פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, בתי כמעט בת ארבעה חודשים , מלפני כחודש החלה תופעה של בכי היסטרי כאשר אנשים אחרים מהמשפחה מחזיקים אותה חוץ מאמא ואבא. (הכוונה לסבתות וסבים) והם לא מצליחים להרגיעה. מה לעשות? האם להתעקש שיחזיקו אותה די שתתרגל אליהם? הבעיה שאני צריכה בעוד כ- 3 שבועות לעזוב אותה לשבוע שלם איתם , ואינני יודעת איך יצליחו לשמור עליה. אודה לתשובתך בהקדם כיצד להתנהג.

שלום טלי, בתך נמצאת בדיוק בגיל בו מתעוררת לראשונה חרדת הזרים, או לפחות היכולת להבחין ביניכם לבין אנשים זרים, והעדפת האנשים המוכרים והאהובים על פני דמויות חדשות המעוררות דאגה וחשש. כדי שתתרגל לנוכחותם וטיפולם של הסבים, אל תדחקי בתהליך, ותני לה להתרגל ולחבב אותם בהיותה עלייך ובנוכחותך. אם את משאירה אותה איתם בלעדייך, עשי זאת לזמנים קצרים ובהדרגה. התעקשות או "טיפול בזבנג וגמרנו" אינו מועיל במקרה כזה, אלא להפך. בהצלחה ליאת

בני התחפש בפורים האחרון לדמות מסרט אימה. ללא ידיעתינו הוא וחברו ראו חלק מהסרט מתוך סקרנות באמצעות האינטרנט. מאותו יום הוא בפחדים , לא מתרחץ בלי שנהיה בסביבה, לא מוכן לישון לבד, להיות לבד בחדר בלי שנהיה בסביבתו גם אחרי שנרדם בלילה איתנו ואנחנו מעבירים אותו למיטה , הוא מתעורר באמצע הלילה וחוזר לישון לידינו, כשאנו מסבירים לו בצורה נעימה ויפה שהדמות לא קיימת ואין לו ממה לפחד זה לא עוזר הוא נכנס להתקף בכי שהוא מפחד ומתחנן שנהיה לידו. מה שכן לביה"ס הוא ממשיך ללכת לבד בבוקר.לפעמים נראה לנו שהוא מתפנק כי מאז ומתמיד הוא נהנה להירדם במיטה שלנו אבל עכשיו הוא גם צריך אותנו לידו! יש לו שני אחים קטנים , מתי זה יעבור? האם אני צריכה ללכת לייעוץ ..הוא כל הזמן טוען שהוא לא מצליח להוציא את זה מהראש. אשמח לקבל את תשובתך...

שלום טלי, סרטי אימה הם אויביה המושבעים של האם העברייה שרוצה לישון בלילה בשקט. רצוי לעשות הכל כדי למנוע מראש 'תקלות' כאלה, שבאמת עלולות ליצור זעזוע אצל ילדים צעירים. כרגע, אני מציעה לעזור לילד להתגבר על הפחדים במיטה שלו, ואם צריך גם לישון לצידו מספר לילות, עד שיצליח לעבור שניים שלושה לילות שלמים מבלי להתעורר. במשך היום נסו אכן להישאר בסביבה, אך לא להפוך סדרי-עולם בגלל הפחד. היצמדות יתר באמת עלולה להחליש את המוטיבציה שלו להתגבר על הפחד או להיפרד ממנו. אני יודעת שלפעמים, בגלל העייפות, קל יותר לאפשר לילדים להגיע למיטה שלנו, אך לטווח הארוך זה יוצר בעיה (בעיקר אם קיימת נטייה מראש לחבב את מיטת ההורים). נסי להזיז את ההתרחשות הלילית אל החדר שלו. זה כרוך באי נוחות זמנית, אך בעיני זה הפיתרון העדיף. בברכה ליאת

בני בן 16- יום אחד גיליתי במקרה כי במחברותיו מצויירים אברי מין שונים של גבר בגדלים שונים ומוקצנים. נחרדתי לגלות שבני מצייר בזמן השיעורים ולא לומד, ועסוק באברי מין. מה עליי לעשות? האם זה שגעון גדלות?

שלום רויטל, יש ילדים שעבורם ציור במחברת הוא דרך מצויינת להתרכז. מבחינה זו, לא בטוח שמדובר בעבירה חמורה (אחרי הכל, נדמה לי שלא היית נרעשת כ"כ לו צייר סוסים או ארנבים, או אפילו קלסתרים של אנשים). אני מבינה כי העובדה שצייר אברי מין היא שהחרידה אותך, וזה אכן מצדיק התייחסות ושיחה עמו, בעיקר כי זה עלול לסבך אותו עם ה"רשויות". אחרי הכל, בגיל 16, בנים עסוקים מאד במיניות, ואין בכך כל חדש. הדגישי בפניו כי עם כל הכבוד שאת רוחשת להתעניינות שלו באנטומיה הגברית, מן הראוי לבחור לזה במה אחרת, מוצנעת יותר. ולמה שיגעון גדלות? ליאת

בני בן ה 15 לומד במגמה מובחרת בבית הספר. שם נבדקים בקפידה בהישגים ובהתנהגות. לאורך השנה הוזמנתי בשל בעיות התנהגות של בני: אלימות כלפי תלמיד כיתתו- פעמיים, פטפוטים והפרעות בשיעור לרוב, הצקות לילדים שונים וכו'. כמו שאני מכירה אותו והוא גם מספר לי ,יש מורים וילדים שלא "זורמים". הוא גם סיפר שהאלימות שלשמה הוזמנתי הייתה כי הגן על ילדים אחרים בני כיתתו חלשים וקטני מימדים(בני רחב וגדול מימדים). ולכן נחלץ לעזרתם שאם לא כן היו הורגים אותם. כלפיו מוריו טענותיו הם שהם לא מקשיבים לו כי אחרת היו שואלים אותו מה גרם לו לנהוג כך ולא אחרת. אותם מעניינת רק התוצאה. הבעיה היא שבעקבות אוסף בעיות התנהגות כאלה "לדיבריהם" יש מגמה להוציאו מן המגמה. אני מאוד כועסת על כך ובני מאוד רוצה להישאר. אני מסבירה להם שהוא מנסה למצוא את מקומו בחברה, זה לא שהוא מבודד, אך ייתכן שזאת דרכו, וזה הגיל של השובבות מי יותר ומי פחות. גיל של חוסר יציבות -גיל של רכבת הרים רגשית וכו'. בפנים בני רגיש מאוד והוא נרתם מייד לעזור לחלש, אין לו כוונות לפגוע. מה לעשות איתו? עם הרצון להוציאו החוצה מהמגמה?עזרי לי..

שלום שפרה, בשירו החביב של חיים חפר "אדוני השופט", נותן הנאשם תירוצים חינניים למדי, המסבירים מדוע למעשה "אינני אשם, אינני אשם!". אני מודה שזאת האסוציאציה הראשונה שעלתה אצלי, ברוח טובה, כמובן. וברצינות - בנך מסתבך בהתנהגויות בעייתיות של הפרעה, פטפוט ופגיעה אלימה בילדים אחרים, והטיעונים שלו ושלך (גם אם יש בהם היגיון מסויים) אינם מצדיקים את מעשיו. הגנה על חלשים היא מעשה אצילי וצודק, רק כל עוד אתה עצמך אינך פוגע בזולת. כרגע, בנך עלול למצוא את עצמו צודק, אבל מחוץ למגמה היוקרתית בה הוא לומד. כדי שזה לא יקרה, יהיה עליו לקחת אחריות ולשנות ממנהגו, או (אם אינו מצליח) לשאת בתוצאות, או לקבל עזרה. נדמה לי שגישה סלחנית מדי מצידך לא תעזור הפעם. נסי להישאר עניינית, ולהציג לבנך את האפשרויות העומדות בפניו. אני חושבת שטיפול רגשי, שיעצים וידגיש את תכונותיו הנפלאות, יסייע לו לוותר על ניסיונות להשיג הערכה והצלחה חברתית באופן השלילי אליו הוא התרגל. מה את אומרת? ליאת

שלום ליאת מחפשת בדחיפות פסיכולוגית לילדה בת 18 וחצי (מחשבות אובדניות) תודה

שלום סיוון, פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום עומד בניגוד למדיניות האתר, ולכן, כל שביכולתך לעשות במקרה של הפורום, זה לכתוב הודעת המשך ובה כתובת המייל שלך (בגוף ההודעה!), מתוך תקווה שקוראי הפורום ישלחו לשם את המלצותיהם. נסי להגדיר גם אזור מגורים, כדי לייעל את התהליך. בהצלחה ליאת

שלום, בערך מתחילת השנה התחלתי לשמוע קולות בראש,בהתחלה חשבתי שזה סתם אני שמדברת לעצמי אבל פתאום זה התחיל להיות כאילו איש אחר מדבר אליי,אני לא באמת שומעת את הקול ממש באוזניים הוא ממש בתוך הראש שלי,אני לפני עלייה לתיכון ואני מאוד מפחדת, ובדיוק עכשיו הוא מתחזק ,הוא כאילו מאיים עליי.. למשל הוא אומר "אם עכשיו לא תשטפי את כל הכלים ותסדרי את הסלון אז בתיכון תהיי לא מקובלת ואף אחד לא יאהב אותך" זה דברים שמפחידים אותי,ואני כאילו מאמינה לו ובאמת שוטפת כלים ומסדרת את הסלון,אבל זה מתבטא גם בהמון דברים אחרים כמו לעלות ולרדת את המדרגות 5 פעמים. זה אולי נשמע מוזר,וכאילו המצאתי את זה אבל זה אמיתי ואני לא יודעת מה לעשות! המון פעמים אני נשברת ובוכה מהייאוש של זה... כי אולי זה רק לעלות במדרגות אבל הוא לא מפסיק , וזה קורה כל היום!!

שלום, התופעה שאת מתארת מוכרת היטב לפסיכולוגים ופסיכיאטרים, והיא ניתנת לטיפול. מדובר בטקס כפייתי שהאדם נאלץ לבצע כדי להיפטר ממחשבה אובססיבית וחודרנית שאינה נותנת מנוח. אני ממליצה לך להגיע בהקדם לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר, שיוכלו להציע לך טיפול, ולהחזיר לך איכות חיים. בהצלחה ליאת

אני אשמח אם תשלחי לי אימייל

אני מאוד אשמח אם תשלחי לי אימייל ונוכל לדבר בלי שיראו באתר.. חקרתי קצת ומצאתי אנשים שכותבים שהם נאבקים בקולות כבר 20 שנה ו.. אני מאוד מפחדת שזה יקרה לי! עוד לא ממש אמרתי על זה לאף אחד ואני ממש אודה לך אם תרשמי לי באימייל

אני אם חד הורית לילד בכיתה ט וילדה בכיתה ה. בתחילת כיתה ט גילה בני הנהגות אובססיבית כלפי שימוש במחשב. כל יום כמעט כל היום היה משחק במחשב. אחרי בית ספר עד שעות הלילה הקטנות. הוא מספר שיש משחקי מלחמה שהוא משחק עם חבריו. מה גם שהוא מתכתב עם חברים מחו"ל ושפתו באנגלית מתעשרת. הבעיה היא שהוא היה נרדם בשיעורים, לא מסוגל לסיים משימות , לשיעורים בבוקר מאחר, ובאופן כללי תפקודו לקוי. בהמשך הייתה תקופת רגיעה כי החרמתי לו את המחשב כעונש על חוסר תפקוד לימודי, שפגע בהמשך גם בתפקודים אחרים שלו- הוא איננו מתרחץ והדבר אינו מפריע לו. לאחרונה שוב עלתה הבעיה בצורה קיצונית: החלטנו שיוכל להשתמש במחשב לצורך הגשת עבודות אבל אז זה גלש מעבר לשעות שגרתיות. מדובר בילד נבון מאוד שכניראה "מכור" למחשב. וכמו שציינתי תפקוד לימודי נמצא לקוי וכן תפקודים הגייניים נפגעים. המחנכת מתקשרת אליי כל יום ומספרת שהוא מאחר בבקרים ונרדם בשיעורים. מה לעשות? אני אובדת עיצות. אנא עזרי לי.אינני רוצה לאבד את בני בעקבות מתיחויות רבות בבית וקונפליקטים סביב המחשב וההגיינה.

שלום חופית, התמכרות למחשב היא תופעה הולכת ומתרחבת, ולכן חשוב לעודד אצל הילדים צריכה במינונים הגיוניים. בשלב ראשון, במקרה שלכם, הייתי ממליצה על הוצאת המחשב מחדר הילדים, והעברתו ל'שטח ציבורי' בבית, כדי שתהיה לכם יותר שליטה על המתרחש. בכיתה ט', הילדים שלנו הם כבר מתבגרים צעירים, אך עדיין זקוקים ליד מכוונת ונוכחות הורית משגיחה. עם כל הכבוד לגילו, ילד בכיתה ט' עדיין מחוייב לקום בבוקר בזמן לביה"ס, ולכן עליו ללכת לישון בשעה סבירה. אם אינו יכול לסייג את עצמו, יהיה עלייך לסייע לו בכך, ולהורות לו לקום מהמחשב בשעה שנקבעה. תוכלי לומר לו שבשעות הערב המחשב עובר לרשותך, ובכך לקבוע עובדות בשטח. אני מבינה שעיקר הקושי שלך הוא בהתמודדות מולו וביצירת עמדה סמכותית ואסרטיבית כהורה. כדי ללמוד לעשות זאת (אף פעם לא מאוחר) אני מציעה לך להיעזר בהדרכת הורים קצרה, אצל פסיכולוג ילדים ונוער. בהצלחה ליאת

שלום שמי ליאת אני אמא לאוהד בן 6 ו-4 חודשים . אני מחפשת פסיכולוג ילדים לטיפול קוגנטיבי התנהגותי של קשיים בקבלת גבולות וסמכות הן בבית והן בגן תודה

שלום ליאת, פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום עומד בניגוד למדיניות האתר, ולכן, כל שביכולתך לעשות במקרה של הפורום, זה לכתוב הודעת המשך ובה כתובת המייל שלך (בגוף ההודעה!), מתוך תקווה שקוראי הפורום ישלחו לשם את המלצותיהם. נסי להגדיר גם אזור מגורים, כדי לייעל את התהליך. בהצלחה ליאת

אני עומדת לערוך לבן שלי (7) איבחון פסיכולוגי וקיבלתי 3 שמות האם מישהו יכול להמליץ (או לא) על הפסיכולוגים הבאים: *** (ההודעה נערכה) *** *** תודה רבה מראש, זה יעזור לי להחליט.

