פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, הבן שלנו בן שנתיים,מאוד פעיל, שמח,משחק יפה עם אחיו הגדול וחברים מהגן. אך לאחרונה, הגננת הפנתה את תשומת ליבנו שהוא אוכל חולצה. מכניס חולצה לפה ומוצץ אותה. בבית זה קורה מעט אך הרבה בגן. מה עלינו לעשות? האם זה יכול להצביע עם קושי כלשהו?

שלום רב, מציצת אצבע, מוצץ, דש הבגד או קצה שמיכה, היא התנהגות נפוצה בשנות הילדות, ויש בה מרכיב מנחם ומרגיע. זה יכול לקרות במצבים של מתח, געגוע להורה, עייפות או קושי רגשי אחר המתעורר זמנית בגן (או בבית). בגיל שנתיים לא הייתי מתרגשת מזה יותר מדי, שכן מדובר בהתנהגות נורמטיבית. לכל היותר, אפשר לנסות לגשת אליו, להתייחס בחמימות למה שעובר עליו ברגע זה, ולהציע התנהגות חליפית מסיחה. לא בטוח שמוכרחים... חג שמח ליאת

שלום רב, בני בן שלוש, מאוד מפותח ומאוד תקשורתי. לאחרונה קרו מספר תקריות בהן "תפסנו" אותו מביט לעבר מנורת הלוגן למשך מספר שניות (לא ברור כמה, כי מייד קראנו לו כדי שיסיט את מבטו). מיד אחר כך הוא התלונן על כאבים בעיניים וכיסה אותן עם היד (לפחות רבע שעה). התגובה שלנו בכל המקרים היתה חזקה - קצת הפחדנו אותו על הנזק שיכול להגרם לו, קצת כעסנו, מאוד דאגנו. הוא בעצמו מאוד נבהל, היה בהלם והסתגר בעצמו למשך כרבע שעה. 1. כיצד עלינו לנהוג בפעם הבאה? 2. איך מונעים התנהגות כזו בעתיד? 3. למה הוא לא לומד מהניסיון וממשיך להתנסות הבזה? 4. האם זה סוג של בדיקת גבולות? בברכה, -לירן

שלום לירן, איני מכירה את הסכנה הטמונה במנורות הלוגן, או בהתבוננות בהן. אם קיימת סכנה כזו, מוטב להפנות את המנורה אל התקרה, ליהנות מהאור החוזר (ולא הישיר). אחרי הכל, כהורים עלינו לחזות סכנות בריאותיות, ולהרחיק את הסכנה מהילדים. עלינו לזכור שילדים חווים את העולם (כבטוח, נעים או מסוכן) בתיווכם של ההורים. כאשר אתם מגיבים בקיצוניות או בחרדה מוגזמת ולא תואמת למצבים שהאיום בהם קטן מאד או מתון, משהו ב'סרגל' הפנימי של הילד עלול להתעוות ("זאב זאב"), והוא עלול להתקשות בזיהוי נכון של סכנה. מעבר לכך, יש ילדים הנמשכים למצבי איום וריגוש, ותגובות מוגזמות כאלה כמוהן כהזמנה לאתגר. בקצור - נסו ליצור עבור הילדים סביבה בטוחה ומוגנת, כך שהצורך להזדעק ולהציל אותם מקטסטרופה יקטן למינימום, לפחות בגבולות הבית. בשמחות ליאת

אני אמא עם קשיים רבים בריאותי שמקשים עליי מאוד. במיוחד שאין לי עזרה בבית ואז אני נעלצת לבקש מכל בני הבית. דברים מינימלים .שבכל בית עושים . לפחות תחזירו את הדברים שלכם למקום. עד עכשיו אני זאת שעשיתי הכל למרות כל הקשיים אולי פריט אחד היתה עושה זה לרוקן מדיח או להכניס כלים .ועם היתה עושה מכל הלב . קרא לי מיקרה .פתאום הבת ניצלה מצב מי רגע ששמעה שאמא שלה נוסף לה מחלה קשה. אז בעלי עדכן שצריך קצת עזרה קלה וקצת התחשבות קרא מצב שמרוב שבעלי היה מיואש ומתוסכל מהשמועה לגביי . אז לא שלט וכאשר ביקש מהילדה משהו לעשות התחילה להתחצף ולזלזל בו ולהראות לו כאילו כל מיני פרצופים .הבעל נתן לה סטירה .ומאז ברחה מהבית . וכאשר ברחה בערב ניתק לה את הטלפון לשיחות יוצאות. ואז לא רצתה לחזור הביתה. וכאשר הלך להביא אותה ניסתה לשחק איתו חתול ועכבר. מרגע שהילדה ברחה מאז לא חזרה כמעט שבועיים לא רוצה לחזור הביתה. יש לה חבר ועוד בעיה שהמשפחה של החבר מעודדת אותה נגדנו ומסיטה אותה מאיתנו . וכאילו תומכת בא .פתאום מנסה לקנות את הילדה כי יש לה אינטרס האמא שלו של החבר גם חולה בטרשת נפוצה. ולאומת זאת הבן עוזר ותומך כי הילד שמנהל את הבית ועוזר לאמא שלו להרים אותה ולטפל בה והאמא רוצה שהילד יעזור לה בבית . ולכן ככה שגם הבת שלי תישאר איתו לעזרה . הבת טוענת שלא טוב לה בבית. טוענת שמשעמם לה .היא הפרית וקשב וריכוז. וטוענת שאין לה את הפרטיות שלה .כי לנה עם אחותה.ואחותה לומדת הגדולה ולכן הגדולה כל הזמן מעירה לה שקט שקט. הבת לא מעוניינת לדבר עם אבא שלה. טוב לה בחוץ .אין לה מי שיגיד לה מתי לחזור .אף אחד לא קובע לה. כי שם זאת משפחה בתת רמה ומדברים במילים גסות ובוטות אחד לשני. והבת למדה מהם .ככה הילדה ילדה מקסימה וטובה. השאלה שלי איך אני יכולה לנסות לקרב אותה אליי ושתחזור הביתה. נתתי לה עיצה אולי כל השבוע תיהיה כאן ובשישי שבת תילכי לשם. הבת תפסה סליחה על הביטוי תחת ביטחון ןהתנהגות מגעלה אליי וחוסר כבוד ואכפתיות. ממש אני מצלצלת ומנסה לדבר כי היא לא טורחת להרים טלפון.אז בטלפון אומרת לי כן מה רצית נו דיי תירדי ממני .ומנתקת את הטלפון הנייד . בצורה קרירה כאילו אני מהרוחוב סתם מישהו . כואב לי שכל הזמן לא עמדתי איתה בגבולות ופתאום אני מרגישה שעכשיו הבת נעלמת לי מהעיניים כואב לי מאוד .כי אני רוצה להגיע לשלב שהרגשתי שאני מאבדת אותה. ןלא תדבר בצורה בוטה ולא נעימה. זה כואב לי מאוד ומיאש אותי ומביא לי לתסכולים. מה לעשות על מנת לנסות להתקרב לקנות אותה במתנה.מה יש לך להציע לי? הרבה אנשים ניסו לדבר איתה שקרובים אליי .כי דואגים למצב הבריאותי שלי .כי כרגע אני צריכה להיות חזקה במחלה שלי .זה קצת בעיה כואבת. זאת לא הילדה שאנחנו מכירים אותה בהתנהגות שיטפתי את בית הספר נראה .אמרו יערבו את הרווחה .

שלום רב, צר לי לשמוע על הצרות שנחתו עלייך לאחרונה. אין לי ספק שמדובר בהתמודדות יומיומית, פיזית ונפשית. למרבה הצער, כאשר ההורה מתמודד עם מחלה ואובדן תפקודי, הילדים הופכים שותפים מיידיים לצרה, ומתמודדים איתה בדרכם. אני מבינה מדברייך שהצרות לא התחילו עכשיו, ומשהו ביכולת שלכם לפעול מול הילדים באסרטיביות היה בעייתי עוד קודם. כרגע, כשכולם מתוחים, דואגים ומותשים, הדברים מקצינים ומחריפים, עד כדי אלימות פיזית ובריחה מהבית. איכשהו, כשאני חושבת על בתך, נדמה לי שהיא בוחרת לכעוס עליכם, מאד מאד, אולי גם כדרך לדחוק הצידה את החרדה והדאגה שקצת פחות מדוברות. את יודעת, לפעמים קשה מאד 'להחזיק' או להכיל שני רגשות עוצמתיים בו זמנית. קל יותר לרתוח מזעם, מאשר לחוש אימה משתקת או דאגה שלא מרפה. כרגע, בתך בחרה להתרחק מכם, והיא מתבצרת מול ניסיונותיכם להחזירה. אני מציעה להמשיך ולהתעקש עליה, אך לנסות לעשות את זה ממקום שמכבד אותה ואת בחירותיה, ומכיר בצרכים שלה כנערה בוגרת, הנמצאת על סף חיים בוגרים ועצמאיים. לדעתי, נכון מאד יהיה לערב גורמי רווחה, שיוכלו להציע לכם הדרכה והכוונה (אולי גם טיפול רגשי), ויעזרו לך לאזן בין הצרכים שלך כאישה עם מגבלות בריאותיות זמניות, לבין הצרכים של ילדייך לשגרת חיים בריאה. פני לעזרה, ואל תסתפקי בעצות אינטרנט כלליות. את זקוקה לזה! בהצלחה והרבה בריאות ליאת

עד לפני כחודש בעלי היה עובד מהבית ולאחרונה התחיל לעבוד מחוץ לבית עד הערב. מאז, בני בן השנתיים חווה קשיים מאוד גדולים שרק הולכים ומתגברים- הצמדות במשך היום, קושי עצום ללכת לגן בבוקר והגרוע מכל- בכי היסטרי שמלווה בצרחות ותחינות לפני השינה, מה שנמשך כחצי שעה כל ערב. מה אפשר לעשות כדי להקל עליו? איך להתמודד עם השינה? אציין שיש לנו טכס שינה קבוע- אמבטיה, בקבוק וסיפור וזה לא השתנה. למרות הבכי, אנחנו אומרים לו לילה טוב ויוצאים מהחדר. בלי להכנס שוב. האם זה נכון לעשות את זה או שאנחנו מעודדים את חרדת הנטישה שלו בזה שאף אחד לא בא אליו כשהוא בוכה?? תודה

שלום טלי, לאורך שנות ההתפתחות ייתכנו משברים וקשיים בשגרת החיים של הילד, אליהם עלינו להתכונן ולהיענות. באופן כללי, אני נוטה להסכים עם הרעיון של טקס שינה, המסייע לילד להיכנס לשנת הלילה שלו ברגיעה, כשהוא יודע מה מצופה ממנו (לישון במיטתו ולהירדם בכוחות עצמו). ובכל זאת, כפי שאת רואה, תכניות לחוד ומציאות לחוד :-) פעוטות וילדים קטנים עוברים תקופות של פחדים אופייניים, ואין דבר מנחם ומרגיע יותר מנוכחותו השקטה של ההורה. אם את מזהה שמשהו חריג עובר על בנך הקטן בימים אלה, אפשר להגמיש עמדות, ולעזור לו להתגבר על התקופה הזו עד יעבור זעם. אפשר, למשל, להחליט שלאחר טקס ההשכבה, אחרי הסיפור, אתם נשארים בחדר לצד מיטתו ללא דיבורים (אפשר לנצל את הזמן לקיפול כביסה או קריאת עיתון שקטה עם אור קטן). אפשר להחליט על תורנות, פעם אמא ופעם אבא, כדי לא ליצור מעמסה על אחד מכם. יש בנוכחות כזו מסר ברור: היום נגמר, אתה הולך לישון, ואנחנו כאן, קרוב, שומרים עליך. אבל נגמרו המשחקים, הסיפורים, השירים והפעילויות. מעכשיו נשב לצידך, אבל רק כדי לעזור לך להירדם. מה את אומרת? ליאת

