פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

יש לי בן בן 14.5 . אני גרושה ובעבר כאשר התגרשתי נהג אביו של בני לשבת עימו בגן מגיל 4 ועד גיל 5 במשך יום יום משעה 8 בבוקר ועד אחת בצהריים בגן וניהל לו את חייו החברתיים :מי יהיה חבר שלו מי יהיה בקבוצה שלו ועוד.מאוחר יותר בכיתה א'היה נראה לכאורה שהילד מסתדר חברתית אך לאט לאט מי שלא התעניין בכדורגל (תחום שאותו היתווה לו אביו) לא נשאר חבר שלו מכיוון שלפי דבריו אין לו מה לדבר ולעשות איתו כך שנעלמו לו חברים בקצב מסחרר ועכשיו כשהוא בחט"ב אין לו חברים בכלל .לא יוצר קשר ולא יוצרים איתו. המצב יצר מצב שבו לאחר אימונים של 8 שנים בליגה בכדורגל בעירנו הוא החליט לפרוש ואינו מוכן למסור את הסיבה.פשוט טוען שלא בא לו. אני נואשת כי הילד ממש בודד כל היום מול המחשב והטלויזיה ועכשיו גם היציאות היחידות שהיו לו לאימונים במשך השבוע ולמשחק השבת הוא ויתר גם עליהן. בבקשה עזרי לי. ד"א אני לוקחת לו אימון אישי וגם בזה הוא אינו מוכן להשקיע עבודה. מה לעשות?

שלום שרון, יתכן שעזיבת הכדורגל משקפת דווקא את הרצון להיפתח לפעילויות חדשות, מגוונות יותר, שיאפשרו מכנה משותף רחב יותר עם ילדים אחרים. אל תשכחי שחלק נכבד מחיי החברה של מתבגרים צעירים מתנהל דרך רשתות חברתיות במחשב, ולכן, יכול להיות שמה שנראה לך כבזבוז זמן או בדידות מול המחשב, אינו לגמרי כך. שנת הלימודים נפתחת בעוד כשבועיים. אני מציעה לעקוב לזמן מה, ולראות האם אכן מדובר בבדידות או בעיה בכישורים החברתיים. אם באמת עולה מצוקה כזו, כדאי לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי. בהצלחה ליאת

בני בן השנתיים וחצי מפחד מאריה דמיוני. הוא יכול כך סתם באמצע היום לומר שהוא עצוב כי האריה מרביץ לו. אני שואלת איפה האריה והוא מצביע על נקודה דמיונית ואומר הנה פה. זה התחיל כשאמר שאריה הוא מפחיד, אולי בעקבות מפגש עם הדמות דרך ספרים, או המחשב. מה עליי לעשות כדי לעזור לו להתמודד עם הפחד? והאם הפחד מאריה אולי מייצג פחד ממשהו אחר?

שלום אור, הפחד מדמויות שהן פרי דמיון אופייני מאד לפעוטות בגיל זה. סלמה פרייברג הקדישה לכך פרק בלתי נשכח בספרה "השנים המופלאות", והצביעה על התפקיד שממלאת החוויה הזו בהתפתחות הרגשית של הילד. הניסיון מלמד שאין טעם לומר לילד בשלב זה "אין כאן שום אריה!", אלא דווקא לנסות להתיידד עם חיות הפרא והמפלצות, דרך משחק, ספרות ילדים (יש בשפע), פעילות יצירתית (פלסטלינה, ציורים), תחפושות, וכד'. זה יעבור... בברכה ליאת

ליאת שלום! אני אמא לשלישייה(שתי בנות+בן) העולים לכיתה א' בבית ספר פרטי לילדים רגילים (לא עם לקויי למידה).כאשר רשמתי את ילדיי לביה"ס הבי"ס דרש אבחון פסיכולוגי לכל ילד כתנאי לקבלתם לביה"ס בטענה שהם דרשו מכל הילדים העולים לכיתה א' לעבור אבחון באופן פרטי. אני התעלמתי מהבקשה,מהסיבה שלא ראיתי סיבה מוצדקת שילדיי יעברו אבחון פסיכולוגי בגיל הזה אם לא נמצא בהם ליקוי למידה עוד בעודם בגן,וכן לשלם המון כסף. היום קיבלתי טלפון מביה"ס שמיכוון שההורים היתלוננו על הבקשה ושאין ביכולתם לשלם לאבחון,אז ביה"ס הביא מטעמו פסיכולוג שיבצע את האבחון ב-600 ש"ח במקום ב-1200 ש"ח.המזכירה קבעה לי פגישה ל-2 הבנות ביחד בשעה 11.15 ולבן מיד אחריהם בשעה 12.00. אז שאלתי היא כזו, האם בי"הס יכול לחייב אותי לבצע את האיבחון לילדיי? ועל איזה אבחון מדובר פה? ע"פ מיטב ידיעתי זמן האבחון הפסיכולוגי הינו כשעתיים וחצי ועד שלוש שעות?

שלום רב, בתי ספר פרטיים יכולים להציב תנאים לבאים בשעריהם, ולבחור את תלמידיהם עפ"י קריטריונים משל עצמם. איני יודעת מהו האבחון שהם מעבירים. ככלל, הבטרייה "הקונבנציונלית" מכילה מבחן משכל, מבחני ציורים ומבחנים השלכתיים המתיימרים לבחון אספקטים אישיותיים-רגשיים, ומבחן העתקת צורות לאיתור קשיים בתפיסה על בסיס אורגני. לפעמים, לצרכים מסוימים, מספיק אבחון חלקי, הכולל רק חלק מהנ"ל. בנוסף, ישנם מבחנים ספציפיים לאיתור לקויות למידה, מבחני מוכנות לכיתה א', ועוד. אם בחרת לילדייך בי"ס פרטי (למה, בעצם?) יהיה עליך לעמוד בתנאי הקבלה האליטיסטיים, שיבטיחו כנראה אוכלוסייה הומוגנית ו'מוקפדת'. בברכה ליאת

הי, אני מחפשת פסיכולו/ית ילדים טובה לבני בן ה-8 שסובל מחרדות ודימוי עצמי נמוך. כמו כן יש לו הפרעת קשב וריכוז. אשמח לקבל המלצות בדחיפות. תודה, נעמה 050-6305538

שלום נעמה, רצוי שתוסיפי לבקשתך את מקום המגורים שלך, כדי לסייע לממליצים שירצו להתקשר. בהצלחה ליאת

אנחנו גרים בהרצליה אבל אין לנו בעיה להגיע לכל מקום באיזור המרכז או השרון. תודה! נעמה

שלום רב, ביתי כיום בת 3 נגמלה מהנקה לפני חצי שנה כלומר בגיל 2.5 לערך. הילדה כמובן לא קיבלה זאת בקלות אבל הבינה כי גדולה "וציצי" זה לתינוקות. שמתי לב לכך שיש לציצי אישיות מפני עצמו היא יכולה לדבר אליו, לצחוק וכו'. כמו"כ לעיתים שהיא זקוקה לנחמה היא מבקשת שאשב לידה והיא מלטפת את הציצי שלי.זה כמו שעת פינוק עבורה. האם קיימת בעיה כלשהי? וכיצד להפסיק את הליטוף הלא ברור ??

שלום שיר, לטעמי, אין לאפשר לה להפוך את הציצי ל"חפץ מעבר", בעיקר בהיותו מחובר פיזית אלייך, ובכך מחטיא את תפקידו כמסייע לתהליך הנפרדות ממך. מאחר והשד סיים את תפקידו כמניק ומזין, הוא חוזר להיות איבר אינטימי ופרטי שלך, המתקיים מחוץ להישג ידה. עודדי אותה, ברגעי הקרבה ביניכן, למגע מסוג חדש, "כדי שיהיה נעים לשתינו". בברכה ליאת

הבן שלי בן שנתיים ו 9 חודשים. תכננתי להתחיל גמילה בשבוע האחרון של אוגוסט, כי אז הוא איתנו בבית, אבל ברגע האחרון החלטנו להעביר אותו גן, ובספטמבר הוא יעבור לגן חדש (עם עוד 3-4 ילדים מהגן הקודם). האם כדאי להתחיל גמילה באוגוסט או לחכות לאחר ההתאקלמות בגן?

שלום יעל, אם את חושבת שהוא בשל לתהליך (וכך גם את), איני רואה טעם להמתין. יש לפנייך את חצי אוגוסט, ואת חופשות החגים, וזה נראה זמן טוב ומספיק. גם הגמילה וגם הקליטה בגן - אם הן נעשות נכון וברגישות - אינן אמורות להיחוות כטראומה (אני מניחה שלכך כיוונת בשאלתך), ובקצב הזה (שבועיים גמילה בבית, ואח"כ המשך בגן החדש) איני רואה מניעה מיוחדת. בהצלחה ליאת

הבת שלי, בת 8 מפחדת מאוד מהחתלתול שלנו. לא רוצה למסור אותו אבל מאוד מאוד חוששת. היה לנו חתול שנים רבות (היה כבר בוגר כשנולדה). לא מצליחים לשכנע אותה להרגע לידו. מנסים בצורה הדרגתית לאפשר לה להתקרב אליו כשבטוחה (למשל יושבת על שולחן גבוה)לשחק, להשקות אותו ולהנות ממנו, אבל זה קשה לה וזה מתסכל את כולנו.נאלצים בינתיים לסגור אותו בחדר עד שיוכל לצאת לגינה. מה כדאי לעשות? גם מהחתולים של השכנים היא מפחדת. מעבר לכך היא ילדה שמחה, רגילה, נבונה ובעלת בטחון עצמי גבוה. קצת חששנית מדברים מסוימים, אבל במצבים אחרים מבטאת אומץ וגבורה יוצאי דופן.

שלום מרב, גילוי נאות: גם אני לא מתה על חתולים, ובאופן גורף מעדיפה כלבים. לא ממש מצליחה להבין את הסיבה... :-) לעצם העניין, חשוב לנסות ולהבין מה בדיוק מפחיד אותה, ולנסות לכוון את המאמצים להקהייה הדרגתית של הפחד, מבלי לתגמל אותה ישירות או בעקיפין על ההימנעות שלה. הייתי מנסה להימנע מפעולות מיוחדות כמו סגירת החתול, ומאפשת לה מידה של שליטה על מה שקורה בסביבתה. בגלל שלא מדובר בילדה קטנה, אלא בכזו שיכולה להיכנס לחדרה ולסגור בעצמה את הדלת, נסו להשאיר בידיה את הבחירה על איך 'להתגונן'. השתדלות יתר מצדכם יכולה לזכות אותה בהרבה רווחים, ולהשיג את ההפך מהמצופה. אני מאמינה שהשהות תחת קורת גג אחת, גם אם תחילה יהיה זה רק שלום קר, תעשה את שלה בסופו של דבר, והפחד יפנה את מקומו לידידות אמיצה. ספרי איך הולך בהצלחה ליאת

הצילו .......... הילד המקסים שלנו מגיל שנתיים פירכס לסירוגין , עברנו אינספור בדיקות והכל יצא תקין , בדיקות ה-E.E.G היו מאוד מינוריות תודה לאל ולא מוכיחות באופן מוחץ שזוהי אפילפסיה אבל , הרופאים טוענים שכך זה נקרא וההתמודדות היא לקיחת דפלפט -סירופ נוזלי פעמיים ביום במזרק . ניסינו המון טריקים , במשקה ממותק , מתנות והפתעות אך הילד בוכה,מתוסכל ומגלה אלימות כשמתקרבים אליו עם התרופה .הטווח ללקיחת התרופה נראה אינסופי ומדובר על עוד כשנה עד שהכל יעבור והילד יבריא ,מה כדאי לעשות בינתיים ?

שלום חגית, לא פשוט לגייס ילד כה צעיר לטיפול תרופתי, אך גם אין כ"כ ברירה. לדעתי, ככל שהילד ירגיש שיש לו יותר שליטה על המתרחש, כך יגבר הסיכוי לשיתוף פעולה. נסו לבדוק אפשרות של מעבר לכדורים. לפעמים, יש ילדים שמוכנים לנסות לבלוע כדור יותר מאשר לבלוע סירופ "מגעיל". גם ההכרה במאמץ ובסבל שלו, יכולים לעזור. הייתי הולכת על גישה של - "אנחנו יודעים כמה זה קשה לבלוע פעמיים ביום את הדפלפט. אתה צודק לגמרי. זה קשה, מגעיל, ומעצבן נורא. בוא נחשוב מה יכול לעזור לך. רוצה שננסה לבלוע את זה בכדורים, ואז תוכל לבחור מה יותר קל?". אם כלום לא עוזר, והוא ממשיך להתנגד, תוכלו להציע לו לבחור אם לעשות את זה "בנעימים או בכוח". לפעמים גם הבחירה הזו נותנת סוג של תחושת שליטה. נסו לארגן משחק ללימוד בליעת כדורים: תחרות מי יכול לבלוע שקדי מרק (או סוכריות טיק-טק) בעזרת קולה. התחילו מאחד, עלו לשניים-שלושה ואפילו יותר. אצל המצטיינים, הכדור נראה אחרי כן כמו משחק ילדים... בהצלחה והרבה בריאות ליאת

ליאת שלום, יש לי שנבן בן 3.9 שנים. כל יום אחרי הגן מגיע אלינו הביתה בן דוד שלו שהוא בן 2.10 שנים והם מנסים לשחק יחד. המשחק נמשך 10 דקות ואחרי זה מגיעים צעקות ובכי. הבן שלי "מציק" לו, כמו לקחת צעצועים, לדחוף. אני מנסה לא להתערב כי הבנתי שהצעקות לא עוזרות ושהבן שלי לא תמיד אשם. בן דוד שלו ישר בוכה ורץ לאמא בגלל כל שטות שבני עושה לו. ואז האמא שלו צועקת עליו. המצב ממש לא נעים. אני לא יודעת איך מפסיקים את הריבים, איך להיות נייטרלית. אשמח לעזרה

שלום רוני, הילדים שלכן נמצאים בגיל רגיש, בו עדיין קיים קושי לעכב דחפים תוקפניים ולהתמודד עם תסכולים בהצלחה. היכולת לוותר, להתחשב, להתאפק, להתחלק, עדיין לא בשיאה, ולכן אחרי פרק זמן קצר יחסית (10 דקות של משחק משותף, נעים ושקט זה לא רע בכלל) יגיעו הקונפליקטים. למרות שבדר"כ אני ממליצה לא להתערב במריבות של ילדים, במקרה של שני ילדים כה צעירים, נחוצה נוכחותו המתווכת של המבוגר, ויש לעשות זאת ללא צעקות או כעס, אלא דווקא ממקום מרגיע ומנחם. לפעמים נחוצה הפרדת כוחות, ולפעמים הסחת דעת נחמדה (כמו הפסקת ממתק, צפייה משותפת בקלטת אהובה, הקשבה לסיפור), ולפעמים אפשר להיפרד כשנהיה לא נעים. אם תצליחו להקנות הרגלים טובים עכשיו, ולהימנע מהאשמות וצעקות, תרוויחו שעות ארוכות של שקט בעתיד. כרגע, עדיין יש עבודה... בהצלחה ליאת

ביתי בת 8 וחצי " מכורה " לסבונים , שמפו ומרכך שיער . היא כל רגע מקרצפת את ידיה , מסיימת מיכלי סבון ברגע , ו" עסוקה " כל הזמן במוצרי טואלטיקה . האם ההתמכרות מעידה על בעייה כל שהיא ? תודה .

