פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, קודם כול תודה רבה על פורום מקצועי ומעשיר. דבר נוסף - יש לי בן כבן 7 והוא מתמרד מאוד עכשיו ומתנהג כמו גבר קטן. לעיתים התנהגותו דורשת תגובה מיידית ואני מאוד רוצה שיהיה קשר בין המעשה השלילי שלו לבין העונש /התגובה שהוא מקבל . ואני מנסה לחשוב בדרך יצירתית ולא כ"כ הולך לי . למשל :אם הוא הכה את אחיו אז אני שוללת ממנו טלויזיה /חברים/מחשב ליום יומיים , אם הוא יתחצף /דיבר לא יפה אלינו אז אני נותנת לו לבחור תגובה על התנהגותו . ואני בכל זאת מרגישה שהתנהלות שכזאת מולו אינה אפקטיבית . והייתי רוצה לקבל ממך מספר תגובות אפשריות שיש להן קשר בין המעשה לתגובה.

שלום טלי, את צודקת. עונשים 'שרירותיים' יעילים פחות מתוצאה טבעית. שלילת מחשב או טלוויזיה אכן מונעת מהילד משהו נעים שהוא אוהב לעשות, אך היא עלולה לעורר תחושת אי צדק וקיפוח, בעיקר אצל ילדים צעירים שלא תמיד מבינים את הקשר בין ה'עבירה' לעונש. קשה לייעץ באופן יעיל בנושא זה, אך אנסה להתייחס למצבים שהזכרת. אם הילד שלך מכה את אחיו, עליך להיזהר מלשפוט אותו כ'אשם'. הזכירי שאינך מרשה לנהוג באלימות בבית, ושאת לא מתכוונת להיות שוטר או שופט. עשי הכל כדי לא להתערב במריבות בין הילדים, ותגלי שהמריבות פוחתות משמעותית. כאשר הוא מתחצף אליך, פעלי כפי שהיית פועלת לו מישהו בעבודה שלך היה מדבר אליך בדרך חסרת כבוד - התרחקי, ותני לו להבין שהוא מפסיד אותך, את קרבתך ואת הנחמדות שלך, לפחות לאותו היום. השתדלי להימנע מהסברים/איומים/תוכחות, ורק התרחקי מקרבתו. תוכלי להגיב בקצרה ולומר משהו כמו - כשאתה מדבר אלי ככה זה פוגע בי, ולכן אני מבקשת שתתרחק ממני. לא נעים לי על ידך. למחרת תוכלי לחזור ולהיות ידידותית, כהנגדה חדה לאיך שהיית אתמול. דיבור מכבד ומנומס נקנה גם בדרך של למידה וחיקוי, ולכן, גם בשעת כעס, הקפידי לדבר אליו בכבוד, כמודל התנהגות. אשמח לשמוע אם הצלחת ליישם בהצלחה ליאת

שלום רב בתי בת 7 חזרה להרטיב בלילה בתדירות גבוהה, זאת לאחר שנגמלה מהרטבה כליל בגיל שלוש. זה קורה בחודשיםי האחרונים, אחת ליומיים-שלושה. אני מכירה את האופציה שיתכן שמשהו עובר עליה מבחינה נפשית, שהיא נתונה ללחץ או למתח כלשהם, אבל אני חייבת לציין שלא חל שום שינוי בהתנהגותה, ואם חל - אז להיפך. היא יותר פתוחה, פעם היתה לה חרדת קהל ברמה שלא הסכימה להשתתף במסיבות כיתתיות והיום היא אפילו נהנית מזה. היא ילדה יותר שמחה, הולכת ברצון לחברים ולחוגים, חברותית, אוהבת, מחבקת ומנשקת בלי סוף. היא גם ילדה מאוד פתוחה ומשתפת במה שקורה לה, מודעת לעובדה שאסור לשמור סוד מאמא ואבא (קראנו ביחד ספר בנושא). עם זאת, שאלתי אותה לא אחת, ברגע שהתאים, אם מישהו מציק לה, אם מישהו מעולל לה משהו שהיא לא רוצה, ואם היא מסתדרת עם כל החברות, ותשובותיה לא מספקות תשובה להרטבת הלילה. שאלותיי הן: 1. האם בהכרח החזרה להרטבת לילה מעידה שמשהו לא טוב עובר עליה? 2. איך פותרים את הבעיה? תודה רבה דנה

שלום דנה, הרטבת לילה יכולה להיות קשורה לגורמים רבים, ומתח הוא רק אחד מהם. גורמים פיזיולוגיים הקשורים לתפקוד השלפוחית, לאגירת שתן ובעייה בסוגרים, ואף גורמים גנטיים, יכולים כולם להשפיע על הנטייה להרטיב. אם ההרטבה הופיעה פתאום לאחר שנים של יובש, הסיכוי שמדובר בסיבות פיזיולוגיות נמוך יותר (אך לא נעלם כליל). אם כרגע מדובר בהרטבה שהיא מעבר ל'תאונות' פה ושם, מומלץ להגיע למרפאת הרטבה, ולנסות להיעזר בטכניקות של פעמון או זמזם. האופציה הרגשית קיימת גם היא. לעיתים ילדים מתקשים לתת לבעיה ביטוי ישיר, והיא 'זולגת' (תרתי משמע) דרך ההרטבה. כדאי להיות ערים גם לאפשרות שילד "מוצלח מדי" משלם על כך מחירים רגשיים. אני לא אומרת שזה המצב אצלכם, אלא רק מזמינה לחשיבה. אם את לא שקטה, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

ליאת, זוכרת את ההתלבטות שלי בענין בני הבוגר שלא מצליח לעבור את טסט הנהיגה? רציתי לעדכן אותך שנהגתי כפי שייעצת לי, והנה, לשמחת כולנו ולרווחתינו, אתמול עבר את הטסט סוף כל סוף. הוא מאושר, אנחנו מאושרים ובא לציון גואל. עכשיו אפשר להתחיל לחסוך כסף.........._(עלה הון תועפות).

איזה יופי לשמוע! כל הכבוד על הנחישות והביצוע. רק הערה קטנה - מעכשיו,לא חיסכון ולא בטיח... עוד נהג בבית, בעיקר כשמדובר במתבגר מבסוט, זה אומר לפחות עוד טנק דלק בחודש :-)) אבל זה באמת קטן עלינו. הכי חשוב שייסע בזהירות, באחריות ובהנאה. תודה שאת מעדכנת - שימחת אותי מאד מאד. ליאת

את עוזרת.

שלום, יש לי שתי בנות ואחת בדרך. בתי הקטנה בת 3.3 ואני מנסה לגמול אותה מטיטולים. היא מאד פוחדת ופשוט מתאפקת. היא חוזרת מהגן ומשעה 16:00 היא ללא טיטול. חשוב לציין שהיא מתלהבת ולובשת בכיף את התחתונים. הבעייה היא שהיא לא מבקשת לעשות פיפי/קקי בשירותים למעט מספר פעמים ממש מועט שבהן היא הלכה איתי ואחרי ישיבה ארוכה עשתה פיפי. חוץ מזה היא פשוט מתאפקת עד 20:00 והולכת לישון עם טיטול כמובן. אני כבר ממש בלחץ מזה כי עלי להחזיר תשובה לגבי גן עירוני אליו רשמתי אותה (ההודעה מצידי חייבת להינתן עד 15.7) ומצד שני עליי ליידע את הגן הפרטי אליו היא רשומה במקביל לגבי שנה הבאה. אני ממש חסרת אונים. לא חוויתי כזה קושי עם הילדה הגדולה ואני משתדלת מאד לשדר רוגע אבל אין ספק שאני בלחץ מהעניין. מה לעשות? האם לרדת מהעניין עד שהיא תרצה ותשתף פעולה או להמשיך בתהליך הכל כך מייגע הזה? תודה רבה !

שלום לימור, כמו שכבר נכתב כאן לא פעם, תהליך גמילה לחוץ, הנעשה תחת לו"ז המוכתב מבחוץ, סיכוייו להצליח נמוכים בהשוואה לתהליך נינוח, הנעשה באווירה רגועה וסבלנית. יש לפנייך חודשיים תמימים, וזה הרבה מאד זמן. נסי לקרוא באינטרנט על תהליך הגמילה ה'נכון', לפעול ברוח ההמלצות, ולאפשר לבתך גמילה רגועה. אם רשמת אותה לגן עירוני, במחשבה שזוהי המסגרת העדיפה עבורה, השאירי זאת כך, ופעלי במהלך הקייץ הארוך לעידוד וקידום החלקים הבוגרים של ילדתך, כולל גמילה מטיטולים. בהצלחה ליאת

בני בן 9 לומד במסגרת חינוך מיוחד לילדים עם הפרעות התנהגות, מאובחן כ ADHD , אנו מקבלים הדרכת הורים במרכז טיפול משפחתי, בתקופה האחרונה יש שיפור משמעותי בהתנהגותו בבית, אך בבית הספר לא עובר יום אחד בלי שנצטרך להגיע עקב התנהגות אלימה כלפי ילדים אחרים וצוות המורים, לא יודעים לאן להמשיך ומה יהיה בשנה הבאה. כרגע הוא לא לומד כבר 3 שבועות כיוון שלא יכול לשלוט בעצמו. הורדנו ריטלין 10 מ"ג בהמלצת הפסיכיאטר, כרגע מטופל רק בריספרדל.

שלום מירי, אתם עוברים ימים קשים, ואני שומעת בדברייך את תחושות הייאוש וחוסר האונים. ובכל זאת, אני שומעת שאתם מוקפים באנשי מקצוע, שיכולים להושיט סיוע ולעודד. לא ציינת אם בנך מקבל גם טיפול רגשי פרטני, נוסף על הטיפול התרופתי, ואני מקווה שאכן כך. כדאי לזכור שגם בטיפול התרופתי יש לעיתים מרכיבים של ניסוי ותעייה, עד שמגיעים לנוסחה שעובדת, ולכן חשוב להתאזר בעוד קצת סבלנות. נסו לנצל את חופשת הקייץ לרגיעה ולפעילויות נעימות עם הילד, שבוודאי מתוסכל ועייף גם הוא, מהנזיפות, הכעסים והתסכולים של השנה האחרונה. שולחת לך כוחות ותקווה ליאת

שלום, היום יצאתי לחופש הגדול (סיימתי ט') ואני מפחד שהקשר החברתי שלי עם החברים ילך וידרדר. מניסיון בחופשים גדולים קודמים, אמנם נפגשתי עם חברים אך פעמים מעטות מאוד. ברוך השם יש לי חברים ולא חסר, אך החברים הללו יכולים גם להיות לעיתים קרובות "מניאקים" - לא לקרוא לי או שכשאני בא אז הם יורדים עליי. זו הבעיה הראשונה ואבקש שתיתן לי עצות להתמודד. הבעיה השנייה - זוגיות: אני בן 15 וכבר כמה שנים שמפריע לי שאין לי חברה. בשנים האחרונות זה גובר ממש ואני מתחיל להשתגע. אני ביישן והקשר שלי עם בנות מאוד דל. שנים רבות שלא בכיתי ובתקופות האחרונות אני מוצא את עצמי מזיל מפעם לפעם דמעה. אפילו בביה"ס, כשבתחילת היום יש חיבוקים ונשיקות - אני בחיים לא הייתי בזה. יש ילדה בכיתה שאני אוהב אבל עכשיו יצאנו לחופש הגדול ולאחר מכן כל אחד מאיתנו ממשיך לתיכון אחר וזה גורם לי עצבות וכעס על עצמי שלא היה לי האומץ לגשת אליה, כי אין לנו כל קשר. מה אני יכול לעשות? זה פשוט מטריף שאין לך חברה! אני מפחד שכל החופש הזה אהיה סוג של "בדד" - אני צריך עזרתך... תודה

שלום אנונימי, ברכות לרגל סיום שנת הלימודים, וסיום חטיבת הביניים. יישר כוח! אתה עומד בפתחה של תקופה חדשה, תקופת התיכון, ותקופה זו יכולה להביא איתה סוג של בגרות ושינוי, גם אצלך וגם אצל חבריך. גם ילדים שהתנהגו לדבריך כמו 'מניאקים', יכולים להתבגר ולסגל לעצמם סגנון התנהגות חדש, מתחשב יותר, שקול יותר, ידידותי יותר. לא תמיד זה קורה בבת אחת, אבל המגמה הכללית היא של שיפור והתבגרות, הערכה מחדש של החברים, וכינון סדרי עדיפויות חדשים. כדי שתמצא את עצמך במקום טוב יותר בתיכון, חשוב שתוכל לתת ביטוי בהיר ומדויק למה שאתה חושב ומרגיש במחיצת החברים, לשתף אותם במה שקורה לך, ולאותת להם כשהם מעליבים ופוגעניים כלפיך. הרגישות הגוברת שאתה חש לאחרונה, כולל הנטייה לבכות, אופייניים מאד לגיל ההתבגרות, גיל של שינויים הורמונליים וגופניים, שיוצרים חוסר יציבות רגשית. בעיני זה חלק מהיופי של הגיל, ולא מוכרחים להילחם בזה. בגיל 15 ההתעניינות בבנות אכן גוברת, אך אם תסתכל טוב סביבך תגלה בוודאי שאינך היחיד שאין לו חברה. לכל אחד מאיתנו קצב משלו, ואין טעם להתייסר על כך אלא ללמוד לכבד את עצמך כפי שאתה. זה יגיע... עד אז, תוכל לנסות ליצור קשרים חברתיים חדשים (ולתחזק את הקשרים הישנים) דרך הרשתות החברתיות באינטרנט, דרך מפגשים במועדונים ובמקומות הבילוי המקובלים, ואולי גם דרך הפעילויות החברתיות של הקיץ בתנועות הנוער או במסגרות חברתיות אחרות, כמו חוגים, קבוצות התנדבות, קבוצות למידה, וכו'. נצל את החופש למנוחה, ים ובריכה, ביום, ולהרחבת חוג החברים בערב. במידה ותמשיך להרגיש בודד לאורך זמן, תוכל לפנות לעזרת הוריך, ולשקול יחד איתם פנייה לייעוץ אצל פסיכולוג קליני של מתבגרים. בהצלחה ליאת

כאמא לשני בנים , שניהם כבר קרובים לגיל 18, אוכל לספר לך, ששניהם , בסביבות שבין גיל שלוש עשרה ושש עשרה, היו מתחילים לבכות על כל שטות. לא תמיד בכי ממש, אבל דמעות היו מבצבצות מעיניהם לעיתים מאוד קרובות מכל מילה או מעשה של מישהו או אנו ההורים או מישהו מחבריהם, או מוריהם. זה עבר. היה חלק מתהליך התבגרותם. קבל את זה גם אתה כחלק מתקופה שתעבור. אל תילחם בתופעה כי אם תילחם בה רק תיעשה יותר מתוסכל. בגגרות נעימה(עד כמה שניתן, כי זה לא פשוט בכלל) וחופש נעים.

