פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ילדה בת שש (שיש לה אחות בת שנה ו-7 חודשים), אמרה למורה שלה ביום השלישי בכיתה א' שאמה שלה מתה . הילדה אמרה זאת למורה כשהמורה ביקשה ממנה לספר על משפחתה. מה יכולה להיות הסיבה לאמירה כל כך נוראית. ? מה צריכה להיות תגובת ההורים לאמירה הזאת? יש לציין שהילדה ומישפחתה עברו דירה כשבוע לפני תחילת שנת הלימודים.

שלום מיכל, איני יודעת מה גרם לילדה להמציא סטטוס משפחתי עצוב כ"כ. יתכן שחוותה לאחרונה משהו שהוביל אותה להאמין שכך תזכה לאהדה ויחס מיוחד מצד מורתה. אני מציעה בשלב זה להישאר ענייניים, להודיע לילדה ש"עוד אבינו חי", ושההורים מתכוונים בינתיים להישאר איתה, ולא ללכת לשום מקום. אם הדבר ממשיך, אפשר לחזור ולהתייעץ. בברכה ליאת

שלום רב, כבר 5 שנים אני נמצא אצל המטפלת(פסיכולוגית), בקרוב יהיה תהליך פרידה.=לבנתיים יש די הרבה זמן.חשוב לציין ,שאני נמצא אצלה במרפאה ציבורית ממשלתית, של המדינה ומשרד הבריאות.אני מרגיש עצוב לבד ובודד, ובדיכאון שלא עובר, ואני פוחד שזה לא ידפוק לי תחיים והקריירה והלימודים והקריירה הצבאית, רישיון נהיגה?שהיא לא תפגיש אותי עם הפסיכיאטר, אם אני יגיד לה את המצבי רוח שלי הדכדוך והדיכאון.מה בקשר לצבא?היא לא תגיד להם כלום, אם יפנו אליה?לרישיון נהיגה?אם אני יקח תרופות?לעבודה?הייתי רוצה להיפגש עם הפסיכיאטר, רק שהצבא לי ידע, ובעתיד עוד כמה שנים, מקצוע נגיד, שזה לא ידפוק לי תחיים, זה שאני נפגש איתה, אני מעוניין להיפגש גם עם הפסיכיאטר, ואפילו לקחת תרופות, רק אני פוחד עם העבודה?עם הנהיגה?עם העבודה?לימודים?צבא?מה החוק בעניין?ושהיא לא תגיד שאני לוקח תרופות לכול המקומות שהזכרתי למעלה. היא עזרה לי להתמודד עם התסכולים, הבעיות ,הקשיים, שהיו לי עד כה.הדיכאון.קשה לי עם המשפחה, החיים, הכשלונות, המצב רוח, הדיכאון, בעיות חברתיות, הבדידות,המחשבות........וכו'.....אחד מהפעמים הבאתי תמונות שחבר הביא לי עוד ממזמן מהבצפר,והגעתי קצת מוקדם לפגישה,והעברתי תזמן בלראות תתמונות, היא יצאה מפגישה, ואני נכנסתי, היא ראתה תתמונות, שנכנסתי לפגישה היא אמרה לי: תגיד דניאל, אתה מוכן לתת לי להסתכל בתמונות? לא נראה קצת מוזר להיכנס למקומות כאלו שלראות תמונות שלי? אבל יש בעיה חמורה הרבה יותר, היא יצרה בעיה אחרת ויותר גרועה, אני מאשים גם עצמי, היא קצת המקור לבעיה.אולי נקרה לזה תלות וקשר ומשיכה.חשוב לציין שהיא פסיכולוגית במרפאה ציבורית של המדינה=משרד הבריאות.חשוב לציין שיש לי איתה קשר טוב מאוד.הייתי בעבר ביישן וחסר ביטחון עצמי, די בזכותה זה פחת. הבעיה מתחילה בזה שקשה לי להיפרד ממנה, אני לא יכול, לא מסוגל לזה, לא מסוגל לחשוב על זה,אני אוהב אותה, היא גם המקור לבעיה,אני כול היום חושב עליה ועל זה, היא גרמה להתקרב אליה, להימשך אליה,לפתוח בפניה הכול, וליותר מזה.........היא לפעמים הייתה מתקשרת, בלי קשר וללא סיבה,סתם ככה ,כי בא לה, אפילו מהבית ובשעות די מוזרות, והייתי שומע את הילדים שלה מדברים ברקע,זה כאילו שהיה לה משעמם, פתחה תטלפון ואמרה, משעמם, משעמם למי אני יתקשר?, אוווווו, הנה אתה, אני יתקשר אליך שזה אליי, מדברת איתי 17 דקות, פעם אחת 13 דקות ועוד הרבה שיחות די ארוכות ולפעמים קצרות,חשבתי שהיה לה סיבה להתקשר, אולי לבטל פגישה, או משהוא אבל זה לא היה זה. מבזבזת שיחות ועל סתם. אני לא יסלח לעצמי, שלא אמרתי לה מזמן להיפרד, אם הייתי ניפרד לפני שנתיים היה די קל, אבל השנה הזאת די שונה, היא גרמה לי להיות די תלוי בה, לא מפסיק לחשוב עליה.חשוב לציין שאני תמיד האחרון אצלה בתור, מה שנראה לי מוזר. ביום ההולדת שלי שמתי לב שאני הייתי אחרון בתור, ומשם היא זזה לבית.היום הולדת הייתה בהפתעה. היא עשתה לי הכול בהפתעהההההההההההה. מה לעשות?, איך מתמודדים עם זה?, והאם אפשר לשמור על קשר גם אחרי זה, ובנסוף פגישות מדי פעם אחת ל....לדבר וכו'....אם אפשר מידע ופרטים?ומה מבחינה אתית וחוקית? היא הביאה לי מתנה ליום ההולדת, די מזמן, מתנה די יקרה ששווה אולי ליום עבודה של פסיכולוג.(המתנה שווה יותר מ300 ש"ח)= לפחות ליום עבודה של חלק מהמפסיכולוגים. רציתי להביא לה מתנה לחג, רק פחדתי, שהיא לא תעיף אותי החוצה עם המתנה(בצחוק), האם מקובל להביא למטפל מתנה?, איזה שאני רוצה(לא להגזים) באיזה סכום שאני רוצה?אל תשכחו שהיא הביאה לי מתנה יקרת ערך ועוד בלי הסכמה מצידי ובהפתעה.והאם לחגוג לה יום הולדת כמו שהיא חגגה לי?זה אפשרי?, היא לא שאלה אותי, אם אני מסכים שהיא תיתן לי מתנה, האם אני יכול לחגוג לה יום הולדת ולהביא לה כרטיס ברכה?וכמובן לקנות איזושהיא מתנה שאני ירצה?ובאיזה סכום שאני ירצה?ומה מבחינתה זה יהיה בסדר?כמו שלי זה היה בסדר? ואותו דבר בקשר לחגים? האם אני יכול בפרידה להביא לה מתנה וכרטיס ברכה?ובנוסף מה הייתם מציעים לתת לה למתנה?גם לפרידה וגם ליום הולדת ולחגים? האם לה זה קשה להיפרד גם? מה עשיתי לעצמי , איזה טיפש אני.................האם נוכל לשמור על קשר, ולהיפגש מדי פעם?ומה מבחינה אתית וחוקית?

שלום דניאל, אתה מעלה סוגיה מוכרת ולא פשוטה, הנוגעת לקשר הכל כך מורכב שבין הפסיכולוג/ית למטופל. ככל הנוגע לאתיקה, התכתיב הוא לשים את טובת המטופל מעל לכל, ולא לנצל אותו (ואת כמיהותיו) לסיפוק צרכיו של המטפל. יחסי מין הם בכל מקרה מחוץ לתחום, והם מהווים ניצול חמור, גם אם המטופל מסכים ואפילו רוצה בכך. כשזה נוגע למתנות, הגבולות מעט גמישים יותר, ותלויים בעמדתו וגישתו של המטפל הספציפי. אני חושבת שאחרי חמש שנים בטיפול, הקושי להיפרד בהחלט טבעי. לקראת פרידה, מטופלים רבים חשים חרדה, נזקקות וחוסר אונים. לפעמים, כמו שאתה מתאר, ניכרת אפילו נסיגה במצב הנפשי, וחזרה זמנית של סימפטומים. ברוב המקרים, בעיקר אם הטיפול היה מקצועי ומיטיב, מצליח המטופל להתגבר על משבר הפרידה, ולחזור לתפקוד טוב. אם אתה חושב שהדיכאון שלך פעיל ודורש התערבות פסיכיאטרית, פנה לפסיכיאטר וטפל בזה. תרופות נוגדות דיכאון אינן אמורות למנוע ממך רישיון נהיגה או לפטור אותך משירות צבאי. בברכה ליאת

יש לי שלוש בנות, 4.5, שנתיים וחודש וחצי, ילדתי בת השנתיים התחילה לפני כחודש להוריד מידי פעם את הטיטול ולבקש לעשות פיפי באסלה כמו הגדולה ואני זרמתי איתה וכך נוצר המצב שלפני שבועיים באופן עצמאי ללא לחץ היא נגמלה לגמרי ביום ובלילה. בשבוע האחרון כאשר התחיל שוב המעון, היא לא עושה את צרכיה בכלל במעון ומתאפקת כשמונה שעות לעיתים בסוף היום מפספסת מרוב התאפקות ולעיתים מחכה עד הבית ועושה בשירותים כאילו לא קרה כלום.ניסינו להביא לה קרש קטן ומתוק וכן סיר מיוחד אבל זה לא הועיל. יש לציין שבכיתתה יש רק עוד שני גמולים בנים.ניסיתי גם לדבר איתה ולהסביר ואולי קצת להכריח אותה כאשר הגעתי למעון בסוף היום, כי זה כבר התחיל להלחיץ אותי. האם זה מסוכן ? ומה עושים כדי לגרום לה לעשות פיפי? לא ברור לי ממה נובע העניין. אשמח לתשובה מהירה, תודה רבה

שלום מלי, כרגע, על רקע הקליטה מחדש במעון, אפשר להניח לה קצת, ולהיות סובלניים גם להתאפקויות וגם לפספוסים. אני מציעה 'להצמיד' אליה את אחת מעובדות המעון הנחמדות, ולבקש ממנה לזכור (בתוך המולת הימים הראשונים) להציע לה מדי פעם סיבוב לשירותים. בואי נקווה שבימים הבאים, כשתחזור קצת תחושת ה'בית' גם במעון, ההישגים של הגמילה ישחזרו את עצמם. אם אינך עובדת, אולי תוכלי לקצר עבורה את הימים הראשונים, משמונה שעות לארבע או חמש, ולראות אם יהיה שיפור. בהצלחה ליאת

שלום לליאת. קשה לי להגדיר או להצביע על בעיה או ]תרונה אך אנסה לפרט. ביתי הבכורה בת 6.5 עלתה לא' ביומיים האחרונים. קצת לפני סוף השנה בגן החובה הגננת הסבה את תשומת ליבי לנושא "דיווחי היתר" מהבת. על כל דבר רצה שלספר לגננת גם שלא היה נוגע אליה ישירות, אישרתי עובדה זו משום שהדבר קורה גם בביתת - טענה כי יתכן חוסר בטחון או נדרש טיפול ריגשי כל שהוא. עוד הסכמנו כי קשה לה בלמצוא פתרונות עם חברות, בכי מרובה כמעט מכל דבר ורגשנות. החלטנו לנסות "לרומם" את הילדה בנושא בדיווחים, לא לשאול יתר על המידה והתמודדיות לחשוב על פתרון בעצמה. במקביל אני נסיתי לפנות לקופח (כללית) בדרכים רבות ומגוונות מאיפה בכלל להתחיל ולבדוק..אך ללא הועיל, רופאת המשפחה המליצה על אבחון, במכוני האבחון למרכז התפתחות הילד, אלו הפנו לפסיכולוג הגן, זה (מפיה של הגננת) נותן את דעתו לעניין העליה לא' שפה לא היה ספק,וחזרה לקופה וכו' וכו'. והתנהלות בקופה הייתה כ"כ מבזה עד שהחלטתי לפנות לפסיכולוגית פרטית אז היינו ממש בסיומה של שנה לפני היציאה לחופשות, גם של הפסיכולוגים החלטנו לדחות הנושא מעט לאחר העליה לא'. עברו ימי החופשה שלציין שאישית הרגשתי שהילדה התבגרה, רמת הבכי והרגשנות השתפרה לאין ערוך עד שחשתי איזה יופי אולי הכל עבר אך מנגד חשבתי שלא הייתה כך התמודדות חברתית כמו במסגרת מלבד מפגשי חברות ,אחת על אחת בד"כ. והנה יומיים ראשונים לשנת הלימודים הכל גוהה ומשתולל בי חזרה ואני מוצאת את עצמי, בשעה זו משוטטת בכל אתר אפשרי לדלות מידע או פסיכולוג, או אבחון פסיכולוגי, אולי הפרעת קשב, נכון שזה נורא מוקדם והכל (לא הצלחתי לשלות בעצמי) בגלל שהיא שכחה/איבדה את מפית האוכל בנוסף על כך שאתמול באוספי אותה מהכיתה כשכל הילדים אוסםים והופכים כסאות להוראת המורה, היא בוהה בקירות (לטענתה, משיחה מאוחרת - הם עניינו אותה).אנא עזרי לי מהיכן להתחיל??? אין גוף אחד אליו אני יכולה לפנות ושיסביר..א,ב,ג... אין לי מושג אין לעזור לילדה או להניח לה ולעזור לעצמי. ככ פוחדת לא לגלות דברים בזמן שיקשו עליה. לציין כי בכיתה ישנה חברתה הטובה ביותר מהגן, איתה היא מבלה את ההפסקות.

שלום לך, למען האמת, ועם כל האמפתיה שלי כלפייך, איני מצליחה להבין מדוע ועל מה הכל "גואה ומשתולל" אצלך, ומדוע את עצמך מרגישה שאינך שולטת בעצמך. בתך נמצאת יומיים או שלושה בכיתה א', ומותר לה (כמו לכל ילד בימיו הראשונים בביה"ס) לגלות קשיי התארגנות. זו לא סיבה לאבד עשתונות. במדינת ישראל יש אלפי פסיכולוגים (הנתון משנת 2008 מדבר על כ9,000 מומחים), ואין כל בעיה להגיע אליהם. אם תכתבי באיזה אזור בארץ את מתגוררת, אולי אוכל לעזור לך למצוא את המתאים לכם. אני מציעה לך להירגע, לאפשר לבתך להסתגל בקצב שלה למעבר החד מהגן לכיתה א', ורק אז, להתפנות לאבחן את נקודות החוזק והתורפה, ולטפל בהתאם. בברכה ליאת

שלום יש לי ילד בן 4.6 שהוא כול הזמן מעונין לשחק רק עם בנות וצעצוים של בנות לפעמים הוא שואל אותי ואת אמא שלו למה הוא לא בת אוהב מאוד צבע ורוד (אני רוצה לצין שהילד גם משחק עם בנים ומשתולל כמו בן רציתי לדעת עם זה שלב שעובר הוא שאני צריך לפנות לאיש מקצוע)

שלום יובל, העדפת עיסוקים שאינם תואמי מגדר אינה מדאיגה כשלעצמה, ולא בהכרח מנבאת העדפה מינית בבגרות. עמדה אוהדת וסובלנית מצד ההורים והסביבה, ללא שיפוטיות ולעג, חשובה לצורך ביסוס תפיסה עצמית חיובית, ואז הצורך בפסיכולוגים יורד פלאים. תנו לו לשחק בהתאם לנטיות לבו, ודאגו שסביבתו תזמן עושר וגיוון כנדרש. בברכה ליאת

שלום, בני בן 3.5.. הבעיה המרכזית שלנו בהתמודדות איתו היא דרך ההתמודדות שלו עם כל מכשול ופחד העומדים בדרכו, והיא צרחות אימים. בין אם זה משחק שלא עובד, אם ילד מתקרב לקחת לו משהו, שטיפת ראש במקלחת,אי הסכמה שלנו איתו (אפילו וויכוחים זניחים ביותר תוך כדי שיחת חולין) כל אלה מסתיימים בדרך כלל בצרחות אימים, השתוללות ופרצי זעם אדירים. אנו מתמודדים בדרכים שונות: התעלמות, עונשים, משתגעים בעצמנו, מנסים בקור רוח להסביר לו שלא צועקים או שלא נקשיב או נעזור עד שלא יפסיק לצרוח..עד היום לא מצאנו את דרך המלך. מה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם ההתנהגות הזו? איך ניתן להתמודד איתה בסביבת חבריו? קצת פרטים עליו שאולי יעזרו: הוא ילד מאוד ורבלי, מצד אחד חששן ואפילו פחדן גדול מצד שני עקשן נמרץ וסקרן ולכן מתמודד ולרוב די בהצלחה עם פחדיו הרבים.

