פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום שמי אריאל (שם בדוי) ויש לי חבר בן 15 שחיי בפינימייה והוא יוצא הבייתה פעם בשבועיים חמישי שישי שבת והוא לא פעם אחת שאל אותי '' יש סכין?'' שאלתי אותו:''למה?'' הוא אמר לי:''כדי לידקור את עצמי'' אמרתי לו ''אים תמות מה אני עהשה?'' ואז הוא ירד מיזה ויש לו סיפור חיים מאוד קשה אנסו אותו ואמא שלו הרביצה לו עים חגורה ביגלל זה הוא בפנימייה לא שהוא עשה משהו ואני מאוד מאוד מאוד דואגת לו תודה לכול מי שיעזור אריאל

שלום אריאל, את חברה טובה! נער שמבקש לפגוע בעצמו מאותת בדרך זו על מצוקה, ועל קושי להתמודד איתה ביעילות. לעיתים קרובות, פגיעה עצמית (דקירה, חיתוך, פציעה עצמית), יותר משהיא משקפת רצון למות, מעידה על המשאלה להפסיק את הכאב הנפשי, ולהביא לסוג של פורקן. הצרה היא, שמה שמתחיל כניסיון להביא להקלה מיידית בטווח הקצר, הופך לצרה בפני עצמה בטווח הארוך, והופך את החיים לקשים וכאובים יותר. אני חוששת שהחבר שלך חייב לקבל עזרה, ובעיני נכון יהיה ליידע את צוות הפנימיה, או כל מבוגר אחראי אחר הקשור לנער, על חומרת מצבו. נסי לברר מיהם המדריכים בפנימייה, וליידע אותם, ובמידת הצורך התקשרי להנהלה. בהצלחה רבה ליאת

שלום לך, אני מחנכת כיתה י והחלטתי לכתוב לך כי אני מתלבטת מאוד וחסרה לי היוועצות עם פסיכולוג קליני (שדרך אגב לא קיים בבית סיפרינו והיועצת נמצאת בשמירת הריון): בכיתה שלי פנתה אליי תלמידה שסיפרה לי כי מס' תלמידות מכיתתה מבזות אותה בשיעורים, מעליבות אותה ומקללות אותה. שוחחתי ארוכות עם הבנות שסיפרו לי שהתלמידה נוהגת להרגיז אותן ולקלל ואז כשהן מגיבות זה יוצא בדרך לא נעימה. ברור לי שלתלמידה חסרות כישורים חברתיים שכן ההורים סיפרו לי שלביתם יש בעיה כזו והיא מוכרת להם. כיצד עליי להתייחס לתלמידה הזו ואיזו תוכנית התערבות את מציעה לי לנקוט מול הבנות ומול הכיתה עצמה שלא נקפה אצבע בעיניין. ערכתי כבר שיחות בכיתה בעיניין הכיתה האידאלית בעיניהם, וכיצד הם רואים את הקשרים החברתיים שקיימים בכיתה. במקביל הפניתי את התלמידה לפסיכולוגית קלינית להעלאת הדימוי העצמי שלה והערכתה העצמית וכן ללמידת כישורים חברתיים. אחת התלמידות הפוגעות סיפרה לי כי אין לה בעיה עם התלמידה הנפגעת, אך כאשר היא מרגיזה אותה זה יכול להגיע למצב של אלימות נגדה. האם עליי לשלוח גם את זאת לטיפול על חוסר שליטה בכעסים ובדחפים? או אולי צריך לשוחח על כך בכיתה באופן כללי ולהוציא מהם דרכי פתרונות להתמודדות? אנא עזרי לי בדחיפות אני אובדת עיצות....לתגובתך המהירה אודה.

שלום שושי, הפנייה שלך גרמה לי לסוג של קורת רוח, כי היא הזכירה לי קצת פניות דומות של אימהות, המרגישות צורך להגן על אחד מילדיהן מפני הצקות או גילויי אלימות מצדו של אח אחר. כיתה י' זה כבר לא ילדים, ונדמה לי שצריך להיזהר מלשפוט מי כאן ה'טובים' או ה'רעים', מי ה'בעייתי' ומי רק ה'מגיב'. אני מציעה לזרוק את כולם לאותה סירה, ולפעול להפחתת גילויי אלימות ופגיעה באשר הם. זה בכלל לא מעניין מי התחיל ומדוע, אלא רק איך מטפלים בקונפליקט, איך מגיבים במקרה של פגיעה, ומה ניתן לעשות כדי לא להסלים מצבים רגישים עד לקיצוניות. לפעמים יש אקלים כיתתי סוער, וחשוב לנסות ולהבין מה המקור לזה. ככלל, עוצמות הפגיעה והעלבון גבוהות יותר ככל שגוברת הנטייה לפרש מצבים באופן שלילי. אפשר לעבוד ולתרגל את הילדים בזיהוי מצבים "מועדים לפורענות", במתן פירושים שונים לסיטואציה נתונה, ובקריאת רמזים של הסלמה כדי לעצור אותה בזמן. עם כל הכבוד לפסיכולוגים קליניים (ויש כבוד :-)), הם לא מייצרים פיתרונות קסם, ולפעמים עדיף להרגיע את הרוחות בלי להכריז על אף אחד כ'זקוק לטיפול'. יש לך אתגר לא פשוט, אך מרתק ואפשרי. בהצלחה, ואת מוזמנת לעדכן ליאת

שלום. רציתי לדעת מה הם שלבי ההתפתחות של ילדים מהילדות ועד לבגרות , והאם תוכלי לעזור לי בהפניה לקישור. כלומר, איך אמור להתנהג ילד עד גיל 3 , ואח"כ מגיל 3 עד גיל 6, ואילך. מבחינה התנהגותית , מינית וכו'. תודה

שלום אורח, ממליצה לך על הספר "התפתחות הילד- טבעה ומהלכה" בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. הספר (שני כרכים) עוקב אחר ההתפתחות המוטורית, קוגניטיבית, רגשית וחברתית של ילדים לאורך שנות התפתחותם, ועושה זאת בצורה רהוטה וסדורה. תהנה ליאת והנה גם הלינק - https://sheilta.apps.openu.ac.il/pls/dlamdal/lamda.perut?p_nihul=&p_katalog=104935002&search_by=0&p_value=

שלום, ביתי בת ה-8,ילדה מחוננת (עפ"י אבחוני מכון סאלד) מתקשה בזמן האחרון מבחינה רגשית, דבר המתבטא בין השאר בהתנהגויות "קשות" בבית (התקפי זעם, "שביתות" אוכל ועוד). אנו מעוניינים לפנות איתה לטיפול ומחפשים מטפל(/ת), באיזור נתניה, עם ניסיון בהתמודדות עם המורכבות והביקורתיות של ילדה מחוננת, ובנוסף שיוכל "להתאים" את עצמו לכך שמדובר במשפחה דתית.. אשמח לקבל המלצות במייל שמסרתי לעיל. תודה!

[email protected]

אשמח ליעוץ,הילד שלי בן 7 מקסים וחכם.הבעיה שלו היא חברתית הוא לא ניגש לילדים שלא מכיר רציתי לשים אותו בצהרונית והוא סירב מכיוון שאין לו חברים מהכיתה.הוא לא מוכן ללכת לשום מקום אם אין לו חבר שהוא מכיר .הייתי רוצה לדעת איך אפשר לעזור לו,הוא מאוד ביישן .אח שלו בן 4 מבקש בשבילו דברים במכולת כי הוא מתבייש ומשתמש במושג אני מפחד. אשמח לעזרה.

שלום רב, ביישנות היא אחת התכונות האנושיות, וככזו, היא עלולה להכביד על האדם הביישן וללוותו במידה מסוימת כמעט כל חייו. מסתבר שגם הביישנים הגדולים מצליחים ברוב המקרים ליצור לעצמם חוג חברים קרוב, שבו הם מרגישים טוב ובטוח. אני חושבת שהפיתרון של חבר קרוב ומוכר כ'בולם זעזועים' הוא רעיון טוב, בהיותו מרכך קצת את הסיטואציה המאיימת. במקביל, אפשר לנסות לעזור לו 'לשחוק' קצת את הפחד והביישנות, באמצעות משימות קטנות ולא מאד מאיימות, שיאפשרו לו תחושת הצלחה. נסי להתעקש מדי פעם שיילך למכולת בעצמו, וחזקי אותו באמצעות שבחים ופרסים קטנים, כתמריץ. ועוד דבר - נסו להימנע מלפצות אותו או לפנק אותו מתוך רחמים, וכך לא 'תתגמלו' בטעות התנהגויות של הימנעות ופחד. כאשר הוא מבקש להימנע מאירועים או מצבים לא נוחים עבורו, עודדו אותו לנסות, ואם הוא בוחר להימנע, כבדו את בקשתו מבלי לפצותו על ההפסד. כך יש סיכוי טוב יותר להניע אותו לשינוי. בהצלחה ליאת

שלום, בזמן האחרון (שנה בערך) יש לי כל הזמן פראנויות וחרדות בנושאים מאוד מפגרים ולא הגיוניים שמפריעים לי מאוד כל הזמן. למשל אני תמיד בטוח ששכחתי לשים משהו בתיק בית ספר, אני בטוח שדילגתי על שאלה במבחן, בטוח שלא כיביתי את האור בשירותים וצריך ללכת שוב לבדוק, בטוח שמשהו נפל לי מהתיק או שהתיק שלי לא סגור, וזה תמיד חוזר למרות שאני בודק 1000 פעם שהכל בסדר. לפעמים אני גם בטוח שבכיתה מרכלים עלי וצוחקים עלי מאחורי הגב. בשבוע האחרון פתאום התחלתי לדאוג ולפחת שאולי יש לי סרטן או מחלות אחרות וזה מאוד מדאיג אותי למרות שאין לי סיבה לדאוג. כל החרדות האלו ממש מפריעות לי לסדר היום וזה תמיד מוציא אותי משלווה ומכניס אותי לדיכאון, בעיקר החשיבה על המחלות. זה גם מוריד לי את המוטיבציה להשקיע בלימודים כי החרדות האלו באמת גורמות לי לא להיות מרוכז במבחנים ולכן אני באמת מדלג בטעות על שאלות. איך אני יכול לגרום לחרדות האלו להיעלם ושאני שוב יחזור לחיים שלווים ובטוחים ללא דאגות סתמיות?

