פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

חג אורים שמח. בהמשך להודעה על עקשנות באיזה כלים את יכולה לעזור לי להתמודד בעקשנות

שלום אוריה, אם תהיי יותר ספציפית, ותתני דוגמא נוספת, אוכל להתייחס. לתחושתי, לגבי האירוע שתארת, התשובה שלי הייתה ממצה. כתבי עוד ליאת

שלום, בן בן 3 מתרגל עכשיו לשינוי משמעותי בחייו. לאחר שנתיים בהם אני ובעלי היינו רוב הזמן איתו, ומיותר לציין כי הוא מאוד קשור אלינו, פתחנו עסק ביחד המצריך כרגע מבעלי להיות רב השעות מחץ לבית. אני חשה בריגרסייה קלה שבני עובר אך בקרוב גם יוולד לנו בן נוסף והייתי רוצה לדעת מהם הסימנים ה"מדאיגים" אליהם עלי לשים לב ובעיקר כיצד ניתן להקהל עליו כמה שאפשר תקופה רגישה ומלאת שינויים זו. תודה!

שלום מורן, ילדים יכולים להגיב בדרכים שונות ומגוונות למצבי לחץ ולמעברים, ויכולים גם להסתגל אליהם היטב. ככלל, ילד ששגרת התפקוד שלו נשמרת, שאין שינויים ברמת התיאבון שלו, בהרגלי השינה שלו, הרגלי הניקיון ובמצב הרוח הכללי, הוא ככל הנראה בסדר. גם הפרות קלות של כל אלה עדיין נחשבת נורמטיבית, אם יש עדות לשינויים מתאימים בחייו. אם את יודעת על משברים התפתחותיים קרבים (כמו לידת אח או כניסה לגן או פחות שעות אבא) רצוי להיערך לזה, ולהתכונן לגילויים אפשריים של מתח. תשומת לב, היענות נכונה לצרכים והימנעות מפינוק-יתר, יעשו בדרך כלל את העבודה כבולמי זעזועים. בהצלחה, ולידה קלה ליאת

שלום רב, עילי בן ה- 4+ עסוק מזה חודשים רבים בהתחפשות לגיבורי-על. גם בבית וגם מחוצה לו הוא דורש ללבוש רק את בגדי הגיבור התורן. לאחרונה התופעה החמירה גם לזמן שינה. עילי מעדיף לסבול בחולצת פוטר חמה ביום קייצי חם ולא מסכים להוריד את הבגד לטובת חולצה רגילה. וחוזר ומציין כי חשוב לו שייראו אותו הילדים האחרים כאותו גיבור תורן וירצו גם לבוש כמו שלו. הבעיה הולכת ומתגברת ויוצרת מלחמות בלתי-נגמרות בשל חוסר הפורפורציה של התופעה. למרות שהוא בן יחיד, ילד שמקבל המון תשומת לב ופרגון ללא הפסקה - הוא נוטה לומר על עצמו שהוא חלש וקטן ושילדים לא אוהבים אותו. בגן לדברי הגננת: "הוא לא פנוי רגשית לפעילויות". הוא מאוד עסוק במה אומרים או חושבים עליו ילדים אחרים ונוטה להגיב באלימות לכל הערה של חבר. הרצון להיות מזוהה כגיבור מפורסם מעסיק אותו כל היום. אני חייבת לציין שלמרות ה"סרט" שבו הוא חי. עילי מבחין טוב מאוד בין מציאות לדמיון, הוא ילד פרפקציוניסט ששם לב לפרטים, ילד רגיש ובעל כושר ביטוי מעולה וכבר אמר לי פעם: "אני מצטער שאלוהים לא עשה אותי גיבור על. אני שונא להיות בן-אדם". אני מאוד מזדהה עם חוסר שביעות הרצון שלו מעצמו שמחזיר אותי בעצמי לילדותי, אך לא מצליחה לעזור לו לראות כמה הוא ילד נפלא. בן-אדם מושלם.

שלום רב, כמו שכתבתי לפני רגעים אחדים ללילי, המשחק הדמיוני הוא אחת הדרכים הטבעיות והמוצלחות העומדות לרשות הילדים בבואם להתמודד עם חרדותיהם ומצוקותיהם. מי מאיתנו לא היה רוצה את סגולותיו הנעלות של גיבור העל, המשמיד את אויביו כהרף עין? אין סיבה שעילי הקטן לא יפתח משאלה דומה, במיוחד בהיותו בגיל המתאפיין בחשיבה מאגית ובפחדים בעלי ממד לא בהכרח מציאותי. נדמה לי שהפיתרון שהוא מצא, כשלעצמו, אינו מדאיג כלל. להפך. הפרפקציוניזם של עילי וחוסר הביטחון מדאיגים יותר, כמו גם התפיסה העצמית השלילית שלו וחוסר הפניות שמתארת הגננת. על רקע האיפיונים שתיארת כאן, נראה לי שווה לבחון אפשרות של טיפול הבעתי כלשהו (טיפול באמנות או במוסיקה), שיסייע בכינון תפיסות עצמי ריאליות יותר, ובשיפור המיומנויות החברתיות שלו. בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך המהירה. 

הילדה שלי (4.3) ראתה סרט בו כלב מת.. ומאז היא משחקת עם "החיות" בובות שלה וקוברת אותן (מכסה בשמיכות) תמיד רצתה כלב...עכשיו היא טוענת שהיא לא רוצה כי היא לא רוצה שהוא ימות :( מה אני אמורה להגיד לה??

שלום לילי, בתך מתמודדת עם רעיון המוות בדרך הטובה ביותר העומדת לרשותם של ילדים - המשחק ב'כאילו'. משחקי הדמיון הדרמטיים מאפשרים לילד את המרחב הבטוח בו הכל אפשרי והכל נמצא במידה רבה בשליטתו. כרגע, אין צורך לומר דבר או להתעקש על משהו. הישארי קשובה וזמינה, ובמידת הצורך השיבי על שאלותיה. לא ציינת האם היה בכוונתכם לאמץ כלב, או לא. בכל מקרה, אפשר להמתין עם זה קצת, עד לרגע המתאים. כשהיא מביעה חשש מהרעיון, אפשר להגיב בפשטות ולומר "נכון. זה באמת מפחיד לאבד משהו או מישהו שאוהבים". למרבה הצער, המוות הוא בן לוויה בלתי נמנע של החיים, והמפגש עם מותם של בעלי החיים הוא אחת הדרכים להשלים עם קיומו. שבת שלום ליאת

שלום רב, הפרעת ההתנהגות של בני התפתחה בעקבות אובדן אחיו התאום בתאונת דרכים לפני כשש וחצי שנים. כיום כבר שנה שניה הוא בבית ספר לחינוך מיוחד ושם מאוד משתדל ולא נגרר. הבעיה היא בבית, קללות, צעקות, התגרות אינסופית בי ובאחיו הקטן בן השש. אני משתדלת בכל יום מחדש, לדבר אליו יפה ובשקט ולהכיל אותו אך מתקשה, זה כאילו הוא בוחן כל הזמן עד לאן הוא יכול למשוך אותי. אני מוצאת את עצמי צועקת ואומרת לו דברים שמבחינתי הם נוראיים ולאחר מכן בוכה זמן רב. אובדת עצות וכואבת. הילד מטופל בריספונד 1 כדור וחצי ובימי הלימודים גם ריטלין. אין לי כוחות יותר וחוששת שתגובותי יחמירו את התנהגותו וכן חוששת להשפעתו על הבן הצעיר יותר שמתחיל לחקות את התנהגותו ודבריו. אשמח לכל סוג של עזרה ועצה.

שלום רב, אובדן ילד הוא אחד האסונות הקשים שיכולים לפקוד משפחה, והשפעותיו עלולות להימשך גם שנים רבות לאחר האירוע עצמו. לעיתים קרובות, באופן לא מודע, אחים שכולים בוחרים לשאת על עצמם סימפטום כלשהו, כדי 'להחיות' את הוריהם, להקימם מאבלם, ולהזכיר להם את קיומם וצרכיהם של הילדים שנותרו. אני סבורה שמדובר בהתמודדות אינטנסיבית ויומיומית, כמעט בכל רמות התפקוד, ושאתם זקוקים לסיוע מתמשך ולא לעצה אינטרנטית. אני מחזקת אותך, ומפצירה בך לפנות ללא דיחוי לקבלת עזרה מסודרת, פנים אל פנים, אצל פסיכולוג קליני, עם אוריינטציה משפחתית, שיוכל לסייע לך גם בהדרכת הורים וגם בתמיכה הרגשית שמגיעה לך. חזקי ואמצי ליאת

בתי סובלת מחרדות כלשהן כבר במשך שנתיים כשהיא בתקופות לחוצות (מעבר לגן חדש, הולדת אח.. ימי הולדת) אז זה מתבטא היא נוהגת לכחכח בגרון. זה יכול להמשך חודשים רצופים והכיחכוחים מופיעים או כל היום או לסירוגין... ולפעמים יש ימים בלי ואז שוב זה מופיע. השבוע היא גם סיפרה לי שכשהיא מגיעה לגן מתחילה לכאוב לה הבטן וזה עובר כשאנחנו מגיעים לקחת אותה. אז אני מניחה ששוב מדובר בסוג של חרדה. אני ממש עובדת עצות ולא יודעת איך עליי להתנהג ומה לעשות

שלום רב, טיקים קוליים (כחכוח) או מוטוריים שכיחים למדי בילדות, והם נעלמים בדרך כלל מעצמם, ללא כל טיפול. חשוב לציין בהקשר זה, שהופעתם של הטיקים אכן משקפת מתח וחרדה, וההתייחסות צריכה להיות מופנית אליהם, ולא אל הטיקים עצמם (אליהם מוטב לא להתייחס כלל). מאחר ובתך עדיין צעירה מאד, אני מציעה להעדיף הדרכת הורים על פני טיפול פסיכולוגי פרטני, זאת כדי ללמוד לתת מענה נוסך ביטחון ומדוייק מול הפחדים שלה. בברכה ליאת

בני ד. סובל מדיספרקציה. מאז ומתמיד היו לנו קשיים עם הילד שהיה מתוסכל עקב אי יכולתו לדבר בצורה ברורה וחוסר ההבנה שלנו, ההורים, מה הוא מנסה לומר. לפני כשנה נולד לנו ילד, רביעי במספר. מאז המצב החמיר ונראה שד. בוחן כל הזמן את התגובות שלנו. הוא שובר חפצים בבית, מרביץ לתינוק ולשני אחיו הגדולים, קורע ספרים ושובר חפצים יקרים לנו. החיים הפכו בלתי נסבלים ואנו לא יודעים כיצד להתמודד איתו. אנא הפני אותנו למומחה בתחום, תני לנו עצה, אנו מתחננים לפתרון שכן, המצב אינו אפשרי יותר.

