פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ליאת שלום, יש לי בעייה מול ביתי בת השבע.היא כל הזמן עושה צרכים בתחתונים,פיפי היא עושה בשירותים אבל צואה היא כל היום עושה בתחתון.זה קורה 6-7 פעמים ביום.אם היא בבית אז אני מבקשת ממנה להיכנס להתקלח אבל אם היא נמצאת בחוץ היא פשוט עושה וזה לא מפריע לה עד שמישהו מעיר שיש ריח באזור ואז היא מתקשרת אליי בטענה שיש לה כאבי ראש או בטן ומבקשת לחזור הביתה.ניסנו הרבה שיטות :פרסים,שיחות,התעלמות.אבל היא עדיין ממשיכה,זה נמשך לפי דעתי כבר שנה וחצי.אני לא יודעת האם זה קשור אליי כי אני עברתי משבר של אחות שנפטרה לפני כמעט 3 שנים.ובלידה האחרונה שלי הייתי מאושפזת זמן של חודשיים לפני הלידה.יש לציין שיש לי ארבע בנות והיא השנייה. הצואה נעשית כל פעם במינון נמוך בתחתון.שלא נדבר על שקניתי לה מאגר של תחתונים בגלל התופעה כי כל תחתון שהיא עושה בו נזרק לפח כי הוא כבר לא ניתן לניקוי. אני ממש צריכה את עזרתך כי אני כבר לא יודעת מה לעשות איתה. תודה מראש, מיה

שלום מיה, אנקופרזיס (הצטאות) היא אחת הבעיות העקשניות של גיל הילדות, והלוואי שאפשר היה לעזור בעצה אינטרנטית מרחוק. אין ספק שלאווירה ולאופי התקשורת בבית יש תפקיד בדרמה הזאת, ולכן אני מציעה להגיע להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי. בדר"כ, במוקד ההתערבות הטיפולית עומדים היחסים בין הילד להוריו, והיכולת שלהם להכיל את המצבים הבעייתיים הללו ללא ביקורת (זה נורא קשה, אני יודעת). אם תחשבי על מהות הסימפטום, תוכלי אולי להקשיב למה שהילדה שלך מבקשת דרכו: תהיי איתי, תאהבי אותי, תטפלי בי, תרחצי אותי - גם כשאני מדיפה ריח רע. יכול להיות שמפאת המשברים הקשים שעברת, וההתעסקות הרבה עם הבנות הקטנות, היא קצת 'נשמטה', וכך היא תובעת את נוכחותכם. אני מפצירה בך להגיע להדרכה והתייעצות, ועד אז, להשתדל להיות סבלנית ונינוחה, גם אל הקקי. חשוב מאד לציין, שחובה עלינו לשלול - לפני הכל - בעיה רפואית שיכולה לגרום לתפקוד לקוי בשרירי הסוגרים. מקווה שעשית זאת. הבשורה הטובה היא שאצל רוב הילדים האנקופרטיים, הבעיה חולפת מאליה עד גיל תשע בממוצע. בברכה ליאת

שלום רב! מבקשת בדחיפות המלצה חמה על פסיכולוג/ית למתבגרים באזור השרון. אשמח גם להמלצה על פסיכולוג/ית שבהסדר עם קופת חולים "מכבי". תודה, שולי.

שלום שולי, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו יוכל להרים את הכפפה ולשלוח לך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני אמא לתאומים בני כמעט 9 (בנים) האחד בוגר יותר והשני בוכה כמעט מכל דבר. כשאומרים לו לא על משהו הוא יבקש שוב ,ישאל למה ולאחר כמה שניות יבכה. לפעמים הוא מצליח לקבל את שלו אחרי בכי קורע לב. הוא מודע לזה שהוא בוכה הרבה ואומר לי שאין לו שליטה על זה. לפני החופש הגדול אמרתי לו שכשזה קורה לו בכיתה שינסה לא לבכות אלא להתגבר והוא "עבד על עצמו" והצליח לרוב אך כעת, בחופש אין כמעט יום שיעבור בלי בכי. מה עושים? הוא נראה לי כבר גדול להתנהגות כזו.

שלום תמר, יכול להיות שהבכי במצבי תסכול קשור לקשיים בוויסות הרגשי, ויכול להיות שהבכי הוא תגובה נלמדת, באמצעותה - כך למד הילד החכם שלך - אפשר להשיג (כמעט) כל מה שרוצים. כמובן ששני ההסברים גם יחד יכולים להיות תקפים במקרה שלכם. בכל מקרה, כדי לעזור לו לוותר על הבכי כתגובה 'אוטומטית', ולרכוש דרכים בוגרות יותר להתמודדות עם מצוקה ותסכול, אין ברירה אלא "לאמן" אותו, ולאפשר לו לחוות תסכול מתון מבלי להיכנע (למרות הבכי קורע הלב). אם הוא יגלה שהבכי שוב אינו מזכה אותו בתשומת הלב הרבה שלך ואינו גורם לך לספק את רצונותיו בכל מחיר, סביר להניח שהוא יוותר בהדרגה על הבכי. אני מציעה לא לעשות זאת בדרך של מאבק, אלא דווקא בדרך מכילה ומכבדת ("אני מבינה את האכזבה שלך, ורואה שקשה לך, אבל אני לא מתכוונת לחזור בי מהחלטתי. לכן, אשמח לשחק איתך או לבלות איתך כשתפסיק לבכות, ועד אז, אתה יכול לעבור לחדר שלך. אם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור לך להתגבר, אשמח מאד"). אם תתקשי לבד - הדרכת הורים קצרה יכולה לקצר תהליכים. בהצלחה ליאת

בתי בת ה-9, ילדה מאוד בוגרת ונבונה. היא בכורה, יש לה עוד שני אחים צעירים ממנה (6,2). היא כבר ישנה בחדר משלה, בשנתיים האחרונות, למרות שתמיד אהבה שיש מישהו איתה בחדר כשהיא נרדמת (יש מחשב בחדר, אז היינו על המחשב). הרגליי השינה עם אחיה בן ה-6 גם לא היו מוצלחים, הוא מאוד מהר היה מגיע למיטתנו. לפני כחודשיים, החלטנו על מהפך, כולם ישנים במיטותיהם,היא חזרה לישון בחדר עם אחיה, ע"פ רצונה בלבד, וסידור השינה הוא כזה שאני יושבת לידם קצת, בד"כ עד שהקטנים נרדמו, והיא עדיין לא היתה נרדמת, אז הבטחתי לבוא "לבקר" אותה. זה הלך תקופה בסדר, עד לאחרונה שיהיה פשוט בחרדות, שהאחים שלה נרדמים לפניה, ושחס וחלילה אני ואביה לא נרדם לפניה... היא שוכבת במיטתה מנסה לישון ופשוט לא מצליחה, היא יוצאת מהמיטה אחוזת אימה, בוכה ורועדת, שהיא לא מצליחה להרדם ושאולי היא תרדם לידנו ונעביר אותה. אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות, יש לציין שגם אחיה בן ה-6 מפחד, אבל הוא נרדם מהר ומתגבר על הפחדים, אלא אם כן היא גורמת לו גם לפחד, ואז לשניהם קשה להרדם. כמו שאמרתי, תמיד היא לא "ידעה" לישון לבד אבל בזמן האחרון זה יותר חמור. רציתי לציין שהיא גם שמעה לפני חצי שנה בערך, על פריצה שהיתה אצל חברים שלנו, ומאז היא בכלל בפחדים, ובודקת שהדלת נעולה עם הבריח. מה עושים? לפנות לייעוץ? תודה מראש

שלום דידי, נדמה לי שאחד התחומים בהם קשה מאד להורים "לעמוד על שלהם", זה נושא ההשכבה ויקיצות הלילה של הילדים. יתכן שהקושי נובע מהזדהות-יתר עם פחדי הילדים, ויתכן שזה קשור לעייפות הרבה של ההורים בסוף היום או באמצע הלילה. בכל מקרה, אני ממליצה לך מאד על הדרכת הורים אצל פסיכולוג/ית ילדים קליני/ת, בה תוכלו ללמוד כיצד להימנע מרחמים, ולאזן בין הצורך להיות זמינים ותומכים עבור הילדים המפוחדים, לבין הצורך להנהיג סדר ויציבות בחיי היום והלילה של ילדיכם. בברכה ליאת

תודה על הפורום מאוד עזרת לי . הייעצתי איתך על חוג שחיה לא ויטרנו המשחנו והיום בן שלי שוחה מאוד היתחזק ומאמן מאוד מרוצה ממנו והוא מרוצה וקיבל ביטחון. אבל אכשב רציתי לשאול על בעיה אחרת .ילד בחופש הגדול נימצא רוב היום אצל סבתא מאוד מיתפנק היא מרשה לא הכול והוא התחיל לדבר לא יפה כמו תשתקי ,אני אזרוק אותך לזבל . ואני מדברת איתו מסבירה וגם סוגרת טלויזיה לזמן מה הוא מבקש סליחה ואחר קח ממשיך שוב .סיבות לויקוח יש הרבה מי בגדים עד למישחקים .מה עושים איך מתפלים בזה כדי שהמצב הישתפר בבית הוא לא שומאה את זה כנירא בפרק כול החברים שלו יותר גדולים ממנובני 7-8

שלום אביטל, בדרך כלל, בעיות התנהגות וחוסר גבולות הם לא תוצאה של חיקוי (כי ילדים בעייתיים תמיד יהיו, ובכל מקום), וגם לא אשמתה של סבתא מפנקת (לסבתות מותר...). אם הילד שלך מדבר אלייך בחוסר כבוד ובחוצפה, זה בגלל שהוא רואה שזה אפשרי, ובגלל שהוא מתקשה לראות בך דמות סמכות. כאשר את כועסת, ומנסה להעניש אותו (סוגרת טלוויזיה לזמן מה), הוא לומד שדי בקלות הוא יכול לחמוק מהמצב הלא נעים, באמצעות בקשת סליחה - כמה פשוט! זה קצת כמו לעשות undo במחשב, והופ! הכל חוזר לקדמותו. למרבה הצער, בקשת הסליחה אינה משקפת צער אמיתי או חרטה, וגם אם כן, את רואה בעצמך שהוא חוזר להתנהגותו הבעייתית די מהר. לכן, עלייך להביא למצב שבכל פעם שהוא נוהג בך בחוסר כבוד או זלזול, תהיה לכך תוצאה שלילית מבחינתו, והוא יפסיד את הנוכחות הנעימה שלך ואת ההשתדלות שלך באותו יום. אני מציעה לך לדפדף בפורום שלנו, ולקרוא תשוות קודמות בנושא הצבת גבולות. טוב אף יותר - להגיע להדרכת הורים של פגישה או שתיים אצל פסיכולוג/ית ילדים, וללמוד את העקרונות הבסיסיים של הצבת גבולות יעילה. בהצלחה ליאת

שלום לליאת אני אמא לסטודנט שהוא עתודאי(לימודים לפני צבא) עכשו אחרי תקופת מבחנים ופרויקטים חזר עם חוסר אנרגיה ומצב רוח קצת ירוד ולא מבין מה עובר עליו רוצה להמשיך לעבוד בעבודה עם לקוחות שבאים בטענות וזה מקשה עליו וחוזר משם עוד יותר עם מצב רע עליו להשלים עוד מבחנים מה עליו לעשות ולמה זה קורה בדיוק בקיץ הוא אוהב להיות פרפקציוניסט מה הפתרון מה להסביר לו תודה על תשובתך

שלום דוריה, לא בטוחה שהבנתי עד הסוף מה בדיוק מדאיג אותך. מצב רוח קצת ירוד יכול לתקוף כל אחד מאיתנו, בטח אם יש לנו להשלים מועדי ב' בזמן חופשה. לפעמים היכולת להכיל את מצב רוחם הרע של הילדים, ההבנה והעידוד - זה כל מה שצריך. כלומר, לא לשפוט אותו או להפציר בו לראות את "חצי הכוס המלאה", אלא דווקא להיות איתו בחצי הריק, ולעזור לו לעבור את התקופה המבאסת עם קצת פחות בדידות. אם את חוששת שמדובר בדיכאון או בקשיי תפקוד משמעותיים, הציעי לו להיעזר בטיפול פסיכולוגי (אפשר גם דרך השירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה). בהצלחה ליאת

שלום! ילדי בן ה-4 החל להתנגד לגילויי חיבה פיזיים (נשיקות וחיבוקים) בעיקר בציבור (ובעיקר כשהוא מחופש לחייל אמיץ...) אך גם בבית. האם זה מאפיין ילדים בגיל הזה? האם "להניח" לו בסירובו? לשאול אם הוא רוצה ולכבד את רצונו? האם זהו באמת רצונו? תודה

שלום ניצן, "אולי זה מעליב לפעמים, אולי זה עובר את הגבול, אבל כשמנשקים אותי על הפנים- אני תכף מנגב בשרוול" שירו המקסים של יהודה אטלס (עם הלחן המקסים לא פחות של מתי כספי) מדבר על התופעה שאת מתארת כעל משהו כמעט אוניברסאלי. בעידן בו אנו שבים ומדגישים בפני ילדים את הצורך לשמור על עצמם ממגע חודרני ולא נעים, כמובן שיש לכבד את הבחירה שלו, ולהתחשב בה. למרבה המזל, יש המון דרכים להביע אהבה וחיבה גם בלי זה. לפעמים, כשהמאבק נגמר, נגמרת גם ההתנגדות... בברכה ליאת

לקחת את בני(4) לפסיכולוגית ילדים על מנת לטפל בבעיה של חוסר ביטחון,ביישנות. בני בתחילת השנה מאוד אהב ללכת לגן, לאחר חצי שנה בערך סירב ללכת לגן היה חוזר מהגן עצוב ובמקביל דיבר בבית על היותו קטן(מתחת לאחוזון 3),הגיע למצב שבכניסה לגן אוחז בחוזקה ברגלי ובוכה בכי קורע לב הגננת צפתה במתרחש ולטענתה אין שום בעיה הכל בסדר,באחת הפעמים בבוקר כשנכנסתי עם בני לגן ניגש אליי ילד(שהיה חבר שלו) ואמר שהוריו אסרו עליו לשחק עם בני רק כי הוא קטן מידי...אביו אישר שכך אישתו ביקשה מבנה ואז הבנתי את המצוקה של בני למה עסוק כל הזמן בנושא. הפסיכולוגית אמרה שהוא לא סובל מחוסר בטחון ושהוא לא ביישן היא אמרה שלדעתה שהוא עבר טראומה מאוד קשה,כל פעם שניסיתי לדבר איתו על מה שקרה בגן הוא העביר נושא על שאר הדברים דיבר בכיף ובבטחון. בהמשך הוא כן סיפר שחווה הצקות מילדים מסוימים בגן. בכל אופן לדעת הפסיכולוגית ההבחנה שהוא עבר טראומה קשה והיא ביקשה ממני לגשת לפגישה אחת מול פסיכאטרית שתאשר את ההבחנה שלה. את ההבחנה היא עשתה בעשר דקות הראשונות (אני לא מזלזלת) כיוון שהוא לא דיבר איתה,שאלה אותו 10 שאלות והוא ענה רק על אחת בראש,זה הדאיג אותה מאוד אמרה שהוא מגיב רק למה שהוא רוצה. לא צריך לתת לילד להיפתח קצת? אפילו עם הדודות הקרובות לוקח לו זמן להיפתח. לא הצלחתי להבין למה אני צריכה לגשת לאישור ההבחנה אצל פסיכאטרית? תוכלו להסביר לי ? אני לא מבינה !!!! תודה

מה עדיף ויעיל פסיכולוגית או תרפיה באומנות?