שלום יובל, התסמינים שאתה מתאר יכולים להיות קשורים לבעיה מוכרת הנקראת "הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית" או "הפרעה טורדנית-כפייתית" (OCD), הניתנת לטיפול. מדובר בסוג של מחשבות טורדנית ופולשניות, אותן מתקשה האדם לסלק מתודעתו, וכדי להתמודד עם החרדה שהן מעוררות, הוא מבצע סוגים שונים של 'טקסים' כפייתיים המתבצעים באדיקות ובחזרתיות (כמו למשל, במקרה שלך, בדיקות אינסופיות). אפשר לטפל בבעייה זו הן באמצעות תרופות נוגדות חרדה, הן בטכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות (טיפול שיחתי הכולל גם משימות מחשבתיות ומעשיות), והן בשילוב של שני אלה יחד. אני ממליצה מאד על פנייה לפסיכיאטר ילדים או פסיכולוג ילדים קליני, שיוכלו להעריך את אופי ההתערבות שתתאים לך. בהצלחה ליאת

שלום.בני ילד יחיד במשפחה,נמצא בבית עם מטפלת ,הוא יליד ינואר ואי לכך ילך לגן טרום טרום חובה בגיל שלוש ושמונה חודשים.אני מבינה שבגלל שהוא לא הולך לגן הוא לא רכש קישורים חברתיים מסויימים ומיומנות חברתית להיות עם ילדים בני גילו.מדאיג אותי חוסר ביחון העצמי שלו ודימוי העצמי הנמוך שלו.אני כל הזמן מדגישה בפניו שהוא ילד גדול וחזק ומסוגל להיות בחברת ילדים.דבר אינו עוזר:הוא מעדיף לא להתקרב למשחקיה בה נמצאים בני גילו או אפילו ילדים יותר קטנים.אני מנסה את שיטת הפרסים-אים הוא יהיה מוכן להתקרב למגלשה (לא לעלות עליה אפילו ),הוא מקבל פרס.לא ממש עוזר.הוא ממציא תירוצים וכאשר אני מתעקשת לקבל תשובה אמיתית-הוא עונה כי הילדים מסוגלים לדחוף אותו.אני לא מצליחה לגרום לו להבין שזה לא נורא ושהוא מספיק חזק וגדול על מנת להתמודד עם הבעיה.השאלה שלי-האים עליי להמשיך להתעקש ולחייב אותו להתקרב לילדים או להניח לנפשו עד לכניסתו לגן?איך ניתן לחזק דימוי עצמי של הילד בן שלוש ?עד כמה מצבינו חמור?בתודה

שלום קירה, לא פרטת את הסיבות לכך שבחרת להשאיר את בנך בבית עד גיל כזה, אך עלייך להבין שלצעד כזה יכולות להיות השלכות, כמו למשל עיכוב מה בהתפתחות החברתית שלו. ממש כשם שאי אפשר ללמד מישהו לשחות ביבשה, כך קשה מאד לצפות מילד צעיר לתפקד ביעילות עם בני גילו, מבלי שהתנסה בכך ו'השתפשף' בסיטואציות חברתיות אופייניות. כרגע, הרתיעה שלו מחברתם של ילדים אינה מעידה בהכרח על חוסר ביטחון או בעיה בדימוי העצמי, אלא על חוסר ניסיון וחוסר כישורים שמקורם בסוג של חסך. דימוי עצמי חיובי ותחושת כשירות מתבססים אצל ילדים תוך כדי התנסות בעולם הממשי, וצבירת חוויות חיוביות של הצלחה, הישג ויכולת. אני רוצה לקוות שבנך ידביק את הפערים כשיתחיל להתנסות באינטראקציות יומיומיות עם ילדים, ללא נוכחותך, לאורך זמן. בהצלחה ליאת

שלום רב אודה על עזרה תשובה על שאלה אחת : מה עושים עם יחד בן 12 שעושה קקי בתחתונים. יש לציין שהוא ילד עם קוים של PDD. תודה, ריטה

שלום ריטה, הלוואי שכל הבעיות הקשות היו ניתנות לפיתרון פשוט כ"כ : תשובה לשאלה אחת... ועוד יותר 'הלוואי', זה שהתשובה הזו הייתה בידי. כמובן שכדי לפתור בעיה כה עקשנית, נדרשת עבודה מאומצת, מערך שלם של חיזוקים המותאמים לרמתו ויכולתו של הילד. פני למטפל התנהגותי המתמחה בעבודה עם ילדי הספקטרום, והתייעצי איתו. למרבה הצער, אין פתרונות קסם בידי. שבת שלום ליאת

לטיפול בהפרעת אישיות גבולית תודה

שלום א', אפשר לפנות ישירות אלי, לטלפון 052-3106667 ואנסה לעזור. שבת שלום ליאת

יש לי בן בכיתה ט. אתמול התפוצץ הסיפור של מסכת פגיעות והתעללות פיזית ומילולית כלפי בני. הוא סיפר בפניי כי שלוש בנות מכיתתו התייחסו אליו בצורה איומה: מדי יום היו קופצות עליו, מכות אותו, מקללות אותו ומעליבות אותו בבושת פנים. בני סיפר כי אינו יכול לסבול את זה יותר ולכן נשבר וסיפר. פניתי לשלושת הבנות ושוחחתי איתן על כך, הן סיפרו שהוא מקלל אותן וזורק כלפיהן הערות מעליבות ולכן הגיבו כך במשך חצי שנה. גם בפייסבוק העלו סירטון שלו שבו ניצפה מוכה ע"י שלושת הבנות כשהן קופצות עליו ומכות אותו. בשיחה אישית עם בני עולה כי מכיתה א הוא נחשב "ילד מוכה" ואני לא ידעתי על כך מאומה. הוא לא סיפר כלום ובבית הכל טוב אני לא מבינה מה קרה? כל שנה ביסודי חווה פגיעות מילוליות ופיזיות מצד תלמידי הכיתה. ובתיכון כשחברי הכיתה התחלפו גם שם חווה אותו דבר. בכיתה ט הועבר לבי"ס אחר ומסתבר שגם שם חווה את אותו תסכול. אציין כי באיבחון פסיכודדקטי שבני עבר השנה צויין בחלק הרגשי כי בני מרגיש לא בטוח בעולם מלא סכנות ודרמות אך יש לו דמויות משמעותיות שהוא יכול לפנות אליהן.מה לעשות? יידעתי את המחנכת שלו ואת היועצת. היועצת השיבה שאין בכוונתה ללמד את בני מיומויות חברתיות אך היא תשוחח עימו על כך ותיכנס למספר שיעורים בכיתה.האם זה מספיק? האם היועצת כבמטה קסם תשפיע על הכיתה ועל הבנות בפרט והכל יחדל? ומה עם הצלקות הנפשיות של בני? מה לעשות עזרי לי..............

שלום נעמית, את מתארת כאן סיפור קשה מאד, של התעללות רבת שנים שבנך עובר בביה"ס מבלי שאיש יידע על כך. אין פלא שהוא חווה את העולם כפוגעני, רודפני ומסוכן. תגובתה של יועצת ביה"ס (בהנחה שזו אכן הייתה תגובתה) מוזרה מאד, שכן כיום יש רגישות רבה לנושאים של התעללות, חרם או אלימות בבתי הספר. אני מאד ממליצה לא להסתפק בתגובה 'אנמית' כזו, ולפנות למנהלת ביה"ס ואפילו לפיקוח. לפעמים, המערכת מנסה לגלגל את האחריות הלאה, ולשים את האחריות על הילד עצמו, שלכאורה "חסר כישורים חברתיים". גם אם יש בכך אמת, זה מחייב את ביה"ס אף יותר, להגן על החלש מפני תוקפנות כה שלוחת רסן ומתמשכת. פני ללא דיחוי להנהלת ביה"ס, ודרשי התערבות מיידית להפסקת ההתנהגות הזו. במקביל, אני ממליצה על פנייה לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים, והתייעצי עמו לגבי אפשרות של טיפול פרטני לבנך, במטרה לחזק אצלו את הדימוי העצמי ואת המיומנויות החברתיות. בברכה ליאת

יש לי סיפור דומה עם בני שבכיתה ז'.גם הוא עבר בית ספר יסודי והסיפורים חוזרים על עצמם. אשמח לשלוח לך מייל אם תרצי

ילדה בת 3.5 חברותית. כ- 8 ילדים מהגן הנוכחי יעברו ביחד לגן עיריה בשכונה. יש אפשרות לרשום אותה לגן פרטי טוב, מבלי שיעברו עימה ילדים מהגן הנוכחי. הרישום לגן הפרטי לשנה אחת ( טרום טרום חובה) ואח"כ התוכנית להעבירה ממילא לגן עירוני. השאלה- מה עדיף? גן פרטי טוב או גן עיריה עם ילדים מהגן הנוכחי. שאלה שניה, האם יש מקום לשתף את הילדה בבחירה.

שלום עינת, אישית, אינני אוהבת את המשוואה לפיה גן פרטי הוא גן טוב, וגן עירייה משמעותו פשרה או "הרע במיעוטו". אם לדבר בהכללה, גני עירייה הם בדר"כ גנים טובים, הנמצאים בפיקוח ומנוהלים ע"י גננות מוסמכות וסייעות מנוסות. כל עוד הבחירה בידינו, השיקול צריך להיות איכותו הכוללת של הגן, ולאו דווקא השאלה אם הוא פרטי או עירוני. לא חושבת שנכון לשתף את הילדה בדילמה, מאחר ואין לה את הכלים והיכולת לשפוט נכונה אף אחת מהמסגרות. בחרו עבורה את מה שנכון וטוב בעיניכם, והציגו לה את הבחירה בדרך משכנעת ומזמינה. בהצלחה ליאת

בני בן 8 הסובל מבעיית קשב וריכוז, כל בוקר הוא בוקר מיוחד שתמיד נגמר בצעקות מריבות, הולא לא מוכן להתארגן בזמן להתלבש לצחצח שניין וכו'.. ואם זה לא מספיק אז שהוא חוזר מבית ספר הוא ממשיל בהכנת שיעורים/ מערכת שעות משימות בסיסיות שהוא צריך לעשות ואם כל זה לא מספיק הוא לא יודע להתמודד עם הפסדים וכישלונות עד כדי כך שהוא בוכה על כל דבר. הוא גורם לי למצבי תיסכול והתמודדות קשה איתנו כך שאני מאוד מתוסכלת ממנו ואין לי מושג איך להתמודד

שלום מיטל, בנך סובל מהפרעת קשב וריכוז, וככזה, מתקשה גם בהתארגנות יעילה מול מטלות היומיום. זה לא שהוא "לא מוכן" או "לא רוצה" כפי שזה נתפס לעיתים ע"י הורים מיואשים - הוא באמת מאד מאד מתקשה. מניסיוני למדתי, כי כשהמשפחה וההורים מכירים בקשיים של הילד ונערכים בהתאם (פיזית ונפשית), יש הרבה פחות מריבות וכעסים, וההתנהלות בבית הרמונית וזורמת יותר. אם תקראי שוב את דברייך, תוכלי בוודאי לראות כמה כעסים צברתם, וכמה הרבה טענות מופנות כלפי הילד. אני מציעה לעשות כל מאמץ להזכיר לעצמכם שמדובר בילד צעיר, שסובל (שלא באשמתו) מבעיה אמיתית מאד, הדורשת התערבות ועזרה על בסיס יומיומי. עליכם להתאים את הציפיות שלכם ממנו ליכולות הריאליות, ולהכיר במה שבלתי אפשרי עבורו. כדי ללמוד עוד על הבעיה שלו ועל דרכי התמודדות יעילות, אני מזמינה אותך לקרוא את ספרה של לאורה וולמר "האיידיאייצ'די שלי". הספר כתוב בשפה ברורה וידידותית, והוא מכוון גם לילד וגם להוריו. אם את מרגישה שרמת התסכול שלך מפריעה לך להכיל אותו ולסייע לו, פני להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, והחזירי לך ולילדך את איכות החיים. בהצלחה ליאת

לצערי, גם אני נמצאת בשלב של ה"היסוס". אין לי את האומץ לגשת לפסיכולוג. מעבר לזה, אני לא יודעת אם הוא יכול לעזור לי, אם זה בכלל משהו שניתן לתיקון או תחום העזרה שלו. לכן אני פונה אליך, בתקווה לקבל אישור. מאיה, בת 19. יש לי בעיה עם אבא שלי ואני מודעת אליה היטב. יש בינינו המון מתח. מעט התעללות פיזית שהייתי קטנה, רק מכות מחגורה, לא יותר מזה. שריפה, גזירה או לקיחת דברים בגלל היעדר התנהגות "טובה" (שאותה הוא הגדיר בעצמו) ודברים בנוסח. עם הזמן, זה עבר יותר לפן מילולי. המון בכי, המון ריבים. קשה לי להיות תחת קורת גג שצועקים בה. במיוחד כלפי. במיוחד קולות גבריים. אני נאלצת לברוח ממקומות כאלו או לנתק מגע עם אנשים עם קול עמוק וחזק ו'על הדרך' אני מפתחת שנאה עזה וסלידה כלפיהם. יש לי קשיים של ביטוי עצמי במצבי לחץ או הסברה בשיחות 'אחד על אחד' אני מתחילה לבכות כמעט מכול שקצת לוחץ עלי או מאיים לסגור לי את המרחב הפרטי שלי. לא מרצון. זה פשוט קורה. ואחר-כך אני משחזרת את אותן הסצנות בראש שוב ושוב מחדש ומתחרטת שלא פעלתי אחרת. לאחר-מכן מגיע הכעס על עצמי. ששוב לא עמדתי בציפיות. וכמובן, הכעס והשנאה המתמיד שלי כלפי אבא שלי. שרק גובר עם הזמן. בלי קשר תסכול ומועקה תמידיים, הרגשת חוסר מיצוי ופספוס של ה'כאן והעכשיו'. מחשבות אובדניות יצירתיות כשאני לבד, או בחושך. חוסר היכולת לחלוק מידע ורגשות, גם עם בן זוגי. אילו חלק מן הדברים. אני יודעת שהמון אנשים מתמודדים עם דברים בנוסח בצורה יומיומית. ושאני לא שונה מהם. השאלה היא, אם כדי לפנות לקב"ן ביחידה שלי או פסיכולוג פרטי. אם יש טעם בכלל. ומעבר לזה, יקבלו אותי בכלל? בגלל שטויות כאלה? תודה רבה, מקווה שתחזרי אלי.