ליאת שלום רב, לאחרונה בני בן ה- 7 וחצי (בכור מבין שניים - יש לו אחות בן 5) "מתעורר" כמעט בכל לילה בין השעות 22:00-23:00 בבהלה מדבר משפטים לא ברורים (אין קשר בין המילים)לעיתים הוא מבועת ונראה מפחד ממשהו. כאשר אנו שואלים אותו על המקרה בבוקר הוא לא זוכר, ערכתי בדיקה בבית הספר ועפ"י צוות בית הספר אין לו שום בעיות חברתיות, שאלנו גם את הילד שלטענתו אין כל בעיות עם ילדים ו/או מבוגרים. משיחה עימו ובהחלטה משותפת הוא הפסיק לצפות בתוכניות עם תוכן אלים בטלוויזיה וגם הפסיק את המשחקים האלימים במחשב ובכלל המחשב עבר לסלון על מנת שנוכל לעקוב אחר הנעשה במהלך אחר הצהרים. בכל ערב לפני השינה אנחנו חוזרים ואומרים לו כמה אנחנו אוהבים אותו ומאחלים חלומות ורודים ונעימים וחושבים יחד על אילו דברים הוא היה רוצה לחלום (סוסים למשל...). אבקש לציין שאני בהריון בחודש התשיעי להריוני וצריכה ללדת בכל יום, ברור שהדבר משפיע על מהלך השיגרה בבית ואני בטוחה שמדובר בהתרגשות לא קטנה עבור הבן שלי, הוא שותף לחוויה ולעובדה שבקרוב יצטרף לו אח קטן למשפחה. אך יחד עם זאת התופעה שחוזרת על עצמה בכל לילה מחדש כבר תקופה ארוכה מידי (כחודש) מחשידה ומפחידה אותי, אנחנו משפחה מלוכדת שמדברת ומשתפת, אנחנו עוטפים באהבה ומשתדלים להדגיש לילדים שלנו שהרחבת המשפחה לא מפריעה לאהבה שלנו אליהם. אשמח אם תוכלי לעזור לנו ולייעץ לנו כיצד לפעול על מנת להפסיק את התופעה. תודה מראש.

שלום חופית, התיאור שלך מתאים מאד לתופעה הנקראת "ביעותי לילה", המתרחשת בדר"כ כשעתיים לאחר שהילד נרדם. למרות המופע המבהיל, ולמרות שהילד נראה מבועת ומפוחד, אולי גם כאוב, מדובר בתופעה מוכרת שאינה מעידה על בעיה חמורה או מדאיגה. העובדה שאינו זוכר דבר בבוקר מחזקת את ההשערה שמדובר בתופעה זו, ושלמעשה הילד שקוע בשינה גם אם הוא פוקח את עיניו או מדבר. לכן, כאשר אתם ניגשים למיטתו, נסו להרגיע, לחבק או לעודדו לחזור ולשכב בשקט. אין צורך להציע הסחות דעת או שתיה, מאחר והילד ממילא אינו זקוק לכל זה. ה'מופע' נרגע מעצמו, והילד ממשיך לישון בשלווה מבלי שיזכור דבר מאירועי הלילה. המקור לתופעה זו אינו קשור בשום פנים ואופן לחוסר אהבה או לחוסר תשומת לב, וחבל על כל האשמה וההצטדקות שלך. הסברה הרווחת היא שקיים בבסיס התופעה משהו גנטי, ה'מתעורר' בתקופות של עייפות קיצונית או מתח במשפחה (אולי הוא אכן נרגש מהלידה הקרובה). אם התופעה תימשך בעקשנות גם לאחר הלידה, אפשר להתייעץ שוב עם רופא הילדים שלכם, שבמקרה הצורך יפנה אתכם למעבדת שינה או למומחה לבעיות שינה בילדים. חלומות פז ולידה קלה ומהירה ליאת

ליאת היקרה, תודה רבה על תגובה מהירה. בברכה, חופית

שלום בני בן 5.5 .בזמן אחרו שואל אותי כל יום וכמה פעמים ביום "אמא את אוהבת אות?". יש לנו תינוקת בת חודש וחצי, אך השאלות התחילו עוד בהיותי בהריון. אני גדלתי במשפחה שאף פעם לא אמרו לי שאוהבים אותי, גם לא קיבלנו לא נשיקות ולא חיבוקים. אני מחבקת וממשקת את בני הרבה, אך לא אומרת לבד "אני אוהבת אותך" (קשה י מאוד להגיד את המילים האלה)רק אם הוא שואל אני עונה "כן,בטח". האם השאלה שלו קשורה דווקא לתינוקת חדשה במשפחה או שמעידה על בעיה בתקשורת או על חוסר אמון כלפיי?

שלום א', הידיעה שאנחנו רצויים ואהובים חשובה לכולנו, אבל מסתבר שלדעת זה לא תמיד מספיק: אנחנו רוצים להרגיש ולשמוע זאת מפעם לפעם באופן מפורש. זה נעים, מנחם ומרגיע. ילדים, ממש כמונו, אוהבים לשמוע שאוהבים אותם "הכי בעולם", ואמירה זו מקבלת משמעות מיוחדת כשהיא נאמרת באופן ספונטני מפעם לפעם. יש לי הרגשה שהילד הקטן שלך, מעבר לכל השמחה והנחת שהוא מכניס אל חייך, יכול לשנות הרגלים ישנים, וללמד אותך להתגבר על המחסום הזה, של ה"אני אוהבת אותך". אם זה קשה, נסי לחשוב על משפטים קרובים, אותם יהיה לך קל יותר לבטא, ולחלק אותם בנדיבות מדי פעם (מתה עליך, מתוק שלי, נשמה שלי, חולה עליך, כמה כייף לי איתך, איזה ילד מקסים אתה, וכיוב' כיד הדמיון הטובה). לא חשוב מה הסיבות לצורך שלו, כי הצורך הזה מתעורר מדי פעם אצל כולנו. חשוב שתוכלי לתת לו מענה, ולהרגיש שאת עושה זאת בשמחה ובאותנטיות. את יודעת, לפעמים מה שמתחיל ככורח מלאכותי, הופך לחלק טבעי וספונטני, אם רק ניתן לעצמנו את ההזדמנות. בשמחות ליאת

ילדתי בת ה 5 החלה לפני מספר שבועות לכחכח בגרונה כל מספר שניות. בהתחלה רק בבית אחר כך גם בגן. השבוע נוספה לכחכוח גם תנועת שפתיים של דמוי פיהוק כשלאחריו עיוות בפה. כשאני (אמא שלה) לא בסביבה וכשהיא עסוקה עם חברות ולא רואה אותי התופעה נחלשת משמעותית. בעצת הגננת אני מתעלמת מזה לחלוטין אך בתוכי זה גם מרגיז וגם מדאיג אותי. יש לציין שאנחנו עומדים לפני שליחות לארצות הברית בעוד כחודש וחצי. מה הסיבות לתופעה מסוג זה? האם יש צורך לערב טיפול מקצועי ואם כן האם כדאי להתחיל אותו פה או לחכות להגעה לארצות הברית? האם ניתן לדעת מה הסיכוי שטיקים אלו יהפכו לתסמונת טורט? תודה רבה, אמא מודאגת

שלום ורד, גורמי מתח ודחק בחייהם של ילדים יכולים להתבטא ב'טיקים' מוטוריים או קוליים, החולפים - ברוב המקרים - עם סילוק גורמי המצוקה. טיקים זמניים הבאים וחולפים בצורה ספונטנית שכיחים למדי בילדות, ואינם מחייבים טיפול מעבר להקלת המתח. טיקים כרוניים עלולים להימשך גם מספר שנים, ואפשר לטפל בהם גם תרופתית. תסמונת טורט היא הפרעה כרונית עם מאפיינים נוספים, מעבר לטיקים עצמם, כמו למשל התנהגויות אובססיביות -כפייתיות וקשת של בעיות רגשיות והתנהגותיות (אימפולסיביות, בעיות קשב וריכוז, תנועתיות יתר, ועוד). כרגע, בצל המעבר, סביר יהיה לייחס את הטיקים למתח המשפחתי, ואני ממליצה להמשיך ולעקוב, תוך ניסיון להרגיע, ומבלי להעיר דבר על הטיקים עצמם. אם התופעה תימשך גם לאחר תקופת ההסתגלות והרגיעה, אפשר יהיה לשקול התייעצות נוספת. דרך צלחה והתאקלמות מהירה. את, כמובן, מוזמנת להמשיך ולבקר בפורום שלנו גם משם, ולהביא לכאן ניחוחות חו"ל. להתראות ליאת

היי ליאת, אני מבקשת עצתך שוב לגבי בתי בת ה 3 וחצי המתמודדת לאחרונה עם גמילה מטיטול גם בלילה, ומזה 9 חודשים מתמודדעם "פולשת" בדמות אחות קטנה... אנו שמים לב שלאחרונה שוב היא מתעמתת, מתווכחת, בעיקר סביב לבוש בבוקר, מה שלא היווה בעיה כלל עד כה. גם כשבוחרת מראש בערב, היא מתחילה ללבוש בגד ומייד קוראת בקול "לא נוח לי", "רוצה בגדים אחרים" וכו. ניסיתי פעם פעמיים לתת עוד חלופה, אך לא יצאתי מזה, ואז החלטנו שמה שבחרה בערב הוא מה שתלבש. באחד הבקרים פשטה את בגדיה והכריזה שלא רוצה אותם וכך, החלטתי שזה מה שיש ולקחתי אותה כך עד לאואטו ורק לקראת היציאה לגן התלבשה במה שבחרנו מראש. בכל המצבים הללו ניסיתי ללכת בכיוון של לומר את דעתי (שלא לובשים משהו אחר) ואז המשכתי בענייני, אך "העסק רק התחמם": היא אחזה בבגדיי, אמרה "נו תדברי אתי" עד שהכתה אותי ונאלצתי להרחיקה בכוח. חשבתי, ופה אני מבקשת את עמדתך, שאולי היא צריכה אותי יותר איתה ולא שאכריז עמדתי ואעזוב אותה לתחושתה. ואז , המצבים של הקושי להתלבש המשיכו אך אני אמרתי את דבריי בנחת והמשכתי מדי פעם לומר שוב, כשהיא סערה, ניסיתי לומר "די, זה מהשלובשים, ובואי נרגע עכשיו,"והחזקתי אותה ,פשוט החזקתי, לא חיבוק במשמעותו הרגילה וזה הצליח, היא נרגעה. אחר כך כן היה חיבוק וככה, חוץ מזה שאני מרגישה שאני מחפשת תדר ברדיו והצליל עדיין צורם, כמטאפורה, אני מבקשת לדעת: האם למרות ש"ידוע" שאומרים פעם פעמיים לילד דבר מה וזהו, בתי זקוקה בשלב זה דווקא למשהו יותר מחזיק וקרוב? האם החזקה או אפילו חיבוק מרגיע עלול לבלבל אותה, דווקא במקום בו יש צורך בגבול? ג- מתי זה ייגמר??? תודה רבה על הכל

שלום גלית, האינטואיציות שלך אינן מטעות אותך. הבת שלך מפצירה בך "נו, תדברי איתי!", וכנראה שהיא למדה שבדרך השלילית היא משיגה ממך את מרב תשומות הלב. הצבת גבולות היא משימה חשובה, ואפילו קריטית, אך חשוב לא פחות ליצור שפע הזדמנויות לאינטראקציות נעימות וחיוביות ביניכן, שיגרמו לה לוותר על כל ההתעסקות המיותרת בבקרים. אין לי ספק שזמן איכות נינוח, שייאפשר לכן משחק ושיח משותף, ירגיע את החשש שלה לאבד אותך לטובת ה"פולשת" הקטנה, ויגביר את הסיכוי להתנהגויות קואופרטיביות. ברמה הפרקטית, אני חושבת שצריך להמשיך לשמור על נוהל בוקר שפוי ככל האפשר (נכון, אין מושלם. אחרי הכל, כולנו נשים ולכולנו יש קפריזות אופנתיות פה ושם...) ולהעניק לה את תשומת הלב בנדיבות בהקשרים אחרים. שולחת לך כוחות :-)) ליאת

היי ליאת, תודה על ההארה, אך עדיין, אני עם מודעות מאוד גבוהה ובסדר היום של המשפחה בן הזוג מגיע בערב ועד אז, בין ההגעה מהגן ועד בואו, כשעתיים, אני איתן, אמנם יחד, אך אני מציירת עם הגדולה, גוזרת או צובעת, משוחחות והמון פעמים לא באופן מודע אפילו, מחבקת, מדגדגת, מנשקת, והיא אומרת לי "נו די, לא רוצה" לעיתים. בנוסף, יש מצבים בהם רק אני והיא יחד, משחקות עם ימי הולדת לחיות.. או משחקים של נסיכות ומלכות וכל מה שמעניין אותה. נכון שזה לא כל יום הזמן שלי נטו איתה, אך זו המציאות בה אני חיה, האם עליי להמציא שעות נוספות? לארגן אחרת את היום? אני מתוסכלת, ככל שאני מתאמצת, נראה לי שלא מספיק, אודה על התייחסותך.