שלום שרון, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום מעל גבי הפורומים, ולכן לא נוכל לעזור לך באופן שביקשת. נסי להיעזר בהמלצות אנשים מאזור מגורייך. בהצלחה ליאת

שלום רב. אני אם לתאומים בני שנתיים ו-4 חודשים.שני ילדים מתוקים,חייכנים, מדברים מאוד יפה, משחקים יפה, אהודים בגן, סקרנים ופעלתנים ומקבלים המון אהבה מהמשפחה המורחבת שגרה קרוב. אח אחד מאוד "ידידותי לסביבה" ולוקח הכל ברוח טובה (למשל כשהוא בוכה על משהו שאנחנו לא מרשים וכו' הוא לא עושה מזה דרמה ונרגע מאוד מהר). השני מאוד מאוד פחדן ודרמטי. בשגרה המוכרת לו הוא מסתדר יופי (עם המטפלות והגננות, המשפחה והאנשים שהוא מכיר מהיום-יום) עם אנשים זרים הוא פוחד כל כך. אם נכנס מישהו למעלית בקניון הוא ישר נצמד אלי ומבקש "חיבוק". אפילו במקום מוכר כמו בבית הורי, אם נכנס מישהו זר הוא ישר מבקש חיבוק ומתחבא אצלי (בדרך כלל מדובר בגברים זרים ולא נשים). לאחר 10-15 דקות הוא עוזב אותי וחוזר לשחק עם אחיו - מתרגל לאדם החדש בסביבה.גם בבית הוא "נודניק" ומרבה להיצמד אלי ולבקש "בידיים" ואם הוא לא מקבל את מה שהוא מבקש - הוא בוכה, צורח, רוקע ברגליים ומנופף בידיים בעצבים. (כשאני מתמידה ולא נותנת לו להשיג בכך את מבוקשו, זה חולף אחרי כמה דקות-חצי שעה). במצבים כאלה, שברור שמהווים אחוז מאוד קטן מהיום-יום שלנו, אנחנו מרגישים הורים גרועים שלא יודעים להתמודד עם זעטוט, מרגישים שהוא מנהל לנו את החיים... בנוסף הוא מרבה להתעלם מאביו, שאוהב אותו ומעניק לו מכל הלב. תמיד הוא יעדיף שאני אחליף לו חיתול ושאני אחבק אותו, כאילו האבא הוא ברירת מחדל... מה שכן - הוא אוהב לשחק ולהשתולל עם אביו. קראתי ושמעתי כבר על כל הקלישאות שכאשר תאום אחד הוא ילד טוב ונוח, השני חייב להיות ההיפך, ואני לא מבינה את זה לאור העובדה שאנחנו אוהבים ומתייחסים לשניהם בדיוק אותו הדבר (כמובן שאל כל אחד לפי דרישתו). כל אחד פשוט נולד עם אופי אחר. אציין בנוסף שהילד המדובר חכם בצורה בלתי רגילה ולא אופיינית לילד בגילו (יש לי רפרנס של אחיו התאום וילדי הגן).כאילו יש לו יתר מודעות בשביל ילד בגילו. איך מתמודדים עם העצבים, ההתעלמות מהאבא והפחד מזרים?

שלום שירה, שני התאומים שלך הם אכן שני ילדים שונים, שמפאת הזהות בגיל נתונים תמיד להשוואה. אני מציעה להמשיך להתייחס אליהם בנפרד, כל אחד עפ"י צרכיו ואישיותו. ילדים אכן נבדלים אלה מאלה במידת הסובלנות שלהם למצבים עמומים, לא מוכרים או מפתיעים. יש ילדים שהמפגש עם זרים מעורר בהם אי נוחות או חרדה, אך בגיל שנתיים עדיין אין לראות בכך פתולוגיה. אני מציעה להישאר זמינה, ומעבר לכך להימנע מתגובה מיוחדת, תוכחה או ניסיונות פיצוי. הללו מהווים בדר"כ סוג של תגמול או רווח. באופן דומה, גם להתקפי זעם ותסכול (האופייניים לגיל) הייתי מציעה להתייחס עניינית. נסי להישאר שקטה, לא להיכנע לגחמות, אך לסייע בוויסות (הן בעזרת הסחת דעת והן בדרך של תיקוף והכוונה - "אני רואה שאתה כועס. אתה יכול לבכות ולרקוע ברגליים, אבל אתה יכול גם להגיד לי במילים מה מכעיס אותך ואני מבטיחה להקשיב. אני בטוחה שתצליח להירגע"). כמו ששמת לב בעצמך, כאשר את נשארת שקטה ועקבית, ה'דרמה' מסתיימת מהר יותר. ("אין הצגה אם אין קהל!") לגבי העדפת הטיפול שלך על פני זה של אביו - אני מציעה לא להפוך את זה ל'אישיו', ולתת לנסיבות להכתיב את ההתנהלות בבית. גם כאן, רצוי לא להיכנע לתביעות גחמניות, ולחלק את המטלות בינך לבין בן-זוגך עפ"י מה שנכון לכם. חשוב שהאב לא ייעלב או יתרשם מאד ממה שנראה כמו דחייה שלו, שכן זה בדיוק ה'תגמול' לו מצפה הילד. זה מזכיר קצת את הילד שמטיח באמו "את אמא לא טובה!", והיא בתגובה נבהלת ומרצה אותו. אין, כמובן, פתרונות קסם לבעיות הגיל הרך, מלבד סבלנות, הרבה אהבה, וגבולות ברורים ועקביים. ולזכור שאף אחד מאיתנו אינו הורה מושלם. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, וזה הרבה מאד. יישר כוח ליאת

האמת היא שאין לי בעיה עם העובדה שאני לא אמא מושלמת. מה זה בכלל אמא מושלמת ? ;-) רק רציתי לשמוע שההתנהגות שלו נורמלית. עם התנהגות שאופיינית לגיל אני מוכנה להתמודד, והכלים שנתת מאוד נראים לי. תודה!

הבת שלי בת שנה ו4.אני חד הורית שמגדלת אותה לבד בלי שום קשר עם האבא. לפני חודשיים בבדיקת אבהות,להפתעתי הרבה עד מאוד,התברר שמי שחשבתי שהוא האבא,אינו האבא (יש סיכוי סביר שישנה טעות בבדיקה,הסיפור מאוד מורכב ולא אכנס לפרטים).פניתי לבחור קודם שיצאתי איתו על מנת לעשות איתו בדיקת אבהות והוא הסכים בשמחה. למעשה הוא יותר מידי שמח והמתפלל שזו אכן הילדה שלו (אין אופציות נוספות,אם לא הוא אז ישנה טעות בבדיקה הקודמת). מאז אותו יום (חודש בערך) הוא בקשר עם הילדה,נמצא איתנו המון ומאוד אוהב אותה. אנחנו לא מציגים אותו בשם ולא בתור אבא,היא על דעת עצמה החליטה לקרוא לו אבא,אין לי מושג למה. אציין שיש לנו חברים טובים שנפגשים איתה המון ומעולם לא קראה לאף אחד מהם אבא. הבעיה היא כשהוא הולך,משהו משתנה בילדה,היא הופכת להיות בכיינית,חסרת סבלנות,אפילו עצבנית.לאחרונה רוצה המון ידיים.היא יכולה פתאום לקרוא בלי סוף אבא בבית.יש ימים שהוא נמא איתנו שעות ויש פתאום יומיים שנעלם,כשחוזר היא "ברוגז" איתו,לא מוכנה שיגע בה,נצמדת אלי בוכה שארים אותה.לוקח זמן עד שנפתחת אליו שוב. אני בדילמה מאוד קשה,אם הוא אבא שלה לא הייתי רוצה להרחיק בניהם עד הבדיקה (בערך 3 חודשים) גם כך הפסידו שנה ו4. אם הוא לא אבא שלה והיא נקשרת אליו,מה יהיה אח"כ שיעלם?? איך אני אמורה להציג אותו כרגע? הוא דמות חסרת שם למרות שהיא בחרה לו את הכינוי "אבא" לבד. האם אניצריכה לפנות ליעוץ ואם כן לאן פונים בגיל כזה? בבקשה תעזרו לי ,אובדת עצות...

שלום מאיה, לא ציינת האם ההחלטה להרות וללדת נעשתה מתוך וויתור מראש על זוגיות ואבהות, או שמא זו תוצאה של נסיבות אליהן נכנסת בעל כורחך. בכל מקרה, כרגע יש בלבול גדול אצל כולכם, שלטעמי נושא עמו פוטנציאל מזיק. אני מציעה לך לסיים הכי מהר שאפשר את בירור האבהות, ולאחר שיוכרע מי האב, לחשוב מה בעצם את מצפה ממנו, ומה הוא יכול/רוצה/חייב לתת. זה עניין מורכב ומטלטל, ולכן היה רצוי שתעברי אותו בליווי של איש מקצוע, שיוכל לעזור לך לעשות סדר בדברים, ולתכנן את עתידכן בצורה שקולה ואחראית. בעניין בתך הקטנה, אני מציעה לנסות להגן עליה כרגע מטלטלות רגשיות מיותרות, הגם שאני משוכנעת שאינה מבינה את משמעותה המלאה של המילה אבא. נסי להימנע מלהכניס אותה למעורבות, מעבר למפגש ידידותי עם חברייך, יהיו אשר יהיו. במידה ואביה ירצה ויסכים לקחת חלק בחייכן, אפשר יהיה לדון בכך מחדש. בהצלחה ליאת

חברים, קראתי היום קטע פשוט מזעזע של מישהי בת 13 שמבקשת מאמא שלה שתקנה לה חוטיני. אני ממליצה לכם גם לקרוא ולייעץ לאמא: http://www.mityaatzim.co.il/question.php?cid=45&scid=29&qid=217 פשוט מבייש מה שקורה לדור הזה! איך זה שילדים בני 13 בכלל חושבים במושגים כאלה? קרה לכם פעמים? מה דעתכם על הנושא?

שלום עינת, למרבה הצער, בעולם שלנו ילדות נחשפות יותר ויותר מוקדם למסרים סקסיסטיים בוטים, ולטרנדים אופנתיים מחרידים, ההופכים ילדות ונשים לאובייקטים מיניים מדעת ושלא מדעת. דווקא בעניין החוטיני נדמה לי שאפשר להירגע. שעה קלה עם הדבר הבלתי הגיוני הזה, שתקוע אתן יודעות איפה, והיא תוותר על הרעיון הזה לעוד כמה שנים טובות. לפעמים מאבק מזועזע משיג את ההפך, והופך את הזוועה לנחשקת יותר. עצוב. ליאת

שלום, אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג מעולה באזור השרון או המרכז המטפל בילדים בגיל זה בבעיה של פחדים וניהול כעסים. בתודה מראש, שירלי

שלום שירלי, אין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. אם תכתבי פניית המשך ותוסיפי לגוף הודעתך כתובת מייל מעודכנת, אולי קוראי הפורום יוכלו לעזור. את מוזמנת לכתוב גם אלי למייל האישי, ואולי אוכל לסייע בהפנייה. [email protected] (יעזור אם תהיי יותר ספציפית בציון אזור מגוריכם). בהצלחה ליאת

ילדה בכיתה ח'. נסערת כבר הרבה שנים ומתקשה להתרכז. כבר שנתיים העירו לנו על הצורך לעשות משהו. איך אנו משיגים זאת עכשיו הכי מהר?

