פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

בני השלישי אח להנות גדולות ממנו ביותר מעשר שנים.ובעצם כבן יחיד.חכם מאוד בעל אוצר מילים גבוה, מדבר ומספר,סקרן מאוד ספורטאי. מעולם לא נגמל מהרטבה וטיפולים לא עזרו התחלנו במינרין השבוע, למשך חצי שנה. הילד מאוד אוהב חברים אך למרות זאת אינו חברותי במשמעות המילה.מתווכח ורב עם החברים לא נוטה לוותר,כעסן מה שלא גורם לחברים להיות בסביבתו הרבה זמן.ילד של צדק שחייב להעיר על כל דבר שקורה לא כמו שצריך.הוא אינו ילד קליל כמו שקרא בכתוב על המזל שלו ולהפך ילד "כבד" מאוד, וכחן פאלספן על כל דבר יש לו משהו לומר,כל בקשה לעזרה בשיעורים מצידו נגרמרת בכעס מבחינתו...כי לא מקשיב עד הסוף ומתעצבן מהר, הוא מודע לזה אך לא מבין מדוע זה בעיה להתווכח וההסברים לא עובדים. הוא מאוד אוהב דברים של ספורט,טיפוס על עצים,חבלים,קורות,מעקות.אוהב לרכב על אופניים שעות.אך כל הדברים האלו הם עשייה לבד או עם אביו. אני מרגישה שמשהו לא זורם איתו ולא מצליחה לשים את היד על הנקודה הנכונה... רשמתי אותו בעבר לפעילות של חיזוק כישורים חברתיים, אך המנחה טענה שהוא אינו צריך זאת והעבודה שלי איתו מספקת (יש לי ידע בתחום)אך בכל זאת מחפשת דרך להקל עליו את הרגשות ההתנהלות ואולי להפסיק את ההרטבה שכנראה על רקע ריגשי.

פסיכולוג ילדים בטוח יעזור. הרשמי פה

שלום רב, למקרא הדברים שלך התעוררה בי תחושה חזקה של קצוות - ניגודים -של שני כוחות מנוגדים הפועלים אצל הילד שלך. האחד, מאד 'מבוגר' (בכוונה לא אמרתי 'בוגר'), המאפיין לעיתים ילדים הגדלים בחברת מבוגרים. ילדים כאלה נוטים לעיתים למה שאת כינית "כבדות ופלספנות", וזה עלול לסכן אותם בריחוק והסתייגות מצד בני גילם. העובדה שהוא גדל כמו בן יחיד חסכה ממנו את הצורך להתחלק ולוותר לאחיות שלו, ומבחינה זו - לפחות בבית - הוא לא התמודד עם מצבים המכשירים ילד לזירות התובעניות שמחוץ למשפחה. מנגד, הילד שלך עדיין מאד 'ילד', ומאותת (גם דרך ההרטבה, אך לא רק) על צרכים ומשאלות של ילד קטן, וחשוב מאד להקשיב גם לזה. בשל התחושה העמומה שלך (שגם אני הרגשתי) שקשה לשים את האצבע על מוקד קושי ברור, אני מציעה ליזום אבחון פסיכו-דידקטי, שיכוון לקשיים הרגשיים והדידקטיים כאחד. הייתי שמה דגש דווקא על החלקים הרגשיים, החרדות, מנגנוני ההגנה וכמובן - הכוחות, ובהתאם לכך חושבת כיצד יהיה נכון לעזור. יתכן שמסגרת קבוצתית לא התאימה לו, והוא יוכל להרוויח יותר דווקא מעזרה פרטנית, המלווה בהדרכת הורים. בהצלחה ושבת שלום ליאת

מסכימה עם דבריך...כיוון שאין קשיים מיוחדים בלימודים, והוא יחסית תלמיד טוב..כמובן שהעניין הרגשי מופיע בכל מקום..אבל עדיין מבחינה לימודית אין בעיה שדורשת טיפול..האם יש אבחון פסיכולוגי ריגשי בלבד? האם ריפוי בעיסוק ו/או רכיבה טיפולית יכולים לעזור לדעתך?

ליאת שלום, אני מחפשת פסיכולוגית קלינית טובה המתמחה בחרדת אסלה המלווה בהתאפקויות עבור בתי בת ה - 3. תודה מראש.

ואם יש לך המלצות לטיפול בנושא אני אשמח לקבל כל המלצה.

אני ממליץ לך להשאיר פרטים באתר ולקבל הצעות ממטפלים הקרובים לביתך

שלום רב, פרסום של גופים או מטפלים פרטיים מעל גבי הפורום עומד בניגוד למדיניות האתר, ולכן, אם ברצונך לקבל המלצה, כתבי בגוף הודעתך את כתובת המייל שלך, וקווי שההמלצות יישלחו לך לשם. אני אישית לא מכירה פסיכולוגים לילדים באזור זה. בהצלחה ליאת

יש לי בת יחידה בכיתה י אשר לעיתים מסתגרת בעצמה, לדבריה זקוקה לזמן עם עצמה כדי להרגיע את עמה. יש לי קשיים בוויסות רגשי והתנהגותי- כשהיא כועסת היא ממש מתפרצת בצעקות על הסביבה גם אם מדובר בקרובים אליה, לדבריה היא מאוד אמוציונלית, ורגישה. חבריה אומרים לי שהיא כל הזמן מנסה להיות צודקת גם כשהיא טועה היא מתקשה להודות בכך וטוענת שהיא רק בן אדם, לא ניתן לשנות אותה ואם לא טוב להם אז שילכו. היא די דעתנית מולם גם כשאני מנסה להסביר לה שצריך להתגמש אחרת תמצא את עצמה לבד. יש פעמים רבות שפתאום היא קמה והולכת ללא שום הסבר ומתיישבת בצד הרחק מכולם וחושבת עם עצמה. חבריה לא מבינים מה קרה, האם פגעו בה, העליבו אותה. והיא איננה טורחת להסביר מאומה ורק למחרת או כעבור זמן מה היא חוזרת לעצמה כאילו כלום לא קרה. אך החברים עדיין זוכרים את התנהגותה הקודמת ולא מבינים את פישרה. יום אחד הגיע לכיתה והיה טריגר שבעטיו התפרצה בכעס על חבריה והסתגרה בשירותים בבית הספר ולא רצתה לצאת משם. ויום אחר התיישבה יום שלם בסיפרייה ולא הלכה לבית הספר. בשיחה עימה היא מסבירה שצברה הרבה כעסים והאירוע האחרון היה הקש ששבר את גב הגמל לכן היא מסתגרת כדי להתקרר ולהרגע. לדבריה, היא זקוקה לפסק זמן כדי לחשוב על הדברים ולהתבונן פנימה כדי להמשיך את היום. הבעיה שזה לא מובן לחבריה, למוריה, ולא לי. מה לעשות?

שלום ליאורה, קשיים בוויסות מתאפיינים ברגישות-יתר גם לגרייה מתונה יחסית (פתיל קצר), בעוצמת תגובה חזקה במיוחד, ובחזרה איטית לאיזון. קיימת כיום שיטה טיפולית המכוונת, בין היתר, לרכישת מיומנויות וויסות, שליטה עצמית ועמידות טובה יותר למצבי מצוקה. השיטה נקראת 'טיפול דיאלקטי התנהגותי' (DBT), ולדעתי שווה מאד לנסות, בעיקר בגלל שמדובר בנערה צעירה, וכי שיעור ההצלחה בגילים האלה גבוה יותר. פני להתייעצות עם פסיכולוג קליני המתמחה בDBT. בהצלחה ליאת

שלום רב ילדי בן ה- 5.5 מתעסק בחודשיים האחרונים בנושא המות באינטנסיביות רבה, בשאלות ומחשבות שעולות במוחו. הוא משתף אותנו ודמעות זולגות מעיניו. בהתחלה הסברנו לו שזה חלק מהטבע וכל יצור חי מת בסוף, שזה אכן עצוב אבל יש סביבנו תמיד אנשים שאוהבים אותנו שיעזרו לנו להתגבר.גם אם מישהו שקרוב אליו ימות. בזמן האחרון הוא התחיל לדבר על המות שלו, הוא אמר שהוא מרגיש שהוא עומד למות. ככה סתם פתאום בלי קשר לכלום, בהתארגנות של בוקר ליציאה לגן. הוא אמר שכל פעם שהוא לא עסוק במשהו ישר עולות לו מחשבות על מות. מה קורה ואיך מרגישים כשמתים. אנחנו מרגישים שאנו צריכים יותר הכונה בתשובות שכדאי לתת לו בעיקר כשהוא מתחיל להגיד שהוא מרגיש שהוא הולך למות , כי באינסטינקט פשוט בא לי לבכות, וממש עצרתי את עצמי ואמרתי לו שכל פעם שעולה לו מחשבה כזו, שיגיד את המילה שמחה ויחשוב על משהו שמח, או שמיד יעסיק את עצמו במשהו. מה לדעתך אני צריכה לעשות? איך לעזור לו להתמודד עם הפחד הזה? תודה

שלום טל, פחד המוות משותף לכולנו, אך אצל ילדים בגיל של בנך הפחד מתקיף ומשתק במיוחד, בין השאר בהיעדר מנגנונים של הכחשה והדחקה. לדעתי, ניסיונות לברוח בכל מחיר ממחשבה מפחידה, עלולים דווקא להעצים אותה. אני בעד דיבור פתוח וישיר על הגורם המפחיד, עד להקהייה הדרגתית שלו. כמובן שעם ילד קטן הדיבור על המוות יהיה מותאם ומרוכך, אך עדיין בנושא, כמו שלמעשה את עושה. אני צופה שהעיסוק החוזר בזה, לצד פעילויות אחרות, יצירתיות ובריאות, יביא בסופו של דבר להתמתנות ורגיעה. אם החרדה נמשכת בעוצמה שמפריעה לתפקוד, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בשמחות ליאת

הי ליאת שמי אור ואני חד הורית לילדה בת 4 , קשה לספר הכול אז בקצרה הבת שלי בוכה המון או מתבכיינת , נאמר לי בגן שקשה לה להתמודד עם דברים ועם דחיית סיפוקים , הילדה היא הנכדה הכי קטנה מבין הנכדים (כולם בנים) , אני גרה עם אמי והיא מפנקת אותה המון וכל הסביבה גם . איך מתמודדים והאם יש קורסים או מפגשי הורים שהיית ממליצה באיזור שלי - רחובות .

שלום לך, מהתבוננות מהצד בלבד, נראה לי שצריך לבדוק איפה הפינוק שהיא מקבלת, "עוזר" לה לא להתמודד עם דברים, בבית ובגן. אני חושבת, כאמא, שצריך לראות אם אפשר להסביר לה שעליה להמתין לקבלת מבוקשה, ולא לענות לה או "להתעסק" איתה יותר מדי,אם היא ממשיכה לבכות, כלומר לעזור לה ללמוד לאט לאט שהיא תקבל תשומת לב לא דרך בכיינות.נראה לי גם שאם את מחפשת איזשהו מענה מקצועי,צריך לתת בו מקום לאמך כדי לעזור לה לעזור לך ,ולעזור לבתך, בסופו של דבר, להתאפק,להמתין, ולקבל דברים לא דרך "התבכיינות" דעה אישית,וגם קצת מניסיון...

היי אור, שלום גם גלית, פינוק-יתר באמת ידוע לשמצה בכל הנוגע לחינוך הילד לדחיית סיפוק ועמידה בתסכולים. כאשר אנחנו מפנקים את הילד, נותנים לו "שירותים מיותרים" ומתפשרים על הגבולות, ולא אומרים לו "לא" כמעט על כלום, הוא עלול לפתח קשיי הסתגלות, במיוחד בתחום החברתי (אך לא רק!). אני מסכימה שהדרכת הורים יכולה לתרום לחיזוק העמדה ההורית הסמכותית והיעילה, וכל פסיכולוג ילדים יוכל לסייע. תוכלי לנסות להגיע גם לאחת הקבוצות בבי"ס להורים של מכון אדלר, או להסתייע בספרות ההדרכה להורים הנמצאת בשפע על המדפים. בהצלחה ליאת

אני אמא לילד בן 4.5 מקסים חמוד חכם ... כול פעם שהוא הולך לגן הוא היה לוקח איזה צעצוה קטן בלי שאנחנו נשים לב. עד שיום אחד הוא לקח שעון ושמתי לב שהוא איננו.כאשר שאלתי איפו שעון הוא אמר אימא נתתי לילד אחת כדי שיהיה חבר שלי .התחלתי להסביר לו שכדי שיהוי חברים לא נותנים מתנות . אבל זה מאוד הדעיג אותי מה אפשר לעשות כדי שלא יהיה לו בעיות חברתיות בעתיד תודה

שלום טלי, הדאגה העקרונית שלך מוצדקת: אחרי הכל, אנו לא אמורים 'לקנות' את אהבת הזולת בכסף או מתנות. עם זאת, ילדים כל כך קטנים פועלים בדר"כ עם הרבה פחות תחכום, ונהנים לתת ולחלוק דברים עם "החבר הכי טוב", מבלי לתת את הדעת על ערכם הממשי. לטעמי, ההסבר שלך אמור להספיק. תוכלי, במקביל, לבקש מהגננת לשים לב ולבדוק האם קיימת איזושהי בעיה חברתית, עליה הוא מנסה לפצות במתנות. עודדי אותו למערכות יחסים קרובות גם בשעות אחה"צ, ושימי לב לדינמיקה. אם תרגישי שקיים שם חוסר ביטחון וצורך לרצות, התייעצי שוב. בברכה ליאת

תודה על תשובה המהירה.