שלום מאיה, כל אחד מאיתנו 'סוחב' איתו את עברו, את מכאובי ילדותו, ואת מכלול החוויות הטובות והרעות שעבר. כדי "להרוויח" את הזכות לטיפול פסיכולוגי לא חייבים לעבור שואה. לקוחותיהם של הפסיכולוגים מגוונים למדי, וכך גם האירועים, הזיכרונות והחוויות שהביאו אותם לפנות לטיפול. איש איש וטעמו עמו. אם את חיילת, אני מאמינה ששווה לנסות לקבל טיפול פסיכולוגי במסגרת הצבא, ואם מסיבה כלשהי זה לא יתאפשר, תוכלי לבקש אישור להיות מטופלת ע"י פסיכולוג פרטי. הצבא נוטה לאשר בקשות כאלה. השאלה אם יקבלו אותך או לא, אינה קשורה בהכרח לאופי הקשיים, אלא להיבטים בירוקרטיים-מערכתיים. אם את רוצה לטפל בעצמך - עשי זאת מתוך שלמות ונכונות. בהצלחה ליאת

אני בת 26+ 3 ילדים בעלי נפטר לפניי כחודש ההזכרה תיהיה בים חמישי ויום שישי לבית העלמין, הילדה שלי בת 4 והסברתי לה שאבא נפטר והוא קבור באדמה והיא רוצה ללכת לבית העלמין והיא שואלת עם כל הדודים גם יבואו, השאלה שלי היא האם לקחת אותה איתי להזכרה

שלום שמרית, אני חושבת שבהחלט אפשר לקחת ילדה לאזכרת אביה, גם בגיל ארבע, בעיקר כאשר היא מבקשת זאת במפורש. חשוב לדאוג לליווי מתאים וצמוד לילדה, ולבקש מבני המשפחה להשתדל להישאר מאופקים ולהתחשב בנוכחותה ה'רכה' באירוע. הכיני לה מראש זר פרחים קטן או כל דבר אחר שתרצה להניח על קברו של אבא, כדי להיפרד. הזכירי לה שאבא לא מרגיש כלום ואינו סובל. הסבירי שבית הקברות הוא מקום שקט ומטופח, אליו תוכלו להגיע בכל פעם שתתגעגעו לאבא. מאחלת לכם שתוכלו לצער ליאת

ליאת, אני בת 15 ומאוד לבד. אין לי חברים. אני לא יודעת איך ליצור קשרים. אני כל היום מאז שאני חוזרת מביצפר לבד באינטרנט. גם אמא שלי לא בבית כל היום. היא בעבודה. אבא שלי בחו"ל ואין לי בכלל קשר איתו. וגם אין לי אחים. אני בת יחידה .ואני רוצה למות. והיועצת רצתה לדבר איתי אבל התחמקתי כי אני לא סומכת עליה בכלל .ואני לא סומכת על אף אחד בעולם רק על עצמי. ואני אולי אתחיל כבר לקחת..טוב לא משנה. אני לא יודעת מה לעשות כבר.

שלום שירלי, את צודקת. אחד הדברים הקשים והעצובים ביותר, בעיקר בגיל העשרה, זו בדידות חברתית. כאשר מצטרפת לכך בדידות גם בבית ובמשפחה, הסבל הופך בלתי נסבל. אם את מתקשה לבטוח ביועצת ביה"ס, אולי תוכלי להיעזר באחד מארגוני ההתנדבות, המופעלים ע"י אנשי מקצוע מיומנים, שיודעים ויכולים לעזור גם דרך הטלפון. במידת הצורך הם יוכלו להפנות אותך הלאה. אל תישארי עם זה לבד. הנה - עמותת ל.א ילדים ונוער-קו חירום 09-9518927 ער"ן עזרה ראשונה נפשית:המספר הארצי: 1201 יד ביד-אוזן קשבת לנוער 03-6204999 חזקי ואמצי ליאת

שלום! הילד שלי בן 3.7 התחלתי את הגמילה כאשר היה בן שלוש. מפיפי נגמל אבל עדיין מרטיב קצת בלילה..עם קקי זה סיפור.. ניסיתי את כול הדריכים האפשריות: לדבר עם הגננת+פסיכולוגית של הגן. הפתעות ומתנות..פיפי פרס...עכשיו עברתי לטבלות עם חייכן.. הוא מתחיל קקי בתחתונים...ומתאפק..פעמים בודדות שהוא אמר שיש לו קקי.אבל אין שאני רואה שהוא מתחיל אנחנו הולכים לשרותים והוא ממשיך בשרותים. הוא ילד מאוד מתוק וממושמע..קצת ביישן..מטופל אצל קלינאית תקשורת עקב בעיות בדיבור.. מה את מציעה לי לעשות בכדי לגמול אותו מהקקי?

שלום רב, האם תוכלי לפרט מעט יותר מה יעצה לך פסיכולוגית הגן וכיצד היא הבינה את הקושי? את יודעת, כשאומרים "ניסיתי הכל", אני מתקשה לראות כיצד אני, מכאן, עם כ"כ מעט מידע, אוכל לתת טיפים שיעזרו. במקרים של דליפת צואה חשוב לבחון את מערכות היחסים ואופי התקשורת בבית. למען האמת, העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה לבקש מקלינאית התקשורת המלצה על מטפלת טובה, המתמחה באנקופרזיס, שתוכל להנחות אתכם ולטפל בזה כשזה עוד 'קטן', לפני שתתפתח הפרעה עקשנית יותר. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני שואלת לגבי בני בן השנתיים וחודשיים שלא מקשיב לנו-הוא בורח במקומות פתוחים ואומר "בורח" -קם בבוקר והופך את המשחקים ולא מחזיר למקום למרות שאומרים לו . וחוץ מזה כול דבר הוא זורק לריצפה -מוצץ ,בקבוק וכול... לא יודעים איך להסתדר -להגיד אני לא מרשה -זה לא עוזר

שלום שני, גיל שנתיים מתאפיין במשאלה חזקה של הילד לעצמאות ותחושת יכולת, לצד תסכול גדול נוכח מגבלות המציאות, המזכירות לילד - שוב ושוב - עד כמה הוא עדיין קטן ונזקק להוריו. אצל ילדים מסוימים, המשאלה להשתחרר מהתלות בהורים מקבלת ביטוי קונקרטי, ואז יופיעו ניסיונות 'בריחה' (מהסוג המתואר יפה בסיפור על האפרוח שהלך לחפש אמא אחרת). בשלב זה, אין ברירה אלא להדק את ההשגחה על הילד, ולגרום לכך שלא יהיה לו כדאי לחזור על הבריחה שוב. למשל, אם הוא בורח לך, הגיעי אליו, תפסי אותו ואמרי בקצרה "אני לא מרשה לך לרוץ רחוק ממני, זה מסוכן! עכשיו לא נוכל להישאר בגן המשחקים כי אנחנו חוזרים הביתה. אולי מחר נבוא שוב". באופן דומה אני ממליצה לגרום לו להרגיש שלא כדאי לו לזרוק חפצים או לפזר אותם בכוונה, כי הם יילקחו ממנו. ובכל זאת, כדי לא להיכנס למאבק, שווה לעשות מאמץ ולבסס פעילות משותפת לסידור החדר, שתהיה נעימה ומהנה. אחרי הכל, מדובר עדיין בילד קטן מאד, שלא ברור עד כמה הוא מסוגל להתארגן ביעילות ולסדר אחריו בכוחות עצמו. נסי להפוך את הסידור לסוג של משחק מיון וסיווג ("הקוביות לסל, הכדורים לקופסא"). בהצלחה ליאת

שלום לך, יש לי ילד בן 3, ילד חכם, פטפטן, אנרגטי, נבון ופשוט מקסים. הבעיה היא שכשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה, הוא משתטח על הרצפה ובוכה. הבכי יכול להימשך גם 50 דקות ללא הפוגה. לא ניתן לדבר איתו או לנסות להרגיע אותו. אני מכורה לתכנית סופר נני ואני ובעלי משתפים פעולה אחד עם השני ועושים הכל "ע"פ הספר" אך איתו זה לא עובד. היו אינספור מקרים שהוא בכה באמצע הקניון ופשוט לקחנו אותו לאוטו וחזרנו הביתה מיד, אך הוא לא למד את הלקח, משמע השיטה הזו לא עובדת. אנחנו מאוד עקביים ב"חוקים" שלנו, אנחנו חד משמעיים, מאוד לא מבלבלים אותו, אך הוא עדיין בשלו. הוא יודע לבטא את עצמו, הוא גמול כבר מגיל 2.5 והוא באמת ילד מקסים, אך אני מוצאת את עצמי יותר מדי פעמים פשוט בוכה בגלל החוסר אונים ושהוא הכל עושה דווקא. דווקא קופץ על הספה, דווקא מכניס הרבה אוכל לפה, דווקא משפריץ מים מהפה, דווקא עושה מה שבא לו. יש ימים שהוא מדהים בהתנהגותו ויש ימים שאני פשוט צועקת "הצילו". אני לא מסוגלת לחשוב על ילד נוסף מרוב שכל הזמו אנחנו מועסקים על ידו. מה עוד אפשר לעשות? איך עלינו לנהוג? הוא מקבל אהבה ותשומת לב ללא הפסקה!

שלום יסמין, לפעמים, גם כאשר אנחנו מבינים היטב את הרציונל התיאורטי של גישה חינוכית כלשהי, משהו ביכולתנו ליישם אותה לוקה בחסר. זה עדיין לא פוסל את הגישה. אני חושבת שתכניותיה של מיכל דליות ("סופר-נני") הן נפלאות ומעשירות, וממליצה לכל ההורים לצפות בהן בקשב רב. עם זאת, עלינו לזכור שמדובר בתכנית טלוויזיה בת שעה, המצולמת על פני ימים ושעות. אפילו שם, הדברים לא מתרחשים ב'זבנג וגמרנו'. לעיתים, בעיקר כאשר מתעוררת תחושת ייאוש והרגשה ששום דבר שניסינו אינו מצליח, אין ברירה אלא להגיע להדרכת הורים פנים אל פנים, שתותאם למשפחה שלכם ותזהה גם את החסמים או אבני הנגף שלא נותנים לתהליך לזוז. פני להדרכה אצל פסיכולוג ילדים בהצלחה ליאת