ולא בצחוק. אני בת 18 ואמא שלי אדם מאוד קשה היא שקרנית פתולוגית ומניםולטיבית היא הופכת את עצמה לקורבן של כולם ותמיד חושבת שמתאגדים נגדה אנחנו 4 בנות ו-2 לא מדברות איתה כבר כמה שנים אחותי השלישית עזבה את הבית לפני שנתיים בגיל 17 ועברה לחבר שלה כי היא לא יכלה לסבול אותה יותר.היא מנסה לשלוט לי על החיים ואני ממש מפתחת אליה שנאה עזה אבא שלי התגרש ממנה מזמן אבל אני לא יכולה לגור איתו מכל מיני סיבות טכניות.אני מרגישה שאני לא מסוגלת לסבול אותה יותר היא ככ משגעת אותי ומציקה לי ומשקרת לי כל הזמן אם אני תופסת אותה על שקר ואומרת שהיא משקרת היא מתחילה לצרוח ולהשתגע ואומרת שזה מה שאחיות שלי לימדו אותי לומר לה ולצלצל לחברות שלי להגיד להן שלא יבואו אלינו יותר וצועקת עליהן לפני שבוע שפכתי עליה כוס מים קרים כי לא יכלתי לשמווע אותה יותר אין לי כסף לעבור ואני לא יכולה להתגייס מסיבות בריאותיות. אני לא יודעת מה לעות אני מפחדת להרביץ לה או משהו היא פשוט בלתי נסבלת והיא לא מודה שיש לה בעיה.

שלום שירן, אמא שלך, ככל הנראה, לא תשתנה (גם אם זו אינה אמת אבסולוטית, מוטב להניח לשאלה זו) ולכן כל שביכולתך לעשות הוא לפעול במרץ לקראת חיים עצמאיים שאינם תלויים בה ובהתנהגותה. חפשי לעצמך עבודה ועשי כל שביכולתך כדי לצאת מהבית, כמו אחיותייך. אני מזכירה לך שלצה"ל אפשר להתנדב, ולשרת כמו כולם. גם זה יכול להיות פיתרון מה, גם אם זמני. ההבנה שלך את אמא כ'פתולוגית' יכולה לעזור - אולי - גם בגיוס מידה של סלחנות כלפיה, ובהימנעות מכל פעולה שיש בה אלימות. אם את מרגישה שהעניינים יוצאים משליטה, פני לטיפול פסיכולוגי ותחסכי לעצמך עוגמות נפש בהווה ובעתיד. בברכה ליאת

אני מאד מבינה ללבך. אמנם אמא שלי לא אלימה ותוקפנית, אך נוטה מאד להתערב בחיי, לפעמים יש לי תחושה שהיא מנסה לחיות את החיים שלי במקום החיים שאין לה. כשאני נרתעת ממנה, היא שוקעת ברחמים עצמיים ומאשימה אותי בכך שאני רוצה שהיא תמות כמה שיותר מהר. מן passive agressive. אני כבר מזמן לא גרה איתה, אני בת 28 ואמא ל-2 תינוקות. אני כן בקשר עם אמא שלי, רואה אותה בערך פעם ב-3 שבועות - חודש. העצה שלי אלייך, כמו שליאת כתבה זה לצמצם את המגע, כך גם תקבלי אפשרות להירגע בין לבין, אם בכלל תרצי אי פעם להיפגש איתה. כמו שאומרים, רחוק מהעין רחוק מהלב.

אני מעונינת לקבל המלצה לפסיכולוגית באזור אשקלון ובאר שבע

המשך לבקשתי פסיכולוגית לילדה בת 12 עם התפרצויות וכעסים בקשה להמלצה

שלום שרית, אנא צרפי כתובת מייל מעודכנת, מאחר ולא נוכל לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. מקווה שקוראי הפורום ישלחו לך המלצות לשם. אני עצמי לא מכירה מטפלים באזור זה. בברכה ליאת

בוקר טוב אני רוצה להתחיל גמילה מחיתולים לתאומים בני שנתים ו-4 הגננת טוענת שהם עוד קטנים אני חושבת שזה לא קשור לגיל אלה להרגלים טיפים על מנת להתחיל אאיתם אני מאוד אשמח

שלום נעמה, יש שפע של מאמרים ברשת, המנחים את ההורים, צעד אחר צעד, כיצד לגמול את הילד נכון, מה לעשות ומה לא לעשות. הנה אחד- http://www.mako.co.il/home-family-toddlers/healthcare/Article-3b642bc1356b221004.htm&sCh=28350a2610f26110&pId=786102762 ויש עוד המון. קראי בעיון, ואם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת בהצלחה ליאת

בתי המתוקה בת שנה, אנחנו חיים בח"ול אך הגענו לחופשה ארוכה בארץ , בערך חודשיים, לאחרונה אני מרגישה שהיא זקוקה למסגרת. אני מתלבטת 1. האם נכון יהיה להכנים אותה לפעוטון |(בפעם הראשונה) ולאחר שהיא תסתגל בעוד כחודשיים, נוציא אותה ונחזור לח"ול , 2.בנוסף אני אשמח לדעת מה תהיה ההשפעה של המעבר ואיך אוכל להקל עליה ?? ברכת יום מופלא

שלום רב, ילדים בני שנה אינם זקוקים למסגרת, ובדר"כ המסגרת הביתית מספקת את מלוא צרכיהם, הרגשים, החברתיים, המוטוריים והקוגניטיביים. בגיל זה יש עדיפות להתייחסות הפרטנית אל הילד, מבלי להכפיפו לסדר יום שרירותי. אם, לעומת זאת, הצורך הוא שלך, העדיפי מטפלת או בייביסיטר שתאפשר לך להתאוורר מדי פעם, מבלי לעורר משבר מיותר לבתך. לקראת גיל שנתיים מתחיל להסתמן יתרון למסגרת גן על פני הבית. עוד קצת סבלנות... תהנו בחופשה :-)) ליאת

שלום.. אחותי בת ה15 ניסתה להיתאבד והייתי רוצה המלצה על פסיכולוג טוב בנתניה.

שלום לאח המודאג, ניסיון אובדני מוגדר כמצב חירום, ולכן, אם תפנו למרפאה לבריאות הנפש לילדים ונוער ("בית בריצ'ר" בנתניה), סביר שתצליחו להתקבל לטיפול בדחיפות. בדר"כ מדובר בתורים ממושכים, שכן מדובר בטיפול ללא תשלום. אם תרצה הפנייה למטפל פרטי, פנה אלי לטל: 052-3106667 ואנסה לעזור. בברכה ליאת

ברצוני לקבל הכוונה לאיזה סוג טיפול מתאים לבעיה הנ''ל: קרוב שלי הוא בחור בן 30 רווק ומתוסכל, חסר בטחון עצמי, מתקשה ביצירת קשרים חברתיים, בעל דימוי עצמי נמוך, שקט מופנם ומאוד עקשן הבעיה הכי רצינית היא שכאשר מדברים איתו יש תחושה שמדברים עם ילד בן 12 (לא מודע למציאות). זה לא סוג של פיגור או משהו הוא פשוט לא מפותח רגשית ושכלית אבל לא מודע לכך. במהלך החיים ניסה כמה פעמים כמה סוגי טפולים אך בעקבות האופי הבעייתי "שום דבר לא יעזור, אין לי שום בעייה".. הפסיק אחרי כמה טיפולים. עכשיו הוא מוכן לנסות וברצינות טיפול שיעזור לו להשתחרר מכל המחסומים והמצוקות. הבעיה שהוא לא מרבה במילים.. איזה טיפול יכול להתאים לו?

שלום דנה, הבחירה בסוג זה או אחר של פסיכותרפיה תלויה, בין היתר, באופי הבעיה ובהנחות אשר למקורותיה (או במילים פשוטות - באבחנה). כדי שטיפול 'יעבוד' ויחולל שינוי, דרושה גם מוטיבציה בסיסית מצד המטופל, ועמדה של נכונות. כאן אני רומזת לכך שהטיפולים הקודמים שעבר היו לא בהכרח בלתי מתאימים. אם כרגע הוא מעוניין בטיפול, פנייה לפסיכולוג קליני עשויה לעזור. אני מתקשה להמליץ, על סמך הנתונים שציינת, על גישה טיפולית ספציפית, אך פסיכולוג מנוסה יוכל לחשוב יחד איתו על כיוון. במקרה של אנשים מאד לא וורבליים (אם כי לא רק איתם) אפשר לשקול טיפול הבעתי (באמנות, מוזיקה, תנועה או דרמה). בהצלחה ליאת

שלום ליאת. בתי הגדולה עכשיו בת שנה ו-10 חודשים. בעקבות כך שבגן שלה יש כבר ילדים גמולים, גם היא התחילה ללכת לסיר, מדי פעם היא אפילו עושה בו פיפי (על קקי בינתיים רק מדברים, אך לא עושים) בגן היא עם תחתול, ובבית אני משיארה אותה בשעות אחה"צ עם תחתונים או בלי כלום. אמנם היא מאד משתדלת, עדיין אין לה שליטה והיא מתריאה על פיפי שניה לפני שהוא בורח על הרצפה, אם היא עייפה היא לא תגיד בכלל. הקושי הנוסף הוא שיש בבית תינוקת בת 3 חודשים, ואם במקרה אני באמצע הנקה או מרגיעה אותה מבכי, אין באפשרותי להגיב מיידית להתראה. כיצד היית ממליצה לי להמשיך לנהוג? ולמה לצפות? בתודה מראש.

שלום אנה, דאגי שיהיה בבית סיר מוכן, אליו תוכל להגיע בכוחות עצמה, ותרגלי אותה (ברגעים של פנאי ונינוחות) להוריד בעצמה את התחתונים ולהתיישב על הסיר. נסי 'לזרום' עם התהליך, כמו עד היום, לשמוח בהישגים הקטנים, ולסלוח על התאונות. אני מאמינה שככל שהשליטה על שרירי הסגור תשתפר (לפעמים גם 'בריחת' הפיפי מקדמת תהליך זה) כך יתארך הזמן בין ההתראה לשחרור הפיפי. כאשר את מניקה, תוכלי להציע לבתך לבדוק אם היא צריכה פיפי, ולשחק עם זה קצת "בואי נראה אם תצליחי, לבד לבד, להתיישב על הסיר ולעשות פיפי כמו גדולה". אם היא תצליח, שבחי אותה, חבקי ונשקי אותה, וכך תרוויחי גמילה נעימה יחד עם הפחתה ברמות הקנאה באחותה התינוקת. ספרי איך הולך ליאת

שלום ליאת, אכן יש לנו סיר שמלווה אותנו בכל חדר בבית שאנחנו הולכים אליו. והילדה אפילו התחילה לבקש לשבת עליו כשיש לה צרכים, גם קקי! (למרות שאני לא מפתחת ציפיות מיידיות, היא עדיין די קטנה). מה שכן, להוריד תחתונים זה משהו שידרוש מאיתנו קצת יותר תרגול, ובינתיים רוב זמנה בבית הילדה מסתובבת בלי חלק תחתון בכלל, מגיעה לסיר ועושה את מה שצריך, כמובן שלא תמיד. האם זה דבר נכון לעשות - קודם לאפשר לה חופש שכזה, ורק אח"כ להרגילה לתחתונים, או שזה עלול לבלבל אותה? שאלה נוספת - האם קיים הבדל בין שנת לילה ושנת צהריים? האם כדאי לשים לה חיתול בזמן שנ"צ? ניסינו בלי חיתול וקיבלנו בריכה בשמיכה. תודה, אנה

שלום, יש לי בת בת שנתיים וחצי שאנחנו מנסים כבר הפעם השנייה להתחיל גמילה מחיתולים. היא מתאפקת המון שעות אך מסרבת בתוקף לעשות בשרותים או בסיר ותמיד עושה בסוף על הריצפה גם בגן וגם בבית. ניסיתי לשבת איתה שעות בשרותים אך היא לא מוכנה לשחרר... בעוד פחות משלושה חודשים היא נכנסת לגן עירייה שמחייב גמילה מחיתולים. בשאר התחומים היא מתקדמת מכפי גילה אבל בתחום הזה היא מתעקשת לא להיגמל. אודה על תשובתך.

