיע עד המדרגה הגבוהה ביותר. אנחנו חוששים כי בשנה הבאה שילך לכיתה א' יתקשה להתמודד עם ציון שאינו 100. מה דעתך?

שלום דניאלה. כתבתי לך תשובה מושקעת ומפורטת, שמשום מה נעלמה אל החלל האינטרנטי לבלי שוב. אנסה בשנית: הישגיות היא תכונה חשובה, המדרבנת את האדם לעשייה והצלחה, וככזו, היא מוערכת למדי בחברה המערבית המודרנית. להישגיות יש "אחות תאומה", מוצלחת הרבה פחות, הנראית במבט ראשון דומה מאד - המושלמו?ת (פרפקציוניזם)! אלא שזו משתקת את האדם, והופכת אותו הימנעותי וחרד, חושש להיתפס בכישלונו. לעמדה זו יכולות להיות סיבות שונות, אך באופן כללי מדובר באמונה לפיה בעקבות ההפסד או הכישלון שוב לא נזכה באהבה, בהערכה ובהתפעלות כבעבר. לעיתים קרובות, הורים טובים ואוהבים, מנסים לעזור לילד הפרפקציוניסט באמצעות יותר שבחים והתפעלות, שלדאבון הלב רק מחמירים את המצב. התפעלות-יתר בלתי תואמת, יוצרת אצל הילד תלות באספקה שוטפת של תשואות והערצה, וקושי להתמודד עם מצבים בהם הוא מפסיד, נכשל, או אינו נמצא במוקד תשומת הלב. לכן, חשוב לתמוך בילד, לשמוח בהישגיו, אך לנסות לחזק דווקא את ההשקעה והמאמץ על פני הדגשת התוצרים הסופיים. להדגיש כמה כיף לשחק איתו, ופחות את "מי ניצח?". כדאי לזכור שלמרות כל מה שאנחנו אומרים ("זה לא נורא להפסיד") ילדים חשים היטב מה עמדתנו האמיתית כלפי הישגים והצלחות, ולכן חשוב שנצליח להיות מודל עבורם, ולהתייחס בסלחנות גם לכישלונות של עצמנו. מקווה שמשהו מרוח הדברים יסייע לכם לגבש עמדה נינוחה יותר מולו, ולחשוש פחות. בברכה ליאת

יש לי שאלה מודע בצד לא פנית בשמך ליאת בחרת לרשום אני.. השמח לקבל תשובה ? תודה

שלום אור, התגובה הייתה של אחת ממשתתפות הפורום, ולא שלי. אני מזמינה משתתפים נוספים להגיב ולתרום מניסיונם, כמו 'אני', לשמחת כולנו. שבת שלום ליאת

שלום ליאת, אני חשה בתקופה האחרונה באיזו שהיא התנהגות פחות מוכרת לי אצל בני בן הארבע.בבית ועכשיו גם בגן הוא מתנהג באופן מתגרה, זורק חפצים, עושה בכוונה תוך כדי גיחוך של "קטן עלי". יש לציין שזהו ילד נבון מאוד בהשוואה לבני גילו, מבין, חכם, חברותי ומלא קסם שמקבל מאיתנו הרבה תפיכות על השכם והמון אהבה וחיבוקים. אנחנו מדברים איתו הרבה על ההתנהגות שלו, ומראים לו שאפשר גם אחרת הוא מבין עניין ומביע חרטה ומבטיח שיתנהג יפה אבל למחרת העניין יכול לחזור על עצמו שוב. מבחינת פעולות אנחנו מונעים ממנו דברים שהוא אוהב כשהוא מתנהג לא בסדר ומתגמלים אותו בזמנים אחרים גם בלי סיבה. יש רושם שדיבורים כבר לא עושים אצלו כלום. לפני חצי שנה נולד לו אח קטן (אני יודעת עכשיו שתגידי שפה קבור הכלב ושהוא זקוק לתשומת לב גדולה יותר מאיתנו וגם זמן איכות אישית "ללא תוספות משפחתיות" אבל את זה הוא מקבל) היו קצת הצקות אבל עכשיו הוא מאוד מעורב ורגיש כלפי אחיו מוכן לעזור כשצריך ומודע לו. אנחנו כהורים לא כל-כך יודעים לפענח את השינוי שעובר עליו. יוצא לי לדבר עם הגננת על בסיס יומי ולשמוע איך הוא התנהג כמו איזה טקס. אני מתארת לעצמי שגם לילדי קשה לקבל את הנזיפות שלנו בו והייתי מאוד רוצה נסות לעזור לו. אשמח לתגובתך.