ברגע שמתחיל לצרוח. לא משנה למה איך מתי ואיפה להגיד בתקיפות (לא לצעוק) "אתה צועק אני לא שומע אותך עכשיו". וזהו להפנות את הגב ולהתעלם לגמרי!!!!!!! עד שמפסיק גם אם זה לוקח חצי שעה עד שנרגע ואז כשנרגע לשבח אותו על שנרגע ולחבק אותו ולומר לו: עכשיו תסביר לי בלי צעקות מה אתה רוצה ואני אשמח לעזור לך. וזהו. אחרי כמה כאלה זה יפסיק. צריך להיות עיקביים וסבלניים זה ישתלם בסוף... בהצלחה

חן צודקת. כך נהגנו בסביבות ה terrible two. לקח כשבועיים ונעלם לגמרי עניין הצרחות.

שלום יש לי בת בת 12 אשר סובלת מבעיות רגשיות קשב וריכוז היחדה לוקחת רטלין שזהדבר ניפלא לילדה יש בעיה בלילב שהיא אוהבת מאוד לישון במיטה של ההורים זה דבר שמאוד מרגיז אותי האמת שבעלי הוא איש משמרות ואני מרשה לה כשהוא עובד לילה שתישנ לידי אבל הדבר הפך כמעט להרגל אהיא אומרת לי אני ארדם במיטה שלך ואחריזה תעירי אותי לפעמים אני מעירה אותה ולפעמים לא הייתי שמחה לדעת למה היא אוהבת לישון דווקא במיטה של ההורים ואיך אני שנה לה את ההרגל הזה נ.ב. יש לה אח בן 4 והיא מקנא לו מאוד מאוד

שלום אוריה, כמעט כל הילדים אוהבים את מיטת ההורים, ויעדיפו להתכרבל בלילה במחיצתם על פני שינה במיטת היחיד. יתכן שזהו שריד אבולוציוני, שנשאר מאז ימינו בחיק הטבע - אחרי הכל, מקומם הטבעי של הגורים הוא לצד פרוותה המנחמת של אמא. ההורה נוסך ביטחון, נתפס כמגונן, חזק וכל יכול. כאשר אנחנו פותחים בפני ילדינו את האופציה הזו, יהיה קשה מאד לגמול אותם מהמיטה שלנו, אלא אם ננקוט פעולות דרסטיות ועקביות. בגיל 12, קל יותר להיפטר מההרגל הזה, ואפשר להציב זאת כתביעה מנומקת ("את כבר גדולה, וזו המיטה שלי ושל אבא. מעתה, כל ילד יישן במיטתו, וכאן - זו הממלכה שלנו"). כמובן שהכלל נוגע לה ולאחיה הצעיר באותה מידה. אל תרשי לה להירדם במיטתך גם אם אבא עובד, וכך תחזקי את המסר ותמנעי בלבול וחוסר בהירות. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי בן יחיד בגיל 6.(אני חד הורית ) הוא ילד רגיש באופי שלו, זקוק להרבה הכנה לפני כל שינוי, למשל, אם הולכים למקום כלשהוא, אז אני תמיד מסבירה לו מה יהיה שם וכו'.הוא מקבל הרבה חום ואהבה, אבל הוא לא מסביר את עצמו אם הוא רוצה משהו, אלא צועק. אני מלמדת אותו לדבר ולבקש, ויש בתחום הזה שיפור. הוא גם נותן לי לפעמים מכה אם אני לא מרשה לו משהו מסויים, ומתנהג מאוד ברכושנות כלפי דברים בבית . העניין הזה מאוד מציק לי כי הוא לא ראה מעולם מכות בבית, ואני תמיד מדברת איתו בצורה נעימה ולא בצעקות. בד"כ אם נותן לי מכה , הוא נענש אח"כ בכך שהוא לא משחק במחשב או לא יורד לגינה, אבל בגלל שההתנהגות שלו חוזרת, לא נראה לי שהוא מפנים את העניין. זה ממש מטריד אותי, מה ניתן לעשות??

שלום רב, כפי שנכתב כאן פעמים רבות בעבר, כדי שעונשים יהיו יעילים, עליהם להיות מקושרים בקשר טבעי ל'עבירה'. עונש שרירותי ("אין מחשב כי הרבצת לי") הוא הרבה פחות יעיל, ולעיתים רק מגביר את העוינות ואת הריחוק בין ההורה לילד. כדי שהילד שלך יפסיק להכות אותך (וזה *חייב* להיפסק, ומיד), עליו להבין באופן ברור שהתנהגותו אינה מקובלת עליך, פוגענית, מעליבה וחוצה את כל הגבולות. עליו להבין שברגע שהוא הרים עליך יד, הוא מפסיד אותך, את האהדה שלך ואת רצונך לעשות למענו דברים טובים. עליו לקשר באופן ישיר בין התנהגותו לבין היחס שלך כלפיו. כאשר את מונעת ממנו לרדת לגינה או לשחק במחשב (אגב, מומלץ לבדוק ביושר כמה את מצליחה לאכוף זאת...) אך במקביל ממשיכה להיות נחמדה, מעניקה ומפנקת, הוא מקבל מסר מבלבל. הורים (ובעיקר הורה יחיד) מאד חוששים להיתפס בעיני הילד כ'לא אוהבים'. אני מודה לך על ההזדמנות להדגיש דבר חשוב: גם אם אהבתנו אל הילד שלנו עצומה וטוטאלית, הוא חייב לדעת שעליו להיות ראוי לה, ולהרוויח אותה בהתנהגות מכבדת וראוייה. עליו לדעת שאם הוא פוגע, מכה, משפיל ומעליב את ההורה שלו, הוא יפסיד את היחס הטוב ואת הצ'ופרים השמורים רק למי שמתנהגים בהגינות וכבוד. ברמה הפרקטית, כאשר הילד שלך לא מקבל את מה שהוא רוצה, הודיעי לו שאת מבינה את אכזבתו ומודעת לה, אך עמדתך לא תשתנה גם אם יצעק. אם הוא מכה אותך, אמרי בתקיפות שאינך מרשה לו להרים עליך יד (רצוי לנסות לעצור את המכה, פיזית). אם הוא הצליח להכותך, קומי והתרחקי, ללא דיבור כלל, והישארי קרירה ומרוחקת למשך מספר שעות. אם הוא יבקש סליחה, אמרי שאת סולחת, אך עדיין פגועה, ולכן ייקח לך קצת זמן עד שתוכלי לחזור ולבלות במחיצתו כמו שאתם רגילים. כאשר את מחליטה לסיים את ה'סנקציה', עברי לסדר יום, אך עשי זאת בצורה עניינית, ללא *שום* ניסיון לפצותו, לתת לו "אקסטרות", פינוק, או תשומת לב מיוחדת. בדר"כ ילדים פחות מוכנים לסוג כזה של תגובה, ומגיבים לכך טוב, יותר מאשר לעונש מהסוג שאת נוקטת. אני מדגישה (שוב) שגם הסברים מילוליים ארוכים, נעימים ומנומקים ככל שיהיו, אינם משיגים בדר"כ את המטרה, ועלולים לעייף, לעצבן או להשאיר את הילד אדיש ו'חירש' להם. לא נותר לי אלא לחזור ולהזכיר, שהדרכה הורית ממוקדת יכולה לעזור מאד, במקרה שתרגישי שאינך מצליחה ליישם בהצלחה את המדיניות הסמכותית היעילה. בהצלחה ליאת

תודה ! אני אנסה ליישם מה שהצעת ומקווה להצליח

בני בן 3.5 ילד שמח וטוב לב, חכם מאד, עם לא מעט בטחון עצמי ונדמה לי שהערכה עצמית די גבוהה. הוא קטן מאד לגילו, הרבה מתחת לכל האחוזונים, עקב בעיות אכילה מינקות, שבהקשר זה הוא בטיפול ובמעקב. לאחרונה החל המון לדבר על גודל וגובה. אני יודע שהוא כבר ער לזה שהוא קטן פיסית מהילדים שמסביבו. בינתיים הוא פותר הכל בדמיון. לעתים קרובות הוא יגיד פתאום "בוא נמדוד גובה" ואז הוא יעמוד לידי לשתי שניות ויגיד "אה, אנחנו באותו גובה". בכל מיני הזדמנויות, הרבה פעמים ביום, יספר איך הוא מגיע לכל מיני דברים כי הוא גבוה, ואיך הוא גדול וחזק כי הוא אוכל (והוא ממש לא אוכל, הוא יכל לספר שהוא גדול וחזק כי אכל פלפל, כשמדובר ברצועת פלפל לפני חודש). הקיצר, בינתיים הדמיון פותר הכל. עד כה אני זורם איתו ומתלהב גם מגודלו וגובהו - אבל אני כל הזמן בדילמה אם זה הדבר הנכון, ומה לעשות עם הידיעה שזה לא יעזור לתמיד. כבר פעמיים-שלוש אמרי לי שילד כזה או אחר אמר לו שהוא קטן, ואני לא כ"כ יודע איך להגיב לזה, ומה הדבר שיעזור לו הכי כשיתחיל לקבל יותר הערות כאלה מסביבת הילדים.

שלום רונן. ילדך הגיע לשלב שהוא מתחיל להיות מודע לעצמו ביחס לסביבתו, כלומר לבני גילו. אני חושבת שנכון לזרום איתו כרגע מכיוון שהוא בוחר להתמודד עם גובהו ע"י התמודדות איתך ההורה אשר בכל מצב תקבל אותו כפי שהוא. נוסף לכך הייתי מנסה לדבר איתו על כך שכולנו שונים במידה זו או אחרת. אחד הוא נמוך ואחד הוא גבוה, אחד עם שיער בלונדיני ואחר עם שער כהה. אחד שמן ואחד רזה. אין זה חשוב איך אנחנו נראים כולנו ילדים וכולנו בני אדם ומה שחשוב באמת זה מי אנחנו. לא הייתי מרבה באופן קיצוני להתיחס לגובהו וגם לא "מגדילה" אותו. הילד יודע שהוא נמוך וזה שתגיד לו שהוא מאוד גבה זה קצת מנוגד למה שהוא רואה סביבו, כל הילדים עדיין יותר גבוהים ממנו. עזור לו לקבל את עצמו כפי שהוא ואז גם אחרים יקבלו אותו כפי שהוא ללא התיחסות לגובהו. שתיהיה שנה טובה אריאלה זמיר מנחת הורים ומיעצת לגיל הרך

אני לא "מגדיל" אותו ומשבח את גובהו וכו'. זה אכן היה עשוי להיות די טיפשי. אלא שכשהוא אמור שאנחנו באותו גובה, או שהוא הכי גבוה וכו', אני אומר נכון, ואכן ההתלבטות היתה אם נכון לנהוג כך. אני הולך בעקבותיו בעניין זה, בינתיים הוא זה שיוזם לדבר באופן שמנוגד למה שהוא רואה סביבו, ובאמת הדילמה היא עד כמה "להורידו לקרקע המציאות".

שלום רונן, לא ציינת איזו בעיית אכילה הייתה לבנך בינקות, ועד כמה בעיה זו הדאיגה אתכם, ההורים. לתחושתי, ממדיו הקטנים (FTT?) מדאיגים אתכם כרגע יותר מאשר אותו, ואולי הדיבור על כך איתך אינו מקרי. האם אתם מודדים אותו לעיתים קרובות? האם ממדיו מעוררים אצלכם סוג של תחושות אשמה? דאגה? חרדה? האם הצמיחה שלו משמחת אתכם במיוחד? לטעמי, כל השאלות הללו חשובות, ויכולות לרמוז על סוג של עיסוק יתר בבית בנושא המשקל, הגובה וכמויות האוכל שלו, שאולי מכניסות 'רעש' מיותר ומסדירות את התקשורת המשפחתית. לדעתי, כשהוא מציע לפתע "בוא נמדוד גובה", מוטב להגיד שאת זה יעשו במרפאה, וליזום פעילות מהנה אחרת, שאינה קשורה לנושא. אני מסייגת את דברי אלה, ומכירה בכך שאינני מודעת לתמונה המלאה. הדברים נאמרים מתוך ניסיון להאיר נקודה נוספת שלא עלתה בדברי קודמי. אם אינך מתחבר - אז לא :-)) בשמחות ליאת

שלום ליאת, ותודה על ההתיחסות, תשובותיי - בעיות האכילה הן התנהגותיות, אין רקע רפואי, והן מסביבות גיל שנה ונמשכות עד היום, ובקצרה הן פשוט אי אכילה כמעט מוחלטת. 2-3 ביסים בארוחה, כשרב הקלוריות מבקבוקי שוקו וחלב מועשרים בבוקר ובלילה. אני לא יכול לבטל את ההשערות שלך שיש עיסוק יתר בנושא, אבל אני חושב שאנחנו משתדלים שלא. לעולם לא מדדנו בבית לא גובה ולא משקל, ולא היינו חושבים לעשות זאת, בדיוק מהסיבה הזאת. הוא נמדד במרפאה פעם בשלושה חודשים. הוא לא מבקש "למדוד גובה", וכאמור מעולם לא עשינו את זה בבית אז לא נראה לי שזה בתודעה, מה שהוא אומר זה "בוא נראה מי יותר גבוה" ואז נעמד לידי, מתיישר ומכריז שהוא יותר גבוה, ומשחקים מעין אלה. הוא ילד עשיר בדמיון בלי סוף, ואין לי ספק שהוא מודע לזה שזה אחד ממשחקי הדמיון שלו. ולבסוף לשאלתך - אכן יש תחושה של אולי אשמה אולי חרדה סביב עניין הגובה, מתוך המחשבה שלא לעולם הדמיון יוכל לפצות על המציאות, וכבר מדי פעם אמר לנו שילד כזה או אחר אמר לו שהוא קטן ונראה לי שזה מעציב אותו, והמחשבה איך להבנות את הדברים כך שיהיה לו כמה שפחות קשה עם זה בעתיד.

שלום רב בתי בת שנה וחצי, התחילה היום מעון. היא הגיע ממסגרת קטנה של 4 ילדים למסגרת גדולה של 27 ילדים, שהיא אמנם הכירה כי אחותה היתה שם שנה שעברה אבל כמובן בשבילה המסגרת חדשה. היא ילדה אשר - ברוך השם - אוהבת לאכול, בין היתר גם שטויות וחטיפים ובעיקר במבה. אנחנו כמובן מגבילים אותה ולעיתים לא קרובות מידי נותנים לה לאכול שטויות. היום בגן, על מנת להקל עליה את הפרידה ממנו, בעלי נתן לה במבה וזה מאד עזר לה להרגע ולא להיות כלואה בתוך תהליך הפרידה הכואב. השאלה היא עקרונית: האם זה נכון לתת לה אוכל שהיא אוהבת על מנת להקל עליה פרידה, או שמא זה עלול לעודד אצלה דפוס של אכילה בזמן מצוקה/עצבים/מתח אשר ימשיך גם בהמשך חייה ועלול להפוך את האוכל לאובייקט אשר חשיבותו מופרזת ולמעשה להביא לאכילה מיותרת ולהשמנה. תודה אלינור

אלינור שלום קושי בפרידה ביום הראשון בגן הינו לגיטימי ומובן.(יתכן וזה קצת מוקדם לעזוב אותה לבד ביום הראשון שלה). חשוב מאוד לדעתי לקבל את הקושי, לאפשר לילדה (ולכם, ההורים) את ההתמודדות עם הקושי. לא פעם אנו ההורים, אשר בשביל להשקיט את עצמנו,ממהרים לשנות נושא, או מנסים להסית את תשומת הלב של הילד לדבר אחר, מכיון שלנו קשה להכיל את הבכי, את הקושי ואת התסכול של הילד . הקושי של הילדה בקליטה בגן הוא נורמלי לחלוטין ולדעתי אין לנסות ל"רפא" אותו בצורות כאלו או אחרות. ההתגברות האישית של הילדה על הקושי יכולה לחזק אותה בשאר ההתמודדיות המחכות לה בחיים. מכל קושי ומכשול שעוברים -יוצאים מחוזקים יותר. אין הדבר אומר שצריך לתת לה לבכות עד שתתרגל, אך אפשר להקל עליה ע"י חיבוק, ע"י משחק ואף ע"י אמפתיה לקושי. מותר לה להביע את חוסר שביעות הרצון מהשינוי. לגבי נושא האוכל, אני בהחלט מסכימה איתך שאוכל זה לא פתרון. (אולי פתרון להורה כי אז הילדה מפסיקה לבכות). כל נחמה ע"י אוכל עלולה בהמשך להפוך לדפוס התנהגותי של פיצוי באמצעות מזון, דבר אשר אינו בריא ואינו נכון הן רגשית והן גופנית. בהצלחה בקליטה בגן ושתיהיה שנה טובה אריאלה זמיר מנחת הורים ומייעצת לגיל הרך.