שלום ענת, לא ציינת מה תפקיד רחצת הידיים. האם מדובר בפחד מלכלוך? האם מדובר בצורך תחושתי? מה קורה אם לא מתאפשר לה לרחוץ ידיים? האם אז מופיעים חרדה, עצבנות או אי שקט? מה קורה כשנגמר הסבון? האם היא ילדה חרדתית? האם קיים פחד ממחלות או חיידקים? אם קיימת באוויר 'ארומה' של חרדה, ומופיעות תגובות רגשיות חזקות כשאינה יכולה לבצע את ה'טקס', פני להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן ארבע וחודש מסרב לשבת באסלה ועושה קקי רק בחיתול. הדבר מאוד מקשה ומגביל שכן לעיתים איננו חוזרים הביתה מהגן אבל הילד כבר לחוץ ואני מרגישה שהוא צריך קקי. לעיתים הוא מבקש לעיתים אני מזכירה לו, לעיתים בורח לו קצת בתחתונים, לעיתים הרבה ואין לי כבר כוחות לעניין הזה. חשבתי לתומי שבקיץ נתחיל את פרוייקט האסלה אך הוא מסרב בכל תוקף. מה עושים? אגב, גם ביתי רק בגיל ארבע וחצי הסכימה לשבת על האסלה. האם זה מציין משהו בקשר שלי עם הילדים? עלי לציין שבני מפחד קצת מסרטים ואני עכשיו מנסה לעזור לו להתגבר על העניין ודיי הכרחתי אותו לראות סרט בקולונע עד תום למרות שפחד (אחר כך אמר שהיה כייף), להכניס אותו לבריכה של הגדולים עם מצופים. בקיצור, לנסות לו לעזור להתגבר על פחדים. מה עלי לעשות בעניין החיתול? אודה לתשובתך.

לא יודעת בעניין החיתול אבל לדעתי אסור בשום מצב להכריח ילד לעשות משהו שהו מפחד ממנו (סרטים בריכה וכו') לטווח ארוך את רק תקבלי את ההפך הוא פשוט לא יסמוך עלייך ויפחד יותר ויותר גם מדברים קטנים ופשוטים יותר. הוא לא יסמוך עלייך כי אם אמא לא מגנה עליי כשאני פוחד ורוצה לצאת מהסרט אז מי כן??????????? צריך להיות סבלניים עם הילדים לגלות אמפטיה וכבוד לרגשותייהם גם אם הם לא נעימים לנו. ובגדול אני חושבת שצריך לזרום עם הילד ולסמוך עליו והבת הגדולה שלך היא הוכחה לכך הרי בסוף נגמלה אמנם בגיל מאוחר יחסית אבל.. אז מה?

שלום דנה, שלום חן, אני נוטה להסכים עם חן, ומאמינה שיש לכבד את רגשותיו של הילד ואת פחדיו, ולהתאים את הדרישות לגילו וליכולותיו. אם את מבקרת כאן בפורום, דנה, את ודאי מכירה כבר את דעתי בעניין הקקי בטיטול. גם אם לא כל אנשי המקצוע מחזיקים באותה דעה, בעיני, ילד שמשיך לעשות קקי בטיטול אינו גמול, וקיימת מידה של אמביוולנטיות גם אצל אמו. כאשר אנחנו גומלים ילד מחיתולים, אנו מעבירים לו מסר חשוב: "עכשיו אתה גדול, וכמו כל האנשים אתה מתבקש לעשות את צרכיך במקום המיועד לכך, ורק שם". כאשר אנחנו מציעים לו טיטול, אנחנו מבלבלים אותו, ומעבירים (אולי) גם מסרים נוספים כמו "באסלה או בסיר זה מפחיד, אז הנה, תמשיך לעשות בטיטול" או "אם בורח לך קקי זה קצת מגעיל, אז עדיף שתמשיך לעשות אותו בטיטול" או "אתה הילד הקטן שלי, ואני שמחה להמשיך לנקות אותך ולהחליף לך חיתול". אני שומעת את העייפות שלך, ומבינה ללבך. בניגוד למה שבחרת לעשות עם הסרט והבריכה, אני מציעה דווקא כן לסלק מהבית את הטיטולים, אך להישאר קשובה, סבלנית ורכה בתהליך ההתיידדות עם האסלה או הסיר. נסי להבין מה מטריד אותו. הגובה? רעש המים? הקקי הנופל מגופו? במקביל, נסי לבחון באומץ מה תחושותייך שלך כלפי הקקי שלו. האם את נגעלת או נדחית? גם אם התשובה היא כן, אל תחושי אשמה, אלא רק נסי להתגבר על כך ולא לתת לזה ביטוי מולו. נסי להעביר מסרים של עידוד וסבלנות, ולהביע ביטחון ביכולתו להתגבר. שולחת לך עידוד וכוח מכאן! בהצלחה ליאת

שלום בתי בת שנתיים והיא ממש מתביישת שאנחנו ליד זרים וזה גם לא זרים שכנים פרצופים שהיא מכירה היום היינו בארוחת ערב אצל סבא שלי והיו דודים שהיא רואה אותם הרבה והיא פשוט לא עשזבה אותי אמרה אמא אמא עצמה עיניים וחיבקה אותי חזק וגם השכנים ראו אותנו היום והיא חיבקה לי את הרגל התחילה לבכות שהיא רוצה הבייתה ושוב עצמה עיניים והתחפרה בצוואר שלי עד שהלכנו מהמקום היא ככה כבר בערך חצי שנה ומאוד מפחדת גם מרעשים חזקים רעש של אופנוע של אוטובוס זיקוקים היא ישר נבהלת מאוד הדבר מפריע מאוד איני יכולה ללכת איתה למקומות כי היא לא עוזבת אותי גם בטיפת חלב האחות רצתה לבדוק אותה והיא לא דיברה בכלל יש לציין שבבית ובגן היא מאוד פעילה ומשחקת ומדברת יפה מאוד לגילה מה עושים תודה זה ממש מתעצם מיום ליום ומתסכל אותי כאם לילד ראשון

שלום שירי, חרדת הזרים אופיינית לפעוטות בשנת חייהם השנייה, ומבחינה זו, בתך לא מאד יוצאת דופן. ילדים רגישים מגיבים בעוצמה גם לרעשים/חיות/מצבים לא מוכרים/ליצנים/בלונים/מסכות, ובקיצור כל מה שעלול להפתיע. הורים צעירים (בעיקר הורים לילד ראשון) יכולים להילחץ/להתאכזב או להתבאס מהעובדה שהילד אינו 'זורם' בהתאם לציפיותיהם, ולהתחיל לשדל אותו, לנסות להרגיע כל הזמן, או אפילו לכעוס. אני מציעה להניח לילדה להיפתח אל העולם (כולל בני משפחה) בקצב שלה, לקבל בהבנה את הביישנות או המופנמות שלה, ולהישאר שלווים ורגועים ככל שניתן. אפשרו לה להיצמד אליכם במידת הצורך מבלי להקדיש לכך תשומת לב מיוחדת, והכי חשוב - מבלי לחוש אשמה או חרדה שמא משהו לא בסדר. בדר"כ, אצל רוב הילדים התופעות הללו חולפות מעצמן. בברכה ליאת

שלום רב ביתי בת 9. מה שאתאר כאן משקף את התנהגותה ממש מגיל קטן. ילדה נבונה אין בעיות לימודיות. היינו אצל פסיכולוג קליני לאבחון שטוען שאין בעיות קשב וריכוז והיא בסדר, בעלת רמת אינטילגנציה ממוצעת ומעלה. ביתי מאוד לא רגועה בעיקר שנמצאת בחברה. למשל, אם היא בכיתה ויושבים לידה היא כל רגע מתבוננת במה החבר עושה, מתכופפת לתיק ומוציאה דברים, מדברת עם החבר - אין רוגע. למשל, אם מגיע אליה חבר הבייתה- היא לא מניחה לו לשנייה כל הזמן מפעילה. לא מסוגלת למשל לצפות עם החבר בתכנית, או לבצע פעילות שקטה כמו משחק קופסא, קלפים. החבר יושב בשקט מנסה להתרכז בסרט, לדוגמא, היא כל הזמן מדברת עימו ומפעילה אותו. החברים אומרים לה: די כבר, או רגע או שנייה...או שמסתכלים עלי או מתלוננים שהיא לא מניחה להם לשנייה. שהיא מדברת עם מישהוא היא חייבת לגעת בו. גם בארוחות משפחתיות, היא לא מניחה למבוגר כלשהוא ורוצה שכל הזמן ישחקו עימה, וידברו עימה ומדברת ללא הרף. לפני מספר ימים הגיעה אליה חברה למספר שעות שכללה גם מנוחת צהרים (ביתי נוהגת לנוח בצהרים). הבת לא הצליחה להירדם שהחברה לידה. בכיתה, המורה מתלוננת שהבת קולטת הכל, מבצעת מטלותיה (אגב, אם לא יושבים לה על הראש היא מבצעת את המטלות די חפיף), אולם היא כל הזמן בתקשורת עם הסביבה ולא מסוגלת לחדול מלהביט או מלתקשר עם הסביבה. אם יש עבודה בקבוצות: ביתי אינה מסוגלת לעבוד החברים מעסיקים אותה, היא ממהרת . אגב היא מסוגלת לבצע את כל המטלות אין לה קושי בביצוע שלהן . בעבר הייתה לה מורה מאוד קפדנית, אסור היה לזוז הייתה עליה ביקורת קפדנית ואז ביתי הספיקה הכל ביצעה את מטלותיה . אך לא כל מורה מוכן להתמודד עם זה. אנו נותנים לה המון תשומת לב. אפר עזרה,למי לפנות, מה דעתך? תודה

שלום נועית, האם הפסיכולוג שאבחן את בתך התייחס גם לפן הרגשי? אי-שקט כמו שאת מתארת יכול להיות תוצאה של חרדה, של בעיה בדימוי העצמי, או של בעיה אחרת כלשהי ממקור אורגני (למשל היפר-אקטיביות ללא קשיי קשב או בעיה בוויסות תחושתי). מעניין אותי מאד מה היו המלצותיו ומסקנותיו של הפסיכולוג, והאם את מתכוונת ליישמן. אם תוכלי, אשמח אם תשתפי אותי בכותרות לפחות... ליאת

ליאתשלום רב תודה על תגובתך. הפסיכולוג לא ממש התייחס לסוגיות שהעלית - לפחות לא לטיפול. טען שבדיקות של קשב אם יתעורר צורך ממשי הוא יפנה רק בגיל 9 - 10. וטען בקשר לבעייה בוויסות חושי שאולי אפשר לטפל אבל יותר מקובל לטפל עד גיל צעיר יותר. אגב, אפרופו דימוי עצמי אנני יודעת למה כוונתך? אבל ביקש ממנה לצייר את עצמה והיא ציירה גוף לא ברור שמורכב ממלבנים וריבועים. (מבחינת הביטוי דימוי עצמי עושה רושם שיש לה דימוי עצמי די טוב). מבחינת הנושא של ההיפראקטיביות וויסות תחושתי למי פונים לעזרה? אנו גרים באיזור קריות - יש לך המלצה ? תודה רבה רבה על העזרה נועית

שלום, בני בן 17, נער מקסים, יש ביננו במשפחה מערכת יחסים כמעט גלוייה לכל, אנחנו משוחחים על כל דבר. הילד פתוח אלי ומספר לי הרבה דברים. חשבתי שאינו מסתיר ממני כלום. אתמול במקרה בעת שסדרתי לו קצת את הארון גיליתי שתי שקיות, באחת בגדים רטובים עם חול ים (בגדים שאינו של הילד שלי) ובשקית השנייה כלי נרגילה ובקבוק בירה ריק. אני יודעת שהילד שלי אינו מעשן. הוא מספר לי שלפעמים הוא כן מנסה כוסית או שתיים בשתייה. וגם בירה למרות שאני תמיד כועסת ואומרת לו שזה עדיין לא הגיל. הוא מרגיע אותי וצוחק שאני סתם דואגת והשתייה מעטה מאד ולא ברמה שתגרום לו להרגיש לא טוב. במקרה של גילוי השקיות הללו הייתי קצת המומה ואינני יודעת מה לעשות. הילד בסוף שבוע ויחזור במוצ"ש. האם להתערב ולומר לו שראיתי השקיות ומה פשרן? או האם להתעלם. מה את מציעה? אגב , בעלי לרוב מבקש ממני להפסיק להתערב לו בחיים שהוא ילד גדול ושהוא סומך עליו שיעשה מה שהוא רוצה כי במילא בעוד שנה בכלל הוא יחזיק נשק ביד בתור חייל. דעתי היא שונה ואני כן רוצה לדעת הרוב שיספר לי ולהמשיך לומר לו מה כדאי ומה לא. מה עושים במקרה הנרגילה? האם יש מה לכעוס על כך (זה מה שהרגשתי מייד בהתחלה) תודה