שלום לצוות הפורום, שמי ויקטוריה,יש לי בת 1.3 חודשים. מחודש אוקטובר,שהיא הייתה בת שנה,החלה ללכת לגן שיש בו 18 ילדים מגיל שנה עד שנתיים. כמעט ואין יום שהיא לא בוכה בבוקר בגן,היא לא עוזבת לרגע אחד מעוזרות של הגננת,היא כמעט ולא משתתפת בפעולויות שיש בגן. בצוהריים ישנה רק שעה - שעה וחצי (למרות בשסוף שבוע היא ישנה בבית בין 2-3 שעות) וזאת סיבה למה בערב מחזיקה מעמד עד שעה 19:30 ואז נשפכת עד הבוקר - ברוב המקרים אנחנו גם מעירים אותה. בבית היא מתנהגת רגיל - ללא בעיות,משחקת,אוהבת לקרואה ספר וכו'. איך אני יכולה לעזור לילדה שלי? כואב הלב לראות אותה כך תודה מראש לעזרה אמא מודאגת

שלום ויקי, בתך עדיין תינוקת, ויש לה צרכים של תינוקת. היא לא באמת זקוקה לפעילויות של הגן, אלא לדמות מטפלת קבועה ויציבה בחייה, שתתן לה תשומת לב מלאה ותענה על הצרכים המיידיים שלה. מסיבה זו, היא נצמדת אלייך בבוקר ובהמשך - למטפלות. בגיל זה חרדת הזרים עדיין מאד גבוהה, וכך גם חרדת הנטישה. אם אינך יכולה להרשות לעצמך מטפלת, ואת מעדיפה שתהיה במסגרת גן, תני לה את הזמן וקבלי בהבנה את הקשיים. במידת האפשר, קצרי לה את יום ה'לימודים', לפחות עד שתתרגל. בברכה ליאת

שלום רב בכל פעם שמקיאים ליד בתי בת ה6 היא מתחילה לצרוח ולבכות עד שמחבקים אותה חזק חזק ומרגיעים אותה . כמו כן היא פוחדת מדברים נוספים פוחדת ללכת לביה"ס , לחוג וכו ילדה חרדתית . האם צריך ללכת לפסיכולוג ? מה בדיוק עושים בטיפול והאם ניתן לרפא אותה ? ואם כן האם מותר לכם להמליץ על מישהו טוב מאיזור דרום ?

שלום אבי, הטיפול בהפרעות חרדה בילדים בהחלט יכול לעזור. מדובר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, עם או בלי טיפול תרופתי (בהתאם לשיקול דעתו של המטפל). בטיפול מכוונים למערך המחשבות ה'אוטומטיות' הנלוות למצב המאיים (החלק הקוגניטיבי), ובמקביל, יוצרים מערך היררכי של משימות מפחידות, מהקל אל הכבד, ומתאמנים בהפחתת הפחד ויציאה ממעגלי הימנעות. לא מדובר ב'מחלה', ולכן קשה לדבר במונחים של 'ריפוי'. מדובר בדר"כ בהפרעה הפוגעת באיכות החיים, ולכן הטיפול מכוון לשיפור רמת התפקוד והשבת תחושת הרווחה הנפשית של הילד הסובל. אין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום, ולכן אני מציעה לך להיכנס לאתר המטפלים הקוגניטיביים-התנהגותיים הישראלי, ולבדוק ברשימת המטפלים שם, מי עובד עם ילדים באזור שלכם. הנה האתר - http://www.itacbt.co.il/ בהצלחה רבה ליאת

יש לי בן עם תסמונת אספרגר בכיתה ט. השנה חווה פעמיים אכזבה מצד בנות שכבתו. הוא חש תסכול עמוק מאוד נוכח דחייתן של הבנות אותו. הוא אומר כי נגזר עליו לחיות ללא בת זוג וללא ילדים. הוא כל פעם מתאר מחדש כיצד הוא נדחה על ידי בנות ונותר פסימי מאוד בחשיבתו, מצייר תמונה שחורה ללא כל אופציה לתיקווה. הוא כ"כ מתוסכל עד כדי כך שהוא מספר שיוכל להתנשק עם המחשב ותו לא. הוא משמיע באוזניי אמירות כמו: אין לי חשק לחיות, אני שונא את עצמי, טוב מותי מחיי, אני יוצר נזק לכולם ובעיה בעצם קיומי, וממשיך בסידרה של האשמות והלקאה עצמית כמו לא לאכול כל היום, בכיות כל יום שבת וכו'. הוא אינו מסוגל לומר מילה טובה על עצמו או משהו חיובי בחייו. מה לעשות? כיצד לעבור את גיל ההתבגרות בשלום?

היי, אני חושבת שללמד אותו שכל דבר בא בעיתו וכל עקבה זה לטובה. להגיד לו שהעולם לא בורח. יחד עם זאת אולי שלא תהיה לו חברה מהכיתה והשכבה. יש גם מסגרות לאספרגרים. עדי

שלום ליאורה, ההתמודדות עם תסמונת אספרגר, כפי שאמרה לי לא מזמן אמא כמוך, היא מרוץ מרתון ללא קו סיום. כמו כל תסמונת כרונית אחרת, גם כאן הבעיות והקשיים משתנים ו'מתעדכנים' עם הגיל, מציבים אתגרים חדשים, ותובעים היערכות מסוג שונה. למרבה המזל, כיום הצטבר לא מעט ידע בתחום, והיכולת לעזור לילדי הPDD הולכת וגדלה. הדאגה שבנך מעלה בפנייך - כמה אירוני - משותפת כמעט לכל בני ה-14, המוצפים מאד בתקופה זו של חייהם בדחפים ומשאלות הקשורים ליחסיהם עם בנות. זהו גיל של סערות, דחפים, תקוות, ותנודה מתמדת בין תחושת אומניפוטנטיות (אני כל-יכול) לתחושת חוסר אונים וייאוש. הגיוני להניח שאצל מי שממילא מתקשה בהבנת הכללים החברתיים - המצוקה חריפה יותר, ותחושות הייאוש וחוסר האונים מכאיבות יותר. אני ממליצה מאד על סיוע רגשי פרטני, אצל פסיכולוג מומחה בעבודה עם מתבגרים על הספקטרום. תוכלי להתעניין במרפאת "בית אחד" ברמת חן. בהצלחה ליאת

יש תוכנית של החברה למתנסים שנקראת "רעים". אני בתוכנית הזאת ואני מאוד מרוצה. זה תוכנית לפיתוח כלי התמודדות עם קשיים חברתיים ויש להם קבוצות, ילדים, נוער, צעירים ובוגרים. עדי

שלום. בתי כבת 10 מוכשרת, נעימה, חברותית, ועוד ועוד, דבר אחד לא עובר אצלה בשום אופן, אם רואה היא סלילי קלטות, או מגבת מחוררת, או בלון רפוי, וכדומה, היא בורחת מהמקום. ואם אחד האחים שלה מתעקש להראות לה את זה, היא ממש נתקפת בפאניקה בכיות, וכו, היא לא יודעת להסביר מה זה עושה לה למרות שהיא מתארת את התחושות הרגשות כפחד, ראוי לציין שכושר הביטוי שלה בתחומים אחרים הוא נדיר ברמת הדיוק ובתפיסת הענינים על בוריים, השאלה כמובן מה עלי לעשות, וכן אם אפשר -עד כמה ששייך להסביר את הענין במסגרת הפורום, תודה על כל פעלכם אבא דואג

שלום אבי, פחד עז מאובייקט ספציפי (או מס' אובייקטים ספציפיים) נקרא פוביה (או בעת, בעברית), ותוכל לקרוא על כך הרבה מאד ברשת. מדובר בתגובת פחד עוצמתית ממצב או אובייקט שאין בו איום ממשי אובייקטיבי, אך אצל האדם הפובי התפתחה בדרך כלשהי חרדה כלפיו. לפעמים אירוע ספציפי יצר התנייה של הפחד, ולפעמים הסיבות לפחד הפובי נשארות לא מודעות. כך או כך, ניתן וכדאי לטפל בפחד הזה באמצעות טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות. מדובר בדר"כ בטיפול קצר יחסית ויעיל. פנו לפסיכולוג קליני המטפל בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT). בהצלחה ליאת

שלום ליאת, (מתנצל מראש על אורך הפניה) בתנו השניה נולדה לפני כחודש, במזל טוב. עד לפני הלידה,בתנו הבכורה, בת שנתיים וחצי, אשר ניחנת בבגרות נפשית ואינטילגציה ריגשית גבוהה (כמובן יחסית לגילה) התנהלה בצורה רגילה וציפתה לבואה של אחותה. במהלך החודש האחרון להריון (ובכלל), המשכנו כמובן להרעיף אהבה ועשינו הכל כדי להסביר לה שבואה של אחותה לא ישנה מאום ושהיא תהיה אחות גדולה שתלמד את התינוקת כל מיני דברים ותשמור עליה. בתקופה הזו התחיל אצלה גמגום קל,אך הגננת טענה שזה אופייני לגיל. ביום שהגיעה אחותה הביתה- היא לא רצתה לחזור הביתה מהגן, ולבסוף כשהגיעה- "נקשרה" מיד לאחותה והפכה "לאחות הגדולה". היא דואגת לעזור לנו בכל מיני דברים הקשורים לאחותה; מקלחת, החתלה, האכלה, מוצץ וכו'. היא מנשקת אותה בעדינות וממש דואגת (עד כדי בכי) כשאחותה בוכה. בכל הקשור לאינטראקציה שלה איתנו- יש בעיה; היא בוכה מדברים קטנים, שלא הפריעו לה בעבר. היא הפכה לעקשנית ממש ונוטה לא לבצע דברים שאנו מבקשים ממנה. היא בוכה המון(בייחוד בבקרים).כמעט ואין בוקר בו היא לא בוכה! היא נוטה להתלונן על הגן ועל הגננות (שמאוד אוהבות אותה ומרעיפות עליה המון חום ואהבה) באומרה שהיא לא רוצה ללכת לגן. לאחרונה היו מקרים בודדים בהם ברח לה פיפי (מכנסיים, מיטה) דבר שלא קרה מאז היא נגמלה מחיתול (גם בלילה!) באחת הפעמים האחרונות שאישתי סירקה אותה היא גילתה נשירה מסויימת. אך הדבר הכי חשוב והכי נראה לעין, או נשמע לאוזן- הגמגום חזר לה ובתהודה גדולה יותר!!! יש מקרים בהם לוקח לה ממש כמה שניות עד שהיא אומרת את המילה שרצתה לומר (וגם זה בלחישה). אנו מודעים לכל הדיעות והמאמרים בנושא התנהגות הבכור בהגעת ילד נוסף למשפחה, אך כהורים- אנו ממש מודאגים שעובר עליה משהו גדול יותר. מבקשים לדעת מה דעתך בנושא והאם צריכה להתבצע התערבות מקצועית בעניין. תודה מראש, אברהם

שלום אברהם, מזל טוב לרגל הולדת בתכם השנייה! מעבר ללידת אחותה, על כל המשתמע מכך, בתכם הבכורה היא עדיין ילדה קטנה מאד, ויכולתה להתמודד עם השגרה החדשה והאינטנסיבית עדיין מוגבלת. ילדים רבים מפגינים סוג של נסיגה (רגרסיה) בתגובה לשינויים משמעותיים בחייהם. ברוב הגדול של המקרים הם חוזרים לעצמם, ומדביקים את הפערים ללא קושי. לעיתים, על רקע הגעתו של תינוק/ת חדש/ה, הציפיות שלנו, ההורים, מהילד הבכור הופכות גבוהות יותר, שהרי הוא ה'גדול'. במקרה שלכם, מדובר בפעוטה (כמעט תינוקת בעצמה), שמתמודדת עם סוגיות התפתחותיות 'רגילות', כמו גמילה והרחבת אוצר המילים, הכרוכות גם הן בנסיגות נורמליות. אני מציעה להמתין עוד מס' שבועות, לגייס עמדה סלחנית ונינוחה, ובמידה ודאגתכם נמשכת, להתייעץ עם גורם מקצועי, כמו אחות טיפת חלב, רופא הילדים או פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום, תוכלו להמליץ לי על פסיכולוג ילדים באזור גבעתיים, ר"ג ו/או ת"א שעובד עם מכבי. אני חייבת טיפול לבן שלי שסובל מבעיות חרדה ופחדים קשים. תודה

שלום רב, מאחר ואין אנו יכולים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, את מוזמנת לכתוב שוב ולצרף לגוף הודעתך כתובת מייל מעודכנת. נקווה שלמישהו מקוראי הפורום תהיה המלצה, אותה יוכל לשלוח אלייך למייל האישי. בהצלחה ליאת

בס"ד שלום רב ! אחותי בת 19 (אני בת 21 ואחי בן 16) כבר שנה שהיא מגיבה בהתקפות עצבים, צעקות, מילים מעליבות כלפינו וכלפי ההורים בפרט. פעם היא הייתה עוזרת מאוד בבית וכיום כלל לא זה מרגיש כאילו היא בכוונה יוצרת אינטריגות כדי לצאת מהבית ולא להיות איתנו, חלק מהמשפחה. ההורים שלי עובדי עצות והמצב הולך ומדרדר. קשה לי לראות אותם במצב הזה, ואת אחותי שבברור סובלת גם היא. האם אפשר להגיד שזוהי תקופה והיא תעבור? יש טיפול ספציפי שהיית ממליצה לנו ללכת אליו? עדיף שרק אחותי תלך או כל המשפחה? תודה רבה מראש...