שלום אלינור, מאחר שאריאלה הקדימה אותי, ונתנה תשובה מצויינת, אוסיף רק זאת - לאוכל אכן יש אספקטים 'מנחמים', ועובדה זו אינה הופכת אותו לפסול. הבעיה מתחילה, כמובן, כאשר פעולה טבעית ומאוזנת משמשת את הילד (או את הוריו) כמנגנון עיקרי של פיצוי או תקשורת. בעיני, לא נורא לצרוך מדי פעם ממתק או חטיף, רק כדי להרגיש טוב יותר. אדרבא, לעיתים ניסיונות נוקשים להגביל ילד מאכילת ממתקים, דווקא הם אלה שמניחים את היסודות להפרעת אכילה. לכן, גמישות, איזון ושכל ישר נדרשים תמיד, ככל הנוגע לאוכל, ובכלל. מאחלת לכם קליטה טובה ומהירה בגן ליאת

ביתי בת ה- 8 מתלוננת מזה כחודשיים על קשיי נשימה בלתי מוסברים. במהלך הדרך לוו הקשיים גם בדלקת ריאות שטופלה, אולם הקושי בנשימה עדייןי נותר. הופנתה לבירור רפואי נרחב אך כל הבדיקות יצאו תקינות, והוסבר לי כי ייתכן ומדובר בביטוי ללחץ נפשי. לציין כי אינני רואה כל סיבה ללחץ ו/או חרדה ואף שאלתי המון פעמים את הילדה אם משהו מציק לה אך תמיד נענתי בשלילה.הילדה פעילה ושמחה אך מתלוננת מידי פעם על קושי בהכנסת אויר. האם יש מקום לפנות לטיפול פסיכולוגי, אם כן האם אפשר לקבל המלצה למטפל מתאים באיזור נתניה?

שלום אתי, לאור העובדה שאכן הייתה דלקת ריאות לא מזמן, הייתי מתייחסת בסלחנות לתלונות שלה (שוב - בהנחה שמבחינה בריאותית אין שום ממצא שיצדיק זאת). את מציינת שזה קורה מדי פעם, ושבדר"כ הילדה פעילה ושמחה. הייתי מציעה להמשיך ולעקוב, מבלי להתייחס לכך יתר על המידה ("אם קשה לך, תנוחי רגע, הסדירי נשימה, וזה תכף יעבור"). אם, לעומת זאת, התלונות נמשכות או מחמירות, ואין כל ממצא רפואי, פני שוב ונחשוב על התערבות אפשרית. כרגע הייתי מניחה לזה. בריאות ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 4.5 מקסימה, רגילה לחלוטין ,הולכת לגן חברות וכו'. מאז שהיא קטנה היו לה הרבה פחדים מימי הולדת, הצגות וכד' אך אלה דיי חלפו. מה שכן , היא מאוד ביישנית וקשה לה מאוד (בצורה ,לדעתי, יוצאת דופן)להפתח לאנשים שהיא פחות מכירה. גם במפגשים חברתיים או עם משפחה קצת יותר רחוקה. היא פשוט מסתגרת, לא מדברת, לפעמים בוכה ומשתמשת בתרוץ "אני עייפה ורוצה הבייתה", לפעמים אף בוכה ולא מסכימה אפילו להיכנס.(לדוגמא במפגש עם הילדים בגן שנערך בערב לקראת תחילת הלימודים, היא ראתה הורים וילדים יושבים במפגש ולא הסכימה בשום פנים ואופן להיכנס, כמובן שהדבר היה מלווה בבכי וצעקות. ניסיתי לשכנע אותה אך כשראיתי שאין סיכוי פשוט הלכנו). אני חייבת לציין כי הרברה מהפעמים היא נשארת סגורה לאורך כל האירוע/מפגש/התארחות ולא נפתחת גם אחרי זמן. כמו כן גם מאוד קשה לה שהתשומת לב מופנית אליה (לא בחיק במשפחה הקרובה) ומסתכלים עליה ,או אומרים לה שהיא יפה (קשה לה לקבל מחמאות) אני אתן דוגמא שהייתה לאחרונה: היינו באילת ואחי עובד במלון בצוות הבידור, היא כמובן לא הסכימה שהוא יבוא אליה כשהוא מחופש. מאוד לא מצא חן בעיניה שהחברים שלו לצוות מתייחסים אליה תוך כדי ההצגה וגם לאחריה ואף לא נתנה לנו לשבת איתם, היא פשוט בכתה ורצתה ללכת ואמרה לי שהיא לא אוהבת שהם מדברים איתה. לאורך כל שהותנו שם היא לא נפתחה איתם בכלל ולאחי התייחסה רק כשלא היה בתפקיד וגם זה לא ממש. ההתנהגות הזו מוזרה לי, מה עליי לעשות? איך לנהוג במקרים הללו? והאם כדאי לקבל ייעוץ? תודה

שלום שירה, ביישנות היא תכונת אישיות יציבה למדי, וצריך ללמוד לקבל אותה ולחיות איתה, למרות אי הנוחות שהיא יוצרת (לביישן עצמו ולסביבתו). בתך, כמו ילדים רבים נוספים, נרתעת מאירועים המוניים הכרוכים במהומה ורעש, ונטייה זו - כמו שאת רואה בעצמך - נחלשת עם הגיל, אך עדיין לא נעלמה לחלוטין. למרבה המזל, בחיי היומיום זה לא יוצר הפרעה תפקודית חמורה מדי. התקרית באילת הייתה אולי לא נעימה, אך זה לא נשמע גם נורא כ"כ. לא רוצה - לא צריך! לעומת זאת, אירועים יומיומיים כמו מסיבות בגן, ימי הולדת ומפגשים משפחתיים, מתרחשים בתדירות גבוהה יותר, וכדאי לנסות לגבש אסטרטגיית פעולה (עבורכם) שתסייע לבתך להשתתף בדרכה, ויחד עם זאת לא תיצור רווחים משניים מההתנהגות הביישנית. לכן, אני מציעה, לא להתפתות להפצרות ושידולים, ולאפשר לה להשתתף רק איך שמתאים לה, ללא כפייה או כעס. אם באירוע משפחתי היא מרגישה שמספיק לה, אפשר להגיב בשקט ולומר "אנחנו עדיין מעוניינים להישאר. את יכולה ללכת לחדר שקט ולראות טלוויזיה בינתיים". באירועי הגן, אפשר לומר "זה אירוע חשוב ואנחנו רוצים להיכנס. את יכולה לבחור אם להיכנס ולשבת איתנו בשקט, או לחכות לנו בחצר הגן". חשוב להבטיח לה שלא תידרש לעשות דברים נגד רצונה, כך שתרגיש פחות חסרת אונים. בעיני, חשוב מאד להימנע מהתעסקות-יתר בה ובסירוב שלה, כך שלא תרגיש שבאמצעות הביישנות היא מנהלת אתכם. בהצלחה ליאת

לרגל פתיחת שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה, נאחל לכל ילדינו, הקטנים - הנמסרים לידיהן של מטפלות, ילדי הגנונים, המעונות והגנים, ילדי בית הספר החדשים והוותיקים, הגדולים - תלמידי חטיבות הביניים והתיכונים - כולם כולם כולם - שתהיה השנה הנפתחת היום שנה של סקרנות וחקר, של גדילה והתפתחות, של עניין והנאה, של יצירתיות ושמחה, של גילוי והתפעמות, של חברויות חדשות ואמיצות, של הרחבת הידע והעמקתו, של שפע חוויות טובות. ולנו, ההורים, נאחל שהשנה הקרובה תעבור בשקט ושלווה, שתזמן לנו חוויות של קרבה וסובלנות. שנצליח לזכור תמיד שגם אנחנו לא היינו תלמידים מושלמים, ובכל זאת הצלחנו - איכשהו - להגיע בשלום לסוף המסלול, להתחתן וללדת ילדים, ולמצוא נחת ושמחה גם עם (ולמרות) ה'טעון שיפור'. למטפלות, לגננות, למורות וליועצות, ולכל מי שמלווה את ילדינו במהלך השנה, נאחל שיעמדו לכם הכוחות, הסבלנות, הרוח הטובה והשכל הישר כדי להעניק מהם לילדים ולהוריהם. שמרו על עצמכם מכל משמר, כיאה למי שמחזיק בידיו אחריות כה גדולה. מאחלת לכולנו שנת לימודים פורייה, בריאה ובטוחה. באהבה ליאת

מצטרפת לברכות ומודה על החלק שלי (הורים וילדים). בהזדמנות זאת אני רוצה לומר לך שאת מקסימה. כל כך נעים לקרוא את תשובותייך. למדתי ואני לומדת המון מהן. אני אוהבת ומתחברת לגישה שלך. תשובותייך חכמות נעימות סבלניות ומלמדות המון. יישר כוח. מאחלת לך שנה טובה ושתמשיכי איתנו בפורום הזה עוד הרבה. בברכה, אמא לשני ילדי גן.(היום הראשון עבר בשלום. איזה כייף...)

תודה על המילים החמות, ובהצלחה לחבר'ה.

שלום רב, יש לי ילדה בת 4, חכמה ומקסימה. היא כל הזמן רוצה לשחק איתי במשחקי דמיון עם כל מיני דמויות שהיא ממציאה, ולי אין סבלנות בשביל זה. האם את חושבת שזה עושה אותי לאמא לא טובה? האם לפי דעתך אני צריכה להכריח את עצמי, ואם כן האם יש לך עצה בשבילי איך?

שלום אלישבע, משחקי דמיון הם חלק מעולמם של בני ארבע, ויש להם תפקיד התפתחותי רב ערך. למרות חשיבותו של המשחק הדרמטי הדמיוני, עבור אנשים מבוגרים הוא עלול להיחוות כמטרד או כביטול זמן, ואינך צריכה לחוש אשמה בשל כך. אם אינך נהנית מהמשחק המשותף עם בתך, דאגי שתימצא (גם בשעות אחה"צ) עם ילדים בני גילה, ובזמן שלכן, הזמיני אותה לפעילות משותפת שתהנה גם אותך. מה את אומרת? ליאת

היי הבן שלי בן שנתיים ושלושה חודשים לפני 3 חודשים הורדנו חתיולים והתחלנו בתהליך גמילה עכשיו הוא 95 אחוז מהפעמים עודה פיפי בשירותים והוא מבקש שהוא רצוה להכנס לשירותים בקשר ליציאות הוא עדיין עושה על המכנס הוא אומר לי שהוא עושה קקי מתי שהוא באמצע התהליך אז אני לוקחת אותו לשירותים ומסימים את הפעולה שם לפעמים כן מספיקים ולפעמים לא השאלה שלי האם לקח הרבה שמן עד שהוא נגמל מהפיפי ומה אני יכולה לעשות על מנת לעודד אותו שהוא יעשה גם קקי בשירותים תודה רבה על שיתוף הפעולה

שלום ענבל, בדרך כלל, ניתו לחזות בקירוב את זמני היציאות (בבוקר, אחרי הארוחה, לפני המקלחת, וכד'), וליצור מעין 'טקס' קטן, של הליכה לשרותים לעשות קקי. נסי להזמין אותו, פחות או יותר בשעה הקבועה שלו, עוד לפני שהוא מבקש, גם כדי להקדים תרופה למכה, וגם כדי ליצור סוג של סדירות ורוגע. לפעמים זה עוזר. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן 10 שנים מפחד מרעש של זיקוקין ומרעשים חזקים אחרים.הדבר מתבטא בהצמדות לגופי תוך כדי כיפוף כלפי מטה , חסימת האוזניים בעזרת הידיים ורעידות בכל חלקי גופו. אני ורעייתי מנסים רבות לשוחח איתו על כך לפני ואחרי , אך ללא הצלחה יתרה. אבקש לקבל עצות לטיפול. תודה מראש אריה.

אריה שלום האם ילדך פחד מרעשים מאז ומתמיד או רק בזמן האחרון? יש לא מעט ילדים אשר סובלים מרעשים. דבר זה עלול לנבוע מרגישות יתר שמיעתית. דבר זה אפשר לבדוק אצל מרפאות בעיסוק . בברכה אריאלה זמיר מנחת הורים ומיעצתלגיל הרך.

שלום אריה, אריאלה בהחלט צודקת (תודה, אריאלה, על העזרה!). יש ילדים עם רגישות אודיטורית, שבאה לידי ביטוי בפחד והימנעות מכל מה שמרעיש (זיקוקים, מופעים, אופנועים, מטוסים, בלונים מתפוצצים, שואבי אבק ואפילו ליצנים וימי הולדת). גם אני ממליצה על פנייה למרפאה בעיסוק או קלינאית תקשורת המתמחה באודיולוגיה. רק אם תישלל בעיה ממקור אורגני, אפשר יהיה לטפל בתופעות החרדה כמו בכל חרדה אחרת. בהצלחה ובריאות ליאת

שלום מחפשת פסיכולוג טוב לילד בן 13וחצי באזור מודיעין תודה

שלום ורד, מאחר ופרסום שמות מטפלים עומד בניגוד למדיניות האתר והפורום, תוכלי לכתוב שוב, ולהוסיף את כתובת המייל שלך. המלצתה של סיגל (אותה נאלצתי למחוק) תוכל להישלח אליך למייל האישי. בהצלחה ליאת

שלום רב אני אמא לנער בן 15 ילד מאוד טוב שנורא סמכתי עליו במשך כל החופשה שמרתי עליו ועל אחיותיו בשיניים בכדיי שלא יהיו מושפעים מחבריהם והם ילדים באמת טובים . לאחרונה משאני שומעת את חבריו מדברים על חברות ומה הם עושים תמיד הזהרתי אותו שלא יהיה מושפע מהם ושיזהר עם בנות ותמיד התפעלתי ממנו על זה שהוא משמש דוגמא לחבריו והוא בא לספר לי איך הוא מזהיר את החברים ודואג .פתאום הכל חזר אליי כמו רעם ביום בהיר .חברה של ביתי שהיא בת גילו באה להתארח אצלינו ואני התעוררתי באמצע הלילה כשלא חשתי בטוב כשנכנסתי לחדר של ביתי כשהיה אור דולק נכנסתי לראות אם הכל בסדר ואז הבחנתי שהחברה של ביתי לא בחדר נורא דאגתי והתחלתי לחפש בשאר החדרים לתדהמתי היא הייתה עם בני בחדר וכשפתחתי את החדר ראיתי אותו שוכב עליה והם מתנשקים בלהט יש לציין שהם היו לבושים .כולנו הובכנו הוא התחיל להתנשם ויצא לקראתי לבקש שלא אספר לאביו לא ידעתי איך לבלוע את העיניין אני לא ישנה כבר כמה ימים כמו כן גם בני אנחנו מתחמקים אחד מהשניה ודיי נבוכים אין לי מושג מה לעשות אוליי הם שכבו? המחשבות לא מפסיקות ואני מרגישה שאין לי על מי לסמוך יותר הילד שהכי אהבתי פגע בי מאוד . מה עליי לעשות?האם עליי לשתף את אביו?אני מרגישה לא בנוח לשוחח עימו על העיניין אנא עזרתכם הדחופה. תודה מראש