שלום יעל, אילמות סלקטיבית יכולה להיות תוצאה של טראומה, אך גם של גורמים נוספים, דרמטיים הרבה פחות. אני מניחה שהפסיכולוגית מבקשת "מבט נוסף" של פסיכיאטרית ילדים, כדי לאשש או לשלול את אבחנתה. הטיפול באילמות סלקטיבית יכול להיות אצל פסיכולוג קליני, מטפל במוזיקה, מטפל באמנות - ובלבד שהמטפל יהיה מיומן ומנוסה מאד בתחום זה. זכרי שהתערבות מוקדמת עדיפה על פני ההשתהות, בעיקר כדי לא לגרום לילד גרעונות חברתיים (שכנראה כבר קיימים). בהצלחה ליאת

בתי בת ה- 6 ילדה שמחה וחייכנית ומאוד עקשנית באופייה שאלתי אותי במהלך המקלחת האם מותר לפין להתנגש בפות ולהכנס? מאוד נלחצתי למרות שניסיתי להסתיר וישר שאלתע עם מישהו פגע או נגע ואמרה שלא ניסיתי ללחוץ ועדיין מתעקשת כבר יומיים אני מנסה בכל דרך להבין האם מישהו נגע או דיבר והיא מתעקשת שלא קרה כלום! בעקשנות המתאימה לה. היא מאוד שמחה והתנהגותה לא השתנתה כמו גם התיאבון ומצב הרוח. אינני רואה סימנים אך אנחנו מאוד חוששים. ביקשתי מבעלי שידבר איתה בכדי לבדוק האם קרה משהו אבל הוא די חושש להלחיץ אותה ומצד שני אנחנו די דואגים שקורה משהו מתחת לאף ולא מרגישים. למעט קייטנה שלא היינו מרוצים כלל(בעיית אלימות של גדולים כלפי הקטנים) היא לא נפגשה עם זרים אך ידוע לי שחלילה פגיעה יכולה להיות גם בבית. לא מצליחה להרדם כבר יומיים מה עליי לעשות? חוששת שגרמתי יותר נזק עם השאלות למרות שתמיד אמרתי במהלך השיחה שאני שומרת עליה ולא מסכימה שאף אחד יפגע בה. האם יש דרך לבדוק מבלי שהיא תפגע?

שלום רב, רוב הסיכויים שהשאלה של בתך משקפת עניין וסקרנות, אולי בהמשך למשהו ששמעה מילדים אחרים. ילדים שעברו תקיפה מינית בדר"כ משדרים מצוקה בדרך ישירה או עקיפה. אם את ממשיכה לדאוג, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוגית ילדים, שתנסה להעריך באמצעות הכלים הקליניים שלה האם קרה, חלילה, משהו כזה. בברכה ליאת

שלום, לביתי בת ה11 בתקופה האחרונה יש התפרצויות של זעם חמורות על כל שטות .לדוגמא היא הוציאה חטיף מלוח והניחה על השולחן ללא שקית וביקשתי שתשים בצלחת אז היא הוציאה בעצבים צלחת מהארון וזרקה אותה על הרצפה בפראות. את החטיף לקחתי לה בעקבות ההתנהגות הזאת. עוד דוגמא : בארוחת ערב כשאבא שלה הניח את החביתה שלה בטעות בצלחת של הבן דוד ואז היא החזירה לצלחת שלה והחביתה מעט התפרקה היא החלה לצרוח באמוק ,להעיף את הצלחת והלכה לשק איגרוף שיש לנו בבית ונכנסה לעצבים שקשה לי להסביר אותם במילים,היא כבר הרגישה לא טוב מהמאמץ הפיסי. לאחר מכן היא הסבירה לי שזה לא בגלל הביצה אלא שכל היום היה לה רע ( אם קרה לה משהו לא טוב היא שוכחת מהטוב של אותו יום ). אחריי התפרציות כאלו אני מנסה לשוחח איתה וממה שאני מבינה היא דיי מעבתת את המציאות כשקורה נניח משהו בבית ספר או אצל הדודים . אני ובעלי נשארים רגועים בהתפרציות האלו,לרוב לא מרימים את הקול ,אלה מחכים שזה יגמר ואז ניגשים אלייה. תוך כדיי ההתקף היא משתוללת ולא מאפשרת התקרבות.קראנו ביחד את הספר "המסע לממלכת המחשבות " וקלפים לילדים . היא מאוד אוהבת ,אבל שוכחת מהר. היא ילדה מאוד חכמה ובוגרת . אני לא מכירה סביבי ילדים בגילה שמגיעים לרמה של התפרצויות כאלו .האם זה מצריך טיפול כלשהו?? יש לציין שלא קרה משהו חריג במשפחה שלנו וגם שאני ובעלי באותו"קו" לגמריי בנושא חינוך ותגובות למצבים אלו ואחרים. תודה מראש.

היי, את מתארת, למעשה, קושי בוויסות רגשי, שבא לביטוי במיוחד במצבי תסכול וזעם. לפעמים מדובר במשהו מולד (ילד שמתקשה *תמיד* במעברים, במצבי אכזבה והפסד, ילד שתמיד קשה לרצותו, ילד שמגיב תמיד בעוצמה רגשית גבוהה, וקשה להרגיעו), ולעיתים ההתפרצויות משקפות משהו תגובתי (נסיגה או דיכאון בעקבות אירוע או חוויה מן הזמן האחרון). התייעצות עם גורם מקצועי יכולה לסייע גם באבחון המקור לקושי, וגם בחשיבה על התערבות שתוכל לעזור. לפעמים המוקד הוא לימוד מיומנויות טובות יותר של וויסות ושליטה עצמית, ולפעמים אפשר להסתפק בהדרכה הורית. בברכה ליאת

שלום רב, אני מחפשת פסיכולוג ילדים/מטפל באמנות לילד בן 10 באזור אשדוד, אשקלון,רחובות שעובד עם קופ"ח כללית. תודה מראש

שלום ד, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו יוכל להרים את הכפפה ולשלוח לך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

ליאת, אני כותבת פה למרות שאני יודעת ש"עברתי את הגיל" הילדה שבי (וגם הבוגרת) יצאו לגמרי משיווי משקלן.. הבן. הילד שלי התחיל היום טירונות. אין לי עדיין מושג היכן הוא נמצא ..בדרום ??? בצפון ??? קרוב לעזה ??? כל כמה דקות יש לי התפרצות של בכי. התערערתי לחלוטין. מרגישה שמשתגעת לגמרי :(((((( כותבת פה כיוון שאני קוראת באדיקות את תגובותייך לפונים ואני מרגישה שהתחרפנתי לחלוטין.

אוי שלכת שלכת... כמה שאני מבינה אותך! יום הגיוס של הבן הוא אחד הרגעים הבלתי נשכחים בחיינו, ההורים, יום בו מציפים אותנו - בו זמנית - כל הרגשות כולם, בעוצמה חובטת. התרגשות, חרדה, דאגה, גאווה, געגוע, חוסר אונים, אהבה, כעס, אמונה, חוסר אמונה, תקווה, ומה לא... להיות הורה בארץ המסוכסכת שלנו, זה אומר להסכים גם לרעיון המשונה, שיום בהיר אחד הילד שלנו יעמיס על עצמו קיטבג ענק, יעלה על אוטובוס, וייבלע בתוך קבוצה גדולה של ילדים בני גילו, שבתוך שעה קלה יהפכו לכיתה של גברים צעירים ויפים, לובשי חאקי, שמדברים בשפה קצרה, ושומעים (פעם ראשונה מזה זמן רב) בקולו של מישהו אחר בלי להתווכח. בניגוד לימים בהם היינו אנחנו בצבא, החיילים של היום מצויידים במכשירים סלולריים, שעוזרים בעיקר לנו, ההורים, להישאר בחיים, לפזר ערפל, ולדעת (כמעט בכל רגע) על איזו ג'בלאה מזיע עכשיו הילד הקטן שלנו, שעד לפני שבוע לא זז מהמזגן והמחשב. מבטיחה לך, שעד מהרה הדמעות יפנו מקומן לגאווה, להתרגשויות, לציפייה לימי שישי, לקיטורים על שעות ארוכות של גיהוץ מדים, ולניסיונות כנים להתוודע לשפה הצה"לית העכשווית, כדי להישאר בתמונה. עד מהרה, תמצאי את עצמך נוסעת לכל מיני חורים, עמוסת קופסאות מזון, מנפנפת נואשות לנקודה הקטנה (שאת מקווה מאד שזה חיימק'ה שלך) שזה עתה סיימה מסלול/קורס, ומשתדלת לשרוד בחום הנורא. אחרי הכל זה חוק בל יעבור: סיומים/טקסים עם הורים נערכים תמיד (תמיד!) במגרש מסדרים צחיח, בשמונים מעלות בצל, במקום הכי רחוק ממקור צל או מים. מבטיחה לך שזה יהיה בסדר, אבל יודעת שממש כמוני, גם את לא תשני שינה טובה ורגועה בשלוש השנים הקרובות, כי אלה הם חיינו. שולחת לך חיבוק חזק חזק, אמא של חייל. ליאת

תודה ענקית לך ליאת ! אני קוראת את מילותייך ונחלים זורמים להם מהעיניים.. (ממש עכשיו, תוך כדי כתיבת מילים אלו ) תיאור מכלול הרגשות שתיארת כ"כ מדויק ! כל כך.. מרגיש לי עדיין את כל מה שתיארת .רק שקצת פחות לבד.. שוב תודה ענקית לך.

שלום ליאת, אני אמא לילד בן 4 ו-10 חודשים. הוא בדרך-כלל ילד נוח, מתוק מאוד וחביב, אבל כשהוא רוצה משהו הוא נהיה - איך לומר במילים עדינות? "נודניק" ברמות שאי-אפשר להאמין. בין השאר, כשאני עונה לו משהו שהוא לא רוצה לשמוע הוא פותח בצעקות, כלומר, לא "תסמונת הסופר" הקלאסית, הוא לא זורק את עצמו על הרצפה וכאלה, הוא פשוט מדבר בצעקות ולפעמים גם בבכי. אני כמובן מבהירה לו שאני לא מוכנה לתקשר איתו בצעקות ושאם הוא רוצה ממני משהו הוא יודע לדבר מצויין והוא מוזמן להגיד לי מה הוא רוצה, אחרי שירגע. בדרך-כלל בשלב הזה הוא מתעשת ומנמיך את הטון, אבל שאלתי את עצמי כמה פעמים אם אני לא גורמת לו בכך נזק שכביכול "לא מאפשרת" לו לפרוק תסכולים אחרי יום שלם בגן כשהוא סוף-סוף מגיע הביתה והוא מרגיש בטח ושאוהבים אותו מספיק כדי שיוכל "להתפרק"? וזאת מעבר לצורך הברור ללמד אותו לדבר "כמו שצריך", לא בצעקות. אגב, אין לו שום בעיות שמיעה. אדרבא, יש לו אוזניים כמו צלחות קליטה וכשהוא רוצה לשמוע משהו הוא שומע טוב מאוד גם מרחוק. אציין רק שגם בגן הספציפי הזה נוהגים לתקשר אחד עם השני בצעקות, בגלל תרבות-שיחה שהונהגה ע"י הגננת (לא אכנס לזה כרגע). אשמח אם תעזרי לי. תודה ויום טוב.

שלום לך, סביבה רועשת בהחלט משפיעה על גובה הטונים שלנו, ולכן תיתכן השפעה של הגן על עוצמת הדיבור הכללית של יושביו. אבל יש הבדל בין דיבור חזק, לבין צעקות ויבבות כתגובה לתסכול. בדר"כ, ילדים שהופכים "נודניקים" במצבים של התנגשות רצונות, הם אלה שלמדו שהניג'וס משתלם. נדמה לי שעמדה נחושה ושקטה, המשדרת לילד שחבל על הזמן ושהדיון בנושא סגור, יכולה לחסוך חלק ניכר מהדרמה. כדי לא להרגיש שאת גוזלת ממנו את זכות המחאה, תוכלי לומר לו בשקט, שאת מבינה לליבו, אך מבקשת ממנו לבכות בחדר, ולחזור אלייך כשיירגע. נסי להישאר ידידותית ומכבדת, ובמידת הצורך להושיט לו סולם לרדת מהעץ (כמובן מבלי להיכנע בנושא שהצית את הדרמה מלכתחילה). בהצלחה ליאת

שלום יש לי תאומים בני 3.5, לאחרונה עלו בי מחשבות להתגרש מבן זוגי מחוסר אהבה והתאהבות בגבר אחר, חשוב לציין שהמצב כרגע בבית מבחינת הילדים מצוין, אין מריבות ביני לבן זוגי, מצב כלכלי טוב, רציתי לקבל מושג איך ילדים בגיל כזה מקבלים גירושין, האם יש נזק לטווח ארוך ? כוונתי היא לבצע את המהלך בשיתוף פעולה מלא יחד עם בן זוגי , שהוא ימשיך להיות שותף מלא בגידול הילדים, הילדים לא צפויים בינתיים לעזוב את מסגרת הגן הקיימת אך יהיה שינוי במגורים (אני אעבור דירה), אשמח בקצרה להסבר כיצד מסבירים להם מהלך שכזה ואיך מסבירים בן זוג חדש שלי והאם כדאי בכל מקרה להיעזר במישהו מקצועי ?