שלום רב, הכתובת המתאימה היא פסיכולוג ילדים התפתחותי או קליני. התייעצי על כך עם קלינאית התקשורת שלכם, שבוודאי תוכל להמליץ על אנשי מקצוע בתחום. כפי שאני רואה את הדברים מתוך דברייך, הדרכת הורים היא קריטית ונחוצה ממש כמו העבודה הפרטנית עם הילד. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן 3 ילד מאוד רגוע וחיובי, בבית מצייר, משחק כרגיל, אין בעיות שינה. מגיל 0 נתון למרות. יש לו לפעמים קטעים של רוצה משהוא ומאוד מתעקש - אם לא נותנים לו הוא יכול לבכות, או לכעוס עלינו ולומר, אני לא חבר שלך, אני לא אוהב אותך ולעמוד בצד משהוא כמו 15 שעה שבה אין אליו גישה מכיוון שהוא לא מוכן לדבר, בסוף עובר לו . הבעייה הינה בגןשהחל בספטמבר האחרון: חלה בו עקשנות יתרה. הוא לא מוכן לעבוד בגן (רק לשבת במפגש ומשחקים חופשים כמו בצק קוביות... לא מוכן לעשות יצירה צביעה - אין לו בעיית מוטוריקה כי בבית צובע יפה ומדוייק) הגננת אמרה לו שאם הוא לא עובד שיצא מהחדר ואז נוצר מצב שהוא מחוץ לחדר 15 דקות ויותר וגם מתחיל תהליך שבו הילד כבר לא רוצה לחזור לחדר. במסיבה שהייתה אתמול בגן (למרות שהתכונן ורצה ללכת למסיבה)החלה יפה, אך ברגע שהגננת ישבה לידו הוא סובב לה את הגב ולא היה מוכן לדבר אליה וגם לא להשתתף במסיבה. ישב בשקט בכיסא ולא זז וגם לא רצה ללכת הביתה ולא התייחס לגננת בכלל. מה עושים? תודה

שלום, גידול ילדים הוא מלאכה קשה, והגיוני להניח שמדי פעם, לאורך התפתחותם, ניתקל בהתנהגויות פחות קואופרטיביות, לא מווסתות, מכבידות ואפילו מעצבנות ומכעיסות. הילד שלך נמצא בגיל ה"דווקא", והתנהגותו אינה חריגה. כאשר הסביבה מאד מתרגשת מההתעקשות שלו, וממשיכה לחזר אחריו במרץ, הוא עלול להמשיך ולעשות שימוש בטקטיקה הזו. בעיני, נכון להציע לו תמיכה ותיקוף לרשותיו ("אתה כועס עכשיו כי לא קיבלת מה שרצית/כי הוצאנו אותך מהחדר/כי לא בא לך לדבר עם הגננת, וזה בסדר") ועם זאת, להשאיר בידיו את הבחירה מתי לרדת מהעץ ("נשמח לשחק איתך כשתחליט לחזור אלינו/אתה מוזמן לחזור לפינת היצירה או לתוך הגן ברגע שתרצה. אנחנו מחכים לך בסבלנות"). בהצלחה ליאת

ילדתי בת 4.עם רגישות יתר תחושתית מגיל אפס. מטופלת בריפוי בעיסוק מגיל מאוד צעיר. כשהיתה מאוד קטנה, נחשדה בבעית תקשורת(בגלל הרגישות התחושתית). היום ברור לכולם שאין לה כל בעית תקשורת ב"ה.בתחילת שנה התחילה גן חדש ומאז 3 חודשים הילדה בחרדה עצומה. שמתבטאת עדין בגמגום שהתחיל והחריף/מחריף. הילדה בגן דתי. והגננת מספרת המון סיפורי תורה. הילדה פוחדת מהם ולא מוכנה לשבת ברכוז. היא ממש בורחת. אנחנו עובדים על זה, בחשיפה מאוד הדרגתית לגירוי ושליטה... השאלה שלי: א.האם זה נורמלי? (היא היחידה שמפחדת...). ב.האם יש לכם רעיונות איך להתמודד עם זה? עלי לציין שהילדה מאוד מניפולטיבית. החרדה אמיתית! אך ברור לי שיש לה גם מניפולציות. כי היא פוחדת מעוד המון דברים:הגננת שצועקת (לאו דוקא עליה). ילדים גדולים בגן. עלי לציין שהילדה מטופלת בטיפול רגשי פעמיים בשבוע כבר שנה+. אבל, היו לה קשיים רגשיים אחרים ועכשיו באו חדשים..., והגמגום שהולך ומעמיק מטריד אותי יותר. אגב, לילדה יש סייעת צמודה בגן(בגלל החשד התקשורתי מהעבר), שמודרכת ע"י אשת מקצוע מהח.המיוחד. אבל, לא פסיכולוגית. האם עלי ללכת לפסיכולוגית שמומחית בחרדות?

שלום אירית, אני מבינה את דאגתך, אך סבורה שאנשי המקצוע המעורבים בטיפול בילדה הם הכתובת הראויה לשאלות שלך. למרות התיאור המפורט ששלחת, אין ספק שיכולתם להעריך נכונה את הצרכים של בתך טובה עשרת מונים מזו שלי. להערכתי, המכון להתפתחות הילד הוא כתובת-גג, המאחדת את כל אנשי המקצוע הרלוונטיים, כולל פסיכולוגית התפתחותית. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום, אנו מחפשים פסיכולוג או פסיכולוגית מצויינים באזור הקריות לביתנו בת ה-16. היא נערה מבריקה ומצליחה, אך בעלת דרישות עצמיות גבוהות ביותר ודימוי עצמי ירוד. וזה רק קצה הקרחון. אלון

שלום אלון, אם פסיכולוגית בחיפה באה בחשבון,תוכל להתקשר אלי מחר לטל' 052-3106667, ואולי אוכל לעזור עם המלצה. לילה טוב ליאת

טוב לראות אותך! איזה יופי! ברכות :-) (לילך)

היי לילך, יופי שאת קופצת לבקר. מקווה שאת בטוב. חג חנוכה שמח וטעים ותודה :-) ליאת

בתי ילדה נבונה מאוד, בעלת יכולות קוגניטיביות גבוהות במיוחד. ועם זה, היא חסרת ביטחון באופן ניכר. היא פוחדת לטעות, לא בטוחה שמותר לה לדבר, מבקשת רשות על כל צעד ושעל, ולא תמיד עצמאית. גם בגן היא מאוד חסרת ביטחון, לוחשת את התשובות (שהן כמעט תמיד נכונות), מפחדת מאוד לעבור על חוקים, וצייתנית מדיי. אנחנו נופלים למלכודת כאן: משבחים אותה על כמה שהיא טובה, כך שהיא פוחדת להיות "ילדה רעה", משבחים אותה על חכמתה ומתקנים טעויות, אוטומטית מגיבים לבקשת רשות, שמאוד נוחה לנו, במקום להילחם בעצם הבקשה (לאחרונה התחלתי לעשות כן). השאלה שלי היא איך להגביר את הביטחון העצמי שלה מבלי להכניס אותה לתוך בועה של מושלמות שהיא תפחד לנפץ? האם רק לשבח ולהתפעל כל הזמן? האם לתקן טעויות או להוסיף לאמירות חסרות? איך נוטעים בה את התחושה שהיא נהדרת וחכמה ואהובה, אבל גם שזה בסדר לטעות ולא גורע מחכמתה? תודה רבה, אימא מוטרדת

שלום אפרת, בדר"כ, המודעות לבעיה מסייעת לנו למצוא את הדרך להתמודד איתה. באופן כללי, ילדים מרצים הם מי שמאמינים כי רק כך יזכו באהדה והתפעלות. כמובן שלא נעודד ונתפעל - כאסטרטגיה - מהתנהגות שלילית. במקום זאת, נוכל להרחיק מעט את זכוכית המגדלת, ונעשה הכל להימנע מגישה שיפוטית (לטוב ולרע). נסו לעודד התנהגויות של יוזמה והרפתקנות, ולהמעיט בערכם של התוצרים. כך יורד הלחץ סביב הצלחה והישג, וגוברת הנכונות להסתכן בטעות. בברכה ליאת

שלום, בני בן שנתיים ושלוש. ילד חכם מפותח מאוד לגילו מבחינה ורבלית, יודע להתבטא מעולה. יש לו אח בן חצי שנה שהוא די מתעלם מקיומו (אנחנו מנסים הרבה לקרב ביניהם אבל הוא בשלו...). מלבד התנהגות ה"מרד" הרגילה האופיינית לגיל, ישנם שני דברים שמטרידים אותי: 1. הוא כל הזמן מבקש בקבוק חלב, כל הזמן, בוקר, צהריים וערב. (הוא גמול מבקבוק מגיל שנה ושלוש בערך, כלומר שנה...) בהתחלה זרמתי איתו ונתתי לו, בכל זאת הוא פעוט קטן אבל זה החמיר והוא כל הזמן רוצה, אחיו בעיקר יונק אבל אם לאח שלו יש בקבוק מתחילה סאגת קנאה נוראית, בכי קורע לב, והכל בשביל שניתן לו את הבקבוק של אחיו (רק של אחיו). זה הופך להיות מאבק ממש קורע לב. בעיקר בשבילי. 2. בשלושה שבועות האחרונים הוא לא אוכל כלום! זה התחיל מזה שהוא היה חולה כמה ימים ולא אכל כמעט כלום, רק שתה. בזמן המחלה לא ייחסתי לזה חשיבות כי באמת במחלה הרבה פעמים אין תיאבון, אבל משם זה רק הדרדר והגיע למצב שהוא לא אוכל בגן בכלל.. בבית מבקש רק קורנפלקס או חטיפים. אני לא נותנת לו ואז נוצר מצב שהוא יכול לעבור יום שלם ללא אוכל. אתמול למשל הדלקנו נרות חנוכה ואפילו סופגניה הוא לא רצה. אני חושבת שהוא מצוי בסוג של דיכאון.. הוא כבר לא שמח כמו שתמיד היה, לא שר לעצמו שירים, לא רוקד... איך מאבחנים כזה דבר אצל ילד? ניסיתי לחקור את הגן האם היה משהו בגן? אבל אני נוטה לשייך את זה לקנאה באחיו הקטן שבאופן טבעי עם הגיל הפך להיות תקשורתי ומתוק ואנחנו מתייחסים אליו. מה עושים? לא עוזר להכריח אותו לאכול כי הוא לא מוכן, ניסיתי גם להתעלם ולא לייחס לזה חשיבות אבל גם זה לא עוזר. הוא בשלו. אשמח לתשובה והכוונה במידה וצריך טיפול.

שלום מירב, תחושות הבטן שלך אומרות לך שמדובר בקנאה ואפילו בדיכאון, ואני מזמינה אותך לחשוב (תחת הנחה זו) מה באמת יעזור לו כרגע. אם ההשערה שלך נכונה (גם בעיני יש בה היגיון), למה להתעקש איתו כ"כ בנושא האוכל? את דואגת מאד משביתת הרעב שלו, אך מסרבת לאפשר לו לקבל חלב וקורנפלקס, שבודאי עדיפים על צום. לטעמי, נקלעתם לסוג של מאבק כוח בו שניכם מפסידים. הוא נשאר מריר, עצבני, מקנא ורעב, ואת נשארת כעוסה ודואגת. אני מציעה לך לנסות להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, לנסות להבין את המסר שבנך מנסה להעביר אלייך באמצעות בעיות האכילה, ולהיענות לו באופן מיטבי. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 2.5 ויש לו אח בן 6. באופן כללי מדובר על ילד נבון ותקשורתי. לפני כחודש עבר ניתוח כפתורים וכתוצאה מכך הוצאו לו המים באוזניים והוא החל להשתפר בדיבור. עדיין רחוק מלדבר בהתאם לגילו. בתחילה חשבנו שהתקפי העצבנות, שנבעו תמיד מעקשנות להשגת משהו שאיננו רוצים לתת לו או זה להזמן המתאים, נבעו מחוסר היכולת שלו להתבטא ומחוסר השמיעה שלו, אך מאחר וזה ממשיך גם אחרי הניתוח כנראה שיש בעיה. דוגמא שכיחה, בתדירות גבוהה: כל המשפחה בשעה 7-8 בערב מתארגנת לשינה. עולים מהסלון למקלחת - בדר"כ ברכבת... ושמים לילד פקקים (בגלל הניתוח) ומקלחים. יש ימים שהוא מתעקש לא לעלות, אח"כ משחק איתנו ב"רק אמא" ואחרי שנייה "רק אבא" יכול להיות במשך שעה - על מנת לשים לו את הפקקים. בסוף, אנו משתמשים בכוח ומכניסים אותו לאמבטיה בצרחות. ואז הוא נכנס לאמוק ומתחיל להשתולל בטירוף עד שרק אחרי כחצי שעה-שעה נרגע ואפשר להשכיב אותו לישון. כלומר צריך להתנהג איתו בשיא הסבלנות וכן ללהשקיע זמן רב במצב שהוא לא רוצה לעשות מה שצריך/מבקשים ממנו. כל בוקר הוא מתעורר בצרחות "אמא בואי". החלטנו לא לגשת כל עוד צורח, יכול להיות שזה יגיע ליותר משעה. ואז מגיע אלינו וצורח שרוצה תה. אנחנו אומרים לו שאם לא יצרח נקום להביא לו. בכל המקרים, איומים לא עוזרים זה רק מגביר את הצרחות (וזה מפריע לנו מאוד וגם לשכנים....). העקשנות מתבטאת גם מול אחיו שהרבה פעמים כבר מוותר לו (במקרים מסויימים אנו דואגים שלא יוותר).במשך היום אם אנחנו בבית אנחנו נותנים לו לבכות עד שהוא נרגע. המצב הזה בלתי נסבל בייחוד שזה לפני השינה, כשהוא קם בלילה (לפחות פעם אחת, כדי לשתות מים ואז חוזר לישון)ומתעורר בבוקר, בצרחות!. דוגמא למקרה נוסף- לעיתים רוצה להכנס לאוטו ולהתיישב לבד. אם במקרה הנחתי אותו בכסא וביום הזה זה היום שלו בא להתיישב לבד, הוא יצרח, עד שאוריד אותו והוא יתיישב לבד. אין מצב שידבר ויבקש בצורה עדינה שאעשה את זה או יוותר הפעם. מה עושים????