תודה רבה, אנסה

ריציתי לשאול האם בגלל שהילד שלי עובר דירות ובתי ספר באופן קבוע ... בשום שהוריו התגרשו (לפני הרבה שנים) ומאז הוא עבר דירות ובית ספר המון פעמיים. האם זה יכול להשפיע אליו נפשית, ולפתח אצלו טראומות וחרדות מסוימות או אולי תחושה שאין לו מקום שבו הוא מרגיש שייך? (הילד בן כ 15-16)

שלום קוני, תחושת שייכות, יציבות ורציפות חשובה לכל אדם, וכאשר שגרת החיים מופרת שוב ושוב, סביר להניח כי יהיו לכך מחירים. כל מעבר, גם כאשר הוא נעשה בנסיבות רצויות או משמחות, יוצר עומס זמני בשל הצורך להסתגל לנסיבות החדשות. ילדים עם כוחות, יכולים להתגבר על משברים זמניים כאלה, בעוד ילדים רגישים יותר (עם פחות מעגלי תמיכה) עלולים לצבור עומס רגשי עודף שיורגש בסופו של דבר כמצוקה. מאחר וילדי גירושין מוגדרים מראש כקבוצת סיכון לפתח קשיים רגשיים, אין ספק שמעברים תכופים עלולים להוסיף מעמסה עודפת ולא רצויה על הילד. אם קיים אצלך חשש שהתפתחו אצל בנך חרדות או קשיים אחרים, פני לעזרה אצל פסיכולוג ילדים ונוער, כדי שיוכל לקבל תמיכה וסיוע, ולעבד את הפרידות שחווה בשנים האחרונות. בברכה ליאת

בני לומד בכיתה י. לאחר שיצר קשר עם תלמידת כיתה ט ציוניו צנחו מאוד והוא כבר לא מחובר ללימודים. עיקר עולמו זאת החברה החדשה והוא רוצה לבלות עימה את רוב זמנו. הוא כבר לא משקיע בלימודים כמו פעם ואפילו קצת מזלזל. מ-90 הוא ירד ל-60 או לנכשל. מה לעשות?

שלום צופית, ירידה כלשהי בציונים היא משהו שאפשר לצפות לו לאחר המעבר לתיכון, גם בשל עלייה במורכבות החומר הנלמד ובדרגות הקושי שלו, וגם בשל השינויים ב'פוקוס' האופייניים לגיל. מתבגרים נאלצים לתפקד עם תביעות אקדמיות הולכות וגדלות, בד בבד עם שינויים הורמונליים עצומים, התגברות הדחפים המיניים, וצרכים חברתיים ובינאישיים מוגברים. למרות האמור כאן, מרבית המתבגרים מצליחים לתמרן, במידה זו או אחרת של הצלחה, בין כל הדרישות הללו, ולתפקד בצורה טובה הן בזירה האקדמית והן בזו החברתית והבינאישית. אם אתם רואים שמשהו באיזון הזה הופר בצורה בוטה בשנה האחרונה, נסו לסייע לו, ולעודד אותו להדביק את הפערים בהתאם לקשיים. נסו להימנע מתוכחות, עונשים או איומים, או מהמשגת הקשר הזוגי שלו כבעיה שיש להיפטר ממנה. לטעמי, ככל שתכבדו את הבחירה הזוגית שלו, ותאפשרו לה מרחב ותוקף, כך תגבירו את הסיכוי שתהיה פניות גם לדברים נוספים. עם זאת, בכיתה י', הילד שלנו הוא עדיין ילד, הזקוק ליד מכוונת ונוכחות הורית סמכותית. הזכירו לו את חובותיו, הישארו עם אצבע על הדופק, ונסו לעזור לו למנן את היציאות שלו כך שיישאר זמן גם למילוי חובות בבית ובביה"ס. מאתגר אך אפשרי... בהצלחה ליאת

בני בן 4 מפחד מאנשים זרים מה אפשר לעשות

שלום אסתר, פחד מזרים, ביישנות או חרדה ממצבים עמומים ולא מוכרים יכולים כולם להעיק מאד על הילד ועל משפחתו. כמו שזה עתה כתבתי כאן מתחתייך, גישה עניינית ומכבדת, המאפשרת לילד בחירה, מגבירה את הסיכוי לכך שימצא את הדרך להתגבר על הקושי ולתפקרד בצורה טובה בסביבתו. אם, לעומת זאת, הפחדים שלו מנהלים את הבית ומשבשים את שגרת בני המשפחה, רצוי להיעזר בהדרכת הורים. בברכה ליאת

בני בן ארבע אוהב מאוד לשחק בחוץ עם בני דודים שלו אבל מפחד ללכת לבד אליהם בחצר בלי ליווי שלי או של אחיות שלו. שאני מבקשת שיגש שנייה לדלת לבדוק אם ההסעה הגיעה הוא מבקש שאני אלך איתו ומסרב לעשות זאת לבד אפילו לצאת לשחק בחוץ עם אחיות שלו הוא כל הזמן מבקש מהן לא לעזוב אותו ושישארו איתו כשהוא משחק

שלום א', הפחדים שאת מתארת נפוצים למדי בשנות הילדות, ואם תדפדפי מעט בפורום שלנו, תגלי שאינך לבד. אני מציעה להיענות לצרכים של הילד ולכבד גם את פחדיו, כלומר, לא לכפות עליו לעשות דברים שקשים לו ומפחידים אותו. מצד שני, להשתדל להימנע מהשתעבדות של כל בני הבית לפחדים של הילד, כדי לא לתגמל בעקיפין את הילד ולא ליצור רווחים משניים. הסבירו לו, ללא כעס, שאינכם יכולים להיצמד אליו כל הזמן וללוותו לכל מקום, ושיהיה עליו לנסות ולהתגבר (או לוותר על היציאה לחצר כאשר אתם עסוקים). גישה עניינית כזו עשויה להגביר את המטיבציה שלו להתמודד ולהתגבר. אם תרגישו שאינכם מצליחים להשתחרר מלפיתתה של החרדה, ושההתנהלות בבית הופכת בלתי אפשרית ומגבילה, פנו להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

בני בן 3.5. בעבר התעורר חשש לגבי הפרעת תקשורת שכן הוא לא יצר קשר עין חזק והעדיף לשחק לבד מאשר עם ילדים (למרות שאתנו כלהזמן רצה לשחק). לקחנו אותו לאבחון של פיסיכאטר מומחה בתחום הפרעות התקשורת ששלל pdd באופן חד משמעי. לאחר מס' חודשים ביקרנו אצל פסיכולוגית בהתפתחות הילד שגם היא שללה pdd אך טענה שכמעט ולא יצר איתה קשר עין. היא אמרה שלא היתה ממליצה לקחת אותו לטיפול רגשי בגיל כזה והמליצה על הדרכת הורים. האם קיימים קשיי תקשורת על בסיס רגשי ולא אורגני? כיצד ניתן לעזור לו לחזק את קשר העין עם הסובבים אותו? התקשורת אתנו מצויינת, הוא מגיב, עונה ומדבר יפה. אך מחוץ למשפחה הגרעינית אני מרגישה שהוא מתקשה. איזה סוג של טיפול יוכל לעזור לו?

שלום אורית, בהחלט ייתכנו קשיי תקשורת שמקורם רגשי, ולטעמי חשוב שההתערבות הטיפולית לא תתעכב, כדי לא ליצור אצל הילד גרעונות תפקודיים. קשר-עין הוא מרכיב חשוב בתקשורת הבינאישית, אך הוא - כשלעצמו- אינה המטרה הטיפולית. חשוב לחזק את כל טווח המיומנויות הנחוצות ליצירת קשר. כדי להתאים את הטיפול הנכון לבנך, אני מציעה לחזור ולהתייעץ עם גורם מקצועי, שיביא בחשבון את הרקע המשפחתי וההתפתחותי, ורק אז יוכל להחליט מהו הטיפול שיוכל לעזור. יכול להיות שיהיה צורך להגדיר מטרות ביניים, כמו למשל עבודה על יצירת קשר עין, ואז אפשר להיעזר באנשי מקצוע שעובדים עם ילדים עם בעיות התפתחותיות-אורגניות, ולהשתמש בניסיונם המקצועי גם למקרה שלכם. בהצלחה ליאת

כדי לקבל המלצות למטפלת רגשית באזור חולון ניתן לשלוח לי מייל לכתובת: [email protected]

מה ההבדל בין השתיים..ואיך יודעת מי מתאימה לטיפול בבני שבוסל מהרטבות לילה...לסרוגין..בבדיקות לא נמצאה בעיה..ולפני שמתחילה עם תרופות רוצה לנסות לעזור באספקט הריגשי הילד בן 9 ללא בעיות נוספות..מלבד רגישות..

שלום רב, כדי לעשות לעצמי חיים קלים, העתקתי למענך את ויקיפדיה - פסיכולוגיה קלינית - עוסקת בניתוח ופתרון בעיות נפשיות והפרעות התנהגות. פסיכולוגיה חינוכית - עוסקת בחקר תהליכים חינוכיים מנקודת מבט של הפרט המתחנך או של הפרט במסגרת החינוכית. תחום זה מתמקד גם במערכת יחסי הגומלין בין הפרט ובית הספר. מעכשיו - ההחלטה שלך :-) ליאת

מבקשת המלצות למייל לטיפול בילדה מקסימה בת 8.5 הסובלת מחרדות מתמשכות ושונות באיזור נתניה והסביבה. [email protected]

אשמח לקבל המלצות לטיפול בחרדות משתנות ומתמשכות לילדה בת 8.5 רצוי אשה באיזור נתניה והסביבה.

שלום רחלי, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, את מוזמנת לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם כתובת מילל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

שלום . אני אמא לנער מתבגר בן 16 מגדלת אותו לבד מאז שנולד ללא אב בתמונה עד היום . יללד מקסים תלמיד חרוץ עם רצינות לחיים ללימודים ילד טוב באופן כללי. לאחרונה אני שמה לב לכעסים אצלו שבאים לידי ביטוי בזלזול אליי , בנימה מאד מתנשאת , ובחוסר רצון להקשיב לי . תופעה שלא הייתה זה חדש לי ההתנהגות הזו . איני יודעת כיצד לגשת אליו ? מה מתחולל בראשו? האם אלו תגובות של גיל ההתבגרות ? וכיצד עליי לנהוג? אשמח לקבל את עזרתך תודה ויום מקסים אריאל

שלום אריאל, אנא קראי את תגובתי לפנייתה של חלי, כמה קומות מתחתייך. אם תרגישי שלא קיבלת מענה כתבי עוד ואנסה לחדד. בברכה ליאת

ליאת שלום ראשית תודה על תגובתך המהירה, וכן בהחלט קיבלתי מענה לתופעת מרד גיל ההתבגרות . אך רציתי ברשותך לשאול האם עליי לחשוש כי קיים משהו מעבר לתופעת גיל ההתבגרות ? האם אני צריכה לשבת איתו לשיחה על מה שקרה ? הוא חוזר מטיול שנתי מחר בערב כשבמשך שהותו בטיול התקשרתי ביום הראשון לשאול לשלומו הוא שוב דיבר בזלזול ולא ממש רצה לדבר. ממדריכת בית הספר הבנתי גם שהוא היה שקט ומופנם כל היום ולא ממש צחק עם החברה אני רוצה כשיחזור לדבר איתו בלי לספוג שוב את ההתנהגות הלא נעימה שחוויתי ערב לפני שנסע. כיצד אוכל ליזום את השיחה איתו ולעבור אותה בשלום? ובכל זאת לדעת מה גרם לו לדבר אליי כך ? האם הוא שור בבטן דברים שמציקים לו ?זו הפעם הראשונה שהבן שלי עונה בחוצפה כזו . אשמח לקבל את עזרתך בשנית תודה ולילה טוב אריאל -------------------------------------------------------------------------------- אריאלה אזולאי

שלום רב בתי מאיה הבחורה בת 3.5 לפני 7 חודשים ילדתי בן, מבחינת מאיה הכול היה נורמאלי היא התיחסה אליו יפה וקיבלה אותו נהדר, היתה משותפת בכל התנהלות איתו (מקלחות, טיטולים, ועוד) לפני חודש התחילה להתנהג ממש ממש לא יפה כלפו היא מחבקת אותו לא בעדינות כשהוא נופל ומקבל מכה ובוכה היא צוחקת, ההתנהגות מתבטא גם בהתפרצויות כשהוא בוכה היא בוכה איתו, וכשאני מעירה לה על התנהגות לא יפה היא מתפרצת וצועקת, בנוסף ההתנהגות באה לידי ביטוי גם בגן, מפריעה, לא יושבת בריכוזים, לא מקשיבה לגננת וגם כשהיא יושבת בצד להרגע היא לועגת לגננת. ניסיתי כל מיני חיזוקים כמו תתנהגי יפה ותקבלי הפתעה ומהגננת מדבקה, ואם תתנהגי שבוע שלם יפה תיהיה "אמא של שבת" וכו', אבל שום דבר לא עוזר היא יום אחד מתנהגת יפה ואח"כ חוזרת לעצמה. אני ממש לא יודעת איך וכיצד לעזור לה אשמח לשמוע הצעה ממך. תודה.