שלום ליאת, הפתיחה שלך - "לאחרונה עלו בי מחשבות להתגרש מבן זוגי מחוסר אהבה והתאהבות בגבר אחר" - מעוררת אצלי תהיות לגבי מידת הרצינות של כוונותייך. האם מדובר במשהו רציני, או שמא "השתעשעות במחשבות". גירושין הם עניין סבוך ומורכב, בעיקר כאשר מעורבים בזה שני ילדים קטנים. לא ציינת האם המחשבה על גירושין, והאם חוסר האהבה, משותפים לך ולבעלך, או שמא זה משהו המתחולל בתוכך שלא בידיעתו. אני שואלת זאת, כי את מפרטת איזו פנטזיה שיש לך לגבי מה שיקרה ביניכם אחרי הגירושין (שהכל יהיה בשיתוף פעולה ובהסכמה), ולא ברור האם זה באמת אכן כך יהיה. חשוב שתדעי שגירושין, לפחות בטווח הקצר, הם "חורבן בית" עבור הילדים, וסביר להניח שיהיו כרוכים בכך משברים והתמודדויות רגשיות בעוצמה גבוהה. עם זאת, את לא הראשונה, וכשהדברים נעשים באמת בהסכמה וללא מאבקים, סיכויי ההתאוששות וההסתגלות של הילדים למצב החדש טובים יותר. אני מציעה להניח לנושא בן הזוג החדש, ולא להעמיס על הילדים גם את ההתמודדות הזו. קחי את הדברים צעד אחד בכל פעם, ואני ממליצה מאד שזה יהיה בליווי והכוונה של איש מקצוע. בברכה ליאת

היי,ברצוני לקבל המלצה על פסיכולוגית קלינית לגיל 6 באזור רמת השרון והסביבה , אם היא עובדת גם דרך מכבי .יתרון. ובנוסף אשמח גם להמלצה לפסיכולוגית מבוגרים ( משפחה זוגיות).תודה.

שלום ריקי, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו יוכל להרים את הכפפה ולשלוח לך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

היי,אני בת 35 אמא לילדה בת 5 במצוקה.לפני שנה נפרדנו לאחר זוגיות ארוכה.במהלכה התגרשנו ונאלצתי לעבור דירה .מעבר רחוק .(הסדרי הראיה ירדו מפעמיים בשבוע לפעם בחודש)ציפיתי לקשיים.הילדה איתי מופנמת :בוכה כועסת לא מאמינה בי וכמובן שלא מקשיבה ומתחצפת .הקושי הגדול ביננו הוא התקשורת וניסיונות כושלים שלי להרגעה.נכון גם אני עוברת שינוי ולכן לא יכולה לבד לעזור.עם האקס כמובן אין שיתוף פעולה להכלת המצוקה שלה.מלבד פנייה לפסיכולוגית איך מרגיעים אותה כי השיחות שלנו מסתכמות ב "עכשיו אני רוצה לראות את אבא"ומה עדיף עו"ס או פסיכולוגית ? תודה

שלום שרון, מה שמרגיע ילד במצוקה זה הורה רגוע, סמכותי ויציב, המשדר לילד מסר ברור האומר (באופן כללי) "אני כאן, אוהב אותך, שומר עליך, חזק מספיק כדי להכיל את מה שעובר עליך". יש מצבים משבריים, בהם גם ההורה עצמו מתקשה להתמודד בהצלחה עם תביעות המציאות, ומוטב שייעזר בכוחות מן החוץ. אם את מרגישה שקשה לך כרגע לגייס את העמדה הנכונה מול ילדתך, אני מציעה לנסות להיעזר בהדרכה הורית קצרה (כמובן שעדיף יותר מזה, אך אם אין ברירה, אז לפחות פגישת הדרכה אחת או שתיים). עד אז, כאשר בתך נמצאת בסערת רגשות ורוצה את אבא, תוכלי לומר לה בשקט "אני רואה שקשה לך עכשיו, אבל אבא רחוק, ואני כאן איתך, רוצה ויכולה לעזור לך". נדמה לי שהמשימה הבוערת כרגע היא לחזק אותך, כדי שתוכלי לשדר לבתך עוצמה ושקט. פסיכולוגית קלינית או עו"ס קלינית - טובות שתיהן באותה מידה. שולחת לך כוחות ועידוד ממרחק ליאת

אותי הרגעת! ואני מתכוונת לומר לה ככה .בינתיים בדקתי אפשרות של שיחה שניים עם פסיכולוגית והציעו לי באיזור מגורים שלנו להעזר בטיפול דרך אומנות ומישחק ורק אחכ לשקול שיחות (זה מיותר בגיל 5 שיחות?) תודה !כאילו הוצאת לי את המילים מהפה וסידרת אותם בכמה מישפטים קצרים ועיניינים.

שלום ! אני גרוש ויש לי ילד בן 14 . אני מתגורר במרחק של שעה נסיעה מהגרושה והילד אצלה . יש לנו הסדר שלא נשמר בדקדקנות מה שנוח לילד ומתי שרוצה הוא מגיע אלי , הקשר בינינו מצויין . עם תחילת החופש הילד הגיע אלי לתקופה של 3 שבועות נסע ללסוף שבוע וחזר ל-3 שבועות . תוך כדי שהיתו אצלי אני מבחין שהוא כול היום במחשב מתעורר בוקר / צהרים יושב על המחשב וככה מתנהל סדר היום שלו . בשבוע הראשון עזבתי ולא אמרתי דבר חשבתי שהזה ישבר לו ויעשה דברים נוספים שראיתי שלא כך הדבר הסברתי לו שעליו לחלק את היום בצורה כזו שהמחשב לא יהיה הכול לקרוא , להכין את חומר לימוד שקיבל , ללכת לבריכה וכו' כמובן שגם מחשב .שמע אותי אך המשיך בשלו ומידי פעם עשה טובה הלך לבריכה ונגע בחומר לימודי .נוצר מצב שראיתי שזה לא זה הודעתי לו שמידה והוא לא יקח את עצמו בידים אני מחרים את המחשב והאיפוד . הוא בשלו מתעלם ואז הודעתי לו שלמחרת הוא לא פותח את המחשב והאיפוד עד שעה 8 בערב .בתגובה לכך הוא לא יצא מהחדר לא אכל נשאר לרבוץ במיטה לאחר בצהרי היום שראיתי שהוא אפילו לא אכל נכנסתי ואמרתי לו תעשה מה שאתה רוצה צא תוכל ותשתה אין מחשב ואין איפוד נקודה אבל לאכול ולשתות אתה חייב .3 ימים לא נגע במחשב אך גם לא בלימודים לבסוף יצא ולאחר 3 ימים התנצל אמר אני לא יודע מה קרה לי אני מבטיח לשנות גם לעשות שעורים גם לקרוא וגם חברים ...בוא נפתח דף חדש בינינו , כמובן שהכול חזר אליו ולאחר 3 יומים החזרתי אותו לבית אימו כאשר הוא מבטיח שיעמוד בסיכום { לימודים}.ואמר שיחזור אלי אחרי כשבוע . במהלך השבוע הוא לא יצר קשר התעלמות מוחלטת פעם התקשרתי אמר ששכח להתקשר 10 ימים עברו והוא לא מתקשר ובנתיים יש לנו תור לתחילת טיפול אורתונט אני מתקשר מיד הוא אומר סליחה שלא התקשרתי שאלתי אתה רוצה את הטיפול אמר כן בטח .בבוקר הטיפול הוא מודיע לי שהוא לאחר הטיפול חוזר לבית אימו ולא בא אלי { שבועיים לא היה אצלי } שאלתי למה אמר לא בא אלי . אני חשבתי שהוא לא עמד בהבטחה ולכן בקשתי שיביא איתו לרופא את שעורי הבית והמחשב והאיפון . הוא נעמד על רגליו האחוריות למה להביא ,אני לא בא אליך, למה לסחוב, עשיתי ,אמרתי לו אם עשית אין בעיה אני רוצה לראות ואז הוא לא רוצה את הטיפול אני לא בא הסתגר בתוך עצמו ניתק טלפון לא ענה ולא שיתף פעולה גם לא עם האימא שנסתה לדבר איתו . אני ניסיתי להתקשר אחרי שעתיים שלוש והוא לא ענה לי . עכשיו אני בדילמה נוראה .לדעתי הוא לא עמד במילה שלו ולכן החליט לצור את הקרע בינינו אני בקשתי לראות אם עשה והוא יודע שאם לא עשה יענש . עכשיו יש נתק הוא כנראה לא רוצה לחשוף שלא עמד במילתו ובטח שלא לאבד את הציוד האלקטרוני . אני תקוע ולא יודע איך להתנהג איתו , לא חושב שאני צריך לוותר לו ולהתעלם מהסיכום שיעשה את השעורים ומיצד שני הוא ויתר עלי . מה דעתך לתת לזמן לעשות את שלו אני הרוס כבר יומים אני הרוס מהמצב שנוצר .

שלום בועז, דבריך נגעו ללבי, ואני מבינה את צערך. ובכל זאת, אם פנית לשאול לדעתי, אנסה להיות כנה והצביע על מה שנראה לי כטעות. הטעות, לפחות כמו שאני רואה זאת, קשורה לכך שהסנקציות ה'חינוכיות' נחתו על הילד שלך באופן כמעט קפריזי. אני חושבת על הנער הזה, שהגיע לעשות כייף אצל אבא בחופש הגדול, ופתאום נתקל בדרישות שלא הכיר קודם. אני סבורה שעקרונית אתה צודק מאד, אלא שחינוך ילדים הוא מלאכה מתמשכת, הנעשית מגיל צעיר, יום יום ושעה שעה. כהורה גרוש, יש לך בהחלט זכות (וחובה!) להיות שותף פעיל בחינוכו וגידולו של הילד. חשוב להישאר מעורב, אכפתי ומשפיע, ולעשות זאת לאורך השנה כולה. בחוויה שלי (ותסלח לי אם הבנתי לא נכון), קצת "נפלת עליו", ונכנסת למן פרינציפ, שלא נעשה במתואם עם אמו של הילד. מתבגרים הם יצורים נהנתנים, קצת עצלנים (במיוחד בחופשת הקיץ), ומכורים למסכי מחשב/טלפון/אייפוד וכד'. גם אנחנו לא לוקחים איתנו עבודה כשאנחנו בחופש, ומשום מה, כשמדובר בילדים שלנו, קשה לנו לפרגן להם את הבטלה. אז נכון, צריך גם לקרוא, לגמור את המטלות הלימודיות (אם ניתנו כאלה), להתראות עם חברים וללכת לבריכה. אבל כשמדובר במתבגרים, אפשר לבסס סוג של משא ומתן ואמון, ולסמוך עליהם שיצליחו למנן את עצמם גם ללא עונשים. לכן, בהתייחס לכותרת שלך, אני לא חושבת שבגדול אתה טועה, אלא רק שהדרך הייתה קצת בוטה ו'מונחתת'. שום דבר שאי אפשר לתקן בשיחה קרובה (אולי בתיווכה ועזרתה של אמו, שבוודאי תשמח למעורבות וסיוע ממך לאורך השנה כולה). בהצלחה ליאת

אני מסכים איתך לחלוטין שהוא בא אלי לחופש ולכן בסופי שבוע במהלך השנה אני לא מבקש ממנו שיבוא עם תיק לימודים להפך אני אומר לו תסיים בבית את המטלות שיהיה לך כאן זמן לכיף להנות . בעבר בחופשי הקיץ הקפדתי בנושא ולא היתה כזו תגובה . עכשיו לדעתיך המלומדה אני צריך לחזור לאחור " לשכוח " מהסיכום שיכין את המטלות ? לא לשאול ולא לבדוק ?ואם כן מה אני משדר לו ? הדרך שלך צודקת אבא ויתר .מה יהיה בפעם הבאה שאדרוש משהו ממנו משהו שלא מוצא חן בעיניו , יפעל באותה השיטה הרי " הצליח להוריד אותי מהדרישה" פשוט אני רוצה לצאת חכם ולחשוב על העתיד . תודה רבה לך ושבוע טוב!!

