פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב בן ובת תאומים כמובן בני 4 ו- 4 חודשים. הבן מרבה להכות את אחותו, בעיקר מושך לה בשערות וצובט /שורט את הפנים.כיצד צריך לנהוג איתו אחרי כזה מיקרה? ואיך אני צריכה להגיב כאשר הוא מכה אותי? מכה בגוף או בפנים או שהוא שורט אותי, וזה בעיקר כשהוא לא מקבל משהו או כשהוא עצבני או שאני מעירה ל על משהו. בברכה,

שלום שנידן, מעתיקה למענך תשובה שנתתי לפניה דומה, הנוגעת לילד המכה את הוריו - כשוחרי שלום, שהתחנכו על ערכים של דמוקרטיה ושוויון, קשה להורים רבים להתמודד עם גילויים של תוקפנות בוטה מצד ילדיהם, ולהציב כללים ברורים של מותר ואסור. הילד שלך מפגין קושי עקבי להתמודד עם "לא", פשוט כי לא ניתנה לו הזדמנות "לאמן את השריר" הזה, של הריסון והאיפוק מול תסכולים. כאשר אתם סובלניים לגילויי אלימות מצידו, מרשים לו להכות אתכם ולפגוע באחרים, אינכם מאפשרים לו ללמוד את אחת המיומנויות החשובות לצורך הסתגלות טובה: היכולת לעמוד בתסכולים. לכן, אין להרשות בשום פנים להכות, בוודאי שלא אתכם, ובכל פעם שהוא מנסה לעשות כך, עצרו אותו פיזית, והרחיקו אותו מכם. בקשת הסליחה והבעת החרטה משניות בהקשר הזה, בהיותן "טכניות" למדי, ללא ההבנה הבשלה של רעיונות מוסר וצדק. תוכלו לומר לו שיפה שהוא מתחרט ומבקש סליחה, אך למרות זאת, הוא ייאלץ להתרחק מכם בכל פעם שהוא מכה, ולהתמודד עם תוצאות התנהגותו (הכעס שלכם וההתרחקות שלכם לזמן מה). אם את חוששת שתתקשו לעשות זאת בכוחות עצמכם, תוכלו לפנות להדרכת הורים וללמוד דרכים יעילות לכינון הסמכות בדרך עקבית. *** ובחזרה אליך, שנידן, גם כאשר מדובר באחותו, אין להרשות לו להפעיל אלימות, ויש להרחיקו ממנה כשזה קורה. עם זאת, אני נוטה להמליץ להורים להימנע מלהתערב במריבות בין אחים, שכן מעורבות זו עלולה להחריף את הקונפליקט, ולהוביל להסלמה בביטויי התוקפנות. נסי להימנע ממעורבות בקונפליקטים שלהם ככל האפשר, ולהתרחק מהם כשהם רבים. תוכלי לומר משהו כמו "אני סומכת עליכם שתסתדרו בכוחות עצמכם", וללכת לחדר אחר. אם תהיה שם אלימות פיזית, הפרידי ביניהם פיזית, אך אל תכעסי או תאשימי אף אחד. זכרי שאינך יודעת לבטח מי התחיל, ושכל אחד מהם מרוויח משהו מהמעורבות שלך. תוכלי לומר משהו בגנות האלימות, אך לא להעניש רק אחד מהם (גם אם הוא זה שפעל באלימות). בעיני, עדיף שתפעילי סנקציה קולקטיבית ("לא כיף לי שאתם כל היום רבים, ולכן אין לי חשק לצאת איתכם היום") על פני חלוקה קבועה ל'טובים' ו'רעים'. בהצלחה ליאת

ליאת שלום! לבן שלי שהוא בן 3 יש התפרצויות זעם מאוד קשות. כל פעם שהוא רוצה משהו הוא בוכה מאוד חזק בצורה היסטרית וזזה יכול להיות 3 , 4 פעמים ביום. אי אפשר להרגיע אותו בשום צורה עד שהוא מחליט שזהו. הוא מסוגל לבכות כמעט כל היום. אני חייבת לציין שהוא אפילו בלילה כשמתעורר, מתעורר עם צעקה חזקה של "אמא מים!!" או פיפי אבל הוא צועק חזק עד שהוא מקבל את משהוא רוצה. איך ניתן להרגיע אותו קצת. האם פסיכולוג התנהגותי יכול לעזור פה? תודה אמא מודאגת

היי אילנה, יש ילדים עם טמפרמנט בסיסי סוער יותר משל אחרים, מה שמציב בפני ההורים אתגר לא פשוט. ילדים 'סוערים' עלולים להגיב בעוצמה רבה גם לגירוי מתון יחסית, ולהתפרץ בזעם כל אימת שהן מאוכזבים או מתוסכלים. להורים יש תפקיד חשוב כמווסתים, וכדאי להשקיע מחשבה ותרגול כדי לעשות זאת נכון, ולא לתסכל אף יותר את הילד. בגיל שלוש, גם ילדים 'רגילים' עוד מתקשים לשלוט בביטויי הכעס שלהם, ולכן לא בטוח שהמקרה שלכם דורש התערבות טיפולית כרגע. אני מציעה לנסות לבחון בזהירות את תגובותיכם להתפרצויות שלו, ולבדוק האם באופן כלשהו אתם מתגמלים אותו על כך ומספקים את גחמותיו רק בגלל שהוא צורח בזעם. כבר אמרנו כאן אין ספור פעמים ש"אין הצגה אם אין קהל". כאשר אתם מתרשמים מאד מהתקפי הזעם, רצים אליו עם כוס המים רק בגלל שהוא צרח "אמא, מים!!!", ומנסים בכל מחיר לרצות אותו, הוא עלול להסיק (בצדק, מבחינתו) שהדרמה משתלמת. אני מציעה לנסות לא להיבהל כ"כ מהצרחות, להגיב בשקט (אם בכלל) לבכי ולצעקות, ולהשתדל להעניק לו שפע של תשומת לב דווקא כאשר הוא רגוע, משתף פעולה וחביב. אם תרגישי שאינכם מצליחים לבד, פנו להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים. אני מזמינה אותך לדפדף לאחור בפורום שלנו, ולקרוא את שפע השאלות והתשובות בנושא זה. בהצלחה! ליאת

תודה

בננו בעוד מספר ימים יהיה בן 4. בשבועות האחרונים החל לעתים קרובות לומר שהוא "דואג לנו". אם מישהו מאיתנו יצא לזמן מה, או שהשארנו אותו אצל חברים או אצל ההורים. בעבר, יש לציין, היה קל פרידה בצורה חריגה, ומגיל מאד צעיר נשאר בשמחה לישון אצל סבים, דודים, חברים, ובערב עם בייביסיטר וכו' (זה לא קרה הרבה, אבל כשקרה לא היתה בעיה). ה"דאגה" לא כ"כ הדאיגה אותנו, היה נראה יותר כאילו למד קונספט חדש ותירגל אותו. לפני כשבועיים ביקש ביוזמתו לישון אצל בן-דוד שלו, ובבוקר אחותי אמרה שהיה לו לילה קשה, ובא אליה בלילה ואמר שהוא רוצה אלינו, ולפני מספר ימים ביקש לישון אצל הסבים ואחרי כמה שעות אמר שהוא מתחרט ובאנו לקחת אותו הביתה. גם זה לא היה נראה מאד חריג, אבל היום התקשרו בצהריים מהגן שהוא כל היום בוכה (בד"כ ילד שמאד ממעט לבכות ומאד מלא שמחת חיים), ואומר שהוא דואג לאמא שלו, וסירב ללכת לישון בצהריים. אמר שילך לישון אם אמא תדבר איתו, אבל גם אחרי שחיברו ביניהם טלפונית המשיך לבכות, בסוף נרדם. אמא לקחה אותו מוקדם הביתה וכשהגיעו אמר שהוא דואג לאבא, וביקש להתקשר לדבר איתי. אמר לאמר שגם כשהוא ישן הוא דאג לה. לא קרה שום ארוע חריג לאחרונה. יש ארוע חריג באופק, בקיץ אנו עוברים לשנתיים לארה"ב, הוא מודע לזה היטב ומדברים על זה הרבה. יומיים-שלושה אחרי שהודענו לו היה נראה שהוא קצת מוטרד ומדוכדך (גם מצמץ הרבה, זה עבר) אבל מאז נראה שהוא מדבר על זה בשמחה ומתלהב מדיבורים על דברים שיהיו באמריקה, כך שאני לא יודע אם יש קשר, אבל מציין זאת כנתון רקע. אשמח לשמוע דעה מה פשר הדאגות ואם זה עניין חולף ואיך אפשר להסיר את דאגותיו. רועי

מאז חנוכה, עבור בפורים אבל הרבה יותר מאז שהתחילו לדבר על פסח, מאד מאד עסוק בענייני מלחמות, מי נלחם במי ומי הורג את מי ושואל הרבה שאלות למה אלה הרגו את אלה וכד'. מה קרה לפרעה ומה קרה לזה ולהוא ולמה הם כבר אינם וכד'. שואל אם נכון שהיום כבר אין מלחמות וכל הדברים האלה היו לפני הרבה שנים (ואנחנו עונים שיש פחות אבל עדיין יש לפעמים, אבל מנסים שלא יהיה וכן הלאה וכן הלאה).

היי רועי, הסבתות שלנו היו אומרות "יש שכל - יש דאגות!". ואכן, ההתפתחות הקוגניטיבית המואצת בגיל 4-5 מעלה את מפלס החרדה בצורה דרמטית. בגילאים הללו, הפחדים ה'דמיוניים' מפנים את מקומם לפחדים בעלי אופי מציאותי יותר. הילדים מתחילים להיות ערים לקיומו של המוות, ולאפשרות של פגיעה, פציעה ואסון. ילדים נבונים יותר, המסוגלים 'להריץ בראש' תסריטים היפותטיים קטסטרופליים, עלולים לפתח דאגנות יתר. לפעמים, החרדה מתעוררת בעקבות אירוע רב-רושם ונורא, מהסוג שהמציאות הישראלית מספקת לנו מדי פעם, כמו למשל האירוע האחרון בו נרצחה משפחה שלמה בביתה באיתמר. ילדים צעירים הנחשפים, במקרה או שלא במקרה, לסיפורים כאלה, ובהיעדר מנגנוני הגנה בשלים של הדחקה והכחשה, עלולים לפתח חרדות קשות. לא תמיד הקשר בין האירועים ברור כ"כ, ובכל מקרה אני ממליצה לנסות להישאר ענייניים, להרגיע, ולשדר שלווה וביטחון לילד. היענות לא הגיונית לפחדים לא הגיוניים אינה מומלצת. כלומר - אין טעם להיצמד אליו או להשתעבד לחרדות שלו. במקום זאת, אפשר לכבד את הפחד, לנסות להבין ולהרגיע, אך לשמור על שגרה ולהביע ביטחון ביכולתו להתגבר על הפחד או להיעזר זמנית באנשים אחרים מלבדכם. ("כשקשה לך בגן אתה יכול לפנות לגננת ולבקש ממנה לעזור לך. לא נוכל לבוא לקחת אותך באמצע היום גם אם יהיה לך קשה. אבל אנחנו סומכים עליך, ובטוחים שבסוף תצליח להירגע"). בתקופה רגישה כזו, אפשר לוותר לו על שינה מחוץ לבית. זה לא נורא, ויש הרבה ילדים שמתקשים להעביר לילה מחוץ לבית. זה יעבור. מאחלת לכם נסיעה טובה וכיף חיים באמריקה ליאת

1. אני אם יחידנית לילדה בת 2.5. במפגש עם זרים, המילה הראשונה שהבת שלי אומרת זה "די". לפעמים היא גם מוסיפה "מעצבנת" שזה בכלל כיף. מה עושים עם זה?? את ה "די" הזה היא אומרת גם לי לעיתים קרובות, או בכלל למישהו קרוב מהמשפחה שאומר משהו או עושה משהו שלא מתאים לה. איך מגיבים לזה? 2. אני מאד קרובה להורים שלי ואני נוסעת אליהם כל שבועיים לסופ"ש. אמא שלי מגיעה אליי לעזור לפחות פעם בשבוע. קורה משהו מאד מבאס בעיקר כשאני נוסעת אליהם, אבל גם כשאמא שלי אצלי. הבת שלי לחלוטין לא "סופרת" אותי. מתעלמת ממני, לא רוצה שום קרבה אליי, הודפת אותי כשאני מנסה להתקרב, וכאמור אומרת הרבה הרבה "די". אז אוקיי, היא מאד מאד מאד קשורה לאמא שלי, אבל האם זה מה שקורה בדינמיקה הזו? אגב, כשאנחנו חוזרת למרכז אחרי הסופ"ש, הכל חוזר לקדמותו. שאלתי - האם זה הגיוני? תקין? (לא מתה על המילה הזו, אבל לא מוצאת מילה אחרת...) ובעיקר, האם לקבל את זה, ואיך לעזאזל להגיב לזה?? תודה רבה!!