שלום מיכל, אחותך נמצאת בגיל בו באופן טבעי מתעורר הצורך להתרחק קצת מבית ההורים ולהיחלץ מלפיתתם (גם אם זו אוהבת ודואגת). אני חושבת שזה בהחלט לא פשוט לחמישה אנשים מבוגרים (מהם שניים לפחות עדיין מתבגרים) לגור בכפיפה אחת, ומבינה את הצורך התכוף לצאת מהבית. לטיפול הולך רק מי שמרגיש מצוקה. ולפיכך, יש לשקול מי יהיה הפציינט בטיפול כזה. אני ממליצה (עוד לפני הפנייה לפסיכולוג) לעודד את אחותך להתנדב לצבא או לשירות לאומי, כדי לרתום את הצורך שלה לעצמאות והתרחקות, (גם)לטובת העם והמדינה. מה את אומרת? ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 3 וחצי שנמצאת בין שני בנים הבכור בן 7 בכיתה א והקטן בן 8 חודשים. אני מרגישה שעם כל הסבלנות שלי והרצון הטוב אני לא מצליחה לתת לה את התשומת לב לה היא ראויה. הגדול לוקח ממני המון בגלל היותו בכיתה א ובגלל כמות החברים שיש לו והחוגים שיש לו והקטן מן הסתם לוקח המון אנרגיות ממנו במיוחד שהוא היה עכשיו 3 שבועות חולה. אני מרגישה שהיא מנסה למשוך תשומת לב על ידי זה שהיא מציקה לאח הגדול מרביצה לקטן שופכת כל דבר קורעת והורסת כל דבר. יש לי פעם בשבוע רק איתה שאנחנו הולכות להצגה או ספרייה אבל כנראה זה לא מספיק. אני מקווה שהיא לא תגדל להיות אדם כועס ושלא תשנא אותי דווקא היא שחלום חיי היה שתהיה לי בת מה עושים?

שלום שירה, כפי שכבר כתבתי כאן פעם, אין לי חיבה יתרה למושג "ילד סנדוויץ'", שמרמז על איזו בעייתיות מובנית של הילד, שלרוע מזלו נולד מתי שנולד. כאשר אנחנו מביאים ילדים לעולם, אנו מחוייבים כהורים לדאוג לכל צרכיהם, הפיזיים והרגשיים, ללא קשר לסדר הלידה שלהם. אם את מרגישה שמסיבה כלשהי את מתקשה לספק לבתך את צרכיה באופן טוב דיו, פני להתייעצות עם פסיכולוג קליני של ילדים, ובררי עם עצמך מדוע זה קשה לך. אל תוותרי לעצמך בעזרת המושג "ילדת סנדוויץ'", כי זה לא פוטר אותנו מהחובה והאחריות ההורית. בברכה ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 3 ו3 חודשים. ילדה מקסימה ונבונה.נכנסה למעון בגיל שנה ו3 חודשים עד אותו גיל היתה איתי בבית.מאז היא באותו גן עם אותו צוות. מאז שנולדה היא ילדה מאוד רגישה וחמה, מביעה אהבה פיזית ומילולית בכל הזדמנות. אני בהריון בחודש 7 והילדה מאוד מצפה לתינוקת. הבעיה שלנו היא שמאוד קשה לה עם שינויים, כל שינוי- החלפנו ספה בבית, מצעים, הזזת רהיטים...בנוסף היא כל הזמן חוששת מלעבור דירה. בשנה הבאה אנו נאלץ לעבור דירה ולהכניסה למסגרת חינוכית חדשה, אנו חוששים מאוד מהתגובה שלה, ובנוסף איך תתמודד עם הולדת אחות? כיצד ניתן לחזק אותה ריגשית? אנו אוהבים אותה ולא רוצים שתסבול....תודה נעמי

שלום נעמי, יש ילדים שרגישים יותר מילדים אחרים לשינויים בסביבה. ובכל זאת, לחיים יש דינמיקה משל עצמם, והניסיון לשמור ילדים בחממה, ללא שינוי כלל, עלול לגבות מחיר כבד לא פחות - עיכוב התפתחותי, קשיי הסתגלות, קשיי וויסות, ועוד. התפתחות, מעצם הגדרתה, כרוכה בשינויים ובתמורות, בתהליכי בשילה, למידה, הסתגלות. כאשר אנחנו מרחמים על הילדים, חוששים כל הזמן לשלומם (גם נוכח אירועים ושינויים שהם חלק מחיים נורמליים), עלולה להתפתח אצל הילד תחושה שהוא אכן מסכן, סובל וחסר אונים. אם, לעומת זאת, אנו סומכים על הילד שלנו, מכירים ביכולותיו, ומוותרים על הרעיון המעוות לפיו נעשה לו עוול, יש סיכוי טוב שהוא יתייחס לאירועים באופן דומה, וימצא את הכוחות להתמודדות. אני ממליצה לך לעיין בספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", וללמוד עוד על התמודדות הילד והמשפחה עם שינויים ומשברים. בהצלחה ליאת

בכיתות א-ב למד בני בבי"ס אחד לשאימי הייתה מוציאה אותו משם בסוף יום לימודים. לאחר מכן נאלץ לעבור לבי"ס אחר בשל הקירבה לבית ועצמאות שפיתח לדאוג לעצמו בחימום האוכל ובהתארגנותו כללית בהעדרי. שם למד עד כיתה ה. בקיץ של כיתה ה העתקנו את מקום המגורים לעיר אחרת בקירבת מקום ושם שובץ לכיתה ו'. את שנת כיתה ו התחיל יפה, היה מרוצה מהחברים שקיבלו אותו יפה, היה אהוב על כולם. כעבור חודשיים התלמיד שקלט אותו יפה לכיתה והיה נחשב מקובל החל לכנות את בני בשמות, האשמות והשפלות. הוא גרם לחברים נוספים להיות מושפעים ואף הם החלו לכנותו בשמות גנאי : רמאי, הומו ואף נידו אותו ממשחקי כדורגל בהפסקה. בני לא התייחס בהתחלה לתלמיד הזה והתעלם ממנו אולם ניכרת השפעתו הגדולה על התלמידים והוא החל לסחוף אחריו קהל גדול. גם ילדים שלא היו עם בני בקשר החלו להצטרף לכינויים ולסדרת האשמות נטולות הקשר. חודשיים תמימים בני לא שיתף אותי בהתנהגות חבריו לכיתה עד שיום אחד פרץ בבכי בבית ואמר שאינו רוצה לבוא יותר לבית הספר, היה מעדיף לישון כל היום ולהתעורר רק בשבת. הוא אומר שההעלבות הללו פוגעות בו מאוד ואינו יכול להתעלם יותר. בהפסקות הוא נותר מבודד כי חבריו לא משתפים אותו במשחקים, במהלך היום הוא זוכה לסדרת כינויים והאשמות, בשיעורים מתקשה להתרכז כי חבריו מכנים אותו בשמות והוא מוטרד מאוד מה חושבים עליו. היום הוא אומר שכבר לא מעניין אותו מה יהיה. נראה שהוא חסר תיקווה.אנא עזרי לי כיצד להקל על בני ולעזור לו במצב שאליו נקלע.

שלום ליאורה, כיום, אנו מתייחסים לחרם כיתתי כאל טראומה ממשית שיכולה לעלות לילד המנודה במחירים נפשיים גבוהים, ואף לסכן חיים. לכן, הן אנשי בריאות הנפש והן גורמים במערכת החינוך מתייחסים לנידוי החברתי בחומרה וברצינות רבה. אני מציעה, לכן, לפעול בשני מישורים: ראשית, יש לפנות מיידית למורה, ליועצת ואפילו למנהלת ביה"ס, ליידע אותן במצב ולבקש התערבות מיידית. במידת הצורך, יש לפנות גם להוריו של הילד המתסיס, ולגייס את עזרתם. לצד פעולה חיונית זו, יש לשקול מתן עזרה לילד שלך, כדי לחזקו, להפיג את תחושות הבדידות והמצוקה שלו, ולחזק את החלקים המתמודדים והאופטימיים שבו. זה יכול להישען על משאבים בית-ספריים (שיחות עם היועצת על בסיס קבוע), שימוש במשאבים אחרים במערכת החינוך (טיפול באמנות/תנועה/דרמה, וכו') או טיפול רגשי אצל פסיכולוג קליני. גם נוכחות הורית תומכת וקשובה חיונת מאד בימים כאלה, עם מסרים מעודדים ומחזקים, השומרים על אופטימיות ותקווה לשינוי. אל תישארו עם זה לבד! ליאת

שלום, הבן שלי בן 8 ילד מדהים, חכם וחרוץ פשוט ילד טוב ורגיש. היינו איתו עם חבר באתר מסויים והוא לא רצה לשתף פעולה כנראה פתאום נבהל את מאחד המתקנים ואז החבר הגיע ואני לחצתי על הילד להשתתף כי פחדתי ממה שיגידו עליו אח"כ בכיתה (גם ככה הוא לא הכי מקובל) כל כך כעסתי עליו אמרתי לו דברים שאני אפילו לא מסוגלת לכתוב. אני חושבת שפשוט רמסתי אותו, אני מניחה שאני עם הלחץ שלי עושה את מדי פעם - יתכן שבגלל זה הוא חסר בטחון עצמי , כל הזמן מנסה לרצות. במשך שנה אנחנו נשקיעים בו מאוד בתחום הספורט ( בתחושתי בגילך זה זה מאוד חשוב במשחקים בהפסקה ובשיעורי התעמלות) אבל אולי מי שצריך טיפול זה אנחנו ההורים - הנחייה של איך להגיב איך להעצים? איך היינו אמורים להגיב בסיואציה הזו (היא הייתה ממש הרסנית)

שלום רב, לחץ על הילד, מהסוג שאת מתארת, יכול לשקף מצב בו משאלות וצרכים נרציסטיים של ההורה מבקשים מענה דרך ובאמצעות הילד. לעיתים, הורים הנושאים עמם צלקות ומכאובים מן העבר, מחפשים תיקון ב'סיבוב' הנוסף, שהפעם הוא של הילד שלהם. רמזים למצב כזה אפשר לגלות כאשר אנחנו מגיבים בעוצמה חזקה במיוחד (ולא מותאמת) לאכזבות שלנו מהילד. מבחינה זו - את צודקת. הדרכת הורים, ואפילו טיפול פסיכולוגי להורה עצמו, יכולים לסייע לנו להכיר בנפרדותו של הילד, בהיותו אדם בעל אישיות, צרכים ומשאלות משל עצמו, ובאחריות שלנו (ולא של ילדינו) לתחושת הרווחה בחיינו. מה את אומרת? ליאת

את צודקת..כנראה שאני זו שצריכה את הטיפול. במקרה הספציפי של ילד בסיטואציה חברתית שלא משתף פעולה מבצע פעולות שלא מוסיפות לו הרבה כבוד(אני אעלה על מתקן של תינוקות) ע"י החבר , הפחד שלי היה מהיום שאחרי שאותו ילד יצחק עליו ויקרא לו פחדן.. איך היינו אמורים להגיב באותה סיטואציה?

היי ליאת,זו אני שוב אני מתלבטת במשהו שקשור לבתי בת ה 4.3 בגן . נכנסה זו השנה הראשונה לגן עיריה, שם היא מתנהגת מאוד יפה, ממושמעת. בבית אם את זוכרת, היו תקופות שהיתה סוערת, מרביצה וזה לאחר הולדת אחותה. עם זאת בחודשים האחרונים שיפור משמעותי באמצעות מסר חד משמעי של הרחקה בזמנים של התנהגות כזו והיום כמעט לחלוטין הדבר נעלם. עם זאת, היא סיפרה על פעמיים שלוש בהם ילדה בגן (שאציין שיש לה תגובות אלימות עם כמה ילדים), מרביצה לה. פעם אחת לפני מס' חודשים הגננת עדכנה אותי בעצמה שאותה ילדה נשכה את בתי בחזה, כשהסתכלתי (נבהלתי אך כיון שזה היה לידה נשארתי קרת רוח ושאלתי מה שלומה וככה ) שאלתי את הגננת פרטים על מה שקרה והיא אמרה שהם שמו את אותה ילדה להרגע בצד, ואת בתי שמו להיות ליד הגננת מעט להרגע גם כי בכתה וכן שמו לה קרח. לפני כשבועיים בתי אמרה לי שאותה ילדה נשכה אותה ביד והראתה לי סימן קטן בכף ידה. בבוקר שאלתי את הגננת בצד מה קרה והיא סיפרה שהן מתעמתות הרבה, ולשאלתי איך בתי מגיבה, ענתה "היא בדרך כלל באה אלינו להתלונן. אנו מעודדות אותה לומר "לא" באופן תקיף אך היא בוחרת לבוא אלינו. היא לא מחזירה ולא מרביצה אך אל תדאגי כי צריך עוד זמן עד שהיא תלמד להרגיש בטוחה פה ותשמור על עצמה.." משהו כזה. יש משהו נכון בדבריה משום שאני מכירה את בתי והיא באמת צריכה זמן כדי לבסס לעצמה בטחון אבל נותרתי עם שאלה לגבי היכולת שלה לשמור על עצמה.. נכון שאני שמחה שהיא לא אלימה בגן אך הייתי רוצה לראות אותה אפילו הודפת את הילדה ממנה במצבים כאלו. אמרתי לבתי שאני חושבת שכשזה קורה היא צריכה לומר לה "לא" או להזיז אותה ממנה , והיא אומרת לי "לא", אני לא רוצה, ולא נשמעה מוטרדת מי ידוע מה... ביום שישי שאלתי את בתי "תגידי ממי את פוחדת ממנה"? והיא ענתה לי בקור רוח "לא, את פוחדת ממנה"... באותו רגע ראיתי שהילדה פשוט קולטת אאת החרדה שלי, שאולי היא המשמעותית פה, והחלטתי להרפות, אך שאלתי אלייך איך בעצם לנהוג במצבים שהילד שלנו לא מתגונן ? או שמא בתי "אומרת" לי שהיא יודעת איך ומה לעשות ושאני ארגע? מה את אומרת? הערה": יש מצב, מה שנקרא, שאני מוטרדת יתר על המידה לגבי מה שקורה בכלל לגביה, היא בתי הראשונה, הייתי איתה בחופשת לידה שנה וארבעה חודשים והחיבור בינינו מאוד חזק, מה שמסביר את התגובות הקשות שלה אחרי הלידה של אחותה, וגם מסביר את זה שעד היום בציורים שלה היא מציירת אותי לידה, או אותי כאשר את התינוקת היא מציירת בתוך הבטן שלי...