בני בן 4 חודשים. האם יש בעיה בכך שבכל יום יגיע מטפל אחר לטפל בו לחצי יום (סבים/ סבתות ואנחנו ההורים. האם הדבר יכול לגרום נזק? תודה

שלום סיון, בעיני, סבים וסבתות הם סידור מצויין. תינוקות בהחלט נשכרים מדמות התקשרות קבועה אחת, אך להערכתי נוכחות יומיומית של דמויות קרובות ואוהבות, לא תמסמס את מקומך כדמות עיקרית עבורו. בברכה ליאת

תודה. רציתי להוסיף ולשאול האם הדבר עלול לגרום לבלבול אצל התינוק (מן הסתם לכל אחד יש מגע אחר, צורת טיפול אחרת וכו'), בצורה שעשוייה לגרום לו לאי- נחת או נזק רגשי כלשהו? תודה

הילד בן 3 וחצי. מאד אהב מים - לשטוף ידיים, מקלחות, בריכות וים. לפני מספר שבועות לקחנו אותו לים. הים היה קצת סוער ואני לקחתי אותו על הידיים והתקדמתי בים מתוך מטרה לעבור את הגלים הסוערים ולהגיע למקום שבו הם נראו שקטים (בדרך כלל זה עובד..). הילד מאד נהנה וגם צחק כשהרמתי אותו כל פעם כשהגיע גל גדול. אבל אז הגיע גל ענקי שהפיל אותי על הקרקע. המשכתי להחזיק את הילד (שהיה גם עם מצופים), אבל הוא היה מעל הראש שלי ולא ראיתי אותו. אח"כ בעלי (שהחזיק את הילד השני ולא הצליח להגיע אלינו) אמר שראה אותו צף על המים עם המצופים ובשלב מסוים הגל כיסה אותו. השניה הזו שלא ראיתי את הילד הייתה נורא מפחידה. לא ידעתי באיזה מצב אמצא אותו, אבל כשקמתי ולקחתי אותו בידיים ראיתי שהוא בסדר אבל מבוהל נורא. מייד יצאתי איתו מהמים, ניגבתי אותו והרגעתי אותו (ואת עצמי). מאד השתדלתי לא לשדר לו שנבהלתי אבל אין לי ספק שהוא קלט את זה, והבין שגם אני וגם בעלי נבהלנו. אח"כ ניסיתי למזער נזקים ולהסביר לו שכל הזמן החזקתי אותו ולא היה קורה כלום, אבל נראה לי שזה היה מעט מדי ומאוחר מדי. בהמשך שיחקנו בחול ובשלב מסוים בעלי ניסה לקחת אותו לים, אבל כשהוא רק שמע את הגלים הוא התחיל לרעוד וכמעט נכנס ל"היפר ונטילציה". מאז הוא לא מוכן ללכת לים. היום ניסינו בריכה והוא לא הסכים בשום אופן להיכנס ואפילו לא לשבת בסירה שהוא תמיד מאד אהב. יצוין שאין לו בעיה עם מקלחות, אמבטיות ושטיפת ידיים. אנחנו מאד מודאגים ומיוסרים מזה שגרמנו פוביה לילד שמעולם לא פחד ממים. אני מתלבטת מה לעשות. ממה שקראתי נראה לי שהתגובה האינסטינקטיבית שלנו להרחיק אותו מהים לא הייתה רעיון טוב וצריך דווקא לחשוף אותו שוב. אני יכולה לנסות לעבוד איתו לבד על חשיפה הדרגתית (חשבתי לעשות את זה עם תמונות, רעש של גלים, ולאט לאט להתקרב איתו לים או לבריכה). קראתי גם על שיטה של לתת לו לצייר את מה שפוחדים ממנו ואז לשרוף את הדף או לזרוק לפח - וגם את זה אני יכולה לנסות. השאלה היא האם כדאי לנסות את הדרכים האלה (או שאולי יש דרכים אחרות?) לבד או שאולי צריך לקחת אותו לטיפול. ואם כן אז איפה? אשמח מאד לתשובה מהירה.

היי, חשיפה הדרגתית, למיטב הבנתי, היא אכן הדרך, אך יש לעשות זאת בצורה זהירה ושקולה, כדי שלא נשיג את ההפך. אני מציעה לך להתייעץ עם פסיכולוג ילדים שעובד בגישה התנהגותית, כדי לחשוב יחד על מדרג היררכי של משימות. כמו בכל מקרה של "עשה זאת בעצמך", אפשר לצאת מנצחים, או להצטער שלא הלכנו למומחים... בהצלחה בכל מקרה, ולא להיכנס למים עמוקים בים גבה גלים :-) ליאת

יש לי תינוק בן שנה וחמישה חודשים עד לגיל שנה וחודשיים היו לו הפרעות שינה היה מתעורר הרבה בלילה וחוזר לישון רק לאחר שהוא יונק ולבסוף הגענו למצב שהוא יושן עם האמא במיטה, עד שהתחלנו בתהליך בליווי יועצת שינה כדי להתגבר על הפרעות השינה וכדי שהתינוק יוכל לישון לבד במיטתו, במהלך התהליך שארך כשלושה חודשים הרגלנו אותו לישון לבד במיטה וגם במסגרת התהליך האמא גמלה אותו מיניקה רק לאחרונה וכשהיינו בסופו של התהליך הבחנו שהוא חזר להתעורר הבלילה והוא מורט שערות גם במהלך היום כשהאמא שמה אותו בלול הוא מורט שערות האם המצב מחייב פניה לטיפול? מה אפשר לעשות במקרה כזה?

שלום רב, לא ברור לי האם תלישת השיער נעשית רק כשאתם בסביבה, כדרך ללכוד את תשומת לבכם או גם כאשר הוא לבד, כדרך לפרוק תסכול. ברמה הפרקטית, אפשר פשוט לספר אותו, כדי שלא ייוצרו קרחות. ברמה הפסיכולוגית, רצוי לפנות להדרכת הורים, וללמוד כיצד לתקשר עם התינוק שלכם באופן שלא יתיש אתכם, מצד אחד, ולא יתסכל את תינוקכם יתר על המידה, מצד שני. הכתובת היא פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי. בהצלחה ליאת

אני צריכה בדחיפות המלצה לפסיכולוג טוב לנער עם בעיות התנהגות ודחית סיפוקים, באיזור חולון, בת-ים או ראשל"צ. תודה.

שלום גילה, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו יוכל להרים את הכפפה ולשלוח לך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

יש לי במשפחה הסטריה של טורט וOCD לאחרונה התחלתי לשים לב אצל בני הבכור (בן 11) בתופעות שמזכירות מאוד את אחי כל לילה כשמגיע הזמן לישון הוא מתחיל להזכר בדברים ובא להגיד לנו שצריך לעשות כך וכך ושלא עשה את השיעורים הוא יוצא מהמיטה עשרות פעמים עד שנרגם . כמו כן הוא מודאג תמיד מדברים שלא אמורים להדאיג ילד בגילו . מעבר לכך אין לו טיקים ולא טקסים שעליהם חוזר האם זו התחלה של OCD? ולאיזה רופא עלי לבקש הפניה .והאם תחילת טיפול מוקדם היא אוןרבה לסמנים קלים יותר בגיל במוגר?

שלום רב, אני מציעה להימנע מלסמן את הילד שלך כנושא הסימפטום המשפחתי. לעיתים קרובות, הורה החרד מתורשה בעייתית, מחפש ו"מוצא" בילדו ה'מסומן' סימפטומים מחשידים, גם כשהם אינם. כמובן שלא אוכל לדעת אם לבנך יש OCD, כי מה שאת מתארת אינו מספיק לצורך כך. אם את חוששת, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר ילדים, שייקחו רקע מפורט וינסו להעריך אם יש ממש בדאגתך. מקווה שאת רואה צל הרים כהרים... ליאת

שלום רב, בני בן ה- 7, התחיל בשבועיים האחרונים לטעון כי הוא נורא פוחד משריפה.. שבוע לאחר מכן , בנוסף לפחד משריפה התווסף גם פחד מצונאמי.. יש פעמים שהוא כביכול רואה אש (כמו למשל האש בכיריים) ואז הוא אומר לי בקול מאד עצוב "אמא אני פוחד שתהיה שריפה" והולך לחדר שלו וסוגר את הדלת כדי "לא לראות". לפעמים הוא בא אלי ומחבק אותי ואומר לי : "אמא תחבקי אותי... הפחדים ... " אין לי מושג אם זה סוג של מניפולציה עלי או שזה "אמיתי"... בכל מקרה אני לא מראה לו שום דבר אלא "זורמת איתו" בעניין ומחבקת אותו ולא מזלזל בדבריו. רציתי לדעת האם זה טבעי ? וכמובן איך להתמודד עם זה ? המון תודה מראש !!!

שלום שרון, את מאד צודקת. אין לזלזל בפחדים של ילדים, גם כאשר ברור לנו לחלוטין שהם חסרי שחר או מוגזמים. אני מציעה להמשיך לכבד את הפחדים, ולהסכים לדבר איתו עליהם ברמה המתאימה, לאפשר לו לשאול שאלות ולקבל תשובות. בהתייחס לפחד הספציפי משריפה, תוכלי לחזור ולהדגיש את אמצעי הזהירות הפשוטים, המבטיחים לנו להישמר מאסונות. לצד זה, חשוב לשים לב לא להפוך את הפחדים לאמצעי בעזרתו זוכה הילד לתשומת לב יתרה או לצ'ופרים, 'הנחות' או תגמולים אחרים. אם את חושדת שהפחדים הם "מניפולציה", יכול להיות שמשהו כזה כבר קורה אצלכם. נסי לחבק הרבה, להישאר קרובה ורכה אליו ללא קשר לפחדים, ולשמור על איזון בריא בין הצורך להיענות למצוקה שלו מצד אחד, לבין הצורך לא להשתעבד לפחדים שלו, מצד שני. בהצלחה ליאת

שלום וברכה, יש לי ילד בן 12 שחווה התקפי זעם , זה מתבטא בקללות צעקות בכי זריקת חפצים, מעשים נוראיים אחרים אלימים , הוא משרה אווירה בלתי נסבלת בבית. הצד הכי כואב בסיפור הזה שהוא כל כך מצטער ומתנצל אחרי... הוא אומר שיש לו עצבים שהוא לא יודע לשלוט בהם.. ומבקש עזרה. זה תמיד שובר לי את הלב. האם יש כדורי הרגעה לילדים בגילו? האם זה מומלץ בכלל? ואיזה טיפול מלבד הכדורים היית ממליצה לנו? אשמח לתשובתך אמא ליאת

שלום ליאת, קשה לדבר על טיפול, מבלי להבין לעומק מה הבעיה ומה מקורותיה. לאור מה שאת מתארת עולה הצורך הברור לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, או לפסיכיאטר ילדים, שיאספו את המידע המפורט ויגבשו סוג של אבחנה. במקרים מסוימים הטיפול הפסיכולוגי-שיחתי מתוגבר גם בטיפול תרופתי, ובדר"כ השילוב של שניהם טוב מכל אחד מהם לחוד. (התשובה היא שיש מענה תרופתי, במקרה הצורך, גם לילדים בגילו). בברכה ליאת

בקשרים חברתיים טובים, אני צייתן לאחר, ואני זה שמבטל את עצמיותי, למען הבחירות והרצונות של האחר. ואני מתאמץ להיות קשוב לבחירות והרצונות כדי לברר אם הבחירות והרצונות של האחר הם אמיתיות מפני שאני מפחד שאם לא כן, אז להבא האחר לא ירצה שוב את הביחד וזה מפחיד אותי, וחשש מלווה אותי שאני לא מספיק גורם לאושר לאחר ולכן קשוב במידה עצומה לאחר כדי לבדוק אם הוא באמת מאושר איתי. הקשר הטוב היחיד שהיה לי הוא עם תינוקת בגיל הרך. היא רוצה שארוץ איתה, שאתנדנד איתה בגן שעשועים, שאהפוך ללונה גל, והוריה ואני הולכים לגן שעשועים, הם יושבים ומסתכלים ואני זה שנהנה כל כך לעשות את הפעילויות לבני גילה שהיא מאושרת מהן. הוריה גאים שהיא אוהבת אותי כל כך, ורוצים אותי כל הזמן. בקשר איתה שקוף ממנה איזה אם היא מאושרת ובטוחה איתי, לכן אני גם אוהב אותה חזק שזה מתבטא ברצוני העז לגדל ילדה כמו האופי שלה. אבל כדי לגדל, צריך להכיר בחורה. ומה שעושה את ההבדל, הוא שבהתפתחות שלהן אחר כך קשה לי להבין איך להפוך אותן למאושרות, וזה דרוש לי כדי להרגיש מספיק בטוח באמונן. כלומר, מילדה בת 6 שאתה מגדל, אתה מקבל פידבקים ממנה אם אתה מספיק בסדר איתה. אבל, מרגע שהן מתבגרות, מגדל או לא זה לא משנה, אתה כבר לא בטוח שהפידבק שהן משדרות (אני מאושרת מהיחס שלך אלי) הוא נכון או לא. וכאשר הן בגיל בוגר (שנות העשרים והלאה), אני לחלוטין לא בטוח שאני מקבל פידבקים וגם לא יודע מה צריך לעשות כדי שהיא תהיה מאושרת. האושר שלה ממני דרוש לי כדי שארגיש בטוח, כי אהיה מאושר רק אם היא מאושרת מהשפעה שלי. אני לא יודע איזה פעילויות אני צריך לעשות איתן כדי שהן יהיו מאושרות. אם אני מסתכל על מערכות יחסים של אנשים, אז באלה שלא היו נושאים משותפים כמו מגורים משותפים ורק דיבורים לא היתה הצלחה, ובאלה שהיו מגורים משותפים היתה הצלחה בהמשך קשר שהוביל לילודה. אצלי הבעיה שאני לא מגיע לשלב כל כך מתקדם של מגורים משותפים. וכשאני מסתכל מה השלב המוקדם, אז מדובר בסתם מפגשי סקס. יש שם אהבה רומנטית, ואני מוצא את עצמי כבר בפגישה הראשונה רוצה להיות אבא, ובליבי מנסה לדעת האם האשה שלפניי מעוניינת בילד ממני או שהיא רוצה סתם באהבה רומנטית שעלולה להתברר כביזבוז זמן שבו אני מוצא את עצמי אחרי שזמן חלף ולא הגעתי למה שרציתי (שתהיה לי בת לגדל ואשה אוהבת = משפחה). קשה לי. קשה לי לזרום לאהבה רומנטית כשאני לא בטוח אם האשה לפניי רוצה ממני ילד או סתם לבזבז לי את הזמן. וקשה לי להבין מה גורם לאשה מבוגרת לאושר בקשר רומנטי. אודה להסברים על שתי השאלות.