לבינתיים הוא חזר, וענה שהדברים שייכים לחבר שלו, ילדי טען שהוא לא מעשן ולא משתמש בזה, חבר שלו ביקש ממנו לשמור לו אותם. בכל זאת זה לא מוצא חן בעיני , התלבטתי אם אני צריכה לספר לאמא של החבר. ומה לעשות בכלל. תודה

שלום רב, למרות שכאמא אני מאד מבינה ללבך, אני נוטה להסכים עם בעלך, ולהציע לך למתן את המעורבות שלך בחיי בנך. כלומר, להמשיך להישאר עם אצבע על הדופק, לשוחח וליצור אווירה של שיתוף ופתיחות, אך להימנע מחיטוט, מהתערבות בוטה בענייניו, ובטח מהתערבות בחיי חבריו. אם בנך משתף אותך בהרגלי השתייה שלו (יופי שזה רק כמויות קטנות של כוסית או שתיים) זה סימן טוב, ומעיד על כך שהוא יכול לשתף ללא חשש. זה חשוב ומרגיע (לפעמים יותר מהצהרה כמו "אני לא שותה בחיים"). המשיכי להביע דעתך לגבי מה כדאי ולא כדאי, אך עשי זאת מתוך עמדה מכבדת ובזמן הנכון - כך שהדברים יפלו על אוזניים קשובות ולא מתנגדות. בברכה ליאת

שלום אני בן 17 וחצי,אני מאד מתוסכל, אני נער חכם,עם אינטלדנציה(לפי אנשים בעלי מקצוע), וזה לא מזיז לי,מיכוון שהרגשות "שולטים" עלי, אני לא יכול לקבוע,לעשות למישהו, מיכוון שאני לא יודע איך אני ירגיש, כי יש לי מין רגש אחיד שאני חש אותו אני לא יכול לעשות כלום, זה מתבטא במילה "אין לי כח"(לו דווקא דיכאון), אני גם הובחנתי בבעית קשב וריכוז והרטלין עוזר מאד בהרגשה,ובסדר אבל לא הרבה(למרות שאני נוטל רטליןLA40M,L ), אני גם לא חברותי, למרות שאנשים ונערים נהנהין לדבר עימי,אני מבולבל אני משדר לאנשים שאני נער חכם,שמרגיש טוב, אבל אני העצמי מבולבל,הייתי אצל בסיכולוגים, ופסכיאטרים, אני מרגיש מבוזבז,נשלט ע"י ההרגשות,מה ניתן לעשות? מה יכול לעזור?

שלום דניאל, אפשר לשמוע כמה לא פשוט לך. קשה מאד לחיות תחת רודנותם של רגשות עוצמתיים, ללא היכולת לנהל אותם ביעילות. איני יודעת אילו סוגי טיפולים עברת, מה עזר ומה לא, ואם לא עזר - מדוע. חשוב לי ליידע אותך לגבי שיטה טיפולית שנועדה במקור עבור אנשים עם הפרעת אישיות גבולית. הכוונה ל"טיפול דיאלקטי-התנהגותי", שמטרתו (בין השאר) לסייע למטופל לרכוש מיומנויות של קשיבות, וויסות רגשי, יעילות בינאישית ועמידות במצוקה. השיטה מכוונת לשיפור יכולתנו לשלוט ברגשות (ולא לאפשר להם לשלוט בנו). נסה להתעניין בסביבתך אם יש מטפל המתמחה בגישה זו, ולבדוק אם זה יכול להתאים. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 3 וחודשיים, ילד נבון ועקשן במיוחד. אנו נמצאים בסאגה של הגמילה כבר מספר חודשים טובים, זאת שלאחר לפני שנה כבר כמעט ונגמל אך לאחר כניסה לגן חלה ריגרסיה. כעת בשבוע האחרון הגענו איתו למצב שהוא בבית נמצא רק עם מכנסיים (בלי תחתונים, אבל גם בלי חיתול), וכשהוא צריך לעשות הוא מבקש חיתול- מה שמעיד על שליטה בהחלט מרשימה, שכן כמעט ואין פיספוסים. שאלתי היא האם המצב בו אנו נמצאים עשוי להעיד על חרדת אסלה, כיוון שהוא אינו מוכן לשבת בשירותים? איך עלינו להתנהג איתו- האם להשלים עם עניין החיתול או להפסיק לשתף פעולה? תודה רבה מראש רויטל

שלום רויטל, ילד שמרגיש צורך להמשיך לעשות את צרכיו בחיתול, ואינו מוכן להשתמש באסלה או בסיר, פוחד ככל הנראה - או מהאסלה או מהמחשבה על אובדן חלק ממנו (הקקי) שנתפס כאיבר או חלק מהגוף עצמו. מעבר לגיל שלוש נראה לי לא נכון להשלים עם עניין החיתול, בעיקר משום שיש כאן מסר מבלבל. אני מציעה להכריז על פרידה מהטיטול, להגביר את ההסברה בנושא הפרשות הגוף ותפקידן, ולעודד ישיבה על הסיר או הישבנון, כאלטרנטיבה לאסלה המפחידה. ממליצה, במקביל, לקרוא באינטרנט עוד על גמילה נכונה, ועל המלצות 'עשה' ו'אל תעשה', ולהשתדל ליישמן בעקביות. הנחישות בתהליך הגמילה לא אמורה ללבוש אופי של מאבק, אלא של משימה מיוחדת ש"כולנו מגוייסים אליה" עד שיצליח. בשמחות ליאת

שלום ליאת, יש לי בת 4 ובן 2. אוהבים מאד וקשורים אחד לשני, צוחקים ומשתוללים, גם רבים ומציקים אחד לשני, ומחממים את ליבנו. הבעיה היא שהבת, כל הזמן רוצה לגעת ביד של אחיה. יש לה צורך עז במגע חזק. לפעמים זה ממש מציק לו, גם כשהיא לא מתכוונת להציק. אנחנו מציעים לה את היד שלנו ושואלים אותה אם היא רוצה בובה או צעצוע , ושום דבר לא עוזר. אותי זה ממש מקפיץ. אני גם מבינה אותה, הוא כל כך מתוק, וגם אני מחבקת אותו כל הזמן. וגם אותה. בינתיים התגובות שלי חזקות וכעוסות, ואני לא רוצה לגרום לה להרגיש את עצמה רעה או פוגעת, ולא יודעת מה לעשות. תודה מראש

שלום מירב, אם לא מדובר בפגיעה של ממש, הייתי מניחה לזה. יכול להיות שהצורך שלך להגן על הילד הצעיר מפני אחותו, רק מגביר את התסכול שלה ואת הצורך (הלא לגמרי מודע) שלה להכאיב לו. לא פחות מכך, יתכן שמדובר בקשיים בוויסות התחושתי, ואת זה אפשר לברר אצל מרפאה בעיסוק. נסי להיות פחות דרוכה ויותר סלחנית בברכה ליאת

שלום! בתי בת 4 ילדה מקסימה.לאחרונה מדברת ומתנהגת כמו תינוקת : מדברת כמו התינוקות שהיא מבקשת משהו,זוחלת,תנועות הדיבור שלה כמו תינוקת. דבר זה מאוד מביך אותי שהיא מתנהגת ככה ליד אנשים.אני כול הזמן אומרת לה תתדברי כמו גדולה ולא כמו תינוקת.יש לציין שהבת שלי מקבלת המון תשומת לב והמון אהבה. איך אני משנה את המצב?

שלום סון, ילדים לומדים די מהר שתינוקות ופעוטות זוכים ליחס מיוחד, רגיש וסלחני מצד המבוגרים בסביבה, ונוטים לאמץ מדי פעם התנהגויות "מתיילדות" ותינוקיות, במטרה לזכות ביחס דומה. מאחר וילדים בני 4-5 חסרים את התחכום והציניות של ילדים גדולים יותר ושל מבוגרים, הם פשוט מחקים את התינוקות המקסימים שפגשו, מבלי להסוות את הצורך בתשומת לב ואהדה. לרוע המזל, טקטיקה 'שקופה' כזו גוררת תגובות בלתי אוהדות מהמבוגרים, שלפעמים אפילו כועסים או לועגים לילד על ניסיונותיו המגושמים לזכות בתשומת הלב, ובכך מעצימים את המצוקה ואת הרעב לאהדה והתפעלות. אני מציעה להמשיך לתת בנדיבות את תשומת הלב והיחס, ולהתעלם כליל מההתנהגות הילדית. השתדלי להדגיש את התפעלותך מהתנהגותה הבוגרת, ולהימנע מהערות, נזיפות או הסברים. לפעמים מה שמאד עוזר לנו, המבוגרים, לשרוד התנהגות כזו, זה להתייחס אליה כאל ,משחק כאילו" או גלימת תחפושת שעוטה הילד כחלק מצורך אקטואלי. הישארי סלחנית ורגועה, וזה יעבור ליאת

שלום רב, ברצוני להתיעץ עמכם בנוגע לבן משפחה בן 7.5 . מדובר בילד מדהים, מלא חן, חכם מאד ואינטילגנט. לילד אחות בת 8.5 , אח בן שנה וחודש ותינוק בן 5 חודשים. בסביבות גיל 3 , החל הילד לכסוס צפורניים , עד כדי פציעה בעצמו. ההורים שמו לב מיד לענין, וניסו לבדוק מה מפריע לילד אך ללא הועיל. לאחר מכן הילד עבר ללעיסת הכיפה שלראשו. הההורים המודאגים, שלא הבינו מה גורם לתופעה של "לעיסת" הכיפה , פנו לגננת וניסו לבדוק מה לעשות. אך כל הסביבה הרגיעה אותם שזה יעבור מאליו. והנה לפני כ 7 חודשים , החל הילד "לאכול" את חולצותיו. הוא ממש נושך את החוצה וקורע ממנה קרעים. כל שיחות ההורים עם הילד ועם הגננות לא העלו דבר. ברצוני לציין שכאשר הוא מנשק את אחיו הקטנים הוא ממש "שואב" אותם , ( זה מציק לקטנים ) אנו מעונינים לדעת מה גורם לילד להתנהגות שכזו, ברור לכולנו שמשהו מציק לו והוא זקוק לעזרתנו. אך איננו יודעים איך לעזור לו. נודה לכם אם תתנו לנו הסבר לתופעה זו, ותפנו אותנו לאיש מקצוע שיוכל לעזור לנו. תודה מראש המשפחה

שלום אורח, מציעה לפנות לאיש מקצוע טוב ןמנוסה מתחום הריפוי בעיסוק, ולשלול הפרעה בתפקוד הפרופריוצפטיבי (תת-תגובה למסרים חושיים וחיפוש גרייה). כל הסימפטומים שתיארת (כסיסת ציפרניים עד זוב דם, לעיסת בגדים והכאבה לאחר) יכולים, כולם, להיות קשורים לבעיה זו, שניתנת לטיפול באמצעות ריפוי בעיסוק. בברכה ליאת

שלום בני בן שלוש וארבעה חודשים בגמילה כבר יותר מחצי שנה. אך קקי הוא עושה בחיתול או שבורח לו בלילה שהוא ישן עם תחתונים. ניסינו לעודד בפרסים מעודדים אותו ושום דבר לא הולך. חשוב לי לציין שלפני חודש בני התחיל ברזל וזה גרם לו לעצירויות והיה שלב שישר האינו שמים כי זה גם פחד וגם עצירות. היום בני מקבל משהו למנוע את העצירות מסכים לשבת בשירותים לנסות אך לא עושה,בוכה שכואבת לו הבטן יום יומיים ואז עושה בחיתול.אני ובעלי קצת מתוסכלים בננו הולך גם לגן עיריה. אנחנו חושבים שעשינו הכל מה עוד אפשר לעשות ואיך נוכל לעזור לבננו תודה

שלום יעל, אני מבינה שהקושי בגמילה התחיל עוד לפני הברזל, כי הוא נזקק כבר יותר מחצי שנה לחיתול כדי לעשות קקי. זהו, כמובן, מצב לא רצוי, שמושך את התהליך ומסבך אותו. גם בגן עירייה אמורים לסייע לילדים שלא סיימו את תהליך הגמילה, כך שאפשר להוריד את רמת הלחץ. עם זאת, בעיני, כל עוד החיתול הוא אופציה, הקשיים יימשכו. אני מציעה להודיע לו שגומרים את חבילת הטיטולים האחרונה, ואח"כ יהיה עליו לעשות בסיר. השאירו את הסיר בטווח ראייתו, והניחו לנושא. עזרו לו בתזונה עתירת סיבים, ותנו לטבע לעשות את שלו. אם הוא בוכה שכואב לו והוא פוחד, נסי לשבת לידו בסבלנות, עד שייצא, וקבלי בהבנה גם 'בריחות' ופספוסים. כנראה שאין ברירה אלא להתמודד גם עם זה, באווירה לא שיפוטית ולא כועסת. אם תרגישי שאינך מצליחה, פני להתייעצות עם איש מקצוע. בהצלחה ליאת

אני בעל אובססיה לאוננות מגיל 13 בערך,כיום אני בן 18 ואני בגלל זה בקושי למדתי כל התיכון ,לא רוצה לעבוד,אלא רק עסוק בהתמכרות שלי לאוננות מול המחשב,אני מבזבז בממוצע ביום כ-6-7 שעות על אוננות מול המחשב ואני מפספס את כל חיי בגלל האובססיה הזאת ,לא השקעתי בלימודים ולא בכלום רק באובססיה שלי,להגמל מאוננות נראה לי כמו דבר כמעט בלתי אפשרי ,מה אני אמור לעשות?