שלום תמר, אם להשתמש בהגדרתך, אני סבורה שהכלב כלל לא קבור בלידת האח וגם לא בחוסר תשומת לב מצדכם, אלא בקושי לאזן בין אהבה ותשומת לב לבין ההכרח לאכוף כללי התנהגות ברורים באופן יעיל ועקבי. גיחוך ה"קטן עלי" משקף את מה שהוא חושב על ניסיונותייך החוזרים לחנך אותו בתלי תלים של הסברים מילוליים, אותם הוא מכיר (יש להניח) בע"פ. גם ניטור לחוץ מדי של התנהגותו יכול לייאש ולהביא לתחושה ש"אין לי מה להפסיד". לכן, כדי לא ליפול למלכודת הוותרנות מצד אחד, והענישה מאידך, אני מציעה לנסות לפתוח לו 'כרטיסיה' נקייה בחשבון, ולהימנע מלשים אותו תחת זכוכית מגדלת. הגיבו עניינית להתנהגות, ועשו זאת בסמיכות מיידית. ילדים בני ארבע מתקשים לקשר בין התנהגות לתגובה המגיעה באיחור. אם למעשיו ה'שובבים' תהיה תוצאה מיידית ובלתי רצויה עבורו, הוא ילמד בדרך הטבעית שלא תהיה תפארתו על הדרך הזו. ממליצה בהזדמנות זו על ספר ישן וטוב, המנחה בחן רב ובפשטות איך לעשות את הדברים נכון - "ילדים: האתגר" של דרייקורס. בהצלחה ליאת

שלום, ילדתי בת 5 והנושא המיני מאוד מעסיק אותה- מעבר לנורמה. היא מאוננת המון ומנצלת כל הזדמנות של משחק עם אחיה להיות מטופלת ש"יבדקו" אותה. אם יוצא לה היא משתפשפת גם בי ובבעלי. ברור לי שאין לה כ"כ הבנה מה היא עושה חוץ מזה שזה סיפוק מיידי, אולם אני מאוד חוששת שזה לא יעצר שם...הילדה לא נחשפת בשום אופן לכל מסר מיני בשום מדיה. אשמח לייעוץ או המלצה לאן אני פונה איתה

שלום רב, אוננות היא עניין נפוץ למדי בילדות, וכשלעצמה - אינה מעידה על בעיה או משהו מדאיג ובלתי נורמלי. ברוב המקרים, ההתערבות היחידה הנדרשת היא בקשה מן הילד/ה להקפיד לעשות זאת ביחידות. בוודאי שאין לאפשר לה להתחכך בכם. נסו לא לכעוס, להעליב או לדחות אותה בשל כך, אלא רק לומר בשקט "גם אם זה נעים לך, אנחנו מבקשים שלא תעשי זאת כאן, על ידינו או ליד אחיך. אלה דברים שעושים לבד, בפרטיות, ולא לעיניהם של אנשים אחרים". כאשר האוננות הופכת מוגזמת מאד, ובאה ע"ח פעילויות פנאי אחרות, יש לשקול קיומם של מתח ומצוקה, אותם הילד פורק דרך ובאמצעות האוננות. במקרה כזה, יש לפעול להפחתת רמת המצוקה, בעצמכם או בעזרת פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

בתי בת 5 לא רוצה לשבת לצייר או לצבע .גםכל עבודת מתבצעת בציור מאוד מכאיב לי. כי ילדה חכמה מאוד. פיקחית .אותיות עברית. אנגלית. מספרים סופרת. מזה אותן. .שיריים קולטת פעם אחת ששמעת את שיר .משחקים פסטלינה. או צבע מים מוכנה בהחלטת משחקים הרכבות פזלים פטריות כל משמשחק מוכנה אבל צבעיה ציורים לא מוכנה מקשקשת כעסת קמה והולכת .השמח לקבל ממך טיפיים אייך אפשר לשבת לצייר?