הי שרית, אומר אם זה בסדר כמה דברים לפני שליאת תענה. אפשר לומר שקנאה באח הקטן שנולד- היא דבר טבעי ומשותף לרוב הילדים ובייחוד כשמדובר בילד בכור שחלק עד כה את הנסיכות לבדו. הקנאה יכולה לעורר גילוי כעס ותוקפנות הן כלפי ה'פולש' החדש לממלכה- והן כלפי ההורים שהביאו אותו. החוויה של הילד הרבה פעמים היא שתפסו את מקומו, ויתרו עליו ואז ניסיון למצוא את הדרך לשוב ולהיות במרכז באמצעות משיכת תשומת לב שלילית שהיא גם ביטוי של מצוקה. פעילות משותפת קבועה של הילדה לבד עם אחד ההורים- יכולה בהקשר זה גם לסייע משום שהיא מעבירה מסר לילדה שגם לה שמור עדיין מקום מרכזי ומשמעותי. חשוב גם לדעתי להפוך את רעיון הצטרפות האח למשפחה כמשהו מהנה משותף ונוגע גם לה דרך העצמה שלה(למשל שהיא תוכל אולי בעתיד מתוקף היותה בכורה לסייע כאחות, לתמוך וללמד אותו דברים חדשים מעולמה). חשוב לחזק התנהגויות חיוביות כלפיכם וכלפי האח ולנסות פחות לתת הדגש להתנהגויות שליליות- אך כמובן לא לאפשר פגיעה בסביבה. ודבר נוסף, חשוב ליצור הזדמנות נוחה לשיחה ולהדגיש בפניה שהאהבה כלפיה לא נגמרה גם בלידת האח, ושהזמן המשותף ביחד אולי התכווץ אבל מתוך הצרכים המאוד חיוניים של התינוק. אלו רק מחשבות ואני מאחלת לכם הרבה הצלחה...

שלום שרית, אין לי הרבה מה להוסיף מעבר לדבריה היפים של תמר. חשוב, בעיני, להוסיף הערה הנוגעת לחיזוק שאת מבקשת לתת לבתך בכל פעם שהיא "מתנהגת יפה". אם תחשבי על כך מעט, תגלי עד מהרה שעבור ילדה קטנה (רק) בת 3.5, המושג "תתנהגי יפה" הוא די עמום ומופשט. פעוטות בגיל זה מתייחסים לשעה כאל נצח, ולכן לדרוש ממנה להתנהג "יפה" יום שלם (בטח ובטח שבוע!), זו דרישה לא הגיונית ולא מאד ברורה. חשבי למשל על ילדה כה קטנה, שמתנהגת נפלא ארבע שעות בגן, ואז - בשעה החמישית - כבר קשה לה, והיא עושה איזו שטות. בבת אחת נמחק כל המאמץ העצום של ארבע השעות האחרונות, הנדמות בעיניה כנצח, והיא מפסידה את הפרס המובטח. ילדה כזו, עלולה לפתח עד מהרה תחושה של קיפוח, מרמור וייאוש, והרגשה שעדיף לה להיות ילדה 'רעה' או 'שובבה', כי אז לפחות היא זוכה להתייחסות רבה. לכן, נסי לזמן לה תחושת הישג והצלחה, והגדירי לה מסגרות זמן קצרות מעשיות, בהן היא יודעת בבירור מה מצופה ממנה. (לשבת בריכוז/לא להפריע/לא להתחצף/לא להרביץ). זכרו שכישלון אינו מוחק את ההצלחות והמדבקות שכבר קיבלה. ככלל, אני מציעה להפעיל שיטות חיזוק רק תוך התייעצות עם גורם שמבין את הרציונל, כדי לא להוביל, בבלי דעת, לתוצאה הפוכה מזו שהתכוונו אליה. בהצלחה ליאת

מעוניינת בפסיכולוג קליני מומחה לילדים באזור אשדוד מנוסה

שלום שיר, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, את מוזמנת לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם כתובת מילל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

הבן שלי לומד בכיתה י במגמה הכי טובה במקיף שם נדרשים למשמעת ברזל ולימודים ברמה גבוהה. לצערי לעיתים קרובות עולים בעיות משמעת עם בני: התחצפויות, חוסר קבלת מרות, זלזול במורים ובמדריכים. מה לעשות? מסתבר שגם בלימודים המצב לא טוב יש לו 7 נכשלים מתוך 8 . אבחון דידקטי כבר עשינו וההתאמות לא עוזרות לו. משהוא במוטיבציה שלו ירד מאוד. הוא נהנה להיות התלמיד "המעיז" של הכיתה ולעשות דברים שדורשים עזות מצח. הוא נהנה מאהדת הכיתה המפרגנים לו. מה לעשות?

שלום אמא של דוד, לימודים במגמה יוקרתית עלולים להטיל מעמסה עצומה על ילדים מסוימים, אף אם המוטיבציה הראשונית הייתה לגמרי שלהם. לאור מה שאת מספרת על הישגיו הצונחים של בנך, בעיות ההתנהגות יכולות להתפרש כדרך להביא להרחקתו מהמגמה בדרך שתשאיר לו את כבודו ואת אהדת חבריו. אני מציעה לדון עמו על האפשרות של מעבר למגמה אחרת, שתהלום יותר את יכולותיו האקדמיות, ותזמן לו חוויות של הצלחה. בברכה ליאת

שלום, אני פונה אליך עם בקשה להמליץ על פסיכולוג קליני לילדה בת 9 עם בעיות רגשיות ונפשיות תודה רבה מראש אורלי

שלום אורלי, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, את מוזמנת לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם כתובת מילל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני מתקרב לגיל 9 (ילד פג ותאום לאחות) ומתמיד היה ילד שמאוד דואג וחרד מכל דבר, לדוגמא: אם ילד מהכיתה מתעכב בשירותים זה מטריד אותו, אם חבר מהכיתה משתולל מידיי זה מפחיד אותו, גם בבית אם אני ואבא שלו רבים הוא נורא מפוחד, אם הוא שומע בחדשות דברים לא נעימים זה מאוד מלחיץ אותו, בלילה קשה לו להירדם ויש לו כל מיני סיוטים מוזרים, צעקות נורא מלחיצות אותו, אני מאוד רוצה לעזור לו ולא יודעת איך, אודה מאוד לעזרתך.

שלום גלי, היכולת לחשיבה מופשטת מתפתחת בהדרגה, ומביאה איתה דאגות וחששות, לא רק ממה שניצב מולנו, אלא גם ממה שאפשרי היפותטית. ילדים רגישים (וחכמים) מודעים, יותר מחבריהם, לסכנות אפשריות, ולכן עלולים לפתח דאגנות-יתר וחרדה. לעיתים קרובות, מדובר בנטייה משפחתית, או בבן משפחה נוסף עם "כתב יד" דומה, מה שעלול ליצור אטמוספירה רוויית מתח בבית. אני מציעה לא למקד תשומת לב יתרה בחרדה, ולנסות למתן אותה. אפשר לחסוך מהילד מידע מיותר ומכביד, לפחות ככל הנוגע לאסונות המצולמים בחדשות, ולסנן מידע עם פוטנציאל מדאיג. מעבר לזאת, אפשר לעודד את הילד להתמודד עם חרדותיו בעזרת כלים קוגניטיביים ("מה הסיכוי לכך שבאמת יקרה משהו נורא בשירותים?" או "בוא נחשוב מה תוכל לעשות במקרה ש...?"). במקרה שהדאגנות הופכת לחרדה מציפה הגוררת פגיעה תפקודית, מוטב להתייעץ עם איש מקצוע. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת 7.5 החלה להתבגר מוקדם. הבחנו בניצנים ראשונים של חזה כשהיתה בת שבע. מעבר לכך שום סימן אחר חיצוני. אנחנו במעקב של רופא גדילה. לאחרונה אני שמה לב שהיא החלה להסתכל על החזה שלה בזמן שהיא מתפשטת, לבחון אותו. היא לא שואלת ולא אומרת דבר וזה לא כמו משהו שממש מטריד אותה, אבל לדעתי היא מתחילה להבחין בהם. אנחנו אמורים בעוד 3 חודשים להחליט באם להתחיל לתת לה טיפול על מנת לעצור את ההתפתחות. אני רוצה לדעת איך לדבר איתה על כך? איך להסביר לה שזה קורה לה מוקדם? אני רוצה לדבר איתה על כך, אבל היא עוד קטנה לא בטוח שהיא תדע איך להתייחס לזה, היא יכולה לרוץ ולדבר על זה עם חברות שלה בהתרגשות ולא בטוח שהיא מבינה שאולי יהיו לזה השלכות.. אני רוצה כבר בימים הקרובים לשוחח איתה על כך כי אני מרגישה שבקרוב מאד תבוא ממנה שאלה. בבקשה עזרי לי. תודה!

שלום אורית, לא ציינת האם ומה בדיוק יודעת בתך על הסיבות למעקב הרפואי שהיא עוברת. ככלל, מידע רגיש וחשוב עבור הילד, הנוגע לחייו, לבריאותו, למוצאו, לעברו, וכיוב' - ככל שיינתן לו בגיל צעיר יותר ובאופן נינוח וענייני, כך יש סיכוי טוב יותר שהמסר יוטמע ויובן, וייספג בתודעתו של הילד במינימום נזק. אני ממליצה תחילה לארגן לעצמך את המידע כפי שהיית רוצה שיועבר אליה, ואז להעביר אותו אליה כפשוטו (" את בטח זוכרת שאנחנו הולכים מדי פעם לדוקטור XXX שבודק כמה גדלת. אנחנו עושים זאת כי את זריזה מאד, ולפעמים צומחת לנו מהר מהר. כדי שתרגישי שאת כמו כל הבנות האחרות בכיתה, וכדי שלא תהיי שונה חשוב לנו לעזור לך לצמוח בקצב הנכון, ולכן נצטרך, לזמן מה, לקחת תרופה...") זה כמובן רק 'שלד' של הצעה, ואת תצטרכי להתאים אותה לנסיבות שלכם ולבתך הקטנה. מקווה שתגיעו במהרה לשלב בו בתך תוכל ליהנות בחופשיות מהנכסים בהם חנן אותה הטבע. בברכה ליאת

שלום, בני בן ה-16 כל היום משחק מול המחשב, הוא כל הזמן דוחה ודוחה מטלות שעליו לעשות (כמו לסדר אחריו), צריכים להזכיר לו שוב ושוב ולעיתים הוא לא עושה אותם כלל, הוא לא משתף אותי במה שקורה לו בביה"ס ובכלל, כשאני מנסה לדובב אותו ללא הצלחה, הוא מציק באופן בוטה וקבוע לאחותו, הוא לא מקשיב ומסרב לעזור בעבודות הבית,השאלה שלי היא מה לעשות כשהוא ממש מגזים איך מענישים ילד בגיל כזה, אם בכלל כדאי להעניש, אנחנו בדר"כ לוקחים לו את המחשב אבל לא יודעים לכמה זמן ומרגישים לעיתים שזה לא עוזר ואולי אפילו רק מרחיק אותו מאיתנו יותר, אנחנו די חסרי אונים , אנא עיזרי לי .... תודה!