שלום רב, אני יכולה לתאר לעצמי את גודל המבוכה שחשתם כולכם באותו רגע אומלל, ובעיקר את זו של "הזוג הצעיר", שנתפס במפתיע. מתגובתך אפשר להניח שעולם הערכים שלך אינו מתיר קיום יחסי מין בגיל 15, ועם זאת, יש לא מעט בני נוער שמתנסים בסוג זה או אחר של מגע אינטימי קרוב, ועדיין זה לא הופך אותם ל'רעים' או פוגעניים, או לכאלה שאין לסמוך עליהם. אני מאמינה שיש מקום לגישה סלחנית יותר, למרות אי הנעימות שנגרמה לכם. אני תוהה מדוע בנך התחנן שלא תספרי לאבא. האם אבא צפוי להעניש או לפעול בדרך כשלהי שתפגע בנער? אם כן, אני מליצה מאד לכבד את בקשתו של בנך, לא לפני שתשוחחי איתו, ותשתפי אותו בתחושותייך הקשות וב'אני מאמין' שלך בנושא זה. אין לי ספק שגישה מכבדת ופתוחה, תשיג הרבה יותר ממהומה נוזפנית ודרמתית. אם, לעומת זאת, את חושבת שבעלך פתוח ומקבל יותר ממך, נסי 'להלך בין הטיפות' ולגרום בחכמה לכך שתתקיים ביניהם שיחה בנושא יחסים של בינו לבינה, כולל מה מותר ומה אסור לו לעשות כל עוד הוא נער החי בביתכם. אני רוצה להזכיר לך שבנך כבר אינו ילד, ובשלב מסוים יהיה עלייך להכיר בכך שאינו נתון בשליטתך 24 שעות ביממה. בעיני, הנשיקות האסורות (והמתוקות, יש להודות) של גיל 15 אינן כה מסוכנות כפי שמשתמע - אולי - מדברייך, ועדיף לדבר על כך בגלוי, מבלי שהדבר יגרע מן האהבה והכבוד שלך כלפיו. אני חושבת שעישון ואלכוהול מסוכנים הרבה יותר, ולכן עדיף לשמור על תקשורת פתוחה, כנה ומכבדת על פני האפשרות שיירד למחתרת. חשבי על כך עוד. בברכה ליאת

שלום ליאת, בני בן שנתיים ו- 8 חודשים. נגמל מטיטולים לפני כחודש, אבל קקי הוא עושה בעיקר בתחתונים. פעמים ספורות הוא עשה בשירותים (בעיקר בבוקר, כשאנחנו מתעקשים שישב בשירותים כמה שצריך - אפילו 50 דקות שלמות). אבל במהלך היום, גם בגן וגם בבית, הקקי בורח בתחתונים (עם פיפי אין בעיה). ניסינו את שיטת הפרסים - זה לא עבד... מה עוד אפשר לעשות? תודה, לימור

טלילה שלום בתהליך הגמילה אנו עדים הרבה מאוד פעמים להבדל בין היכולת לתת שתן בשרותים לבין היכולת לשחחר צואה. שיחרור הצואה הוא דבר יותר מורכב מבחינת הילד. בשחרור הצואה או בעצירתה הילד מבטא את שליטתו, את רצונותיו ואף את פחדיו. מצד אחד הוא מפחד אולי לשחרר את הצואה מכיון שלפי תפישתו הצואה היא חלק מגופו, היא כמו איבר בגופו וזה יכול להיות מאוד מפחיד לפעמים ל"אבד" חלק מגופך. יתכן שע"י עצירת הצואה הוא משיג סוג מסוים של שליטה, הן שליטה עצמית והן שליטה על הסביבה.(עובדה- אתם עסוקים מאוד בנושא הזה ובילד עצמו סביב הנושא). אני מציעה לכם לקחת אויר, לגייס סבלנות וסובלנות אך גם עיקביות. הציעו לילד לשבת בשעות קבועות בשרותים, סיר, והיו איתו. אין צורך לשבת איתו כל הזמן אך תיהיו שם בשבילו. אפשר לספר סיפור או לתת לילד ספר או כל דבר אחר לשם התעסוקה בזמן הישיבה . אבל העיקר זה סבלנות!!!! המנעו מהערות שליליות או הערות של אכזבה מהילד ועודדו אותו בהצלחותיו. אני אישית לא ממליצה על שיטת הפרסים בשלב זה מכיון שהילד לא עושה את זה בכוונה הוא פשוט עדיין לא הגיע למיומנות ולגמילה ולכן קשה לו עדיין. עיזרו לו ע"י תמיכה, הבנה, עידוד וסבלנות. בהצלחה אריאלה זמיר מנחת קבוצות הורים ומיעצת לגיל הרך.

שלום טלילה, אני מסכימה עם דבריה של אריאלה, ורק רוצה להוסיף, שישיבה בת 50 דקות על הסיר יכולה להיות קשה ומייאשת, ולהוסיף לרתיעה ולהתנגדות של הילד. הציעו לו סיר לעיתים קרובות יותר, אך לזמן קצר של לא יותר ממס' דקות. בברכה ליאת

אריאלה יקרה, איזה יופי לפגוש אותך כאן, ולהיעזר בניסיונך העשיר. בואי יותר! ליאת

שלום ליאת, אני אמא ל 2 ילדים, בני הבכור בן 6 עולה בימים אלה לכיתה א', ובתי בת 3. בני נולד ילד היפוטוני ועד היום הינו כזה, הוא אינו ספורטאי כלל וגם לא מגלה בזה עניין במיוחד, הוא נהנה לשבת מול המחשב והטלויזיה ונמנע מלהתמודד עם ענפי הספורט השונים בגלל חשש לכישלון. בני בחצי השנה האחרונה היה מטופל אצל תרפיסטית באומנויות טיפול רגשי, והרגשנו שיפור משמעותי בהתנהגותו הן בגן בשנה שהסתיימה והן בבית, וגם מבחינה חברתית. החל מחודש יולי נעצר הטיפול הרגשי בגלל שהמטפלת בו ילדה ונחזור לטיפול בחודש נובמבר. החל מחודש יולי בו הסתיים הגן וגם הסתיים הטיפול חל בו שינוי לרעה מבחינה התנהגותית ריגשית וחברתית: הוא מסתגר בבית, מציק ללא סוף לאחותו הקטנה,מאוד חוצפן להוריו,אני לא מצליחה להוות עבורו סמכות הורית,עונשים לא עוזרים ולא מרתיעים אותו, בקיצור אני בקונפליקטים איתו ללא סוף. אני מרגישה שאני על סף ייאוש ודאגה רבה וזקוקה לייעוץ וטיפול של איש מקצוע דחוף !!! בעיקר בגלל עלייתו לכיתה א' וכניסתו למסגרת חדשה לגמרי מבחינה חברתית. שאלתי היא האם לפנות לגורם מיקצועי חדש או לחכות עד החזרה לטיפול עם התרפיסטית שלו ??

שלום רב, כשמדובר בילדים, חשוב מאד ללוות את הטיפול הרגשי בהדרכת הורים, מאחר והם הסוכנים העיקריים וה"מאמנים הטבעיים" שלו. אחרי הכל, אין אנו מצפים שהילד יהיה בטיפול עד אין סוף, והשאיפה היא להרגיע ולארגן מחדש את סביבתו של הילד כך שיוכל לתפקד בצורה מיטבית במסגרות החינוך ובבית. לפעמים הדרכת ההורים נעשית ע"י המטפל האישי של הילד, אך לא תמיד זה מתאפשר או רצוי. במילים אחרות, ברוב המקרים אין מניעה מלקבל הדרכת הורים מאיש מקצוע שאינו המטפל של הילד, ולפיכך איני רואה בעיה מיוחדת אם תפנו לקבל הנחייה הורית עוד לפני נובמבר. מאחלת לכם הצלחה בכיתה א', ובכלל ליאת

הבן שלי. ילד יחיד בן 6.5 מוצלח מאוד מכל הבחינות. מצטיין בספורט ואומנות, חברותי מאוד ואהוב מאוד על כל מי שסובב אותו.בתקופה האחרונה, בערך כחודשיים. הוא התחיל לאכול את האצבעות. כולמר את העור שבכריות האצבעות. ממש עד זוב דם. זה נראה ממש רע. נהיו לו פצעים בכל האצבעות. אני מעירה לו על כך, אבל זה ממש לא עוזר. אני בעצמי נוהגת לכסוס מפעם לפעם ציפורניים. אבל ברמה מאוד נמוכה. כלומר בעיקר משחקת עם הציפוניים בפה. בעלי אומר שהוא מושפע ממני. אני מאוד מעוניינת להפסיק לו את המינהג הזה. כי זה נראה ממש רע. ממה זה נובע? והאם יש דרכים להפסיק את זה? אודה להייחסותך

שלום רונה, התנהגויות של פגיעה עצמית מהסוג שאת מתארת יכולות להיות קשורות לניסיון לפרוק מתח, או לסוג של גרייה עצמית האופיינית לילדים עם בעיות של סיפי תחושה גבוהים במיוחד. אני ממליצה על התייעצות ראשונית עם מרפאה בעיסוק, ובמקביל לנסות להפחית גורמי דחק מחייו, בעצמכם או בעזרת איש מקצוע. בברכה ליאת

שלום, הבת שלי כמעט בת שש ולאחרונה הבחנו כי היא מרבה ללכת לשירותים למתן שתן. כשאנחנו יוצאים מהבית זה ממש בלתי נסבל כי במשך חמש דקות היא צריכה פיפי בערך ארבע פעמים. היא פשוט אינה מסוגלת להתאפק במשך היום אך בלילה היא מצליחה להתאפק יפה. עשינו לה את כל בדיקות הדם והשתן האפשריות והכל לשמחתי יצא תקין. אני חושבת שהיא פשוט מודאגת שברגע שיוצאים מהבית לא יהיה לה היכן לעשות פיפי וזה מלחיץ אותה ובנוסף היא לא מוכנה לעשות בכל מקום בטענה כי השירותים מלוכלכים.לגביי כמות השתן...לפעמים יש לה ולפעמים אין זאת פשוט התחושה שצריך פיפי. הרופאת ילדים שלה אומרת כי זה משהו התנהגותי וכמו שהוא בא כך זה גם יעלם. זה מאוד מציק לה, היא מרבה לגעת שם ולהחליף תחתונים הרבה מאחר וזה לא נעים לה. היא כל הזמן חושבת על זה ולפעמים אף מסרבת ללכת למקומות בטענה כ " מה יהיה אם כל הזמן יהיה לי פיפי"? אנחנו מנסים להתעלם ולא לעשות עניין ואומרים לי כי אם יהיה נלך ונעשה! גם בבית היא מרבה ללכת לשירותים (זה חדש ) וגם אפילו בגן... העיניין הוא שעגכשיו התדירות גבוהה בהרבה והיינו רוצים לדעת איך אפשר לעזור לה.....? אודה לך על תשובה, מורן.

שלום מורן, בהנחה שנעשו כל הבדיקות הרפואיות, ונשללה דלקת בדרכי השתן או כל בעיה פיזיולוגית אחרת, אפשר לחשוב על כיוונים פסיכולוגיים. אני מציעה ליצור קשר עם פסיכולוג ילדים, שיאבחן האם מדובר בהתנהגות כפייתית כמנגנון מפחית חרדה, או בתגובה חרדתית, או כהתנהגות שהתפתחה בתגובה לאירוע טראומתי כלשהו. עד אז, אני מסכימה עם הגישה האמפתית והעניינית, שמושיטה עזרה טכנית אך ממעטת בתשומת לב ותגמולים סביב נושא הפיפי. בברכה ליאת

שלום, בני בן 13.5 נמצא רוב שעות היום בחדרו מול המחשב. הוא טוען שכך הוא בקשר עם חברים, אבל אני מודאגת שאינו נפגש כלל עם חברים פנים מול פנים. בני אינו מוכן ללכת לשום פעילות חברתית עם בני גילו, לא מזמין חברים לביתו ואינו הולך אליהם, ואינו הולך לחוגים בביה"ס. אנו גרים ביישוב קהילתי והוא אינו רוצה לקחת חלק בכל אירוע ביישוב. בשיחות איתי הוא אומר כי אין טעם בפגישות עם חבריו פנים אל פנים כי הוא בקשר אינטרנטי איתם. עלי לציין כי בתקופת החופש היו ימים רבים שלא יצא מביתו. האם מצב זה תקין, ואם לא, מה ניתן לעשות? אינני יודעת אם יש קשר, אך התגרשתי לפני 4 שנים ואני חיה עם בן זוג בבית.

שלום אפרת, גם אני חושבת שמחשב אינו יכול לשמש תחליף לקשר אנושי, הגם שחלק נכבד מחיי החברה של ילדים נעשה דרכו ובאמצעותו. הקביעה אם מדובר במצב תקין או לא תלויה במידת מה בחוויה של הילד עצמו: אם הילד בסה"כ מתפקד טוב, לומד כראוי, נמצא רוב הזמן במצב רוח טוב, אוכל טוב וישן טוב, מתקשר איתכם בצורה חיובית ופתוחה ואינו מפגין התנהגויות מצוקה, אפשר להירגע. אם, לעומת זאת, את חושדת שהוא חש בדידות, עצב, אי שקט או הסתגרות - שווה לבחון את הדברים בעזרת איש מקצוע. שאלת הקשר לגירושין צריכה להיבחן אף היא בדרך דומה, תוך בדיקת עמדותיו ביחס לכך, מידת הקשר עם אביו, הקשר עם בן הזוג שלך, וכד'. קשה להשיב על כך על סמך מידע כה חלקי. בברכה ליאת

Hi Liati, i wanted to chat for a while, am finally writing now! i do feel blessed to have two step daughters, they just turned 11, they are two bright kids and i feel like we are growing and will grow even more of goo friends with time However, i am the step mother, and as much as i would like to say that everything is smooth, it isnt!!! My question is, how do i "answer" their jealousy behavior when it happens. my believe is to always give them love, but in real times it isnt always easy. being the adult here, i am looking for tools that will help me understand how to give them more, how to understand them. thanks, love xx Miriam 

שלום יקירה, כמה נחמד לארח בפורום את הפזורה המשפחתית הרחוקה והאהובה. את מעלה נושא חשוב מאד, שמעסיק לא מעט מטפלים זוגיים ומשפחתיים. הכותרת "פרק ב'" מכסה קשת גדולה של אתגרים, בהם גם מערכת היחסים עם ילדיו של בן הזוג החדש. באופרות הסבון בטלוויזיה, זה איכשהו נראה טוב יותר, או לפחות נפתר מהר יותר, בהשוואה למה שקורה בחיי המציאות. ילדים 'חורגים' יכולים להיות מקור לנחת ושמחה, אך גם עילה לקונפליקט ומחלוקת. צריך לזכור שילדים הנמצאים במחיצת הורה חורג חשופים לרגשות סותרים ומבלבלים: הם רוצים לפרגן להורה הביולוגי את הזוגיות החדשה (במקרה הטוב), ולפעמים אף מחבבים בכנות את בן הזוג החדש, ועם זאת, הם נתונים בקונפליקט נאמנות, ומרגישים צורך להישאר נאמנים להורה האחר, שנשאר בבית. לעיתים, בעיקר כשהילדים גדולים יותר, קשה להם להיחשף לגילויי אהבה בין ההורה שלהם לבין בן הזוג החדש. ילדים מתקשים להשלים עם העובדה שהוריהם הן בריות מיניות, ונוכחות של בן/בת זוג חדשים בבית מחדדת את הרעיון הזה ועלולה להקשות על הילד אף יותר. בנוסף, הם עלולים לפרש את האהבה החדשה בחיי ההורה שלהם כפגיעה או תחרות באהבה שלו כלפיהם. כאשר נולדים לזוג החדש ילדים משל עצמם, "הילדים של פרק א'" עלולים להרגיש נטושים או מקופחים, ולהתחרות על אהבת ההורה שלהם ביתר שאת. אז מה, באמת, אפשר לעשות כדי לצמצם את הפוטנציאל הנפיץ? בעיני, לפני הכל, צריך לשכוח את כל סדרות הטלוויזיה שראינו, ולהבין שהחיים זה לא סרט. בחיים, לא מוכרחים שתכף תהיה אהבה גדולה בין הילדים להורה החורג. גם אם הייתה (או יש) אהבה, היא שברירית מאד, ונתונה למשברים חוזרים. ההורה החורג נתפס כ'תוספת' או 'סרח עודף'למערכת המשפחתית, ועליו להרוויח בעבודה קשה ומאומצת את אמונם של הילדים ואת אהדתם. מדובר בתהליך מתמשך, עם עליות ומורדות, ועם לא מעט סכנות. הסכנה העיקרית קשורה לרגישותו של ההורה החורג, שלעיתים קרובות חושש מאותם דברים בדיוק: הוא רואה בילדים של פרק א' מתחרים על אהבת בן הזוג, וחושש למעמדו. כמבוגר, ההורה החורג עושה מאמצים כנים להתחבב על הילדים, כולל ג'סטות חומריות נדיבות. הילדים, כמו ילדים, לא תמיד מתרשמים ממתנות (או לפחות לא לאורך זמן), מה שעלול לזכות אותם בתואר המפוקפק "כפויי טובה". הורה חורג חכם, לא מצפה להכרת תודה. הוא מוכן להמתין בסבלנות, ולרכוש לאט ובהתמדה את מעמדו כדמות חשובה בחיי הילדים. הוא מכיר בקשיים ומוותר על מלחמות כבוד. בעיני, עליו לשדר זמינות לילדים של בן זוגו, אהדה והרבה כבוד. חשוב מאד לכבד גם את ההתנגדות והקנאה, ולהשתדל להימנע ככל האפשר משיפוטיות וביקורת. ועדיין, כסוג של הורה, חשוב שיישמרו הגבולות, וחשוב שסמכותו של ההורה החורג תכובד בכל מקרה. זה נשמע מאד לא פשוט, וזה באמת מורכב ורגיש. אני מאמינה שהאהבה החזקה בין בני הזוג יכולה לתדלק גם את תהליך ההתקרבות אל הילדים, ואת חיזוק הקשר בין כל הנוגעים בדבר. זה, נדמה לי, מה שאפשר לכתוב ברמה הכללית. ברמה הקונקרטית, כל משפחה מתאפיינת בדפוסים שלה, הנשענים על ההיסטוריה המשפחתית והזוגית, ועל מאפייני האישיות של בני הבית. אם תרצי להיות יותר ספציפית, ולהביא דוגמאות לקשיים ספציפים, אולי אוכל לעזור מעט יותר. בינתיים ניפרד כאן בברכת שבת שלום ונשיקות ליאת

נכסי בן שבע וחצי, מאז עלייתו לכיתה א' חלה נסיגה משמעותית בהתנהגותו, הוא מסרב לדבר ולשתף פעולה בבית הספר. לקחנו את הילד לאבחון התנהגותי אך כיוון שלא ענה לשאלות המאבחנת האבחון לא הושלם. למרות זאת ביתי נאלצה לשלם 1500ש"ח. שאלתי, האם יש לקחת את הילד לפסיכיאטר? ואם ידוע לך האם ניתן לגבות סכום מלא עבור אבחון שלא הושלם.

