פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

לפורום שלום; לאחרונה שמנו לב(אני וגרושתי) שהילדה שלנו (בת שנה ותשעה חודשים) משפשפת את איבר מינה ומנסה להכניס לנרתיק תושים או צבעים,נראה שהיא עושה את זה תוך הנאה מסויימת ולא כי מגרד לה,ביקשתי מגרושתי שלא תאיר לילדה ולא תיחס לזה משמעות ושלא תיכנס לפניקה,האם זהו השלב הפאלי?,זה לא מוקדם מדי לשלב הפאלי? בתודה אבא.

שלום אבא, אני מבינה מדבריך שבתך כבר נגמלה מחיתולים, ומכאן הגישה שלה אל איברי המין שלה. ילדים מאוננים בכל גיל (בדר"כ זה קורה יותר כשהם נחלצים מהחיתולים), ואין לראות בכך פעולה מדאיגה או אסורה. עם זאת, אין לאפשר החדרת חפצים לנרתיק או לפי הטבעת, ויש להתייחס לכך כפי שהייתם מתייחסים לו הייתה מכניסה עיפרון לאף או לאוזן: הסבירו בקצרה שזה אסור כי זה יכול לפצוע או להכאיב, ובמידת הצורך הרחיקו ממנה חפצים אלה בזמן שהיא ללא השגחה. בברכה ליאת

הילדה שלי בת שנתים וחצי והתחלנו את תהליך הגמילה, היא מתאפקת וכמעט לא עושה צרכים. רצינו לדעת איך אפשר לגרום לה לא להרתע מלעשות צרכים? שתבין שזהו תהליך טבעי ולא בעייתי.

שלום איציק, ראה תשובתי למירי, כמה קומות מתחת... אם יהיו שאלות נוספות, אתה מוזמן. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי תאומים בן ובת בני שנתיים וחצי. התחלתי איתם לפני כשבוע תהליך של גמילה. הבעיה שעם זה שבבית הם מראים עניין, התלהבות ורצון לשתף פעולה וגם עושים זאת לא רע, הרי שבגן הם מסרבים לשבת על הסיר וזה מגיע עד לבכי קורע לב. אני מסכימה עם הגננת שאסור ללחוץ עליהם לשבת על הסיר, אבל בניגוד לגננת אני חושבת שצריך להפסיק לשים להם חיתול בגן, אלא תחתונים בלבד ורק כך יש סיכוי שיתרצו וישבו על הסיר (גם אם המשמעות יותר עבודה לגננת). הגננת לעומת זאת טוענת כי דווקא זה עלול לגרום לתהליך ממושך יותר.......היא הציעה כי אביא לגן את הסירים המוכרים מהבית, אני לא רואה את ההגיון בעניין, מה אשדר לילדים שלי בזה? לדעתי כרגע הילדים רק מבולבלים....מה נכון לעשות? אשמח לעיצה בנושא. ליאת

שלום ליאת, איכשהו, גם אני קצת מבולבלת. האם הגננת מתנגדת לגמילה, או שאתן חלוקות על הדרך הנכונה לעשות זאת? אני מסכימה עם זה שתהליך הגמילה מוטב שייעשה תוך שיתוף פעולה בין הבית לגן, וחושבת שזה רעיון מצויין להביא אל הגן את הסירים המוכרים מהבית. הכוונה (כך אני מקווה) אינה שתיסחבי כל יום, הלוך וחזור, עם שני סירים, אלא שתביאי אל הגן את הסירים שהם כבר מכירים, ובבית תתקדמי (אולי) לישבנון או לסירים אחרים. גם אני חושבת שזה לא נכון ומבלבל להביא אותם לגן עם חיתול, כאשר תהליך הגמילה כבר החל. בהצלחה ליאת

בתי בת 8.5, ילדה רגישה ונבונה. הבעיה איתה היא שכאשר היא נמצאת עם ילדים מסוימים או בסיטואציות מסוימות היא מתנהגת בצורה מאוד "טפשית" וילדותית. היא כאילו מנסה להצחיק ונכנסת למצב רוח שטותי, מקפצת, עושה קולות, צועקת ומשתטה ופשוט לא מצליחה להרגיע את עצמה עד שאנחנו נאלצים להרחיק אותה כדי שהיא תירגע ולא "תעשה בושות" לעצמה ולנו. יש לה שני אחים קטנים ממנה ואני יודעת שאסור להשוות ובכל זאת אני מבינה עד כמה התנהגותה חריגה כשאני רואה איך הם במצבים דומים מצליחים להקשיב נרגעים והיא פשוט לא מצליחה. ברור לי שזה אולי נובע מהצורך לתשומת לב אבל איך גורמים לה להבין שזו לא הדרך? גם בכיתה היא מתנהגת בצורה כזו ויש לי הרגשה שחברים שלה מבינים שהיא "מוזרה" ומתרחקים ממנה. לעיתים היא אומרת שאף אחר לא רצה לשחק איתה והיא נשארת לבד וזה מאוד כואב לי. איך גורמים לה להצליח לרסן את עצמה? אני רוצה להדגיש שבעיה זו קיימת מאז ומתמיד אבל עכשיו היא כבר גדולה וזה נראה הרבה יותר חריג ולא מתאים לגיל שלה ושיחות איתה לא עוזרות.

שלום נועה, יש ילדים (וגם לא מעט מבוגרים) המאמינים בטעות שעליהם להתאמץ מאד כדי להיות אהובים וראויים לקשר. הם נוטים להרגיש משעממים, חסרי ערך, טפשים או חסרי כריזמה, ומרגישים צורך נואש להסוות זאת בכל דרך. אני מאד מבינה ללבך, אך סבורה שהביקורת שלך או ההמשגה של התנהגותה כ"טפשית" או "מפדחת" רק מחזקת אצלה את הייאוש והכאב, ואולי גם מעצימה את הצורך שלה 'להתנחמד'. לכן, למרות המבוכה שלך, אני מציעה לך לסגת, ולאפשר לה לנהל את חיי החברה שלה בכוחות עצמה. במקביל - וזה מה שחשוב יותר בעיני - לעשות כל מאמץ כדי לטפח אצלה תפיסת עצמי חיובית וריאלית יותר, להצמיח בה תחושת ערך ויכולת, הן בעזרת עידוד והתפעלות על מה שהיא, והן בקידום תחומי עניין ופעילות ספציפיים שיתרמו להעלאת הביטחון העצמי שלה, ויזמנו חוויות של הצלחה. נסי לעודד אותה ליצירת קשרים חברתיים של "אחד על אחד", בהם הצורך להרשים פוחת, ואפשרי לה גם למעוד ואפילו 'להתחנחן' קצת לפעמים. אחרי הכל, איש מאיתנו אינו נקי לגמרי משיקולים כאלה, גם אם הם מוסווים היטב או מעודנים. מה את אומרת? בהצלחה ליאת

ילד כיתה ד' ,בביץ-מגלה חוסר סבלנות משווע,מתחמק ,מתעצבן מאוד מדברים הדורשים ממנו הקשבה מינימלית,מאמץ.מבחינה לימודית וחברתית בב"יס טוב מואד.כמו"כ קושי גדול בדחיית סיפוקים.

שלום רב, שווה להתייעץ עם המורה, ולשקול אבחון של הפרעת קשב וריכוז. אם אין חשד כזה, הכיוון הוא שיפור היכולת לשאת תסכול, כשאתם, ההורים, ממלאים תפקיד של מאמנים. כדי ללמוד לעשות זאת נכון, אפשר להיעזר בספרי הדרכה (ספר מומלץ למטרה זו הוא "ילדים: האתגר" ברוח שיטת אדלר), במאמרים באינטרנט בנושא הצבת גבולות, או (בעיני, הכי מומלץ)בהדרכת הורים ממוקדת אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

ישלי בן יחיד בן 3 ושמונה חודשים , שנמצא במסגרת גן , התחלתי איתו גמילה בגיל שנתיים וחצי בשיתוף פיעולה עם הגננת , התהליך לא היה קל ,למרות שבלילות לא היה לו שום פיספוס , עד שכל התחליך הסתדר לו , אני פתחתי גן ילדים מגיל ( 1.5-3 שנים ) בקומה ראשונה באותו בניין מגורים, ומכאן התחילו הבעיות הוא תמיד ראה אותי מטפלת בילדים אחרים , ובבקור רואה שנכנסים אלי לגן לא פחות מעשרים ילדים , והוא מתחיל לבכות ולהמציא אלף תירוצים כדי שישאר אצלי בגן תמיד הייתי מכניסה אותו לכמה דקות שישחק קצת ואז הייתי משכנעת אותו ללכת לגן שלו , ואיך שהוא היה נכנס לגן היה מספר לגננת סיפורים ( אני מכה את הילדים שנמצאים אצל אימא , אני שובר לה את כל הצעצועים שבגן , ישלה גן מכוער ) ואפילו היה אומר לה מראש אני אעשה קקי במכנסיים כדי שיחזור אליי לגן ( והוא היה מקיים ) רוב הפעמים הוא נכנס לשירותים לבד למרות שפעמים רבות במיוחד בזמן משחק הוא מפספס קצת במכנס לפי שהולך , ולפעמים רבות אני מנדנדת לו שילך לשירותים ולפעמים הוא מפספס הכל במכנסיים ( בעייה פיזית אין לו הוא עבר כבר בדיקה והכל תקין ) , מה עליי לעשות כדי שיהיה נקי נקי

שלום נעמה, במקרה שלכם, המוטיבציה של הילד נראית ברורה למדי - הוא עושה קקי במכנסיים כדי לזכות לטיפול שלך, השמור (לתפיסתו) לילדים האחרים שבגן שלך. כרגע, חשוב שלא לשפוט אותו על התנהגותו, ולנסות להיענות לצורך שלו בתשומת לב, אהבה וסבלנות שלא דרך הקקי. נסי להגיע להסכם עם הגננת שלו, שלא מביאים אותו אלייך בכל מקרה, גם אם ברח לו קקי. עם זאת, תוכלי להזמין אותו אליך (או לבוא לבקר אותו) דווקא בהקשרים אחרים, כשהוא נקי. מעבר לכך, בנך נמצא בגיל בו הוא יכול לקבל ולהבין הסברים, ועליך לעשות הכל כדי לשכנעו (גם במעשים, לא רק במילים!) שהוא הילד החשוב לך ביותר בעולם, ושכל הילדים האחרים זוכים ממך ליחס של גננת *ולא אמא*. הזכירי לו כמה הוא אהוב, כמה את מתגעגעת אליו במשך היום, וכמה את גאה בהישגיו. תוכלי להביע הבנה לקושי שלו ולקנאה הטבעית שלו, ואולי להשתדל שלא לחשוף אותו למצבים בהם את 'בתפקיד'. אם את מרגישה שהמצב מחריף, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, כדי לא לפתח בעיית אנקופרזיס עקשנית יותר. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן ה-3.8 גמול כבר שנה התחיל פתאום להתאפק לפיפי ובעיקר לקקי. פיפי הרבה יותר קל לשכנע אותו לעשות אבל קקי נהיה סיוט, הוא מסתובב שעות בחוסר נוחות, אומר שיש לו קקי ולא מוכן לשבת לעשות. אם יושב קם מהר ואומר שאין. לפני כמה ימים אפילו ברח לו בתחתונים בגן... בסוף בלית ברירה הוא עושה (כח הטבע...). חשוב לציין שהקקי לא קשה,ז"א אין עצירות הוא פשוט עוצר אותו. יש לו אחות בת שנה שהיחסים בינהם נהדרים,הוא מקבל את מלוא התשומת לב של המשפחה ולא ניראת בעיה שהוא יכול להגיב לה בצורה כזאת. מה לעשות? לכעוס? לתת תשומת לב לעניין או להתעלם? אודה לעזרתכם.

שלום מירי, לפעמים, הניסיונות להתאפק מגיעים זמן מה אחרי אירוע עצירות מכאיב, מה שיוצר באופן מעגלי לחץ, 'צירי כאב' ועצירות. הלחץ מצד ההורים, כמו גם תשומת הלב, ניסיונות שידול או כעס מצידם, רק מחריפים את המצב. לכן, לפחות בעיני, התגובה ההולמת במקרה כזה היא להניח לילד להתפנות בזמנו, ולהניח לטבע לעשות את שלו. אם 'בורח' לו, אפשר להגיש עזרה טכנית בניקוי והחלפת הבגד, ככל האפשר ללא תגובה רגשית, ובוודאי ללא כעס. בהצלחה ליאת

בני בן בחמש מתקשה מאוד בפעילויות שונות בגן. הוא נמנע מלהשתתף במסיבות יום הולדת בגן. רעשים מפריעים לו ומוציעים אותו מאיזון. לא תמיד נשמע לגננת . במפגשים זקוק לחיזוקים חומריים כדי להשתתף. בעבר היו גם התפרצויות זעם המלוות בצעקות קולניות. היום לאחר טיפול הומופטי חל שיפור קל. הגננת מדווחת על כך שהוא מכה חברים ללא סיבה. לא מוכן להשתתף בחוגים למרות שמאוד אוהב. לאחרונה מגלה פחד מכלבים. פוחד מבלונים. מאוד רוצה יעוץ לגבי המשך טיפול נכון.