שלום חלי, התיאור שלך נשמע מוכר מאד לכל מי שילדיו הגיעו לגיל ההתבגרות, ויש בכך (אולי) כדי לנחם מעט: את לא לבד! מתבגרים אכן נוטים להסתגר מפני הוריהם, לרופף משמעת, לעסוק בפעילויות שנראות לנו (המבוגרים) כבטלה או נהנתנות עצלה, ולהימנע מפעילויות הנראות בעינינו חשובות ואחראיות (כמו הכנת שיעורים ועזרה במטלות הבית). הבשורה הטובה היא, שכל ההתנהגויות הללו הן בדר"כ חלק מתהליך טבעי של מרד נעורים, שתכליתו גיבוש זהות אינדיווידואלית כאדם בוגר. מסיבה זו, אני מאמינה שעונשים ואיומים מיותרים. במקום זאת, מוטב לעדכן ולהגמיש את הדרישות והציפיות מהמתבגרים הצעירים שלנו, ולהשתדל לשמור על תקשורת מכבדת, ולהגיע להסכמים (אותם נוטים מתבגרים לכבד ולקיים). ובכל זאת, הדרישה לעזור בבית ולהתנהג כלפיכם בכבוד היא דרישה הגיונית. בכל פעם שהוא מפר את בקשותיכם באופן בוטה או מתחצף, פעלו בדרך של תוצאה טבעית, ומנעו ממנו את הצ'ופרים וה"אקסטרות" שאתם נוהגים לתת ("אני פגועה מהזלזול שלך, ולכן אין לי חשק להקפיץ אותך לכדורסל" או "צר לי שהג'ינס שאתה אוהב עדיין בכביסה. כשאין לי עזרה בבית, הדברים יצטרכו לחכות קצת"). כך הוא נושא בתוצאות הטבעיות של התנהגותו, ואינו יכול להרגיש מרמור ואי צדק כמו במקרה של עונש שרירותי (מניעת מחשב). בהצלחה ליאת

שלום רב! אני בת 59 פרודה מזה 7 שנים וגרושה מזה שנתיים בעקבות אלימות במשפחה. שנתיים לאחר הפירוד הפכתי לנכה. בני בן ה15.5 אינו מתפקד כתלמיד מזה כ3.5 שנים.היועצת והפסיכולוגית של בי"ס טוענים שהילד אינו פנוי נפשית לקבל טיפול פסיכולוגי, ולכן לא יקבל עד שירצה. המחנכת והיועצת אומרות לי שאינו פנוי נפשית ללמידה ולכן יש לחכות עד שיתפנה וירצה בעצמו. בינתיי לא נעשה כלום למען קידומו והכונה שהוא חסר מוטיבציה לחלוטין וחסר חיות. הוא מאד אהוד בין חבריו ויש לו חברים טובים. זה מה שמחזיק אותו. אני מרגישה שהוא מוזנח ולא מטופל. היועצת אומרת שהוא לא מוציא הגה כשהוא אצלה ואינו משתף פעולה כלל. איני יודעת איך לעזור לו. אנא אנא אנא תשובתכם בהקדם. אבקש תשובה למייל. רציתי לציין שיש לו קשר עם אביו .

שלום רב, טיפול פסיכולוגי אינו יכול לעזור למי שאינו מעוניין בכך, ולכן אין טעם לאכוף התערבות מקצועית על איש. עם זאת, נראה כי בנך מתמודד מזה זמן עם מצב מורכב, תחילה פירוק המשפחה, ובהמשך הפגיעה התפקודית הקשה שלך שבוודאי משפיעה גם עליו. נראה שככל הנוגע לתחום האקדמי, בנך נראה חסר כוחות וחסר חיות, אך אין הדבר כך כשמדובר בחיים החברתיים שלו. מדברייך אני מסיקה שהוא מצליח להיעזר במעגלי התמיכה הטבעיים של נערים בני גילו, וזאת ברכה, גם אם יש לה מחיר זמני של ירידה בלימודים. מבחינתי, חשוב לעשות מאמץ לבסס איתו ברית של אמון, והסכמים הנוגעים לתפקוד בסיסי, כמו למשל נוכחות יציבה וקבועה בביה"ס, גם אם בהשקעה לימודית מינימלית. כדאי לזכור שגרעונות אקדמיים לעולם ניתנים להשלמה ותיקון, ולכן אין טעם להילחם איפה שלא מוכרחים. אפשר לנסות, במקביל, להציע לו טיפול מחוץ לכתלי ביה"ס, כדי לכסות את האפשרות שההתנגדות שלו נובעת מבושה או קושי מול חבריו לביה"ס. מאחלת לך בריאות טובה, ומקווה שיימצאו האנשים הטובים שיושיטו לבנך יד בהתאם לצרכיו עתה, ובעתיד. ליאת

אני. . מדגישה עתה משהוא שלא הדגשתי. בני חסר מוטיבציה וחסר חיות לא רק בשטח האקדמי. גם בלדאוג לעצמו.לדוגמא: גם אם רעב וצריך לרדת למכלת לקנות לעצמו משהוא לא יעשה זאת וישאר רעב או ילך לישון רעב. אני מבקשת להתיחס לאינפורמציה החדשה שהוספתי ולשלוח לי תשובה במייל. תודה

שלום רב בני בן 5.5 הוא ילד ללא בעיות מיוחדות (מעט במוטוריקה עדינה). לאורך חצי השנה האחרונה אנו מגלים שהוא כל הזמן מחפש מגע, בעבר עם ילדים וכעת יותר ויותר עם מבוגרים (הורים, גננת, משפחה). הדבר נעשה באופן מוגזם ולעיתים הוא גם מקבל תגובות עדינות כמו "זה לא נעים לי" "אתה כמו דבק (בהומור), וכו'. כשמעירים לו הוא לפעמים נפגע, אבל לא חדל, ולעיתים אף מגביר את ההתנהגות ונהיה אף יותר "מציק". ממה זה נובע לדעתכם? מה אפשר לעשות?

שלום לך ילד "נדבק" לפי תאורך מצביע הרבה פעמים על ילד עם קושי תחושתי, כלומר הוא צריך גרוי חזק של מגע על מנת להרגיש יותר טוב הן עם עצמו והן את גבולות גופו. כאשר את אומרת שיש קושי במוטוריקה העדינה- למה את מתכוונת? איזה סוג של קושי? האם הייתם אצל מרפאה בעיסוק? יתכן וגם הקושי המוטורי (העדין) נובע מקושי תחושתי. ממליצה לבדוק אצל מרפאה בעיסוק. בברכה אריאלה זמיר

שלום א', מסכימה מאד עם מה שכתבה לך אריאלה, חברתי הטובה, וממליצה על פנייה למרפאה בעיסוק לצורך הערכת מצב הנוגעת לתחום הוויסות התחושתי. רק אם תישלל בעיה תחושתית, אפשר יהיה לחשוב על כיוונים 'פסיכולוגיים' יותר, הנוגעים לחוויות של קבלה/דחייה. זכרי שכאשר ילד חווה חוויה של הדיפה ודחייה, הצורך שלו 'להידבק' מתגבר, מה שבאופן מעגלי מעודד את המשך דחייה. חשוב, בכל מקרה, להיענות באופן מיטבי לצורך של הילד בחום, קבלה וקרבה, ולהימנע ככל האפשר מללעוג לו או להעליבו בשל כך. בברכה ליאת

בני בכיתה ב' ולפי המלצת נויירולוג הומלץ על מתן ריטלן. האם ניתן לטפל בבעיית קשב וריכוז ללא טיפול תרופתי? אני מודאגת מאוד מן התרופה הזאת בשל השלכותיה בעתיד

שלום שונית, ריטלין היא תרופה וותיקה מאד ויעילה, הנמצאת בשימוש נרחב שנים רבות. למרבה הצער, קיימות בציבור תפיסות מוטעות ומעוותות ביחס לתרופה הזו, ואני ממליצה לך מאד לנסות לשאוב את המידע אודותיה מאנשי מקצוע מיומנים ואחראיים (רופאים נוירולוגיים או פסיכיאטרים), ופחות משמועות חסרות שחר המעוררות חרדות-שווא אצל ההורים. אפשר לטפל בהפרעות קשב וריכוז גם בדרכים נוספות, ויעילותן תלויה באופי ההפרעה ובדרגת החומרה שלה. השוק מוצף ב'פתרונות' שונים ומשונים, חלקם תרופתיים (כימיים וטבעיים), חלקם 'אלטרנטיביים', תזונתיים, תנועתיים, פסיכולוגיים, ועוד. במקרים של הפרעה קשה ועקשנית, הטיפול היעיל והפשוט ביותר הוא הריטלין לנגזרותיו. אני מבינה את דאגתך מפני השלכות עתידיות של הטיפול התרופתי, אך מזכירה לך שגם להתמודדות ממושכת עם הפרעת קשב וריכוז יש השלכות קשות מאד על ההווה והעתיד של הילד, ויש לתת את הדעת על שיקולי "עלות מול תועלת". עם ובלי קשר, ממליצה בחום על ספרה של לאורה וולמר "האיידיאייצ'די שלי", המתאר את ההפרעה על פניה השונים, ומפרט בשפה פשוטה וידידותית מה ניתן לעשות כדי להקל על הסימפטומים. הספר מיועד לילדים ולהורים, והוא כתוב נפלא. בהצלחה ליאת

שלום אני אם לילד בן 6 שעושה קקי בתחתונים ואני מאוד מתוסכלת מיזה. הילד עושה בן 8 12 פעמים ביום בתחתונים ורק אחרי שבוע הוא ניכנס פעם אחת לשירותים אשמח לקבל עזרה בנושא בכבוד רב רוחה

שלום רוחה, אני מציעה לך לחפש חומר קריאה בגוגל, תחת מילת החיפוש "אנקופרזיס" או "הצטאות", וללוד מעט יותר על התופעה שאת חווה. קשה לי להאמין שאוכל לסייע לך בדרך של עצה קצרה כאן בפורום. בעיה של הצטאות, בעיקר כשהיא מתרחשת בגיל שש, כבר נושאת עמה השלכות משמעותיות על מערכות היחסים של הילד עם הוריו ועם בני גילו, ויש לטפל בכך ברגישות וביסודיות בצורה מקצועית. אני ממליצה לך לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, ולבקש עזרה הן בטיפול פרטני-רגשי לילד, והן בהדרכת הורים. עד אז, נסי למתן את תגובותייך, ולא לכעוס על בנך (למרות התסכול המובן). הביעי את בטחונך בכך שבסופו של דבר הוא ילמד לשלוט בקקי, ולהישאר נקי כשאר בני גילו. בהצלחה ליאת

שלום- מהו הגיל האופייני הממוצע, שבנים ילדים יכולים לפתח רגש ואהבה כלפי בנות? אני יודעת שבגיל קטן הם משחקים בקבוצות של בנים ובנות, מתי הם מתחילים להתערבב ולשחק יחד הבנים והבנות?