היי נויה, אנסה להיצמד לסדר בו שאלת - 1. לא להגיב! כמה פשוט... ילדים צעירים לומדים מהר מאד שלמילים מסוימות יש השפעה רבת רושם על המבוגרים. ברוב המקרים הם לומדים זאת עוד לפני שהם עומדים על מלוא משמעותן של המילים עצמן (מזלך שמדובר רק ב"די", ולא בפנינים "הארד קור"). אחרי שהיא תגיד עוד כמה פעמים את ה"די", מבלי שזה יעורר אצלך כל תגובה, מטוב ועד רע, המילה תאבד בהדרגה מקסמה, והמוטיבציה להשתמש בה תרד פלאים. 2. סבתות הן 'מוסד'! ילדים חכמים יודעים להכיר תודה לדמויות כייפיות בחייהן, וליהנות מנוכחותן המיטיבה. אבל, וזה אבל חשוב, סבתא אינה תחליף לאמא, והיא לא מהווה סכנה לקשר בין הילד לאמו. כאשר שלושתיכן נמצאות בו זמנית בבית, האוטוריטה העליונה היא א?ת, גם אם זה לא ממש מוצא חן בעיני הילדה. גם כשהיא אומרת את ה"די" המפורסם, אל תתרגשי יותר מדי. את יכולה להגיב בשקט, ולומר משהו כמו "אני מבינה שלא בא לך להתקלח עכשיו, אבל ככה אני אמרתי, ועכשיו נלך למקלחת, וסבתא תחכה לך בסלון". זכרי שאם היא "סופרת אותך" או לא - זה תלוי רק בך. כדי שהיא תלמד להתייחס ברצינות למילה שלך, עלייך לאכוף את דרישותייך, בין אם זה מוצא חן בעיניה או לא. כמובן שאין טעם להתעקש או להציב את עצמך ואת אמא שלך בשני צידי המתרס. אם בא לך לנוח קצת כשאמא אצלך, עשי זאת ללא רגשי אשם. עם זאת, במצב של חילוקי דעות, עמדתך ודעתך הן שקובעות. גם אם לאותו רגע את נדחקת למקום של ה'רעה', הרי שלטווח הרחוק, את משדרת סמכותיות ועקביות, וזה בהחלט מצב תקין :-)) מקווה שקיבלת מענה, איכשהו... בהצלחה ליאת

שלום בני בן 9 וחצי ומאוד פוחד בלילה, הוא מתעורר מספר רב של פעמים, אני או בעלי שוכבים לידו והוא נרדם. לעיתים הממשיך לישון עד הבוקר ולעיתים מעורר כל שעה שעתיים. מאז ומתמיד הוא די פוחד שמחשיך אך יש תקופות שזה מפריע לו אפילו להרדם בערב. שוחחנו איתו, הסברנו לו שאנחנו גרים בקומה 6, משטרה, מנעולים, יש לנו כלבה והדבר לא עוזר. מה ניתן לעשות? תודה

שלום, במקרים של פחדי לילה עקשניים, אני ממליצה להחליט על תקופה של שבועיים-שלושה (עד חודש), בה אחד ההורים (אפשר לעשות תורנות) יישן לצד מיטתו של הילד (על מזרן או במיטה סמוכה, אך לא במיטתו של הילד!). יש להניח שתחילה ימשיכו היקיצות התכופות בלילה, אך כשיראה שמישהו מכם ישן לצידו, הוא יירגע וימשיך לישון. בהדרגה, יש לצפות לכך שהיקיצות ייפסקו, והילד יחזור לישון לילה מלא ורגוע. במהלך התקופה הזו, אל תנהלו משא ומתן איתו, ואל תנסו 'לבלף'. החליטו שאתם עושים זאת למענו, והקדישו לכך את הזמן ברצון. ברוב המקרים זה עובד. אם לא, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה וליל(ות) מנוחה ליאת

יש לי יחד בן 9 עוד מעט עם הרבה בעיות התנהגות בביהס וגם בבית וחסר משמעת ולא יודע לקבל את המילה ?לא? לפעמים כשאני ממש מתעצבנת עליו מאבדת שליטה ונותנת סטירה או נותנת לו מכה ואחר כך אני מתחרטת האם הוא אלים בגלל שאני אלימה? זה ממש כבר עובר כל גבול ואני לא יכולה לגלות סבלנות יותר וזה קורה לי ואז אני מרגישה ממש רע מה עלי לעשות במקום זה? להתעלם? או לחבק חזק או מב? תודה רבה

שלום ליאור, עצוב לשמוע על מצבים בהם הורה מאבד שליטה ומתנהג באלימות כלפי ילדיו. אני מאמינה שתחת ההתנהגות הזו נחים הרבה ייאוש וחוסר אונים. אישית, איני סבורה שמדובר באיבוד שליטה. אלימות - בעיקר כלפי ילדים - נתונה לשליטתנו, וקשורה פעמים רבות ל'אני מאמין' החינוכי שלנו, לתרבות בה גדלנו ולחינוך אותו קיבלנו מהורינו. כיום אנו יודעים כבר, כי ילדים מוכים נמצאים בסיכון להפוך להורים מכים, שכן אלימות נלמדת גם בדרך של צפייה וחיקוי. כאשר את מתרגזת, מאבדת שליטה ומכה, את משמשת מודל התנהגותי עבור בנך, ומגבירה את הסיכוי שיפעל בדרך דומה בנסיבות דומות. אני ממליצה על פנייה דחופה להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, שם תוכלי ללמוד דרכי תגובה חינוכיות ויעילות להתנהגויות בעייתיות של ילדייך. התנהלות סמכותית עקבית ויעילה עוזרת לנו מאד לא להגיע למצבים של ייאוש וחוסר שליטה. אל תוותרי על זה, למענך, למענו. בהצלחה ליאת (תזכורת: אלימות פיזית כלפי ילדים, כמו גם הזנחה והתעללות רגשית, מוגדרים היום כעבירה על החוק!)

היי ליאת וסליחה על ההפרעה בחג, סבתא רבא שלי נפטרה בחופש הגדול של שנה שעברה (17.7.11) וככל שהתאריך מתקרב ככה קשה לי יותר. אני וסבתא שלי היינו מאוד קרובות כל יום שישי הייתי באה לבקר אותה עם אבא שלי וביום שבת היינו הולכים אלייה כלל המשפחה. היה לה בשטח של הבית 2 יחידות דיור נוספת ששם גרו עד שהייתי בת שנתיים. אני לא זוכרת מאז כלום אבל כולם אומרים שהיא הייתה שומרת עליי כל היום ושהיא ממש אהבה אותי. אני עוד לא הצלחתי מאז להיתגבר על פטירתה וגם כאשר הודיעו לי אני הייתי ממש גמורה. לא יכולתי להפסיק לבכות ובגלל שזה קרה גם בחופש הגדול לא הייתה לי שיגרה לחזור אלייה אז פשוט שקעתי בתוך כל זה... אני לא יודעת מה לעשות כי מצד אחד אני רוצה ללכת לבקר בחולון (שם הבית קברות אני פשוט לא מסוגלת להגיד בבית קברות) אבל אני מאוד מפחדת. אני לא מסוגלת להשלים עם זה וביום יום מאוד קשה לי עם זה אין יום שאני לא חושבת עליה, כל יום לפני שאני הולכת לישון אני בוכה ככה חצי שעה על כמה היא חסרה לי (וגם עכשיו כשאני כותבת את זה אני עם דמעות בעיניים) אני לא יודעת מה לעשות עם כל זה...

שלום נועם, כ"כ קשה לאבד אדם אהוב, להתמודד עם חסרונו, להתגעגע, לשמר בזיכרון וגם קצת לשכוח. בדרך כלל, אבל שאינו נגמר, הנמשך מעבר לזמן סביר, מעיד על כך שמשהו בתהליך עיבוד הפרידה לא נעשה כמו שצריך. איני יודעת אם מה שקורה לך חורג מגבולות הנורמה. אחרי הכל, עוד לא חלפה שנה מאז מותה של סבתא, והעצב העמוק בו את שרויה עדיין נחשב טבעי ונורמלי. ובכל זאת, נדמה לי שגם סבתא עצמה הייתה שמחה אם היית מצליחה להמשיך בחייך הרגילים, לנצור באהבה את זכרה, ולחזור לשמוח בכל היש והיפה בחייך הצעירים. ימי זיכרון הם באמת דבר קשה. בהתחלה זה נדמה כמשימה בלתי אפשרית: להגיע שוב לבית הקברות, לפגוש את השם שעל המצבה, לראות שוב את ההורה שלנו בוכה ומתאבל על אמו. ועם זאת, עלינו לזכור כי המוות הוא חלק בלתי נמנע בחיינו, והפרידה - גם אם קשה - היא תהליך טבעי שכולנו עוברים. לפעמים, אנשים מוצאים סיפוק רב ונחמה בפעילויות הנצחה. יכול להיות שתוכלי לחשוב על דרך כלשהי לשמר את זכרה של סבתא, ולשתף בכך גם אנשים נוספים במשפחה. יש משפחות שמוציאות חוברת עם הספדים ותמונות, יש מי שמעדיפים לכתוב שיר או מנגינה שיבטאו את רגשותיהם, יש שבוחרים להרים תרומה ע"ש יקירם שנפטר, או לציין את יום פטירתו באירוע תרבותי כלשהו. חשבי אם משהו מאלה יכול להתאים לך, או אולי רעיון אחר, שיסייע לך בתהליך. אני שולחת לך כוח לעבור את השנה הזו, וניחומים. ליאת

תודה רבה על התשובה שבאמת חיזקה אותי! אחרי חשיבה אני ככל הנראה יוציא ספר משלי על החוויות שלי והזיכרונות שלי ממנה ועל הסיפור חיים המעניין שלה. שוב פעם תודה, נועם (:

אני בת 16 . לפניי כחודשיים עברתי נסיון בעקבות פרידה , הייתי מאושפזת בבית חולים וטופלתי אצל פסיכולוגית עד לפני שבוע . אחריי שהשתחררתי מצאתי את עצמי במצב שאני לא מודעת למה אני עושה וגם מרגישה , לא פחדתי מכלום ... הייתי עולה על טרמפים של ערבים , עושה שטויות ... יוצאת לפה ולשם , ועוברת מבן לבן .. לא הייתי מרגישה כלום . במשך חודש לא בכיתי ( שזה שיא מרגע שנולדתי ) . לאחרונה התחלתי יותר להרגיש , שמחתי שירד לי דמעות .. אבל אני עדיין נמצאת באותו מצב .. ההתנהגות שלי נהייתה ממש מגעילה , אבל בתוכי אני רוצה לחזור להיות הילדה העדינה שהייתה פעם . אחרי כל מה שסיפרתי לך רציתי לדעת באיזה מצב אני נמצאת ? ואיך אני אמורה לצאת ממנו ? תודה מראש (:

שלום סיגי, קשה מאד ולא מקצועי לתת אבחנות מרחוק, ולכן לא אוכל לאבחן את מצבך ולקרוא לו בשם. אבל נדמה לי שכל מי ששומע (קורא) את דברייך, מבין שהמצב לא טוב, ומחייב התערבות מקצועית. כדי לצאת מהמצב בו את נמצאת, וחשוב יותר, כדי לא להגיע שוב למצב דומה, אני ממליצה על טיפול (רצוי שיהיה טיפול באוריינטציה התנהגותית, כמו למשל DBT) שייתן לך כלים לזהות ולבטא את רגשותייך, ולהתמודד עם מצוקה ביעילות ובאופן שאינו הרסני ומזיק לך לטווח הארוך. בהצלחה ובריאות ליאת

בני בן 8 וחצי כיתה ג עם הרבה בעיות התנהגות בביהס וכנראה יעבור לביס אחר שנה הבאה ילד נאה מאוד וגבוה לגילו ראיתי אותו עומד מאחורי אחיו בן ה5 וכאילו מבצע בו עם בגדים תנועות מיניות ונחרדתי מאוד וכעסתי מאוד ולא יומתו לשלוט בכעס והטחתי בו דברים קשים בזמן האחרון הוא כאילו מגלה מיניות ולא מהסס גם לפעול לידנו איך אני גורמת לו להפסיק? כאילו הוא לא מבין כשמסבירים לו ואני פשוט חוששת כי עם כל הבעיות שלו עם ילדים זה גם יתן ביטוי רק לפני 3 שבועות נתן נשיקה לילדה מהכיתה על הלחי והצוות ראה זאת בחומרה רבה ואני מאוד חוששת ויודעת שכנראה אני לא צריכה להגיב בכזו חריפות אך לא יכולה וזה מאוד מתסכל הילד נמצא כבר בטיפול cbt אני אספר לפסיכולוג אולי שישוחח עימו בנושא תודה

שלום ליהי, אני חושבת שליידע את המטפל שלו זה רעיון מצויין. שווה לבדוק אם הילד לא נחשף לתכנים לא ראויים דרך המחשב, הטלוויזיה או גורם אחר, המעלים את סף הגירוי שלו. בכל מקרה, חשוב להכחיד התנהגויות מסוכנות אלה, הנושאות איתן 'ניחוח' של כפייה והטרדה של ילדים אחרים. זה חשוב גם כדי לא לפגוע בהם, וגם כדי לא לדחוק את בנך לפוזיציה של 'תוקף' או מטריד. דווחי לפסיכולוג והתייעצי עמו. בברכה ליאת

שלום ליאת וחג שמח, אבי נפטר לפני שנה, כשהבן שלי היה בן שנה ו - 3 חודשים. הבן שלי אינו זוכר אותו כלל. עם זאת, הוא רגיש מאוד וחושיו חדים והזכרון שלו לדקויות פנומנלי. לא דיברנו איתו מעולם על מותו של אבי, לאור גילו הצעיר, אולם אמא שלי מתעקשת שזה "נחוץ". ההתלבטות עולה בכל פעם שהוא צופה בתמונות משפחתיות ושואל "מי זה?" לדעתי מספיק לציין את שמו של אבי בתשובה לשאלה הנ"ל. אמי טוענת שצריך להרחיב ולומר לו ש"הוא בשמיים". אני חושבת שהוא קטן מדי לכל מידע מהסוג הנ"ל, ומהיכרותי איתו הוא יוסיף ויקשה וישאל פרטים נוספים. אתמול הוא חזר מאמי ושאל אותי "איפה הבית של ... ?" ולא ידעתי מה לומר. אני כועסת על כך שהיא עושה דברים ללא אחריות והכוונה, על חשבון נפשו הרכה של הבן שלי ורוצה לשאול אותך - איך נכון להתייחס לנ"ל?

שלום רב, אני מסכימה מאד עם אמך, וחושבת שחשוב לחשוף גם את הילדים הצעירים לאובדנם של אנשים קרובים ומשמעותיים במשפחה. אני מניחה שאביך היה יקר לך מאד, ובודאי גם לאמך, ולכן אין טעם להסתיר מהילד את הצער שלכן על מותו. הוא יחוש בו ממילא. עם זאת, אני ממליצה לוותר על רעיונות מופשטים כמו "הוא נמצא בשמים". כיום אנחנו יודעים שאמירות מסוג זה עלולות להפחיד ילדים או לעורר בהם רעיונות משונים. אני מציעה להגיד משהו כמו "האיש בתמונה זה סבא, שהיה אבא שלי ובעל של סבתא. מאד אהבנו אותו, אבל הוא מת. התמונה שלו כאן, כדי שתמיד נזכור אותו". אם הוא ימשיך לשאול איפה סבא, אפשר להמשיך ולומר בפשטות "סבא מת ונמצא בבית הקברות, שזה מקום יפה עם הרבה עצים ופרחים". זכרי שאמירות פשוטות וענייניות מתקבלות כך אצל הילד, ואינן מעוררות בו פחד או אי נוחות. דווקא הניסיונות של המבוגרים לגונן על הילד ולרכך לו את המציאות עם רעיונות משונים על נשמות שעולות לשמיים או לגן עדן, עלולים לעורר תהיות, פחדים ועיוות מציאות. מקווה שלא תדעו צער עוד ליאת

תודה, ליאת. מהיכרותי את הילד, אם אומר שאבי בבית הקברות הוא יגיד "אני רוצה לראות אותו". ומה אז?

