פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

היי בני בן 7(בני הבכור מתוך 3)סיים כיתה א, נמצא בשלבי סיום של איבחון פסיכו דידקטי עקב בעיות ריגשיות שהתעוררו בתחילת שנת הלימודים כיוון תוצאות האיבחון מצביעים על סלקטיב מוטיזם קראתי קצת באינטרנט על מאפיניה של "המחלה" אני מוצאת הרבה דימיון לבני, אולם עדיין הרבה פעמים אני עוצרת ושואלת את עצמי איך ניתן להבחין בין ילד עם סלקטיב מוטיזם לבין ילד בישן,רגיש מופנם מפונק, קצת חסר גבולות האם יתכן שפסיכולוגית שניפגשה עם ילד בסך הכל 2-3 פגישות יכולה לאבחן ולהגדיר שזו הבעיה?

שלום גליה, האבחנה של סלקטיב מוטיזם אינה 'מוציאה' בעיות של ביישנות וחרדה חברתית. אדרבא, הללו אופייניות מאד לילדים עם אילמות סלקטיבית, כאשר הסירוב לדבר הוא הסימפטום הבולט. כמו שבוודאי קראת, הקריטריונים להפרעה מדגישים כי מדובר בהימנעות *עקבית* מדיבור בסיטואציות מסוימות, למרות היכולת לעשות זאת, וכי מדובר בתופעה הנמשכת על פני תקופות זמן ממושכות. ככל אבחנה אחרת, גם האבחנה של סלקטיב מוטיזם אינה נשענת אך ורק על התצפית של הפסיכולוגית בזמן המפגש/ים עם הילד, אלא גם על סמך מידע מפורט, הנאסף בקפידה ובזהירות, מההורים והגננת, מידע אותו מתכלל הפסיכולוג אל מה שראה במפגש. לפיכך, ניתן להניח שפסיכולוגית מנוסה תוכל לתת אבחנה טובה גם בנסיבות שתארת. בברכה ליאת

הבת שלי בת 4 ו-9 חודשים אמרה לי לפני כמה שבועות שיש לה מחשבות לא נעימות שהיא לא שולטת בהן, שרצות לה בראש ומבלבלות אחת את השניה. לא התיחסתי אבל היום היא אמרה את זה שוב הפעם לאביה שאמר לי. בנוסף אמרה לי הערב שהיא רוצה למות. אני לא יודעת איך להתיחס ומה לעשות. לקחת אותה לפסיכולוג? לפסיכיאטר? הילדה צריכה כדורים? מה לעשות? תודה

שלום רותי, לא ברור לי (מהתיאור שלך) האם מדובר בתופעות נורמטיביות שכל ילד בגיל כזה עובר, או בבעיה מדאיגה. כדי להבחין בין שני המצבים הללו, נדרשת היכרות טובה יותר עם הרקע שלה ושלכם, ועם נסיבות הזמן האחרון. אם את חוששת פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להעריך אם נדרשת התערבות. אומר (בזהירות המתבקשת!) שהמחשבה לפיה "הילדה צריכה כדורים" נשמעת מרחיקת לכת... בברכה ליאת

שלוםרב, אני אמא לילדה מקסימה בת 4 ילדה טובה וללא בעיות חברתיות מלבד אחת. דלת צמודה לביתנו מתגוררת משפחה שאנו חברים ממש טובים ישלהם 3 ילדים הקטנה מבניהם גדולה מביתי בכ-6 חודשים ביתי פיתחה יחסי חברות עם הילדה, אך הילדה לפעמים מתנהגת לביתי לא יפה לדוגמא: אם לא תסכימי לתת לי את הבובה אני ילך לבית שלי ולא אהיה חברה שלך... וביתי מגיבה בבכי ומיד נכנעת ומסכימה. לאחרונה הם באותה הקייטנה ומרבית הילדים בקייטנה הם מהגן של בת השכנה ואילו לביתי יש מס' חברות מועט מהגן שלה כשניים שלושה, וביתי עצובה מאחר ובת השכנים לא רוצה להיות חברתה וכנראה שמשליטה את ילדי הגן גם לכך, לפי דבריה של ביתי. מה עליי לעשות? זה מציק לי מאוד, ויוצר מתח ביני לבין השכנה שלי שהיא חברה טובה שלי. איך עליי לנהוג שביתי תלמד להתגונן ולא להיכנע לה לאיומים שלה? תודה רבה אמא מודאגת

שלום רב, מאחר וחיי החברה של ילדים בני ארבע עדיין תלויים מאד ביוזמה ובהכוונה של ההורה (לפחות בכל הנוגע למפגשי אחה"צ) נסי לכוון את בתך לקשרים המתגמלים יותר, עם בני גילה או ילדי הגן שלה, והשאירי את המפגשים עם בת השכנים ליד המקרה. תוכלי לומר לשכנה/חברה שלך שמאחר והאינטראקציות בין הילדות רוויות מתח (אל תשימי את האחריות עליה או על בתה), את מעדיפה להיפגש איתה כששתיכן לבד, לפחות לזמן מה. בנושא הקייטנה אני מציעה לא להתערב, אלא אם את מתרשמת שבתך עוברת נידוי או הצקה מכוונת. במקרה כזה, תוכלי לבקש השגחה ומעורבות גדולה יותר של צוות העובדות. בברכה ליאת

שלום. בני בן ארבע לאחר שנה בגן טרום טרום חובה בו הוא אמור לעלות לגן טרום חובה. אני לא מרוצה מהגן ובמיוחד מהגננת והדברים הגיעו לידי סכסוך אישי ביני לבינה. ממש לא נעים לי להגיע לגן כל יום. עם זאת, לא מדובר במסגרת גרועה באופן יוצא דופן אלא ניתן להגדירה כבינונית. שאלתי- האם כדאי להעביר גן? הילד אוהב את החברים בגן אבל חוץ מזה אדיש למתרחש בו, לא מספר חוויות ובגדול לא אוהב ללכת לשם (אם כי לא מתנגד בבוקר). הדילמה היא העברה מול יציבות שבהישארות במסגרת מוכרת, שאינה מסגרת גרועה באופן קיצוני. תודה

שלום שירה, אם את חושבת שהמסגרת הנוכחית היא המתאימה לכם ביותר (גם מבחינת הנוחות), נסי לשקם את מערכת היחסים עם הגננת. בעיני זו הדרך הטובה ביותר לפתור את אי הנעימות הנוכחית במינימום מהומה. אם, לעומת זאת, את מרגישה שתתקשי לעשות זאת, ושהמתיחות ביניכן מפריעה לך להתנהל בחופשיות, עדיף למצוא מסגרת שתאפשר זאת. בשנה של גן חובה חשוב מאד לשמור על תקשורת פתוחה ורציפה עם הגננת, ולעקוב אחרי היכולות ורמת התפקוד של הילד. בעיני, גם אם מעבר יוצר משבר קצר וזמני, הוא עדיף על הישארות במסגרת שאינה מיטיבה. בהצלחה ליאת

הבן שלי מדאיג אותי בזמן אחרון בקשר למיניות שלו. זה התחיל שהוא ביקש מבן דוד שלו לראות לו את ה"בולבול שלו" . הסברתי לו שאסור לבקש דבר כזה . השבוע הגננת סיפרה לי שהוא הוריד את המכנס שלו בחצר כדי שהחברים שלו יראו את הבולבול שלו . היסברתי לו שזה שייך רק לו ואסור להראות לאחרים. אני לא יודעת מה לעשות ? אך להתמודד? מה לומר לו? בצפיה לתשובתכם אמא מודאגת

שלום דפי, ילדים בגיל זה מאד סקרניים בכל הנוגע לגוף ולאיבריו המוצנעים, ולכן אנחנו נפגשים לא מעט בהתנהגויות כגון אלו, ויודעים שהן קורות גם ללא ידיעתנו. בשל הרגישות הרבה הקיימת כיום בציבור, מעשים כאלה עלולים לסבך את הילד בצרות, שכן הם מוגדרים כהטרדה מינית, ולכן יש להדק את ההשגחה ולהגביר את ההסברה. חזרי והדגישי בפניו את ההכרח לכבד את מרחב גופו שלו, וכמובן את של זולתו, ותני לו להבין שאינך מרשה ומוכנה שמעשה כזה יישנה. במקביל, כמו שהצעתי כאן בעבר, אפשר לנסות להיעזר בתמונות ויצירות אמנות המראות לראווה את הגוף האנושי הערום, כדי לספק את הסקרנות דרך הערוץ הלגיטימי והאסתטי. בשמחות ליאת

אני יועצת מתחילה בראשית דרכי (שנה ראשונה). כשיצאנו לחופש התבשרתי כי שתי בנות בכיתה י נקלעו למצב משברי. האחת התיתמה מאביה לאחרונה, והשנייה אביה הגיע למצב של 100 אחוז כוויות והוא שרוי בבית חולים. שתי הבנות הללו נמצאות במרתונים של למידה לקראת בגרויות נוספות שעליהן לעבור. מחנכות הכיתה היו הראשונות לצור עימן קשר ודיווחו לי כי הן שבורות מאוד ומתקשות להרים את עצמן לקראת למידה לבגרות. אני כמובן אפגש איתן ואשוחח איתן, אך אני מסופקת עד כמה אצליח לעודד אותן ולסייע להן להתגייס לקראת למידה. אנא עזרי לי כיצד אוכל לתמוך בהן? ולחזק אותן.

שלום רב, ההודעה שלך מזכירה לנו כמה החיים שבריריים, וכמה זוטות היומיום שלנו, מטרידות ככל שיהיו, יכולות להיתפס כברכה. שתי הבנות 'שלך' אכן מתמודדות כרגע עם משבר נורא, ולטעמי יש לאפשר להן להתאבל ולכאוב יחד עם בני משפחתן, ולא למהר "להציל". הבגרויות יכולות תמיד לחכות, והן לא חובה כרגע, אלא אם הבנות מתעקשות על זה. הייתי מציעה לך ליצור קשר, לשדר זמינות ונכונות לעזור, אך גם לשאול מה נכון להן ומתאים להן כרגע. הביעי נכונות להירתם לעזור בהיבטים הפרקטיים בירוקרטיים, ונסי להחזיק בשבילן את התקווה לימים שאחרי. כרגע, כך אני רוצה להאמין, הן מוקפות באהבה וחום מצד בני המשפחה, והצורך הממשי בתמיכה יתעורר מאוחר יותר, כשהמהומה מעט תרגע. אני סומכת עלייך שתוכלי למשימה. שלא נדע צער ליאת

שלום, בחודש האחרון, בני בן השנה ושמונה חודשים,הגביר את תדירות הנשיכות שלו בפעוטון שבו הוא נמצא. בשבועיים האחרונים הוא נושך באופן קבוע ילד מסוים (שלא מגיב בחזרה לתקיפות שלו, מהילדים הגדולים יותר הוא נרתע, כי הם מתגוננים). בנוסף לכך הוא צובט את הילדים בלחיים. הוא תמיד נשך מידי פעם, אבל רק אם הוא הייה ממש מתעצבן או לצורך התגוננות, ועכשיו הוא נושך גם ללא סיבה, או כי משהו לא עובד כמו שהוא רוצה. יש לציין שאוצר המילים שלו לא גדול, והראה לי שהוא מתעכב בדיבור בהשוואה לילדים אחרים בפעוטון. (הוא מבין כל מה שאנחנו אומרים לו) מבחינת התגובה שלנו לנשיכות ( אם הוא נושך אותנו בבית(בגן הוא נושך הרבה יותר))-אנחנו מסבירים לו שאסור ולא נעים, ואפילו לוקחים אותו לפינת מחשבה לשתי דקות. אבל זה לא נראה כאילו זה עובד. אנחנו מעריפים עליו הרבה אהבה חום ותשומת לב, הוא בננו היחיד כרגע. אני נורא נורא מודאגת..כי או שמשהו חסר לו ומתסכל אותו (יכול להיות שחוסר ההתבטאות שלו), או שהתגובה שלנו כהורים לא מספיק טובה?? מתי צריך לדעת אם לפנות לייעוץ? ולמי? זאת אומרת , כמה זמן צריך לתת לעניין הזה?

