פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, שלום רב, בני בן ה- 3 נושך בגן, זה יכול לקרות גם פעם בשבוע. הוא ילד מאוד אימפולסבי. יש לציין כי הוא ילד מאוד חכם נבון מצייר מעל רמתו ותמיד משתתף בשיחות בגנו, אוצר המילים שלו גבוה (כל זה לפי דברי הגננת. אין לי מושג ממה נובעות הנשיכות ואני הייתי רוצה שתתני לי דוגמאות ממה זה יכול לנבוע, על מנת שאוכל לדעת איך לטפל בנושא. תודה

שלום אפרת, נשיכות אינן שונות באופן מובהק מכל ביטוי אחר של תוקפנות, לבד מכך שהן כואבות ומותירות סימנים מסגירים. הנשיכות, ממש כמו המכות, הדחיפות ומשיכת השיער, הן חלק מתוקפנות גולמית האופיינית לגיל זה, בו מתקשים הילדים לווסת רגשות עוצמתיים של תסכול, זעם, כאב, אכזבה, קנאה, וכד'. אני מציעה לסמוך על הגננת שתפעל בדרכים המקובלות בגן במקרים כאלו, ולא לייחס לנשיכות איזו עוצמה או חומרה יוצאת דופן. על פי רוב, כאשר משתכללת היכולת הוורבלית של הילד, ובעקבותיה גם היכולת לנהל קונפליקט, פוחתים גילויי התוקפנות, והנשיכות בכלל זה. אם תקלידי בשדה ה"חיפוש בפורום זה" את מילת המפתח "נשיכות",תגיעי בוודאי לתגובות שכתבתי לפניות דומות בעבר. אני ממליצה לך לקרוא מעט, בעיקר כדי להירגע... בברכה ליאת

אני אמא של ילד בכיתה ז. לפני שנה וחצי הלך בני לשיחות עם פסיכולוג על רקע קשיים בקבלת מרות. הטיפול הופסק כעבור חצי שנה משום שאינני רואה תוצאות או התקדמות. הוא אינו מדבר על הטיפול ורק אומר שזה בסדר. החלטנו להפסיק את הטיפול. אני מוכרחה לומר לך: אני ממש פסימית לגבי טיפולים פסיכולוגיים, אם יש תוצאות הן נראות בטווח הרחוק, ויש מקרים שאין שיפור כלל. מה לעשות בעיניין?

שלום לך אמא של עמית... (ליאת, אני מקווה שזה בסדר שהגבתי).. קראתי את דבריך, והרגשתי ממש צורך חזק להגיב מפני שעלה בי הצורך להסביר לך מה קורה בטיפול, בקשר למה שסיפרת על הבן שלך.. אני בת 25 ואני בטיפול פסיכולוגי כבר 5 וחצי חודשים..כמובן שהסיבה שאני בטיפול ושבנך בטיפול היא לא אתה סיבה, אבל זה לא משנה.. אני רוצה לספר לך שמשהתחלתי את הטיפול, הציפו אותי כל כך הרבה רגשות וכל כך הרבה מחשבות...אין מה לעשות..הנגיעות בנפש עושות משהו.. אני מרגישה שהטיפול שלי, זה עולם נרד, אחר, משהו שהוא אך ורק שלי ביחד עם המטפלת שלי..ההורים שלי בכלל לא יודעים שאני בטיפול כי אני לא מספיק פתוחה לשתף אותם בשום דבר...והחברות שלי שכן יודעות, אם הן שואלות איך היה, או משהו בסגנון...אני עונה בסדר וזהו...לא בא לי לשתף בתחושות שלי ובחוויות שלי... לדעתי זה לגיטימי שבנך לא מדבר על הטיפול..במיוחד שהוא קטן ולא יכול לתרגם במילים את החוויה עצמה ואת התחושות הנגרמות לו מהטיפול..זה שהוא עונה בסדר, נשמע הגיוני... אבל..אחרי כל החפירה הזו, מה שאני מנסה להגיד..זה.. שבגלל שהמסגרת הטיפולית הזו, כל כך אישית ואינטימית ומלאה בעוצמות, לא תמיד אפשר ורוצים לשתף ולהסביר מה קורה שם.. אבל מה שכן אפשר לדעתי לעשות (עלי זה היה עובד), זה להראות לו שאכפת לך מזה שהוא הולך לטיפול..שאת מתעניינת..אבל לעשות את זה בקצב שלו...לא לשאול בצורה ביקורתית או שיפוטית, לא להתעקש יותר מדיי..אולי את יכולה לשאול אותו בהתחלה שתי שאלות בודדות, כמו איך היה, מה עשיתם הפעם,...ובפעם הבאה להוסיף עוד שאלה ועוד שאלה..וככה כאשר תראי עקביות באכפתיות, הוא ירגיש שאת באמת רוצה וקשובה לדעת מה עבור עליו...הוא יותר יסמוך עלייך בקטע הזה ואפילו אולי "ינדב" מידע יותר מעצמו.. טיפול פסיכולוגי הוא תהליך...קודם כל צריך להתרגל לעובדה שצריך לשתף אדם אחר, זר, מבוגר, בחיים האישיים שלך...לפעמים חודשים שלמים עובדים רק על בניית אמון שיאפר פתיחות שתאפשר נגיעה בבעיות ועובדה עליהן... התוצאות בד"כ לא נראות אחרי תקופה קצרה כמו שתיארת.. כל מה שכתבתי הוא מנסיוני האישי בלבד בתור מטופלת ומתוך החוויה האישית שלי.. שיהיה בהצלחה ונראה מאוד שאכפת לך ממנו ושחשוב לך לפתור את בעייתו.

שלום אמא של עמית (ושלום גם פיונה) לצערי, דילגתי עליכן מבלי לשים לב לכך. אני מתנצלת על כך. ולעצם שאלתך - טיפול פסיכולוגי, כמו טיפול רפואי או משפטי, לא תמיד יכול להבטיח מראש הצלחות של 100 אחוז. לא כולם מתאימים לטיפול, ולא כל טיפול מתאים לכולם. מחקרים שבחנו מהם הגורמים העיקריים שיכולים לנבא הצלחה, עמדו על כוחה של הברית הטיפולית, דהיינו, הקשר שנוצר בין המטפל למטופל. כשמדובר בטיפול בילדים, הסיפור מסתבך אף יותר, מאחר והברית הטיפולית רחבה יותר: ישנו הקשר הטיפולי מטפל-ילד, וישנה התקשרות נוספת בין הפסיכולוג להורי הילד, שהיא מורכבת ועדינה יותר, בהיותה כוללת את חוזה התשלום, ואת הקשת הרחבה של הרגשות המתעוררים אצל ההורה ואצל המטפל, זה כלפי זה, סביב סוגיית הטיפול בילד. במצבים של יחסים בעייתיים בין הילד להורה, ושאלות של סמכות ומרות, קשת הקורים העדינה הנטווית בין הילד לפסיכולוג שלו, עלולה לעורר בהורים תחושות קשות של כישלון, אשמה, וייאוש - בעיקר אם ההתנהגות המרדנית כלפי ההורים נשארת. זוהי שעת מבחן אמיתית, ולא תמיד ההורים יכולים להכיל אותה ולחכות בסבלנות למה שיבוא בהמשך. לפעמים טיפול נכשל מסיבות אחרות לגמרי, הקשורות במטפל, בקשר, בכימיה מול ההורים, או מכל הסיבות גם יחד. בעיני, כישלון של טיפול אחד לא תמיד יכול לנבא את תוצאותיו של טיפול אחר או טיפול בכלל, וכמו שכתבה פיונה, לא בטוח בכלל שמה שחווית ככישלון נתפס ככזה גם בעיני בנך. מעודדת אותך לשוב ולנסות. בהצלחה הפעם ליאת

אני מחנכת בכיתה י. כדי לחזק את הקשר עם התלמיד אני עורכת ביקורים בבית התלמיד. אני מרגישה לא נעים להגיע לבתי התלמידים. זה נתפס בעיניי חדירה לפרטיות. ביקשתי מהיועצת שתתלווה אליי, אך זו מפאת עומס בעבודה מתקשה להתלוות אליי. מה עליי לעשות כדי להשתחרר מאי נעימות זאת, או לפחות לשדל את היועצת להיתלוות אליי?

שלום מרים, כדי לחזק את הקשר בינך לבין תלמידייך, ובעצם בין כל מורה ותלמיד, נדרשת הזדמנות לשיח קרוב ומשמעותי, שיגרום לתלמיד להרגיש שיש בביה"ס מישהו שרואה אותו, שומע אותו, מכיל אותו, וזמין לו. הרעיון של ביקור בית, טוב ככל שיהיה, אינו מתאים לך אם הוא מעורר אצלך רמות מתח כאלה. כאשר את מגיעה לבית התלמיד מלווה ביועצת ביה"ס, הדבר עלול להתפרש כמפגש רשמי, ולהשיג את ההפך ממה שאת מצפה. יצירת קרבה ופתיחות בינך לבין התלמידים יכולה להתרחש בכל מקום, גם על מדשאת ביה"ס, ולכן אין צורך שתקשי על עצמך עם משימות מרחיקות לכת (תרתי משמע). אחרי הכל, רעיון מצויין שאינו ניתן ליישום, הוא בעצם רעיון רע. אז למה להתעקש? שנה פוריה ומוצלחת ליאת

שלום ליאת. רציתי להתייעץ אותך לגבי בני שעלה השנה לכיתה א. הוא התחיל את השנה בשמחה ובהתלהבות. ביום השני ללימודים (יום שישי) סבו הוציא אותו מהגן, והוא הרגיש צורך להסביר לו שאם במקרה לא יבואו לקחת אותו מביה"ס הוא צריך או לחכות ליד השער או ללכת למזכירות ביה"ס ולבקש שייצרו קשר עם ההורים.ביה"ס נמצא ליד כביש והסב דאג שהוא לא יחליט ללכת לבד הביתה. מיום ראשון, בערך מההפסקה הראשונה או לקראת סוף היום בני מתחיל לבכות ממחשבות שאולי נשכח להוציא אותו מביה"ס, או שלא נדע איפה שער היציאה, או שיקרה משהו רע לכל מי שאמור להוציא אותו, כמו תאונה, והוא יישאר לבד. הוא נכנס ללחץ ומתחיל לבכות, לא מצליח להתרכז בשיעור ושום דבר לא מצליח להרגיע אותו עד שמגיע הזמן לאסוף אותו. כששואלים אותו מדוע הוא כל כך פוחד (כי לא היתה אף פעם שום סיטואציה שהוא נשכח או שהתעכבנו להוציא אותו מהגן או מכל מקום אחר) הוא מסביר כי בגן אף פעם לא שיחררו את הילדים מבלי שיראו מי בא לקחת אותם ובבי"ס זה שונה. משחררים את כולם ואין מעקב אם באו לאסוף את הילד או לא. המצב נמשך כך כבר שבוע. ברצוני לציין שהוא לא ילד חרדתי בכלל. וכשהוא נרגע ונמצא בבית הוא חוזר להיות ילד עליז ושמח ולא מוטרד כלל. הוא גם מוכן כמעט תמיד ללכת לביה"ס ולא עושה בעיות בבוקר. האם המצב צריך להדאיג או שזוהי תופעה זמנית? אודה על תשובתך.

שלום יפית, המחשבה על האפשרות להישכח בביה"ס אכן מאיימת ומפחידה, והפחד הוא בעיקר מפני חוסר הוודאות והעמימות סביב ההיעדרות האפשרית שלכם. ילדים (ומבוגרים) חרדתיים, נוטים להיתפס לדאגות ותחזיות קודרות וקטסטרופליות, גם כאשר אין לכך הצדקה ברמת המציאות. לכן, אם כבר יזמתם דיבור ומחשבה על האפשרות הפוטנציאלית של איחור או היעדרות שלכם משער ביה"ס, הייתי ממליצה לנסות לתרגל מחשבתית גם הסברים אפשריים לכך, תוך ניסיון להישאר ריאליים ומציאותיים ("אולי היה תור ארוך בסופרמרקט ובגלל זה אמא קצת מאחרת?" או "שוב האוטו לא הניע" או "היה פקק תנועה ארוך בכניסה לעיר" או "אמא דיברה בטלפון ולא שמה לב לשעה"). הזכירי לו שבביה"ס - ממש כמו בגן - יש הרבה אנשי צוות שאוהבים אותו ושומרים עליו, ושהם יוכלו לעזור לו בשעת צרה. אני מציעה לא להסתפק בדיבורים, ולהציע לו לתרגל, יחד איתך, חזרה אל תוך ביה"ס ופנייה למזכירות, ממש כמו שמתרגלים עם הילדים פינוי במקרה חירום. ההנחה היא שהגרוע מכל הוא אי הוודאות, ולפיכך תרגול מוקדם תורם לתחושת השליטה במצב והפחתה ברמות החרדה. אני נוטה להאמין שמדובר בהצפה זמנית של החרדה, שתרגע בהדרגה, ככל שהילד ירגיש שם "בבית". סבלנות... ליאת

תודה רבה ליאת. הרגעת את חששותי. איישם את תשובתך. יפית.