אור מדוע בעצם את מתעקשת שהילדה תצייר? כמו מבוגרים, גם לילדים יש העדפות. גם אני אגב ממש לא אוהבת ולא יודעת לצייר למרות גילי המופלג. אני חושבת שכשמתעקשים על משהו שהילד לא אוהב הוא יותר ויותר ישנא אותו ולא ירצה לנסות אותו אף פעם,גם כשיגדל... אני לא מקצועית,אבל חושבת שילדים יכולים להתפתח מאוד יפה גם בלי ציור. לפי מה שאת כותבת הילדה כן משחקת בעבודות יצירה ונשמע שהיא בהחלט מתפתחת יפה לגילה. חשוב לדעתי להעביר לילד מסר שיש דברים מסויימים בהם הוא יכול לבחור ולהעדיף (לא בכל הנושאים כמובן)ושהעולם בנוי גם מבחירה ולא רק מכפיה. יכול להיות שככל שתתבגר תשנה את העדפותיה.. זו דעתי :-)

שלום אור, אני מסכימה מאד עם דבריה של 'אני', שהצביעה על כך שתיתכן השפעה מזיקה של גורם הלחץ. ציור הוא באמת פעילות חשובה ואהובה בדר"כ על ילדים, אך יש ילדים הנמנעים ממנה מסיבות שונות. אחת הסיבות הנפוצות היא סרבול מוטורי, ואפשר לבחון באמצעות מרפאה בעיסוק אם יש בעיה בנושא. תוכלי - עוד קודם לאבחון - לשאול גם את הגננת, האם היא סבורה שקיימת בעיה מוטורית. בדר"כ גננות יודעות לזהות בעיות מסוג זה. בכל מקרה, אני ממליצה לא להיכנס למאבק בנושא, ובטח לא לייחס לציור חשיבות קריטית כ"כ. במידה ואבחון יאתר קושי, אפשר לפתור אותו בעזרת ריפוי בעיסוק. בהצלחה ליאת

בבקשה אני מאוד זקוקה לעזרה.בן שלי היה מצונן ובמשטח גרון מצוא חיידק והוא זקוק לאנטיביוטיקה פעמיים ביום (מוקסיפן נוזלי) הוא מסרב בתוקף כבר ניסיתי לשים לו את זה בשוקו ובגמדים ומיץ.ולנשות לדבר ולהפתיח מתנות ומה שאת רוצה לא עוזר כלום.הוא בוכה לא תאים לי אני לא חולה אני מרגיש טוב הוא עומר לי אמא זה קשה לי בבקשה אל תיתני תרופה ואני ניקראת. אני יודעת שצריך ולא מצליחה לעשות כלום.מה לא עשיתי אני מיואשת ולא יודעת מה לעשות .והבעיה שאין מה שהוא אחר בנרות עו בטיפות כלום. מה עושים . תעזרי לי

שלום נטלי, אכן בעיה קשה. יש ילדים שהם באמת סרבני תרופה, ונדרשת יצירתיות רבה. לא בטוח שאוכל לתת לך פיתרון למחלה הנוכחית, ובואי נקווה שהיא תחלוף (מה שסביר מאד!) גם ללא אנטיביוטיקה. בכל מקרה, ילדים שמתקשים מאד לבלוע סירופ נוזלי (אני מבינה אותם כ"כ!!!) יכולים להיות גיבורים דווקא בתחום הכדורים, שם לפחות אין את הטעם הנורא. לכן, אני מציעה ללמד אותו לבלוע כדורים (לצורך הפעם הבאה שיזדקק לתרופה). אפשר לעשות זאת באמצעות סוכריות טיק טק או (עדיף) עם שקדי מרק ומשקה מוגז, ולאמן את הילד בבליעה של כמה שיותר שקדי מרק בפעם אחת. כל כדור נראה אח"כ משחק ילדים. אפשר להתחיל מזה כמשחק או תחרות. אצל הילדים שלי זה עבד נהדר. כמובן, שבמקרים חמורים (שלא נדע, טפו טפו טפו...) אפשר לקבל את האנטיביוטיקה דרך הווריד. הרבה בריאות והחלמה מהירה ליאת

האם באמת ניתן לערבב בתוך מעדן חלב ? ניסינו הכל , החלפנו אנטיביוטיקה למשהוא שהוא יחסית טעים (מוקסיפן) ועדיין הוא נכנס לחרדה מאוד גדולה ברגע שהנושא רק עולה. אתמול שחזרתי מהעבודה הוא סירב לשבת לידי כדי שלא אתפוס אותו ואתן לו בכח, לאחר שאני החזקתי אותו ואישתי הכניסה לו את התרופה לפה הוא בלע את התרופה מחוסר ברירה ואחרי מספר שניות פשוט נעמד וגרם לעצמו להקיא את כל התרופה וגם את ארוחת הערב שאכל כמעט שעתיים לפני. אני חושב שהבעיה היא שהוא מבין שזה הולך לקרות ומבין שאם הוא יקיא זה יגרום לנו לוותר,הוא גם באמת סובל מזה ועל האנטיביוטיקה החדשה שרכשנו (מוקסיפן) בכלל אין על מה לדבר. הוא מסתגר ורואים שהוא במצוקה אמיתית ופחד אמיתי.