שלום מיכל, בעיות בוויסות חושי מאובחנות ומטופלות ע"י מרפאות בעיסוק, ולא כדאי 'להדביק' לו תוויות או להסתפק בטיפול הומיאופתי. ההתנהגות בגן, לפחות כפי שעולה מדברייך, יכולה להיות קשורה לקושי בכיבוד גבולות וקבלת סמכות. לעיתים קרובות, בהיעדר עמדה הורית סמכותית ועקבית, מתפתחים אצל הילד פחדים. איני יכולה לומר בוודאות שזאת הבעיה, אך זה כיוון מחשבה שאפשר לשקול. בעיני, שווה להתייעץ עם איש מקצוע. אפשר להתחיל עם מרפאה בעיסוק, ואז עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

היי ליאת, אני אם לבת 3 וחצי ולבת 8 חודשים. לאחר התמודדויות (די מוצלחות) עם התוקפנות של הגדולה לאחר הלידה של הבת השניה בעיקר ע"י נחישות להפסיק התנהגויות אלימות, אנו כעת בשלב אחר: בשלב בו לעיתים יש "נודניקיות" של דבריןם מסויימים שעל פי רוב מצליחים לסיים אותה בשליום, לא כמו אתמול... אתמול קמתי עם תחושות גופניות קשות, חשתי לא טוב ובקושי יכולתי לעמוד וזאת כשעליי להכין 2 קטנות לגן ואת עצמי לעבודה. לא זכור לי מה היה שם, אך הגדולה החלה לקטר על משהו ואני חיתלתי את הקטנה ,הגדולה בוכה, מסלימה את הבכי ואני בתחילה עניתי בשקט שכשאסיים אתפנה אליה, היא בתגובה "תרגיע אותי" ( לעיתים מבקשת זאת ואני מחבקת ומרגיעה אותה אך כאן לא התפניתי לזה וגם האמת לא היה לי כוח פיזי להרגיע אותה), אמרתי שוב שאיני פנויה והיא המשיכה,לא עניתי לה ואז בשלב שלא שמתי לב, פשוט צעקתי לעיה שתפסיק אבל ממש צעקתי, היא השתתקה, מעט נבהלה נראה לי. מאז היא התמתנה ולא צרחה יותר אך האשמה בי גאתה. כמה דקות אחר כך כשהיא נרגעה כבר הצעתי לה לבוא איתי לחדר השינה והיא נראתה מהוססת, עצרתי לידה והורדתי עצמי לגובהה ושאלתי אם תגובתי הפחידה או הבהילה אותה היא אמרה שכן ושפתיה מעט רעדו ,חשתי שאולי נעלבה ושאלתי אם נעלבה אמרה שכן.העניין נגמר אבל אני תוהה אם היה נכון לפתוח איתה את האשמה שלי באופן הזה, ומה לגבי מצבים נדירים, שהורה לא חש טוב ופשוט "התחלק לו" הצעקה.. שאלה נוספת ואחרונה- היא נמצאת בגמילה מטיטול גם בלילה, לאחר שדיברנו והכנו אותה לכך. אגב כבר כמעט שנה היא גמולה ביום, בהצלחה רבה. מה שקורה הוא שבתחילת הערב היא נורא שמחה כשמשכיבים אותה ואז בשלבי ההרגעה העצמית שלה היא ניגשת לשרותים ועושה פיפי, מנופפת לי בידיה לשלום בחיוך (מתוקה כזאת, אני משוגעת עליה), והולכת למיטה, אלא מה, שבאמצע הלילה היא מרטיבה במיטה ובעלי מייד מחליף לה. היות וכבר קרה פעמיים אמרתי לו שנראה לי שאם מייד נחליף לה באמצע הלילה, בבוקר כאילו כלום לא קרה ואלי שווה לתת לה להיות עם זה ושהיא תראה שנרטבה, מה את אומרת? אודה על תשובתך לגבי כל התקריות שתארתי.

שלום גלית, הדברים שלך הצליחו לרגש אותי, אולי בגלל הכנות הכובשת שבהם, והיכולת להתבונן באומץ לתוכך, לתוכה. נדמה לי שקשה למצוא אמא שאין בה מידה של אשמה וחרטה מדי פעם (שלא לאמר מדי יום). כשלים הם חלק מכל מערכת יחסים, ומרביתנו מתנסים בהם, ומצליחים לשרוד אותם, הודות למרכיבים החיוביים והמיטיבים של הקשר. האהבה שלך לבתך כ"כ נוכחת, ועם זאת גם יכולתך להכיר בכך שגם לך יש צרכים, מגבלות ורצונות משל עצמך. אני נוטה לחשוב שזהו בדיוק האיזון המאפשר הורות טובה דיה. הילדים שלנו רואים אותנו, לעיתים, ברגעי החולשה שלנו, בימים הלא טובים ולא יפים, ושורדים אותם מכוח האהבה. בעיני חשוב שנדע לרדת לגובה העיניים ולהסביר, לרכך, ואולי גם לבקש סליחה על פגיעה שפגענו. ולשאלתך השנייה, אין לי תשובה חד משמעית. אם היא מרטיבה כל לילה, יתכן שעדיין אין בשלות לגמילת לילה. חשוב לזכור שהשליטה בשרירי הסגור ביום, לא תמיד 'עובדת' גם בלילה, מתוך שינה עמוקה, ולפעמים יכול להיות פער זמן ניכר בין גמילת היום ליובש גם בלילה. אם רוב הלילות יבשים, שווה בעיני להמשיך בכל זאת עוד קצת, או להקים אותה מיוזמתכם לפיפי באמצע הלילה. בדר"כ, אין בכך כדי לקדם מאד את התהליך (כי האחריות נשארת שלכם), אך אם ממילא אתם קמים להחלפת בגדים ומצעים, עדיף להקים לפיפי. כשמתחילים את תהליך הגמילה, עלינו להביא בחשבון את התאונות, ולהתאזר בסבלנות כלפי אי הנוחות הנלווית להם. רוב הילדים המרטיבים, אגב, מצליחים להמשיך לישון עד הבוקר גם עם ברח להם פיפי, ולכן קשה לי לנבא אם הפיתרון שלך יימצא יעיל או לא. המשיכו לנסות בדרככם. בהצלחה ליאת

שלום רב רציתי לדעת מתי נכון להשאיר ילד כיתה? ומהם הסימנים המורים על כך? אני מדברת על בני שמסיים כיתה ג'

שלום אפרת, ההחלטה להשאיר ילד כיתה היא בעייתית מאד, ולכן זו כבר כמעט לא אופציה. מדובר בקשת רחבה מאד של שיקולים, אקדמיים ורגשיים, תוך לקיחה בחשבון של כל ההשלכות האפשריות לטווח הקצר והארוך. אישית, הייתי מעדיפה כמעט כל מוצא אחר, ובלבד שלא לעשות זאת לאף ילד. שבת שלום ליאת

הי ליאת, זה השבוע הראשון שלנו בגן לבננו בן השנה וחצי שהיה עד כה איתי, לא במסגרת כלשהי, בשגרת יומיום מגוונת ופעילה. מלבד אלי הוא קשור לאבא שלו, לסבתא שלו ולדודה שלו. את כל שאר בני המשפחה הוא מחבב אבל לא מתרפק עליהם, לא מתגעגע אליהם, עושה רושם שקשה להתחבב עליו. מצד שני, הוא מעולם לא בכה כשהשארתי אותו לבד עם קרוב משפחה (גם לא עם הקרובים ביותר) והלכתי, ותמיד טרחתי להפרד ממנו ולומר לו שאחזור. אחרי שבוע הסתגלות בגן אני מרגישה שהוא לא בשל להשאר עם הצוות לבד, מובן שננסה לעשות זאת בהדרגה אבל הניסיון הראשון והקצר (רבע שעה) היה טראומטי, הוא לא מצא עניין בשום דבר אחר, בכה ללא הפסקה (הוא לא נוהג לבכות כמעט, מאוד בוגר ומפותח לגילו וגם אנחנו איננו רגילים שהוא בוכה). אין לי ספק שהתחלות הן קשות, ודאי במקרה של מסגרת ראשונה, מקום חדש, גיל שבו מבינים הכל, ובכל זאת - איך עושים זאת נכון וללא נזקים רגשיים?

שלום רב, בנך נמצא בגיל בו חרדת הזרים נמצאת בשיאה, ולכן מה שנראה כמו נטיה שלא לחבב אנשים הוא חלק מהתפתחות תקינה. הגיוני שבנך יעדיף במובהק את האנשים אותם הוא מכיר ואוהב, ויירתע מאנשים רחוקים יותר. גם תגובתו לגן החדש נראית נורמלית, והיא תתמתן ככל שתאפשרו לדמויות המטפלות של הגן להוות עבורו 'כתובת' במצבי הזדקקות ומשבר. לכן, גם כשאת איתו בגן, השתדלי לצמצם את נוכחותך למינימום, ולאפשר לגננות לטפל בו ככל האפשר. עזבי אותו למקטעי זמן קצרים, המתארכים בהדרגה, וכשאת מגיעה לקחת אותו עזבו את הגן. כך הוא ילמד שכשאת באה - הולכים. אל תצפי שלא יהיה בכי בכלל. גם זה נורמלי. כך יוכלו הגננות לנחם אותו ולעזור לו, ולרכוש את מעמדן כדמויות נוסכות ביטחון. בהצלחה ליאת

הי ליאת, בהמשך לתשובתך בעניין הסתגלות לגן. כמה זמן, פחות או יותר, לוקחת הסתגלות תקינה? מובן שזה אינדיבידואלי, אבל בכל זאת - שבועיים? חודשיים? שאקבל מושג אם התהליך מתפתח בצורה סבירה גם מבחינת הגן.

היי, כנראה שאין חוקים, באמת, וכל ילד זקוק לזמן שלו כדי לחוש בטוח. נסי להיות רגישה וקשובה, ועם זאת להביא בחשבון שאי אפשר לחסוך את הבכי לגמרי. נסי להקשיב גם להמלצותיה של הגננת. בהצלחה ליאת

הוא בן 12 ואובחן לא מכבר בהפרעת קשב ללא היפראקטיביות+הפרעה מרדנית מתנגדת...בבית אין בעיות איתו מפני שאני עובד איתו על-פי הגישה של רוס גרין כותב הספר "ילד פיצוץ" אבל זה לא עוזר בבית-הספר שם הוא לא מתפקד מבחינה לימודית בכלל. הוא לא רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי ולא תיגבור לימודי ולא קורס קיץ ולא מועדונית...ביקשתי חונך עבורו המתמחה ב-ODD אין תקציב לזה...מה אני אמור לעשות? המחנכת הציעה לעזוב אותו כך וזה יסתדר מעצמו ברגע שהוא יחליט לעזור לעצמו...בלי ברירה הסכמתי איתה...השאלה היא האם יש סיכוי שזה באמת יסתדר מעצמו? שהוא יקח את עצמו בידיים בלי שיטת עבודה מדרבנת בביה"ס כגון:"טופס המדרגות של אדלר" או שליחה הביתה על כל התנהגות לא נאותה וכו'...?

שלום רונן, אני נוטה להאמין שטיפול פסיכולוגי יכול לסייע מאד, בעיקר בחיזוק הכוחות שלו, ובשיפור אסטרטגיות התמודדות מסתגלות. אני מבינה את ההתנגדות של בנך למהלך כזה, שהיא אולי חלק מהסימפטום (ODD...),אך מאמינה שקיים בו חלק שמאד רוצה להיעזר. לכן, הייתי מנסה דרכים יצירתיות כדי לגייס ממנו שיתוף פעולה, ממש כמו שהיית עושה לו, חלילה, היה נזקק לטיפול חירום רפואי. אפשר לנסות לבסס איתו סוג של הסכם, לניסיון זמני בן 4-5 פגישות, שאחריהן הוא יהיה רשאי להחליט אם הוא ממשיך או לא. באופו אישי, אני מאמינה בכוחות הריפוי הטבעיים של הגוף והנפש, אך יודעת גם שלפעמים נוצרים גרעונות תפקודיים שקשה למלא. בהיעדר טיפול, יהיה עליכם להמשיך להשגיח מקרוב על התקדמותו, ולעשות זאת כך שהיחסים לא ייפגעו, ושמסת ההתנגדות לא תגדל. בטוחה שאתה ער גם לאפשרות של טיפול תרופתי, שבוודאי יכול לסייע ולהקל עליו ועליכם. שבת שלום ליאת

ריספרדל מפני שהקריזות שלו הן אחת לחודש {הכוונה לתוקפנות אלימה} למעשה מאז שילד אחד קרא לו :"ילד רטלין" הוא הפסיק לקחת ואמרתי לו שאין לי בעיה עם זה אבל הוא חייב לשלוט בעצמו...היינו בטיפול משפחתי {עו"ס קלינית} אבל הוא לא מוכן ללכת שוב ולטענתו הוא מוכן לעזרה מקצועית {חונך,פסיכולוגית} רק במסגרת התיכון ובמקום שיעור "משעמם" כדבריו ורק בתנאים אלו הוא יהיה מוכן לשתף פעולה "כג'סטה בשבילי" השאלה שלי אם זה לא חוצפה מצידי לבקש דבר כזה מהתיכון ממקום שאני נכנע לתכתיביו-אני פשוט לא רוצה להכנס לעימותים איתו,בשנים קודמות לפני האיבחון היה לנו קשר מאוד מתסכל והענשתי אותו בלי סוף עד שהוא החל לשנוא אותי כל-כך עד שכמעט הפסדתי אותו כבן...