שלום רב, התמכרות, כל התמכרות, היא דרך להקל על עצמנו מפני הצפה של רגשות מכאיבים או קשים, שאנחנו לא מצליחים לווסת בדרך אחרת. הבעיה היא, שמה שמביא הקלה שטחית וזמנית מאד, לטווח הקצר, עולה לפעמים במחירים קשים לטווח הארוך, מה גם שהבעיה האמיתית אינה נפתרת. לפי מה שאתה מתאר, האוננות, שהיא פעולה מהנה ובריאה בדר"כ, הפכה לדרך היחידה לפרוק מתח ומצוקה, והיא קיבלה נפח גדול מדי, שאינו מאפשר חיי שגרה. אני מציעה לך לפנות ולקבל עזרה, וללמוד כיצד אפשר להקל על המצוקה שלך בדרכים נוספות, שיותירו לך זמן ואנרגיה גם לפעילויות חיים נוספות ומהנות. פנה לפסיכולוג קליני, והחזר לעצמך איכות חיים. בהצלחה ליאת

בני בן ה 5 מעדיף לשחק עם בנות . הוא מתחבר למשחקי אבא ואמא , אחות ורופא משחק עם בובות וכו... כשבאים אליו חברים בנים הוא גם משחק עם רובוטים ומכוניות אבל בעיקר הוא מעדיף לשחק עם בנות . מבחינה חברתית הוא מאוד מקובל ויש לו המון חברים משני המינים . האם אני אמורה לעודד אותו לשחק יותר עם בנים ... האם זה סימן שבעתיד הוא יעדיף בנים מבנות ?

שלום רב, ההעדפה של פעילויות מנוגדות-מגדר, כשלעצמה, אינה מנבאה בהכרח את ההעדפות המיניות בעתיד, וברוב המקרים הדאגה מתבררת כמיותרת. אני מציעה לאפשר לכל ילד לשחק ולפעול בסביבתו עפ"י נטיות לבו, ולספק לו גרייה מגוונת ועשירה ככל האפשר, עם מינימום שיפוטיות וביקורת. בברכה ליאת

בס"ד בוקר טוב! לאחרונה נתקלנו בבעיה מסוימת אצל בנינו בן ה-7, הוא לוקח לנו מהארנק או מהמכנס סכומים שונים של כסף. ואנו לא יודעים איך הכי נכון להגיב, כשאנו שואלים אותו מהיכן הכסף הוא טוען כי מצא אותו כל פעם במקומות שונים ברחוב. ואנו יודעים כי הוא לקח .. מה עושים? אציין כי לא חסר לבני כלום, לא מבחינה חומרית ולא נפשית. לאחרונה נולד לו אח קטן, אך גם אם זו דרך אולי להשיג יותר תשומת לב, מהי התגובה הכי נכונה במקרים אילו על מנת של יחזרו. דבר נוסף הוא שהוא לא עושה/קונה בכסף הזה , הוא רק אוסף אותו... האם אני אמורה להוכיח אותו ולהגיד לו שאני יודעת שהוא לקח(למרות שהוא מכחיש) או משהו אחר ?? תודה ויום טוב, אפרת.

שלום אפרת, כדי לא לחזור על עצמי, אני מעתיקה למענך שתי תשובות קודמות שנתתי בנושא זה לא מזמן. אם תרגישי שלא קיבלת מענה, את מוזמנת לשאול עוד - ילדים גונבים מכל מיני סיבות, ומרביתן אינן קשורות לחסך חומרי כלשהו, אלא לקשיים בשליטה על דחף ולנטייה אימפולסיבית. כמו שנכתב כאן לא פעם, כאשר ילד מתנהג בצורה שלילית, עליו ללמוד שלהתנהגותו יהיו תוצאות בלתי רצויות. כשמדובר בגניבה, הורים נוטים להגיב או בהתעלמות והפחתה בחשיבות המעשה ("ניצנים של העלמות חפצים") או בזעם רב ("הגבתי בחומרה רבה"). לא ברור לי כיצד הגבת, ומה נדרש מהילד מעבר להבטחה שלא יחזור על כך. בעיני, חשוב מאד לדרוש מילד שגנב לשאת בתוצאות באופן מיידי, דהיינו - להחזיר את הגניבה לבעליה, כולל התנצלות ובקשת סליחה מהקורבן עצמו (ולא רק בפנינו). כך מתנסה הילד בתוצאה בלתי נעימה בעליל של מעשיו, תוצאה שתזכיר לו בפעם הבאה שייתקל בפיתוי, שאולי לא כדאי. בנוסף, כדאי מאד לנסות ולתרגל את "שריר ההתאפקות", ולאמן אותו בעמידה בפיתויים. השאירו את ארנקו של האח בהישג יד, עם סכום כסף מפתה, ובסוף היום, שבחו אותו על כך שלא נגע בכסף. ("כל הכבוד! היה כאן המון כסף, ולא נגעת בו. ככה מתנהג ילד ישר. אנחנו גאים בך"). נצלו אירועי 'חדשות' בהם מדברים על גניבות ומעילות כדי לדון עם הילדים על ערכים של יושר, הגינות ואזרחות טובה. כדאי לזכור שילד בן 7 אינו גונב בגלל נטיות קרימינליות, אלא בגלל שמערכת הערכים שלו, כמו גם ההתפתחות המוסרית שלו, לא הבשילו עדיין. אם, למרות כל זה, הגניבות נמשכות, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. *** גניבות אצל ילדים צעירים יכולות להיות קשורות לקושי בדחיית סיפוקים. כלומר: אם אני רוצה משהו, הוא חייב להיות שלי ומיד. תוכחות ואיומים לא תמיד יעילים במקרים כאלה, לפחות כל עוד לא מטפלים בבעיה האמיתית. היכולת לדחות סיפוק ולשאת תסכול ("אני מאד רוצה, אבל אין, אז אני אתאפק ואחכה עם זה") היא יכולת נרכשת, וכהורים יש לנו תפקחד מכריע בהקנייתה ההדרגתית. הורים "טובים מדי" המעניקים לילדיהם בלי סוף, חוסכים מהם את ההזדמנות ללמוד להתמודד עם אכזבה ותסכול. במקרה של בנך, לדעתי יש לפעול בשני מישורים. ראשית יש לגבש אופן תגובה חד משמעי ועקבי בכל פעם שמתגלה גניבה. כלומר - לגרום לו להחזיר את הגניבה, להתנצל ולהפעיל סנקציות מתאימות והולמות את ה'עבירה'. זכרי שעונש שרירותי וכבד מדי יכול להחמיץ את מטרתו ולגרום לתחושת מרירות וזעם. במקביל, אני חושבת שעליכם לקבל הדרכת הורים, שתסייע לכם לבסס יכולת טובה יותר של הצבת גבולות. זה חשוב תמיד, וחשוב אפילו יותר מול ילד אימפולסיבי, הסובל מהפרעת קשב וריכוז. בשמחות ליאת

ליאת שלום, בעסוקי אני יועצת חינוכית שנים רבות. מרגישה צורך לכתוב לך היות ואני קוראת כבר זמן רב את תגובותייך לפונים. תגובותייך מחכימות אותי בתכנים ובאופן בו הם נאמרים. לא פעם ואף לא פעמיים אני מתפעלת מהיצירתיות שלך ו"הפשטות" דרכם את מציעה דרכים להתמודדות.. מודה לך ושמחה להכנס לפורום אותו את מנהלת ומנחה. דפנה.

תודה, דפנה יקרה, על מילותייך החמות. אני משתדלת :-)) נעים לדעת שהדברים פוגשים לבבות מן העבר האחר של המסך. ראי עצמך מוזמנת לקרוא ואף להגיב לדברים, ולתרום מניסיונך כאשת מקצוע. שמחה שאת כאן ליאת

שלום רב, מן הסתם זה לאמשהו מתיע או ייחודי לנו, אך בכל זאת רצינו להתעייץ כיצד לפעול נכון - התאומים שלנו בני שנה ו-8 חודשים. לאחרונה שמנו לב שאחד מהם התחיל לדחוף את השני מהצעצועים, מהמתקנים בגני שעשועים, וגם מאחד מאיתנו ההורים, למשל בזמן קריאת סיפור. רצינו לשאול כיצד נכון לפעול במקרים אלו? חייבת לציין כי "הדוחף" די פורץ בהיסטריה כשעוצרים אותו... בתודה זוהר

שלום זוהר, בעיני, הורה טוב הוא לאו דווקא מי ששומר על שוויוניות בכל מחיר, אלא כזה שיכול לתת את כל כולו לילד שהכי צריך באותו רגע. אם הילד ה'דוחף' נאבק כרגע על מקומו ועל הקרבה אליכם, חשוב לנסות ולהיענות לצורך הזה, כמובן מבלי לסכן את שלום אחיו התאום. הייתי מאפשרת לו קרבה פיזית צמודה מראש, כדי שלא יצטרך להילחם עליה. לא הייתי מרשה לו להכות או לדחוף את אחיו באופן שיסכן אותו, אך הייתי עושה הכל לתת לו שפע תשומת לב ייחודית, אולי גם בנפרד מאחיו, כדי ששניהם יוכלו ליהנות מדי פעם ממאה אחוזי הקשבה ותשומת לב, על פני המצב הכמעט תמידי של ה-50%. בהצלחה ליאת

בני בן שנתיים ו- 9 חודשים. בגן ובבית אנחנו מלמדים אותו שאסור לחטוף דברים מידיים של מישהו אחר. לפעמים אנחנו מתארחים בבית של ילד אחר מהגן שלו, וכאשר הילד חוטף צעצוע מהיד של בני - בני בוכה שא. חטף לו את הצעצוע, ומסתכל עלי בציפיה שאעזור לו. אמו של הילד השני מתעלמת מהסיטואציה. אני לא מרגישה נוח לקחת את הצעצוע מהילד השני ולהסביר לו שאסור לחטוף - כי זה לא הבית שלי והצעצוע הוא של הילד שני, אבל מצד שני מה אני אמורה להגיד לבני? היום אמרתי לו שאנחנו בבית של א. ובבית של א. מותר לחטוף (שזאת האמת, כי האמא מרשה לבן שלה לחטוף), אבל אני מרגישה לא נוח עם זה. מה לדעתך אני אמורה לעשות בסיטואציה כזו?

שלום יעל, המשיכו לחנך את בנכם לאיפוק, וויתור והתחשבות בזולתו. אלה כישורים חשובים מאין כמותם. כאשר אתם נתקלים בילד חוטף, תוכלו לומר לילדכם משהו כמו "אתה צודק. זה באמת לא נעים שחוטפים לך צעצוע. נסה למצוא לך משהו אחר לשחק איתו, ועוד מעט נלך הביתה". אם את מרגישה שהבילוי בביתו של א' מזמן תסכול ומצבים בלתי נעימים עבורכם, פשוט הימנעו מביקור שם. למרבה הצער, אין לנו את היכולת לחנך אחרים, אך אנו יכולים לבחור את חברינו. לפעמים גם זו נחמה. למרות האמור כאן, כדאי להביא בחשבון שפעוטות מתקשים עדיין לשלוט בדחפים ולווסת רגשות עזים. בהחלא יתכן שאמו של א' מרגישה שבנה אינו בשל לוויתורים מצד אחד, אך גם לא לתוכחות והסברים, והיא בוחרת להניח לילד להסתדר בכוחות עצמו. גם זו אסטרטגיה לגיטימית, ויכול להיות שהיא תעבוד במקרה שלכם אם תתעלמי גם את, ותשדרי מסר מעודד כמו "תסתדרו ביניכם, ותנסו ליהנות ממה שיש". מה את אומרת? ליאת

שלום לך, ראשית, שמחה לציין כי גיליתי פורום נחמד שכזה. שאלה: הרבה אנשים וגם אני חינוך נוטים לכנות ילד שמספר דבר מה על ילד אחר "מלשן" ומוסיפים גם, שלא יפה להלשין למרות שהרבה פעמים בתי עזרה לי במלשנותה כאשר ראתה את אחותה עושה דברים אסורים. איך לדעתך מתמודדים עם סוגייה זו ? אשמח לקבל את תגובתך תודה ,

שלום רב, יש הבדל בין דיווח למבוגר על מצבים מסוכנים, לבין דיווח שמטרתו לשרת את צרכיו של המדווח, הן בדרך של האדרת-עצמו והן בדרך של הנמכת האחר. ההבדל הזה הוא שמבחין את ה'הלשנה' מהמצבים האחרים, והעניק לה את המוניטין המפוקפקים שלה בציבור. אם את מרגישה שבתך מלשינה על אחותה כדי לזכות בשבחים על חשבונה, השתדלי להתעלם מהמידע ככל האפשר, ולפרק את הנושא מן הרווחים הפוטנציאליים שהוא נושא עבורה. בברכה ליאת

הי ליאת, בננו ילד רגוע עם מזג טוב, תקשורתי להפליא, חם ומתוק. הוא ישן איתנו בחדר במיטת מעבר, כי אין לנו אופציה לחדר נוסף. בזמן האחרון מדי לילה או שניים הוא מתעורר ממשהו שמציק לו, לא ברור מה, ומתחיל בבכי רגיל. לאט לאט הבכי הופך להיסטרי מלווה בבעיטות ודחיית הצעות מצידנו כמו מוצץ, מים, ג'ל להרגעת שיניים. בעיקר הוא היסטרי כשמוציאים לו את המוצץ (לצורך הנ"ל או נורופן). במהלך היום לא נראה שמשהו פיזי מציק לו. אנחנו ממשיכים לשכב במיטה, אומרים לו דברים מרגיעים, לא לוקחים אותו אלינו כמעט בכלל, לפעמים אני מלטפת אותו ומנשקת אותו אבל אז הוא רוצה לבוא אלינו למיטה. לפעמים נותנת לו יד דרך הסורגים והוא מתרפק עליה, ולפעמים גם דוחה אותה. זה עובר אבל אחרי משהו כמו שעה. יש לי רושם שזה קצת יותר מדי זמן (בשבילו, לא בשבילנו). איך הכי נכון לנהוג? לקום אליו? לחבק אותו? בנוסף, מגיל שנה וחודשיים בערך הוא מצהיר כשהוא עושה קקי. אני לא רוצה למהר לגמול אותו כי הבנתי שמבחינה רגשית לא בטוח שזה חכם בגיל כזה, מצד שני אם הוא בשל אני לא רוצה להחמיץ הזדמנות לגמילה טבעית יחסית. מה את מציעה? ואם כן - איך? חשוב לציין שאני צריכה ללדת עוד חודש ואנחנו גם אמורים לעבור דירה בזמן הזה. תודה מראש.