שלום רב, לא בטוחה שהבנתי לגמרי מה אתה שואל, אך אנסה לענות בכל זאת. מה שגורם אושר, לפחות כמו שאני רואה זאת, זו היכולת לקיים מערכת יחסים אינטימית, שוויונית, שיש בה קרבה רגשית וגופנית, הנרקמת לאט בין שני בני הזוג. הולדת ילדים היא השלב הבא ביחסים, וראוי שהיא תקרה רק כאשר מערכת היחסים מתבססת לכלל זוגיות יציבה. הביטוי "תעשה/י לי ילד!" הפך לסלוגן חביב, אך כשמדובר במימוש המשאלה הזו, נדרשת היכרות מעמיקה, זהירות ואחריות. נדמה לי שכל עוד תמשיך לראות באישה שאיתך "סידור שיוביל לילודה", היא תתקשה להרגיש מאושרת איתך. האהבה הרומנטית שאולי (ואולי לא!) תתברר כבזבוז זמן - זה יותר בכיוון... בהצלחה ליאת

שלום, אני אמא לילד בן שנה ילד מקסים וטוב שובב וחביב כל הזמן מחייך ולא נח לרגע. בחודשיים האחרונים הוא מתנהג בצורה נורא עצבנית ובשל העובדה שאני לבד לפעמים מוציא אותי מדעתי בעיקר בהאכלות- הוא איתי כבר שנה בבית. אני מגיעה לפעמים למצבים שאני מאוד כועסת עליו ואף לעיתים מרימה את קולי כדי להראות לו שאני כועסת, העניין הוא שלא תמיד זה נראה לי הדבר הטוב לעשות ולעיתים אני מרגישה כי הוא עצבני בגלל התגובות שלי- אני אשמח לחוות דעת מה לעשות וכיצד לנהוג כאשר בוחן את הגבולות ובאופן כללי כיצד לספק אותו הוא תזזיתי כל הזמן מתפתח מהר מכפי גילו ולאחרונה חלה האטה בעיניי אני חוששת שאני זו שגרמתי לכך בעקבות המתח שאני שרוייה בו. הוא לא נותן לי לחתל אותו לנגב לו את הפה להאכיל אותו דברים ממש השתנו אשמח לתגובה כנה ומהירה.

היי, לגדל תינוק לבד זו משימה לא פשוטה כלל וכלל, וקשה להעלות על הדעת מצב בו אימא לא תתעצבן מדי פעם או תרים את הקול. עם זאת, חשוב שנכיר את היכולות והצרכים של הילד בכל שלב התפתחותי, ונדע מה הגיוני וסביר לצפות ממנו, ומה לא. האם יכול להיות שאת רגישה מדי לנושא הניקיון, ונלחצת מסגנון האכילה ה"לא אסתטי" של התינוק שלך? אין ספק שא?ם הסובלת ממתח ועצבנות לאורך זמן יכולה להשפיע על התנהגותו של התינוק, ולכן חשוב שנהיה מודעות לעצמנו, ונמתן את עוצמת התגובות הרגשיות שלנו בנוכחות תינוקות ופעוטות. אם את מרגישה במאבק, מתקשה להשיג שיתוף פעולה מהתינוק שלך ומוצאת את עצמך צועקת לעיתים קרובות, שווה להתייעץ ואולי להיעזר בהכוונה של אחות טיפת חלב או פסיכולוגית ילדים. ככה גם תהיי קצת פחות בודדה בתוך התהליך. מה את אומרת? ליאת

היי, תודה תחילה על התגובה. לגבי ההאכלות אני נותנת לו להתלכלך כל הזמן מגיל 4 חודשים הוא כבר החל לאכול אבל זה כבר שלב שהוא זורק על הרצפה מחייך ומסתכל עליי בערמומיות ויודע שאכעס, לפעמים הוא רק משחק למרות שלא אכל כמה שעות טובות ואינני יכולה כל היום להיות סביב האוכל גם מבחינת גבולות וגם כי זה נורא מתיש- הוא אוכל יפה מאוד אך לאחרונה הדבר נהיה לא כיף כשהיה. אני בשלב מסוים מפסיקה את האוכל למרות שלא אכל כדי לתת לו להבין שאם לא ייאכל אז אין אוכל עד הארוחה הבאה למרות שאני מקדימה לו לפעמים. הוא גם צועק כשהוא בלול וכל הזמן הולך אחרי. אני מנסה לשמור על קור רוח בהאכלות אני כועסת והפסקתי בימים האחרונים.. אך איך אדע אם גרמתי לו איזשהו נזק או להתנהג בעצבנות בגלל שראה אותי כך או הרגיש במתח?

שלום, אני מוכרחה לציין שאני מאוד מבולבלת. אני בת 18 והיכרתי בחור בצ'ט בן 21. במסגרת הצ'ט החלפנו פלאפונים ומאז אנחנו עושים שיחות סקס בטלפון. בשבילו אני וירטואלית, ולדבריו כבר יש לו חברה אך בוירטואלי הכל אפשרי. למעשים לא יגיע. זה מאוד מוזר בעיניי משום שבטלפון מתקיימות שיחות שבהם כל אחד מאיתנו מגיע לסיפוק, ובכל זאת הוא אומר שאין לו רגשות כלפיי, ואין מצב שנעשה משהו במציאות כי יש לו חברה. אינני יודעת אם להמשיך בקשר? הוא מספר שרק כיף לו לדבר איתי ואיננו חש כל רגש כלפיי. כיף גם לי לשוחח איתו, הוא בחור אינטיליגנט ונבון, מבין, וסימפטי. הוא אמר שלא יחליף את חברתו ולא יסכן את מה שיש לו איתה. מה לעשות?

שלום דורית, סקס בטלפון (ממש כמו שיחה אינטימית על רגשות) יכול לתעתע מאד, בהיותו יוצר אשלייה חזקה של קרבה. למעשה מדובר בסוג של אוננות משותפת, מאחר שאין מגע אמיתי, אין קשר עין, אין מפגש. אני מציעה לך לוותר על סוג כזה של קשר, בשל היותו חלקי מאד, חד ממדי, ובמקרה שלכם גם חסר עתיד. למה, בעצם, להתעקש? ליאת

שלום ליאת, אני נהנית מאוד מסוג כזה של קשר בהיותו מעניק לי תחושת שייכות, ביטחון ואהבה שחסרים לי מאוד בביתי. אפילו מאנשים הקרובים לי אני חשה רייקנות. לכן, מאוד ברור לי הצימאון הזה לחשו אהובה, נחשקת. וכרגע מאוד נוח לי לראות את התמונה החלקית ולא את השלמה. מה דעתך? האם יש סיכוי שיתפתחו רגשות במהלך קשר כזה?

איזה קטע הזוייייי בדיוק לפני כמה דק' קראתי על זה פוסט ממש יפה- בדיוק על אהבה וירטואלית... קרה לי סיפור דומה. את חייבת לקרוא את זה. http://www.gloolot.co.il/Pages/article.aspx?id=37

שלום ,הבת שלי כבר בת 4 וללא בעיות התפתחותיות כלשהן, מאז הגמילה מפיפי בגיל 3, בענין הקקי היא מסרבת לעשות בשירותים, נסינו גערות פרסים ושום דבר לא עזר, היא פשוט מודעת לזה שהיא לא עושה , כשיא רוצה לעשות קקי היא מחזיקה את עצמה עד למועד מתאים כדי שלא תעשה בגן או בחוץ, לפעמים אפילו לא עושה יומיים שלושה , מה עושים אני במצב נואש,

שלום אורלי, אני מניחה שמדובר בתהליך גמילה שלא עלה יפה. לא ציינת איפה היא עושה את הקקי? האם בסיר? האם במכנסיים? ומה קורה אז? מי מנקה אותה? איך אתם מגיבים כיום? האם בררתם מה מפחיד אותה? האם גובה האסלה? האם משהו אחר? האם פיפי היא כן עושה בשירותים? כתבי מעט יותר בבקשה. ליאת

שלום ביתי בת 4 וחודשיים ,תהליך הגמילה היה ארוך אך היום גמולה מפיפי לגמרי , גם בלילה ועושה בשירותים. קקי היא מתאפקת ולא מוכנה לעשות , יכולה להתאפק ימים שלמים גם אם יוצא כל פעם קצת בתחתונים. תקופה ארוכה היה יוצא לה קקי קשה אז היא פחדה, עכשיו מקבלת סירופ סוכר לריכוך אבל עדיין לא מוכנה לשבת אז מטפטפת קצת בתחתונים כל היום , ניסינו כבר כל שיטה , פרסים .. להתעלם.. להכריח לשבת , סיפורים בשרותים וכו,... עכשיו כבר 3 ימים לא עשתה ואתמול פשוט הפסיקה לאכול ... הצילו!!!

הבת שלי בת 15 רזה מאוד לגילה עם חוסר תיאבון ( לא אנורקסית) אכילה איטית וממושכת, עם דימוי עצמי נמוך ,מאוד לא מקושרת חברתית אפילו מנותקת, עם הרבה כעסים ומרדנות, חוסר עניין בכל דבר,פרט לאחיינית שלה שהיא מאוד אבסיסיבית כלפיה, אבקש עזרה והכוונה. תודה מראש

שלום ריקי, בעניין הרגלי האכילה, אני מציעה להתייעץ עם רופא הילדים ועם דיאטנית, ולשלול סיבות פיזיולוגיות לרזון החריג. מעבר לכך, הסימפטומים שאת מתארת יכולים להצביע על סוג של מצוקה, אולי אפילו על דיכאון, ונראה שהיא תוכל להרוויח מטיפול פסיכולוגי שיאפשר לה סביבה בטוחה ומרחב להתבוננות עצמית וצמיחה. עד אז, נסי להישאר זמינה ומכילה, ולעשות כל מאמץ להימנע משיפוטיות וביקורת כלפיה. להיות בת 15 זה לא קל, בעיקר כשאת לא אוהבת את עצמך וחשה בודדה. חשוב לשדר מסרים מעודדים ומחזקים, לספר לה על ניסיונך כנערה, ולשמור על אופטימיות ותקווה עבורה, גם אם בשבילך זה לא תמיד קל. אני, כמה לא מפתיע, בעד טיפול פסיכולוגי במקרים כאלה. בהצלחה ליאת

תודה רבה לכם על הייעוץ אבל לא עברתי את הטסט, היה סבבה ולא הייתי לחוצה בכלל חוץ מכמה ד'ק בהתחלה אבל בהמשך היה מצויין חוץ מטעות אחת שהכשילה אותי.לא נורא תמיד יש פעם שנייה תודה לכם ולילה טוב

היי מיכל, אני חושבת שהיום יש איזו מדיניות מחמירה יותר סביב מבחני הנהיגה, ואולי איכשהו זה מוציא אל הכביש נהגים טובים קצת יותר. מקווה שבפעם הבאה יהיה מוצלח יותר. דרך צלחה ובטוחה ליאת

אז ככה שמי אורטל ואני בת 18 לפעמים כשאני לבד ויושבת עם עצמי וחושבת על כול מיני דברים עולים לי בראש כול מיני מחשבות של מוות אני מפחדת למות אני מסתכלת על עצמי בעוד 50 60 70 שנה ואני נורא מפחדת מהמוות אותו דבר לגבי אמא שלי אני מפחדת שיקרה לה משהו שיגיע היום וכולנו בסוף נמות. למה אני מרגישה ככה?

שלום אורטל, איש מאיתנו אינו אוהב את רעיון המוות. המחשבה על כך שנצטרך להיפרד יום אחד ממי וממה שאנחנו אוהבים היא מחשבה בלתי נעימה. למרות זאת, כולנו יודעים שזו המציאות, ואולי זה גם מה שהופך את החיים ליקרים כל כך. אני מאמינה שחכמתו של הטבע מאפשרת לנו, בסופו של דבר, לקבל בהשלמה את הבלתי נמנע, וליצור לעצמנו חיים שיש בהם עניין ומשמעות, יצירה והגשמה. מחקרים מצאו שאנשים באחרית ימיהם, שונים אלה מאלה בעמדתם כלפי הזקנה והמוות. מסתבר שאנשים המביטים לאחור בסיפוק ומרגישים שמימשו את עצמם, אינם פוחדים מהמוות, ומצליחים למצוא הנאה גם בזקנתם. כבחורה צעירה, את עדיין יכולה לחלום כל חלום ולנסות להגשימו, לברוא לעצמך קיום מלא משמעות, עשייה ויצירה. גם אהבה לא תזיק. לכן, בכל פעם שמבצבץ הפחד, תוכלי לגייס כנגדו תכניות ליום המחר (מה ללבוש? איך לצבוע את החדר? מה לקנות לחברה טובה ליום ההולדת? איך ייראו הילדים שלי? ואיזה דבר טוב אני יכולה לעשות למען מישהו חלש או נזקק). לי זה עוזר... :-) ליאת

כדי לא לחזור על עצמי, קראי גם תשובה קודמת לפנייה דומה. הנה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-38022#message-38022 בברכה ליאת

יש לי בן בן שנתיים ושלוש חודש. מקסים! עד שמגיע הלילה מתעורר עשרות פעמים ממש המון, רוצה אותנו לידו ,לא נרדם לבד.... הצלחתי לגמול אותו בקשיים רבים מאוד משינה אצלנו במיטה.(למרות שיש עוד מעידות)הוא פשוט מתעורר ורוצה שנלטף אותו, נהיה לידו... וככה זה נמשך עד הבוקר... זה נמשך כבר זמן רב...ואני מודאגת גם כי השינה שלו לא טובה, וגם אנחנו כבר מותשים... מה עושים?איך להתחיל לבדוק? תודה.