שלום דליה, פנו לפסיכיאטר ילדים או נוירולוג ילדים המתמחה באבחון וטיפול בהפרעת קשב וריכוז. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן ה 7 עושה לעיתים קרובות צואה במכנסיים. הוא טוען שאינו מרגיש שיש לו, אבל אחרי שהוא עושה הוא נוגע בזה והכי גרוע שזה לא מפריע לו. מה לעשות. אני מיואשת שכן הוא גמול מגיל שנתיים ופתאום הוא חזר לעשות בגיל 6 . חשוב לציין שלא כל הזמן הוא מפספס , אבל בתקופה האחרונה התדירות גדלה. אשמח לקבל את התיחסותך בהקדם שכן אנחנו לא מפסיקים להעניש אותו , ויש לי הרגשה שזה לא הפתרון הנכון. בתודה

שלום רב, את צודקת מאד בתחושות שלך: ענישה ומאבקים סביב הקקי, לא רק שאינם יעילים, הם גם מחריפים את הבעיה ודוחים או מרחיקים את הפיתרון. אני מציעה לך לפנות, לפני הכל, לרופא הילדים שלכם, לתאר לו את הבעיה, ולוודא בעזרתו שלא מדובר בבעייה ממקור פיזיולוגי. חשוב לדעת שדליפת צואה יכולה להיות סימפטום של בעיה בשרירי הסגור, וחשוב לשלול זאת. גם אם הילד שלך בריא לחלוטין, יתכן שמדובר בבעיה ממקור רגשי, וגם אז חשוב לטפל בה, ולא לכעוס עליו בשל כך, גם אם נגרמת לכם מידה של אי נוחות. אני ממליצה לך לקרוא עוד על הבעיה. תוכלי לחפש בגוגל, תחת מילת המפתח "אנקופרזיס", ובמקביל, לפנות לעזרתו של פסיכולוג ילדים קליני, שינחה אתכם כיצד לתמוך בילד שלכם ולעודד אותו, וכיצד לבסס איתו תקשורת בריאה ונקייה ממאבק. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי תינוקת מקסימה ורגועה כבת שנה. בחודשים האחרונים היא אימצה כהרגל צביטות, ומישוש עמוק של הגידים בידי. אני מניחה שזה התחיל בהנקה, ובהמשך כל פעם כשהיא רוצה לישון או להירגע, היא מוצצת אצבע וביד השנייה צובטת וממששת את ידי. בעבר הייתי נותנת לה יותר לעשות זאת, אבל לאחרונה זה מעיק עליי, מעבר לכאב שהיא גורמת לי, זה כובל אותי אליה. מה אפשר לעשות? ניסיתי להרגיל אותה לצעצוע חמוד שתלטף אותו לפני השינה, אך היא פשוט מעיפה אותו כל פעם כשאני שמה אותו לידה. כששמתי דובון אחר שהיא אוהבת מאוד היא מתעוררת לחיים ומתחילה לשחק איתו. כשהיא יונקת ומנסה לצבוט, אני פשוט מורידה לה את היד שוב ושוב, ובלילות האחרונים, אני לא נותנת לה לגעת לי ביד, אך אני שוכבת במיטה שלנו ושולחת יד למיטתה, ומלטפת את ראשה. כי זה נראה לי מה שהכי נכון לעשות במצב הזה. אך, איך אוכל להרגיל אותה להירגע בזכות משהו אחר ולא רק בעזרת היד של אמא? ומהי הסיבה שהיא סיגלה לעצמה את ההרגל הזה?

שלום מאיה, הבחירה מלכתחילה באובייקט מעבר מתעוררת אצל התינוק עם המודעות לכך שהוא ואמו אינם ישות אחת. כדי להתגבר על החרדה שמעוררת התרחקותה הממשית או הפוטנציאלית של האם, נצמד התינוק לאובייקט המייצג בעבורו את נוכחותה של האם. היד שלך, היא למעשה שלוחה קונקרטית שלך, וככזו אינה מאפשרת לך באמת להתרחק (מעבר לאי-נוחות הרבה הנגרמת לך). לכן, אני מחזקרת אותך בהחלטה להיפרד מההרגל, וחושבת שהפיתרון שבחרת הוא מצויין - קרבה פיזית וליטוף נעים. הדחייה של כל הצעצועים שאת מגישה לו כתחליף ברורה גם היא, שכן בחירת האובייקט היא של התינוק/פעוט, ושלו בלבד: הוא המעניק לו את משמעותו המיוחדת, הוא בורא אותו (כהגדרתו של וויניקוט), והוא גם היחיד שבבוא היום משחרר אותו מתפקידו. לכן, תסמכי על בתך הקטנה שתמצא לעצמה את הדרך להירגע בסופו של דבר. בברכה ליאת

ישנן רק שתי בעיות עם הפתרון שמצאתי: היא ממשיכה לצבוט אותי, כי היד שלי עדיין נמצאת בסביבה, ואם אני מורידה לה את היד היא מתעצבנת ובוכה או שהיא מנסה למשוך את ידי לעבר החזה או הבטן שלה כדי שיהיה לה יותר קל לצבוט אותי. ובעיה שנייה היא שאני לא עקבית, גם בגלל שאני איתה במשך כל היום, לפעמים אין לי כח ואני פשוט נותנת לה לתפוס לי את היד ולעשות מה שעושה לה טוב רק כדי שתישן. נאמר לי שהדבר הכי לא טוב לילד זה חוסר עקביות של ההורה, ואני מאוד חוששת מההשלכות שיהיה לזה.

שלום רב, יש לן בן בגיל שנתיים וחצי השנה הוא נכנס לגן (לפני היה איתי בבית), בכל בוקר הוא בוכה כאילו וזה היה היום הראשון הוא נרתע מבנים ומקבוצות הוא מתחבר לילדה או 2 בגן כמעט ואינו משתף פעולה או יוצר קשרים חברתיים מאוד קשה לי במהלך היום בשל העובדה שבני בודד ולא טוב לו מה עלי לעשות??? חשוב לי לציין שהוא ילד חכם משבר בצורה שוטפת אך עדין מאוד האם להעביר גן זה הפיתרון?

שלום חלי, בעיני, מעבר גן אינו הפיתרון, אלא אם את חושדת שמדובר במסגרת מזניחה או בלתי ראויה מהבחינה החינוכית. בהנחה שרשמת את בנך לגן טוב, עלייך להתאזר בסבלנות, ולנסות להבין מה מקור הקושי. לא ציינת מה אומרות הגננות, והאם גם הן חשות שאינו מתאקלם ואינו יוצר קשרים בגן. עלייך לזכור שילדים בגיל כה צעיר עדיין אינם זקוקים מאד לחיי חברה מעבר לשעות הגן, ועל פי רוב היוזמה לקשרים החברתיים אחה"צ היא של האימהות. חשוב לדעת האם בגן עצמו הוא אכן בודד, או שמא את משליכה עליו את הפחדים והדאגות שלך. לפעמים, ילדים חשים את האמביוולנטיות של ההורים כלפי הגן או כלפי הפרידה, ומגיבים בחרדה או הימנעות בעצמם. גם אם הכל בסדר, ואת מצויידת בעמדה הנכונה, עדיין - למרבה הצער - יש ילדים שבשנה הראשונה (ולפעמים גם בהמשך) מתקשים מאד להיפרד בבוקר מההורה. בדר"כ, זמן קצר אחרי הפרידה הם מצליחים להתגבר ולתפקד בגן בצורה טובה, ואילו ההורה נותר עם תחושה מחורבנת לאורך היום כולו. אני מציעה לתשאל קצת יותר את צוות הגן, ולהביא בחשבון גם את התרשמותם. כדי לתרום יותר לבטחונו העצמי והחברתי של בנך, תוכלי לנסות ליזום מפגשים בביתכם עם הילדים אותם הוא מחבב (מה רע בבנות? אולי יש בגן קבוצת בנים מעט יותר אגרסיבית שמרתיעה אותו? שווה לבדוק גם את זה), לעודד אותו ליציאות קצרות לבתים של אחרים, אך רק במידה שנכונה לו. אם את ממשיכה להיות מודאגת לאורך זמן, התייעצי שוב בהצלחה ליאת

ילדי בן שנה וארבעה חודשים, מגיל לידה הוא היה מקיא המון, לאט לאט זה השתפר וכיום הוא מקיא כל לילה אחרי שהוא נרדם, הוא בוכה ומשתעל כמה פעמים ואז מקיא _לא משנה אם אכל תמ"ל לפני השינה או ארוחה מוצקה) הרבה אנשים אמרו לי שהוא עושה בכוונה וזה נראה לי קצת תמוהה ולכן אני פונה אליך. יש לציין שערכנו לו בדיקות רפןאיות והכל תקין. זקוקה לעזרה... נעמה

שלום נעמה, תינוק שמקיא מתוך שינה - למיטב הבנתי - לא עושה דווקא! אני מציעה להמשיך ולהתעקש על בירור רפואי, או להמשיך ולהתייעץ עם אחות טיפת חלב. חוששת ששאלתך חורגת מתחום מומחיותי או הבנתי. בברכה ליאת

תאומים בני 14. שונים מאד באופיים. אחד קשה מאד ועושה צרות. לאורך כל שנותיו מרגע לידתו!לא הרגשנו שאיפלנו חלילה. לשני יש לו כל מיני בעיות אישיות (למשל אובסיסיביות,פוביות,ביישנות בחוץ שאגות בבית, ועוד). אחיו שונה מאד. בעבר אמרו לי-90% מהאופי האישי -נולדים איתו,10% חינוך סביבה וכו... שפניתי לפסיכולוג הוא טען שההורים זקוקים להדרכת הורים כיצד להתנהל מולו, וכל ילד מפתח רגשות ואישיות בצורה אחרת עפי ניסיונו. מה דעתך וניסיונך? ככל שניתן-לא תשובה כללית מידי או 'תלויה' מידי

שלום צבי, אנסה להשיב לך כמיטה יכולתי, בלי להישאר כללית מדי :-)) החלוקה ל90% (מולד) ו-10% (סביבה) נשמעת שרירותית ולא מדויקת. יש בכולנו אספקטים מולדים (מאפייני מזג בסיסיים, תכונות אישיות בסיסיות) ועוד מדדים בעזרתם ניתן לאפיין תינוקות כבר בחדר התינוקות בבית היולדות. על התשתית המולדת הזו, נוספים נדבכים נוספים, הנוצרים לאורך שנות ההתפתחות כתוצאה מאינטראקציה שבין הילד לסביבתו, והשפעות גומלין בלתי פוסקות. כאשר שני תאומים גדלים באותו בית, לאותם הורים, אפשר לטעון לכאורה שההבדלים ביניהם קשורים בעיקר למאפיינים המולדים של כל אחד מהם. אך אל לנו לשכוח שכהורים, אנחנו מגיבים אחרת לכל ילד, מה שיכול להשפיע באופן מעגלי על התנהגותו של הילד, וחוזר חלילה. באופן פשטני מאד, ניתן לומר שילדים נינוחים מאד (אני קוראת לילדים כאלה בהומור: ילדים שמונחים בשקט היכן שהניחו אותם) יזכו להורים נענים, סבלניים וחייכניים יותר מילדים אנרגטיים ותזזיתיים, המאלצים את הוריהם להיות דרוכים, עירניים ופעילים יותר. הורים לילדים כמו האחרונים יתקשו יותר לדייק בתגובותיהם, מה שעלול להחריף את אי השקט של ילדיהם, וחוזר חלילה. לכן, במצבים של קשיי תפקוד, הפרעות רגשיות או בעיות התנהגות, ההתערבות האחראית תכלול טיפול פרטני לילד, ובמקביל (ולא פחות חשוב) הדרכת הורים אינטנסיבית. עליך להבין שילד המגיע לטיפול פסיכולוגי אינו נכנס "לתיקון". אדרבא, אם אפשר לעזור לו רק דרך ההורים - בעיני זה עדיף. ההורים הם הסוכנים העיקריים והחשובים ביותר בחיי הילד, והם גם מי שיכולים לעזור לו בצורה הטובה ביותר והטבעית. אסכם את דברי במשפט חשוב שאני אומרת להורים בקליניקה שלי - אתם אינכם הבעיה, אבל אתם בהחלט בהחלט הפיתרון. מניסיוני למדתי שטיפולים הנעשים מתוך שיתוף ומעורבות אינטנסיבית של ההורים, מתבררים כמוצלחים יותר, קצרים יותר, ובעלי השפעה לטווח ארוך יותר. האם עניתי על שאלתך? בברכה ליאת