שלום ליטל, למרות ההשקעה הרבה שלך בתיאור מפורט של הקשיים, נדמה לי שהתשובה הפשוטה מתנוססת בראשית דברייך, ככותרת: מדובר בפעוט בן שנתיים וחצי! גיל זה מתאפיין במאבקים עזים בין הילד להוריו, על רקע הקונפליקט בין רצונו בעצמאות ושליטה, לבין תחושות של תלות, נזקקות וחוסר אונים. בגיל זה נראה הרבה מאד התפרצויות סוערות, ביטויי זעם, ותנודות בין גילויים של התנהגות עצמאית ו'בוגרת' לבין דפוסים תינוקיים של יבבנות וחוסר יכולת לווסת רגשות. כדי שהתקופה הזו לא תהפוך לגיהנום (מעבר להכרחי...), כדאי להיות מודעים לכך שמדובר בשלב התפתחותי חשוב, ולא באישיות בעייתית של הילד. מצד אחד, חשוב לאפשר לו הזדמנויות להרגיש עצמאי וכשיר ("בוא נראה איך אתה מצליח להתיישב לבד בכיסא שלך, כמו גדול"), ומצד שני, לתת לו תחושה שיש בבית דמויות גדולות וחזקות ששומרות עליו, מכתיבות את הכללים, ולא מאפשרות לו להכתיב את ההתנהלות בבית טרם זמנו. זה דורש תמרון לא פשוט, והרבה שכל ישר. כאשר הילד נכנס להתקף צרחות וזעם, מוטב לעזור לו להיאסף ולווסת את העוצמות הרגשיות בעזרתנו, ולא להשאיר אותו צורח למשך שעות. אין זה אומר שנוותר לו או ניכנע לגחמותיו, אך כן נעזור לו להתמודד עם התסכול ("אני מבינה שאתה רוצה את אבא, אבל עכשיו אני כאן, ואני אקלח אותך גם אם תבכה קצת. בוא נראה אם נוכל למצוא משהו נחמד לעשות באמבטיה"). אני מציעה להימנע מהסברים מילוליים ממושכים, ולקצר את משך הקונפליקט בפעולה נחושה ושקטה. כשאתם מאפשרים לו "לשחק אתכם" שעה ארוכה סביב השאלה מי ישים לו את אטמי האזניים, הוא מקבל מרחב החלטה גדול מדי, שממילא בסופו של דבר חוזר אליכם. במצבים כאלה עדיך 'לחתוך' הרבה קודם, ולא לגלוש לסצינה הדרמטית והמתישה. מקווה שתצליחו ליישם, ואם תרגישו קושי, פנו להדרכת הורים קצרה. בהצלחה וחג חנוכה שמח ליאת

שלום רב, אני מעוניין בהמלצה לפסיכולג באיזור הדרום להתמודדות מול נער מתבגר. הייתי מאוד רוצה לדעת האם יש פסיכאטר שהוא גם פסיכולוג למתבגרים אשמח לקבל המלצה ,

שלום ראובן, יש בהחלט פסיכיאטרים שעוסקים גם בפסיכותראפיה (טיפול נפשי שיחתי), ואפשר לנסות למצוא אותם בעזרת רופא המשפחה שלכם, בעזרת האינטרנט או בעזרת המלצות מקוראי הפורום. לצורך כך יהיה עליך לצרף כתובת מייל לכאן, שכן אין לנו אפשרות להתיר פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לצערי, איני מכירה פסיכיאטרים בדרום, ולכן לא אוכל לעזור מעבר לכך. בהצלחה רבה ליאת

בתי, כיום בת 4 ועדיין מסרבת בתוקף ללכת להצגות. בגיל שנתיים לקחתי אותה בפעם הראשונה להצגת ילדים והיא פחדה מאד, לטענתה היה רעש חזק במשך רב ההצגה בילינו בחוץ בעיקר בשירותים (היה לה כל הזמן פיפי) פעם שניה שניסיתי לקחת אותה להצגה היה בגיל 3 אפילו עם חבר... אבל גם אז פחדה וביקשה ללכת הביתה. אני כבר לא לוקחת אותה אבל עדיין כשאני מציעה לה היא ממש מסרבת ואומרת שיש רעש חזק והיא לא רוצה ללכת. האם להתעקש? מה אפשר לעשות כדי לשכנע אותה ללכת??

לא. לא לשכנע. לעשות רק מה שהיא רוצה, מה שהיא אוהבת (כן, כמו השיר של גלי עטרי) לא לדחוף לשום מקום. את לוקחת אותי 18 שנים אחורנית. בני היה ממש אותו הדבר. פחד מימי הולדת. פחד מתמונות של ליצנים פחד משואב אבק פחד מפתיחת תריס בגן (כן, הגננת היתה צריכה לפתוח תריס הרבה לפני שהוא מגיע....) ועוד ועוד. היום הוא בחור כארז. התגייס לאחת הסיירות המובחרות ביותר בצהל. יודע בדיוק מה הוא רוצה (והוא מכוון הכי גבוה.....האמיני לי) עיזבי. תני לה שקט. החיים קשים גם ככה. אם בתי או בני בגיל הזה, היתה מבקשת פיפי כל דקה , הייתי מבינה שמשהו פה לא מתאים , לוקחת אותה הביתה ושוכחת מהצגות. . לא מזכירה אפילו הצגה עד שהיא תבוא לבקש גם אם יהיה בעוד עשר שנים.

שלום שיר, לא יכולתי לכתוב משהו טוב יותר ממה שכתבה לך ענת. יפה ומרגש, ונכון כל כך. גם אני מכירה אישית כמה לוחמי עלית, שבעברם לא יכלו להתמודד עם מות אמו של במבי, עם המנגנת בגן, ועם סופת רעמים קונבנציונלית. זה יעבור. ההצגות יחכו. וותרי על הכרטיסים לפסטיגל, וברכי על חנוכה שקט בחיק המשפחה. הרבה אור! (ותודה לענת) ליאת

בגן שעשועים ילדים בוגרים ממנו הקניטו אותו. שאלו לשמו, הוא ענה ואז שילבו את שמו עם חרוז מעליב. בני בא אלי בבכי ואמר לי שהם אומרים לו מילים לא יפות. אמרתי לו להתעלם...ללכת מסביב, ראיתי שהוא שב אליהם ואמר להם שהחתול על החולצה שלו יטרוף אותם.... זה מעלה אצלי סוגיה- אילו כלים אני יכולה לתת לו להתמודדות. לא אהבתי איך שאני הגבתי ושמחתי על הפתרון שלו. אני שואלת מאחר ויש לו נטייה לבכות מיד גם כאשר ילדים אחרים בגילו אומרים לו משהו, או מרביצים לו הוא לא מגיב ישר מתחיל לבכות. עלי להודות שאני הנחתי אותו להחזיר שמרביצים לו- יש רק ילד אחד בגן שמרביץ לו ורק לו בגן לדבריי הגננת הוא תפס את בני בחולשתו ואותו ילד לא מעז על אחרים.... תודה

שלום מינה, ילד בן שלוש עדיין זקוק להשגחתך והגנתך גם בגן המשחקים, וגם כשמדובר בילדים בני גילו. כאשר את מנחה אותו להחזיר כשמרביצים לו, את למעשה מניחה יסודות בעייתיים לניהול קונפליקט, ומגבירה את הסיכוי למעורבותו בתקריות אלימות. זכרי שחוסן אמיתי אינו נשען על כוח הזרוע, אלא על הסתמכות עצמית, יעילות חברתית ובינאישית, ונכונות לוותר ולנהוג איפוק. הנטייה לבכות היא אסטרטגייה לגיוס המבוגרים במהירות, ואני מניחה שאותך זה אכן מפעיל. בעיני, נהגת מצויין כשאפשרת לו למצוא את הפיתרון בכוחות עצמו. הרעיון של החתול מהחולצה משקף חשיבה ילדית-מאגית, המעניקה לאובייקטים תמימים או דמיוניים כוח, וכך מסייעת בהתמודדות עם הפחד ועם תחושות חוסר אונים. זו אסטרטגיה התואמת את גילו, ובעיני היא עדיפה עשרת מונים על כוח הזרוע. בברכה ליאת

למה בעצם עלולות להיות לו בעיות בניהול קונפליקטים? הרי אני מנחה אותו להחזיר רק שפוגעים בו, בעצם האם הוא יכול להבין את זה ולא לעשות הכללה? עלי לציין סה"כ בסופר של דבר זה גם לא ממש מצליח כי הוא לא מחזיר....וגם עונה לי שבגן אסור להרביץ (ואני לא ממשיכה באותו משפט לסתור את זה...). בגדול מה שאת אומרת זה לתת לו למצוא פתרונות בעצמו, האם אני יכולה גם להציע לו פתרון אחרי שהוא מציע? ואם כן מה אני יכולה להציע לו? תודה

שלום, בני בן ה 4 ילד עקשן השבוע חגגו בגן מסיבת חנוכה והילד לא רצה ללכת למסיבה ניסתי לדבר איתו לשכנעה אותו שום דבר שאלתי אותו למה אתה לא רוצה ללכת כי הוא מתבייש בסווווף לא הלכנו השאלה האם הייתי צריכה לוותר לו ולמה הוא לא הסכים ללכת

שלום אוריה, למרות שבחרת את הכותרת "עקשנות", אני נוטה להאמין לבנך, ולקבל זאת כ"ביישנות". יש לא מעט ילדים הנתקפים אימה מהרעיון של מסיבה צפופה, עם הרבה הורים, ומכך שיהיה עליהם להשתתף ולהופיע בפני קהל גדול כ"כ. עלייך לזכור שלפני מסיבת חנוכה בגן, יש לא מעט חזרות, וגם הגננת מתוחה ועצבנית. יש ילדים הנלחצים גם מהרעיון שיאכזבו את הגננת, שייטעו ויפשלו מול כולם, או מהרעיון של משחקי האש והאור (ובעיקר החושך) האופייניים לחנוכה. נדמה לי שהדרך המומלצת במקרה כזה היא דרך הביניים: ללכת למסיבה, ולהבטיח לו שיוכל לבחור אם להשתתף או לא. אם הילד בוחר שלא להשתתף, יש לאפשר לו לשבת על ברכי ההורה, ולהישאר שותף פסיבי לחגיגה. אני מקווה ששמונת ימי החג הנעימים, יחד עם מתיקות הסופגניות והלביבות, ישכיחו את עוגמת הנפש, ויאפשרו לכם לשמוח למרות הכל. בברכה ליאת

בתי בת 4 ילדה מאד רגישה סיפרה לי היום שכל יום בגן כואבת לה הבטן. תשאלתי אותה כל מיני שאלות כדי לנסות לעלות על הבעיה.. והיא הוסיפה ואמרה שאיך שהיא נכנסת בבוקר לגן מתחיל הכאב והוא נעלם כשאנחנו מגיעים לקחת אותה. לטענתה כיף לה בגן והיא אוהבת את הגננות ואת הילדים... איך לטפל בבעיה הזאת??? שנראית לי פשוט חרדה

שלום, לפני שמחליטים שכאב פיזי משקף מצב רגשי, יש לשלול מעבר לכל ספק בעיה רפואית, גם אם הסיכוי לכך באמת נמוך. מעבר לכך, אני ממליצה לשתף את הגננות, ולבקש מהן להסתכל עליה מעט יותר, ולהיות קשובות יותר לרמזים של כאב ומצוקה. אפשרות שאין להוציא מכלל חשבון, היא שילדתך חשה שקיימת אצלך הקשבה מיוחדת לנושא הבריאותי, ושבאמצעותו היא זוכה להתעניינות ממושכת ואוהדת יותר. נסי לשים לב גם לאפשרות הזאת. הרבה בריאות וחג אורים שמח ליאת

שלום רב, אני זקוקה להתייעצות בהולה!! אחינית שלי בת שמונה ירדה הבוקר לקנות מצרכים מהמכולת ובעודף שנותר אמה הרשתה לה לקנות חטיף. הילדה חזרה הבייתה מבוהלת ורועדת! קנתה את החטיף ולקחה מבלי לשלם גם שוקולד. בעל המכולת יצא אחריה ולקח ממנה. אני לי תאור של מה היה בין בעל המכולת לבינה! היום יש לה מסיבת חנוכה בה היא מופיעה ולה חיכתה הרבה - האבא הודיע שהעונש שלה שהוא לא יבוא למסיבה היום ואחותי ( האמא ) אינה כלל בארץ בימים אלה. מה לעשות? הילדה בכתה רבות - באופן אישי אני יודעת שהעונש צריך להיות קשור למעשה.