שלום רב, תהליך גמילה הנעשה תחת "דד-ליין" יוצר לחץ אצל ההורים והילד כאחד, מה שלא תורם להצלחת התהליך. בדר"כ, התעקשות מתרחשת כתגובה ללחץ נגדי, ולכן, העצה שלי היא לשחרר קצת, להימנע מישיבה של שעות בשירותים, ולסלק מהבית את הטיטולים. הודיעו לה שמעתה היא מתבקשת לעשות פיפי וקקי בסיר או באסלת השירותים, ושאתם משוכנעים שבסוף היא תצליח. אל תזכירו לה ואל תפצירו בה לעשות דבר. אם הקקי על הרצפה, נקו בשקט, ללא נזיפות, ואמרו בקצרה: "לא נורא. בסוף תצליחי". אני יודעת שקל מאד להגיד וקשה הרבה יותר לבצע, אך באופן פרדוכסלי, השחרור אצלכם יביא לשחרור גם אצלה. אשמח לשמוע עדכונים. ליאת

הבת שלי בת שנה ו10 חוד', מזה שבועיים חל בה שינוי ז"א מחפשת אותי כל הזמן, לא עוזבת אותי לרגע, השנוי חל גם בזיקת חפצים כמו בקבוק מים וצלחת אוכל שלא רוצה הבכי שלה מאוד היסטרי עד שהיא מגיעה למצב שהיא יכולה לבכות שעה וחצי ואח"כ נרדמת. רואה אנשים לא מחייב זרים גם אילו שהיא מכירה,בוכה רוצה שארים אותה, מניחה את ראשה כל הכתף לא רוצה לראות אף אחד או סוגרת עניים ואח"כ נרדמת,במעון גם אותו הדבר נכנסת איתי ומיד רוצה שארים אותה סוגרת עניים,המטפלת מחזיקה אותה בוכה ואח"כ נרדמת לשעה שעתיים בערך, לא אוכלת עם החברים רק בעזרת מטפלת צמודה עם מסע שיכנוע,במהלך היום היא פעילה ומידי פעם חוזרת לאותו מצב, רוצה רק את אמא,היינו בנופש 6 ימים בחדר אוכל בבוקר או בערב, רצתה רק שנרים אותה ושוב סגרה עניים,אפילו את הסבא וסבתא לא רצה לראות, במהלך היום בבית היא פעילה ולפעמים זה בא לה, פנינו לפסיכולוגית של המעון טרם טופלה הבעיה מנסים באמצעות מנהלת המעון וצוות מטפלות להעזר עם הפסיכוליגית, בנתיים המצב לא כ"כ טוב, מבקשת יעוץ או עזרה.

שלום דור, אני מרגישה שקשה לי לייעץ או לעזור על סמך המידע החלקי שאת נותנת. לפעמים, כדי לקבוע אם מדובר בהתנהגות נורמטיבית או חריגה יש צורך בתצפית, בלקיחת רקע התפתחותי מפורט, ובהבנת הדינמיקה לפרטיה. לכן, אני מציעה להגיע אל הפסיכולוגית או לפנות דרך קופת החולים שלך למכון להתפתחות הילד, ולהירגע. בברכה ליאת

שלום, בני בן ה-10 הוא בכור במשפחה ועד לכיתה ג היה תלמיד מצטיין, כשרוני וטוב מזג באופן כללי. השנה, בכיתה ד' הוא נתקף במצבי רוח באופן בלתי צפוי ואז הוא מתכנס בתוך עצמו וננעל והכי גרוע זה שהוא לא מצליח לבטא את התסכול שהוא חש ולתחושתי כועס על עצמו בגלל זה. בנוסף הוא נוטה להיעלב ולכעוס מאוד באינטראקציה עם הסביבה, כשהדברים לא מסתדרים כפי רצונו או לפי סולם הערכים שלו לגבי מהו צדק. הוא רגיש בצורה לא הגיונית והתגובות שלו הן לא בפרופורציה למה שקורה סביבו. התגובות שלו מסתכמות בכעס תסכול והינעלות פנימה - וחוסר יכולת לדבר על מה מפריע לו.ואז הוא פשוט הולך לצד ולא מתקשר. לאורך כל השנה היו התרחשויות כאלה בבי"ס - עם ילדים מהכיתה שלטענתו התעסקו לו עם הדברים שלו כמו שולחן, כסא,קלמר והוא נעלב וכעס על האופן שבעיניו הדבר לא טופל ע"י המורה. באותה מידה בבית אם אבא שלו מרים עליו את הקול בהזדרזות בוקר לבי"ס הוא יכול מאוד להיעלב מטון הדיבור ולהוציא את עצמו מכלל תפקוד - כאילו שהוא נעלם לבפנים ואין עם מי לדבר. נראה לי שהוא זקוק לכלים מעשיים לויסות התגובה הרגשית שלו ולא רק שיחה. בשיחות איתו כשהוא מאוזן הוא הסביר לי שהוא לא יודע איך לא לכעוס או איך להרגיש אחרת.התגובה שלו מזיקה לו כי הוא גם נתקע שם במשך פרק זמן לא קצר במקום להמשיך הלאה. בשיטת שוברים את הכלים ולא משחקים - במקום להתמודד עם התחושות שלו הוא כאילו לא מסוגל להכיל אותן ומזיז את עצמו הצידה. וזו השאלה הראשונה שלי, איזה סוג טיפןל יכול להתאים, האם את מכירה את שיטת "תרגילי המח" והאם לדעתך היא יכולה לעזור - משהו שלא מבוסס רק על שיחות אלא גם על ארגז כלים מעשי. דבר נוסף שמטריד אותי בקשר אליו זה השעות הרבות שהוא מקדיש לקריאת ספרים. כמובן שידוע שקיאה היא דבר טוב אבל הוא קורא שעות על גבי שעות במשך ימים שלמים ואני תוהה אם זה לא בריחה והתנתקות מהתמודדות עם המציאות באופן כללי. הוא קורא שטוב לו כשהוא מצוברח בכל מצב שהוא (הוא יכול להוציא 16 ספרים מהספריה ביום חמישי ועד יום שבת לסיים את כולם ולהתחיל לקרוא אותם שוב) אודה לתשובתך, מיה.

שלום מיה, קשה 'לשים את האצבע' במדוייק על מוקד המצוקה של הילד, ואני מרגישה שיש צורך במידע נוסף כדי לנסח אמירה אחראית על אופי הטיפול המומלץ. אפשר להניח בזהירות, שעיקר הקושי הוא בזירה החברתית, בהבנת הקודים החברתיים ובפירוש הסיטואציה החברתית והבינאישית. אפשר שהמופע הבעייתי הזה קשור, באמת, לקושי שלו לווסת את רגשותיו, ועל כך - כמובן - אפשר וצריך לעבוד בטיפול. איני יודעת למה כוונתך בשיטת 'תרגילי המוח'. ההמלצה שלי היא על פנייה לפסיכולוג ילדים קליני שעובד גם באורינטציה קוגניטיבית התנהגותית. בהצלחה ליאת

היי ליאת! יש לי ילד מקסים בן 2.10 שרק התחיל לדבר. החלטנו בשיתוף עם הגננת כמובן את הגמילה.הגמילה נעשת במשך שבועיים כאשר בגן לא מפספס בכלל אבל,לא בא ואמר שיש לו פיפי רק כאשר לוקחים אותו הוא עושה.בבית הוא מפספס גם ולא אומר שיש לו רק אם לוקחים אותו.בעיה נוספת שבמשך הגמילה אפילו לא עשה פעם אחת קקי בסיר,מפספס בתחתונים ומאוד נגעל ואומר איכס ....איך אני מגיעה איתו למצב שהוא בא ואומר שיש לו פיפי?וגם איך אני מלמדת אותוומרגיעה אותו לא לפחד ולעשות קקי בסיר?

שלום סיוון, יש שפע של מאמרים ברשת, המנחים את ההורים, צעד אחר צעד, כיצד לגמול את הילד נכון, מה לעשות ומה לא לעשות. הנה אחד- http://www.mako.co.il/home-family-toddlers/healthcare/Article-3b642bc1356b221004.htm&sCh=28350a2610f26110&pId=786102762 ויש עוד המון. קראי בעיון, ואם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 6 . אנחנו עדיין סובלים מהרטבות לילה רציניות - כל בוקר קם רטוב מאוד. היינו בטיפול עם הפעמון כולל טיפול התנהגותי אך שום דבר לא עזר. העניין הוא חוסר שיתוף פעולה מצד הילד. וזה לדעתנו העניין המרכזי. שמנו לב שהילד לא שותה מספיק במשך היום ובגלל זה גם לא מתפנה במשך היום. דווקא לקראת ערב הוא מחליט שהוא צמא - ולא מפסיק לשתות. אנחנו מסבירים לא ללא הרף את חשיבות השתייה במשך היום ואף ממש רודפים אחריו יום שלם שישתה ומסבירים לו שאם ישתה במשך היום ולא בלילה אז יקום יבש. והוא כאילו עושה דווקא. שאנחנו מבקשים שישתה במשך היום מסרב ומתעקש דווקא לשתות לפני השינה. מצד אחד אנחנו יודעים שרוצה להיגמל כיוון שבימים שקם יבש, מאוד מרוצה ומתגאה בכך. מצד שני לא עושה שום דבר כדי לקום יבש ואפילו להיפך . נראה כאילו עושה בכוונה. אולי אנחנו לא פועלים נכון בגישה שלנו לעניין והייתי רוצה עצה לאיך כדאי להתנהג במצב זה. העניין מאוד מעיק ואנחנו רוצים שיגיע לסיום אבל לא רואים את הסוף במיוחד שנראה שלילד לא איכפת. מה עושים??? תודה מראש עינת

שלום עינת, אין לי ספק שלילד שלכם איכפת מאד אם הוא קם יבש או רטוב, וגם אני נוטה להאמין שמדובר כרגע בסוג של מאבק מיותר. נדמה לי שאם היו רצים אחריי יום שלם ומפצירים בי לשתות, גם אני הייתי מפתחת התנגדות ו'דווקא'. אין לי ספק שכוונותיכם טובות וטהורות, ושאתם רוצים לעזור, אך נדמה לי שאת צודקת ויש לשנות גישה (אחרי הכל, אין לכם מה להפסיד). הייתי מנסה להגיד לילד שאתם סומכים עליו ובטוחים שיצליח להיגמל מהרטבת הלילה שלו. למדו אותו להתארגן ביעילות עם החלפת הפיג'מה והסרת המצעים הרטובים, ועשו כל מאמץ לזוז הצידה מבלי לשפוט או לבקר אותו. אני יודעת כמה קל להגיד וקשה לבצע, ובכל זאת, מאחר וממילא הסדינים רטובים, קחו אוויר, ותחליטו לא להתעצבן ולא להגיב לחלוטין (!!!) למשך חודש ימים. אף מילה. לא על השתייה, לא על הסדין הרטוב - כלום. לאחר לילה יבש, הגיבו בחיוך ובאמירה קצרה "כל הכבוד". אל תעשו פסטיבלים מיוחדים גם מול הצלחות. מבקשת ממך לחזור לכאן ולספר איך הולך, ואז נראה. בהצלחה ליאת

ומבקש לראותה,הילדה לא רוצה לראות אותו,אני מדברת איתה על "לפגוש את אבא " אך היא מתעלמת ממני,שואלת למה צריך ?...שואלת למה אני מבקשת ממנה לעשות דברים שהיא לא רוצה לעשות. האם יש צורך לפנות לפסיכולוג לקבלת הנחיות ,אם כן ,אשמח להמלצות באזור נתניה,ת"א. תודה

שלום יאנה, לפני שמקיימים מפגש כה טעון בין ילדה קטנה לאב שנטש, חשוב לברר האם מדובר בנכונות שלו לקבל על עצמו את המחוייבות המתבקשת ממנו כהורה, או שמא בגחמה חד פעמית שרק תכאיב או תבלבל את הילדה. אני מציעה לערב גורם רווחה, או להתייעץ עם פסיכולוגית הגן, שתוכל לייעץ לך מתוך היכרות עם הנסיבות המסוימות שלכם. בברכה ליאת

אני מבינה את הצורך להכיר את האבא ,אך אביה לא מהווה דמות חיובית כלל וכלל,אני לא סומכת על דבריו ועל מעשיו ,פתאום הוא צץ אחרי 4 שנים ,אני בניתי לנו חיים ,יש לי בן זוג שאותו היא אוהבת (לדבריה :היא לא רוצה להכיר שום אדם גבוהה :) נוסף )יש לי משפחה תומכת ואוהבת והפחד הגדול שלי שמפגש זה רק יגרום לבעיות . איך פונים לרווחה ? לא ידעתי שיש פסיכולוג בגן ,איך פונים אליו ? תודה מראש .