שלום רב, שולחת לך לינק לתשובות קודמות שעסקו בנושא הנשיכות. אם יהיו לך שאלות נוספות, את מוזמנת. הנה- http://www.doctors.co.il/forum-3284/search בעיני, אין טעם להעניש ילד בן שנה ושמונה חודשים או לשלוח אותו לחשוב. המשיכו להביע את התנגדותכם לנשיכות, ועשו זאת בעקביות. אני מאמינה שכאשר תגדל יכולתו לווסת רגשות ביעילות רבה יותר, הנשיכות ייפסקו. בהצלחה ליאת

ולכן, את מוזמנת להקליד בחלון ה"חיפוש בפורום זה" את המילה 'נשיכות', ולקרוא את תשובותי הקודמות בנושא בהצלחה ליאת

אנחנו זוג ממוצע, אני אקדמאית ובעלי בתחום המכירות. נראים סביר לגילנו. כמובן שלא מושלמים ויש לנו חסרונות כמו להרבה אנשים. בתנו בת 17, נערה די מוצלחת בתחומים רבים. אבל מדי פעם, כשפורץ איתה ויכוח, היא פולטת בצורה די בוטה שהיא לא מעריכה אותנו ובטח לא היתה בוחרת בנו כחברים. אנו עונים לה שגם החברים שלה לא מושלמים... ובכלל אנחנו חושבים שבתור הורים אנו מאד דואגים לה, עושים הכל בשבילה ורוצים רק את טובתה. מאד כואב היחס הזה שלה. אחותה הקטנה לא מתנהגת כך. האם להשלים עם אישיותה, האם היא תלך ותתרחק מאיתנו ככל ש"תגדל"?

שלום דורית, ממליצה לך בחום לחפש מאמר טוב באינטרנט או ספר הדרכה טוב העוסק בגיל ההתבגרות, כדי להבין טוב יותר את המנגנון המפורסם של "מרד הנעורים". באופן כללי, כחלק מהמשימה ההתפתחותית החשובה של גיבוש זהות עצמית, נוטים המתבגרים הצעירים לבעוט בכל מה שנודף ממנו ריח של מבוגרים בכלל (וההורים שלהם בפרט). הם נוטים לזלזל (זמנית!) בעולם הערכים והאמונות של הוריהם, ולהאמין שהידע על מה שנכון ואמיתי בעולם מצוי בידיהם או בידי חבריהם בני-גילם. אני מציעה לעשות מאמץ שלא להיעלב מהאמירות של בתכם בת ה-17, ולראות בהן חלק ממאבקה לעצמאות וזהות נפרדת, ולאו דווקא רצון לפגוע בכם. ודאי ירגיע אתכם לשמוע, כי מחקרים הראו שבעניינים חשובים באמת (בניגוד לסוגיות אופנתיות, למשל), נוטים הילדים לאמץ דעות ואמונות הדומות מאד לאלה של הוריהם, ולא לאלה של חבריהם. זה די מנחם, לא? השתדלי לא להיכנס למאבקי כבוד מיותרים, ולהישאר שלווה גם מול הפרובוקציות. זה כנראה יעבור גם אצלכם... בברכה ליאת

בני מסיים כיתה א. במהלך כל השנה הוא התחבר לילד אחד בלבד ואינו מעוניין להזמין או ליצור קשר אם אף ילד אחר מהכיתה. הבעיה היא שה"חבר" שלו מתנהג אליו לא יפה. מדובר בילד מאוד חברותי שרוב הילדים מעוניינים בחברתו. הבן שלי רוצה לשחק רק איתו וה"חבר" דוחה אותו ואפילו שולח את החבר התורן שלצידו להכות את בני ע"מ שלא יחבור אליו. מיותר לציין שזה מכאיב לי מאוד. ניסיתי להסביר לבני את החשיבות בהרחבת מגוון החברים אבל הוא מסרב. ניסיתי להאיר את עיניו לגבי איכות חברות וזה לא עוזר. הוא מעדיף לבלות עם עצמו ולחכות ל"חבר" כשמתחשק לו. אני מתארת לעצמי שהוא מרגיש דחוי ובכל זאת לא אכפת לו. מה עושים?

שלום מיכל, אני מאמינה שאינך מדמיינת, ושמדובר באמת בסוג של בחירה בעייתית, האופיינית לפעמים לילדים חסרי ביטחון, המעדיפים להסתופף בחברתם של ילדים חזקים גם במחיר של עלבון ופגיעה. תוכלי לנסות לבקש עזרה מצוות ביה"ס (מורה ויועצת), שמסוגלות להשפיע במידת מה על האינטראקציות החברתיות בביה"ס (שינוי מקום ישיבה בכיתה, יוזמה של פרוייקטים משותפים בין ילדים מסוימים, תיווך ושיפור מיומנויות חברתיות). במקביל, שווה לשקול בשנה הבאה רישום לחוגים ופעילויות של אחה"צ, שירחיבו את חוג החברים שלו, וימלאו אותו תחושת ערך, יכולת ושייכות. אם המצב ימשיך להדאיג אותך, ולא תבחיני בשיפור, תוכלי להתייעץ גם עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להעריך מקרוב אם יש מקום להתערבות טיפולית. חופשה נעימה ליאת

בני בן 6 עולה לביה"ס .יש לו קנאה אובססיבית באחותו הקטנה וגם נוהג כלפיה באלימות פיזית כוחנית גם כלפינו ההורים. בנוסף אובחן ב-ADHD + לוקח ריטלין.מה עושים ?איך נוהגים ולמי פונים?

שלום אורנית, פונים לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להציע התערבות פרטנית לילד והדרכת הורים לכם. ADHD היא הפרעה רבת פנים, והשלכותיה על הילד ומשפחתו משמעותיות. ככל שתלמדו מוקדם יותר להתמודד עם התקפי הקנאה והאלימות, כך עולה הסיכוי לכך שלא יתפתחו קשיים נלווים כמו דחייה חברתית, פגיעה בדימוי העצמי, דיכאון, חרדות, ועוד. פנו לרופא הילדים שלכם ובקשו המלצה על פסיכולוג ילדים טוב באזורכם. בהצלחה ליאת

שלום אני אמא לילד בן שנתיים וחודש . כשהבן שלי נולד אמא שלי עברה לגור איתי ועם בעלי. אני ובעלי רבנו הרבה ( צעקות חזקות ) בנוכחות הילד תקופה ארוכה מאוד. אני ואמא שלי רבות המון ( צעקות ת היסטריה ת אלימות פיזית לפעמים כלפי אחת לשנייה ) בנוכחות הילד. הבן שלי רואה אותי ואת אמי צועקות ולפעמים מכות אחת את השנייה. הייתי אצל פסיכיאטרית - היא אומרת שדברים כאלה בנוכחות הילד לא בריא לו. השאלה שלי היא כזו - האם אפשר לתקן ן את המעוות - הבן שלי כבר בן שנתיים וחודש.

שלום רב, התשובה היא כן. אפשר וצריך לתקן את הדברים, ולשנות במהירות המרבית את המציאות בה גדל הילד שלך. פני לעזרה בהקדם האפשרי. בהצלחה ליאת

שלום. יש לי 2 ילדים מקסימים. הגדולה בת 3.5 שנים והקטן בן 6.5 חודשים. אני נמצאת עם הקטן בבית חוץ מיומיים בהם הסבתא מגיעה. אני נמצאת כרגע בצומת דרכים גדולה מאד בחיי המקצועיים ובתהליך של תפנית ממש גדולה שהשלכותיה יחולו כמובן גם על המשפחה. אני מרגישה שאני חייבת זמן נטו לעצמי, כדי שאוכל להתנתק ולראות את הדברים מבחוץ. אני חושבת לנסוע להתבודד ל3 ימים, 2 לילות. במהלכן האבא (שהוא פעיל מאד) והסבתות יישמרו על הילדים. אבל אני רוצה לדעת שאני לא עושה נזק לאחד מהילדים בנסיעה הזאת. אשמח לשמוע תשובה מקצועית, תודות רבות!

שלום אור, בנסיבות שאת מתארת, פוטנציאל הנזק קטן מאד. הילדים נשארים בידיים טובות ואוהבות, ולכן (ככל שניתן להתנבא מרחוק) אין סיבה לדאגה. סעי לשלום, וקבלי החלטות טובות. בהצלחה ליאת

תודה לך ליאת, זה מאד עוזר לי לנסוע ללא רגשות אשם :)

שלום בתי בת 15 ויש לה חבר, אנחנו מדברות ומתקשרות אבל כשהוא מגיע הדלת נסגרת למרות שאני אחת שמאמינה שלילד יש זכות לפרטיות במיוחד בגיל התבגרות אני לא חושבת שאני מרוצה מהרעיון הזה שהם סוגרים את הדלת היא לא סיפרה לי עדיין אם היא מקיימת יחסי מין אבל אני חושבת שאולי כדאי לדבר איתה, לקחת אותה לרופא נשים כי אני מבינה שיש מחלות שאפילו עם קונדום יכולות לעבור כמו וירוס הפפילומה וחשוב לדעת מה אפשר לעשות ולהראות לה שאם היא רוצה פרטיות היא צריכה לקחת גם אחריות מסוימת, לא? מה כדאי לעשות?

שלום אילנית, אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שילדינו חייבים להגיע לעולם המבוגרים כשהם מצויידים במידע ובאמצעים שיעזרו להם להיות בריאים ומאושרים. אם את חושבת שקיים סיכוי לכך שבתך מתנסה בסוג של יחסים אינטימיים, רצוי ליזום שיחה איתה, ולוודא שכל המידע הנחוץ ברשותה. נסי להישאר חיובית, ולא ליפול למלכודת ה'קטסטרופה'. כלומר, עדיף להדגיש נושאים של אחריות ושליטה, ופחות את המחלות המדבקות או הקטלניות. בעיני, מותר וחשוב להעביר מסרים 'חינוכיים' הקוראים לילדים להמתין ולהתאפק עד הגיעם לבשלות המתאימה, אך במקביל להישאר פתוחים וידידותיים, ולשמור על תקשורת רציפה, כדי שהילדים לא ייכנסו למחתרת ויסתבכו בצרות. איכשהו, בא לי לכתוב לך כל הכבוד. אז כל הכבוד! ליאת

אני מבינה תודה על תשובתך המהירה, אני בכל זאת קצת הייתי רוצה לשים על דגש כי מבחינתי יחסי מין זה לא רק הנאה זה גם אחריות ולדעתי כן חשוב לדבר על זה אני קראתי הרבה מידע על פפילומה למשל פה http://cafe.themarker.com/post/2242700/ ואני מבינה שזה משהו שכן אפשר להתחסן מפניו. אני אמנם רחוקה מלהבין הרבה בנושא התבגרות בימינו אבל ממה שאני רואה מתבגרים הרבה יותר מוקדם וחבל לי שהיא לא תהיה מודעות לכל ההשלכות של מעשה כזה, אני גם בעד לחכות עם זה אבל ממה שאני זוכרת את עצמי בגילה זה כבר היה מסקרן ובראש נושאי התעניינות גם אצל חברותיי

שלום רב, לגרושתי ולי יש בן מקסים בן 4.5 , ישנם מספר בעיות: 1. לאחר תהליך הגירושין ולאחר שההורים נפרדים כנראה ובצדק קשה לילד להבין שהוא יכול גם לישון אצל אביו , האם עליי להמתין שהילד יגדל ? או שניתן להסביר לו בהדרגה? 2. בני סבל מהפרעות שינה (מאז שהיה תינוק - גם שהיינו נשואים) , עשינו בדיקה במעבדת שינה אשר נמצאה תקינה, השמח לעצתך בנושא. בתודה דן

שלום דן, ככלל, אין מניעה שילדים בכ הגילים יישנו אצל אבא לאחר הגירושין, ורצוי לעגן זאת כחלק מהסדרי הראייה הקבועים. כך לומד הילד שאבא הוא חלק בלתי נפרד מחייו, שהבית של אבא הוא גם ביתו, ושאבא מעורב בגידולו וחינוכו ממש כמו אמא. לפעמים, בעיקר בגילאים הצעירים, יש ילדים המתקשים לבלות לילה מחוץ לבית, רחוק מאמא, ובמקרים אלה אפשר להתחשב ולהמתין מעט, אך לא לוותר לגמרי, כדי לא להנציח את המצב. אני מבינה שבמקרה שלכם יש ברקע בעיית שינה, שבוודאי מסבכת את העניין אף יותר. במקרה כזה (ולאור העובדה שבדיקת המעבדה נמצאה תקינה), יש טעם להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, שיוכל לסייע באיתור הקשיים ומקורותיהם, ולייעץ לכם כיצד לנהוג. אני שבה ומזכירה בהזדמנות זו, שתקשורת טובה ופתוחה בין בני הזוג הגרושים, ונכונות מלאה לשתף פעולה זה עם זו, מבטיחה הסתגלות טובה יותר של הילד, והתאוששות מהירה יותר ממשבר הגירושין. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, ילדתי בת 5.5 רגישה וחכמה בצורה מיוחדת. שואלת שאלות על מוות כמעט מידי יום בחודשים האחרונים. אחרי כל שאלה היא חושבת המון ומגיעה למסקנות אישיות קצת מוגזמות. אחרי שהיא דירגה את כל המשפחה המורחבת מהזקו ביותר לצעיר (כדי לדעת מי ימות ראשון) והתחילה לאכול בריא כדי שהגוף יהיה חזק (שלא תמות ממחלות), נזהרת מאש (שלא תמות משריפה) היא מתעניינת בשאלות קיומיות על מה מרגישים אחרי המוות, כמה שוקלת הגופה, איך בדיוק מתים ורזולוציות שאני ממש לא יודעת כבר כיצד להתמודד.. לאחרונה היא ביקשה לבקר בבית קברות לכבוד החופש הגדול, לראות את השמות של המתים ואיך נראה קבר. אני מרגישה שהנושא נהיה גדול עלי ולא יודעת כיצד להתמודד. האם שאלות ברמה כזו מעידות על בעיה ריגשית? האם יש ספר שמסביר את הנושא ברמה כזו? האם יש מקום לפנות עם הילדה לייעוץ? יש לציין שאני מקפידה מאוד על התכנים אליהם היא נחשפת בין אם בטלויזיה, משחקים ובספרים. תודה ובברכה