שלום רב ! ביתי בת השנה ושלושה חודשים נמצאת בגן מגיל חצי שנה לאחרונה עלו כמה חשדות לגבי הגן שלא אהבתי לשמוע או לראות . ועל זה הייתי עומדת או נשארת ובוחנת איכן הבת שלי נמצאתרוב הזמן והם לא אהבו את הבדיקות האלו ואני דרשתי שאם הבת שלי נמצאתבגן הזה זכותי לבדוק ולבחון את הנפשות הפועלות . נחשפתי לצעקות מבחוץ על הגדולים וראיתי כל מיני דברים שלא אהבתי לראות . לאחרונה נפגשתי עם בעלת המקום והסברתי לה את שראיתי והיא אמרה שהיא מטפלת בזה ובהם ביד קשה בתקופה האחרונה (את השיחה הזאת היא יזמה כדי להשתיק אותי בפני הורים אחרים . אני רוצה לציין שגם היתה שם סייעת שהדליפה מידע שגרם לנו לחשוש לי ולעוד אימא . לאחרונה הבת שלי בלילה יש לה הרבה בכי מתוך שינה ואפילו הלילה הבכי היה ממושך . היא נהייתה מאוד קשה ועקשנית עומדת על שלה לא מוותרת . אני לא מודאגת מהאופי שהיא בנתה לעצמה בתקופה האחרונה אני מודאגת מהבכי בלילות .(אני רוצה לציין שהיא לא רוצה כבר בקבוקים בלילה של מים היא דוחפת את עצמה לכיוון המיטה ) האם זה נורמלי ? האם זה תקין שהיא ככה בוכה הרבה זמן מתוך חלום ? ומה עליי לעשותאם זה לא תקין ? רשמתי אתהילדה לגן אחר אבל רק מתחילת שנה מספטמבר ואני בוחנת תמיד את ההתנהגות של הילדה שלי למטפלות כדי לראות אם יש שינוי ובגדול היא בסדר .לפעמים היא נודניקית לא עוזבתאותי שאני מגיעה לקחת אותה אבל היא מצביעה על כל מיני פלקטים שהם תולים או עושים כאילו היא מאוד מעורבת . אשמח לעזרה דחופה המשך יום נפלא בברכה ורד משה

שלום ורד, תינוקות בני שנה - שנה וחצי, עדיין יכולים להתעורר בלילה ולבכות מבלי שהדבר יעורר דאגה. היקיצות הן חלק ממחזור השינה הנורמלי, וכשזה קורה נסו להרגיע אותה במהירות ולעזור לה לחזור לשנתה במינימום 'פעילות'. בעניין הגן - לא אוכל לעזור הרבה. אוכל לומר רק שני דברים שעולים בדעתי בעקבות קריאת הדברים. האחד, שבגן של תינוקות בני שנה אין טעם לצפות לעבודות יצירה ופלקטים עם מעורבות של הילדים. הם לא זקוקים לזה, ובוודאי שאינם מסוגלים לזה. דבר נוסף, אם את מתקשה לבטוח בצוות הגן ומרגישה צורך לבדוק אותן כל הזמן, ספק אם את או בתך יכולות להרוויח וליהנות ממנו. יש לפנינו עוד חודשים רבים עד ספטמבר, וחבל להשאיר ילדה במקום בו אין לך אמון. חפשי מסגרת טובה, המכירה בצרכים וביכולות של תינוקות רכים, ואשר נענית להם מתוך מקצועיות ואחריות. בברכה ליאת

אני בת 26 אמא לשלושה ילדם קטנים גילאי 4 , 3 , ושלשה חודשים לפניי כחודש איבדתי את בעלי בתאונת אופנוע, סיפרתי לילדים הילד בן 3 לא ממש מייחס לזה חשיבות רק עם אני מדברת איתו או אומרת שאני מתגעגעת לאבא הוא אומר שגם הוא, הילדה בת 4 נהייתה מורדת היא כל דבר עושה דווקא וכשאנחנו נמצאים אצל הסבתא היא רוצה ללכת עם מישהי מהדודות אליהן ולא לחזור הביתה, סיפרתי לה שאת הגוף של אבא קברו והיא ישר אמרה שהיא רוצה ללכת ולראות הסברתי לה שגם אם אני אקח אותה היא לא תראה את אבא היא תראה אבן שעליה רשום השם של אבא, אז אמרתי לה שאכשיו אי אפשר ללכת וכשיהיה אפשר אז אני אקח אותה, לי בעצמי קשה להכנס לשם ואני לא יודעת אם לקחת אותה או לא ואיך להתמודד איתה

שלום שמרית, לבי איתך. את עוברת ימים עצובים וקשים, וצריכה להתמודד, נוסף על האבל שלך, גם עם טיפול בשלושה ילדים קטנטנים. שולחת לך כוח וניחומים. יופי ששיתפת את בתך במידע האמיתי והנכון. אני מאמינה בכל לבי שכך צריך לנהוג. בקשתה של הילדה להגיע לקבר אביה נראית לגיטימית מאד, ואפשר לשקול זאת מרגע שיש מצבה. אוכל לשתף אותך ולספר, שבמשפחתי הילדים מגיעים לבית הקברות בכל גיל, ואנו רואים במפגשים לצד הקבר משהו משפחתי, מובן מאליו ואפילו נעים מאחד ומקרב. אני מניחה שבשלב בו אתם נמצאים, המפגש עם הקבר (לפחות עבורך) עדיין מכאיב וצורב, אך הוא ממחיש את הסופיות הבלתי נתפסת של המוות. הידיעה הזו חשובה עבור כולכם, ולכן, כאשר תתחזקי קצת, אני ממליצה לך לעשות מאמץ, ולהגיע עם הילדים (שלושתם) אל הקבר של אביהם. תוכלי לשתף אותם בפעולות הטיפוח סביב המצבה, ולעודד אותם לבטא את רגשותיהם בחופשיות (בכי, צחוק, שתיקה, או כל דבר אחר שיבחרו לעשות שם). אפשר להניח אבנים קטנות, או כל חפץ אחר שירצו, כדי להרגיש קרובים. יש לא מעט ספרות בנושא, ותוכלי להיעזר בה בהמשך. מחזקת אותך בהתמודדות הלא פשוטה שעוד לפנייך. שלא תדעו עוד צער ליאת

בננו בן ה-6 ילד מקסים. הציג במשך שנים תלות מוגברת וקשיי הפרדות מאמא. לאחרונה הגענו לתובנה כי אנחנו מזהים אצלו קושי רגשי גדול להכיל "יציאה מהכלל". הוא מאוד מאוד מקפיד על כללים, ומודד כל אחד אחר באותה אמת מידה, בין אם זו אחותו בת השלוש ובין אם זה ילדים אחרים בכיתה (א'). לדוגמה: הוא לא יקום ממקומו בכיתה להגיד למורה שיש לו פיפי גם אם זה ממש דחוף אלא ישב ויצביע עד שיפנו אליו. כיצד ניתן להראות לו שלפעמים יש מצבים שדורשים "יציאה מן הכלל" ושהם לגיטימיים (למותר לציין שניסינו להסביר לור את זה) אבל הוא לא יכול להתמודד עם זה רגשית ואף איים לברוח מהבית ואף דברים גרועים מכך.

שלום אורי, ילדים בגיל של בנך מתאפיינים בחשיבה קונקרטית ובמידה רבה גם סכמטית. מבחינה זו התנהגותו, הנצמדת לכללים, היא תואמת-גיל. לא הבנתי מדוע הוא מאיים לברוח מהבית "ואף דברים גרועים מכך". האם יתכן שהוא חווה אתכם ביקורתיים ושיפוטיים מדי? נסו לסמוך עליו מעט יותר, ואף לחזקו על יכולתו לפעול לפי הכללים. עם הגיל תגיע גם היכולת להתגמש. בברכה ליאת

שלום, בני בן כמעט 7 חודשים. מגיל 5 חודשים אני מנסה לתת לו טעימות, אך ללא הצלחה. ניסיתי כבר הכל מכפית, אצבע, רשת, פירות, ירקות... הוא לא מוכן להכניס כפית לפה (לא פותח את הפה בכלל ואף מסובב את הראש כאשר מקרבים אליו כפית) ואם מנסים להכניס לו כפית בפה הוא בוכה, אפילו ברזל הוא לו מוכן לקחת מכפית(רק מזרק). הדבר היחיד שהוא אכל זה ביסקבית "בייבי ביס" בעצמו. אני מנסה כמעט כל יום, אך ללא הצחיה. מה עלי לעשות?? (רופאת ילדים פשוט אמרה להמשיך לנסות) אני ממש מיואשת תודה

שלום, מציעה לך להגיע לאחות טיפת חלב ולהתייעץ איתה. בדר"כ יש להן ניסיון רב באיתור בעיות בשלבי ההתפתחות המוקדמים ואת היכולת להציע להן פתרונות. בהצלחה ליאת

שלום רב. בני בן 5.5 הובחן כסובל מתסמונת טורט שהביטוי המרכזי כעת הפרעת קשב מסוג משולב הפרעה בויסות רגשי וחושי הפרעת שטף ניכר בדיבור מסוג פאפילליה.וטיקים אשר מתחלפים בסוגם לילד בעיות קשב וריכוז אשר משפעים על התנהלות יום יומית. בגן קושי בביצוא משימות ובעיות התנהגות. הומלץ טיפול בקולונריט . השאילה היא האם קיים טיפול אלטרנטיבי ומה ניתן לקבל דרך הקופה (עבר טיפולים של קלינאית וריפוי ועיסוק) מה ניתן לעשות לפני כניסה לכיתה א (אולי טיפול פסיכולוגי?) תודה

שלום רב, שאלות בנושא הטיפול התרופתי יש להפנות לרופא המטפל (עדיף פסיכיאטר ילדים או נוירולוג ילדים). המקום שמרכז צוות רב מקצועי שיוכל לתת לכם מענה הוא המכון להתפתחות הילד של הקופה. התייעצי עם רופא הילדים שלכם. בהצלחה ליאת

הבן שלי ילד רביעי ואחרון במשפחה בן 4וחצי לומד בגן שפתי מקבל טיפול ריגשי קלינאית תקשורת וריפוי בעיסוק במסגרת הגן. בשנה שעברה לא שמע טוב ודיבר המון רק לא הבינו אותו עבר ניתוח כפתורים ושקד שלישי לפני כשנה. היום מדבר רגיל מבין הכל מבצע מטלות ומשימות גם מעבר לגילו. הבעיה העיקרית שלו כרגע אלימות מנסה בכל דרך למשוך תשומת לב, מתוסכל בגן הרבה רוצה תמיד לבלוט ולהיות ראשון בכל דבר. יש ימים שהוא כמעט ולא משתמש באלימות ויש ימים שזה כבר בבוקר מתחיל הגננת מבקשת שאעשה לו איבחון של קשב וריכוז,(אציין שאם הוא לא במצב של כעס הוא יושב במפגש ומקשיב אוהב סיפורים ויכול לספר הכל לפרטי פרטים עם הבעות וכו') בהתפתחות הילד הפנו אותו לטיפול פסיכלוגי על פי טפסים שהגשתי להם. (לא ראו את הילד ולא בדקו אותו) מה אני אמורה לעשות? ללכת לטיפול פסיכולוגי? או לבקש איבחון של קשב וריכוז? דיברתי עם הגננת והיא אומרת שהוא כבר מקבל טיפול ריגשי בגן וטיפול פסיכולוגי אולי מיותר כרגע מה דעתך?

שלום אילנית, גם אני סבורה שבגיל ארבע וחצי אבחון קשב וריכוז פחות רלוונטי, והטיפול הפסיכולוגי חשוב ומרכזי יותר. פני להתפתחות הילד כל עוד הוא בגיל הזכאות. בהצלחה ליאת

שלום. האם ילדים בנים הקשורים לאמא, ובנות הקשורות לאבא, יש בעובדה זו בכדי ללמד על נטייה מינית בעתיד? מה בדרך כלל צריך להיות המצב הרגיל והתקין במשפחה רגילה. בנים - עם האבא, בנות עם האמא. או הפוך?