שלום רב לך, סבתא אוהבת, אינני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "אבחון התנהגותי". לא ברור לי באיזה סוג של אבחון מדובר. כל אבחון מחייב מידה סבירה של שיתוף פעולה מצד הנבחן, וכשמדובר בילדים, בעיקר ילדים עם קשיי קשב או בעיות התנהגות, לפעמים האבחון מתפרש על מספר פגישות, או שהמאבחן מבסס את חוות הדעת שלו על סמך המידע שהצליח לקבל בבפגישה/פגישות שהתקיימו, גם אם המידע אינו שלם. מאחר ועלות האבחון השלם יכולה להגיע גם ל-4000 ש"ח (לרוב פחות, אך לפעמים יותר), לא בטוח שהסכום אותו שילמתם הוא אכן מלא. בכל מקרה, ההצדקה לביקור אצל פסיכיאטר ילדים קיימת אם עולה חשד להפרעה נפשית/רגשית/הפרעת קשב וריכוז או בעיות התנהגות קשות. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 6 שעושה לנו ביה"ס, ולו יש אח גדול בן 11 שנמצא איתו דיי הרבה זמן ואף שומר עליו מדי פעם.. הם יכולים להיות חברים הכי טובים ומצד שני, הבן הקטן מציק לו נורא: הוא פיתח מין צחוק מרושע כזה.. צוחק על חברים, לא מקשיב לנו (לי ולאחיו) כמעט בכלל, אין דבר כזה "לא" בלקסיקון, מפריע לו במשחקי המחשב וכו'. השעות הכי קשות זה בערב כאשר צריך להתקלח ולישון הוא תמיד רוצה שהאח הגדול יתקלח ראשון אם לא הוא לא הולך,ואז מתחילים המריבות. כנ"ל לגבי השינה הוא רוצה לשון שהאח הבכור הולך לישון (שזה לא מתאים בכלל מבחינת הגיל..)ואם הם נשכבים ביחד לישון אז הקטן פשוט לא מרפה ומציק לאח הבכור בלי סוף ואז יש הרבה צעקות בבית מבחינתי ומבני הגדול, הפרדות בינהם, עונשים ופשוט כלום לא עוזר...(בעלי עובד המון שעות וכמעט אינו בבית)..כבר לא כיף להיות בבית כל הזמן מריבות ועצבים בגלל הילד הקטן. למרות שאני כאמא שחוזרת מהעבודה ונותנת תשומת לב כמה שאני יכולה אבל אני לא יכולה לתת תשומת לב 24 שעות ביממה..אנא עזרו לנו מהר אנחנו מתמוטטים כבר..

שלום תקווה, נשמע באמת לא פשוט, אך בהחלט אפשר (וצריך) להתגייס לשינוי. בנך הצעיר אינו ילד רע, אבל הוא למד שהוא זה שמנהל את העניינים בבית. זה קורה מסיבה פשוטה: אתם פשוט מאפשרים לו זאת. את אומרת שבנך אינו מגיב למילה "לא", וזה כנראה הסימן לכך שהגיע הזמן להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול. ילדים זקוקים מאד למבוגר סמכותי בחייהם, שיכתיב את סדרי הבית והיום. א?ת זו שצריכה להכתיב מתי יתקלח ויילך לישון, ואת יכולה לאפשר לו את הבחירה אם לעשות זאת בנעימים ומתוך שיתוף פעולה, או בכוח, למרות התנגדותו. כמובן שאיני מתכוונת לפעולות אלימות, אך בהחלט לפעולות נחושות ותקיפות. לגבי המריבות בין האחים, אני ממליצה לך מאד לסלק את עצמך מהסיטואציה בכל פעם שזה מתחיל, מבלי להיות שופטת/מגוננת/מטיפה וכד'. האח הגדול הוא מספיק גדול כדי להגן על עצמו מההצקות. תני להם להסתדר, גם אם הצעקות יגברו. בכל פעם שמתחילה מריבה, זוזי לחדר אחר, ואל תעשי דבר. במידת הצורך תוכלי לומר (פעם אחת בלבד) "אני סומכת עליכם שתסתדרו". הניסיון מלמד שגישה כזו מפחיתה את המריבות למינימום. אם את חוששת שתתקשי לעמוד בהמלצות אלו בכוחות עצמך, פני לשתיים-שלוש פגישות הדרכה אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

המריבות שלהם הם (בין הילדים) אלימות? גם לא להתערב? ועוד משהו אנחנו כן קובעים בבית יש לנו סדר יום קבוע כבר שנים אבל מכיוון שהקטן רואה את הגדול הולך להתקלח/לישון אחריו הוא רוצה גם ומשבש את סדר היום ואז מתחיל להיות לא כזה נעים בבית...(רציתי לציין שהקטן ילד מדהים, הוא חמוד ושובה ללבות אבל חל בו שינוי אולי כתוצאה מבגרות מסוימת שמאד מאד מעיקה במיוחד כשהם ביחד..כשקטן לבד הוא מקסים אבל עם האח הגדול....קשה

שלום, הבן שלי בן 5 ויש לו הרבה סיפורים דימיונים למשל על כל מיני מקומות שהוא היה וזמנים קדומים כמו סיפורי התורה שהוא בטוח שהוא היה חי שם ועוד סיפורים שונים ומשונים. בנוסף כאשר אני יושבת איתו ועובדים בחוברת, שמתי לב שמאד קשה לו להזכר מה זה למשל ציור של לימון למרות שהזכרתי לו שזה חמוץ,לאחר מכן הלימון נעלם מעיניו ולא ידע על מה אני מדברת. אציין כי רמת המשכל שלומאד גבוהה, יש לו מגוון עשיר של מילים ובשפה גבוהה, בוא מבין עניין,מאד חכם ומתוחכם, רואה כמה צעדים קדימה,לומד לבד את הא-ב וחשבון.בשבוע האחרון הוא נעשה מאד דעתן ועומד על שלו.בחברה הוא מתנהג למופת וכמו כן בבית ממושמע מסודר ומאורגן. השנה הוא עולה לגן חובה,אשמח לדעת לאן אני צריכה לפנות. תודה, טלילה

שלום טלילה, לא הבנתי מה בדיוק מדאיג אותך, האם הדמיונות או שמא מה שנדמה בעינייך כבעיה בזיכרון. שני הדברים לא נשמעים מדאיגים (לפחות ע"ס התיאור שלך). האם הגננת שלו מהשנה שעברה הייתה מודאגת כמוך? האם איזשהו גורם חשד אי פעם בקיוה של בעיה כלשהי? אם את חושדת שמשהו לא בסדר, תוכלי להתייעץ עם הגננת שלו (אחרי שהיא תכיר אותו קצת), ובמידת הצורך לפעול לאור המלצותיה. כרגע לא נשמע כמו משהו מדאיג. בהצלחה בגן החדש ליאת

ליאת שלום, אשמח לברר כיצד ניתן לתאם עמך פגישת ייעוץ. בברכה, גליה

לכי לתשובה של ליאת. שזו הכותרת שלה "RE: זקוקים לעזרה בהתמודדות עם בן חמש וחצי" והרי לך הטלפון שלה.

שלום גליה, הטלפון שלי מופיע ברשימת המומחים באתר, ועם קצת יצירתיות אפשר למצוא כמעט כל אחד בימינו, כאן, שם ובכל מקום. ראיתי שכבר קיבלת עזרה. גם זו דרך... :-)) ליאת

היי ליאת מאוד מתחברת לדברייך "הגיונית" אך רגשית קשה לי עם האפשרות שהיא חשה נטושה או פחות טובה מאחותה, פשוט משום שרגשי האשמה המוכרים פועלים. ("האם אני גרמתי לה לתחושות אלו בכלל ובעצם הבאת אחותה לעולם"?). מעבר לזה, המון פעמים אני מבקשת לחבק ולנשק אותה והיא לא מסכימה "עזבי אותי" "לא רוצה שתנשקי" ואפילו "מנגבת" את הנשיקות שלי מפניה לעיתים רחוקות. אני כמובן מכבדת את רצונה ולא נותנת לה נשיקנה או חיבוק כשלא רוצה, אך זה תחושה נורא מתסכלת מעין "הנה, אני רוצה ורוצה והיא עצמה לא נותנת לי"! ואחר כך עליי להתמודד עם התחושה של היותה נטושה או פחות אהובה..בנוסף,היינו בטיול בחו"ל כאמור, ושם היא לרוב רצתה אותי כשהיה לה קשה. היום כשאנו בבית בבוקר ואחר צהריים עד שבן זוגי שב, היא שואלת רק עליו ומחכה לו. שאתי אותה אם קשה לה אתי והיא אמרה "את רק איתנו כל הזמן ואני רוצה גם את אבא"!1!( הוא מגיע בערב ואז צהלות שמחה והתנפלות רבתי משתיהן..). בקיצור- רוצה אותי, לא רוצה אותי ואני שם בתנודתיות הזו...

שוב שלום גלית, כדאי לזכור שחוייה של קיפוח או ננטשות היא חוויה פנימית סובייקטיבית, ולא בהכרח משקפת את המציאות ה'חיצונית' האובייקטיבית. כמובן שלא נעשה לבתך שום עוול, ולא נגרם לה נזק מעצם לידת אחותה התינוקת. זה חלק מחייו של כל ילד, כולל הקנאה הטבעית שנלווית לכך. באופן דומה, נראה שתחושות אשמה הן חלק טבעי מחייהן של אימהות, הנוטות לבחינה עצמית בלתי פוסקת, וניסיונות להבין "איפה טעינו". אשמה זו היא, כמובן, מיותרת, ועלולה להביא לניסיונות פיצוי ופינוק מיותרים, היוצרים נזק כשלעצמם. אני מציעה לא להתחשבן איתה, לנשק ולחבק כשמתאים לשתיכן, ולא להיעלב כאשר לא מתאים. הזכירי לה שאת אוהבת אותה כל הזמן, גם אם היא מנגבת את הנשיקות שלך. פרגני בשמחה לקשר עם אבא, ואל תתייחסי אליו כאל מתחרה על אהבתה. זה מה שיפה באהבה בין ילדים והורים: תמיד יש מקום לכולם. ליאת

ליאת, לקח לי הרבה זמן לאגור כוחות ולרשום בפורום. אני רוצה לתאר את הבן שלי ותנסי לכוון אותי כיצד ממשיכים. בני בן 5 ותשעה חודשים. מדובר בילד יפה תואר. בגיל שנתים הוא נכנס פעם ראשונה לגן. מאז ועד היום כבר 3 גנים. כבר מגיל קטן הבחנו בכך שהוא נוטה להתבודד. לא מעונין בכלל ליצור קשר עם ילדים בני גילו. כל מה שמענין אותו זה להיות בבית מול המחשב. בעבר הוא כלל לא רצה לצאת מהבית והיה יוצא רק לאחר שכנועים,איומים ובכי. בשנה האחרונה ראינו כי בכל פעם שאנו מגיעים למקום שקצת הומה באנשים הוא מיד אומר לנו כי יש פה הרבה אנשים והוא רוצה הביתה או בורח לפינה מבודדת. הוא לא מעונין לשבת בגן וללמוד או להקשיב וגם אם הוא עושה זאת זה לפרק זמן קצר מאוד.רק בבית אנו מליחים לשבת איתו אבל גם לזמן קצר מאוד. הוא עקשן מאוד ופשוט אומר לנו עזבו אותי ותנו לי להיות שעות מול המחשב. יש פעמים שילד רוצה בחברתו והוא מצביע עליו ואמר לנו כי הילד מתכל עליו ושילך משם. בשנה האחרונה החלה גם הרמת ידים שלו אל מול ילדים אחרים. לפני שעה ותשעה חודשים נולד לו אח קטן (ויש לו אח גדול בן 9). את האח הגדול הוא אוהב ואילו לאח הקטן הוא כלל לא מתייחס. אם אחיו הקטן מתקרב הוא בורח מיד מהמקום. במהלך השלוש שנים האחרונות אנו מטופלים בהתפתחות הילד. טיפול רגשי פרטני,טיפול רגשי קבוצתי,אבחונים,ריפוי בעיסוק,ריפוי דיבור וכו'. לצערי אני לא רואה כי הילד נפתח ועיתים אני חושב לעצמי כי הילד מאבד את כל הילדות התמימה שאמורה להיות לו בכך שהוא מסוגר. יש פעמים ששואלים אותו שאלות והוא עונה בכלל לא לענין. אנו החלטנו להשאיר אותו עוד שנה בגן (גן חדש). הייתה לנו וועדה שקבעה כי הוא יקבל מורה תומכת שעה בשבוע. הנושא קורע לי ולאישתי את הלב. מה ניתן עוד לעשות? תודה מראש.