היי גלית, יופי שאת ממשיכה לעדכן ולשתף. שמחתי לקרוא שבבית העניינים משתפרים, ולהערכתי (כמו שציינת) גם בגן הילדה שלך בסדר גמור. את מתארת שתי אפיזודות בודדות בהן נפגעה מהתנהגות אלימה, אך היוצא מן הכלל מעיד על הכלל, וניתן להבין שבשגרה היא באמת מסתדרת. חשוב לזכור שככל שהילדים מתבגרים (ובמיוחד כשמדובר בילדו?ת), גילויי התוקפנות הפיזית פוחתים משמעותית, ולכן, אין צורך לטרוח לפתח אצלה אסטרטגיות הדיפה, אלא דווקא מיומנויות של הימנעות מקונפליקט ושיתוף פעולה. אני מאמינה שהסברה שהעלית בסוף פנייתך אינה רחוקה מהמציאות - לעיתים קרובות הילדים הבכורים שלנו (עליהם העמסנו את כל מטעני הציפיות והמשאלות שלנו), מעוררים אצלנו סוג של דריכות או דאגה שלא תמיד מעוגנות באירועי המציאות. חשוב להיות מודעים לכך, ולעמוד בפרץ. בברכה ליאת

תודה תודה, כמו תמיד, את מרגיעה. גלית

שלום, ביתי בת 3 וארבעה חודשים. בתקופה האחרונה היא שואלת אותנו שאלות חכמות שלא תמיד קל לענות עליהן. היום בבוקר היא שאלה אותי בדרך לגן "מי בונה את האנשים"? זאת אומרת איך נבראו בני אדם. אנחנו משפחה חילונית לגמרי, השאלה איך מסבירים לילדה בגילה איך נבראנו? בדרך שתאפשר לה בהמשך להחליט בעצמה באיזה דרך היא בוחרת.. תודה מראש על תשובתך, רוני.

שלום רוני, אני מניחה שבגיל 3:4 השאלה אינה מתייחסת לשאלות הבריאה במובן הדרוויניסטי או התיאולוגי, אלא בשאלה כיצד מגיע "גור האדם" לעולמנו. למרבה המזל יש לא מעט ספרי ילדים המספקים הסבר חביב ופשוט על האופן בו נבראים תינוקות. בברכה ליאת

שלום ... יש לי ילד בן שנתיים הוא ילד קצת עצבני אם אומרים לו לא או שהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה הוא דופק את הראש ברצפה או בקיר או בכל דבר אחר כמו שולחן או דלת אין לי מושג מה לעשות כול דפיקה שלו נקראה לי הלב והמצח שלו סימנים אני חייב עצה האם יש טיפול לזה ולאן אני צריכה לפנות או שזה עובר אם הזמן....! תודה רבה מראש אני מאוד צריך עצה דחוף

שלום מריה, הטחת הראש בקיר או ברצפה נפוצה למדי בקרב תינוקות ופעוטות, בדר"כ כדרך לפרוק תסכולים או להירגע. למרות המראה הקשה, התנהגות זו, כשלעצמה, אינה מסוכנת בדר"כ, וכל שעלינו לעשות זה להשגיח שלא יהיו חבלות. התגובה הנרעשת של המבוגרים עלולה דווקא להגביר את שכיחות התופעה, פשוט כי הילד לומד שהיא מזכה אותו בתשומת לב מיוחדת. אין צורך לנסות לעצור אותו או להגיב לחבטות. בברכה ליאת

שלום אני אמא לשניי בנים בני 15 ו 18 דעותייהם מאוד חריגות והייתי רוצה לדעת מה דעתך על דעותיהם של ילדיי. מסמך שמצאתי באופן אקראי (במחשבם) ס.(15) אני מאמין אוגנוסוטיציזם חזק שאומר שאין ביכולת האדם להבין איך היקום נוצר. (1) הנקודה הסופית של החיים היא המשך קיום גזע האנושות למטרת סיפוק.(9.9) המציאות הינה אשלייה בעבור עיין אנושית.(8.9) בני אדם פיתחו את המוח כאמצעי הסתגלות ומראים הצלחה רבה,(7) האינטילגנציה האנושית היא שתביא אותנו להישרדות ומשך הקיום הארוך ביותר.(10) בני אדם חוקרים את כדור הארץ והיקום וכך סיכוייו של האדם להשארות על הכוכב גדל, אנו עושים זאת על ידיי חקר, למידה, ופיתוח. ככל שמספרנו יגדל כך גם סיכויינו. פיזיקה ( אווירודינמיקת מטוסים ) היא דרכי האהובה לתרום את חלקי לאנושות ולמשך קיום האדם למטרת סיפוק. א. (18) הדת היא חסרת כל משמעות, מכייון שאין שבריר של הגיון בדבר. אלא כלא אחרת מטמטום מוחלט, כולל המונח "אלוהים". (לתקופתנו) ואילו לתקופות היותר ישנות הדת היא פתרון גיאוני שחיברנו לעצמנו בישבל לספק את התשובות הנחוצות. לגביי היקום ולמקור היווצרותו נוכל לפענח זאת בהמשך ההתפתחותנו. נכון לעכשיו אני נשאר בדעתו של איינשטיין "היקום היה תמיד , לא נוכל להבין זאת עדיין" למציאות נוכל לקרוא בשמות רבים , אשלייה היא אחת מהן, ! בנקודה כל שהיא נבין שהאויב האמיתי שלנו, הוא לא אחד מאיתנו. סיכויו של היקום לנצח ושלנו הם שווים, (אך שלנו גדל) תתאר לעצמך אסון כל שהוא, שעומד להתרחש ובעזרת הטכנולוגיה והניסיון של היום אין באפשרותינו לחזותו , סימן ש.. חסרים לנו כמה פריטים בפזל, לפי דעתי יש ליקום עוד כמה טריקים מתחת לשרבול. יש חיים מחוץ לכדור הארץ. מה שמפריע לנו מלגדול להתפתח ולהחכים הוא אנחנו. אסטרופיסיקה.

שלום אורלי אני לא מוצאת שום דבר חריג בנאמר. נראה שילדייך סקרניים, ושואלים את עצמם שאלות הנוגעות למהות הקיום האנושי, ליכולתו של האדם להיכנע או להכניע את הטבע למרותו. הם עושים זאת דרך ובעזרת מחשבות ורעיונות של מדענים גדולים ואנשי רוח שקדמו להם. השאלה שיותר מעסיקה אותי היא מדוע את נכנסת בגניבה למחשב שלהם, ומדוע אינך יכולה להתעניין באופן ישיר ברעיונותיהם ותהיותיהם על העולם. חומר למחשבה... ליאת

שלום, בני בן 6 וחצי ,תמיד נמנע ממשחקי כדור , ועכשיו בבי"ס רוב הילדים משחקים בכדורגל והוא לא . בגיל 5 הוא היה בחוג כדורגל, אך לא כ"כ הצליח להשתלב, וחודשיים לפני סוף השנה עזב את החוג. בכלל הוא לא אוהב ריצה ועליה על מתקנים גבוהים, הוא די פחדן ולא אוהב אתגרים פיזיים.אבל יש לו מטוריקה עדינה מצויינת מגיל קטן, והוא חכם מאוד.גם אין לו בעיה להתלכלך ולהיות בחול או להתלכלך במשחק ובצבעים.איך אפשר לדעת אם יש לו בעיה בויסות החושי , או שהוא סתם לא אוהב משחקי כדור ,כי הוא ילד מאוד עדין ומעדיף משחקים שקטים ולא ספורטיביים. תודה על התשובה

שלום רב, הכתובת היא מרפאה בעיסוק, שיודעת לאבחן בעיות בוויסות החושי ולטפל בהן. בהצלחה ליאת

שלום אני אלמונית..ורק רציתי לבקש עזרה בשם אלמוני כי אני לא רוצה שידעו מי אני החיים שלי הם פשוט בושה אחת גדולה ניסתי להתאבד כמה וכמה פעמים..ורשמתי מכתבי פרדה אני בדיכאון ..אני מתםללת על היום הזה שאני ימות...החייםם שלי בזבל אפשר להגיד אני פשוט צריכה עזרה בפורום הזההה

שלום חגית, אני שומעת את המצוקה שלך, ומצליחה לחוש את הכאב והייאוש. למרבה הצער, העזרה שאת יכולה לקבל באמצעות פורום אינטרנטי היא מוגבלת מאד וחלקית, ונראה שמגיע לך הרבה יותר. אם מאחורייך מספר ניסיונות אובדניים, עלייך לקבל טיפול שיסייע לך להפחית את רמת המצוקה ולשפר את יכולתך להתמודד איתה. החיים לפעמים מאד קשים ולא הוגנים, ולכן לא תמיד אנחנו יכולים לבד. פני לעזרה. שולחת לך עידוד ותקווה לטוב ליאת

שלום רב, בני בן 4.7 בעיקרון הוא ילד טוב רוב הפעמים ממושמע חכם יתר על גילו. כשהיה קטן היה נושח המון!! עבר להרבצות שהטמעתו עם הזמן אך אין יום שאינו "מחטיף" פעמיים שלוש ביום. יש לו גם אישיו עם אוכל לא אוכל כל דבר ומכינים לו במיוחד טוסט רק בשבילו. מידי פעם יש לו התקפות זעם כמו למשל כשהולכים לסבתא וסבא שךו כל הדרך הוא שמח אך ברגע שמגיעים למדרגות הדירה מסרב להיכנס ואם מחריכים אותו הוא נהיה אלים והיום אפילו לקח צלחת ושבר אותה על הריצפה. מה עושים אני על סף התמותתות , כל הזמן מתעסקים בו ופחות באחותו הקטנה(בת 2.9). האם צריך עזרה פסיכולוגית או שזה יעבור עם הזמן?

שלום נטלי, את שואלת שאלה קשה - האם יש סיכוי שהתנהגויות בעייתיות יחלפו מעצמן (עם הזמן ועם הגיל), או שצריך עזרה של איש מקצוע. התשובה, גם היא לא פשוטה וחד משמעית. הילד שלך מתקשה מאד כרגע לשלוט ברגשותיו, בעיקר כאשר מדובר ברגשות תסכול וזעם. היכולת הזו אכן משתפרת עם הגיל, וסביר להניח שתהיה מידה של התמתנות בעתיד. עם זאת, כאשר ילד גדל להורים שמתקשים להציב לו גבולות, הוא נמצא בקבוצת סיכון לבעיות רגשיות שונות ולבעיות חברתיות. אלימות היא למעשה מצב שבו אדם אחד 'מתפוצץ' על מישהו אחר, פוגע בו מילולית או פיזית, בנסיבות של התנגשות רצונות (קונפליקט) או זעם. כאשר אנחנו, ההורים, לא מאפשרים לילדים שלנו כל מה שהם רוצים, אנחנו 'מאמנים' אותם בהתמודדות עם קונפליקט, ומציעים להם דרכים לא הרסניות לפורקן והרגעה. לכן, אני סבורה שהדרכת הורים יכולה לתרום לכם מאד מאד, לעזור לכם לסייע לילד שלכם, ולשפר דרמטית את היחסים בבית. ללא קשר, יש שפע רב של כתבות, תכניות טלוויזיה וספרי הורות, המדגישים את חשיבות הגבולות ומציעים רעיונות יישומיים. את מוזמנת לדפדף גם כאן, בפורום שלנו, ולקרוא עוד על דרכי התמודדות עם אלימות ילדים. בהצלחה ליאת

שלום רב, עד היום חשבתי שילדתי בת ה4 בעלת דמיון מפותח ולכן נוטה לחלומות בהקיץ. לאחרונה העניין התגבר ויש פעמים בהם אנחנו מדברים אליה והיא לא שומעת אותנו, ונכנסת לעולם משלה. כעבור חצי דקה היא "חוזרת" אלינו, וכשאנחנו שואלים אותה למה היא לא שמעה, היא עונה שחלמה עם העיניים פתוחות על פיטר פן, או משהו דמיוני אחר. היום זה ממש הבהיל אותי, משום שדיברתי אליה ממש מולה, היא הסתכלה אלי, אבל בהתה. ושוב אחרי ש"חזרה אלי" סיפרה שחלמה או דימיינה. האם יש מקום לדאגה? אם כן, למי כדאי לפנות? האם זו בעיה התנהגותית או פיסית? יש לציין, שמלבד זאת, היא ילדה מאושרת ונורמלית לחלוטין (גם לפי חוות הדעת של הגננת) כמו כן, אין בעיות משפחתיות .