שלום . רגילה איתך שנים בפורום ולכן מבקשת עזרתך,למרות שאני לא בקטגורית הגיל הנכונה,אם לא בתור פסיכולוגית או אדם אז בתור אמא לילדים ואשה וכו,אנא נסי לעזור.תודה רבה אני בת 24,מעולם עוד לא היה לי חבר ולא יצאתי עם בחורים תמיד הייתי ילדה טובה של אמא,ואבא,חרוצה קשובהושמורה מה שנקרא התחלתי קשר עם בחור בן גילי,הוא היה איתי בצבא והיינו ידידים ממש ממש טובים הבעיה שלי היא כזו-הבחור מקסים,יש בו הכול,בה"-יופי אופי והכול,חוץ מאולי שאיננו מסורתי ולא שומר דת וכשרות ואני כן-אבל זה דברים שכמובן ניתן לשנות כל עוד רוצים ויש שת"פ בין הצדדים מה שקורה זה הדבר הבא,אנחנו נפגשים 3 פעמים בשבוע,יוצאים-או לפארק,או לבית שלי,או לרחוב לטייל או למסעדה או בית קפה, מעולם הוא לא הזמין אותי למנה,אלא אם קנינו פיצה זוגית ואכל חצי ואני חצי אז הוא רצה לשלם על הכול כי אכל ממנה ולא נתתי לו, אבל...מעולם לא היה מגע,לחיצת יד,חיבוק חם,-כל פעם שנפגשים הוא מחבק אותי ממש חזק,ואולי נשיקת שלום בלחי,אבל זה רגעי,זה לכמה שניות,ככה בהלוך וככה בחזור, אנחנו מדברים על כל מיני שמונצים ושטויות ועל החיים וכו,אבל...לא יותר מידי-הוא לא קורה לי בכינויי חיבה,אם אני לא מתקשרת הוא לא מתקשר אם לא מסמסת או כותבת אימייל הוא לא יוזם,וקשה לי עם זה כי אני מתקשה להבין אם זה ידיד טוב מאוד מאוד שעבר משבר של פרידה מהחברה שלו שהיה איתה שנתיים או 3,לפני כחודש ולכן רוצה למלא חלל חסר ומרגיש איתי בנוח,ומי יודע אולי זה יתקדם בעתיד,או שמא זה ממש חבר,שרוצה קשר,אבל אם כן למה לא מתקשר ולמה לא מחבק או נשיקה או משהו של התקרבות-אולי יש כאלה שלא מתחילים מייד? בכלל-רציתי לדעת,איך זה חבר ראשון?איך מתחילים קשר?האים זה ישר חיבוק נשיקה הזמנה לסרט או למנה שישלם עלי או שזה אחרת? אנחנו ילדים טובים,חלילה לא ישר מין וכאלה,מה שכן,רואים שבהתחלה הוא היה טיפה מעונין אולי ירד מזה אולי ממשי ךאני לא יודעת,הבחור נורא ביישן-אולי הוא סגור ומופנם ולא יודע אם ארצה בקשר אז נוהג ככה ונרתע מנשיקה חיבוק ארוך מידי או כינויי חיבה? מצד שני כן בסמסים קורא לי דגניה ולא דגנית וכאלה,אז זה כן כינו יחיבה אולי?אבל לא בגלוי..ולא יפה מתוקה או כאלה, אני לא מבינה,הוא מטעה אותי,פעם הוא שאל אם רוצה ערב סרט בבית שלי או שלו אמרתי כן יהיה נחדמ אבל מאז לא יזם כלום ועבר חודש-אנחנו יוצאים איזה חודש פלוס מינוס לא ספרתי אולי אפילו פחות, פעם הוא אמר שבפסח יקח מאביו את האוטו ונעשה טיול לכל הצפון כמה שרוצים יחד,רק שנינו-אבל שוב,נרתע מזה ולא חזר, בתחילה היה כותב אימיל םשל היי בלהבלה וכו שבועטוב ביי ועכשיו זה רק היי בלהבלה ביי ולא כל מיני נוספים כמו נהיה בקשר או לילהטוב חלומות פז וכאלה, אולי זה רק בראש שלי ההרגשה שהוא נרתע ממני אולי זה כך באמת?מה ההבדל בין ידיד לחבר איך יודעים ואיך לזרום עם המצב?אני רוצה ואתו ואוהבת אותו,מצד שני אולי הוא רוצה ואוהב אותי אבל מפחד או מתביש אולי זה רק פריקת שברון לב ולא רוצה קשר ממש,אולי כן רוצה ובוחן אותי איך אתנהג? אולי מפריע לו שאני חצי דתייה ופשוט מתרחק בגלל זה ובהתחלה לא ידע ספרתי לו תוך כדי אז סלד וברח?אז צלצלתי אני אליו בסופש,שאלתי מה שנמע וכו-הוא דבר יפה,היה מקסים,אבל שוב,כ הסופש לא צלצל אלי ואם לא הייתי מצלצלת זה לא היה בראש שלו מאידך,הייתי עצובה קרה לי משהו השבוע ופעמיים הוא צלצל בהפסקה של הלימודים לדרוש לשלומי ולשאול אותי אם כבר לא עצובה וכו\אוף...הוא מקסים ואני לא יודעת מה לעשות אנא ד"ר, עבור שני האימלים יחד ענו לי תשובה אשמח לדעת כמה שיותר תודה

שלום דגנית, אכן מצב מבלבל ועמום. למרבה הצער, לא אוכל (למרות התיאור המפורט שלך) לדעת טוב ממך מה כוונותיו של הבחור. זה באמת קשה להבין מתוך התנהגותו, שמצד אחד לבבית ומתעניינת, ומצד שני מנומסת ומאופקת. אני מציעה להישאר מעט יותר סובלנית לעמימות הזאת, ולנסות להבין לאט לאט מה כוונותיו. תוכלי לנסות לשדר בעצמך מסרים 'מעודדים', כמו "היה נורא נעים איתך אתמול" או "אתה מתחיל להיות יקר לי", ולבחון את תגובותיו. אם אי הידיעה קשה לך, ואת פחות עסוקה ב"משחקי כבוד" תוכלי להיות ישירה יותר, ולהגיד לו שאת מאד מחבבת אותו, והיית רוצה לדעת כיצד הוא רואה את הקשר ביניכם. מדברייך עולה תמונה של בחור הגון, שיימנע מלפגוע בך, ולכן אפשר להניח שהוא לא ישלה אותך או יפגע ברגשותייך. ועוד משהו קטן - חיבוקים, נשיקות ומילות חיבה רומנטיות לא מתאימות לכל הבחורים כולם, ויש בהחלט בנים (ובנות) שמבטאים רגשות עמוקים, קרבה ואינטימיות בדרכים אחרות, במיוחד בשלבי הקשר הראשונים. מאחלת לך ימים של נחת, איתו או עם מי שיבוא בעקבותיו. ליאת

שלום ליאת ראשית תודה רבה על ההתיחסות רציתי לדעת,היות ועוד לא התנסיתי לעולם, למה הכוונת במשפטיי ךהאחרונים? האים יש בחורים שבלי לשלם על המנה או לתת חיבוק או נשיקה,הם רוצים בקשר והם חברים,ולא סתם ידידים אבל מופנמים ולא מראים זאת? מהם סימני קשר ראשון חוץ מחיבוק ונשיקה? אני ביישנית לא מעט ומופנמת גםכן לעיתים אז אין לי האומץ כלכך להיות גלויה ולהגיד לו אוהבת אותך -איך רואה קשר ביננו וכו י אולי אפשרות אחרת? מה עם לזרום עם זה בתור ידיד ולראות איך יתפתח? מן הסתם דיי מפריע לי נגיד שאיננו קורא בכינויי חיבה,שהחיבוק רגעי ושנייתי בלבד ושאין לחיצת יד או מגע או נשיקה וכו מצד שני אוהבתאת זה שהוא לא ישר שולח ידייםף,שהוא מאופק ומתנהג יפה ובצורה מאוקפת ומנומסת איך שקראת לזה אם ככה איך את מציעה לי לנהוג ומה לעשות לבינתיים האים כן ליזום דברים-כי אמרתי כבר,שאם לא מצלצלת לא מצלצל אם לא כותבת לא כותב אם לא מבקשת להפגש לא נפגש אבל אם אני יוזמת הואכן עונה וכן מתקרב מה עושים? תודה רבה ולילהטוב

לפני כחודש וחצי ביתי החלה להתלונן על כאבים בקרסול רגל שמאל שלאחר מס' ימים שבהם הלכה על קצות האצבעות והתלוננה מידי פעם על כאבים הכאב עבר לרגל ימין לאחר כעשרה ימים ליד ימין במהלך הזמן הזה היינו מאושפזים בבית חולים פעם ראשונה 3 ימים לאחר מכן 10 ימים כרגע אנחנו באישפוז השלישי בבית חולים אחר כל הבדיקות שנעשו לה דם, מיפוי עצמות LP היו תקינות, בדיקת EMG ראשונה הראתה על נתק עיצבי בדיקה חוזרת בהרדמה מלאה תוך טיפול של טרגטול 100 מג במשך מס' ימים הייתה תקינה לכן הופסק הטרגטול. במהלך כל הזמן הרופאים ניסו לומר לנו שאולי מדובר בבעיה פסיכולוגית טראומה מסויימת ניסינו לחשוב והאמת שאנו מכירים הייטב את הילדה ולא היה זכר לדבר שכזה לאחר שיחה עם פסיכולוגית בבית החולים הראשון היא התרשמה שהיא ילדותית מעט לגילה(היא משחקת עם בובות)ושחוץ מזה נראה שהכל תקין למרות זאת המליצה המשך מעקב בקהילה עוד לא הספקנו אפילו לקבל הפניה אושפזנו שוב בבית חולים אחר שם ראה אותה גם פסיכיאטר שהתרשם שהכל תקין שוב שהיא ילדותית מעט לגילה מה שלנו נראה די נורמלי במצב הלא נורמלי שבו היא לפתע נמצאת בלי יכולת ללכת ישובה בכיסה גלגלים , אגב לשאלת אחד הרופאים ששאל אותה אם כיף לה אבא ואמא רק שלה ויותר כיף מבית הספר הילדה ענתה שכיף אבל בבית הספר כיף יותר היא מאוד מתגעגת למסגרת היו מס' ימים ששלחנו אותה לבית הספר בין האישפוזים והיא היתה מאושרת . הלילה היא ישנה איתי ופתאום היא זזה בחוסר נוחות שאלתי אם הכל בסדר והיא אמרה שהיה לה סיוט שאלתי אם היא רוצה לספר לי אמרה שהיא לא זוכרת. בבוקר דיברתי עם בעלי שנמצא איתה רוב זמן האישפוז והוא אמר שגם לא היו מס' לילות כאלה היא לא זוכרת בכלל. עכשיו אני נזכרת שקצת אין לי מושג וודאי של זמן לפני שהכל התחיל היא ביקשה שנישן לידה חשבתי שזה מכיוון שהיא ואחותה היו ישנות כל הזמן ביחד(למרות שיש להן חדרים נפרדים הן אמרו שכיף להן יותר ביחד)ולפתע הגדולה אמרה שהיא רוצה לישון לבד כי לא נוח לה וגונבים לה את השמיכה , רציתי לדעת האם יכול להיות שאולי באמת יש משהו שמפחיד אותה ואנחנו לא מודעים? ואין ניתן לבדוק זאת האם הפסיכולוגית והפסיכאטר לא היו שמים לב לדבר שכזה?

שלום טלי, הסיפור שלך נגע ללבי ועורר את סקרנותי. כמובן שקשה מאד להעריך מרחוק (וכנראה גם מקרוב) את המקור המדוייק לקשיים שבתכם חווה כרגע. בספרות מתוארים מקרים בהם מתפתחת פגיעה תפקודית קשה, בעלת מאפיינים כמו-נוירולוגיים, על רקע של מצוקה פסיכולוגית חריפה. תוכלי ללמוד עוד על התופעה אם תקלידי מילות חיפוש כמו "קונברסיה" או "הפרעה קונברסיבית" או הפרעת קונברסיה". (קונברסיה = המרה). אבחון של הפרעה כזו עלול להיות חמקמק, בעיקר בגלל העובדה שמדובר בדר"כ בסימפטומים מרשימים, המחייבים התייחסות פיזיולוגית לפני הכל. אני מציעה להתאזר בסבלנות, ולתת לצוות הרפואי למצות את הבירור הבריאותי עד תומו, ובמקביל, להקשיב (שוב, בעזרת אנשי בריאות הנפש של ביה"ח) גם לערוץ הרגשי. מאחלת לכם שהתעלומה תיפתר במהרה, ושבתכם תחזור לאיתנה ולבריאות שלמה ומלאה. חזקו ואמצו ליאת

ליאת תודה על תשובתך היום כבר לאחר כל הבדיקות כולל מיפוי וMRI תקינים האופציה היחידה שנשארה היא הפרעה קונברסיבית כפי שאמרת והרופאים רשמו רציתי לדעת קבענו תור לפסיכולוגית לעוד כשבועיים והזמן נראה כנצח מכיוון שהילדה בינתיים צורחת מכאבים ומשככי כאבים עוזרים לזמן לא רב איך אפשר לעזור לה וגם האם ממקרים דומים אפשר לדעת כמה זמן היא תוכל לחזור לעצמה קראנו במקום מסויים שאצל 85-90% מהילדים זה עובר לאחר חודש אנחנו בקרוב כבר סוגרים חודשיים אשמח לתשובתך

הטיפול מאד נחוץ. והיא גם טום-בוי רצינית שיהיה קשה מאד לשכנע אותה. פקחית מאד אבל סובלת בין השאר בפוביה חברתית וביישנות עמוקה. האם יש שיטות/ניסיונות מקובלים?

האם העובדה שניתן לצרף לה אחות כמעט בגילה(ללא בעיות מיוחדות) יכולה להועיל לעניין זה?

שלום אלי, יש דרכים לעזור למטופל חרד או מתנגד להניע את הטיפול, וכל מטפל בוחר לו את אלה המתאימות לו. יש מטפלים שמאפשרים הצטרפות של בן משפחה, יש כאלה המאפשרים פגישות ראשונות בבית המטופל, יש המקצים לפגישות הראשונות רק דקות ספורות, ועוד. אני מציעה להתייעץ עם המטפל שבחרתם, להציג לו את הקשיים הייחודיים לבתכם, ולאפשר לו להציע את הדרך שלו להפשיר את ההתנגדות. בהצלחה ליאת

שלום רב אני אם לשתי בנות בת שנתיים ו 8 חודשים ובת 5 חודשים. הקטנה צריכה להתאשפז איתי ל 3 שבועות למתיחת גידים (אורטופדי) כך שתשכב במיטה ורגליה יהיו קשורות למעלה. רציתי להתייעץ מה להסביר לגדולה לגביי העדרותי היא מאוד קשורה אליי ואני המטפלת הכמעט בלעדית בה. אבא מקלח ומשכיב לישון לעיתים רחוקות מאוד. מתכננת לראותה 4-5 אחה"צ בשבוע. כמו כן האם להביא את הגדולה לבקר את אחותה במצב בו היא נמצאת אשמח לתשובה תודה מראש ענת

שלום ענת, אתם ניצבים לפני תקופת מבחן לא פשוטה, שתדרוש מכל בני המשפחה התגייסות מיוחדת. בעיני, נכון מאד (ואפילו חובה!) לשתף את הילדה הגדולה במה שצפוי לאחותה ולכם, עם דגש על כך שמדובר בפרוצדורה לא נעימה אך זמנית, שסופה טוב. לא ציינת כמה זמן נותר עד לאשפוז, אך אני מציעה לנצל אותו להכנה בכל הרמות (משחק דרמטי ברופא/אחות/בית חולים), התקרבות לאבא או לסבים במידה ויקחו חלק במאמץ, ואפילו ביקור בביה"ח במחלקה בה תשהו, כדי להתיידד עם הסביבה שתקיף את כולכם בשבועות הללו. אני מאמינה שחשוב לשתף ילדים גם בחוויות מאתגרות ולא נעימות, ובמקרה שלכם, הפרוצדורה הממושכת הזו היא חלק גם מחייה של הבת הגדולה. לכן, אני מצדדת בהבאתה לביה"ח, כולל חשיפה לאחותה התינוקת. במידה ותשקיעו בהכנה טובה, איני רואה כל נזק, אלא הזדמנות לגיבוש משפחתי והתבגרות משותפת של כולכם. מאחלת הרבה הרבה בריאות וכוח לכולכם ליאת

שלום ליאת ביתי בת ה-32 בדיכאון כבר כמה חודשים. לא עובדת, רוב היום בבית, ישנה, עצבנית וחסרת סבלנות. היא מתנגדת לכל דבר,מתעקשת ששום דבר לא יכול להשתנות לטובה אלא לרעה. אחיותיה דיברו איתה, הציעו לעזור, ניסו להראות עוד צדדים במקביל לתפיסה השלילית, אך ללא הועיל. היא מסרבת לפנות לטיפול. אין גורם נוסף שהיא חשה איתו יותר בנוח שאפשר לגייס. אני חוששת שככל שיעבור הזמן זה יהיה לרעתה . כיצד היית ממליצה לנו כהורים (וגם לאחים) לנהוג? אני מבינה שקשה להביא אדם לטיפול כאשר הוא לא מעוניין בכך, אך כאמא אני גם לא יכולה להתעלם ולתת לזמן לחלוף במצב כזה. תודה.