שלם סיגי, רגש ואהבה יכולים להופיע בכל גיל, אך הביטוי שלהם יהיה שונה בכל שלב התפתחותי. בגיל הגן ייתכנו משחקים 'מעורבים' עם העדפה הולכת וגדלה בהדרגה לבני אותו המין. בגיל ביה"ס היסודי (גיל החביון), ילדים וילדות נוטים לבלות ולשחק עם בני מינם, וגם אם קיימת התעניינות בבני המין השני, היא מוצנעת יחסית, ומקבלת ביטוי מתון. בתחילת גיל ההתבגרות (בערך בכניסה לחטיבת הביניים) ההתעניינות בבני/בנות המין השני גוברת, הופכת להיות לגיטימית, והבילוי המשותף הופך יותר ויותר טבעי ורווח. בגיל זה קשה לדבר על "משחק משותף" אלא על פעילויות משותפות כמו מסיבות, יציאות משותפות לבילוי מחוץ לבית, פעילויות בתנועת הנוער, ומפגשים חברתיים דומים, המכינים את הקרקע למערכות יחסים זוגיות. בברכה ליאת

ליאת שלום- אני מאוד מתעניינת לגבי בני בן קרוב לתשע. הוא מאוד עדין ורגיש והייתי אומרת גם חסר ביטחון. לעומת זאת הוא נמשך אך ורק לדברים והעיסוקים של המגדר שלו. הוא מאוד חברותי ומקובל. הוא בדרך כלל משחק עם חבריו אך לפעמים גם עם בנות. לאחרונה התארחה אצלנו אחייניתו שהיא בגילו והוא מאוד התלהב מזה . זה לא קורה הרבה אבל שמתי לב כי לפעמים הוא עזב את חבריו ורצה לשחק איתה ולהיות איתה. אני לא יודעת איך לראות את זה אבל האם עלי לחשוד שיש משהו בהתפתחותו המינית?. יכול להיות שהוא התאהב בה או שיכול להיות שהוא מעדיף פתאום משחק עם בנות מאשר עם חבריו? אגב זה מקרה יחיד . האם בגיל כזה יכולים לפתח רגשות ולהתאהב? האם בגיל כזה מקובל לשחק בקבוצות, כלומר בנים לחוד ובנות לחוד? אגב הוא מעריץ זמר מסויים, צעיר, שלמעשה קבוצת המעריצות שלו הן בנות בעיקר. כמו שאמרתי לא שמתי לב מעולם שהוא נמשך לדברים או משחקים של בנות או משהו הקשור למגדר השני,האם משיכה למשחקי בנות מתבטאת בכך שלדוגמא, כאשר יש קופסא של משחקים ובהם משחקי בנים ובנות אז הבן יבחר לשחק לרוב במשחקי הבנות, וכנ"ל בתחפושות וכד'- כי זה לא הכיוון שלו, הוא העדיף תמיד משחקי בנים, חוגים של בנים, תחפושות של בנים וכו'. מה דעתך?

שלום רב, אני זוכרת את פניותייך הקודמות, ותשובתי נותרת כשהייתה: ההתנהגויות שאת מתארת אינן מעידות - כשלעצמן - על נטיות הומוסקסואליות בעתיד. מאחר וממילא אין לנו דרך להשפיע בשלב זה על נטיות אלה (אם קיימות), אין לך מה לעשות מלבד לאהוב ולקבל את בנך כפי שהוא. כאמור, עדינות וחוסר ביטחון אינם מבשרים בהכרח נטייה מינית, וכך גם הערצת זמרים ואמנים מכל מין שהוא. בברכה ליאת

ליאת שלום. תודה רבה על תשובתך. ללא ספק אקבל את בני בכול תנאי יהיו נטיותיו אשר יהיו. השאלה שלי הנוספת היא מה ניתן לעשות כדי להחדיר לילד ביטחון? מה מומלץ לעשות, איזה חוגים, טיפולים וכול דבר שניתן לעשות ובלבד שהילד יקבל ביטחון. אשמח לתשובתך

היי ליאת אני פונה אלייך בשנית עם בעיה שנוגעת לילד הבכור שלי בן 9. אנחנו גרים באזור הדרום וחווינו את כל האזעקות והגראדים וכתוצאה מכל לבני יש פחדים והוא מתעורר בלילה ומקש שנשב לצידו , גם לפני ההרדמות הוא מבקש מאיתנו שנשב במחשב עד שיירדם. שאלתי היא האם כאשר הוא מתעורר בלילה ומבקש לישון איתנו או שמישהו יישן לצידו יש לעשות כך או לפנות לעזרה מקצועית? יש לציין כי במלחמת עופרת ייצוקה הבעיה היתה דומה אך עם הזמן עברה לבדה אך בינתיים עד שהבעיה תחלוף מה לעשות בלילות ?

שלום לאה, לפחדים של בנך יש מרכיב מציאותי מאד, ולכן יש להתייחס אליהם כאל תגובה תואמת ונורמלית לנסיבות שנכפו עליכם. כיום אנחנו כבר יודעים שנוכחות קרובה ורגועה של הורים, יכולה לסייע לילדים להתמודד כמעט עם כל איום, ולכן יש סיכוי שהחרדות יחלפו גם ללא טיפול. עם זאת, בעיקר בשל הקושי והלחץ המתמשך גם על המבוגרים באזורי העימות (לבי איתכם), יתכן שסיועו של איש מקצוע יתקבל בברכה ויחזק את כולכם. תהיה החלטתכם אשר תהיה, בינתיים אני מציעה להיענות למצוקה הלילית של הילד, אך להשתדל ככל האפשר שהנוכחות המנחמת שלכם תהיה לצד מיטתו בחדרו, ולא במיטת ההורים. החזיקו מעמד ליאת

שלום רציתי לשתף בסיפור קטן מקווה שתוכלו לעזור יש לי חבר חדש מזה כחודשיים וחצי אנחנו לא שוכבים או מקיימים יחסי מין,כיוון שאני בחורה "שמורה" ועד החתונה לא מתכוונת לעשות זאת, מה שכן,ישנים ביחד כאשר הוא בא אלי אחת לאיזה חודש לישון, בכל פעם שהבחור בא לחבק אותי,או לשכב איתי(עם בגדים כמובן), אני שומעת נשימות עמוקות וארוכות וקצב לב מואץ, האים הדבר הזה טבעי?או שחלילה יש בעיה? אמרו לי שקצב לב מואץ ונשימות מואצות מעידים על חרדה חברתית, האים זה נכון? ודבר אחרון,מתביישת ומרגישה מובכת אך בכל זאת לא אהסס פה בפורום, כששכב עלי פעם אחת ומייד ירד,הרגשתי שנוסף לקצב מואץ ודופק מואץ ונשימות עמוקות,גם האיבר שלו מעין זז, אין קשר לאימפוטנציה נכון? יחסי מין אפילו אם עם בגדים בתור התחלה לפני חתונה,מלווים ב3 הדברים האלה שאמרתי? לא מן הנורמל? תודהר בה לדר וסליחה על ההבכה, אולי זה לא מתאים לפורום-לא ידעתי את מי לשאול בתודה מראש יסמין

שלום יסמין, שום דבר ממה שתיארת לא נשמע בלתי רגיל או בלתי נורמלי בסיטואציה הזו. תהני ליאת

שלום, אני מבקשת המלצה לפסיכולוג ילדים מומלץ באיזור נתניה/רעננה/חדרה. תודה

ומהי כתובת המייל האישי שלך? אנא צרפי אותו *לגוף ההודעה* כדי שהקוראים יוכלו לראותה.

[email protected]

יש לי שני ילדים בן 3.5 ובת 5.3 ביתי מאוד תלותית לא נרדמת בלעדיי תמיד צריכה ליווי לשירותים לא הולכת למקומות בבית לבד ובאמצע הלילה מגיעה אליי למיטה מס פעמים אם אני מתקלחת היא נכנסת למקלחת אחריי אם אני הולכת לשירותים גם כן עם הבן זה לא כך הוא צופה בטלויזיה לבד משחק במשחקים לבדו והולך בעצמו לשירותים. מה לעשות

שלום איילת, נראה שבתך הפכה ל'צל' שלך, מה שמקשה עליה לפתח תחושת נפרדות ועצמאות. התשובה ה'פשוטה' הראשונה שעולה בדעתי בתגובה לשאלתך "מה לעשות?", היא לומר לך "אל תאפשרי זאת. כנסי למקלחת בעצמך, סגרי את הדלת, ואל תרשי לה להיכנס למיטתך בלילה". מצד שני, כך אני מסיקה, לו יכולת לעשות זאת בעצמך הרי שכבר מזמן היית אדם חופשי. לפעמים, הדרכה והכוונה של איש מקצוע נחוצה כדי לחזק את ההורה המתלבט, לספק לו את הרציונל הפסיכולוגי ואת ההבנה הנוגעת לתהליכים, וגם את הכוח לבצע. אני ממליצה לך מאד על שתיים-שלוש פגישות עפ פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם כיצד לעמוד מול התובענות של הילדה, מתוך היענות אמפתית לקשיים שלה, אך מבלי להשתעבד להם על חשבון איכות חייכם. מה את אומרת? ליאת

ראשית תודה על התשובה, האם תוכלי להמליץ לנו על פסיכולוג מאזור הדרום , רצוי מאשקלון אם תוכלי??

למה הכוונה לקות למידה ממקור אורגני?

שלום דוד, מקור אורגני, הכוונה שמקורו בגוף, באנטומיה או בכימיה שלו. קשיי קשב וריכוז, למשל, יכולים להיות קשורים למקור אורגני (למשל פגם מזערי במוח) או ממקור רגשי (קשיים בדימוי העצמי, דיכאון, חרדה, נסיבות משפחתיות, וכד'). ליאת

בני נמצא בראשית גיל ההתבגרות וניראה כי הוא בודק את הגבולות בעיקר עם אבין המגלה נוקשות לעיתים קרובות. למשל כאשר בני לא סיים לאכול אביו התעקש על כך שיסיים ואז החלו עימותים ביניהם שבמהלכם פלט בני: תסיים אתה את האוכל. אביו כעס מאוד וסילק אותו לחדר. ניראה אביו מתקשה להתנהל מול ילד אשר בודק גבולות, לא מוכן לקבל המריית פה והתחצפות, ומאידך ילד, המנסה לבנות את זהותו, מה לעשות במצב כזה? בעיקר לאור העובדה שאביו בטוח שהוא נוהג בדרך הנכונה?

שלום אנדריאנה, מבלי להיכנס כרגע לשאלה האם ועד כמה צריך לאפשר "המריית פה והתחצפות" (כפי שקראת לזה), אני חושבת שכהורים למתבגרים עלינו לעדכן ולהגמיש את עמדותינו החינוכיות, לפחות ברמת הפרקטיקה. אם את מרגישה שקיימיפ פערים משמעותיים בינך לבין בעלך בכל הנוגע לאופי הצבת הגבולות, אני ממליצה על השקעה משותפת, כמו השתתפות בהרצאות הדרכה הורית, קניית ספר העוסק ביחסי הורים-מתבגרים, קריאה משותפת באינטרנט, התייעצות עם הורים אחרים בחוג החברתי שלכם, עד ליצירת עמדה הורית מגובשת. שימי לב, בעמדה מגובשת לא מוכרחים להסכים על כל דבר, מלבד ביצירת תשתית של הבנה עקרונית, בתוכה ובמסגרתה כל אחד מההורים יכול לפעול עפ"י סגנונו ואופיו. בעיני יש משהו נכון בכך שההורים מעט שונים זה מזה בגישותיהם, ובכך חוסכים מהילד תחושת אין מוצא. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 6 שעבר אבחון פסיכולוגי לגבבי השארות שנה נוספת בגן חובה. הוא ילד אפריל 2005 ועקב גילו ובגלל שהאבחון העיד על כך שהוא ממוצע לגילו בידע ובשאר הנתונים הוחלט להעלותו לכיתה א , ולמרות שהאינטואיציה האמהית שבי אומרת לי להשאירו בגן החלטתי לעלות אותו ולעזור לו הן מבחינת הבשלות והן בידע בעזרת מורה. יש דבר אחד שהפסיכולוגית אמרה לי וזה מדיר שינה מעיניי שהילד שלי סובל מחוסר זיהוי מיני לטענתה וזאת ע''פ התבוננות של שעה בילד ישנם תנועות שהוא עושה שמחקות תנועות של בנות ולדבריה אני צריכה דחוף לטפל בזה . הוא ילד חביב וחברותי שאוהב מאוד לשחק עם חברים ונכון גם בפינת בובות וגם עם בנות היא טענה שאני צריכה דחוף לקחת אותו לפסיכולוג קליני ולטפל בו האם לדעתך בגיל הזה זה מצריך טיפול מקצועי ? האם זה יהיה נכון להפסיק לו חברויות עם בנות ולהפגישו רק עם בנים?