ליאת שלום בתי בכיתה א' ילדה טובה ותלמידה טובה ומוכשרת, אבל נוטה לאבד ולשכוח דברים בביה"ס - חוברות, קלמר, מחק, דבק וכו'. לפעמים היא מוצאת אותם ולפעמים לא. איך מתמודדים עם זה? עשיתי לה שיחות והסברתי לה שהיא צריכה לשמור על הדברים שלה, אבל זה דפוס שחוזר על עצמו כל 7-10 ימים. תודה מראש.

שלום קרן, אם נניח לרגע את האפשרות של הפרעת קשב וריכוז(המלווה כמעט תמיד גם בפיזור וקשיי ארגון), הרגלי הלמידה ודפוסי הארגון של ילדים צעירים עדיין לא בשיאם, ולכן התלונה שלך משותפת להורים רבים. השכחה והפיזור מתרחשים יותר, בזמן פעילויות כיתה קבוצתיות או חריגות, בהן הילדים יוצאים מהשגרה, ואז הציוד נודד, מתערבב או הולך לאיבוד. לפעמים יכול לעזור שתגיעי לכיתה, ותעזרי לה לעשות שימוש מועיל יותר בתא או במגירה האישית. במקרים חמורים אפשר לבקש את עזרתה של המורה. אין ברירה... יש חוויות שכהורים כולנו צריכים לעבור... :-)) ליאת

קראתי כאן הרבה מהשאלות והתגובות שלך, וחשבתי אולי תוכלי לעזור לי בעניין כלשהו. אני עושה תחקיר לסרט עלילתי (סרט סטודנטים), והגיבורה היא אמא שבעלה הפסיכופט בכלא, והיא מפחדת שבנה בן ה15-16 הולך בדרכו של אביו. רציתי לשאול אותך איזה התנהגות אופיינית לנער כזה, התנהגות לא חד משמעית, כי בסוף כמובן מתברר שהוא לא כזה.. תודה רבה, מיכל!

שלום מיכל, ילדי אסירים מוגדרים כקבוצת סיכון לבעיות התנהגותיות שונות, ותוכלי לקרוא על כך לא מעט גם באינטרנט. אני ממליצה לך לפנות לרשות לשיקום האסיר, הגוף שמטפל במשפחות האסירים ובקשיים האופייניים. לא בטוח שאפשר לשרטט פרופיל אופייני אחד, אך ברור שכמעט כל התנהגות 'בעייתית' שאצל ילד אחר הייתה נסלחת, מקבלת בולטות רבה יותר ומעוררת חרדה עצומה, כשמדובר בילד לאסיר עם הפרעת אישיות קשה. תופעה דומה קורית במשפחות בהן אחד ההורים לוקה בנפשו, והילדים גדלים תחת זכוכית מגדלת, שמא הם נושאים עמם פוטנציאל לגורל דומה. בברכה ליאת

תודה רבה לך! בהחלט אפנה. בהצלחה לכולם!

שלום, אני אב לילדה בת 11 מחפש פסיכולוג ילדים ומתבגרים באזור ראשון. אודה לך אם תמליצי על פסיכולוג/ית טוב.