שלום ליהי, מאד קשה 'לחנך' ילדים באמצע הלילה, כאשר כל מה שאנחנו רוצים זה שקט ושעות שינה. עם זאת, מה ש"עושה שקט" לטווח הקצר, עלול לעלות לנו במחירים לטווח הארוך, וזה כנראה מה שקרה אצלכם. מגיל צעיר מאד ילדים לומדים איזו התנהגות מובילה לתוצאה נעימה ורצויה, ואיזו לא. אם בעבר לקחתם אותו למיטה שלכם וליטפתם אותו בכל פעם שהוא התעורר, הוא למד שהיקיצות הליליות מזכות אותו בזמן איכות ופינוק, שקשה (וחבל!) לוותר עליהן. כשאת אומרת "יש עוד מעידות", אני מבינה שאתם נשברים מדי פעם, ולוקחים אותו למיטתכם כדי לזכות בשקט המיוחל. למרבה הצער, אין כאן פיתרונות קסם. הדרך לגמול את הילד מהיקיצות הללו, היא לוותר על התגמולים והצ'ופרים הליליים, גם במחיר של לילה לבן אחד או שניים. כשהוא מתעורר, אני מציעה לגשת למיטתו, *לא* להרים אותו על הידיים או להוציא אותו מהמיטה, אלא רק להרגיע בשקט, במינימום דיבור, ולשדר "אמא כאן, תחזור לישון". אל תלטפי, אל תציעי פעילויות 'נעימות', אוכל או שתייה (למעט מים, אם מוכרחים). הרעיון הוא לצמצם למינימום את האינטראקציה, ולחזור מה שיותר מהר לשינה. לפעמים, כדי לא להתפתות לפיתרונות בעייתיים, עדיף לארגן מזרון זמין לצד מיטת הילד, ולישון לצידו למשך מס' לילות, כדי שיתרגל לישון לילה מלא. הנוכחות השקטה של ההורה לצד המיטה יכולה למתן את הניסיונות לעשות שמח באמצע הלילה. אם את חוששת שלא תצליחי לבד, פני להדרכת הורים קצרה. אין לי ספק שעם נחישות ועקביות, אפשר בהחלט גם לבד. ליל מנוחה :-) ליאת

שלום רב! בננו בן 4 ילד מקסים, נבון, רגיש, טוב לב ומאד מאד מאד חסר שקט ואקטיבי. זקוק לגירויים בלתי פוסקים, בדרך כלל מתקשה להתרכז בדבר יותר מדקות ספורות,נמצא בתנועה ופעילות מתמדת, מתקשה לשבת בזמן האוכל, מאז שנולד סובל מקשיי שינה (הרבה התעוררויות, קושי להרדם) . גם בגן כבר בגיל שנתיים הורגשה אימפולסיביות ואגרסיביות וכעת לאחר תצפית נוספת של פסיכולוגית (לבקשת הגננת) סיכמה כי "אין לסכם על קשיי קשב וריכוז בשל גילו הצעיר". יש לי 2 שאלות שקשורות האחת בשניה: 1. אנחנו מוצאים את עצמנו מותשים, עייפים, הרבה פעמים כועסים על דברים כמו דיבור בקול רם כאשר ייתכן והוא כלל לא שולט בזה ואני מרגישה שאם היתה לנו איזה "אבחנה" היינו יכולים להבין אותו יותר טוב ואולי גם לקבל תמיכה בעצמנו, במקום לחשוב שזו בעיה של גבולות... 2. האם בכל זאת ניתן לאבחן היפראקטיביות (אני פחות חושדת בהפרעות קשב וריכוז) בגיל כזה? דרך הקופה? מרכז להתפתחות הילד? תודה רבה מראש!

שלום לילי, היפר-אקטיביות, כשלעצמה, אינה "אבחנה", אלא אם היא קשורה להפרעת קשב וריכוז. להיפר-אקטיביות אין קריטריון סף, מלבד סף הרגישות של הסביבה. כלומר, אותו ילד יכול להיות 'מאובחן' במשפחה אחת כשובב, סקרן ונמרץ, בעוד במשפחה אחרת כהיפר-אקטיבי שקשה לשאתו. במילים אחרות, ההגדרה היא יחסית. השאלה המרכזית היא, האם קיימת בעיה תפקודית: האם הילד מצליח לעמוד במשימות ההתפתחותיות שלו, האם הוא צובר גרעונות אקדמיים, אכזבות חברתיות, וכד'? הצורך בגבולות ברורים הכרחי בכל בית, והוא חשוב אף יותר כשמדובר בילד 'תובעני'. אני מציעה לא לוותר בשום מקרה על הצבת גבולות נאותה, גם אם מדובר בהפרעה "מאובחנת". זה נכון שלילד היפר-אקטיבי עם קשיי קשב וריכוז, אימפולסיבי ולא מווסת, אינו "אשם" בשום דבר מכל אלה, ועדיין, הצורך להציב את הגבול בצורה יעילה נותר בעינו. חשוב להימנע מרחמים, ולפעול בדרך עניינית. גם אני סבורה שאין טעם כרגע להיכנס לסדרת אבחונים, מאחר שממילא מה שצריך לעשות עם זה כרגע, זה ללמוד לקבל ולאהוב אותו כפי שהוא, ולהציב גבולות ברורים מאד בבית ובגן, כדי שלא יידחק ל'נישה' של הילד הבעייתי. ממליצה מאד מאד על הדרכת הורים מסודרת, כי זה לא פשוט לבד. בהצלחה ליאת

תודה רבה לך! זה מדהים בעיניי שאת מתייחסת לעומק לכל שאלה ומשקיעה כל כך! תודה! קודם כל - ברור שילדנו מהמם, נמרץ, סקרן וקצת שובב אך לפעמים גם קצת קשה להתמודד איתו... לגבי הדרכת הורים - אני מאד מעוניינת אך מי המדריך? פסיכולוגית ילדים שמכירה אותו? פסיכולוג מבוגרים/משפחתי/זוגי? לגבי הגבולות ועניין ה"אשם" - נראה לי די חשוב להבין האם הוא שולט במה שהוא עושה או לא כדי לדעת מה ניתן לצפות ולדרוש ממנו, למשל - האם הדיבור שלו חזק מטבעו או שהוא צועק ויכול להשתדל יותר... או האם יש לו קושי לשלוט על הגוף שלו וכך הוא "מועך" הרבה דברים בדרך כולל חברים ואותנו או שהוא מסוגל לשלוט בזה...ועוד ועוד. אני מבינה שניתן לבקש התקדמות קטנה בכל פעם או מאמץ קטן אך גם הרבה פעמים אולי ניתן להמנע מכעס על דברים כאלה? שוב תודה רבה!

שלום הבן שלי בן שלוש ו4 חודשים. לפני כ7 חודשים נגמל-גם במהלך היום וגם הלילה(לא היתה תאונה אפילו פעם אחת בלילה) חשוב לציין שהוא היה איתי בבית לאורך כל השנה האחרונה ועבר את הגמילה בבית שלו בתחילת הקיץ הוא התחיל ללכת לקייטנה שזה אומר שבמהלך כל היום הוא מחוץ לבית וצריך להתמודד לבד עם קצת עזרה מהצוות שם.אנחנו שוהים בחו"ל והיה לו גם שינוי גדול ביציאה לקייטנה גם עם שפה שונה.אני מודעת שזה הרבה שינויים רק בקשתי היא איך להתמודד איתו בכדי לא להעצים את הבעיה מאז יש רגרסיה רצינית עם היציאות של הקקי עובר יום ויומיים והוא לא הולך וזה מאוד מפריע לו כי הוא "רוקד" ולא נינוח וכל פעם שאני פונה אליו הוא אומר שהוא לא צריך וזה מפריע לו מאוד בהתנהלות היום יום אני רואה שהוא חוזר מהקייטנה שהוא לא נינוח אז ברור שזה כך כל היום. כמובן שזה הפך למריבות וגם שאני מנסה להתעלם אני לא יכולה ב100 אחוז כי לראות את הילד סובל זה קשה מה ניתן לעשות? לפני זה הוא היה אומר ואז יושב 2 דקות ומסיים עכשיו זה עד הרגע שהוא כבר לא מסוגל הוא סוחב את זה עם בכי נוראי.

היי, מה שאת מתארת יכול להיות חלק מנסיגה על רקע קשיי הסתגלות, אך יכול להיות גם תוצאה של אירוע עצירות קשה, שהכאיב, וגרם לניסיונות הימנעות, שמצידם הובילו לעצירות, שרק מחמירה את המצב. יהיו הסיבות אשר יהיו, אין סיבה להיכנס ללחץ, וכמובן שרצוי גם לא לנהל סביב זה מאבקים ומריבות. ברוב המקרים, הטבע עושה את שלו (אם רק לא נפריע לו), וכל שנשאר לנו, זה לסייע בתזונה עתירת סיבים. נסי להתעלם מה"ריקוד", ואל תעשי דבר מלבד לדאוג לכך שיהיו לו כל התנאים לגשת ולעשות את הקקי כשיתאים לו. גם אם את משוכנעת שהילד שלך סובל, תסמכי עליו שהוא יצליח להתמודד עם פעולה טבעית ושגרתית כזו. אחרי הכל, זה שאת מתעצבנת וכועסת עליו - בוודאי לא מקל עליו. סבלנות! ובהצלחה... ליאת

השבוע ילדי בני ה 9, 5 ו- 3 היו מעורבים בתאונת דרכים. הם נסעו ברכב שהנהג בו פגע בהולך רגל. ביתי בת ה 9 חרדה, מפוחדת ומתקשה לישון, אני חוששת מההשלכות על המקרה עליה. ילדיי הקטנים בניי ה 5 וה 3 משוחחים עם כולם על המקרה.. מה עליי לעשות? לטפל ע"י איש מקצוע? לשוחח על המקרה? לשתוק?

שלום מיכל, התשובה לשאלה מי, האם ומתי יפתח הפרעה פוסט-טראומטית, אינה חד משמעית, ולכן אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני. בכל מקרה, אני ממליצה לא להתעלם מהתגובות של בתך, ולאפשר לה לעבד את האירוע בדרכים האופייניות לגילה (דיבור, משחק, עבודות יצירה, וכו'). שווה להתייעץ בהקדם, ולמנוע ככל האפשר מראש התפתחויות לא רצויות. זהירות בדרכים ליאת

היי, אני אמא לתינוק בן תשעה חודשים. אבא שלי חולה בסרטן ריאות שהגיע למוח ומטופל בהקרנות ובטיפולים בחו"ל. הבן שלי מאוד קשור לאבא שלי, ולאחרונה מאז שנודע על התדרדרות המחלה הוא החל להתעורר בלילות. אני לא בטוחה שיש קשר ישיר בין זה לזה אבל מתינוק שרגיל לישון לילות שלמים מגיל חודש הוא התחיל להתעורר כמה פעמים בלילה. שמעתי שיש דבר כזה שנקרא פסיכולוג או פסיכיאטר לתינוקות, אני מפחדת שהוא סופג מהאווירה המתוחה שיש בבית, ובמידה שכן אני רוצה שזה יטופל ולא יוזנח. האם יש כזה דבר? בארץ גם?

שלום טל, צר לי לשמוע על מחלתו של אביך, ואני מאחלת לכולכם שהטיפולים יעברו מהר, ושאבא יחלים ויחזור לתפקוד. בגיל תשעה חודשים תינוקות מתחילים לפתח (באופן נורמלי) חרדת זרים וחרדת נטישה, ולכן ייתכנו שינויים בהתנהגותם ביום ובלילה. יכול להיות, כמו שאת מציינת נכון, שאי השקט שלו קשור למצבו של אביך בעקיפין, כאשר הוא מגיב למעשה לרמות הסטרס שלך, או (אולי) לעובדה שאת נעדרת יותר. למיטב ידיעתי הטיפול הפסיכולוגי המכוון לשינוי אצל התינוק יתמקד בהורה עצמו או בקשר הדיאדי (הורה-ילד). הרבה בריאות ליאת

ילד PDD כבן 15 שאינו רוצה להיכנס להתקלח, מה לעשות? האם לוותר לו? האם ייתכן שזה כחלק מגיל בגרות?

שלום מיכל, לא בטוחה שרלוונטי לכאן ה-pdd. לא מעט מתבגרים צעירים שונאים להתקלח, ואני אוהבת לציין בהומור שהם מתחילים להתקלח רק כשיש להם חברה (ואז הם נתקעים שעות במקלחת ולא יוצאים). כמובן שהיגיינה אישית היא חלק ממיומנויות הבסיס המחייבות את כולנו, ולכן אני מציעה לא לוותר, אך לנסות להגיע להסכמים 'גמישים' ("בזמנך החופשי" או "בקיץ כל יום, בחורף יום כן יום לא", וכד'). בברכה ליאת

בתי בת ה 12 וחצי השתנתה לחלוטין בשנה האחרונה ובמיוחד בחודשים האחרונים. היא מתעלמת ממני ומאביה , מתנהגת באלימות כליפנו וכלפי אחיה, צועקת, לא לומדת, ישנה רוב הזמן או בטלויזיה, לא נפגשת עם חברות, לא יוצאת מהבית, צובעת את עצמה בלקים צועקים, איפור, ציורים על הגוף. לאחרונה ישנה אצל אימי. לא יוצרת עימנו כל קשר וגם אם מנסים ליצור היא לא נענית.האם יש פסיכולוג של מכבי מתאים לבעיה שלנו באיזור המרכז? תודה

שלום גלית, כל פסיכולוג שעובד עם ילדים ונוער יוכל לתת לכם מענה, ובדר"כ עובדים עם הקופה מספר פסיכולוגים כאלה. נסי לברר דרך רופא הילדים שלכם או דרך המלצות של מקורבייך, מי הפסיכולוג המומלץ על ידם, ופני בהקדם. אני מציעה לא להציג לילדה את הטיפול הפסיכולוגי כניסיון לתקן אותה, אלא כדרך לעזור לכולכם לתקשר טוב יותר, ולסייע לה להרגיש טוב יותר בבית ובכלל. בהצלחה ליאת

הבת שלי עוברת התקפי זעם וחרדה נוראיים קשה לי מאד להתמודד איתה היא תמיד חושבת שהיא הכי צודקת בעולם וכל מילה שנייה שלה אני יתאבד אני רוצה דחוף להביא אותה לטיפול איך אני עושה זאת בלי יותר מדי ביורקרטיה.