שלום רב, תינוקות ופעוטות (ובעצם כולנו) מתעוררים מס' פעמים מדי לילה, וברוב המקרים מצליחים לחזור ולהירדם. אחד הדברים שעלולים לעודד בעיות שינה מהסוג שאת מתארת, זה ניסיונות 'הרדמה' אקטיביים מצד ההורים, שמרוב השתדלות לא מאפשרים לילד לחזור ולהירדם בכוחות עצמו. את מתארת ניסיונות רבים ומגוונים להרגיעו, שלדעתי רק מעוררים, מעצבנים, ומרחיקים את השינה. אם שללתם כל בעיה רפואית שיכולה להעירו משנתו (דלקת אוזניים, קשיי נשימה, וכד'), אני מציעה לסגת מהפעלתנות הלילית הזו, ולאפשר לילד להירגע בכוחות עצמו. אם אתם מאפשרים לו מדי פעם להגיע למיטתכם, ועושים זאת בעיקר לאחר שהתיש אתכם בבכי וצרחות, אתם מגבירים את הסיכויים לצרחות ובכי עקשניים גם בעתיד. נסו לעמוד בהחלטתכם, ולאפשר לו להירגע עם מינימום התערבות מצידכם. להערכתי, לאחר מס' לילות קשים, התופעה תחלוף מאליה. ובעניין הגמילה - אני מציעה לא לדחוק בתהליך רק בגלל הלידה הקרובה. ההצהרה על הקקי היא שלב חשוב, אך לא בהכרח האינדיקציה לבשלות. קשה לנבא מראש הצלחה מבלי להכיר את הילד. תוכלי לנסות להציע סיר ולבחון את הנכונות. אחרי הכל, פעם, בעידן חיתולי הבד, תינוקות נגמלו מוקדם יחסית ובהצלחה. אפשר לנסות, אך לעשות זאת בעדינות ולא לפתח ציפיות שייאשו את שניכם. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני הבכור בן ה- 6 (שתי אחיות) מתנהג בבית הן באלימות מילולית, וכלפי אחיותיו לעתים גם באלימות פיזית. כשאנו מציבים לו גבולות, כמו מניעת הנאות, הוא לא נכנע , צוחק בפנינו בזלזול וממשיך בעניניו. כשאנו מנסים למנוע ממנו פיזית, הוא מגיב באלימות ונחוש עד מאד להשיג את מבוקשו, בכל דרך. בסביבה החברתית (הגננת, חברים לגן, מדריך הקייטנה) התנהגותו, בנוכחותינו, קיצונית לכיוון השני: מרגיש חסר ביטחון,נאלם דום ואינו פוצה פיו. הבנו, שלא בנוכחותינו הוא פתוח יותר, אך עדיין מאופק מהרגיל. יש לציין שחבריו משוחררים לגמרי, פונים אליי בשמי כשאני מגיעה לגן ומשוחחים איתי על אירועים שהתרחשו בגן באותו היום. התנהגות זו נראית טבעית למדי לילד בן 6, אך בני, גם כאשר הורה פונה אליו בשאלה, הוא מתחבא מאחוריי ואינו עונה. יש לציין, שאנו מקפידים על "זמן איכות" איתו ונותנים לכל ילד את תשומת הלב הדרושה. כיצד עלינו לפעול? המצב בבית ובחברה מחמיר מיום ליום.

שלום מיכל, הפנייה שלכם מדגימה את אחת הסכנות המרכזיות ממצב של היעדר גבולות בבית, הקשורה לפגיעה פוטנציאלית בכשירות החברתית של הילד. אם בבית הילד עושה ככל העולה על דעתו, פועל את דחפיו ללא איפוק או שליטה, ולא מאומן בכישורים כמו התחלקות עם חבר, המתנה בתור, דחיית סיפוק וניהול קונפליקט - סיכוייו להשתלב בהצלחה בעולם החברתי בחוץ פחות טובים. כדי לאפשר לו הסתגלות טובה בעולם החברתי שמחוץ לבית, עליו להתחיל ללמוד ב'מעבדה הביתית' כיצד להתנהג. אני ממליצה לכם לדפדף בפורום שלנו, ולקרוא תשובות לשאלות דומות. זכרו שאתם המאמנים העיקריים במקצה הזה, ואם אתם מתקשים לעשות זאת בכוחותיכם, פנו להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, כנראה לא תארתי כראוי את הסיטואציה בבית. אנו מציבים לבננו גבולות, הבעייה שהוא מתעמת קשות מולינו, הן באלימות פיזית והן באלימות מילולית. מלחמת התשה שהוא המנצח. הילד פשוט לא מוותר ולא נכנע לגבולות, הוא נאבק בכל רמ"ח אבריו עד שמתיש אותנו ואת עצמו.

אני בן 14, אני עושה רושם על אנשים שאני בחור די אינטליגנט. ילד עם ראש על הכתפיים. המון זמן הייתה לי סוג של חרדה חברתית, לאט לאט זה עבר לי מאז שהצטרפתי לתנועת נוער מסוימת. יש לי המון בעיות בקשר להבעת רגשות מול אנשים. זה נובע מכך שאני לפעמים ממש חסר ביטחון. ואני פוחד שיראו אותי במצב של חולשה, במצב שאני נמצא בו למטה. ואני ניסיתי להתגבר על זה, הכרתי אנשים שניסו במיוחד לעזור לי עם זה. להיפתח רגשית אל אנשים. העזרה שהם נתנו לי קידמה אותי בעניין, אבל לא מספיק. ולפעמים פשוט אין לי בן אדם אמיתי שאני מרגיש שאני יכול להגיד לו את כל מה שאני מרגיש. אז כשישבתי בחדר שלי ונזכרתי במשפט 'אם אין אני לי, מי לי?', התחלתי פשוט לדבר עם עצמי. בהתחלה סתם דמיינתי שאני נואם מול קהל בנושא של דת והישרדות המין האנושי, ואז פשוט התיישבתי על המיטה, והתחלתי לדבר עם עצמי. על מה שאני מרגיש, על איך לפתור את הבעיות שעומדות מולי. כמובן שאני הייתי מודע ב100% לזה שאני מדבר אל עצמי, מה שכמובן מראה שאני איני לוקה בנפשי. אך גם נזכרתי בשיטת הדיבור, שהגה מורו של זיגמונד פרויד, אני כמובן מדבר על יוזף ברויר. אני דיברתי עם עצמי, לא עם אדם אחר. האם עדיין יצרתי אינטגרציה בין המודע לתת-מודע שלי?

שלום לך, במקום להתפלפל סביב סוגיות תיאורטיות על מבני אישיות עלומים, אני מציעה לך למצוא לעצמך מטפל, מולו תוכל לרכך את חומות הריחוק וההתבדלות, להחזיר לעצמך בהדרגה (ובסביבה ידידותית) את האמון בבני אדם, ואת היכולת לחלוק עמם את רגשותיך. הדיבור עם עצמך משאיר את הדיון צר מאד, וסובל מעודף הסכמה... הלא כן? ליאת

נכדי בן ה-14הבכור מבין שלושת נכדי האמצעית בת 9 והקטן בן 3,התארחו בביתנו במשך כשבוע, כשההורים היו בחו"ל התפרץ כלפי לאחר שלא הסכמתי לדבריו, בצעקות ובקללות ואף הרים עלי יד ואיים להכות אותי, עלי לציין שהיינו בהלם מתגובתו אני ובעלי, אנחנו אוהבים מאד את שלושת הנכדים ומעניקים להם המון, הדבר גרם לתחושהקשה מאד לא ידענו כיצד להגיב,הילד הוא מחונן ותלמיד מצטיין ומעולם לא ראיתי אותו במצב זה, האם הדבר מצביע על בעיה מסוימת.

שלום לילך, אני חושבת שהדאגה שלכם מוצדקת, ויש לעשות הכל כדי לבחון לעומק מה גורם לנער צעיר לחצות באופן בוטה כל כך את כל הקווים האדומים. עליכם ליידע את ההורים, ולעודד אותם לפנות להתייעצות. אני מוכנה להסתכן בהימור ולהעריך שהוא מפגין התנהגות דומה גם כלפי הוריו, אך אף פעם לא מאוחר להתחיל להציב גבול. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני ובת זוגתי עוברים תהליך גישור במטרה לסיים את פרק הזוגיות שלנו באופן מכובד. לצערי גם תהליך זה לא הצליח לשמור על תקשורת תקינה ומכובדת בנינו ועל האינטרס המשוטף שלנו שהוא ילדתנו בת ה-3. כחלק מהליך הפרידה בת זוגתי החליטה לעזוב את מקום מגורנו ולגור בקיבוץ הוריה המרוחק כ- 80 ק"מ ויותר ממקום מגורנו הקודם (ללא הסכמתי). במקביל לעזיבתה, בת זוגתי גם פוטרה מעבודתה וכרגע אין לה מקום עבודה אחר. הפרדה מבתי קשה לי ביותר ועל מנת לשמור (עד כמה שיותר) על הקשר איתה ביקשתי מבת זוגתי שפעם בשבועיים בזמן שהילדה איתי היא תשתתף בהחזרת הילדה ואחת לשבוע (אמצע השבוע) תסייע לי בכך שתתקדם לעברי כמחצית הדרך כדי שאוכל להגיע למקום עבודתי בשעה שתיחחשב כעדיין כמקובלת במקום עבודתי. לצערי, בת זוגתי, מפנה לי עורף ומציינת שלאור זה שאין לה משכורת בקשותיי מוגזמות ולא תקפות במבחן בית המשפט ולכן עלי לשאת בכל הנטל לבדי. ברור לי שלאורך זמן לא אוכל להמשיך בנטל זה והקשר עם בתי יחלש. מה עושים? כיצד ניתן לשמור על קשר עם ילדתי לאור הנסיבות? כיצד מסבירים לילדה שאבא אוהב אותה ומתקשה לראות אותה? נסיתי להסביר לבת זוגתי את טובת הילדה וכן שבראייה יותר רחבה הדבר גם ישרת אותה (יהיה לה זמן פנוי). אשמח לעזרה.

שלום לאב הדואג, את הילדה הקטנה שרוצה (וצריכה) לראות את אביה על בסיס קבוע, לא מעניינים שיקולים של דלק וקילומטרים. היא זקוקה לך כחלק יציב וזמין בחייה, ועליך לעשות הכל כדי ששגרת המפגשים שלכם לא תיפגע. אני מבינה עד כמה הנסיבות הנוכחיות מקשות עליך. זה באמת לא פשוט, ואולי גם בלתי מתחשב. עם זאת, אני יכולה להבין מדוע אישה צעירה וחסרת הכנסה, המטופלת בילדה קטנה, תרצה להבטיח לה ולילדתה פסק זמן בחסות הוריה ובחסות הקיבוץ. אחרי הכל, זה אינטרס גם שלך, שילדתך תהיה במקום מוגן ומיטיב, עם גני ילדים איכותיים ועם כל מה שסביבת הקיבוץ יכולה לאפשר לה כרגע. הניסיון שלנו מלמד, שככל שבני הזוג הגרושים מסיימים מהר ובשלום את שלבי הפרידה ביניהם, הנזק לילדים קטן יותר, ויכולתם להתגבר על המשבר טובה יותר. אני רוצה להאמין שעם הזמן, ככל שתצליחו לבסס יחסי כבוד והתחשבות, תגדל נכונותה של גרושתך ללכת לקראת, תרתי משמע. עד אז, עשה הכל כדי להישאר דמות יציבה בחיי בתך. ההוצאה והמאמץ בהווה יכולים לחסוך הרבה מאד בעיות (והוצאות) בעתיד. מחזקת אותך ומעודדת אותך לא לוותר על הילדה בשום מחיר, ובוודאי לא לגרום לה לשלם את מחיר מאבקי הכבוד בין הוריה. חזק ואמץ ליאת

ליאת שלום ותודה על תשובתך. האם משך הנסיעה עצמה (שעה עד שעה וחצי, תלוי בעומס התנועה) ומשך השהות של בתי (בת 2 ושמונה חודשים) עם אביה במקום מגוריו (80 ק"מ כל כיוון, לקיחה מהגן והחזרתה למחורת בבוקר פעם באמצע שבוע, וכול סופ"ש שני לקיחה ביום חמישי בערב והחזרתה במוצ"ש) עלולה לפגוע בילדה באופן כלשהו? או טובת הילדה בסופו של הדבר היא הקשר הרציף עם אביה גם עם כרוך נסיעות לא קצרות בסיטואציה הקיימת. בת זוגתי "היקרה" טוענת שיש לצמצם את המפגשים שלי עם בתי, כי לא הגיוני שהיא תיסע כ"כ הרבה. תודה שוב, אב דואג

שלום! יש לי ילדה בת 4 מקסימה. מאז שחגגנו לה יום הולדת השתנה לה האופי:פתאום ביישנית וחסרת בטחון ברמות קשות.שיש לציין שלפני זה המצב לא היה ככה אלא היה להפך,היה לה ביטחון עצמי. אני לא יודעת איך להתנהג עם המצב הזה שנמשך כמעט שנה ונהיה יותר גרוע. איך בעצם מקנים לילד ביטחון?אולי אני לא פועלת נכון!!!!! כמו שהילדה אומרת לי אני מתביישת אני עונה לה:את לא צריכה להתבייש. איך מתמודדים עם חוסר ביטחון?ואיך פועלים להרמת ביטחון עצמי?