שלום רב, בתך מתמודדת עם שאלות ודאגות שמאד אופייניות לגילה, ו'תוקפת' את הנושא באופן מאד קונקרטי (שוב - כמו כל הילדים בגיל זה). הדירוג שהיא עושה מהזקן לצעיר, כמו גם האכילה הבריאה והזהירות מאש, משקפים כולם את הניסיון (הבריא) שלה לחוש מידה של שליטה מול פחד המוות. אם נחשוב על כך לעומק, נראה שבעצם כולנו נוקטים באותה דרך ממש, גם אם לעיתים היא נראית מעט יותר מתוחכמת. בעיני, בית קברות הוא מקום לא רע בכלל לטיול, כל עוד זה נעשה באווירה המתאימה. בחרי אתר יפה, ירוק ומטופח, אולי למשל בית הקברות של קיבוץ כינרת, שם קבורה נעמי שמר, והפכי את הביקור למשהו משמעותי ומרגש. זו הזדמנות נהדרת לדבר דווקא על החיים ועל הכוח שלהם, ועל משמעותן של אהבה ויצירה כהגנה מפני הפחדים העמוקים של כולנו. את מוזמנת לשתף בחוויות... ליאת

ביתי בת ה 14 לעיתים קרובות משלא נענים לדרישותיה יכולה לפתוח בצעקות ובנבולי פה ללא שליטה עצמית וללא בושה מהשכנים שמן הסתם שומעים את הצעקות. בדרך זו היא מנסה להשיג דברים. לצערי זה מצב שנמשך שנים ולא טופל על ידנו בתקוה שעם ההתבגרות זה יעבור. אבקש את עזרתך או המלצתך על פסיכולוג מתאים. אנחנו גרים בכפר סבא.

שלום מאיר, תוכל לנסות ליצור עמי קשר דרך המייל ([email protected]) או הטלפון (052-3106667), ואנסה לעזור בהפנייה למטפלת טובה בעירך. אני מסכימה מאד לגבי הצורך בטיפול והדרכת הורים. בברכה ליאת

שלום. בני בן 3, מעולם לא לקח מוצץ (למרות שניסיתי), גילה לבד את האצבע וה"שמיכי". עד לאחרונה זה לא הפריע במהלך היום מכיוון שהשתמש בשמיכי ובמציצת האצבע רק בשינה (צהריים ובלילה). לאחרונה, גובר השימוש והוא מבקש את השמיכי ומוצץ אצבע בכל רגע של מצב רוח רע, גם כשנפרדים ממנו בגן וזה מפריע גם במהלך פעילות בגן כמו חוג. אני יודעת שזה מנתק אותו מלהיות נוכח בפעילות הגן. האם עליי להתערב ובאיזה אופן<?

שלום לאמא לבת 9 (שכותבת על בנה בן השלוש...) אני ממליצה לא להתערב כרגע, ולאפשר לילד שלך לעשות שימוש באצבע וב'שמיכי', שנועדו בדיוק בדיוק למצבי המשבר במהלך היום שאת מתארת. חפצי המעבר הללו (רגרסיביים ככל שיהיו) ממלאים תפקיד חשוב בחייו הרגשיים של הילד, וברוב הגדול של המקרים נעלמים כשתפקידם מסתיים. בדר"כ, בשעות הפעילות של הגן, הגננות מבקשות מהילדים להניח את החפצים הללו בצד, וגם כאן אני מציעה לא להתערב, ולתת לילד שלך להתמודד עם הדרישה הזו בדרכו. להערכתי אין בבקשה זו כדי ליצור נזק או מצוקה חריפה מדי. תני לו לנוע בגמישות בין הבית לגן, והמתיני לגמילה שתבוא בזמן הנכון לו. בהצלחה ליאת

אשמח לקבל ממך עצה, אני מאוד רוצה לקחת את בני למספר שיחות אצל פסיכולוג/ית ואינני יודעת איך לאמר לו זאת , הרי אי אפשר פתאום להנחית על מישהו "תשמע , אתה צריך פסיכולוג" או "קבעתי לך תור אצל פסיכולוג" וכד'. הסיבה היא שהבן מאוד סגור וכ"כ רגיש, לא מספר כלום, אינני יודעת מה מתרחש בנפשו ובליבו,ימים שלמים לא מחליף איתי מילה, רק "כן" ו"לא" או סתם הרמת כתף וחיוך בישן ומתוק..... הילד מאוד אהוב על ידינו, הוריו, מחובק , מנושק, ילד שמכבדים אותו ומוכנים להקשיב לכל משפט היוצא מפיו. איננו אנשי קריירה, אני כעקרת בית נמצאת תמיד לרשותם של ילדיי, אביהם מגיע בשעה שש מהעבודה, מנשק ומחבק ושואל ומתענין. אני בעצמי אשה שקטה ודי סגורה, לא מהפטפטניות והמקשקשות ולכן מאוד קשה לי לגרום לו להיפתח וחשבתי שמספר שיחות אצל איש/ת מיקצוע יכול להועיל. בעיקרון, הוא לא מראה שום סימני מצוקה. ילד חברותי ותלמיד מעולה, פעיל במיסגרות של התנדבות, לומד גיטרה , משתתף בטיולים, הולך לסרטים עם חברים, ימי הולדת וכו' . אבל הוא כ"כ שקט בבית. באמת, אנחנו פשוט לא יודעים על תחושותיו ועל מצב רוחו ועל מה שעובר עליו , כלום. מה דעתך? איך אנחת עליו עם בקשה שלדעתי יכול לעזור לו לבקר אצל פסיכולוג? תודה, וסליחה עם קצת ארוך.

.

שלום דליה, סגירות וביישנות הן תכונות אישיות יציבות למדי, ולא תמיד צריך לראות בהן בעיה, בעיקר כאשר אין מצוקה. את מתארת נער חמוד, המתפקד היטב בכל ההיבטים של חייו, ואינו מאותת על סבל ומצוקה. חייכתי כשקראתי את המשפט שלך האומר "חשבתי שמספר שיחות אצל איש/ת מיקצוע יכולות להועיל". חייכתי, כי בניגוד לסברה הרווחת בציבור, פסיכולוגים אינם מתמחים ב'דיבוב' סרבני שיחה. לפעמים, הביישנים והמופנמים נשארים כאלה גם בחדר הטיפול, וגם שם לוקח להם הרבה זמן לתת אמון ולהיפתח. נדמה לי שכאמא למתבגר צעיר, עלייך ללמוד להתרגל לרעיון של התרחקות וסגירות זמנית (אף יותר מזו שהורגלת בה), האופיינית לגיל. כדי להרגיש קרובה יותר, תוכלי לשתף אותו מעט יותר בתחושותייך, ולהתעניין בצורה מעט יותר אקטיבית (אך לא חודרנית - איזון!) במה שעובר עליו, במה שהוא חווה ומרגיש לאורך היום, ולשדר זמינות ונכונות להקשיב לו כשירצה. אם את בכל זאת מודאגת וחושבת שיש סיבה להפנותו לטיפול רגשי, שתפי אותו בדאגתך, ובקשי ממנו להגיע לפגישת היכרות אחת, תוך שאת משאירה לו את הזכות לוותר על הפגישות הבאות עם הפסיכולוג. הסבירי לו שאת מאמינה שכל אדם זקוק לאיוורור ועיבוד של רגשותיו, ושלתחושתך פסיכולוג הוא הכתובת למטרה זו. בהצלחה ליאת

כפי שאמרת , ניראה לי שאת צודקת, שגם אם יילך לסיכולוג, הפסיכולוג ייאלץ לחלוב ממנו ובכל מיקרה , יקבל ממנו תשובות של "כן" ו"לא" . תודה

שלום! אני אמא ל-2 ילדים מקסימים.כרגע אני בהריון בחודש חמישי,העניין הוא כזה: סיפרתי לילדים שאני בהריון הבת הגדולה שלי(בת 5)שמחה מאוד,והילד שלי (בן4)לא אהב את הרעיון יש לציין שהוא כול כך קשור אלי וכול היום אחרי ואומר לי בלי סוף שהוא אוהב אותי..ומחבק אותי.מאוד מאוד קשור אלי. השאלה איך אני נותנת לו תחושה שהכול בסדר?כי אני יודעת שאלד בע"ה יהיה לו נורא קשה..מה עושים?

שלום רב, בגיל ארבע ילדים עדיין אינם יודעים להתמודד עם חשיבה מופשטת, ולכן הם מעוגנים מאד לרעיונות והתרחשויות של "כאן ועכשיו". גם אם סיפרת לו על ההריון והלידה הצפויה, אני בספק אם הוא מבין את מלוא המשמעויות וההשלכות שיהיו לכך עליו ועל סדר יומו. כרגע, אין הרבה מה לעשות מלבד להזכיר את התינוק שבדרך. עיקר ה'עבודה' תהיה אחרי הלידה, ואז גם יהיה חשוב להפוך את בנך לשותף ולמתן את תחושות הקנאה שאולי יצוצו. מאחלת לך המשך הריון נעים ולידה מהירה וקלה ליאת

ועוד הערה - אם הוא נצמד אלייך, ואת מרגישה שמשהו בהתנהגותו מעט מעיק או משדר "פינוק-יתר", זה הזמן להתחיל לגמול, כדי שאחרי הלידה הוא לא יחווה אותך כנוטשת. אחרי הכל, בנוכחותו של תינוק תובעני, יהיה לך באמת הרבה פחות זמן בהשוואה להיום, ולכן מוטב לעודד לעצמאות והתחשבות כבר מעכשיו. בהצלחה ליאת

שלום,שמי שלהבת ואני אימא בפעם הראשונה לילדתי המקסימה שהיא בת שנה ו6 חודשים.עד גיל שנה וארבעה חודשים בתי טופלה בבית וגדלה עם המון אהבה וחם עד שהגענו להחלטה שכבר בגיל שנה וארבעה חודשים היא צריכה להיות במסגרת,אני צריכה לציין שיעל היא ילדה נהדרת,חברותית ומאוד מפותחת מעבר לגילה,ההסתגלות שלה לפעוטון הייתה טובה יחסית משחשבנו בגלל הגיל,ההשתלבות בגן מבחינתה עשתה לנו ולה רק טוב,,,אבל בתקופה האחרונה הגננת אומרת שהיא לא מתחברת לילדים וחוששת מהם מעבר לנורמה עכשיו זה ידוע לי שילדים לא משחקים עם ילדים אחרים בגיל הזה וזו לא הבעיה מה שאני מנסה לומר אם יש משהו לא תקין שאני עושה עם הילדה שגורם לה להירתע מהם,אני נותנת לה את כל האהבה והחם שבעולם ומקנה לה המון ביטחון אז מאוד קשה לי עם מה שאמרה לי הגננת ואני מחפשת פיתרון לבעיה הזו

שלום שלהבת, בתך עדיין תינוקת, ובאמת אינה יודעת ויכולה לשחק עם ילדים אחרים. ילדים בגיל זה שוהים זה לצד זה, והאינטראקציות ביניהם שטחיות מאד, אם בכלל. יתכן שהעובדה שעד היום היא גדלה במחיצתך כבת יחידה, מבלי להיתקל יותר מדי בילדים בני גילה, מבלי להתמודד עם הדחפים והאגרסיות שלהם, ומבלי להתמודד עם תחרות על תשומת הלב והמשאבים - היא שעומדת בבסיס הרתיעה שלה. אין לי ספק שההתחככות היומיומית עם ילדים בני גילה תביא בסופו של דבר ליכולת טובה יותר להתערות ולהסתגל חברתית, ויש להתאזר בסבלנות לא-שיפוטית. כרגע, התנהגותה נשמעת לי בהחלט נורמטיבית ותואמת לנסיבות. עוד קצת סבלנות... ליאת

בן שלישי אחרי אחים גדולים מאוד....וורבלי מאוד,אוצר מילים גבוהה,חכם,מנהלת שיחות ענייניות מאוד..מעולם לא אהב משחקי כופסא ודומיהם...בהם מסוגל לשחק רק עם אביו..אוהב כל מה שקשור לטיפוס,אפניים וגלגלים. כישוריו החברתיים נמוכים.כעסן.לא מוותר,קשה,מציק ... רגיש מאוד..ומרטיב בלילה לסרוגין. תלמיד ממוצע שאינו מתכונן למבחנים וציוניו בסביבות ה80. מכין שעורים לבד,מסדר ילקוט מתלבש,מתרחץ בעצמו..אחראי מאוד....חושבת לקחת אותו לאבחון התנהגותי רגשי..היש כזה? הילד לא זורם..ואני פוחדת שיחריף עם הגדילה?