שלום רב, ילד זקוק לשני הוריו לצורך התפתחות תקינה. התיאוריות הפסיכודינמיות מקשרות את מערך ההזדהויות של הילד להתפתחותה של זהות מינית, אך גם בתוך מערך זה יש תפקיד חשוב ומרכזי לכל אחד מההורים. בברכה ליאת

אשמח לקבל המלצות ממך או מכל מי שרואה את המייל הזה. תודה רבה

שלום אביב, אנא צרפ/י מייל לגוף הודעתך, והמלצות יוכלו להישלח אליך דרכו. אנו לא נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. מישהו בכל זאת התעקש לפרסם כאן בניגוד לנהלים (והודעתו נמחקה), אז אולי הרווחת... ואולי לא.... בהצלחה ליאת

בתנו בת 3, ומצב הגמילה שלה הוא כזה: בשעות היום ללא חיתול ואין פספוסים כלל, פיפי עושה בסיר/בית שימוש ואילו בשביל קקי היא מבקשת חיתול ועושה בחיתול. בלילה ניסינו ועקב פספוסים רבים החזרנו את החיתול בלילה. הסידור הזה נמשך כחודשיים-שלושה אלא שלאחרונה החלה אצלה סוג של חרדת-קקי. כשהיא צריכה אז לא רק שהיא מבקשת חיתול אלא שהיא מתפשטת לגמרי ומבקשת שיאספו לה את השיער וכל זה מפחד שהבגדים או השיער יתלכלכו. רק ככה היא מוכנה לעשות. הסברים וויכוחים לא עוזרים ואם לא מפשיטים אותה מייד ואוספים לה את השיער היא פשוט מתאפקת ולא עושה. לא ברור לנו מה גרם לשינוי. מה ניתן לעשות ? האם "לזרום איתה" ולא להתנגד ? נראה שהחרדה הזו שלה רק הולכת ומתגברת...

שלום גיל, למרבה הצער, מדובר בתופעה נפוצה, שמקורה בנוהג המשונה של החזרת החיתול לצורך עשיית קקי. מדובר בשיבוש בתהליך הגמילה, שניתן למנוע בקלות. בתהליך התקין, מרגע שהוחלט על הסרת החיתול, שוב אין מחזירים אותו, גם לאחר תאונות ופספוסים. לפעמים, כאשר הילד 'מפספס' ובורח לו קקי, הוא מקבל תחושה שהקקי שלו מגעיל, מלוכלך ומסריח ומפתח עצירות. ההורים הדואגים מחזירים את החיתול מתוך רחמים על הילד, ומציעים לו לחזור לסידור ה"ישן והטוב". כך, למעשה, משתבש התהליך, ועלול להסתבך אף יותר בהמשך, כמו במקרה שלכם. אני מציעה להסיר את החיתול לגמרי ("את כבר ילדה גדולה, ואני בטוחה שתצליחי לעשות קקי גם בסיר"). אמרי לה שהקקי אינו מלוכלך או מסריח, ובודאי שלא יגיע עד לשיער. הזכירי לה שאם היא תתלכלך, תעזרי לה להתנקות, ובזה סיימי את הדיון. תני לטבע לעשות את שלו, ודאגי לתזונה מעודדת יציאות. זכרי שעצירות גם של מס' ימים אינה מסוכנת ולא צריך לנקוט בפעולות מיוחדות. אם את רואה שהיא צריכה להתפנות, הציעי לה את הסיר, ואפשרי לה לגשת לשם בזמנה. אם את סבורה שלא תצליחי לעמוד בזה בעצמך, פני להדרכה אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום רב, מבקשת מאוד המלצה על פסיכולוג/ית דרך קופת חולים "מכבי" בעיר כפר סבא או רעננה למתבגר בן 14 דחוף? אני יודעת שאי אפשר להמליץ באתר, אשמח אם תשלחו אלי במייל. תודה על עזרתכם [email protected]

שלום גלי מקווה שתקבלי המלצות למייל. בהצלחה רבה ליאת

שלום ליאת, קודם כל רציתי להודות לך על התשובות המהירות. לא פעם פניתי אלייך בשאלה מטרידה ותמיד תשובתך המרגיעה הגיעה בזמן. לשאלתי: הנני אם חד הורית לבן 5.5. את בני ילדתי מתרומת זרע. לא פעם בני שואל אותי על אביו והיכן הוא. די קשה להסביר לילד קטן שהוא נולד מתרומת זרע. תמיד אני אומרת לו שיש לו אבא שהוליד אותו אבל הוא לא חי איתנו. לא יודעת עד כמה התשובה מספקת אותו, אבל אני מנסה להסביר לו כמה ברמת היכולת המתאימה לגילו. וכך חוזר חלילה, מידי פעם צצות השאלות. אתמול קיבלנו מהגננת תרשים של עץ המשפחה. מאחר והגננת יודעת את הסטטוס המשפחתי שלנו היא אמרה לי תשני את התרשים בהתאם למה שאת חושבת. האם לדעתך אני צריכה לשנות את התרשים, למחוק את הצד של האבא, הסבא והסבתא, או להשאיר את הצד השני ופשוט לא למלא אותו. מה נכון מבחינה רגשית לילד? אני חוששת שאם אמחק את הצד השני בתרשים, דווקא זה יכול לעורר יותר שאלות מצידו, אחרי שהוא יראה את התרשימים של שאר הילדים בגן. כיצד לדעתך עלי לפעול? אודה לך על תשובתך. בברכה קרן

שלום קרן, אין תשובה חד-משמעית לשאלה שלך, והיא תלויה במידה רבה באקלים המשפחתי שלכם, במה מדובר ובמה שלא מדובר. אני חושבת שבחרת בהסבר הנכון - יש לילד אבא, אך הוא לא איתכם. כמו שאת כבר יודעת בעצמך, כל גיל יביא איתו שאלות חדשות, ובהתאמה גם התשובות יילכו ויהפכו מורכבות יותר. אני מאמינה שיגיע הזמן בו תוכלי לומר לו עד כמה רצית בו, גם במחיר של הריון ולידה ללא שותף פעיל. כרגע, נראה שתשובותייך מספקות, לפחות עד שיגיעו השאלות הבאות. בעניין העץ המשפחתי, אני הייתי מתחילה מזוג ההורים שלך, ומשם - מטה - אל הדור שלך (כולל האחים והאחיות שלך, אם יש כאלו), ואז אל הענף החשוב שלו. כך יש סיכוי שהעץ לא ייראה חסר או לא סימטרי, והוא ידגיש את ההמשכיות והעושר המשפחתי שלכם, כפי שהוא. בשמחות ליאת

שלום, בני הבכור הוא עדין ורגיש. אומנם הוא אוהב את הדברים השייכים למגדר שלו כגון, משחקי בנים,כדורגל, קראטה, תחפושות בנים, בגדי בנים, צבעים ודברים השייכים לבנים, אבל מטרידה אותי ההתנהגות העדינה שלו והרגישות שלו,וחוסר הביטחון שלו, ולפעמים הוא בא אלינו למיטה בלילה ורצה לישון איתנו. הוא ילד מקובל על חבריו ועצמאי. האם זו התפתחות תקינה ולמעשה כך אמור להתנהג בן תשע עד שהוא הופך לנער ואז לגבר? או התנהגותו מעידה על דבר לקוי או סימן לנטייה מינית הפוכת מגדר בעתיד? האם ילד בן 9 הוא עדין ורגיש בגלל שהוא ילד עדיין וצריך לחכות שיתבגר עוד? שהוא נולד מאוד עטפנו אותו וריפדנו אותו בצמר גפן, היינו מסכימים שישן איתנו במיטה ואז מעבירים אותו למיטתו. האם יש לכך קשר למה שקורה היום?

שלום רב, עדינות ורגישות הן תכונות אישיותיות, והן מאפיינות גברים ונשים ללא קשר לנטיותיהם המיניות. חוסר ביטחון ומעבר למיטת ההורים (בגיל תשע) הם דברים שכדאי לטפל בהם, בעיקר כדי לשפר את איכות החיים של הילד ומשפחתו. בברכה ליאת

תודה רבה, איך ניתן לשפר ולטפל בחוסר ביטחון של ילד? מה לעשות כדי שיפסיק לבוא ולרצות לישון במיטתנו? אגב, זה לא קורה כול יום. אולי פעמיים בחודש

שלום רב, מבקשת מאוד המלצה על פסיכולוג/ית דרך קופת חולים "מכבי" בעיר כפר סבא או רעננה למתבגר בן 14 דחוף? אני יודעת שאי אפשר להמליץ באתר, אשמח אם תשלחו אלי במייל. תודה על עזרתכם

גלי, אנא הוסיפי את כתובת המייל שלך ל*גוף ההודעה* כדי שגם הקוראים ייראו אותה. בהצלחה ליאת

היי ליאת, מה לעשות? בני בן 3 מיילל כשהוא מבקש משהו טעים,הוא אומר את זה בטון יללני כשהוא רוצה מים, הוא מבקש בטון יללני כנ"ל לגבי דייסה,משחק וכוי'... הרבה פעמים אנחנו אומרים לו לבקש שוב בקול רגיל לפעמים מתעלמים ונותנים לו מה שביקש במקרים שבהם הוא מדבר בקול רגיל, אני מחמיאה לו.אני אומרת איזה כייף שאתה מדבר בקול רגיל, זה נעים לי. אבל הקול המתכיין,המייל לא נעלם.מה עושים? וגם, כשהוא לא רוצה משהו או כשמשהו מפריע לו הקול הוך להיות קול של קוטר של רגזן וגם פה אני אומרת לו תגיד שאתה לא רוצה או תבקש שיפסיק , שיזוז וכוי'...איך להגיב כדי לגרום לו להגיב בצורה נעימה.אינני רוצה שיהפוך להיות רגזן הוא אומר הרבה אוף ודי מקווה שהבהרתי את עצמי טוב ושתוכלי לעזור לי שוב.

שלום לי, שתי הגישות (התעלמות מהבקשה או התעלמות מהיללות) יכולות להיות יעילות, ובלבד שתנקטי בהן בעקביות. לפעמים התוצאות מגיעות לא בקצב שהיינו רוצים, אבל הן מגיעות... בעניין הרטינות הרגזניות, אפשר לנסות את הגישה הפרדוקסלית - נסי לענות לו לזמן מה באותו אופן, ואפילו בהגזמה. לפעמים סוג של "מראה" מגחיכה עושה את העבודה. זכרי, כמו תמיד, שילדים עושים את מה שמבחינתם 'עובד'. אם לא תתעסקו יתר על המידה בטון הדיבור שלו, סביר שיחזור לדבר כרגיל. בשמחות ליאת

להתעלם ולתת לו את מבוקשו או להתעלם ממנו ולא להתייחס אליו עד שהוא משנה את הקול לקול רגיל? אם הוא מבקש לראות דיסק בקול יללני - לא להעיר על הטון ולשים לו דיסק או שלא לשים לו דיסק עד שהוא לא משנה את הטון? סליחה על כל השאלות והדוגמאות...