"סתם" אמא שמבינה בתור אדם רגיל מן היישוב, שכשילד בגיל כזה גונב ממתק, אין כאן בכלל שום מקום לעונש. מיותר ולא יקדם לשום מקום . לא את הילד/ה ולא את ההורה המעניש. מיתוך הבנתי הלא פורמלית, ההורה צריך לבדוק את עצמו לפני שבודק את ילדו. ולאחר שבודק היטב את עצמו, ולדעתי לא בדיוק יצליח להבין, עליו ללכת לייעוץ אפילו ללא הילדה בפעם הראשונה ואז לבדוק את הענין. ודרך אגב, אחרי גניבה ראשונה תמיד תבוא שניה ושלישית אם לא יטופל הענין במיקצועיות ולא בעונשים.

שלום ורד, אני מניחה שהאירוע כולו הותיר בילדה רושם עז, ודי בכך כדי להרתיעה בעתיד מרעיונות דומים. אירוע חד פעמי שכזה משותף להמון ילדים (וילדים לשעבר), וברוב המקרים אין לו כל המשך. הוא מייצג שליטה דלה בדחפים - האופיינית לילדים צעירים - ולאו דווקא נטיות קרימינליות או בעיות נפשיות. אני מסכימה שאין טעם להעניש בחומרה ילד שמעד כך, לפחות כל עוד מדובר באירוע יחיד וחד פעמי. במקרה של גניבות חוזרות יש להתייעץ ולשלול קשיים רגשיים או בעיה בהפנמת נורמות התנהגות מקובלות. מקווה שאבא הגיע בסופו של דבר למסיבה, ושאור הנרות גרש את החושך... חג שמח ליאת

ילדי בכיתה ב בבית הספר ממלכתי דתי.הוא מחונך,בריא וילד טוב.הבעיה שהוא מביא בפני, הינה סוג של חוסר התחברות עם הילדים בהפסקות ובשיעור ספורט.משמע,הילדים משחקים כדורגל כל הפסקה ובשעור הספורט וילדי לא מתחבר למשחק הזה,ומתלונן שמקללים שם ומפילים אותו לריצפה.ועל כן הוא מוצא את עצמו בודד בהפסקות ואף ללעג מצד הבנים והבנות.ניסיתי לגרום לו "לאוהב" את המשחק אך החמוד בשלו לא מתעניין.ואני שואל מה אפשר לעשות כדי לחברו יותר לחבורת המשחקים או לעזור לו כדי שירגיש יותר טוב בהפסקות.תודה רבה שלומי

שלום שימי, זה נכון שהעיסוק בספורט מבסס את המכנה המשותף הגברי הרחב והשכיח ביותר, כשהכדורגל נמצא בראש... עם זאת, יש לא מעט ילדים-בנים, הנרתעים מההיבטים האגרסיביים של הפעילות הזו, ומוצאים את עצמם מחוץ להוויה הזו. לתחושתי, ההימנעות מכדורגל אינה האחראית הבלעדית לבדידותו, ויש כנראה דברים נוספים שמקשים עליו. אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי לקרן (קומה אחת מתחתיך, כאן בפורום), ולנסות לגייס לעזרה את צוות ביה"ס. במקביל, אפשר לנסות לחזק אותו אחרי שעות ביה"ס, ולעודד אותו לפעילויות אלטרנטיביות שיזמנו חוויה של הצלחה והישג (חוג נגינה, אמנות ויצירה, טיסנאות, אוריגמי, שחמט, וכיוב') וירחיבו את המעגלים החברתיים שלו. כמובן שתמיכה, אהבה וקבלה מלאה בבית, יכולה למזער את הפגיעה בדימוי העצמי שלו, ולשמור על תחושה בסיסית של ערך וביטחון עצמי למרות הקשיים הזמניים. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת ה-6.5 עלתה השנה לכיתה א' והיא חווה קשיים חברתיים. בן זוגי ואני הבנו זאת מתוך דברים שהיא מספרת והמחנך של הכיתה השלים לנו את התמונה. מדובר בילדה חברותית, חייכנית, נבונה, ללא בעיה לימודית. היא הגיעה לכיתה עם חברים בנים, אבל הם טרודים בלבסס את מעמדם בכיתה החדשה, והיא מוצאת את עצמה לבד. בפועל עוגן מסוים בכיתה מכנה אותה בשמות גנאי, האחרים מצטרפים, לא משתפים אותה בהפסקות. אנחנו משתדלים בבית לעטוף אותה בהרבה אהבה, לא לחקור יותר מדי, ולהרבות בסיפורי ילדות שלנו על קשיים שהיו לנו (מדהים כמה זה משפיע עליה וגורם לה לדבר על מה שעובר עליה...), משתדלים להזמין לפה ילדים מהכיתה כדי שיכירו אותה. אבל התחושה היא שבינתיים זה לא עוזר. הבוקר בישרתי לה שאנחנו אוספים בצהריים ילד אחר מהכיתה ונביא אותו אליו הביתה, והתגובה שלה היתה "מסכן, הוא צריך לחזור איתי". הלב שלי נקרע. זו ילדה שלא היתה לה שום בעיה עם דימוי עצמי. להיפך! עצה?

שלום קרן, הלב אכן נקרע. כשהילד שלנו נקלע לצרות עליהן אין לנו כל שליטה, תחושת חוסר האונים משתלטת, עליו ועלינו. ובכל זאת, בגלל גילה הצעיר והודות למודעות שלכם למצבה, אני מאמינה שאפשר להביא לשיפור במצב. לצוות ביה"ס, ובמיוחד למחנך הכיתה, יש יכולת לסייע לילד לשפר את הסטטוס שלו בדרכים עקיפות, כמו יוזמה של פרוייקטים משותפים, המחייבים את הילדים לאינטראקציה תוך כדי ומחוץ לשעות הפעילות בביה"ס. המשימות יכולות להיות אקדמיות או חברתיות, ובלבד שיזמנו שיתוף פעולה מועיל בין הילדים. אפשר להיעזר גם באימהות אחרות, שיעודדו את הילדים למפגש חברתי. אבל אין בזה די. נדמה לי שאין מנוס מבחינה אמיצה והתחקות אחרי סיבות אפשריות לדחייה של הילדה וללעג המופנה כלפיה. לפעמים הסיבות לכך נעוצות בהיבטים חיצוניים ושטחיים, ולפעמים בסוג של מאפיינים אישיותיים/התנהגותיים. חשוב לעשות מאמץ לזהות את מוקד הקושי, ולפעול בהתאם. אם קשה לבד, אפשר לנסות להיעזר באיש מקצוע או בגורמים מתוך ביה"ס (יועצת או פסיכולוגית). במקרה של מיומנויות חברתיות לקויות שווה לשקול התערבות טיפולית פרטנית או קבוצתית. בהצלחה ליאת

עיצה שלי- תעשי המון מפגשים חברתיים.תזמיני אלייך הבייתה ותעשי פעילויות. אני יודעת שאנשי מקצוע אומרים שהילד צריך לעשות לעצמו את העבודה . אך היא עדיין קטנה.אולי קיים הקושי ואת צריכה לשבור את המחסום. תעשי אותה מלכה תוך מספר שבועות בלבד!! מדובר בהמון עבודה עבורך אבל תוצאות טובות. מניסיון. הכישורים החברתיים שלה יבואו בהמשך. אל תדאגי.

שלום, בתי בת 3 התחילה בחודש האחרון לפתח תחושות פחד.היא ראתה סרט מצוייר של טינקרבל (דיסני) ובו היה חתול .מאז היה פוחדת לישון במיטה ,קמה כל לילה בשעה 2 כשהיא צורחת. היא אפילו מדברת לחתולה לפני שהיא הולכת לישון ומבקשת ממני להגיד לחתולה ללכת מספר פעמים.כל היום היא מתפקדת רגיל עד שמגיע הלילה והיא אומרת שיש לה חתולה בחדר והחתולה "עשתה לה ביס ביד". בשבוע האחרון היא גם התחילה לפחד כשפעמון הדלת מצלצל. אני חייבת להרים אותה כשאני פותחת את הדלת. רציתי גם לציין שלפני חודשיים נולדה לנו בת שנייה בתודה מראש

שלום נטלי, בתך נמצאת בגיל בו הפחד מיצירי הדמיון שכיח מאד. בדר"כ פחדים אלה חולפים מעצמם, הודות לנוכחותם המרגיעה של המבוגרים. אין טעם להסביר לילדה שאין שום חתולה בחדר, כי בדמיונה יש ויש! אני מציעה לנסות ולהיעזר בשפע ספרי הילדים העוסקים בפחדים אלה, המותאמים לגילה, או בפעילויות יצירה (ציור, פלסטלינה) המסייעות לילד להתיידד עם אובייקט הפחד. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בני בן 8 חודשים תינוק מקסים חייכן ורגוע ,לאחרונה (בשבועיים האחרונים )שמתי לב שהוא הרבה יותר מרוגז מתעצבן בקלות מותח את עצמו ומביע את עצמו בקולות חזקים...ממש כועס .זה קורה בעיקר כאשר הוא רעב או כשהוא רוצה משהו ועדיין לא מקבל.בנסיעה במכונית(עד לפני חודש היה רק נרדם בה)הוא יכול ממש לחטוף התקף זעם(לא מוכן להיות כבול) האם הוא בודק את הגבולות איתי?האם הוא מפתח את אופיו? דבר נוסף הוא כבר זוחל קרוב לחודשיים מאוד פעיל ומפותח מוטורית בהתחלה במעבר בין זחילת גחון לשש הוא היה עושה את פעולת הנעה(קדימה ואחורה)חשבתי שזה יעבור לו כשהוא יתחיל לזחול שש, אולם אני שמה לב שכדי להירגע הוא דוחף את עצמו ממש חזק בצורת ההנעה.הוא יכול להתעורר באמצעהאם עלי לדאוג בעניין הוא נראה נחוש מאוד הלילה ולהתחיל לבצע זאת. אני מרגישה שמתינוק רגוע ונוח הוא הופך לתינוק עצבני וחסר שקט. תודה, גלי

שלום גלי, אני חוששת שהשאלות שלך אינן נוגעות באופן ישיר לתחום העיסוק שלי כפסיכולוגית קלינית. אני מציעה לך להפנות את התהיות שלך לפסיכולוג או רופא התפתחותי, רופא הילדים שלך או לאחות טיפת חלב. בברכה ליאת

ערב טוב ליאת. בני בן 3, מתנהג בצורה שקשה לי להתמודד איתה.בחברת ילדים/משפחה או שיכעס בקיצוניות ויצעק על כל מי שיפנה אליו,או שיהיה שמח וימשוך תשומת לב משטויות של קפיצות וריצות (מעט מסוכנות). הגננת בגן מספרת באופן זהה על התנהגותו בפעילות ביחידות וברבים. בבית, כאשר מתעלם/מתנהג לא כראוי/ הוא נשלח לחדר לחשוב אחרי הסבר מדוע.אני מרגישה שאנ די נוקשה שצריך את הגבול אך גם רכה שצריך חיבוק, אהבה וזמני איכות עם הילדים(אחות בת 7). הדבר היותר מטריד שבגללו אני מעלה שאלתי היא התעלמות עד כדי סיכון. בשבועות האחרונות יצא את פתח הגן ללא ששמו לב לכך ונעדר כחצי שעה עד שמצאנו אותו בחיפושים נרחבים. אחרי שנרגע, שוחחנו עימו בנחת, הסברנו את שעלול היה לקרות ובדיוק איך ומתי יוצאים מהגן (שקוראים בשמו והמטפלת מגיעה). להפתעתי, היום הוא יצא בשנית, אך למזלנו הגננת הספיקה להבחין בו וזה יצא רק כי ראה מרחוק את המטפלת. נואשתי, אני לא יודעת איך להגיע אליו. ישנו שיפור כמובן בחצי שנה האחרונות, בהקשבה אך עדיין רחוקה המטרה. הוא ינסה לעשות דברים בסתר, כאלה שקיבל סירוב כאשר ביקש לעשותם. אני גם מסבירה מדוע אם אי אפשר. אודה לעזרתך באיזו דרך לנהוג ומה לעשות?