שלום רב, אבחון פסיכודיאגנוסטי ודידקטי יכול לכסות הן את החלקים הרגשיים והן לקויות למידה למיניהן. לפעמים (כשהחשד מתמקד בעיקר בהיבטים הרגשיים) מספיק להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל (ע"ס המידע המפורט מכם) לאתר את מוקד המצוקה ולהציע התערבות מסייעת. אני מציינת זאת על רקע העובדה שאבחון הוא תהליך ארוך ויקר יחסית, ואם ממילא יתחיל טיפול, לא בטוח שחייבים אבחון. שווה להתייעץ עם הפסיכולוג. בהצלחה ליאת

שלום רב אני מחפש המלצות לפסיכולוג ילדים טוב באזור חיפה לנער בן 13 שסובל מחרדות קשות לאחרונה . סיים שנה של רטלין ואני מניחה שזה התגובות שמגיעות... תודה

שלום שרון, אנו לא נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח פרסום. תוכלי לכתוב הודעת המשך, להוסיף כתובת מייל מעודכנת, ולקוות שהמלצות יישלחו לך לשם. תוכלי לנסות ולהיעזר גם באינדקס המטפלים המופיע באתר זה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, אני אמא לתאומים בני 3. כשהיו בני חודשיים נפטר בעלי בנסיבות טראגיות. אינני נמצאת בקשר עם אף אחד מבני משפחתו ומעולם לא הזכרתי אותו ו/או שוחחתי עליו עם ילדיי. בימים אלו בני אמר מספר פעמים "בא לי לדבר עם אבא"כנראה החל להבין שיש ד מות כזו שנקראת "אבא".מה עלי לעשות ומה לומר/לא לומר להם בגיל כ"כ צעיר וכשאין שום דבר טוב שביכלתי להגידץ אובדת עצות אנא עזרי לי תודה. אם את חושבת שעדיף להגיע אליך-אגיע, כי אני רוצה לעשות את הצעד הנכון בנושא זה. ג

שלום דליה, הילדים שלך גדלו לתוך מציאות עצובה, בה הם נאלצים לגדול ללא אביהם שנפטר. יהיו הנסיבות אשר יהיו, הרי בסופו של דבר הם יצטרכו לדעת את האמת על זהותו של אביהם ועל נסיבות הסתלקותו. בעיני, חשוב לשמר את דמותו באופן זה או אחר בתודעתם, מתוך הכרה שקשה מאד לבסס זהות עצמית מבלי לדעת מאין באת. כמובן שבגילם אפשר לחסוך מהם מידע שלילי או מכביד מדי, ולהסתפק בתיאור דמותו של אבא ש"מת כשהייתם קטנים". אם יתעוררו שאלות בנושא המוות, חשוב להשיב עליהן באופן קצר וענייני, מתוך הקשבה זהירה למה שהם שואלים ולמה שבעצם מעניין אותם, וגם כאן - מבלי להכביד עם פרטים מיותרים (אך לא לשקר להם). אם את חוששת לעשות זאת לבדך, תוכלי להיעזר בהדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים קליני. זה בודאי לא יזיק. בברכה ליאת

שלום, יש לי ילדה מקסימה בת שנה ו8 חודשים, ילדה מאוד פיקחית ועמצאית, היא מדברת יפה ויודעת להסביר בדיוק מה היא רוצה או מה היא צריכה, היא מעסיקה את עצמה מאוד יפה לבד. לפני כ4 שבועות ילדתי את ביתי השנייה ויש לי חששות מאוד כבדים לבתי הבכורה, אני פוחדת שהיא תיפגע ושמחת החיים שלה תדעך. יש ימים שהיא בכלל לא מתיחסת לאחותה הקטנה ואם אני אומרת לה להגיד לה שלום לא תמיד היא משתפת פעולה, לפעים היא מביאה לה צעצעים לעריסה ושמה לה עוגיות בקצה, אבל המקרים שמפחידים אותי ואני לא יודעת איך נכון לנהוג הם המקרים שבהם אני מחזיקה את התינוקת או מאכילה אותה והגדולה מתחילה לבכות ונדבקת אלי או מנסה לדחוף לא באלימות אבל מנסה לדחוף אותה מעלי או מבקשת ממני לשים אותה במיטה, אני לא ממש יודעת איך להתנהג במקרה כזה לפעים אני מניחה אותה ומחבקת את הגדולה, לפעמים אנימסבירה לה שעכשיו כואבת לקטנה הבטן והיא צרכה את אמא ואז הגדולה מתפנה לעיסוקים שלה רבל אני מרגישה שהיא פגועה מזה. ואם אחרי כמה דק' אני ניגשת אליה ומדברת איתה על מה שקרה היא לא מוכנה לענות לי כאילו מתעלמת מהשאלה שלי לגבי אחותה הקטנה טזה מפחיד אותי. אני חיבת לציין שבמעון אין שום שינוי חריג היא לעיתים רחוקות מתבכיינת שם אבל נרגעת במהרה, אנחנו שומרים איתה על שגרה רגילה של שעת מקלחת ושינה, אנחנו הולכים איתה יחד לחוג שחייה פעם בשבוע, בשבתות אני הולכת איתה לגן שעשועים ו או אני או בעלי לוקחים אותה לפינת חי בשבת, במהלך השבוע אני דואגת שלפחות פעם פעמיים נרד לגן שעשועים או נלך לאכול גלידה רק אני והיא כך שאני מקדישה לה תשומת לב. גם בבית אני משחקת איתה בחדר משחקים. מה עוד אנייכולה לעשות על מנת לרכך את הכניסה של האוחת למשפחה ואיך נכון לנהוג במקרים של התקפי בכי וקנאה. וגם בזמן שינה היא רוצה רק אותי ובימים האחרונים מתבכיינת לפני השינה ורוצה לידיים שלי שבדך כלל היא נרדמת עם סיפור ושיר במיטה שלה. חשוב לציין שהיא לא רוצה לבוא לישון איתנו בחדר. אשמח לקבל טיפים איך נכון לנהוג במצב הזה כי אני ממש לחוצה. תודה רבה

שלום שי, מזל טוב על הולדת בתך השניה! לידת אח היא אירוע משפחתי משמח, ולמרות שכמעט אצל כל ילד מתעוררת מידה של קנאה סביב כניסתו של הרך הנולד, לא מדובר בעוול גדול או באסון שנגרם לו. אני שומעת בדברייך מוטרדות ואשמה על העוול שכביכול גרמת לבתך הבכורה, וניסיונות רבים לפצותה. לדעתי, אין טעם להיכנס לעמדה כזו, מלבד להדק את ההשגחה על התינוקת, ולהמשיך להקדיש לבתך הגדולה את תשומת הלב לה היא זקוקה כ(עדיין) תינוקת בעצמה. אל תזמיני אותה לחדר שלכם או למיטתכם, כדי לא ליצור במו ידייך בעיה שכרגע לא קיימת. המשיכי לנהוג בטבעיות, ולשמור על שגרה, ככל שתצליחי עם שתי הקטנטנות שלך. זה לא קל, אך עם הזמן זה מסתדר. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילד בן שמונה בני הבכור ועוד שני ילדים בן 4 ובת שנתיים וחצי. בני בן השמונה עבר איבחון במכון טובה ונימצא שהוא ילד גבולי ולא צריך טיפול תרופתי. לנו יש בעיה שהוא לא מקשיב לאף אחד ובכול פעם הוא מגיב במכות הוא שהוא משקר בזמן האחרון הוא מחביא את האוכל שאנו נותנים לבית הספר מיתחת למיטה שלא אין יום שעובר בלי שבני מקבל מיכתב הוא שאיזה מורה כועסת על בני גם בבית לא כייף איתו כול הזמן צריך להעיר לא שלא נותנים מכות גם אם לקחו לא מישחק הוא שבטעות דחפו אותו חשוב לי לציין שמבחינה לימודית הוא תלמיד מאוד מצויין ואין לא בעיה של לימודים . איך אני יכול לדעת אם יש לא בעיה רגשית (מיצתער על השגיאות כתיב שלי אני דיסלקטי) תודה עופר

שלום עופר, מבחן TOVA נותן אינדיקציה לקיומה של הפרעת קשב וריכוז, ולמידת התועלת של הטיפול התרופתי, אך הוא אינו יכול להחליף אבחון פסיכודידקטי שלם, שיכול לאתר לקויות למידה נוספות כמו גם בעיות רגשיות. לעיתים קרובות, הורים ומורים נוטים לחפש את ההסבר להתנהגות אלימה תחת המטריה הרחבה של בעיות קשב וריכוז. חשוב לציין כי לקויות למידה מעמידות את הילד בסיכון מסוים לאימפולסיביות ו"פתיל קצר", אך יש הרבה מאד ילדים הסובלים מלקויות למידה והפרעות קשב, שאינם פוגעניים כלפי זולתם ויודעים לכבד סמכות. אני מציעה לפנות לאבחון ולאתר את הקשיים בתחום הקוגניטיבי-דידקטי, ובמקביל, לפעול מיידית גם בהקשר הרגשי - דהיינו, פנייה לפסיכולוג ילדים קליני, שייקח מכם רקע מפורט ויחשוב יחד איתכם האם להתערב בדרך של טיפול פרטני לילד, בהדרכת הורים או בשניהם. שווה לנצל את חופשת הקיץ לצורך כך, כדי שיגיע בספטמבר לביה"ס רגוע ו'מוחזק' יותר. בהצלחה ליאת

שלום,מדובר בבן שלי בן 5, הוא הרביעי במשפחה ויש עוד אחות קטנה בת שנה וחצי מתחתיו. אנו משפחה דתית. הבן שלי חכם ויפה ומתוק,יש לו חברים וחברות,הוא אוהב תעלולים ומלא שמחת חיים,אך ישנו דבר אחד שמפריע לי קצת.. הוא אוהב לחבק ולנשק כל אחד ואחת,גם אם הוא לא כל כך מכיר וזה מביך מאד,גם את החברים של בניי הגדולים (בני 11 ו9) גם את הגננות שלו,אורחים שפעם ראשונה מגיעים..וגם בנות בגן שלו,אתמול הגננת התקשרה אליי שזה מציק לבנות בגן וישנו עוד דבר, הוא מבקש מבנות בשירותים להוריד את התחתונים. הגננת אף אמרה שישנה התרחשות בשירותים ומי שמוביל את העניין - זה בני! אני לא יודעת מה לעשות עם זה. קצת דואגת. למי לפנות? האם מספיקה שיחה עם הילד?? או התערבות של גורם מקצועי?? בעלי הסביר לו לאחר השיחה עם הגננת שאסור להסתכל ולבקש מאף אחד אחר שיראה לו או משהו כדבר הזה.הבן שלי הכחיש. מה עושים ?? האם זה עדיין קשור לסקרנות המינית ? או שהוא בוגר בשביל זה?