שלום לאה, התנהגויות נוגדות-מגדר יכולות להופיע אצל ילדים, ולרמז (אם כי לא תמיד ולא בהכרח) על בלבול בזהות המגדרית. אני לא מבינה את ההמלצה להגיע דחוף(?) לפסיכולוג קליני, לפחות כל עוד אנו מדברים על התופעות שתיארת. אם הילד שלך נמצא במצוקה וסובל, את כמובן חייבת להתערב ולסייע לו. אך אם הילד שלך נינוח ומאושר, משחק עם בנות ועם בובות, זו אינה סיבה לפנות לטיפול, מה גם שאין אפשרות ואין טעם לשנות נטיות אלה. לכל היותר אפשר להצניען כדי שלא יחווה לעג או ביקורת מהסביבה החברתית שלו. אני מציעה לנסות לעודד (כל ילד) לפעילויות התואמות את מינו, אך לאפשר לו מרחב התנסות עשיר ומגוון, מתוך כבוד והכלה לבחירותיו ונטיותיו, יהיו אשר יהיו. בברכה ליאת

שלום רב בני בן ה12, ילד מקסים, חכם, חביב במיוחד על חבריו ותלמיד טוב. בשנה האחרונה הוא מושפע מילד בכתה, המשפיע עליו בהתנהגות ובלימודים, בני מחקה אותו וזה גורם לו לירידה בלימודים ובהתנהגות בכתה כולל התחצפות למורה. בני תמיד היה תלמיד מצטיין ואהוד על המורות. הילד שמשפיע עליו הוא חברו הטוב, וכמה שאני מנסה להרחיק אותו ממנו או להסביר לו שהחברות לא טובה לו ומשפיע עליו לרעה. אני לא יודעת אם ההתנהגות שלו נקראת התפרצות זעם לכן רציתי להתייעץ איתך מה לעשות.התנהגות שלו בזמן כעס לדוגמא: חוסר סבלנות, עונה בהתחצפות, הרמת קול, או לדוגמא שאם מתחילים איתו במכה אפילו קטנה ע"י חבר או חברה מהכתה הוא מסתער במכות וקשה לו לשלוט בעצמו באותו רגע ואחרי 10 דקות הוא ירגע. קשה לו לווסת התפרצות כלומר להחזיק את עצמו מבלי להשיב מכה

שלום שירה, ההתנהגות שאת מתארת נשמעת קשורה לקושי בוויסות רגשות, ובדר"כ לא מדובר בהשפעה זמנית או חיקוי של אדם אחר, אלא בקושי טמפרמנטלי מולד, שחשוב לתת לו מענה מגיל צעיר. ילד (או מתבגר) שמתקשה לשלוט בזעם שלו ופועל באלימות, חייב ללמוד (לפני הכל) לזהות את רגשותיו, ללמוד לקרוא בזמן רמזים לעלייה ברמת העוררות שלו, ולתרגל מצבים בעייתיים כדי להרחיב את רפרטואר התגובות שלו, כדי להפחית את הסיכוי לפעול בדרך הרסנית או אלימה. להורים יש תפקיד חשוב בתהליך הזה, שראשיתו בהצבת גבולות נאותה בבית, וחשיפתו של הילד למצבי תסכול ואכזבה. במצב העניינים כרגע, אני בספק אם תצליחו לעשות זאת ללא הכוונה של איש מקצוע. לדעתי, מה שנכון כרגע, זה טיפול רגשי לילד שלכם, שילווה בהדרכת הורים. את, כמובן, מוזמנת לדפדף לאחור בפורום שלנו, ולקרוא עוד על דרכים להציב גבולות בבית באופן יעיל. בברכה ליאת

שלום רב. אני ביצעתי מחקר על ילדים בוגרים להורים גרושים . שזו אוכלוסייה שממש על בשרה חווה פוסט טראומה. ההשערה שלי שככל שרמת דכדוך נמוכה יותר כך צמיחה פוסט-טראומטית בעקבות גירושי הורים תהיה גבוהה יותר לא אוששה. בחנתי את הקשר בהתייחס למרכיבים השונים של פוסט-טראומטיים ובחלק מצאתי אפילו קשרים חיוביים- כלומר ככל שרמת דכדוך הייתה גבוהה יותר כך הצמיחה בהיבטים האלה הייתה גבוהה יותר. הקשרים היו די חלשים. השערת האינטראקציה לא אוששה גם כן, היא יצאה מנקודת הנחה שיהיה קשר שלילי בין רמת דכדוך לצמיחה פוסט-טראומוטית וכפי שרשמתי בסעיף 2 הנחה זאת לא נתמכה. אני לא מצליחה להבין למה יצאו לי תוצאות הנ"ל. אני חשבתי שככל שילדים בוגרים להורים גרושים חווים צמיחה הם גם יהיו בעלי דכדוך כללי נמוך. אולי אני לא מבינה משהו. אולי במציאות הכל להיפך. מי שחווה צמיחה הוא בעל דכדוך כללי גבוה. בבקשה עזרו לי להבין . כי אני ממש בהלם מהתוצאות. תודה רבה מראש לכל משיב.

שלום חוקרת, קשה לי להתייחס לשאלתך המאתגרת, בין היתר בשל הקושי שלי להבין היטב את משתני המחקר שלך. איני מבינה למה את מתכוונת (ואיך מדדת) "רמת דכדוך" ו"צמיחה פוסט-טראומטית". את מדברת על שני משתנים כלליים מאד, ויתכן שהבעייתיות בתוצאות נובעת (גם) מהגדרת המשתנים. ליאת

יש לי בן בכיתה ט אשר מדבר על מחשבות אלימות שתוקפות אותו ללא הרף. הוא מספר שבכל הזדמנות שהוא נמצא עם אנשים, ילדים וכו' הוא מתכנן כיצד לפגוע בהם, להרוג אותם. גם כשאיננו מתרועע עם אנשים הוא חושב כיצד למשל להפיל משהוא שיושב לידו מהצוק. או לדוגמא , הוא חושב איך הוא נותן אגרוף בפרצוף לאנשים. הוא כמובן מספר שהוא שולט בעצמו ועד כה לא עשה מאומה ולא פגע באף אחד. אך לאחרונה מחשבות אלה מציפות אותו. יותר מכך: הוא סיפר כי לאחרונה הוא מגלה עניין בנשים מבוגות ממנו, לאחר שחשף בפניי את הסיפור של ביצוע מעשה סדום של בן זוגי בו בגיל 3. למותר לציין כי בני לא מרוכז בלימודים, נעדר הרבה מבית הספר והוא מספר לי שרוב הזמן אינני קשובה אליו ועסוקה בעצמי. מה לעשות?

שלום שושנה, המידע המועט שמסרת כאן מסתיר מאחריו סיפור קשה ועצוב, שכנראה מעיק על בנך זמן רב. לעיתים, חומרים תוך נפשיים מודחקים, מתפרצים אל חיינו ומציפים, עד כדי תחושת אי-ספיקה רגשית. כרגע, אני חושבת שעלייך לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים, ולאפשר לבנך לקבל עזרה נפשית בהקדם. כשהיה קטן, ונפגע ע"י בן זוגך, לא הצלחת לגלות זאת ולעזור לו. כרגע, התעלמות נוספת ממצבו עלולה להיחוות כשחזור של הטראומה המוקדמת (שוב לא רואים מה קורה לי וכמה קשה לי). פני ללא דיחוי לאיש מקצוע, ועזרי לבנך. בברכה ליאת

האם נכון להגדיר שיש לאם חרדת נטישה של ילדיה הבוגרים? או שאולי מושג זה נכון רק לתינוקות בני 6-8 חודשים -חרדת נטישת האם?

שלום דינה, פרידות ואובדנים הם חלק מחייו של אדם לאורך מעגל החיים כולו. אין ספק שתופעת "עזיבת הקן" עלולה לעורר חרדה, תחושות אובדן ואפילו אבל אצל ההורה שנותר בקן הריק. הבשורה הטובה היא, שהבהלה הזמנית הזו יכולה לדחוף את ההורים המבוגרים לעשייה חדשה שתמלא את החלל, ותכניס לחייהם התרגשויות ומשמעות חדשה, שאינה תלויה בנוכחותם של הילדים. אשמח אם תוכלי לכתוב מעט יותר על הנסיבות שהביאו אותך לשאול את שאלתך. בברכה ליאת

שלום שרון, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, את מוזמנת לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם כתובת מילל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. אם תהיי מעט יותר ספציפית באזור המגורים, אולי גם אני אוכל לסייע בהפנייה. בהצלחה ליאת

אני אמא לילדה בת 16. ילדה חיובית מאוד, תורמת לדיון בכיתה, חכמה, בבית מאוד עצמאית מגיל צעיר. היום בשיחה עם ביתי ועם המורה למתמטיקה, ניצבתי חסרת אונים: המורה עושה רושם מאוד ברור של מורה קר, נצמד לחוקים ולתקנון, דורש נוכחות וסדר מופתי. וביתי לא מצליחה להסתדר איתו כי הוא נתפס עבורה כדמות מאוד נוקשה וסמכותית שלא מתגמשת כלל. היא מאוד מצליחה להסתדר עם המורים האחרים, מקובלת עליהם ואהובה עליהם. אך עם המורה הזה נוצר מחסום כלשהו שאיננה מצליחה לפרוץ אותו, אפילו ברמה של חשש מן המקצוע עצמו בשל קשיים בינאישיים ספציפיים עם המורה. כאמור למרות יכולות תקשורתיות טובות מאוד שלה. אני מאוד מבינה את המורה ואת דרישותיו, אך יוצא שביתי נעדרה משיעורים אשר בחלקם היה בוחן והמורה כועס על כך מאוד ומקבל בסייגים את האישורים הרפואיים שהיא מציגה לו. זה לא מאפיין אותה כלל להיעדר משיעורים אך, היו בדיקות שהייתה צריכה לעשות שנפלו בשיעור שלו. ביתי מאוד חוששת מפניו ומן הנוקשות שהוא מגלה והוא מצידו רואה רק את ציון המגן שלה ולא יותר בשל ההיצמדות שלו לחוקים. איך לגשר ביניהם? מה לעשות?

שלום לאמא של ימית, את נוגעת בנושא חשוב מאד, שיש לו השלכות עצומות על ההתנהלות של הילדים שלנו בביה"ס ובבית. חיים עומר, בספרו "המאבק באלימות ילדים: התנגדות לא אלימה", מקדיש פרק שלם ומרתק לנושא היחסים בין הורים למורים, ומצביע במיוחד על מצבים בהם הקונפליקט ביניהם פוגע בילדים שלנו, ישירות או בעקיפין. הוא מדגיש את חשיבותו של הכבוד ההדדי וההידברות בין ההורה למורה, לטובת הילד. אני מנצלת את פנייתך, כדי להזמין את קוראי הפורום, הורים ומורים, לקרוא את הפרק הזה (נדמה לי שזה הפרק השישי בספר, וכמובן שהספר כולו מומלץ בה במידה). ולשאלתך- באותו פרק, מדגיש עומר את נושא הכבוד ההדדי בין ההורה למורה. כחלק מאותו כבוד הדדי, נדרש כל אחד מן הצדדים לכבד את ריבוניותו של הצד האחר בתוך זירת הפעילות שלו. ההורים הם הסמכות הבלעדית בגבולות הבית, בעוד המורה והצוות החינוכי הם הסמכות בטריטוריית בית הספר. חדירה שלא בהסכמה של צד אחד לתחום הפעילות והסמכות של עמיתו, כמוה כהפרה בוטה של ריבונותו. ולכן, אני ממליצה לך לשוחח עם בתך, לכבד את רגשותיה כלפי המורה וכלפי המקצוע שהוא מלמד, ועם זאת, לעודד אותה לעשות כמיטב יכולתה כדי לעמוד בדרישותיו של המורה. אני לא בטוחה שעלייך "לגשר ביניהם" כפי שהצגת זאת בשאלתך, אלא רק לתמוך בבתך, להציע לה עזרה עניינית, להכיל את קיטוריה, מתוך שמירה על כבודו, על ריבונותו ועל סמכותו של המורה. אם את סבורה שנעשה עוול כלשהו לילדה (לא הרגשתי אווירה כזאת בדברייך, וזה היה יפה בעיני), תוכלי לשוחח גם עם המורה, לשתף אותו בקשיים של בתך, ולבקש ממנו לעשות ככל יכולתו כדי לסייע לה בדרכו (גם אם זו נדמית בעינייך מעט נוקשה וחסרת פשרות). מניסיוני, מרבית המורים שמחים להיענות ולהירתם לטובת ילד במצוקה, אם הפנייה אליו מכבדת ועניינית ולא מאשימה. מקווה שקצת עזרתי... בהצלחה ליאת

ראשית תודה רבה על תגובתך המהירה לשאלתי הקודמת. ואני פונה אלייך שוב, בשאלה אחרת, וזאת על מנת שאחסוך מעצמי את היסורי מצפון. בני בן ה-14 שסובל ה-ADHD, לא עושה דבר מבחינת הלימודים. הוא לא פותח את התיק. מהרגע שהוא מגיע מבית הספר כל שהוא עושה זה לצפות בטלויזיה, סרטים במחשב, ואייפוד. הוא הסתובב שבוע ימים עם שני קופסאות שימורים בתיק ולא הוציא אותם בתום הטיול. ואפילו לא הבין למה התיק כבד עד שאני ראיתי כשפתחתי את התיק. יש לציין שהוא לומד בחינוך מיוחד ועקב כך הוא איבד את הבטחון העצמי, אין לו היום חברים, הוא לא יוצא מהבית. הוא מבין שזה שהוא נמצא בחינוך מיוחד מקטלג אותו "כמטומטם" לפחות כך הילדים מכנים אותם. אך הוא לא עושה דבר כדי לצאת משם. שתי בנות כבר עברו והוא עדיין שם ועם הציונים שהוא מוציא אין לו סיכוי לצאת. הוא טוען שהוא עצלן. שאם אין לו משהו שיתן לו גמול באותו הרגע זה לא מדרבן אותו להתחיל. הוא מהר מתייאש. והוא לא רואה טעם ללמוד אחרי 7 שעות בבית הספר. זה מבחינתו נראה המון זמן. האם עליי לכפות עליו ללמוד? מאחר ואף שיחה לא עוזרת.