שלום רב, ביתנו בת 11 אינה אוהבת ללון מחוץ לבית, אפילו לא אצל סבתה אותה היא מאד אוהבת. לדבריה, כל בכל פעם שהיא מנסה לישון מחוץ לבית, הערב עובר בנעימים עד הרגע בו צריך ללכת לישון. כל פעם שאספנו אותה באמצע הלילה..נהגנו לומר לה שלא קרה שום דבר, וביננו דיברנו כי העניין ודאי יחלוף עם הגיל. כעת ביתנו מבקשת שנעזור לה למצוא פתרון (ניסינו לשלוח חפץ מהבית..)כיוון שהיא מעוניינת לישון אצל חברות ובפרט להשתתף במחנה הצופים. אשמח מאוד לקבל את תגובתך, בברכה, קרן

שלום קרן, כמו שכתבתי לפני מס' דקות ללילי שלום, יש ילדים שאינם אוהבים לישון מחוץ לבית, וזה לא מאד מדאיג. ברוב המקרים, הבעיה נפתרת כאשר עולה המוטיבציה הפנימית של הילד להתגבר, יחד עם המודעות לכך שהוא מפסיד לא מעט בגלל הפחד. כדי שהיא תצליח לשהות במחנה צופים ולשרוד את הלילות, עדיף להרכיב מערך משימות ביניים עוד קודם לכך. מניסיוני (עם הילדים הפרטיים, אלא מה...) כשהמוטיבציה מתגברת עולה הנכונות להתנסות שוב ושוב, ולאפק תגובות 'אוטומטיות' ("בואו לקחת אותי, עכשיו!") לטובת רפרטואר חדש (למשל שיחת טלפון מרגיעה מהבית לפני השינה). במקרים מסוימים אפשר לפנות לעזרת טיפול פסיכולוגי, אם כי אני לא משוכנעת שזה תמיד מצדיק את המאמץ. מותר שלילד יהיו חולשות קטנות, בעיקר אם הן אינן פוגעות משמעותית בתפקוד השוטף שלו. גם זה יעבור בסוף.... בהצלחה ליאת

שלום לך! אני אמא לילד בן שנתיים ותינוק בן 3 חודשים. הילד ה"גדול" מתנהג בצורה נוראית! זה החל עוד לפני לידת אחיו הקטן. אם משהו לא התנהל כמו שהוא רצה, אז היה זורק או מטיח את ראשו ברצפה. לאחרונה עושה הרבה פעמים דווקא, גם כשמענישים אותו ומסבירים לו, הוא כביכול מבין, אבל זמן קצר אחרי כן זה שוב חוזר.לדוגמא: אם אוטו צעצוע לא נוסע כמו שצריך אז הוא זורק אותו בחוזקה ברצפה, מטיח את ראשו ולפעמים גם רץ ומרביץ לכולם בבית כולל התינוק -מנסה אבל אני מגנה.לא ניתן לעצור אותו בהתפרצות הזעם שלו... עד עכשיו הוא היה בבית עם מטפלת וב3 חודשים האחרונים גם איתי והתינוק והמטפלת עד הצהריים.בשבוע הבא הוא הולך לגן. לא נראה לי שהוא סובל מחוסר תשומת לב כי כולנו נותנים לו אקסטרה תשומת לב, איתי זה קצת קשה בגלל התינוק אבל משתדלת כמה שאפשר בזמנים שהתינוק רגוע או ישן. והמטפלת המדהימה 100 % איתו, משחקת ולא נותנת לו להשעמם... אבא שלו כשחוזר מהעבודה בסביבות 18:00 משחק איתו הרבה וגם בסופי שבוע, ועוד יותר: כבר שלושה חודשים מאז לידת התינוק יושן איתו בחדר (במיטה נפרדת) כדי שלא ירגיש לבד כי התינוק איתי בחדר. כיצד ניתן לחנכו להתנהגות חיובית יותר ופחות אלימה? תודה

שלום רב, גיל שנתיים מפורסם כאחת התקופות הסוערות בילדות המוקדמת, המתאפיינת בסערות רגשיות, התפרצויות זעם (טנטרום) ומאבקים מרים עם ההורים על שליטה ועצמאות. באופן מוזר, הקשיים הללו מעידים על התפתחות תקינה ונורמלית, ולאו דווקא על בעיה פסיכולוגית. הילד ה"גדול" שלך מיטלטל בין שתי תחושות חזקות ומנוגדות. האחת, תחושת כל-יכול ("אני חזק, אני יכול לעשות הכל לבד!"), ולצידה תחושת חוסר אונים ונזקקות גדולה להורה. כאשר הוא לא מצליח לעשות את מה שרצה, ומגלה את חוסר האונים שלו, מגיע התקף הזעם הבלתי נמנע, שקשור גם לקושי לשאת מתח ותסכול וליכולת המוגבלת לווסת את התוקפנות שלו. אני מציעה לך לחפש בגוגל כל מאמר אפשרי בנושא "גיל שנתיים הנורא", כדי להבין את מאפייני הגיל, ואת הצורך לעמוד מול זה בגבורה (סלחנות מצד אחד, אך נחישות וסמכות מצד שני). הבשורה הטובה היא שזה עובר... בהצלחה ליאת

שלום ליאת אני מחפשת פסיכולוג מומחה לאבחון בשלות לכיתה א' מאיזור תל אביב. אודה לך אם תוכלי לשלוח לי למייל המלצות (אולי יותר מאחת, כי בינתיים למאבחנים אחרים שהתקשרתי יש מקום רק ביוני). תודה מראש ורד [email protected]

שלום ורד, אבחון בשלות לכיתה א' מגיע לך ללא תשלום במקרה שהגננת ממליצה על כך. תוכלי לבדוק עם פסיכולוגית הגן, שתפנה אותך לאבחון בשפ"ח. בהצלחה ליאת (אם יש לקוראי הפורום המלצות, הם מוזמנים לשלוח למייל).

הי ליאת יש לי ילדה בת שנה ו4 חודשים (השנייה שלי .) עד לפני כ 3 שבועות היא הייתה נרדמת לבד בערב במיטתה (יש לה מיטת נוער נמוכה כי היא ילדה שובבה ויכולה לקפוץ ממיטת תינוק.) בזמן האחרון מידי ערב היא יוצאת ממיטה ויוצאת אלינו לסלון היא לא מוכנה לישון לבד, אנחנו מכניסים אותה 20 פעם למיטה והיא יוצאת נשכבת עלינו ונרדמת. ואני עושה אוירה של לילה מכבה אורות מנמיכה את הטלויזיה אבל זה לא עוזר... דפוס התנהגותה זהה לילדי הגדול שגם הוא לא ידע להירדם לבד מהיותו תינוק ורק לקראת גיל שנתיים זה הסתדר אצלו. בתי ישנה בחדרנו איתי ועם בעלי מכיוון שלא היה מקום בחדרו של בני. אנו עוברים דירה ען שבועיים והיא תישן עם אחיה בחדר. אך מה לעשות עם עניין השינה? היא לא מתייאשת זה היא יכולה לצאת במשך 3 שעות מהחדר מה עושים???????????

שלום קרן, את מתארת דפוסי השכבה בעייתיים, ותולה אותם בילדים ש"לא יודעים להירדם לבד". אוכל להסתכן ולומר שאין שום דבר בעייתי או חריג אצל ילדייך, מלבד הרגל רע שהתבסס בעזרתכם האדיבה :-) ילדים יודעים ומסוגלים להירדם בכוחות עצמם, אך כדי שזה יקרה חשוב ליצור עבורם מסגרת ברורה ועקבית. הילדה שלך התרגלה לישון עליכם בסלון פשוט כי זאת אופציה. כי אפשרתם לה את זה. אם חשוב לכם לגמול אותה מההרגל, הקדישו לכך כמה ערבים ברצף, שבו ליד מיטתה בשקט עד שתירדם, מבלי להרשות לה לקום. אם אין לכם התנגדות מראש לכך שהיא תישן עליכם בסלון, וותרו על המאבק המקדים (20 פעם הלוך ושוב רק מלמדים אותה שהמילה שלכם היא חסרת ערך). החליטו מה חשוב, ופעלו בהתאם. בהצלחה ליאת

הי אני כבר יושבת ליד מיטתה של ביתי שבוע וחצי כל לילה לוקח לה שעה כמעט עד שנרדמת, ניסתי לצאת מחדרה כמה פעמים והיא ישר קמה מהמיטה, לכן חזרתי לשבת לידה עד שתרדם. עד מתי לעשות כך? מתי היא אמורה לישון לבד כבר?????????????זה מייאש

יש לי ילד 12 יש לו עוד שני אחים בוגרים בן 24 ובת 20 האבא שלו עובד בחול ומגיע אחד ל-3 חודשים הבן מאד רגיש וצמוד אלי לא מוכן לישון אצל חברים אצל בני דודים ואפילו לא לנסוע עם דודים שהוא מאד מחובר אליהם לטיול רציתי לדעת האם בגיל כזה זה מוגזם שהוא לא נפרד ממני ומה לעשות.

שלום לילי, יש ילדים שלא אוהבים לישון מחוץ לבית, וזה כשלעצמו אינו בהכרח מדאיג. בחרדת פרידה מההורה יש כמעט תמיד מרכיב כלשהו של הדדיות. אני מתכוונת לכך שהחרדה של הילד משרתת באופן כלשהו צורך לא מודע של ההורה לא לשחרר את הילד. אם את סבורה שמדובר בתופעה חמורה, הפוגעת בתפקודו של הילד ופוגמת באיכות החיים שלו, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים/מתבגרים קליני. הטיפול מלווה בדר"כ גם בהדרכת הורים, ובכך 'מכסה' גם את מרכיב החרדה אצלך, אם קיים כזה. בברכה ליאת

שלום, יש לי שני ילדים,בת 7 ובן בן 4. לפני כמה ימים נכנסתי לחדר שלהם, שניהם שכבו על המיטה והבן מיהר להרים את מכנסיו והבת נבהלה מכניסתי גם היא. כששאלתי אותם מה הם עושים הבן ענה שאחותו אמרה לו להוריד את המכנסיים והתחתונים ואז היא דיגדגה אותו עם העיפרון שם. היא אמרה שהוא הכריח אותה והיא ציירה לו על הבולבול. הייתי ממש צריכה לאסוף את רגשותי לנוכח המראה, בתוך תוכי הייתי נסערת ומבוהלת אבל אמרתי לה שאני גאה בהם שהם מספרים לי אבל שאני בשום פנים ואופן לא מרשה שהם יגעו אחד לשני באברים האינטימיים. לבת אמרתי שאין דבר כזה הכריח אותי ונתתי לה דגומה שבהירה שזו בחירה שלה. המקרה הכניס אותי לחרדות, האם יש שם הטרדה מינית, האם עם האח או שמא עם אחר ואז יש כאן תוצר של חיקוי. שאלתי את הבת אם מישהו אחר ביקש ממנה לעשות כזה משהו והיא אמרה שלא ולא נעים לה שאני שואלת אותה שזה מביך ושהיא רוצה שאפסיק כמו כן השביעה אותי שלא אגלה לאף אחד. החלטתי להפסיק לקלח אותם ביחד, מה עוד עלי לעשות, מה דעתך.

שלום שרה, גם אם משחקי ילדים כאלה הם עניין רווח ונפוץ בילדות, הם בלתי ראויים, וחשוב לחזק אצל שניהם את המסר המבהיר חד משמעית שאין לגעת באיברים המוצנעים של האחר או להרשות נגיעה באיברים שלנו. מעבר לכך, חשוב להישאר ערניים ולהגביר את ההשגחה. לא בטוח שהמקלחת המשותפת גורמת לגירוי היתר. לפעמים דווקא שם זו הזדמנות טובה לחדד את הנושא, לספק את הסקרנות הויזואלית, ולהדגיש שוב את גבולות המותר והאסור באווירה פתוחה וידידותית. בברכה ליאת

יש לי שני בנים בני 8 ו -12. הם עסוקים כל הזמן בלהטיל דופי אחד על השני, ובהלשנות אחד על השני. וגם כועסים כשאחד מהם מקבל יותר. כשהם משחקים יחד הם לא מסתדרים: רבים כל הזמן עד כדי בכי. כשאני צופה מהצד אני שמה לב שהבכור מצליח להרגיז את הצעיר ולהקניט אותו במין ערמומיות. והצעיר תמים יותר. אני כמעט ולא מתערבת בעינייניהם אך כשאני מתערבת אני אומרת: תסתדרו בעצמכם. ניסיתי להנהיג שיטה של העצמת החיובי -כל פעם כשאחד מהם מוותר, מתייחס בכבוד, יקבל פרס קטן וצנוע. זה החזיק זמן מה ולא יותר. בעלי נוקט עמדה לטובת הצעיר כי הוא רואה שהוא "נופל בפח" של הבכור. ואז הוא צועק עליו וכעת לבכור שלי יש דימוי עצמי נמוך: תמיד אתם מאשימים אותי, גם אח שלי עושה דברים ואני לא מלשין, כעת אני אלשין. הדבר יוצר שינאה גדולה ביניהם. מה לעשות??