רציתי לדעת איך אלי להתנהג כשאני רואה התנהגות מינית אצל שני בני אחד בן13 והשני בן 11 כאשר הם מורידים תחתונים ויש התנהגות מינית מה אלי לעשות האם להגיב או להתעלם מחקה לתשובה

שלום גל, איני בטוחה שאני מבינה למה כוונתך בביטוי "התנהגות מינית". בכל מקרה, אם את נחשפת למצבים בהם התנהגותם גורמת לך מבוכה, בקשי מהם להישאר לבושים בנוכחותך, והסבירי להם שהם יכולים לגעת באיבר המין שלהם רק בהיותם לבדם בחדר, בפרטיות. בשמחות ליאת

הכוונה הייתה שהם נגעו אחד לשני באבר מין והתגופיפו בינהם

היי שוב, גל התנהגות מהסוג שאת מתארת כאן אינה מקובלת, וחשוב להפסיקה. תוכלי לומר להם שאת מבינה שזה סוג של משחק, ובכל זאת, את מבקשת מהם לכבד את פרטיותו של הגוף (שלהם ושל זולתם) ואינך מרשה סוג כזה של משחק. תוכלי להדגיש את האיסור אף יותר באזני הבן הגדול, שבוודאי מבין כבר את משמעות מעשיו. אני מניחה שעצם העובדה שהם עשו זאת לעינייך, יכולה להעיד על כך שזה היה משחק ולא פעילות בעלת כוונה מינית (אותה יש נטייה להסתיר או להצניע). ובכל זאת - סמני את הגבול! בברכה ליאת

שלום, אני בן 16 עוד חודשיים וקרתה לי היום תקרית מוזרה ולא נעימה עם חברה/ידידה שלי (כבר לא יודע איך לקרוא לה). היום נפגשנו אצלה בבית ועשינו כל מיני דברים וראינו סרט במחשב ופתאום נזכרתי שמזמן לא הלכנו לקולנוע. אז שאלתי אותה אם היא רוצה שנלך מתישהו בזמן הקרוב לקולנוע כי מזמן לא הלכנו, ואז היא אמרה לי שזה לא רעיון טוב ללכת לקולנוע, ושאלתי ולמה ואז היא אמרה לי שיש לה חבר. אז באותו רגע נכנסתי להלם ולא הבנתי מה קרה כי הייתי בטוח שאנחנו כבר היינו חברים (חשוב לציין שאנחנו כבר חברים/ידידים מאז הגן, באמצע היה זמן של חצי שנה שהקשר נחלש בגלל המעבר לחטיבה אבל אז הוא התחדש) והבנתי שכנראה היא כל הזמן ראתה בנו רק ידידים ולא חברים כמו שחשבתי. חשוב לציין שאני לא רואה במושג "חבר/חברה" משהו מיוחד ואף פעם לא חשבתי על מערכת יחסים ממש מורכבת ועמוקה. מאז ומתמיד אנחנו סתם נפגשנו אחד אצל השניה בבתים, נסענו לים לקולנוע ולכל מיני מקומות אבל אף פעם לא היו קטעים רומנטיים אמיתיים בינינו חוץ מפעם אחת שהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי וגם זה היה כזה במקרה כשהלכנו לאיבוד באיזשהו מקום רחוק והיינו נורא מודאגים. אז אחרי שהיא אמרה לי את זה התעשתתי וניסיתי להתנהג כאילו זה לא פגע בי או משהו ולא הראתי איזושהי חשיבות למה שהיא אמרה אבל שאלתי אותה אם זה לא יפגע בידידות שלנו (הבנתי כבר שהיא ראתה בנו כנראה ידידים) והיא אמרה לא מה פתאום. כעבור כמה שעות שאלתי אותה שוב על הקולנוע והיא אמרה שכעקרון אפשר ללכת אבל היא צריכה אישור מהחבר ושאלתי אותו דבר לגבי ללכת איתה לים בחופש הגדול והיא פתאום אמרה שזה קצת מוגזם. זה כבר ממש פגע בי כי עד עכשיו היא תמיד רצתה ללכת איתי לכל מקום בכיף ובלי התלבטויות ובאותו רגע הבנתי שזה דווקא כן פוגע בידידות שלנו. בקיצור אני ממש מודאג לגבי המשך הקשר בינינו וזה ממש מתסכל ומדכא ואני לא יכול להפסיק לחשוב על זה. אני לא יודע מה לעשות כי הייתי בטוח שאנחנו חברים ושגם היא חשבה ככה. אז מה את מייעצת לי לעשות ואיך אני אמור להתמודד עם המצב? תודה רבה.

שלום גיא, האכזבה וההפתעה שלך מובנות מאד, אך נראה שכרגע אין לך הרבה מה לעשות. בגיל 16, אהבות הילדות וידידות הנעורים מפנות את מקומן לקשרים חדשים, עמוקים ואינטימיים יותר. אני מאמינה שהחברה שלך באמת מחבבת אותך מאד, ואולי גם אוהבת אותך בדרכה. אלא שאהבה זו מתאפיינת בקרבה "אחאית" (או כמו שאומרים היום "סחבקית"), ופחות בסממנים של אהבה בוגרת ובשלה, הכרוכה גם במשיכה מינית ואינטימיות רגשית. אתה עצמך מודה שלא ייחסת עד היום חשיבות מיוחדת לחברות שלכם, מעבר לבילוי משותף בסרט או בים. אני רוצה להאמין שהסטטוס החדש שלך כ"רק ידיד" ידחוף אותך מעתה לבחון באופן חדש את יחסיך עם בנות, ולמצוא לעצמך את האחת שתחזיר לך את האהבה שמגיעה לך. כרגע זה נשמע רחוק ומאד לא פשוט, אני יודעת שולחת לך עידוד ליאת

איך עוזרים לילד בן 8 להתמודד מחושך , לא רק בלילה ,כמובן שבלילה אני שמה מנורת לילה , בכלל לגשת לחדר אפילו שיש אור צריך ללות אותו מה עושים ?

שלום יעל, הרבה מאד ילדים (ולא רק ילדים) אינם מרגישים נוח בחושך, ומעדיפים לישון עם אור קטן. מבחינתי (לפחות) זאת אינה בעיה הדורשת טיפול מיוחד. יחד עם זאת, ילדים הדורשים ליווי צמוד בבית, והופכים את הפחד עילה להתעסקות מתמדת בהם, צריכים לקבל עזרה. אני מציעה להסביר לילד שלא תוכלו להמשיך ללוות אותו בתוך הבית, ושעליו לחשוב (ביחד איתכם) מה ייתן לו תחושת ביטחון ושליטה. אפשר להציע לו חפץ נוסך ביטחון (כמו פנס או "אבן אומץ" מיוחדת) אותו יוכל לשאת עליו ביום ובלילה. חשוב לחזור ולהדגיש באזניו שאתם שומרים עליו מסלון הבית, ומשגיחים על הנעשה בבית גם ממרחק-מה. נסו לברר ממה בדיוק הוא פוחד, ולהציע הסבר מניח את הדעת ("יש לנו פלדלת/אזעקה/כלב ששומרים על פתח הבית, יש שוטרים ששומרים על הרחוב והשכונה, ויש כוחות ביטחון נוספים במעגלים הרחבים יותר"). מעבר לכך, הפסיקו להעניק לו שירותי ליווי מיוחדים, והניחו לו להתמודד עם המצב בדרכו. אני מניחה שהמוטיבציה שלו להתגבר על הפחד תגדל כאשר לא יהיו בצידו רווחים ותגמולים. אם לא, פנו להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

אוקי אז ככה אני לא ממש יודעת איך להתחיל. אני תלמידה טובה, מרחיבה מקצועות קשים (פיזיקה, מתמטיקה) ואני נמצאת תחת לחץ עצום מבחינת לימודים. כרגע אנחנו בחופש (שגם הוא לא ממש חופש) אבל לפניו ממש בזמן האחרון הייתי מגיעה למצבים שאני לא יכולה יותר להחזיק את עצמי.. היה לי ממש קשה לקום כל בוקר אני לומדת כל היום וחוזרת הביתה מאוחר, במיוחד עכשיו בזמן של הבגרויות אין לי זמן לעצמי או לדברים שאני אוהבת וזה גרם לי לוותר על המון דברים.. השלמתי מראש עם זה שהשנה לא יהיה זמן אבל אני באמת מגיעה למצבים שאני פשוט בוכה בלי סיבה מוצדקת במיוחד.. בלי שום קשר לזה אני חושבת שנלקתי על המורה שלי (בן). אני יודעת שאני לא מאוהבת בו או משהו כזה ושזה סתם, אבל אני כל היום חושבת עליו. כרגע בחופש אני לומדת לכל מיני מתכונות ומבחנים אבל הזמן שהחופש נתן לי גורם לי כל הזמן לחשוב ולחשוב ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי בקשר אליו. אני כל הזמן חושבת עליו ואפילו מתגעגעת.. הוא הבנאדם היחיד בערך שמעריך אותי בעולם הזה, מדבר איתי באמת וגם צוחק איתי. אין לי עם מי לדבר על כל זה ואני מרגישה שאני לא יכולה לשמור את זה יותר.. אין לי מושג מה לעשות ולכן אני כותבת תהודעה ממש קשה לי כרגע והבעיה שלי היא שאני לא מראה את זה כלפי חוץ, אני מאד מאופקת ואני לא בנאדם שילך ויתבכיין על החיים שלו אלא רק אעשה מה שצריך, גם אם זה קשה. אני מרגישה ממש תסכול כרגע, אין לי עם מי לדבר (אני לא מעזה לספר לחברות שהתאהבתי במורה שלי רק כי זה נשמע כל כך עצוב..) אני יודעת שאין סיכוי שאני אצא עם בן אדם שגדול ממני ב15 שנה או יותר אני לא יודעת, אבל הוא האדם היחיד שאני יכולה לדבר איתו תודה על ההקשבה

שלום לך, תחושת הלחץ והכבדו?ת הצליחה לעבור היטב דרך המילים שלך. אני לא מקנאה בך! תקופות מבחנים יכולות לערער גם את החזקים שבינינו... למרבה המזל, גם תקופות נוראיות הן זמניות, והן מפנות את מקומן לימים טובים יותר, רגועים יותר ושמחים יותר. גם התאהבויות נעורים - בדר"כ בגברים מבוגרים ובלתי מושגים - הן עניין שכיח, המשקף את הצורך העצום בקרבה, אינטימיות ושיתוף רגשי. הבנים בני גילך לא תמיד יכולים לספק את הצורך הזה, ולכן קיימת אצל לא מעט נערות הנטיה להיקשר לגברים מבוגרים ובשלים יותר, המספקים אשלייה של חום ואכפתיות. אני אומרת אשלייה, כי ברוב המקרים קשה למצוא מכנה משותף אמיתי בין נערה צעירה לגבר בוגר, והפערים כמעט ואינם ניתנים לגישור. יש להניח, אם כן, שגם הבעיה הזו זמנית, וכרגע אין לך הרבה ברירות אלא לשרוד את זה איכשהו, ליהנות ממה שאפשר, ולהשלים עם מה שלא יקרה לעולם. הבשורה הטובה היא שגם האהבה ה'נכונה' מגיעה בסופו של דבר, למי שמוכן לחכות לה בסבלנות ותקווה... שולחת לך כוח ועידוד להגיע בשלום אל החופש הגדול ובהצלחה בבחינות ליאת

שלום רב, יש לי 2 בנות בנות 4 ושנתיים ורבע. הבעיה היא כזו: הבת הגדולה שלי ילדה מאד מאד עקשנית ולא ממושמעת. כל מה שאני ובעלי אומרים לה "עובר לידה" (כך גם בגן). היא אינה מבינה את משמעות המילה "לא", היא נוטה לעשות דווקא ולהציק לאחותה וכל דבר איתה כרוך במלחמה. כשאנו כועסים ומענישים אותה היא נכנסת להתקפי זעם המלווים בצעקות, מכות קלות ודיבור אלים (שאלוהים יודע איפה היא למדה..).יש לה נטייה להפוך את היוצרות עם קבלת עונש, כך שהיא טוענת שהיא מתנהגת ככה בגלל העונש ולא הפוך. ניסיתי הכל, להיות נעימה וללטף, להיות מצחיקה, לתפוס ידיה באגרסיביות, להתעלם (זה לא עוזר היא הולכת אחרי)וכמובן עונשים, שגם מהם היא לא לומדת כלום. אני משתדלת לא להתעקש איתה על כל דבר, אבל ישנם מקרים שהתתנהגות שלה פשוט עוברת כל גבול ואין כבר ברירה אחרת. לצערי הקטנה לומדת ומחקה את ההתנהגות שלה ואני חוששת מההמשך. מה עוד ניתן לעשות, איך עלי להגיב?

ברצוני להוסיף, כי לאחרונה החלו אצלה תופעות מוזרות:אינה מוכנה לדרוך על הרצפה יחפה, אלא רק עם נעלים (היא מוטרדת מהלכלוך), אינה מוכנה לשבת על כל כסא, רק על אלו שנראים לה, או שמבקשת שנשים לה מפית. יחד עם זאת אין לה בעיה עם לכלוך מסוג אחר או "עבודות מלכלכות". אציין, כי בספטמבר עם כניסתה לגן עיריה לא הסכימה להיכנס/לשחק בחול. העניין עבר מאליו לאחר כחודש וחצי. קראתי והבנתי שישנו דבר שנקרא "תחושתיות יתר". האם יש קשר להתנהגות שלה?

ליטל, בעיות תחושתיות יכולות לגרום לעצבנות, אי שקט וחוסר מנוחה. שווה בדיקה אצל מרפאה בעיסוק. (זה לא במקום רענון הגבולות בבית) בברכה ליאת