שלום מירי, את צודקת. א אפשר להכריח מישהו להיות בטיפול, וגם אם כן, יכולתו להפיק מכך תועלת תהיה זעומה, אם בכלל. כדי לנסות ולשפר את התקשורת עמה ואת ההבנה כלפיה, תוכלו להיעזר אתם (כל אחד לחוד, רק ההורים או כולכם יחד) בגורמים מקצועיים. הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי, המיועד בעיקר לטיפול בהפרעות אישיות (אך לא רק) מדגיש את חלקם של ההורים ביצירת אווירה תומכת ומתקפת בתוך משפחתו של המטופל. המכון המתמחה בטיפול כזה מקיים גם קבוצות הורים טיפוליות, המסייעות להם להבין ולקבל את ילדיהם, להכיר במצוקם ולשפר את התקשורת עמם. אולי גם זה כיוון אפשרי. בהצלחה ושבוע טוב ליאת

בני בן ה-8 סובל מADHD,מטופל בריטלין.סובל מהתפרצויות הזעם ואינו מסוגל לשלוט בעצמו, עד כדי כך שדורשים ממני להגיע לעתים ולקחתו מבית הספר, בארוע האחרון התפרצות זעם כלפי הילדה בכיתה תוך כדי קללות איומות ואיומים פיזיים קשים, השנה הורחק אין ספור פעמים מבית הספר, השתתפנו בסדנה לתמיכה לילדי ADHD, הארועים אינם קבועים אך חוזרים על עצמם. מבחינת ההישגים הלימודיים - אחד הטובים בכיתה, ממוצע 9...........

שלום איה, כמו שבוודאי למדתם בסדנה, ילדים עם ADHD סובלים מקשיים רגשיים עצומים, מאימפולסיביות, ותסכול רב על בסיס יומיומי כמעט. ריטלין נותן מענה ככל הנוגע להארכת טווח הקשב, אך לפעמים אין בו די. במצבים דוגמת זה שאת מתארת, הנטייה היא להמליץ על טיפול רגשי פרטני, ואולי גם סיוע תרופתי נוסף, לאחר התייעצות עם פסיכיאטר ילדים. אני מציעה לפנות להתייעצות עם גורם מקצועי, פנים אל פנים, ולחשוב על התערבות הולמת. חשוב לציין שלעיתים קרובות המטפל הפרטני (פסיכולוג ילדים קליני, פסיכיאטר ילדים או מטפל בהבעה) יוזם קשר עם גורמים בביה"ס כדי לגבש תכנית מקיפה ומתואמת, לרווחת הילד וסביבתו הקרובה. בהצלחה ליאת

ביתי מרבה לצייר אנשים ומשמיטה בכל הדמויות את האוזניים. האם יש הסבר לעניין?

שלום רב, אוזניים יכולות להישמט במקרים רבים, מבלי שהדבר ייקבל פירוש מיוחד. שאלה יהיו הצרות שלנו... שבוע טוב ליאת

ביתנו בת חמש וחצי ילדה נפלאה ונהדרת, רק כאשר מגיע רגע ציחצוח מקלחת או להתלבש היא מסרבת ומפתחת דיון, זה קורה בבקרים לפני הגן ובערב לפני השינה. היא אומרת שהיא רוצה עוד לשחק, או שהיא עייפה מידי או רעבה וסיבות רבות ומשונות. אנא עצתכם באיך להתמודד עם סירוב כזה. תודה.

שלום רונן, כאנשים שהתחנכו על רעיונות דמוקרטיים, קשה לנו לעיתים לקבל את העובדה שמשפחה היא גוף היררכי, ושיש נושאים עליהם אין דיון. ילדים קטנים שואבים ביטחון רב מן הידיעה שיש להם הורים מבוגרים, המחליטים עבורם מה מותר ומה אסור, מתי קמים, מתי מתקלחים ומתי מצחצחים שיניים. זאת ועוד, כאשר ילדים מתרשמים שהוריהם חלשים או מהוססים, הם יעשו הרבה (כולל התנהגויות קיצוניות) כדי לעורר את ההורים לפעולה אסרטיבית, שתשיב את תחושת הביטחון. לכן, בשעות הקריטיות (שעות הבוקר או לפני ההשכבה בערב), מול ניסיונותיה של בתכם "לפתח דיון", תוכלו לומר בקצרה - "הדיון סגור. ביקשתי שעכשיו תלכי להתקלח, ואני מתכוון לזה". אל תחזור על בקשתך יותר מפעם אחת (מכסימום פעמיים), ואז, לווה אותה למקלחת, תוך שאתה משאיר לה את הבחירה אם לעשות זאת ב'נעימים' או ב'באסה'. חשוב להישאר נחוש, אך שקט ורגיש כלפיה. ברוב המקרים, כאשר הילד מגלה שאין טעם בוויכוח, הוא מפסיק, ומעדיף לשתף פעולה. כמובן שאסור לנו לשכוח לשבח ולהפגין גאווה בילד בכל פעם שהוא קואופרטיבי ובוגר. בהצלחה ליאת

אחת מבנותיי -13- בעייתית.נולדה ללא טיפת אמפטיה. באיזשהוא מקום נראה שהמילה אנדריגנוס מאד מתאימה לה. מאד ערמומית ופקחית. משליטה טרור וסחיטה בבית(הרבה יותר ממה שנדמה לקורא הממוצע) ויש לה גם בעיית ביישנות עמוקה/חרדה חברתית. מהם המקומות ומי האנשים האפשריים בגוש דן לטיפול בעניין ,בפרט ב-פ"ת. אגב, אנו בקופ"ח כללית

שלום דוד, אתה מוזמן לכתוב אלי למייל האישי ואוכל להמליץ לך על מטפל מצויין בת"א, שלמיטב זכרוני גם עובד עם קופת החולים הכללית. בברכה ליאת ([email protected])

שלום, אני תלמיד בכיתה י' והיום היה לי מבחן במתמטיקה. למדתי למבחן הזה יותר מ-20 שעות וכשעשיתי את המבחן שוב לא הצלחתי לפתור את התרגילים. עם כל הלמידה הזאת אני ידעתי את החומר על 90-100 אבל במבחן אף פעם אני לא מצליח לפתור את כל התרגילים. מיד כשהגשתי את המבחן למורה פתאום עלו לי לראש מיד כל הפתרונות לשאלות שניסיתי אבל לא הצלחתי. זה כל כך מתסכל ומעציב אותי!!!! בדיוק אותן שאלות אני יכול להצליח בבית בשני שליש מזמן המבחן אבל דווקא במבחן המוח מתנתק ולא מוכן לחשוב עמוק יותר. זה כבר סיפור שחוזר על עצמו דווקא רק במתמטיקה כבר ב-4 או ה-5 המבחנים האחרונים. לקחתי גם רסקיו לפני במבחן וזה לא עזר. תמיד בשבוע של המבחן במתמטיקה המוח כאילו עושה הכנה לקראת המבחן ומענה אותי. כל שבוע לפני המבחן אני בלחץ היסטרי, חולם חלומות רק על המבחן ואיך אני לא מספיק כלום. אני כבר ממש מיואש ולא יודע מה לעשות. דיברתי עם פסיכולוג בית הספר והוא אמר לי לפתור את כל התרגילים בנושא המבחן וזה בדיוק מה שעשיתי. 20 שעות למידה זה ממש המון! אני מבין את החומר טוב מאוד אבל דווקא במבחן אני לא ממש את הפוטנציאל. אם מישהו יכול להציע לי מה לעשות, זה ממש יעזור לי, כי זה לא בא בחשבון שאני ידע את החומר אבל לא אקבל ציון בהתאם! תודה רבה לעונים.

שלום ליאור, אתה צודק. זה באמת מאד מאד מתסכל לחטוף "בלק-אאוט" דווקא במבחן אליו למדת, ואשר בו יכולת להצליח. למרבה הפרדוכס, חרדת הבחינות תוקפת אותנו לעיתים קרובות, דווקא במקצועות בהם אנחנו טובים, כי שם - כידוע - יש לנו מה להפסיד. מה שאתה מתאר נשמע כמו חרדת בחינות קלאסית, וחשוב שתדע שיש לה טיפול יעיל מאד וקצר יחסית (8-10 פגישות), שמסייע ללומד לשלוט בחרדה הן בזמן ההתכוננות לבחינה והן במהלכה. אם תרצה המלצה על מטפל מצויין בת"א, אתה מוזמן להתקשר אלי או לכתוב אלי למייל האישי ([email protected] טל' 052-3106667) ואשמח לעזור. בברכה ליאת

הי ליאת, הבן שלי רגיש מאוד (אולי מדי) וחכם מאוד, ואני פונה אלייך בענייני החטיפות המאפיינות את הגיל. כשהוא רוצה משהו מילד אחר הוא מציין זאת מילולית "אני רוצה את ה...", בדרך כלל מפנה את זה למבוגר בסביבה, ולא מעז לקחת. כשחוטפים לו משהו, הוא נוהג כנ"ל ובוכה "הוא חטף לי", לא עומד על שלו כדי לקחת חזרה ונותר מתוסכל. אני רוצה ללמד אותו לעמוד על שלו אך לא להיות אגרסיבי, להתגונן אך לא לתקוף, ולכן אני מלמדת אותו שאם חוטפים לו - לחטוף בחזרה. בגן, כמובן, המדיניות היא שונה והגננת מבקשת לומר לה אם מישהו חטף. אני נגד לגדל ילדים מלשנים, אבל אני לא רוצה לבלבל אותו ולתת לו כלים איתם לא יוכל להתמודד בגן. מה עושים?

שלום רב, בעולם כוחני ואלים כמו שלנו, מתחדד הצורך לגדל ולחנך ילדים לאסרטיביות לא אלימה. "חטוף לי ואחטוף לך" אינו בדיוק מוטו בלתי אלים, ולכן אני מציעה לזנוח אותו, ולעודד את הילד שלך להמשיך להימנע מפעולה אלימה גם כאשר הוא כועס או מתוסכל. בגילו, הפנייה לעזרת המבוגר היא עדיין המעשה הנבון, ולאו דווקא מעידה על חוסר אונים או חוסר כשירות. לפעמים דווקא הנכונות לוותר ולסגת ממאבק היא המעידה על בגרות, חכמה וחשיבה קדימה. כאשר המבוגר מציע פשרה או מסייע לילד לווסת את המצוקה הרגשית שלו, הוא מניח את היסודות להתנהגות חברתית נאותה. לדעתי, הילד שלך בסדר גמור. אל תנסי לתקן משהו שעובד מצויין. שבת שלום ליאת

בתי בת האחת עשרה וחצי נאלצת להתמודד מזה כמה שנים עם שתי ילדות שתלטניות בכתה שלכאורה הן חברותיה. אותן ילדות סוחפות אחריהן בנות ובנים וכל פעם דואגות "להתעלק" ולהציק לילדה אחרת בחבורה, כשכמובן שאר הילדים נגררים אחריהן.לצערי הרב המחנכות לדורותיהן לא עשו דבר על מנת לחנך את הילדים להתנהגות שונה או להבנה כי אין להיסחף אחר דעות אחרים וכדאי שלכל אחד תהיה את דעתו האישית על כל נושא שהוא.כעת בתי היא מושא ההצקה והעלבונות. היא חשה מבודדת ומאויימת רגשית ומגיעה מאד עצובה הביתה עד כדי בכי. היא מרגישה חסרת ביטחון וחסרת אונים. כיצד אוכל לסייע לה ולחזק אותה? אשמח לקבל כלים.

שלום לך, אני יכולה להציע לך מניסיון אישי שהתערבות הורית היא הפתרון במקרה זה. אם המחנכת לא פועלת להפסקת ההתנהגות אז לפנות לרכזת ואם צריך אף למנהלת. בנוסף, הייתי פונה ישירות לאותה ילדה שסוחפת אחריה את ההצקות כלפי ילדתך ומעבירה אליה מסר ברור שאת מבקשת ממנה להפסיק ולהציק לבת שלך לאלתר, הייתי בודקת גם אפשרות לערב את ההורים של אותה ילדה בכדי לבדוק האם יש שם פרטנר.