בני בן ה- 6 בכיתה א, ביום ילד חכם, חברותי ושמח אך בתקופה האחרונה בעיקר בלילה מפחד לישון לבד. אנו גרים בבאר-שבע ועם האזעקות המצב ממש נהייה רע. יש לו פחדים כגון אם יבוא נמר ויטרוף אותנו, מה יקרה אם יגיע טיל לתוך הבית? ויש לו מלא שאלות על גלעד שליט - מי חטף אותו, למה לא מצליחים להחזיר אותו הביתה וכו' הוא ישן איתנו בחדר (ילדתי לפני 3 חודשים בת והוא לא מסכים לישון לבד כשכולנו (אבא, אמא והילדה ביחד והוא לבד)אני מרגיעה אותו, עונה לו על כל השאלות אך אני רואה שיש לו פחד בעיקר כשאני שמה אותו בחדר (שלנו) יחד עם התינוקת אומרת להם לילה טוב ויורדת למטה - הוא ממש בוכה שהוא מפחד להיות לבד. מה עושים

שלום שרה, פחדי ילדות הם עניין נפוץ מאד, כמעט נורמטיבי, אצל ילדים צעירים, והם נובעים בדרך כלל ממגבלות קוגניטיביות (בעיקר הקושי להבחין ביעילות בין מציאות לדמיון). מרבית הפחדים הללו ("יבוא נמר ויטרוף אותנו") חולפים מעצמם גם ללא טיפול, ומתמתנים מאד בנוכחותם המרגיעה של ההורים. לעיתים, למציאות יש תכניות משלה, והיא מסבכת את העניינים אף יותר כאשר היא מזמנת לנו איומים אמיתיים, כמו פיגועים, מלחמות, תאונות, חולי, אובדן, וכדומה. מסתבר שגם במצבים אלה, להורים יש יכולת יוצאת מן הכלל לשמש "בולמי זעזועים", ולהפחית במידה ניכרת את תגובות החרדה של הילדים. לעיתים, כמו שקורה אצלנו באזורי קו העימות, גם ההורים עצמם מתמודדים עם פחדים, מתח ודאגה, המחלישים אותם ופוגעים ביכולתם למלא את הפונקציה המרגיעה בחיי ילדיהם. במקרים כאלה, מוטב לגייס עזרתם של אנשי מקצוע, שיכולים לתרום מניסיונם ולסייע ברמה המשפחתית-מערכתית. בכל מקרה, כרגע, אני מציעה להישאר זמינים וקרובים יותר, במיוחד בשעת ההשכבה, ולהדגיש באוזניו בכל הזדמנות את אמצעי המיגון והשמירה על בטחונו במעגל הקרוב והרחוק. נסי להימנע משיחות בנושאים רגישים לפני השינה, וליזום סוג של טקס שינה מרגיע, שיזמן אווירה טובה ונינוחה לפני השינה. בשעות היום, קל יותר לילדים (וגם למבוגרים) להתמודד עם רעיונות מעוררי חרדה, ולכן עדיף לדון בהם אז. ולבסוף, נושאים רגישים ומאיימים אפשר ורצוי לעבד בעזרת פעילויות יצירה ומשחק - וגם בכך רצוי לעסוק בשעות היום, ולא לפני השינה. בברכה ליאת

בני בכיתה ב בגן הכל היה בסדר חברתית וכו בכיתה א אף אחד לא רצה לשחק איתו והוא דחוי ובודד בבית הספר אמרו שניסו לשדך לו חברים הוא הציק ולכן לא רוצים לשחק איתו וכך שנה עברה הילד לא רצה ללכת לבית הספר והכנסנו אותו בכוח כל יום לאחר שסבל שנה בבדידות ללא חברים דבר שהפריע לו מאוד ופגע בו רגשית וראינו התדרדרות בהבנה בכלל ,הוא רוצה בית ספר אחר האם זה נכון לעשות לאחר שסבל שנה בבדידות לא רוצה כיתה אחרת בבית הספר אלא בית ספר חדש האם לשמוע בקולו והאם זה צודק

שלום גלי, ילד בכיתה ב' אינו אמור לקבל החלטות כל כך חשובות וקריטיות, כמו היכן ילמד ואיך ייפתרו בעיותיו החברתיות. החלטות אלה צריכים לקבל המבוגרים שסביבו, המבינים את אופי הבעיה, את המקור לקשיים, ואת הדרכים האפשריות לפתור אותם. בדר"כ, העברת הילד לכיתה אחרת או לבי"ס אחר, אינה פותרת - כשלעצמה - את הבעיות. חוץ מהילקוט שעל גבו, הילד נושא איתו לביה"ס החדש גם את הרגליו הישנים, את אישיותו ואת דפוסי ההתנהגות שסיבכו אותו בעבר. כדי לחולל שינוי משמעותי בחייו של הילד, חשוב לתת מענה אמיתי לצרכים שלו, לטפל בבעיות ולא לברוח מהן. אני ממליצה להסיר מעל הילד את האחריות לפיתרון הבעיה, ולערב בכך גורמים מקצועיים שיוכלו להפעיל שיקול דעת ענייני מתוך ראייה מערכתית, אחריות וניסיון. רצונו ומשאלותיו של הילד יכולים להילקח בחשבון, אך הם כמובן לא יהיו השיקול היחיד או הקובע. בהצלחה ליאת

תודה! גם אני מרגישה שנכון לעשות זאת בהדרגה ואכן יש תוצאות ולאט לאט הילדה מסתגלת, אך תוך כדי התהליך אני מרגישה שזה מעורר אצל המטפלת התנגדות והיא אף אומרת בגלוי שלא סומכים עליה ושיניחו לה "להתמודד". מדובר היה בשהייה עם הבת במשך 4 ימי קליטה ופרידה קצרה באמצע ולאחר מכן השארתי אותה לבד במשך כ-4 שעות. זהו מעון של יום ארוך ואני לא מתכוונת להשאיר אותה שם בצהריים בהתחלה. אשמח אם תוכלי לתת לי נימוקים מקצועיים להתמודד עם הטענה שלא סומכים עליה ובכל זאת לעשות כרצוני. תודה רבה רבה ואני מקווה שהייתי ברורה

שלום תמר, לא תמיד פשוט לנו לעמוד מול אנשי חינוך מלאי כוונות טובות, לעמוד על עקרונותינו, ולהדוף את תביעותיהם. אחרי הכל, הילדים שלנו נמצאים בידיהם שעות רבות במשך כל יום, וחשוב (באמת!) שתישמר אווירה של שיתוף פעולה ופתיחות. במקרה שלכם, הייתי מסבירה שוב, שאלמלא היית סומכת עליה לא היית בוחרת בגן שלה מלכתחילה, אלא שלצד האמון בה, את מרגישה צורך להיפרד מבתך בהדרגה, כדי לא להכביד עליה. תוכלי לתת לה כדוגמא את הדילמה המפורסמת לגבי השאלה המפורסמת "איך הכי נכון להוריד פלסטר דביק מעל פצע כואב. האם לאט לאט ובהדרגה, או במשיכה אחת מהירה וחדה?". מסתבר (עפ"י ספרו של דן אריאלי "לא רציונלי ולא במקרה"), שלפצוע, קל ונעים יותר אם עושים זאת לאט לאט, ואילו לאחיות נוח יותר לעשות זאת בבת אחת, בין היתר כדי שלא יצטרכו בעצמן להתמודד עם הידיעה שהן מכאיבות. כלומר, הן עצמן מעדיפות שזה ייגמר מהר והסבל יפסק כבר. באופן דומה, נדמה לי שגם לגננות, קשה לראות את הילדים בגן סובלים, והן היו מעדיפות את שיטת ה"זבנג וגמרנו". אולם לילד עצמו, אין ספק שההדרגה (במידה ואפשרית) עדיפה, ומאפשרת בניית אמון וביטחון ללא סבל. האם זו לא סיבה מספיק טובה? בהצלחה ליאת

ליאת את נהדרת, תודה רבה! אמרתי את כל מה שייעצת והייתה שיחה טובה ונעימה שאני מרגישה שעזרה מאד. עדיין - התינוקת בגן במשך 4 שעות כל יום כרגע ומשבוע הבא אאלץ להשאיר אותה 7 שעות. היא עוד לא לגמרי "מאוקלמת" ויש הרבה קטעים של בכי. זו ילדה לא בכיינית כלל, ובבית אפשר לעבור יום שלם בלי בכי! (בבית בהחלט נענים צרכיה מיידית). השאלה היא אם זה כבר שלב של בכי "נורמלי" "הגיוני" של תהליך הסתגלות ושל התרגלות לכך שיש עוד ילדים וצרכיה לא נענים מיידית, ואז אני יכולה "להרפות" ולהמתין שהזמן יעשה את שלו (כפי שהגננת מייעצת) או שהיא עדיין במצוקה אמיתית כפי שהיה בימים הראשונים? כאשר אנחנו נכנסות לגן בבוקר וכאשר אני לוקחת אותה מהגן וכל אחהצ היא שמחה ומאושרת. המון המון תודה!

שלום רב, אני מתלבטת לגבי אפשרויות התמיכה בביתי בת החמש. מדובר בילדה שמחה, ערנית וסקרנית מאד, אך ביישנית מאד, ובקרב ילדים בגן ובכלל חווה קושי חברתי מתמשך. היא מאד מתגוננת, חוששת תמיד שמתכוונים להרע לה בדרך כזו או אחרת, והיא מתקשה ליצור חברים ולמצוא ילדים איתם תוכל לשחק בגן ואחה"צ. היא נמנעת מליצור קשר ראשוני, ונפגעת מאד בקלות. בשעת משחק היא לרוב רוצה להיות "השולטת" בטון המשחק, וילדים רבים נמנעים מלשחק איתה. אשמח לשמוע מה האפשרויות העומדות בפני,וכיצד בעיניך רצוי - אם בכלל, לטפל בתורה מקצועית. תודה

שלום שירה, לא בטוחה שהצלחתי להבין עד הסוף את אופי הבעיה של בתך (קצת בלבל אותי התיאור הסותר של ביישנית מאד אך גם "שולטת" בטון המשחק, כפי שציינת). בכל מקרה, יש ילדים שמאד מאד רוצים וזקוקים לחברת ילדים, אך בשל הפחד להידחות ולהישאר בודדים, הם מפתחים רגישות יתר בנושא, ורואים בכל סיטואציה חברתית רמזים לדחייה, להתנכלות או לאיום כלפיהם. בדר"כ, ההתערבויות הטיפוליות יכוונו לאספקטים הקוגניטיביים, כלומר, לניסיון ללמד את הילד לפרש באופן מציאותי וריאלי יותר את הסיטואציה החברתית, כדי למתן את רגשות העלבון והפגיעה, וכתוצאה מכך גם את ההתנהגויות ה'תוקפניות' או ההימנעותיות. כאשר את נמצאת בסביבה, ועדה למצבים של קונפליקט או השתלטות שלה על החבר/ה, תוכלי לנסות ולתווך לה את המצב, ולהציע הבנות ופירושים של הסיטואציה שיבהירו לה שאינה מותקפת או דחוייה. לא תמיד אפשר לעשות זאת לבד בבית, ואז יש להיעזר בפסיכולוג ילדים העובד באוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית. בהצלחה ליאת

ראשית תודה על תגובתך המפורטת. בנוסף, אשמח אם יש לך המלצות לפסיכולוג ילדים העובד באוריינטציה זו.

בנותי בנות ה 6 ו 3 נחשפו בטעות לתוכן פורנוגרפי בעת משחק בטלפון הנייד. הקטנה סיפרה על מה שראתה בשעשוע רב והגדולה לא מדברת על זה. השאלה היא האם לפתוח את הנושא ולהתיחס לזה ואיך? אני לא רוצה שיקבלו את הרושם שזה דבר נורמטיבי שעושים ומצד שני לא רוצה לעשות מזה עניין מיותר ולפתח את ההעתעסקות סביב הנושא. תודה רבה

שלום רב, גישה משועשעת בהחלט יכולה לעזור כאן, בעיקר כדי לצאת מהמבוכה הראשונית, ולשדר שלא קרה משהו נורא כ"כ. אחרי שייגמר הצחוק ויירגעו הבדיחות, אפשר יהיה ליזום שיחה בנושא, ממש כמו שמדברים על צדק חברתי או על כל נושא 'פוליטי' אחר, ולספר לבנות שלך שתעשיית הפורנו היא תופעה קיימת, שאין לה ולא כלום עם יחסי אהבה קרובים ועמוקים. תוכלי לספר לבתך הגדולה, שזו תעשייה שנועדה להעשיר אנשים מסויימים, תוך ניצול חולשתן של נשים וטפשותם של גברים (או כל הסבר אחר אליו את מתחברת). הסבירי להן שחשיפה של ילדים לתכנים לא ראויים כאלה, עלולה להזיק להם, ממש כמו סרטי אימה או סרטי זבל אחרים, העושים שימוש בוטה באלימות שאינה מתאימה לעיניהם. ברוב המקרים זה מספיק כדי שהמסר יובן. בהצלחה ליאת

ביתי בת ה- 8 ו- 9 חודשים החלה להראות סימני התפתחות מוקדמת, ובחצי השנה האחרונה היא נמצאת מעקב רפואי בעניין. לאחרונה עברה בדיקות דם וצילום כף יד אשר הראו התפתחות מוקדמת משמעותית, וככל הנראה תצטרך לקבל טיפול תרופתי. ביתי ילדה חכמה מאד (מחוננת) ובאמת מאד בוגרת לגילה (הדבר אף נאמר לי רבות ע"י מורותייה השונות). בשל כך היא גם מבקשת מאד לדעת כל הזמן מה היו תוצאות הבדיקות ולשם מה היא נבדקת. מאד קשה לי להסביר לה את נושא ההתפתחות המוקדמת, והצורך למנוע הופעת ווסת בתוך כשנה, והיא לא מבינה מדוע עליה לקבל טיפול שיעצור את ההתפתחות בשלב הזה. אתמול אמרתי לה שבתוצאות צילום כף היד שנערך לה עולה כי גיל העצמות מתאים לגיל 11, והיא לקחה את זה מאד קשה. אמרה שהגוף שלה לא מתאים לה, ושהיא שונה מכולם וכל היום היתה בהרגשה נוראית וראיתי שקשה לה מאד עם כל מה שקורה, ובבוקר הבחנו שברח לה פיפי במיטה, וכשהתעוררה מיד דיברה איתי נושא ההתפתחות שוב. אני מאד מתוסכלת ולא יודעת מה לעשות, מה להסביר ומה לא להסביר לה, איך להסביר, ובעיקר איך לעזור לה. אודה לעזרתכם הדחופה !