ליאת שלום, בהמשך לשאלתי ותשובתך מיום 05/05/10 יש לי שאלות נוספות ניסית לדבר עם בני על נושא סכנות האינטרנט בדקות הראשונות של השיחה הוא הקשיב ואח"כ התעצבן ועלה לחדר שלו. הספקתי רק לומר לו כמה מסוכן לנסות להפגש עם אנשים זרים שמכירים דרך האינטרנט ונתתי לו דוגמאות לילדים שפשוט נעלמו והוא ענה לי "מה את חושבת שאני מפגר שלא יודע" לפני מספר ימים ראיתי SMS בנייד שלו מבחור שכתב לו שהוא רוצה להפגש איתו אני מבוהלת מהמחשבה על זה שבאמת יקרה משהוא אני גם חושבת שהוא מאוד מאוד צעיר לניסיונות כאלה אנא עיזרי לי מה לעסות תודה יעל

שלום יעל, מחקרים מצאו כי תעמולה הנשענת על הפחדה ואיומים עלולה להשיג תוצאה הפוכה, וליצור אצל קהל השומעים אדישות או התנגדות למסר. כיום אנחנו כבר יודעים שמה שגורם לאנשים להפסיק לעשן הוא לאו דווקא הפחד מסרטן הריאות (כי הרי "לי זה לא יקרה"), אלא דווקא הפחד להיתפס מסריח, לא סקסי, ואימפוטנט. באופן דומה, כאשר את מספרת לבן שלך על אנשים שפשוט נעלמו בגלל שגלשו בחוסר זהירות באינטרנט, זה נשמע לו מופרך ולא ממש נוגע לו. עדיף בעיני לבחור מסר מתון יותר, שיוצג לו ע"י שני ההורים, ויעמיד במוקד את הבעיות היותר 'ריאליות', עליהן דיברנו אז. אני מזמינה אתכם לבחון באומץ, מה באמת מדאיג יותר כרגע, ולנסות לגלות פתיחות גם לרעיונות של העדפה מינית הומוסקסואלית אותה הוא (אולי) מנסה לבחון. יכול להיות שגישה פתוחה ומקבלת מצדכם, תחלץ אותו מה'פינות האפלות' של הרשת, ותזמין אותו לבדיקה של המיניות המתהווה שלו בדרכים לגיטימיות יותר ובסביבה בטוחה. אולי אפילו במסגרת טיפול פסיכולוגי או בעזרת עמותות נוער שזו תכליתם. בהצלחה ליאת

שלום, רציתי לדעת האם להחלטה על אי עשיית ברית מילה, יכולה להיות השפעה על הילד והמתבגר שחי בחברה הישראלית ואם כן אילו השפעות?

שלום מורן, תיאורטית, ילד שלא נימול עלול לחוות תחושת חריגות בהיותו חלק מחברה שרובה הגדול מל את בניו (הילדים שאינם נימולים מהווים כ-5% מכלל הזכרים, כאשר 2% אינם יהודים כלל). בפועל, המידה בה ה'חריגות' הזו תשפיע על הילד ותפריע לו, תלויה בגורמים רבים, חלקם קשורים בו וחלקם בסביבתו, ממש כפי שקורה במצבים אחרים של חריגות גופנית. ללא ספק, מאימתי שהחלטתם שלא למול את בנכם, עליכם להיערך לשאלות שיתעוררו לאורך השנים, ולהתאים את התשובות לרמת ההבנה של הילד. ילד חזק ומסתגל, המבסס את התפיסות העצמיות שלו לאו דווקא דרך ההשוואה לאחרים - סיכוייו להיפגע נמוכים בהשוואה לילד עם נטיות קונפורמיסטיות. אני מציעה להקדיש לכך מחשבה עמוקה, ולבחון גם את כל ההשלכות הבריאותיות. בברכה ליאת

בני מסיים את כתה א ולא הצליח לרכוש את הקריאה והכתיבה ומתקשה מאוד בחשבון. עשינו אבחון ועלינו על כמה לקויות ובעיות קשב. התחלנו בהוראה מתקנת ובני מרגיש שם מצויין ויש כימיה עם המורה אבל לא ממש עושה מאמץ ללמוד. בשעור אחד הוא מראה ידיעות בחלק מהדברים ובשעור אחר כאילו ואינו זוכר דבר. קשה לדעת מה הוא יודע ומה לא ואם הוא בכוונה או לא אומר שאינו יודע. הוא מעדיף לעשות צחוק, פרצופים וקולות ונוהג בילדותיות. אני יודעת שתמיד היה ילדותי ביחס לגילו. אולי אינו מספיק בשל אבל הנחתי לו בעניין כמה חודשים ואין שינוי. הפער שהוא פותח גדול מדי. בנוסף, איני יודעת אם יש מקום לעיצוב התנהגות למרות שהוא מחונך ומקשיב להוראות. הוא פשוט מרגיש נוח עם הדימוי של לא יודע ולא להתאמץ ובעיקר כי הוא מרגיש כך קטן וחמוד..... מה עושים?

שלום חנית, בנך עדיין ילד קטן, וסביר שיעדיף צחוק ופרצופים על פני עבודה מאומצת. הוראה מתקנת בכיתות הנמוכות, בעיקר כשמדובר בילדים עם טווח קשב מוגבל ולקויות למידה, אמורה להביא בחשבון את הנטייה הזאת, ולשלב בלמידה אלמנטים משחקיים שיקלילו את האווירה ויגבירו את המוטיבציה. אני מציעה לתת את הדעת גם לאספקטים הרגשיים. לפעמים מה שנראה כמו התנהגות זחוחה, יכול להסתיר דיכאון, ייאוש ותחושות חוסר אונים וחוסר ערך. בעיני, שווה להתייעץ גם עם פסיכולוג ילדים או פסיכיאטר ילדים, שיוכלו לתרום מניסיונם. בהצלחה ליאת

בני בן 7.5 מסיים כיתה א' ויש לו בעית קשב וריכוז עם היפראקטיביות ,לוקח ריטלין כל יום 20 מג' SR לאחר הלימודים אני משאירה אותו בצהרון.ושם הבעיה בלימודים הוא נהדר גם בהתנהגות וגם בלימודים, אך בצהרון הוא מרביץ זורק דברים על ילדים (אבנים,מספרים וכו')ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה. אודה לך עם תעזרי לי או תפני אותי לגורם שיכול לטפל בבעיה. תודה אורלי

שלום אורלי, ממליצה לחזור לפסיכיאטר שרשם לכם את הטיפול התרופתי, כדי לשקול שינויים במינון. מעבר לכך, חשוב לזכור שילדים עם ADHD זקוקים לסביבה חינוכית המכירה בבעיותיהם, יודעת ויכולה להכיל ולהתמודד ביעילות עם התנהגויות אימפולסיביות, ולחלץ את הילד מהמקום של "הילד הרע". כדאי לזכור כי הטיפול האופטימלי בילדים אלה משלב, יחד עם הריטלין, גם טיפול פסיכולוגי המסייע לילד להפעיל אסטרטגיות של שליטה עצמית. גם על כך תוכלי להתייעץ עם הרופא שהתאים את הטיפול התרופתי. בהצלחה ליאת

האם מישהו יכול להמליץ לי על פסיכולו / גית לטיפול בגיל נוער טוב/ה באיזור מודיעין?

שלום רב, התקשרו אלי 052-3106667 ואולי אוכל לעזור. ליאת

בתי בת 9 מאד מפוזרת , חדרה נראה באופן קבוע כמו אחרי מהפכה, גם אם סידרנו אותו 5 דקות קודם , פסולת במקום לפח אצלה תמיד על הריצפה , פרטי לבוש אחרי המיטה ומתחת לספריה ושום דבר לא נמצא במקום . כל הערותינו וכעסנו לא עוזרים . האם יש מקום לדאגה ?

שלום ענת, השאלה אם יש מקום לדאגה, תלוייה בשאלה מה בעצם מדאיג אותך. האם את דואגת שמא מדובר בהפרעה או לקות ממנה סובלת הילדה? האם את דואגת למראה הבית ולסידור החדר? האם את דואגת שמא איבדתם את סמכותכם כהורים? ילדים יודעים להיות 'ברדקיסטים' גדולים, ועלינו לסייע להם ללמוד לחיות מתוך התחשבות באחרים, מבלי להפוך את החדר שלהם לתוהו ובוהו ולצפות שמישהו אחר יישא בנטל הסדר והניקיון. העובדה שההערות, הכעסים והבקשות שלכם לא עוזרים, ובהנחה שלא מדובר בקשיי שמיעה או הבנה, יכולה להעיד על בעיית גבולות בבית, ועל כך שהתבססה אצלה האמונה שלא משנה מה יקרה, מישהו כבר ייסדר אחריה. בעיני, במקום לכעוס, עדיף לחשוב על דרכים יצירתיות (אומץ! אומץ!) שילמדו אותה שלהתנהגותה יכולות להיות תוצאות בלתי רצויות מבחינתה. רמז: מה יקרה כאשר השטיח ייראה כמו פח אשפה או כאשר לא תמצא את הג'ינס האהובים שלה. אם אתם חושדים שמדובר בקשיי ארגון שמקורם בלקות ממקור אורגני, פנו לאבחון. בהצלחה ליאת

בננו בן שלוש וחודשיים. ילד אינטיליגנטי, רגיש למדי, מאד מאד פעיל, שמח וטוב לב, סובל מבעיות אכילה די קשות (אוכל 2-3 ביסים בארוחה נמצא בטיפול ומעקב). אנחנו בדילמה לקראת שנה הבאה. מגיל חצי שנה הוא בגן פרטי שאנחנו מאד מרוצים ממנו. עכשיו מתלבטים אם לעבור לגן עירוני. אם הוא יישאר בגן הפרטי הוא יהיה הילד הגדול בגן, ואנחנו חוששים מהמשמעויות החברתיות של זה שלא יהיו בני גילו שיכולים לעניין אותו, לאתגר ולהעשיר אותו ולעורר אינטראקציה חברתית. בגן העירוני יהיו כמובן בני גילו וגדולים ממנו, וגם כאלה שגרים בסמוך אלינו שאפשר לעתים יותר קרובות להיפגש. מנגד אנחנו מאד לא מתלהבים מזה שבגן העירוני הוא עובר מיחס אישי וחם, טיפוח רגשי ופינוק של ארבע מטפלות על עשרים וכמה ילדים, לגננת וסייעת על שלושים ומשהו, וכל זה בזמן שממילא יהיה הלם הפרידה מהחברים והכניסה למסגרת חדשה, במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בילד די רגיש. אשמח לשמוע דעתך.

שלום רועי, אחת המשימות ההתפתחותיות החשובות בחייו של כל אדם, היא התנועה המתמדת לעבר אינדיווידואציה, מימוש ועצמאות. מדובר במסע מפרך, שראשיתו- התמזגות כמעט מלאה עם האם, ואחריתו - חיים בוגרים ללא תלות, התקיימות כמרכז יוזמה עצמאי. בתווך הגדול שבין שני הקטבים הללו, עובר הילד בהדרגה ממסגרות בהן הוא עטוף ומוגן פיזית וקונקרטית, למסגרות פחות ופחות מגוננות, המכשירות אותו לחיים של הסתמכות עצמית ויכולת. אוכל להניח את דעתך ולומר, שגם בגן עירוני היחס חם ואישי, הצוות מקצועי ומפוקח, ותשומת הלב קיימת, הגם שהיא מופנית פחות להיבטים של טיפוח פיזי ו'פינוק', ועוברת לממדים חדשים, קוגניטיביים וחברתיים יותר, וככזו - מאפשרת יחס חדש בין מס' הילדים למס' הגננות והסייעות. אכן, לא קל לגדול... דרך צלחה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 8 .הוא ילד בכור מקסים רגיש עוזר איכפתי פשוט ילד מתנה. הבעיה היא שהשנה הוא היה מעורב בהרבה מקרי אלימות (לא קשים...)והצקות. עשינו כמה שיחות והוא טוען שהוא מרגיש שלא אוהבים אותו והוא חש צורך תמיד להביא דברים מגניבים וחדשים לכיתה כדי שחבריו יהיו סביבו וירגישו שהוא cool . וכשהוא לא מביא דברים אז מתעלמים ממנו ולא ניגשים אליו. ואז הוא מציק ומכה כדי להרשים את חבריו וכדי למשוך תשומת לב. מה גם שהוא כ"כ רגיש וכשמעליבים אותו הוא מיד חש צורך לבכות ופוחד שיכנו אותו תינוק בכיין ולכן הוא לרוב נשאר בהפסקות בכיתה כדי להימנע ממצבים כאלה. מה עושים על מנת שהוא ירגיש ירגיש יותר נאהב ושהוא שווה בזכות עצמו ולא בזכות הדברים שהוא מביא. ברצוני לציין שהוא ילד נאה מאוד נקי אסטטי ילד שאוהב לתת מעצמו ולעזור. אנו מחזקים את בטחונו העצמי כל הזמן ואין לו שום סיבה להרגיש כך, כמו כן באים אליו חברים הביתה אך רק כשהוא יוזם, אך לרוב לא מתקשרים ומזמינם אותו. מה עושים???... תודה

שלום שרי, ביטחון עצמי מתפתח, בין השאר, דרך חוויות חוזרות של הצלחה ויכולת. כרגע, הייתי מנסה לזמן - במכוון - חוויות מסוג זה, בדרך של תגבור פעילויות בהן יש סיכוי שיצליח, ינצח, ירגיש כשיר ובעל ערך. זה יכול להיות בעזרת חוגי ספורט, רכיבה, אמנות, מוזיקה, וכד'. אם את חושבת שמדובר בבעיה עמוקה וכרונית יותר, אפשר לשקול טיפול רגשי, אצל פסיכולוג קליני או מטפל בהבעה (אמנות, מוזיקה, דרמה, וכיוב'). בהצלחה ליאת

בני בן 12 ונחשב שעיר באופן סביר,אבל לרוב הבנים בכיתתו אין כמעט שערות ברגליים . הוא מאוד מתוסכל ורוצה לטפל בזה. תלמיד אחר בכיתתו השעיר ממנו בהרבה גילח את רגליו ובני מודע לכך שזה צומח בצורה מכוערת. אני אמרתי שהוא בגיל ההתבגרות וזה חלק מזה והוא בן וזה נורמלי וטיבעי,אבל כמובן שהוא לא מסתפק בזה כי " כולם לא ורק הוא". כמו כן הפיטמה הימנית שלו נפוחה מעט?(גם אביו סבל מזה בגיל ההתבגרות ובגיל 18 עשה ניתוח אסתטי ) וגם זה כמובן מפריע לו,מה עושים ומה אומרים כדי שלא יבודד את עצמו מילדים,ובעיקר שירגיש טוב עם עצמו?