שלום מיכל, מצבים של חלימה בהקיץ בהחלט מוכרים לכולנו, בעיקר אצל ילדים שיכולים ויודעים להפליג על כנפי הדמיון בנקל. הכתובת לבירור 'מקצועי' היא מומחה שינה, שיכול להעריך האם מדובר בגלישה נורמלית לעולם הדמיון או במשהו אחר. התייעצי בתור התחלה עם רופא הילדים שלכם. בכל מקרה, למיטב הבנתי, אין סיבה לבהלה. חלומות פז ליאת

ביתי בת 11 וזו פעם שלישית שתפסתי אותה לוקחת מכספה בהחבא ורוכשת ממתקים לה ולחברות פעמיים נתפשה בעבר למרות בעיותיה במלחמה בעודף משקל קל וכולסטרול. היא מודעת לאיסור וסמכתי עליה פעמיים שלא תחזור על כך אך זה לא עובד היא הוציאה מאות שקלים על כך,אני לא מונעת ממנה ממתקים בבית (באופן מבוקר). הרושם שלי שבנוסף לאהבתה לממתקים היא מנסה גם לרכוש את לב חברותיה למרות שהיא ילדה מאוד חברותית ואין לה בעיה עם חברות אודה לקבלת התיחסות לכך ואם אפשר הפניה לפסיכולוג/ית ילדים בקריות

שלום חגית, אין קושי להבין ולהזדהות עם רצונך לשמור על בריאותה וגזרתה של בתך, ובכל זאת, הירידה למחתרת מאותתת על כך שמשהו בתקשורת שלכן סביב הנושא הזה בעייתי. כמו שכתבתי לפני דקות ספורות בנושא מציצת האצבע, יש מצבים בהם קשה מאד להצליח ללא המוטיבציה הפנימית של הילד. דיאטה היא בהחלט כזו, וחשוב להכיר בקושי, וללמוד לעודד את הילדה ללא שיפוטיות או ביקורת. כדאי לדבר על הכשלים, לכבד אותם, ואפילו לאפשר אותם מדי פעם, כי כולנו בני אדם. אני חושבת שפנייה לייעוץ פסיכולוגי זה רעיון מצויין, ואם תצרפי כתובת מייל, אולי תקבלי המלצות מקוראי הפורום. אני עצמי לא מכירה מטפלים בילדים בקריות. בהצלחה ליאת

שלום רב, לפני כחודש נולדה לנו ילדה שניה, אחיה הבכור בן שלוש וחצי. נקרתה בפנינו הזדמנות להקדים לעכשיו מעבר דירה, שהיה מתוכנן ממילא לקיץ (בסוף שנת הלימודים). המעבר יהיה כרוך בהכרח בהעברת גן וצהרון לבן הבכור, מסגרות שבהן הוא מרגיש שייך וקשור לדמויות המטפלות עד מאוד. מצד שני, הסביבה החדשה תהיה מלאה בילדים בגילו ובני משפחה משמעותיים לו, וגם עבורנו, ההורים, הסביבה החדשה תהיה ידידותית וחמה יותר. תחושת הבטן שלי היא להישאר עם התכנית המקורית של מעבר בקיץ, בסוף שנת הלימודים, ולהתחיל במסגרת החדשה בשנה הבאה, למרות חשש מפספוס הזדמנות שאולי לא תחזור להיכנס לדירה נוחה מאוד בסביבה החדשה. אני לא רוצה בעצם ליצור יותר מידי שינויים בסביבה של הבן הבכור, שמעכל ומסתגל לעובדה שיש לו אחות, עם קשיים מובנים. מצד שני, אולי זה לא נורא כמו שזה נראה לי, ואני סתם מגזימה... מה דעתכם והאם תוכלו לתרום מניסיונכם?

שלום תהילה, לא תמיד יש תשובה נכונה אחת, בעיקר במצבים בהם לכל החלטה יש יתרונות וחסרונות מוצקים וידועים מראש. תחושות בטן הן אינדיקציה לא רעה בדילמות מסוג זה, וגם ניסיון העבר. כלומר - אם, על בסיס ההיכרות שלך עם בנך, את יודעת שהוא ילד מסתדר, סתגלן, easy going, מתחבר בקלות, ו'זורם' עם שינויים בקלות - אפשר לשקול את הקדמת המעבר, במיוחד לאור היתרונות הבולטים שהוא מוליד. אם, לעומת זאת, הילד שלך רגיש, מגיב בעוצמה רגשית גבוהה למשבר ושינוי, מסתגל לאט, מתקשה להיפרד, או עובר כרגע משבר ממשי עקב לידת אחותו, אולי מוטב לחסוך לו את 'מנת-היתר' הזו. לצערי, אין לי תשובה בשבילך, לבד מהעידוד להקשיב לאינטואיציות שלך, אבל גם לסמוך על הילד שלך ועליכם, ולהאמין שכל החלטה שתקחו תהיה כזו שגם תצליחו לעמוד בה. בהצלחה רבה בכל מקרה ליאת (הורים אחרים מוזמנים, כמובן, לחוות דעה בנושא).

שלום, אני אמא לילד בן 5 וחודשיים שמתעתד לעלות בשנה הבאה לכיתה א'. הצוות די בטוח שהוא יכול לעלות ואנו, ההורים, לא) הייתי רוצה לערוך לו מבדק הערכה לגבי המוכנות שלו אך לא דרך העיריה אלא באופן פרטי, למי עליי לפנות לפסיכולוג ילדים, חינוכי? מאיין אוכל לקבל המלצה? אין לי מושג!!!!

שלום מיקי, הכתובת לכך הם אכן הפסיכולוגים החינוכיים. תוכלי להתייעץ על כך עם פסיכולוגית הגן, שבוודאי תוכל להפנות אותך לקולגה שעובדת גם באופן פרטי. למרות שלא שאלת, אציין רק שהנטייה להשאיר ילדים שנה נוספת בגן שלא לצורך התבררה כבלתי מועילה, ואפילו נושאת עמה אפשרות לנזק רגשי. אם צוות הגן בטוח ביכולתו לעלות לביה"ס, למה בעצם לא לקבל זאת? בהצלחה ליאת

שלום, בתנו בת כמעט שלוש, מזה מספר חודשים גמולה מטיטל לצורך פיפי במשך היום, בשביל קקי עדיין מבקשת טיטול לרוב (אם כי התחלנו בתהליך התיידדות עם הסיר לצורך כך...). עד לפני כשבועיים ישנה בלילה עם טיטול והיתה מתעוררת פעם עד פעמיים ומבקשת לעשות פיפי. לרוב, הטיטול היה יבש אך לא תמיד. לפני כשבועיים החלטנו להוריד את הטיטול למשך הלילה ובעיקר בשבוע האחרון כאשר אנחנו באים אליה בלילה היא שוכבת ספוגה בשתן ואנו מעירים אותה להחלפות ולפיפי פעם עד פעמיים בלילה. היו מספר לילות ספורים - כשלושה בהם באה לבקש מיוזמתה לעשות פיפי. בלילות האחרונים התחלנו להעיר אותה בצורה יזומה פעם בלילה אך לרוב קרה ש"פיספסנו" כבר את המועד בו עשתה פיפי. אנחנו אובדי עצות - האם להמשיך כך עד שבסוף יסתדר... האם להעיר יותר הערות יזומות... האם לחזור לטיטול לתקופה קצרה....? אין ספק שהתעוררויות אלו בלילה משבשות את השינה שלה ושלנו... (יש לציין כי יש לנו תינוקת בת שלושה חודשים בבית... אולי קשור גם לצורך בתשומת לב... אם כי לא נראה לי כ"כ בענין הזה...) אשמח לשתובתך

שלום לי, הגמילה מהרטבה בלילה אורכת מעט יותר זמן, ולכן אפשר לחכות מעט עם זה, ולאפשר לה שינה עם טיטול (אולי אפילו עד האביב). לאחר תקופה יציבה של טיטול יבש בלילה, אפשר יהיה להוריד שוב. מבחינתי, מדאיג הרבה יותר שאתם שמים לה חיתול לצורך עשיית הקקי - הרגל הנושא עמו פוטנציאל נזק גדול יותר. השתדלו להיפטר מזה בהקדם. בברכה ליאת

שלום ליאת, בני תלמיד כיתה ז' בן 12 ושמונה חודשים ספורטאי מצטיין, ילד יפה חמוד וחכם (כמובן שאני אובייקטיבית לגמרי), אהוב על חבריו ואפילו חברותיו, אין בעיות של אלימות, אם כי מבחינה לימודית אינו ממצה את הפוטנציאל ולעתים מפטפט בכיתה. אתמול בביה"ס מה שהחל כהתגוששות חברית, יענו "בצחוק" הסתיים בצורה אלימה, בני ספג אגרוף חזק בראשו "החזיר" וע"כ הושעה יחד עם הילד השני ליום אחד. המחנכת אמרה שאם זה יהיה סתם יום חופש זה יהיה כמו פרס בשבילו, מצד שני הנער טוען בתוקף לחפותו, ולכך שלא הייתה לו ברירה והיה צריך להגן על עצמו(על כבודו?) שהוא הצד הפגוע הצודק. בעלי מצדיק את התנהגותו של בני בבחינת אם מרביצים לך תחזיר כדי שידעו שלא כדאי להתעסק איתך וכיו"ב, ולכן נענש כבר מספיק ואין צורך לנקוט בצעדים משמעתיים. כיצד עלי לנהוג, ומה המסר שאני צריכה להעביר לו לדעתך?

היי, לדעתי כדאי לזמן את כל המעורבים בפרשה כדי לדון בדרכים להימנע מבעיות כאלו ולעדכן את היועצת. בעקרון, רק שתדעו, אפשר לפתוח לו תיק פלילי החל מגיל 12. עדי

שלום רב, אני נוטה להסכים עם בעלך, וסבורה שאין להעניש פעמיים על אותה 'עברה'. השעייה מביה"ס היא צעד חמור, והילדים מתייחסים אליה כך, גם אם כלפי חוץ הם מפגינים אדישות או אפילו שמחה על יום החופש. עם זאת, כמו שצויין ע"י עדי, מעורבות באירוע אלים עלולה לסבך את הנער בפלילים, גם אם מלכתחילה לא הוא יזם זאת ו*רק* הגיב. לכן, הייתי נמנעת מצעדים משמעתיים, ומתמקדת בצעדים הסברתיים, הנוגדים את הרוח שמציע בעלך. יש מספיק דרכים להגן על עצמנו, ואלימות נגדית אינה חלק מהן. בעיני, מסר חשוב הוא זה האומר "ילד חכם מתרחק מכל מה שמריח ממנו אלימות וכוח". עם עמדה כזו קשה להסתבך בתקריות אלימות. בדר"כ ילדים הנמנעים מאלימות גם לא 'חוטפים', ואם כן, יש להתערב מיד (ואם צריך, בגיל זה גם פנייה למשטרה היא דרך). כאשר אנחנו מעודדים את הילד שלנו להשיב מלחמה, אנחנו מסכנים אותו בפגיעה. אחרי הכל, לא תמיד אנו יודעים להעריך נכונה את מאזן הכוחות, את אופי היריב וגודל הכנופייה שעומדת מאחריו. נסו להתייחס לאירוע הנוכחי כאל שיעור והזדמנות. בברכה ליאת

בתי בת ה-14 עדיין מוצצת אצבע. בכל הזדמנות שמתאפשר לה, במיוחד במצב של עייפות או לבד, היא מוצצת אצבע ולעיתים גם מלטפת את הלחי או האף עם אצבע המורה והבוהן בפה... כיצד אפשר להפסיק מנהג זה, כל השיוחת וההסברים לא עזרו.

שלום רב, מציצת אצבע עד גיל כזה היא כבר הרגל שקשה להיפטר ממנו, ולכן חשוב לנסות לגייס את המוטיבציה הפנימית שלה (זו שלכם כנראה לא מספיקה). מרגע שהיא תביע נכונות למאמצי הגמילה, אפשר יהיה לנסות לעזור לה באמצעים 'טכניים' כמו הליכה לישון עם כפפות בד, מריחת 'מרה', וכד'. אני מודעת לכך שלא כל עמיתי הפסיכולוגים חושבים כמוני, אך בעיני מציצת אצבע הנעשית בפרטיות או בחברת אנשים קרובים כאמצעי הרגעה, היא לגיטימית גם אם לא מאד חיננית. יש לתת את הדעת לנזק אורתודנטי אפשרי, ובמידת הצורך להתייעץ עם רופא השיניים על דרכים למזער אותו. בברכה ליאת

בני בןו 11 אובחן עם קשב ורכוז ומטופלברטלין.בערב היה לנו ויכוח על מחשב ,יש מחשב אחד בבית בני מאד אוהב לשבת ולגלוש ובפייסבוק מרגע שקם בבוקר עד הערב שהולך לישון. היום כמו בכל ערב ישב במחשב למרות בקשה שלי לפנות לי למס דק זכיתי ל"הלואי ולא תחיי" את משגעת אותי את גורמת לי להתעצבן נורא רציתי את המחשב למס דק ואמרתי לו והבהרתי שזה למס דק מועט,אך הוא בשלו אסור לוותר לאמא.יתר על כך אביו אמר לי רואה למה גרמת?היה כה חשוב לבקש תמחשב ? השאלה מה יותר נכון לעשות?תודגה

שלום רב, עצוב לשמוע עד היכן מוכנים הורים לדחוק את עצמם, לטובת ריצוי הילד שלהם. לטעמי, הגעתם למצב אבסורדי בו הילד שלכם צריך להרשות לכם (או לך) לקבל את מה שמלכתחילה שייך לך. עצוב אף יותר שהתנהגות כה בלתי ראויה כלפייך, מקבלת עידוד מאבא, שכנראה רוצה בעיקר שקט... לא בטוח שעצה קצרה שתקבלי כאן תוכל לתקן עיוות כ"כ שורשי ואבסורדי, ולכן אני מעודדת אתכם לפנות בהקדם להדרכת הורים קצרה, שתסייע לכם להבין את הכשלים ולתקנם. ברמה הפרקטית, כמובן שלא הייתי מאפשרת לילד להמשיך להשתמש במחשב לאחר שדיבר כך אלייך. הייתי מזכירה לו שהמחשב הוא רכוש המשפחה כולה, ומעתה יהיה עליו לבקש את רשותך להשתמש בו, כי את ואבא הם ראשי המשפחה, ואתם תחליטו מעתה של מי הצורך הדחוף יותר. הזכירי לו שדיבור בלתי מכבד כלפייך פוגע בך, גורם לך צער, ומקשה עלייך להתייחס כלפיו בנדיבות. תוכלי להוסיף ולומר שאת משוכנעת שהוא לא רוצה במותך, ובכל זאת, היית שמחה אם היה מצליח להביע את כעסו בדרך פחות פוגענית. בברכה ליאת

שלום, בני בן השנתיים, שמח ומשתולל בדרך כלל ללא כל בעיה חריגה. כשהיה בן שנה, שמנו לב לכך שהוא מתנהג מוזר כאשר קרובת משפחה מסוימת מגיעה לביקור אצלינו. (היה בוחן אותה ואת כל תנועותיה) כיום המצב החמיר. כאשר היא הגיע אלינו לחגיגת יום ההולדת שלו, הוא התחיל לבכות כשראה אותה והיה בפאניקה מוחלטת. הוא פשוט קפא וחיבק אותי חזק ולא הסכים להסתכל עליה. מה אפשר לעשות במקרה זה ? האם להימנע מהפגישות איתה ? האם יש משהו לעשות כאשר קורית הפגישה ?