שלום ליטל, העתקתי למענך מס' תשובות שלי לפניות דומות. מקווה שתמצאי בהן מענה גם לבעייתך. אם תרצי לחדד או לשאול עוד - את מוזמנת חג שמח ליאת הנה - כשוחרי שלום, שהתחנכו על ערכים של דמוקרטיה ושוויון, קשה להורים רבים להתמודד עם גילויים של תוקפנות בוטה מצד ילדיהם, ולהציב כללים ברורים של מותר ואסור. הילד שלך מפגין קושי עקבי להתמודד עם "לא", פשוט כי לא ניתנה לו הזדמנות "לאמן את השריר" הזה, של הריסון והאיפוק מול תסכולים. כאשר אתם סובלניים לגילויי אלימות מצידו, מרשים לו להכות אתכם ולפגוע באחרים, אינכם מאפשרים לו ללמוד את אחת המיומנויות החשובות לצורך הסתגלות טובה: היכולת לעמוד בתסכולים. לכן, אין להרשות בשום פנים להכות, בוודאי שלא אתכם, ובכל פעם שהוא מנסה לעשות כך, עצרו אותו פיזית, והרחיקו אותו מכם. בקשת הסליחה והבעת החרטה משניות בהקשר הזה, בהיותן "טכניות" למדי, ללא ההבנה הבשלה של רעיונות מוסר וצדק. תוכלו לומר לו שיפה שהוא מתחרט ומבקש סליחה, אך למרות זאת, הוא ייאלץ להתרחק מכם בכל פעם שהוא מכה, ולהתמודד עם תוצאות התנהגותו (הכעס שלכם וההתרחקות שלכם לזמן מה). אם את חוששת שתתקשו לעשות זאת בכוחות עצמכם, תוכלו לפנות להדרכת הורים וללמוד דרכים יעילות לכינון הסמכות בדרך עקבית. *** נראה שאת מכירה היטב את הדרכים המומלצות לפעולה, אך מתקשה ליישמן באופן יעיל ונחרץ. יכול להיות שמה מפריע לך ללכת עם הדברים "עד הסוף" זה (אולי) רחמים עליו בשל לידת אחיו התינוק. רחמים אלה מיותרים, כמובן, ועלולים להעצים אצלו את תחושת הקיפוח והמסכנות. אין לי ספק שאפשר לעצור בנקל ילד שעוד לא מלאו לו שלוש, מלהרביץ, לנשוך או לשרוט. כאשר הוא מרים יד, עליכם לעצור אותו פיזית, ולרסן אותו כך שלא יצליח לנשוך או להכות. הרחיקו אותו לחדר אחר, ואם הוא מסרב להיות שם, היכנסו לחדר אחר וסיגרו את הדלת (שלכם) למספר דקות. כשתצאו, אם הוא ימשיך להרביץ, חיזרו על התהליך מהתחלה. הימנעו מדיבורים והסברים ממושכים. אם תרגישי שאתם ממשיכים לעמוד במקום, פנו להדרכת הורים ממוקדת, שתסייע לכם לנתח טוב יותר את מה שקורה ולזהות את הכשלים. *** כאשר ה"לא!" מרעים בבית יתר על המידה, ניתן להסיק לפחות שתי מסקנות אפשריות. האחד, שהבית לא מתוכנן או מותאם בצורה טובה לנוכחותם של קטנטנים (כשיש ילדים קטנים בבית מוטב לסלק חפצים שבירים וכל דבר אחר שעלול לסכן אותם, ואז אנחנו פחות צריכים לשמור ולהעיר). המסקנה השנייה היא, שה"לא!" איבד את ערכו, כי הילדים הפכו 'חרשים' או אדישים לקיומו. זה קורה, לעיתים, כאשר אנחנו אומרים הרבה פעמים את אותו הדבר, וכך יוצרים זילות של המילה. כדי שזה לא יקרה, עדיף להימנע מדיבור מיותר, ולפעול פיזית כדי שיבינו שאת מתכוונת למה שאת אומרת. אני לא חושבת שאת פוגעת ישירות בביטחון העצמי של ילדייך, אלא ביכולתם לראות בך דמות סמכות שיודעת מה היא אומרת. באופן עקיף, כאשר ילדים מרגישים שהמבוגר האחראי עליהם הוא אסרטיבי ועקבי, הם חשים ביטחון ושלווה, ומתפתחים היטב. *** לא ציינת בני כמה הילדים, והאם קיימות בעיות נוספות אצלם, כמו למשל הפרעת קשב וריכוז. בהפרעה זו, ייתכנו בהחלט התנהגויות כאלה, כאשר נדמה לנו שהילד אטום (או "שם עלינו פס") אך למעשה הוא ממוקד בגירוי אחד ומתקשה לפצל את הקשב. אם לא מדובר בהפרעת קשב, ומדובר בהתנהגות עקבית של יותר מילד אחד, סביר להניח שיש כאן משהו אחר. לפעמים קיימת אצלנו, המבוגרים, נטייה לקחת על עצמנו את תפקיד ה'מחנך' הבלתי פוסק, המוכיח, מחלק הוראות, מבקר, נואם ונוזף ללא הרף. המלל הבלתי פוסק יוצר תופעה של אינפלציה, ממש כמו בשו?ק: מה שיש בשפע - ערכו יורד! הילדים פשוט מפסיקים להקשיב, גם כי הם מכירים את הטכסטים בע"פ, וגם כי המילים (והבקשות, וההוראות, והגערות) כבר איבדו מערכן. מה שגרוע יותר, זה שההתעלמות ממך מתאפשרת ונסלחת על ידך. זהו מצב בלתי רצוי, הפוגם ביכולתך לשמש עבורם דמות סמכות. לכן, אין לנו אלא לאמץ את המלצתו של שמאי (חז"לנו) שהמליץ - אמור מעט ועשה הרבה. כאשר אתה פונה לילדיך בדברים או בבקשה, דאג לעשות זאת בקצרה, פעם אחת בלבד, כשאתה מוודא ששמעו את הדברים. אם ביקשת מהם לעשות משהו, פעל כדי שיעשו זאת, גם אם לצורך כך תצטרך לקום ולבוא עד אליהם. כך יועבר המסר החשוב, לפיו אתה מתכוון למה שאתה אומר, ועליהם להקשיב ולהיענות לך, ולכבד את נוכחותך. ההתייחסות המתעלמת אכן מעליבה, אך כדי לזכות בכבוד מצד זולתך, רצוי לאמץ - לפני כן - מידה של כבוד והערכה מצידך כלפי עצמך, ונכונות להתעקש על עקרונותיך וזכויותיך כאב וכאדם. זה הזמן!

שלום ביתי בת ,4 לאחרונה התחילה לפחד שיסגרו אותנו איפה שאנחנו נמצאים בהופעה שהיינו ברגע שהיתה הפסקה וכולם החלו ללכת היא כמה בההיסטריה ובבכי ורצה לכיון היציאה ולא היתה מוכנה לחזור. בקניון שהיא רואה אנשים הולכים לכיון היציאה היא שוב נכנסת ללחץ ורוצה ללכת כנל בסופרלנד שהיינו בהופעה והיא נגמרה היא רצתה ללכת מהפארק מדובר בפאניקה שאני לא מצליחה להשתלט עליה מלווה בבכי , צרחות אני מנסה לחבק להרגיע ולהסבחר אבל היא ננעלת ולא מוכנה להקשיב אני חייבת לציין שלא ידוע לי מה מקור הפחד שכן בחיים היא לא נשארה אחרונה בגן( אני מקפידה לקחת אותה חצי שעה לפני הזמן ובחיים לא ננעלנו בטעות ניסיתי לדובב אותה ולהבין מה מקור הפחד ( היא בוגרת לגילה) ללא הצלחה אשמח לדעת כיצד לפעול תודה

שלום קרן, הואיל וחשיבתם של ילדים מתאפיינת בהיבטים מאגים, לא תמיד ניתן להתחקות בדיוק מהו מקור הפחד. ילדים יכולים לעשות קישורים מוזרים (גם אם יש בהם סוג של היגיון) בין מצבים אלה ואחרים, ולפחד מדברים/אירועים/מצבים שבעינינו נראים תמימים ולא מאיימים. מקומות הומי אדם, בעיקר כאשר הם פקוקים, מפחיתים את יכולתנו לשלוט במצב. יש לא מעט אנשים שחוויה כזו מעוררת בהם תחושת פניקה. מבלי להתיימר, אוכל לעשות ניחוש מושכל, ולהניח שהילדה למדה איכשהו שבדוחק יש פוטנציאל מסוכן כלשהו (כמעט תמיד פחד כזה משותף ליותר מבן משפחה אחד...). כרגע, הייתי מציעה לא להילחם בזה, ולא להכריח אותה להימצא במקומות מסוג זה. אם אתם חייבים, נסי לאפשר לה לשבת או לשהות במקום קרוב לפתח, כדי שתוכל לחוש מידה רבה יותר של שליטה. אם התופעה תימשך, אפשר יהיה לשקול התערבות טיפולית בגיל מעט יותר מבוגר. חג שמח ליאת

שלום ביתי הגדולה בת 4 והיא מאוד מפונקת. היא תמיד היתה קשורה ומחוברת אליי ללא הפסקה. היא מאוד תלותית- אם אני לא בחדר איתה אז היא מפסיקה לשחק ובאה אחרי. שאני יוצאת בערב היא נכנסת להיסטריה ובוכה הרבה זמן אחרי שאני הולכת. היא לא מוכנה שאף אחד יקלח אותה מלבדי ובימים שאני לא בבית ובעלי או אמא שלי מקלחים אותה היא צורחת או שלאחר מכן לא מוכנה להתלבש ומחכה לי אני מנסה לשחרר אבל היא עקשנית ולא מוותרת אשמח לקבל הכוונה מה לעשות וכיצד והאם זה טבעי אצל חלק מהילדים ועובר עם הזמן עוד לציין שביתי הקטנה בת 2.8 סובלת קצת מהעניין שכן הגדולה דוחקת אותה החוצה( אני משתדלת לאזן עד כמה שאני יכולה)

שלום ליאור, לעיתים קרובות, במצבים של חרדת פרידה אצל ילדים, או היצמדות תובענית שלהם לאחד ההורים יש מרכיב חרדתי (או אמביוולנטי ביחס לפרידה) גם אצל ההורה עצמו. איכשהו, ההיצמדות של הילד משרתת צרכים מודעים ולא מודעים גם של ההורה. אני מציעה לא לחכות ל'הסכמה' של הילדה, ולנסות להנהיג סדר יום וחלוקת מטלות ללא קשר למחאותיה. תוכלו לומר לה שאתם משאירים לה את הבחירה אם לצרוח ולבכות או לשתף פעולה ב'נעימים'. לפעמים, הורים מתקשים לעמוד שווי נפש מול התקפי צרחות של הילד, ואם גם את כך - פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים, והחזירי לעצמך את החירות ואיכות החיים. חג שמח ליאת

שלום יש לנו ילד מקסים בן שלוש , לפני שבוע אשתי קיבלה מכה באצבע ברגל ומאז כל מכה קטנה שיש לילד ברגל הוא מקצין את המכה ומתחיל לצלוע ומתלונן על כאבים עזים ( בדיוק כמו שאשתי התלוננה ) הבעיה שהמשחק הוא עקבי , לקחתי אותו לרופא שיבדוק את הרגל וגם הסברתי לו את ההיבט הפסיכולוגי שבעניין הוא בדק ולא מצא משהו חריג ברגל . מה עושים במצב כזה המפחיד הוא שבאמת יקרה משהו ואנחנו נחשוב שזה משחק.

שלום טיקו, כרגע, הילד שלכם עדיין מצוי תחת הרושם של פציעת אמו, ויתכן שה'הזדהות' איתה היא דרך לעבד את החוויה, שעבורו הייתה ודאי מפחידה. אני מציעה לכבד את התלונות שלו על כאב, להביע סימפטיה והבנה, אך להימנע מהתעסקות-יתר בזה. תוכלו להציע פלסטר או נשיקה במקום הכואב, אך מעבר לזה - להישאר רגועים וענייניים. רוב הסיכויים שמדובר בתגובה זמנית, שתחלוף תוך מספר ימים (אם לא תתגמלו אותו בתשומת לב עודפת). בריאות ליאת

שלום אני בן 20 משרת ביחידה קרבית. יש לי שאלה בנוגע מה עלי לעשות לדעתכם. רוב הזמן אני מרגיש שרע לי בחיים, לרוב סתם אפילו שלא קורה לי משהו רע, יש לי הרבה מחשבות של התאבדות כמעט כל הזמן ואני גם פוצע את עצמי הרבה . הדברים האלה לא חדשים הם קרו לי גם הרבה לפני שהתגייסתי הייתי מרגיש ככה. אני לא יודע מה לעשות מצד אחד אני רוצה לבקש עזרה כי אני יודע שמשהו לא בסדר אצלי, מצד שני אני מפחד שגם אם אני אבקש יגידו לי שאני סתם מדבר, יש המון פעמים שאני מרגיש שזה סתם בזבוז ואני גם צריך פשוט לסיים את זה.

אני לא ידעתי עם לציין החלטתי לכתוב אבל בכל זאת. אני בן אדם מאוד סגור קשה לי להפתח לאנשים אפילו להורים שלי מה שמקשה עלי מאוד להסתדר במיוחד בצבא

שלום חייל, השירות הצבאי עלול להטיל מעמסה רגשית כבדה על החיילים, ונראה שהפוטנציאל הזה גובר במקרים של מורכבות פסיכולוגית קודמת. היסטוריה של פציעה עצמית מעידה על קושי בוויסות רגשי (ולאו דווקא על רצון למות). אני מציעה לך לבקש פגישה עם הקב"ן היחידתי, ולברר על אפשרות של קבלת טיפול רגשי דרך הצבא. כיום, הטיפול המועדף במקרים של פגיעה עצמית הוא DBT, ואני יודעת שהקב"נים בצהל מכירים את הגישה ועובדים (כשצריך) עפ"י עקרונותיה. פנה ללא דיחוי, והחזר לעצמך איכות חיים. בברכה ליאת

שלום, אני לא יודעת אם אני בפורום הנכון אבל שווה לנסות, אני חיה בסין עם בעלי ובתי בת השמונה חודשים, אנחנו מתלבטים אם לחזור לארץ וכרגע כמו שזה נראה אני אחזור עם בתנו ובעלי ישאר עוד חודשיים וחצי בסין ואז יחזור, רציתי לדעת האם ניתוק של תינוקת בת שמונה חודשים מאביה לפרק זמן של חודשיים וחצי עלול לגרום לנזק כלשהוא? מה ההשפעות שיכולות להיות עלי הקשר בינהם? היא מאוד קשורה אליו והם נמצאים הרבה שעות במהלך היום יחד אשמח לתגובה יום טוב

שלום תמר, אין ספק שבמצב הרצוי, ילדים גדלים כל הזמן בנוכחותם הקבועה והיציבה של שני הוריהם. אלא שלחיים יש דינמיקה משל עצמם, ולא תמיד המצב הרצוי מתאפשר. אני חושבת שאם אתם בתקופת מעבר, ואין מנוס מפרידה למשך מספר חודשים - אז אין ברירה! ברור שהפרידה תהיה קשה לילדה, ואולי יותר מזה - לאביה, אך אם קיימת ביניהם אהבה עזה, הם בוודאי יוכלו להתגבר על המשבר הזמני, ולחדש את יחסיהם החמים אחרי המפגש המחודש. איני רואה פוטנציאל לנזק ממשי, מעבר למשבר זמני וחולף. עשו מה שנכון לכם כמשפחה, ותסמכו על עצמכם. יהיה בסדר. ברוכות הבאות! ליאת

שלום ליאת, הבת שלי (5.5) נכנסה השנה לגן חדש בו כל הילדים גדלו יחד והם מחוברים אחד לשני, כאשר היא שואלת ילדות בגן אם היא יכולה להצטרף למשחקיהם אז הן עונות לה בשלילה . היא בבית ילדה דעתנית פטפטנית וחברותית אך כאשר אני רואה אותה בחברת הילדות בגן היא לא מעיזה לדבר. יש לציין שבגנים שהיתה בהם בעבר היו לה תמיד חברות והיא לא היתה ביישנית ומסוגרת כמו שהיא היום. הגננת טוענת שזו אשמתנו מאחר ואיננו דואגים לחיי החברה שלה מחוץ לשעות הגן( אנחנו דווקא כן משתדלים להזמין בנות אלינו) האם את חושבת שהזמן יעשה את שלו? כי מטבעה היא חברותית למרות שעכשיו כבר סוף השנה? נשמח מאד אם תוכלי לתת לנו עצות..

שלום אורית, כשמדובר בקשיים חברתיים של הילדים שלנו, תהא זו ביישנות או כל בעיה אחרת, אין טעם לחפש "אשמים", אלא לחשוב כיצד ניתן לעזור ולהפחית את תחושות הבדידות. אני מסכימה עם הגננת, וחושבת שמפגשים של "אחד על אחד" אחה"צ יכולים לסייע לילדה לבסס יחסי קרבה. מעבר לכך, אפשר לשקול חוגים ופעילויות יזומות אחרות, הנעשות בחברת ילדים, שיאפשרו לבתך לקחת חלק, גם אם היא ביישנית ואינה יוזמת אינטראקציה באופן ישיר. הבשורה הטובה היא, שגם ילדיפם ביישנים מוצאים בסופו של דבר חוג חברים קרוב - גם אם מצומצם - במסגרתו הם מתפקדים היטב, כמו שאת מצליחה לראות שקורה בחיק המשפחה. בהצלחה ליאת

ליאת אפשר לשלח לך מייל (קצר)?