שלום אילי, למרות הרוחות החדשות המנשבות בזירה המטרוסקסואלית, שיער הרגליים נשאר אצל כל הגברים, למעט - אולי - שחיינים ורוכבי אופניים מקצועיים. לכן, תחושת החריגות שלו תתפוגג די מהר, כשעוד ועוד בנים (כל אחד בקצב שלו) יצטרפו לקבוצת ה'מתבגרים'. בגיל ההתבגרות, שביעות הרצון מהגוף ומראהו נמוכה למדי, בעיקר על רקע השינויים הקיצוניים, חלקם כאלה הפוגעים בפרופורציות ובמראה העור. למרות התחושות הקשות, רוב המתבגרים מצליחים לקבל את עצמם בשלב זה או אחר, ולעבור את השינוי בשלום. השתדלי להמשיך לעודד אותו, לסייע לו לבחון את עצמו בפרספקטיבה רחבה, ולהזכיר לו שהזמן פועל לטובתו. לפעמים זה עוזר... בעניין הנפיחות בפטמה, מוטב לפנות לרופא אנדוקרינולוג, ולהתייעץ עמו (גם לגבי השיעור). בריאות ליאת

האם מישהו יכול להמליץ על פסיכולוג ילדים טוב באיזור ראשל"צ/נס ציונה/רחובות (לגיל 12)

שלום רב, אנא צרף כתובת מייל מעודכנת, מאחר ולא נוכל לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. מקווה שיישלחו לך המלצות לשם. בברכה ליאת

עבור ילד בן 10 עם לקויות למידה

ליאת יקירה, תודה על איחולייך, מי כמוך מבין ויודע את גודל הבשורה, את מופלאה יחידה ומיוחדה תודה תודה אוהבת גילי כ"ץ בן שפר (+גדי+יותם+חצי קטנה)

בתי בקרוב בת חמש. בינקותה חברות המליצו לשים במיטתה כמה מוצצים כדי שאם תתעורר תושיט יד ותמצא אחד בקלות. אולם במהרה הילדה התמכרה למצב קבוע של שלושה מוצצים, בעיקר לצורך הרגעה או הירדמות: אחד בפה, אחד ביד שמאל ואחד ביד ימין שאיתו היא מחככת את האף בפטמת המוצץ. כשהיתה בת שלוש וחצי גמלנו אותה ממוצץ אחד כך שנשארו שניים. כמה חודשים אחר כך גמלנו גם מהמוצץ השני, זה שאיתו היא מחככת את האף (גמילה לא קלה, עד היום היא מתחננת במצבי עייפות קיצוניים למוצץ נוסף ביד, איתו היא רוצה לעשות נעים - אבל נענית בסירוב). לפני כחודשיים גמלנו מהמוצץ היחיד במשך היום - וכרגע היא ישנה עם המוצץ רק בלילה. התכנון הוא לגמול אותה גם בלילה בעוד כחודש (עם תום הגן). אבל אני ממש בדילמה. מצד אחד רופאת השיניים אמרה שהיא חייבת דחוף להיפטר מהמוצץ. מצד שני במשך היום פעמים רבות היא מוצצת את השיער או החולצה או סתם משחקת עם הלשון, ואני רואה שממש קשה לה. היא עצמה מאוד קשורה למוצץ ואומרת לי שוב ושוב שיהיה לה מאוד קשה בלילה בלי מוצץ. אני מבטיחה שאנשק ואחבק אותה ברגעים הקשים, אבל למעשה אני חוששת שאני מפילה עליה תיק כבד מדי... אשמח לקבל עצה. תודה רבה

שלום טל, כמו שאת רואה בעצמך, כאשר "חפץ המעבר" המנחם נלקח מהילד לפני שהוא מוכן לכך, יימצאו תחליפים, לא תמיד אסתטיים או מעודנים מהמקור. מכל מקום, אני מצדדת בגישה המכבדת את הקצב והצרכים של הילד בנושא זה, ומציעה להמתין למוטיבציה (גם אם חלקית) מצידה, שתגביר את הסיכוי לשיתוף פעולה והתגברות. בברכה ליאת

שלום לך ליאת שמחתי לקרוא את תשובתך המקצועית, ולמדתי להבין מימנה שאני פועל נכון או לפחות בצורה סבירה, 2 שהבנות שלי בגילאים 4 ו5 מסתדרות מצוין, זה מומלץ לשים אותם באותו גן? או שזה יהיה יותר חכם להפריד אותם ?ושוב תודה על רוח היהתנדבות 

שלום ערן, לא בטוח שיש תשובה נכונה אחת לשאלתך. כדי לקבל החלטה האם להפריד אותן או להשאיר יחד, הייתי שואלת את עצמי לא "למה לא?" אלא "למה כן?". אם התשובה היא "כי מדובר בגן טוב, כי זה נוח לנו מבחינת שעות והסעות, כי אנחנו סומכים על הצוות, וכד'" אפשר לשקול זאת. אם, לעומת זאת, התשובה היא "כי ככה הן ישמרו אחת על השניה, יעזרו אחת לשניה, יהיו יחד כל היום, וכד'" הייתי נזהרת. יש משהו בריא ביכולתו של הילד לתפקד במגוון מסגרות, עם מצבים לא מוכרים, מתוך התמודדות עם תביעות השונות מאלה של הבית, בחברת אנשים אחרים. קרבתו של אח (צעיר או בוגר) יכולה להכניס למרחב הזה "רעש" מיותר ומכביד, או לרכך את הנסיבות באופן שלא יאפשר התמודדות אמיתית. לכן, התשובה ה'אוטומטית' היא שזה לא רצוי. אך מאחר ואנחנו לא 'אוטומטים', ויתכנו מצבים אפורים, התשובה שלי היא, כאמור, "תלוי". בהצלחה ושבת שלום ליאת

ביתי השניה מבין 4 הילדים בת 12 עוד 4 חו' קיבלה את המחזור ולקחה את זה קשה מאוד מחר היא הולכת עם חברות לבריכה ומאז בוכה ולא מפסיקה מה לעשות? האם יש מקום לרופא נשים להתערב ולהפסיק את המחזור כרגע?אני אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות יש לציין שהיא לא בוגרת בנפשה ואני צריכה לקחת אותה לאיבחון פסיכ' מה לעשות???

שלום רב, התערבות בתהליכים פיזיולוגיים נורמליים אינה פיתרון לבעיות רגשיות. מוטב לתת סיוע רגשי, כדי ללמוד לקבל את תהליכי ההתבגרות הטבעיים באופן מסתגל. אני מציעה להמתין לתוצאות האבחון ולפעול ברוח ההמלצות. עד אז, כדאי לקיים שיחה קרובה ופתוחה עם הילדה, לעשות מאמץ לשוות מידה של חגיגיות לקבלת המחזור, ולהפוך זאת לאירוע משמעותי עבורה. בנוסף, ממליצה על הספר "איילת מקבלת" מאת דפנה שריר, המספר על ילדה בראשית התפתחותה המינית. הספר מלווה בתצלומים מקסימים במיוחד. בהצלחה ליאת

שלום לך! יש לי ילדה בת 4 שגמולה מחיתול כבר שנתיים, אבל אני לא מצליחה לגמול אותה בלילה, ניסיתי לפני שעה וזה לא הלך היא עושה המון פיפי, ואני מחליפה לה פעמיים בלילה חיתול, אני כבר אובדת עצות, גם שיחות איתה לא עזרו, אשמח אם תוכלי לתת לי פתרון תודה.

שלום מעיין, ילדים רבים בגיל 4 עדיין אינם מצליחים להיגמל מהשתנת הלילה, שכן השליטה בשרירי הסגור בזמן שינה עמוקה קשה יותר מאשר בשעות הערות. כל זמן שהיא עם חיתול, היא אינה מרגישה צורך להתאמץ ולקחת אחריות, ונראה שאין מנוס מניסיונות גמילה נוספים, עם נכונות לטפל בתאונות בסבלנות וברוח טובה. אם את חושבת שיש משהו חריג בכמויות השתן, פני לרופא הילדים או לאורולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום, בני בן בשנתיים וארבעה חודשים מדבר במשטים שאין קשר בינהם. למשל: אבא הלך לעבודה והארטיק הוא בצבע צהוב... האם יש מקום לדאגה?? תודה

שלום רב, על פניו, לא נשמע לי כמו משהו מדאיג, אך מאחר ואיני מומחית להתפתחות שפתית, תוכלי להתייעץ גם עם קלינאית תקשורת, המתמצאת בתחום ההפרעות בשפה ותקשורת. יש פורום כזה באתר שלנו. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת ה-14 הינה ילדה מקסימה אך יחד עם זאת בעלת אישיות מורכבת ומאתגרת מאוד! הייתי שמח לקבל המלצה על מטפלת שמתמחה בבני נוער וטובה במיוחד לטיפול בבתי! בברכה, יד

שלום רב, איני מכירה פסיכולוגים לילדים ונוער בחיפה, אך תוכל להיעזר באינדקס המטפלים באתר זה. בהצלחה ליאת

אני בעיצומו של תהליך גירושין כואב ומכוער שמלווה באנרגיות לא נעימות מעל ראשה ביתי בת השנה ועשר. אני רוצה למזער את הנזק ולהתגרש כמה שיותר מהר, ואנחנו לא מצליחים להגיע להסכמה לגבי הסדרי הראיה, ושאלתי היא : בהסדרי הראיה כתוב שהחגים מתחלקים חצי חצי וזה אומר שיש חגים שהיא נמצאת עם האב 3-4 ימים רצופים. ובחופש הגדול גם שבוע רצוף. אני גננת כבר שנים, ואני יודעת כמה חשובה השגרה, הקביעות והרצף אצל ילדים קטנים. רציתי לשמוע את חוות דעתך המקצועית לגבי העניין. האם ילדה מתחת לגיל 4 שלא רואה את אמא שלה שלושה -ארבעה ימים יכולה לחוות נטישה לדעתך? האם עלי להתעקש על מקסימום יומים עד גיל 4 לטובתה של הילדה?

שלום שרי, קשה לי לחוות דעה בסוגיה כה רגישה מבלי להכיר את הסיפור הפרטי שלכם לעומק.אחרי הכל, כשמדובר בנושאים כאלה, כל ילד וכל בית הם סיפור בפני עצמו, עם נתוני פתיחה שונים, עם היסטוריה שונה, ועם פרוגנוזה שונה. ככלל, שגרה ותחושת רציפות הם באמת צורך קריטי אצל ילדים, אך חלק מאותה שגרה ורציפות זה לראות את שני ההורים כאחד. לכן, אם האב נשאר חלק משגרת חייה, והופך דמות הורית נוסכת ביטחון, הסיכוי שתחווה נטישה בהיעדרך למס' ימים בודדים הוא נמוך. בברכה ליאת

בני בן 5 וחצי, מסרב לאכול ארוחות אצל אנשים אחרים אלא רק בביתו. מסרב לאכול אוכל שאחרים הכינו אך בהחלט אוהב לאכול במסעדות . כיצד עליי לנהוג? האם להתעקש ?

שלום רב, יש דברים שלא כדאי ולא יעיל להתעקש עליהם, ונדמה לי שזה אחד מהם. ילדים יכולים להיות מאד בררנים ומפונקים סביב נושא האוכל, וכל עימות ומאבק איתם יכול להחריף את ההתנגדות. בעיני, עדיף לעזוב את זה ולהניח לו לאכול היכן וכמה שירצה. בתיאבון ליאת

השאלה היא האם להכנע וללכת הביתה,ולהכין אוכל בבית או להתעקש להשאר אצל חברים ואם לא רוצה - שלא יאכל ?