שלום לאב הדואג, כאשר אנחנו מביאים ילדים לעולם, אנו משרטטים להם בדמיוננו, אופק רחב ובהיר, מרחבים של אפשרויות והזדמנויות, עתיד. הילדים, מיום היוולדם, משרטטים עבור עצמם נתיב ייחודי ופתלתל, שבמקרה הטוב אינו עוקב בדייקנות אחר התכניות שלנו, ובמקרה הפחות טוב, הופך אותן על פיהן. נראה כי הילד החמוד שלכם מאלץ אתכם, בדרכו, להבין שהמציאות שלו היא לאו דווקא זו שעליה חלמתם. הוא צריך עזרה וליווי של אנשי מקצוע, כדי להישאר 'כתף אל כתף' עם בני גילו, כשעל חלק מהקשיים יצליח בודאי להתגבר, ועל חלק - פחות. העצה הטובה ביותר עליה אני מצליחה לחשוב כרגע, זה לוותר (הכי מהר שאפשר) על הרחמים. הרחמים מחלישים אותנו ואת הילד שלנו, והופכים את כולנו פגיעים יותר, תלותיים יותר וכואבים יותר. אני מציעה להתייחס אל הקשיים והעיכובים ההתפתחותיים כאל אתגר מתמשך, המצריך התגייסות מתאימה (כמו לפני ריצה למרחקים ארוכים). במקום לשלח את המבט אל האופק הרחוק, נסו להתמקד במשימות שעל הפרק, ולשמוח בכל הישג גם אם הוא קטן. עזרו זה לזו (אתה ואשתך), השתדלו לתמוך ולחזק זה את זו, ולהאמין בכוחות של בנכם ובכוחה של המשפחה כולה לשרוד את הקשיים. ברמה הפרקטית, חשוב להגיע לאנשי מקצוע מעולים (ויש כאלה), לסמוך על ניסיונם, ולהישאר עם אצבע על הדופק ככל הנוגע לאבחנה של בנכם (אם יש כזו) ולהתפתחויות בתחום הטיפול בה. שולחת לכם תקווה והרבה כוח ליאת

אני אמא לילדה בת 6 וילד בן 3. מאז היה בן שנה וחצי בערך והפסיק לאכול מרק טחון, הוא איננו אוכל מזון מוצק כמו עוף, בשר, פסטה וכו' (אוכל חם). אוכל 5 דברים בלבד (יוגורט, קורנפקס, חביתה ומיני מאפים (יבש)). בנוסף לכך, לא אוהב ללבוש חולצות קצרות, פוחד לדרוך על רצפות שונות (למשל בקניון הומה אדם), ביישן מאוד, לא אוהב להתלכלך ולא אוהב ריחות שונים. מבחינת התפחות (גובה - משקל) הוא באחוזון 50 (סה"כ הלחם שהוא אוכל "מפטם" אותו והוא גובה אם כי לא עולה הרבה במשקל. קשה לנו עם העובדה שהוא צם בגן - לא אוכל כל היום עד שאני באה הביתה ונותנת לו את מה שאוהב. בגן אמרו שקשה לו לקפוץ, לעבור במנהרות בהתעמלות ופוחד מאוד מבובות תיאטרון. אחרי דיאטנית, אנדוקרינולוג וגסטרו שקבעו שהוא בסדר, האם יש מקום לדעתך לפנות לטיפול פסיכולוגי/נפשי?

תבדקי רגישות תחושתית אצל מרפה בעיסוק. רופא התפתחותי פסיכולוג התפתחותי

שלום גל, אני מסכימה עם חן, וממליצה לפנות לפני הכל למרפאה בעיסוק. התיאור שלך 'מריח' כמו בעיה באינטגרציה החושית, ובהחלט אפשר לעזור. אחרי כן, או במקביל, תוכלי להיעזר בהדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי, שיוכל להנחות אותך כיצד לעזור לו. אבל כרגע - ריפוי בעיסוק! בהצלחה, ואשמח אם תוכלי לעדכן אותנו. ליאת

היי ליאת בהמשך לפניותיי בעבר לגבי בתי שכיום עוד מעט בת 4 והתמודדותיותיה הלא פשוטות עם לידת אחותה,שכיום עוד מעט בת שנה, ברצוני לשאול לגבי כמה נקודות. ראשית, בעבר נהגה להכות אותנו כשחשה כעס או תסכול, וכיום הדבר כמעט נכחד ךחלוטין עקב גישתנו המחמירה כלפי התנהגויות אלו. גישתי היא שאני פשוט יורדת לגובה עינייים ואומרת לה שלא עושים דבר כזה תוך שאני מחזיקה בה. העניין הוא שכיום כשמשהו לא מסתדר, מתעכב, "לא הולך", או אפילו כשמבקשת משהו פשוט, לעיתים ולא תמיד, היא מנמיכה את הטון לנימה תינוקית ומעצבנת, אני חייבת לומר. זה מעצבן כי לעיתים זה מתחת למוצץ שבפיה ואז זה גם במנגינה מעצבנת וגם לא מובן.אני אומרת לה שאני לא מבינה ואז היא אומרת שוב ולא מורידה את המוצץ. בדרך כלל אני שוב חוזרת שאיני מבינה ואז היא או מורידה מוצץ ואומרת או שזה מסלים והיא מתעצבנת כי לא הבנתי, ומוכרחה לומר שגם אני כבר מתעצבנת. בנוסף, כשאני מציבה גבול לגבי משהו, והיא מוחה, ואני עומדת על כך, אז היא מתחילה "אבל אמא אני רוצה להגיד לך משהו" אני אומרת לה "תגידי, אני שומעת", ואז היא "מורחת" את הדיבור התינוקי ושוב אינה ברורה. לאחרונה התחלתי לומר לה שאני שומעת אותה אבל רק פעם אחת שלא ייווצר מצב שכבר קרה, שהיא מורחת דיבור, אני לא מבינה, היא שוב אומרת שרוצה לומר לי משהו וכו וכו. בקיצור יש לי תחושה שיש לה רצון בכלל "למרוח" אינטראקציות איתי והדילמה שלי כמה לחתוך? מתי לחתוך? האם בכלל לחתוך? כי אולי כך היא מבטאת את רצונה בי על רקע השינוי במשפחה. בנוסף-סוגיית המוצץ. החלטנו לא לגמול בשנה זו לאור השינוי שעברה עם לידת אחותה. עם זאת כל פעם יש שינוי שבגללו אנו הולכים עוד עם המוצץ.היינו כעת שבוע וחצי בחו"ל עם שתיהן בטיול קמפינג והיה טוב ומורכב וקשה והכל יחד (אבל חויה מיוחדת מאוד איתן), ולכן אפשרנו שם מוצץ. בעוד כשבוע היא עולה לגן טרום חובה ושוב לא נראה שנכון כעת לגמול. כשהיתה בגן לקחה בבוקר עד הגן ואחה"צ בהגעה הביתה ושוב לקראת שינה. היה טוב כעת יש "נסיגה". בקיצור האם למשוך עוד בהתחשב בשינויים שלה? כי הרי כל הזמן יהיה שינוי כזה ואחר. תחושתי היא שבכלל יש תחשוה של מצבי רוח אצלה, וצריך לדעת מתי לעזוב אותה לנפשה, לתת לה את השקט שלה, מתי לדבר איתה ,מתי אני קולעת למה היא רוצה לומר לי. אם איני מבינה והיא במצב רוח לא מי יודע מה, יש תחושה של איזה עצבנות לא נעימה מצידה. אציין כי בטיול ובכלל אני ובעלי מוצאים מקומות וזמנים להיות איתה, אני צובעת או מציירת איתה, משחקת איתה במשחקי דמיון ( כבר כמה פעמים הייתי שלגיה, פיה, יפהפיה נרדמת) או צופות בסדרות יחד. עדיין חשה שזה לא מספיק לה.. הצפתי אותך או את המסך הקטן... לא יודעת, אך אשמח להתייחסותך לגבי מה שהעלתי =האם נכון מה שאני נוקטת בו, האם משהו אחר תודה רבה מראש

שלום גלית, כמו שכבר כתבתי בעבר, ניסיונות להתיילד ולהתנהג כתינוק משקפים, לעיתים קרובות, את האמונה של הילד הבכור בכך שתינוקות חמודים ואהובים יותר, וזוכים לתשומת לב רבה יותר. אני מניחה שאם במקום הדיבור התינוקי והמעצבן היא הייתה אומרת לך "אמא, אני מרגישה בודדה, נטושה, פחות אהובה מאחותי התינוקת, פחות מקסימה ממנה, ואני כ"כ צריכה אותך ואת החיבוק שלך", לו יכלה לומר זאת כך, בוודאי שהיית סלחנית ורכה יותר כלפיה, ומגוייסת לסילוק התחושה הרעה שלה. לרוע המזל, הילדים הבכורים שלנו לא כל כך מתוחכמים, והאופן בו הם מנסים לגייס אותנו לא תמיד מצליח להם. הדרך לצאת מהמצב הזה, קשורה ליכולת להעניק שפע תשומת לב, התפעלות ועידוד להתנהגויות 'בוגרות', והרבה פחות התעסקות בדיבור התינוקי ובמוצץ (כן. התעלמות מוחלטת). כשהיא מדברת לא ברור ו'מרוח', תוכלי להעיר בפשטות (ורק פעם אחת!) "ניסיתי, אבל אני לא מבינה מה את אומרת". אל תבקרי, אל תוכיחי אותה ואל תכבירי מילים בהסברים. השתדלי להישאר רגועה ככל האפשר, ואל תיגררי לפרובוקציה של הבכי. אני מחזקת אותך בגישתך, ושמחה לשמוע שהמכות פסקו. לאט לאט, גם הצורך בהתנהגות התינוקית יפחת. המשיכי לעדכן מדי פעם. בברכה ליאת

שלום רב. בת השנה ושלושה חודשים אמורה להתחיל את הגן הראשון שלה (ושלנו) בספטמבר. מה שלא ידעתי בשעת ההרשמה בחודש מרץ זה כמה מהר היא תתפתח, היא מדברת יפה להפליא (לאחרונה התחילה ליצור משפטים של שני מילים- ציפור קטנה, דג גדול וכו'). שכבת הגיל שלה כוללת ילדים מגיל 10 חודשים היא בין הגדולים בגן (יש בערך עוד שני ילדים בגילה) והיתר קטנים בחודש חודשים שלוש, אבל אין אף ילד שמדבר כמוהה (אני מכירה את רוב הילדים היות ואנחנו גרים ביישוב קטן). אני חוששת שאני מכניסה אותה למסגרת שאינה מתאימה לה, יש לי אופציה לרשום אותה במקום זאת לגן רב גילאי- מגיל שנה עד גיל שלוש. שם הבעיה הפוכה יש שני ילדים בערך בגילה (גדולים בחודשיים שלושה) ושאר הילדים גדולים באופן משמעותי. אני חוששת שאולי גם זו מסגרת לא מתאימה שאולי שם היא תרגיש קטנה מדי ויחסרו לה חברים למשחק. אני מתלבטת מאוד, וכמובן שהזמן דוחק, אשמח לדעת מה דעתך

אני באופן כללי הייתי מעדיפה את הגן של הגדולים כך תמיד "אפשר לשאוף למעלה" מצד אחד, מצד שני בגיל הזה מאוד זקוקים לתשומת לב היותר אישית וצמודה וגם צריך לבדוק לדעתי את התכנים והמשחקים בכל קבוצה לאיזה גיל הם מתאימים. אבל במחשבה שניה בגיל הזה מתפתחים מהר מאוד והכל משתנה ודינמי. תנסי לדמיין את בתך בגן הזה ובגן הזה או אפילו לקחת אותה לכמה שעות נסיון בשני בגנים ולראות איפה היא משתלבת יותר טוב ולא "נעלמת" בין הגדולים או שעם הקטנים יש לה יותר בטחון. זה מאוד אישי. יש לי 2 ילדים והם מאוד שונים אחד מהשני. במצב שלך את הגדול שלי הייתי רושמת לקטנים ואת הקטן לגדולים. זה פשוט תלוי רק בילד. ועוד נקודה למחשבה צריך לחשוב גם על העתיד (כי הזמן טס) ועוד 3 שנים כשהיא תהיה בגן חובה עם איזה קבוצה היא תעלה לגן עם הקטנים או הגדולים. מקווה שעזרתי קצת... בהצלחה

שלום ענבל, כמו שאפשר להבין גם מדבריה של חן, אין תשובה חד משמעית לשאלתך. ובכל זאת, למרות שבתך החלה לצרף מילים, עדיין - הפערים בגן הרב-גילי עצומים, ולא בטוח שהמסגרת בכללותה תתאים לה. להתפתחות ולבשלות יש יותר מהיבט אחד, וכל ילד עושה זאת בקצב שלו. לתחושתי, בגן של הילדים הצעירים הקבוצה תהיה הומוגנית יותר, ותתאים יותר לצרכיה העכשוויים. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 9 ולאחרונה חלה אצלו החמרה בשיתוף הפעולה: לא רוצה להכין שיעורים, לא מוכן ללכת לחוגים, לא מוכן ללכת לטיפולים כגון רכיבה טיפולית, ביופידבק ולא משתף פעולה בטיפול פסיכותרפיה. אי אפשר להכריח אבל בחלק מהדברים וויתרנו כי אי אפשר בכח (חוג טאקוונדו, רכיבה טיפולית - יכולנו להביא אותו לשם אבל לא להעלות אותו על הסוס וכו) אבל לא מוותרים על טיפול והליכה לקייטנה, וכמובן לבית ספר. השאלה - האם זה סימפטום של חרדה או על מה זה מעיד. הוא מאוד עויין את אחותו בת החמש (לא מוכן לקבל את קיומה) וניכר שמאז לידתה ישנם קשיים.

שלום רב, מאחר ואת מציינת שבנך בטיפול, לא הייתי רוצה להכניס 'רעש', ולהתערב מבלי להכיר את התמונה הרחבה. באופן כללי אוכל לומר שאני מתרשמת שיש על הילד שלך עומס רב. לפעמים, מרוב רצון טוב וכוונה להעשיר ולגוון את חיי ילדינו, אנחנו מתעלמים מהצורך הטבעי של ילדים (ומבוגרים) להתבטל קצת, "לרבוץ" בחוסר מעש, וסתם לחלום. הדבר נכון פי כמה כשבחוץ משתוללות מעלות החום, וכל מה שרוצים זה להישאר מחוברים למזגן בשקט. אני מניחה שכל הטיפולים (פסיכותרפיה! רכיבה טיפולית!! וביופידבק!!!) מכוונים לבעיה כלשהי, ובכל זאת - בזהירות המתבקשת - אזכיר שלפעמים קצת פחות זה קצת יותר. נסו להרפות קצת, ולהתמקד במה שבאמת חיוני ומועיל. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בתי בת 4, בעבר אכלה אוכל בריא ונהנתה ממנו. בשנה האחרונה יש שינוי, היא אוכלת מעט ומעדיפה ממתקים. מבחינתה היא יכולה לשתות שוקו מהבוקר עד הערב, וזה מספיק לה (אולי אני טיפה מגזימה). אני מתלבטת. מצד אחד לא רוצה להפוך את האכילה שלה לעניין ולזירה של מאבקי כח. מצד שני אני כן רוצה להקנות לה הרגלים של אכילת אוכל מזין ובריא. רציתי לשאול למשל: האם להתנות שוקו או ממתק בכך שתאכל את כל החביתה או לפחות חלק מהארוחת הצהריים (מדובר בכמויות ממש קטנות). אני לא אוהבת לעשות את זה אבל תוהה אם זה הדבר הנכון. תודה מראש

שלום מרב, חינוך לאכילה בריאה ומזינה דומה מאד, בעיני, לחינוך לערכים, לתרבות בילוי ופנאי (קריאת ספרים, שמיעת מוסיקה), לחברות טובה, לימודים, וכו'. המבוגרים בסביבתו של הילד, והוריו בפרט, הם האחראיים המיידיים לעושר התפריט, לאיכותו ולמינונים שצורך הילד. אם חשוב לך שבתך לא תאכל ג'אנק, סלקי אותו מהבית, או שתנסי לשלוט בכמויות. בנוסף, זכרי שדפוסי התנהגות נרכשים גם בדרך של צפייה וחיקוי. אם אנחנו - המבוגרים - חוגגים על מזון קלוקל, ו'חוטפים' בין הארוחות, אין סיבה שהילדים שלנו יתנהגו אחרת. אני מאמינה שארוחות משפחתיות ונעימות, הנעשות באטמוספירה נינוחה ובריאה סביב שולחן אוכל, ואשר כוללות מזון טעים מגוון ומזין, יעודדו את הילדים שלנו ליהנות ממנו. גם אני, כמוך, חושבת שניסיונות 'לשחד' או להתמקח על כמויות אוכל ("אם - אז") עלולים להניח יסודות לבעיות אכילה בעתיד ולקלקול היחסים בהווה. בקיצור, כמו תמיד, איזון ושכל ישר.... בתיאבון ליאת

שלום רב, אני מבקשת לשאול כיצד כדאי להתנהג בעת פרידה מילד שגילו כמעט שנתיים: לעיתים כשאחד האנשים החשובים בחיי הילד (סבתא, אבא וכו') צריך ללכת, הילד נצמד מיד לאותו אדם ומסרב להיפרד, הדבר חוזר על עצמו כמעט בכל יום. האם נכון במקרה כזה להעסיק את הילד במשחק או בכל דבר שהוא וכך להסיט את תשומת ליבו ולעזוב בשקט מבלי לומר שלום? או שעדיף לומר שלום וללכת למרות הבכי של הילד? תודה מראש

שלום נעמה, בעיני, עדיף להימנע ככל האפשר מ'לבלף' ילדים שלא לצורך. פרידה היא דבר לא קל עבור ילדים, ויש המגיבים בתגובה סוערת. ובכל זאת, כאשר אנחנו נעלמים להם פתאום, הם עלולים להפוך דרוכים וחרדים הרבה יותר, ולהישאר על המשמר כל הזמן מחשש להיעלמות נוספת. אם, לעומת זאת, מדובר בפרידה קצרה, ויש סיכוי שהילד כלל אינו ער להסתלקותו של המבוגר, אפשר לחסוך לו את הבכי. עניין של "תחושת בטן". לרגל תחילתה הקרבה של שנת הלימודים, והפרידות המכאיבות הצפויות למתאקלמים הקטנים בגני הילדים, אוכל להמליץ מכאן - אל תעלמו! היפרדו יפה, גם אם יהיו דמעות. כך הילד לומד לסמוך עליכם, ולתת אמון במילה שלכם. בשמחות ליאת

תפסנו את הילד שלנו בן ה- 6 בחדר עם החבר שלו בן 5, כשהחבר מוצץ לו את איבר המין מה לעשות?