שלום רוחלה, בנך בהחלט נמצא בגיל בו הסקרנות סביב הגוף, איבריו, והבדלי המינים נמצאת בשיאה. גם אם מדובר בסקרנות מינית נורמלית, עליו להבין שהדרך בה הוא בוחר לספקה אינה ראויה, ויכולה לסבך אותו בצרות. אני מציעה לחזור ולשוחח עמו, ולהבהיר לו שעליו לכבד את כללי ההתנהגות המקובלים, המחייבים אותנו לנהוג זהירות ולשמור על גבולות המרחב האישי שלנו ושל זולתנו. בכל מקרה, מאחר ומדובר בילדים צעירים המתקשים לעיתים לאפק את דחפי הסקרנות שלהם, מחובתו של צוות הגן להדק את ההשגחה בכל פינות הגן, ולדאוג שלא יקרו בהם אירועים חריגים. זה חלק מאחריותם, וחשוב להזכיר זאת גם שם. בברכה ליאת

שלום! אני אמא לשני ילדים:בן12 ובת 11.יש לי בעיות עם הבן שלי. אני מאוד זקוקה ליעוץ.אני יודעת שבהרבה דברים אני כי אמא אשמה. אני לא מבקשת או דורשת מילדים שלי לעשות שום דבר בבית. חוץ מלילמוד,להתקלת כל יום וכמובן לצחצח שיניים. חוץ מזה שבן שלי אוכל בחדר שלו ולא מוציא כלים בחזרה ובגדים על הרצפה והוא עד עושה לי דווקה ובכוונה יכול כמה חודשים לא לצחצח שיניים וכמה ימים לא להתקלח.בא לי לבכות.לדעתי זה אסון, איך אפשר לפחות יום אחד לא לצחצח שיניים והוא יכול חודש, כאשר חם איך אפשר לא להתקלח? ותאמינו לי ניסיתי לא פעם להסביר חשיבות. אם משהוא לא בסדר הוא נותן לי עונש: אני לא ילך לבית הספר, אני לא ילך להתקלח...מה אני עושה? אם ילדים שלי אני מאוד חלשה ולא יכולה לעמוד על שלי, יכול להיות בגלל זה אני מקבלת כזה חינוך.אני בת 35 וכמו שאמרתי יש לי 2ילדים, אבל עד עכשיו אני לא מרגישה בנוח אם אני רואה בפנים של ההורים שלי שהם כועסים(הורים שלי אף פעם לא ירביצו לי, רק ממבט רעדתי וידעתי מה הם רוצים להגיד) ובן שלי סאם פס אלינו לא סופר לא את אבא ולא את אמא.הצילו

שלום מריאנה, הפנייה שלך רגשה אותי, וגרמה לי לרצות לרוץ ולהציל אותך :-) למרבה המזל, אפשר לעזור לך להציל את עצמך, וגם את הילדים שלך, שזקוקים מאד מאד להורה סמכותי ושקול, שייתן להם תחושת ביטחון. אני חושבת שאת זקוקה להדרכת הורים טובה, אצל פסיכולוג ילדים קליני, ומעודדת אותך לפנות בהקדם. תתפלאי כמה מהר אפשר לחולל שינוי בבית... בהצלחה ליאת

הבעיה שאנו,זה אומר כל המשפחה הינו ביעוץ משפחתי שיתקיים פעם בשבועה במשך כמה חודשים. ושום דבר. בן שלי על יד אנשים זרים ילד פלא רק בבית הוא מראה את החוצפה שלו. כאשר סיימנו את כל המפגשים והרגשנו שהם בכלל לא תרמו לנו בכלום אז שאלנו וביקשנו מהם לתת לנו טיפים איך אנחנו צריכים להתנהג בככה וככה סיטואציות וענו לנו שאנחנו ההורים ויודעים איך נכון ומה נכון.אבל אם הינו יודעים לא הינו הולכים לטיפול פסיכולוגי

יש לי ילדה בגיל 9, תמיד הייתה ילדה ביישנית, רגישה, סגורה אבל לא ילדה דכאונית או משהו. מבחינה חברתית היא בסדר גמור, תלמידה טובה מאוד, ילדה חכמה. פשוט לא ילדה שמחה מידי, "כל העולם על הכתפיים שלה", מבוגרת מהרגע שנולדה. הבעיה העיקרית שלי היא איתה זה שהיא מפחדת. היא מפחדת ללכת לחדר לבד, למטבח לבד, לכל מקום. היא בוכה אם היא מתקלחת ואני במטבח (בית די קטן) היא טוענת שהיא כל הזמן חושבת שירו עליה, היא אומרת שהיא מבינה שלא יורים על אנשים ומבינה את כל ההגיון אבל מפחדת, אין לי מושג מאיפה זה הגיע לה, או מה לעשות בנדון. יש לציין שהיינו בטיפול פסיכולוגי עם הפחדים האלה כבר פעמיים. כל טיפול נמשך שנה כמעט וזה ממש לא עזר לה. היא פשוט מפחדת להיות לבד ואני מאוד מבינה כי בתור ילדה גם לי היו מחשבות כאלה כל הזמן אבל מה לעשות???אני דואגת מאוד ואובדת עצות

שלום יפעת, לפעמים, במקרה של הפרעות חרדה עקשניות שאינן מגיבות טוב לטיפול, או כאשר החרדה הופכת כמעט לאורח חיים, יש טעם לנסות להיעזר לזמן מה בטיפול תרופתי נוגד-חרדה, אשר בדר"כ מביא עמו הקלה משמעותית בעוצמת החרדה. תרופות ממשפחת ה-SSRI נפוצות בשימוש גם בילדים, ותופעות הלוואי שלהן זניחות בהשוואה לפגיעה המשמעותית באיכות החיים של הילד החרדתי ומשפחתו. אני ממליצה על פנייה לפסיכיאטר ילדים, שיוכל לשקול יחד איתכם את האפשרות התרופתית. בברכה ליאת

יש רק לציין שזה לא קורה לה כל הזמן, הרבה פעמים היא נכנסת לחדר לשחק לבד או הולכת למטבח ולהתרחץ לבד, זה קורה בעיקר בעייפות או כשהיא מתחילה לחשוב על זה, אז היא יותר רגישה לעניין ומתחילה לפחד.

שלום, בתי בת 6.5. חברה טובה שלה מהגן טבעה בכינרת והיום היא נפטרה. ביום ראשון אמרו להם בגן שהיא בבית חולים ובתי לא לקחה את זה קשה כי חשבה שהיא בטח תצא בעוד כמה ימים. מחר מביאים לגן פסיכולוגית שתסביר להם שחברה שלהם מתה. יש הורים שלא ישלחו את הילדים שלהם מחר לגן, כי הם רוצים לספר להם שהילדה עברה גן, נסעה רחוק וכו'. אין לי מושג איך להסביר לה את זה , בתי מאד רגישה ולוקחת דברים קשה בד"כ. האם צריך להגיד לה שהיא מתה? מה לענות לשאלות שלה אם היא תשאל : איפה היא עכשיו לאחר המוות? אם היא תפחד שזה יכול לקרות גם לה? איך מתמודדים עם דבר כזה??? תודה

שלום אולגה, כמה עצוב! לאבד חברה טובה זה תמיד קשה, בטח כשזה קורה בנסיבות מזעזעות כאלה. ועדיין, לדעתי, הניסיונות לשקר לילדים הם פסולים ולא מכבדים, גם אם הם נעשים מכוונה טובה. למרבה הצער, מוות הוא חלק מהחיים, ואי אפשר לבודד את הילדים ולחמוק מהנושא לאורך זמן. כיום אנחנו יודעים כבר שילדים יכולים להתמודד גם עם תכנים מציאותיים קשים, כל עוד הם מוצגים להם נכון. אני ממליצה לך להתייעץ עם פסיכולוגית הגן, ולשמוע ממנה על האופן בו היא עומדת להציג לילדים את הנושא. היא בוודאי תוכל לענות לך על שאלותייך, ולהציע מגוון של תגובות לשאלות אפשריות. אם את שואלת לדעתי, אני תמיד בעד לומר את האמת. כלומר "מי שמת לא מרגיש דבר, לא כואב לו כלום, והוא נקבר בבית קברות, שזה מקום נעים, יפה ופורח". "ולא, זה לא יכול לקרות גם לך, כי אנחנו שומרים עליך ודואגים לך, ובטוחים שתחיי חיים ארוכים ובריאים". במקביל, אני ממליצה לאפשר לילדים לשוחח על האירוע, לשאול שאלות, ולהביע במילים, במשחקים או בציורים את רגשותיהם, פחדיהם וגעגועיהם לחברה ז"ל. שלא תדעו צער ליאת

שכחתי לציין שהילדה לא מסכימה לשחק בגן רוצה להיות כל היום בעגלה לא משחקת עם שאר הילדים לא משתתפת בכלום , כאשר בבית היא בנאדם אחר לגמרי , היפראקטיבית חייכנית אוהבת לשחק מדברת אשמח לקבל תגובה ,תודה .

שלום קריסטינה, אין בדברייך מספיק מידע כדי שאוכל להבין מה בדיוק קורה לבתך. לא ציינת כמה זמן נמשך הבכי בגן, האם רק בזמן האחרון, או שמא מתחילת השנה? האם ה'קריאה' נעשית תמיד בבכי, או בשמחה (כמו, למשל, "אמא, תראי!"). יש לזכור שבתך הגיע לגיל חשוב, בו מתקיים מתח עצום בין תחושת אומניפוטנטיות ("אני כל-יכולה") לבין תחושת תלות והזדקקות גדולה להורה. מסיבה זו, גיל שנתיים מתאפיין בהתפרצויות זעם ותסכול, על רקע הרצון בעצמאות מצד אחד, והצורך בהגנה מצד שני. לכן, כשאת על ידה, תוכלי להגיב לקריאותיה ולומר "אני פה, את יכולה להמשיך לשחק, ואם תרצי את מוזמנת לעשות את זה על ידי". כאשר היא בגן, אין לה ברירה אלא להתמודד עם הנתק ממך למספר שעות, ולהיעזר בגננות. אם עד היום לא הצליחה להסתגל לגן, הייתי מנסה לבדוק מה קורה שם, ובמידת הצורך להעבירה למסגרת שתדע להיענות לצרכיה. ילד לא אמור להימנע מכל פעילות בגן לאורך זמן ולבכות לאמא עד חודש יוני... אם הנסיגה הזו הופיעה רק לאחרונה, יתכן שזה קשור להריון, ואולי גם לאשמה שלך שמחלחלת אליה וגורמת לה להרגיש 'מסכנה'. במקרה כזה, אני מציעה לשנות את עמדתך, ולהימנע מרחמים מיותרים ואשמה, שרק מחריפים את המצב. בברכה ליאת

שלום ליאת, הבן שלי חגג שנה שבוע שעבר ומגיל אפס שונא מאוד להכנס לרכב, בתחילה חשבנו שזהו החום (נולד בקיץ שעבר), בהמשך האשמנו את הסל-קל אך משחלף הקיץ ומשהחלפנו למושב תינוק לא חל שיפור. עד שבוע שעבר תלינו תקוות שעם שינוי פניו לכיוון הנסיעה (מאושר החל מגיל שנה...) המצב ישתפר אך התבדינו... במהלך השבוע אני נמנעת מלסוע איתו נסיעות כאשר אני איתו לבד ברכב (מלבד גיחות קצרות לקניון/טיפת חלב וכו' שכולן מלוות בבכי). בסופי שבוע אנחנו נוהגים לסוע לבקר את המשפחה במרחק שעה וחצי נסיעה!... ניסינו לצאת לדרך בשעות בהן הוא אמור לישון ואכן הוא מאוד-מאוד עייף אך לא מצליח להרדם, אז ניסינו בשעות שהוא דווקא חיוני ועירני אך תמיד אותו הדבר: מקסימום 10 דקות של שקט (יחסי) ואז מתחיל פסטיבל של בכי וצעקות. נוצר מצב שתמיד אחד משנינו ישב לידו במושב האחורי ויתפקד על תקן "המשעשע", אם זה אומר ספרים, שירים, בובות יד ואצבע, רעשנים, בועות סבון ובעצם מה לא. רק למשוך ולמשוך עד שכולנו מגיעים מותשים ליעד. ברור לנו שזה לא הדרך וגם חוששים לקבע מוסכמות שהילד רגיל שמשעשעים אותו ויושבים לידו (רוצה כבר לחזור לשבת ליד בעלי...) אך לא יודעים איך לעשות זאת מבלי להשתגע בנסיעה כי הבכי שלו מורט עצבים ואף מסכן כי כשהנהג לא מרוכז, עצבני או מוסח זה לא לעניין. מה את מציעה שנעשה? תודה רבה! שרון

שלום שרון, אני מציעה לגשת לאבחון במכון להתפתחות הילד, ולשלול בעיה בעיבוד/בוויסות התחושתי. ילדים/תינוקות שאינם סובלניים לנסיעות חשודים כסובלים מבעיה כזו, שתתאפיין בדר"כ בקשיים נוספים כגון סבילות נמוכה לאמבטיה, לאנשים זרים, להחלפת חיתול, להשכבה לישון, ואפילו לחיבוקים ונשיקות. שווה בדיקה. אם תישלל בעיה תחושתית - התייעצי שוב. בברכה ליאת

שלום ליאת, ראשית כל תודה רבה על תגובתך (-: ברצוני לברר: מכל הדוגמאות שהעלת כסממנים לבעיית עיבוד/ויסות תחושתי אין אף התנהגות נוספת שתואמת את התנהגותו של בני- בשגרה הילד לרוב נינוח,עצמאי,סקרן... הוא אינו חושש באופן יוצא דופן מזרים, אוהב מאוד (!) מגיל אפס מגע של מים ואמבטיות, מאוד ממושמע בעת החלפת חיתול (אני חושבת שהוא מבין הילדים הבודדים בני השנה שעוד מוכנים לשתף פעולה ולהתחתל בשידת ההחתלה במצב שכיבה!), ומקבל הרבה ובכייף נשיקות, חיבוקים ומגע. לגבי השינה - היה לנו עניין בהשכבות שהילד היה רגיל להרדם בהנקה/על הידיים, אך הבעיה נפתרה בגיל 7/8 חודשים ומאז נרדם עצמאית במיטתו בצורה מאוד מסודרת. אני מפרטת את הפרטים הנ"ל כי רציתי לשאול - במידה ואין בכל התחומים האחרים קושי/עניין את עדיין חושבת שיכול להיות שמדובר במקרה של בעיית עיבוד/ויסות תחושתי? או שבעייה זו באה לידי ביטוי בכל, או לפחות בחלק, מן התחומים המפורטים? כלומר- האם לאור שתיארתי את חושבת שזה עשוי להיות עניין אחר או שאת עדיין חושבת שיש סיכוי לבעיית עיבוד/ויסות תחושתי ושכדאי לנו לפנות לבדיקה? ושוב - המון תודה על סבלנותך ועל תשובתך. שרון

היי, בתי בת 10 חודשים ולא אוהבת לזחול לבד בבית. אחרי רבע שעה של משחק היא ישר קוראת לי. אם אני איתה בריצפה היא יכולה לשחק שעות.איך מעודדים תינוק לשחק קצת לבד?