שלום אתי, באופן אישי, אני מאמינה שלילדים שלנו מגיע מידע אמין וענייני אשר לאירועים חשובים במשפחה, ובכלל זה גם מידע הנוגע לבריאותם או לפרוצדורות הרפואיות ומשטר הבדיקות שעליהם לעבור. בתך, עוד מעט בת תשע, יכולה להבין כבר במה מדובר, גם אם המידע אינו נעים. לתפיסתי, ילד שיודע בבירור ממה הוא סובל ומה ההשלכות האפשריות של בעיותיו - יהיה מגוייס יותר לתהליכי המעקב הרפואי, ויחשוש פחות מדברים "איומים ונוראים" (כביכול) הנלחשים מאחורי גבו. גם במקרה שלכם, לפחות לעניות דעתי, יש טעם לשתף את הילדה בבעיה שלה, כפי שהיא, כאשר ההסבר אמור להיות ענייני ופשוט, מותאם לרמת ההבנה שלה, וללא 'דרמות' מיותרות. הסבירי לה מהי התפתחות נורמלית, מהי הווסת, ומהם השינויים הגופניים הצפויים בגיל ההתבגרות. הסבירי לה שבשל בעיה הורמונלית שאינה מסוכנת כלל, יש ילדות המתפתחות מוקדם מחברותיהן, מה שעלול לגרום להן לפעמים להרגיש חריגות ורגישות יותר.ספרי על הדרכים האפשריות להאט את התהליך, ועל ההשלכות הפרקטיות שיהיו לטיפולים הללו על חיי היומיום שלה, אם בכלל. הזמיני אותה לשאול ככל העולה על דעתה, ועשי הכל כדי לספק לה תשובות אמיתיות ככך האפשר, מבלי להעמיס עליה מידע עודף ומיותר שאינו הכרחי. נסי להישאר רגועה ונוסכת ביטחון, וקבלי בהבנה גם תגובות רגשיות טבעיות כמו כעס, עצב, בכי, ודאגה מפני הבאות. כאן תוכלי כמובן להרגיע, להבטיח שבעתיד היא תהיה בסדר גמור וכמו כולן, ולסייע לה לעבור לשלב הבא, של ההתגייסות ושיתוף הפעולה. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום רב, יש לי בן, בן 12 ובן 5 וחצי, אתמול לאחר חזרתו של בני הגדול מבית הספר, לאחר מנוחה קצרה ולפני הכניסה למקלחת שיחק עם בני הקטן בן 5 וחצי בחדר, לאחר תזכורת לגדול שיכנס להתקלח בא אליי הבן הקטן ואמר לי שהוא שם את הפה שלו לו על הבולבול של הגדול וזה היה מגעיל. כמובן שקראתי מייד לבן הגדול וביקשתי שיסביר פשר הדבר, הוא ילד מאוד סגור ולקבל ממנו תשובה ישירה זה מאוד קשה גם בגלל הפחד להודות וגם בגלל שהוא ילד מאוד מופנם. יש לציין שאנחנו משפחה מסורתית ואין פה חשיפה יתר על המידה לתכנים אסורים יש טלויזיה יש מחשב אבל בפיקוח. אבקש עזרה ראשונית באיך לטפל בסיטואציה מבלי לגרום נזק גם לגדול וגם לקטן. תודה שירה

שלום שירה, בנך הבכור הוא כבר מתבגר צעיר, בן 12, ולכן קשה להתייחס אל המעשה כאל משחק ילדות תמים. יש כאן יוזמה וניצול תמימותו וחולשתו של הבן הצעיר, לצורך סיפוק של צורך או דחף מיני, שניצניו כבר נוכחים בגיל זה. העובדה שמדובר בנער סגור ומופנם אינה מוציאה מכלל אפשרות מעשים כאלה, ובעיני חשוב ואפילו קריטי להתערב ולהגיב. בשלב ראשון, אל תאפשרי מלחות משותפות, שינה משותפת או הימצאות יחד שעות ארוכות ללא השגחה. שוחחי עם בנך הגדול, והסבירי לו (למרות המבוכה!) שאינו יכול בשום מקרה לחשוף את איבר המין שלו בפני אחיו (או לחשוף את איבר מינו של הילד הקטן, גם אם הוא מסכים לכך). הסבירי לו שמדובר במעשה חמור ביותר, ושאלי אותו מהיכן שאב את הרעיון הזה. אני מניחה שיהיה קשה להשיג שיתוף פעולה וכנות, ולכן תוכלי לומר שבמקרה כזה, תצטרכו לפנות להתייעצות עם גורם מצועי (פסיכולוג ילדים, למשל), כדי לעזור לו לא להסתבך. איכשהו, לתחושתי, יש מקום להתייעצות כזו בכל מקרה, כי במקרים כאלה עדיפה תגובת-יתר על פני האפשרות של העלמת עין מפגיעה ממשית. אני מזכירה שוב, שבמקרה של פגיעה מינית בין ילדים, שני הילדים משלמים מחיר, ותשומת הלב הטיפולית חייבת להיות מופנית גם אל הקורבן וגם אל הפוגע. אני יודעת שתגובתי "מחמירה", אך - כאמור - מפאת גילו של הבן הבכור, הזהירות מתבקשת. בברכה ליאת

תודה ליאת על התשובה המפורטת והמרגיעה כי למעשה כל מה שייעצת עשיתי שוחחתי איתו ארוכות על הנושא ואת החומרה ולדעתי הוא הבין והפנים את חומרת מעשיו, אני לא נותנת לו להיות לבד עם הקטן מחשש שזה יקרה שוב למרות שהוא יודע שהקטן יספר הכול ולקטן שיבחתי על כך שהוא משתף ובא לספר. וכן אני מתכוונת לפנות לפסיכולוג בענין. בינתיים גזלתי מהגדול את הדברים האהובים עליו מחשב, בעיקר טלויזיה ופעילויות עם חברים אחה"צ בהתחלה אמרתי חודש ימים שיבין את החומרה האם אני מגזימה? המון תודה, סינדי

בני בן ה-4 נכנס לגן עירייה השנה. עד עתה היה בגן קיבוצי קטן. כבר שם בשנה האחרונה הגננת סיפרה שהוא מתעלק על ילדים. ברגע שמוצא מי שישחק איתו הוא חייב שכל היום הם ישחקו ביחד ולא נותן מרווח. השנה רק התחילה, בקושי רב, יש לומר... אבל עם זה הוא ואני נתמודד, מה שכן הגננת כבר אמרה לי שהוא מתעלק על ילדים ושאני אוריד אותו מילדה מסויימת כי היא מאוד סגורה. לשאלתי מה אמרה לבני שראתה שהוא מתעלק עליה היא הפנתה אותו לילדים אחרים , הוא בכה. מה את מציעה שאומר באופן כללי. הוא כבר שאל אותי היום לגבי ילדה אחרת מה לעשות אם לא רוצה לשחק איתו כל הזמן. שאלתי מה הוא חושב, הוא אמר שהוא לא יודע. הצעתי לשחק לבד או לנסות ילד אחר. אני מרגישה שממש חסרים לו כישורים חברתיים, והוא לא רואה סיטואציות חברתיות, אני לא רוצה יותר מידי לעשות מזה עניין על תחילת השנה שגם ככה קשה כי הוא לא מכיר אף אחד ומצד שני לא רוצה להזניח . תודה על הסבלנות

שלום מילה, קריאת המפה החברתית והבנה של רמזים תשורתיים לא מילוליים, חשובה מאד לצורך תפקוד חברתי תקין. יש ילדים שמתקשים בהבנת הסיטואציה החברתית והקודים הבינאישיים, לפעמים בשל איחור התפתחותי, לפעמים בשל בעיה תשורתית, ולפעמים מטעמים אחרים, כמו חוסר בהתנסויות מספקות, קושי בהבנת נקודת מבטו של האחר, או אפילו פינוק ושתלטנות (גם אם בדרכי נועם). כדי לחשוב על פתרונות והתערבות, רצוי להגיע להבנה בהירה אשר למקור הבעיה, ורק אז לפעול. בהנחה שנשללה בעיה התפתחותית ותקשורתית (בהן מטפלות בדר"כ קלינאיות תקשורת), הדרך המומלצת היא תיווך מסייע של המבוגר בסביבתו, שייעשה בזמן אמת. אני מציעה לוותר על הביטוי המעליב "התעלקות", ובמקומו אפשר לדבר ולתרגל שימוש נכון ב"מרחב האישי" של עצמי ושל האחר, אליו אנחנו לא פולשים ללא רשות. תוכלי לתרגל זאת איתו בבית, ולהדגים לו מתי קרבת יתר אינה נעימה ואינה מזמינה, ומתי (ועם מי) זה מתאים יותר. אני מסכימה איתך שלא כדאי להזניח את הנושא, ואסביר מדוע: ילד 'דביק' מדי, הופך בהדרגה בעיני האחרים (ילדים ומבוגרים) ככזה שאפשר לסרב לו שוב ושוב מבלי להיזהר בכבודו. כאשר אנחנו מסרבים למישהו בפעם הראשונה, אנחנו עושים זאת בנימוס ועדינות, כדי לא לפגוע. אולם סירובים או דחיות חוזרות, שוחקים את הזהירות הזו, ולכן תיתכן פגיעה חוזרת אצל ילד שמנסה עוד ועוד. נסי לעזור לו לזהות גם בבית, סימנים של חוסר רצון או חוסר הסכמה, וחזקי אותו בכל פעם שהוא מצליח לוותר ולסגת. אם את רואה שהמצב אינו משתפר, פני להתייעצות ולהדרכה הורית. שבת שלום ליאת

שנה שעברה. ואני באמת מ-א-ו-ד נעלבתי שבחרה ולהשתמש בה וגם הערתי לה על זה. אני חייבת לציין שהילד מאוד מפותח שפתית מגיל צעיר, זיכרון מדהים, ילד חכם לכל הדעות. אני רואה מהסטואציות עם חברים שהוא לא דביק ושומר על מרחב אישי, אך הקושי הוא יותר שהילד/ים שאיתו פונה לשחק במשהו אחר או עם מישהו אחר, ואז ישנו קושי רב, תיסכול ואז זה מתקשר לי יותר לשתלטנות, ורצון להוביל. תודה על התשובה. אני אמשיך לעבוד על זה בבית בינתיים.

שלום, יש לי ילד בן 7.5 רציתי לדעת אם יש לי אפשרות לעשות לבני מבחן האם הוא מחונן באופן עצמאי.ולמי עלי לפנות תודה

שלום ליאת, כעיקרון, כל פסיכולוג קליני או חינוכי יכול להעביר מבחן משכל. מדובר בתהליך הדורש משאבי זמן, מאמץ וכסף - ולכן כדאי לעבור זאת רק אם יש סיבה ממש טובה. ילדי כיתות ב' עוברים אבחון קבוצתי לאיתור מחוננים ממילא, ובנך די קרוב לשם. מה בוער, בעצם? ליאת

אני אמא לילדה בת שמונה חכמה מוכשרת ומקסימה.יש איתה בעיה בכל הנוגע לביגוד ,היא מוכנה ללבוש טייטס בלבד המון דברים לא נוחים לה לטענתה הכל תמיד או קטן עליה או גדול ,חייב לשבת עליה בול.כל בגד שנקנה יוצר בעיה מחדש גם כשהיא מדדה לפני הקניה פתאום הוא לא נוח לה.שלא לדבר על נעליים שזה סיוט בפני עצמו.הארון שלה עמוס אך היא תבחר מס בודד של פריטים ותדבק בהם בלבד.בכל פעם שצריך להתלבש היא לא מוצאת את עצמה כלום לא נוח לה ולוקח לה המון זמן.הדבר מלווה בבכי ממושך צרחות והתפרצות זעם.כהורים הדבר מתסכל אותנו מאוד אנו רוצים לעזור לה.כמו כן היא סובלת מהזעת יתר בכפות הידיים והרגליים.ומתקשה לעמוד בקשיים ומצבי לחץ ולו הקלים ביותר ומרבה לבכות במצבים אלו.מה ניתן לעשות ולמי פונים?תו

שלום אופירה, הכתובת לבירור, ואולי גם טיפול, היא מרפאה בעיסוק, שתוכל להעריך האם קיימת בעיה בוויסות התחושתי-טקטילי (של העור והמגע). בעניין ההזעה בכפות הידיים - הכתובת היא רופא הילדים שלכם, שיוכל להפנות אתכם למומחה, בהתאם לפיתרון עליו תחשבו. שני הדברים (כל אחד לחוד ושניהם יחד) נושאים פוטנציאל מעיק ומעורר מצוקה פסיכולוגית, ולכן אני מעודדת אתכם לברר ולטפל. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

ליאת, כואב לי בלב... בא לי רוגע.... בא לי חום... בא לי הבנה.... בא לי שיראו אותי .... שייתיחסו אליי, לנפש ולנשמה שלי... בא לי פשוט חיבוק ולעצום עיניים בתוכו...  