שלום סיון, ביישנות היא תכונה מולדת בדר"כ, מאפיין אישיותי שמלווה את האדם במידה מסוימת לאורך חייו. ביטחון עצמי ודימוי משקפים את עמדתו של אדם ביחס לעצמו בזמן נתון, והם נוטים להשתנות בהתאם לחוויות חיים ולנסיבות משתנות. אם נתייחס לרגע למה שאת מתארת כביישנות שהופיעה מאז חגיגת יום ההולדת, סביר להניח שהיא הייתה שם גם קודם, אך (אולי) נסיבות החיים לא זימנו לה מצבים רבי-משתתפים כאלה, בהם ניכרה הביישנות באופן בולט. כאשר את אומרת לה "את לא צריכה להתבייש" את בעצם לא מאד עוזרת לה, שהרי אינה יכולה לעשות כלום עם האמירה הזו: היא *כן* מתביישת. ילדים (ומבוגרים) זקוקים מאד לתיקוף והבנה מצד האחרים המשמעותיים, ואמירות כמו "אתה לא צריך להתבייש/לכעוס/להיעלב/לפחד" רחוקות מאד מן החוויה שלהם. אני מציעה להכיר בביישנות, לכבד אותה, ולנסות לעזור לבתך לקחת חלק בפעילויות החברתיות באופן בו היא יכולה ורוצה. כדאי להשתדל לא להפוך אותה למוקד תשומת הלב, כדי לא לתגמל ולחזק התנהגויות של הימנעות. אם היא אומרת שהיא מתביישת, תוכלי לשאול אם יש משהו שיעזור לה כרגע, ואם לא, לאפשר לה להתנהל כרצונה, מבלי לשדל, לנזוף, לכעוס או לפצות. בברכה ליאת

שלום, בני בן ה-6 נמנע מלהשתתף במפגשים חברתיים, מלדבר במפגשים בגן, נמנע מליצור קשר ראשוני עם ילדים חדשים וכן נמנע מלענות כשילד פונה אליו. עם זאת יש לו מספר חברים טובים. אני ובעלי מעוניינים בהדרכת הורים של גורם מטפל, על-מנת לחזק את הילד ולבנות לו ביטחון עצמית, ומתלבטים בין פסיכולוג קליני, חברתי או התפתחותי. בעבר פנינו לפסיכולוג קליני ולא הצלחנו לקבל ממנו עצות מעשיות כיצד יש לנהוג ולדבר עם הילד. למי מהגורמים המטפלים מומלץ לנו לפנות על-מנת לקבל עזרה ? תודה רבה

שלום גלי, פסיכולוג התפתחותי יוכל להעריך אם קיימת בעיית תקשורת ממקור התפתחותי, ולהנחות אתכם במידת הצורך לגבי המשך טיפול. גם פסיכולוג קליני (של ילדים!! זה שונה מעבודת הפסיכולוג הקליני של המבוגר) יכול לאבחן את הקשיים ולתת להם מענה, הן בהתערבות ישירה מול הילד, והן בעקיפין - דרככם. ניסיון אחד בלתי מוצלח לא חייב לייאש. נסו שוב אצל מטפל מומלץ ומומחה. אגב, פסיכולוגים חברתיים אינם 'מטפלים', ועיקר עיסוקם הוא בתחום המחקר והאקדמיה. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן 8 וחצי כאשר לפני סיום שנת הלימודים התלונן על בחילות ולא רצה ללכת לביהס ולאחר מכן גם לא לקייטנה. שללנו כל בעיה רפואית אך מתחילת החופש כל יציאה שלו מהבית מלווה בבכי בטענה שיש לו בחילות והוא אכן נהיה חיוור.

יררתי בביהס האם היתה איזה שהיא בעיה אך אני יודעת כי היה איזשהו ילד שהציק לו בכיתה אבל מדובר בילד בעייתי שהציק לכולם כך שלא היתה התעללות ספציפית לבני.כאשר הוא יוצא לים או למקומות שאליהם הוא רוצה לצאת הוא בתחילה טוען שיש לו בחילות אך לאחר מכן משתחרר כאילו לא היה דבר. אני מפחדת מתחילת שנת הלימודים ההולכת וקרבה שמא לא ירצה ללכת לביהס. זקוקה לעצה דחופה מאוד

שלום ליאור, בהנחה שאכן נשללו כל האפשרויות הפיזיולוגיות, אפשר שמדובר בתגובת חרדה, שהשתרשה בהיותה מעניקה לו 'הטבות' ו'פטורים', ואפילו אהדה, יחס מיוחד והיצמדות שלכם אליו. לא מדובר במניפולציה, ואני מאמינה שהבחילה שהוא מרגיש אמיתית ומציקה, ונובעת מחרדה. מה שחשוב זה לנסות ולהתחקות אחר התגובות שלכם לבחילה, ולעשות הכל כדי להישאר ענייניים ויעילים. אני ממליצה על התייעצות עם גורם מקצועי, שיוכל להעריך את עוצמת החרדה, ולחשוב יחד איתכם האם נחוץ לטפל בילד (ללמדו אסטרטגיות של שליטה והתמודדות) או להסתפק בהדרכת הורים שתנחה אתכם כיצד להגיב לבחילות בהבנה ותוך מתן תוקף מצד אחד, ומבלי לזכות אותו ברווח משני, מאידך. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בהמשך לשאלתי בנושא מעברים, מתאריך 4/8 רציתי לשאול, האם כשאת מדברת על נוכחות בחדר את גם מתכוונת לשכיבה יחד על המזרן? מה שלמעשה קורה עכשיו? כלומר שלדעתך, בעת המעבר לא כדאי להפסיק עם ההרגל הזה ? אודה מאוד להבהרה. תודה רבה, יעל

שלום יעל, את יודעת, ילדים קטנים מתעוררים הרבה בלילות, וההחלטה כיצד לטפל בכך משתנה במידה רבה מבית לבית. אני לא חושבת שיש פיתרון 'נכון' אחד. הפיתרון הנכון הוא זה שמרגיע את הילד מבלי לשעבד את הוריו ומבלי לעורר בהם טינה ועויינות. אם הנוהג של הבוקר מטריד אותך, את יכולה, כאמור, להפסיקו כבר הלילה, אך צפי אפשרות של בכי והתעקשות למשך מס' ימים. אני לא חושבת שצפוי נזק חמור לילדה עקב כך, אך די משוכנעת ששעות השינה שלך ייפגעו משמעותית, ושצפויות כמה השכמות מוקדמות ו'כואבות'. כמו שאמרתי שם, זה עניין של בחירה, ואף אלטרנטיבה אינה נראית בעיני נוראית, גם אם מדובר בתקופת מעבר. בהצלחה, ואת מוזמנת לעדכן. ליאת

בני הקטן, מבין ילדיי, בן ה-7 חש דחף שאינו מובן לי לרחוץ ידים בתדירות גבוהה מאד. גם במהלך השיעור בכיתה מבקש מהמורה לשטוף את ידיו. הוא אוהב מאד ניקיון. גם שהוא נרטב ממים, מבקש מידית להחליף את הבגד הרטוב. כמו-כן הוא מבקש לשים פלסטר על כל פצע, שריטה או אדמומיות בעור ואפילו על קצה האצבעות ואף טוען לעיתים יש לי קוץ ולאחר בדיקה מאומצת לא נמצא דבר. מדוע זה קורה ומה ניתן לעשות על-מנת לגמול אותו מכך?

שלום רחל, רחצת ידיים כפייתית יכולה להיות סימפטום של אחת מהפרעות החרדה, אך יכולה (לחילופין או בנוסף) להיות ביטוי של בעיה בוויסות התחושתי-טקטילי (של המגע). את שתי הבעיות אפשר לאבחן או לשלול אצל פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי, או אצל מרפאה בעיסוק (בנושא התחושתי). חיבתם של ילדים לפלסטרים אכן מגיעה לשיאה בגילאים 5-6-7, בהם החרדה לשלמות הגוף רבה. ילדים רבים מתייחסים אל גופם כאל מיכל גדול, שכל דקירה או פצע עלולים לנקבו ולרוקן אותו. הפלסטר נותן מענה פשוט ומיידי לדאגה הזו, ולכן אין סיבה לא לאפשר זאת. בברכה ליאת

אחייני בן השש וחצי (עולה לכיתה א)מדבר מאוד לא יפה עם משפחתו. מקלל את אביו,אימו,ובסיטואציות מסויימות גם את הדודות. אחי נוהג להענישו, אם דיבר לא יפה, לא יראה טלויזיה למשל למשך היום וכו'.(לצערי האם מוותרת כדי להרויח שקט) מדובר בילד נבון ותחמן (!) עם הפרעת קשב וריכוז שאובחנה. אנו מציעים לאחי לקבל הדרכה מפסיכולוג קליני, אך עד אז אני מעונינת לדעת כיצד יש לנהוג במצבים שהילד מדבר כך. כיצד על האבא לנהוג, האם להמשיך ולהעניש? (לי זה נראה מיותר) וכן כיצד אנו, הדודות,הסבתא-סבא צריכות לנהוג במקרה שהילד מקלל או מדבר לא יפה? אני מתכוונת מבחינה פרקטית, מה להגיד לו, האם להגיד שעד שלא ידבר יפה לא נשחק איתו אלא רק עם מי שמדבר בכבוד? (אמרתי בעבר ויישמתי אך זה לא עזר) מדובר בילד שאימו לא מחנכת ולא מציבה גבולות ולמרות שאנשי מקצוע התערבו היא לא משנה את התנהגותה. אני בטוחה שהתנהגותו של הילד קשורה לכך, אנו לא רוצים להענישו או לתת לו תחושה שהוא כל הזמן במצב שכועסים עליו, אך השאלה איך ניתן לאזן אותו? כמו כן, כאשר יוצאים עם הילד החוצה, הוא נוהג להרים מהרצפה,לגעת בכל דבר,לתלוש פרחים וכו' למרות שאנו מבקשים יפה ומסבירים ואחר כך אפילו קצת כועסים זה לא עוזר. לעיתים זה השלב שבו הוא מקלל או אומר את דודה מגעילה או פשוט לא מגיב ולא מדבר וממשיך ללכת לפנינו (ומאוד קשה לעצור אותו). אני מאוד מקווה שאחי יחליט להגיע לאיש מקצוע, למרות שאני בספק רב אם אפשר לטפל בילד כאשר אימו ממשיכה בהתנהגות הלא תקינה בלשון המעטה ולא מוכנה לשנות למרות שפסיכולוגית קלינית התערבה במסגרת הגן. תודה רבה.

שלום דפנה, למרבה הצער, אין אנו יכולים לכפות טיפול ושינוי על מי שאינו מעוניין בו (או חרד מפניו), ועד שתבשיל הקרקע לכך, תוכלו רק לנסות למזער נזקים. אני מציעה לנהוג באחיין המשתולל ממש כפי שהיית נוהגת במישהו מחברייך שהיה פוגע/מעליב/מכה או משפיל אותך. מן הסתם היית מתרחקת, ומצננת את תגובותייך כלפיו, כדי שיבין שאינך מוכנה ויכולה להישאר קרובה אליו כל עוד הוא ממשיך בהתנהגותו. הייתי מציעה להימנע מתוכחות ונזיפות מילוליות, מהסברים מעייפים (שאת מרביתם הוא בוודאי כבר מכיר בע"פ) ומאיומים. בעיני, לפעולות ומעשים יש אימפקט גדול בהרבה. יכול להיות שהגישה העניינית הזו, תשכנע גם את אחיך ואשתו שהגיע הזמן לטפל, כדי למנוע מהילד קשיים חברתיים ובינאישיים בתוך ומחוץ למשפחה. בהצלחה ליאת

היי , אני תמר ואני בת 15 . מאז שאני זוכרת את עצמי היו לי חברים דימיוניים .. כבר בגיל הגן היה "בן הזוג הראשון" ולאט לאט עם קבלת הנטייה המינית כרגע יש לי "בת זוג" . זה הזוי , אני בטוחה . אני מנסה "להגמל" ממנה אבל זה לא עובד . אני מדברת איתה ומנשקת אותה והיא בכלל לא קיימת !!!! האם זה נפוץ ? האם זה עד כדי כך חולני? אני צריכה פסיכיאטר ? האם טיפול פסיכיאטרי עשוי להועיל ? אני רוצה שהיא תלך ! לא רוצה לדבר לעצמי יותר .. אני חייה את המציאות המדומה הזו יותר מידי זמן ואני מרגישה חולת נפש . בבקשה תייעצו לי מה לעשות . אני מתחננת לתשובה , תודה , תמר .