שלום רוני, היכולת לשחק לבד נשענת על חוויה מוקדמת יותר של הימצאות *יחד* עם האחר, ובהמשך לבד אך *לצד* האחר. בגיל 10 חודשים בתך נמצאת בשלב בו ההבנה של קביעות האובייקט עדיין אינה שלמה, ולכן, כאשר את יוצאת מעבר לשדה הראייה שלה, היא מרגישה נטושה וחסרת אונים. בגיל זה מתחילה להתפתח חרדת הזרים המפורסמת, המעידה על התפתחות בריאה, על היכולת להעדיף את חברתך על פני חברתם של אנשים אחרים, ועל היכולת להכיר ב'ממשי ונוכח' לעומת הנעדר וה'לא קיים'. בעיני, רבע שעה של משחק לבד זה הרבה למדי, אך תוכלי להאריך בהדרגה את הזמן הזה אם תשהי בקרבתה, אך תעסקי בעניינייך. היכולת להיות לבד בנןכחותו המיטיבה של האחר המשמעותי, מניחה את היסודות ליכולת להיות בסופו של דבר גם לבד. כל טוב ליאת

היי, בתי בת 5 ויש לה חרדה לעשות צרכים אצל חברים שהיא מתארחת. היא מתאפקת ואם היא כבר סובלת היא מתקשרת שאגיע לקחת אותה.היא אומרת לי שהיא מתביישת במיוחד אם האבא של החברה נמצא בבית. איך מתמודדים עם החרדות האלה? תודה

שלום ליהי, כרגע לא הייתי עושה יותר מדי, מלבד להזכיר לה לעשות קקי בבית לפני שהיא יוצאת. אל תהפכי את זה ל'אישיו' גדול או למקור של תגמולים. הישארי עניינית מאד, ועודדי אותה באמונתך שהמצב לא יימשך כך לנצח. יש הרבה ילדים שמעדיפים להשאיר את היציאות שלהם בתחומי הבית והמשפחה, ואני מציעה לא להתייחס לזה כאל פתולוגיה. בברכה ליאת

שלום אורי, אתה מוזמן לנסות שוב. אשמח לעזור. ליאת

אני רווקה ואם ל2 בנות מאותו האבא חיינו כזוג נשוי לכול דבר עד ליפניי כשנה... הבנות שלי בנות 6 ו 4 האבא שלהןלא מוכן לראות או לשמוע אותן מאז שהגשתי טביעה למזונות מה אני יכולה לעשות במצב כזה כדי להקל עליהן? הגדולה ממש לוקחת את זה קשה ואני מרגישה ממש כבולה... תודה...

שלום לך, עצוב בכל פעם מחדש לשמוע על הורים ההופכים את ילדיהם לקלפי מיקוח במאבקים ביניהם. הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות עבורן זה לנסות הכי מהר שאת יודעת להגיע להידברות עם אביהן, ולבסס תקשורת רציפה איתו, מתוך עמדה מכבדת ומתחשבת. אין לי ספק שמאחורי עזיבתו הפתאומית ותביעת המזונות שלך עומד סיפור גדול יותר, שללא ספק משפיע על שניכם, ומקצין את העמדות שלכם זה כלפי זו. במצבים כאלה מוטב לפנות לתהליך גישור מתוך נכונות לפשרה והידברות, כדי שהילדות לא ישלמו את המחיר. בהצלחה ליאת

שלום ליאת , רציתי לשאול לגבי בני בן ה2 וחצי שבשנה הבאה מתחיל גן חדש ולא מעון אני מניחה שההסתגלות שלו תהייה יחסית קשה ואולי קצת איטית לעבור למסגרת של גן ממסגרת מעון קבועה (השיקולים שלנו נבעו מחיפוש של מסגרת דתית כיום הוא במעון ויצו) האם יש דרך להכין אותו לגן /למעבר ?? כמו כן -יש גם צהרון שזה מסגרת אחרת תעזרי לנו לחשוב -איך עושים מעבר כזה לילד... תודה רבה

שלום שני, מדוע את חוזה קשיים במעבר? האם ההסתגלות למעון ארכה זמן רב? האם התעוררו בעיות ספציפיות עם בנך שלא נצפו אצל ילדים אחרים? ככלל, ילד שעובר ממסגרת אחת לשניה מתמודד טוב יותר בהשוואה לילד שנכנס למסגרת בפעם הראשונה. במעבר השני הילד כבר יודע, פחות או יותר, מה מצופה ממנו, מבין שהוא נפרד מאמא למס' שעות, וזוכר שהיא מגיעה בסוף היום לקחת אותו הביתה. הוא יודע גם שבזמן שהותו בגן עליו להתנהל עפ"י מערכת כללים ולוח זמנים קבוע פחות או יותר, להישמע לאנשי הצוות, שמהווים עבורו גם מקור לעזרה ונחמה. המעבר ממסגרת אחת לשניה כרוך בהתמודדות עם הזרות של המקום עצמו ושל יושביו (ילדים וצוות), אך בתוך מס' ימים אנו מצפים ממרבית הילדים להתרגל ולשתף פעולה. כרגע, אפשר להתחיל להזכיר את המעבר המתקרב ל"גן של גדולים", בו יהיו שפע של משחקים ופעילויות מעניינות, אפשר להזכיר את שמה של הגננת, ואולי גם לבקר במקום עצמו כדי לשבור את הזרות. כמובן שבימי הגן הראשונים טוב יהיה לחשוב על מידה של הדרגתיות\ בהתאם לצורך. אני מציעה לוותר על הקביעה מראש שיהיה קשה, ולבסס ציפייה עם גוון חיובי יותר, שיחלחל ממך גם אל הילד. בהצלחה ליאת

שלום אני אבא לילד בן 5.5 בשנה האחרונה יש לילד בעיות חברתיות קשות מאוד במסגרת הגן לבן שלי אין חברים בגן הילדים שבגן לא רוצים להתחבר איתו מפני שהם אומרים שהוא מציק בחודשים האחרונים הוא נטפל לילדה מסוימת ומכה אותה באופן כמעט יום יומי הגננת כבר מרימה ידים והאמא של הילדה כבר מתלוננת במשרד החינוך בעיריה מה שאני מבין מהילד שלי וגם אני יודיע שהילדה וכמה מחברותיה פשוט מתעללות נפשית בילד שלי ולכן ההתמודדות שלו שהוא מכה את הילדה אני רוצה לציין שהילד שלי דווקא נדבק לחבורת בנות הללו ומכן כל הצרות וכשהנחנו אומרים לו לשחק עם ילדים אחרים או אומר שאף ילד לא רוצה לשחק איתו ובגלל זה או מרגיש דחוי ובגלל זה הילד מתוסכל ומציק לילדים (אני רוצה לצין שבסך הוא ילד טוב ומתוק שמאוד אוהב לתת אהבה )אני גם רוצה לציין שאנחנו מאוד מאוכזבים מהטיפול של הגננת כמה וכמה פעמים אמנו לגננת שתצמיד אותו לחבורת ילדים אחרת אבל כנראה שפשוט יותר כל היום לגננות לתת להורים להתמודד עם ילדים "בעייתים"ולהצמיד להם תגית מסוימת ולהתעסק רק עם ילדים ממושמעים אני השמח לשמוע עם יש סוגי טיפול או שלמישהו היה מקרה דומה איך להתמודד ובאילו כלים להשתמש

שלום אביב, אני מבינה מאד את הכאב והתסכול שאתה חש מול מצבו של הילד שלך, וחושבת שבמקום לכעוס על הגננת ולשים עליה את האחריות, יהיה לך קל יותר אם תוכל לחשוב על דרכים בהן אתה (או אתם, בבית) תוכלו לעזור. ילד שמפעיל אלימות בתגובה לתסכול הוא ילד שמתקשה לווסת ביעילות את רגשותיו. כדי שילמד לעשות זאת, חשוב 'לאמן' אותו בבית, ולזמן לו מצבים של אכזבה מתונה או תסכול במידה, ולשבח אותו על התמודדות 'בוגרת'. לעומת זאת, אם בבית מפנקים מדי, נותנים לילד כל מה שהוא רוצה או נזהרים לא להכעיס/לתסכל/לאכזב/להעציב אותו, אין לו הזדמנות ללמוד להתאפק, להתחשב, לחכות לתורו, לדחות סיפוק, וכיוב'. כל אלה הם כישורים חברתיים בסיסיים מאד, וכאשר הם חסרים - צצות הבעיות החברתיות והצורך להתחבר עם ילדים חלשים יותר. נדמה לי שהדרך הטובה ביותר (וגם הזמינה והמהירה ביותר) כרגע, זה לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם צעד צעד כיצד לעזור לבנכם, רגשית וחברתית. בהצלחה ליאת

יש לי ילדה בת 3 ובן-בן 1נמצא איתי מחר הוא מתחיל גן. הילדה לאחרונה הפסיקה לישון בגן וכשאנו אוספים אותה מהגן היא מאוד אגרסיבית והייפראקטיבית- כמו שילדה מאוד עייפה מתנהגת. זה בא לידי ביטוי באי יכולת לשלוט על הצרכים-היא גמולה ותיקה. הגננת מתלוננת שהילדה מפריעה לילדי הגן ובכל יום היא כמעט נרדמת עד שילד אחר מבקש לקום מהמזרן ואז היא מתעוררת ומבקשת את אותו הדבר. אין לי ספק שהיא מאוד עייפה, היא נרדמת באוטו איתי כשאנו חוזרים הביתה. כמו כל בעיה טובה יש רקע- לפני שלושה חודשים עברנו לארה"ב מה שאומר שהילדה נקלטה בגן חדש. היא מאוד חברותית , כבר מבינה הרבה ממה שנאמר בגן (הגננת מדברת עברית כך שהיא מבינה ומבינים מה שהיא רוצה). כשאני מגיעה אל הגן היא לעמים מתנגדת לבוא איתי. כועסת עליי, הייפראקיבית כמו שכל ילד עייף מתנהג. הגננת מתייאשת ממנה ומבקשת שנבוא לקחת אותה לפנישעת השינה- ככה זה בגן וזאת התנהגות שחוזרת על עצמה עם הגננת- כלומר רוב ההורים ננזפו ממנה על משהו כזה או אחר באותו סדר גודל- ובסופו של דבר אף ילד לא נשלח הביתה. אני מבקשת עזרה לילדה שלי- היא מתוקה ורבלית אמיתית שלא מצליחה לישון בגן חדש. בהתחלה היא כן ישנה ואז היינו בחופש והיא גילתה מה אחיה עושה עם אמא בבית. היא מבקשת להיות איתי ואומרת לי שהיא "בוכה לי". יש לה הרבה חברים והגן הוא רב גילאי ולכן כמה מהחברים עולים לטרום חובה. היא תשאר בגן ואולי זה מחלחל לה. בנוסף, החמים שלי מתחילים כל שיחה איתה בדיבורי קינה על הגעגוע- ואני חושבת שזה מאוד מעציב אותה.אנחנו מדברים פעם בשבוע...אם היו הוריי מזמן הייתי מדברת איתם שיפסיקו להעציב אותה. בעלי עבר לאחרונה תאונת דרכים והיה מקרה של חטיפה שהיא שמעה עליו-אולי זה קשור בפחד שאמא תעלם ולא תחזור לקחת אותה !?! כ"כ אשמח לשמוע מה את מייעצת לי לעזור לקטנה הגדולה שלי.