שלום ר' אין אנו נוהגים להמליץ מעל גבי הפורומים על מטפלים, כדי לא להפוך את הפורום לבימת פרסום. מאחר וממילא איני מכירה פסיכולוגים לילדים בראשל"צ, אני ממליצה לך לנסות להיעזר ברופא הילדים שלכם או בפסיכולוגית ביה"ס שבוודאי מכירה. ידוע לי שמרפאת הילדים הציבורית בראשון (של משרד הבריאות) טובה במיוחד. שווה לנסות להתגבר על התורים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בני בן ה-5.5 הוא ילד חברותי ושמח בגן, אך מרגע שמגיע הביתה הוא משתנה מקצה לקצה: מציק לאחיו הגדול מעבר לגבול הסביר, נתקף התקפי בכי והיסטריה על לא כלום ומסוגל לבכות גם שעתיים ללא הפסקה (לדוגמה: הנחנו את כוס השוקו בצד ימין ולא בצד שמאל...), מאוד תלותי ואינו מוכן לשחרר אותנו ההורים כאשר יוצאים מחוץ לבית, ביישן מאוד עד כדי חרדת קהל (ביום הולדת 5 הזמין את ילדי הגן להפעלה אך לבסוף בילה בישיבה מתחת לשולחן לאורך כל ההפעלה!!), ואינו מוכן להשתתף בחוגים. הגננת אינה מבינה על מה אני מדברת וטוענת שהוא מקסים וחברותי אמנם מעט מופנם אך בהחלט בגבול הסביר ועלי להניח לו ולתת לדברים להסתדר עם הגיל .אך לנו קשה לראות אותו כועס וסובל כל הזמן ,האם עלינו לפנות להתייעצות עם פסיכולוג או פשוט להניח לו להתבגר?

שלום רותם, בניגוד לגננת, אני סבורה שדווקא בגלל שמדובר בילד מקסים וחברותי, חשוב לעזור לכם ליהנות ממנו גם בבית. כרגע זה נשמע שאינכם מצליחים להציב את הגבולות באופן יעיל, מה שהופך את החיים בבית לזירת מאבק. בעיות מסוג זה לא מסתדרות עם הגיל, כי מקורן ביחסים ביניכם ובדפוסי ההורות (קושי בכינון עמדה סמכותית מולו), ולא בקשיים התפתחותיים. כדי שיוכל לפתח עמידות לתסכול, יש צורך בסביבה נענית אך מציבת גבולות. למה לדחות את מה שאפשר לעשות עתה? ממליצה בחום על הדרכת הורים קצרה ע"י פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

ביתי בת 5 לומדת בטרום חובה,.מרבית הילדים מגובשים משנים קודמות וגם החדשים השתלבו במהירות יחסית. חשוב לי לציין כי מעולם לא היו לה בעיות חברתית יש לה יכולת מילולית גבוהה מאוד. אתמול היא שאלה אותי מדוע אף אחד איננו מזמין אותה לשחק אחר הצהריים. ברור לי שהיא במצוקה . מידי פעם היא נוהגת להזמין אליה חברים אך לעיתים גם כאשר היא מזמינה היא נתקלת בדחיות כיוון שכל הילדים כבר קבעו להיפגש . היא איננה רוצה ללכת לימי הולדת של חברים בטענה שאיננה אוהבת את המפעילים\ליצנים . בגן יש המון מאבקי כח ואלימות מילולית ופיזית וברור לי שהיא נקרעת בין מה שמותר ואסור. האם להתנהג בכוחניות כמו שאר חבריה ולהיות שורדת או להיות ה"טובה" שלא מכה ולא מנבלת את הפה. ניסיתי לשוחח עם הגנת אך זו לוקה בחסר בכל התחומים היא עייפה וממתינה לפרישתה. בכל יום שאני אוספת את הילדה מהגן אני שואלת את הגננת איך היא הייתה ועונים לי נהדרת כאשר אני עומדת מהצד אני רואה שהיא משחקת עם ילדה או שתיים אך מאידך ישנם ימים שהיא משחקת לבד. מבחינה קוגנטיבית היא מבריקה ,שלחנו אותה לאיבחון והחלטנו להקפיץ אותה לכיתה א'. אנחנו מודעים לכך שזה לא אידיאלי אך לדברי הפסיכולוג היא תשתלב בכיתה א' קלות. אחת הסיבות שהחלטנו לעשות את הצעד הזה מעבר ליכולותיה הקוגנטיביות היא שגם מעברים רבים מידי גם עלולים לגרום לנזק ועל כן אני מעדיפה שתעשה מעבר לכיתה א' ולא לגן נוסף מחוץ ליישוב ההחלטה לא קלה. אך הניתוק מהילדים ביישוב אולי יעזור לה. כיצד אני יכולה להקל עליה לפחות עד שהשנה תיגמר? האם בסיום השנה לרשום אותה לקייטנה עם ילדי הגן על אף קשייה החברתיים איתם? בעבר אמרה לי גננת הרוטאציה בגן שלדעתה היא תופסת תפקיד של מבוגר וכיוון שהשפה שלה מאוד גבוהה ושיש לה יכולת ורבלית טובה הם לא יודעים "לקב ל את זה", האם זה הגיוני? נקודה נוספת שאני חייבת לציין שלרוב הילדה שלי היא מאוד חברותי בכל מקום אחר שאנחנו מגיעם אליו כאשר יש סיטואציה שבה היא נפגשת עם ילדים אחרים אין לה כל בעיה חברתית והיא משתלבת מצויין. .אשמח לקבל עצה כיוון שאני שבורה מכך שילדתי חווה תחושה של בדידות ואין בידי כלים לעזור לה