אפשר. :-)

שלום, אני מאוננת מגיל צעיר יחסית (11). כיום אני בת 17 ואני מרבה לאונן. אני שמה לב שזה קורה כשאני בלחץ גדול מאוד, או בתחושת חוסר אונים. אני מסתגרת בחדרי ומאוננת. מה לעשות?

שלום אלמונית, אוננות היא פעילות טבעית ונורמלית בכל גיל, ושכיחה אף יותר בגיל ההתבגרות המתאפיין בעלייה בדחפים המיניים. פעילות מינית ידועה כפורקת ומשחררת מתח, ולכן הקשר בין הלחץ שאת חווה לצורך לאונן יותר, מובן. אם את מרגישה שרמות המצוקה שלך חורגות מעבר לרגיל, נסי לשתף בן משפחה נוסף, ולבקש עזרה או סיוע פסיכולוגי. אני אומרת זאת ללא כל קשר לאוננות, אלא רק בהקשר של המצוקה הרגשית. בברכת חג שמח ליאת

האם ילדים נולדים עם רמת חרדה גבוהה?

שלום מושית, חרדה היא חלק מהרפרטואר הרגשי הנורמלי, ויש לה תפקיד הישרדותי חשוב. אחרי הכל, אם לא היינו חרדים, לא היינו נזהרים מסכנות וכנראה שלא היינו שורדים. ילדים נולדים כשהם נבדלים אלה מאלה ברמות העוררות הרגשית שלהם. מאחר וחרדה (פתולוגית) נמצאה קשורה בגורמים ביולוגיים וגנטיים, יש ככל הנראה הבדלים בינאישיים גם בפוטנציאל החרדתי. מקווה שעניתי איכשהו לשאלתך. אם לא, את מוזמנת לחדד. חג שמח ליאת

ביתנו בת חמש וחצי חמודה ויצירתית, מתעייננת בכל דבר, עם הרבה סבלנות. דיי רכושנית לגבי הדברים שלה, גם עם אחותה הקטנה בת השנתיים וחצי. לעיתים מתנגדת למטלות השוטפות כמו מקלחת צחצוח וכו'. בימים האחרונים היא התחילה לנשוך, וזה קרה כמה פעמים. איך עלינו להגיב לזה?

שלום רון, בניגוד לפעוטות בני 2-3 שנים, הנושכים כחלק מביטויי תוקפנות גולמיים ובלתי מווסתים, בני החמש וחצי כבר אינם אמורים לעשות זאת, ולכן יש להתייחס ולהגיב לכך כאל כל התנהגות אלימה אחרת. חשוב לומר לה חד-משמעית שאינכם מתכוונים להרשות לה לנשוך או להכות אף אחד, ושבכל פעם שתתנהג כך יהיה עליכם להרחיקה לזמן מה, ואולי להפעיל סנקציות נוספות. זכרו שכדי להכחיד התנהגות אלימה נדרשת נחישות ועקביות רבה, זאת כדי שהיא תלמד שנשיכה כלל אינה אופציה. גם אם, לאחר ההרחקה, הרשיתם לה לחזור אליכם, נסו להישאר 'בלתי מרוצים' לעוד זמן מה, כדי שתלמד שהיא מפסידה אתכם ואת אהדתכם כלפיה בכל פעם שהיא אלימה ופוגענית. מנגד, שבחו אותה הרבה על התנהגויות פרו-חברתיות ובוגרות, והעניקו שפע תשומת לב חיובית בכל זמן בו אינה אלימה. בהצלחה ליאת

יש לי ילדה בת 4 וחצי חכמה וסקרנית, שואלת שאלות רבות ומתעניינת בתחומים רבים. כיצד אוכל לתרום להעשרת עולמה מעבר למתן מענה לשאלותיה ולקריאת ספרים?

שלום רויטל, כשאנחנו מדברים על פעילויות העשרה, אנו מתכוונים לדאוג לכך שעולמם של הילדים יהיה מגוון ועשיר- פשוטו כמשמעו - בחוויות, התנסויות, והזדמנויות למפגש עם חומרים, אנשים, תופעות טבע, בע"ח, מוסיקה ואמנות, וכד'. לעיתים קרובות, הורים חדורי מוטיבציה ורצון טוב, מדגישים את ההיבטים האקדמיים-לימודיים בחיי הילד, שולחים אותו לחוגים ללימוד שפה זרה או חשבון, הרבה לפני שיש להם משמעות כלשהי בחייו. זו, כמובן, טעות (לפחות בעיני), שעלולה לגרום לילד דווקא רתיעה והימנעות. מה את אומרת? חג שמח ליאת

שלום יש לי 2בנות תאומות הנות 2.9 התחלתי עם גמילה זה יומיים אחת הולך לה די קל לגבי השניה אני רוצה להתיעץ היא מיכנה לשבת על האסלה אבל לא מוכנה לעשות פיפי ואחרי שהיא עושה בתחתונים היא לא אומרת שיש לה פיפי זה אפילו לא מפריעה לה להסתובב רטובה האם זה יכול להראות על בכיה כל שהיא שאולי היא לא מרגישה את הצורך אשמח מאוד לקבל תשובה

שלום אלה, לפני יומיים התחלתם בתהליך הגמילה, שהוא - יש לזכור - משהו ש'מונחת' על הילדים באופן מעט שרירותי. כדי שילד יבין מה נדרש ממנו, עליו להיות בשל מבחינה קגניטיבית, רגשית ומוטורית. עליהן להבין שמעתה עליהן לעשות את הפיפי והקקי במקום המיועד לכך, ולהימנע מלעשות זאת בטיטול, בתחתונים או במכנסיים. כאשר בתך עושה פיפי בתחתונים, תוכלי לנסות לומר לה משהו כמו - "עכשיו את כבר גדולה, ואת לא יכולה ללכת עם מכנסיים רטובים. עכשיו נחליף תחתונים ומכנסיים, ובפעם הבאה אולי תצליחי לעשות בסיר או בבית השימוש". אין לי ספק שיהיו עוד תאונות, ואולי גם חוסר הבנה זמני, אך התמדה, סבלנות ורגישות יבטיחו שבסופו של דבר המסר ייקלט ויובן. בהצלחה וחג שמח ליאת

ביתי בת החמש לא אוכלת כלום פרט לאורז לבן פסטה ללא רוטב קורנפלקס עם חלב וטוסטים. כמובן שהיא אוכלת גם חטיפים וממתקים. לאחרונה התחלתי ללחוץ עליה יותר בהשפעת הבעל שחושב שצריך להחריך אותה לאכול ולעשות התניות של אם לא תאכלי לא תקבלי. אני חוששת שזה יעשה לה בעיות רגשיות עם אוכל בעתיד. האם להמשיך ללחוץ או שיש דרך אחרת או פשוט להניח לה. ע"פ בדיקות הדם לא נראה שיש לה בעיה.

שלום איילת השחר, איני מבינה גדולה בתזונה, אך ברור שמזון מאוזן ומגוון עדיף על פני אכילת פחמימות ריקות וסוכרים. במקום להתעסק במאבקים סביב מה כן ומה לא, זכרי שהבחירות שלנו מתחילות כבר בסופר, והן נתונות לשליטה מלאה שלנו. ילדים מסתגלים למה שמוצע להם בבית, ולמה שאוכלים יתר בני המשפחה. אני מציעה להימנע ככל האפשר ממאבק וכפייה סביב אוכל, אך להרחיב את ההיצע והתפריט בכיוון הרצוי. ממליצה מאד על פ]גישה עם תזונאית ילדים, שתוכל לעזור לך בבחירת תפריט מעשי ומזין עבור בתך. חג שמח וטעים ליאת

יש לי ילד בן 8 שנוטה להתפרצויות המתבטאות ב: צרחות, צעקות, בכיות. יש לו אח בכור בן 13 שנוטה להרגיז אותו ולהציק לו מאוד. הוא מצליח לעשות זאת בקלות כי כניראה הבין שאחיו מתרגז בקלות. מה לעשות?

שלום צופית, אני מזמינה אותך לקרוא את תגובתי לשולה, שתי קומות תחתייך, ולנהוג בדרך דומה עם בנך. לגבי התנהגותו של הבכור - אני מציעה לצמצם את מעורבותכם למינימום. חלק נכבד ממריבות בין אחים מקורו בצורך שלהם לזכות באהדת ההורים או בתשומת לבם. כאשר את מגוננת-יתר על בנך הרגיש והמתפרץ, את גם מחזקת ומתגמלת את הנטייה הזו, וגם מגבירה את המוטיבציה של הגדול להציק לאחיו. לכן, בכל פעם שאת 'מריחה' התגרות, או כשהמהומה כבר פרצה, קומי והתרחקי משם מבלי להתערב. את מוזמנת לדווח איך הולך. בהצלחה וחג שמח ליאת

יש לי נער בן 12. מגיל צעיר קיבל והפנים את הרגלי הלמידה שהקניתי לו. אך לצערי הוא מסתפק רק בהכנת ש"ב ותו לא. הוא עתיד להגיע בשנה הבאה לכיתה ז' ואני חוששת לידיעת האנגלית שלו. הוא בסך הכל ילד טוב, ממושמע ועוזר בבית מאוד. אני מנסה לשדל אותו ללמוד ולהשקיע באנגלית והוא משיב שהכין ש"ב וזה מספיק לו. זה מגיע לעימותים רבים סביב האנגלית מה לעשות?

שלום רונית, למה את מתכוונת כשאת אומרת "ללמוד ולהשקיע"? את שייכת לאימהות בנות המזל שהילד שלהן מכין שיעורי בית. מה עוד אפשר לבקש? אנגלית זה באמת דבר חשוב, ואם בנך יבצע את המטלות הבית-ספריות, הוא יידע אנגלית כמו כל בני גילו (ואפילו קצת יותר). מה רע? חג שמח ליאת

יש לי 3 ילדים: בן 12, בן 8 ובת 4. בתי בת ה-4 מרבה להיפגע כל אימת שצועקים עליה (כשצריך), כועסים עליה, או לא מאפשרים לה לעשות דברים בדרכה. בסך הכל היא ילדה מאוד ממושמעת, חכמה, סקרנית, אך היא נוחה מאוד להיפגע. וככזאת היא רצה בוכייה לחדרה. מה לעשות?

שלום שולה, יש אנשים רגישים יותר מאחרים, הנוטים להיפגע בקלות, להיעלב ולבכות גם בתגובה לגירוי רגשי מתון. אם אתם מזהים את הנטייה הזו אצל בתכם, נסו להיות זהירים ומתחשבים יותר, שלא על חשבון הצורך להציב גבול. כלומר, המשיכו להגיד את ה"לא" איפה שצריך, אך עשו זאת בדרך מכבדת עם הווליום המתאים. אם היא כבר נעלבה וברחה לחדרה, נסו לא לאפשר לה להפעיל אתכם באמצעות הדרמה, והישארו ענייניים. אם אתם מרגישים שהגזמתם - התנצלו, ואם לא, הביעו השתתפות בצערה ("אנחנו רואים שנפגעת ומצטערים שכך את מרגישה. אנחנו מחכים לך בסלון, ונשמח אם תצטרפי אלינו כשתגמרי לכעוס/לבכות"). אני מאמינה שככל שתגדל ותתבגר, תשתפר יכולתה להתמודד עם סערת רגשות ופגיעה. בשמחות ליאת

יש לי בעיה רצינית."תקלה" שהיתה בערב לילי הסדר. כל הילדים (10 לפחות) בגילאי 3-12 צפו בתוכנית קופיקו שהורידו להם מהמחשב. לאחר מספר תוכניות הופיע על המסך סרט כחולללל (וזה ברצינות- מי שהוריד את קופיקו טעה)הילדים ראו בערך כ-2 דק' עד שאחד ההורים שם לב. ילדי בני 8 ו- 5 מדברים על זה לפעמים. מה מסבירים? מה אומרים? איך משכיחים? אני אובדת עצות. תודה.

שלום רב, כל מי שהוריד פעם סרטים מאתרי שיתוף כבר מכיר את התופעה, ויודע שמאחורי שמות 'תמימים' כמו "שלגיה", "סינדרלה" או "קופיקו" מסתתר לא מעט זבל. את הנעשה אין להשיב, והילדים נחשפו למה שנחשפו שלא בטובתם. אני מציעה לומר להם שאתם מתנצלים על כך שהשתרבב לסרט שלהם חומר שלא מתאים לילדים. אפשר לנסות לקחת את זה בהומור, ולהבטיח להם שיש דרכים טובות יותר ללמוד על גוף האדם ועל יחסי אהבה. תוכלי לנסות להקשיב לשיח שלהם, ולברר כך מה ראו ומה הייתה השפעת הדברים עליהם. נסי להגיב עניינית, לכוון למה שאת מאמינה שמעסיק אותם ולקוות לטוב. עלינו לזכור שבמוקדם או במאוחר כמעט כל ילד/נער נחשף לתכנים פורנוגרפיים (או לסצינה מביכה אם הוא נכנס במפתיע לחדר השינה של הוריו), ולא תמיד הכל הכל בשליטתנו. ובכל זאת, הרוב המכריע יוצר מזה ללא פגע. לא מעים, לא נורא. בשמחות ליאת

שלום, אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג קליני לילדים (גיל 7) באזור רמת-גן/גבעתיים. תודה מראש וחג שמח מיכל

שלום מיכל, אין אנו נוהגים לפרסם בפורומים שמות של מטפלים, כדי לא להפוך את האתר לבימת פרסום. אם תרצי המלצות מקוראי הפורום, תוכלי לכתוב הודעת המשך ולהוסיף לגוף הודעתך את כתובת המייל האישית שלך. מקווה שתקבלי המלצות לשם. בהצלחה ליאת

לפני מס' ימים מצאתי את בתי בת ה4 שוכבת ללא תחתונים כשילד מהמשפחה יושב לצידה , התברר לי שהיא ביקשה ממנו לגעת לה באיבר המין , ולפני כן היא ביקשה ממנו לסגור את הדלת ואמרה לו שישמור זאת בסוד ( בת 4 ) , מאותו יום אני עוכבת אחרי הילדה , ולצרי זה קורה כל יום , אם אין מישהו לידה שתבקש ממנו לגעת לה אז היא נוגעת לעצמה ! הילדה מתנהגת כרגיל , היא שמחה, משחקת ומדברת כרגיל, היא חזרה לאחרונה להרטיב אך היום האחרונים לא הרטיבה. האם אני צריכה לחשוש מהטרדה מינית ? היא ילדה בת 4 מבינה בזה . חשוב לי לציין שהילדה לא רואה סרטים ותוכניות מלמד של ילדים , ואני ובעלי אפילו לא מתחבקים לידה . מה עליי לעשות ? אני מוטרדת נורא . אגב , בגן לא ראו משהו חריג.