שלום שוש, לא ציינת של מי הייתה היוזמה למעשה, אך בכל מקרה, מעבר להסברים החיוניים מאד במקרה כזה, חשוב לוודא מעל לכל ספק שאף אחד מהילדים לא נחשף למעשים כאלה קודם לכן, ונפל קורבן לתקיפה מידיו של מבוגר או ילד גדול יותר. ילדים כה צעירים אינם מגיעים לסוג כזה של פעילות מיוזמתם, ולכן אקט כזה מדאיג במיוחד. ממליצה לדווח לאמו של החבר, ובמידת הצורך (אם יש לך/לכם חשדות בכיוון כזה) לערב גם אנשי מקצוע. בברכה ליאת

איך מספרים לילד שהכלב שלו ברח ולא מוצאים אותו הילד צריך לחזור הביתה אחרי חופשה ארוכה שהוא לא היה בבית הוא בידיעה שהכלב מחכה לו ואני שומעת אותו מדבר על הכלב ומחכה לפגוש אותו ונקרע לי הלב כי אני יודעת שהכלב איננו מתי לספר לו על זה ? ברגע שהוא יגיע הביתה או במהלך החזרה או כמה ימים לפני ? האם יותר קל להגיד לו שהכלב נדרס ולא לגרום לו לצפייה שהוא יחזור ולחפש אותו ?

שלום צביה, לא ציינת מה קרה, כיצד הכלב ברח, ואיך זה שהוא לא נמצא. לטעמי, היה צורך ליידע אותו בזמן אמת, ולתת לו הזדמנות להצטרף לחיפושים. אני מאמינה שאין להסתיר מילדים את האמת במצבים כאלה, ולכן יש לומר לו בהקדם מה עלה בגורלו של הכלב. חשוב להעניק לו את מלוא התמיכה, לכבד את כאבו, ולהשאיר את התקווה (שתמיד קיימת) למציאתו. בוודאי שאין לספר לו סיפור נורא אף יותר על דריסה ומוות. אני מציעה לפרסם מודעות גם דרך האינטרנט, ולתת לילד תחושה של שותפות במאמצים למצוא את כלבו האהוב. מקווה לבשורות טובות ליאת

בני בן 7.5 מצטיין ומאד חברותי מגיל שנה סבל מעצירות קשה והורדנו מגוון רב של אוכל מהתפירט שלו לבקשת הרופא. היום הוא כמעט לא אוכל דבר או בעצם דברים בריאים, בבוקר רוצה בורקס בצהריים ביצת עין ותה או דברי פסטה בערב מבקש פיצה כמובן שאינני נענית לבקשתו. לארונה בחודש רמדאן בגלל מצבי הרפואי קרובי משפה מזמינים אותנו לארוחת ערב עם הוריו של בעלי, וכאשר בני מסרב לאכול הוריו ישר מתערבים ואומרים בזלזול" ככה הוא לא אוכל שום דבר, הוא לא יודע לאכול, רק אורז וקולה הוא יודע" ואני פשוט חושבת שהם תורמים לסירובים שלו ונהיה יותר עקשן אצלי בבית אני שמה לו צלחת ואומרת לו חד וחלק שבמידה והוא לא אוכל לא יקבל דבר אחר עד הארוחה הבאה מצד שני בני הוא לא הכי ממושמע כל הילדים קטנים ממנו ואין עם לתקשר בגיל שלו מתחיל להתנהג בצורנ ילדותית ואז עוד פעם מתחילים לצעוק עליו. אני כל הזמן מסבירה לו שבמקום לעשות פדיחות אתן לו אוכל אוכל לפני כן ומבקשת ממנו שיתנהג יפה אך שום דבר לא עוזר. 1 - אינני יודעת כיצד להתצודד איתו ועם הורין של בעלי 2- האם אני סתם יותר מדי רגישה לעניין הזה שכל הזמן מעירים לו, לפי דעתי לפעמים צריך להבליג ולא לתת יותר מדי תשומת לב.... אודה לעזרתך.

שלום רב, את מתארת שתי בעיות שונות. האחת, בעיית האוכל של בנך, והשנייה הבעיה שלך עם הורי בעלך. אנסה להשיב לפי הסדר. בעניין האוכל, אני חושבת שאת פועלת נכון כשאינך מאפשרת לו לאכול מזונות תעשייתיים ולא בריאים. עם זאת, את עצמך מציינת שהוא לא אוכל דברים מזינים. אני חושבת שיהיה לכולכם קל יותר, אם תצליחו להרכיב לו, בעזרת דיאטנית לילדים, תפריט בריא ומאוזן, אך גם כזה שהוא יוכל לעמוד בו, מבלי להפוך את האוכל למאבק כוחות ביניכם. צעד כזה יסייע לך גם בבעייתך השנייה, עם הורי בעלך. כרגע, מה שהם רואים זה את המאבק ביניכם, שאולי נתפס בעיניהם כחוסר ביטחון שלך או כנוקשות יתר, והתוצאה (לפחות כמו שהם מגדירים אותה) זה שהילד לא יודע לאכול. הילד שלך כבר גדול, ובהחלט יתכן שהוא מזהה את החולשה שלך מולם, ומנצל זאת לטובתו. אני מציעה לא לנהל מריבות על אוכל בנוכחות אנשים אחרים. תני לו לאכול בבית, והישארי אדישה לפרובוקציות שלו (ושלהם) כשאת מחוץ לבית. לדעתי, כשאת תהיי רגועה ואדישה לכך, התנהגותו המביכה תיפסק. אם התנהגותו הופכת מפריעה או חוצה גבולות, קומי וקחי אותו הביתה. צעד חריף כזה יכול גם הוא לאותת גם לבנך וגם לסבים שאת אמא נחושה והחלטית בכל הנוגע לחינוכו של בנך. מאחלת לך בריאות טובה, ומקווה שתוכלי לחוג את עיד-אל-פיטר באווירה טובה עם כל בני משפחתך. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בננו בננו בן חמש וחצי, אח לבת שלוש, פשוט מוציא אותנו מדעתנו ואיננו יודעים כיצד להתמודד איתו. הוא מאמלל את אחותו, מציק לה כל הזמן, בתמורה היא צורחת. כמובן שהמצב החמיר מאוד בחופש הגדול. מדוב בילד אינטליגנטי ומוכשר, לא מאוד חברותי. במסגרת הגן לא היו תלונות על התנהגות. פנינו להדרכת הורים אצל פסיכולוג אך לא הרגשנו שזה עוזר. אנו זקוקים לעזרה אך לא יודעים אל מי לפנות. גרים באזור השרון. האוירה בבית שלנו היא בלתי נסבלת. לאן אפשר לפנות? האם תוכלי להמליץ על איש מקצוע שיתן הדרכה טובה, הכלה ותקווה?

שלום רב, ילדייך צעירים עדיין, ואין סיבה שלא תצליחו לחולל שינוי. זכרו שהדרכת הורים הניתנת ע"י פסיכולוג מספקת הנחייה כללית, אך המלאכה מוטלת עליכם, וזו התמודדות הדורשת סבלנות והתמדה. אתם מוזמנים לפנות אלי לטל' 052-3106667 ואנסה לעזור בהפנייה למטפל מתאים. בברכה ליאת

בני עולה לכיתה א, עד לפני כשנתיים היה ממש מלאך, ומאז עברנו דירה ונולדה אחות קטנה. מעליו יש שני מתבגרים שרבים רוב הזמן מכים האחד את השני וכמובן לצערי מקללים. גם הוא כעת בדרכם, מה עושים?

שלום גל, שתי שורות קצרות, שמתארות מצב מורכב ולא פשוט. חינוך הוא מלאכה קשה, והצבת גבולות נאותה היא חלק מרכזי בעבודת ההורות. כדי שבנך ייסגל 'שפה' חדשה, שאינה כרוכה בקללות ומכות, חשוב להוביל לשינוי אצל כל בני הבית. מעבר דירה ולידת אח הם אמנם אירועים עם פוטנציאל משברי, אך אינם אמורים להצדיק התנהגויות של פגיעה באחרים, לא מילולית ובוודאי לא פיזית. רצוי שהילדים שלך יידעו כי התנהגויות אלימות גוררות תוצאות בלתי רצויות עבורם (לאו דווקא עונשים), ואילו התנהגויות משתפות פעולה ובוגרות - יביאו לחיזוק ותגמול. השאלה "מה עושים" היא מאד כללית, ואני ממליצה לך מאד לקרוא כאן או באתרי ההורות הטובים על חשיבותם של גבולות בבית, ועל דרכים יעילות להציבם. ממליצה בחום על הספר "ילדים: האתגר" המפרט בלשון פשוטה (גם אם מיושנת מעט) דרכים יעילות לפעולה, ברוח מכון אדלר. בברכה ליאת

בני בן 3.8 חודש ניגמל בגיל שנתיים וחודשיים היה מבקש ללכת לבד לעשות פיפי וקקי בשירותים, בהמשך היו ימים שהיה מפספס פיפי בתחתונים,אבל קקי תמיד עשה בשירותים ולפניי כשבוע ושלושה ימים פתאם הוא לא מוכן לעשות קקי בשירותים,הוא עוצר את עצמו,ושאני שואלת עם יש לו לעשות קקי הוא אומר שאין. ושעושה פפי וצריך לצאת הקקי הוא מפוחד ובוכה ויורד מהאסלה,עכשיו פיפי אני צריכה להזכיר לו כל יום בשביל שלא יפספס, וקקי לא מסכים בשום פנים ואופן יכול לא לעשות כמה ימים טובים ושכבר לא יכול יותר עושה בתחתונים זה יכול להיות שהוא יושב לבד בספה או הלילה עשה בתחתונים מבלי שהרגיש כלל.טוען כי מפחד מהשירותים.להזכיר שהוא עושה קקי בתחתונים אני פשוט מחליפה לו מבלי להגיד דבר על כך,אני אובדת עצות ומאוד דואגת הוא תמיד עשה כמו שצריך אפילו שהיה בגן לא פספס קקי תמיד ביקש או שהלך לבד,אוליי זה בגלל מעבר הדירה? עברנו לפניי חודשיים לבית חדש. ועכשיו הוא צריך ללכת לגן חדש ואני מאוד מתוסכלת האם צריך ללכת לייעוץ או יש אפשרות לעזור לו ע"י כלים שנותנים להורים לסיוע במקרים דומים אצל ילדים אחרים.

שלום אביטל, סירוב פתאומי לעשות קקי בשירותים יכול להיות קשור באמת לחרדה כלשהי מהמקום עצמו, אך יכול להיות, בה במידה, תוצאה של אירוע עצירות קשה ומכאיב, ובעקבותיו ניסיון לדחות את עשיית הקקי, שבסופו של דבר דולף לאט לאט או בבת אחת, ברגע הלא מתאים. מאחר וזה חדש יחסית, אפשר לנסות לטפל בזה לבד. ראשית נסי לברר מה מקור הקושי. אם את מעריכה שמדובר בפחד, הזמיני אותו לשירותים יחד איתך, ושבי לצידו כהשגחה תומכת עד שיישחק הפחד. נסי להציע לו להשאיר את דלת השירותים פתוחה, ואולי לקחת איתו חפץ נוסך ביטחון. אם את מעריכה שמדובר בפחד מכאב, נסי לסייע באמצעות כלכלה עתירת סיבים או חומר מרכך צואה (אחרי התייצות עם רופא הילדים). בכל מקרה, אני ממליצה מאד להשתדל שלא להפוך את הקקי לזירת מאבק, כדי לא להרחיב את הקושי ולהפוך אותו להפרעה ממשית. בהצלחה ליאת

בס"ד שלום ליאת, תודה על תגובתך המהירה והאדיבה,לאחר התלבטות ישבתי וחשבתי מה אפשר לעשות והמצאתי לו שיר (קקי קקי צא החוצה) ואני נותנת לו להשלים את המשך השיר הוא הסכים לשבת בשירותים ולאחר מכן ביקש לעשות בסיר ועשה קקי שהוא שר את השיר. לאחר שעשה ביקש לשפוך בעצמו את הקקי לתוך השירותים. מאוד שמחתי כי הוא ביקש שוב ללכת לעשות קקי אני מקווה שזה ימשיך כך. האם זה מראה סימנים חיובים? ובעקבות זה יחזור לעשות בשירותים כי הוא לא הראה התלהבות כמו בסיר? תודה אביטל

בס"ד שלום רב, אומנם אני כבר בת 21, אך אשמח מאוד לקבל תגובה/חוות דעת בנוגע לנושא שמעסיק אותי כבר שנים. מתחילת גילאי היסודי(בסביבות גיל 8)התחלתי לסבול ממצמוץ בשתי עיני, תופעה הנמשכת גם היום. בעבר, הורי שהוטרדו מכך, אף פנו לרופא עיניים מומחה שהמליץ להתעלם ולחכות עד שהמצמוץ יחלוף מאליו. הורי התעלמו מכך אך עם הזמן, כמתבקש, החלו פה ושם הערות והרמות גבה בעניין. מס' פעמים אף דיברו איתי שאעבוד על הפסקת המצמוץ בטענה ש"חבל, את ילדה מוכשרת ויפה זה עלול להפריע לך וכו' וכו'..." ניסיתי להפסיק למצמץ אך מאמצי לא העלו פרי.מה שגרם להשלמה חלקית עם המצב. אני באופן כללי קצת לחוצה ושואפת לפרפקטיוניזם בתחומים מסוימים. כיום אני סטודנטית בשנה רביעית ללימודי ראיית חשבון וחיי-כמו רבים מאיתנו-טעונים לחצים לא מעטים. אינני זוכרת מאורע כלשהוא העשוי להוות גורם לתופעה הנ"ל ועל כן, הסיבה לכך תמוהה למדי. פניתי אלייך כי ברצוני לדעת עוד על המצב אותו פירטתי ולברר אם בכלל קיים פתרון כלשהוא למצבי. אשמח לקבל תשובה, המשך יום נעים שני(שם בדוי)

שלום שני, מצמוץ עקשני שנמשך זמן רב כל כך מחייב ברור נוסף אצל רופא עיניים, שישלול מעבר לכל ספק בעיה ממקור אורגני. מצמוץ כתוצאה ממתח עשוי להגיב טוב (להיחלש או להיעלם) בעקבות התערבות טיפולית, שתכוון הן להפחתת גורמי הלחץ בחייך, והן לשיפור יכולתך לשלוט במצמוץ. פני להתייעצות עם גורם מקצועי. בהצלחה ליאת

שלום ליאת יש לי אחיינים שאני מאד אוהב ויש ביננו קשר הדדי מיוחד. יחד עם זאת עם ההורים שלהם בעיקר עם גיסתי אבל גם עם אחי הקשר לא טוב. אני שם לב לתופעה שמטרידה אותי שבה האמא כפי הנראה אומרת לילדים כל מיני דברים שהיא כנראה רוצה להשיג ביחס אליי ואז כשזה לא קורה הילדים כועסים או בוכים או סתם לא מבינים. למשל האם יודעת שאני לא מעונין לבקר את הילדים בביתם ואני רואה אותם רק בבית הסבתא, ובכל זאת הבטיחה לאחיין שלי בן השלוש שאני אבוא אליהם. אני נפגש עם האחיין אחרי תקופה ארוכה והשמחה גדולה והכייף גדול ואז כשמגיע הרגע ללכת הילד דורש שאני אבוא איתו הביתה, אני מסביר לו שאני עייף וצריך ללכת לבית שלי ואז הוא מגלה שאמא הבטיחה לו שאני אבוא אליהם. אני מרגיש שיש באמא מידה של רוע והיא גם למעשה יזמה ניתוק ביני לבין האחיין בגלל שהוא מאד נעזר בי. יצא שהילד הלך הביתה בבכי אחרי שכל כך נהניתי איתו. והאמא מתרצת את הבכי שהילד מאד עייף. פעמים אחרות האחיין בן ה-9 שואל אותי כל מיני שאלות שלא אמורות לעניין ילד בגילו כמו כמה אני משלם שכר דירה וכמה עלה זה וכל מיני שאלות אישיות שאני מרגיש שיותר מעניינות את האמא אבל היא יודעת שאין מצב שתקבל תשובה ממני. בקיצור זה מכעיס אותי השימוש הציני לכאורה בילדים. האחיין הגדול נמצא רוב הזמן בחברת אימו ואמא שלה וכנראה ניזון ומושפע מהרכילות. אני מרגיש שהוא אוהב מאד וזקוק לקרבה שלי אבל אני מרגיש גם שהוא כבר לא תמים והוא ניזון מכל מיני מידע לגביי שהוא לא בהכרח יודע לעבד וחבל. בקיצור קשה לי עם האמא שלהם אבל מאד מאד קל לי וכייף לי עם האחיינים. אלמלא האחיינים היו מבקשים לראות אותי אולי הייתי מתרחק אבל כרגע זה לא המצב. האם עליי לשתף את האמא בתחושות שהיא עושה שימוש בילדים או להניח לזה? תודה שבת שלום