היום פתחתי איתה בשיחה על הגעגעים לישראל,למה אני מתגעגעת ולמי.היא שיתפה פעולה. אפילו תליתי בחדר תמונה של ילדי הגן הקודם שלה כי היא ביקשה לדבר עליהם. גם היום היא לא ישנה. מה עליי לעשות?

שלום רב, יש לא מעט ילדים בני שלוש המוותרים כבר על שנת הצהריים, ובעיני צריך לכבד זאת ולא להכריח ילד לשכב במיטה נגד רצונו. אני מציעה לבדוק אפשרות לוותר לה על שנת הצהריים ולהציע לה פעילות רגועה אחרת, או להוציא אותה הביתה בצהריים. אני מתפלאה על הגננת שלדברייך "מיואשת ממנה", ומעודדת אותך לא להתפשר על מסגרת חינוכית טובה, המכירה בצרכי הילדים והוריהם (גם אם יהיה לזה מחיר של קשיי שפה). מה שאת מתארת בהחלט יכול להיות תגובה למשבר המעבר, גם אם קצת באיחור, ולכן חשוב להישאר קשובים וסבלניים מול התנהגויות של נסיגה. הגעגועים (גם שלה וגם של המשפחה בארץ) טבעיים ומובנים, ואין טעם לנסות להתעלם מהם. גם לרגשות קשים יש מקום בחיינו, ולפיכך אין טעם לטאטאם או להתעלם מקיומם. מקווה שלמרות הכל תצליחו - כולכם - להתאקלם ולהירגע. \בהצלחה ליאת

נאמר לבני שאין לו בעיות קשב וריכוז אך אין לשלול קשיים רגשיים או לקות למידה. (ע"י מכון קשב וריכוז -מבחן טובה) אנא הסבירי לי למה הכוונה? מהן הסיבות לקשיי קשב וריכוז?

שלום שושנה, קשיי קשב וריכוז יכולים להיות ממקור אורגני (גופני-מוחי), אך גם כחלק מקושי רגשי (למשל - חרדה, דיכאון, התמודדות עם משברים, אובדן, וכד'). כל אחד מאיתנו, המוטרד מעניינים רגשיים כגון אלה, מתקשה לחשוב ביעילות, להתרכז ולהתפנות למטלות הכרוכות בהפעלת משאבי קשב, זיכרון, והתמדה. לא תמיד ההבחנה בין שני אלה פשוטה כ"כ, מה גם שלעיתים הם מגיעים יחד. כדי לעמוד בצורה טובה על הקשיים ועל מקורותיהם האפשריים, אני מציעה להגיע לאבחון פסיכודידקטי מלא, ולא להסתפק במבחן TOVA הממוחשב. בהצלחה ליאת

שלום,  ביתי בת ה4 התחילה לאחרונה לפחד מאוד מרוחות  ( winds). הפחד התחיל לפני כחודש וחצי כאשר הינו במסיבת יומולדת של חברה שלה בפארק. באותה מסיבה היו רוחות חזקות מאוד שהעיפו הכל סביבה ואף חול לעיניה. מאז הפחד הלך והתעצם והיום מלווה ברעידות בגוף, בכי וצעקות היסטריות ואף פציעה שלה את עצמה מפחד. היא ממש נרתעת ממקומות פתוחים בחוץ ורק רוצה להיכנס הביתה כל הזמן.  מה עושים כדי להכחיד פחד זה ולעזור לה.  תודה!

שלום אפרת, כמטפלת, נתקלתי בעבר ב'פוביה' כזו, ואני מכירה היטב את המנגנון. בגלל שבמקרה שלכם מדובר בילדה קטנה מאד, אני לא בטוחה שנכון יהיה להציע כאן טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. יכול מאד להיות שהדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים תספיק כדי להרגיע את המצב. למרבה המזל (לפחות מנקודת מבטה של הקטנה שלכם), במדינה שלנו חודשי הקיץ מתאפיינים (רוב הזמן) באוויר עומד. לכן, הייתי מציעה להיעזר בהדרכת הורים ובאפייני האקלים שלנו, כדי שעד רוחות הסתו הפחד ייעלם כליל. את מוזמנת לעדכן ליאת

היי אפרת אני לא מטפלת ואפילו רחוקה מזה, בחרתי להגיב אחרי מחשבה האם זה המקום, קוראים לי סתיו ואני בת 24 מגיל 8 בערך אני פוחדת מהרוח, זה נשמע לאדם חיצוני פחד שטותי חסר כל היגיון רק שחשוב לזכור שאם יכולנו להיות הגיוניים במתבי לחץ וחרדה הם לא היו מקבלים את שמם, בתור אחת שעברה מספר פסיכולוגים על מנת לאבחן את שורש הפחד וכאשר זה אינו הוכיח את עצמו החלטתי להשלים עם זה..... לאחר שהצגתי את עצמי, חשוב לי ממש לבקש ממך, אל תהיו נוקשים עם הילדה, כאשר היא בהיסטריה ובשיא הפחד תתנו לה לכוון אתכם למקום בו היא מרגישה בטוחה, סביר להניח שהיא תרצה אתכם לידה כי זהו משהו שמתלווה לפחד, לדעת איפה כולם ושכולם בסדר, אל תלכו נגדה אני חושבת שזו הדרך הכי טובה לפעול בה, תחסכו ממנה את האבחונים כי לפי דעתי הם לא מקדמים לשום מקום, תיקחו בחשבון שלמרות שהיא קטנה יש פרטים שנתפסים והם מעצבים אותנו בבגרותנו..... אני יותר מאשמח לשמוע מה איתה ואיך החלטתם לפעול זהו פחד מגביל שמצריך את תמיכת הסביבה הקרובה במאת האחוזים

שלום ליאת, בני בן 4 עולה לגן טרום חובה והוא צפוי להיות בן יחיד בין עשר בנות. הגן רב גילי לגילאי 3-6 ויוצא בשנה הבאה מה שלא קרה ביישוב מעולם. מדובר ביישוב קטן שאין בו גם כך ילדים רבים. 3 בנים בני 6 עולים לכיתה א'. הדילמה היא האם לנסות למצוא גן אחר (אנחנו גרים באזור מרוחק ומנותק- לא פשוט למצוא גן אחר) או להשאירו עם הבנות ולנסות למצוא חוגים אחר הצהריים שבהם יפגוש בנים בגילו. יש לציין שהגננת הנוכחית מצוינת והגננת בגן החלופי לא מצאה חן בעינינו ושמענו אזהרות מהורים אחרים שלא כדאי לרשום אותו לשם. במידה ואשאיר אותו בגן ביישוב, בין הבנות, האם עלול להיגרם לו נזק התפתחותי-חברתי? תודה מראש, דורית

שלום דורית, אין ספק שקבוצת ילדים הטרוגנית עדיפה על המצב שאת מתארת, בהיותה מאפשרת אינטראקציות מגוונות. לפעמים, כמו שקורה בישובים קטנים, המצב האידיאלי אינו אפשרי, ואז נאלצים להתפשר. קשה להעריך מראש מה תהיה השפעתו של גן כזה על בנך, אם בכלל. את יודעת, בן יחיד בין קבוצת בנות, יכול להישאב אל העולם שלהן ולהתנהג (לפחות זמנית) כחלק מהן, אך הוא יכול - בה במידה - להישאב אל הנישה הטבעית של ה"תרנגול בלול", ולהיות הגבר-גבר של הגן. כמובן שהתווך הגדול שנפרש בין שתי אפשרויות הקיצון הללו מאפשר כל מיני דברים נוספים, שלהערכתי אינם נושאים עמם פוטנציאל נזק רב. לפני ההחלטה שלכם תוכלו להביא בחשבון גורמים נוספים, כמו מינם של האחים שלו (האם יש עוד בן בבית?), קיומם של חברים בנים משכבת גיל גבוהה או נמוכה יותר, קיומם של חוגים 'גבריים' יותר, בייביסיטר-נער שיכול לשמש מודל הזדהות, וכד'. אלה אכן צרותיו של יישוב קטן, אך במרבית המקרים הן נעלמות עם הכניסה לביה"ס המשותף למס' ישובים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, תודה רבה על התשובה. אכן, יש לו אח קטן בן שנה וחצי, ומספר בנים שגדולים ממנו בשנתיים ושניים שקטנים ממנו בשנתיים. בכל אופן אני מתכוונת לנסות לפצות עם חוג ג'ודו או ספורט אחר הצהריים.. :) מקווה שהיישוב יגדל.. ובכל אופן שבבית הספר יהיו חברים נוספים. תודה רבה!! דורית

נכדתי בת כמעט 3 גורמת לי להרגיש לא אחת פגועה . כשאני באה אחת לשבוע להוציאה מהגן, היא מפנה את פניה ממני ולא בדיוק שמחה לקראתי.בשבת האחרונה היא אמרה לאמה, בטווח שמיעה ממני, "אני לא רוצה שסבתא תבוא אלינו". מצד שני ברוב המקרים אני חשה שהיא מאד שמחה לבלות איתי.מה עלי לעשות?

שלום פנינה, ילדים בני שלוש יכולים להיות מאד בלתי מנומסים, בעיקר בגלל שאינם יכולים עדיין לאמץ את נקודת המבט של האחר ו/או לחוש את רגשותיו. החשיבה שלהם אגוצנטרית מאד, והם רואים את העולם מבעד למשקפיים שלהם בלבד. כשהיא אומרת "אני לא רוצה שסבתא תבוא אלינו", בהחלט יתכן שהיא אומרת "היום אני רוצה שאת, אמא, תבואי לקחת אותי" או "אני רוצה ללכת איתך, אמא, לגינת המשחקים" או "אין לי חשק היום ללכת לקניון עם סבתא" או הרבה דברים אחרים. העובדה שהיא נהנית בחברתך ושמחה לבלות במחיצתך בפעמים אחרות, רק מעידה על כך שלא מדובר בחוסר אהבה או רתיעה ממך, אלא בחספוס האופייני לגיל. עזבי את זה, גייסי אורך רוח ורצון טוב, והתנהגי כרגיל זה יעבור... ליאת

שלום ליאת בני בן שנה, מוגדר כהיפוטוני עם גמישות יתר.מתוק ביותר. אנחנו כהורים קצת דואגים כי הוא לא מחייך מספיק, הוא עושה פרצוף של נעלב כשזר מחזיק אותו ולעיתים הוא קצת אדיש לסביבה. כשהור מתרגל לאחר הוא תקשורתי ומברבר הרבה מאוד. כיצד אפשר לגרום לו יותר לחייך ולהיות יותר חברותי? הרי זה ככ חשוב וככ נעים להיות מקובל ואהוב.

שלום רב, תינוקות בני שנה כבר לומדים להבחין בין דמויות מוכרות ואהובות לבין אנשים זרים, ומגיבים ברתיעה ואפילו בבכי כל אימת שהם נחשפים למגע קרוב מדי עם אדם זר. מבחינה זו, תגובתו של בנך (ככל שניתן להתרשם מדברייך) נראית טבעית ונורמלית. אם, לעומת זאת, את חוששת שקיימת בעיה ביכולת לתקשר ביעילות עם זולתו, ליצור קשר עין ולהפעיל מחוות תקשורתיות לא-מילוליות האופייניות לבני גילו - פני להתייעצות במכון להתפתחות הילד. בברכה ליאת

שלום, בני בן 4 כאמור, עד כה אנחנו מעבירים מסר מאוד ברור, כך גם בגן שלא מרביצים בשום אופן ואם מרביצים לו אז הוא יכול להגיד בצורה ברורה לילד שהוא לא מסכים לו להרביץ לו ולפנות לדמות מבוגר. כך גם בננו עושה הוא איננו מרביץ (לנו לפעמים :-) ) וכשילד אחר מכה אותו הוא איננו מחזיר בשום אופן והוא איננו נשבר מזה, כן בוכה אבל בסוף נרגע וזה אינו צובע את כל היום. השאלה היא עד מתי? בשלב מסויים ארצה לקיים איתו שיחה זכותו להגן על עצמו.

היי, הדרך הטובה ביותר להגן על עצמנו מפני אלימות, זה להתרחק ככל יכולתנו מאירועים ואנשים אלימים. לכן, המסר שהעברת לבנך חשוב מאין כמוהו, ובעיני אין צורך לשנותו. מי שמגיב לאלימות באלימות נגדית עלול להנציח את הדפוס, וליפול למעגל אכזרי של "שן תחת שן, עין תחת עין". מאחר ולא תמיד נוכל לשלוט על מאזן הכוחות, עדיף להנחות את הילדים להתרחק מיד מכל מה שנודף ממנו ריח אלימות. זאת, לפחות, דעתי ליאת

הי, בני בן שנה ו-4 חודשים. הוא לא מוכן לאכול יותר מכפית ורוצה רק בידיים. מילא כשאוכלים פרוסת לחם , אבל כשהוא אוכל קציצות ואורז זה נראה כמו התחלת הרגל לא טוב. גם , מספיק שמשהו לא נראה לו הוא לא מוכן לגעת בו יותר באותה ארוחה. מה דעתך? האם יש לזה גיל? האם צריך להתערב?