שלום דליה, איני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "היא ילדה בת 4 ומבינה בזה". מה שאת מתארת יכול להיות תמים, ויכול להיות מאד לא! עיסוק יתר באוננות, בעיקר ניסיון לשתף בכך אדם נוסף, והרטבת לילה 'חדשה', הם סימנים מחשידים. אם יש לך ספק - פני להערכה אצל פסיכולוג ילדים. בעיני, עדיפה "אזעקת שווא" על פני התעלמות או הזנחה. בירור אצל פסיכולוג לא יגרום לה כל נזק, ואילו האפשרות שנפלה קרבן להתעללות מינית נושאת פוטנציאל נזק גדול. פני להתייעצות! ליאת

היי זו שוב אני כתבתי לך למטה וראיתי שפספת או במכוו ןו לא במכוון מאחל תחג שמח וכשר אנא השיבי בעת יכולתך דגנית

שלום דגנית, לצערי, כפי שכבר ציינתי בתשובותי הקודמות, לא אוכל לעזור הרבה בפענוח כוונותיו של רועי. יש בו - כמו שאת מרגישה לבד - ניגודים וסתירות, ולא ברור מהן כוונותיו כלפייך. לתחושתי, גם את עצמך לא לגמרי 'סגורה' על הקשר, ואני מאמינה שטיפול פסיכולוגי יוכל לעזור לך להתמקד ולהקשיב לצרכים שלך. אם קשה לך לעמוד בהוצאות של טיפול פרטי, אני ממליצה לך על פנייה לשירותי הייעוץ של האוניברסיטה, שם תוכלי לקבל טיפול מוזל מאד וטוב. מאחלת לך המשך חג שמח ליאת

הילד קטן שלנו) שלישי( מאוד עקשן בגדים חדשים זה בעיה גדולה בשבילו זה יכול לגרום לו לבכי של שעות לאלימות כלפי אחים או ההורים אני בן אדם מאוד חזק אבל זה שובר אותי מה זה? מה אני עושה עם זה?

שלום אנה, לא לגמרי הצלחתי להבין מה בבגד החדש גורם לו להתקף הבכי והאלימות. יתכן שמדובר בסבילות נמוכה למצבים חדשים או בבעיה תחושתית, או בשתיהן. תהיה הסיבה אשר תהיה, אני מציעה לעשות הכל כדי לא להישבר, ולהיות מסוגלת להכיל מצבי רוח זועפים, ואפילו התפרצויות, אצל הילד שלך, ולעמוד מולם כגורם מייצב ומציב גבול, מבלי להתמוטט. ילדים צעירים מתקשים עדיין לווסת רגשות עוצמתיים, והם זקוקים לנו, ההורים, כ"בולמי זעזועים". לכן, כאשר הוא פועל כלפיכם באלימות, עליכם לעצור זאת, ולעזור לו לבטא ולפרוק את התסכול בדרך פחות הרסנית. אם את רוצה לקצר את התהליך, תוכלי להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים, לקבל כיווני מחשבה והנחיות יותר קונקרטיות. בברכת חג שמח ליאת

בתי בת ה-10 טענה בפניי כבר מס' פעמים שבלילה היא שומעת אדם שקורא בשמה ומדבר איתה, ניסיתי להסביר לה שכנראה ששמעה את השכנים מדברים מכיוון שלעתים היא נרדמת עם חלון פתוח אך היא ממש מתעקשת שהיא שומעת את הקול פונה אליה וקורא לה, שאלתי מה הוא אומר לך ? מה את שומעת ? היא אמרה שהוא קורא לה בשמה מס' פעמים. כיצד עלי להגיב? אני מאוד מודאגת. אשמח לתגובה

שלום סמדר, שמיעת קולות יכולה להיות תוצאה של בעיה נוירולוגית או פסיכולוגית. אני מציעה להתייעץ עם רופא הילדים שלכם בתור התחלה, ולפעול בהתאם להמלצתו. בברכה ליאת

שלום רב, אחיינית שלי בת 6.5 לוקחת חפצים רבים ומחביאה אותם. זה החל מאיסוף (כמובן ללא ידיעת הוריה) של איפור של אמא ונתפס בעינינו כהתנהגות של ילדה גנדרנית. לאחרונה המצב הקצין. אחותי מצאה השבוע את כל המיטה שלה מלאה בפירורי ופלים. לאחר מספר ימים המיטה כולה הייתה מרוחה באיפור. היום אחותי הזדעזעה למצוא חבילת סוכר, סוכר וניל ועוד חומרי בישול בארון הבגדים של הילדה. כל זאת מלווה בעקשנות והתפרצויות זעם אל מול סמכות או מרות שאחותי ובעלה מנסים להפעיל בעת הצורך. לעתים הילדה מתעלמת מבקשת הסובבים אותה עד שתופסים אותה פיזית ומבקשים ממנה הקשבה היא לא מגיבה. אנחנו באמת אובדי עצות, בהתחלה חשבנו שמדובר בהפרעת קשב אך זה נראה לנו קצת חמור יותר. מה עושים? למי כדאי לפנות? פסיכולוג?פסיכיאטר? אודה על תשובתך המהירה, אורן

שלום אורן, גם פסיכולוג ילדים קליני וגם פסיכיאטר ילדים הם כתובת ראויה לטיפול בבעיה שאתה מתאר. לעיתים מספיקה התמונה הקלינית כדי לבסס אבחנה, ולפעמים מתעורר צורך באבחון מסודר, שעלול לקחת מעט יותר זמן, אך תוצאותיו מפורטות, כולל המלצות לטיפול מתאים. אני מציעה להתייעץ עם רופא הילדים שלכם, שיוכל להמליץ על מטפלים בסביבתכם, ואולי גם להרגיע אתכם. בשמחות ליאת

שלום, אני גרוש כבר 6 שנים ויש לי שתי ילדות בגילאים 9 ו13 שמגיעות אלי פחות או יותר בסידור רגיל של פעמיים בשבוע וכל שבת שניה. לאחרונה אני מרגיש שהילדה הגדולה מפגינה פחות סבלנות לבילוי המשותף של שלושתנו ובעיקר יש תחושה שאין לה סבלנות לבילוי זמן מרוכז בחברת אחותה הקטנה כך שאני מוצא עצמי יושב עם הקטנה והגדולה מבלה את רוב זמנה בצ'אטים עם החברות שלה בפייסבוק. אני חש שהיא זקוקה ליותר זמן לבד ורוצה להיות שם בשבילה אבל מרגיש שזה כמובן קשה קצת כשאני מחלק את זמני בין שתי הבנות במעט הימים שיש לי. לכן התחלתי להתלבט אם לא הגיע הזמן לחלק אחרת את הסדרי הראיה. אולי לקחת רק ילדה אחת או להוסיף ימים בשבוע כדי לבלות יותר זמן עם הילדות בנפרד. כאמור,אני מרגיש שבעיקר הגדולה זקוקה לזה יותר אבל כמובן מבין את האילוצים של הסדרי הראיה הרגילים. אני בעיקר מעוניין לדעת אם זה נכון ובריא לתכנן את הסדרי הראיה באופן כזה שהילדות יהיו אצלי לסירוגין בנפרד לפחות חלק מהזמן או שבכל מקרה אין להפריד ביניהן. חשבתי אפילו לתת לגדולה עצמאות מוחלטת לבחור איפה היא רוצה להיות במהלך ימי השבוע(כמובן שברור לי שאת כל זה אני צריך לתאם גם עם גרושתי). אשמח מאוד לשמוע עצות והכוונות לגבי האפשרויות העומדות בפני. אני שומע על הרבה הורים שמאבדים את היכולת לתקשר עם ילדיהם בגיל ההתבגרות. תמיד הייתה לי תקשורת מצויינת עם הגדולה ואני לא רוצה שזה ישתנה עכשיו.

שלום זאב, אני מניחה שאתה ער לאזהרותיהם של אנשי המקצוע, הממליצים להימנע ממצב בו "הימים אצל אבא" הם ימים של בילוי ו'הפעלות', בעוד הימים בבית, עם אמא, הם ימים של שגרה אפורה. כיום, הגישה היא התנהלות בשני בתים, כאשר בכל בית (גם אצל אבא, וגם אם זה רק ליומיים בשבוע), מתקיימת שגרת חיים רגילה ויומיומית ככל האפשר. הבנות שלך אכן נמצאות בגילאים קצת 'רחוקים', וקשה לספק לשתיהן פעילות שתעניין את שתיהן. הבשורה הטובה היא, שאתה לא ממש חייב למצוא אחת כזו, ולא נורא בכלל שבתך מנהלת צ'אטים עם חברותיה כשהיא אצלך. הרי זה בדיוק מה שהיא עושה גם בבית של אמא! מתבגרים נוטים להסתגר בחדרם לטובת זה בדיוק, ואני מציעה לא לראות בזה וויתור עליך או שיעמום בביתך. גם כאשר שתי הבנות אצלך, אתה יכול להקדיש זמן לכל אחת מהן, לסירוגין, ממש כמו שהיית עושה לו היית נשאר נשוי לאמא שלהן. כרגע, נדמה לי שאין סיבה ממשית לשנות את הסדרי הראייה, אלא אם מישהי מהבנות תביע רצון מפורש לכך. כמובן שבילוי זמן אקסלוסיבי עם כל אחת מהבנות יכול להיות רעיון מצויין, וראוי שזה יתואם עם גרושתך. נדמה לי שתקשורת פתוחה ועניינית ביניכם תאפשר שבירות שגרה למיניהן, ושינויי הרגלים לכל כיוון שתבחרו. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 14, הוא סובל מ-ADHD. לפעמים נדמה לי שהוא חי בעולם משלו ולא רואה את האחר בכלל. למשל אני יכולה להיות על סולם מנקה בלאגן כל הבית והוא אומר לי אמא אני צריך שתבואי ותראי משהו, ומבחינתו זה לעזוב את הכל וללכת. או שהוא מכריח את האח שלו בן ה10 לשחק איתו במכות וגם אם האח שלו לא רוצה הוא מכריח אותו ולטענתו זה שאחיו יהנה מזה אח"כ גם אם הוא לא רוצה. כשאני מבקשת שקט כי אבא ישן הוא יכול לנגן בגיטרה ולהגיד לי בסדר אני בשקט וימשיך לנגן. האם זה נורמלי? הוא לא מצליח להבין על מה מדברים איתו. האם הוא זקוק לטיפול? ואם כן איזה? אשמח אם תענו לי במהרה.

שלום גלית, התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד, האמינה כי אדם מגיע אל העולם כפקעת של צרכים ודחפים, אותם חייב האדם ללמוד 'לאלף' כדי להפוך לבן-תרבות. היכולת להתחשב ולראות את צרכי הזולת אינה מולדת. התינוק, ובמידה רבה גם הילד, מתנהל עפ"י עיקרון העונג, מבלי להביא בחשבון את רצונותיו וצרכיו של האחר. כדי לצמוח מהפאזה האגוצנטרית, חייב הילד ללמוד כי גם לאחר רצונות וצרכים, והאחר המשמעותי ביותר בחייו זה ההורה. לפעמים, הורים חמים ואוהבים מתאמצים מאד להתכוונן לצרכי הילד, גם על חשבון הצרכים שלהם עצמם. ואז, יום אחד הם מגלים שזה כבר לא חינני, ותולים את האשם באישיותו של הילד. כל ההרצאה הארוכה הזו באה כדי לעודד אתכם לחזור ולהנכיח את עצמכם, את סדר היום שלכם, את ההעדפות שלכם, הרצונות, התביעות והבקשות שלכם. הבן שלכם ייאלץ ללמוד (גם אם באיחור) שעליו להתחשב בכם, לקחת בחשבון שלא תמיד תהיי לצידו ברגע שירצה, ושעליו להפסיק לנגן כשאבא ישן. במילים אחרות קוראים לזה (נכון!) - גבולות!. במקום לשלוח את הנער לטיפול, אני מציעה לכם לנסות להגיע קודם להדרכת הורים, שתנחה אתכם כיצד לדרוש באסרטיביות ובעקביות התחשבות ושיתוף פעולה בבית, לרווחת בני המשפחה כולם. זכרו ש-ADHD היא אינה מחלה, ואינה מזכה אותו ב'פטור' מהתחשבות בבני הבית (גדולים כקטנים). בהצלחה ליאת

יש לי בת בכתה ח'. עד השנה היא למדה בכלל לא רע. היה לה ממוצע ציונים של 80. השנה חלה הדרדרות נוראית בלימודים. היא לא עושה שיעורים ולא לומדת למבחנים.היא בכלל חיה בעולם אחר.(אפילו תפסתי אןתה בשקרים).הראש שלה בפייס בוק, בבגדים בבנים,אני כל הזמן מסבירה לה שעליה להשקיע בלימודים-(אני מדברת לקיר). אפילו פניתי למחנכת וליועצת ביה"ס-הכל ללא הואיל!!! אני מוכנה לעזור,אני אומרת לה שלכל תלמיד יש קשיים, רק שתדבר ואעזור. מורים פרטיים וכדומה. גם כאן איו כל כך הענות מצידה.... אני פשוט אובדת עצות!!!!

שלום סיגל, בתך אכן הגיעה לגיל שבו הפייסבוק, הבגדים והבנים מעניינים ומושכים הרבה יותר מהלימודים, ולכן יש טעם להישאר עם אצבע על הדופק ולהפגין מעט יותר מעורבות ועידוד בנושא ביה"ס. עלייך לזכור שאת היא זו הממונה על 'ברז המשאבים' של הבית, והיכולת של בתך לצאת לבילויים ולקניות תלויה כמעט לגמרי ברצונך הטוב ובהסכמתך. תוכלי לנצל עובדה זו ולעזור לבתך לרענן את סדרי העדיפויות ("לא יוצאים לבילוי ערב לפני מבחן") ברוח עמדותייך שלך. מרוח הדברים שלך התעוררה אצלי דאגה אשר ליכולתך לעמוד מולה כאמא אסרטיבית וסמכותית, ויתכן שתוכלי להרוויח מהדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים/מתבגרים. זכרי שיש לך תפקיד כדמות סמכות בחיי בתך, ויש לך לא מעט כוח. את הסמכות והכוח רצוי לנצל בתבונה, ולא בדרך של מאבק. בדר"כ הסכמים והידברות עדיפים ביחסי הורים-מתבגרים, ואז יש סיכוי טוב יותר שהילדים יהיו יותר משתפי פעולה ופחות מרדניים. ועוד משהו - נסי להתקרב לבתך, להתעניין בתחומי העיסוק שלה, לקחת חלק בעולמה וחוויותיה, ולא להישאר רק דמות נוזפת. לפעמים מה שלא הולך בכוח ובתוכחות, הולך רק מתוך אמון ויחסי קרבה. אווירה של חוסר שיפוטיות בבית, של אמון ופתיחות, יכולה לצמצם למינימום את הצורך/הנטייה לשקר. חושבת שתצליחי? ליאת

אני מודה עליאת על התשובה וההתייחסות. אשמח ללכת ליעוץ לפסיכולוגי ילדים ומתבגרים(גם המחנכת וגם היעוצת לא נתנו לי מענה . היועצת וגם המחנכחת לא כל כך לוקחים אותי ברצינות כי בביה"ס היא ילדה טובה-לא מפריעה בשעורים.) אשמח לקבל המלצה על יועצ/ת באזור פ"ת. אני כל הזמן מנסה לעשות הסכמים על ביתי .הבעיה היא שהיא לא עומדת בהסכמים. נכון שהציאה לבילויים ולקניות הם בשליטתי!! אבל, השעות שהיא יושבת על הפייס בוק זה כבר לא נורמאלי.היא התחייבה להשתפר בציונים במחצית השנה-ןכלום!!! בחג אפילו הבטחתי פלאפון אייפוד חדש -רק אם תביא תעודה טובה. אם לא אז כלום.