שלום רון, תשובתי היא - להניח לזה לגמרי. נסה להחליט שאתה לא משתתף במשחק. השאר את הבילוי עם הילדים 'נקי' ככל האפשר מהמורכבויות והכעסים שביניכם, המבוגרים. מאחר וממילא אין לנו שליטה על מה שאנשים אחרים אומרים או חושבים ביחס אלינו, כל שנותר לנו הוא לנסות ולשלוט בטיב האינטראקציות שלנו עם מי ש*כן* חשוב לנו. שמח בקשר הטוב שיש לך עם האחיין, ומצה ממנו את המרב. בהצלחה ליאת

שלום רב, הייתי שמחה לשמוע את דעתך/עצתך המקצועית בנושא הבא: בתי הבכורה בת 6 וחצי, (אחותה בת שלוש וחצי) הגדולה מתקשה להעסיק את עצמה בשעות הפנויות, כמובן שבחופש זה הרבה יותר קשה אך גם בשגרת היום, כאשר היא במסגרת חינוכית בשעות הבוקר כשמגיעות שעות אחר הצהריים היא זקוקה לחברה, שמישהו ישחק איתה יצבע איתה וכו......... היא מאוד אוהבת משחקי דימיון "כאילו" ופחות אוהבת משחקי קופסא אין תמיד באפשרותי לשחק איתה, אין גם רצון שהיא תיהיה תלוייה בי , לא תמיד מתאים לי להזמין חברה או לקחת........... ושאלתי היא : איך אני יכולה לעזור לה ללמוד לשחק ולהנות גם מהלבד שלה??? תודה

שלום רב, התופעה שאת מתארת אופיינית באמת (יותר) לילדים בכורים, שהתרגלו שהוריהם הם האחראיים להעסקתם, זכר לימים בהם ההורים התנדבו לעשות זאת בשמחה ובכוונה טובה ומלאה. מאחר שזה באמת לא מעשי, מגיע השלב בו ההרגל הופך מטרד, ובקשותיו של הילד נחוות כתובענות. לפעמים הילד באמת לא יודע כיצד להעסיק את עצמו וליזום פעילויות בכוחות עצמו. יש תיאורטיקנים המאמינים שהיכולת לפעול ולשחק לבד תלוייה בשלב ביניים מוקדם יותר, בו הילד משחק *על-יד* ההורה, לצידו או בנוכחותו. במילים פשוטות, נסי להזמין אותה לשחק בקרבתך, בעודך עסוקה במשהו אחר, ולאפשר לה לגלות את ההנאה הכרוכה ביוזמה עצמית ובלתי תלויה. שבחי אותה על היוזמות שלה, אך מוטב לעשות זאת לאחר מעשה, ולהשתדל לצמצם את המעורבות שלך למינימום ההכרחי. תוכלי להגיד מדי פעם כמה את נהנית להיות על ידה כשהיא "מעסיקה את עצמה כ"כ יפה, כמו גדולה". שולחת לך עידוד וכוח לסיים את אוגוסט בשלום. לתחושתי, הכל ייראה קל יותר בעוד שבועים. בהצלחה ליאת

הי ליאת, תודה על עזרתך בפורום הזה, אני מאוד מעריכה את התשובות המושקעות והמקצועיות שאת טורחת עליהן עבורנו מדי פעם בפעם. הבן הכובש שלי אוטוטו בן שנה ו - 9, הוא עוד לא יודע את זה אבל הוא עומד בפני תקופה של שינויים רבים העומדים לקרות בו-זמנית, בחודש הקרוב: 1. אני אמורה ללדת עוד חודש. 2. אנחנו אמורים לעבור דירה בחודש הקרוב. 3. במסגרת מעבר הדירה אנחנו שואפים להעביר אותו לחדר משלו, עד כה היה איתנו בחדר (במיטה שלו כמובן) 4. ב - 1 בספט' הוא עתיד להכנס לגן חדש. מה הדרך הנכונה להקל עליו את ההתמודדות עם הכל יחד? מה לעשות ומה לא לעשות? תודה מראש.

שלום רב ותודה על ההערכה. ולשאלתך - אכן, המון שינויים בבת אחת. כשקראתי את דברייך, חשבתי גם עלייך, ועל כמה שצריך להקל ולהתחשב גם בך, מול כל זה... בעיני, הדבר הדחוף ביותר זה המעבר לחדר משלו, זאת כדי שלא יחווה את המעבר לחדר אחר כנישול או הגלייה לטובת התינוק החדש. בעיני - להתחיל כבר הלילה :-). ועוד משהו - גם אם תהיה כרוכה בכך מידה של אי נוחות, אני ממליצה לך להשכיב גם את התינוק החדש בחדר הילדים (יחד עם הבן הבכור), כדי להקל עליכם וליצור כבר בשלב מוקדם גבולות ברורים בין חדר הילדים לחדר ההורים. ה'יחד' הזה יוכל לעשות טוב לשני הילדים וכמובן גם לכם. כל שאר הדברים ממילא לא מאד ניתנים לשליטתכם. אני מבינה שמעבר הדירה הוא עובדה מוגמרת, וכך גם הלידה (אינשאללה, שיהיה במזל טוב!). הדבר היחיד שאפשר (אולי) קצת לדחות זה את הכניסה לגן, אך במחשבה עלייך, נדמה לי שיהיה לך קשה עם שני קטנטנים בבית. זה בדיוק הזמן לדאוג לכל העזרה שתצליחי לגייס, ולהכין מערך סבתות, חברות, אחיות, או בייביסיטר בשכר, שיוכלו להישאר עם התינוק החדש בזמן שאת יושבת עם הבכור בימיו הראשונים בגן. יילודים הם בדר"כ טיפוסים נוחים למדי, וחוץ מארוחות קבועות אינם דורשים הרבה. נצלי את החודש וחצי הראשון דווקא לטובת הבן הבכור, לליווי תהליך הקליטה. שולחת לך מכאן כוח וסבלנות לעבור את כל ההתחלות החדשות בשלום, ומתפללת שהן יביאו איתן נחת גדולה ושמחות. חזקי ואמצי ליאת

שלום לליאת, אחיינית של בת ה 3+ נגמלה ממוצץ לפני שבוע בערך. היא מאוד עצבנית ולא יושנת כמו שצריך. מה את מייעצת לעשות? אנו מפחדים על עניין רגריסה. אודה אם תוכלי לענות לי בהקדם. תודה מראש, טלי

שלום טלי, בגיל שלוש וחצי, ואפילו ארבע, ילדים עדיין זקוקים לנוכחותו המנחמת של המוצץ, ואם זה כ"כ קשה לה - למה בעצם להתעקש? לא כדאי להסתכל על החזרת המוצץ כעל רגרסיה, אלא כעל תיקון להחלטה שאולי נלקחה טרם זמנה. ובכל זאת - בכל שלב, הגמילה מהרגל כה מתגמל עלולה להיות מכאיבה וקשה, ואפשר להניח שיהיו כמה ימים קשים. בברכה ליאת

שלום רב ד"ר. שמיה שמי ויש לי בן בן 12. מאז שנולד הילד הוא נמצא ברחדות ופחדים על כל דבר ודורש תשומת לב. הכל החל מגיל קטנות שהילד היה בוכה ונכנס ומצב חנק וכל זה למשוך תשומת לב (כל הבדיקות יצאו תקינות) כניסה לגן חדש,בית ספר חדש,מורה חדשה, חברה חדשה,קייטנה עד פה הכל נשמע נורמלי אך הילד ככל שהוא מתבגר הפחדים והחששות הולכות וגדלות היום זה הצבא שהוא לא רוצה להיות חייל כי כולם מתים או מחטיבת הבניים הדבר מתבטא בבכי ובחשש להיות לבד כל הזמן צריך נוכחות של מבוגר וכשאנחנו פותרים לו איזשהוא חשש הוא "ממציא פחד אחר" לפחד ממנו. אנחנו אובדי עיצות כל הזמן אומרים לנו שזה נובע מתשומת לב. האים אנחונו צריכים לפנות לשיחות עם מומחה בנושא או כל הזמן לחזק אותו ולתת לו תשומת לב?

שלום מיה, אינני יודעת עם מי את מתייעצת, ומיהם אלה ש"כל הזמן אומרים שזה נובע מתשומת לב". ילד ש'סוחב' כ"כ הרבה פחדים מגיל כ"כ צעיר צריך עזרה, וכך גם אתם. תשומת לב זה צורך אמיתי וחשוב של כולנו, ואצל ילדים הוא קריטי. בשנים האחרונות מישהו טבע את המושג "צומי" ("תשומי"), כביטוי נלעג לצורך של ילדים בתשומת לב, התפעלות, הקשבה והכלה. באופן אישי, איני אוהבת את הביטוי הזה, בעיקר כי הוא שיפוטי ומזלזל, ונוטה להרחיק את המבוגר מהילד שכה זקוק לו. אין לי ספק שאתם מעניקים לבנכם את מרב תשומת הלב, אך למרבה הצער - ולמרות שהיא כ"כ מנחמת - לא תמיד זה מספיק. ממליצה מאד על פנייה לפסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני עומד להכנס לגן בפעם הראשונה בחייו לאחר שהיה עד כה אצל מטפלת. בשנה שעברה היו איתו שני ילדים שגדולים ממנו בשנתיים, אך השנה הם נכנסו לגן ונפגשו איתו שוב אצל המטפלת (מישהי מהמשפחה) ב13:00 אחרי הגן. במהלך השנה התלבטתי קשות אם להכניס אותו לגן למען האינטראקציה החברתית, אך כאמור בסוף החלטתי להשאיר אותו אצל המטפלת. הבן שלי ילד מקסים, שובה לב, רגיש, חכם ובעל אוצר מילים מדהים! החשש שלי הוא כזה: עד לפני כמה זמן לקח לו זמן מה להפשיר בסיטואציות חברתיות וכשהוא היה כבר מפשיר הכל היה נפלא, אך לאחרונה יש לו קפיצה יפה - הוא יותר זורם ויותר משוחרר, אבל מידי פעם (לא יומיומי) יש לו קטעים שהוא מרביץ ללא הרף לא משנה באיזו שיטה אני נוקטת (התעלמות/הבהרה חד-משמעית שלא מרביצים/זה לא נעים כולל הושבה בחדר לפחות מדקה אם מדובר ברצף בלתי נגמר... אני קצת מפחדת מזה לקראת הכניסה לגן - מפחדת שילדים לא ירצו לשחק איתו, שהגננות יסמנו אותו כמשהו שהוא לא כי הוא באמת ילד נדיר! ואני גם חוששת מזה שזו אולי דרך שלו לתקשורת? הוא הרי לא ממש התנסה בקבוצה חברתית של ממש כמו בגנים... או שיש לו אולי כעס אצור בתוכו והוא באמת ילד שמקבל את כל הרוך והחום שרק אפשר, לצד גבולות ברורים. מה עושים? אני יורה לכל הכיוונים כי אני פשוט רוצה שיהיה לו טוב בגן החדש! האם אני עושה מעכבר פיל? אני לוקחת את זה מאד קשה, במיוחד אחרי יום שהגיע אליו חבר הביתה והוא בצדק חש שמשתלטים לו על הטריטוריה והצעצועים אבל הדרך שלו להתנגד הייתה לרוב במכות ואפילו נשיכות (שזה חדש ומלחיץ), למרות שגם הייתה פעם שהוא אמר במשפט יפה "אני לא מרשה לך..", אבל עדיין... פרט לכך, איך אני אמורה לנהוג עם החחשות שלי מול צוות הגן - ברור לי שאסור לי לפתח אצלן דעה מוקדמת על הבן שלי ולומר להן מראש שיש בעיה כזו, אבל איך לא משדרים להן את הדאגה? מיומנה של אם דואגת במשרה מלאה+++:)) אשמח לעצה טובה

שלום אולי, לא כתבת בן כמה בנך, והמידע הזה די חשוב להבנת התמונה. אני מניחה שהוא בסביבות השנתיים (או קצת פחות), וככזה, מתנהג בהתאם לגילו, כאשר עדיין קשה לשאת מצבי קונפליקט ולווסת את דחפי התוקפנות. גן הילדים מספק (לראשונה בחיי הילד) הזדמנות למגע חברתי שוטף בסביבה בה הכללים בהירים מאד. רוב הילדים - גם היצריים והדחפיים שבהם - מצליחים להפנים במהלך השנה הראשונה בגן את כללי ה"עשה ואל תעשה", וללמוד (לפעמים בדרך הקשה) אילו התנהגויות יזכו אותם בתגמולים חיוביים ואילו בסנקציות. אני מציעה להירגע, ולהכין את הגננות לכך שמדובר בילד המגיע אל הגן לראשונה. המעבר מהתנהלות 'סוליסטית' לחיים חברתיים תקינים כרוך לעיתים באירועים דרמטיים (לפעמים זבי דם או נשכניים), וכל גננת מתחילה מכירה אותם ולא מאד מתרגשת. הישארי איתנו ודווחי במהלך השבועות הראשונים בגן. נקווה שיעבור בשלום. דרך צלחה ליאת

שכחתי לציין..הוא בן שנתיים ו-4 חודשים.את הגננות כבר הכנתי שהוא לא היה בגן קודם לכן. במפגשי הכרות שהיו לנו הוא דווקא לא הרביץ - או שהוא בחן ונצמד אלי (שזה טבעי ובסדר בעיני), או ששיחק בסה"כ יפה. תודה על התגובה המהירה והעצה הטובה, אני באמת צריכה להירגע..

בני בן ה 4 וחצי בזמן שאני כועסת עלו אומר משפט כמו אני יודע שאת לא אוהבת אותי את אוהבת רק את עדי אחותו בת ה 5 וחצי

שלום דפנה, קנאה בין אחים אינה תופעה יוצאת דופן, וכמו בעניין המפלצות המפחידות, אין טעם לומר לילד "אין לך סיבה להרגיש ככה!", פשוט כי זו החוויה שלו כרגע. במקום זאת, עדיף להכיר בכך, ולפעול להפחתת התחושות הללו בדרכים עקיפות. למרבה הפליאה, דווקא אצל הורים "שוויוניים מאד" יש סיכוי גבוה יותר לתחושות קנאה. לאמונתי, כאשר אנחנו מתנהלים מול הילדים בחופשיות, לא "מודדים" כל הזמן אם כולם קיבלו שווה בשווה, ומעניקים לכל ילד - בזמן שלו - מאה אחוזים מאיתנו, הוא ילמד שהאהבה אליו שלמה ומלאה, ואינה נפגמת מעצם נוכחותו של ילד נוסף. ועוד משהו, אני ממליצה לשים לב לכך שילדים נוטים להשתמש בטיעון המחץ "אתם לא אוהבים אותי" כאשר כועסים עליהם, ואז, מרוב בהלה, אנחנו מתרככים ומוותרים. במצבים של כעס, חשוב להבהיר לילד שאנחנו כועסים עליו *כרגע* בגלל התנהגות לא רצויה או לא ראויה. אפשר להגיד ש"על האהבה נדבר מאוחר יותר". כמובן שבזמן רגיעה, אפשר להסביר שהכעס אינו פוגע באהבה ובהערכה כלפיו - זאת, כדי שיפסיק לקשור ביניהם. בהצלחה ליאת