שלום, כדי שילד ילמד לקבל את כללי ההתנהגות ולנהוג על פיהם גם ללא השגחה צמודה, עליו לעבור תחילה תקופה של ציות לבעל הסמכות. עמדה הורית רכה ולא עקבית, בעיקר מול התנהגויות מסוכנות, עלולה להעביר לילד מסר בעייתי, כאילו הוא זה שקובע את כללי המותר והאסור. מעבר לסכנה הממשית הנשקפת לו בכל פעם שהוא מפר את הכללים ובורח מהגן, בהיעדר גבולות ילד עלול לפתח חרדות ובעיות חברתיות. כרגע אני ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה, שתנחה אתכם כיצד לפעול (ולא לדבר!) במצבים של סיכון עצמי או התנהגות קיצונית מהסוג שתארת. מעבר לזה, נדמה לי שלא יזיק רענון הנהלים בגן שלכם, שכן לא יעלה על הדעת שילד בן שלוש יצליח לברוח מהגן למשך חצי שעה. בעיני זה חוסר אחריות משווע, הגובל ברשלנות. בברכה ליאת

אכן הנושא טופל בחומרה. החל מועדת חקירה במשרד החינוך ועד לתלונה במשטרה ופתיחת תיק על רשלנות שככל הנראה יביא לכתב אישום - עדיין בטיפול. מודה לך עך המענה ושואלת האם יש המלצות למדריכים מסוג זה?

בני הגדול בן 4 פלוס (ואח לתאומים בני שנתיים), ומגיל 8 חודשים, עקב עצירות קשה במעבר למוצקים, סובל מפחד עצום מעשיית קקי. לאחר ששללנו כל בעיה פזיולוגית פנינו לתחום הרפואה המשלימה למיניה. אך עד היום, למרות שהוא כבר 3 חודשים ללא טיטול, וגמול מפיפי זה זמן רב, הוא מנסה להמנע מעשיית הקקי, וחוזר ל"טקס" הקבוע כשמתעורר צורך עז- רץ למקום מבודד יחסית, נעמד וסוגר רגליים וסוגרים, ומנסה למנוע את יציאת הקקי. חשוב לי לציין כי אנו נמצאים איתו כיום במקום הרבה, הרבה יותר טוב מבעבר- ראשית, יש יציאות. בעבר הגענו למצבים בהם הוא עצר את הקקי למשך כחודש-חודש פלוס; וחששנו מאוד מהסתבכויות מעיים כאלה ואחרות. כיום הוא עושה, גם אם מעט, כמעט מידיי יום. עם זאת, לתחושתי, עקב גילו וההסטוריה שלו בעניין, נראה לי כי אין לו היום את המיומנות הבסיסית של ישיבה בשירותים ושחרור הסוגרים. המצב הזה מכניס אותו לחוסר נוחות. אנו , מזה זמן לא מבוטל, מתנהלים מולו בעניין זה באדישות רבה על מנת לא להפוך את העניין למקור לתשומת לב, במה וכדומה, והתוצאות אכן טובות יותר מאז. אך, עדיין, עד היום הוא לא יושב לעשות את צרכיו, מתלכלך רבות בתחתוניו, ופוגע במיומנויות הבינאישיות חברתיות שלו עקב כך. אשמח לשמוע את עצתכם, ולדעת האם נראה לכם כי ניתן לעשות עוד משהו בעניין, והאם טיפול התנהגותי-קוגנטיבי יכול לעזור בהקניית המיומנות. תודה

שלום כנרת, לא בטוח שאוכל לעזור מרחוק, מבלי להכיר לעומק את ההיסטוריה שלכם בנושא. על כל פנים, אפשר לנסות כרגע להניח לקקי עצמו, ולמקד את המאמצים בהתיידדות עם סיטואציית הישיבה על הסיר/אסלה. נסו לבסס טקס קצר, למשל לפני האמבטיה, של ישיבה על הסיר למשך כחמש דקות (לא יותר!) בכל פעם, המלווה במשהו נעים כמו משחק חרוזים או חידות. אם ייצא קקי בהזדמנות זאת אפשר 'לחגוג' את זה או לשבח אותו (אבל בלי פסטיבלים מיוחדים). הדגישי בפניו שאינו חייב לעשות קקי, אלא רק לשבת על הסיר ללא מכנסיים. בואי נראה מה יהיה... ליאת

שלום, בתי בכיתה א', עוד מס' חודשים בת 7 ומתחילת השנה יש לה בעיות התנהגות בבית הספר ומידי מס' ימים אני מקבלת דרך מחברת הקשר מכתב מהמחנכת על כך שהיא לא התנהגה יפה, פיטפטה, לא היתה רגועה, הפריעה, הציקה לילדים אחרים וכו'. ראוי לציין שיש מדי פעם גם הערות טובות אך בתדירות יותר נמוכה. התגובות שלי ושל בעלי הן שיחה עימה ובה אנו מסבירים לה שלא ראוי להתנהג בצורה כזו זה יפגע בה בסופו של דבר וכן זה מפריע לשאר התלמידים. בנוסף היא מקבלת עונש לאותו יום או מס' ימים כמו לא לצפות בטלויזיה ו/או לא ללכת לחברות (דבר שהיא מאוד אוהבת). אך הבעיה לא נפתרת ועדיין היא ממשיכה להפריע בכיתה. מה עושים????? אני מיואשת נורא מהמצב ולא יודעת מה לעשות. אשמח לעזרה, תודה

שלום הילה, לפני שנוקטים יד קשה ומענישה, שווה לנסות ולהתחקות אחר המקור לקושי. ילדה כה צעירה שמתקשה להתנהג עפ"י הכללים מאותתת ככל הנראה על מצוקה, ובעיני זה 'מריח' כמו משהו שמבקש אבחון. אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוגית ביה"ס, ולבקש ממנה לשקול אבחון מסודר ואיתור מוקדם של קשיים רגשיים/אקדמיים או אחרים. זכרי שאיתור וטיפול מוקדם יכול לחסוך גרעונות אקדמיים ופגיעה בדימוי העצמי בעתיד. בהצלחה ליאת

היי, גם לי יש את אותה בעיה ואני ממש לא יודעת מה לעשות, אני רוצה לקחת אותה לאבחון אבל באופן פרטי ולא לערב את יועצת ביהס על מנת לא ליצור דעה/רושם מוקדם על הילדה, האם אפשר להגיע אלייך באופן פרטי לאבחון? אם לא האם תוכלי להמליץ לי כי האינטרנט מלא ביועצים ואני לא יודעת מי טוב ומי פחות טוב. תודה שירי

היי, גם לי יש את אותה בעיה ואני ממש לא יודעת מה לעשות, אני רוצה לקחת אותה לאבחון אבל באופן פרטי ולא לערב את יועצת ביהס על מנת לא ליצור דעה/רושם מוקדם על הילדה, האם אפשר להגיע אלייך באופן פרטי לאבחון? אם לא האם תוכלי להמליץ לי כי האינטרנט מלא ביועצים ואני לא יודעת מי טוב ומי פחות טוב. תודה שירי

שלום אני בן 15 וחצי ולפי דעתי ההורים שלי מאוד לא מתחשבים כלפי יחסית לאחותי הקטנה בת 9. אני הרבה פעמים מרגיש כאילו הם מקפחים אותי כל הזמן ותמיד בעדה. הם כל הזמן מפנקים אותה וקונים לה דברים, אבל כשאני רוצה כסף לקנות משהו אז הם אומרים לי "יש לך כסף". מספר דוגמאות לחוסר ההתחשבות: 1) אמא שלי הרבה מאוד פעמים קונה בסופר יוגורטים שאני ואחותי מאוד אוהבים. אחותי מקבלת יוגורט מתי שהיא רוצה, רק צריכה לבקש. אבל לי היא תמיד ממציאה תירוצים כמו כבר קיבלת בשבוע שעבר, או זה מאוד משמין, או אני קונה רק לאחותך, או יש לך סבא וסבתא (הם גרים איתנו באותה דירה) והם יקנו לך וכו'. 2) כל יום שבת ההורים שלי מארגנים טיול. בעבר לפני מספר שנים הם תמיד לקחו אותי יחד איתם ועם אחותי. עכשיו הם אף פעם לא נותנים לי להצטרף אליהם ואומרים לי להישאר בבית ולעשות נקיון או ללמוד. והסיבה לכך היא שאני מקלקל את האווירה של הטיול, לטענתם. 3)דוגמה מהיום למשל: כל בוקר אני צריך לקום מאוד מוקדם כדי ללכת לבית ספר שהוא מאוד רחוק (מרחק של חצי שעה הליכה שאני בקושי עובר עם תרמיל במשקל 8 ק"ג שבגללו כבר יש לי בעיות גב, וכשאני מגיע לכיתה אני כולי ספוג זיעה).באותו הזמן שאני מתארגן גם אמא שלי ואחותי מתארגנות ללכת לבית ספר (והבית ספר של אחותי מאוד קרוב 10 דקות הליכה לכל היותר, בצל). כפי שאמרתי קודם ההתארגנות וההגעה לבית ספר בשבילי מאוד קשה, ובמקום שאמא שלי תעזור לי ותקל עלי, היא כל הזמן רוצה שאני לא יצחצח שיניים בשירותים שהיא תמיד נמצאת בהם ושאני לא יתארגן בסביבתן בטענה שהן מאוד ממהרות כל בוקר ואני רק מעכב אותן ושהן מאחרות. אבל בעצם זה ממש לא נכון ואחותי מתארגנת ממש לאט, תוך כדי משחקת במחשב, רואה טלוויזיה ולא מתאמצת. הן הולכות ברגל בנחת ובלי דאגה מרחק שהוא פי 4 יורת קצר ממה שאני עובר ובאותו הזמן, ואמא שלי אומרת שהיא מאוד ממהרת, ובגלל כל זה אני זה שממהר לא לאחר. 4) משהו שלפי דעתי מאוד לא הגיוני זה שעל כל מטלת בית קטנה ששכחתי או לא עשיתי בזמן ההורים שלי קונסים אותי בכסף. לא רק שיש לי מטלות, אלא גם יש לוח זמנים (למשל לפנות זבל עד שמונה וחצי, לסדר את הסלון כל שלוש שעות וכו') ואם אני חורג ממנו לכמה דקות ישר קנס כסף. כלומר לא רק שבחיים שלי לא קיבלתי דמי כיס, אלא גוזלים ממני כסף שהרווחתי בעבודות. וכל המצב הזה ממש מפריע לי וממש קשה לי שאצל כל החברים שלי זה לא ככה. למשל כמציעים לי לבוא לאכול פלאפל או לראות סרט אני כמעט תמיד צריך לענות שאין לי כסף (זה אחרי 20 תירוצים שונים שהמצאתי בכל פעם) ולכן עכשיו כבר כמעט אף פעם לא מזמינים אותי ליציאות. אפילו שמעתי שכחברים תכננו לצאת, אז חשבו את מי להזמין ושמעתי שהם אמרו "לא את אלון, אף פעם אין לו כסף". אז בקיצור מה אני יכול לעשות, כי המצב ממש לא נשמע הגיוני ונשמע יותר כמו מצב ממשפחה מושחתת. תודה

שלום אלון, מה שאתה מתאר באמת נשמע לא הגיוני ולא ראוי. אני מציעה לך לפנות לעזרה, למשל ליועצת ביה"ס, שבמידת הצורך תוכל לערב גם את פסיכולוגית ביה"ס. תוכל לספר לה את מה שסיפרת כאן, ולבקש ממנה לזמן את הוריך ולנסות לגשר ביניכם. גיל ההתבגרות יכול להיות מקור להרבה חיכוכים בבית, ולא מזיק להיעזר לפעמים בגורם מתווך להרגעת הרוחות בבית. אם לא יועצת ביה"ס, גם קרובי משפחה מבוגרים יכולים להיות כתובת. אל תישאר עם זה לבד. בהצלחה ליאת

ילד בן 9 שנים +האם זה נורמטיבי או ח"ו נטיה?פעם שניה אחרי הרבה שנים הילד בקש מחבר שיגע לו באיבר מה שחמור עוד יותר רצה שילקק אותו שם,הילד לא נחשף לדברים כאלה מה ממליצים? לטפל בבעיה או שזה תופעה נורמטיבית? יך אני אדע ח"ו שלא מדובר בסטיה מפחיד אותי?מה מסבירים לילד???