ילד בן 10+ ,מורתו טוענת שהוא ילד שציוניו 90-100.בבי"ס עושה את המוטל עליו,ילד טוב.מקשיב ומשתתף. בבית אני רואה שמאוד מאוד קשה לו עם דחיית סיפוקים,עם ש.ב /חזרה למבחן אינו מסוגל להקדיש אפילו 5 דקות ללימוד.ובמשך הזמן הזה הוא רק מקטר ,מיילל ומתעצבן נורא,הוא אינו פנוי ללמוד= חסום מאוד, זה כבר נסחב מכיתה א . כמו"כ יש לציין שגם עם אחיו הקטנים הוא תמיד מנסה להציק,להרגיז ,לא יכול להיות בשלווה איתם.

שלום רב, לאור ציוניו ודיווחי המורה, נראה שהילד שלך דווקא מצליח ללמוד, ואפילו לעשות זאת טוב. הבעיה ככל הנראה קשורה למערכות היחסים שלו בבית, ואולי לעובדה שאיכשהו הוא נדחק לעמדת הילד ה'רע' והמציק. כרגע, הייתי עושה כל מאמץ לחלץ אותו מהמקום הזה, תוך הקשבה זהירה לצרכיו, וניסיון להבין מה הוא משיג בבית באמצעות ה'קיטורים' וההצקות. אם את חושבת שהמצוקה שלו נמשכת מאז היה בכיתה א' (האם קרה משהו מיוחד במשפחה דווקא אז?) שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, שאולי יוכל לשפוך אור על מה שקורה לו, ולעזור לכם לעזור לו. שבת שלום ליאת

זה נישמע שלילד שלך יש בעיה של קשב ,הוא כנראה גם ילד מאוד חכם שסוגל ללמוד למרות הקושי יש לי בת שעולה לכיתה ג אם אותו סיפור בדיוק גם עם ציונים של90-100 ולבסוף רק בכיתה ב אובחנה עם הפרעת קשב יחסית חמורה שווה ליבדוק מאמא שמכירה את הקשיים

שלום בהמשך לבקשתה של גילי וליאת גם אני אשמח לקבל שם של פסיכולוג ילדים מומלץ ממכבי בבקעת אונו. המון תודה שירה

שלום שירה, לצערי, איני מכירה מטפלים באזור זה. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 10 בכיתה ד' ילד חכם ונבון אולם אני נתקלת שוב ושוב באותה בעיה ובאותה תלונה מצד המורים הילד מעופף, מרחף, לא מכין את שיעורי הבית למרות שמבחנים הוא משיג ציונים יפים מאוד יחסית לילד שאפילו לא זכר שיש מבחן, הוא לא מעתיק מהלוח, המחברות שלו כמעט ריקות ועדיין התעודות שלו לא רעות בכלל, לגבי הבית אני מוצאת שהילד מאוד רגיש מאוד מאוד מאוד פגיע, נלחץ כשמעירים לו, אני תופסת אותו המון על שקרים, אנחנו לא צועקים בבית כך שאין לו שום סיבה לחשוש מלספר את האמת, הוא ילד חברותי, נפגש עם חבריו אחה"צ גם אצלם וגם אלנו, הוא מאוד אהוב על חבריו, אבל עדיין אני מרגישה שמשהו שם מתפספס לי ואני לא מצליחה להבין מה הבעיה בדיוק, אשמח לקבל עצה בהקדם

שלום רב, נוכח קשיי הארגון שלו, והפערים הניכרים בתפקוד, עולה הצורך באבחון פסיכו-דידקטי, שיוכל לאתר את המקור לקשיים ולהמליץ בהתאם על התערבויות או הקלות מסייעות. רק אם לא יימצאו לקויות באבחון, אפשר יהיה לחשוב על כיוון רגשי. התייעצי עם המורה ועם פסיכולוגית ביה:ס לפני הפנייה לאבחון, שכן מדובר בתהליך יקר יחסית. בהצלחה ליאת

שלום רב. לבתי, בת כמעט 8, החלו לצאת לאחרונה "ניצני ציצים". היא ילדה בריאה,רזה, יפיפיה והתזונה שלה מאוזנת ביותר. אני מוטרדת בשני מישורים: תקינות התפתחותית והתחושות הקשות שלה. היא מוטרדת שיראו, למרות, שעדין, מבעד לחולצה לא מבחינים, היא חוששת שידברו עליה ויצחקו עליה. היא בסה"כ בכיתה ב' ומלבד ילדה אחת, שהיא גדולה פיסית, היא היחידה. אני חשה שזה מעסיק אותה לא מעט, וכבר ניתקלתי במקרי תוקפנות לא ברורים שהתפתחו לבכי כאוב שהסתבר שזה מקורו. אני לא יודעת כ"כ איך לעזור וגם מה להגיד. מה את מציעה לי? תודה.

שלום דורית, זוהי אכן התפתחות מוקדמת, ולדעתי שווה להתייעץ עם הרופא שלכם כדי לוודא שהכל תקין. לאחר הבירור, יהיה עליך להתאים את ההסבר לממצאים, ובמידה והכל תקין, לפעול להרחבת הידע שלה על ההתפתחות המינית ועל השינויים הגופניים הנגזרים ממנה. אפשר לעשות זאת בעזרת ספרים הקיימים בשפע, או בדרך של שיחות פתוחות ביניכן. כרגע - לכו להיבדק. בברכה ליאת

בתנו בת ה-4וחצי עברה חוויה אתמול בגן ורצינו להתייעץ: הגן שיתפה כי קיימה מפגש בנושא חברות הזמינה לקידמת המפגש את בתי ועוד חברה (שבין השתיים כנראה בתקופה האחרונה הרבה מריבות כאשר התלונה היא שבתי מאיימת לפגוע בשנייה "אני אשבור לך...")והגננת אמרה ברוח נעימה שאינן יכולות להיות חברות ושישחקו עם אחרים ובכך עוזרת להן וביקשה מהילדים למחוא כפיים לבתי שקיבלה בבגרות את "רוע הגזירה" . אנו נרעמים על אופן הפעולה של הגננת מאוכזבים ומריגשים ששפטו ותלו את בתנו כאילו היא עבריינית מהעולם התחתון. אנו שוקלים כיצד להגיב? ומה לקחה מהחוויה הזו בתנו? תודה על העזרה

שלום ימית, כששני בני אדם (ילדים או מבוגרים) רבים ללא הרף, ולא מצליחים להסתדר ביניהם, אחד הפיתרונות האפשריים הוא הפרדת כוחות, והפניית האנרגיות ליצירת קשרים חדשים, הרסניים פחות. ממה שאת עצמך תיארת כאן, לא הרגשתי שהפכו את בתך לפושעת או עבריינית, אלא רק ביקשו ממנה ומחברתה לצנן באופן זמני את המגע ביניהן. לפני שאת 'מתפוצצת' על הגננת, נסי לבדוק האם בתך הוצגה כאחראית הבלעדית לקושי, והאם הילדים התבקשו למחוא כף רק לה או שמא לשתיהן. האם מדובר בנוהל קבוע בגן, או שמא הייתה כאן הוקעה פומבית של בתך. מדברייך לא התרשמתי שזה כך, ולכן שווה לבדוק לפני התגובה. והכי חשוב - האם בתך נעלבה ונפגעה מכך, או שזאת תחושתך, כמי שמפרשת את האירוע מבחוץ על סמך מידע חלקי? מקווה שהעניינים ייפתרו בדרכי נועם. ליאת

תודה ליאת על התשובה המהירה. למדנו מתשובתך הרבה ואכן נשתמש בעצתך לבדוק האם האחריות הבלעדית לקושי הוטלה על בתנו והחוויה של העלבון לדעתי, הרבה יותר שלנו מאשר של בתנו . על פניו לא נראה שחוותה משהו טראומתי או מעליב וחשוב שנעשה הפרדה בין הרגשות שלנו לשלה...שוב תודה ושבת שלום

ביתנו בת 5.5 הודיעה ביום בהיר שהיא שונאת את שיערה המתולתל. לדבריה שיער מתולתל זה מכוער ולכן היא מכוערת. בלילות האחרונים היא הולכת לישון עצובה ומיואשת. כל ניסיונותינו להסביר כמה היא יפה לא משכנעים אותה והדיבורים על כך שקיימים אנשים שונים בעולם וכל אחד מיוחד ואחר - נדחים. היא מבקשת פיתרון ואפילו העלתה את הרעיון לעשות פאן. כשניסינו לברר מה מקור התחושות שעלו באופן כל כך פתאומי (חשדנו שילדות בגן הן המקור לעניין) היא לא מספרת ואומרת רק שהיא בעצמה יודעת שתלתלים זה מגעיל. כיצד עלינו להגיב ואיך אפשר לעזור לה?

שלום לימור, צערה של בתך נגע ללבי, ונדמה שכל אחת מאיתנו - הנשים - יכולה להזדהות עם התחושה הזו, של חוסר שביעות רצון מחלק זה או אחר בהופעתנו החיצונית. אני חושבת שכל מה שאתם אומרים לה הוא נכון וחשוב, וכדאי מאד להמשיך בקו הזה. מאחר וזה לא ממש עוזר כרגע, אפשר לחשוב על דרכים יצירתיות יותר, כמו טכניקת "פרקליטו של השטן", בה את עצמך 'מקטרת' על התלתלים שלך, ומביאה את הטיעונים לכדי אבסורד, עד שלא תהיה לה ברירה אלא לנחם אותך בטיעונים ה'נכונים'. תוכלי, כמובן, לעשות זאת גם סביב צבע העיניים, הקרחת של אבא, הטוסיק שגדל, האף שאינו מושלם, וכד'. "זהו, מהיום אני לא הולכת יותר עם אבא ברחוב, כי האף שלו גדול נורא" (תמיד עדיף להקריב את אבא, מאשר את עצמנו, הלא כן?). "אי אפשר להסתובב עם אף כזה בשום אופן" "זה איום ונורא" "אולי נחליט שלא נזמין אותו למסיבות של הגן עם האף הזה". המבט ההמום או המשועשע שלה יהיה שווה את המאמץ, ואני חושבת שהיא תצליח להבין את הפואנטה. אשמח לשמוע איך הלך. בהצלחה ליאת

האם יש מושג כזה "גסות " בתהליך חינוך הילד ( צריך להיות יותר גס איתו , כדי שירגיש שיש סמכות להורה) במיוחד בגיל בין 3-5 שנים

שלום רעות, איני בטוחה שהבנתי לגמרי את שאלתך, אך אנסה להשיב עליה כמיטב יכולתי. ילדים, בכל גיל, זקוקים להורה סמכותי ומשרה ביטחון, המעניק במקביל אהבה, חמימות ואכפתיות. הצבת גבולות באופן עקבי, סמכותי ויעיל, *לעולם* (לעולם!) צריכה להיעשות באופן מכבד, מתחשב, ובלשון נקייה ככל האפשר. כאשר אנו פונים לילדים שלנו (ובעצם לכל אדם) בגסות ובחוסר כבוד, אנו עלולים לפגוע ביחסים, לפגוע בכבודו של האחר (ובעקיפין גם בכבודנו אנו), ולהחטיא את מטרותינו באינטראקציה. לכן, התשובה היא: לא. לא צריך גסות ביחסי הורה-ילד, אלא כבוד ונימוס - גם כאשר אנחנו כועסים או דורשים ציות ומשמעת. בברכה ליאת

שלום ליאת לבן שלי מלאו לו 3 שנים הוא נמצא במסגרת גן הוא ילד מיוחד באופיו מצוין בהתפתחות אם זה חברתית , שכלית מוטורית ומה לא, הבעיה שלי היא שהוא מאוד מאוד רגיש ( בכיין ) כל דבר גורם לו לבכי , אם בגן מישהו לוקח לו צעצוע הוא בוכה אם אומרים לו "לא" הוא בוכה במיוחד כשאני נמצאת איתו כל נגיעה מילה סתם משהו שאומרים מתחיל לבכות למרות שאנחנו לא מסרבים לו לשום דבר , לא חסר לא כלום ומה שמבקש נותנים לו ומה שמיוחד בו זה שכל הזמן שואל אותי את מרוצה ממני את אוהבת אותי ולא מספיק מחבק אותי את אבא הגננת כמעט את כולם מה הפטרון שיעזור לו להיות בלי כל הרגישות יתר שיש לו

שלום טלי, הבן שלך בוכה בכל פעם שאומרים לו "לא" (או מכל תסכול קטן), אולי בגלל שבבית כמעט תמיד אומרים לו "כן", ולא נותנים לו הזדמנות ללמוד להתמודד עם האכזבה. כשאת נותנת לו כל מה שהוא מבקש מבלי לסרב לו אף פעם, את יוצרת אצלו אשלייה שכך העולם ינהג כלפיו תמיד. המציאות, כך מסתבר, לא תמיד תאפשר לו לקבל מה שהוא רוצה, והוא מגיב בדרך היעילה ביותר מבחינתו - הבכי - שגורם לכם לוותר לו תמיד. אני חושבת שהדרך הטובה ביותר לעזור לו, זה להתחיל להציב לו גבול, ולא להיבהל מהבכי. להיענות כשאפשר ונכון, ולסרב לו כאשר בקשותיו אינן הגיוניות ואינן נוחות לכם. תוכלי להיעזר גם בהדרכת הורים, שתקצר עבורך את התהליך. בהצלחה ליאת

שלום הבת שלי ,בת שבע, כל פעם שצריך לתת לה אקמל היא מקיאה את כל מה שיש לה בבטן עם נטילת הטיפה הראשונה. בהתחלה חשבתי שזה סוג של פינוק, אבל לא. היא פשוט לא שולטת בזה. הילדה בריאה לגמרי. מדובר לא רק באקמול נוזלי אלא גם זה שדומה לסוכריות וגם דקסמול של הגדולים. כמו כן הדבר הוא לכל תרופה אחרת. ניסיתי להסביר לה מה משמעות הדבר והיא מבינה אבל היא לא שולטת בזה. מה ניתן לעשות?