שלום רב, פניתי מספר פעמים לפורום שלך,קיבלתי תשובות שעזרו לי מאודהיום אני פונה לגבי בני ב- 4 ו- 3 חודשים. אח תאום.הוא ילד שנראה לי מעט היפראקטיבי לצערי אחיו הגדול כזה כך שאני יודעת ומכירה את התופעות.כשמשהו לא מוצא חן בעיניו בין כל שאר התגובות הוא אומר " אני רוצה למות" לא יודעת עד כמה הוא מבין מה זה למות אבל אני לא יודעת כיצד להתייחס למילים אלה. אודה להתייחסותך כיצד להגיב . בברכת חג שמח

שלום שנידן, בדרך כלל, ילד שאומר "אני רוצה למות" כשמשהו לא מוצא חן בעיניו, עושה זאת כי הוא למד שאמירה זו מותירה רושם עז על המבוגר. ברוב המקרים, כפי שאת מציינת, הילד לא מבין את מלוא המשמעות של דבריו, ולכן קשה להניח על קיומה של מחשבה או כוונה אובדנית. כאשר בנך אומר זאת, תוכלי להתייחס לתוכן הסמוי של הדברים, ופחות ל"רוצה למות". כלומר, תוכלי להגיב ולומר משהו כמו "אם אתה אומר את זה, בטח כרגע אתה מרגיש ממש רע. בוא נחשוב מה יכול לעזור לך כרגע להתגבר על ההרגשה הזאת". כמובן שהפיתרון הוא לא להיכנע לרצונו, אלא רק להיענות למצבו הרגשי הסוער באותו רגע. "לפעמים גם אני נורא מתעצבנת ממשהו, ומרגישה בדיוק כמוך. לפעמים עוזר לי שאני מוצאת לי משהו אחר לעשות, או מישהו לדבר איתו, או משהו שעוזר לי להסיח את הדעת ממה שהכעיס אותי כ"כ. אולי תוכל לנסות גם?". אם הוא ממשיך להגיד שהוא רוצה למות, נסי להישאר שלווה ככל שתוכלי, ולומר בקצרה "חבל לי שככה אתה מרגיש. אני מקווה שעוד כמה דקות זה יעבור ותרגיש קצת יותר טוב". בואי נקווה שעמדה אמפתית אך לא מבוהלת מדי מצידך, תוציא את העוקץ מהביטוי הזה. חג פסח שמח ונעים ליאת

שלום. שירה בת שנתיים וחודש ומפותחת מאוד בעיקר ברמה וורבלית וחשיבתית. יש לה אוצר מילים רחב (הכולל כעת גם מספר מילים באנגלית). היא זוכרת מהר מאוד שירים (החדש - מה נשתנה). מאוד אוהבת ספרים וכבר יודעת בע"פ לדפדף בהם ולהקריא מתוכם, נכון. יודעת לעשות הקשרים נכונים (אם מדקלמים לה שיר של ח.נ. ביאליק היא מזכירה מיוזמתה אלו עוד שירים יש בספר זה). זוכרת ומקשרת נכון דמויות מצוירות שהיא מכירה. ניתן וכיף לנהל איתה שיחה בעלת תכנים, השאלות שהיא שואלת הן בעלות תוכן. משחקת ומטפלת יפה מאוד בבובות. בגדול היא ילדה שסופגת, מבינה את הנעשה סביבה, לומדת ומתפתחת, לדעתי מהר מאוד. שירה צפויה להתחיל ללכת לגן בשנה הבאה. עד אז היא במסגרת ביתית, מטופלת ומוגדלת על-ידי אביה. משתתפת בחוג ריתמוזיקה ולאחרונה החלנו לחשוף אותה גם לפעילות שעת סיפור בסיפרייה. היא ילדה חברותית, נוח לה מאוד בחברת מבוגרים שתמיד מתלהבים ממנה מאוד. יש לה חברים ממסגרת החוג ובת-דודה שקטנה ממנה בחמישה חודשים איתה היא אוהבת להפגש ולדבר. רציתי להתייעץ האם יש בגיל זה טעם לבחון סוג של אבחון התפתחותי שכלי, והאם ישנה מסגרת רלוונטית לעזור ולממש מה שנראה לנו כפוטניציאל?

שלום אמא של שירה, אני סבורה שבגיל שנתיים אין טעם לנסות לאמוד את הפוטנציאל האינטלקטואלי של הילדים, גם כי כלי המדידה בגיל זה אינם מדויקים, וגם כי אין באמת מה לעשות עם המידע הזה. הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות למען מימוש הפוטנציאל של שירה הוא להמשיך לחשוף אותה לסביבה עשירה ומגוונת, לפעילויות המזמינות חשיבה, יוזמה ויצירה, ולמפגשים חברתיים המותאמים לגילה. בברכה ליאת

מטרת השאלה היתה במטרה לדעת איך אפשר לעזור לה להתפתח בהתאם ליכולותיה, בהתאמה לעיניין שהיא מגלה, זאת כמובן בלי לשכוח שהיא בסה"כ ילדונת שנהנית. חשבנו אולי על חוג אנגלית. שמנו לב שהיא התחילה לקלוט יפה ולהשתמש במילים ומשפטים שקלטה מהתוכנית "דורה" (זה כמעט הטלוויזיה היחידה שהיא רואה ומאוד אוהבת). השאלה היא אם בכלל כדאי להתחיל עם משהו כ"כ "רציני"./"ממוסד" כי בסה"כ היא קולטת יפה מהתוכנית, אולי לעת עתה זה מספיק? והאם ישנם עוד רעיונות לגירויים התפתחויים נוספים שכאלו בגיל כזה? לפני שהיו לי ילדים תמיד הסתכלתי בעין בקורתית משהו על העמסה על ילדים קטנים, וחשבתי שחשוב מאוד לתת להם להנות ולהיות ילדים, אבל נראה ששירה נהנית, רוצה ויכולה הרבה

היי שוב, בעיני, עבור ילדה בת שנתיים הגדלה בישראל, חוג אנגלית הוא רלוונטי בדיוק כמו אלגברה ליניארית. לטעמי, עדיף להעשיר את עולמה בגרייה המותאמת לגילה, לאורח חייה ולתרבות בה היא גדלה ומתחנכת. כהורים, עלינו לספק סביבה עשירה ומיטבית, שתאפשר לילדים לגדול באווירה של עניין וחקרנות. בקרי איתה בספרייה, בנגריה, ברפת ובלול, בסופרמרקט, בפרדס, ובשדות השיבולים. הללו יעשירו אותה וימלאו אותה בחוויות חושיות מגוונות, ויקדמו את התפתחותה האינטלקטואלית הרבה מעבר לעוד כמה מילים בשפה זרה, שאינה רלוונטית לה כלל כרגע. בהצלחה ליאת

נולד לנו תינוק חדש לפני כחודש ובני הבכור ( בן 3) מאוד כועס עלי. לפני הילדה הוא תמיד העדיף להיות איתי, לעשות איתי דברים וכיום הוא רוצה רק את אבא וכל הזמן כועס עלי ואומר שהוא "לא חבר שלי" ומבקש שאני אלך ממנו ולא אתקרב אליו. אני משתדלת לבלות איתו כל יום זמן אחת על אחד אבל לאחרונה הוא לא מעוניין. אני מבינה שהוא כועס ושאלתי היא איך אני צריכה להגיב להתפרצויות הכעס שלו כלפי?

שלום ענת, מזל טוב! לידת התינוק השני היא אירוע מאתגר לא פחות מזו של הראשון, בהיותה מגדירה מחדש את מערך התפקידים במשפחה, ומערערת את הסדר הישן לו הורגלנו. בנך מתקשה עדיין להכיל את השינוי, וצריך לתת לו זמן. ההיצמדות לאבא היא - מבחינתו - פיתרון מצוין, והייתי מאפשרת לו להישען זמנית על הפיתרון שמצא, מבלי להיעלב, למחות או להילחם בכך. בד בבד, נסי לעודד אותו למצוא את דרכו חזרה אלייך, ולהיווכח שאהבתך אליו נותרה כשהייתה. מול התפרצויות הזעם אני מציעה להגיב בהבנה ורגישות, אך מבלי לאפשר לו לפגוע פיזית בך או בתינוק. תוכלי לתקף את רגשותיו ולומר "אני רואה שאתה כועס עכשיו. אולי קשה לך לראות אותי עסוקה עם התינוק החדש. גם אני מתגעגעת לימים שהיה לנו המון זמן יחד. אבל עכשיו אנחנו משפחה גדולה יותר, וכולנו נצטרך ללמוד להסתדר עם זה". כך את משדרת הבנה ואמפתיה לרגשותיו, אך מסמנת גם את גבולות המציאות. קחו לעצמכם זמן להתארגנות. לאף אחד זה לא פשוט, ובכל זאת, בכל הבתים שיווי המשקל חוזר זמן מה לאחר הלידה. חג שמח והרבה נחת ליאת

אחרי שזחל תקופה של כחודשיים והוא כיום בן 11 חודש . הרופאים לא מוצאים כלום בנתיים ולמרות שהילד מקטר כשהוא מנסה לזחול (הוא לא מנסה הרבה) אני לא רגועה משום כיוון. מבחינה פסיכולוגית לא ברור לי מה המשמעות של כזה דבר, האם זה נפוץ וכמה זמן לצפות שזה יימשך? מאוד אודה לכמה מילים מרגיעות גלית

שלום גלית, אני לא בטוחה שאני הכתובת הנכונה, מאחר שמדובר בתפקוד מוטורי במהותו ולא רגשי-פסיכולוגי. לזחילה יש השלכות על ההתפתחות המוחית והמיומנויות המרחביות, אך ידוע לי שיש ילדים שמדלגים על השלב הזה והתפתחותם אינה נפגעת. נסי להפנות את שאלתך לגורם מקצועי, כמו מרפאה בעיסוק או פיזיותרפיסטית של תינוקות. בהצלחה ליאת

מזה חודש אני ואשתי בתהליכי גירושים, חיים באותו בית ויש לנו ילד בן שנתיים. האוירה מתוחה ביותר ואין בבית תקשורת פרט לעניינים קורקטיים על הילד. כאשר שנינו בבית, האם עבור הילד היא המרכז ורק כשאני איתו לבד- דבר שקורה לא מעט 3 ימים או ערבים בשבוע, אז הוא איתי ומתנהג כרגיל. בנוסף, לאחרונה הפך תוקפני- מרביץ ואף נושך בגן ובבית, מניח שזה קשור לחוויות שגם הוא חווה. שאלתי- האם מזה חודש נותנת לילד לישון בלילה במיטה הזוגית שבחדר השינה, כך שמיטתו בחדר הילדים כבר לא משמשת אותו. אציין שאיני ישן יותר איתה אלא בחדר השני כשהילד קם בבוקר והאם אינו לידו ואני איתו- הוא נכנס לבכי תמרורים ומחפש את האימא - רק אחרי כרבע שעה אני מצליח להרגיעו. האם הדבר נכון או שכדאי להמליץ לה להחזירו אחרי שנרדם לידה לישון בחדר שלו ובמיטה שלו. הערתי לה על כך, אולם אינה מקשיבה לי. הערכתי שזה עונה בעיקר על הצורך שלה ולא שלו. הילד בלי קשר אינו ישן יותר מדי ונרדם מאז ומתמיד בשעה מאוחרת, והיום אף יותר- הוא אינו נרדם לפני עשר וישן שעת צהריים בגן כשעה וחצי מדי יום. (בהנחה שמדווחים לנו אמת) על תשובתך אודה

שלום משה, גם אני סבורה שמקום השינה ה'נכון' של ילדים הוא המיטה שלהם, גם אם במיטה הזוגית של ההורים התפנה מקום. כמו שאתה מציין נכון, ברוב המקרים העברת הילד למיטת ההורה/הורים משרתת את הצורך של ההורה, ואינה נובעת מרציונל חינוכי. למרבה הצער, מה שמתחיל כסוג של פיצוי או נחמה (עבור הילד או ההורה), הופך בהמשך להרגל מעיק, שכדי להיפטר ממנו נדרשים הרבה מאמצים. אם אתם עדיין מסוגלים לקיים תקשורת בונה, תוכל לנסות לשכנע את אשתך לסגת מהנוהג הזה. אני מעודדת אותך להמשיך להתעקש על הטיפול בנך, גם אם הוא מרים קול מחאה. ילדים צעירים עלולים בשלב כלשהו לפתח העדפה לכאורה כלפי אחד ההורים. התעקשות על הילד, מבלי להיעלב או לנסות לשחד אותו, יכולה לעשות לזה סוף, במוקדם או במאוחר. בברכה ליאת

בני ב 6 בכור כילד ונכד ראשון.יש לו אחות בת 3 מאוד דעתנית ושומרת על מקומה.לפני מס חודשים החלו התקפי זעם וקושי להתמודד עם תסכולים וכעסים. הוא מתפרף על דברים מאוד קטנים וסיטוציה יכולה לצאת משליטה מהר מאוד ולהגיע להתפרצות זעם חריפה שלו שמתבטאת בצעקות ואף לעיתים אלימות כלפי חפצים ורכוש.כרגע אני עובדת איתו בשיחות הסברים, טבלאות התנהגותיות וגבולות מאוד ברורים. חשוב לציין שלילד יש קווים פרפקציוניסטים ודימוי עצמי די נמוך למרות שכל היום אומרים לו כמה הוא נהדר. לדוגמא כשציור לא יוצא לו בדיוק כמו שהוא דמיין אותו הוא מנסה שוב ושוב עד שזה מתסכל אותוומוציא ממנו כעסים. היום אני עובדת איתו בשיחות על "מה שיוצא אני מרוצה" ושאין אף אחד מושלם במקביל מה זה אומר עליו אם זה לא יוצא מושלם. בינתיים לאורך כל העבודה איתו יש שיפור קל אך יש גם ימים קשים ומתסכלים עבורו וגם עבורי.האם יש עוד משהו לעשות.חשוב לציין שאחותו לוקחת לו הרבה מקום וזה גם מאוד מתסכל אותו, הם רבים המון על מקום. בנוסף בגן הוא מאוד נענה לסמכות וכל ההורים והגננות משבחות איזה ילד מדהים הוא.