שלום גליה, אני מניחה שכאם לילד בן 14 הסובל מ-ADHD, את כבר מנוסה ומלומדת בנושא, וקראת על ההפרעה וביטוייה השונים, האקדמיים והרגשיים. חשוב מאד לזכור שילדים עם לקות למידה ממקור אורגני לא יכולים "לקחת את עצמם בידיים" כמו שהיינו רוצים לפעמים להאמין, והם מתמודדים עם קושי עצום ואמיתי מאד. יום לימודים של 7 שעות אכן נתפס כנצח בעיניו של ילד עם ADHD, והגיוני מאד שלא יחוש התלהבות וחשק להקדיש זמן נוסף ללמידה בבית. הזמן בו הוא נמצא בביה"ס דורש ממנו השקעת משאבים עצומה, והוא נותר סחוט ומותש מכדי להמשיך ללמוד עוד מרצונו. נדמה לי שבנך הרים ידיים והתייאש, לאו דווקא מלימודיו, אלא מהחוויה המתמדת של מי שמאכזב, שלא מצליח לשנות את גורלו (אם היה יכול היה בוודאי עושה זאת!) ושל מי שנחשב עצלן וחסר מוטיבציה. אני מציעה שבמקום לנזוף בו ולכפות עליו לעשות משהו שהוא ממילא לא יכול, מוטב לשבח אותו על המאמצים שהוא *כן* עושה, להציב בפניו מטרות ריאליות וברות-השגה כדי שיצבור חוויות של הצלחה ויכולת, ולעזור לו במטלות הדורשות התארגנות. בעיני, יש לשקול פניה לטיפול רגשי, שיסייע בשיקום הדימוי העצמי והביטחון העצמי, ואשר ילו?וה גם בהדרכת הורים. בהצלחה ליאת

איך מספרים לילד בן 4 על מוות של סבא?

בעברית פשוטה! לילדים בני ארבע כבר יש מושג בסיסי על המוות, והם בהחלט יכולים להבין הסבר פשוט על מותו של סבא. מאחר וממילא קשה להסתיר אירוע כה משמעותי בחיי המשפחה, ובוודאי שקשה (אם לא בלתי אפשרי) להסתיר את התגובות הרגשיות והעצב הגדול, מוטב לומר לילד את האמת כפשוטה. "סבא היה חולה/זקן, ומת. עכשיו הוא כבר לא מרגיש כלום, ולא כואב לו שום דבר. אנחנו עצובים ובוכים, כי אהבנו אותו מאד. סבא לא יחזור יותר, כי מי שמת לא חוזר, אבל נשארו לנו תמונות שלו וזיכרונות מכל מיני דברים שעשינו יחד איתו". השתדלו להימנע מאמירות משונות על עלייה לשמיים או הגעה לגן עדן. ילדים קטנים אינם מבינים רעיונות מופשטים כאלו. נסו להימנע מגודש של פרטים מיותרים, והשתדלו לכוון בתשובותיכם רק למה שהוא באמת שואל. משתתפת בצערכם! ליאת

נכדי בן השנתיים פתח בחודשים האחרונים פחדים מרעשים, המתבטאים בשאלה "מה זה הרעש הזה" האמת מדובר ברעשים אמיתיים, שבדרך כלל אנו לא מתייחסים אליהם, דוגמה רעש מקרר ,מעבד מזון שואב אבק ,אוירון וכדומה.על פי הבנתי בגיל כזה לא נראה לי ,שצריך להבהל מקולות כאלה של יום יום אולי רק בפעם הראשונה לא בבאות.שאלתי היא ,האם זה נורמלי בגיל זה?האם דורש התייחסות מקצועית ואיזה?המון תודה על העזרה!!!!!

שלום ציפי, יש ילדים המגלים רגישות רבה יותר לרעשיים, או כחלק מדריכות או עירנות-יתר, או כחלק מבעיה של רגישות אודיטורית. ברוב המקרים התופעה חולפת עם הגיל, ואינה דורשת התייחסות מיוחדת. בדר"כ גישה עניינית ("זה רק המקרר") ומרגיעה מספיקה, כמו גם התחשבות בסיסית בילד, ו-וויתור על מצבים/אירועים עתירי דציבלים. בברכה ליאת

בוקר טוב, ביתי בת 3 שנים ועשרה חודשים גמולה כבר מגיל שנתיים. הגמילה חלקית בלילה נהגתי לשים לה טיטול מאחר והיא המשיכה לאכול בקבוק. לפני כשנה סיימה עם הבקבוק, אך עדיין היתה קמה עם טיטול ספוג. לפני כחצי שנה הפסקנו עם הטיטול גם בלילה,היא עושה פיפי במיטה, לא מצליחה לקום ולגשת לשירותים, מה את מציעה לעשות?

שלום זיו, יש ילדים שגמילת הלילה שלהם מתעכבת הרבה מעבר לזמן הגמילה ביום. זה חלק מתהליך נורמלי, שכן הילד הישן מתקשה לעיתים לזהות את האיתותים מהשלפוחית המלאה, ומרטיב בלי להרגיש. מאחר ומדובר בהרטבה ראשונית (ולא בנסיגה לאחר גמילה), אין להתייחס לכך כאל בעיה פסיכולוגית, אלא כבעיה זמנית שתחלוף. בינתיים,נסו להעיר אותה לפיפי לפני שאתם הולכים לישון (זה לא מקדם את התהליך אלא רק חוסך את החלפת המצעים) או להשכיב אותה עם תחתולים. בואו נקווה שהקיץ יביא איתו בשורות טובות בהצלחה ליאת

יש לנו בת מקסימה בגיל 4 עצמאית חריפה, בוגרת מאוד וסופר מתוחכמת. לפני יום ההולדת 4 שהיה לפני שבועיים "הבטיחה" לזרוק את המוצץ לאחר מספר ניסיונות קודמים שלה שלא צלחו להיפטר ממנו (זרקה לפח הכריזה ואחר כך חזרה לאסוף אותו..) בעיקר בגלל הפדיחה בגן מול ילדים אחרים שכבר נגמלו.ובאמת כך היה כאשר זרקנו לה ביום הולדת בטקס ומאז קשה לה מאוד בעיקר בלילה להירדם ומצב הרוח שלה עם התקפי זעם קיצוניים (בהתחלה לא רצתה לדבר על זה ואפילו לא הזכירה את המילה מוצץ, ועכשיו ברגעי קושי מבקשת אותו (שלא לומר מתחננת), התחילה להתגרד בכל הגוף וטוענת ששורף לה בפיפי (בדקנו בקופת חולים ואין לה דלקת בשלפוחית) חיינו אינם חיים בשבועיים האחרונים לפרקים בעיקר בלילה כשהיא עוברת התקפות ממש של "קריז"... וביום יש לה התקפי עצבים שלא היו לה קודם לכן נולדה לה אחות חדשה לפני 5 חודשים שהיא מקבלת ממש מדהים ואוהבת אותה מאוד אך כנראה זה שהבמה לא רק שלה משפיע עליה במיוחד שהאחות הקטנה מתחילה להיות יותר ויותר אינטראקטיבית (אנחנו נותנים לגדולה המון תשומת לב), אתמול איכשהו הגדולה ראתה שיש מוצץ בבית בערב ועבר על כולנו לילה לבן ... אשתי רוצה לתת לה חזרה מוצץ ואני חושש שזה יבטל את מה שעברנו עד כה ויחזיר את התלות שלה במוצץ (יש לה בנוסף סמרטוט "פיצי" שעוזר לה להירדם שאותו השארנו לה) אבל אתמול היה השיא בלילה והיא ממש התחננה למוצץ בעקבות התקלה שראתה אותו מה לעשות ? אנחנו ממש אובדי עצות אם לת לה מה שהיא רוצה (שגם מדאיג אותי שבגלל שהיא כל כך חריפה ונבונה שאולי תלמד שאם תבכה תקבל כל מה שהיא רוצה) אודה לך מראש על עצתך, אנחנו בדילמה קשה

שלום גל, מעתיקה למענך מספר תשובות בנושא הגמילה ממוצץ שנתתי לפניות דומות. אם יהיו לך שאלות נוספות, אתה מוזמן. הנה - * מוצץ משמש עבור ילדים רבים אובייקט מעבר (כלומר, חפץ מנחם ומרגיע, בעיקר בשעות משבר בהן ההורה אינו נגיש - למשל לפני השינה או בזמן פרידה זמנית אחרת). ההחלטה על עיתוי הגמילה צריכה להביא בחשבון את יכולתו של הפעוט לשרוד משברונים קטנים אלה, ואת מערך הכוחות הנפשיים שלו ברגע נתון. לדעתי, שני ילדייך נמצאים עדיין בגיל בו המוצץ יכול להשרות מידה של רוגע ונחמה, ולכן לא בטוח שזה הכרחי, בעיקר על רקע העובדה שהם נרדמים מתוך בכי גדול. אם את מתעקשת על סילוק המוצצים, נסי להישאר זמינה וקרובה יותר אליהם, בעיקר בשעה השברירית של ההשכבה לישון. * נדמה לי שהוא אומר שקשה לו כרגע, ושהוא היה מעדיף להחזיר את המוצץ. אני מציעה לתקף ולשקף את הקושי ("אתה צודק, זה נורא קשה לוותר על מוצץ כשכל כך צריכים אותו. אנחנו רואים שאתה מתאמץ מאד, וגאים בך על זה"), ולהבטיח שבעוד זמן מה יהיה באמת קל יותר. בעיני, אפשר להתיר לו להשתמש במוצץ כשהוא במיטה, לפני השינה, ולנסות להגיע איתו להסכם שמחוץ למיטה הוא בלי. בגמילה, כמו בגמילה, יש גם ימים קשים... החזיקו מעמד * עקרונית, יש שתי גישות בנושא הגמילה. האחת ("זבנג וגמרנו") כרוכה בפרידה חד פעמית כואבת ובלתי נמנעת, שתאלץ את הילדה להתמודד עם אובדנו של המוצץ ולסבול במשך כמה ימים סבל גדול. השנייה, מאפשרת לילדה להמשיך ולקבוע בכוחות עצמה על כמה "זמן-מוצץ" תהיה מוכנה לוותר במשך היום. אני שייכת לאסכולה השנייה, וממליצה לנסות להעזר בשיטת הפרסים והתגמולים (קצת שוחד תמיד עובד), ולצ'פר אותה על כל וויתור חדש (למשל וויתור כליל על מוצץ בשעות שאינן לילה). כרגע, יש לכם ידיד טבעי (הבושה) שמניע אותה לוויתורים, ואני מאמינה שהוא ימשיך להיות לעזר בעתיד, כשיגיעו חברות לישון אצלה, או כשתלך למסיבות פיג'מות אצל חברות. יש, כמובן, גם את דרך הביניים, כאשר הרצון והמוטיבציה יהיו שלה, והמוצץ יעלם בבת אחת כחלק מהחלטה משותפת שלכם ושלה. אז, כצפוי, תצטרכו לעזור לה לעבור את הימים הקשים. נסי להעלות מדי פעם את האופציה הזו, ולהמתין לנכונות. * כמו שאת ודאי יודעת, גמילה ב'זבנג' ביוזמת ההורים שונה מהותית מגמילה הדרגתית הנעשית על דעת הילד ובקצב שלו. לכל אחת מהגישות יש יתרונות וחסרונות, אך בכל מקרה אתם כבר מעבר לשיקול הזה, והניתוק נעשה. כרגע, מאחר ועברו מספר חודשים מאז הפרידה מהמוצץ, כבר אין טעם לחזור לאחור, ואולי כדאי להציע חפץ חלופי להרגעה לפני השינה (דובי או בובת פרווה, גיבור-על שיישן לצידו, טייפ קטן עם מוסיקה מרגיעה או כל דבר אחר שיכול להקל על רגעי המשבר). חשוב להכיר בקושי והגעגועים למוצץ, לכבד את המאמצים שלו להתגבר, ולהמשיך לתגמל התנהגויות 'בוגרות'. * מוצץ או שמיכה (או שניהם) ממלאים תפקיד מכריע בהתפתחותם של ילדים צעירים, ומהווים "חפץ מעבר" המייצג את נוכחותו המרגיעה של ההורה, גם בהיעדרו. ילדים צעירים מתקשים להיפרד מחפצים מיוחדים אלה, בהיותם נושאים איתם את המשמעות העמוקה והמנחמת. הגמילה, אם כך, חייבת להיות בהסכמה של הילד, ורצוי לא לעשות זאת בצורה שרירותית, העלולה להיחוות כאובדן ממש. תוכלו להגביל את מציצת המוצץ רק לגבולות הבית, אך מעבר לכך לא הייתי ממליצה לדחוק בתהליך. הצורך בחפץ מעבר מתעורר ביתר שאת במצבי משבר, עייפות ופרידה, וככל שהיכולת לווסת מצבים רגשיים אלה מתגברת, כך פוחת הצורך בו. אל דאגה... * בהצלחה ליאת