שלום רב, בגיל 9, אנחנו מצפים שילדים כבר יפנימו היטב את כללי צנעת הגוף ואיבריו. הבקשה שילד אחר ייגע וילקק את איבר מינו אינה נורמטיבית, ומחייבת הערכה זהירה - א. האם בנך נפל קורבן לבקשה דומה. ב. האם נחשף לתכנים לא ראויים דרך האינטרנט. ג. האם קיימת יכולת איפוק ושליטה בדחפים. מציעה לך להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, ליתר ביטחון. בברכה ליאת

הבת שלי וחברתה הן בנות 5 והיום הן שיחקו ביחד בחדר של בתי. היה קצת יותר מדי שקט בבית וכשעליתי לבדוק מה הן עושות גיליתי כי חברתה יושבת עליה והמכנסיים של בתי מופשלות והחברה מנסה לדחוף לה מספריים בטוסיק.הן נורא נבהלו כשנכנסתי.הן מכירות את ההצגה החברים של יעל ובתי יודעת שאסוא לאף אחד לגעת באברים הפרטיים. אין ספק שהן חצו את הגבולות השאלה אם התנהגות זו היא נורמטיבית?

שלום, הסקרנות סביב הגוף ואיבריו המוצנעים בהחלט נורמטיבית בגיל זה, אך אין להרשות סוג כזה של משחקים. המשיכי בפעולות הסברה, והדגישי שאינך מרשה לה לחשוף את איברי גופה בפני זרים, ובוודאי לא לאפשר החדרת חפצים אלה ואחרים, גם לא ב'כאילו'. תוכלי לשתף גם את אמה של הילדה השניה, ולבקש תגבורת הסברתית גם מכיוונה. בשמחות ליאת

שלום האם מישהו יכול להמליץ על פסיכולוגית ילדים באזור פ"ת / ראש העין/ השרון, לילד בגן חובה? תודה מראש

שלום רב, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, שכם פרסום כזה עומד בניגוד למדיניות האתר. אם תכתבי שוב ותצרפי כתובת מייל פעילה בגוף הודעתך, אולי יישלחו לך המלצות למייל. בהצלחה ליאת

יש לי ילדה בת שנתיים וחודשיים, שכבר כמה חודשים עושה פיפי בשירותים לפני המקלחת וכשקמה בבוקר (בעקבות אחותה הגדולה). ובתקופה האחרונה (לפחות חודש) קמה גם משנת הצהריים וגם משנת הלילה עם חיתול יבש. בשבועים האחרונים היא הודיעה כמה פעמים שרוצה להיות בלי חויתול אחרי הצהריים וכמעט שלא היו פספוסים. בוקר אחד היא החליטה שהיא רוצה ללכת לגן בלי חיתול והיא רוצה תחתונים כמו של אחותה הגדולה. הגענו לגן וסיפרנו בשמחה לגננת, שלא רק שלא התלהבה אלא ביקשה שאביא אותה בבוקר עם חיתול והיא תוריד לה אותו בסביבות 10:00 כשיוצאים לחצר, בטענה שבריחת שתן בגן בשעות הבוקר מאוד מפריעה למהלך התקין של הגן. הילדה לא מוכנה ללבוש חיתול בבוקר בטענה שהיא כבר גדולה, היו לי מס' שיחות עם הגננת בנושא והיא הסכימה שנעשה ניסיון ונשלח אותה בלי חיתול לכמה ימים. מאז הילדה מפספסת כל הזמן גם בבית וגם בגן (דווקא כשהולכים לחברים היא עושה שם בשירותים). מהשינה היא קמה יבשה, אבל כבר לא יוזמת הליכות לשירותים, וכשאני מציעה לה היא אומרת שלא צריכה. אני רואה שהיא מתאפקת בכל הכח (מחזיקה חזק את המכנסיים) ובסוף עושה באמצע הבית ואומרת שיצא לה פיפי או קקי. אני ממש לא יודעת מה לעשות... האם לדעתך הגננת צודקת וצריך לשכנע אותה ללבוש חיתול בבוקר? זה לא ישבש את כל התהליך? האם כדאי להשאיר אותה בבית כמה ימים (בלי חיתול כמובן) בתקווה שהמצב ישתפר? אשמח לתגובה מהירה

שלום, תהליך הגמילה עלול לקחת זמן מה, ורצוי להיערך אליו תוך שיתוף פעולה בין הבית לגן. פספוסים הם חלק מהתהליך הנורמלי, ויש להגיב אליהם בסבלנות וסלחנות. לטעמי, אם מחליטים שקיימת בשלות לתהליך, ונפרדים מהטיטול, אין להחזירו או להורידו למספר שעות, שכן המסר המועבר כך לילדה מבלבל ולא עקבי. תוכלי לנצל את חופשת חג החנוכה, לקדם את תהליך הגמילה, ולקוות שגם אצלכם יתחולל הנס בתוך שמונה ימים. בהצלחה ליאת

בני בן ה- 5 בן יחיד בגן חובה.ילד חכם עושה את כל המשימות שלו בצורה טובה אך לצערי, הגננת מספרת לי שהוא לא מקשיב לה כלל. במפגש הוא כל הזמן קם, מפריע לה ולילדים האחרים, פעם אחת הוציאו אותו מחוג דרמה בגלל התנהגותו. אני ממש לא יודעת מה לעשות, אני מדברת איתו על ההתנהגות, לעיתים מענישה אותו, אך שום דבר אינו עוזר. בנוסף בזמן האחרון הוא ממש ניהיה שקרן, הוא משקר בכל עניין, לפי הרצון שלו (לדוגמא הוא רב עם השכנה, בת גילו - הוא הולך לאמא שלה ואומר שהיא קיללה אותו - למרות שזה בכלל לא נכון וכו') כיצד את ממליצה לי להתנהג איתו?

שלום שרה, לדעתי, ההתמודדות עם בעיות ההתנהגות בגן צריכות להיות מטופלות בגן, ואין להעניש ילד בן חמש בבית על מעשים שעשה בבוקר. בילדות המוקדמת, התגובה על התנהגות בעייתית חייבת להיות מיידית ומידתית, ככל האפשר עם קשר בין המעשה לתגובה. אני ממליצה לאמן אותו, גם בבית, בכיבוד כללי ההתנהגות הנדרשים, ללא הנחות. ילד לומד לשקר כאשר נדמה לו שבאמצעות השקר הוא פוטר את עצמו מלהסתבך בצרות. אם הוא מכה את בת השכנים או רב איתה יש לטפל בכך מיידית, גם אם היא קיללה אותו קודם וגם אם לא. בעיני, רצוי להימנע מהסברים מילוליים, סבלניים וחינוכיים ככל שיהיו, ולעבור למעשים. כאשר בנך משתולל או מפר את הכללים, יש להרחיקו או לחשוב על סנקציה הולמת ומיידית, שתגרום לו לקשר בין התנהגותו לבין התוצאה השלילית שהייתה לה. אם את מרגישה שאינך יכולה להתמודד עם זה לבד, פני להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

הי ליאת אחייני בן השבע, עם הפרעת קשב וריכוז משקר/מספר סיפורים רוב הזמן. הערב למשל התקשר וסיפר שרואה סרט בשם מסויים כשבפועל לא נכון. גם למורה בבית הספר הוא סיפר סיפורים לא נכונים לחלוטין על המשפחה (לגבי מוצא של ההורים למשל). לפעמים אני מניחה שלעיתים הוא מספר דברים שאולי היה רוצה שיקרו, אך יש מצבים רבים שההסבר הזה לא תואם לסיפור... שאלתי, כיצד עלי / על הוריו להגיב. כשהוא מספר משהו אני לא מאמינה ושואלת אם הוא בטוח וכו'. כיצד צריך להגיב לו כשהוא מספר סיפור, גם כשברור שזה לא נכון וגם כשיש איזה ספק במה שהוא מספר (מדובר במצבים יומיומיים שבהחלט יכולים לקרות)? כיצד אפשר לגרום לו להבין שהסיפור לא מספק את הצורך שלו? על מנת שיחדל מזה? תודה. דפנה

שלום דפנה, בגיל שבע, ילדים כבר יודעים להבחין בין מציאות לדמיון, אך הם עלולים 'לכופף' את המציאות לצרכיהם (כמו לא מעט מבוגרים, העושים זאת לאותה מטרה ממש). גם אם המוטיבציה שלו לא ברורה לכם עד הסוף, הגיוני להניח שלתפיסתו, ה'מעשיות' שהוא מספר משרתות אותו באופן כלשהו. כשאתם נתקלים במצב בו הוא מספר משהו לא נכון או לא מדויק, אני מציעה לתקן אותו בצורה עניינית, ללא תוכחה או נזיפה, על מנת לסמן לו את גבולות המציאות. ("ראינו שסיפרת שסבא וסבתא עלו לארץ מרוסיה, וזה לא ממש ככה. סבא וסבתא הגיעו מפולין. יש סיבה לזה שבחרת להזכיר את רוסיה?"). אני מאמינה שעם גישה לא שיפוטית ומקבלת, התופעה תחלוף מאליה, כשייגמר תפקידם של הסיפורים. לא מדובר בכשל מוסרי או שקרנות, אלא במנגנון ילדי שכיח, בשירות צורך אקטואלי כלשהו. בברכה ליאת

שלום, יש לי אח אחד והוא בן 20,בצבא. כבר כמה שנים טובות שהוא אובססיבי לאמא שלי. ההורים שלי גרושים הרבה שנים והיא גידלה אותו. אחי ניהיה אובבסיבי לאמא שלי עד כדי כך שהוא לא מסכים לה לצאת עם חברות,שלא נדבר עם גברים, לא מסכים שיהיה לה פלאפון, לא מסכים לשומדבר, ואפילו ניהיה אלים מילולית ופיזית כשאחד מהדברים האילו קורים. חשוב לציין שלא היה חסר לאחי דבר במהלך התבגרותו, כל דבר שהוא היה צריך- הוא קיבל ולטעמי ,פונק יותר מדי. הוא לא מכבד אותה,מקלל וצועק עליה הרבה פעמים, עושה בלאגן בבית בכוונה. מדוע הוא מתנהג ככה? איך אפשר למתן אותו? חשבנו שזה יפסק כשהוא יגיע לשלב של בגרות,צבא וכו, אבל זה פשוט לא משתפר, ואני כ"מתבוננת" מהצד נורא קשה לי לראות את זה. אשמח לתשובה מהירה,אני מיואשת תודה

היי ליאת, תנסו לקבל הדרכה הורית. בכל מקרה אימא שלך צריכה להושיב אותו לשיחה יחד איתך ולהסביר לו את מעמדו. עדי