שלום יעל, מצוקתם של הילדים הבודדים מכמירת לב תמיד, ומותירה אותנו, המבוגרים, חסרי אונים ואובדי עצות. אחד האתגרים של הורים לילדים מחוננים נוגע לצורך לשמור על מידה של איזון בין התחום הקוגניטיבי לבין שאר תחומי התפקוד, שלא תמיד 'מבריקים' כמותו. הפיתוי להשקיע ולטפח את הסקרנות האוריינית עלול, לעיתים, להוביל להזנחת תחומים אחרים, ולהגדלת הפערים בין הילד המחונן לבין בני גילו. לכן, אני סבורה שלא נכון לוותר לה, למשל, על ימי ההולדת של חבריה, שכן ההשתתפות בהם היא חלק חשוב בחליפין החברתיים, כמקובל בכל גיל. כשקראתי את דברייך, הצלחתי לחוש (אולי זה רק נדמה לי, אך זה הרושם שהתקבל אצלי) בנימה שיפוטית כלפי קבוצת ילדי הגן ביישוב, שבניגוד לבתך ולילדים בכל מקום אחר, מתנהגים בכוחנות, מנבלים את הפה, ואינם מסוגלים לתקשר בשפה גבוהה. אני חוששת שעמדה כזו, גם אם אינה מקבלת ביטוי גלוי ומפורש, עלולה לחלחל אל המגע שלכם עם ילדי הגן והוריהם (שכנראה דומים למדי לכל האחרים), ולהרחיקם גם אם לא במודע. שווה לבחון את האפשרות הזו, ולנסות לאמץ גישה סובלנית יותר ומזמינה, כולל השתתפות בימי הולדת. אני מחזיקה בדעה שמוטב להשאיר ילדים ככל האפשר בתוך קבוצת הגיל שלהם, גם כאשר הם חורגים מן הנורמה אל עבר הקצוות. לכן, כמו שאת יכולה להבין, אני בעד קייטנה עם ילדי הגן, ומאמץ אמיתי לחבר אותה דווקא אליהם. בהצלחה ליאת

שלום רב, אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג\גית ילדים מומלץ באזור נס ציונה מרשימת הפסיכולוגים שהביטוח הפרטי שלנו מאפשר. תודה מראש

שלום משה, מאחר שאיננו מאפשרים פרסום מעל גבי הפורום, השמות שפרטת הוסרו מתוכן הודעתך. השם השני ברשימה שלך, שייך לפסיכולוגית מוערכת שידועה כטובה מאד, הגם שלא נתקלתי בה באופן אישי. בהצלחה ליאת

תודה

בתי בת 3 וחצי בת בכורה ויחידה,נמצאת בגן עירייה(טרום חובה) ,ילדה מאוד נבונה,מתוקה אבל גם מופנמת,ביישנית רגישה. יש ימים שכל הבנות בגן רוצות לבוא אליה והיא מאוד פופלרית וחברמנית ויש עלייה במצב הרוח,היא מדברת יותר ,שרה רואים שהיא נהנית... אך לאחרונה היא כמעט לא מדברת שפונים אליה אם זה הגננת או אפילו סבתא רחוקה ,כשילד צועק עליה היא מיד בוכה ולא מתגוננת. בגן הגננת מספרת שהיא מאוד חברמנית שכל הילדים אוהבים אותה... אבל יש עדיין את החוסר ביטחון לעמוד על שלה ,להגיב ואפילו כן כן להתחצף... הייתי רוצה שהיא תראה קצת מהחוצפה הישראלית אני קצת חוששת לה מה עליי לעשות? אני חייבת לציין שהיא ילדה שמקבלת כל מבוקשה כמובן עם גבולות ההגיון,ישנה איתנו ההורים במיטתנו מהיותה תינוקת וכל הנסיונות להעבירה כשלו... האם עלי לפנות לפסיכולוגית ילדים והאם צריך?