שלום אינאס, לצורך הורדת חום אפשר להשתמש בנרות רקטליים. אני ממליצה לעשות מאמץ וללמד אותה לבלוע כדורים, אך עדיף לעשות זאת בימי "שלום", ולא בשעת מחלה. נסי לארגן משחק בו מנצח מי שמצליח לבלוע כמה שיותר שקדי מרק עם משקה תוסס. התחילי משקד אחד, וארגני מתחרים ראויים. אשמח לשמוע איך הולך. בהצלחה ובריאות ליאת

לפני חודשיים ילדתי בת , אחות לבן הבכור בן 7. הילד מאד נבון, בעל כושר ביטוי מעולה , ביחד עם זה רגיש. עד עתה הוא מקבל את אחותו בשמחה ובאהבה. היום הוא שיחק בחדרו והכניס סיכת מתכת לשקע החשמל !!!! במזל גדול הוא הכניס את הסיכה למינוס ולכן רק קפץ הפקק המרכזי והילד לא התחשמל!!! הוא מאד נבהל וכששאלתי אותו למה עשה זאת כאשר הוא יודע שזה אסור ובכל ילדותו מעולם לא התקרב לחשמל. הוא ענה: כי חשבתי שאני גדול ואני כבר יכול לגעת בחשמל. ואחר כך גם אמר ש... לא יכולתי לשלוט בעצמי ועשיתי זאת למרות שידעתי שאסור. הוא מאד נבהל מהענין וגם מהתגובה שלי. שאלתי: האם זה יכול להיות איתות מצוקה שלו עקב לידת האחות ? או להתייחס לזה שמעשה של חוסר מחשבה ואי מודעות לסכנה האמיתית ? תודה על תשובתך המהירה

שלום מירה, סיפור מבהיל!!! לא אוכל לדעת מה מקור ההתנהגות המסוכנת הזו, אך ברור שהיא מחייבת התייחסות דחופה. מעבר לצורך הדחוף לדאוג לכיסוי השקעים, חשוב לחזור ולהסביר את הסכנות שבהתעסקות עם חשמל, ולבדוק האם קיימת נטייה להתנהגויות אימפולסיביות ומסוכנות. אם כן, האפשרות שמדובר במצוקה הופכת סבירה יותר. גם אם מדובר במשהו חריג וחד פעמי, שאינו קשור למצוקה רגשית, עדיין - מעצם שאלתך - קיימת אפשרות של בדידות, קנאה, ותחושת ננטשות (טבעית!) בעקבות הלידה. שווה, לפחות לזמן מה, להיות יותר עירניים, ולפעול להפחתת רמת המצוקה. תודה לאל שנגמר בשלום. ליאת

הבן שלי בן שנתיים ילד חכם מאוד מפותח לגילו לדעת כל הסובבים אותו לפעמים הוא מרגיז אותי בכך שהוא לא מציית או אומרנ שהוא לא רוצה או מנסה לעשות דברים כדי למשוך את תשומת לבי כמו למשוך חוט חשמל או לכבות את המחשבאו הטלוויזיה כמה פעמים ברצף אז אני צועקת עליו בתקופה האחרונה הוא מבקש ממני לא לצעוק והוא שואל אותי אם אני כועסת עליו מומבקש ממני לא לכעוס עליו ואז אני מסבירהלא למה אני כועסת ואז הוא אומר שהוא לא יחזור על הפעולה אני בתקופה האחרונה ערה לנושא ומנסה לעבוד על עצמי שלא לכעוס עליו או לצעוק אבל השאלה שלי היא איך לעשות חוויה מתקנת והאם ההתנהגות שלי בתקפה ההיא תעשה נזק שקשה להפטר ממנו בהמשך

שלום מאי, ילדים בני שנתיים יכולים להיות יצורים תובעניים מאד, הגורמים להוריהם לא פעם "לצאת מהכלים". זהו גיל של מאבקי עצמאות, סקרנות רבה, ומרץ בלתי נלאה, והשילוב של שלושת אלה - הקנה לתקופה זו את השם המפורסם "גיל שנתיים האיום". ראשית, חשוב להזכיר כי בבית שמסתובב בו פעוט סקרן, יש לעשות הכל כדי שחוטי חשמל יישארו מחוץ לטווח השגתו, כמו גם כל מקור סכנה אחר. זהו גיל מועד מאד לתאונות וחבלות קשות, בגלל המרץ הסקרני והתנהגויות ה"דווקא". אני לא חושבת שהילד שלך ניזוק מהצעקות שלך, בעיקר אם את עובדת על זה ופועלת להפחתה שלהן. נסי ליצור אווירה של גבולות ברורים, ואכיפה עקבית שלהם, ואז גם יפחתו מצבי הקונפליקט. זכרי שאהבה, אין פירושה לתת הכל, ממש כשם שכעס, אין פירושו חוסר אהבה. בהצלחה ליאת

שלום בני בן 11 מתנהג בצורה אלימה זאת אומרת כל דבר יכול לגרור אצלו אלימות אם משהוא דוחף אותו חייב להחזיר ויותר חזק עקב פניות רבות מבית הספר על התנהגותו ואחרי עונשים רבים לא נישאר לנו כלים לטפל בבעיה יש לציין שאני ובעלי כל בוקר מבקשים למנוע עימותים וכל דבר קטן שמפריע לו לפנות למורה , מבחינה לימודים הוא תלמיד טוב ומשקיע אך מבחינת התנהגות ותגובות אלימות פשוט מתסכל . מבקשת יעוץ כיצד לפעול. תודה רינת

שלום רינת, כדי לטפל נכון באלימות, חשוב להבין את מקורותיה. ילד המתנהג באלימות יכול לנהוג כך בגלל אימפולסיביות והיפר-אקטיביות, דיכאון, תחושות חוסר ערך ונחיתות, קושי בוויסות חושי, היעדר גבולות בבית, אירועי חיים מלחיצים, ועוד. כל אלה יכולים להנמיך משמעותית את סף התסכול של הילד, ולהקשות עליו לנהוג באיפוק. אם את מתקשה לשים את האצבע על הגורם המרכזי, תוכלי לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, או עם פסיכולוגית ביה"ס, ולחשוב על דרכי התערבות מתאימות. בגיל 11 אנחנו הרבה פחות סלחניים לביטויי אלימות, ולכן חשוב לטפל בהקדם, כדי שלא יחווה דחייה חברתית שתוסיף על קשייו אף יותר. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן החמש וחצי מתקשה מאוד להתמודד עם תסכולים. כאשר דברים משתבשים ולא מתרחשים כפי שתכנן הוא פורץ בבכי או מגיב באלימות. זה יכול לבוא לידי ביטוי כשהוא מפסיד במשחק או כשלא רוצים לשחק במשחק שהוא הציע או אפילו כשנופל לו הכריך על הריצפה. הוא עצמו חש מבוייש מההתנהגות שלו ואחרי שהוא מגיב כך הוא נוטה להיות עצוב ומרוחק. כיצד אפשר לעזור לו? רחלי

שלום רחלי, היכולת להתמודד עם תסכולים מתפתחת בהדרגה, כשביטויי הזעם והאכזבה הולכים ומתעדנים. כדי שזה יקרה, הילד צריך לפגוש מידות מתונות של תסכול, להצליח להתמודד איתן טוב, ולקבל על כך עידוד ושבח. כאשר אנחנו מפנקים ילד, נותנים לו את כל מבוקשו או נמנעים מעימות איתו, אנחנו למעשה חוסכים ממנו את ההזדמנות ללמוד איפוק והתחשבות, ויוצרים אצלו תחושה מוטעית, שהעולם יהיה תמיד מתחשב כלפיו. כך, המציאות טופחת על פניו בעוצמה, והתקפי הזעם הופכים עוצמתיים בהתאם. לכן, הדרך הטובה לעזור במקרה כזה, היא דרך של הצבת גבולות נאותה ברמת היומיום, וניסיונות למתן את רמות התסכול שלו בזמן 'פיצוץ', בניסיונות לתת תוקף לתחושותיו ("זה באמת לא כייף להפסיד") עידוד ("אתה ילד חכם ובוגר, וכמו כולנו לפעמים מפסיד, אבל המון פעמים גם מנצח") והסחת דעת ("בוא נראה אם נוכל לשחק עכשיו במשהו אחר, כי נורא נעים לשחק איתך"). גם ברגעים בהם הוא מתבייש לאחר מעשה, אפשר להשתמש ללמידה כזו, ולהגיד משהו כמו "ראיתי שכעסת נורא קודם. זה כנראה היה באמת נורא קשה בשבילך. אתה רוצה שנחשוב איך אפשר לכעוס בדרך אחרת?"). אם את חוששת שלא תצליחי לבד, פני להדרכת הורים להכוונה יותר מותאמת. בהצלחה ליאת

המון תודה אני איישם את כל מה שהצעת

שלום וברכה אני אסביר בעיקר ע"י דוגמאות את העיניין הילד שלי מאוד מאוד קשור אלי,ומפחד מאוד. למשל - הלכנו לפני כמה ימים לאמא שלי,ובמעלית לא היה מקום אז אמרתי לו לעלות עם עוד מישהו ושאני כבר באה.כשהגעתי לבית של אמא שלי - הילד עמד ובכה ואמר איפה אמא אני רוצה את אמא. למשל - אנחנו מזמינים חברים שלו הביתה וזה ממש כיף לו. הוא לא מסכים בשום אופן ללכת לחבר. לפני כמה ימים עשינו את זה פעם ראשונה - ואחרי איזה 20 דקות האמא של החבר התקשרה ואמרה שהוא עומד ליד הדלת ואומר אני רוצה את אמא. למשל - אם אני צריכה ללכת לאיזה מקום ואני משאירה אותו עם אמא שלי - אז הוא שואל מתי אני אחזור והוא רוצה לדעת כמה זמן - ובאיזה שעה אני אחזור ושאני אבטיח לו שאני חוזרת. יש לו גם עיניין עם כל מיני פחדים - למשל - הוא מדליק את הטלויזיה - ואחרי שהוא לוחץ על הכפתור הוא רץ אלי - וזה למקרה שאם יופיע משהו מפחיד אז הוא איתי. אני יכולה לתת עוד ועוד דוגמאות אבל אני מקווה שהעברתי את המסר - אנא עזרתך - מה אני צריכה לעשות? תודה רבה רבה.

אני מגדלת את הילד לבד - ילד יחיד - נולד מתרומת זרע.

שלום אתי, למרבה המזל, לא נולדנו כולנו ב'שטאנץ' אחד, ויש ילדים רגישים וחרדים יותר מחבריהם. לעיתים מדובר במזג מולד, ולפעמים יש לנסיבות החיים השפעות משל עצמן. יהיו הסיבות אשר יהיו, חשוב שנוכל להכיר בקשיים הייחודיים לילד שלנו, ולהגיב להם בצורה מיטבית. כמי שלא מתה על מעליות, אני יכולה להזדהות מאד עם הילד שלך, ולבקש ממך, בשמו, לא לשלוח אותו במעלית בלעדייך, גם אם היה שם מישהו. זה באמת מפחיד ילדים בני ארבע וחצי :-)). גם הפחד להיות בבית של חבר נפוץ למדי בקרב בני גילו, ואין צורך להתעקש על כך. אם הוא קרא לך אחרי 20 דקות, שבחי אותו על כך שניסה, ועל הזמן ש*כן* הצליח להישאר בלעדייך. תוכלי להוסיף ולומר שאת בטוחה שאחרי עוד כמה ניסיונות הוא יוכל להישאר יותר. את ההחלטה מתי לנסות שוב השאירי לו. ככלל, הגישה הנכונה, כפי שאני רואה אותה, היא לכבד את הפחד ללא שיפוטיות וביקורת, ועם זאת לעודד בעדינות ניסיונות התמודדות, תוך שאת משבחת אותו גם על הישגים צנועים. בברכה ליאת