שלום, מה שאת מתארת אינו 'אובססיה' במובנה הקליני, אלא רודנות וחוסר כבוד, ככל הנראה כתוצאה מפינוק-יתר, בשילוב של מרכיבים אישיותיים שלו ושל אמך. אני מאמינה שאותו יהיה קשה להביא לטיפול, ולכן מציעה (כמו עדי) להביא את אמך לטיפול או לפחות להדרכת הורים. בברכה ליאת

ליאת שלום, אני סבתא ל - 3 נכדים מקסימים שהינם אחים, הבן הבכור בן 6 ושתי בנות בנות 4.5 ו - 3. אחת לשבוע לפחות אני מגיעה להוציא את הנכדים מהגןולשהות עימם אחה"צ.אנחנו ביחסים טובים מאוד. הבעיה היא כשאני מטלפנת לדבר איתם, לא פעם אני מקבלת תגובה של "לא רוצה לדבר עם סבתא", או "לא בא לי לדבר עם סבתא". את התגובות הללו אני מקבלת בד"כ מהנכד הבכור או מהילדה הקטנה שעדיין לא בת 3. אני חייבת לציין שאני די נפגעת מהתגובות האלו, לא זכור לי שילדי היו מגיבים בצורה כזו לפני 25 שנים כשהסבא או הסבתא היו מבקשים לדבר איתם. בתי, האם של הילדים תמיד מגיבה "מה את נפגעת, אז לא מתחשק לו לדבר איתך". אשמח לשמוע את דעתך. שבת שלום, מירה

שלום מירה, עם תחושות ורגשות אי אפשר להתווכח, ולכן אין טעם לבקש ממך לא להיפגע. לפעמים אנחנו נעלבים, גם אם מן העבר האחר של הקו אין כל כוונה כזאת. ילדים צעירים נוטים להתעלם מכללי נימוס ודרך ארץ, בעיקר כשמדובר באנשים קרובים להם. אני שותפה לאמונתה של בתך, ומשוכנעת שהסירוב לדבר איתך בטלפון אינו מעיד על חוסר אהבה או חוסר סבלנות כלפייך, אלא על כך שהם עסוקים באותו רגע במשהו אחר, מושך יותר. את יודעת, בשיעור הראשון בחוג לכלכלה, מלמדים כי מה שמצוי בשפע, ערכו יורד. אני מציעה לך לנסות לחשוב איך את הופכת את עצמך למצרך מעט יותר 'מבוקש', לא בדרך של הצפה או חיזור, אלא דווקא בדרך ההפוכה. נסי למנן את המפגשים שלכם כך שיגרמו להם להתגעגע אלייך קצת. וותרי על שיחות הטלפון, והסתפקי במסירת ד"שים. אם את מרגישה נוח עם סביבת מחשב (אני מניחה שזה כך אם את קוראת כאן בפורום) תוכלי לנסות לבסס תקשורת דרך מצלמות הסקייפ, דרך מיילים מצחיקים או מעניינים שתוכלי לשלוח להם, או דרך הפייסבוק, בתיווכם של ההורים. תוכלי לחפש להם סרטים חמודים ביוטיוב, שירים, או תמונות מעניינות שיש בשפע ברשת. מה את אומרת? ליאת

ליאת שלום, תודה רבה על המענה, אך לומר לך את האמת, גם את הטכניקה הזו של להמנע מטלפונים ניסיתי, בעיה אחת - אני כל כך מתגעגעת אליהם שאני פשוט לא עומדת בזה! צריכה אחת ליומיים - שלושה לשמוע את קולם של הנכדים שלי ולדעת איך עבר היום בגן. זו בסך הכלמשאלה של סבתא אוהבת. תודות לך, מירה

בני בן 15. כבר 3 חודשים מסרב לאכול בבוקר ורק שותה כוס שוקו לפני בית הספר.. טוען שאינו מסוגל לאכול ושמרגיש בחילה. לא מעוניין בארוחת עשר. כך שלמעשה מתחיל לאכול החל מארוחת הצהריים בלבד (אוכל היטב ארוחה מלאה כולל קינוח) ארוחת ארבע וארוחת ערב. (אוכל ממתקים במידה)האם מדובר בהפרעת אכילה?

שלום טל, הגם שארוחת הבוקר רכשה לה מוניטין כארוחה החשובה ביום, יש די הרבה ילדים, מתבגרים ומבוגרים שמסתפקים בשתיית שוקו, קפה או מיץ בבוקר, ורק לקראת הצהריים מתחילים לחוש רעב. אם בנך אוכל את שאר הארוחות בצורה מלאה ומאוזנת, ואינו יורד או עולה במשקלו באופן חריג, מדוע את חושבת על הפרעת אכילה? האם יש רמזים נוספים בהתנהגותו היכולים להעיד על הפרעת אכילה? האם הוא בררני בצורה יוצאת דופן? מקיא? עסוק אובססיבית בספורט? האם הוא רוצה לרדת במשקל? האם אתם מנהלים מאבקים סביב האוכל (מעבר לארוחת הבוקר)? אם התשובות לרוב השאלות הללו שליליות, נדמה לי שאפשר להירגע. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן ה 5 ( בדצמבר ) ילד מאוד רגיש ואפילו עדין במקצת. לאחרונה, רגע לפני השינה שאל אותי מה קורה למי שנחתך לו הגרון?! נבהלתי ולא ידעתי מה לענות, ניסיתי לבבר מדוע הוא שואל ולטענתו אמר שבאחד הלילות חלם שהוא משחק עם חבר ולחבר נחתך הגרון, הוא נראה מוטרד והשאלה העסיקה אותו מאוד! האם זה מעיד על משהו שעלי לבדוק וכיצד עלי לענות ולנהוג? תודה רבה אשמח לתשובה במהרה, :-)

שלום, בגיל 5-6 ילדים עסוקים מאד בשאלות של חיים ומוות, בריאות וחולי, פציעה ושלמות הגוף. החלום על הגרון שנחתך יכול לשקף גם משאלות תוקפניות או אשמה סביב דחפים תוקפניים (הנורמליים מאד גם כן). התגובה שלך "למה אתה שואל?", היא - לפחות בעיני - התגובה הנכונה, שכן היא מעודדת את הילד להתמקד במה שמעסיק אותו, ומקלה עלינו להתארגן על תשובה הולמת. בהמשך, אפשר להגיב ולומר משהו כמו "זה באמת נשמע חלום מפחיד! מזל שזה רק חלום". בשמחות ליאת

האם מחוננות מאובחנת כיכולת של קריאה וכתיבה , ויכולת מתמטית גבוה בגיל מוקדם הווה אומר טרם כיתה א' או לא בהכרח הכוונה האם מחונן לא בהכרח ידע לקרוא ולכתוב בגיל צעיר וכו'? ויהיה בעל רמת אינטיליגנציה גבוה במיוחד?

שלום רב, קריאה וכתיבה הן מיומנויות נרכשות, הנלמדות בדרך כלל בתיווכם של המבוגרים וביוזמתם. בהחלט יתכן מצב בו ילד מחונן אינו קורא לפני כיתה א', ולהפך - שילד קורא וכותב לפני כיתה א' ורמת האינטליגנציה שלו ממוצעת. בברכה ליאת

ליאת שלום, בני בן התשע אינו מתחבר לבנים בני גילו, אלא רק לבנות או לילדים קטנים ממנו. מה עלולות להיות הסיבות לכך? תודה, מימי

שלום מימי, יתכן שההתחברות לבנות או לילדים קטנים ממנו פוטרת אותו מהצורך להתמודד עם גילויים של תוקפנות או מתח, או עם תחושה מסויימת של נחיתות, המתקיימים כשהוא בחברת בנים בני גילו. שווה לנסות ולהתחקות אחר המקורות לתחושת חוסר הביטחון שלו, ולטפל בהם. מעבר לכך, לפחות בעיני, אין צורך לנסות להתערב בהעדפות החברתיות שלו, בהיותן משרתות את הצורך האקטואלי שלו בחוויה של עוצמה וערך. בברכה ליאת

בני בן ה-3 מפחד וחרד כמעט מכל דבר שונה. זה כולל פחד מחיות, מזרים ממקומות גבוהים מרעשים חזקים. במצב של פחד הוא לפעמים ממש היסטרי ובוכה ונצמד אלינו ולא נרגע רק אם מרימים אותו, היינו שמחים לקבל ייעוץ לאיזה כיוון של טיפול לפנות איתו מאחר והוא צעיר מאד וגם יש לו איחור שפתי(בעית שמיעה צריך לעבור ניתוח כפתורים. אשמח לתשובה הדר

שלום הדר, פעוטות רבים, בעיקר הרגישים והנבונים שבהם, סובלים מפחדים שונים ומשונים, ולעיתים יש בכך כדי להעיד על התפתחות קוגניטיבית חשובה (למשל הבנה טובה יותר של פוטנציאל הסכנה). להורים יש תפקיד חשוב, בהיותם כתובת מנחמת ומכילה. עם זאת, כדי לא להנציח את הפחדים, רצוי שהתגובה תהיה עניינית וממוקדת, ולא תספק לילד צ'ופרים חריגים או תגמולים (כמו פרסים, מתנות או פינוק-יתר) בגלל חרדותיו. אני מציעה לאפשר לו להיצמד בסיטואציה המפחידה, ואולי אפילו להרימו לרגע על הידיים, אך ככל האפשר ללא התייחסות מיוחדת, ניסיונות לפצותו, להבטיח פרסים או כל דבר פסול כזה. אם את סבורה שתתקשו לעשות זאת לבדכם, פנו להדרכת הורים קצרה. בהצלחה ליאת

שלום רב, עקב בעיות התנהגות של ילדי בכתה א, הופנתי לשפ"ח לצורך איבחון, שם אמרה לי הפסיכולוגית של ביה"ס שאין לה הכשרה לעשות אבחון רגשי לילד, אלא רק דידקטי, ושלחה אותי לחפש פתרונות בשוק הפרטי, קראתי פה רבות תשובות לפניות שנכתבו אליך, אנא עזרתך הדחופה בהמלצה לפסיכולוגית קלינית לילד בן 6 באזור ראשל"צ, רחובות, נס ציונה, או בכלל באזור המרכז, המצב בלתי נסבל ואנו זקוקים למענה ועזרה מידיים, תודה, שלומית

שלום שלומית, את מוזמנת להתקשר אלי לטלפון 052-3106667, ולקבל הפנייה לפסיכולוגית קלינית בראשל"צ שמומחית בתחום האבחון. ליאת

שלום יש לנו ילד מקסים ופיקח בן שנה ו11 חודשים -הבעיה אצלו היא שהוא הולך לישון מאד מאוחר . כשהוא מגיע מהגן בערך בשעה 5 הוא ישר הולך למחשב ומבקש שניתן לו לראות משהו במחשב . הבעיה היא שהוא יושב מול המחשב כמעט שעות בערך בשעה 6 וחצי הוא מקבל ארוחת ערב ליד המחשב ואז בשעה 7וחצי מקלחת כיבוי אורות ובקבוק מטרנה .ועד כמעט 10 הוא יושב לראות במחשב והוא מאד ממושמע ולא יורד מהמיטה שלו. אנחנו לא יודעים מה לעשות ? איך לגרום לו לישון מוקדם יותר יש לציין שהוא מתעורר בערך ב7 בבוקר ובגן הוא ישן כמעט שעתיים וחצי. מה עושים ?? אנחנו זקוקים לעזרה אני ילדתי לפני חודש וזה מאד מקשה עלינו שהוא ישן בשעה כזאת. המון תודה

ילד בן כמעט שנתיים לא אמור לשחק במחשב. אם במקום לשחק במחשב כל כך הרבה שעות ביום היה משחק בחוץ, בכדור, רץ, עושה כל פעילות גופנית אחרת אז הוא פשוט היה עייף בערב. אם אותו ילד בן שנתיים היה עוסק בפעילות הדורשת ממנו מחשבה, כמו פאזלים, בנייה בקוביות, ציור, צביעה, פיסול בפלסטלינה, כל דבר אשר גורם לילדים להפעיל את כושר החשיבה שלו, הוא היה הולך לישון בזמן.זה מעייף ודורש אנרגיות להיות יצירתיים. במקום זה בנך עוסק בפעילות פאסיבית, לא לגילו,אשר לא גורמת לו שום צורך לא לקום ממושבו ולא להפעיל את מוחו. הוא לא מתעייף ,למעט אולי עיניו ,שדי בזריזות יצטרכו משקפיים עם כל כך הרבה שעות מחשב. למה שיהיה עייף בערב? להחמיר את הבעיה במקום לתת לו להרדם במיטתו ב-8 ולהרדם בלי עזרים טכניים (מחשב/טלויזיה) הוא ממשיך לבהות עד 10 בלילה בקופסא. בקיצור, תחזירי לו את הילדות והוא יחזיר לך את שעות השינה.