שלום רב, ביישנות ואינטרוברטיות הן תכונות אישיות מולדות, שקשה מאד לשנות. למרות תכונות אלו, וכמו שאפשר ללמוד מדיווחי הגננת, בסביבתה המוכרת והבטוחה, היא מתפקדת היטב ומוקפת חברים. החוצפה הישראלית המפורסמת מתפתחת אצלנו מעט מאוחר יותר, אולי כתגובה למציאות הלא פשוטה בה אנו חיים, ולאינטנסיביות של המזרח התיכון :-)) אולי ילדתך אינה עומדת על שלה פשוט כי היא מקבלת הכל, ואינה צריכה להיאבק? לאור מה שאת מתארת, כשמשהו מאד חשוב לה (כמו למשל להישאר במיטתכם) מסתבר שהיא יודעת יופי לדאוג לעצמה. אני חושבת שאם כל ניסיונותיכם כשלו, ואם חשוב לכם להחזיר לעצמכם את האינטימיות והסמכות ההורית, שווה לפנות לפסיכולוגית ילדים להדרכת הורים קצרה. זה עשוי להיות מועיל. בהצלחה ליאת

אני חייבת להודות על הפורום המדהים הזה שנותן מענה להורים... אני גם מודה לך על תשובתך המקצועית והכנה שאכן עודדה ועזרה. מאמא פחות מודאגת :-)

שלום. אני אם לילד בן שנה ו-10 חודשים. הוא מסרב בתוקף לצחצח שיניים. ניסיתי כמעט כל שיטה פסיכולוגית... מה עליי לעשות? האם להכריחו זו שיטה טובה? תודה.

שלום קרן, אין ספק שצחצוח השיניים נחוץ מוקדם ככל שאפשר, ועם זאת, לתחושתי, לא שווה להיכנס למאבק עם תינוק שעוד לא מלאו לו שנתיים. כרגע, הלחץ רק יגביר את ההתנגדות, ולכן שווה להרפות לזמן מה, ולחדש את ההזמנה ממקום של שעשוע והנאה, כחלק מהאמבטיה בערב, או כפעילות משותפת יחד עם אמא או אבא בבוקר. הילדים הפרטיים שלי התחילו בכך כפעולת חיקוי של משהו שנראה כייפי. תוכלי, כמובן, לנקוט גישה אסרטיבית חסרת פשרות, ולהרוויח שיניים מצוחצחות במחיר של התנגשות וקונפליקט. עניין של החלטה. לדעתי, שווה לעשות כל מאמץ להימנע מכפייה. בהצלחה ליאת

בני בכיתה ב נוטל ריטלין LA 30 יחד עם רספרדל 0.50 מ"ג ויש שיפור אבל הוא לא אוכל בכלל עד 19 בערב ולפעמים אני ממש לא מזהה אותו כשניסינו להוריד את הריטלין ולהשאיר את הרספרדל הזעיקו אותנו מביהס כי שוב היתה אלימות ואין להם סבלנות אליו בכלל ורוצים להתיש אותנו כנראה למרות שהם ידעו שזה ניסיון שחל הפסיכאטרית אס אחרי יומיים היינו חייבים להתחיל מחדש בלית ברירה ולחץ של ביהס יש לו בעית התנהגות וחרדות רבות ורגיש ועברו עלינו שנתיים מהגיהנום איתו בביהס שגם לא ממש תומך מרוב ייאוש חזרנון לריטלין למרות שהריכוז לא נשאר כל היום עכשיו הרופאה רוצה לנסות 40 LA לכמה ימים ואני ממש מרגישה שאני מסממת את הבן שלי כשהוא ללא ריטלין הוא ממש ילד אחר ושמח אבל אני לא רוצה בעיות עם ביהס הם כבר העלו אוךתנו לוועדת נשמה ובסוף הוחלט להשאיר אותו בביהס המורה לא ממש עוזרת מהתחלה ושולחת אותו לטיפול המנהלת כל הזמן אז המנהלת כבר בטח מיואשת כי יש לה הרבה עבודה אחרת אנחנו ממש במלכוד כי הילד הוריד במשקל למרות שהוא גבוה ושוקל מעל 30 ק"ג הוא לא מאוד רזה אבל כמה טיקים ותופעות לוואי אפשר לסבול אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות אשמח לשמוע ממישהו שנתן גם קומבינציה של רספרדל וריטלין כדי להירגע קצת ולא לחשוב שאני היחידה שעוברת את כל זה תודה רבה