שלום ריקי, כולנו זקוקים לחסד/ נתן זך כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע. לרכוש חום לא בכסף, לרכוש מתוך מגע. לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל. כמו שמש שזורחת, כמו צל אשר נופל. בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום. כולנו רוצים לתת רק מעטים יודעים איך. צריך ללמוד כעת שהאושר לא מחייך, שמה שניתן אי פעם לא ילקח לעולם. שיש לכל זה טעם, גם כשהטעם תם... בואי ואראה לך מקום שבו עוד מאיר אור יום. כולנו רוצים לאהוב, כולנו רוצים לשמוח. כדי שיהיה לנו טוב, שיהיה לנו כח. כמו שמש שזורחת... לפעמים, המשוררים מדייקים במעט מילים את החוויה של כולנו. ומה כבר אפשר להגיד טוב יותר מנתן זך? היי חזקה ליאת

שלום, רציתי לשאול האם זה תקין ששני אחים ישנים יחד באותו חדר במיטה זוגית? הגדול בן 9 ואחיו בן 6 תודה על התשובה

שלום רב, במצב האופטימלי הרצוי, לכל ילד יש מיטה משלו, המאפשרת לו נוחות, פרטיות ושקט מהסחות וגירויים בשעת המנוחה והשינה. לפעמים, המצב הרצוי אינו אפשרי, ובשל אילוצים כאלה ואחרים ילדים נאלצים לחלוק גם את מיטתם. אם אין ברירה, וזאת המציאות שלכם, אני מציעה להקפיד על שמיכות אישיות (יותר פרטיות), ולהשתדל לאפשר לילדים מיטה נפרדת מאימתי שהבן הבכור יגיע לתחילת גיל ההתבגרות (11-13). ליל מנוחה ליאת

היי, יש לי ילד בן 4,ויש לי בעייה איתו בעניין הגמילה. הילד מתחיל לעשות קקי התחתונים ולא ניגש לאסלה..רק אחרי שאני מריחה אז אנחנו הולכים לשירותים ותמיד עושה .שמתי לב שאם הילד לא עסוק הוא ישר הולך לאסלה ועושה בשירותים.כאשר הוא משחק במחשב ..וכנראה מפחד שיתפסו לו את המחשב הוא מתאפק..ומפספס קצת. איך אני יכולה לשנות את ההתנהגות הזו כי אני רק מבחינה בה אחרי הפספוס... כבר ניסיתי להסביר לו בצורה יפה שלא צריך להתאפק ואם אתה מרגיש שזה יוצא אז תלך לשירותים אני אדאג שלא התפסו לך את המחשב.. מה עלי לעשות?

שלום רב, שווה לנסות לבסס זמני ישיבה קבועים על האסלה, אולי כחלק מפעילות נעימה של דפדוף בעיתונים צבעוניים או ספר ילדים, כך שעשיית הקקי לא תיחווה כהפסד זמן משחק, אלא כזמן נעים, מנוחה או 'יצירה', איתך או בלעדייך. אם כבר קרה ה'פספוס', נסי לעודד אותו להחליף לבד את התחתונים והמכנסיים, כדי שאולי הטרחה שבדבר תעודד אותו להיגמל מההתאפקויות. בכל מקרה, אל תיכנסו למאבק סביב זה, שכן עיסוק יתר בנושא עלול להחריף את המצב, וליצור בעיות משנה כמו קלקול ביחסים, מאבקי כוח. או פגיעה בדימוי העצמי. בהצלחה ליאת

גדלתי בבית קשה ואלים. בילדותי ובגילל ההתבגרות אפילו עוד בשנות ה20 לחיי. אבא אלים כלפי אמא וכלפי וכלפי אחי. גם אמא הייתה אלימה כלפינו. גדלנו בחרדה ובפחד. במכות ובאיומים. יחד עם זאת הייתה המון אהבה בבית. נתינה ועשייה רבה עבורינו הילדים (חיינו במצוקה כלכלית והורינו עשו הכל בכדי לקדם אותנו. לפרנס ולסייע ללמןודינו- יחד עם האלימות והטרור- קצת מנוגד...) כעת בחיי הבוגרים אני בת 32, אני מזה שנים עסוקה בשאלותלגבי העבר. בטראומות ובחוסר הבנה מה היה שם. הדברים משפעים עלי ביום יום. אני מפחדת מהרבה דברים בחיים. אני נמנעת מלעשות מהלכים שדורשים מחוייבות (בעיקר בנושא עבודה וקרירה- על אף שי שלי תואר ראשון בהיצטיינות ולמדתי לימודים רבים וכן אני עוסקת במקצועות רבים, איני מתפקסת. אני חוששת לעשות מה שאני רוצה. או נמנעת לומר לעצמי מה באמת אני רוצה. אני נבהלת מהכשלון. ועוד יותר נבהלת מההצלחה. אני בטיפולים פסיכולוגים ארוכי טווח מאז גיל 20 . מודעת לדברים יודעת להגדיר לנתח ולחקור. אך עדיין הפחד והחרדה לעיתים משתלטים ומקשים על חיי. רציתי לשאול האם אלה תופעות שקשורות לסיפור העבר? האם יש בכוחי לשנותם? האם ישנם סיפורים דומים שאת מכירה . או שאת יכולה להפנות אותי לחומר קריאה שיול לסייע לי. אני חושבת שבעיקר אני זוקה לקבלה של עצמי בנמצב ולאמונה שאפשר למצוא דרך לחיות אחרת ולהתגבר. אשמח לשמוע את דעתך יום מוצלח ורוגע ובשורות טובות תודה

שלום רות, הסיפור שלך מספק לנו הזדמנות (נדירה בפורום שלנו) "לקפוץ קדימה בזמן", ולהיפגש עם תוצאותיה של הורות אלימה מנקודת מבטו של הילד שבגר. אני שמחה לשמוע שאת מצליחה לסייע לעצמך בליווי ותמיכה של טיפול פסיכולוגי, וממשיכה להיאבק בשדים מעברך. זו עבודה ממושכת ומאומצת, אני יודעת. הגם שילדים מוכים נחשבים - סטטיסטית - כקבוצת סיכון למגוון בעיות פסיכולוגיות (דימוי עצמי פגיע ושברירי, דפוסי כניעה וריצוי, קהות רגשית, התפרצויות אלימות, קשיים בינאישיים בכלל וקושי לבטוח באנשים בפרט, ועוד...), אני מאמינה שאפשר לנצח את מה שנראה לעיתים כגזירת גורל, גם אם זה כרוך בהשקעת משאבים עצומה. בעבודתי, אני נפגשת שוב ושוב עם אנשים המנסים להתנער מלפיתתו ורודנותו של העבר, נפעמת מיכולתו של החלק הבריא להצמיח ענפים רעננים וירוקים גם אחרי טראומות ילדות קשות. זה בהחלט אפשרי, גם אם לא מוחק את רישומם של האירועים הקשים מן העבר. יש הרבה מאד חומר כתוב על ילדים מוכים, על משפחות אלימות ועל תכניות התערבות משקמות. תוכלי לנסות תחילה באתר המועצה הלאומית לשלום הילד. בעיני, מוטב להניח למידע ה'יבש', ולהתמקד בעבודה עצמית על הסיפור הפרטי והמיוחד שלך, אותו תוכלי לספר מחדש, ולרקום לו המשך וסוף טוב של תקווה והתגברות. בהצלחה ליאת

שלום. בעלי ואני מתכננים לנסוע לניו יורק לעשרה ימים בדצמבר (עד אז הילד שלנו יהיה כבר בן עשרה חודשים). זהו הילד הראשון שלנו ותכננו להשאירו חמישה ימים עם הסבא וסבתא מחיפה וחמישה ימים עם הסבא וסבתא מגבעתיים. שאלתי היא - האם בגיל זה הדבר יחשב כנטישה עבור הילד? האם הוא מבין? האם זה יכול לגרום לו לטראומה? אני מודאגת ורוצה לוותר בכלל על הנסיעה... אשמח לתשובה מהירה. תודה רבה!

שלום רב, מבחינה התפתחותית, בנך יהיה בגיל הכי בעייתי בהקשר של פרידה. בגיל זה הוא טרם רכש "קביעות אובייקט", כלומר - מה שנמצא מחוץ לטווח ראייתו/השגתו אינו קיים, ואין הבנה לכך שהוא יכול לחזור. ההיעלמות נחווית כאובדן ממש. בגיל זה, ההורים הן הדמויות המשמעותיות והמועדפות ביותר על התינוק, שכבר למד להבחינם מכל האחרים. לא ציינת היכן אתם גרים, אך מאחר שבין חיפה לגבעתיים יש מרחק סביר, ברור שלפחות אחד מזוגות הסבים אינו מטפל ופוגש את התינוק על בסיס יומיומי, ולכן זה יכול להיות קשה מאד - לו ולהם. אין פירוש הדבר שהנסיעה בהכרח תמיט על בנך נזקים לטווח הארוך, אך אם שאלת - זו האמת: זה הגיל הכי לא מתאים לעזיבת התינוק! :-(( ליאת

הילד התחיל גן עיריה (בלי אף ילד שהוא מכיר), ןמאז (3 ימים מלאים ועוד 2 חצאי ימים) פשוט מסרב לאכול בגן ובצהרונית. ממש כלום. מאז שהתחיל ימים שלמים הוא גם לא רוצה ללכת לגן (גם הגן וגם הצהרונית עם צוות מעולה). רק היום הצלחתי להוציא ממנו למה הוא לא רוצה ללכת לגן: כי ילד אחד אמר לו "פויה" ו"לך מכאן". אמרתי לו שלא ישים לב ושישחק עם ילדים אחרים, אבל זה רק גרם לו לבכות יותר, וכל זה חזר על עצמו כמה פעמים. נוצר פה גם מעגל כי בגלל שהוא לא אוכל בגן כל אחר הצהריים הוא חלש ורק עסוק בלאכול, כל שלא משחק עם ילדי הגן בגינה, למרות שמזמינים אותו. מ עושים?

שלום יעל, אני מזמינה אותך לקרוא את תשובותי הקודמות בנושא הקליטה בגן (למוניקה ולשיר). למרות שבמקרה שלך מדובר בילד גדול יותר, העקרונות המנחים דומים, אם כי הציפייה היא לכך שמשך ההתאקלמות יהיה קצר יותר. נסי לקבל בהבנה את חוסר התיאבון שלו, ולפצותו על כך בארוחות טובות לפני ואחרי הגן. להערכתי, לא צפוי לו נזק בריאותי ממשי ממספר ימים ללא ארוחת צהריים (בהנחה שהוא משלים זאת אחה"צ. ועוד משהו - הילד שלך נמצא כרגע במסגרת חדשה ומאתגרת עד לשעות אחרי הצהריים. ימי ההסתגלות, כמו שאת מבינה, מתישים אותו מבחינה פסיכולוגית, וגובים ממנו מחיר רגשי וגופני. הדבר האחרון שהוא צריך ורוצה בסוף יום כזה - הוא מפגש חברתי נוסף בגינת המשחקים. מה שהוא צריך זה אותך, את הפינה שלו, את ה'סולו' שלו בבית, מבלי להתחשב, להתחלק, לחכות בתור ולהתאמץ להיות נחמד לילדים אחרים. חיי החברה שלו מסופקים "עד מעל לראש" בגן ובצהרון. תני לו מנוחה בשעות שלאחר מכן, ואפשרי לו למלא מצברים לקראת אתגרי יום המחרת. בהצלחה ליאת

שמי עופרי יהב מחדשות מוצש מהתוכנית של דני קושמרו בערוץ 2. ואני מצלמת כתבה של 11 דקות על משפחות שמכורות לטלווזיה וקראתי בגוגל שאת התייחסת לנושא. אני מאוד אשמח לשתף אותך בכתבה כיועצת כמובן אבל אני חייבת בתמורה שתביאי לנו משפחה שעזרת לה להיגמל או משפחה שהיא עדיין מכורה לטלווזיה ואת עוזרת להם לשנות הרגלים. מאוד אשמח לשמוע מימך בהקדם האפשרי. הנייד שלי- 0505279990. תודה רבה

שלום עופרי, לא זכור לי שסיפרתי על ניסיונותי לגמול אנשים מצפייה בטלוויזיה. בכל מקרה, אני מודה לך על ההזמנה, אך לא אוכל לסייע במקרה זה. ד"ש לקושמרו ליאת

הי ליאת, טוב לא אכפת לי איך זה ישמע, אבל ממש בא לי להגיד את זה.. בחודש האחרון נעזרתי בך הרבה בפורום...גם כתבתי לך כמה הודעות ושיתפתי בדברים..התחלתי טיפול לפני כמה חודשים ומאז הכל השתנה אצלי, כל שבוע יש משבר חדש..אני מוצפת רגשות ופשוט התערערה לי כל הקרקע...הכל עולה.. ההודעות ששלחתי לך עזרו לי מאוד..הוצאתי את מה שכרגע אני עדיין לא יכולה להוציא בטיפול ולא לאף אחד אחר.. אפילו עזרת לי לעבור את השבוע עד שמגיעה הפגישה הבאה.. אני ממש נדהמת מכך שאת עונה לכל אחד בצורה כל כך מעמיקה ואישית (שזה נראה לי ממש קשה לעשות כזה וירטואלי) וזה רק משקף כמה את מיוחדת.. למדתי המון מקריאת ההודעות האחרות ותשובותיך..אפילו שזה על קטנים ואני כבר קצת יותר גדולה :) אני רוצה לאחל לך מלא מלא כוחות וסבלנות..אני פשוט מעריצה את החוכמה שלך... בשתי מילים- you rock!! :)

ואת לא מתארת לך עד כמה היא מיוחדת! ליאת, אחת ויחידה! יכולה להעיד על כך. ולך ליאת- תודה לאל שנן לי אותך!!!!