שלום קובי, לא ציינת האם יש לדודה הזו מאפיינים חיצוניים כלשהם שיכולים להצדיק את הרתיעה של הילד. עלינו לזכור שילדים צעירים מתרשמים מאד מפגמים פיזיים חיצוניים, ש'שוברים' את הסכימה המוכרת של הגוף השלם. הם עלולים להיבהל מעיוותים, נכויות או מוזרויות מהם המבוגרים למדו להתעלם. אם מדובר במשהו כזה, אני מציעה לתת הסבר קצר, ולאחריו פשוט לא ללחוץ, ולכבד את הרתיעה של הילד. אפשר לוותר לו על המפגשים היזומים, או לשתף בכך את הדודה, להתנצל ולבקש ממנה להתאזר באורך רוח כלפי תגובותיו. חשוב לזכור שפעוטות בני שנתיים אינם מצטיינים בנימוסים והליכות, ורצוי לא לפתח ציפיות גדולות בנושא זה. בעיני, התגובה הרצויה במקרה זה היא התעלמות. בשמחות ליאת

שלום ליאת ילדי בן ה- 5.5. אמור לעלות לכיתה א' בשנה הבאה. הילד מאוד נבון וחברותי מצד שני הגננת מתלבטת לגבי המוכנות הרגשית שלו שהיא מגדירה סף תסכול נמוך שבא לידי ביטוי בהתפרצות בבכי או הקנטה של ילדים אחרים בסיטוצאיות מסוימות. הדבר פחות ניכר בבית, למרות שגם בבית זה קורה לפעמים. אנחנו מאוד משתדלים לעבוד על זה איתו בבית. לדעתי זו לא סיבה לא להעלות ילד נבון לכיתה א' יחד עם חבריו, אני חוששת שהדבר יכול לגרום לו נזק לדימוי העצמי והבטחון העצמי שלו. בכל זאת רציתי לקבל ייעוץ איך להתמודד עם זה בלי לעשות מזה "אישיו" בנוסף, הוא נמנע מלצייר כבר שנה ויותר אני לא יודעת אם בגלל שמישהו העיר לו הערה לא נעימה, או בגלל סיבה מוטורית. בכל מקרה לדעתי גם זה אולי הסיבה לתסכול שלו – בנושא זה אנחנו מתחילים לטפל בריפוי בעיסוק (והאמת מההיבט הזה אני פחות מוטרדת). ואשמח לשמוע את דעתך וכן לקבל למייל המלצה לפסיכולוגית ילדים מעולה שמתאימה לטיפול בזה : להדרכה שלנו ההורים ואולי גם עם הילד תודה מראש ורד

שלום ורד, עד ספטמבר יש עוד המון זמן בו אפשר לפעול לקידומו של הילד, גם אם מדובר בחוסר בשלות רגשית. בשלות רגשית פירושה, בין השאר, היכולת לשאת אכזבה, תסכול, הפסד ודחיית סיפוק. עליו ללמוד לקבל סמכות, לכבד כללים וגבולות, ולשכלל את ביטויי התוקפנות שלו. על כל אלה אפשר לעבוד במסגרת המשפחתית, בעזרת הנחייה הורית. כל פסיכולוג ילדים קליני או חינוכי יכול לסייע כאן, ולא מוכרחים לנסוע מרחקים בשביל זה. נסי לברר בסביבתך הקרובה ולקבל המלצות ממקורבייך. אין לי ספק שגם המרפאה בעיסוק תוכל להמליץ לך על מישהו טוב באזורכם. בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך התכוונתי להמלצה לפסיכולוג מצויין מאיזור תל אביב. אם תוכלי לשלוחל י למייל פרטים אשמח מאוד. תודה ורד

בני בגן חובה, חברותי, נעים, החל בהתנהגויות מוזרות כבר תקופה די ארוכה, של התבכינויות, עצבנות. לא רוצה ללכת לחבר (שהצטרף לגן בשנה שעברה) ואז במקרה התברר שאותו חבר פוגע ומעליב אותו ללא הפסקה. התברר לי שאותו ילד משתלט על כל הילדים, קובע מי ישחק עם מי, הוא ראש של חבורה בגן ומחליט מי יצטרף ומי לא. בני מאוד נעלב עד כדי שלא רוצה לבוא אל הילד, שמזמין אותו ולא רוצה להשתתף בפעילויות שהילד נמצא בהן. יש לציין שיש להם חבר משותף. שהו ה-חבר של בני. איך עלי לנהוג?

שלום שרון, הילד שלך יודע, ככל הנראה, מה טוב ונכון עבורו ומה לא. הוא מסרב ללכת לילד שאינו מתייחס אליו יפה, ולכן אין צורך ללחוץ עליו או לשכנעו אחרת. תני לו לבחור את חבריו כראות עיניו. אם, לעומת זאת, את סבורה שהילד הזה פוגע בבנך באופן אקטיבי או מבודד אותו מילדים אחרים, הייתי מציעה לנסות ולפעול בעזרתה של הגננת ולהפסיק זאת. בברכה ליאת

בני בן 3 ואני מפגישה אותו עם חברים מהגן.לפעמים מזמינים אלינו ולעמים הולכים לבית החבר/ה. אני נתקלת לא פעם בסיטואציות שבהן הוא רוצה צעצוע שנמצא אצל החבר ואז הוא פונה לחבר ומבקש את הצעצוע. החבר מסרב ואז בני בא אליי ואומר לי "הוא לא נותן לי" אני אומרת לו - תבקש ממנו בני - הולך לבקש, החבר מסרב שוב בא אליי - הוא לא נותן לי אני אומרת לו - תגיד לו שתשחקו בזה ביחד או תגיד לו שתחליפו -אתה תיתן לו את שלך ולהיפך או קצת אתה וקצת הוא הוא הולך, עושה את מה שאמרתי לו והחבר מסרב ואז הוא שוב בא אליי מה עושים? האם אני נוהגת בסדר? לפעמים אני בעצמי לא יודעת מה להגיד ואז אני מרגישה חוסר אונים כמו הבן שלי מה נכון ומה לא נכון? אנא עזרתך

שלום טל, ילדים בני שלוש עשויים להיות מאד רכושניים, ובעיני יש לכבד זאת. את מציעה לילד שלך - בצדק רב - לנסות לבקש מהחבר לשתף אותו במשחק. אלא שיש עניין נוסף אותו אנחנו צריכים להסביר לילדינו (בכל הגילים) - כאשר אנחנו מבקשים משהו ממישהו, עלינו להביא בחשבון את האפשרות שנקבל "לא", ועלינו לכבד זאת. זה מסר חשוב, ומיומנות חברתית הכרחית. לעיתים קרובות (שוב, באשמתנו כהורים) הילדים שלנו מבלבלים בין בקשה לדרישה. נדמה להם שאם מבקשים יפה, האחר חייב להיעתר. זאת, כמובן, טעות נפוצה. לכן, תוכלי לומר לילד שלך "תנסה לבקש ממנו יפה, אבל אם הוא לא ייתן לך, תצטרך לשחק במשהו אחר כי זה שלו, וכרגע קשה לו להתחלק". בברכת "כל ישראל חברים" ליאת

האם זה נכון גם הפוך? חבר שמדיע לשחק עם בני בבית שלנו והבן שלי לא רוצה לתת צעצוע שלו.לבקש מהבן שלי פעם אחת שייתן קצת לחבר ואם הוא מסרב להניח לו? אני לא מצליחה להבין לגמרי כי אני מחנכת את הבן שלי לחלוק ואז כשמגיעים לבית של ילד אחר אני צריכה להגיד לו שהחבר לא חייב לחלוק?!

שלום בני בן השנתיים וחודש מסרב לאסוף צעצועים כך יוצא שאני ואביו אוספים אנחנו דורשים אבל הוא לא אוסף ואפילו מראים לו -איך מלמדים אותו. שאלה נוספת -אחרי טקס השינה הוא נשאר במיטה ולא יורד ולוקח לו זמן להרדם -והוא מבקש נשב בחדר שלו עד שהוא ירדם -אז אנחנו יושבים וזה לוקח בערך חצי שעה עד שעה -אפילו שאנחנו לא מדברים איתו ולא מתייחסים איך נגמלים מזה מה אומרים לו. בברכה , שני

היי שני, שולחת לך שני לינקים לכתבות ב'מעריב' בהן לקחתי חלק. את מוזמנת לחזור ולשאול אם תרגישי שלא קיבלת מענה מספק. בברכה ליאת http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/163/648.html?hp=55&cat=313 http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/950/734.html

תודה -לפי מה שהבנתי אנחנו צריכים לאסוף ביחד נכון ?? וגם לעשות מזה טקס הבעיה היום שאנחנו אומרים לו לאסוף הוא אומר אבא אמא לאסוף -הוא כזה חכם !!! מה עושים ??

שלום רב זקוק להפנייה ואו המלצה , ילדי בן 12 אנטי שעוריי בית , נעלב בקלות , חצוף , ולא משתף פעולה , אמו שחוץ מלשאול אותו מה נשמע לאחר חזרתה מהעבודה , מה עם שעורי הבית , הילד לא אוהב לעשות שיעורי בית , אוהב במיוחד את המחשב , יוצא לחוג כדורסל , אבל מאוד מוחצן ודעתן אומר לכולם מה שחושב ,ואני חושש להתנגות זו , מאוד חכם חריף . מה עושים כדי לאזנו .?? תודה

שלום רב, אם נודה על האמת, רוב הילדים הנורמליים לא מתים על שיעורי הבית שלהם, ומנסים איכשהו להתחמק מזה. כשלעצמו, לא מדובר במשהו מדאיג במיוחד מהבחינה הפסיכולוגית. אבל שים לב לשאר הדברים שתיארת: אם עיקר התקשורת עם ההורים ממוקדת במאבק סביב הכנת השיעורים, תחשוב כמה קשה לוותר על ה'בעייתיות' בנושא. אפשר לשער כי הילד שלכם כעוס ומתנגד, אולי כי הצורך שלו בהתעניינות, תשומת לב, הכלה ותמיכה לא פוגש את המענה המדויק. אני מציעה לנסות לשנות גישה, להתעניין בו יותר, ולהקדיש יותר זמן ותשומת לב מעבר לנושא הלימודים. אם אתה מודאג וחושב שיש דברים מעבר, פנו לייעוץ. בברכה ליאת

שלום, זקוקה דחוף לרעיונות יצירתיים להתנהלות שפוייה בבית. בני בן 8 עם הפרעת ADHD בטיפול עם ריטלין ובתרפיה רגשית. יש לנו בעיית התנהלות קשה בבית, בעיקר סביב ההתארגנות בבוקר והמקלחת בערב, שמשרה אווירה לא נעימה על כולם. הילד מצליח להוציא אותנו ההורים מדעתינו בכל מה שקשור לשני הדברים האלו: לוקח לו זמן להתעורר, לצחצח שיניים, להתלבש, לאכול (אנחנו מייבים אותו לאכול כריך לפני שתיית הכדור). בערב, זמן המקלחת שלו תמיד נמרח מעבר לסביר ומלווה תמיד בנידנודים שלנו שיזדרז ואז בצעקות...לא עוזרים השיחות, העונשים, הטלת הסנקציות, שעון מעורר, לקיחת זמנים וכו'. הגענו למצב שכבר ממש נמאס לנו מההערות של עצמינו אבל אנחנו לא רואים דרך אחרת מאחר ואם נניח לו, שום דבר לא יזוז. יש לנו בת נוספת בת 6 איתה בדר"כ הכל זורם, פרט לכך שהם מתחילים להציק אחד לשני, או שהיא נסחפת אחרי ההתנהגות שלו... אשמח מאוד לעזרתך.