שלום רב, הזירה החברתית עלולה לתבוע מילדים התמודדויות לא פשוטות, כאשר לנו, ההורים, לא תמיד ברור האם וכיצד נכון להתערב. ילד שאינו נמצא בפסגת הפירמידה החברתית, ואינו משתייך לקבוצת ה'מקובלים' או "מלכי/מלכות הכיתה", גם אם הוא מבואס מזה, עדיין יכול ליהנות ממערכות יחסים מתגמלות, ערכיות ומספקות עם ילדים ברובד החברתי שלו. במקרה כזה, נוכל לעודד את הילדים למצוא את חבריהם הטובים מתוך הילדים החמודים והחיוביים שאינם משתלטים ואינם אלימים, גם אם אינם ב'טופ' כרגע. לעומת זאת, במצבים בהם אנו מתרשמים שהילד שלנו נתון למסכת התעללות, הצקות או ניסיונות להחרימו, יש להתערב ללא דיחוי, ולערב את הגורמים המתאימים בביה"ס, כולל ההנהלה (כפי שהומלץ לך כאן בצדק). כיום אנו יודעים שחוויות קשות כאלה עלולות להשאיר צלקות ונזקים ארוכי טווח, ולכן יש להפסיקן בכל מחיר. לא לגמרי ברור לי האם המקרה שלכם שייך לקטגוריה הראשונה או השניה, אך בכל מקרה - עידוד, תמיכה, ביטחון ביכולתה וכישוריה, תמיד יכולים לעזור. נסי לעודד אותה ליזום קשרים חברתיים במעגלים הרחבים יותר (חוגים, שכונה), ולמצוא תחומי עניין ועיסוק שיתרמו לתחושת הערך העצמי והיכולת. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי ילד בן 2.7, הוא גמל את עצמו בגיל שנתיים, מדבר ובעל אוצר מילים גדול.הוא ילד יחיד. בשבועיים האחרונים התחלנו להרגיש ממש את המרדנות ובדיקת הגבולות שלו ובנוסף הוא התחיל לפספס בכוונה, הוא בא ומודיע לי - אמא אני עושה בתחתונים. זה כולל גדולים וקטנים. השאלה שלי היא מה לעשות? ניסיתי לשכנע אותו להיות גדול ולקבל צעצועים של גדולים, לקבל ממתקים. כל דבר עזר לפעם אחת ומיד חזר לעשות בבגדים. גם בבית וגם בפעוטון. חזרתי לשים לו טיטולים אבל אני לא בטוחה שזו הדרך. אשמח עם תוכלי לייעץ לי, רינת

שלום רינת, איני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "גמל את עצמו". גמילה מחיתולים היא בדרך כלל תהליך שיוזמים המבוגרים, ותכליתו ללמד את הילד לשלוט בעיתוי ובמקום בו הוא עושה את צרכיו. כמעט תמיד מדובר בתהליך שאורך זמן, וכרוך בפספוסים ותאונות מפעם לפעם. אני חושבת שאם אתם כבר בתוך התהליך, אין להחזיר את הטיטול, כדי לא לבלבל את הילד. חשוב לעודד אותו ולשדר מסרים של ביטחון ואמון ביכולתו להצליח. אם לתפיסתך הוא עושה לך דווקא, יתכן שפיתחתם סוג של מאבק סביב הצרכים, ואני ממליצה מאד לסגת ממנו. נסי להימנע מכעס, או תגובות רגשיות קיצוניות. הביעי סיפוק, גאווה ושמחה כשהוא מצליח (אין צורך בפסטיבלים ומתנות גדולות), ונסי להישאר שוות-נפש מול מה שנראה כמו דווקא. תוכלי לומר משהו כמו "לא נורא, נקווה שבפעם הבאה תצליח לעשות את הקקי בשירותים, כמו גדול. ועכשיו בוא נחליף מכנסיים ותחתונים". לא קל, אבל אפשרי. בהצלחה ליאת

שלום רב אני סבתא לילד מקסים בן 5 וחצי ולפני מס' ימים איבחנו אצלו אינהיביציה. אין לי שמץ של מושג מה זה היות והוריו מנסים להסתיר מאיתנו פרטים כדי שלא נדאג. אם ידוע לך בבקשה מה היא בעיה זו ואם יש דרך לפתור אותה? מודה מעמקי ליבי סבתא דואגת

שלום קרנית, אינהיביציה אינה "אבחנה" אלא (אולי) חלק מבעיה רחבה יותר. אינהיביציה היא מעצור או עכבה, והיא קיימת אצל ילדים עם מגוון רחב של בעיות, שהמשותף לכולן זו המופנמות, הנסיגה וההימנעות (חברתית, בדר"כ). הדרכים לפתור את הבעיה קשורות לאופן בו מבינים את הסיבות לקיומה. יש ילדים שהביישנות והמופנמות הן חלק מאישיותם, ויש ילדים שהאינהיביציה שלהם נובעת ממקורות אחרים (טראומה, מוגבלות, בעיות תקשורת, ועוד). נדמה לי שהעובדה שנכדך אובחן ומטופל יכולה, כשלעצמה, להרגיע את דאגתך, ולאותת לך שהבעיה זוכה להתייחסות נאותה. בברכה ליאת

שלום רב, לפני כשמונה חודשים עד שנה החל בני לקום באמצע הלילה ולבקש "יעזרו לו להירדם". בנעניתי לבקשתו כי זה לא נראה לי מזיק, אולם מאז הוא לא מוכן להירדם לבד. בנוסף, חלה החמרה ומזה מעל חצי שנה הוא מגיע מדי לילה למיטתנו לקרוא לי לעזור לו לשוב ולישון. ניסיתי כל מיני שיטות: פרסים, ישנתי לצידו למשך חודש כדי שיפסיק לבוא אלינו, הוא מקבל "תרופה לחלומות טובים" לפני השינה (ויטמינים) ושום דבר לא עוזר. מה שהתחיל כבעייה בשינה הולך ומחמיר והפחדים הולכים ותופסים מקום משמעותי אצלו. אנו גרים בבית דו קומתי הוא לא מוכן להיות בקומה לבד. כאשר הוא עם אשתי, נמצא תמיד באזור שלה ולא הולך לחדרים אחרים. הוא לא יודע להגדיר ממה הוא מפחד, ונלחץ כאשר מדברים איתו ישירות על הנושא ומבקשים ממנולהתגבר. כאשר אני עוזר לו להירדם אני יושב בקצה המיטה ללא מגע גופני... נראה לי שזה התחיל בתקופה שהיה לי עומס רציני בעבודה והגעתי במשך כ-3 חודשים בשעות שהילדים כבר ישנו (סופי השבוע הייתי איתם באופן מלא). נתון נוסף, לפני שנה וחודשיים נולדה לו אחות קטנה (הוא אמצעי, יש אח גדול). מה לעשות??? איך לעזור לו להתגבר על הפחדים ולחזור לישון כמו פעם? תודה, ליאור

שלום ליאור, נראה כי לכאורה נסיתם הכל, ללא הצלחה, ואני תוהה האם אוכל לשלוף עוד שפן מן הכובע, שיעבוד איפה שכל שאר השיטות נכשלו. מצב כמו שאתה מתאר מעלה ניחוח של "הבנת הרציונל, אך קושי ביישום". כלומר, יכול להיות שמשהו באופן בו ניסיתם ליישם את הטקטיקות השונות היה לקוי או לא מספיק עקבי. במצבים כאלה, אני ממליצה בכל זאת על הדרכת הורים פנים אל פנים, או טיפול רגשי לילד, שמתעקש על הסימפטום. נסו להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל למפות את הקשיים, לזהות את הרווחים המשניים מהפחד, ולהדריך אתכם כיצד ניתן לעקוף אותם ביעילות. בהצלחה ליאת

בני בן ה5, עבר לאחרונה בדיקת עיניים, בה התגלה כי יש לו עין עצלה ולקות ראייה. אני ובעלי הסברנו לו את המצב בצורה הכי עדינה ותומכת. הבעייה היא שהוא מסרב בתוקף להרכיב אותם. אנחנו מנסים לדרוש זאת בתקיפות, ומסבירים לו כי זה רק לטובתו, אך הוא בשלו, מתעקש ומסרב. מה ניתן לעשות? הרי אי אפשר להרכיב לו אותם בכוח? אנחנו משתדלים להיות תקיפים , אך גם יודעים כי אין זה פשוט עבורו ומבינים את הקושי והרתיעה שלו ולכן משתדלים לשכנעו בצורה תקיפה אך עדינה. מה עושים???

שלום הילה, עמדתם של ילדים קטנים ביחס לעולם וביחס לאירועי חיים בעולמם נקבעת במידה רבה ע"י עמדתם של ההורים (כפי שהיא נתפסת בעיני הילד). היחס למשקפיים, ממש כמו היחס לצחצוח שיניים, לביקור רופא, לכלבים או לסושי, נקבע בהתאם למסרים שהילד מקבל מסביבתו הקרובה. לפעמים, מרוב רצון טוב וחמלה כלפי הילד, אנו מדגישים בפניו (למשל) עד כמה "לא צריך לפחד מכלבים". ילד נבון יבין מיד שבכלבים יש פוטנציאל מסוכן. רעיון הפחד כלל לא היה עולה על דעתו אלמלא קשרנו מילולית בין הכלב לפחד. באופן דומה, ילדים לומדים שצחצוח שיניים הוא משהו לא נעים ש"חייבים" לעשות, שמרופא השיניים "אין מה לפחד כי זה לא כואב" ושמשקפיים "זה בכלל לא נורא". אני מציעה להניח לנושא המשקפיים למס' ימים ואפילו שבוע שבועיים, ולהפוך את המשקפיים לאירוע מרגש וחשוב. אפשר להיעזר לצורך כך בגננת שלו, או בבני משפחה אחרים, שיגרמו לו להרגיש מיוחד ובר מזל על שקיבל את המשקפיים. יש גם ספרי ילדים העוסקים בכך. אם כל זה לא יעזור, אפשר יהיה לחזור לעמדה המחייבת והתקיפה, ולצידה, לגייס ניסיונות "שוחד" מעודנים, שיעזרו לו "לבלוע את הגלולה המרה" ולהרוויח ממנה לזמן מה טובות הנאה קטנות. כשאין ברירה, אין ברירה... בריאות ליאת

הבת בת 8 וכבר 4 שנים מאוננת ללא שליטה (לדבריה) והדבר מפריע לה מאוד בהתנהלות היומיומית. למי אני אמורה לפנות לקבלת טיפול???? מתוסכלת.....

שלום דקל, איני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "אוננות כפייתית ללא שליטה" או "הפרעה בהתנהלות היומיומית". אוננות היא חלק טבעי ונורמלי בחייהם של ילדים, וכל עוד היא נעשית בפרטיות בחדר, לא על חשבון פעילויות שוטפות אחרות, אין בה כל נזק או סכנה. במידה והאוננות אכן משתלטת על עיסוקים ופעילויות אחרות, ונעשית באופן לא מותאם ולא מובחן מול אנשים אחרים, יש להתייחס אליה כאל סימפטום של מצוקה. במקרה כזה הכתובת היא פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

האוננות בכל מקום,בכיתה,ליד חברים וכמובן בבית ,לא יכולה לעצור למרות שאני פונה אליה ומבקשת לגשת לחדר.לא מעתיקה מהלוח בכיתה ולא מסיימת מבחנים משום שעסוקה באוננות בזמן שכולם עובדים בכיתה. הסברתי שזה בסדר אך לא בזמן שיעורים מבחנים וליד חברים אלא בחדר שלה. בבית ספר אין לי שליטה על מה שקורה והיא מסרבת שאשתף את המורה.

לאור מה שאת מתארת, שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, להערכת המצב ודרכי התערבות. בהצלחה ליאת

ליאת שלום בתקופה האחרונה אני ובעלי מדברים על גירושין, אך אני חוששת בגלל שני ילדי. יש לנו שני ילדים קטנים בני 3 ושנה וחצי. וההיתי רוצה לדעת איך אנו עושים את הדבר נכון מההתחלה בכדי לא לפגוע בילדים שזה נושא רגיש מצידנו. השמח אם תעני לי תשובה למייל בברכה אורלי

שלום אורלי, תשובות לפניות הנעשות דרך הפורום נענות כאן, ולא דרך המייל האישי, בין השאר כדי שגם הורים אחרים יוכלו למצוא בהן מענה. גירושין הם תמיד עניין כאוב, בעיקר כאשר יש ילדים בתמונה. לכן, לפחות למענם, רצוי לבחון היטב אם עשיתם הכל כדי לשמור על המשפחה שלכם, כולל פנייה לייעוץ נישואים או טיפול זוגי. במידה ואכן הגעתם לנקודה בה החלטתם שאין לכם כל עתיד משותף כבני זוג, יהיה עליכם לפעול לפירוק המשפחה באופן שיאפשר לילדים להמשיך בשגרת חייהם במינימום נזק. המחקרים מראים שאחד המנבאים העיקריים של התאוששות והסתגלות טובה אצל ילדי המתגרשים, זו יכולתם של ההורים לתקשר ולשתף פעולה לטובת ילדיהם גם לאחר הפרידה. עויינות ומאבקים בלתי פוסקים מקשים מאד על ילדים בכל גיל, וחשוב להימנע מהם ככל האפשר. לגבי ההמשך, יהיה עליכם לפעול בהתאם לנסיבות הפרטיות שלכם, ליצור עבור ילדיכם שגרה יציבה נוסכת ביטחון, בה שניכם תמשיכו לקחת חלק פעיל ומשמעותי בחייהם. מקווה שכל החלטה שתקחו תביא בחשבון את טובתם, גם אם יהיו כרוכים בכך וויתורים ופשרות. בברכה ליאת

שלום, הבן שלי בן שנתיים, ילד שמח וחייכן, מאוד חברותי, הבעיה היא כשהוא נכנס לגן ורואה את הגננת שלו הוא עושה אחורה פנה, חשוב להדגיש כי כאשר הגננת בחופש או לא נמצאת בכיתה, הוא נכנס, סורק את הכיתה, לא רואה אותה ורץ לשחק עם החברים שלו, מבלי להביט לאחור, צוחק, מבסוט, תענוג!!!! בימים שהיא נמצאת הוא פשוט לא רוצה להיכנס לכיתה, ההרגשה שלי/שלנו היא נוראית, אני משאירה אותו בגן כשוא בוכה אנחנו "בסרט" אולי היא עשתה לו משהוא, אשמח לייעוץ, תודה רבה!!!!!!