רוצה להוסיף ולומר שאני קוראת סמויה בד"כ. שלחתי לליאת הודעה ב14.8 ביום בו הילד שלי התחיל טירונות וחשבתי שאני עומדת להשתגע ובנוסף הרגשתי שאני חווה הכל מאוד לבד.ההודעה היקרה והטובה שליאת שלחה לי מלווה אותי לאורך כל הטירונות (נכון לעכשיו). כל יום אני קוראת אותה ומרגישה מסא'ז ללב. מרגישה שההודעה הזו נותנת לי כוח. לא אשכח לך ליאת לעולם את המעשה "הקטן" הזה שבשבילי היתה הצלה תודה שוב! שלכת

שלום רב, אני אמא לילדה בת שנה ושמונה ותינוק בן חצי שנה. בתי היתה במשפחתון קטן 4 בנות וכעת עברה לגן, היום הראשון עבר בקלות אך מהיום השני החלו קשיי פרידה, המלווים בבכי ורצון להיות רק על הידיים, המנעות מאכילה והרגעות לרגעים קצרים בלבד. ניסינו להיות איתה קצת יותר זמן, ארוחת בוקר בגן, טיול עם הילדים ואז להיפרד נראו סימנים חיוביים של רגיעה לפרקים אך שוב היא לא מרפה מאיתנו, תופסת אותנו פיזית ולא משחררת, בוכה המון. אני מכירה את ההתנהגות הזו גם המשפחתון הקודם אך לא בעוצמה הזו.ברור לי שעלינו לשחרר ועליה להתמודד בעצמה, אבל החששות שמלווים אותי הם היכן הגבול לומר שזה כבר מוגזם? שאולי היא "עוברת" משהו שלא חיובי לה? אולי הגן לא מתאים למרות שבדקנו היטב קודם ומבחינה הזו אין לי ספק.כמה זמן להיות עימה בבוקר? האם להיות איתה מס' ימים? אשמח להדרכה וכלים.כדי להקל על הקושי שלה. תודה רבה. שיר

שלום שיר, אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי למוניקה, מעט מתחתייך. אחזור על עיקרי הדברים בקצרה: עבור תינוקות ופעוטות, שתפיסת הזמן שלהם עדיין לא בשלה, ואשר נמצאים בתקופה המתאפיינת בחרדת זרים וחרדת נטישה - היעדרה של האם נחווה מבהיל, והפרידה נדמית כנצח. לכן, אין פלא שהקטנים בוכים, ומגיבים בנסיגה בימי ההסתגלות. כדי להקל עליהם, מוטב להקפיד על משכי זמן קצרים בפרידות, המתארכים בהדרגה. לא כל הגננות סבלניות לנוכחותן של אימהות בגן (לפעמים זה גם מקשה על הילדים האחרים), ולכן, הפיתרון אינו לשבת איתה בגן, אלא להקדים ולבוא לקחת אותה לפני תום יום ה'לימודים'. אפשר יהיה להאריך את השהות שלה בגן ככל שיתפתח הקשר שלה עם הצוות, ותגדל יכולתה לחוש בטוח במחיצתן. בברכה ליאת

שלום רב, ילדה בת 4, די רגועה , התחילה ללכת לגן ילדים, באה הביתה , מתחילה לשפוך עלינו עצבים, מקללת , יכולה להשפיל סבתות , סבות, אמרת מילים לא יפות להורים מה אתם ממליצות, מה דרכים להתמודד עם, ספרים, לינקים ?

שלום אנדי, ימי ההסתגלות לגן חדש עלולים לגבות לפעמים מחיר רגשי מהילדים, שיכול לקבל ביטוי בחוסר תיאבון, קשיי הירדמות, פחדים, עצבנות, חוסר סובלנות ("פתיל קצר"), ועוד. אם ההתנהגות שלה מאד בלתי אופיינית, הגיוני להניח שמדובר במשבר שיחלוף, ולא מוכרחים להגיב. אם, לעומת זאת, הדיבור הלא מכבד והקללות היו עוד קודם לכן, חשוב לפעול כדי להפסיקם. אני מציעה במקרה כזה לתדרך את הסבים, ולהגיב (אתם והם) באופן עקבי ולא מתפשר. בכל פעם שהילדה מדברת בגסות, בחוצפה או בזלזול, התרחקו ממנה (פיזית ומנטלית), ממש כפי שהייתם עושים לו השכנה שלכם דיברה אליכם כך. הרעיון הוא ללמד אותה (במעשים! לא בדיבורים) שבכל פעם שהיא תתנהג בחוסר כבוד, יהיו לכך תוצאות לא רצויות, והיא תרגיש לא אהודה, לא "מצ'ופרת", ולא מתוגמלת בכל אותם דברים כייפים שהורים וסבים יודעים ואוהבים להעניק. כמובן שבכל פעם שהיא מתנהגת יפה, חשוב לציין זאת, ולהזכיר כמה נעים לכם איתה כשהיא 'כמו גדולה'. והערה קטנה לסיום. ילדים בני ארבע (גם החכמים שבהם) עדיין לא ממש מבינים את משמעותן של מילים גסות וקללות. הם למדו להשמיע אותן כדי לגרום למבוגרים להגיב. כאשר אין קהל שמתרשם מהקללות, הילד מוותר עליהן בדר"כ די מהר, כי אין לו שום רווח מהסיפור. נסו לא להיעלב כ"כ מכל שטות שנאמרת, ופחות להגיב. לפעמים די בכך כדי להכחיד את הנטייה לקלל. בהצלחה ליאת

שלום ...לפני שבוע בני נפגש עם חבר מהכיתה והראה לו קטע מסרט אימה....מאז החיים שלנו ושלו הפכו לסיוט אחד גדול. מילד שמח ועצמאי הוא נהפך לתלותי...הוא נהפך לילד רציני והכי גרוע זה בלילה הלילות פשוט סיוט...לא נירדם לפני 1 בלילה כל שניה קם..יש לציין שאחיו בן החמש ישן איתו בחדר.  אנחנו מסבירים לו שסרטים כאלו אין במציאות וכל המאמצים פשוט לשווא. אנחנו גרים באשקלון ומהזעקות הוא מאוד פוחד...לחדרים שאין בו איש הוא לא ניכנס...ובטח ובטח לא עולה לקומת החדרים כשאין איש בקומה. בלילה הוא מקפיד לסגור את דלת חדר השירותים ...אני מודעת לכך שהוא צריך טיפול ולא יודעת כל כך לאן לפנות.... הילד הוא ילד מבריק ומצטיין בלימודים תמיד מרגיש חלש לילד החברים....אין לו כל כך הרבה חברים....הוא ילד מאוד טוב ואני מרגישה שהמצב מדרדר אחורה בשבוע האחרון....אודה לך על תשובתך

שלום רינת, אישיותו של ילד/אדם אינה משתנה (מעצמאי לתלותי) בשבוע אחד, ואפילו לא בעקבות סרט אימה. ילד שמח ועצמאי נותר כזה, גם אם ראה סרט מפחיד, וכתוצאה מכך התעצמו החרדות למשך מס' ימים. אם, לעומת זאת, קיימת אצלו תשתית חרדתית, בעיות חברתיות, וחוסר ביטחון - מן הראוי להתייעץ ולשקול התערבות טיפולית. עד אז, אני מציעה להישאר רגועים ונוסכי ביטחון, להיות זמינים עבורו, ללא ביקורת או שיפוטיות. אל תתעקשו שיעשה דברים נגד רצונו, ועם זאת, אין צורך "לכופף את הגבולות" מחמת הפחדים. נסו לשמור על שגרה ככל האפשר, ולא "להשתתף" בחרדה שלו. בברכה ליאת

שלום, בתי בת 1.5, השנה הכנסנו אותה לגן פרטי לפני כן הייתה איתי או עם מטפלת.יומיים הראשונים בגן הייתי איתה. מיום השלישי לא נתנו לי להיות איתה.מהבוקר שאני שמה את הילדה היא בוכה ומקיעה עד שאני באה לקחת אותה אחרי 3.5 עד 4 שעות,הילדה מוטשת.נאמר לי על ידי הגננת לא להישאר איתה יותר מידי זמן להיפרד מהר.איני מסוגלת לראות אותה סובלת,אשמח לקבל את הנחייתך.

שלום מוניקה, אם בחרת להכניס את ילדתך למסגרת גן, עליך להביא בחשבון קשיי הסתגלות ותגובות רגשיות עזות. כדי להפחית מתחושות המצוקה, נדרשת הדרגתיות. לכן, זה לא מספיק שהיית איתה יומיים בגן. מרגע שהתחלת להשאיר אותה לבד, חשוב להקפיד על פרידות קצרות. זכרי שעבור תינוקת כ"כ צעירה, יום שלם הוא נצח נצחים. אין לה כל תחושת זמן, ובשבילה יום שלם בלעדייך זה כאב בלתי נסבל. התחילי משעה-שעתיים, ועלי בהדרגה בשעה או שעתיים בכל פעם. זה נכון שאת משלמת על יום מלא, אך בריאותה נפשית של התינוקת חשובה יותר בשלב זה. אז נכון, פרידות מהירות וקצרות, אבל לחזור לקחת אותה לאחר שעה או שעתיים. הדרגה וסבלנות... בהצלחה ליאת

שלום רב, בני היה מרביץ ללא סיבה עד גיל 3.5 אחריי שיחות גורפות ושיטות והתייעציות וכל מה שאפשר לעשות הילד ירד בהדרגה , אך חזר בתחילת השנה(לפניי ימים ספורים) לגן חדש עירייה -טרום חובה ומהיום הראשון מכה לא מעט-אני רוצה לציין שהוא מכה כרגע עם סיבה!.את האמת אני לוקחת את זה מאוד מאוד קשה ושיחות עימו לא עוזרות .האם פסיכולגית קלינית יכולה לעזור לגיל 4? את מציעה לקנות צעצוע "נחום תקום" ?

שלום רב, פסיכולוגית קלינית בהחלט תוכל לסייע כאן, ולטעמי בדרך של הדרכת הורים (ולאו דווקא בטיפול פרטני לילד). באופן אישי, איני נוהגת להמליץ על בובת "נחום תקום", כי בעיני יש בה מסר שיכול במקרים מסוימים להנציח התנהגויות אלימות. זה מתאים במקרים מאד מאד מסוימים, ולילדים עם בעיות מאד ספציפיות. במקרה של ילדים חסרי גבולות או מתקשים במצבי תסכול - אני מעדיפה הדרכת הורים. בהצלחה ליאת

שלום לך הבן שלי בן 5 ו 8 חודשים הוא כבר לא מנשק אותי והוא לא מסכים שאני אנשק אותו ?? תודה... אתי

שלום אתי, למרבה המזל, יש המון דרכים שונות להביע אהבה, ונשיקה היא רק אחת מהן. יש לא מעט ילדים ששונאים נשיקות, והם שונאים זאת אף יותר, אם מנסים לנשק אותם בכוח או להכריח אותם לנשק מישהו אחר. הניחי לזה, ותני לו להביע את אהבתו בדרך שלו. אולי כשתוותרי, זה יגיע לבד... בשמחות ליאת

שלום, לצערנו רק היום הודיעו לנו שישנו מקום נוסף בגן טרום טרום חובה שרצינו, בננו כבר התחיל את תהליך ההסתגלות בגן הפרטי בו הוא ביקר בשנה האחרונה (אומנם עם גננת חדשה) רוב חבריו הבוגרים לגן כבר לא נמצאים בגן זה וכמו כן שכבת הגיל קטנה ממנו. חשוב לציין שהילד מאוד מפותח שכלית וקוגניטיבית אבל מבחינה רגשית יש לו קשיי הסתגלות. האם לבצע את המעבר לגן העייריה או להשאיר אותו שנה נוספת בגן הפרטי (חשוב לציין שיש אח נוסף בדרך) תודה מראש

שלום שרית, אם מכל בחינה הגן העירוני עדיף, אפשר להעבירו עדיין לשם, ולסייע לו בתהליך ההסתגלות. מאחר והוא ממילא בתהליך קליטה, בעיני זה עדיין לא מאוחר. בהצלחה ליאת