שלום טל, "הגענו למצב שכבר ממש נמאס לנו מההערות של עצמינו אבל אנחנו לא רואים דרך אחרת מאחר ואם נניח לו, שום דבר לא יזוז". אני מצטטת אותך בתקווה שתבחיני באבסורד המוכר: אנחנו ממשיכים לדבוק בהתעקשות יוצאת דופן באסטרטגיות פעולה בלתי יעילות, שאינן עובדות, ואף מקלקלות את מערכות היחסים בבית. דיבור בלתי פוסק, הערות וצעקות, לא רק שאינם יעילים, הם גם פוגעים אנושות בערכן של המילים שלכם, וממילא גם בכוח שלכם כדמויות סמכות. אין לי ספק, שאילו בנכם היה (חלילה!!!) מוגבל פיזית, רתוק למיטה או לכיסא גלגלים, הייתם מתאימים את סביבת הבית ואת העמדה הפסיכולוגית שלכם כך שיתאימו לצרכים המיוחדים של הילד. באופן מפתיע, רבים מאיתנו לא מצליחים להפנים את ההבנה שילדי ה-ADHD לא עושים דווקא, לא 'מוציאים מהדעת' בכוונה ובטח שלא רעים או עצלים. מצבים מסוימים, במיוחד כאלה הדורשים התארגנות מורכבת, הערכת זמן וקביעת היררכיה של סדרי עדיפויות, מקשים מאד על ילדי ה-ADHD, קושי מכאיב ומייאש. וכאילו לא די בקושי האובייקטיבי, מצטרפים לכך קיתונות הזעם מהסביבה, שמייחסת להם זדון או חוסר התחשבות, ומענישה אותם על הסרבול והאיטיות. אני מציעה לרכוש את ספרה של לאורה וולמר "האיידיאייצ'די שלי", וללמוד עוד ועוד על ההפרעה. רק אחרי שתהיה הבנה מלאה של הקשיים, המוגבלויות והיכולות, אפשר יהיה לחשוב יצירתית איך להעביר את הבוקר בשפיות. אני מציעה לוותר על העמדה הנאבקת, ולאמץ עמדה חדשה - מסייעת, קשובה ומבינה, שתעזור לכם לחלק את משאבי הבוקר והערב לטובת המשפחה כולה. אם תנסו לרתום את הכוחות המושקעים היום בצעקות, נדנודים והטלת סנקציות לעזרה בהתארגנות, סיוע טכני אמיתי, ובמחשבה על פרסים וחיזוקים, אין לי ספק שכולכם תרוויחו בגדול. בהצלחה ליאת

היי באבחון שביצעה קלינאית תקשורת בגן עלה כי בתי בת ה- 4.5 לא מתאימה לגילה הכרונולוגי מבחינת: הכללה הפשטה רצף חיקוי משפט מורכב הסקת מסקנות אסטרטגיית חשיבה והומלץ לגשת לאבחון מעמיק יותר אצל קלינאית תקשורת. בנוסף שמנו לב שהיא חרדה באופן קיצוני מאנשים לא מוכרים,סביבה לא מוכרת, לא נרדמת מבלי שנשב על ידה עד שתרדם ואף בורח לה פיפי כאשר מתעקשים איתה וגורמים לה לה לכעס ובכי. בדוח שכתבה הגננת (לצורך הביקור אצל הקלינאית) צויין שהיא נלחצת כאשר יש מסיבות ימי הולדת בגן, לא משתתפת במפגשים שאינם משחק, כאשר הגננת פונה אליה בשאלה היא מתביישת לענות. מבחינה חברתית אין בעיה יש לה חברות והיא אף מנהיגה את המשחקים איתן לעתים. אני חושבת שהבעיה העיקרית שלה היא החרדות והפחדים שאולי נובעים מחוסר ביטחון עצמי? אציין שיש לה אחות גדולה בת 8 והיחסים בינהן נהדרים. עד עכשיו ייחסתי את ההתנהגויות שלה לפינוק אולם עם קבלת האבחון של הקלינאית והימשכות עניין הפחדים אני די אובדת עצות מה עושים

שלום אירית, קשה להעריך מרחוק מה בדיוק מוקד הקושי של ילדתך. זה יכול להיות כל אחד מהדברים שציינת (בעייה תקשורתית, חרדות, פינוק) וכולם גם יחד. אני מציעה להגיע לאבחון במכון להתפתחות הילד, שם תהיה התייחסות רחבה לכל הקשיים, ובמידת הצורך גם מענה רחב ומותאם. אין סיבה להיכנס לתחושות ייאוש וחוסר אונים - כיום יש אנשי מקצוע מיומנים, שיודעים לקדם את הילדים המתקשים ולהחזירם לרמת התפקוד הנורמטיבית (כולל, כמובן, הדרכת הורים בהתאם). חשוב תחילה לאבחן נכון, ואז לטפל נכון. בהצלחה ליאת

הבן שלי בן 8 והוא תמיד אומר שהוא יודע איך מביאים ילדים ומתחיל להסביר לי שצריך שהאיבר מין של הילד לגעת באיבר של הילדה וני מתחמקת ולא יודעת מה לענות לו שלא יהיה יותר מדי לגיל שלו . אני צריכה דחוף תשובה שתספק אותו ושלא יגרום לו שום נזק התפתחותי ומיני.....

שלום קרול, לא בטוח שכולם יסכימו איתי, אבל ככל הנוגע ליופיו של הטבע, אני בעד האמת הפשוטה. כל ניסיון לעוות או לטייח את האמת יוצא איכשהו רע. הייתי מסתפקת בהסבר נכון, המותאם ליכולת ההבנה (הקיימת כבר, כנראה) של ילד בגילו. הייתי אומרת משהו כמו "נכון, איבר המין הגברי חייב לגעת באיבר של האישה, ואז להיכנס למקום מיוחד בתוך גופה שנקרא נרתיק, ותפקידו להעביר את הזרעון אל הרחם והביציות שבבטן האישה". תוכלי להמשיך ולפרט עוד, אם תרצי, על המפגש בין הזרע לביצית, ועל פלא הבריאה. אישית, איני רואה כל דרך בה הסבר כזה יכול לגרום נזק התפתחותי או מיני. להפך. בשמחות ליאת

שלום אני תלמיד בכיתה י' בזמן האחרון המורה שלי למתמטיקה כל הזמן מקריאה את השם משפחה שלי לא נכון ולכן כמה ילדים כל הזמן צוחקים עלי בגלל זה. אני לא יודע האם לגשת אליה בסוף השיעור ולדבר איתה, או לשלוח לה הודעה במשו"ב או להתעלם, כי אני פוחד שאם אני אגש אליה ואדבר איתה היא תיעלב ותשנא אותי כי אני יודע שמורים לא אוהבים כשמזכירים להם שהם עשו טעות... אני יודע שזו בעיה לא משמעותית אבל זה ממש פוגע בי כשצוחקים עלי במיוחד מול כל הכיתה... אז מה לפי דעתך כדאי לי לעשות? תודה

שלום לך, אני בעד שתתקן אותה, ושתעשה את זה ברוח טובה, פנים אל פנים. תוכל להקדים הקדמה קצרה (ומרככת), להגיד לה שיש לך בקשה קטנה ממנה, שאולי בשבילה זה באמת עניין פעוט, אבל לך זה עושה צרות עם החבר'ה. הדגם לה כיצד מבטאים את השם שלך, ותתחייב שבתמורה אתה עושה שיעורים במשך שבועיים לפחות. בהצלחה ו...שרק אלה יהיו הצרות שלך עם המורה למתימטיקה... ליאת

האם את מאמינה בtime out והולדינג? אני מרגישה שזו המצאה חדשנית ואופנתית ובפועל יוצרת נזק רגשי לילד. מה את חושבת?

שלום קרן, במשלי נאמר "חנוך לנער על פי דרכו", ולפיכך 'שיטות' חינוך המופעלות באופן שרירותי לעולם לא יתאימו לכולם. אני אוהבת לצטט בהקשר זה גם את חנניה רייכמן החרזן המופלא, שכתב - "היו לי, עד הנישואים, שלוש שיטות חינוך-בנים. שלושה בנים לי יש עתה - ולא נותרה לי שום שיטה." כמו שאת ודאי מבינה, אני מאמינה שלפעמים יש טעם רב להרחיק ילד לזמן מה מהסיטואציה הבעייתית, או להחזיקו בחיבוק מרסן עד יעבור זעם, ועם זאת, יש ילדים שעבורם הרחקה עלולה להיחוות כנטישה וההולדינג כהשפלה. הכל תלוי... אשמח אם תוכלי לשתף אותנו מה עוזר לך להתמודד עם התפרצויות הזעם של הילד. תמיד טוב לשמוע עוד רעיונות. בברכה ליאת

ביתנו בת שנתיים ושלושה חודשים מסרבת בתוקף לצחצח שיניים. יש לציין שבאופן כללי היא בתקופת מרד גיל שנתיים. פעם הסחת דעת הייתה עוזרת אבל היום היא מאוד עקשנית. היא גם לעיתים קרובות מסרבת לעשות פיפי (היא חצי גמולה) בסיר למרות שהיתאפקה כל הלילה וקמה עם חיתול יבש, ואז לפעמים הפיפי בורח בכל מיני מקומות. אנא עזרתך לאיך להגיב ואיך להתנהג בעיקר לנושא ציחצוח השיניים. תודה רבה.

שלום רון, לפני שחושבים על פיתרון, כדאי להבין את הסיבות להתנגדות שלה. התנגדות לצחצוח השיניים יכולה להיות קשורה למרד כללי ומאבק כוח התואם לגיל, אך גם מסיבות אחרות, כמו התנגדות למשחה ולטעם החריף, עצלנות של בוקר/ערב, בעיה תחושתית, ועוד. אם אתם חושבים שמדובר במאבק כוח, אני מציעה לסגת לזמן מה, כדי לא לפתוח חזית מיותרת. "אין הצגה אם אין קהל", ולפיכך, כשאין במי להילחם אין טעם לשלוף את הנשק. "לא צריך!". נדמה לי שמס' שבועות ללא צחצוח עדיפים על קלקול היחסים. אם הבעיה היא הטעם, אפשר לוותר על המשחה, ולהסתפק בפעולת הצחצוח. אפשר להפוך את זה לאירוע משעשע, בעיקר אם עושים זאת יחד, עם אחד ההורים. הפטנט שעבד אצלי בבית, היה התייחסות לצחצוח השיניים כאל משהו חשוב ש(רק!) אנשים 'גדולים' עושים, עד שהילדים ביקשו "ערכה" משלהם, כדי שיוכלו לצחצח גם. בהצלחה ליאת

תודה רבה

שלום, בני הבכור בן 10. ילד עם בעיות רגשיות, סף תשכול נמוך מאוד, בעיות קשב וריכוז (לוקח ריטלין). לאחרונה יש לנו בעיה מאוד קשה בבקרים לשלוח אותו לבית ספר. הילד פשוט לא רוצה. לוקח לי חצי שעה לשכנע אותו לקום וללכת לבית הספר. ניסינו טיפולים שונים - שום דבר לא עוזר. נכון לעכשיו מתחילים טיפול רגשי אצל פסיכולוג קליני גבר (היחידי שהצליח לעזור לו היה מטפל גבר) דרך מכון מעוף. בינתיים - איך אני יכולה להתמודד עם התפרצויות של הבוקר? לשכנע אותו שבית ספר זה חובה?

יש אבא בתמונה?

שלום אנבל, מאחר והתחלתם טיפול פסיכולוגי, אני מציעה לדון בשאלות אלה עם המטפל, שאמור לתת גם הדרכה הורית. ככלל, לפחות לדעתי, ההשכמה בבוקר, כמו גם ההליכה לביה"ס, אינן נתונות לדיון או וויכוח, וכל ניסיון לקבל מהילד הסכמה או לשכנע אותו (כדברייך), הוא מיותר. כאשר את מנסה לשכנע אותו להסכים לקום וללכת לבי"ס, את מעניקה לו את האשלייה שהדבר בידיו. לכן, במקום לבזבז בבוקר זמן יקר על דיבורים ושכנועים, אני ממליצה על פעולות - עזרי לו לקום, פיזית, להתלבש ולהתארגן, עם מה שפחות נזיפות ו'נאומים'. תוכלי לומר (פעם אחת בלבד) שאת מבינה שנורא לא בא לו לקום, במיוחד כשכ"כ קר בבוקר, ובכל זאת זה לא נתון למו"מ. תוכלי להשאיר לו את הבחירה אם הוא רוצה להעביר את הבוקר בנעימים או בעצבים, ופעלי בהתאם: עודדי ושבחי אותו על שיתוף הפעולה שלו (גם אם הוא מוחה או מתעצבן. מותר, אנחנו בדמוקרטיה...), ועזרי לו בנחישות תקיפה במקרה של התנגדות. אני מאמינה שעמדה נחושה ונחרצת, יחד עם הרבה אהדה והבנה, היא הפיתרון במצבים כאלה. הבשורה הטובה היא שבקיץ הכל פשוט יותר... בהצלחה ליאת

ככה שסידורי הבוקר הם עלי

הילדה שלי (השלישית במשפחה) נכנסה השנה בגיל 2.5 לגן פרטי (חצי יום). היא נהנית בו, לומדת ומבלה עם בני גילה (יש לה חיבור נהדר עם הילדים). הבעיה שהגננת יוצאת בסוף השנה לפנסיה. בחיפושינו אחר גן פרטי לשנתיים הבאות (אנחנו נכניס אותה לגן עירוני רק בעוד שנתיים וחצי), לא הצלחנו ליפול מהכסא לגבי שום גן שראינו (אני מודה שיש לנו סטנדרטים גבוהים). נוסף על כך, מסתבר שאמורה להיוולד לה אחות, ושאשתי תשאר בבית לפחות עוד שנתיים עם התינוקת. אחד הרעיונות שהוצע הוא להשאיר אותה בבית: להעשיר אותה באמצעות פגישות עם ילדים אחרים המתחנכים בהום סקולינג ולהעניק לה חוגים אחר הצהריים, עד שתגיע לגן חובה (בגיל 5.5) אין ספק שיש כאן פן כלכלי, אבל הוא לא העיקר. השאלה היא האם אנו עלולים לגרום לה נזק בעיקר בתחומים השילוב החברתי? ההתפתחות הרגשית ואולי גם עלולים לגרום לעיכוב התפתחותי? אשמח לתגובה בנושא