שלום אביבה, נראה שבתך אכן יכולה להרוויח מטיפול פסיכולוגי, ולא מדובר בתהליך הכרוך בהרבה בירוקרטיה. ברוב המקרים מדובר בשניים שלושה טלפונים. אם את רוצה לעשות זאת דרך קופת החולים שלך, בקשי במוקד את רשימת הפסיכולוגים העובדים עם הקופה, בחרי אחד מהם עפ"י המלצות, ותקבעי תור. ברוב המקרים לא תצטרכי להמתין יותר ממס' ימים. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן ה-3 קטן מבין שלושה (אחות בת 10 ואח בן 7) עדין לא גמול מחיתולים, לפני כחודשיים ניסינו יחד עם הגננת (לבקשתו של הילד) להתחיל תהליך של גמילה במשך שלושה ימים הוא עשה את צרכיו בכל מקום חוץ מבשירותים וזה לא הפריעה לו כלל, אז לקחנו החלטה בשיתוף עם הגננת להחזיר את החיתול. רק לאחרונה (לפני חודשיים בערך) גמלתי אותו ממוצץ במהלך היום וזאת בגלל שהוא לא דיבר וברגע שהורדתי את המוצץ הוא התחיל לדבר, עדין לא הדביק את הקצב של בני גילו אבל הוא בהחלט בכיוון הנכון. עכשיו בתקופת הקיץ החלטנו שכדאי ורצוי לנסות שוב הוא לא כל כך משתף פעולה, הוא מתאפק הרבה ולא יכול לעשות את צרכיו בשירותים. הוא יושב על האסלה מספר פעמים אך לא עושה שום דבר ובגלל שהוא מתאפק הוא מפספס. אתמול הוא ביקש את החיתול חזרה לשם עשית הצרכים ובבוקר לא הסכים להוריד את החיתול של הלילה ולילבוש תחתונים. הוא יודע שעליו לעשות את צרכיו בשירותים אך אני מרגישה שהוא מפחד. מה עלינו לעשות כדי לעבור את התהליך נכון?

שלום ענת, לפעמים המעבר מחיתול לאסלה הוא מאיים מדי, ואז רצוי להיעזר בסיר. העובדה שהרגליים נשארות יציבות על הרצפה מפחיתה מתחושת הפחד, ומאפשרת לילד תחושת שליטה טובה יותר. יש ילדים הנרתעים גם מהרעיון שהקקי "נושר" מגופם, והם חווים זאת כאובדן של חלק מגופם. הישיבה על הסיר ממתנת גם את החשש הזה. בכל מקרה, נראה שבנך עדיין נמצא על הגבול מבחינת הבשלות שלו לתהליך, ולכן, אני מציעה להניח לזה לגמרי למשך שבועיים, ולהתחיל שוב "על נקי", צעד צעד, ללא לחץ. ברשת יש אין ספור מאמרים טובים המפרטים את הדרך לעשות זאת נכון. מה שחשוב הוא להימנע מטעויות נפוצות כמו - * כעס על תאונות ופספוסים * ביטויי גועל סביב הקקי ("מלוכלך, מסריח,מגעיל" וכד') * הצעת חיתול לצורך עשיית הקקי. * הושבת הילד על האסלה או הסיר למשך שעות. המסר חייב להיות ברור וחד משמעי: מעכשיו אין יותר טיטולים, וגם אם יהיו פספוסים לא נורא. חשוב לגייס הרבה סבלנות ורוח טובה, ולהימנע מלחץ ןבהילות. אל תתייחסו לאחד בספטמבר כאל "דד-ליין". לא נורא אם זה ייקח עוד מס' שבועות. בסוף, כמו שאת כבר יודעת, כולם נגמלים. בהצלחה ליאת

שלום רב ביתי הבכורה בת 5, מוצצת מוצץ מיום היוולדה וכאשר אין בנמצא מוצץ עוברת לאגודל. ביום הולדת החמישי נפלה לה השן הראשונה והחלטנו לגמול אותה מהמוצץ. הבעיה היא שהיא עוברת לאצבע מתוך שינה, לעתים בהחבא, וסביב הנושא הזה מתלבים וויכוחים וריבים. האם לתת לה להמשיך למצוץ מוצץ? האם להפעיל סנקציות? לעזרתך אודה ליאורה נ.ב. יש לה אחות קטנה בת שנתיים וחצי שעדיין מוצצת מוצץ.

שלום ליאורה, כיום רווחת הגישה המאפשרת לילדים להיגמל מהמציצה ביוזמתם, כאשר הצורך בכך יפחת מעצמו. רופאי השיניים מעדיפים את המוצצים על פני האצבע, בהיותם רכים יותר ומזיקים פחות מהבחינה האורתודנטית, ולכן נדמה שמוטב להניח לזה לזמן מה, ולא לדחוף אותה למציצת האגודל (ממנה גם קשה יותר להיגמל). נסו להגביל את המציצה רק לזמן שלפני השינה, ובכך לצמצם את הנזק לשיניים וליחסים. בברכה ליאת

יש לי שתי בנות אחת בת 5 והשניה בת שנתיים בת החמש מאוד רגישה לרעשיםמ אם מישהו מרים את הקול נהיא שמה ידים על האוזניים בנסיעות תמיד מפחדת בסיבובים ובזמן האחרון כל הזמן נופלת כשרצה נראה לי שיש לה גמישות יתר האם אפשר לטפל ברגישויות האלו תמיד אמרו לי שזה עובר עם הזמן?????????? בנוסף בזמן האחרון בוכה על כל דבר שאלתי אותה אם כואב לה בלב משהו והיא רוצה לספר לי היא אמרה שכואב לה בלב ןהיא לא יודעת למה מה עושים??????????? קצת רקע בדינמיקה בינה לבין אביה היא לא תמיד מסתדרת הוא לא יודע להכיל אותה ומעדיף את הקטנה שהיא חברותית ותמיד רצה אליו עם חיבוק

שלום לי, ממליצה לך להגיע לאבחון אצל מרפאה בעיסוק, שתוכל לאתר בעיה בוויסות החושי/שמיעתי. בתחום הרגשי, אם את מזהה קשיים בתקשורת שלה עם אביה, שוחחי איתו על כך, והסבי את תשומת לבו לצורך שלה בתשומת לבו. נסי לסגת מעט ולאפשר להם להתקרב, גם אם במבט ראשון נראה שזה 'צולע'. לפעמים נוכחות אינטנסיבית מדי של הורה אחד, לא מאפשרת להורה השני לבסס מעמד דומה, ולשכלל את יחסי הגומלין עם הילדים. כאשר הבילוי המשותף שלהם יהיה ממושך ואינטנסיבי יותר, יהיו מן הסתם יותר רגעים מתגמלים ומהנים עבור שניהם. בהצלחה ליאת

האם אפשר ללכת דרך קופת החולים מכון להתפתחות הילד ?????????האם בגיל חמש זה לא יוצר סטיגמה על הילד שיש משהו שצריך לטפל תודה

שלום רב... הבת שלי בת ה10 היא ילדת סנביץ' לפני כמה ימים היא ניגשה אלי ואמרה שלפעמים בא לי למות כי אני רבה הרבה עם כולם ולא בא לי ליחיות. אני מבקשת עזרה אני לא יודעת מה לעשות לכחת א זה ברצינות או לא לפתח יותר מידיי.

שלום אולגה, כשילד אומר שהוא רוצה למות, תמיד יש להתייחס לדבריו ברצינות, גם אם לא מדובר באמת בכוונה אובדנית. ילדה בת עשר שמרגישה שאין לה רצון לחיות היא ילדה במצוקה, וחייבים להיענות ולהתגייס לעזרה, גם אם אין סכנת חיים. אני מציעה לומר לה שאת רואה ומבינה כמה קשה לה, ושאת מתכוונת לעשות הכל כדי לעזור לה. אל תנסי לבטל את התחושות לה, או לשכנע אותה שהמצב לא נורא כ"כ. אדרבא, ככל שילד מרגיש מובן ומוכל, כך משתפרת הרגשתו, והוא מרגיש פחות לבד. לצד העידוד וההבנה, חשוב לנסות להבין מה קורה לה בבית, ולמה היא רבה עם כולם. "ילד סנדוויץ" הוא מושג שאני לא אוהבת, כי הוא דוחק את הילד לנישה של הבעייתי. חשוב לטפל בקשיים שלה ללא קשר לסדר הלידה בבית. זה שהיא ממוקדמת בין שני אחים לא הופך אותה לקשה יותר, עצבנית יותר או תוקפנית יותר. נסי לטפל בבעיה מעמדה מתבוננת וקשובה, ובמידת הצורך להיעזר באיש מקצוע שידריך אותך. בהצלחה ליאת

אוקיי אז ככה..לפני כמה ימים היה לי טסט פנימי , טסט שבא בנאדם ורואה איך את נוהגת אבל לא נותן ציון או מעביר או לא מעביר הייתי לחוצה טילים ממש עוד שנייה רעדתי היו לי דפיקות לב חזקות ופתאום כול דבר שאני עושה באוטו אני מפחדת שהוא לא נכון.וזה רק טסט פנימי יום שני ישלי טסט חיצוני זאת אומרת בא טסטר בוחן אותי ובסוף אומר עם עברתי את הטסט ועם קיבלתי רישיון מהמחשבה על זה מהיום (שישי) אני נכנסת ללחץ ולא יודעת מה לעשות....איזה הצעות אתם מציעים לי כדי להירגע? לקחתי היום כדור קלמנרבין לפני שיעור הנהיגה והייתי רגועה (כמו תמיד בשיעורי נהיגה רגילים) שמעתי על רסקיו וריגעון של הדס.לאיודעת עם זה באמת יעזור אני לא רוצה לקחת סתם דברים מה אתם ממליצים לעשות? תודה.

למיכל שלום! עברתי את אותה ההרגשה לפני שנים(22} לומר לך להרגע לא יעזור, מה שכן עזר לי חצי כדור ואליום, אך את חיבת לנסות בשיעור כדי לראות איך משפיע עלייך,לי זה הדבר היחיד שעזר פשוט לאחר שנכשלתי בכמה טסטים לקחתי חצי כדור ונהגתי כמו רובוט, אז שיהיה בהצלחה !!! מירב

מיכל יקרה, צר לי שנותרת ללא מענה עד עכשיו, ותודה למירב שהתגייסה לעזור במקומי (בשביל זה יש חברים!). מקווה שעמדת במשימה בהצלחה (את מוזמנת לעדכן), למרות הפחד. אחרי הכל, אף אחד מאיתנו לא אוהב מצבי בחינה, אבל בסוף כולנו עוברים את זה. יש לא מעט אתרים ברשת, המספקים טכניקות הרפייה ומדיטציה מרגיעה למצבי סטרס, ואולי תוכלי להיעזר בהם בעתיד מול מצבים דומים. אני לימדתי את עצמי לראות בלחץ שלפני משימה חשובה, סוג של הכנה והתארגנות. איכשהו, ברגע האמת, התפקוד מתייצב. אשמח לשמוע איך היה ליאת

שלום, אני גרושה שנתיים. יש לי 3 בנות 11,15,17.עברנו מעיר אחת לעיר רחוקה מעט בגלל הגירושין.לגרוש שלי יש צו הרחקה ממני ולכן אין בינינו כל קשר. הוא ממלא את הראש של ביתי הגדולה בשקרים שבגדתי בו ושבגללי התגרשנו ולכן ביתי ממש שונאת אותי.ביתי הגדולה העדיפה להישאר בפנימיה למגורים בלבד בסביבת המגורים הישנה כדי להישאר עם החברים שלה. כל פעם שהיא מגיעה הביתה היא מעליבה אותי, מזלזלת אומרת לי דברים שנשמעים כאילו זה אבא שלה מדבר מגרונה. לפני כמה חודשים כבר היה ויכוח כזה ואמרתי לה שאיני רוצה אותה בחיי ולא בביתי.היה פיוס וסיכמנו שמה שהיה בין איבה לביני זה לא ענינה.אתמול שוב היה פיצוץ זהה לקודמו.בסיומו היא אף הכתה אותי באגרוף חזק בזרועי.אני ברוב כעס ועצבים בכיתי ורעדתי מרוב עצבים.אני ממש לא רוצה קשר עם הילדה הזו. היא עושה לי ומתעללת בי נפשית בדיוק כמו אביה שאחת הסיבות שהתגרשתי ממנו היא היחס שלו אליי והיא עושה לי את אותו הדבר.מה עושים??הצילו!!אני זקוקה לייעוץ והכוונה ואין לי למי לפנות.

שלום טל, הילדים שלנו, גם בגיל 17 ויותר, עלולים להגיב קשה לפרידה וגירושין, אלא שאז קשה לנו יותר לגלות את ההבנה והחמלה המתעוררים אצלנו באופן טבעי מול סבלו של הילד הקטן. הזעם, התסכול וההאשמות של המתבגרים עלולים להיות בוטים יותר, ארסיים יותר, ואפילו מכאיבים יותר, אך הם משקפים את אותה בהלה, כאב וחרדה כמו אלה של הקטנים. בגלל גילם, אנו מצפים מהם להבין את מה שנראה כמו "האמת שלנו", לקבל ולכבד את המניעים שלנו, ולהפעיל שיקול דעת של אדם בוגר. למרבה הצער, גם בגיל 17, הילדים שלנו עדיין מתקשים לראות את התמונה המורכבת, והם עלולים ללקות בראייה חד צדדית או מוטה של האירועים. בכל מקרה, ועם כל ההבנה לכאב, לזעם ולחרדה, לא נוכל להרשות בשום מקרה הרמת יד על הורה, ובעיני עלייך להבטיח שהתנהגות כזו לא תחזור על עצמה, גם אם זה יהיה כרוך בסנקציות חמורות. אין לי ספק שהדברים שאת אומרת באחרית דברייך נובעים מכעס וכאב, ושלא היית רוצה לוותר על בתך או להינתק ממנה. לכן, אני מציעה לא לקבל החלטות בשעת סערה כזו, אלא להמתין לרגיעה, ואז לשוחח איתה ולהבהיר שאינך מתכוונת לוותר לה או לוותר עליה, ושאת נחושה לעבוד על התקשורת ביניכן. לטעמי, כל זמן שאת רואה בה "העתק" של אביה, את מייחסת לה כוונות ודברים שלא קיימים אצלה בהכרח, ומעוררת בתוכך רגשות שליליים - מודעים ולא מודעים - כלפיה. נדמה לי שהיא זקוקה לך, למרות כל מה שהיא מטיחה בך, וחשוב למצוא בשבילה פינה חמה בלבך. בעיני, דווקא בגלל שהדברים שבריריים ונפיצים כרגע, חשוב לנסות לגייס עזרה מבחוץ, מאיש מקצוע (פסיכולוג, עו"ס או אפילו יועצת ביה"ס), שיוכלו לחזק אותך ולסייע בכינון דפוסי תקשורת חדשים בבית, שאין בהם אלימות וחוסר כבוד. שולחת לך כוחות ותקווה ליאת