שלום רב, יתכן שמה שאתם חווים כרגע אינו אלא תגובה לאירוע שאכן התרחש בגן לאחרונה, ואת זה כדאי לבדוק עם הצוות. תוכלו לומר לגננת עצמה שאתם סומכים עליה ובטוחים במקצועיותה, ועם זאת מרגישים שיש אצל הילד איזו רתיעה שאתם אינכם מבינים. תנו לה הזדמנות להתקרב מחדש אל הילד, ולהרוויח מחדש את אמונו. אם, למרות הכל, אינכם סומכים עליה, וחוששים שבנכם נמצא בידיים לא מקצועיות, פעלו בהתאם. איכשהו, העובדה שהוא בכל זאת חווה בגן גם רגעים טובים ומהנים מרגיעה. ולכן, עצתי היא לדבר עם הגננת בנימה לא שיפוטית, ולבקש ממנה 'לחמם' את הקשר בדרכה. שווה לנסות, לא? בהצלחה ליאת

שלום, בני הבכור בכיתה ג'. הוא ילד עדין, רגיש, קצת מופנם, ביישן וחסר ביטחון. הייתי אומרת שגם קצת פחדן. יחד עם זאת הוא מתנהג בצורה האופיינית למגדר שלו, משחקי בנים, ספורט, כדורגל , כדורסל, וכד'. מעולם לא נתקלתי במשהו שהוא חריג או הפוך למגדר שלו. האם מה שתארתי לעיל מעיד או יכול להעיד על משהו מבחינת נטיותיו המיניות לעתיד? בנוסף, מה ניתן לעשות בכדי להחדיר לו ביטחון, שישתחרר קצת. הוא ילד מאוד מקובל על חבריו, אבל משגע אותי חוסר הביטחון, הפחדנות, הרגישות והעדינות שבו תודה על תשובתך ועצתך

שלום רב, הומוסקסואליות מקושרת באופן סטריאוטיפי עם עדינות ורגישות, אך תכונות אלה, כמובן, אינן אינדיקציה להעדפה מינית. יש אנשים רבים, עדינים, רגישים וחסרי ביטחון שהם 'סטרייט' לגמרי, ויש הומוסקסואלים שהם 'גבריים' מאד ומלאי ביטחון. אין ספק שהיכולת שלנו, כהורים, לקבל את הילד שלנו כפי שהוא, על חולשותיו ומעלותיו, היא אחת הדרכים לתרום לתפיסה עצמית חיובית ולבטחונו העצמי. נסי 'להשתגע' פחות מהרגישות שלו, לאהוב אותו כמו שהוא, ולסייע לו להתגבר על הפחדים בדרך של תמיכה, עידוד וחיזוק. אם את מרגישה שהפחדים מתעצמים עד כדי פגיעה תפקודית בחיי היומיום שלו, פני לפסיכולוג ילדים קליני להתייעצות. בברכה ליאת

שלום רב, בני ניגש לשירותים כמעט כל 10-20 דקות לפיפי. נשללה דלקת ע"י הרופא בעקבות בדיקת שתן, לציין כי בלילה אולי הוא קם פעם אחת בלבד אם בכלל(לכן הרופא אף שולל בעיית כליות). כבר אני מתחיל לחשוב שהעיניין פסיכולוגי ושינוי קורה אצלו. (נולדה לו אחות לפני חצי שנה) אך הדחיפות לשירותים הינה בשבועיים האחרונים בלבד. אילו בדיקות או רעיונות יש לך על מנת לעזור לי.

שלום אסף, איני רופאה, ובכל זאת הייתי בודקת גם רמות סוכר לפני הפנייה לכיוון הפסיכולוגי. רק לאחר שכל הנושא הפיזיולוגי נשלל לחלוטין, אפשר לשקול פנייה להערכתו של פסיכולוג ילדים קליני, ולבדוק אם לא מדובר ב'טקס' מפחית חרדה, או ברמות לחץ חריגות, היכולות כשלעצמן לגרום לצורך תכוף להשתין. המשיכו את הבירור הרפואי, ובמקביל, נסו להפחית את רמות הסטרס בחייו, ולתת יותר תשומת לב במשך היום. בריאות ליאת

שלום רב, אנו חשים קושי רב בהתמודדות עם ילדינו בן 3.5. הוא אח תאום, התפתחות תקינה.מאז היוולדו התמודדות עימו היתה לא קלה-קושי במעברים, קשיי הסתגלות, התפרצויות זעם. כיום אנו מרגישים שהקושי הלך וגבר, אנו מתמודדים עם התנגדויות רבות של הילד.(יש לנו שגרה קבועה בבית). הילד מתפרץ הן בבית, הן בגן. הגננת נתנה הפניה למכון להתפתחות הילד. קבעו לנו תור בעוד חצי שנה(להערכתינו זה המון זמן, והחלטנו שאיננו מעוניינים להמתין כל כך הרבה זמן ולפנות באופן פרטי). השאלה היא מהו הטיפול המומלץ לבעיות רגשיות בגיל הרך? כיום בשוק קיים מגוון קורסים להדרכת ההורים וחוגים לילדים, אך לא כל דבר מתאים ... אשמח להמלצה

שלום רחל, הפנייה למכון להתפתחות הילד מיועדת לאיתור בעיות ועיכובים התפתחותיים בתחומים העיקריים (כמו מוטוריקה, תחושה/תפיסה או דיבור) היכולים להשפיע גם על ההתפתחות הרגשית והחברתית של הילד. ההמלצה על דרכי ההתערבות המתאימות מגיעה רק לאחר האבחון. הדרכת הורים לא יכולה להחליף הערכה אבחנתית הנעשית ע"י הצוות הרב-מקצועי של המכון, אך היא יכולה לעזור לכם לבסס שגרה מכילה ומותאמת יותר עד אז. כרגע, הייתי ממליצה על שתיים שלוש פגישות אצל פסיכולוג ילדים קליני, לצורך הכוונה והערכת ביניים, ובמידת הצורך גם לצורך הנחיית הורים. בהצלחה ליאת

הי ליאת, אני יודעת שכל האמהות פותחות את פנייתן ב"הילד שלי חכם, מוכשר, מקסים, מפותח לגילו, א-ב-ל...", אז גם אני ביניהן, כי אני חושבת שזה רלוונטי במקרה זה. הבן שלי מנהל שיחות ברמה של ילד בן 5 (לא מגזימה) מבחינת מורכבות (תוכן + תחביר), מאוד ורבלי, עם זכרון יוצא דופן ודמיון מפותח וכללית, הרבה יותר מתקדם מבני גילו המשעממים אותו בדרך כלל. דיברתי איתך בעבר על ביישנות וחוסר בטחון, לא יודעת אם האבחנות שלי נכונות או שאני שופטת אותו מוקדם מדי וביחס לחבריו בגן, הגדולים ממנו בשנה וחצי בערך, אבל ספיח של הבעיה שאולי קשור לעניין ואולי לא, מטריד אותי לא פחות: מודעות יתר. אני מרגישה שחלק מהאותנטיות שצריכה להיות לילד בגילו כדי לאפשר לו להיות חופשי לממש את רצונותיו, לא קיימת אצלו (וכרגיל אני מאשימה אותנו, הוריו). הוא רץ ואומר "אני רץ", הוא צוחק ואומר "אני צוחק", הוא נהנה או שמח ואומר "אני נהנה", "אני שמח". כנ"ל: "אני בוכה", "אני רוצה רק לבכות", "אני רוצה לקחת לו את המשאית", "את מלטפת אותי", "כולם אוכלים עכשיו" וכו'. אשמח אם תוכלי לכוון אותי ולהנחות אותי במה מדובר ואם יש כאן ביטוי של קושי מסויים או פשוט יכולת ביטוי גבוהה. תודה רבה רבה.

שלום רב, ילדים בשלבי רכישת השפה המוקדמים 'מת?רגלים' בלי סוף את המיומנות החדשה, תוך שהם חוזרים שוב ושוב על דברי המבוגרים, ואח"כ יוצרים בעצמם את המשפטים הראשונים, בני שתיים שלוש מילים ("אני שמח"; "אני רץ"; "אני עולה בסולם"). זו אינה מודעות עצמית אלא "ניסוי כלים", הנעשה בהנאה גדולה בגיל של בנך. עודדי אותו להמשיך ולתקשר איתך, והגיבי בשמחה לניסיונותיו להרחיב את אוצר המילים שלו. בברכה ליאת

שלום, המנעות מחשיפה לביטוי אלימות כמו אני יהרוג אותך, אני אטרוף אותך, אני אתן לך בוקס, אני אשבור לך את העצמות (ספר הג'ונגל מסתבר) כמעט בלתי אפשרית. ילדי אינו אלים כלל, במשחקי הדמיון הוא אומר אני יהרוג אותך וכדומה... כיצד עלי להגיב? למנוע ממנו להשתמש בביטויים כאלה או שמא לאפשר לו לפרוק את זה במשחקי דמיון?

הי אפשר לומר באופן כללי שמשחקי דמיון אצל ילדים מאפשרים מעין סובלימציה של סיטואציות היכולות להתרחש במציאות. נתת דוגמא מצוינת איך הבחירה בחיי "הגונגל"- מתארת מצבי השרדות שונים וסוג של 'קורס הכנה' לחיים הכולל שמירה על טריטוריה, הגנה על העצמי ותקיפה במצבי איום. הסימולציה מאפשרת מימוש של התנהגות תוקפנית שידועה כאיננה מקובלת במרחב החברתי מבלי להקנס על כך. עצם זה שאת רואה הבחנה בריאה של ילדך בין המשחק למציאות- יכול להיות מרגיע בשבילך. זה עדיין לא אומר שהוא יעביר דפוסים אלה לתוך החיים האמיתיים אלא מצביע אולי על צורך טבעי לחוות את עצמו בעל עוצמה ויכולת לשמירה עצמית. אני חושבת שרק במצבים קיצוניים באמת כמו פגיעה ממשית וסיכון בתוך המשחק חשוב לתווך ולהתערב. לכן יש למשחק הסימבולי אצל הילד איכות תרפויטית משום שהוא מאפשר להרחיב את הספקטרום של הזהות ועוזר להשיג אבני התפתחות שונים.

שלום רב, ילדים אכן נחשפים למסרים בעלי גוון אלים דרך כל סוגי המדיה, וגם בסביבתם המיידית. מחקרים שבדקו את השפעותיה של הטלוויזיה, למשל, על התנהגויות אלימות אצל ילדים, הניבו תוצאות שאינן חד משמעיות. כך, למשל, ראו כי ילדים עם פוטנציאל לתוקפנות הפגינו התנהגות תוקפנית לאחר צפייה במודל אלים, בעוד ילדים שאינם אלימים לא התנהגו כך. משחקי דמיון, כפי שנכתב כאן, ממלאים תפקיד חשוב בחיי הנפש של ילדים, והם מאפשרים עיבוד ועידון של דחפים תוקפניים וקונפליקטים תוך-נפשיים. נדמה לי שאין טעם לנסות ולעצור את משחקי ה'כאילו' של הילדים. כחלק מחינוך להתנהגות בלתי אלימה חשוב לבסס אטמספירה רגועה ושוחרת שלום בבית (לא על חשבון גבולות!), ולחזק אצל הילדים עמדות ועיסוקים פרו-חברתיים, הכוללים התחשבות בזולת, חמלה, ושיתוף פעולה. בברכה ליאת

שלום, עלתה בי שאלה - האם התופעה בה מגע נחווה כמציף ועוצמתי מידי מוגבלת לגילאים צעירים יחסית? נתקלתי בהסבר על התופעה בנוגע לילדים קטנים ומאוד הזדהתי עם התיאור.אני בת 19 ומתקשה מאוד עם חוויה של מגע. הרבה פעמים הוא נחווה עבורי כתוקפני ואפילו מכאיב גם אם מגיע מאדם קרוב. לפעמים מגע עדין מאוד יכול להפריע לי אפילו יותר ממגע גס.זה נשמע שולי אבל מפריע לי בהרבה היבטים של היומיום: אני נמנעת ממקומות הומים מידי, מעליבה אנשים בסירוב לחיבוק-נשיקת-שלום ומתקשה להתמודד עם מגע מיני.זה קושי שאני זוכרת מגיל קטן ותהיתי האם ייתכן שמדובר באותה תופעה והאם יש משהו לעשות עם זה?