שלום אופיר, אני ממליצה לך מאד, לנסות למצוא ספר או אתר אינטרנט המתאר את התפחותם המוטורית, הקוגניטיבית, החברתית והרגשית של ילדים. עלייך להבין שילד בן שנה וחצי עדיין אינו יכול להשתמש בסכו"ם, וחוויית האכילה (כמו כל חוויה חושית אחרת, נרשמת בעיקר דרך התנסות בלתי אמצעית, המערבת את כל החושים. מסיבה זו, תינוקות ופעוטות אינם מצטיינים בהרגלי שולחן מסוגננים, והם נוטים להיות מוכתמים בקלות, מגושמים, קצת מלוכלכים - אך מאד מאד מאושרים מתגליותיהם החשובות על העולם בכלל, ועל העולם הקולינרי בפרט. תני לו לשבת בכיסא אוכל המיועד לילדים, כך שתהיה לך מידה של שליטה על הבלגן, ואפשרי לו לאכול את כל מזונותיו בידיים. בהדרגה, כשיאכל במחיצתכם, הוא ממילא ילמד בדרך של חיקוי (ושוב, בהנאה ועניין) איך להשתמש בכפית או מזלג. אל דאגה, זה שלב התפתחותי חשוב, שאינו מניח יסודות להרגלים רעים. בשמחות ליאת

היי ליאת, בני בן ה 6 וחצי, בכתה א', ילד מדהים בדר"כ, תלמיד מצויין, חברותי, אוהב את המשפחה, סובל לעיתים "מהתפרצויות זעם" בלתי מובנות, שהסיבה להן היא תמיד שולית לחלוטין (הוא למשל מבקש משהו בבוקר רגע לפני שיוצאים לביה"ס, מחוסר זמן אנו אומרים לו - "לא", ואז בשניות הוא מקבל מעין "התקף" של התפרצות שבה הוא מעיף כל מה שהוא רואה בדרכו, הוא מרביץ לנו, הוא צורח, למעשה כאילו "משתלט עליו ילד אחר- מפלצתי", וכאשר זה קורה, הוא הופך להיות מסוכן ממש' הוא מאבד שליטה לגמרי. לוקח לו זמן להרגע (בין חצי שעה לשעה בדר"כ) ואז הוא חוזר לעצמו, פתאום הוא מבין מה שקרה, ואומר: "העפתי את הילד הרע הזה אל מחוץ לכדור הארץ, עוברים לשלב של חיבוקים והכל חוזר לעצמו, הילד שלנו חוזר להיות מדהים, כאילו לא היה שום דבר. מה עושים? למי פונים? מה זה הדבר הזה ""שמשתלט" על הילד שלי? ראוי לציין שההתפרצויות הללו חוזרות על עצמן בדר"כ סביב נושא ביה"ס, הרבה פעמים זה קרה ממש בבוקר, רגע לפני היציאה לבית הספר, ובתחילת השנה זה קרה בשעות הצהריים כששב מביה"ס (ברגע שהזכרנו את השיעורים). מאוד ייתכן שיש קשר, אך בני לא משתף פעולה ומספר מה הסיבות לכך, כנראה שהוא לא מודע להן. (עוד אציין שהמורה בביה"ס העירה כי בני קשה "לאסוף את עצמו" ולסיים מטלות, אנו רואים זאת גם בבית, הוא שונא להכין שיעורים וזה סיוט להושיב אותו..., יחד עם זאת הוא מצטיין בקריאה, כתיבה, הבנת הנקרא ובחשבון, הוא ילד סקרן ונבון. אנא, כווני אותי, לאן עליי לפנות על מנת לברר מה עובר על ילדי? וכיצד ניתן לעזור לו. תודה רבה.

שלום דנה, ברוב המקרים, התפרצויות זעם מהסוג שאת מתארת אינן נובעות ממצוקה רגשית דווקא, אלא מאמונתו של הילד שה'הצגה' נושאת עמה סוג של רווח עבורו. גם אם קיים קושי אמיתי בוויסות רגשות של אכזבה ותסכול, תגובתם של ההורים למופע הזעם היא זו שמתגמלת אותו, ישירות או בעקיפין. כמובן שייתכנו גם הסברים נוספים, ולכן מוטב להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים שיוכל להעריך את המקור לקושי ולהציע התערבות מתאימה. לתחושתי - הדרכת הורים קצרה יכולה להיות מועילה מאד בשלב ראשון, בעיקר כדי לעזור לכם לעמוד מול התקפי הזעם מתוך עמדה מכילה ואמפתית מצד אחד, אך סמכותית ולא מתפשרת על הגבולות, מצד שני. בהצלחה ליאת

יש לי בן כמעט בן 18 וכשהוא לא מקבל את הרכב או שאני מעירה לו על משהו שלא נראה לי הוא מתפרץ וזורק דברים בבית ובועט ברהיט שנקרא לדרכו מצב שהאחים הקטנים שלו חשופים ואנחנו כהורים לא יודעים איך להתמודד עם מצבים כאלה והערנו שמבחינתנו זהו גבול אדום והוא שוב עובר אותו . השבוע הוא רב עם אחיו בן ה-13 כי נגע לו בחפצים שלו ושוב הוא התפרץ כשלא היינו בבית ונתן אגרוף לדלת של החדר מה אנחנו אמורים לעשות ?

שלום שרון, קו אדום שחוזר ונחצה - אינו קו אדום! כדי שבנך יבין מהו הגבול שלכם, עליכם לפעול בעקביות בכל פעם שהוא נחצה. חשוב לציין בהקשר זה שזכות המחאה שמורה לכל אחד מאיתנו (כאזרח מדינה דמוקרטית), ולכן אפשר לומר לו שאתם מבינים ומרשים לו להתעצבן, כל עוד אינו פוגע בגוף או ברכוש. הדגישו בפניו שאם הוא ישליך חפצים וישבור אותם, יהיה עליו לשאת בעלות הנזק (שתנוכה, למשל, מדמי הכיס שלו). בה במידה, אפשר לנסות לוותר על תגובה לחלוטין, כל עוד תוכלו לעמוד בכך. פעולות 'דרמטיות' כמו חבטה של דלת או זריקת חפצים נעשות כל עוד יש לזה קהל נרעש ומתרשם. לפעמים - ממש כמו ב"גיל ההתבגרות הראשון" של בני השנתיים - אפשר להתעלם מבלי להגיב, כדי לא לתת להתנהגות השלילית הזו יתר תשומת-לב. אם הוא יראה שאיש אינו מתרשם מהדרמה, והישגיו אינם עולים על אגרוף ידו הכואב, יש מצב שישקול לוותר על כך בפעם הבאה. אם תרגישו שהתקפי הזעם הופכים תכופים, אלימים ובלתי נשלטים, אפשר יהיה לפנות ולהתייעץ עם גורם מקצועי, שיוכל לשקול התערבות טיפולית לשיפור היכולת להתמודד עם כעסים ותסכול. בשמחות ליאת

האם פסכולוגית יועצת זוגית יכולה לעזור לנערה בת 17 בתי מטופלת אצלה כחודשיים ואני לא רואה שום שיפור אבקש את תגובתך .

שלום שוש, מי שרשאי ומיומן במתן טיפול נפשי הם פסיכולוגים קליניים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים קליניים (בעלי תואר שני), וכן מטפלים בהבעה (באמנות, מוסיקה, תנועה ודרמה). מטפלים מורשים רבים מתמחים גם בטיפול זוגי, ועובדה זו אינה מונעת מהם לעבוד גם כמטפלים פרטניים. אני מבקשת להזכיר כי טיפול פסיכולוגי (גם המעולה ביותר) הוא תהליך ממושך, ולא תמיד תוצאותיו נראות לעין לאחר חודשיים. לעיתים, חוויית השיפור היא פנימית מאד, ולאו דווקא עולה בקנה אחד עם ציפיותיו של אדם אחר (הורה, בן-זוג, וכד'). ולפעמים יש גם טיפולים לא מוצלחים. בכל מקרה, נדמה לי שלאחר חודשיים עוד מוקדם להתייאש. סבלנות... ליאת

הבן שלי בן 4 והיום היתה אצלו חברה מהגן אחר הצהריים בשלב מסויים נכנסתי לחדר וראיתי את הבן שלי שוכב על הריצפה עם המכנסיים למטה והחברה שלו מעליו, בדיוק נכנסתי לחדר אז היא קמה ממנו כך שאני לא יודעת אם היא שכבה עליו או שנגעה לו באיבר המין שמתי לב שלילד היתה זיקפה כתגובה ראשונה עשיתי את עצמי ממשיכה להתעסק במשהו אחר ולאט לאט שאלתי אותם במה הם משחקים והם אמרו ברופא ובלי הקשר אמרתי לילד שירים את המכנסיים, ואמרתי שגם אצל הרופא לא מורידים מכנסיים ונכון שהגננת לימדה אותם שהגוף שלהם הוא הגוף הפרטי וזה לא צנוע שאלתי, איך ההיתי צריכה להגיב, מה עושים בפעם הבאה......

שלום שני, הגם שמשחקים מסוג זה נפוצים למדי בגיל הגן, חשוב לדאוג שלא תהיה "הפעם הבאה", ושלא תינתן ההזדמנות לכך. לא מדובר רק בהתנהגות "לא צנועה" אלא במעשה שעלול לעורר הדים ולהזמין צרות בשל הרגישות הרבה הקיימת כיום בציבור - במידה רבה של צדק. אני חושבת שהגבת נכון כשהזכרת את צנעת הגוף ואיבריו האינטימיים, ועלייך לחזור ולהדגיש בפני בנך שעליו לכבד את כללי המרחב האישי, ולא לחשוף את גופו (או גוף של ילד אחר) גם כחלק ממשחק. בברכה ליאת

שלום, בני, בן שנה וחצי הוא נמצא במעון עם ילדים גדולים ממנו (הוא יליד נובמבר אז הוא הקטן והגדולים בני שנתיים). הילדים שאיתו התחילו בגמילה או שהם כבר גמולים, הוא ראה אותם בגן וביקש גם לעשות בסיר ואף הצליח וכך התחיל הליך גמילה...אך אני, אימו, לא כ"כ פנוייה לכך כרגע , אני בהריון בשבוע 25 בשמירת הריון בשכיבה מלאה. כרגע המצב הוא שבמעון הוא בלי חיתול ועושה בסיר, לפעמים מפספס אך הרבה פעמים גם לא (ביום שישי האחרון הוא לא פספס בכלל) ובבית הוא עם חיתול כי אני לא מצליחה להתמודד עם זה ואני לא רוצה לבקש מהמטפלת להתמודד עם זה אז כשבעלי מגיע אנחנו מורידים לו ולפעמים הוא מפספס ולפעמים הוא עושה בסיר. בבקרים , לפני שהוא יוצא לגן הוא עושה פיפי וקקי בסיר והולך לגן בלי חיתול. חשוב לי לציין, כי לרוב הוא עושה רק כשמזכירים לו (גם בגן וגם בבית) לפעמים הוא מבקש סיר אבל הוא לא אומר פיפי או קקי. וכשהוא מפספס זה לפעמים מפריע לו ולפעמים לו. כמובן שאין לחץ ולא מלחיצים אותו הוא לא מתנגד לחיתול או לסיר הוא מאוד זורם. כל המצב נמשך כבר חודש. מה דעתך ? אני מבולבלת...

שלום כרמית, אם את מבולבלת, אפשר להניח שבנך מבולבל אף יותר. כמו שזה נשמע כרגע, הילד החמוד שלך באמת זורם, ואולי קצת חבל לוותר על ההישגים שלו עד עתה. אגב, בימי חיתולי הבד, ילדים נגמלו בגיל שנה וחצי בלי שום עניין. את, כמובן, יכולה להחליט לסגת, אבל את יכולה גם להחליט שאת לא ממש נלחמת, ומה שיהיה יהיה. אמא שלי הייתה אומרת שכאשר אני במיטה (ישנה) אני לא עושה נזקים... אולי השכיבה שלך תבטיח שלא תעשי טעויות גורליות, והגמילה פשוט תזרום. גם אם יהיו כמה שלוליות, לפחות לא את זו שתצטרכי לנקות... וברצינות - אם את מרגישה שלא תוכלי להתמסר לתהליך, השאירי את המצב כמו שהוא, והניחי לאחרים לסייע לך. גם אם תחזירי לו טיטול, לא נראה לי שייגרם נזק כלשהו. בהצלחה, המשך הריון רגוע ובריא, ולידה קלה ומהירה ליאת