שלום, הבן שלנו יליד אוגוסט, כיום הוא בן 5 ותשעה חודשים,נמצא השנה בגן חובה.בתחילת השנה הגננת אמרה שאולי כדאי שישאר עוד שנה בגן חובה כי הוא היה מאוד סגור וביישן וגם היה קשה לו בחברה. במהלך השנה מצבו השתפר,רכש לו חברים בגן, מוזמן אח"צ והולך לחברים.לאורך כל השנה סרב להיכנס בעצמו לגן,רק השבוע החל להיכנס בעצמו בבוקר לגן.אין לו הרבה ביטחון עצמי בחברה, הוא ילד רגיש.הוא לא מרבה לשחק תופסת ומחבואים ולא משחקי כדור וקשה לו להפסיד במשחק.אבל אם הוא פוגש חבר אחד אח"צ, הוא משחק איתו יפה. מבחינה שכלית ולימודית הוא מעולה, מקשיב לגננת ועושה את כל המטלות הלימודיות בהצלחה . הוא חכם מאוד, וגם מתחיל לקרוא בעצמו. מכיוון שהיתה התלבטות כל השנה, עשינו איבחון פסיכולוגי לילד והתוצאה היתה שיש פער בין היכולות האינטלקטואליות הגבוהות לבין היכולת ליצירת קשרים בין אישיים עם חברים.המאבחן אמר שיש אפשרות להשאירו בגן ולחזק את כישוריו החברתיים, ויש אפשרות להעלותו לא' וללוות אותו ע"י המורה שתעזור לו בעניין החברתי והבטחון העצמי. המאבחן אמר שההחלטה של ההורים.אנו בהתלבטות גדולה, מרגישים שנשארנו בהתלבטות גם אחרי האיבחון כי גם ככה ידענו שהוא ילד חכם אך עם קשיים בחברה. מה דעתך? האם להשאיר אותו בגן או להעלות לא'? האם אפשר לחזק לו את החלק החברתי תוך כדי כיתה א',או לתת לו שנה של חיזוק בגן?תודה מראש

שלום רב, הגם שקיימות בנושא דעות לכאן ולכאן, אני נוטה להמליץ על עלייה לכיתה א' בזמן, ותגבור וטיפול בקשיים בהתאם לצורך. מופנמות, ביישנות, ועכבות חברתיות הם תכונות יציבות למדי, שיכולות ללוות את האדם שנים רבות. אני גורסת שמאחר והסיכוי להעלים אותן בתוך שנה נמוך מאד, אין טעם להעמיס על הילד, בנוסף, את הקושי והעלבון של ההישמטות מאחור. בהצלחה ליאת

תודה רבה לך,גם אני חושבת כך

ליאת שלום, בני בן 8, לרוב בריא בגופו, אולם לאחרונה גיליתי אצלו אותות מצוקה קיצוניים , אני יודעת שהילד במשבר בגלל לידתי לפני כחודשיים (רביעי) אולם, קשה לי ולבעלי להתמודד עם התופעות לאחרונה. הילד ממצמץ בעיניים תקופה די ארוכה, לקחנו אותו לבדיקה אצל רופא עיניים והכל תקין. הוא ירד בלימודים בצורה דרסטית, כל מילה שניה שלו היא שקר, הוא לא מקשיב , עושה הרושם שהוא חי בעולם משלו ולא משתף פעולה. האם התופעות קשורות ללידה? איך מתמודדים עם שקר אצל ילד? מה את ממליצה לנו לעשות? אני חרדה מאוד לשלומו ומפחדת שמצבו הנפשי הידרד. בבקשה תגיבי לי.

שלום טלי, לידת אח יכולה לחולל נסיגה תפקודית אצל ילדים, אם כי בגיל 8 אנו מצפים לכך פחות מאשר אצל ילדים צעירים יותר. מצמוץ אכן יכול לשקף עלייה ברמת המצוקה, וכך גם ירידה לא מוסברת בלימודים. שקרים יכולים להיות, גם הם, ביטוי לקושי רגשי, אם כי אני נוטה לראות בהם מנגנון השומר על הילד מהסתבכות בצרות (לפחות כפי שהוא רואה זאת). אני מאמינה שילד משקר אם הוא סבור שהאמת עשויה לסבך אותו בצרות, ולכן, הם משקפים אולי תחושת בדידות וייאוש. חשוב, לכן, לנסות לעמוד על המקורות לקושי, ולתת להם מענה הולם. אם את מרגישה שאת מתקשה לאזן בין הצורך לתת לו תשומת לב והכלה קשובה לבין הצורך להציב גבול באופן יעיל, תוכלי לפנות להדרכת הורים קצרה, או להתייעצות עפ פסיכולוג ילדים. עד אז, רצוי להימנע ממדיניות של יד קשה מדי, ולנסות להכיל את הקושי שלו באווירה מקבלת ולא שיפוטית. בברכה ליאת

שלום בני בן שמונה וחצי עבר שנה לא פשוטה כאשר חברו הטוב נפטר ממחלה ,במשך כארבעה חודשים היו ראקציות בעיקר בבית ספר ,כאשר היה מחסור גדול בלימודים שכיום בני צימצם את הפער. בני טופל אצל פסיכולוג וכיום הוא בסדר גמור. העניין הוא שכל יום אני חוזרת מעבודתי ואני צריכה ל"התעסק" איתו עד שלי לא נשאר זמן לכלום, אם זה בנושא השיעורים שאינו מספיק לרשום ביומן או שאינו מדווח על כל המקצועות שיש, או שאינו מסיים שיעורים במקצוע , ואם זה ללמוד למבחן אז אני צריכה מספר ימים לשבת וללמד אותו. אני ממש לא יודעת מה לעשות אין לי כבר כח, בזמן הערב אני צריכה לבקש ממנו מס' פעמים שיתקלח ויכין מערכת וכך חוזר על עצמו כל יום, אני יודעת שבכיתה לו קל לא בעיקר עם חברים-הוא רוצה להראות שהוא מחליט וכו', בבקשה אשמח לקבל עצה כיצד עליי לנהוג עם בני.וללמד אותו אחראיות מהי ולדאוג לכוחות שלי....

שלום שירה, לא הבנתי האם הקשיים האקדמיים שלו קשורים למצבו הרגשי או שמא הוא סובל, במקביל, גם מקשיי ארגון או לקות למידה. את צודקת כשאת מבקשת לשמור על כוחותייך, ולכן, יש טעם רב לבחון מחדש את נחיצות ההתערבות שלך. האם הנוכחות המתמדת שלך לצידו אכן מקדמת את ה"לומד העצמאי" שבו? האם באמת אינו יכול בעצמו? האם תוכלי לצמצם את העזרה שלך רק לבדיקת השיעורים, תוך שאת עוברת לתפקיד ה'מעודדת' ולא נשארת המורה הפרטית. אם את חושבת שהליווי והתיווך הכרחיים, אני מציעה לך להיעזר בילדה גדולה יותר, שתוכל לבוא מדי יום לשעה של הכנת שיעורים משותפת במקומך, וכך תשמחי ילדה שתרצה להרוויח מעט דמי כיס ותרוויחי מס' שעות מנוחה במחיר סמלי. אם את חושבת שמדובר בקושי שלך להציב גבולות ביעילות, פני להדרכת הורים קצרה. בברכה ליאת

שלום, אני אמא לילד בן 4. הגננת שלחה אותנו לאיבחון בגלל שהוא מסרב גם בגן וגם בבית לשחק במשחקי שולחן ויצירה ומתקשה בפעולות כמו גזירה. שאלתי היא ביום האבחון, כיצד להסביר לו לאן אנחנו הולכים? בדרך כלל אני נוהגת לא להיות פוליטלי קורקט איתו ולהגיד את הדברים כפי שהם אבל הפעם אני מרגישה באינסטינקט שלי שאני צריכה לספק הסבר לא לגמרי ישיר על מנת שגם הוא יסכים לשתף פעולה ולא ירגיש חריג. אני אשמח לתשובתך.

שלום שלי, תוכלי לומר לילד שעכשיו, כשהוא כבר גדול, צריך להכין אותו למשימות "של גדולים" (או בוגרים), תחילה בגן ואח"כ גם בביה"ס. הסבירי לו ש"היום נלך לרותי (נניח), שתשחק איתך, תתן לך משימות נחמדות ומעניינות, ותראה כמה יפה אתה עובד. ילדים צריכים להתכונן ולשפר את השרירים הגדולים והקטנים של הידיים/הגוף, כדי להיות מוכנים ולהצליח. נראה לי שיהיה שם כייף". מה את אומרת? את, כמובן, מוזמנת לשתף לאחר מכן איך היה. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן 3.9 הלך בשמחה לגן עד לאחרונה.כעת ובשבוע + האחרון בוכה ולא רוצה להכנס לגן. לאחר מכן הוא נרגע (לפי דברי הגננת).הגן גן עירייה (33 ילדים). ניסינו למצוא את הסיבה - אך ללא הצלחה. אינני יודעת כיצד להתנהג איתו. כמה עובדות עליו:יש לו אחות תאומה שהולכת איתו לאותו גן. שניהם היו פגים. לילד קושי שפתי ומעט מוטורי (אינו קופץ) ומטופל בהתפתחות הילד - מומלץ על ידם לגן טיפולי. מבקשת הדרכה כיצד לנהוג איתו תודה מראש

שלום גילה, כמעט לכל ילד יש תקופות בהן הוא מתקשה להיפרד בבוקר, לפעמים עד כדי בכי. לא תמיד אפשר להניח את האצבע על הסיבה המדוייקת לבכי, אך ברוב המקרים התופעה חולפת מאליה. לפעמים, כשקשיי הפרידה מזכים את הילד ברווחים משניים, כמו הבטחות לפרסים ותגמולים "אם ייפרד יפה", המוטיבציה של הילד להפסיק לבכות יורדת, והבעיה נמשכת. לכן, לפני הפרידה, נסי לא לצבור מתח מיוחד, להישאר רגועה ונינוחה, ולהזכיר לילד שתגיעי לאסוף אותו בסוף היום. לפעמים אפשר להחליט על שיחת טלפון מרגיעה באמצע היום, כחלק מהיענות רגישה כלפיו. באשר לקשיים האחרים, ממליצה על טיפול מוקדן ויסודי בהתאם להמלצות פסיכולוגית הגן. הגנים הטיפוליים נהנים משפע תקציבים וכוח אדם מאד מקצועי, וחבל לוותר על כך אם הילד זכאי לסיוע הזה. לפעמים הגן הטיפולי יכול לחסוך הרבה מאד קשיים עתידיים ומסגרות מיוחדות בביה"ס. בהצלחה רבה ליאת

שלום רב בני בן 6 כמעט ובחצי שנה האחרונה הפך מעט אלים בגן. מעולם לא כלפינו. הוא ילד רגיש מאוד, נפגע בקלות וקשה לו מעט להתמודד עם תסכולים. אני בחודש תשיעי להריון אחרי 6 שנים שלו לבד ואני מאמינה שזה מה שמשפיע עליו. גננות טוענות להפרעות קש וריכוז ואני לעומת זאת חושבת שיש אולי משהו אחר . הוא מוסח בקלות ולא מתרכז בדברים שאינם מעניינים אותו. לעומת זאת טלויזיה הוא שקוע מאוד. הוא לא יושב בצורה רגועה, מגיע לשכיבה מהר מאוד, חייב שיהיה איתו משהו לשחק בו ומשנה תנוחות כל הזמן. הוא לחוש דברים בידיו, אפילו אוכל הוא לעיתים מגלגל בכפות ידיו, מעדיף לאכול עם הידיים, מכניס חולצה לפה, מעט מרייר. הרבה דברים נופלים לו מהידיים. הוא נופל די הרבה מחוסר תשומת לב הוא מסרבול. ואני תוהה, כיצד יש לבדוק את כל הדברים הללו? יתכן שהוא לא אשם וחסר לו חיזוק שרירים והבנה של גבולות הגוף שלו, חוזק בידים וכו. מרבית הדברים כאן באו לידי ביטוי בצורה חמורה יותר בחצי שנה האחרונה, מה עוד שהוא קצת חושש לעובר שלי לאחר ששמע מאחת הבנות בגן שהתינוק של אמא שלה מת בבטן. אגב, הגננות אומרות שמה שקשה באלימות שלו שהוא משתמש בהרבה כוח ונראה לי שאין לו ממש מושג בכוח שלו. אשמח לדעתך בנושא ואם אכן יש כיוון במה שאני כותבת, עצתך למי עליי לפנות ואילו בדיקות עליי לדרוש.

שלום רב, העובדה שילד שקוע מאד בתכנית טלוויזיה, או בכל דבר אחר שמעניין אותו, אינה שוללת את האפשרות להפרעת קשב וריכוז. מיקוד יתר (עד כדי איבוד קשר עם הסביבה, הנראה כמו התעלמות מכוונת) גם הוא חלק מהפרעת קשב, ולכן חשוב לאבחן. קשיים בוויסות תחושתי יכולים 'ללכת יחד' עם הפרעת הקשב או בלעדיה, והכתובת לאבחון היא מרפאה בעיסוק. הייתי מתחילה אצלה, ופועלת בהמשך בהתאם להמלצותיה. בברכה ליאת

שלום רב, יש לי 2 ילדים בן 4 וחצי ובת 8 חודשים. בן ה-4 וחצי הוא ילד שובב מאוד,ילד עקשן ומופנק שחושב שהכל מגיע לו.(יש לציין שהוא באמת מקבל הכל). יש לציין שתמיד הוא היה ילד שובב ותמיד הוא מקלל אך לאחונה יש הרעה בהתנהגותו הא ממש לא "עושה חשבון". גם בגן חל שינוי בהתנהגות. הוא מרביץ יותר ומקלל יותר וכבר עונשים לא מרתיעים אותו. הוא התחיל להרביץ לאבא שלו ולהתפרע ברחוב כאשר דבר לא מקובל עליו. הוא מקלל את הסבא והסבתא וכמעט ולא שומע בקולינו. ניסתי ללכת איתו בדרך טובה ושאם הוא יתנהג יפה הוא יקבל הפתעות למנהם ולא עזר, ניסתי להעניש אך אחרי 5 דק' הוא חוזר להתפרע. יש לציין שכל הזמן הוא שואל אותנו (ברגע שאנחנו כועסים עליו ומענישים אותו) "אתם אוהבים אותי??" ותמיד אני עונה שאין קשר ושאני אוהבת אותו אך רוצה שיתנהג יפה...אני אבודת עצות לא יודעת כבר איך להתנהג איתו! יש לציין שעד היום לא היה לי שיתוף םעולה מצד בעלי וכדי שהילד לא יבכה אז הוא היה נותן לו מה שהוא רוצה... כיום יש שיתוף פעולה.. עזרי לי תודה מראש

לעניות דעתי, לילדך אין הצבת גבולות ואין סמכות הורית. כדאי שתקראי מאמרים או שתגשי למסגרת של יעוץ והכוונה להורים.