שלום, מבקשת להתיעץ. יש לי ילדה בת 3.5, חמודה. ללא בעיות. מסתדרת טוב גן. חברותית. הבוקר כאשר הלבשתי אותה ראיתי שהפיפי שלה אדום. שאלתי אותה למה הוא אדום והיא ענתה לי "כי מאיה נוגעת לי בו". מאיה היא חברה טובה שלה מהגן. לציין כי בטרם לכך לא היה שום סימן של התעסקות בנושא. לא מציירת משהו בנושא, לא התעסקה איתנו בנושא. זה מאוד הפתיע אותי. מה עלי לעשות? אני כבר הסברתי לה בעבר שפיפי זה הפרטייות של כל אחד מאיתנו. שזה בסדר אם היא נוגעת לה, ולה מותר אבל שלא תרשה לאף אחד אחר לגעת, גם אם זה משחק. אשמח דעתך מה עלי לעשות עם המידע הזה.

שלום גילי, מעבר לפעולות ההסברה שאת נוקטת (המשיכי בהן!), אני מציעה ליידע את אמא של מאיה, לא ממקום 'מתקיף' או מאשים, אלא ממקום של הזמנה לשיתוף פעולה לטובת שתי הילדות. רצוי ליידע גם את הגננת, ולבקש ממנה להגביר את פעולות ההסברה ולהדק את ההשגחה בגן. בברכה ליאת

תודה על הייעוץ, חלק כבר עשיתי. לדבר עם אמא של מאיה זה קצת בעיה כי היא עצמה בבעיה. אני אחשוב איך. חשוב לי לדעת, האם את חושבת שזה יכול להעיד על בעיה עם הילדה שלי? איך עוד לעזור לה?

יש לנו ילדה בת 3, מקסימה, מפותחת לגילה וחברותית מאוד. הבעיה הינה כאשר עוזרים לה לבצע פעולה מסויימת היא "כועסת וצועקת" ומחזירה את "הגלגל" לאותה נקודת התחלה על מנת לבצע זאת בעצמה. כגון: בבוקר כאשר מוציאים אותה מהמיטה היא חוזרת בחזרה למיטה ויורדת בכוחות עצמה תוך בכי, כעס וצעקות. עד עתה קיבלתי את ההתנהגות הזו כחלק מתהליך הגדילה שהיא רוצה לבצע את הפעולות בכוחות עצמה. אבל אתמול שהוצאתי אותה מהגן הסייעת הראתה לי דף שהילדה צבעה. הדף היה כולו צבוע בטוש (לדברי הסייעת הילדה החלה בצביעת הציור ולאחר מכן את רקע הדף). הילדה לא היתה מוכנה להפסיק ולהשתתף בשעת הריכוז וגם לא לארוחת בוקר, ורק לאחר שסיימה את הצביעה של כלל הדף הלכה להשתתף בפעילויות הגן. אשתי טוענת שהתנהגות זו פוגעת בתפקוד הילדה ולדעתה מדובר בהפרעה אובססיבית - קומפולסיבית. האם זה אכן סוג של הפרעה כלשהי? דעתך, תודה

היי שלמה, ההתנהגות שאתה מתאר כשלעצמה אינה מעידה על הפרעה אובססיבית קומפולסיבית. עם זאת, פעוטות בשלב זה מתאפיינים במאבקי עצמאות ושליטה, ובניסיונות לשלוט בדחפים התוקפניים שלהם באמצעות מנגנונים הדומים לאלה של האובססיבי-קומפולסיבי (undoing ועיסוק יתר בלכלוך ותוקפנות). לא נשמע לי מדאיג, למרות אי הנוחות הזמנית שההתעקשות שלה מעוררת בכם. בברכה ליאת

קרובת משפחה שלי ביצעה הערכה פסיכולוגית עבור בנה בחוץ-לארץ, הערכה שנעשתה בשפה האנגלית. גורמים במערכת החינוך דורשים תרגום של הערכה זו, ואני התנדבתי לתרגם אותה. אחד מהמבחנים בהן נבחן הילד היה מבחן ווינלנד, ותוצאות המבחנים האיכותניות האפשריות הן Extremely Low, Moderately Low, Average רציתי לדעת את המינוחים המדויקים בעברית. בתודה מראש, ליאור

שלום ליאור, ככל הידוע לי, הציונים בסולמות ויילנד ניתנים על סמך שאלון שממלאים ההורים, כאינדיקציה לרמת ההסתגלות של הילד בתחומים שונים, בהתאם לנורמות גיל. אני מניחה שהקושי שלך אינו בתרגום המילולי של התוצאות (ממוצע, מעט נמוך, נמוך מאד), אלא במשמעות שלהן לגבי רמת ההסתגלות. מציעה לך לנסות להתייעץ עם פסיכולוג התפתחותי שמעביר מבחנים כאלה. בברכה ליאת

שלום. ביתי בת שנתיים באוקטובר האחרון התחילה ללכת לפעוטון בפעם הראשונה (לפני כן הייתה בבית) . ההתחלה הייתה קשה ועכשיו היא הולכת בשמחה. יש מעבר דירה שעומד על הפרק לאזור אחר לגמרי.. כלומר לא תוכל להמשיך בפעוטון שלה. איך הוצאה מהפעוטון תשפיע עלייה? האם כדאי להשאיר אותה אחרי המעבר בבית עד לשנה החדשה? או להשאיר אותה לזמן מה בבית? האם ממש לא כדאי לעשות את המעבר? תודה מראש

שלום אלי, מעבר דירה עלול להיחוות (לפחות לזמן מה) כמשבר לכל המשפחה. זה קוטע את תחושת הרציפות והביטחון אצל כל בני הבית, ועלול להשפיע במידה זו או אחרת על התפקוד של כל אחד מהם. ובכל זאת, שינויים מעין אלה הם בלתי נמנעים, ואני מאמינה שאנשים וילדים בריאים אמורים להסתגל לשינוי בהצלחה. עבור בתך הקטנה, הכניסה לגן בפעם הראשונה הייתה כרוכה בקושי, אך העובדה שהיא הסתגלה ואוהבת את הגן מעודדת מאד, ויכולה להיות רמז לבאות. אני מאמינה שגם אם יהיה קצת קשה בהתחלה, ההסתגלות הפעם תהיה פשוטה ומהירה יותר, ויש אפילו יתרונות: צוות הגן פנוי יותר באמצע השנה לקליטת ילד חדש, בהשוואה למצב של המון ילדים בוכים בו זמנית בספטמבר. במקומך, לא הייתי משאירה אותה בבית עד סוף השנה. הייתי ממליצה להכניס לגן לאחר מספר ימי הסתגלות. אחרי הכל, ההליכה לגן כבר הפכה חלק משגרת החיים עבורה, ושגרה היא עניין מבורך בתקופת משבר. בקיצור - דרך צלחה! ליאת

שמי אילנה, אני סטודנטית והתחלתי את עבודת הגמר שלי ברצוני לדעת מספר דברים ולהיפגש עם פיסכולוג ילדים - התפתחותי על מנת שאני אוכל לדעת שהמוצר לא יזיק ויפגע האם זה אפשרי? תודה מראש

שלום אילנה, את מוזמנת להתקשר אלי לטל' 052-3106667, ואפנה אותך לפסיכולוגית התפתחותית טובה. בברכה ליאת

שלום רב, ילדי בן שנתיים ושמונה גמול מפיפי מס' חודשים. לגבי קקי..הוא עושה אך ורק בתחתונים.והוא מאוד מיתבייש בכך.אוסיף, אינני יודעת אם קשור..שקשה לו מאוד להיפרד ממני...הוא לא מסכים שאף אחד יקח אותו מהגן מילבדי. ובלילות הוא מיתעורר לוודא שאני בבית. אני רוצה לציין שלגבי עיניין הגמילה, אני לא כועסת עליו כשהוא עושה בתחתונים. אני רק חוזרת על עצמי כל הזמן, שקקי עושים בסיר או בשירותים. אך בשעת מעשה,הוא בשום אופן לא מוכן. מה אני אמורה לעשות??!!

שלום טלי, לפעמים, עשיית הקקי בתחתונים כמוה כהזמנה של אמא למגע קרוב ורגרסיבי, לטיפול ברמה הכי בסיסית ("תאהבי אותי ותטפלי בי גם כשאני מלוכלך ומריח לא נעים"). ההיצמדות שלו אלייך, והחיפוש שלו אותך גם בלילה, מחזק אצלי את קו המחשבה הזה. אין לי ספק באהבתך ומסירותך לילד, אך נדמה לי שיש כאן מקום להדרכת הורים, שתסייע לך להתכוונן טוב יותר לצרכים שלו, ולשחרר את שניכם מההיצמדות המעיקה. בהצלחה ליאת

ליאת.. תודה רבה על התשובה. לאן אני פונה לקבל הדרכת הורים? או..למי?

שלום, אני גרוש אבא לילד בן 4.5. עד לאחרונה פגשתי את בני פעם בשבוע (אנו לא מתגוררים באותה העיר) למשך 3 שעות בהם שיחקנו ובילינו יחד. בנוסף שוחחנו כל ערב בטלפון כשעה. בחצי שנה האחרונה הדרדר המצב כך שבתחילה הוא אמר לי ש "אסור לי לשאול אותו שאלות" (כגון איפה היית בשבת?) עד למצב שהוא כלל לא מוכן לדבר איתי (אני מנסה להתקשר כל ערב ונתקל בתגובה - ל"לא רוצה לדבר איתך וניתוק) ולהפגש איתי. הוא מדקלם מנטרה שאני עשיתי אותו חולה והוא לא רוצה לדבר איתי. (יש לציין כי כל פעם שהחזרתי אותו הביתה - אמא שלו טענה כי חזר עם חום, הקאות, שיעולים) כמו כן הוא לא הולך לגן בטענה של אימו שבגן לא שומרים עליו כמו שצריך והוא נעשה חולה שם (כבר עבר 4 גנים). הילד לא מוכן גם לדבר עם אף אחד ממשפחתי ואומר שכל המשפחה שלי עושה אותו חולה. העניין בטיפול פקידות סעד ממשרד הרווחה המנסות למצוא דרך לפתור את הבעייה. הבעייה היא שככל שעובר הזמן - אני פוחד שהדמות שלי מטשטשת אצלו והוא מפנים את דמותי כדמות מסוכנת אשר עושה לו רע. איך הייתם ממליצים להתנהג? האם להמשיך להתקשר בכל זאת ולשמוע שהוא לא רוצה לדבר איתי? יש דרך לדובב אותו לפני שהוא מנתק? אודה לתגובות.

שלום בני, התיאור התמציתי שלך מסתיר מאחוריו, ככל הנראה, סיפור גדול ומורכב יותר, ובגלל שהוא נמצא כבר בידיהן של פקידות סעד אני מעדיפה לא להתערב. ככלל, אוכל לומר שהתעקשות על הקשר היא חשובה ביותר, ומשדרת לילד מסר ברור: "אני אוהב אותך ולא מוותר עליך גם אם עלי להילחם בשביל זה בכל הכוח". מניסיוני כמטפלת גם במבוגרים, אני שומעת פעמים רבות ממטופלים את האכזבה והכאב מעצם הידיעה שההורה הרחוק וויתר עליהם ולא נלחם והתעקש (גם כשהנסיבות הקשו עליו). מעודדת אותך בכל לבי להמשיך לפעול בנחישות להשבת הקשר והידוקו. בהצלחה ליאת