התינוקת שלי היא בת 10 חודשים.בזמן האחרון אני שמה לב שהיא התחילה לכעוס על כל דבר שהולך לא כפי שהיא רוצה או כאשר לא מביאים מייד את משהיא מבקשת.היא מתחילה לבכות או לצעוק בכעס רב.אני לא יודעת איך עלי להתנהג:להרגיע או שלהראות שגם אני לא מרוצה מהתנהגותה?האם זה חלק מההתפתחות או האופי? בתודה

שלום דינה, תינוקות בשנת חייהם הראשונה עדיין חסרים את היכולת להתמודדות טובה עם תסכולים ואכזבות, ויכולתם לווסת את הביטויים הרגשיים שלהם מוגבלת מאד. לצורך כך הם זקוקים לתיווכו של ההורה, שימתן את עוצמת התסכול ויספק את ההרגעה באופן מותאם ורגיש. אני מציעה לך לקרוא בספרות ההורות או באינטרנט על התפתחותם של תינוקות ופעוטות, ולהתאים את ציפיותייך ממנה בהתאם. לטעמי, במצבים של התפרצות, מוטב לנסות להרגיעה או להסיח את דעתה, מבלי להיענות לדרישות לא הגיוניות מצידה. בשל הקושי של תינוקות ופעוטות לאפק את תגובות התסכול והזעם, עדיף להיות גמישים, סלחניים, ולא להתעקש יתר על המידה על דברים לא עקרוניים. כמו תמיד, איזון...סבלנות...סלחנות...ושכל ישר. בהצלחה ליאת

שלום לך ליאת הבת שלי בת 5 מספרת לאחרונה שהיא חולמת חלומות זוועה כמו,ציטוט, הגויים הולכים להרוג את כול בני ישראל , היא בגן דתי לצערי למרות שאני אתאיסט ובכלל ליפני שהיא הולכת לישון היא מספרת שהיא חולמת חלומות רעים וזה עצוב לה שהיא חולמת חלומות רעים הסברתי לה שבגיל הזה חולמים יותר חלמות וזה לא נורא וזה עובר הסברתי שלחלום אין שום השפעה על החיים וזה כמו סיפור לא צריך להתייחס לזה ואפשר גם לספר אם רוצים את החלומות, אגב בשנה הבאה רשמתי אותה לגן רגיל זה די מוזר לי לשמוע את ביתי האמיצה חוששת מימשהו נישאר לה עוד שבועיים בגן דתי בשבוע האחרון היא החליטה שהיא לא רוצה יותר להיתפלל אמרתי לה שהיא לא חייבת, היא גם סיפרה לגננות שאבא מאמין שאין אלוהים למרות שהסברתי לה שזה פוגע בדתיים שאומרים להם כזה דבר והם גם לוחצות עליה להיתפלל הסברתי שיש כול מני סוגי אמונות ואנחנו חילונים מנומסים ונקיים שחיים מצוין בלי אמונות בכלל אני ממש אשמח לתגובה, אני דואג שאולי אני מבלבל תילדה

שלום ערן, חלומות מפחידים הם חלק כמעט בלתי נמנע מחיי הלילה של ילדים ומבוגרים, ואני מניחה שהיית נתקל בהם גם לו בתך הייתה מבקרת בגן חילוני למהדרין. העובדה שמדובר בגן דתי משפיעה על התכנים האופייניים, אך לא על המהות: תמיד יהיה משהו או מישהו מפחיד טורד מנוחה, המגיח אל תוך חלומותיו של הילד, חלקו מציאות ומרביתו דמיון. מעבר לכך, אין ספק שילד הגדל בסביבה ובאטמוספירה אתיאיסטית, בעיקר בגיל בו החשיבה מתאפיינת באגוצנטריות וקונקרטיות, יתקשה להתנהל במסגרת אמונית המחנכת לתפילה ומצוות "עשה" כחלק מאורח החיים השוטף. הורים רבים בוחרים, מטעמים שונים, לשלוח את הילדים למסגרת דתית, בהנחה שהמפגש יכול להעשיר או להוסיף קצת "יידישקייט" לעולמו של הילד. בפועל, זה אכן עלול לבלבל, להקשות ואולי גם לעורר שאלות וחרדות מיותרות, אותן אפשר ליישב רק בגיל מבוגר יותר, כשהיכולת לחשיבה מופשטת משתכללת ומבשילה. אכן שאלה... בברכה ליאת

בני בן 4 כמעט ובשבוע האחרון פתאום התחילו בעיות שינה. כל ערב זה הפך להיות משהו קבוע אצלו - הוא לא מוכן ללכת לישון עד שהוא מקבל עונש. הוא מתחיל לבכות - זה אפילו לא בכי זה יותר צרחות. הוא נמצא באותו חדר עם אחותו (בת שנה וחצי) והצרחות שלו מעירות אותה. מה לעשות? אם שמים אותו בעונש - מספיק ששמים אותו למספר שניות - הוא נרגע והולך לישון. מה זה השטויות האלה? הלילה למשל הוא הלך לישון עם אותה "הצגה" ואם זה לא מספיק אז פתאום הוא התעורר ב- 1 בלילה, ואמר שהוא רוצה עונש ושוב התחיל לבכות.

שלום שרונית, עם כל הכבוד לצורך החשוב להציב גבול, ולצורך שלנו בערב שקט, שינוי כה חד בהתנהגות של הילד יכול להעיד על מצוקה כלשהי, על חרדה, על הזדקקות לתשומת לב מיוחדת, על משהו שקרה בגן,ועוד. לפני שנותנים עונש (על מה, בעצם???), חשוב לברר בזהירות מה עומד מאחורי השינוי החריף בהתנהגותו, ולהיענות באופן רגיש ומכיל עד שיושב האיזון. ה"שטויות האלה" הן ילד קטן, עוד לא בן ארבע, שכנראה צריך אתכם. נסו להישאר סבלניים. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 13.5 שנמצא בבית ספר שלא הייתי מגדירה כבית ספר הכי הכי אין להם סדר בשנה האחרונה שלוש פעמים החליפו מורים בכיתה של הבן בני נמצא בשנה מאוד קריטית מבחינת הלימודים אני חייבת לציין שאני גרה בחו"ל ופה זה הזמן למבחני בגרות וכו...והכרעה חשובה לגבי המשך התקדמותו. בכיתה של בני יש חמישה בנים כולל בני. ילדים דומיננטים וכל ילד ואישיותו החזקה. לצערי המורים שבאו ללמד בעצמם ילדים. למשל מורה בת 20 ולא מספיק חזקה לעמוד מול כל הבנים האלה או בשיעור אחר אנגלית למשל מורה מבוגרת שאין לה כבר סבלנות לעומת זאת בעוד שתי מקצועות אחרים שתי המורות האחרות נהדרות עם ניסיון ויודעות איך להחזיק את הבנים יפה. ואין שום בעיה . שאלתי היא: אנחנו רוצים להוציא את בני ממסגרת בית הספר הזה . כי הבית ספר לא טוב. לבית ספר יש שם כבר 20 שנה גרוע. הבעיה היא שבננו מסרב בכל תוקף לעזוב. הוא לא רוצה לעזוב לא בגלל הבית ספר אלא בגלל החברים שלו. אני חייבת לציין שהחברים שלו נחמדים הכל טוב ויפה אבל אני ובעלי רואים שיש השלכה והשפעה מצד החברים על בני לא לטובה. וזה מתבטא בכל מיני שהילד עושה כל מיני משחקי שובבות ונסחף עם האחרים. הוא אומנם לא תלית שכולה תכלת אבל לא עד כדי כך כמו שהמורים מציגים אבל גם אם אנחנו חושבים שהמורים לא בסדר אנחנו לא מראים ליד הילד אלא ההיפך אנחנו אומרים לילד המורה היא שמחליטה ושהוא חייב להתנהג בהתאם. ואם המורה לא רוצה שהוא ילעס מסטיק אז שיוציא את המסטיק ושלא ילעס בכלל...אפשר להגיד שאנחנו משתדלים לתפוס אותו קצר ולהסביר לו שהוא זה שיכול להיפגע עם הוא נסחף עם כל מיני תעלולים למינהם. אז זהו יש את עניין הבית ספר והשני זה הילדים. הוא לא רוצה לעבור לבית ספר אחר הוא ילד מאוד סוציאלי ואהוב יש לו הרבה חברים ואנחנו חושבים להעביר אותו דחוף לבית ספר אחר השנה הזו מאוד קריטית לילדים. מה עלינו לעשות כהורים? חשובה לי התשובה היום תודה רבה חפשו בפורום זה

שלום מיכל, כאשר אנחנו בוחרים בי"ס לילדים שלנו, אנו מנסים להביא בחשבון את איכות ההוראה, מאפייני המקום (בית וחצר), טיב האוכלוסייה, וגם שיקולי נוחות (כמו מרחק מהבית, הסעות, נוכחות של אחים או חברים באותו בי"ס כדי להיעזר בהם מדי פעם, וכיוב'). אני מניחה שאם החלטתם לשלוח את בנכם לבי"ס עם מוניטין כה גרוע, היו בוודאי גם שיקולי "בעד" מוצקים. כדי להחליט האם להעבירו משם, חשוב לבחון מחדש את כל אותם שיקולים, ולוודא מה יהיו כל ההשלכות, לטווח הקצר ולטווח הארוך. בגיל ההתבגרות יש משקל רב לחברים בני קבוצת הגיל, וחשוב להכיר בכך ולהתחשב בדעתו של בנכם. אם, לעומת זאת, מדובר בחברויות שיכולות לדרדר אותו או לסבך אותו בפליליפ, הייתי עושה הכל כדי להרחיקו מהם, גם במחיר של אי נוחות ותקופת הסתגלות. אכן החלטה לא פשוטה... בהצלחה ליאת

קודם כל תודה על התגובה. לצערנו לא אנחנו החלטנו לשלוח את בננו לבית הספר הזה. זה פשוט הולך לפי איזורים. אומנם אנו גרים באיזור טוב אך מכוון שיש כמה בתי ספר בכל איזור והבית ספר הזה היה הכי קרוב אז החליטו לסווג את בני בבית הספר הזה. זה לא הולך לפי ציונים או משהו כזה. לגבי חבריו של בני הם חמישה בנים בגילאי 13.5 ילדים שובבים לפעמים מדברים בשיעור או לא מרימים אצבע או לועסים מסטיק...והמורה שהיא בעצמה מאוד צעירה לא יכולה להשתלט על הבנים שהם דומיננטים וכל אחד ואישיותו. החברים של בני הם לא סוחפים אותו עד כדי כך של פלילים אבל כן בקטע של של הדיבורים בכיתה...וזה משפיע על הציונים שלו שגם אם הוא מביא ציון מצוין והמורה החליטה להוריד לו ציון בגלל התנהגות אז היא מורידה. הבעיה היא שהמוניטין של הבית ספר לא טוב ואיכות ההוראה לא טובה ובגלל שאין מורה קבוע וכל כמה חודשים יש מורה אחר בעלי חושש לבני שהוא לא יעמוד במבחני הבגרות וכו...בגלל המצב שלא פשוט ולכן אנחנו לא יודעים להשאיר אותו או להוציא אותו. בני לא רוצה. מה עושים? תודה רבה

שלום בני בן שנה וחצי ומאוד עקשן ומרדן על כל דבר אומר קודם כל לא אינו ממושמע כאשר מבקשים ממנו לעשות משהו ובנוסף גם מרביץ גם לנו ההורים וגם לילדים שפוגש בגן משחקים סתם בלי סיבה כיצד אפשר לעזור לו להתמודד עם העולם?

שלום מילי, ילדים אינם נולדים כשהם ממושמעים וצייתנים, הגם שהם נולדים עם מזג בסיסי, שיכול לנבא במידה מסויימת את העוצמה הרגשית שלהם. מאחר והעולם לא יאפשר לבנך להתנהג באלימות, בחוסר התחשבות ובזלזול באחרים, עלייך ללמדו כבר מעכשיו שהתנהגויות כאלה הן לא אופציה. גם אם מכותיו של הפעוט לא ממש מכאיבות או מאיימות עליכם, אין להרשות לו להכות אתכם בשום אופן, וכמובן גם לא את האחרים. כאשר אתם מבקשים ממנו לעשות משהו (ואני מקווה שבקשה זו היא בגבולות ההיגיון) פעלו כדי שזה יקרה, מבלי לוותר. כך הוא ילמד שעפ"י חוקי העולם, על ילדים לציית לדמויות הסמכות, לנהוג בהם כבוד ולהישמע להנחיותיהם. ילד שיודע שיש מי שנמצא מעליו ושומר עליו - גדל לאדם רגוע, נינוח, ומסתגל. ילד שנוהג בעולם כאילו מגיע לו הכל, עלול לפתח חרדות, בעיות חברתיות חמורות וקשיי הסתגלות. אם זהו בנך הבכור, אני ממליצה על ספר הורות טוב, שיוכל להנחות אתכם לאורך שנות ההתפתחות, ולסייע לכם להתאים את דפוסי ההורות שלכם לצרכים המשתנים בכל גיל. בהצלחה ליאת

על אילו ספרי הורות טובים הנך ממליצה? תודה

על אילו ספרי הורות טובים הנך ממליצה? תודה

הי ליאת , מה שלומך? אני רוצה להתייעץ איתך בנושא חשוב. היתה לנו כלבה מאד חולה וטיפלנו בה זמן רב. הילדים היו שותפים מלאים לטיפול בה ולכך שהיא חולה. היא היתה מפרקסת והם היו שמים עליה את ידיהם כדי שהיא לא תיהיה לבד. לפני שלושה שבועות, הכלבה פרקסה שעות רבות ובבוקר לא זיהתה את הילדים. למעשה הלכנו להרדים אותה כי היה מאד קשה לראות איך היא סובלת. העניין הוא שהילדים מאד מאד אוהבים אותה. אמרנו להם שהיא מאושפזת. לבן הבכור גילינו השבוע את שקרה לה. האמצעית לא שואלת עליה יותר מדי . אני מקפידה להגיד לפחות שלוש פעמים בשבוע שדיברתי עם הוטרינר והוא אמר שהמצב שלה קשה ומתדרדר. העניין הוא שביתי הקטנה, בת 5 וחצי מאד אהבה אותה. אני יודעת שהיא מאד מתגעגעת אליה וגם בוכה 'ללא הסבר'. אני מוצאת אותה מתיישבת על המקום שהכלבה היתה מתיישבת והיא גם אומרת שהיא מתגעגעת אליה. אני לא יודעת איך לספר לה שהיא יותר לא תחזור ושהיא מתה. ברקע היא בחודש זה מסיימת גן בו היתה שנתיים ועוברת לגן אחר. יש לה יותר מדי פרידות אבל מהכלבה היא לא נפרדה באמת. מה את אומרת? איך לעשות את התהליך שיהיה הכי קל/ נכון וכמובן שיהיה מקום לבטא את המצוקה והבכי שלה? אני חשבתי למתוח את זה אפילו עד לסוף החופש הגדול, אבל מצד שני דומה שהקטנה ממש מתענה ומבקשת לנסוע לראות אותה. תודה מראש ניבה