שלום מורן, כדי לדעת מה 'נכון' לעשות (אם יש בכלל דבר כזה), חשוב להבין היטב את המקור לקושי. למשל, לילד פרפקציוניסט לא תמיד נכון להגיד כל הזמן כמה הוא נהדר, שכן הפחד שלו לאבד את ההתפעלות שלכם עלול להחריף עקב כך, ולשתק אותו אף יותר. ילד שמשקיע משאבים רבים בלהיות מקסים ומרצה, עלול להישאר בלי משאבים זמינים במצבי משבר, ואז להגיב בהתפרצות זעם. אני מציעה לעשות מאמץ לשמור על איזון ועקביות בכל הנוגע להצבת גבולות, ולהיות קשובים גם לצרכים שלו כילד קטן, הזקוק לאהבה, מגע ותשומת לב, ללא קשר להישגים והצטיינויות. בברכה ליאת

ברצוני לדעת כמה השתתפות ההורים עבור טיפול לילד בן 3 אצל פסיכולוג בקופ"ח מכבי.

שלום גלית, לצערי, איני יודעת להשיב על שאלתך. אין לי ספק שבמוקד המידע של מכבי ישמחו לספק לך את המידע. את מוזמנת לעדכן אותנו במידע החשוב הזה. סופשבוע נעים ליאת

היי ליאת, אני גלית... זוכרת? עם עדכונים לגבי בתי בת ה 4וחצי עם קשיים בעבר סביב הולדת אחותה כיום בת שנה וחצי. אז קודם כל, ההתפרצויות פחתו עד כמעט נעלמו לחלוטין. ישנה הרבה יותר רגיעה, ואני קצת גאה שהצלחנו לעזור לה ללמוד לדבר את הקושי ולמר: אני עצובה בגללך, אני כועסת בגללך... ועוד משהו מדהים. כשהיא היתה צעירה בחצי שנה והיתה מרביצה החלטנו כי מה שמתאים לנו זה שהיא תשב כמה דקות בחדרה עם דלת פתוחה ותרגע שם כי היתה לי תחושה שרק כך גם אני עצמי מסוגלת להרגע. ולאחרנה, כשהיא מתחילה משהו בכיוון, אני אוחזת בה בכאילו חיבוק מאחוה והיא קצת בוכה אבל אני אומרת לה שאני אוחזת בה עד שתצליח להרגע ו א זה עובד הרבה יותר מהר. ב. אין מאבק כוחות כמו פעם, וג. היא מבקשת אחר כך להיות בידיים שלי. נכון מדהים? נורא כיף שאחרי עבודה קשה יש תגמול ואני תוהה מתי יהיה האתגר הבא. חג שמח ותמשיכי לסייע לכל הקוראים כפי שהנך תודה

היי גלית, אחת מנקודות האור במקצוע שלי, זו הזכות ללוות אנשים, לחזות בשינויים המתרחשים בחייהם, ולשמוח באושרם כאשר הוא מגיע. והנה, אפילו כאן, בפורום שלנו, כבר נוצרת המשכיות נעימה, תינוקות הופכים לפעוטות, ואח"כ לילדים, ואנחנו ההורים גדלים יחד איתם, מחכימים, משתכללים, מתייעלים, עושים כמיטב יכולתנו במלאכת ההורות. תודה שאת משתפת בבשורות הטובות, ונותנת כך תקווה ועידוד גם להורים אחרים. יישר כוח וחג שמח ליאת

היי ליאת מתייעצת וחוזרת שנית שוחחתי איתך כאן לא לפני זמן רב -על החבר מוזר שלא יודעת אם ידיד או חבר וכו לדעתי היו םאנחנו כבר חברים,לא בטוחה הבחור הלך איתי ברחוב עם החזקת ידיים יותר מ5 דקות כבר...הבחור ממש מחבק ומנשק אותי,לא בפה,בצוואר,בלחי, דבר מוזר שקרה אתמול.. הרי את זוכרת,ספרתי לך שהבחור מעין חסר רגש,מה זאת אומרת?הוא חרוץ וחתיך בעל אופי מושלם אוהבת אותו מתה עליו מאוד,אבל...יש רק בעיה אחת את יכולה לבכות לו מול הפרצוף ולא יתרגש,או למשל את יכולה לא לשמוע ממנו כמה ימים ברצף,הוא לא מתקשר אם את לא מתקשרת לא יוזם אם את לא יוזמת מאידך שקמתצי בבוקר שלח לי אמאאס שיהיה ל ךיום נפלא וכאלה.. הבחור אמר לי אתמו לשהוא חושב שיש לו תסמונת אספרגרגר או משהו כזה,עין חרדה חברתית ושהוא התחיל עם קלטות פסיכולוגיות איך זה יכול להיות?מתקשה להאמין לו שהוא חסר רגש ושיש לו בעיה כזו הוא בן אדם מחונן וחכם ולא מתקשה בשפה וכו ובתקשורת,היו לו כבר 2 חברות לפניי-1 שש שני םאחת 3 שנים אבל הוא מופנם סר בטחון ביישן אני מרגישה לא בנוח לדבר אית ועל הדכאון מהעבר או על חברות מהעבר או לשאו לאם הוא ידיד או חבר שהוא איתי טוב לי איתו אנחנו או בפארקים או עושים הליכה של חצי שעה ברגל או סתם יושבים לאכול או לשתות מילקשיק וכאלה אבל ...בעמיםי שנפגשים בשבוע למרות שמאושרת וכיף לי עד כל העולם,אחרכך הוא שבוע לא מתקשר לא בא לא כותב וכלו םאם אני לא מתקשרת אני מרגישה שהוא אחלה בן אדם וטוב וחם ואוהב מצד שני קר,חסר רגש כמו שהוא אמר אבל מתקשה להאמין שזה התסמונת שהוא חושב אחרת היו מגלים מזמן לא? מה את אומרת ליאת?תרגיעי אותי בבקשה,איך צריכה להתנהג ומה מציעה לעשות האים להמשיך קשר כל עוד אין לי משהו אחר ואני מאוד אוהבת אותו בעמקי ליבי או להגיד לו משהו,ואני לא כלכך מסוגלת-הוא חמוד ביישן מופנם וחסר בטחון לפעמים הוא אף פעם לא קורא לי בשם חיבה אלא אם כן מאחורי האימייל או אסאמאס,הוא לא מצלצל אלי וזה מפריע לי עד מאוד מאידך הוא סטודנט עסוק אבל טלפון ביום לחברה שלך יכול להקדיש אף פעם לא אמר אם אני ברה או דידיה ומה מרגיש אלי מצד שני הוא כזה כמה פעמים חיבק אותי כמה פעמים חימם אותי שהיה קר שאל-איפה קר לך אמרתי בידיים חימם את הידיים,עשה לי צמה,ניסה לבקש ממני לשתות מאותה הכוס,כבר יצא פעמיים שבהומור בצחוק אמר לי-רואה בונים פה בני ןאולי נגור פעם יחד חחח וכל מיני כאלה אז מה עושים?אני כולי מבולבות...אני צריכה קשר בעצמי,אבל מפחדת שאם זה הולך להיו תקשר רציני הבן אדם ימשיך להיו תקר וחסר רגש על כל הטוב שבו ו7אני מתה עליו מה עושים? תודהר בה וחג שמח תודה ליאתי

שלום דגנית, כמובן שלא אוכל לאבחן את החבר שלך ולומר לך האם וממה הוא סובל, ולכן אין לך ברירה אלא להסתמך על מה שהוא עצמו אומר לך ועל תחושות הבטן שלך. את קצת 'מתלוננת' על הקשיים שלו בתקשורת, ועל חוסר הבהירות שלו (עד היום אינך יודעת מה יחסו כלפייך וכיצד הוא רואה את הקשר שלכם). הוא מודה בקשיים שלו, ומעיד על עצמו כבעל חרדה חברתית ובעיות תקשורת. גם את מעידה על עצמך שאת חששנית, ולא מסוגלת לנהל עמו שיחה ישירה על הקשר שלכם. נדמה לי שעם כ"כ הרבה מעצורים, ועם חוסר היכולת לנהל שיחה פתוחה וישירה, הקשר שלכם נמצא בסיכון: סיכון לחוסר הבנה, לפגיעה, לאכזבה. קשר אמיתי ובוגר אין פירושו רק מגע פיזי ושמות חיבה, אלא יכולת לקיים אינטימיות רגשית, שיתוף וקרבה. עד שמישהו מכם לא יעשה את הצעד הראשון, כל סימני השאלה יישארו תלויים ועומדים. לכן, אני מעודדת אותך לפתוח בפניו (בזהירות ובהדרגה) את לבך ותחושותייך, להזמין אותו לדבר על תחושותיו ורגשותיו כלפייך וכלפי קשר בכלל, ולבחון את המשך הקשר בהתאם. את, כמובן, יכולה להמשיך 'לזרום', ולשאת את המתח הכרוך באי-הידיעה. יש לא מעט אנשים שמצליחים ליהנות גם ככה. מאחלת לכם חג נעים. עונת האביב טובה לאוהבים... ליאת

שלום ליאת חג אביב שמח ותודהר בה ושבת שלום רציתי לבגיד,שאתמול נפגשנו...היה הכי כיף בעולם-הוא עשה לי צמה,שיחק לי בשיער,ביקש שאשב עליו,חיבק אותי מעט אבל כל זה...בגלל שאני התחלתי כאילו לבקש...כלומר,רמזתי...כלומר,היה לי קר ורציתי שיחמם אותי,וכאלה הבחור חמוד-סוטי סויט אבל קשה לי שבהוא קר לאחרונה בסמסים הוא קרה לי פעם אחת מתוקה ופעם אחת דגניתוש.. זה קרה רק פעמיים. מה שן הוא ילד טוב ירושליים-תמיד ילווה עד לתחנה ויחכה איתי,תמיד ילטף את הצוואר ויתן נשיקות בלחי לשלום תמיד יחבקר אבל זה רק בפגישה הלוך בפגישה חזור לפני עליה לאוטובס וזהו הוא לא מתקשר,לא מפרגן לא כלום אני הבנתי מאיזהשהוא מיי שלוף,ושלחתי כמובן בחזרה מיי לעידוד מלא סמיילים וכו שהיו לו רק 2 חברות בחיים שהן היו הכולח בשבילו,כל הבחרים היחידים שלו ועכשיו הוא מרגיש שאם חלילה יפצע או יפגע חוץ ממני אולי איש לא יעזור לו, שלחתי לו מייל עידוד,אני חושבת ומבולבלת מעט-תגידי מה את חושבת ד"ר,אבל...נראה לי שזה פגע נפשי עמוק מחברה שעזבה אותו היו ל ו2 חברות 1 שש שנים 1 שלוש שנים והן זרקו אותו מ שנקרא בלי סיבה-לא חזקרתי למה אבל כמעט בטוחה שזה הן עזבו אותו והוא מרגיש בודד ומסכן-והוא טוען שבעצמו שהוא חסר רגשות וקר,שהוא יכול פתאום לצחוק מבדיחו תשל שואה או פדופילים או תינוקות מתים ובקושי מחייך....אני לא יודעת מה עובר עליו ואיך לשנות כרגע הוא מתוק ומקסים בעיני ואין לי עוד חבר אחר ושנים אני רוצה מאוד קשר...אז אפילו כידיד קרוב מאוד מאוד אני אוהבת אותו...אולי זה ילך ויתקדם,מאידך אם רוצים לבנו תעל קשר עמוק אני חייב איכשהוא לפעול הוא כלכך עדין ופגוע עדיין נפשית עמוק מהחברה ההיא שאני חוששת לדבר איתו על זה שמא אפגע בו0-ואיך בכלל להתחיל?ומה להגיד?האים את חושבת שאוכל להגיד בלי לפגוע? אני אומנם רגישה,אבל רועיקי שלי הוא בן יחיד,אין לו אחים-ואני הגשתי את מה שהוא מרגיש וכאילו בכיתי בלב,הוא כותב הכול,ממש הכול מכל הלב אבל במייל,לא פנים אל פנים-הוא כותב בסמסים,הוא לא מסתיר וגם לא יוצא עם אחרו תבב"ה...הוא הזמי ןאותי לישון אצלו והוא גר רחוק ממני-למרו תשבעצם אני דיי הזמנתי עצמי להכיר את הוריו ומשפחתו אך איש ר לי.. כשארמתי לו רק אם אתה רוצה אני אבוא הוא אמר בוודאי שאני רוצה ונתן לי נשיקה בלחי יש אומרי םשהצפרפתית תגיע רק בהמשךל יש אומרי םשהוא ביישן יש אומרים מי יודע אולי לא יהיה אני לא מסוגלת לקור,אף פעם לא אמר לי ני אוהב אותך אף פעם לא שילם עלי אף פעם לא קנה לי אף פעם לא כינה כינויי חיבה אף פעם לא חיבק ארוכות אלא למספר שניו תאך פעמים אחרונות שנפגשנו הוא קצת התחיל להתקרב,פעם אחת אמר לי בסמס מתוקה-אבל רק בסמס,פעמיים רמז שרוצה לעשות לי צמה,פעם אחת שאשן אצלו פעם אחרת משהו אחר עדיין חיבוק ומלא נשיקות וליטוף-רק בלחי /או בצוואר ורק שנפרדים הבייתה לפני האוטובוס אז מה את אומרת? לדעתך יש קשר לזה שהוא בן יחיד?או לדכאון מהחברה?זה יכול להיות מזה?מה היא כבר עשתה לו?מה היא גרמה לו?שיהיו ביריאם שניהם אבל עד כדי כך?אני לא יודעת מה זה אהבה...זה עוד חבר ראשון שלי...אבל מכל המחזרים יודעת איך צריך להרגיש ואני מרגישה כרגע שהוא מלך החמודיםמצד אחד מצד שני ביישן חסר בטחון וקצת קר וחסר רגש,,אבל לא באמת...רואי םשזה בא ממקום רוצה וכל יכול כי פגוע עמוקות הוא אמר שהוא עושה טיפולים בקלטות לחרדה קשקש משהו אבל לא פירט ולא נעים לשאול בקיצור מה את מציעה?לדעתך יש קשר לתסמונת או לחרדה ומה ההבדל ביניהם איך יוצאים מזה איך מאבחנים -האים יש קשר בכלל לדכאון מפרידה מחברות גם אם מכחיש? אתמו לבלילה או שלשום כתבתי לו מיי לארוך מלא חייכנים עם עידודים וחיזוקים ואמרתי לו כמה הוא טוב ויש בו המון חיובי ושאני אוהבת אותו המון ושיש לו הורי םשאוהבים ושלא ירגיש לבד והוא ענה שהוא שמח מאוד לקבלאותו ושהוא מעריך וכיף לו לקבל את זה ותודהר בה מאידך עוד לא רשם לי אףך פע םאו אמר-אני אוהב אותך גם אני לא יודעת אם אני חברה שנועדה למלא חלל של חסרון מההיא או שאוהב אותי באמת-הוא כלכך ילד טוב ואני חושבת שזה כן בא מאהבה אך מתבייש מה עושים מכאן? תודהר בה לך מקרב לב דגנית