שלום תמר, העובדה שאת יודעת שמדובר ביצירי דמיונך מרגיעה, ומבחינה אותך מהמקרים היותר מדאיגים, בהם האדם *משוכנע* באמיתותה של הפנטזיה (ונחשד, לכן, כסובל ממחשבות-שווא). עם זאת, העובדה שלפנטזיה יש מקום כ"כ מרכזי בחייך, מעידה אולי על קושי בעולם המציאותי, ועל צורך לקיים עולם פנימי 'מחתרתי' שלא ירגיז/יבייש אף אחד. אני מציעה לך לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת כדי ללמוד לחיות בשלום עם העדפותייך המיניות ובכלל, ולצאת אל העולם ממקום פחות חרד ונחבא. דרך צלחה ליאת

הי ליאת, כמי שחווה פנטזיות (אחרות אמנם) אבל באופן מתמיד ודומה לתמר.. האם מותר לשאול שאלה כמו-סטטיסטית? האם אנשים רבים חווים פיצול כזה? עולם פנימי דומיננטי כל כך? עד כמה זה שכיח להערכתך? (כמה מתוך 100, נגיד? :-) תודה, יעל

שלום, יש לי ילד בן 7 שבזמן האחרון מתעסק הרבה עם הבולבול (למשל במקלחת אבל לא רק כשהוא לבד), הסברתי לו שזה בסדר אבל שיעשה את זה כשהוא לבד בחדר בשירותים לא ליד אנשים. יש לו אחות בת 5 ומצאתי אותם מראים אחד לשני את הטוסיק. הוא ילד מקסים וחכם ומאוד מדאיגה אותי ההתנהגות והדיבור בעניין. אני לא חושבת שזה משהוא מיני אבל הוא קטן איפה הגבול מתי זה נורמלי ומתי להעיר? אשמח לעזרה האם כדאי לגשת ליעוץ? מי מטפל בנושא? תושה

שלום ליאת, האוננות היא פעילות נורמלית ובריאה אצל ילדים, ובלבד שהיא נעשית בפרטיות ובמינון סביר (כלומר, שאינה משתלטת על מרב זמנו של הילד ואינה דוחקת פעילויות אחרות). החשיפה ההדדית שלו ושל אחותו, גם היא נורמלית, ומשקפת את הסקרנות הטבעית של ילדים צעירים סביב גופם ואיבריהם המוצנעים. כאשר את רואה זאת בפעם הבאה, תוכלי להעיר בשקט שהגוף שלנו הוא פרטי, ואין להרשות לאף אחד לגעת/לראות או ללטף, בעיקר כשמדובר במישהו זר. כרגע לא נראה לי שנחצה גבול כלשהו, ולכן גם לא הייתי מערבת שום גורם מקצועי. בשמחות ליאת

שלום רב! בכיתתי יש ילד שלא מדבר עם אף אחד בגלל טראומה שעבר בגיל 7 שאבא שלו התגרש מאמא שלו וברח לרוסיה ובגלל שהוא מתבייש בקול שלו , הוא מוכן רק לדבר בטלפון . רציתי לדעת איך אפשר לעזור לו , ואיך אפשרלגרום לו לדבר ? תודה מראש עידן !

שלום עידן, ילד שבוחר שלא לדבר עם אף אחד סובל, ככל הנראה, מקשיים עצומים, וחשוב שייקבל עזרה. כחבר, תוכל להמשיך ולהתעקש על תקשורת איתו דרך כל ערוץ שיבחר, טלפון או צ'ט, ובלבד שלא יחוש בודד ועזוב. אם תצליח לבסס איתו יחסי אמון וקרבה, ולגרום לו לסמוך עליך, תוכל להציע לו לפנות לעזרה מקצועית ולעודד אותו בתהליך. דרך אפשרית נוספת, זה להסב את תשומת לבם של הגורמים המתאימים בביה"ס (יועצת או פסיכולוגית), ולוודא שהם מודעים לקושי. חשוב לי להזכיר לך, שגם נסיבות חיים קשות מאד אפשר לשרוד אם יש לנו מעגלי תמיכה יעילים. נסה להתעקש עליו ולהיות חבר טוב. זה נראה כמו מטרה צנועה, אך היא יכולה להיות מצילת נפשות. שבת שלום ליאת

שלום רב יש לי ילד בן שנתיים וארבעה חודשים . עד השבוע האחרון הוא היה ישן בלילה טוב , אחרי שנרדם ישן לילה שלם מבלי להתעורר . מזה ארבעה לילות הוא מתעורר באמצע הלילה בבכי והוא מסרב להשאר במיטה . חשוב לציין שבגלל שיש לי רק חדר שינה אחד בבית הוא ישן בחדר שלי ושל בעלי במיטה שלו. גם במיטה שלנו הוא לא מוכן לישון ומבקש לצאת לסלון עם כרית ושמיכה . בהתחלה זרמתי איתו יצאתי איתו לסלון עד שנרדם ואז החזרתי אותו למיטה , אבל זה לא עבר , כל לילה אותו דבר . נראה שהוא מפחד ממשהו ... אני ובעלי לא מוותרים לו ומכריחים אותו להשאר איתנו המיטה ומרגיעים אותו עד שהוא נרדם ... עד כמה שידוע לי , לא קרה משהו חריג וטראומטי בתקופה האחרונה שיכול להסביר את התופעה . אולי חשוב לציין שיש לי עוד ילדה קטנה בת שנה . האם יכול להיות הסבר להתנהגותו ? האם עליי לחכות שזה יחלוף מעצמו ? איך עליי לנהוג ? לרצות אותו בבקשות שלו או לא לוותר ? תודה . אמא קצת מודאגת ...

שלום יפית, כמובן שהפיתרון של מעבר לסלון באמצע הלילה אינו בריא ואינו מעשי. המסר צריך להיות "הכל בסדר, תרגע ותמשיך לישון". ההתעקשות באופן כללי נכונה, אך היא צריכה להיות על הישארות במיטה שלו, כאשר אתם יושבים/עומדים לצידו, מחבקים לרגע, ומעודדים אותו לחזור לישון. הפיתרון של המיטה שלכם הוא אולי היעיל ביותר לטווח הקצר, אך מסכן אתכם בבעייה עקשנית שיהיה קשה מאד להיגמל ממנה לטוח הארוך. יישר כוח ליאת

ילד שלי בן 6 והוא אינטיליגנטי ויש לו התפתחות תקינה אבל לאחרונה התחלתי לשים לב שהוא בזמן השינה וכשנמצא לבד במיטה בחדר שלו הוא יושן על הבטן תמיד ומשחק לו בפיפי שלו ונע הרבה על הבטן כשהשמיכה עליו ומאונןכאילו שהוא רוצה שאף אחד לא יראה אותו אני מאוד רוצה שרופא יעזור לי כי זה מתחיל להציק לי וגם מגעיל אותי למרות שאני מנסה כל הזמן מנסה להעסיק אותו ולהסיח את דעתו בבקשה תעזרו לי אני הולכת להשתגע אין לי מושג מאיפה זה בא למרות שזה טבעי בתהליך ההתפתחות אבל אני רוצה להפסיק את הקטע הזה בבקשה אני מחכה. 

שלום גלית, אוננות היא פעילות בריאה ונורמלית בחייו של כל ילד, ואם הוא עושה זאת כשהוא במיטתו ולבד, אין להתערב בכך. אם קשה לך או מביך אותך, הניחי לו להישאר לבד בחדר, והעסיקי את עצמך במשהו אחר. בשמחות ליאת

שלום לך בני בן שנתיים וארבעה חודשים ורציתי את עצתך בנוגע למספר נקודות: 1. בחודש האחרון החל להרביץ נורא. כל פעם שמתעצבן על משהו או כשכועסים עליו מגיב במכה. בהתחלה התעלמתי, אח"כ התחלתי להעיר, הוא כבר ישב בפסק זמן מספר פעמים וכלום לא עוזר - איך מפסיקים את זה? 2.נורא קשה איתו נושא האוכל. הוא מבקש משהו ומשנה את דעתו עשר פעמים. מביאים לו משהו שביקש ואז הוא מחליט שאיננו רוצה. אוכל שני ביסים ומבקש משהו אחר. כל ארוחה זה סיפור בפני עצמו, איך מפסיקים את זה? 3. הוא לא ממש יודע להעסיק את עצמו ובכלל לשחק עם משחק כמו שצריך. תמיד הוא עסוק בלעשות בלאגן, להעיף דברים, לעבור ממקום למקום ולמשוך דברים, להתעסק עם דברים שלא אמור להתעסק איתם. הוא מאבד עניין די מהר ועסוק תמיד במסביב ולא בעיקר. אני יושבת איתו המון ומנסה לשחק איתו ולהביא אותו לידי ריכוז אבל זה לא ממש קל ותמיד נורא מתיש ומעייף. מעציב אותי שמאוד קשה לי לשחק איתו בכייף.מה עושים? אשמח לעצותייך, בברכה, טלי

שלום טלי, אנסה להשיב על שאלותייך כסדרן - 1. ילדים קטנים כ"כ עדיין מתקשים מאד להגיב באיפוק במצבים טעונים רגשות, בעיקר במצבי קונפליקט ואכזבה. להורים יש תפקיד מווסת ומרגיע, וחלק מהוויסות (כשמדובר בגיל שנתיים או שנתיים וחצי) זה לנסות למתן מעט את התסכול. כאשר את מרחיקה אותו לחדר אחר, כעונש, את עלולה 'למתוח' את היכולת שלו עד לקצה, להגביר את התסכול והזעם, ולהגביר את הדחף התוקפני. עדיף לעצור אותו פיזית (!) בזמן שהוא מנסה להרביץ, להגיד בתקיפות "לא!" או "אסור להרביץ!", ולנסות להסיח את דעתו כדי להרגיעו. תוכלי להשתמש גם באחיזה מרסנת (חיבוק חזק) שיעביר הן את המסר של הפסקה אקטיבית של המכות, והן מסר של קבלה, אהבה ושמירה עליו (גם מפני תוקפנותו שלו). 2. המצב שאת מתארת הוא הזדמנות נהדרת ללמד ילד מהו גבול. תוכלי לשאול אותו מראש האם הוא מעדיף שניצל או קציצה (למשל), ולהזהיר באופן בהיר שלאחר הבחירה לא יהיו שינויים נוספים. אם הוא משנה את דעתו, תוכלי לומר "היום בחרת קציצה, מחר נעשה לך בשמחה את השניצל. כרגע זה מה שיש". אם הוא בוכה או מתוסכל מאד, תוכלי לומר (בהבנה אמיתית) "אני מבינה שלא בא לך קציצה, ואתה באמת לא חייב. תגמור את כל האורז, ומחר יהיה שניצל". תוצאה טבעית (לא תאכל - תישאר רעב) היא הבי"ס הכי טוב לחיים. אני יודעת שאין דבר קשה יותר לאם יהודיה מהרעיון של ילד רעב. זכרי שתוך שעה שעתיים יש עוד ארוחה, ושבדר"כ מה שעומד בבסיס ההתנגדות שלו זה מאבק הכוח ולא ההעדפה הקולינרית. תהיי חזקה! 3. פעוטות בגיל שנתיים מסוגלים לפרקי קשב קצרים ביותר. בדר"כ הם יעדיפו לחקור את העולם באמצעות החושים, וסקרנותם מובילה אותם גם לפינות המסוכנות של הבית. מסיבה זו, בני השנתיים-שלוש מחזיקים בשיא המפוקפק של הכי הרבה תאונות/פציעות/כוויות וכד'. כאשר את מתעקשת איתו על פעילות המחייבת ריכוז והקשבה, את עלולה להשיג תוצאה הפוכה. זכרי את משפטם הידוע של חז"ל - "חנוך לנער עפ"י דרכו". אם בכל זאת חשוב לך שיישחק יפה במשחק, סלקי מהסביבה גירויים מסיחים. בתרבות השפע שלנו, חדרי הילדים נראים לעיתים קרובות כמו חנות משחקים מפתה: הכל בהישג יד, קורץ ומפתה, מפוזר ומסיח את דעתו של הילד, שממילא עדיין לא מסוגל להתמקד בגירוי אחד ולהתעלם מהיתר. עזרי לו! מקווה שקצת עזרתי שבת שלום ליאת

בני הבכור ( יש אחות בת שנה), בן חמש וחצי, ילד רגיש מאוד, אמוציונאלי מאוד , חכם מאוד ( מעל לגילו) וחרד מאוד. מאז שהיה קטן היו לו המון חרדות, וככל שהוא גדל החרדות גדלות. הילד חרד כמעט מכל דבר: חרד משינויים-מעבר מהגן לצהרון גורר בכי במשך שנה שלמהבלי סיבה אמיתית ( כששואלים אותו למה הוא אומר שפשוט "קשה לי".,הגעה למקומות בלתי מוכרים והפחד להשאר לבד כמו למשל ללכת לחברים, מוכרים וגם כאלה שלא ולהשאר שם בלעדינו. פחד מתחרויות- אינו מוכן להשתתף בשום תחרות, והפעלות ימי הולדת זו הדוגמא הקלאסית ובא ומתיישב בצד בפרצוף חמוץ שגורר כמובן בכי, הפחד מכישלון-לא מתחרה כי מפחד להפסיד ומפחד מהתוצאה של ההפסד :" מה קורה למי שמפסיד" הפחד שלא יאהבו אותי-:" אמא/אבא אתם כועסים עלי?, ואולי עכשיו אתם כועסים עלי? ואולי עכשיו??"... הפחד מהמוות, מה יקרה אם אני אמות, ואם את תמותי או אבא והתעסקות בלתי נגמרת במוות של בני המשפחה, פוביה איומה וקשה ממעליות, עד כדי צרחות כל פעם שנכנסים למעלית ( מעולם לא נתקענו או שהיה משהו בתוך המעלית ), לא מוכן ללכת לחברים שיש להם מעלית בבנין... פחד קשה מכלבים- צרחות הסטריה וכו'. הילד היפוכונדר בצורה רצינית ומדבר על מחלות ותרופות כאילו היו תכניות טלביזיה לילדים ( לרופאים הוא מאוד אוהב ללכת), בעלי ואני משתדלים למתן את הפחדים אך מרגישים שאין לנו את הידע והכלים לכך מפחדים שבתגובותינו עושים נזק. אנו לא מלחיצים אותו, לא מעניין אותנו אם ינצח או יפסיד, נותנים לו להרגיש תמיד אהוב לא משנה מה תהיה התוצאה של מעשיו, מעולם לא הענשנו אותו (כי פשוט לא היה צורך- הוא באמת ילד מקסים וטוב), אנו לא אנשים תחרותיים ולא דוחפים אותו בכח לשום דבר- למרות שהיינו מאוד רוצים שילך לחוגים וכו' ומנסים לשכנע ללא הצלחה (הוא לא רוצה כי הוא מפחד), הילד אהוב מאוד ומקבל חיזוקים חיובים על מעשיו והמון פירגון, אנו אוהבים כלבים מאוד ואני מנסה תמיד לכל כלב ברחוב לגרור אותו ללטף אותו " ואיזה כלב חמוד בה תראה ותלטף אותו..." כמובן ללא הצלחה. העניין עם מעלות נשגב מבינתינו (למרות שאני כילדה גם כן פחדתי- לא בצורה כזו אמנם אבל בכל זאת...). אין התעסקות עם מוות במשפחתינו וטפו טפו טפו כולם בריאים ,אף אחד לא הולך למות ולא מת בעבר. בהתחלה היינו מוותרים לו ונותנים לו תמיד "לנצח" במשחקים כדי לא לגרום לו לעגמת נפש, אחר כך כשהבנו את הטעות לימדנו אותו שלא משנה התוצאה העיקר שמשחקים יחד ונהנים, גם זה לא עזר ועשה רק נזק, ובסוף שלימדנו אותו שזה בסדר גם כשמפסידים ולא קורה שום דבר הוא פשוט לא מעוניין לקחת חלק בשום דבר שהוא עלול להכשל בו. אנו מרגישים שאנחנו לא יודעים אייך "לאכול" אותו וכל תגובה שלו כזו גוררת הלם מאיתנו. אנו מעונינים לקבל יעוץ לגביו/לגבינו לא יודעים אם הבעיה אצלו או כמובן אצלינו ומוכנים לכל דרך פעולה. אני חוששת מהמעבר לכיתה א' בעוד שנה.