שלום נעמה, אני מסכימה עם יעל, וחושבת שמדובר בעמדה הורית חסרת אונים ובלתי סמכותית, היוצרת אצל בנכם את הרושם שהוא מנהל את המשפחה ולא אתם. גם אני ממליצה מאד על הדרכת הורים מסודרת, שתסייע לכם ליישם, הלכה למעשה, את מה שאפשר לקרוא בכל המוני המאמרים ברשת בנושא גבולות. לאור מה שאת מתארת אני מתרשמת שהדרכת הורים, של שניכם, נחוצה מאד, ומוטב לעשותה בהקדם. הכתובת לכך היא פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום לך, אני מאוד מקווה לקבל ממך תש' מרגיעה ולהבין שאני סתם אמא לחוצה:) בני המתוק והפיקח,ילד מאוד אקטיבי חייכן וחברותי. אך לאחרונה החלה אצלו התנהגות מוזרה ,שהייתי רוצה לדעת אם זוהי התנהגות נורמלית.אני אנסה לתאר לך,קצת קשה . מדי פעם שהוא מתלהב ממשהו,רוצה מאוד משהו,הוא כאילו מסמן עם האצבע כלפי הראש/שערות בצורה חוזרת מין אובססיבית כזו,ועושה פרצוף מאולץ ,מתאמץ סוג של התלהבות אבל מוגזמת מאוד. ההתנהגות החלה לחזור בזמן האחרון,אני הנחתי שזו דרך שלו לדבר,לתקשר,כיון שהוא לא ממש אומר מילים חוצמפה ושפ אבא,מה(הכוונה לאמא) ,הלו .. אני חוזרת שמעבר לכך הוא ילד מאוד פיקח ומסביר מה הוא רוצה . אודה לך מאוד על תשובת המהירה. אמאל'ה

שכחתי לציין כי בני הוא בן שנה ושבעה חודשים,פרט חשוב:)

שלום רב, בנך נמצא בשלב בו יכולתו לתקשר במילים עדיין מוגבלת ביותר, ולכן השימוש במחוות גוף, קולות וסימנים בא כפיצוי, ונראה מוזר ולא תואם. למעשה מדובר בשלב נורמלי בהתפתחות השפה, ועל פניו לא נשמע מדאיג. עם זאת, כדי להיות שקטה, תוכלי להתייעץ בפורום של הפרעות בתקשורת, כאן בדוקטורס, המנוהל ע"י קלינאית תקשורת, או לפנות למכון להתפתחות הילד. אחרי הכל, בלתי אפשרי לתת אבחנות אחראיות ממרחק, מבלי לראות את הילד. בברכה ליאת

בני מתנהג בצורה שלילית ביותר עם חבריו ועם המורים בבית הספר. מדובר על התנהגות שהחמירה לפני כ-5 חודשים.עד לפני 5 חודשים היתה קיימת אבל בתדירות נמוכה יותר. ההתנהגות באה לידי ביטוי בחיטוט באף מול הילדים בכיתה,רודף אחריהם עם החיטוט במטרה להניס אותם באם מציקים/מפריעים/מטרידים/מעלבים וכו'. הגיע למצב שהילדים בכיתה לועגים לו על כך ולא רוצים לשבת לידו. שלא לדבר על הבנות כאשר הן רואות אותו מגיע לכיתה הן עושות פרצוף של נגעלות. הוא שאל אותי , מדוע הבנות מתרחקות ממני. הסברתי שזה בשל מעשיו וכדאי שיפסיק. למחרת הפסיק ,בא אליי ואמר כי "עדיין הן נגעלות ממני", השבתי שזה יקח עוד קצת זמן עד שיבינו שהפסיק לחלוטין. הוא לא קיבל את התשובה והוא ממשיך להגעיל עם החיטוטים,עד היום. מקרה נוסף,לפתע באמצע השיעור הוא קם לשוחח עם חבר בכיתה. המורה מבקשת ממנו לחזור למקום והוא מתעלם ממנה. לא מקשיב. ממשיך לשוחח.בבית שאלתי אותו מדוע שוחחת עם הילד באמצע השיעור הוא ענה :קשה לי להתאפק". מקרה אחר ,באחד מהשיעורים הוא ישב ללא מעש ,לא הוציא את חוברות העבודה ואת המחברת. כשנתבקש לעשות כך הוא התעלם. כאילו לא פנו אליו. בשיעור זה הוא הפריע כאשר עשה רעש עם מחדד המתכת כשהו זורק אותו על השולחן. הילדים בכיתה צעקו עליו וביקשו ממנו שיהיה בשקט. אך הוא בשלו. המורה ביקשה שקט והוא המשיך. היא אמרה כי לבסוף הפסיק לבד כאשר התעלמו ממעשיו. ככשאלה אותו מדוע עושה רעש הוא ענה:"גם הם עושים רעש". הוא לעיתים מתלונן שיש רעש בכיתה, וכשאני מבררת עם המורה היא אומרת לי "היה שקט דממה בכיתה". אני אובדת עצות . אנחנו משוחחים עימו כאשר קורים מקרים כאלה בכיתה אך נראה כאילו לא מפנים את הדברים. כאילו לא שוחחנו על כך. יש לציין כי גם בבית לעיתים מתעלם מאיתנו (ההורים) אך אנחנו לא מוותרים לו לוקחים אותו ביד ומושיבים אותו לידנו ואומרים לו שוב את בקשתנו. בבית הוא נהנה להציק לאחותו שקטנה ממנו וקורא לה בשמות גנאי. כמובן שיש גם דברים חיוביים כפי שמציק לה הוא גם אוהב לשחק איתה ודואג לה. מדובר בתלמיד טוב מאוד. עם יכולות גבוהות. ישנם שיעורים שהוא עובד למופת! ויש שיעורים שהוא פשוט מתנהג אחרת לחלוטין. ז"א יש ימים טובים ויש ימים גרועים ביותר! אנא עזרתך.

שלום מיכל, נראה שבנך למד כי התנהגותו (בעיקר השלילית) מציבה אותו במוקד תשומת הלב, והעובדה שהוא מוכן לשאת גם את הדחייה יכולה להעיד על הנזקקות הגדולה שהוא חש. אני מציעה להכניס לתמונה את פסיכולוגית ביה"ס, שתוכל ליצפות בהתנהגותו, ובמידת הצורך להמליץ על טיפול רגשי הניתן במסגרת ביה"ס ע"י מטפלים בהבעה (טיפול באמנות/מוסיקה/תנועה או דרמה). חשוב לתת דגש גם על מיומנויות חברתיות, ולסייע לו גם מבית, ביוזמה ושימור של מערכות יחסים עם בני גילו. בברכה ליאת

ליאת שלום, האם טיפול אצל פסיכולוג יכול לעזור במקרה זה ?

שלום רב! בתי בת שנתיים ושמונה חודשים. לפני כשבועיים התחלנו בתהליך הגמילה מחיתול ובימים הראשונים הכל הלך כמו שצריך הילדה עשתה את הפיפי בסיר ובשירותים ואת הקקי פעמיים בלבד בשירותים למרות שמייד לאחר שהקקי יצא ירדה מיד מהשרותים.ומכאן החל הקושי הגדול של בתי לעשות קקי בכל צורה שהיא,לא בסיר ולא בשירותים רק בחיתול בלית ברירה והדבר מלווה בבכי הסטרי ,צעקות, רעד ופחד בלתי מוסבר שלא היו לפני תהליך הגמילה.(לא ניראת בעיית עצירות). הילדה מנסה לדחות את מועד עשיית הקקי ומתאפקת יומיים שלושה,וכשמזכירים לה זאת היא עונה לא לא קקי.לאחר שעושה בחיתול בלית ברירה דורשת מיד להחליף חיתול. יש לציין שפיפי עושה רק בסיר ובשירותים בלי בעייה,מלבד בלילה לעיתים הטיטול רטוב. הילדה סובלת ונמצאת בחרדה לא ברורה ואני לא יודעת איך לעזור לה וכיצד לנהוג. מה ניתן לעשות? בבקשה מחכה לעזרתכם

שלום ענבל, יש ילדים המתייחסים אל הקקי כאל חלק הנושר מגופם, מה שמעורר בהם בהלה גדולה. במקרים כאלה, בעיקר כשמדובר כבר בילדים בני שלוש, שווה להתמקד בהסברה המותאמת לגיל, שימוש בציורים ותמונות, המראים את גוף האדם, ונותנים מושג בסיסי על מערכת העיכול והפרשות הגוף. אני מציעה להימנע מלהשתמש בטיטול, ולאפשר לה לעשות את הקקי בסיר (שם ה'נשירה' נחווית פחות דרמטית). בברכה ליאת

שלום רב מחפשת פסיכולוג מומחה לנוער מתבגר-18 לחצים אישים של הנער, כעסים ,גירושים ברקע... בברכה ותודה מראש

שלום יעלה, את מוזמנת להתקשר ואולי אוכל לסייע בהפנייה 052-3106667 ליאת

הישיבה בכיתה של בני היא בקבוצות. 6 ילדים בקבוצה. הבן שלי לא רוצה לשבת בקבוצה בטענה שמציקים לו ומפריעים לו והוא רוצה לשבת לבד. בנפרד מהקבוצות. בשולחן נפרד. המורה נעטרה לבקשתו. לא ידעתי על כך. כשראיתי שהוא יושב לבדו נדהמתי. נראה לי לא תקין. אשמח לקבל חוות דעתך.

שלום יעל, יש לא מעט ילדים שעבורם הישיבה בקבוצה היא אסון. הכוונה בדר"כ לילדים המוסחים בקלות, ילדים הרגישים לרעשים, המתקשים להתמקד, או המתקשים לשבת במנוחה, ומשלמים על כך לא פעם בעימותים עם חבריהם. לפעמים הישיבה בקבוצה מקשה על הילד להתמקד במורה, בעיקר בחלקים הפרונטלים של השיעור. אם הילד בא וביקש לשבת לבד, ההיעתרות של המורה כמוה כהתחשבות. כדי שהילד (ואת) תרגישו בנוח עם עובדה זו, אפשר להשאיר לילד את הבחירה, ולהשאיר לו מקום גם בקבוצה, לימים ושעות בהם הוא רוצה ויכול לשבת עם כולם. כדאי לזכור, שלמעט במקרים בהם ניתנת משימה קבוצתית מובהקת, רוב העבודה בכיתה מתבצעת באופן פרטני, ולכן, הישיבה לבד מיטיבה מאד עם הילדים מהסוג שציינתי. בברכה ליאת

00ייייייישלום, הילד שלי בן שנה ושמונה חודשים והייתי רוצה להתחיל לגמול אותו מחיתולים כבר בזמן הקרוב ,רציתי לדעת אם זה גיל מתאים ומהם הסימנים שצריכים להיות כדי לדעת אם הוא בשל לגמילה מחיתול או לא?