שלום רב, חינוך ביתי אינו שם נרדף להשארת הילד בבית, אלא לתכנית חינוכית מובנית, המותאמת לצרכים האקטואליים של הילד, מבלי להזניח שום תחום. הישארות בבית עד גיל שנתיים וחצי או שלוש אינה מצריכה בדר"כ היערכות מיוחדת, שכן רוב צרכיו של הילד מסופקים די והותר גם בסביבה הביתית הרגילה. סביב גיל שלוש, הצרכים החברתיים של הילד הופכים קריטיים מאד, וכך גם הצרכים הקוגניטיביים והמוטוריים, המקבלים מענה מדוייק ומותאם במסגרת החינוכית החוץ-ביתית. הגן מספק שפע של גרייה (תכנים, חומרי יצירה, חצר עשירה במתקנים, חברת ילדים, טיולים, חוגי העשרה, מפגש עם מבוגרים שאינם הוריהם, התנסות בפעילויות מוטוריות מגוונות, ועוד) שלא תמיד מתאפשרת במרחב הביתי. אם אתה סבור שאשתך ואתה תוכלו לספק את כל זה באופן מיטבי, הסיכויים לנזק או חריגות מצטמצמים משמעותית. בברכה ליאת

יש לי שאלה- בני כבן 7 והוא שנה ראשונה בכיתה א' . הוא תלמיד טוב מאוד ואין לו בעיות למידה . מורתו מציינת כי הינו נבון , בעל תפיסה מהירה . אך בכל זאת יש לי עימו בעייה שאני מתקשה להתמודד עימה - כל יום אחרי ביה"ס הוא עושה לי בעיות עם שיעורי הבית . אינו רוצה לעשותם וכול פעם זה מתנהל בויכוחים . הוא רוצה לעשות בסלון , וכשהוא בסלון הוא מתמרח ובורח החוצה לשחק.מערכת אינו רוצה להכין , איני יודעת כיצד להתמודד עם הסוגיה ? אני מנסה להקנות לו הרגלי למידה , אני מנסה ללוות אותו ולהיות לצידו כאשר הוא עושה שיעורים (למרות שהוא אינו זקוק לי בכלל ) , אך ללא הועיל. מה עושים? בפרט שמדובר בילד נבון .. ששיעורי הבית אצלו זו אינה בעיה והוא עושה אותם בזריזות ללא כל קושי . מאיפה זה נובע ? אני יודעת שתלמידים שיש להם קשיים לימודיים אינם אוהבים לעשות שיעורים , כיוון שזה מפגיש אותם עם הקשיים , אבל כאן המקרה הוא אחר. אנא עזרי לי !

שלום עינת, כיתה א', ובמידה רבה גם כיתה ב', עניינה רכישת הקריאה, הכתיבה וראשית החשבון, ולכן מדובר בלמידה 'טכנית' בעיקר, המתמקדת בשכלול המיומנויות. שיעורי הבית נועדו לסייע לילדים להתאמן על חומר הלימוד ולבסס הרגלי למידה נאותים. ילד ששולט בקריאה וכתיבה, עלול להשתעמם מאד משיעורי הבית, אשר כאמור מתאפיינים בחזרתיות 'טכנית'. בנוסף, טווח הקשב של ילדים צעירים הוא קצר למדי, ומה שנראה להורים כמשהו קצר שנגמר צ'יק-צ'ק, עלול להירשם בחוויה של הילד כמעמסה מעצבנת. נדמה לי שמה שקורה לכם כרגע, זה שבמקום להקנות לילד שלך הרגלים של לומד עצמאי, את מלמדת אותו לשנוא את הכנת השיעורים, והופכת אותם למוקד של מאבק וריב. את בודקת אותו, מכריחה אותו להתיישב על השיעורים דווקא כשאין לו חשק, יושבת על ידו גם כשאין בכך צורך אמיתי, ומשדרת לו שהוא לא יכול לבד. אני מציעה להניח לילד שלך לנוח אחרי ביה"ס, להירגע מול טלוויזיה או מחשב, או סתם לשכב ולחלום קצת. זה צורך אמיתי אחרי שעות ממושכות בביה"ס בהן הוא נדרש לשבת ולמלא הוראות. בשעות אחה"צ עודדי אותו להכין את השיעורים בעצמו, בלי לבדוק (למחוק, לתקן או להעיר). תוכלי לשלוח לו מדי פעם הערות מחזקות ומעודדות כמו "איזה יופי לראות אותך עובד יפה בעצמך!" או "כל הכבוד על זה שאתה תלמיד חרוץ שאפשר לסמוך עליו!". זכרי ששום דבר נורא לא באמת יקרה גם אם הוא יפספס משהו. המורות מביאות בחשבון אפשרות כזו, ובדר"כ הן סלחניות בכיתה א'. הזכירי לעצמך שמדובר בילד קטן, שהצורך לשחק או ליהנות עדיין חזק יותר מדברים רבים אחרים. זה טבעי ונורמלי. אין לי ספק שזה עלול להיות לא קל עבורך לזוז קצת, אבל לטעמי שניכם תרוויחו מכך הרבה, גם אם השיעורים לא יהיו מושלמים ופה ושם הוא ישכח מחברת. מה את אומרת? ליאת

אני רואה שיש פה שאלות של הורים, ובעיקר על ילדים קטנים אבל אני כבר לא יודעת לאיפה לפנות. אני בת 14 ונמאס לי כבר מהכול, אני לא סובלת את החיים שלי, מחכה כל יום לרגע שאני אגיע הביתה ואוכל פשוט לשכב במיטה ולשכוח מהכול. בבצפר כמעט ואין לי חברים, החברה הכי טובה שלי עזבה אותי וזה משגע אותי שעכשיו היא ממש מקובלת. אני מחפשת מה לעשות בהפסקה ובדר"כ אני פשוט יושבת במקום שלי ושומעת מוזיקה ומרחמת על עצמי וכולם חושבים שאני חננה ולא מזמינים אותי לשום מקום,ולמה שיזמינו? אני לא מעניינית או מצחיקה והם אף פעם לא דיברו איתי, רק ריכלו מאחורי הגב. אני יודעת שזה נורא מעצבן אותי שמישהו לא קשור מצטרף לשיחות המעטות שיש לי אז אני לא רוצה לעשות את זה לאחרים. בקיצר בצפר זה סיוט! בבית יש לי ציפיות לא מציאותיות מההורים ואני סובלת מזה. גם אם קיבלתי ציון מעולה בהקבצה א' פלוס הם אומרים לי זה טוב אבל את יכולה לקבל 100 (אני ממש לא יכולה!) ומכריחים אותי ללמוד כל היום. אמא שלי היא בנאדם ילדותי ומריר ואני פשוט לא יכולה להבין אותה. היא לא יכולה לעשות כלום בלי לקבל אישור ממישהו! היא באה לדבר בטלפון ושואלת את אבא שלי:"נראה לך שכדאי לי להגיד ככה וככה?" ואני כבר לא יכולה לשמוע את כל החפירות שלה. הגעתי למצב שאני מתחמקת מהם ואוכלת בארוחה משפחתית מהר מהר שאני לא אצטרך לשמוע את כולם אומרים דברים מטומטמים וחסרי פואנטה. אמא שלי כל הזמן אומרת שאני שמנה ומסתכלת עלי במבט כזה של בוז כל פעם שאני אוכלת. היא מעמיסה לי צלחות ענקיות בכל ארוחה וקונה מלא דברים משמינים (כי "אני לא הבנאדם היחיד בבית") ואז מתפלאת למה אני עולה במשקל ומתחילה לצעוק עלי ולספר לכל החברות שלה.והגעתי ממקום שאני מתייעצת איתה על הכול (זה כי הייתי רזה ויפה) לזה שאני לא אומרת לה אפילו שהיה לי ריב עצום עם חברה ולא רוצה להגיד לה מה עובר עלי כי אני יודעת שהיא תכעס ותצעק ותבקר וזה לא נמנע לא משנה כמה פעמים דיברתי איתה(וגם אחותי דיברה איתה המון והיא אמרה שהיא תשתנה. כן,בטח). אני במשקל תקין אבל אני מרגישה כאילו אני שוקלת 100 קילו בגללה. וגם בגללה התחלתי להשוות את עצמי לבנות ואני ממש שמנה ביחס אליהן,אני כל הזמן חושבת על זה. אני מנסה לדלג על ארוחות בלי שהיא תדע אבל היא לא נותנת לי.היא קוראת לי שקרנית, היא פעם שאלה אותי (בציניות) רוצה פסיכולוג? ואמרתי לה כן אבל היא לא הסכימה. כבר לא יכולה לשמוע את הקול שלה וברצינות בא לי להרוג אותה. אין לי חיים בבית, אין לי חיים בבצפר,אני לא יכולה יותר,מה לעשות?

שלום בר, המצב שלך נשמע באמת לא פשוט. קשה מאד להרגיש טוב בסביבה כ"כ שיפוטית ולא מכילה, גם אם יש בבסיס כוונות טובות. אחת הסכנות של הימצאות בסביבה כזו, היא "הידבקות" (כמו הידבקות במחלה), ממש כמו שקורה לך: גם את, כמו אמא, שופטת את עצמך בחומרה, מדברת על עצמך בשפה שיפוטית וביקורתית ("אני לא מעניינית או מצחיקה"), ומתקשה להאמין שאפשר לחבב אותך או למצוא בך עניין. מסתבר שכאשר אנחנו לא חברים של עצמנו, קשה לנו למצוא חברים מבחוץ. לכן, לתפיסתי, הדבר החשוב ביותר כרגע, זה להפסיק לרחם על עצמך, וללמוד להכיר ביכולות ובכוחות שלך, למרות הכל. הזכירי לעצמך שאין בעצם כל סיבה לשנוא אותך או להתרחק ממך, וכך אולי תוכלי לחזור ולהתקרב לבני כיתתך. אשר למצב בבית, אני מסכימה מאד שטיפול פסיכולוגי יכול לסייע מאד, בעיקר בגלל שטיפול במתבגרת בגילך כולל גם הדרכת הורים. תוכלי לשוב ולבקש מאמא פגישה אצל פסיכולוג, ואם את חוששת שתהיה התנגדות מצידה, נסי אצל גם אצל אבא. אפשרות נוספת זה לפנות ליועצת ביה"ס, לשתף אותה בקשיים, ולבקש ממנה לעזור לך לשכנע את אמא להסכים לטיפול. שולחת לך כוח ותקווה לשינוי ליאת

שלום אנ אמא לילד בן שנה ושמונה חודשים. מאז שנולד התינוק שלי עצבני מאד ובוכה כול הזמן ( יכול להיות שזה בגללי כי בתקופת ההיריון הייתי מאד עצבנית) אני חסרת אונים ולא יכולה להסתדר איתו הוא כול הזמן בוכה ברחצה ובהחלפת בגדים הוא ממש משתולל . הוא לא אוהב שנוגעים בו וגם לא אוהב לשחק הרבה עם ילדים אחרים אם אני אומרת לו משהו הוא מתחיל לצעוק ולהשתולל הוא גם דבוק אליי לא רוצה שאני ישאיר אותו לשניהה לבד למרות שבבוקר הוא הולך לגן ואז אחרי שאני הולכת הוא בוכה 5 דקות ואז נהיה רגוע כך אומרת הגננת הבעיה היא שהוא כול הזמן עצבני ומתלונן גם נמאס לא מהדברים במהירות ואז מתחיל לבכות ועוד... אנא ממך תעזרי לי אני לא יכולה לךכתוב הכול כי יש הרבה דברים

שלום אמירה, הקושי העצום ניכר מדברייך, גם אם אינך מספרת הכל. את יודעת, מחקרים מצאו קשר בין הלך הרוח של האם לבין זה של תינוקה, בעיקר בתקופת הינקות. אני לא חושבת שנולד לך תינוק עצבני בגלל שהיית עצבנית בהריון, אבל אין ספק שההתקשרות הראשונית בין האם לתינוק לאחר הלידה מושפעת הן ממאפייני המזג הבסיסיים של התינוק והן ממצבה הנפשי/רגשי של האם. זה קצת כמו טנגו בשניים - השפעת גומלין הדדית, המתקיימת כל הזמן. תינוק רגזן ועצבני עלול לעורר אצל האם הטרייה תחושת חוסר אונים וחוסר מסוגלות, ובכך לגרום לה בעקיפין להיות פחות יעילה ופחות בוטחת. כשהאם פחות רגועה, התינוק יותר עצבני ותובעני, וחוזר חלילה. למרות האמור כאן, כדאי להזכיר שאימהות רבות מתקשות להסתגל באופן מיידי לתפקידן החדש, אך הן מתאוששות בהמשך, לומדות להכיר את הצרכים של התינוק שלהן, ומצליחות לתפקד מצויין כאימהות טובות ומסורות. אין לי ספק שגם במקרה שלכם זה יכול להצליח, אם תקבלי את העזרה המתאימה. כרגע, הילד הפעוט שלך נצמד אלייך, מתקשה לתפקד בלעדייך ולפעמים גם בנוכחותך. אני חושבת שהדרכה הורית (או אולי פסיכותרפיה שתתמקד בך ובצרכים שלך) יכולה להיות בעלת השפעה עצומה על הקשר ביניכם, ולשחרר את שניכם מהתלות הסימביוטית זה בזו. מעודדת אותך ושולחת לך כוחות לקראת השינוי. ליאת

ליאת שלום , אנחנו מחפשים המלצה על פסיכולוג באזור גבעתיים רמת גן קרית אונו ליעוץ וטיפול לילדה בת 3. אשמח אם תוכלי להמליץ. תודה רבה

שלום רינת, תתקשרי אלי לטל' 0523106667 ואולי אוכל לעזור בהמלצה. ביי ליאת