שלום נועה, רגישות יתר למגע קיימת גם אצל מבוגרים, ויכולות להיות לה סיבות אורגניות (כמו אצל ילדים) או ממקור פסיכולוגי. הכתובת לבירור הראשוני זה מרפאה בעיסוק, שתוכל - על סמך התיאור שלך - לקבוע את מקור הקושי, ולהמליץ על הטיפול המתאים. בהצלחה ליאת

ניסיון

בני בן 4.5 מדבר בזמן גמול בגיל שלוש בגן שנה שנייה. יכול להיות שכבר כתבתי איפה שהוא על הבעייה אבל זה לא פוסק. לכל מקום שאנחנו ניכנסים הוא שם ידיים על העיניים או שעוצם עיניים ומרים ראש למעלה, לוקח לו זמן להשתחרר, ואז ממשיך לשחק עם בני גילו אבל לא כמוהם, הוא ניראה לי קצת שונה הוא מעדיף לשחק לפעמים לבד, שאני מבקשת ממנו לשחק עם אחרים הוא משחק שתיים שלוש דקות וממשיך לבד. בבית שהוא מזמין כבר חבר הוא לא נותן לו לקחת לו משחקים ואפילו מחביא את המשחקים שלו . היום ביקרו אצלנו דודים ושהם הלכו הוא התחיל לבכות שהוא לא רוצה להישאר לבד , האם זה מראה על אוטיזם?

שלום רב, אבחון בעיות התפתחותיות, לסוגיהן השונים, נעשה בזהירות ואחריות, לא דרך תיאור קצר כ"כ בפורום אינטרנטי. אם את מודאגת, פני למכון להתפתחות הילד, ובקשי אבחון מסודר. לאבחון מוקדם נושא עמו רווח כפול: אם אין שום דבר מדאיג, הוא מאפשר לנו להירגע, ואם מוצאים קושי - התערבות מוקדמת מגבירה את הסיכוי להדביק את הפערים, אם נוצרו כאלה. כרגע, איני רואה סיבה לייאוש פני לאבחון. חג שמח ליאת

שלום ליאת אני אמא לשני ילדים האחד בן 2.5 והבת בגיל שנה וארבעה חודשים בני הבכור הוא ילד מקסים ומאוד מתקדם לגילו אבל מתלווה לזה בעיית התנהגות קשה ומדאיגה מאוד. בגיל צעיר כזה הוא מאוד אגרסיבי ואלים ויכול במשך יום שלם לבכות ולצעוק ולזרוק חפצים כבדים ולהכות את אחותו הקטנה ואת ההורים יש לציין כי הוא גם מאוד מהנה כשהוא לא בטנטרום של הכעס אבל ברוב הזמן מאז שהיה תינוק היה קשה מאוד איתו וזה הולך ומחמיר לאחרונה הזמנתי לו איבחון פסיכולוגי לקבלת טיפול אבל הוא אובחן כילד חכם מאוד לגילו פיזית ושיכלית אבל עם בעיית התנהגות שיכולה להיות קשורה לגיל אבל לי כאמא שלו יש תחושה שאולי אני מפספסת כאן משהוא מכיוון שההתנהגות שלו מראה על תיסכול שקשה לו לבטא ואחרי יום של כעס וצעקות ואלימות שלו אני פשוט מרגישה מעולפת מה גם שאני מרגישה צער כלפי הבת הקטנה שכל הזמן חווה את הצעקות והאלימות של אח שלה אני לא בעד ענישה פיזית ואני מנסה ענישה של ישיבה בכיסא עד יעבור זעם אבל זה לא עוזר יש לי תחושה שאולי יש כאן איזה אי יציבות הורמונלית שגורמת לו להתנהגות כזו. הרבה פעמים אחרי שהוא עובר קטרזיס הוא יוצא מהכעס ושואל מה קרה ומה הוא עשה ומי שפך וזרק וכו... אודה לך מאוד אם תכווני אותי לגבי איזה בדיקות נוספות כדאי לעשות ודרכי טיפול תודה רבה. אמא מודאגת ומותשת

שלום רב, נדמה לי שמה שנחוץ לכם כרגע זו הדרכת הורים ותמיכה, ולאו דווקא אבחון נוסף. להתרשמותי (החלקית, כמובן. זה בכל זאת מידע מועט מאד!), נוכחותה של האחות התינוקת, שח?בר?ה לקשיים המוכרים של גיל שנתיים ה'נורא', הביאו אתכם לעוצמות חריגות של תסכול, זעם ועייפות. זכרי שבנך הבכור הוא עדיין פעוט, כמעט תינוק, בעצמו, ולכן קשה לדרוש ממנו להתמודד עם התסכולים שלו באופן בוגר או מתחשב. גידול שני ילדים 'צפופים' כ"כ הוא אכן משימה מורכבת, ולכן את יכולה לצאת נשכרת מאד מליווי זמני של פסיכולוג ילדים טוב, שיעזור לך לעשות קצת סדר, יזכיר לך כיצד נכון ויעיל להציב גבולות לילדים כה צעירים, ובעיקר כיצד לא לגמור את היום שלך מעולפת ומיואשת. מה את אומרת? ליאת

הי ליאת תודה על תגובתך המהירה אני מסכימה עם המלצתך ואכן אני ממתינה לפגישת פסיכולוג ילדים יש לי שאלה נוספת,גמלתי לאחרונה את שני ילדי מהמוצץ, א. האם זה היה נכון מצידי? וב. האם זה נכון לתת להם לבכות במיטה עד שלב ההירדמות?? תודה וחג פורים שמח

היי שוב, מוצץ משמש עבור ילדים רבים אובייקט מעבר (כלומר, חפץ מנחם ומרגיע, בעיקר בשעות משבר בהן ההורה אינו נגיש - למשל לפני השינה או בזמן פרידה זמנית אחרת). ההחלטה על עיתוי הגמילה צריכה להביא בחשבון את יכולתו של הפעוט לשרוד משברונים קטנים אלה, ואת מערך הכוחות הנפשיים שלו ברגע נתון. לדעתי, שני ילדייך נמצאים עדיין בגיל בו המוצץ יכול להשרות מידה של רוגע ונחמה, ולכן לא בטוח שזה הכרחי, בעיקר על רקע העובדה שהם נרדמים מתוך בכי גדול. אם את מתעקשת על סילוק המוצצים, נסי להישאר זמינה וקרובה יותר אליהם, בעיקר בשעה השברירית של ההשכבה לישון. זכרי שהם באמת נורא קטנים עדיין, ו'מותר' להם להשתוקק לקרבתך החמימה ואף לזכות בה. שולחת לך כוח, וברכת חג שמח ליאת

בני, בן שש אמור לעבור עוד שבוע ניתוח גדול בגב. איך מספרים לילד שעומד לעבור ניתוח ומתי? יום - יומיים לפני? האם בכלל להגיד שניתוח? תודה רבה

שלום מאיה, בעיני, חשוב מאד מאד להכין ילדים לפרוצדורה רפואית פולשנית, בעיקר אם בעקבותיה יחווה מידה של מוגבלות או כאב (גם אם זמנית). אני מאמינה שחשוב להשתמש בביטויים האמיתיים (ניתוח, בדיקת דם, עירוי, גבס, וכד'), מבלי להעמיס תיאורים פלסטיים מיותרים. מאחר וילדים ממילא חשים את המתח והחרדה שלנו, ההורים, עדיף לספק להם הסבר מניח את הדעת, כדי שלא יפתחו חרדות גדולות סביב הלא-נודע. ילד שיודע לקראת מה הוא הולך ולמה, יהיה בדר"כ רגוע יותר ברגעי המבחן, יתגייס למשימה, ואף ייצא ממנה כשהוא חדור תחושת גאווה ויכולת. אני רוצה להזמין אותך לקרוא תשובה שנתתי כאן לשאלה דומה. אמנם השאלה נגעה לניתוח שקדים אצל ילד בן 4, אך תשובתי דאז רלוונטית מאד גם לכאן. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-37938#message-37938 אם יהיו לך שאלות נוספות - את מוזמנת. מאחלת לכם שיעבור מהר ובקלות, במינימום כאב ובמכסימום תוצאות! חיבוק ליאת

שלום, אני גרושה ויש לי שאלה שמטרידה אותי בנוגע לאבי בני בני ה12,15 .האב התחתן ונולד לו תינוק ומאז כמעט והתנתק מהילים ורואה אותם בקושי פעם בשבועיים בסוף שבוע ןבכל זאת דורש מהם לקבל את אשתו שאינה אימם ושאינה מגדלת אותם ומתייחסת אליהם בזלזול(כך הם מספרים לי) כמשהיא ששייכת למשפחתו החדשה כמו באירועים משפחתיים שקשורים לילדים הוא מופיע תמיד איתה ומתעקש להוסף תמונות משפחתיות שכוללות אותה וילדיה ואת ילדי באירועים פרטיים של הילדים בגלל שכנראה ילדי מרגישים את הריחוק שנוצר באביהם הם גם אינם נקשרים לתינוק(שאותו רואים פעם בשבועיים)מה לעשות עם הדרישות שלו כלפי הילדים להכיר במשפחתו החדשה כחלק ממשפחתם למרות סירובם הרגשי וסבלם למצב בעיניהם יש להם אבא שנשוי ורק הוא חשוב ואמא ביולוגית(אני)שמגדלת אותם וכמובן הדודים וכו'הביולוגיים.

שלום שרון, עם כל הקושי שמציב פרק ב' כמעט לכל הנוגעים בדבר, יש היגיון בדרישתו של האב מילדיו, להכיר באשתו החדשה ובתינוק החדש כחלק מהמשפחה שלהם. למרות שבן/בת זוג חדשים עלולים לעורר סוג של התנגדות אצל ילדי גירושין, מה שמזיק להם יותר הם הניסיונות של ההורה האחר להעמידם במבחן הנאמנות. ילדים הנקרעים בין נאמנותם לאמם או לאביהם, הם ילדים אומללים ומרירים, המתקשים להתגבר על הגירושין - זאת, בהשוואה לילדים שהוריהם הגרושים מעודדים אותם לחיות בשלום עם הבחירה של ההורים, ולקבל גם את בני הזוג החדשים. אני מציעה לך לעשות מאמץ ולעודד את הילדים לקבל את בת הזוג החדשה של אביהם, לשפר את התקשורת והיחסים עמה, לטובת כולכם. אל דאגה, היא לעולם לא תתפוס את מקומך כאם ביולוגית מסורה, אך הילדים יוכלו להרוויח עוד משפחה ועוד בית חם. אם קשה לך, תוכלי להיעזר בפסיכולוג/ית שיסייעו לך לוותר על הכעסים, ולאפשר לילדים לקיים קשר משוחרר יותר עם אביהם ומשפחתו החדשה. בהצלחה ליאת

בתי הבכורה מרבה להתבטא בצעקות. תכונה זו בולטת אצלה מגיל מאוד צעיר. התנהגותה באופן כללי מדהימה! ילדה טובה, קשובה, פיקחית מאוד! בקיצור לפי דעתנו חלום של ילדה. לא ברור לי למה היא צועקת? אשמח להכוונה

אולי היא לא שומעת טוב. תעשי לה בדיקת שמיעה יתכן כי יש לה ירידה בשמיעה או שמיעה לא טובה ולכן היא צועקת.היא פשוט לא שומעת.

שלום רב, בדיקת שמיעה היא הדבר המתבקש הראשון במקרים של ילד צועק. אם נשללה בעיית שמיעה, חשוב להבחין בין עוצמת קול גבוהה (תכונתית) לבין צעקנות 'אינסטרומנטלית', שמטרתה לזכות ברווחים כלשהם, כמו הקשבה, תשומת לב, כוח, וכד'. טיפ - לפעמים הורדת הווליום הכללי בבית (גם שלנו, ההורים???)מורידה את עוצמת הדיבור של הילדים. אטמוספירה כללית רועשת מחייבת את הנוכחים להרים את קולם באופן טבעי כדי להישמע. פורים שמח ליאת

בני בן ה- 5.5 בגן חובה, בן יחיד (אני בהריון) הוא מאוד חכם, קורא, כותב, מבין הרבה מאוד דברים שאף מעל לגילו, אך ברגע שעושים לו משהו לא לרוחו - הוא מיד מתעצבן, כועס, צועק, בוכה וכו'. תגובות מאוד קיצוניות, הוא לא יודע לוותר, הוא חייב להחזיר ולא להישאר "חייב", הוא יודע שבבכי וכעס לא משיגים דבר והוא יודע שמתור לכעוס אך להגיב כמו שהוא מגיב - אסור אך בכל זאת הוא מתנהג כך, ואח"כ מבקש סליחה ושנתחיל מהתחלה. ההתנהגות הזו היא גם עם מבוגרים וגם עם ילדים בגילו וזה קורה די הרבה. לדוגמא, אתמול ב- 19:00 ביקשתי שיחזור הביתה מהשכנים (הוא יודע שבשעה זו צריך לאכול להתקלח, לקרוא ספר ולישון - יודע את הלו"ז) הוא כעס מאוד, לא רצה להיכנס הביתה, צעק, בעט בדלת, אמרתי לו ש"אתה יודע שזה לא יעזור כל הבכי הזה" וכעבור 10 דקות הוא נרגע והמשכנו בסדר היום. דוגמא נוספת, חבר של בעלי נתן לו בצחוק מכה של חיבה, הוא כעס עליו, צעק עליו וכמובן החזיר לו או עם החברים הם משחקים יפה אף לעיתים הוא אומר להם"צאו מהבית שלי, אני לא רוצה לשחק איתכם" אני כמובן נכנסת לתמונה ואומרת לו שלא אומרים דברים כאלו לחברים שלך!. איך אנו, ההרורים אמורים להגיב על התנהגות זו

שלום שרה, נראה שאת יודעת לפעול נכון מול התקפי הזעם, ולא נותר לך אלא לשכלל ולהתייעל בתגובותיך, ובעיקר להישאר עקבית ונחושה. אני מבקשת להפנות אותך לתשובות שנתתי בעבר לשלאלות דומות. אם יהיו לך שאלות נוספות או אי הבנה נוספת, את מוזמנת בהצלחה ליאת http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-13267#message-13267 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-19359#message-19359 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-28443#message-28443