שלום נעמה, חשוב מאד להגיע לתהליך הגמילה בזמן אופטימלי, כשהילד (ממש כמונו) בשל לתהליך, מבחינה פיזיולוגית, קוגניטיבית ורגשית. אני מציעה לך להיעזר בשפע המאמרים ברשת, ולעקוב אחר ההנחיות וההסתייגויות, כולל המלצות ה"אל תעשה". אם יישארו שאלות, או - חלילה - יתעוררו קשיים, את מוזמנת לחזור אלינו. אם תקלידי בגוגל "גמילה מחיתולים" תקבלי למעלה מ4000 תוצאות. אין לי ספק שתוכלי להיעזר במאמרים המקצועיים הללו הרבה יותר ממה שאוכל אני, כאן, לתרום לך בכמה מילים. בהצלחה רבה ליאת

אחי בן 10, לפני 3 שנים אימנו נפטרה בצורה די מפתיעה ממחלה. מאז אחי סובל מכל מיני חרדות, אך הוא מטופל. דבר אחד לא ברור בהתנהגות שלו- בשנה האחרונה, כל פעם שאבינו עושה רעשים עם הפה, לועס מסטיק, אוכל או כל דבר כזה, אחי ממש מתפרץ, כועב עליו ולא מוכן לדבר איתו. חשוב לציין שאין לו רגישות לכל רעש אחר או להתנהגות אחרת של אבינו. מה יכול להיות מקור הקושי? תודה יעל

שלום יעל, צר לי לשמוע על האסון שפקד אתכם בגיל כה צעיר. זה מאד קשה להתמודד עם אובדן הורה, כאשר עדיין זקוקים לו כל כך. כמובן שלא אוכל לדעת, ממרחק, מה הסיבות לתופעה שאת מתארת, אבל זה מעורר שני כיווני מחשבה אפשריים - האחד, קשור אולי לאיזו חוויה קודמת ולא נעימה או לזיכרונות המתעוררים בו, אשר יכולים להיות קשורים לאזור הפה או לקולות האכילה. והשני, שבעיני סביר יותר, שמדובר במשהו כמו-כפייתי, שמסייע לו להתמודד עם הפחדים ולתת תחושת שליטה (ממש כמו כל 'טקס' אחר שילדים ומבוגרים משתמשים בו לצורך הרגעה). יש ילדים המפתחים סוג של הפרעת אכילה, המתבטאת בקושי לאכול לצד אנשים אחרים ("כי זה מגעיל"). שווה בדיקה, ולכן כדאי ליידע את המטפלת. בברכה ליאת

שהתווספו לתופעה גם פחדים מרעשים מוכרים ומתופעות מוכרות שהוא לא נתקל בהן לראשונה - אופנוע שמניע פתאום, מפוח או מכסחת דשא, אהיל שמתנדנד, מאוורר שמסתובב וכו'. הוא רץ אלי בכל פעם שזה קורה כדי להתנחם ולהרגע. מה יהיה?... לעשות משהו? להתעלם? לשנות משהו?

היי, אישית, אני חושבת שבהתעלמות יש משהו שמשאיר את הילד הפוחד מאד בודד. לטעמי, אפשר לספק את הנחמה (רעש חזק הוא באמת דבר מבהיל, בעיקר כשאתה תינוק בן שנה וחצי, שלא יודע בדיוק מה מסוכן ומה לא), אך להישאר ענייני, קצר ונוסך ביטחון ("זה אופנוע. הוא עושה רעש חזק נורא....הנה, הוא נסע, ואני פה. אתה יכול להמשיך לשחק עכשיו"). בשמחות ליאת

תודה גדולה. הבהרה, אם לא אכפת לך: להרגיע אותו על יד מיטתו כפי שכתבת? אנחנו עושים את זה מחוץ לחדר, עונים לו את מה שכתבתי מבלי להכנס, אלא אם הוא בוכה. אני מרגישה שאם ניגשים למיטתו ומרגיעים אותו כשאנחנו ממש לידו, זה יוצר אצלו אשלייה שתיכף ניקח אותו ואז הוא מתאכזב כפליים שאנחנו יוצאים. חשוב לציין שהוא איתנו בחדר עדיין (מחוסר ברירה, הייתי מאוד שמחה להעביר אותו לו יכולתי).

הי ליאת, הבן המקסים שלנו עובר משהו בימים האחרונים, ככל הנראה רגשי, ולא מצאתי בספרות משהו שמאפיין במיוחד את הגיל הזה. הרגעת אותי בעבר, לכן אני פונה אלייך. הוא היה נרדם במיטה שלו ללא קושי, עכשיו זה לוקח לפחות חצי שעה (גם בשנת צהריים וגם בלילה), כשהוא עומד ואומר "אמא", "אבא", "אבא", "אבא". אנחנו עונים לו, "אמא פה, אבא פה, הכל בסדר" וכו' אבל אנחנו מרגישים שיש פחד כלשהו בקול שלו ולא ברור ממה. לפעמים הוא נרדם אחרי כמעט שעה של "דיאלוג" כזה ולפעמים מתחיל בצרחות בכי כדי שניקח אותו ואז כמובן נרדם ללא קושי איתנו במיטתנו. באמצע הלילה הוא מתעורר בקריאות על גבול הבכי "אמא", "אמא", מתיישב ואם לא לוקחים אותו הוא מתחיל בצרחות אימה, שמי שלא מכיר אותו יחשוב בוודאות שמדובר בצרחות כאב. יש לציין כמה דברים: 1. במהלך היום עושה רושם שלא מציק לו כלום, הוא כן צמוד אלי יותר מתמיד, מוכן פחות להשאר עם אחרים ואם אני נעלמת לו מטווח הראייה הוא ישר מחפש אותי. 2. הוא לא במסגרת אלא איתי מיום הוולדו, היומיום שלנו מאוד מגוון - פארקים, פעילויות למיניהן, משפחה, גינות, משתדלת מאוד להפגיש אותו עם ילדים, הוא התחיל להתעניין בהם רק לאחרונה. 3. הוא מאוד סקרן ומתעניין בהמון תחומים ובעל מזג טוב ונוח וממש לא נוהג לבכות, רק כשכואב לו. 4. לא עשינו שום שינוי משמעותי הכולל העדרות ממושכת שלי, לא התחלתי לעבוד פתאום ואני לא יותר עסוקה או משהו דומה. נהפוך הוא, אני מחפשת לו גן וחוששת מאוד שאולי זו תקופה לא טובה להכניס אותו (אני מחפשת מיידית). אחד הקריטריונים שלי לגבי גנים הוא אם הוא מסכים לרדת ולשחק בחצר. הוא כמעט תמיד יורד אבל אם אני הולכת לרגע לדבר עם הגננת הוא נלחץ והשבוע אף בכה מאוד. מכיוון שזה שינוי של הזמן האחרון זה מדאיג אותנו, לילותינו קשים ובכלל - אנחנו תוהים מה לעשות ואיך לא לטעות. עזרתך. תודה.

שלום רב, כנראה שלא אפתיע הרבה גם הפעם, ואשאר בנימה המרגיעה (הגם שיש אנשים שזה מוציא אותם מדעתם). כמו שכתבתי בדברי הפתיחה שלי, המתנוססים בראש הפורום, להיות ילד קטן זה לא תמיד 'גן עדן', וההתפתחות (כן, גם הנורמלית) כרוכה בלא מעט התמודדויות וקשיים, מעצם המפגש עם המציאות. מרגע שתנוק לומד לזהות את הוריו, ומבין שהם (והוא) יכולים להתרחק, מופיעה גם החרדה מאובדן ונטישה. ילדים נבונים ובריאים מפגינים דאגה מפני האפשרות שיישארו ללא ההורה, בעיקר בגיל בו תפיסת הזמן עדין אינה בשלה, וההבנה של קביעות האובייקט אינה שלמה. זאת הסיבה שיחד עם ההישגים הקוגניטיביים המרשימים של השנה השנייה לחיים, מופיעה גם ההיצמדות הגדולה אל ההורה, הפחד להיפרד ממנו (גם לפני השינה, אבל בעיקר בסביבה לא מוכרת או במצבים חדשים), הסירוב להישאר עם אנשים זרים, והצורך המאד מרגש (בעיני) לחלוק עם ההורה גם את התגליות החשובות של העולם. כהורים, חשוב שנישאר זמינים, מנחמים, קשובים ככל האפשר, ועם זאת - לא משועבדים, ומאפשרים גם לעצמנו רווחה בסיסית ומרחב כאנשים מבוגרים. אם קיבלת החלטה להעביר אותו למסגרת גן, עשי זאת מתוך שלמות, תוך שאת עושה הכל להקל עליו את המעבר, יושבת איתו מס' ימים, עד שיוכל לבטוח במידה סבירה גם בדמויות האחרות, ומוכנה לקבל את העובדה המצערת, שהפרידה אכן תכאיב, לפחות לזמן מה. אישית, אני מאמינה שילד שקיבל שפע של אהבה וביטחון בבית, מגיע להתמודדויות אלה כשיר ומסוגל, והעובדה שהוא בוכה אינה עומדת בסתירה. הוא יבכה, ואולי יבכה נורא, אבל הוא יתרגל - פשוט כי הוא ילמד שאת חוזרת, ולוקחת אותו בצהריים, ושהגן מספק לו סביבה מעשירה ומגרה שמוסיפה על מה שחווה עד כה. בעניין פחדי הלילה, אני מציעה להמשיך בגישה המרגיעה שלכם, אך לעשות זאת ע"י מטתו, ולהתאפק מלקחת אותו למיטתכם. יתכן שלטווח הקצר יהיו לכם קצת פחות שעות שינה, אך לטווח הארוך תחסכו מעצמכם בעיה הרבה יותר עקשנית ומטרידה. אם הצרחות נשמעות כמו כאב, והופיעו במפתיע, לא יזיק לקחת לרופא הילדים, ליתר ביטחון. בברכה ליאת

בני בן שנתיים וחודשיים. לפני שבוע ניסנו לגמול אותו מחיתולים במהלך הסוף שבוע שמנו לו תחתונים והושבנו אותו על הסיר כל כמה זמן. הוא פספס כמה פעמים (קצת נבהל מזה) ופעם אחת הצליח לעשות פיפי בסיר.למחרת שמנו לו חיתול כדי לשלוח אותו לגן אך הילד התבלבל מצד אחד הוא אומר ובוכה שהוא צריך לעשות פיפי ומפחד לעשות בחיתול שלא יברח לו ומצד שני אם אני מציעה שנשב על הסיר הוא מסרב ובוכה (מפחד). הבנתי שהוא אינו מוכן עדיין לגמילה ואני מנסה להשכיח את זה ממנו אך זה לא עובד. חוץ מלהכנס לפאניקה כל פעם שהוא צריך לעשות (יש להדגיש שבשעות שבהם הוא במעון הוא עושה בחיתול בלי בעיה) בשבוע האחרון הוא רוצה כל הזמן שנרים אותו על הידיים ומפחד מכל דבר, לצאת איתו החוצה זה כמעט בלתי אפשרי.האם בעיית הבטחון קשורה לגמילה? זה נכון שהוא לא מוכן עדיין לגמילה? איך ממשיכים הלאה ומעלים לו את הביטחון?

שלום דבורה, גם ילד בשל ומוכן לתהליך הגמילה, אינו עושה זאת בסוף שבוע אחד. הייתי אומרת (בחיוך) שגם אימהות צריכות להיות מוכנות ובשלות לתהליך, שעשוי לקחת זמן, להיות רצוף 'תאונות' ונסיגות, ולהיות לעיתים גם מתסכל. בכל מקרה, אם תחושות הבטן שלך הביאו אותך להחליט על גמילה, לא בטוח שצריך לוותר כ"כ מהר. אלא שאם 'הולכים על זה', יש לעבוד במתואם עם הגן, לשלוח הרבה בגדים להחלפה, ולהישאר עקביים עם הניסיון. מה שקרה אכן עלול לבלבל ילד קטן, שבמהלך סוף השבוע התבקש להתאפק, וניסה בכל כוחו גם להצליח, והנה ביום ראשון הוא כבר שוב עם חיתול, ומתבקש לעשות פיפי דווקא שם. העובדה שהוא מצליח לעצור את הפיפי יכולה להעיד דווקא על בשלות מוטורית של שרירי הסגור, ואולי חבל לוותר. אם תחליטי לנסות שנית, נסי לאפק את התגובות, הן להצלחות והן לפספוסים, כדי לאפשר לילד ללמוד את מה שמתבקש ממנו עם פחות לחץ. איכשהו, יש לי תחושה שהבהלה סביב הפיפי קשורה באופן כלשהו לאמביוולנטיות שלך, ואולי למשהו באופן התגובה שלכם, לפחות בחוויה שלו. קשה לומר מכאן האם הפחדים שהופיעו קשורים לתהליך הגמילה שהחל עתה, או לא. בכל מקרה, כמו תמיד, רצוי להישאר קרובה, זמינה ומנחמת, ועם זאת להעביר מסרים של עידוד ולהימנע ממתן חיזוקים ותגמולים משניים (רחמים, תשומת לב עודפת, ניסיונות פיצוי ופינוק) לפחד. אשמח לשמוע עדכונים, אם יהיו. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני בן שנתיים ועשרה חודשים ולפני שבועיים התחלנו תהליך של חינוך לניקיון. לאחר יומיים הוא החל לשלוט במתן שתן באופן מלא ומעורר פליאה אך מסרב לעשות את צרכיו בשירותים אלא אך ורק באמבטיה.. יוצא שהוא "משתחרר" יום יום אך לא בשירותים. לדבריו "אני מפחד מהקקי שלי" אבקש את עזרתך בנושא. תודה רבה

ליאת שלום, חשוב לי לצייין שפיפי הוא מוכן לעשות בשירותים בלי בעייה ובאופן עצמאי אך קקי בשום פנים ואופן לא.