הילדה שלי בת 9 יש לציין שלפני 3 שבועות התחלתי לה טיפול בהמלצת פסיכיאטרית של כדורים שנקראים פבוקסיל יש לה בעיות כפיתיות חרדה אי הבדלה בין מציאות לדימיון ושקרים קנתי לה רימל לריסים כי לא רצתי מרד והסכמנו שזה רק לאירועים מאד מיוחדים מסתבר שלושה ימים היא מחביאה את הרימל באמבטיה וכל בוקר שהיא מצחצחת שניים ומסדרת את השיער עם דלת סגורה ואמא אני עושה לך הפתעה אמא אני מסדרת את השיער וכשראיתי ושמתי לב שזה לוקח הרבה זמן פתחתי את הדלת כמובן שלא ראיתי לא רימל ולא כלום אבל כן התעקשתי לחפש ומצאתי אותם מוחבאים לקחתי את הרימל והחרמתי אותו אמרתי לה שאין יותר רימל וזה לא מה שחשוב שהיא שמה או לא אילא שהיא פגעה באמונה שלה בי שיקרה אותי במשך כמה ימים וזה חמור אחרי שעה היא באה ואמרה שהיא רוצה לזרוק את הרימל ושהוא לא שווה את זה שהיא פגעה בי ובאמון שלה בי אני לא יודעת אם זה מתוך כוונה אמיתית או לא אני לא יודעת במה היא עוד משקרת או לא ןאני יודעת שהכדורים אמורים להשפיע עוד שלושה שבועות ואני לא יודעת אם הכדורים האלה מסדרים את הנושא הזה של השקרים החרדה והכל אני אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות אבקש את חוות דעתכם בנושא תודה

שלום צביה, אם קנית לבתך בת ה-9 רימל לריסים, מדוע אינך מרשה לה להחזיק אותה בחזקתה, בין החפצים שלה? אחרי הכל, ממילא תוכלי לראות אם היא התאפרה או לא, ולכן אין טעם לבלוש אחריה. לא מזמן (אולי בהשפעת פרשיית מרגול) משעתי מישהו אומר, שאם רק נחפש, נמצא אצל כל אחד מאיתנו 'עבירה' כלשהי. כאשר את בולשת ומחפשת היכן תוכלי לתפוס אותה בשקר - בוודאי שתמצאי משהו, פשוט בגלל שכולנו משקרים פה ושם. בדרך כלל, השקרים הקטנים שלנו אינם משקפים אישיות קרימינלית, אלא ניסיון לא להסתבך בצרות. להערכתי, אם בתך סובלת מחרדה ומבצעת טקסים כפייתיים, בהחלט יכול להיות שסידורי הבוקר במקלחת מאחורי הדלת הסגורה כוללים גם התנהגויות כפייתיות. אין בזה שום דבר נורא, וסביר להניח שהשפעתה המיטיבה של הפבוקסיל (תרופה מצויינת) תסייע גם בהפחתת התנהגויות אלה. בברכה ליאת

הבן שלי נושך את עצמו ביד מתי שמשהו מרביץ לו, מתי שהוא רוצה משהו ולא מקבל אותו מיד, מתי שמקבל מכה, מתי שמבקשים ממנו לעשות משהו והוא לא רוצה. מתי שפזרו לו את המשחק שבנה, שנגעו לו בחפצים שלו. מה עושים? תודה מראש

שלום רבקה, לא ציינת בן כמה בנך, ואני 'מנחשת' שהוא פעוט בן שנתיים-שלוש. בגיל זה יכולתם של הילדים לווסת רגשות תסכול ואכזבה מוגבלת עדיין, ולכן נראה לא פעם התנהגויות שמטרתן הרגעה עצמית. התנהגויות של פגיעה עצמית יכולות, למרבה הצער, למלא פונקציה כזו, אך הן יוצרות כאב ונזק גופני, ואינן מקדמות התמודדות 'בוגרת' ויעילה עם סערת הרגשות. לכן, אני מציעה להתעלם מההתנהגות הזו (כדי שלא ירגיש שאת נבהלת מזה וממלאה את רצונו), ובמקביל, לסייע לו להירגע בדרכים אחרות. "אני רואה שאתה נורא כועס, אבל עכשיו חייבים ללכת להתקלח. אתה יכול לבכות כרגע וזה בסדר. אם תרצה, אחרי המקלחת נעשה משהו נעים יחד" או - "אני רואה שהתפרק לך כל מה שבנית. זה באמת מעצבן נורא. כשתגמור לבכות ולכעוס, אתה מוזמן לראות איתי ביחד את התכנית שאתה אוהב. זה בטח יעזור לך קצת". מעבר לאמירות הללו, אל תתייחסי לנשיכה ביד, ואל תנסי למנוע אותה באופן ישיר. בברכה ליאת

ביתי בת 8,כמעט 9,החלה לפחד בלילה,היא מנצלת את העובדה שאביה נרדם כל יום בסלון ופשוט באה לישון איתי,היא טוענת שהיא מפחדת מגנבים,היא מזמינה וישנה אצל חברות מידי פעם,בפעם האחרונה שישנה אצל חברה,היא בכתה בלילה במיטתה, המשפחה סימסה לי כי היה כבר 2 בלילה,ראיתי את ההודעה רק שעתיים אחרי שנשלחה,כך שהיא נרגעה והמשיכה לישון שם לאחר שהאמא של חברתה הרגיעה אותה.מה עושים.אמא

שלום רב, המענה צריך, לתפיסתי, להיות בשני ערוצים. האחד, הרגעתי - כלומר, לתת הסבר מניח את הדעת על מעגלי השמירה עליה (פלדלת, סורגים, כלב בחצר, מערכת אזעקה, אנחנו ההורים, המשטרה, ולמעשה כל מה שיכול לתת לה תחושת ביטחון כנגד גנבים ופריצה הביתה). מנגד, אין לאפשר 'רווחים' מהפחד, ולכן גם לא כדאי לאשר לה לישון במיטתך (בלי קשר לשאלה איפה אבא ישן). כאשר היא פוחדת, הגיעו אתם אליה, ועשו הכל כדי להרגיעה במיטתה, גם אם זה ייקח קצת זמן. מרגע שמיטת ההורים נכנסת לתמונה, קשה מאד לגייס את הילד להתמודדות והתגברות, כי הפיתוי גדול מאד. אם בעלך נוטה להירדם כל יום בסלון, אפשר להציע שהוא זה שירדים אותה במיטתה (ובדרך ינמנם קצת גם הוא...). לסיכום, פחדי הילדות הנורמליים הללו חולפים בדרך כלל מעצמם, בתמיכתם המכילה של ההורים, ואם אינם מזכים את הילד בתגמולים מיוחדים. בהצלחה ליאת

בני בן 3.5 ילד רגיש מאוד סף התסכול שלו נמוך ובדברים שאינו מצליח נוטה לבכות ולהתפרץ לאחרונה לאחר שעושה את צרכיו ואני מנקה לו הוא טוען בתוקף שהוא עדין מלוכלך ודורש בעקשנות ובכעס להמשיך בפעולת הניקיון למרות כל ההסברים והשכנועים שהוא כבר נקי מה עושים במצב זה ומה הסיבה לתופעה?

שלום דקלה, יכול להיות שמדובר בסוג של רגישות תחושתית, שגורמת לו להרגיש שמשהו עדיין מפריע לו גם לאחר שניגבת לו את הטוסיק. אפשרות נוספת היא "איסטניסטיות" - צורך כפייתי בניקיון, שקשור לאמונה שלו שקקי זה דבר מלוכלך ודוחה. אני מציעה לעשות הכל כדי להעביר אליו את האחריות לניקיון שלו. בהתחלה תוכלי להניח לו לנגב רק את הפעם השניה, ובהדרגה להניח לו לנגב בעצמו מלכתחילה. בגיל שלוש וחצי הוא כבר מסוגל לעשות זאת לבד, ויכול להיות שהחשש שלך מהאפשרות הזאת, גם הוא חלק ממה שמתדלק את האובססיביות שלו. ל-ש-ח-ר-ר ! :-) ליאת

היי, קפצתי לבקר..מה שלומך? אולי את זוכרת לפני כמה שנים הדר רשמה בפורום או שלחה לינק על קטע שנקרא לדבר, זוכרת? אך אני מאתרת אותו...? תודה

שלום יקירתי, נחמד לראות אותך ככה פתאום... אני לא זוכרת על איזה קטע מדובר, אך תוכלי לנסות להקליד בחלון החיפוש בפורום את המילים שאת זוכרת בשדה של הנושא והתוכן, או להקליד "הדר" בשדה של המחבר, ולדפדף ברשימה שתופיע לך. נו באמת, חיית מחשבים שכמוך בוודאי יכולה לחשוב על פיתרונות יעילים... מקווה שאת בטוב ליאת

לא הצלחתי לאתר..לכן רשמתי חשבתי שאולי את במקרה זוכרת.. אני בסדר גמור הסטטוס המשפחתי השתנה..(-: בכל זאת עברו כמה שנים.. מקווה שאצלך הכל בסדר

הי ליאת אני בת 22 ובחודש האחרון ירדתי במשקל, בערך ארבעה קילוגרמים..לא עשיתי דיאטה ולא שום דבר..פשוט ירד לי התיאבון..כששמתי לב לזה שירדתי במשקל, בערך לפני שבוע וחצי- שבועיים, אז כאילו פתאום נהייתי מודעת לזה ועכשיו אני מפחדת להשמין בחזרה ואפילו בא לי להמשיך לרזות (אני שוקלת 56 והגובה שלי הוא 1.70) ואני מרעיבה את עצמי..לא אוכלת כלום (רק שותה מים) עד הערב..ובערב אני אוכלת ארוחה אחת...וזהו ככה עד למחרת...בגלל זה אני חלשה כל הזמן ובלי אנרגיות בכלל...אבל אני לא רוצה לאכול..אני יודעת שאני חייבת ובגלל זה אני אוכלת את הארוחה האחת ביום, כדי להצליח לתפקד..הצורך והרצון לאכול מרתיחים אותי ולא בא לי שהם יהיו לי יותר! רציתי לדעת האם זו תחילתה של הפרעת אכילה? או משהו אחר... תודה רבה

שלום בילבי, זה בהחלט לא נשמע טוב. הרעבה עצמית אינה דרך לרזות, אלא דרך לפגיעה באיכות החיים ובבריאות הנפשית. פני לעזרתה של תזונאית, שתרכיב לך תפריט מאוזן ובריא, שיאפשר לך להישאר במשקל רצוי מבלי לשלם על כך מחירים פיזיולוגיים ופסיכולוגים. אם הרצון לאכול מעורר בך זעם, מן הראוי לברר את התופעה גם במסגרת טיפול פסיכולוגי, ולהבין את המקור האמיתי לכעס. פני לעזרה, ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה ליאת

שלום, שאלתי על ילדי בן 2.8 שמרבה לומר לי ולבעלי ולסבתא וסבא שהוא אוהב אותם -זה יכול להיות כמעט עד 10 פעמים ביום וסתם ככה אני לא חושבת שהוא מביע מצוקה -כל שהיא או שהוא לחוץ או חסר ביטחון -פשוט אנחנו לפעמים מתייחסים ועונים לו גם אני או שלפעמים נותנים חיבוק או שאומרים שזה ברור שאתה אוהב אותנו -אבל האם זה צריך להעיד על משהוא או על מנורה אדומה אודה לך מאד

שלום שני, חזרה אובססיבית על הביטוי "אני אוהב אותך" יכולה לרמוז (אולי!) על הצורך לר?צות אתכם ולהחניף לכם, כדי לזכות בתגמול אמיתי או מדומיין, או כדי להימנע מקונפליקט וכעס (אמיתי או מדומיין). אפשרות נוספת קשורה לחשיבה המאגית של הילדים, ולאמונה שלמילים יש כוח ("אם אגיד כך וכך, יקרה - או לא יקרה - כך וכך..."). אני מציעה להגיב רק פעם אחת ("זה נעים לי לשמוע שאתה אוהב אותי, גם אני אוהבת אותך"), ובשאר הפעמים לנסות להתעלם, או להגיב בהנהון קצר ("אה-הה"). אם הוא ישאל למה את לא מגיבה, תוכלי לומר שאת כבר יודעת שהוא אוהב אותך, ולכן אין צורך לחזור על כך שוב ושוב. את ביטויי האהבה שלך, מוטב גם כן לשמור להזדמנויות ספונטניות אחרות, שלא קשורות להכרזות שלו. את מוזמנת לדווח אם יהיה שינוי. בהצלחה ליאת

תודה רבה את פשוט מעולה!! אני שמחה לשאול אותך

בתנו בת שנתיים וחודש, ילדה מאוד חכמה, בעלת אינטליגנציה רגשית גבוהה, הרבה שמחת חיים. אנו מעט מודאגים מכיוון שקשה לה להפרד, ברגע הפרידה היא מתחילה לבכות אך יש לציין שהבכי אינו אורך זמן רב. כלומר, אם אנו יוצאים מהבית ומשאירים אצל הדודה, היא בוכה כשאנו הולכים אך אחרי מספר דקות היא נרגעת וחוזרת למשחק ולעיסוקיה השונים. שגרת יומה די קבועה- בבוקר גן ובצהריים היא נמצאת עמי ועם אחיה הגדול. עניין הבכי קיים בסיטואציות שונות בשגרת היום- בבוקר בגן, אחה"צ אם עוזבים למספר דקות ומשאירים אצל סבא/סבתא/דודה וכו'. אנו לא "נכנעים" לבכי- כלומר מודיעים מראש על הפרידה שהולכת להיות, שנחזור גם- נשיקה על הלחי ואומרים שלום. ממה יכול לנבוע הבכי?