שלום ליאת, הרבה פעמים, כדי למצוא את הטיפול התרופתי האופטימלי, יש צורך בתקופת ניסוי ותעייה, עד לנוסחה ה'מנצחת'. לכל טיפול תרופתי ייתכנו תופעות לוואי, ויש להביא בחשבון עלות מול תועלת. זה תמיד 'סיכון מחושב'. מניסיוני עם מקרה דומה, השילוב של ריטלין ורספרדל עבד נפלא, כמובן בשילוב של טיפול רגשי לילד והדרכת הורים. אני מחזקת אותך, ויודעת כמה קשה לעמוד מול חוסר הסבלנות של המערכת. אבל זה אפשרי. לפעמים, כחלק מהטיפול הרגשי, יש צורך בגיוס המטפל גם להתערבות במסגרת ביה"ס ועבודת צוות משותפת של כל הגורמים יחד. חשוב לי לומר לך שאת בהחלט לא לבד, אינך היחידה שעוברת את זה, וכי יש תקווה לשיפור ולהתקדמות תמיד. בהצלחה ליאת

שלום, אני אמא לשני בנים בני 5.5 ו3.5,הבן הגדול ילד חכם מאוד ואינטלגנטי שלדעתי רגיש מהממוצע. חשוב לי לצין שאני מרעיפה עליו המון שבחים וחיזוקים חיובים כמעט על כל דבר שהוא עושה(אני מרגישה שחשוב לו קבל אותם). כאשר כועסים עליו או כאשר הוא לא מצליח בפעולה כלשהי הוא מאיים לפגוע בעצמו("אני אצה לכביש ומכונית תדרוס אותי,חבל שאני לא מת,אני טיפש.."....),כאשר פעם הוא אפילו הטיח את ראשו בריצפה וכששאלו מדוע עשה כן,"ענה אני רוצה שהראש שלי יתפוצץ ואני אמות".בהתחלה הייתי מתרגשת מאוד גם בוכה(כמובן שלא בנוכחותו) ומסבירה לו כמה אנו אוהבים אותו וכמה חשוב לנו שלא ייפגע.כאשר בשלב מאוחר יותר איימתי שאם ידבר כך שוב אעניש אותו. זה עזר לתקופה וכעת חוזר על עצמו.מיותר לציין עד כמה הדבר מפחיד אותי . כמו כן סובל מהתקפי קינאה מיותרים לאחיו.למשל, כאשר מביאים לו ולאחיו לא משנה מה (ממתקים,צעצועים...)הוא חייב לראות מה קיבל אחיו ולהחליף איתו גם כאשר מדובר באותו המוצר בדיוק ואם אחיו לא מעוניין בכך הוא מתחיל לצעוק ולבכות. .אנא המליצו לי על טיפול מתאים

שלום צילה, אחת המיומנויות החשובות ביותר בקשר בינאישי בכלל, וקשרי הורה-ילד בפרט, היא היכולת לתת תוקף (ו?ולידציה) לרגשותיו של האחר, ללא שיפוטיות או ביקורת. כשהילד שלנו אומר שהוא רוצה למות, זה מבהיל נורא ובצדק. אבל חשוב לזכור שהאמירה הזו, היא - לפני הכל - דרך לאותת לנו שכרגע הוא נורא סובל, נורא קשה לו, והחוויה שלו (גם אם זה בגלל משהו שנראה לנו שטותי מאד) היא בלתי נסבלת. כאשר הסביבה מגיבה לאיתות הזה בחוסר אמון ("מה רע לך?"), בחוסר הבנה ("תראה את חצי הכוס המלאה") או בחוסר רגישות ("אם תעשה זאת שוב תקבל עונש"), תחושת המצוקה מתגברת, ונוספת עליה גם תחושה של בדידות ("אף אחד לא מבין אותי"). לכן, כאשר הוא מדבר על רצון למות, או חובט את ראשו בחוזקה, תוכלי לומר שאת רואה כמה הוא עצוב/כאוב/מתוסכל/מאוכזב וכו', ושתשמחי לעזור לו. אפשר לשאול מפורשות "יש משהו שאפשר לעשות כדי שתרגיש קצת יותר טוב?". איום באובדנות אצל ילדים יכול להיות קשור או לתגובה העוצמתית שזה מפיק מההורה, או לחוויה שלא מספיק רואים/מאמינים כמה קשה לי. נסי לבחון אם יש משהו בדברים שמדבר אליך, ולפעול בהתאם. אם קשה לך לבד, תוכלי להיעזר בהדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בשמחות ליאת