שלום ניבה, צר לי על החוויה הקשה שנאלצתם לעבור, ואני משתתפת בצערכם על מות כלבתכם האהובה. למרבה הצער, מוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, והניסיון לבודד את הילדים מנוכחותו אינו מומלץ, שכן הוא יוצר חרדה, תחושת אי וודאות, וקשיים עתידיים בהסתגלות לאובדנים ומוות. כדי לא לחזור על עצמי, העתקתי עבורך תשובות לשאלות קודמות בנושא, מהן תוכלי אולי לקבל עזרה שרלוונטית לכם. אם יהיו לך שאלות נוספות את תמיד מוזמנת. הנה - מותה של חיית מחמד אהובה הוא דבר עצוב מאד, אך הוא חלק מהחיים. ילד בן 7 יכול לשמוע את הדברים כהווייתם, תוך ציון העובדה המצערת שמותו של החתול היה מפתיע וטרם זמנו. במידה ולווטרינר יש הסבר הגיוני כלשהו לאירוע, כדאי לשתף בכך את הילד, ולהדגיש שדברים כאלה קורים לפעמים. יש לאפשר לילד לשאול שאלות, ולהשתדל להשיב עליהם באופן אמיתי ומכבד. ניסיונות להסתיר את האמת או לייפות אותה, עלולים ליצור חרדה גדולה יותר, ותחושה שמשהו איום ונורא קרה מחוץ לתודעתו. האמת, במקרה כזה, היא ההסבר הטוב והנכון, גם אם יש לה מחיר רגשי זמני. אפשר לעודד את הילד לביטויים רגשיים, כמו בכי, צער, וגעגועים לחיה האהובה. רצוי לא לדבר בשלב זה על תחליף לחתול המת, ולאפשר לילד להתגבר בקצב שלו על האובדן. *** פרידה מחיית מחמד, גם כשהיא בנסיבות עצובות כשלכם, היא דרך טבעית ונכונה להתוודע אל נושא המוות, ואל העובדה שהוא מלווה את החיים ומעניק להם משמעות. אני חושבת שילד בגיל שלוש עדיין אינו יכול להבין לגמרי את רעיון המתת החסד. תפיסת המוסר של ילדים כה צעירים היא פשטנית למדי, וקשה להם (וגם לחלק מהמבוגרים) להבין את מורכבות העניין, הכורכת "המתה" ו"חסד" בפעולה אחת. לכן, אפשר להסביר ולומר שלקחתם את הכלב לווטרינר כי ("כמו שראית") הוא היה זקן וחולה מאד, וכל הניסיונות להצילו לא הצליחו, והוא מת. כדאי להדגיש את הרעיון שמי שמת לא מרגיש שום דבר ולא כואב לו כלום. תוכלו לספר לו שאתם עומדים לקבור את הכלב באדמה, ושתאפשרו לו לראות את הקבר. אפשר לחסוך לו את הקבורה עצמה, אך לאפשר לו להשתתף בטקס קטן שתעשו מעט אח"כ בנוכחותו. היתרון הגדול בהמתת-חסד הוא, בין היתר, היכולת להיפרד כמו שצריך מהאהוב שלנו, וכדאי להכין את הילד לרעיון הפרידה ("הכלב שלנו זקן וחולה מאד, והוא כנראה ימות בקרוב. אבל היו לו חיים טובים והיה לנו נורא כייף ביחד. בטח נורא נתגעגע אליו"). בעיני, לא כדאי לקחת אותו איתכם לווטרינר, וגם לא לקשור בין "הרדמה" ומוות. עדיף לעשות את כל זה כשהוא אצל סבתא או בגן, ולהציב לו עובדה מוגמרת, כאמור אחרי הכנה קצרה (של מס' ימים עד שבוע). ללא ספק אתם עומדים בפני מהלך מכאיב ולא פשוט גם עבורכם, ואין לי אלא להביע את השתתפותי הכנה. אודה לך אם תוכלי לשתף אותנו בהמשך, ולספר עוד על החוויה ועל איך התמודדתם איתה. *** השאלה שלך לא מצחיקה כלל. אדרבא, היא מעמתת אותנו עם אחת הדילמות החשובות בחיינו כהורים - האם ובאיזו דרך להפגיש את הילדים הצעירים עם רעיון המוות. מותה של חיית מחמד - עצוב ככל שיהיה - הוא הזדמנות מצויינת וטבעית להעלות את הנושא, ולטפל בו בזהירות, בהתאם ליכולת ההבנה של הילד. ילדייך שניהם כבר מודעים, יש להניח, לקיומו של המוות. ילדים נתקלים בבעלי חיים מתים כל הזמן. הם נתקלים בחתול שנדרס, בנמלה שנרמסה (בכוונה או בשוגג) תחת סוליית הנעל, בג'וק שריססנו למוות, וכד'. אני ממליצה להתייחס אל מותו של הדג בצורה עניינית. להסביר לילדים שהדג מת, כמו כל בעלי החיים בטבע. תוכלו לציין שמי שמת אינו חש דבר, לא כואב לו שום דבר, וזה עצוב למי שאהב אותו ונפרד ממנו. (רצוי להימנע מהסברים מעורפלים על 'עלייה לשמיים' וכיוב'). כאשר אנחנו נשארים ענייניים וברורים, הילדים בדר"כ מאמצים גישה דומה, הגם שייתכנו ביטויי רגש טבעיים ולגיטימיים. אני סבורה שדג חדש כדאי להביא רק לאחר זמן מה, כדי לאפשר לילדים להפנים את רעיון הפרידה והאובדן. בברכת חיים טובים וארוכים לכולנו *** אובדנים הם חלק בלתי נפרד מחיינו, ואובדן חיית מחמד אהובה יכול להיחוות כאבל לכל דבר. הדאגה הרבה שלך, משקפת את ההבנה הזו, ואני מקווה שתצליחו להעניק את התמיכה והחמימות הנדרשים בעת כזו. הבכי המר אותו הדגשת כל כך נראה תואם מאד למצב, וככזה - אינו מדאיג. אני מציעה להתייעץ עמה בשאלת הקבורה ולנסות לכבד את רצונה ככל האפשר. בין שתי האפשרויות שהזכרת (חצר הבית או כמה שיותר רחוק) יש תווך גדול, ואולי אפשר להציע פשרה, כמו, למשל, בקרבת מקום, אך לא ממש בגבולות החצר. כפי שהעניינים נראים כרגע, כשהכל עוד כל כך טרי וכאוב, התגובות שלה אינן חורגות מהמצופה, ולכן מוקדם לדאוג מהשלכות נפשיות יוצאות דופן. עד 120 ליאת

הי ליאת , תודה על תגובתך. סיפרנו לה וזה היה עצוב ומרגש כאחד לראות בכי אחר מכל הבכי שראינו עד היום. בכי על אובדן . תודה , עזרת לי ניבה

000000ככחחלחיךחלחךלחלך0דגעדגעדגעדע הי ליאת . התינוקת שלי בת 8 חודשים לפני כשבוע נגמלה מהנקה. היא נמצאת במשפחתון שם למדה לשתות מבקבוק ממני סירבה במשך 8 חודשים ורק לאחרונה הסכימה לקחת ממני ולכן הפסקתי את ההנקה(היי00000תי מניקה אותה בצהרים, ערב ולילה, ולפני הגמילה בערב ובלילה.) מה שקורה מאז שהפסקתי להניק כאשר אני מניחה אותה במיטתה שתישן היא בוכה ומשתגעת שלא אעזוב את החדר ממש בכי היסטרי, היא הייתה רגילה להירדם עלי תוך כדי הנקה ואם לא הייתי מנדנדת את מיטתה או דופקת לה בגב כי היא אף פעם לא מצליחה להירדם לבד מהיותה תינוקת הייתי מנסה יוצאת מהחדר מיליון פעם והיא לא הייתה מצליחה להירדם ומקטרת וקצת בוכה אבל מאז שהפסקתי להניק היא ממש צורחת גם אחרי שנירדמת היא מתעוררת אחרי חצי שעה בבכי היסטרי, אני מקשרת את זה להפסקת ההנקה ולכך שיוצא לה שיניים . איך אפשר לגרום לה להירדם לבד? ניסיתי את שיטת 5 הדקות אך גם זה לא עבד. גם עם בני הגדול היו לי את הבעיות שינה האלה והינו ישנים לידו שעות עד שהיה נרדם ורק לקראת גיל שנתיים הצלחנו לגרום לו להירדם לבד במיטתו ואלו היו שנתיים מתישות ואין לי כוח לחזור על כך. הרבה פעמים אני פשוט מרימה אותה מחבקת ומנשקת אותה ולפעמים זה עוזר לה, אולי חסר לה החום גוף שלי, אני ממש מתוסכלת מזה כואב לי עליה כאילו עשיתי לה עוול אבל הרגשתי שאני לא יכולה להניק יותר. בנוסף היא ישנה איתנו בחדרינו ואני לא מעבירה אותה לחדר של אחיה כי הם יעירו אחד את השני, היא מתעוררת מכל רעש הכי קטן שיש....ולפעמים הוא קם ובוכה או צריך לשירותים וזה מעיר אותה אפילו שהיא בחדר שלנו.... מה את ממליצה לעשות? נמאס גם לנדנד אותה כל לילה שעות , האם להעביר אותה חדר?

שלום רב, ראשית, הרשי לי לברך אותך לרגל הגמילה. זוהי אבן-דרך משמעותית, וכל הכבוד לך על ההתמסרות לתהליך ההנקה וגם על היכולת לסיים אותו. אני חושבת שהגמילה מההנקה יכולה להיחוות כמיני-משבר, גם אצל התינוק וגם אצל האם, ובהחלט אפשר שזה ייקח קצת זמן עד שיימצא האיזון מחדש. כמו שאת מציינת, מדובר במהלך חד-צדדי, המעורר אצל האם לא מעט רגשות סותרים: שמחה והקלה, אך גם דאגה, אשמה או כעס. אני מציעה לך לא לשפוט את עצמך על התחושות האלה, מצד אחד, אך גם לא לאפשר להן לנהל אותך. כרגע חשוב לפעול ברגישות, לאפשר לבתך את ההיפרדות ההדרגתית מחום גופך, תוך שאת נשארת קרובה ונוכחת בשעת ההשכבה, אך לא מוציאה אותה שוב ושוב ממיטתה. הישארי לצד מיטתה, תוכלי לנענע קצת או ללטף, אך לא להוציאה מהמיטה. כרגע, אתם בתוך תהליך הגמילה, ויש להתחשב בשינוי החד בהרגלי ההירדמות שלה. בעוד מס' ימים, לאחר שתבין שאינך מתכוונת לחזור ולהניק אותה, אפשר יהיה להתחיל לצמצם את זמן הישיבה על ידה, ולתת לה להירגע לבד. אל תשכחי שהזמן פועל לטובה גם עלייך, מפחית את תחושות האשמה, ומאפשר לך לפעול באופן יותר שקול. ההחלטה אם להעביר אותה לחדר אחר אינה 'פסיכולוגית' מובהקת, וכרגע "מותר" לך להפעיל שיקולים של נוחות ועלות-תועלת. פעלי בהתאם לתחושות הבטן שלך בשאלה זו, כשהמגמה היא לפעול בהדרגה לכינון תחושת אינטימיות וזוגיות שלכם, בחדר ללא נוכחות ילדים. ולסיום - הורים לילדים קטנים יודעים שלזמן מה (לפעמים חודשים ולפעמים שנים) הם צריכים להיות מוכנים ללילות "לא משהו". נסי ללמוד מטעויות העבר, ולשכלל את יכולת ההתמודדות שלך. אני מאמינה שבפעם השנייה מצליחים יותר :-)) ליל מנוחה ליאת

הי ליאת. בני בן שנתיים וחצי נגמל מחיתול לפני כחודש, ולא תחת לחץ אלא זה בא ממנו. מה שקורה ב 3 שבועות האחרונים הוא מפחד לעשות קקי וממש מתפטל מכאבי בטן ובישבן, לקחנו אותו לרופא מס' פעמים והיא בדקה אותו והביאה לנו תרכיז לתת לו כל יום ופעם אחת לשים לו נר. למרות כל הדברים הללו הוא בחרדות ומתאפק ימים שלמים ובוכה ונהיה חסר שקט ובסוף הוא עושה אחרי מס' ימים שמתאפק עושה בחיתול אחרי שהוא מחזיק בי או באביו ואנו עוזרים לו , הוא ממש מבקש תוציאו לי את הקקי ומשגע אותנו אני לא יודעת איך להתייחס, הבנתי שלא צריך לייחס לזה חשיבות ולהיות סביב זה . אבל הילד ממש סובל וגם הגננות אומרות. עם הפיפי אין שום בעיה אפילו לא מפספס ואף בלילה מתעורר ומבקש לשירותים הוא ישן ללא חיתול, הוא אומר לי איכסה חיתול. איך אפשר לעזור לו?

שלום קרן, לאור לוח הזמנים שאת מציינת, אין להתייחס למקרה שלכם כאל נסיגה או בעיה שהתעוררה פתאום, אלא כאל תהליך גמילה הנמצא בעיצומו, ולטעמי - תהליך שהתחיל ברגל שמאל. הייתי מציעה לוותר לזמן מה, ולהתחיל שוב בעוד מס' שבועות. בינתיים נצלו את הזמן לקרוא עוד על הדרך הנכונה לעשות זאת (למשל, להימנע מלאפשר קקי בטיטול), ולהתחיל שוב ממקום סבלני ובשל יותר. בהצלחה ליאת