שלום רב, יש ילדים שגם בגיל שנתיים (ואף יותר) מתקשים לשאת את עוצמת הרגשות המתעוררים במצבי פרידה. לפעמים, משהו בתגובתם של המבוגרים לבכי יכול לספק רווח משני מה'סצינה', ולפעמים לא. אם הילדה נרגעת מהר לאחר הפרידה, יש בכך כדי להעיד על כוחות, ועל יכולת טובה להיעזר ולסמוך על המבוגרים האחרים בסביבה. אלה כישורים טובים, המעידים על בריאות נפשית, ולכן (ככל שעולה מהתיאור שלך, וככל שניתן להעריך מרחוק) אין סיבה לדאגה. זה יעבור ליאת

שלום, יש לי ילד בן 5.5 בגן חובה. לאחרונה הילד חוזר כל הזמן על המשפט "אני לא רוצה להיות בן 6, לא רוצה יותר להתבגר, רוצה להישאר צעיר ולהמשיך להיות בגן, תבטיחו לי שלא אהיה בן 6" יש לציין שכאשר מנסים להסביר לו שכולנו מתבגרים, הוא לא מוכן לקבל זאת ופורץ בבכי. אני רואה שהדבר ממש מציק לו ולאחר שיחות איתו הבנתי שעליה לבית ספר בשנה הבאה מאוד מלחיצה אותו. הוא חושש שלא יצליח וכתוצאה מכך המציא לעצמו פתרון - "אני אשאר בן 5.5". מה עלינו לעשות, איך לטפל בביעה, אני רואה שהילד ממש חרד וסובל. תודה

שלום ז'אנה, לפעמים, חרדה כ"כ גדולה סביב הישגים והצלחה אקדמית, משקפת ציפיות הוריות המשודרות לילד ישירות או בעקיפין. חשוב לשים לב למסרים שמקבל הילד בבית, ולעמדה שלכם כלפי הצלחה אקדמית. נסו להרפות מהנושא לחלוטין, ולהימנע מהתייחסות מיוחדת להישגים, ניצחונות והצלחות. אם הוא מעלה את הנושא מיוזמתו, נסו לגייס הומור אבסורדי, ולומר לו שיוכל להישאר בגן כמה שירצה, גם כאשר כבר יהיה אבא... אפשר להמציא סיפור מצחיק, על ילד שנשאר כל החיים בגן, וגדל וגדל וגדל, עד שהכיסא הקטן בגן נשבר תחת כובד משקלו... אני משאירה לכם את העונג שבהמצאת העלילה, רצוי יחד עם הילד, עד שהנושא יעובד, וה'עוקץ' המפחיד ייעלם. בברכה ליאת

תאומים זהים - שניהם סובלים מחרדה שהולכת ומתפתחת, מגיל ינקות ממש, החל בחרדה מזרים, התפתח לחרדה ממקומות סגורים, ולחרדה מגרמי שמיים. כיום אצל האחד - התמקדות בהיגיינה - שהיות ארוכות בשירותים ובמקלחת, ובחרדה משמיעה של מילים גסות (צנזורת יתר). אחיו סובל מתסמינים דומים (מלבד בנושא ההיגיינה) במידה מעט פחותה. בתקופות קשות מגיע עד כדי הקאה. האם חיוני להגיע לטיפול בגיל צעיר? האם סובלנות והכלה הורית, יוכלו לעזור כדי להגיע להכחדה או להחלשה של החרדות?

שלום יעל, המצב שאת מתארת מוגדר כבר כבעייה הדורשת טיפול, שכן קיימת פגיעה תפקודית ומצוקה ניכרת לילדים ולסביבתם. גיל 11 אינו צעיר מדי לטיפול, והציפייה היא שהם יוכלו להיעזר, ללמוד לשלוט בחרדה, ולהחזיר לעצמם איכות חיים. פנו לפסיכולוג ילדים קליני. הסובלנות וההכלה ההורית בהחלט נחוצות, והן יהיו חלק בלתי נמנע מהטיפול. בהצלחה ליאת

הי ליאת, יש לי שאלה ממש מוזרה.. אני בת 23 אני בטיפול כבר מספר חודשים.. המצב הרגשי שלי בזמן האחרון לא כל כך טוב..אני שקעתי בתוך עצמי...כאילו נכנסתי לתוך בועה כזאת.. עצבנית כל הזמן...אבל מצד שני יש משהו בי שכל כך צריך ושלפעמים פשוט כואב לי.. לאחרונה, בא לי למצוץ אצבע..זה קורה כשאני שוכבת במיטה..עצובה..בתור ילדה קטנה אף פעם לא מצצתי אצבע.. אני לא מבינה מאיפה זה בא...ולמה זה...זה מלחיץ אותי.. חשוב להגיד שאני עוצרת מעצמי לעשות את זה..זה רק מחשבות וצורך כזה שמגיע כל פעם.. תודה רבה מאוד

שלום ליאל, מציצה ויניקה הן פעולות המרגיעות את התינוק, בהיותן נקשרות עם נוכחותה המזינה והמיטיבה של האם. אנשים מבוגרים עשויים למצוא נחמה באמצעים אורליים דומים (עישון סיגריה, אכילה או שתייה "רגשית"), בעיקר במצבים הטעונים ברגשות עוצמתיים. אני מניחה שזה מה שקורה גם לך, ולא מוכרחים להיבהל. ממליצה לך לשתף את המטפלת שלך, להתמקד ברגשות המציפים אותך כרגע, וללמוד לווסת אותם בדרכים יעילות ובוגרות. אני מניחה שכאשר תגבר יכולת העמידות שלך, יפחת הצורך להתנחם ע"י המציצה. בברכה ליאת

הי ליאת, אני מרגישה ממש רע.. אני עצובה מאוד.. אני מרגישה שלאט לאט אני הופכת להיות בלתי נראית בעולם הזה...ולא נראה לי שלמישהו אכפת.. כולם חיים את החיים שלהם ולא עוצרים שניה אחת להסתכל..לראות..לראות שלא טוב לי.. גם המטפלת שלי..תסבירי לי למה אני צריכה להיפתח בפניה (שזה הדבר הכי קשה שיש) ואז היא פשוט עוזבת אותי לשבוע שלם...ואז בפגישה הבאה היא מצפה ממני שוב לדבר ולספר ולהיפתח בפניה...למה לי לעשות את זה? היא נעלמת לי בדיוק כמו כולם... לאף אחד לא באמת אכפת...

שלום מימי, תחושות הבדידות שלך מגיעות ונשמעות בהחלט. זה בוודאי מכאיב, מתיש ומייאש. לפעמים, יש לנו ציפייה מוקדמת על איך אנשים או אירועים צריכים להתנהל, וכשזה לא קורה כפי שציפינו, אנחנו מתמלאים כעס/אכזבה/עלבון/ייאוש/עצב/דיכאון, וכיוב'. אחת הדרכים להפחית את רמות הסבל והמצוקה, כרוכה ביכולת ללמוד להסתפק גם במשהו שאינו מושלם. הקשר הטיפולי, גם הטוב ביותר, אינו מושלם. כדי ללמוד להפיק ממנו את המיטב, חשוב שנצליח לקבל גם את מגבלותיו. את מסיקה, על סמך תדירות המפגשים ביניכן, כי למטפלת שלך לא אכפת ממך "כמו כל האחרים". זו אמירה או מסקנה שהתוקף שלה מוטל בספק. את יכולה להפסיק את הטיפול ולשמור על עצמך מאכזבה וצער, אך את יכולה להמשיך אותו, ליהנות ממה שהמטפלת שלך *כן* נותנת, ולהיעזר ככל יכולתך ממה שאפשר, גם אם זה לא מושלם. את בטח מנחשת מה דעתי... בהצלחה ליאת

ביתי בת השנתיים וארבע חודשים תולשת לעצמה את השיער ולא מעצבים או כעס. סתם כשהיא צופה בטלוויזה או רוצה לישון או סתם להרגיע את עצמה(כאילו זה סוג של תרפיה בשבילה) כאשר מעירים לה היא כועסת מאוד וכאשר מסבירים לה ומדברים איתה היא כאילו לא רוצה להבין. המצב מאוד חמוד כל הצד השמאלי שלה קרח ואני חוששת שמא לא יגדל לה השיער. מה לעשות? ולמי לפנות? רכשנו לה כדור כזה עם שערות כדי לתשחק איתו במקום והיא לא מעוניינת נתנו לה בובה כדי שתתלוש לה את השיער והיא גם את זה דחתה. זקוקה נואשות לטיפול /ייעוץ. אנו מאזור הדרום ואפילו מוכנים להגיע למרכז הארץ לעזרה.

שלום כלנית, בגיל כה צעיר אני בספק אם יש טעם בפנייה לטיפול פסיכולוגי. לטעמי אפשר להסתפק בהדרכת הורים, שתנחה אתכם כיצד לנהוג. תוכלי לקרוא עוד על התופעה תחת הערך "טריכוטילומניה", וללמוד על הגישות הטיפוליות. אני מציעה לשקול התייעצות עם פסיכיאטר ילדים, שיוכל להעריך את ההתאמה לטיפול (קיימת גם אפשרות לטיפול תרופתי). כרגע, תוכלי לנסות לסייע ב'שבירת' ההרגל, דרך הסחה והצעה של פעילויות אחרות (למשל, לישה של כדור פלסטלינה מיוחד), תספורת קצרה מאד שבאופן זמני תמתן את התופעה, או גיוס המוטיבציה שלה להיגמל בכל דרך אחרת (כולל פרסים והפתעות). איכשהו, דווקא ההצעה של תלישת השיער לבובה לא נראית לי הולמת במקרה כזה, כי היא לא מכחידה את ההתנהגות אלא רק מתיקה אותה (או לפחות מנסה) מאובייקט אחד למשנהו. בברכה ליאת

בני עבר השנה מהיסודי לכיתה ז. כיצד אוכל להקל עליו את המעבר לחטיבה. אני יודעת שזהו שלה התפתחותי מאוד חשוב המלווה בשינויים רבים. מה עליי לעשות?

שלום רב, כמו בכל שלבי ההתפתחות של הילדים, יש לנו תפקיד חשוב בליווי, תמיכה ועידוד גם במעבר לחטיבת הביניים, המציב בפני הילדים אתגרים אקדמיים, חברתיים ורגשיים. מסתבר שצריך לדעת לתמוך ולעודד, וזה לא כ"כ פשוט כמו שזה נשמע. כדי לסייע לילדים שלנו לתפקד באופן מיטבי במשימותיהם, חשוב שנסמוך עליהם, נכיר בכוחותיהם וביכולותיהם, נזכיר להם שהם טובים, מוכשרים, מוצלחים וכשירים, ונהיה זמינים למקרה של קושי או משבר זמני. חשוב להתייחס לקשיים כאל חלק נורמלי מתהליך ההסתגלות, ולהתייחס אליהם (בין אם הם אקדמיים ובין אם חברתיים) לא כאל "סוף העולם", אלא כאל אתגר זמני ובר-פיתרון. כדאי להזכיר לילדים, שאם הם הסתדרו בביה"ס היסודי, הם יסתדרו גם בחטיבה ובתיכון, גם אם זה ייקח קצת זמן. חשוב להישאר זמינים ולהציע עזרה, אך לאפשר לילדים לבחור האם ומתי להשתמש בנו. רוב הילדים צולחים את המעברים בשלום, ואני מקווה שגם הילד שלך יסתדר בסופו של דבר. בהצלחה ליאת

ילדי בן ה- 8 וחצי לומד בכיתה ג, מתנהל באיטיות בעיניינים שדורשים את מעורבותו כמו: ארגון וסידור הבית, גם בכיתה בשנה שעברה היו מקרים בהם לא סיים להעתיק מן הלוח והיה עליו להשלים את הכתיבה בבית. בסידור מערכת הוא מתעכב, בארגון הציוד לבית הספר או כל ציוד אישי שלו הוא איטי. מה לעשות? אגב אין תחום בו הוא אינו איטי.

שלום רונית, כדי להגדיר ילד כאיטי, נדרשים 'סולם', נורמה או קריטריון אחר כלשהו שלאורו ייבחנו ביצועיו. איני יודעת מול מי את משווה אותו, ולאור מה את מציבה את הציפיות שלך ממנו. לטעמי, ילד בן שמונה וחצי אינו אמור להיות זריז ב"ארגון וסידור הבית", ומותר לו שיהיו מקרים בהם לא הספיק להעתיק מהלוח. כדי לדעת אם מדובר בבעיה אמיתית, תוכלי להתייעץ תחילה עם המורה שלו ולקבל את התרשמותה על תפקודו בביה"ס, ובמידה והיא מרגישה כמוך, יש לשקול אבחון פסיכו-דידקטי מקיף לאיתור הקשיים. בברכה ליאת

שלום! כיצד נכון לעשות קליטה במסגרת לתינוקת בת 8 חודשים שלפני שבועיים התחילה לה חרדת הנטישה? חווינו יום קשה בגן ואני רוצה תהליך הדרגתי וצבירת חוויות חיוביות יחד איתי בגן בעוד הגננת מאמינה שצריך ל"חתוך" ולסמוך עליהם שיסתדרו. לא בא לי שתבכה! מה את אומרת? תודה רבה מראש!