היי, בני בן שנתיים וחצי, לפני כחודש נולדה לנו תינוקת חדשה. בשבוע האחרון חל שינוי מהותי בילד, ההתנהגות שלו שונה לחלוטין ממה שהייתה: מילד ששר ומדבר וצוחק, הוא הפך לילד ששותק- עם מוצץ בפה כל היום ומסרב להוציא אותו, לא אומר מה הוא רוצה אלא רק מתבכיין ומנדנד, לא עונה כשמדברים אליו וכו'. הוא מבקש אינסוף דברים וכשמביאים לו- הוא לא רוצה אותם. כאשר מסרבים להביא לו משהוו- הוא פורץ בבכי חזק ונעלב, עד כדי שיעול ולפעמים הקאה.קשה מאוד להרגיע אותו. הוא החל להתעורר בחמש בבוקר, רוצה רק את אמא, שאשב איתו בסלון ונראה טלויזיה. אסור לי לזוז ממנו אפילו ס"מ. הוא רוצה שארים אותו כל הזמן, מסרב ללכת לבד, לא רוצה להיות עם אף אחד מלבדי, כולל אנשים שהוא מאוד אוהב. כאשר אני מחזיקה את התינוקת- הוא בוכה, מושך לי את הידיים ומבקש שאשים אותה במיטה או שאתן אותה לאבא. לפני מס' ימים היה לו התקף אסטמה- בפעם הראשונה בחייו (ויש לי הרגשה שזה נפשי). מה לעשות?? עשינו כל מה ש"כתוב בספרים": הכנו אותו לפני בלידה, אנחנו מנסים לשתף אותו (בהחתלת התינוקת, האכלה וכו'), אנחנו מנשים להיות כמה שיותר גמישים איתו, אנחנו מבלים איתו המון, רק איתו, אנחנו קשובים אליו, לא כועסים, מסבירים לו בשקט והגיון. אני כמעט ולא נוגעת התינוקת בגללו. רק אבא שלה ואמא שלי מטפלים בה- כי הוא לא מאפשר לי, והוא כ"כ נפגע מזה. מה נעשה?? הדאגה גברה הרבה יותר משום שהמצוקה שלו כבר מתבטאת בתסמינים פיזיים מפחידים (התקף אסטמה). עזרה בבקשה בדחיפות, אנחנו נואשים, חרדים ונטולי שינה...

שלום הדר, לידת אח/אחות בהחלט יכולה לגרום לנסיגה זמנית, ולגרום לנו להרגיש שהילד הגדול שלנו "כבר לא הוא". כל התופעות שאת מתארת מוכרות, ומעידות על קושי זמני שיחלוף, יש להניח, עם הזמן. עד אז, נסו לא לדרוש ממנו "להיות גדול", כי כל מה שהוא רוצה כרגע זה להיות קטן, כמו אחותו התינוקת, ולזכות ביחס המיוחד ותשומת הלב המופנים אליה. זכרו שלמרות הזהירות והאהבה שלכם, חוויית הפגיעה שלו בשיאה, ואין טעם להילחם בזה. עם זאת, ולמרות כל ההבנה לכאבו, אין לאפשר לו לרדות בך, או לגרום לך לעשות למענו דברים לא הגיוניים, כמו צוותא משפחתית בחמש בבוקר. כאשר את מאפשרת לו להתיש אותך, באופן טבעי נצברת אצלך עוינות (אם זה עוד לא קרה, זה עלול להגיע), מה שיכול באופן מעגלי להחריף גם את תחושת הקיפוח שלו. לכן, לצד ההבנה ותשומת הלב הרבה, חשוב להשאיר את הגבולות בבית כשהיו, ולא ליפול למלכודת הרחמים. אם את חוששת שתתקשי לעמוד מול התובענות שלו בכוחותייך, פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. מאחלת לכם, למרות הקושי, נחת ושמחה ולילות שקטים. ליאת

שלום, נושא המוות עלה בגיל מוקדם יחסית (סביבות ארבע-קצת לפניי) וההבנה שהמוות יקרה גם לו מבעיתה אותו. קיים גם החשש לאבד אותנו ההורים.העיניין חלף ושוב חזר- לאחרונה שיתף אותנו בחרדות ואף ציין כי לפעמים לא מצליח להפסיק לחשוב על כך שימות ומה אם ירצה לצאת מהאדמה ולא יוכל...לא מצליח להפסיק המחשבות "עד שעושה לו חור בראש" (מחשבות טורדניות). אנו פתוחים מסבירים מנסים להכיל ולתת לגיטימציה לפחד,כיצד עליי להסביר לילד את עניין המוות ולהגיד לו שכשמתים לא מרגישים דבר? כיצד ניתן לדבר על הנושא מבלי לעורר חרדות מכל הסבר ותשובה? אמא מודאגת

היי, נושא המוות מטריד את רובנו, כך או אחרת, בזמן זה או אחר. ילדים מודעים לקיומו של המוות מגיל צעיר, ובכל שלב התפתחותי 'תוקפים' את הנושא מזווית מעט שונה. מסתבר שגם לנו, המבוגרים, לא תמיד קל עם הנושא, וחלק מהמבוכה והחרדה שבנו מחלחל גם אל הילדים. מניסיוני למדתי, שאחת הדרכים הטובות למתן את החרדה היא להסיט את המוקד מדברים עליהם *אין* לנו שליטה, אל המקומות בהם יש! כלומר, להדגיש את העובדה שאנחנו יכולים לדאוג לבריאותנו, לחיות חיים מעניינים ומשמחים, ליהנות מרפואה מונעת ומקדמה טכנולוגית, שמאפשרת לכולנו איכות חיים לאורך זמן. אהבה ויצירה הם התחמושת המשמעותית ביותר כנגד פחד המוות, וכל המרבה (בהן) הרי זה משובח! בברכת עד 120 ליאת

שלום ליאת ! בשבוע האחרון תפסתי את בני בן ה-8 צופה באתרי פורנו,לאחר בדיקה גיליתי שהילד צופה כ-3 ימים באתרי הפורנו הללו. הייתי שמחה לדעת מהם דרכי הטיפול במצב שכזה ואיך מסבירים לילד את חומרת המקרה בהתחשב בעובדה שהילד רק בגיל 8 . תודה מראש.

היי שלומית, אני מצרפת לכאן תשובה שנתתי בעבר לפנייה דומה, בשינויים קלים ומתבקשים. הנה - למרבה הצער, אין זו הפעם הראשונה שאני נחשפת לסיפור כזה. מסתבר שילדינו הצעירים והחכמים, שלמדו היטב מהי גישה יעילה למקורות מידע, עושים שימוש בטכניקות החיפוש כדי לספק את סקרנותם הטבעית. הצרה היא שהחיפוש התמים אחרי ה"אישה ערומה" חושף אותם לתכנים בוטים, אלימים ופרברטיים, המצויים בשפע וזמינים לכל דורש ברשת. כבר שמעתי על ילדה תמימה שבעקבות חיפוש דומה ברשת, הגיעה לאתרים שסיפקו סרטים ובהם סצינות אונס אלימות. לכן, כדי למנוע זאת, עליכם לפעול מיידית, בדרך של הסברה ישירה ועניינית, המדגישה כי צפייה באתרי פורנוגרפיה באינטרנט מזיקה לו ממש כמו סרטי אימה או סרטים מפחידים אחרים שאינם מתאימים לילדים. שמתי לב שילדים מבינים טוב את ההקבלה הזו. הם מכירים את הפיתוי המסקרן המושך אותם להמשיך ולצפות בסרט אימה, ולשלם על כך אח"כ בליל ביעותים ללא שינה או בסיוטים מתמשכים. אם נצליח להסביר לילדים שהחיפוש התמים אחרי עירום או סקס עלול לחשוף אותם לתכנים מזעזעים, שירדפו אותם אח"כ ויזיקו להם, נדמה לי שנשיג מידה של שיתוף פעולה בנושא. מעבר לכך, אפשר להדגיש את הסכנות האחרות, של גריית יתר, קבלת מושגים מוטעים או מעוותים על האקט המיני (היפה והנעים כשלעצמו), על איברי הגוף בכלל ואיברי המין בפרט, ועל יחסים בין גברים ונשים. מעבר להסברה כזו, אני ממליצה לעשות מאמץ לחסום את הגישה לאתרי סקס, וניתן לעשות זאת דרך ספק האינטרנט. זה מצליח לעשות את העבודה, לפחות עד שהילדים הופכים ל'חיות אינטרנט' מתוחכמות. ולסיום, אני חושבת שאת הסקרנות הטבעית של ילדים כלפי הגוף העירום אפשר לספק יופי דרך האמנות. תוכלי להציע לו הרפתקה מיוחדת, של התחקות אחר העירום באמנות הציור, הפיסול והצילום, להתבונן יחד ביצירות האמנות, להתפעל יחד, ולגלות את מסתרי הגוף הנשי והגברי שלא דרך הביבים. מה את אומרת? בהצלחה ליאת

שלום לכולם, מחאת הפסיכולוגים נמשכת. חברי ועד המאבק הגיעו אתמול (יום ג', 2/8) להישג משמעותי, בכך שהדאגה למערכת בריאות הנפש הציבורית הועלתה לסדר היום, והצטרפה לרשימת הדרישות של המפגינים מהממשלה. זה עדיין לא מספיק, והמחאה שלנו על מצבה של מערכת בריאות הנפש הציבורית נמשכת !! חשוב להשתמש במומנטום שישנו ולעורר את תשומת לב הציבור למצב בריאות הנפש הציבורית – ראוי שתחום בריאות הנפש יישמע יחד עם המחאות שעולות – מערכות הבריאות, הרווחה, החינוך והשיכון. זו הזדמנות לעורר את הציבור ואת הממשלה לכך שבריאות נפשית היא חלק אינטגרלי מהחיים – יחד עם בריאות גופנית, שירותי רווחה וחינוך, וחלק בלתי נפרד מהזכויות שלנו כאזרחים, וכי חובת המדינה לדאוג לקיומן הראוי. בבריאות הנפש - מעבר למצוקה הספציפית בתחום הפסיכולוגיה, אנו קוראים גם להעלאת מודעות הציבור והממשלה למצוקה במכלול השירותים הרפואיים והפארא-רפואיים הקשורים בהתפתחות נפשית תקינה ובריאות נפשית לכל אורך החיים. אזרחים צרכני שירותי בריאות הנפש, פסיכיאטרים, רופאים התפתחותיים, יועצות בי"ס, קלינאיות תקשורת, מרפאים בעיסוק, מטפלים בהבעה, פסיכותרפיסטים מתחומים שונים, סטודנטים לפסיכולוגיה ועוד ועוד... אנחנו מזמינים את כולכם להצטרף אלינו לגל המחאה החברתית! זוהי הזדמנות היסטורית ! ! ! אנו מתכננים הצטרפות רחבת היקף להפגנה הגדולה שתיערך ביום שבת הקרוב ב-21:00! כולם מוזמנים להתכנס ב-19:30 במאהל המחאה, שהוקם על ידי ועד "מתמחים בפסיכולוגיה נאבקים", ונמצא בשדרת רוטשילד – פינת נחמני. משם נצא בסביבות 20:00 (לתפוס מקום טוב) בצעדה לעבר רחבת ההפגנה, כפי שעשינו במוצ"ש האחרון. המתחם שלנו יפתח בשבת כבר ב-16:00 כך שכל מי שמעוניין לקחת חלק פעיל בהכנות מוזמן להקדים. כל מי שמצב בריאות הנפש הציבורית מטריד את מנוחתו, מוזמן להגיע, להביע ולהשפיע ! ! זוהי מטרה חוצה מומחיויות, מעמדות ומקצועות ! נוכחותכם חשובה ומשמעותית !!! אתם מוזמנים להגיע עם שלטים וכל דבר שיכול לתרום למטרה. פרטים נוספים בדף המחאה בפייסבוק - "מתמחים בפסיכולוגיה נאבקים" ובאתר mitmachim.com להתראות במאהל ובהפגנות! אנא העבירו מייל זה לכמה שיותר אנשים. בברכת הצלחה לכולנו!! ועד המאבק כל מי שמעוניין לעזור בארגון - מוזמן לפנות [email protected]

גם ההפגנה הזו כבר מאחורינו, ונקווה שההיענות העצומה תוליד הישגים משמעותיים ובני קיימא לרווחת כולנו. כל הכבוד לכל מי שטרח ולקח חלק במאבק החשוב הזה.

ליאת יקרה, התרחקתי קצת מקצה התהום ואני בחיים ואפילו החיוך והגומות שלי חזרו קצת לבקר :). בסוף החלטתי לא ללכת על האופציה הכימית ומצאתי את הבריכה כמקבילה עדיפה (אחרי שמכיתה ו' בערך לא העזתי לחשוף כך את גופי למרות שכל שנות ילדותי הייתי כמו דג במים- קורים דברים..). בעזרת ה' ואנשים טובים בדרך שתמכו ועודדו והמשיכו להאמין בי (כולל את) גם כשאני כבר וויתרתי והייתי בדרך לאבד הכל, אתמול הגשתי את המטלה האחרונה ורשמית סיימתי שנה ב'. תודה מהלב ששמעת אותי כשהייתי צריכה. אני מקווה שאת בטוב. שבת שלום

היי אפרת, איזה יופי לשמוע שחזרו החיוך והגומות! שולחת ברכות חמות לרגל סיום שנה ב'. זה לא הולך ברגל! מקווה שהקיץ הזה, שהחל בסימן ערבות הדדית ותנועה לקראת יוזמה ושינוי, יביא איתו בשורות טובות גם במישור האישי, בבית, אצל כל אחד מאיתנו. גאה בך מאד על ההתעקשות והכוח להיעזר ולהחיות את הרצון. שלך ליאת