שלום חלי, בתהליך הגמילה, המטרה היא ללמד את הילד לעשות את צרכיו במקום המיועד לכך, דהיינו באסלת השרותים. לפעמים אנחנו משתמשים ב"תחנת הביניים" של הסיר. לפעמים, כחלק מהקושי שבתהליך, הורים וילדים מוצאים פיתרונות 'יצירתיים' כמו החזרת החיתול רק לצורך קקי, או עשיית הקקי במקום מסוים אחד כמו פינת רצפת השירותים או, כמו אצלכם, באמבטיה. פיתרונות אלה אינם חלק מתהליך תקין, ולפעמים משקפים חלק מהרתיעה של המבוגר, דווקא, מהמפגש עם הקקי. אני מציעה לא לאפשר את עשיית הקקי באמבטיה. תוכלי להסביר לילד שהקקי הוא אחת מהפרשות הגוף, ואינו איבר חשוב שאובד לו. הסבירי לו שיוכל לבחור בין האסלה לסיר, והציעי לו להתבונן בקקי, ולהיפרד ממנו בדרך הרגילה של שטיפתו באסלה. אתם בשלב מוקדם יחסית בתהליך הגמילה, ואני מציעה להתאזר בעוד קצת סבלנות כלפי תאונות ופספוסים, ולא ליצור הרגל בעייתי ממנו יהיה קשה להיפטר בעתיד. בהצלחה ליאת

שלום בני בן השנתיים נמצא במיסגרת ביתית עם 5 ילדים עם מטפלת מוסמכת.במסגרת ישנו ילד שאם מתעצבן הוא נושך את הילד שמעצבן אותו.בתקופה האחרונה בני ננשך מספר פעמים פעם בגב והיום הגיע הביתה עם נשיכה ביד.בני ילד טוב שלא יודע להחזיר.מה לעשות כדי לשים לתופעה סוף?המטפלת טוענת שהוריו יודעים. תודה

שלום טל, נשיכות - כמו מכות, דחיפות, משיכת שיער, וכד' - הן חלק מביטוייה של תוקפנות גולמית ובלתי מעובדת, האופיינית לגיל הרך. בגיל זה ילדים עדיין מתקשים להפגין איפוק וסובלנות, ולכן במצבי קונפליקט ותסכול נראה בפעוטונים גם נשיכות. מבוגרים נוטים להגיב בעוצמה רגשית גבוהה לנשיכות, בעיקר בגלל הסימנים שהן משאירות בגופו של הקורבן, ומייחדים להן דפוסי תגובה דרמטיים וחריגים. למעשה, אין בכך צורך, שכן מדובר ב*עוד* ביטוי של תוקפנות, שחשוב למנוע בדרכים הרגילות בגן. לפעמים, תשומת הלב המיוחדת הניתנת לנשיכות רק מגבירה את סבירות הופעתן. הפני את תשומת לבה של הגננת בשנית, ובקשי ממנה לעשות כל שביכולתה כדי לשמור על הילד שלך מהתקפות בגן, יהיו אשר יהיו. נשיכות הן חלק משגרת היום בכל פעוטון, ולכן אין טעם להתייחס גם אל הילד הנושך בחומרה יוצאת דופן. זה יעבור. בברכה ליאת

כנראה שאין לך ילדים אם זאת התגובה שלך!!את מוזמנת לבוא לראות את הצלקת על היד של בני!!אני את הילד שלי לא שולחת לגן לא ממש רוצה שזה יקרה בשנית!!אות הזהרה!!

שלום, אני מטפלת דיאדית באמא וילד כבן עשר, ישנם קשיים רבים ורקע ארוך אך קצרה היריעה... רציתי להתיעץ לגבי אחת הפגישות- קורה לא אחת שעולה נושא שמטריד את שניהם, אני מאפשרת את השיחה על כך אך תוך כמה דקות של חילופי דברים, הילד מתחיל להרים קולו ולבכות, כולו כועס, נעלב ועצוב, האם כועסת ומתוסכלת ב"חזרה" ואני לעיתים אובדת עצות כצד יש להגיב, לעיתים התחושה שאני משתפת פעולה עם מערכת היחסים הבעייתית ביניהם ולא מצליחה לעזור, לדוגמה היום הילד הגיע במצב רוח טוב, ויצא עם דמעות בעיניים. ברור לי שהמטרה בטיפול אינה הנאה, ובכל זאת חשוב לי לשמוע דעות על כך. מה דעתך? תודה רבה

שלום רותם, איני מומחית בטיפולים דיאדיים, אך הגיוני להניח כי מצבים מהסוג שאת מתארת אינם כה נדירים. אני יכולה לשתף אותך מניסיוני בפגישות משותפות של הורה-ילד, ולומר שגם ממפגשים טעונים מאד ניתן להפיק תועלת, שכן הם מספקים מידע רב ערך על הדינמיקה בדיאדה, ומהווים הזדמנות לשיקוף ופירוש. אני מניחה שכדי לומר משהו משמעותי על הצמד שלך, נחוץ באמת יותר מידע, ובטוחה שבהדרכה שלך יש לכך מקום. בברכה ליאת

בתי בת ה-3 סבלה מצואה קשה בערך מחג הפסח. היא פיתחה פחד מעשיית צרכים גדולים. בכל פעם שהיא מרגישה שמתחילה יציאה, היא סוגרת בכח אדיר את הרגליים ולא משחררת את היציאה, למרות שנתנו לה פגלקס, והצואה כבר לא קשה. היא עדיין עם טיטולים. לפני 3 ימים התפתח לה אודם בישבן (אולי בגלל ששתתה משקה תפוזים), וזה הגיע למצב שנראה כמו כויה. הרופאה רשמה לה "טבעקוטן"/"פוליקוטן" ולא עזר. עכשיו היא סובלת גם מהצריבה בישבן, וגם מהפחד לשחרר. הצואה יוצאת במנות קטנות במשך כל היום (בערך כל חצי שעה), ויחד עם זה היא בקושי מאפשרת לגעת בה ולנקות אותה, כי שורף לה. איך לצאת מזה? בתודה מראש

שלום רב, נדמה לי שכוויה בישבן בהחלט יכולה לבשר על כך שהגיע הזמן להיפרד מחיתולים. למרות שלכאורה זה נראה לא מתאים לעורר "משבר על משבר", אולי דווקא הורדת החיתול והפיכת הסיר או האסלה למקום זמין וידידותי לאורך היום ("תוכלי ללכת ולעשות קקי מתי שיתחשק לך, ולא תתלכלכי ולא ישרוף לך בטוסיק") יהיו הפיתרון. מה אתה אומר? ליאת

שלום, מיזה כחודש ימים, בני בן ה- 5 פוחד ללכת לישון לבד. מדמיין שיש דמויות מסדרות שמתחבאות מתחת למיטה שלו (סדרות לילדים). הוא פוחד מאיש רע שיכנס לבית ועוד דברים שרק הדימיון שלו יכול להמציא. לא פעם הוא מתעורר מבועת כולו שחלם חלום רע. אני תמיד ניגשת אליו ויושבת לידו עד שהוא נרדם בחזרה (לפעמים הוא כל כך מבוהל שלוקח לו שעתיים עד שהוא מצליח להרדם שוב). מתוך ענין חינוכי אני לא לוקחת אותו למיטה שלי. בגלל שנשארה לו טראומה מחלומות רעים. כל לילה הוא מראה סימני חרדה. כל רעש הכי קטן הוא שואל "אימא מה זה הרעש הזה"? וכו. הוא דורש שנבדוק שכל הבית סגור, שאין אף אחד מאחרי הדלת של החדר שלו. דואגים להשאיר מספר נורות דולקות בבית והכי חשוב אני דואגת להגיד לו "אין לך מה לדאוג אימא תמיד שומרת עליך". וכך אנחנו עוברים מידי לילה בלילה. מספרות מקצועית על התפתחות הילד, קראתי שילדים בגילו יכולים לפחד מכל מיני דברים, כי יש להם קושי להבדיל בין מציאות לדימיון, למרות שכאשר הוא פוחד ממשהו הוא יודע להגיד לי שזה בדימיון שלו ושהוא יודע שזה לא קיים - אבל בכל זאת הוא פוחד. משיחה עם חברות נאמר לי שזה לא טוב שאני עושה איתו סיבוב בבית ובודקת שהכל סגור וכשורה. האם יש אמת בדבר? האם אני באמת מחזקת לו את הפחדים? אבל מצד שני כיצד עלי לנהוג ? חלק מתהליך ההרגעות שלו זה הבדיקה שאנחנו עושים בבית לפני השינה. יש לי מספר שאלות: האם אני נוהגת נכון? האם אכן תופעה זו שכיחה בגיל הזה? באיזה גיל זה עובר? האם זה דורש התייחסות אחרת מצידי? אודה לך על תשובתך . בברכה קרן

שלום קרן, ילדים בני חמש אכן מתקשים להבחין בין מציאות ודמיון, וגם אם הם מבינים ואומרים שאין "באמת" מפלצות, עם רדת הערב יהיה להם הרבה יותר קשה להשתכנע בכך. מסיבה זו, באמת אין טעם לנסות לדבר אל ההיגיון, ומוטב לתת לילד תחושה של שליטה, ורעיונות כיצד להתגבר על המפלצת או - מוטב - להתיידד איתה. אם סיבוב ה'סגירות' שלכם מצליח לתת לו תחושת שליטה וביטחון, איני רואה בכך כל רע. אני חושבת שאני מבינה מה מקור ההתנגדות של חברותייך. יתכן שהן רואות בכך מתן אישוש לתחושת הסכנה הבלתי רציונלית שלו. אלא שפחדים וחרדות נוטים שלא להתרשם מקולו של ההיגיון, ונדמה לי שבמקום להתווכח איתו אם יש או אין סכנה, מוטב לתת לו לחוש מוגן ובטוח. כדי לא להגיע למצב שהחרדה שלו תשתק את הבית, תהפוך אותו למבצר, ותפעיל אותך בלי סוף, חשוב לפעול בהדרגה להעברת האחריות אליו, ולמציאת דרכים שיאפשרו לו תחושת שליטה ויכולת גם בלעדייך. התופעה אכן שכיחה בגיל זה, ואם תפעלי לצמצום הרווחים המשניים מן הפחד סביר שהם ייעלמו בהדרגה. בברכה ליאת

ליאת שלום תודה על תשובתך הקודמת. רציתי להתייעץ איתך בנושא הבא: הילדים שלי בני שנה ו-4 ועדיין בבית, לא במסגרת חינוכית כלשהי. לאחרונה אחד התאומים התחיל לתת מכות (קטנות עדיין אבל די מכוונות) לאחיו. זה קורה לרוב כשהוא עייף ועצבני, כך שלרוב הם משחקים ממש יפה, גם כשנוצרת תחרות על צעצוע מסוים התקרית מסתיימת בשלום לרוב. השאלה היא איך להגיב במקרים האלה שכן יש מכות. חשוב לציין שלרוב מדובר באותו תאום המרביץ, ואחיו לרוב אף פעם לא משיב לא. אלא יושב ומסתכל עליו, וכמובן מתחיל לבכות... השאלה אם אני מתייחסת לילד ה"נפגע" ומנחמת אותו - אני לא רואה שזה עושה רושם על הילד המרביץ. אם אני אכעס על הילד המרביץ - הרי גם ככה הוא עייף, אז זה יסתיים ב"היסטריה המונית" של בכי. איך הכי נכון להגיב במקרים האלה? תודה זוהר

שלום זוהר, תוקפנות של פעוטות משקפת ברוב המקרים קשיי וויסות וביטויים דחפיים, וככזו - נוטה להתמתן או להיעלם ככל שעולה יכולתו של הילד לשאת תסכול. גם למזג הבסיסי יש השפעה על ביטויי האגרסיה, ומכאן ההבדלים בין האחים. כרגע, לפחות לטעמי, אין טעם לכעוס או לנזוף, אלא להפריד פיזית ביניהם, תוך שאת אומרת בקצרה "אני לא מרשה להרביץ". במקביל, חשוב לפעול להפחתת התסכול בדרך של הסחת דעת, תגובה פרדוכסלית (לחבק דווקא את הילד שהיכה, אך לא כפרס, אלא כהרגעה/ריסון), והימנעות ככל האפשר מליפול למלכודת "הילד הטוב והילד הרע". יישר כוח ליאת

שלום ביתי בת 3 וחודשים. היא גמולה מהקיץ הקודם מפיפי במשך היום. בלילה היא עם חיתול וגם קקי היא מבקשת חיתול( לא מוכנה לעשןת בשרותים או בסיר בחודש וחצי האחרון היא לא מוכנה לעשות פיפי במקומות ציבורים כולל אצל סבתא שלה ואצל חברים. היא עושה פיפי רק בבית, בגן ואצל הסבתא השניה. כאשר יש לה היא מבקשת לרדת למטה ולעשות ברחוב. אם לא מסכימים לרדת איתה היא מתאפקת או מבקשת חיתול כדי לעשות קקי ואז היא עושה פיפי בעבר לא היתה לה בעיה והיא היתה עושה בכל מקום כולל בקניונים שהייתי מרימה אותה. לא ידוע לי על טראומה שיש לה שבגלל זה היא הפסיקה ורוב הזמן היא איתי מה לעשות? האם להכנע לה ולרדת כל פעם למטה?ניסינו להסביר לה שאסור להתאפק ושגם אנחנו עושים מחוץ לבית אך ללא הצלחה צריכה עזרה דחוף- לא יודעת מה לעשות

שלום קרן, הבעיה, לפחות כמו שאני רואה אותה, מתחילה בנוהל המוזר של החזרת החיתול לצורך עשיית קקי, הנהוגה בבתים רבים, אך משדרת מסר בעייתי ומבלבל. כרגע, בתכם משתמשת בעשיית הצרכים כדי להפעיל אתכם. אני מציעה לא לכוון לפתרון הבעיה במקומות הציבוריים, אלא דווקא בבית. ראשית יש להגיע למצב של גמילה מלאה, פיפי וקקי, ביום ובלילה. רק אז יש טעם לחשוב מה עושים מחוץ לבית. בברכה ליאת