שלום שירה, כשילדים עסוקים כל הזמן בהטלת דופי והלשנות, זה בדר"כ כדי לזכות ברווח כלשהו על חשבון האחר. ה"רווח" קשור כמעט תמיד במעורבותם של ההורים, ובנקיטת עמדה שלהם כלפי ילד זה או אחר. כל ניסיון שלנו, המבוגרים, לשפוט או לקחת צד הוא בעייתי, פשוט כי אין לנו באמת את היכולת לכך. זאת ועוד - בדר"כ ההלשנות והמריבות אינן משקפות מאבק בין הילדים, אלא דווקא ברית או שיתוף פעולה במטרה להפעיל את ההורים ולהזמינם אל הסיטואציה. נראה שאת מבינה את הרציונל התיאורטי שבדברי ואת הצורך לא להתערב או לנקוט עמדה, אך מתקשה ליישם זאת בהצלחה או לפעול מתוך שיתוף עם בעלך. במקרה כזה, שווה לשקול הדרכת הורים קצרה, שתסייע לכם לבסס עמדה עקבית מול הילדים ולשפר את איכות התקשורת בבית. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אנחנו נוסעים בקרוב לשליחות בארה"ב, עם ילדה בת 10, ילד בן 8 וילדה בת 3. האם יש לך רעיון כיצד להכין את הילדים לקראת הנסיעה? ועל מה לשים את הדגש? תודה

שלום אלישבע, ילדים הם יצורים סקרנים והרפתקנים מטבעם, ואפשר לרתום תכונות אלה כדי לסייע להם בהתארגנות לפני ותוך כדי המעבר. עם הילדים הגדולים הייתי מתמקדת במידע ענייני אודות הארץ החדשה, העיר בה תגורו (אטלס, תמונות, סרטי טלוויזיה) בעלי החיים האופייניים, גובה הבניינים, אופי האוכלוסייה, וסוג האוכל. ככל שתפחיתו עמימות, כך יהיה קל יותר. יש, כמובן, גם את נושא השפה, שהוא נושא קריטי, וכאן הייתי מנסה לגייס את מרב ההרפתקנות - משחקים להרחבת אוצר המילים באנגלית, לימוד שירים באנגלית, רכישת תכנות ידידותיות לילדים ללימוד אנגלית, סרטים מצויירים ללא תרגום אותם תראו יחד, וכד'. זכרו שילדים סופגים את האטמוספירה הביתית ותופסים את המציאות במידה רבה דרך עיניהם של ההורים. אם אתם 'מספיגים' את האירוע בסקרנות, התלהבות ורוח טובה (לצד החששות הטבעיים), ילדיכם יתייחסו למעבר בדרך דומה. את, כמובן, מוזמנת לשתף אותנו גם משם בחוויות שלך, אולי לטובת הורים אחרים שיעמדו בפני דילמה דומה. סעו לשלום ועשו חיים! ליאת

בתי בת השלוש וחצי גמולה מזה מספר חודשים ואינה מפספסת כשמדובר בפיפי, יציאות היא פשוט מתאפקת (אין לה עצירויות) ולא עושה לא בחיתול ולא ותחתונים (ממש קצת מידי יום וזה לא נחשב) ובטח אין על מה לדבר שירותים, זאת אומרת שיציאות היא פעם בשבוע אולי עד כדי כך שהגענו עם חום גבוה מאוד 40 למיון ומצאו שיש דלקת בשתן שהגיע לכליות, באותו היום נתנו לה שמן פרפיןמשהו כזה אחרי שעתיים לא היתה לה הרבה בררות היא הוציאה חבילה של שבוע (סליחה על התיאור הלא נעים) ומאז השמן לא עוזר לה היא פשוט מתאפקת ימים על גבי ימים ולא מוכנה לעשות בשום מקום אני לא מדברת איתה על זה אני לא כועסת מן הסתם, אני לא מלחיצה אותה, שום דבר מנסה לתת לה כל מיני מאחלים שתוציא באופן מיידי, שום דבר לא עוזר, אחרי שבוע אולי יותר אז היא מוציאה מה עושים?

שלום שני, אני לא רופאה, אך למיטב הבנתי זיהום בדרכי השתן אינו נגרם מעצירת צואה, אלא מזיהום חיידקי או ויראלי. יש אנשים שמחזור היציאות שלהם אינו יומיומי, והם בכל זאת בריאים ושמחים. עיסוק יתר של ההורים במחזורי היציאות של ילדיהם עלול ליצור בעיה יש מאין, ולכן אני ממליצה מאד להניח לנושא. המשיכי לסייע בתזונה עתירת סיבים, ולא להתערב מעבר לזה ביציאות שלה. הטבע חכם, ואם נותנים לו לעשות את שלו אין סיבה שהוא יאכזב. בשמחות ליאת

מבקשת המלצה לפסיכולגית לנערה מתבגרת-באזור השרון דרך מכבי

שלום שרון אנא צרפי מייל לגוף הודעתך, והמלצות יוכלו להישלח אלייך דרכו. אנו לא נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. בהצלחה ליאת

[email protected]

שלום רב, בני תלמיד כיתה ב', כבר מהגן הייתה לו בעיה לגשת להתפנות אלא אם כן הגננת או המטפלת היו לוקחות אותו. מאז שהתחיל ללמוד בביה"ס העניין בעייתי יותר מכיוון שהוא לומד עד 3 בצהריים ולפעמים מרטיב בדרך חזרה הביתה. דיברתי עם צוות ביה"ס, היועץ קיים איתו כמה פגישות אבל זה לא כל כך עזר, הפיתרון שהוצע הוא שהמורה תלווה אותו לשירותים, אבל הוא טוען שהוא מובך מכך, מצד שני הוא לא מרגיש בנוח להתפנות בזמן ההפסקה כי יש הרבה ילדים בשירותים. כל פעם יש לו תירוץ אחר מדוע הוא לא מסוגל להתפנות בביה"ס (למשל שהשירותים מלוכלכים, אבל גם כשהוא קיבל אישור להכנס לשירותים אחרים נקיים יותר הוא לא הסכים). אני מאוד מוטרדת, כיצד ניתן לטפל בבעיה? אשמח אם תוכלו להמליץ לי על גורם מטפל שיוכל לעזור. תודה מראש.

שלום דניאלה, אם הפיתרונות הפרקטיים שהוצעו לו לא עוזרים, יתכן שמדובר בחרדה פחות 'רציונלית', וכדאי לטפל בזה. לדעתי, פסיכולוגית ביה"ס יכולה לתת מענה, ובמידת הצורך להפנות אתכם לפסיכולוג ילדים קליני, רצוי כזה עם אוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית. בהצלחה ליאת

שלום! יש לי ילד בן 3, חכם מאוד לפני כשבועיים חגגנו לו מסיבת חלקה גדולה עם כל הדודים הוא דיבר על זה כול הזמן שיתף את הגננות וסיפר להם שאמא קנתה לו בגדים חדשים והוא יחלק שקית ממתקים בשבוע האחרון הוא מופנם לא מדבר רוצה רק לישון שואלים אותו מה כואב לך הוא אומר כלום רוצה רק לישון יש לו פרצופים כועסים מנסים לדרבן אותו ניקנה לך הפתעות נותנים לו ממתקים וזה לא קונה אותו הוא בשלו בוכה על כול דבר וכול הזמן ישן לא אוכל כלום יש לו אחות בת שנה וחצי שהוא מאוד אוהב אותה אני בחודש תשיעי בהריון השלישי הוא הילד הבכור בבית. ילד שכולם אוהבים אותו ומפנקים אותו מכול הצדדים בשבוע הזה חגג לנו גם עם חום אני לא מבינה למה הוא נימצא במצב הזה ואיך אפשר להוציא אותו מזה?????

הילד החכם שלך מתאבל על השיער הארוך ש "נלקח" ממנו לפתע.. את מספרת שלפני שבועיים חגגתם לו מסיבת "חלקה".. ייתכן וזוהי תגובת אבל לשיער ...

שלום חנה, יכול להיות ששיר צודקת (חשבי למשל על אישה שעוברת אחרי שנים של שיער ארוך לתספורת קצוצה...), אבל בהחלט יכול להיות שמדובר בשפעת הויראלית העונתית, שבחרה בתזמון לא מתאים. אני מציעה להתייעץ עם רופא הילדים, ולהתאזר בסבלנות. בברכה ליאת

הי, יש לי ילדה בת 7 וחצי - חכמה להפליא- בכיתה ב', השבוע היא החליטה שהיא קונה מוצץ במקום ממתק והחלה להשתמש בו תכופות - לישון איתו ולחפש אותו כל רגע בבית (על אף שאני מנסה להעלים לה אותו), אתמול בשיחה עם אבא שהסביר לה שזה לא כדאי ולא מתאים לה היא טענה שהיא רוצה לחזור להיות תינוקת, קצת מוזר לי, היא בת יחידה ומקבלת את כל תשומת הלב האפשרית חום ואהבה בלי סוף (אך גם קשיחות כשצריך), מה יכולה להיות הסיבה להתנהגות זו ומה עלינו לעשות כדי להניע אותה מהשימוש במוצץ. תודה רבה

שלום ל', בתך נתנה לך סוג של הסבר לתופעה: היא רוצה לחזור להיות תינוקת. מה גורם לה לכך זאת כבר שאלה אחרת, ויתכן שהיא מאותתת בכך על צורך כלשהו בתשומת לב מיוחדת/מגע קרוב או טיפול אינטנסיבי מצדכם. ברמה הפרקטית, הייתי מציעה להתעלם מהמוצץ מצד אחד, ומנגד, להזמין אותה לקשר קרוב ונעים איתכם, המתאפיין ב"כייפים" של גדולים. יתכן שהיא מחקה נסיגה זמנית של מישהו אחר, שמצידו סובל כרגע מהולדת אח או אחות קטנים. שווה לעשות בדיקה בקרב חברותיה הקרובות. בכל מקרה, אני ממליצה להניח לה, ולהתייחס למוצץ רק באופן ענייני, כמו למשל - "אני לא מבינה אותך כשאת עם הדבר הזה בפה, אשמח אם תוכלי לדבר אלי בלעדיו". כאן חשוב מאד להישמע עניינית ולא נוזפת או כועסת, כדי לא לבסס סוג של מאבק סביב המוצץ. קשה, אך אפשרי... בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 7 וילדה בת 3 וחצי. אני נורא חרדה בזמן האחרון מסיפורי הזוועה ששומעים, על האונס שהיה בבית קפה ארומה על כמות הפדופילים שגדלה והולכת. לבן שלי אין ולא יהיה בזמן הקרוב מחשב בחדרו האישי. המחשב נמצא בפינה בסלון. בנוסף, עשינו לו שם משתמש משלו עם כל החסימות האפשריות שאנחנו מכירים. הסברתי לילדים שלי שלא הולכים ולא מדברים עם אנשים זרים ושלא כל האנשים הם אנשים טובים. גם יהודים אמרתי - כשנשאלתי אם אני מתכוונת לערבים. אבל עדיין אני חרדה האם באמת הם מבינים את משמעות הדבר. הבת שלי מאוד אוהבת את הסיפור חנהלה ושמלת השבת היום כאמא אני רואה בזה סיפור מאוד לא חינוכי ותמיד אני מסבירה לה שמה שעשתה הילדה זה לא דבר נכון לעשות.יש לי ספר ישן ישן שאני לא זוכרת את שמו על ילד בשם אלעד וכל עמוד זה סיפור שצריך ללמוד ממנו למשל אלעד לבד בבית ויש דפיקה בדלת מה לעשות, כשמישהו מציע לאלעד שוקולד בגינה, להיכנס לים לבד ספר מעולה שדרכו אני מחדירה להם את הנושא. השאלה אם זה מספיק. איך מסבירים שזה תקף גם לאנשים שאולי מכירים שכנים למשל... אשמח אם תכווני אותי למאמר בנושא