בני בן 10 ולאחרונה סובל מסיוטים, הבעיה שזה מחמיר כל לילה וכמוכן חרדות במהלך היוםשיקרה משהו רע לאחד מבני הבית -ייפגע , ימות. איך לעזור לו , בעיקר מודאגת שלא יהפוך לחרדתי.

שלום אילנה, סיוטי לילה מתרחשים מדי פעם, והם חלק מחיי הלילה של כולנו. לפעמים הסיוטים משקפים מצוקה אקטואלית בחיי הילד, ולעיתים הם ביטוי לדרמה תוך-נפשית. אם הסיוטים יימשכו מעבר לזמן סביר (שבוע-שבועיים) פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. לגבי ההתנהלות שלכם מול החרדה שלו, אנא קראי את תשובתי לרועי, כמה קומות מתחתייך. אמנם מדובר שם בילד בן 4, אך העיקרון דומה. גם כאן, שווה לפנות להתייעצות אם המצב אינו חולף. בברכה ליאת

שלום רב, אני מבקשת המלצה לטיפול ביופידבק לילד בן 11 באזור קריות,חיפה.. תודה רבה טל

היי טל, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, שכן זה סותר את מדיניות האתר. תוכלי לכתוב הודעת המשך להודעה זו, ולצרף לגוף ההודעה כתובת מייל פרטית, אליה יוכלו להישלח לך המלצות במידה ויהיו. אני ממליצה לך לפנות לרופא הילדים שלך, ולברר על אפשרויות הטיפול דרך קופת החולים שלכם. בהצלחה ליאת

בני בן ארבע וחצי שאומר במפורש שהוא לא רוצה חברים!!! שבאים אלינו ילדים בני גילו הוא מכה אותם ומחביא את המשחקים שלו. הוא שם את כל המשחקים שיש לו בחדר ונועל את החדר שאף אחד לא ייכנס לשם.או שהוא שם את המשחקים קרוב אליו ומחבק את המשחקים . אתמול ירדנו לחצר וישבו כמה ילדות בנות גילו והוא ניגש אליהם והתחיל לשיר להם ראיתי שהוא רוצה קשר איתם ולא ידע איך, הבנות התחילו לצחוק עליו ולאחר מכן בכיתי עד שנירדמתי בגן הציבורי הוא לא מתחבר לילדים חדשים רק אם יש ילדים מהגן שלו הוא מחשק איתם. הוא מדבר בשפה מאוד גבוהה שלא מתאימה לגילו הוא מנומס אבל ניראה לי שהוא לא מתואם,,,, יש דבר כזה? הוא פוחד מהחושך במדרגות וכל מי שדופק בדלת הוא רץ לחדר ומתחבא או שמתחיל לזוז בחוסר מנוחה. שאדם זר מדבר איתו הוא ישר אומר שיש לו קאקי והוא צריך ללכת לשירותים. בהריון שלו סבלתי מחרדות נוראיות בגלל מלחמת לבנון השנייה האם זה משפיע? אני עדיין חרדתית אבל אני לא ניכנסת למצבי לחץ לידו כך שהוא לא יכול לחקות אותי. תודה ועזרה בבקשה בבקשה בבקשה האם יכול להיות שהוא אוטיסט? הוא מדבר מאוד יפה ולעניין, הוא יודע לספר מה עבר עליו ולהביע את רצונו .

שלום, אני מציעה לפנות לגננת שלו ולקבל את חוות דעתה בנוגע לכישורים החברתיים של בנך כפי שבאים לידי ביטוי בגן. על פניו, אני מתרשמת שאין הצדקת ל"ייאוש טוטאלי" כפי שמשתמע מהכותרת שבחרת ומנימת דברייך. יתכן שמדובר בקשיים נקודתיים שדורשים התייחסות או עזרה, אך בוודאי לא ברמות של היסטריה... אם את ממשיכה לחוש חרדה ומיואשת, פני להתייעצות פסיכולוגית, ונסי לעבוד על הקשיים (שלך ושלו) ממקום יותר מוחזק ורגוע. בהצלחה ליאת

בתי בת 11, לומדת בכיתה ו'. בכיתה ה' היא עברה בית ספר ותהליך ההשתלבות שלה לא היה מושלם. היא התביישה להשתלב ולדבר בפני החברות החדשות ומיום ליום התרגלה לא למר דבר וכך נשארה וכיום מילדה שיודעת לדבר יפה, עם עבר חברתי טוב מאוד, הפכה לדג בכיתה. כך שנה וחצי היא נחשבת לילדה השקטה בכיתה, שלא מדברת, שלא עונה לאף אחד שמתביישת מכולם, אבל זאת לא בעצם היא האמיתית. אציין כי בתי ילדה מתוקה שאינה דוחה את חברותיה ובחברת בנות כיתה מבית ספרה הישן היא "פלפלית". ברור לי שיש לה בעיית בטחון עצמי, אך אינני יודעת מה עוד לאמר בכדי לעזור לה.היא אומרת שהיא ממש סובלת בכיתה,עצם העובדת שהיא מתחזה לאחרת, שהיא לא היא, מעצם היותה שקטה, מכך שהיא לא יכולה פתאום לבוא ולהיות אחרת,היא לא יכולה פתאום להשתנות, פתאום לדבר, לצעוק. היא כל הזמן חוששת ממה שיאמרו ומה שיחשבו. כתוצאה ממעגל הקסמים שהיא נמצאת בו, היא מוצאת עצמה רב הזמן בודדה. בתי כל הזמן מודאגת, כל הזמן חושבת, היא כ"כ לא רוצה להיות בבית הספר וכל היום עוסקת במחשבות ולא מגיעה לפתרון. זה כבר נמשך יותר מדי זמן. אני חוששת שהדבר ישפיע עליה לא טוב וכואבת את כאבה ולמרות שזו השנה האחרונה בבית הספר הזה, הייתי שמחה אם הייתה מעבירה את החודשיים הנותרים בתחושה טובה יותר. אשמח לעצה. אמא מודאגת.

שלום, מה שאת מתארת נשמע נוגע ללב ועצוב, ואני מסכימה שחשוב מאד לנסות להתערב ולסייע. בעיני, שווה להשקיע ביצירת קשר של "אחד על אחד", כדי למנוע בכל מחיר את תחושת הבדידות הראשונית הקשה. נסי לדבר עם אחת האימהות, ולבקש עזרה ביוזמה של מפגשים אחה"צ. במקביל, פני לעזרת המורה או היועצת, שיכולות לסייע בביה"ס, ביצירת הזדמנויות לאינטראקציה חברתית 'כפויה'. למשל, המורה יכולה ליזום פרוייקט משותף לקבוצות קטנות, מה שמחייב פעילות בשעות הלימודים ולאחריהן. גם חוגים בשעות אחה"צ יכולים להפיג את תחושות הבדידות, ולייצר מפגשים בהקשר נעים חדש. מקווה שהמעבר לחטיבה יביא איתו בשורות! בהצלחה ליאת

נכדי מעדיף לא להצטרף להוריו ואחיו שנוסעים לסידורים מחוץ למושב,והוא נשאר בבית. בכל הזדמנות לטיול רחוק יש לו תירוצים למה אינו יכול להצטרף. סבו בקש ממנו להצטרף אליו ולעזור לו בקניות תוך הבטחה שיקנה לו משהו טעים.הוא הסכים.בשוק הוא נצמד תחילה לסבא ואחר כך הלך לפנים (הוא בחר בראש ולא אחרי הסבא)בגלל הצפיפות בשוק אך כל הזמן ראשו היה לאחור כשהוא בודק אם אכן סבא מאחוריו. רוצה לציין שהילד מסתובב חופשי במושב, ישן טוב ולבד בחדרו. נראה בטוח בסביבה המוכרת. בבית הספר הוא ילד עם קשיי לימוד וידוע שיש לו פתיל מאוד קצר, נוח לכעוס עד אובדן שליטה. לצערי כפי שאני רואה הוא לחוץ מדריכות הוריו כלפיו,התגובות המהירות,הגנה על הצעיר בבנים מפניו,ובעיקר מתגובה הדרדרותה. למיטב זכרוני הפחד המלווה אותו הוא מגיל חמש/שש .אני מבינה שהוא צריך עזרה. אשמח לקבל הדרכה .ההורים עד כה לא טיפלו בענין ואולי יוזמתי ותשובתך תדרבן את כולנו לעזור לילד. תודה

שלום רב, המידע שנתת חלקי מאד, וקשה לבסס אבחנה על סמך זה. יתכן שמדובר בילד חרדתי, שמעדיף להימנע (כמו כל אדם חרדתי) ממצבים לא מוכרים ולא צפויים, בעוד בסביבה המוכרת והבטוחה הוא מתפקד היטב. יתכן שמדובר בפחד ספציפי (נסיעה במכונית, תאונה, פיגוע, וכד'), שמרתיע אותו בטיולים הארוכים. עוד אפשרות, יכולה להיות קשורה לבעיית גבולות בבית, שמחריפה לעיתים במשפחות עם ילדים אימפולסיביים וקשים. לפעמים, כאשר ההורים מתקשים להציב גבולות ביעילות ולגלות אסרטיביות וסמכותיות, הילד עלול לחשוב בטעות שאין אף אחד שבאמת שומר עליו. החרדה אצל ילדים כאלה נתפסת לעיתים כמוזרה ופרדוכסלית: איך ילד כ"כ תוקפני וכעסן, שבבי"ס עלול להתנהג כ"בריון", מתגלה בבית כמוצף פחדים?! אם זה המצב אצלכם, שווה לבדוק אפשרות של רענון והדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים, כדי לייעל את עמידתם הסמכותית של ההורים מולו, ובכלל. בהצלחה ליאת