שלום מעיין, ילדים רגישים וחרדתיים נוטים להגיב בעוצמה למצבים עמומים ולא מוכרים, והעולם אכן קשה להם. הכל נחווה מאיים ומתקיף, וכדרך להתגונן מתפתחת אוריינטציה של הימנעות או היצמדות לשגרה. במקרים רבים, ילדים חרדתיים הם 'דור שני' להורים (או הורה) עם נטייה דומה, אשר מתוך הזדהות והבנה, נותנים נפח גדול מדי לפחדים ולהסתייגויות של הילד. אני מזהה אצלך הרבה הבנה ותובנה, ועם זאת, משהו בהתנהלות שלכם כנראה נותר בלתי יעיל. אני ממליצה לך לקרוא עוד, כאן בפורום או באתרי הורות, על אסטרטגיות יעילות להתמודדות עם פחדים (אם לסכם את התורה כולה על רגל אחת, הייתי ממליצה לזהות ולמתן ככל האפשר את ה"רווחים המשניים" שמקבל הילד מסביבתו באמצעות החרדה). בעיני, הדרכת הורים קצרה יכולה לחסוך לכם הרבה זמן ועוגמת נפש, ולהביא אתכם מחוזקים יותר לקראת כיתה א'. בהצלחה ליאת

קשה לי לחשוב על עצמי ה"הורה חרד" ( שלא לדבר על בעלי) אבל אין לי ספק בכלל שאני וגם בעלי לא יודעים איך להתמודד נכון עם הסיטואציות היומיומיות האלה ובמתן לגמיטימציה לחרדות, או להפך- ב"ביטולן" אנחנו יוצרים נזק. אשמח לדעת ( גם המייל) אייך ומה הדרך הנכונה, ואם אפשר לקבל המלצה על מישהו/י שיכול/לה לעזור לנו. תודה רבה.

ביתי בת השנתיים נמצאת לקראת מספר מעברים משמעותיים בחייה: מעבר דירה, מעבר למיטת נוער, מעבר לגן חדש ובנוסף, קיים הרגל ממושך אותו אנו רוצים להפסיק: בכל בוקר, סביב השעה 5:00 היא קוראת לי (בבכי) ואני עוברת לשכב יחד אתה על המזרן פעילות שנמצא למרגלות מיטתה (כך אנו ישנות עוד שעה לפחות). הרגל זה נוצר עקב התעורריויות מוקדמות שלה ורצון שלנו לזכות בעוד קצת שינה... במידה ואני לא ניגשת היא ממשיכה לבכות ואז מתחילה את היום הפוך מאחר ומתעוררת מאוד מוקדם. גם הרגל זה רצוי שייפסק אבל אני לא יודעת אם לעשות הכל בבת אחת. חשבתי לא להכניס אפילו מזרן לחדר ופשוט לקבוע עובדה בשטח שאמא לא ישנה בחדר שלה יותר אבל אני לא בטוחה לגבי זה.. אנא עצתך..

שלום יעל, מעברים באמת נושאים איתם פוטנציאל משברי, ולכן אפשר לדרג קצת את התביעות החדשות, ולהתקדם לאט לאט, בכל פעם עם מה שמוכרחים. מאחר ומעבר הדירה הוא הפחות 'גמיש' בהשוואה ליתר המעברים (לפחות כך אני מניחה), נסו לדחות קצת את המעבר למיטה חדשה. אחרי שתתבסס אצלה תחושת ביטחון ושגרה בבית החדש, אפשר יהיה להיפרד מהמיטה המוכרת ולעבור למיטה של גדולים. את נוהל הבוקר קצת יותר קשה למגר, ויש לצפות לכמה בקרים ללא שינה. הייתי מנסה לבחון מה מעיר אותה, ולנסות בכל דרך להאריך את הלילה, אם בדרך של תריסים מוגפים, ואם בדרך של קיצוץ שעות השינה ביום. קביעת עובדות בשטח היא כמובן הדרך הדרסטית וההחלטית ביותר, אך היא עלולה לגבות מחיר של כמה בקרים קשים ללא שינה. זכרי שהבכי נמשך כל עוד הילד מאמין שכך ישיג את מבוקשו. לפעמים, בעיקר אצל פעוטות כה רכים, אפשר להתגמש קצת, להישאר נוכחים בחדר בשקט, ולזכות בעוד שעה שעתיים של שינה. עניין של בחירה. בהצלחה ליאת

ילדי בן 9 סובל לפי מה שאני רואה מתסכול ואגרסביות רבה. זה יוצר אצלו כעסים מוגזמים כמו זריקת חפצים, כל מה שנימצא לידו בזמן שהוא כועס, צועק הרבה וגם בוכה המון. אני חושבת שזה הרבה בגלל אחיו הבכור שבן 10 הוא, אחיו בעל ביטחון עצמי מוגזם הוא חושב שהוא יודע הכול וזה מה שרוב הזמן יוצר אצל אחיו הצעיר תסכול מתמשךך אני ניסיתי לעזור בכך שהפרדתי בניהם בחדרים אבל דבר לא עוזר הם עדיין רבים המון והצעיר יותר ניפגע מכול העיניין. אני חושבת שילדי הקטן צריך עזרה דחופה כי זה כבר מתחיל לצאת מכל פרופורציה. מה אני צריכה לעשות? למי לפנות??? (ניסיתי לפנות אפילו לסופר נני מהטלויזיה אבל עדיין אין לי תשובה. ענה עזרי לי דחוף כי ילדי בן ה 9 היחיד בסוף שיפגע מכל הענייןןן....

שלום עדי, ילדך בן התשע אכן מתקשה לעמוד באכזבה ותסכול, וספק אם האחראי לכך הוא אחיו. הגיוני יותר להניח שהקושי שלו נעוץ בכך שלא היו לו מספיק הזדמנויות להתאמן במצבים של איפוק ודחיית סיפוק. ילד שמקבל כל מה שהוא רוצה, או גדל להורים שמתקשים להציב גבולות בצורה עקבית ויעילה, מגיב בעוצמה רבה למצבי תסכול. יתכן שהמריבות בין האחים נובעות ממצב זה, ולא הגורמות לו. כמובן שכל האמור כאן אינו אלא השערה, וכדי להיעזר יותר, אני ממליצה אכן על פנייה לגורם מקצועי לצורך הדרכת הורים. בהצלחה ליאת

תודה רבה לך על תשובתךך. אבל רציתי לדעת לאיזה ורם לפנותתת??

שלום רב עומר בן 7.2, ילד נבון ופעיל, משחק טניס, נפגש עם חברים (עכשיו בחופשה קצת פחות), תלמיד סביר, ריאלי בתחומי העניין שלו. הוא אוהב מאוד לבנות בלגו, בונה מדהים לגילו, אך כשלא מצליח, התסכול אצלו גדול מאוד. הוא הולך לחדרו, עצבני וכועס, לא רוצה לדבר, טוען בקול רם שכולם נגדו, צועקים עליו, שלא אוהבים אותו ואמירות דומות אחרות. לעומר אחות בת 3.5 שרוב הזמן הם מסתדרים יפה. חשוב לי לציין שכשהיא מציקה לו, היא מקבל גם נזיפה מאיתנו ההורים. נראה שהוא מפתח פאסימיות, חוסר בטחון בהצלחותיו ואי הצלחותיו והמון המון תסכול. איך ניתן להתמודד עימו? תודה

שלום צביה, את מעלה שתי בעיות שונות, אבל קרובות; האחת, קשורה לסוג של פרפקציוניזם וחוסר סובלנות לכישלון, והשניה, קשורה לתחושת קיפוח ואפלייה. ילד שמגיב קשה לכישלון או הפסד מאמין בטעות שהם פוגעים אנושות בערכו בעיני הזולת. במשפחות בהן מעריכים מאד הצלחות והישגים, והילד הורגל לאספקה שוטפת של התפעלות והערצה, כישלון (גם מתון) נחווה כסכנה ממשית למעמדו בבית. כדי לעזור לו, אני מציעה לנסות למתן את התגובות לתוצרים שלו, ולשבח דווקא את התהליך, את ההשקעה, המאמץ והדרך. גם תחושות קיפוח יכולות להיות תולדה של אווירה תחרותית או "משווה", או לחילופין תוצאה של מאמץ מלאכותי ליצור שוויוניות בכל מחיר. אני ממליצה לעשות מאמץ לסגת ממעורבות ביחסי האחים, ולאפשר להם להתנהל בלי לשפוט מי צודק, מי התחיל, מי הטוב ומי הרע. אני מודעת לכך שלפעמים קשה יותר 'לא לעשות כלום', ומעודדת אותך בכל לבי לנסות :-)) בהצלחה ליאת

אכן, בהתייחס לכך שאנו (ההורים) מתעסקים רבות בהישגיות נראה שתשובתך מתאימה למצב בבית, נשתדל לעשות שינוי.. שאלה נוספת נוגעת לגמילה מקקי אצל הקטנה חן (3.5) נגמלה מטיטולים בפסח האחרון. הגמילה הלכה טובה ותוך שבועיים נגמלה בלילות והיא קמה בעצמה סביב השעה 23:30 ומבקשת PP. אבל, יש בעייה רצינית עם קקי. כמעט מההתחלה, היא לא עושה בסיר או בשרותים ורק על עצמה. זה החל בעצירויות קשות (4 ימים התאפקות) ואח"כ היא עושה 3-4 פעמים ביום בתחתונים כמויות קטנות. אחת "ל" היא עושה בסיר או בשרותים והיא מתוגמלת בדיבקיות והרבה שמחה בבית. אנו משתדלים להתעלם, לא לכעוס (למרות שלפעמים זה כן קורה), אבל נואשנו. קשה לשהות איתה מחוץ לבית בלי להחליף כ"כ הרבה פעמים, ההיגיינה קשה (ועל כביסות ביד אני כבר לא מדברת...) מה עושים....נואשנו...

בני בן 15 ברח מהבית לאחר פיצוץ רציני בינינו, ההורים לבינו הוא חזר אחרי יומיים וחצי, אין לנו שמץ של מושג כיצד אנחנו אמורים להגיב אליו ואיך לדבר איתו ולאן להמשיך וכמובן אנו מעוניינים בעזרה מקצועית להמשך אבל כרגע מה ואיך עושים בבקשה עזרה דחופה. רקע: הריב החל כתוצאה מכך שהוא ביקש לצאת ובמקרה באותו יום לא התאים לי שהוא ייצא אמרתי לו לא מבלי לתת הסבר מדוייק והוא ענה שהוא חייב לצאת כי הבטיח לחבריו שהוא בא והוא לא יכול להפר הבטחה, כמובן שלא אהבתי את זה והתחלנו לריב איתו הוא בעלי ואני, מכאן הכל רק הידרדר והוא יצא מהבית וחזר אחרי יומיים וחצי. מה עושים עכשיו.......תודה.

שלום רב, כאשר אנו מסרבים לבקשתו של ילד, רצוי ככל האפשר לעגן את הסירוב בהסבר כלשהו, שייתן תחושה של התחשבות וכבוד. כשהילדים שלנו מגיעים לגיל ההתבגרות, סירוב שרירותי לבקשתם עלול להיחוות כזלזול, כפגיעה מכוונת בהם, או כגחמה שרירותית שאין בה כל היגיון. התגובה העוצמתית מגיעה בהתאם, ובגיל ההתבגרות העוצמות גבוהות במיוחד. אני מציעה להימנע מלהיכנס למאבק כוח או כבוד, להכיר בפגיעה שלו, להבטיח להשתדל להתחשב בו יותר להבא, ובתמורה, לבקש ממנו להתחייב לפעול בהגינות גם בשעת כעס, ולא לפעול בדרך שתסכן את שלומו ותדאיג אתכם כך. זכרו שתקשורת פתוחה והידברות מתןך עמדה הוגנת, הן הדרך העיקרית להבטיח שאירועים כאלה לא יישנו. בברכה ליאת

ביתי בת 12, מדברת לאחרונה על התאבדות. חשה מקופחת, לא מרבה לצאת מהבית. כאשר פונות אליה חברות שלה ע"מ לצאת היא מתרצת כל מיני דברים כדי לא לצאת. מדובר על ילדה יפה, ללא מחסור בכלום. בשנים האחרונות חוותה אובדן של 2 הסבים (ממחלות שונות)

שלום שירה, יתכן שבתך בדיכאון, וחשוב להגיע ללא דיחוי להערכה אצל פסיכולוג/ית המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים. בברכה ליאת