שלום שירה, למרות שאנחנו שומעות את אותן חדשות ממש, קשה לי להסכים עם האמירה לפיה העולם מטורף. אני מעדיפה לגדל ילדים עם אמונה בעולם טוב, עם יכולת לבטוח ולהאמין לאנשים שסביבם, ועם זאת לשמור על עצמם ככל יכולתם מלהסתבך בצרות. אני רוצה להאמין שסיפורה של חנה'לה מניח את היסודות להתנהגות פרו-חברתית, ליכולת לראות ולהזדהות עם מצוקתו של החלש/הזקן, ולתחושה של אחריות אישית וחברתית. הנזק הפוטנציאלי שנושא עמו סיפור כזה בטל בשישים מול המסרים החיוביים, כך בעיני. ובכל זאת, בעולם שלנו יש גם רוע, חולי ואפילו מופרעות, ומוטלת עלינו אחריות כבדה, להגן על ילדינו, ולבודד אותם ככל האפשר ממגע עם סכנה. כמו שאת יודעת כבר, קיימים בשוק ספרי ילדים המכוונים למטרה זו ממש, המדריכים את הילדים לסרב לפיתויים מצד אנשים זרים. אני מאמינה שחשוב להישאר מאוזנים, ולהימנע ממסע הפחדה מאיים. עיסוק יתר בסכנה עלול לפתח אצל הילדים תחושה מתמדת של עצבנות, עוררות-יתר ותחושת רדיפה, ולפגוע ביכולתם לתפקד בדרך מסתגלת בסביבתם. בעיני, עד שילדים לומדים להבחין בין טוב ורע, עלינו להדק את ההשגחה עליהם, ולאפשר להם מידה של תמימות וחופש תחת המטריה השומרת שלנו. לצערי, איני מצליחה לחשוב כרגע על מאמר רלוונטי בנושא, אבל שווה להמשיך לחפש. בברכה ליאת

שלום, הבן שלי יהיה בספטמבר בגיל 1.5. כיום הוא בן שנה ונמצא עם מטפלת עם עוד ילד אחד גילו. אני מאוד מתלבטת באיזו מסגרת לשים אותו - האם משפחתון עם 5 ילדים או בגן שיכיל כ- 20 ילדים ? מצד אחד, מפחדת שיתנוון במשפחתון שמתנהל בבית המטפלת בגלי גינת משחקים ועם מעט ילדים, מצד שני, מפחדת שיהיה לו קשה להתסתגל לגן עם הרבה ילדים, גם מכיוון שהוא ילד בכור והוא רגיל להיות לבד וגם בגלל שכיום נמצא בחממה עם ילד אחד בלבד אצל מטפלת. הייתי שמחה לדעת מה מומלץ מבחינת ההסתגלות הנפשית של ילד בגיל זה ? על מה הפסיכולוגים ממליצים ? תודה.

שלום קרן, ילד חייב, בכל גיל, לקבל מענה מספק לצרכיו המוטוריים, הקוגניטיביים, הרגשיים והחברתיים. בימינו, הוצאת ילד מביתו למסגרת חינוכית נעשית ברוב המקרים ככורח, כדי לשחרר את ההורים לעבודתם. עקרונית, המסגרת המשפחתית יכולה לספק את מרב הצרכים של הילד, עד אשר הוא מגיע לגיל שנתיים-שנתיים וחצי, אז יש חשיבות למפגש ולאינטראקציות החברתיות עם בני גילו. בגיל שנה וחצי בנך עדיין אינו זקוק למסגרת חינוכית, אלא אם את זקוקה לה כסידור שמרטפי. אם זה המצב, עדיף למצוא מסגרת עם מה שפחות ילדים, כדי שבנך יהנה ככל האפשר ממרב תשומת הלב של הדמויות המטפלות. בברכה ליאת

שלום, כמידי בוקר אני מעירה את בני בשעה 6:00. (הוא הולך לישון בשעה 19:30). אני יודעת שקשה לו לקום מיד ולכן אני מעירה קצת לפני, כך שהקימה תהיה נעימה יותר ללא לחץ. בזמן האחרון הוא מתעורר ומסרב לקום מהמיטה. הוא לוקח למיטתו משחקים ומשחק להנאתו. כאשר ברקע אני משמיעה לו שמאוחר מאוד וצריך לצאת בזמן. מה לא עשיתי: טבלת מדבקות, פרס בכל סוף שבוע אם הוא יקום מהר ויתארגן בזמן - זה עזר בדיוק לשבוע ימים. הבוקר זה היה אחד הבקרים הקשים שלי איתו. הערתי אותו בשעה 6:00 כמו כל בוקר, בשעה 7:00 עדיין הוא שיחק במיטה, כאשר בשעה 7:15 אנחנו צריכים להיות בחוץ. גם כאשר אני מציעה לעזור לו, הוא לא מאפשר לי לעזור לו הוא מקשה עלי ומסרב לשתף פעולה. כל בוקר חוזר חלילה, אני יוצאת מהבית אחרי שהרמתי את קולי וכעסתי עליו ויצאתי כועסת מהבית, דבר אשר אני מנסה למנוע אותו בכל בוקר ובכל בוקר הוא מצליח להכניס אותי למעגל הזה. תשאל השאלה האם הוא מעוניין ללכת לגן - התשובה היא : "אימא אני מעדיף להיות איתך בבית" . כל הבירורים שנעשו עם הגננת האם משהו מציק לו בגן - תשובתה היתה - טוב לו בגן. אודה לך מאוד אם תוכלי לייעץ לי שיטה אחרת (שאולי לא שמעתי עליה) כיצד להפוך את הבקרים לנעימים יותר וללא כעסים. תודה אלישבע

שלום אלישבע, נדמה לי שלקום מהמיטה בשש בבוקר, בעיקר בחורף, זה לא כייף לאף אחד (ככה לפחות אני מאמינה), ולכן, בתור התחלה, הייתי מוותרת מראש על הציפייה שהוא יקום בשמחה ויתלבש בזריזות. כך לפחות לא תתאכזבי... יכול להיות שהתשובה שלי אינה "פוליטיקלי קוקרט", ובכל זאת אקח סיכון ואומר לך, שלא תמיד ולא עם כל הילדים אפשר שהכל יילך תמיד 'בנעימים'. כשאת מעירה אותו בבוקר, הישארי לצידו, תני לו להבין (בלי כעס) שאינך מתכוונת "להמליץ לו לקום בזמנו החופשי", אלא להביא אותו בזמן לגן. תני לו לבחור - "אתה חושב שתצליח להתלבש לבד, או שאתה צריך עזרה?". תהיה תשובתו אשר תהיה, אל תעזבי את החדר, ודאגי שיתחיל להתארגן תוך שאת מסייעת היכן שצריך. אל תאפשרי משחקים נעימים בבוקר - זה לא הזמן. הסבירי לו שיוכל לשחק רק אם יישאר זמן לפני היציאה לגן. כמו שאת מבינה, אין פתרונות קסם, אלא רק עבודה קשה, נחושה ועקבית. ילדים אינם מתחנכים לבד, וגישה סלחנית מדי או פסיבית של ההורים עלולה להוביל בסופו של דבר לקונפליקטים ולכעסים מהם רצינו להימנע מלכתחילה. שולחת לך כוח ועידוד ליאת

יש לי ילד בן 6.5 בכיתה א' וילדה בת 3.5. הילד בן ה - 6.5 חרד מאוד ! לאחותו בת ה - 3.5. אם שנייה הוא לא רואה אותה, הוא נכנס להיסטריה ורץ בכל הבית לחפש אותה, השבוע כשלא ענתה כשהוא קרא לה, ואחרי שחיפש אותה ולא מצא, הוא התחיל לבכות בהיסטריה ! (היא סתם התחבאה וכנראה גם עושה לו בכוונה כי יודעת שזה מדאיג אותו), זה התחיל פחות או יותר לפני כחצי שנה שחיכינו למעלית, ואני (בטעותי) נכנסתי שנייה הביתה כי שכחתי משהו, הגדול נכנס אחרי והקטנה נכנסה למעלית והתחילה לעלות ולרדת איתה, אני נכנסתי להיסטריה (מודעת לכך שזה כנראה ממני) ומאז הוא חרד לה ברמות שזה (לדעתי) מפריע לו מאוד. שאלתי אותו לגבי זה והוא אמר לי: "הלוואי שלא הייתי דואג לה כ"כ ומפחד שיקרה לה משהו". קשה לי עם זה שעל הכתפיים הקטנות שלו, הוא סוחב את הדאגה הזו לאחותו. בנוסף, בזמן האחרון יש לו "כיחכוחים" מהגרון האם יש קשר למשהו ?איך מטפלים בזה ? למי עליי לפנות על מנת לקבל טיפול ? לתשובתך המהירה, אודה. ענבר

שלום יעל/ענבר קשה לקבוע בוודאות על סמך התיאור שלך האם הכחכוחים הם 'טיק' אודיטורי או לא, ולכן אני מציעה - לפני הכל - להתייעץ עם רופא הילדים שלכם ולשלול בעיה פיזית. גם אם מדובר ב'טיק', אין הרבה מה לעשות מלבד הפחתת גורמי הלחץ בחייו. עם ובלי קשר ל'טיקים', החרדה של בנך משקפת צורך חזק בשליטה, גם על משהו שמראש לא נמצא באחריותו. אני מבינה שהאירוע ההוא הותיר בו רושם עז, כולל התגובה ההיסטרית והטבעית שלך, אך כרגע חשוב לעשות מאמץ לשחרר אותו מתחושת האחריות. כדי שזה יקרה, עליו להאמין ולהרגיש *באמת* שיש מבוגר אחראי בסביבה, ושהאחריות לשלום הילדים נמצאת באופן מלא עליו. לא ציינת עד כמה הוא נדרש בפועל להשגיח על אחותו, והאם (אפילו לתפיסתו) הוא מחוייב לשלומה. אני מציעה, ולו לזמן מה, לנקוט גישה קצת פרדוכסלית, ובכל פעם שהוא נכנס ללחץ ומתחיל לחפש אותה, להגיד משהו כמו "אתה משוחרר. אני אחראית עליה והכל בסדר". אל תנסי להרגיע אותו או לעזור לו בחיפושים, אל תנזפי בה, וגם אל תרחמי עליו. פשוט אמרי בקצרה "זה עניין שלי. אני שומרת על כולכם!". אני מאמינה שגישה אסרטיבית וסמכותית כזאת (כשהיא נעשית בצורה אותנטית) תוכל לשפר את המצב משמעותית. את מוזמנת לעדכן בהמשך ליאת

ליאת שלום, תודה על התגובה, אני מנסה את הגישה הזו כבר כמה ימים, מבהירה שאנחנו (בעלי ואני) הם אלה ששומרים ושאין לו מה לדאוג, אני רואה על פניו שזה מפחית בצורה משמעותית את הלחץ שלו והוא אפילו אמר לי: "אז אני יכול לשחק בשקט... ?" כמעט בכיתי כשהוא אמר את זה... אנחנו ממשיכים עם הגישה הזו ובמקביל אני מחפשת פסיכולוג/ית חרדות מומלצת... אשמח אם תוכלי להמליץ לי (אפשר גם דרך הכללית - מגורים באיזור המרכז). תודה רבה, ענבר

הבת שלי התחילה עכשיו הסרת שיער ברגליים, היא בת 19, הבת הקטנה שהיא בת 15 רוצה גם להתחיל...אני לא יודעת אם לאפשר לה..הן לא מפסיקות לריב על זה..ואני פשוט חוששת שהיא צעירה מדי להתחיל עם זה...מה לעשות? לאפשר לה כדי לסיים את הריבים הללו ביניהן?

שלום ג'ני, לא ברור לי מדוע איסור שיצא מטעמך יוצא דווקא על הבת הגדולה, ועל מה בעצם הן רבות. ההחלטה על העיתוי הנכון להורדת שיער אינה סוגייה פסיכולוגית, והיא תלויה במידה רבה בהרגשתך כאמא. בעיני, כאמא ולאו דווקא כפסיכולוגית, אין הבדל מהותי בין גיל 15 לגיל 19 בנושא זה, ולכן אולי לא שווה להתעקש. בהצלחה ליאת

בעיניי גיל 15 זה ממש לא צעיר בשביל להתחיל הסרת שיער לצמיתות, אחיינית שלי היא באותו גיל והיא התחילה עכשיו הסרת שיער בבית, היא קנתה את מסופר פארם את המכשיר החדש שנקרא מי, ואין על זה הגבלה מבחינת גיל, כי דיברנו עם השירות לקוחות שלהם, פשוט צריך השגחת מבוגר זה הכל, אז אין בעיה שתאפשרי לה גם להתחיל אם היא מעוניינת.