שלום תמר, עם כל הכבוד לגישה הנחרצת וה'חותכת' של הגננת שלכם, גם אני, כמוך, מאמינה שהדרך לקליטה והסתגלות טובה היא הדרגתית ומרופדת, בעיקר כשמדובר בתינוקות שאינם מדברים עדיין, שאין להם תחושת זמן, ואשר נמצאים בשיאה של חרדת הפרידה. גם אם לא תמנעי לגמרי לגמרי את הבכי, תוכלי להקל עליה מאד אם תאפשרי לה כרגע שהות קצרה בכל יום, המתארכת בהדרגה בהתאם למידת הביטחון והאמון שלה בדמויות המטפלות בגן. סבלנות ליאת

אני מורה מקצועית בחטיבת הביניים, נכנסתי היום ללמד בכיתה ז' ויצאו לי משם קרניים, בכיתה היו 35 ילדים מתוכם 10 לא פשוטים כלל. היו הפרעות בשיעור, לא הצלחתי ללמד, ויצאתי מאוד מתוסכלת. גם תגובתה של מנהלת הבית כשביקשתי את עזרתה במתן כלים להתמודדות בכיתה הייתה: תפני למחנכת הכיתה. אני לא מורה חדשה אך התחושה שיצאתי ממנה היום בכיתה הייתה לא נעימה בכלל. למותר לציין שהכנת השיעור הראשון הייתה מוקפדת מאוד, מעניינת, רלוונטית. כשביקשתי ממספר תלמידים להישאר אחרי השיעור לשיחה אישית הם לא התייחסו למעט אחד שנישאר לשיחה. אנא עזרי לי מה עליי לעשות?

שלום תמי, לבי איתך. נדמה לי שרוב הציבור בישראל אינו מודע לקשיים ולאתגרים עמם מתמודדים מורים בבתי הספר שלנו. אנשים מרבים להתייחס לחופשות התכופות במהלך השנה, ופחות לעבודה הקשה והשוחקת, לבעיות המשמעת וללחצים המופעלים על המורים מצד המנהלים, המפקחים, ההורים והתלמידים ברמת היומיום. כמובן שלא אוכל לעזור לך מכאן ברמה הפרקטית, כי לכל מורה מתאימה גישה שונה, המוכתבת מאישיותו, מה'אני מאמין' החינוכי שלו, מהאקלים הכיתתי ומאופיו של ביה"ס. אישית, אני מאמינה שגישה אישית ומכבדת כלפי כל תלמיד ותלמיד (בגבולות האפשר), מובילה בסופו של דבר להיענות וכבוד גם מצד התלמידים. מורה סמכותני מדי, הנוקט בדרך של איומים ועונשים עלול למצוא את עצמו די מהר במסלול עימות והסלמה. אני מניחה שנדרשת מידה של איזון ושכל ישר, כדי לגייס עמדה סמכותית (לא סמכותנית), מכבדת, קשובה ומכילה כלפי כל תלמיד. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה לסגת ממאבקי כוח וכבוד, ולהרוויח את שיתוף הפעולה של התלמידים במעשים ופעולות לאורך זמן. אני יודעת כמה קל לדבר, וכמה קשה לעשות, ומודעת לכרסום הגדל והולך במעמדם של המורים. ובכל זאת, קיימים מורים רבים טובים, נערצים וידידותיים, המעידים שהמשימה אפשרית. שולחת לך כוחות, עידוד ואיחולים לשנה של הצלחות והישגים למרות הקושי. ליאת

הי ליאת, מצטערת אם אני מעמיסה עליך :) פחדתי שפיספסת אותי למטה.. הגבתי לך על מה שענית לי ואשמח מאוד אם תוכלי לקורא את ההודעה שלי... תודה רבה

היי לולי, את לא מעמיסה עלי כלל. לפעמים, כשיש לי עומס, אני בדילמה, האם להשיב קודם לפניות חדשות או קודם להודעות המשך. איכשהו, אני לא עקבית, ופועלת פעם ככה ופעם ככה. הפעם זה היה ככה... :-) בקיצור - עניתי לך שם. סליחה שחיכית. לילה טוב ליאת

ליאת, קודם כל, לפני הכל- את מדהימה... הבנת כל כך הרבה דברים מעבר למה שכתבתי וזה היה מדהים לקרוא את זה... היה לי פשוט כיף וממלא לקבל הודעה עם כל כך הרבה התייחסות... הצלחת להוציא אותי מהבדידות התמידית לכמה רגעים.. ועל זה תודה רבה.. שבת שלום :)

בתי בת 4 וחצי מרביצה כל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניה, גדול או קטן, במיוחד לאחותה (בת 3) ולנו ההורים. בגן היא מלאכית ומשוגעים עליה. ברור לי שהיא פשוט מחפשת גבולות שאנחנו צריכים להציב בפניה. אני יודעת שהיא צריכה לראות תוצאה ישירה מהמעשה שלא ישתלם לה לחזור על כך -כמו לא להיות בחברתנו אם היא לא נעימה. אבל איך עושים את זה? טכנית: נעבור לחדר אחר היא תבוא אחרינו. ננעל את עצמנו בחדר אחר? נשמע הזוי. לנעול אותה בחדר -וודאי שלא. אז איך עושים את זה -תוצאה הגיונית ישירה להתנהגות כזו במסגרת המשפחתית? תודה רבה

שלום חנה, לפעמים, כאשר לא מתאפשר ניתוק פיזי (למה, בעצם, אינך יכולה להיסגר בחדר השינה שלך לחמש-עשר דקות? ללכת להתקלח? ללכת לתלות כביסה? לשירותים?), אפשר ליזום נתק פסיכולוגי. כלומר, להתעלם מנוכחותה, תוך שאתם מציינים בקצרה "כל זמן שאת מכה, לא כייף לנו איתך. אנחנו פגועים עכשיו, ולא מעוניינים לשחק או לדבר". ילדים, ובעצם כולנו, זקוקים מאד לחברה ולתשומת לב, והתעלמות או בידוד חברתי זו סנקציה חמורה. מעבר לכך, אני מציעה לעשות הכל כדי לא לאפשר לה להכות אתכם, גם אם תצטרכו לצורך כך לעצור אותה פיזית או לרסן אותה בחוזקה. כדי ללמוד עוד על פרקטיקות מעשיות, אני מציעה להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, או להיעזר בספרות הורית טובה, הנמצאת בשפע על המדפים. להערכתי, אתם יודעים מה צריך לעשות, אך מתקשים ביישום עקבי של הדברים. לפעמים, הדרכה הורית מסודרת מסייעת גם באיתור הקשיים והכשלים, ומייעלת את התהליך. בברכה ליאת

שלום אני אם לילדה בת שלוש ושלושה חודשים וגם בשבוע ה33 להריון שלי. בשבועיים האחרונים הילדה שלי מתחילה לגעת בפות שלה ולהגיד "אמא תראי מה אני עושה",אני מנסה לא לענות אבל היא אומרת שוב "אמא...." "אני עונה לה בפעם השניה שזה הגוף שלך ושלא מעניין אותי השטויות שאת עושה עם יהיה לך פצע שלא תבואי אלי כי אני לא התיחס..." ביום שני היינו בבריכה היא ראתה כמה בנות עומדות מעל הלחץ של הזרם שיוצא מהריצפה אז היא גם עשתה את זה.. בעלי הביא אותה ושאל אותה:למה את עושה ככה? היא ענתה:"זה נעים לי"...בעלי:" לא עושים ככה יהיה לך פצע ועכשיו גם את לא הולכת לשחק והוא שם אותה על הברכיים". "ואז היא אמרה מבטיחה שלא יעשה את זה יותר"... והלכה לשחק. אח"כ הלכנו להביא ארטיקים הוא השיב אותה על הדלפק ושוב נגעה בפות שלה ואמרה אבא תראה מה אני עושה.... אז הוא הביא לה באיסטינט מכה על היד ואמר לה שזה יהיה הפעם האחרונה! אני כעסתי ואמרתי לו לידה :"ליפני כמה דקות דיברתי איתך שתתעלם למה אתה נותן לה מכה". הגענו הביתה קילחתי אותה.... אח"כ שאלתי אותה איך היה בבריכה? היא ענתה:"היה כייף אבל שאבא נתן לי מכה בגלל שנגעתי בפות לא היה לי נעים." דיברתי עם בעלי על הנושא הזה שצריך להתעלם... הוא לא מוכן לשמוע הוא טוען שעם ניתעלם היא תכניס גם אצבעות.... הנושא הזה מפחיד גם אותי וזה גם מבייש קצת למרות שזה טיבעי ... הוא מפחד וגם אני במיוחד שהיא גם התחילה היום לגעת גם לו. הוא מוזיז לה את היד מהר ואומר שזה מקום אינטימי של אבא והוא לא מרשה שהיא תעשה את זה יותר. עכשיו אני לא יודעת מה עושים כשזה מגיע כבר למצב כזה. ליפני השינה דיברתי איתה יפה ובשקט שאבא סיפר לי שהיא נגעה לו,אז הוספתי את יודעת שלא נוגעים במקומות אינטימים של אנשים אחרים זה הגוף רק שלהם וגם בשלך לא נוגעים ולא מראים לאף אחד רק שאת עושה פיפי את מנקה מרימה וזהו . אני לא רוצה לשמוע שאת עושה דררים כאלה את ילדה גדולה ומבינה. היא אמרה טוב וזהו. בבקשה מימך תעזרי לי אני לא יודעת מה לעשות אולי היא מחפשת צומי בדרך הזאת כי עד ליפני שבועיים היא היתה עושה לי פיפי בתחתונים בכונה ושהפסקתי להתיחס ולהתעצבן היא הפסיקה. תעזרי לי בבקשה.

שלום רב, אוננות של ילדים היא תופעה נפוצה ונורמלית, ואין בה כל סכנה. תגובות מהסוג שלכם (גם את לא ממש התעלמת, והעדפת להפחיד אותה עם איומי פציעה) דווקא כן נושאות איתן סכנת נזק, ועלולות להפוך את המגע המיני למשהו מעורר אשמה, בושה וגועל, מה שעלול להניח את היסודות לבעיות תפקודיות בעתיד. לכן, יש מקום לשוחח שוב עם הילדה בהזדמנות הקרובה, ולומר לה שמה שהיא עושה אכן נעים, אך יש לעשותו אך ורק בפרטיות, כשהיא בחדר לבדה. הזכירי לה שלא נהוג לגעת באיברי המין בבריכה, בגן, או בכל מקום ציבורי, וגם לא על ידכם, ממש כמו שאנחנו לא מחטטים באף מול אנשים אחרים (נסי לא להגיד "כי זה מגעיל", בבקשה). כמובן שאין לאפשר לה לגעת באיברי המין שלכם, אך יש לעשות זאת בנימוס ומתוך כבוד ("אני לא מרשה לך לגעת לי בפין/בפות, כי הגוף שלנו שייך רק לנו, והוא נשאר מחוץ להישג ידם של אנשים אחרים, גם בתוך המשפחה"). בברכה ליאת

אני חייבת התייעצות ועזרה דחוף איך להתמודד עם ילד בן 3 ותינוק חדש , הילד בן 3 יש לו התפרצויות זעם שאיני יודעת איךלהתמדוד מולו , הוא מרביץ , יורק , שורט פירצי זעם פיתואומיים ואלימים ואני מפחדת ופשוט לא יודעת מה לעשות במצב הקיים, אודה לך עם תוכלי לייעץ לי ולתת לי כלים להתמודד . תודה נילי

שלום נילי, לא ציינת האם היו התפרצויות זעם גם לפני הלידה (איכשהו, לידת אח יכולה להחריף נטייה קודמת, ובדר"כ לא 'מדליקה' צרות יש מאין). בכל מקרה, עם ובלי קשר ללידה, חשוב לעזור לבנך הבכור ללמוד לפרוק תסכולים ואכזבות בדרכים פחות הרסניות ואלימות, והדרך לכך מצריכה מידה של השקעה - הן בתשומת לב וסבלנות רבה, והן בדרך של הצבת גבולות נאותה. ברמה הפרקטית, חשוב לעשות כל מאמץ להישאר חמים, קשובים ומנחמים עבורו, תוך הבנה לתחושות הקנאה, הבלבול ואפילו התוקפנות שמעורר התינוק החדש. אפשר להיעזר בסבתות, דודים ובני משפחה נוספים, ולהקדיש זמן איכות לילד הגדול. עם זאת, אין לאפשר לו לפגוע בדרך אלימה באדם או ברכוש, ויש לעשות זאת בנחישות ובעקביות. בכל פעם שהוא מנסה להכות, לשרוט או לירוק, רצוי לרסן אותו פיזית, או להרחיקו מיידית מה'זירה', עד שיירגע. לפעמים, בגלל רגשות אשמה או רחמים כלפי הילד הגדול שנולד לו אח, אנחנו נוטים לוותר, 'לעגל פינות', ואפילו להעלים עין או לקבל בהבנה גילויים של זעם ואלימות. אני מציעה לוותר, לכן, על האשמה ועל המחשבה שנגרם לו עוול, כדי לא לשדר מסרים כפולים/סותרים. אפשר וחשוב להעביר מסר מכיל ותומך ("אני רואה שקשה לך, ואתה כועס נורא עכשיו"), אך גם ברור מאד וסמכותי ("אבל לא אוכל להרשות לך להרביץ בשום מקרה. אתה יכול לבחור אם להישאר כאן כמו גדול, או שאאלץ להרחיק אותך מכאן בכוח"). אם תרגישו שקשה לכם לבד, פנו להדרכת הורים קצרה, וכך תייעלו את התהליך. בהצלחה ליאת